הספרות העברית, הירקרקה ונעות החן, מסובבת גבר לא‑גבר. רוב הימים היא רובצת ללא חלומות יצירה על האָבנים השוממות, וראשה הפרוע מלא הגיג‑כשפים אחד: למהול נסך‑רזים ולהשקות ממנו בערמה את בחיר‑לבה הסוטה, למען תעברנו בלי ידועים אהבת פתאום. ובלילות העגומים היא יוצאת להתהלך בארץ; שיקוי הרמיה מתעלם בין קיפולי‑אדרתה הבלה, ידה היגעה רומזת רמזי‑לילה ללא ממש, ועל שפתיה העבשות מהבהב באפלה צחוק כלאים של רוגז וחנינה. ואל צללים, צללי אנשים, היא נושאת עינים דולקות‑עורגות – אנה הלך, אנה פנה דודי? – ‘מה דודך מדוד?’ – דודי רך וערום, נסער וכוזב, צח מבטלה ואדום מהתלהבות! לבו כחליפות, ידיו כנאדי רוח, בטנו כערמת הזיה; רגלו קלה בראש דרכים, לשונו רצה כחיצי גבור, דמיונו רועה על כל שפיים; וכולו מחמדי זרים.

העולם בוכה למשפחותיו, וסירי הבשר המסודקים של הגויים לוחשים בבושת פנים על פני האש הגוועת של סוף תקופה. גם הסיר הקטן של הספרות העברית מבעבע ללא חמדה על פני מדורת קוצים קטנה; אנשי המעגל שמסביב מאריכים שבת בלילות השממון ופעם בפעם הם מעבירים מפה לאוזן לחש‑עצה, שעה לשעה הם שולחים על פני העלטה הריקה קול משוע ומתחנן: אַיכּה, הקורא?! – ואולם אין איש ביניהם אשר יהס בדיבור תוגה אחד את כל המית השוא של הלבבות האלה: אין עצה כנגד אהבה כוזבה ואין משועים בעקבות אהוב בורח! במקרה של בגידה, בין אם היא אסון יחיד ובין אם היא כשלון רבים, רק אחת היא תרופת‑הכבוד המשמשת מעין ראות לעתיד: השכחה; שכחה ללא ערמה, זו שאינה מתראה אלא מאמצת את האדם להוסיף ולעשות בתום‑לב את כל חליפות חייו, משאירה פתח פתוח למזל: גדולות אם תיעשינה על ידי האיש – ועברו לפעמים דרך בן‑השער הזה ועוררו מחדש את האהבה. גם מרבים לא מנע הגורל את הנחמה הזאת, היקרה והשוממה גם יחד; הספרות העברית, אף על פי שהיא משמשת מדוֹר‑רבים וסחר הרוח שלה יש לו עליות וירידות בשוק הקהל, לא תמצא חסד בכפיה, תשועה בתחנונים ודברות‑קוראים על ידי תוספת להטים או חיבה כלפי המון קטן זה, הנעכר והמתאנף, המצוי אצל השפה העברית. הללו, ככל המון בית ישראל, זעף הגלויות בעצמותיהם, טורח של בושת מעפּר כנגדם בחוצות הגויים, קשי‑ימים דק ואוילי, מעין שחק בלתי נראה של מאזני גורל עתיקים, רועף על גבם גם בתוך כתלי ביתם; אומללי‑חוץ כאלה אין דרכם לקבל טובת הנאה מאת קרוביהם אגב בת צחוק של תודה. להפך, הירא בחוץ הוא נרהב בפנים הבית; הידים הזריזות מתוך כפיה לגבי זרים – אמוץ הפחד סר מעליהן בן‑רגע מדי אחזן בספר עברי; העינים, עיני יהודים המצוּוֹת במדינה ובשוק על מבט כל‑יכול, נעשות לֵאות כנגד אותיות‑עבר וחשק ונדיבות זרים להן בשעה כזו מתוך הכרח טבעי כמעט. מתן לתמימים – דבר נאה זה לא היה מעולם חלק הספרות העברית; חוק עולם, חוק עולמנו העומד על יתרון כוח כלפי חוץ ועל יתרון תעתועים כלפי פנים, דן מלכתחילה את הסופר העברי שיהא מצוי אצל קורא מהסס, העוין מתוך עיפות של בחילה או, לכל הפחות, מביט במנוד‑ראש על נצורות קטנות. על אחת כמה וכמה בשעת צרה, בזמן שאיברי היהודי נעבדים בחוצות החיים עד לידי זעת נפש, וזעף הטמטום הולך וגובר שבעתים בתוך העדה..

היהודי, אח לנקלי החלשים שבעולם הזה, חרד עד‑בלי‑די על חיבת זרים; כשזו ניתנת לו הוא מתגבר והולך, כשזו נעדרת ממנו הוא חש, כביכול, אפסות בבשרו ובדמו. והנה אמוני הספרות, המקבלים עליהם שכחה, משוים על כל העם כעין חן של דוגמא טובה, עושים מעשה שיש בו כעין נסיגה ממקום תורפה אחד של האומה, הזעקה, הבקשה, האזהרה – כל פולחן החרדה הזה מצד הסופרים וחובבי ספרותם אינו אלא הרגל תמים ושבא לנו בירושה מאבותינו מרביצי התורה; ואולם הספרות העברית, לפי מהוּתה היקרה, רחוקה מן התורה כרחוק עברנו הקלוקל מן עתידנו המשוער, זה שיכניע כאחד את גאון לבנו הזר והמוזר ואת יצרנו המבוהל והעיקש. ספרותנו היא בבחינת דפוס אדם לאופי היהודי, כעין מכבש לצמצום תכונות; צורות, יושר יקר‑ערך, קצב בונה‑עולם – אלה הם המושכלות הטובים של ספרותנו, בכוח או בפועל. לא גינה אשר תחרב באין משקה אותה יום יום, כי אם מקום מחצב חדש לנשמת האומה; הלזה מסוגל להיות עזוב עד עת‑מועד.