בכל המעשים הגדולים יש שמץ של תפלות; גם עלילת השחרור של השפה העברית איננה נקיה מעוון הגורל הזה. בשולי הכוונה הרוממה נאחזה גם פה האוולת האטומה, אשר קשה לחלץ אותה כמו את היצור מרבה‑הרגלים המבליע את עצמו בבשר החי. הכוונה לכתיב החסר של הלשון העברית, ההולך ונעשה מנהג תפל בארץ‑ישראל.

ראשית כל קשה להבין במה תומכים את הגיונם האנשים המהבילים האלה הכותבים נֹעַר כמו נַעַר; אם תשאל אותם, אז יגידו לך, כי הכתיב החסר הזה מיוסד על חוקי הדקדוק, ותורת הדקדוק אף היא מיוסדת על הכתיב אשר בכתבי הקודש. אבל די לקרוא דף אחד בתנ“ך למען הווכח, כי המסורה לא שמרה כל משטר בנוגע לחסר ומלא, וכי המון פסוקים לאין מספר כוללים את החסר ואת המלא בערבוביה גמורה. מי שידיעתו בעברית היא כחוט השערה יודע אף הוא, כי אותיות התנועות חסרו לגמרי בכתב העברי הקדמון וכי דרך התפתחותן היתה ארוכה מאוד ונגמרה בתקופה של אחרי חתימת התנ”ך; על כן רק פלפול של הבל היא ההנחה האומרת, כי הכתיב החסר מיוסד על חוקי דקדוק מסוימים שיש להם מטרה ברורה. אבל לו גם היה כדבר הזה, רוצה לומר: לו גם ידענו ברור מאוד, כי הדורות הראשונים היו רואים כיֶתר הפוגם את הצורה כל “וו” הנתחבת לתוך ה“בינוני פועל,” גם אז היה צריך לכנות את מעשה המחסרים היום בשם אוולת שלאחר זמן. הגע בעצמך: לכתוב “כֹּתֵב” (ולו גם בניקוד, בשירה) ולהחיות על ידי כך אסוֹציאציה של תקופת האבן! באופן אחר תבעה העין את שלמות הצורה של המלים בזמן שהיו חורתים בחרט על גבי לוחות של צור, ובאופן אחר לגמרי תובעת העין את השלמות הזאת לגבי המלים השוקקות על גבי הנייר הדק! מלה חסרה כמו “כֹּתֵב”, כשהיא קבועה בדפוס, נראית קטועה, בעלת‑מום, אוילת‑פרצוף. היא חסרה דבר‑מה במובן הפשוט; בלי משים אתה מקבל ממנה רושם כמו מדבר מלאכותי, מזויף. הצורה והתוכן נושאים תמיד בד בבד, ומי שכותב “אֲגֻדָה” כמו “אַגָדָה” מכריח אותך לחשוב, כי בשעת כתיבה לא היתה לו כל כוונה של מציאות, כי לא חשש לטעות, לטשטוש המושג, לתמהון מעורר גיחוך. איש כזה מקלקל את הדמות, והחטא הזה שקול כנגד הלכה למשה מסיני! באין ברירה אנחנו כותבים בכתיב החסר את המלים שהן במובן ידוע גופי מסורת; אלה הן על פי רוב שמות, מלים שנפשן צרורה בקרבן ללא‑פגם מימות כתבי הקודש. את אלה, הנעימות והנאהבות, אין אנחנו רשאים לסרס, להוסיף עליהן סרח של עודף לשם נוֹחוּת‑הבנה קלה. אבל כל צבאות המלים שעל שפתנו – אלה, בהמוניהם, הם חיילים רגילים הדורשים מדים רחבים, נוחים, עשויים לפי טעם הזמן.

הכתיב החסר מזלזל בערך המציאות של המלים, מכשיל שלא לצורך את הביטוי הממהר אל תעודתו, אוטם מתוך כוונה חולה את המלה הנוצרת להיות בהירה בכל חלקיה. אבל בארץ‑ישראל נעשה המעוּות הזה חמור פי כמה וכמה, והוא יוצא ללמד על השגה שמחוץ לתחומי הלשון, על השגה הרואה קצרות, הבונה לעצמה תאי‑שבי קטנים על כל מדרך כף רגל. פה, במקום שעיקר התעודה הוא לפשט את כל העקמומיות של היהודים, מעקמים האנשים האלה את אם‑האמת של רוח האדם ואת צאצאיה – את הלשון ואת מלותיה; הם לא נתנו אל לבם, כי עצם החטא של דורות אין‑מספר של יהודים היה כלול בזה, שהם היו מעלים בכוונה תחלה עבטיט של פלפול על הדברים: אף הם, המחסרים, חושבים בתומתם, כי בעקרם “וו” ברוכה מתוך לב המלה הם משאירים את המקום ריק. לא, במקום אות התנועה החסרה מתגנבים מאליהם התפל, הבלתי‑מובן, הבלבול הבא ברוב ענין. ועין הילד אנוסה לאמץ את כוחה למען הוציא את כל הספיח הרע הזה, הזולל ביקר ההשגה שלו, ואף הבוגר מוכרח להשתמש בקפיצה של דמיון בכדי לפסוח על פגע ההתחכמות הזה. על סבלם של מתלמדים, של אנשים אשר ידיעתם בעברית קצרה, אין להרבות תאורים: זהו סבל תמהון שאין לו כפרה; השכל ילא להודות בו, והרוגז, שאסור לשתף אותו אל כל עמל חדש, קובע לו פה מקום ברחבות. אבל כל התקלות האלה יחד אינן שקולות כנגד המארה האחרונה, הנגרמת על ידי הכתיב החסר. חידוש הלשון צמוד בארץ‑ישראל אל כל המעשים המתחדשים, ושיטה זו של המחסרים, שתפסה, כנראה, מקום קבוע גם בבתי‑הספר, מאצילה – מותר לומר – על כל חיינו אשר בארץ הזאת כמין צל של בדיחות. הדבר דומה כאילו אנחנו עושים פה מעשה לצים, יוצאים חידות קטנות בשביל פתרונים של תינוקות, מאַחזים את העינים בשביל לשחק ולהתבדח. במקום לדבר ישר, כדרך אנשים אשר דעתם צלולה מרוב מטרה ברורה, אנחנו מעקמים את זווית הפה ותוקעים לתוך אוזן השומע: “אֲגֻדָה!” – כלומר: לך ונַחֵש, גרום לך הנאה אווילית של משחק מחבואים! ככה אנחנו כותבים ומדפיסים ספרים, והמון ילדים ובוגרים מנחשים אמנם בתמהון ובאָלות וברוגז לבב; ואולם ברגעי רוגז יש שאתה מנסה לנחש את הדבר הזה עד תום; ברגעים כאלה נדמה לך, כי האנשים האלה הופכים את חיינו בארץ הזאת למין משחק במחבואים.