הרעה עוד לא כלתה אל הספרות העברית ופה ושם בתחום הפּרוזה והשיר עושה הכשרון שליחות קטנה או גדולה; ואולם המסתכל רואה בספרותנו קודם‑כל את המחסור ברוח היפה ובכל תעצומותיה, וזה נוטל ממנו כל כוח של השערה, כמו מראה אסון או חידה. המכתב הספרותי שלנו הוא כחוש, בין שהוא כשר ובין שהוא פסול מבחינת החוקים של הליטרטורה; זה על פי רוב דיבור קל ולא הגות כבדה, הפטרה של דברי רשות ולא הסברה של חובה. הסופר העברי מבדיל בין מלים למלים ובין נושאים לנושאים, אבל כור‑המבחן שלו הוא בן מדור אחד; יש לו ענין ראוי לספרות ויש לו סדר דברים, וכל השאר הוא בבל‑ייראה – לא התאור המוסיף חן, לא החידוש הנותן ערך, לא הנאצל הגורם אמון. הכותב מגיע אצלנו לעתים לידי זה, שיהיו דבריו ישרים או נעימים עד כדי שימצאו חן בעיני קורא, אבל אינו שואף אל מדרגה שלמעלה, שיהיו הדברים חדשים בעיני עצמו; על כן יוצא בספרותנו כל כך הרבה יגיע כפים ומעט בה עד מאוד עמל הנפש. אתה משתומם לראות את החריף היהודי כשהוא מגלה את עצמו בכתיבת עברית כרַגָז או כבעל הגזמה; את הנטיה היהודית לבחינות הלב – כשצר כוחה בתחום ספרותנו מלגלות פנים כהלכה ברגשות או במאויים; את ההרגל היהודי לקרב רחוקים אל רחוקים – כשהוא מתעצל על האָבנים לדמות דברים ביושר ובדאגה ובכשרון. בן‑גזענו הכותב לועזית מנער פעם בפעם את כל ערימות הדשן של הרוח היהודי למען העלות זיקים וברקים, ואצלנו מספּק לו הסופר את כוחו מן הגרה המחלחלת בתוך הספרות של השנים האחרונות. אי‑חן ואי‑פליאה נעשו אותות תדירים כל כך לכתיבה עברית, שקורא בלתי מבחין עלול לחשוד בכמה וכמה כתבי‑סופרים כי הם מעשי זיוף והיקר; הפשטות העליונה זו הדומה לרמץ יוקד שאינו מעלה לא עשן ולא להבה, היא נחלת יחידי יחידים, ואולם סתם סופר, הכותב דברים גם נכוחים וגם דרושים, גזירה היא עליו כי יקנה לעצמו חן תלוי בנס שיהיה כולו שלו. כשמגדירים ספרות אין נוהגים לשבח אותה בזה, שהיא טובה וחרוצה אך לא מחוכמת ביותר; ואצלנו, העם הנבון עד לחריפות או החריף עד לבינה, הולך ומתכנס אוצר של כתבים הכולל כל מיני בחינות שבעולם, אך מעט מאד מן היפעה העלולה להצטרף אל כל הבחינות האלה גם יחד. אחרת היא, כמובן, כשאותו עצם ששמו ספרות, הוא בגיל הילדות; הבדיחות אשר ב“ספר השעשועים” נראות לנו כדברים לעת ולדורות, אף על פי שדרך הסיפור שלהן הוא גם שאול מאחרים וגם פשוט ביותר; החידות של הראב"ע נשקפות אלינו ממקומות המחבואים כילדים חריפי מוח הצפויים לגדולות; ואולם דורנו, כשאינו יודע לסלסל נאה לא את חוטי המחשבה אשר ירש מאבותיו ולא את הקש שהוא לוקט מלבבו, הוא רפה מאויים וחסר בושה – אותה בושה יקרה של אנשי‑עט החוששים למשקל הכתיבה שלא יגרע ולאיפת הרעיונות שלא תהיה זעוּמה.

כעין רמז של ביאור לחזיון הזה אתה מוצא ביחס שבין הסופרים העברים וקוראי דבריהם הנדחים. סתם סופר, בתורת איש מן האנשים, אינו איש מחשב קצין ומוקיר עתידות; רק העין החיה, הצופה בו בברק תודה או התפלאות, מעוררת אותו להעלות ברק חדש על דיבור הסופרים הנכתב. לחן הפה של הקורא הוא עונה בחן נוסף של כתיבה, זה שדרך הסופר לדלות אותו ממעמקי הנפש כשהיא נסערת מדמיונות אהבה וגורל. קוראינו, עד כמה שהם מציאות עלובה ולא מפלצת מציקה של דמיון אין בכוחם לתת את המחיר הנאצל הזה, הנמצא רק בלבבם ובעיניהם של אוהבים; ואילו למצער אפשר היה להאמין אמונה נואשת, כי הבוז הוא נחלת הספר העברי. גם זאת היא לעתים חלקת גיבורים, המגדלת פרחי מרורים. את הסופר העברי אין יודע ואין מכיר; זהו הרגל‑מורשה אצל היהודי – לעיין בספר עיון נמרץ או קל מבלי להעלות על הדעת את המחבר, את שמו ואת ערכו כנותן תנובת נפש. גם חובב ליטרטורה משלנו נוטל ספר ומניחו לאחר קריאה בידים ריקות, וכל מתנת תודה או הכרה אין לו בשביל השליח המהיר הזה, אשר הביא לו מעט טוב מן הספרות העברית. כך פותח גם כיום רבן בפולניה או בגליציה ספר דינים ושואל להלכה בטריפות. גם לקורא הבודד, הקורא בספרים מדף אל דף, מהווה הספרות העברית רק מהות קטנה של שימוש; זהו הגלגול האחרון והעלוב של “והגית בו יומם ולילה.”

מה יניע בנפש הסופר העברי את גלגל היצירה הכבד? לא מים רבים של תשואות והערצה, לא אור החשמל של אהבה. הסופר אינו מלך נאמן לקוראיו המעטים, ואינו שם נישׂא על‑פה בשביל המוני יהודים. יצירה של סופר עברי כשהיא יפה היא בבחינת נזם זהב באף מת, וכשהיא רגילה בצורה ובערך היא בבחינת הבלים; לא לחינם נשמע זה דורות על דורות מתוך הספרות העברית קול משוע וקובל, העולה גם מגרון ניחר של נכשלים וגם מלבבות מלאים של יוצרים. מכל צומת היחסים ניתן לסופר העברי לשם הליכה אל אנשיו רק יחס דק כחוט השערה; הוא דומה למהלך על החבל או עומד על ראש כלונס צנום. מימי המשוררים הספרדים, או מימי רמח"ל ועד ימינו – ממשילה על עצמה ספרותנו היפה את משל האדם הדופק בלילה על בית המשפחה ואין עונה לו, כי כולם נרדמים על משכבותיהם ללא‑הקיץ; זהו מחזה מוזר ולא נשלם במהרה בלילות אפלים, עת האחד דופק דפוק וחזור על החלון ועל הדלת, באצבעות‑חרדה וביד נואשת, בתפיפת תחנונים ובשאון עוועים, ומן הבית אין קול ואין אות. לחינם יקשיב העומד בחוץ רב קשב, לחינם ינסה מחדש וידפוק רב דפק; בבתי שכנים הקיצו אנשים, יש אשר גם חלון יפתח באחד הבתים ואחד נעלם משרבב את ראשו החוצה ושואל לתוך האפלה: הה, פלוני אלמוני! האם לא שגית, היש אנשים חיים בבית אשר אתה דופק עליו עד‑בלי‑די?