לא בידי כל עשיר הופך העושר להיות עודף של יכולת. רוב האנשים, הצוברים עושר גדול, לא ניתן להם למדוד בתפיסה נכונה את הטבע ואת החיים, ועל כן נדמה להם כי ככל אשר ירבו הכסף והזהב כן יהיה ביכלתו של גוף אדם אחד לעשות מהם כלי‑שרת, וכי נפש אדם יחידה יש ביכלתה למצות בלי‑הפוגות נחת הולכת‑ורבה מן העשירות המופלגה. גם ברבות הזהב כחול עוד יש לפעמים בינו ובין בעליו כעין שיווי‑משקל; עוד נשארת השערת‑סנוורים אחרונה, זו הלוחשת תנחומים לקשי‑עורף ולאווילים, לאמר: עוד יש אשר יועיל הון ביום‑עברה. כל אלה, העשירים הרגילים, חיים עם עשרם בשלום אשר אין לו שחר; עשרם מונח בבית האוצר וממאן להעשות הויה חיה בפני עצמו – כדרך כל חומר הנמצא בידים לא‑אמונות. לעתים קרובות אתה רואה את יורשיו של קורח כשהם שומרים את ערימות זהבם בישוב‑הדעת ובאמון של סריסים; לעתים קרובות עוד יותר אתה מבחין בהיסח‑הדעת הגמור הנסוך על פניהם של אמידי‑אמידים, ואתה משער לנכון, כי האנשים האלה ישנים בשלוה כדלים וממלאים את משאלו לבבם הקטנות אגב חדות‑חפזון, כאנשים אשר החיים לא העדיפו להם כל‑דבר.

פליאת‑היגון של הזהב מתחילה מן הרגע אשר העושר הכבד נעשה למעמסה; האדם הנאצל עלול להרגיש מועקה בנפשו לנוכח העושר המונח ככוח אשר אין לו הופכין, כחומר אשר יכלתו סגורה בקרבו ואין פותח אתה. רגש המעמסה הזה הוא אות הגורל הראשון לכל איש אשר לו שאר‑רוח; אם יש לאיש חומר אשר לא ייעשה בו – בא שממון דומה לבחילה ומזעזע את היצר: קום ונסה, קום ועשה! גם פה, כמו בכל מקצועות היצירה, מכריעה התפיסה הנאצלה. בעל‑הון רגיל דומה לאדם מן השוק, אשר כל מראות החיים וכל מה שנתנסה בהם אינם יוצרים בשבילו אף מוצא‑שפתים אחד מיוחד; לעומת זה יש איש עשיר אחד מרבבה אשר עשרו הגדול או הקטן תובע אותו בכל פה, באותו הפה הלואט אשר לחומר האילם. מה הדבר אשר יגידנו העושר? פחות מכל יהיה זה דבר‑מה דומה למוסר כליות; יותר מכל ידמה זה לחרי‑אף – כעס תמרורים של אדם הנאחז, כמונו, במצודה הצרה של החיים ועליו, ללא‑הועיל, חותם הגבהוּת של העושר. גם פה, כמו בכל מקצועות החיים, מביאים לידי יצירת רגש האפסות ורגש היכולת הצמודים בנפש אחת; רק לא אהבת התועלת! העשיר המפזר צדקות אוחז במעשיו הטובים מתוך זה שהוא רואה את הונו והנה הוא ללא‑הועיל; הוא עושה את זה מתוך הכרח, ככל יצור מושלם בסגולותיו אשר לוּמד מפי הטבע לנסות דבר‑מה בכל הכוח המסור לרשותו. ככל יוצר מרחם גם העשיר על נפשו, בשעה שהוא מוציא את זהבו לקומם חיים זרים; אבוי לו אם יקפוץ את ידו – הוא ילך תוהה וערירי שבעתים, החידה של יצור הולך למות בעתרת של יכולת אשר אין בה חפץ – תאכלנו בכל פה. זוהי דרך הכוח של כל הישרים והנדיבים, הכוח הלוחש לבעליו בלי הפוגות: הבינני, חייני ואל אהיה לך למעמסה! וגם פה, כמו בכל מקום שיש עודף של כוחות, באה לעולם תקנה בדמות צורה חדשה. ככל היוצרים הנדיבים גם העשיר הנדיב אינו מסתפק בזה שיראה את עשרו עושה זיקים לאלפים ולרבבות; הוא מחפש בשבילו מקומות קבע, לבושים למשמרת. העשיר, המנדב לשם חידת חייו, בהכרח שירגיש קורת‑רוח דומה לפתרון במקום שהדבר, היוצא מנדבת הכסף, יש בו כעין פתרון‑חיים. התאוה הסתומה להשארת נפש ממריצה אף היא את האדם, אשר אינו חס על עמלו, לחפש אחרי דברים שהם בבחינת מראי‑מקומות לחיים חדשים; וסוף סוף מקבלת גם נדיבות‑הלב את תיקונה המלא רק בדברים שיש בהם קיום וצורה.