א    🔗

לאט לאט נעשתה השירה העברית – במובן החיצוני, לכל הפחות – לנס גאוה, אשר יניפו אותו ביום חג. או יותר נכון: שירתנו הנה עכשיו מין סֶרְוִיז של כבוד, שבכל ימות השנה אין נוהגים בו שימוש ואין זוכרים בדיוק את מספר כליו היקרים; רק ביום מועד, בהתאסף יחד בני המשפחה, יש אשר יבחינו פתאום כי השולחן דל וכי כל דבר לא הוצג לראוה. אז יזדרז מי‑שהוא להוציא מתוך ארון הספרות המאובק כלי אחד או שנים מאלה הנמנים על הסרויז היקר, מביא הכלים ינופפם באויר לעין כל הרואים ויכריז בקול חוגג: דעו וראו, כי אלה הם כלים יקרים מכל יקר!

זהו, בערך, כל היחס אל השירה העברית. כי – הודו ואל תבושו: כמו בימי אד“ם הכהן כן גם בימינו אלה, אין הקורא העברי מבדיל בין יצירה ליצירה; הוא רק מבדיל בין משורר למשורר. אך בזה עוד לא די. הבקורת העברית לימדה את הקורא שלנו כמו שמלמדים חומש ב”חדרים" מן הטיפוס הישן; מרוב שינון היה הילד תופס סוף סוף, כי חומש “ויקרא” הוא קשה ונכבד מאד מאד, כי מדובר שם על הקרבנות, על מצורע, ושם גם ה“תוכחה” הנוראה. אבל הפסוקים כשהם לעצמם? בדמיון הילד היו אלה כולם דומים, כולם חלקי‑דבר מקוטעים ומעוקלים, שאין להם צורת‑דבר בפני עצמם. כדבר הזה קרה גם לקורא העברי: בימי אד“ם הכהן הלהיבו את דמיונו בה”אמונה והחכמה;" החרוזים הבודדים של משוררנו הישן הזה היה אולי כחצץ גם בפי הקורא בן הזמן ההוא, אבל לפסוקים הלא לא שמו לב. העיקר היה לדעת, כי אד“ם הכהן דבר רמות ונשגבות, כי מיכ”ל המליץ על שיר‑השירים, משלי וקוהלת, וכי האריה יל“ג טרף בשיריו החזקים את הבערות, את הקנאות ואת הרבּנים, וכי הוא המשורר בעל השם האיתן והמצלצל הזה: יהודה ליבּ גורדון –היה דומה כמעט בכל לאחד המשוררים אשר אצל הגויים: הוא כתב “במצולות ים”!; הוא חיבּר “בין שיני אריות”! בתור חומר לשיר שימש לו גם נושא היסטורי: “צדקיהו בבית הפּקודות”! – ולאחרונה בא חיים נחמן ביאליק… לשוא אתה מאמץ את דמיונך לזכור מאמר בקורת אחד – אשר בו נגש המבקר אל עצם הענין אשר שמו: השירים של ח. נ. בּיאליק. מליצותינו פזזו גם כה וגם כה, אך התוכן היה תמיד אחד: ביאליק הוא ביאליק. רוצה לומר: לנחשים (לנחשים!), אשר יצר את האפּוֹס הנשגב אשר שמו “מתי מדבר”… היש איזה הבדל בין עצם החרוזים היפים אשר בשיר המכונה “ביום סתו, בקרן חשכה” ובין עצם החרוזים היפים אשר בשיר המכונה “לבדי”? לא, על זה לא דיבר איש. האם החרוזים אשר ב”בשדה" נאוים ונעימים הם לקריאה כמו החרוזים המתוקים אשר ב“ביום קיץ, יום חום”? היש דבר אשר נקרא לו עלילת‑אנוש רבּה, והוא בא לפעמים לידי גילוי גם בחרוזים הנקיים מכל דיבור ריק? ואם הדבר הזה ישנו במציאות, אז שאול נשאל את המבקר ואת קוראו גם יחד: האם בשיר הקטן “חוזה, לך ברח!” ישנה עלילת‑אדם יותר מאשר ב“מגילת האש”? על כל השאלות האלה לא תמצא מענה, כי כל השירה העברית, וגם ביאליק בכלל, הנה בשביל המבקר וקוראיו ממש אותו הדבר מה שהיה לפנים חומש “ויקרא” בשביל הרבי ותלמידיו: ידיעת הפסוקים חסרה לגמרי, ואין מבדילים גם בין פרשה לפרשה.

האם כל אלה הם רק דברי עיון, שיש בהם ענין רק לותיקים המצויים אצל עסקי ספרות? כמובן, בשביל יהודים הרואים את השירה העברית כדבר‑מה המשוה אותנו אל כל העמים, כחזיון המעיד על התמדת הגניוס הלאומי שלנו, ואחרון אחרון, כרכוש ספרותי שקודם היה חסרונו מורגש ועכשיו נתמלא – בשביל אלה אין הבדל גדול בין השגה להשגה. העיקר הלא ההופעה, הרכוש, קול הלאום היוצא מן השירה בתור עצם כולל, או מן המשורר הגדול בתור עצם נבדל. אבל את מושג החיים של השירה העברית אפשר לגרוס באופן אחר. בודאי ובודאי ששירה טובה הִנֶהָ גם רכוש ספרותי, לעתים, כטוב הרוח, אפשר להתגאות עליה, אפשר לעשות אותה גם כלי‑שרת בחיים הלאומיים של העם. אבל אמת לאמיתה ישנה במובן רק אחד: בשירה העברית נתגלמה שארית הישרות האחרונה של היהודים. ישרות היא לכאורה מלה תמימה, שאינה מחזיקה הרבה, אבל היא היא הנחוצה לנו לפתרון החידה של השירה העברית. החריפות, זו המרגישה מעט ורואה הרבה, היהודים נתנו לה כמה וכמה גילויים נאדרים: במהר“ם שיף ובשירי היינה, בּ”נודע ביהודה" ובכתבי בּרנה; בכמה לשונות – וגם בעברית – יצרו היהודים ספרות אדירה של דיבּוּר – של דיבור חריף, נערץ, רחב כמעט לאין שיעור. הכל היה בכוח הדיבור הזה של היהודי: גם אש הנפש, גם חִצֵי ההגיון, גם הלמות הפטיש של המלה העצומה, המפקירה את עצמה כולה לשם רגע אחד של השפּעה. רק דבר אחד היה חסר: העלילה, רוצה לומר: גילוי הנפש של האדם העושה ואינו מדבר. היתכן? להיות כאילם בספרות, שכל כוחה אינה אלא בדברים? אמנם כן: מזה מוטבע עצם החיים של כל שירה. השירה האמיתית חדלה להיות דברי שפתים ומהווה בגלוי את עלילת הנפש, שאין בה לכאורה תפיסה. ביחס אל היהודים גדל הפלא הזה שבעתים: כל גילויי החיים של היהודי, כמעט בלי יוצא מן הכלל, היו קליפּות מעל לקליפּות, והגרעין היה על פי רוב מצער; הדברים היו מגובבים, החילופים מרובים, שלשלת העבר היתה נמשכת בלי קץ – ולעומת זה היה קורטוב העלילה מתעלם מן העין, לובש ופושט לבושים, היה יקר מציאות עד כדי לעבור בירושה מדור לדור. זאת היא תקופה ארוכה של כשלונות, מיום חתימת התנ"ך, תקופה עקרה אשר לא חסרו בה גם עוז‑רוח, גם נשגבות, גם דמיון, אבל חסר בה דבר אחד: העלילה המוותרת על הלבושים, על הגלגולים ועל החילופין, במלה אחת – העלילה של האדם הישר.

השירה העברית החדשה הביאה גאולה לרוח העברי: היא יצרה את השורה. חרוז ריק של שיר רגיל, כשחרוז זה מצורף מדיבורים שאין בהם חידוש, הרי הוא פחות במעלה מפסוק רגיל של דברי אנשים, שיש בו לפעמים מחכמת הרגע. אחרת היא השורה הנמרצה של משורר: בה גלומה מכסת דברים, הגדולה לאין ערוך מכמות חיים שאדם מחוכם ביותר עלול להכניס לתוך דבריו. והנה רק בשורה הבודדה, רק בה בעצמה, בא לידי גילוי השינוי לטובה אשר חל ביצירה העברית. כל תקיפותו של יל“ג היתה מאפע, אלמלא היה משקיע פה ושם את גדלו גם בשורות הבודדות; ערכו היה נהפך לזכרון, כאשר קרה ללילנבלום ולאחרים מבני זמנו. לולא הכוח האדיר אשר ביאליק שיקע בשורות הבודדות של רבים משיריו, היה צפוי לו גורל כעין גורלו של פרוג, רוצה לומר: היה נשכח מן הלב. אבל ביאליק איננו פרוג: הלז דיבר בחרוזים הרבה דיבורי נשגבים, אבל השורה הבודדה שלו היא עניה ממעשׂ; ביאליק, להפך, התקרב בכוח האמת שלו אל התנ”ך, שכולו חיבור פסוקים נכוחים וישרים.

ב    🔗

השורה הטובה, הכלואה על פי רוב במסגרת הכרח של חרוז, יש לה גמר יצירה משלה. היא נבראת לעצמה, אוצרת בתחומה המצומצם תמצית רבת‑ערך של בינת משורר, ובתור מאמר מוסגר, שמלים מכוּונות שומרות עליו משני קצותיו, היא עוברת מדור לדור כתעודה קטנה ונפלאה של רוח אנוש. שורות טובות מסוג זה אינן יכולות, כמובן, להיות גם בעלות ערך אחד; השורה האידיאלית היא כעין חי נושא את עצמו, כעין ספר רב‑לימודים בזעיר‑אַנפּין. למען חדש אותה בזכרון אין צורך בסרח העודף של הדברים, הקבועים במסגרתה הצרה, אין צורך לדעת במוקדם את התוכן, אין הכרח לנחש את ההתלהבות, את הרגש או את מראה העינים אשר גרמו בשעתם ליצירת השורה הזאת. “לבכּות ענותך אני תנים, ועת אחלום שיבת שבותך אני כנור לשיריך” – השורה הזאת, משיר של ר' יהודה הלוי, קיימת בפני עצמה, מענגת בנועם של צירופי החלקים, מעוררת דמות שלמה, כעין דמות של קורל המתיחסת על דבר‑מה, על סתם‑חיים. הדברים נאמרו במקורם על ציון, אך יצור‑אדם זר, הרחוק מן המשורר מרחק של דורות ומרחק של מכורות, מקרב אותם מיד אל דמיונו ומבטא על ידם את זה אשר ירחש הלב לכל מולדת, ובנוסח שונה קצת – לכל אהובה ולכל רע. “הלוך בלאט למדני בְּקָרי” – שורה קצרה משיר קצר של ח. נ. ביאליק, אך היא שומרת אמוּן גמור לרגש נבון ויקר אשר נטמן בקרבה. פה רק ארבע מלים והן כאילו יצאו ביחד מתחת מכבש עצום של בינה. זכרונם משכיל, קיצורם הנמרץ מאמץ במסבּה צפופה אחת את אורך הרוח של הטבע, את המשך הסנוורים של הדברים שאין בו ציפּיה למפרע, ואחרון אחרון – את ההשגה הבטוחה, אך האילמת כמעט, אשר האדם משיג לעצמו בזמן שחושיו נתונים לטבע. תן את המלים האלה אל לבך, ונודע לך דבר‑מה כפי השגתך; אם תגרע מהבינם לא יהיה הדבר, בכל אופן, תלוי בזה, שהשורה נאמרה לפניך ביחידות בלי קשר עם תואר הנביא עמוס, שהמשורר לקח אותו לנושא בשביל השיר הקטן. “ופליאות מצצו לב ולא אבו להגלות” – שורה מסונטה של שניאור, שתכנה, על פי השורה הבודדה הזאת, נשאר לנו זר לגמרי. אך אם יש חיבוּר של מלים שהנהו מהות, תואר לרזי חיים, רשת אלהית לרחשי נפש בלתי‑נתפסים, אז אתה צריך להכתיר את השורה הזאת בעטרת כל כבוד! פלא הפלאים של כל שירת אמת הוא בזה, שהשורה כוללת דבר והיפוכו: היא גורמת עונג כשהיא מדברת על צער, היא נוסכת בדידות על ידי זה שהיא מתארת בכל חן את הרעות, את האהבה, את חמדת החיים. גם השורה הזאת, הבת המהוללה לאם‑סונטה נשכחת, מדברת לכאורה על פלאות שאין להן פתרונים, אך יחד עם זה היא כולה גילוי, כולה פתרון נעלה, היא הופכת תוהו ובוהו – של הנפש – ליצירה קטנת‑מדה שיש לה צורה, צירופים וקילוח דם עז, השוטף בתוך איבריה הקטנים והנחמדים.

שורות כאלה, דומות במעלה לשלש הנזכרות, יכולות לכאורה לאַמת את ההנחה, כי כל פסוק נמרץ של שירה עיקר מהותו הוא בזה, שהוא כולל גם רעיון נמרץ. אבל זאת היא טעות של השגה, השכיחה אצלנו ביחס לכמה דברים. קל להגיד: פה גלום רעיון יפה – כמו שרגילים להגיד: האדם הזה הוא טוב; אבל דוֹק ותראה, כי דרך הבחנה כזאת מצויה בראש ובראשונה אצל הילד, רוצה לומר: אצל זה שחושיו אינם מפותחים עוד. מה הדוד הזה? – “דוד טוב! דוד רע!” – ככה נשאל הילד וככה הוא עונה. האיש המבוגר, זה שטעמו ונסיון חייו שניהם נכונים, מבחין את חברו על פי התנועות, על פי הצפיפות שבין הדברים והמעשים. אמנם גם האדם המנוסה יודע להחליט, כי פלוני הוא טוב ואלמוני הוא רע, אבל הוא מקבל את ההנחה הזאת בהעלמה, הוא מבליע אותה בתוך צירופי הרשמים החיים שהוא מקבל מן האדם החי. וכך הוא הדבר גם ביחס לספרים. הילד קורא לשם סיפור המעשה, והקורא התמים – לשם הרעיון. אך יש גם קורא נבחר, זה אשר החיים לימדו אותו היטב וברור, כי היושר והתהפוכות מקורם בצורות הדברים, וכי לאחרונה בא המשפט, המובן, המוסר – כולם דברים בלתי חשובים בעצם, כיון שהצורה כבר נקבעה, ואחריה אין כל תפקיד יותר. תקרא לפני קורא כזה פסוק נבחר של שורה. יכול להיות, כי עם מלת ההתחלה כבר יופיע בעיניו זוהר הציפּיה הגדול. היתלהב האיש רק מתוך אמוּן של אוולת? לא, הוא רק ירגיש למפרע את האופי של הצורה, מקצה, מן הקו הראשון. כזה לא יקרה אף פעם אם המלה הראשונה תעיד על התוכן הרב, אם שמה יהיה “אלהים,” “גורל,” “מאויים.” אבל כזה יקרה לפעמים, אם המלה הראשונה היא רגילה ובה בעצמה אין כל תוכן, ובה רק דבק מקצת מן הצורה העתידה להתגלם לפני עין הרוח. ובכן: הנה נקראה השורה עד תומה והקורא הנבחר התענג. ברגע קצר של הקשבה הוא תיכּן את צירופי הדברים והנה הם תמים, תפס את התארים ואת המשלים והנה הם כה אחוזים זה בזה, ואין בהם מה לשנות ולא עולה כלל על הדעת לשנות בהם דבר‑מה. וכל השורה, אף כי היא קצרה עד מאד, היא גם חדשה בתכלית החידוש וגם חלקיה אינם מראים כל מקום תורפה, כל מקום חיבּור. איך חוברו החלקים להיות לאחד? זאת היא החידה וזה הוא סימן היצירה.

הקסם, הצפון בשורה יפה, הוא התאמת החלקים המפתיעה והמובנה גם יחד. האם משתעשעת בעולל הערום ואבריו הקטנים נראים לה כה נחמדים: הם כה קצובים, כאילו עשה אותם הגורל בדפוס יצירה מיוחד, אבל הם גם קרובים כל כך אל הלב, כאילו לא יכלו כלל להיות אחרים. האין האם משעשעת את דמיונה גם בזה, כי פני העולל מפיקים כבר חכמה, כי בגדלו היה כה נבון, כה נבחר וכה טוב? כזאת תיתכן, כמובן. אבל בינתים והעולל הרך הוא כה מתוק לנשיקות, לשעשועים, לקול זמרה והלך וחוזר אשר האם לא תלא לתת על ערשו הקטן. האם לא יקרה לנו כדבר הזה גם עם כל שורה של שירת‑אמת? אנחנו תופסים סוף סוף גם את הרעיון הגלום בשורה הערבה; עוד יותר: אנחנו מעלים על לבנו גם את ההשערה, כי היצירה שלמה, מחוברת משורות טובות כאלה, הנה בודאי דבר‑מה מחכים, נבחר וטוב במאד לקריאה. אבל בינתים והשורה הקטנה היא כה מתוקה לזמר היוצא פעם ושתים מן הפה, היא משעשעת בחלקיה הזעירים שכולם קצובים. אולם במה דברים אמורים – כשהשורה היא מעשה יצירה שלבנו קונה אותה משמיעה ראשונה; אבל רוב השורות נשארות בשבילנו זרות פחות או יותר, הן נשמעות לאזננו כמוצא שפתים של אנשים זרים. אנחנו מחוננים אותם לפעמים בהקשבה, כמו שאנחנו מאצילים לפעמים מבט חיבה גם לילדים זרים, אבל ברית לא נכרות אתם. כי סוף‑סוף – מה לנו ולהם? הרעיון הצפון בהם? אמנם כן: בשורות כאלה, שאינן שירה, הרעיון הוא לפעמים כה עיקרי, כה נחשב וגם רב‑ערך על פי מהותו. אבל כל זה אינו נותן להן זכות יתרה, גורלן אינו נוגע אל לבנו ואין שומרים להן אהבה. די לנו כי שמענו אותם פעם; הרעיון אין לו רמזים, אשר רק בגללם הדברים הולכים ונשנים כחדשים. הפלא הזה צפון רק בצורה. בתור משל מחכים בנידון זה יכולות לשמש לנו שתי שורות, שתכנן שוה אך צורתן שונה האחת מן השניה. בכתבי הקודש, באיוב, נאמר: “ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך!” זאת היא שורה אחת, פסוק שעל פי צורתו הוא שירה יפה להלל; השורה האחרת היא מדברי חז"ל: “חייב אדם לברך על הרעה, כשם שהוא מברך על הטובה!” ההבדל ניכר לכל עין בוחנת, אף על פי שהרעיון הוא אחד, אף על פי שבדברי החכמים מבוטא הרעיון ביתר בהירות, מבוטא כמעט עד‑תום.

ג    🔗

מכל מפרשי העולם רק ממשיל המשלים אין מלאכתו רמיה; חידת החיים אינה נפתרת, היא ניתנת להרחבה, ועל כן רק המשל יש בכוחו לפרוץ את גדר הסנוורים הסובבת את האדם. גם גרגר ההויה הקטן ביותר נשאר סגור ומסוגר בפני השגתנו, ואם תשתמש בהמון מושגים לאין קץ, למען באר את מין הגרגר הזה, לא תניח גם את דעתך וגם את דעת השומע. אתה מנסה, למשל, למסור כדבר‑השגה שלם את תואר האדם אשר הטבע הולידו, נתן לו לראות חלומות בימי הנעורים, לחולל עלילות בימי הגבורה ולשוב אל העפר – בהגיע ימי הזקנה ולטבע אין יותר כל חפץ ביצור האדם שנדלדל. איך תגיד את זה, אם ברצונך למסור את הדבר בצורה שלמה, שיעורר גם עצב וגם ישקיט את הלב, רוצה לומר: שגורל האדם יהיה כלול בדברים כמו שהוא כלול בטבע? בכדי למלא את רצונך יש לך שתי דרכים. הדרך הראשונה היא דרך ההרחבה הרגילה: אתה יכול להוסיף על מושג האדם המון מושגים אחרים. למשל: “האדם נולד ומת בכפיה; בימי הנעורים לבו ער וחולם רק למען יימשך בכוח אדיר אחרי האשה אשר יקים ממנה זרע; ועל כן הוא דבק בימי העמידה בעבודה, יען כי הטבע כופה אותו לדאוג לילדים אשר הביא לעולם.” ועוד ועוד לאין קץ ולאין נחת. ככל אשר תרבה מושגים, כן תעלה וכן תרד כף‑המאזנים. מושג אחד יגדיש את העצב, המלוה את גורל האדם, השני יחסיר מתואר הכפיה הצמוד אל האדם. שיווי‑המשקל של האמת לא יושג בשום אופן בדרך הזאת. אבל הנה לפניך הדרך השניה, דרך המשל או דרך ההשואה. בין כל המון הדברים אשר בעולם, אשר לכולם גורל רב‑חליפות, עליך למצוא דבר‑מה אשר תמשיל ממנו על האדם. אתה צריך למצוא משל אשר יתאים בד בבד אל הנמשל – לא בפרטים, כמובן, כי אם בהיקף השגה. בנידון שלנו מוטב לך להשתמש במשל הישן אשר בכתבי הקודש: “האדם עץ השדה.” במשל הזה מצאה ההשואה את תיקונה המלא, ואף על פי שבמובן הידיעה ניתן לך מעט מאד, הנה ההכרה שלך נתעשרה עושר רב: דומה שכפות‑המאזנים נושאות בד בבד ועין רוחך רואה את גדול‑הפלאים אשר בעולם: את שני הדברים אשר אמיתם משותפת! זהו גמר כל הפתרונים. הוא משעשע את דמיונך לשער, כי כשם שיש שני דברים הרחוקים זה מזה במקום ובערך חיים וקרובים זה לזה בבינת גורל משותפת, כן יכול היות כי רוח אחת כוללת את כל המון הדברים, כל המון החיים, כל המון העולמות אשר כוח השגתנו מתיגע לחינם למצוא להם היקף אחד של אמת. בזה כלול הערך הבלתי משוער כמעט של הערך של המשל הנהו באופן כזה ערך מוסרי נעלה: רק על ידו יוודע לאדם, כי הדברים אשר בעולם אינם מקוטעים ואטומים, אינם שחיפי‑גורל יבשים אשר יד המקרה פזרה אותם על ימין ועל שמאל. אלמלא המשל, אז לשוא היו כל תעצומות המדע וכל שיקול‑הדעת הבלתי פוסק של האדם. היינו כמודדים את העולם מבלי היות בידינו ציונים לקבוע את המידות; היינו מאספים עושר רב של חקירה, מבלי היות בידינו לקנות במחירו גם את הפתרון אשר הנה מצער; ואחרון אחרון: לא היינו משיגים את התכלית האחרונה אשר לכל ידיעה, לאמר – כי כל הדמויות אשר בעולם נתונות בדמות אחת משותפת. הרעיון על דבר אחדות העולם איננו אלא סכום כל המשלים אשר הקיפו מלא תבל ומצאו בכל אחים דומים, אשר נקל לאחד אותם במחי‑דמיון אחד. אבל חוץ מערכו המוסרי הנה המשל הוא גם יפה, כי הנהו תמיד ציורי; הוא מפתיע, יען כי המשל הנבחר יוצר את הקירוב שרק אפשר לשער בין שני דברים הרחוקים ביותר; והוא גם קובע לעצמו יצירה. אצל כל העמים, בגנזיהן של כל השפות אשר בעולם, מצויים משלים חשובים להפליא העוברים מדור לדור בצורה שלמה, עם תמצית חכמתם הבלתי נפסדת. הם דומים למטבעות הזהב שכוחם יפה בכל הזמנים אצל כל העמים ושאין דבר מוציא אותם מן העולם, חוץ ממפולת של תקופה הקוברת אותן מתחת לעיי שפה, תרבות ומולדת. וכך הוא הדבר גם ביחס לסופר בודד. כל זה שרגילים לקרוא בשם רעיונות נוצצים, דיבורים נישאים על פי כל דור, פתגמי חכמה הקובעים לעצמם צורה מיוחדת – כל זה הוא, על פי רוב, עושר של יוצרים, שיצא לדרך הדורות הרחוקים כשהוא ארוז בנרתיקי ברזל של משלים. סופרים שכוחם לא היה יפה במשלים הם ראשונים לשכחה; גם הגדולים שבהם, אלה שרגילים לסמן אותם בשם פילוסופים אדירים וצחי סגנון, אינם נשכחים מפי הדורות רק הודות לזה, שכל תורתם גם יחד של הגדולים האלה איננה אלא משל אחד אדיר אשר נשאו בצירוף אחד על כל החיים. ומכל סוגי הסופרים השונים המשוררים הם ממשלי המשלים בחסד עליון; הם, כותבי השורות הקצרות, קונים לעצמם חיים, ערך וחשיבות לבלי ערעור רק בעזרת המשלים; רק המשל משנה את דמות האדם, הכותב חרוזים, ובמקום להיראות בעיני הבריות כבדחן, כלץ מפיח שעשועים או, לכל היותר, כסופר שקלות דעתו מותנית למפרע בגלל צורת החרוזים – הוא מופיע פתאום כשופט נשגב אשר לדבריו המשקל, הקצב ומשפט הבכורה.

במה דברים אמורים – כשהמשל הוא ראשון במינו, שהוא לקוח מן הדברים החיים. בזה יוכר כל משורר: הוא עוטה לכאורה שבע חליפות אבל כל מעשי העולם הזה הם כערומים לפניו. הלא כתבו כותבים בלי מספר, הלא תוארו המון דברים בלי קץ, הלא הכל כמעט כבר מצא לו תיקון במשל, בציור אומר חזון – אבל כל זה לא איכפת. כל המון היצירה אשר מעולם לא גרע מאומה מגורל המשורר אשר יקום באחרית הימים, ויהי גם היקף יצירתו מצער במאד מאד. כי מעשי העולם כשם שאינם מפורדים, כן אינם מתישנים. את הסוד הזה יודע כל משורר, וכשהוא שם עין בדבר מן הדברים, הוא רואה אותו כחדש. אבל בזה כלול התנאי הראשון לכל יצירה: להביט בגוף הדברים. ההשכלה, כוח הדמיון ועוצם הביטוי אמנם מעלים ומורידים במעלת המשורר, אבל קודם לזה – העין הצמודה אל הדברים הרחוקים כמו אל הדברים אשר בהיקף של ארבע אמות. כמובן, הכשרון להיות משורר נתינתו מידי הטבע, על כן כל התחבולות, שאוחזים בהן לבאר את מעשה היצירה הזה, שאולות על פי רוב מאת המשורר עצמו. אבל הענין הלא ברור כשאתה בודק מעשי שירה בלתי‑מוצלחים: אתה רואה מיד, כי המשורר הזה – אם תקרא לו בשם משורר – לא עצר כוח להרחיק ראות את גופי הדברים, והוא לקח לשימוש דברים שהיו מקופּלים בתוך לבושם שניתן להן בכוח הדמיון של איש אחר. גם משורר אפיגון כזה ממשיל משלים, רוצה לומר: אף הוא שואף לתת לדברים סדר וקצב ומשפט; אבל על פי רוב הוא בעצמו אינו מרגיש, כי הוא לוקח את הדברים מתוך סדר קבוע, כי דמיונו נאחז בענינים קצובים, שחותם המשפט עליהם מפנים ומאחור. בהכרח הוא שמשורר כזה מצרף מלים שהן מצורפות זה כבר; והסימן הזה – של צירוף בתוך צירוף – הוא מכשול היצירה לכל דור של ירידה; בדיבּור הרגיל מכנים סופרים ומשוררים מסוג זה בשם כותבי מליצות.

ד    🔗

השורה, המהווה דמות יצירה בפני עצמה, הנה תמיד, בלי יוצא מן הכלל, משל נאמן המרחיב את ההשׂגה במהירות פלאים של ברק. על ההנחה הזאת לא צריך להקשות מזה, שרוב השורות יש בהן רק מעשה ציור ואין בהן לכאורה כל משל – כי, בעצם הדבר, כל ציור הנהו אף הוא משל מתעלם או, יותר נכון, מתכּוֹנת של משלים קטנים המצורפים לחטיבה אחת. המשורר אומר: “השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע” והוא הולך וחורז ברוח זאת שורות חמודות, שכולן יחד מצטרפות לציור כולל, אבל כל מלה ומלה מן השורות האלה ממשילה דבר‑מה בפני עצמה; על ידי ניתוח הדברים אפשר להווכח, כי אין בתנ“ך פסוק של ציור שיהא אמור בנשימה אחת, רוצה לומר: שהדבר המצויר יינתן – אם אפשר להגיד כך – חלק ונבדל; להפך, אמרות הנביאים הן תמיד מקלעת, מעשה משזר של משלים קטנים. מספרי החקירה של המלומדים יוודע לך, כי כזאת היתה צורת הפיוט של הנביאים: לעשות את השורה משני חלקים מקבילים, ואף כל חלק בפני עצמו מחובר על פי רוב משתי מלים מקבילות; אבל בזה לא צריך לראות רק סימן חיצוני של פיוט. העיון הנפשי בכתבי הקודש מראה לך בעליל, כי היכולת השירית של המשוררים האלה הגיעה עד לקצה שׂיאה; ממנה ולמעלה אין להשיג יותר שלמות. כי יש רק אמצעי אחד למשורר, שהנהו אצלו גם ראשון וגם אחרון: להקביל דבר אל דבר. “לא עדת כפירים ולבאים יכסו שם עין הערבה.” אין משורר מנסה להוציא את הדברים מקליפּתם, כי עמל שוא היא העבודה הזאת. הדמיון מנסה רק לקרב, ויותר שהקירוב הזה מתקבל עד ארגיעה על הלב, יותר הוא יפה. ובכן, כל משורר מתאר לך דבר‑מה על ידי זה, שהוא מראה לך את שיתוף החיים של שני ענינים. אבל מלאכת השירה הזאת מגיעה לפעמים למרום מעלתה: במקרה כזה אין המשורר מניח כל פרט מבלי שימשיל עליו; הוא אומר: “מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה.” הדברים הם מעטים פה, אבל המון הציור הוא עצום; המלים בכלל כאילו אינן פה וישנם רק דברים חיים, שלכל פרטיהם שיתוף‑גורל גמור. דוק ותראה, כי אין פה מלה שנגררה עם שטף הלשון; זהו משורר שכוחו מלא, שאין העיפות שולטת בו: אין לו צורך לנוח באמצע ההסתכלות וליצור לעצמו גשר מרגוע קטן בדמות מלה שלוקחים אותה מן המוכן. “אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף.” זהו דמיון שכל העולם פתוח לפניו, ואין דבר עומד למעצור אם הוא רוצה לענג אותך באופן נעלה, להכריח אותך שתאמין אמונה גמורה באיזה דבר, שתראה דבר‑מה כמציאות גמורה. למען פעולה כזאת הוא מקרב שני דברים הרחוקים זה מזה בתכלית הריחוק; הוא מקרב אותם עד למראה עינים אחד, משותף: “אמת מארץ תצמח!” מה לעומת היכולת הזאת כל התאמצות של אנשים המתיגעים למצוא קוים חדשים בגופי הדברים עצמם? כל התנ”ך, במקומות היצירה המובחרים שבו, הוא נקי ממחדשים, מנוברים, מדוברי רמות ההופכים והופכים את הענינים, מבלי להוסיף לדברים כל דמות. במקום החדש יש בתנ“ך – סגולה יותר יקרה: ההשואה המעוררת אמון. כי, בעצם הדבר, החידוש הנהו אף הוא השואה, אבל השואה בלתי מתאימה, שברגע הראשון אתה מסרב לתת בה אמון. ואחרון אחרון: בתנ”ך אין כמעט המשך דברים במובן הרגיל. במקום שהכל חצוב ומלוטש בפני עצמו, אין צורך בטיח הדברים; במקום שההשואות השנונות מצמצמות כל חצי‑פסוק בפני עצמו, בהכרח הוא שכל פרק יהיה כעין נוף הררי, קרוע לגבעות גבעות של משלים נאדרים.

גם בספרות העולם יש דוגמאות לצירוף מצומצם כזה של שירה: הקומדיה האלהית של דנטה, מקומות נבחרים של שקספּיר, ובדורות האחרונים – השירים הקטנים של בודליר הצרפתי. אצלנו, בספרות שלאחרי התנ"ך, מצוינים בסגולה הזאת מספר שירים של התקופה הספרדית, “מתי מדבר” וקטעי שירה אחרים של ביאליק, ועוד יצירות בודדות אחרות מן השירה החדשה. על כל היצירות מסוג זה טבוע חותם מיוחד: כל שורה בהן מעידה על צמצום הנפש של היוצר. כי בשביל שמשורר יגיע למדרגה כזאת לא די לו בכוח הדמיון ובכוח ההתרגשות, לא די לו שידע לתאר את הדברים במלים נחשבות, לא די לו גם בזה שיהא מחונן בכשרון, כלומר, שידע להבדיל בין טפל לעיקר. אל כל זה צריך שהמשורר ידע עוד דבר אחד נוסף, והוא: לראות כל דבר באופן כזה, שיהיה קשר של שיתוף‑חיים בין הרואה ובין מראה העינים! אשה צרפתית אחת רשמה בספר זכרונותיה פתגם מלא ענין רב עד מאד. היא כתבה, בערך, כדברים האלה: בימי נעורי, כשהגברים היו נושאים אלי את עיניהם, הייתי אף אנכי עונה לפעמים במבט משתתף; וראה פלא: לא התואר הטוב של המסתכל בי היה הדבר אשר המריץ אותי להיענות, אף לא החוצפה היתרה המפיקה תאוה, רצון לכבוש, עוז לב אשר ילעג למעצורים; אף לא פנים הנסוכים רוח דמיון, אלה הפנים המביעים בלי אומר לאשה, כי עד כמה שכבר מתקה לה האהבה – הנה יש אחד אשר ימתיק לה את האהבה שבעתים. לא, על מבטים כאלה לא ידעתי משום‑מה לתת מענה. רק פעם בפעם הייתי נתקלת בגברים שהיו מביטים עלי באופן מיוחד: לנוכח מבט כזה היה לי כל פעם הרגש, כי האיש המביט עלי יש לו למפרע איזה שיתוף בחיי. את הדבר הזה אין לסמן כמו במלים, הוא נשאר כמוס משכלי. אבל למבטים האלה הייתי עונה בכל פעם בחפץ לבי. דוק ותמצא, כי אם תשנה פה את הנושא, ובמקום האשה תקבע את המלה “טבע,” אז תצא לך פרשת דברים אשר אין כמוה לטוב, למען סמן את היחס אשר בין המשורר ובין הטבע.

המשורר בעל הכשרון מסתכל בדברים – רוצה לומר: בטבע – באופנים שונים. כליון נפש, תאוה לשפוך את יתרון הכוחות, העין הרואה, המשמשת מתחילת בריאתה בית‑קיבול רחב – כל אלה הם סיבות הגורמות ליצירה. אבל הטבע אינו נוטה עוד כל צרכו למשורר כזה; לאחד כזה, ויהי גם חפצו אדיר, נענה רק הטפל שבדברים, רק הפרטים המהווים את המקרה, את החלוף, את הלבוש הקבוע לאורך ימים מסוים. משוררים כאלה הם להוטים, נמלצים, מטביעים לעין כל על יצירותיהם את החוצפה אשר לא תעמוד בפני כל והמציירת בעוז‑נפש את זה אשר בשמים ואת זה אשר בתהום; אבל למרות כל אלה גורלם הוא בלתי נחשב; הם דומים לדון ז’וּאַנים המכריעים במבט אחד את בת הָאָמָה. הטבע בשלמותו חתום בפניהם; הדיבור, המגלה בדברים פנים חדשות, איננו עולה על שפתיהם; הצירוף שבין הקרוב והרחוק, זה שנותן לכל יצירה את הנועם היקר מכל יקר, זה שהנהו מטרה בפני עצמו, באין צורך לו להתלות ברעיון מרכזי של יצירה מקיפה, הצירוף הזה מתחמק מאת השגתם. על כן יצירותיהם, בתור דברים שלמים, קובעות ענין לעצמן, לפעמים הן גם נשגבות, אבל הפרטים, חלקי הדברים המצוירים, השורות הבודדות – אלה הם ערב רב ללא פרצוף, שגדול לא ניכר ביניהם לפני קטן, מכיתת חיים שרק הטיח העליון – הרעיון המקיף את כל היצירה – עושה אותה לחטיבה מיוחדת. בשעת הופעתן עושות יצירות כאלה רושם חזק; אבל הקריאה הראשונה מוצצת מתוכן את הרעיון המקיף, שהוא הוא כל חייהן, ומשאירה אותן פגרים מתים. אחרי עשר או עשרים שנה עולה מהן ריח בליה, שאינו נותן לקורא בן הדור החדש לגשת אליהן. ההנחה הזאת מאומתת על פי דוגמאות לאין מספר. בכל תקופה, וביחוד בתקופה שתסיסת חייה ניכרת לעין כל, מתרבות יצירות טובות מסוג זה, השוקעות – במהירות בלתי צפויה מראש – לאבדן השכחה.

המשורר, הרואה כל דבר כאילו הוא שלו, קונה לעצמו זכות פלאים להיות בבת אחת אדם יחידי ואדם ראשון בעולם. ביחס אליו אין יותר נכון ואין יותר טוב; אין מי שיכחיש אותו, אין מי שיגיד לו: הרחקת יותר מדי לצרף, להעיד דבר על דבר. אצלו הכל מובן, המליצה נעדרת ממנו לגמרי. הוא לא יכתוב: “אם הררי נשף עלינו נערמו,” אף על פי שזאת היא מליצה נשגבה, אף על פי שהצירוף הזה, “הררי נשף,” כבר קנה לו חזקה ואפשר להגיש אותו לדמיון הקורא כדבר שהאמון נתון לו למפרע; אבל הוא יכתוב: “צנח לו זלזל על גדר וינם – כה ישן אנכי.” הוא יכתוב את זה, אף על פי שהוא מבלבל על ידי כך את דמיונם של המון אנשים, כשהוא כופה אותם לראות בשני דברים שונים מוסר השכל אחד, נושא בד בבד צירוף חיים משותף המתאים עד למלוא השערה – שני דברים שכולנו רגילים לראות את האחד במזרח ואת השני במערב! כה הוא כותב, הכל אצלו כחדש והוא איננו מחַדש. ככה חדש הוא תמיד הטבע – בכוח הצרופים, מבלי לחדש יש מאין, מבלי להרכיב מין בשאינו מינו.

ה    🔗

מלאכת‑המחשבה של השורה התפתחה אצל עם העברים הקדמון באופן נעלה מאד; אחרי כן לא הושגה הדרגה הזאת בפיוט, לא על ידי היהודים – בשירת ספרד ובשירה החדשה – ולא על ידי המשוררים של אומות העולם. לצמצום יצירה זה ללא‑דוגמא גרמו כמה דברים, וקודם כל הטבע של ארץ יהודה הקטנה. האוויר השקוף גורם לתפיסת עין בהירה; הדברים הרחוקים נראים כקרובים והעין תופסת פה את הצורות בשלמותן, בלי טשטוש כל‑שהוא, בלי אותו ערבוב הקצוות של הדברים המצוי בארצות ששם פרוש האד לעתים קרובות. האדם, שנפשו היא ילידת ארץ כזאת, אינו מאַחֵז דבר בדבר; כשהוא הוגה הוא תופס כל ענין כצורה גמורה, כשהוא מדבר הוא משתמש במלים מהוקצעות, שאינן נוחות להשתנות. אבל לעומת ההשתלשלות, החסרה לו בהגיון ובשפה, הוא נעזר במשל, כיון שהוא רגיל לאחד על ידי טביעת עין אחת את הקרוב עם הרחוק. שער עוד את סדר היצירה של השירה העממית אצל עם כזה, השוכן בארץ שהנה יותר מדי שקוּית אור ופחות מדי מחוּננת בפנות מחבואים. החורשה אינה מצויה פה, ההולך אחרי המחרשה הוא הלוּם שמש, עם פנות היום הדמדומים הם קצרים, ואין בידי האדם סיפק לחלום ולהגות. גם בערים הבתים הם כולם אבן, הם אטומים וצרים וסגורים כמעט לגמרי בפני העולם; העץ אינו עולה פה בנקל, ועל כן אין שעשועי‑אדם ברחוב, אין מקהלות הנמשכות שעות רצופות. את הנביא, את השופט וגם את ההולך בטל – את כולם אתה מוצא רק במקום אחד קבוע: בשער העיר, ליד חומת האבנים הנותנת צל. במקום כזה לא תיווצר שירה: פה לא תיראה האשה, אין פה מחבואים לחלום, אין מרחב להזות. אבל הנה הלילה ירד והירח עלה. היגע משתטח למנוחה על תל חול או על צור ערום, והוא רואה את העולם ההדור שבעתים לנוגה הירח הכלול; העצים נראים כמו ביום במלואם, הם נחרתים בדמיון כמו מאליהם; נוסף על זה הם נראים כמחודשים, כיקרי ערך יותר מאשר ביום. הצורים החשופים, שדה‑הטרשים, עצי הזיתים הכחושים – כל זה נעשה נאוה אם מעט ואם הרבה; והנה באה שעת‑הניגודים: בזכרון עוד חי זכר היום המיגע, המלא שרב עד אפס מקום, המבליט עד תום את הצורות הדלות והחשופות של נוף ארץ יהודה; ולעומת זה הלילה מלא הרזים, הקריר, המשיב את הנפש עד ארגיעה, הנוסך מסביב יופי גמור ומרגוע שלם. שעת‑הניגודים הזאת מולידה את כליון הנפש, וכליון הנפש הוא הוא המחולל את השירה. ובכן הלילה הוא מקום הולדת השירה, והוא קובע מראש את תכונותיה. השירה היא ראשית כל קצרה, עשויה שורות חטובות עד מאד, העלולות להיות נשמרות בזכרון; גם השורה הבודדה מרותקה בחלקי ציור מוצקים, למען תעמוד כן, למען תימסר בתומה מפה לאוזן. אבל גם ברגע הווצרה אין השורה יוצאת כדיבור אנוש רגיל, המספר דברים כהויתם. הלילה איננו מציאות, הוא כעין משל מלא רזים הנישא על כל החיים. לאור הירח יש יכולת השגה אחת ביחס אל הבלתי משוער וביחס אל הדבר הקרוב עד מאד. שיקול‑הדעת, אשר בארצות החמות הוא צלול רק בערבים, איננו מתאוה בלילות בדברים כפשוטם: הוא נוטה יותר להשוות, להמשיל, לראות את הכל באור יקר. עוד יותר: בלילה שולטת רחבות הלב, לאדם המדמה לא צר להוליד דמיון ולאבד אותו עד ארגיעה; פה מקור הברור הנפלא של שורת הפיוט אשר לעברים הקדמונים. ביום יש לכל דבר ערך של קנין, וגם הלב חס עד מאוד על זה אשר הרה ואשר הגה ואשר ביטא. בלילה אין ריבות בין אדם לאדם בגלל מוצא‑פה ראשון, אין עקשות, הדיבורי שוטפים וחוזרים. בפסוקי שירה על אחת כמה וכמה: כאור הירח הנמוג ועומד בעין, כן עלול חרוז השירה, הנולד בלילה, להשתנות, לפשוט וללבוש צורות ולשוב אל מוצאו הראשון: אל מקור האמת אשר בדמיון.

העברים לא ידעו את אמנות הבניה והפיסול, אבל לעומת זה הם סמלו את הצורות באמצעים אחרים; המושג, התואר וגם הלך‑הנפש – את הדברים המופשטים האלה צייר להם דמיונם באופן כה ברור ובולט, עד כי אפשר להגיד, כי היהודים הקדמונים אף הם חיברו קן לקו ויצרו צורות ומונומנטים, אלא שהם השתמשו במלים במקום אבנים. על זאת מעידים לא רק ספרי השירה אשר בתנ"ך, כי אם גם השפה העברית בעצמה. מליה של השפה הזאת מהוקצעות מתחילת ברייתן, הן אבנים שלמות ולא חול ניגר כחומר המלים של השפות הגרמניות והסלויות. המלה העברית משתנה אך מעט; אפשר להקציע אותה על ידי כינויים, אבל לא לפורר, רוצה לומר: למזג ולערבב עם מלים אחרות. אופן הבניה של המשפט בשפה העברית נעשה על ידי סמיכות; המלים הבודדות נדבקות אחת אל השניה, אבל אינן נעשות בליל אחד. כתוצאה מזה – הצלילות ללא דוגמה של הפראזה, הציוריות הגמורה, האפשרות לחלק גם את המשפט היותר קצר לקוים בולטים. “ידע שור קונהו וחמור – אבוס בעליו; ישראל לא ידע – עמי לא התבונן” – פה מרהיב הכל את העין; חלקי השורה מענגים אותך, גם אחרי שעמדת מאה פעמים על מובנם. עין הרוח מסתכלת בהם ללא חשוב, כמו שעין הבשר מביטה להנאה בפינה יפה של בנין. בזה כלולה הסגולה האחרונה והנעלה ביותר של השורה העברית: להיות בנויה וכלילת יופי גם יחד! הדבר דומה, כי מתוך עיון של השגה בכתבי הקודש אתה בא בהכרח לידי הנחה עיקרית, שאין לפרוך אותה: כי השירה היא כולה צורה; גם בהיקפה, כשהיא ניתנת לנו בדמות יצירה שלמה, וגם בחלקיה ובשורותיה הבודדות. לא שהתוכן איננו עיקרי או שהוא בלתי נחשב, אלא שהמלה הבודדה, שתי המלים הנסמכות והמשפט הקצר – כולם הם מעשה צורה בפני עצמם, כולם מכילים עד‑תום את זה אשר כלול בהם. בשורה העברית אין שטף הדיבור בנמצא; כמו בבנין כן יש בשורה הזאת חלונות, אבל אין מקומות חלולים: יש מקומות שהפסוקים נעשים שקופים עד מאד, התוכן הולך וחוזר, כאילו בכדי לתת מרגוע לעין: “כל גוים סבבוני; בשם יהוה כי אמילם! סבוני גם סבבוני; בשם יהוה כי אמילם!” – אבל אין מקומות שהמלים ישפילו את עצמן לשמש את התוכן הרחוק, שיבוא לאחרי כן ושאיננו לעת עתה במלים עצמן! המלים אשר הנחילו לנו אבותינו הן כולן בנות גבורה; הן לוּמדו לקשט את עצמן. כשאתה מכריח אותן, כבנות אָמָה, לשרת זרים אז הן סוגרות על עצמן, נרדמות, חֲדֵלות לתת כל הבעה.

עם חתימת התנ“ך לא נחתמה תעודתה של השירה העברית ולא תמו דרכיה; לשירה הזאת כבר היו ימים של חידוש יצירה ועוד נכונים לנו ימים כאלה – בעתיד קרוב או רחוק. אבל דבר אחד ברור, כי בשחר כל תקופה חדשה השורה הבודדה היא היא המתעוררת לחיים בראשונה, והיא היא המעלה על עצמה בראשונה עבטיט של מליצות בתקופה של שיתוק יצירה. התוכן, ואפילו האידיאה הגדולה, אינם מצילים; די להשוות שני פרקים בתהלים: האחד הוא “אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים;” והשני, דומה לראשון על פי תכנו, הוא “אשרי תמימי דרך.” הראשון הוא קצר, את תכנו אפשר למסור בשתים‑שלש מלים: אשרי הצדיק ואוי לרשע; והשני הוא ארוך, תכנו הגדוש מוסר, כנראה, המון מושגים ומאויי‑לב שנעשו קנין, בתקופה ידועה שלפני החורבן, לחוגים רחבים של עם היהודים. והנה הפרק הראשון הוא כליל יופי, כל שורה בו היא יצירה בפני עצמה, המרחיבה גם היום את דעתנו: “והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבּול.” פרק שירה זה נכתב בלי ספק, בתקופה קדוּמה בערך, בזמן שהמושגים “צדיק” ו”רשע" היו בבחינת ראשונים, בזמן שעין המשורר תפסה את צורתם כצורה חיה. הפרק של “אשרי תמימי דרך” נכתב בתקופה מאוחרת יותר, בזמן שהמושגים האלו זקנו והולידו הרבה דומים להם: בשביל לחדש בדמיון בתקופה זו את המשג “צדיק” או “רשע,” לא היה שוב צורך בצמצום הנפש; להגיד דבר‑מה על‑אודות זה לא היה עוד בגדר של צמצום הנפש. גם המלים וגם המושגים כבר היו מוכנים, צריך היה רק לכפול מלים, לצרף מבטאים, לדבר גבוהות; על כן נקבע פרק של מליצה בתוך התנ"ך עצמו. כיום אתה קורא בו ואין לך כל יחס אל הדברים: התוכן לא הציל אותם.

ו    🔗

בנוגע לעתידות השירה העברית אפשר לנחש רק שלמות‑יצירה אחת: את השלמות הבלתי‑נפסדת הכלולה בשורה הטובה. ההנחה הזאת מתאמתת למפרע על ידי שני גורמים. הראשון הוא השפה. שפתנו העברית היא שפה מסוגרת, מלותיה בדלות, הן כולן בעלות צורה ואין הן נגררות על נקלה אשה אחרי אחותה. בכתבי הקודש לא מצוי הדיבור הנאוה, זה המשמש צנור לרעיונות מופשטים ולרגשות בלתי‑נתפסים; העשבים האלה לא עלו כלל על השדמה הברוכה מאד של השירה העברית הקדומה, במובן מקיף זה אפשר להשוות את השפה אל הארץ: גם ארץ יהודה איננה מגדלת בשפע את העשבים הסבוכים, העומדים ימים רבים בעין; משטח הירק, המכסה באביב את השפלה ואת מדרון הגבעות, הנהו בעיקר עתרת פרחים קטנים, המון יצוּרי‑ארץ נחמדים, אשר לכל אחד צבע ותואר ושם, ואשר העין תבדיל אותם לטוב מאותם גידולי השפע הבלולים יחד בשם הפקר אחד: חציר. ועוד זאת: אין נוף בארצנו אשר העין תופסת את דמותו בהעלם אחד, במהירות, בהיסח הדעת; הנוף הוא פה תמיד מסוגר, משביע את העין בחלקיו. גם בשפה העברית (ועל כן גם בשירתה) נעדרת לגמרי תכונת המרוצה; הכתיבה הקלה, הממושכה, המשתרעת על שטח של כמה גוילים, שהסופר מנהל אותה בלי עמל ושהקורא רץ בה מבלי לאבד את שלמות הענין – כתיבה כזאת לא תתואר כלל להיות מוצלחה בעברית. את הרומן, את האפוס הגדול, הכתוב ברבבות שורות הרודפות אחת את השניה – השפה העברית לא עצרה כוח ליצור כמו אלה; רק את השחת קוצרים לערמות, אבל את הפרחים קולעים רק לזרים. על כן נוצרו אצלנו לפנים רות ותהלים.

הגורם השני, אשר אף הוא יתוה את עתידות השירה העברית, אם לטובה ואם לרעה – הוא תואר הנפש אשר יתהווה בעתיד אצל היהודים. יש כידוע רבים האומרים, כי לספרות העברית (או לספרות אשר ביודית) נכון עתיד גדול אך יען וביען כי היהודים נפוצים במלוא‑תבל; הם חושבים לדבר טבעי, כי רוח העם, אשר ינק מכל המקורות, ייטיב גם ליצור בתור סינתיזה, בתור תוצאה מכל מתכונת ורוח וצורה אשר בכל ספרות. הם חושבים, כי הרעיונות, שמוח היהודים קולט, ההרגשות הדבקות בלבבם, צירופיי החיים השונים שהיהודים עדים להם בכל הארצות – כי כל זה בדין הוא שיהווה מזיגה נפלאה בספרות המיוחדת לעם הזה. מה גדולה התרמית הכרוכה בסלף הזה! המציאות מראה לנו את ההפך, וההגיון אומר, כי אין חוק המזיגה נוהג כלל וכלל בשירה. אין שירה אמיתית מתהווה כל זמן שאין הרעיון נהפך להשגה; ואולם בתור תוצאה מכל נדודיהם ומכל הסתכלותם העלו היהודים רק תפיסה חריפה, אך לא השגה גדולה. איזה רעיון מעוות: לחשוב, כי ילד שמחנכיו מרובים גם נפשו כבירה! השירה היא אהבת הנפש – כלפי החיים, כלפי מובנם הבלתי‑נתפס, כלפי עתידם הבלתי‑מתואר, וכל אהבה כוחה עז רק כשהיא עוברת דרך צנור אחד; מתוך מזיגה של השפעות רבות יצרו היהודים בלשונות שונות שירה של “תוספות,” ולא יותר.

בשביל שהשירה העברית תיטיב את עתידותיה, דרוש תנאי הכרחי אחד: שגם נפש היהודי תיטיב את הליכותיה. היהודים הם עם עז, אשר כשרונותיו הם רבים ועצומים; אבל דוק ותמצא, כי הכשרונות נתרוקנו ברובם מכל תוכן. הכשרון מתפתח בתור תוצאה של תכונות נפש ידועות; אך יש שתכונות נפש מיטשטשות והולכות, או נמחקות לגמרי, והכשרון, בתור הרגל וכלי‑שימוש, נשאר בעין. חזיון כזה מתגלה לפעמים בצאצאים שדופים של משפחה מיוחדת, המנחילה הרגלים מוצקים בלי תכונות נפש. זהו מחזה מעציב ומבעית גם יחד; היורש, העמוס מעמסה ארורה זו, מעורר זוועה במעשיו הנבובים, בעלילותיו החשודות, במדבריו העזים הנשמעים כתרמית חן של שטן; וראה פלא: יש תמימים המפטירים אחרי מנוגע כזה: “איש כזה וכשרונותיו – עד כמה חבל!” – אך מי אשר בינה בלבו יסור במנוד ראש; הוא ידע, כי לפניו יצור אדם מופלא המזוין בכשרון נבוב, חנוט, אשר אין בו רוח חיים!

כזה הוא היהודי. וכל סודה של תחית השירה העברית החדשה היה כלול בהתאמצות נפש אחת: להחיות את הכשרון, למלאות אותו תוכן. לא לחינם אתה רואה, כי כל הנסיונות ליצור שירה עברית – מיהודה הלוי עד ביאליק – התחילו קודם כל בזה, שפנו אל שפת הצורות של התנ"ך; אף למשורר עברי אחד אי‑אפשר היה לשער, כי מותר לו להשאר במחיצה אחת עם ספרי היראים, הפוסקים והתוספות – במלה אחת, עם אלה אשר לכל חריפתם, יכלתם ודבקותם לא היה די תוכן, די עלילה, די השגה; במשך דורות רבים נשארו שני המחנות נפרדים, בלתי משפיעים כמעט אחד על השני. בזמן שבטולידה אשר בספרד נולדו החרוזים של “ציון, הלא תשאלי,” אלה השורות שכולן חיים של ממש, ובתור שירה עוד יותר מחיים – הילכה את קולה בכל תפוצות ישראל החריפות האטומה, הפתיות החנוטה ורבת הכשרונות גם יחד של הפוסקים ומחברי ספרי המוסר, אשר רבו לאין ספורות גם בספרד עצמה. וראה: גם בימינו אלה נבדלה השירה העברית הבדל גמור מן הפרוזה; לא השירה הרחיקה כל כך ללכת בכשרון, אלא הפרוזה לא למדה מן השירה את הנאמנות, את הביטוי האטי, הכבד, מלא‑התוכן.

מי שרואה חזון לשירה העברית, רואה חזון גם לעם היהודים. לשניהם דרך‑נצורות אחת: במקום התפיסה המהירה צריכה לבוא ההשגה. בימינו אלה היהודי מרחיק ראות; הוא בן לעם זקן. ואולם לא בעיניו שלו רואה היהודי את הדברים הקרובים אליו, רוצה לומר: את הטבע, את החובה, את הרעות. בשביל לקבוע יחסים אל הדברים האלה משתמש היהודי בדעות זרות, במשקפים של השגה שהוא שואל מאת שכניו. והנה בכדי שיהודי ישוב אל החיים, עליו לשוב קודם כל אל הדברים הקרובים. הרעיונות, ההפשטות וההזיות – אף הם נעשים מחלקי חיים קטנים, שיש בהם ממש; אבל היהודי קונה את כל אלה מן המוכן, הוא אינו עוסק בעשיתם. על כן אין ערך לרעיונות היהודי: הרעיונות שלו אינם חדשים. כי החידוש שברעיון הוא בחלקיו, בצירופי ההשגה הכלולים בתוכו. היהודי צריך להתחיל מחדש, לשוב להיות כילד, לאחוז במציאות מסוגרת, כמעט נשכחת, מציאות אשר תפיל עליו לימים רבים איסורי שכחה. כשרונות היהודי לא ימוגו באופן כזה עד תום; הם ירדמו, הם יינקו באופל הנפש את התוכן החסר להם כיום הזה. אם יקום כדבר הזה, אז אשרי אשר יראה באחרית הימים את הכשרונות האלה בהקיצם! בכל מקצועות החיים יניף היהודי יד כבדה, נאמנה, העושה רק עלילות. השירה, כראי כל הכשרונות גם יחד, תסכם אז בתואר ובמשל את כל חליפות העולם, את כל צירופי ההשגה הנולדים אצל האדם השלם, זה העומד פנים אל פנים לנוכח הדברים והמעשים. אז יהיה בכוח השירה העברית לעשות כזאת; היא תיעשה לשירת אנוש מקיפה. לעומת זה היתה השירה העברית החדשה עד ימינו אלה שירה אשר לה רק צליל אחד נאמן: צליל הגעגועים של הנפש הכמהה לשוב אל מקור הדברים.