בתורתם כתוב: ודבק סופר בזמנו. אפילו לתינוקות של הספרות אין הללו מתירים להשתעשע אלא בצעצועי מליצה שנשרו אך תמול ושלשום מאילן המתנות של הפיוט; על אחת כמה וכמה לבחורי הסיפור או השיר שהגיעו למצות פריה ורביה ספרותית. את אלה הם משדלים כשדכנים, לאמר: כמה נאה כלה זו ששמה מציאות בת‑הווה; מצחה הגלוי ללא קמט רעיון, שפתיה ארגמן בראשית, תלתליה ינעמו מעברים ללא צמות, זה מבנה‑בתולים עיקש אשר למראהו תסוג לפעמים מאליה גם יד גבר חושק; מי פתי ולא ייפּתה? קחנה לך – ונערים שוקקים יתמכו את מוֹטות החופה כמנהג, ורב נכבד מטעם דת‑התקופה ישא את ברכת הקידושין; ואף בחותן איתן תזכה ששמו קהל, ובחותנת שומרת‑בנים אשר שמה בקורת.

רבים הם הזוגות הכשרים האלה, שניתן להם גם מוהר גם ברכה ליום כלולותיהם, וחוצות מגוריהם ישתרעו באין מכלים לאורך ולרוחב של פני נוף הספרות; אך זר כי יעבור במושבתם ביום לא‑חג, יום שניכרים בו אותות – וננעצו בו המון עינים מבעד החלונות, עינים מקנאות‑מרחוק אשר ליושבי‑בית, עינים חושקות‑מרחוק אשר לבעלים צמודים‑אל‑רעיונותיהם. זאת אחריתם, אחרית רגילה של ברית‑נישואין מתוך חשבון; זה גמולם, גמול ישרים לא‑נבונים אשר האמינו למפתי הבל ועשו את הזמן לסוכנת‑בית רוקחת ואופה ומרבה‑שיחה והוא, הזמן האמיץ ועושה‑כל‑ראשית, לא נתגלגל מעולם בתואר של אשת חיל השואפת נכונות לימין בחירה. רק רֵעַ‑לעיתים יש אשר יהיה הזמן לאיש יוצר או לכל חרוץ ועושה תכונה בחיים; פה כנאצלים שני הרעים גם יחד, והדיבור ביניהם לא יסוב גם לעת מצוא על התועלת הנשקפת לאחד מאת רעהו. כי מיטב הרעות היא גם בברית היקרה הזאת רק אותה הציפּיה הנאלמה לקרבת לבבות גמורה שאינה עתידה להתקיים במלואה; ואף ציפּית‑אמונים זו אינה מפורשת ואינה יודעת לעולם את כוונת עצמה. אנחנו כולנו נאמנים כל ימי חיינו לשר העתים, ולפי הלבוש וסבר הפנים ומערכת מעשינו אנו נראים תמיד כמחכים לאורח יקר, הוא הזמן – שיבוא וימצאנו שמחים וערים לבואו; אבל רק ריקות שבין נשים ולאים שבין סופרים מחליפים את חמודות החיבה האלה בעבודה גסה של התרפּסות‑אָפנה. זו האשה הטורחת למען אָפנת השמלה וזה הסופר המדקדק בנושא החיבור – שניהם יחדו מצמצמים את מושג הזמן האדיר כדי מושג נלעג של זמניות; הלזו, הזמניות הבשׂרית, כביכול, הנובלת וצומחת כאחת כבשר גופנו, הכפופה לפי טבעה החולף לרוב יצר ולרוב מחלה – היא היא הניתנת בכל התקופות לסופרים אוהבי‑עזר ככלת‑נועם בנעוריה וכאשת‑פתיוֹת ואשת‑רש לכל שארית‑ימיהּ. את הסופר האחד מרבבה היא מעשירה במוֹהר‑נושׂאים, מתרפקת עליו יום‑יום בחן לא‑נובל למען יעשה בלי הרף הון‑יצירה שכולו טוב בעולם הזה; אבל את האחרים בכל הרבבה היא עושה בלי כל נפלאות של יסורים לבעלי‑נשים חדלי חליפות, לגברים נדכאים היושבים בנויהם על אשפתות‑הנישואין והוזים לשוא על נאפופי סתרים. רבים הם לאין ספור בכל תקופה, סופרי הזמניוּת האלה שראשיתם צהלת‑כלולות, בעוד שעת מציאות מסוימת בבתוליה וכל עלם לכשרון‑סופרים נראה בעיניה כגבור כתיבה ראשון בעולם – ואחריתם תפלות‑מדנים, לאחר שאותה מציאות תשׂבע במהרה את היד העושה בהיתר במערומיה, והיא מתחילה לשאת עין אל כל זר. מי לא יכיר את האשה ערמוּמית‑המאויים, זו שמגע יד טרזן ינעם לה לפעמים מחשקי בעל מלאים? כזאת תהיה המציאות בימי ביכוריה: שוטמת בגלוי את סופריה הסובבים אותה בתאוריהם הכשרים, שנודף מהם שעמום‑חזרה, בוחלת בסתר בכל הגברים הנלעגים האלה אשר לא ידעו את סוד האשה, ואם סוד זה ידוע לכאורה מימות עולם, לאמר: טובים לאשה רק מעשי האהבה הבאים מרחוק – ממרחק הדמיון, מנבכי הרגש, ממצוּלת הדמויות. אז מתחילים המדנים. הזמניות מתנכרת, מראה לבחירה פנים מגושמים משממון; הסופר מאריך בפיתויים שאין בהם עיקר. מנסה את כוחו בחדשות לא תצלחנה, סוטה כה וכה מאחרי המציאות למען הוָשע בקנאת נשים. הספרות אֵם כל משפחות הסופרים, מתמלאה ספרים וחלקי ספרים שניכּרת בהם קודם לכל המבוכה, מבוכת בעלים שאשמו לרעיותיהם על לא דבר, רק בעטיה של המארה הטבועה בכל הרגל. והספרות, היא הסבתא מימות‑קדומים אשר בחיקה ימצאו כפּרה ושכחה כל הבל וכל שגיון היוצאים מדמיון אדם, מטילה אגב בת‑צחוק נוגה דור סופרים שלם לחדר גנזיה, ותם החזיון. אך עוד מעט וחזיון מתחיל מחדש: בא אביב‑מציאות חדש למדינה, וזוגות סופרים פרים ורבים, ואֵם הספרות מברכת ובת‑צחוק של נצוּרות שפוך במלוא פניה. כי זה העולם, בכל שפעת חייו המהבילה ופזורה לאין הכיל, אינו עומד על אהבת מרחקים המולידה נצורות ויקרות, אלא על משטר לידה רגיל ומצוי לכל דורש.

ואולם יש תקופה נבחרת מתקופות, חלקת‑עתים עידית שמיעוטה בור ובטלה ורובה תנובת‑חליפות, תקופת זריחה או שקיעה שכולה אותות כמועד אלוהי; הזמן יעמוד במילואו, כאב החיים הגדול והגלוי, וגוי ואדם ישכחו את הזמניות הענוגה כשכוח איש את שוכבת חיקו ביום חרדה; הענוה והכסילות והזקנה כאילו מתבטלות בעולם, אין שמח בנועם זמנו כענו, אין מתפאר על ערך‑זמנו ככסיל, ואין מפרש את הבל זמנו כזקן; כולם גאיונים וצעירים ונבונים למען העתיד – אז יאָמר לפעמים גם על סופר כי דבק בזמנו. לא רוח היצירה ולא הנושאים ולא תארי הדמיון יתחלחלו בבית יוצר איתן בתקופה חרדה כזאת, כשם שחלל הבית ומערכת הכלים לא יתפלצו עם היות סער בחוץ ויש אשר גם יהיה להם מראה קופא שבעתים; רק הכל יחדו יהיה לאחר – כאילו צפוי בבת‑אחת מכל העברים, כהיות הדברים עם מאור הברק. זה מעוף העין האדיר, המתגלה חליפות עם ברקים ועין הרואה תופסת אותו בנס מתוך הרחבת‑ראיה – גם נער בשחרותו ינחש את פליאותו בשעת סופה וגם ידע להבין כי אין כוח לגנוז את תארו של הפלא הזה, מין תואר של זמן גדול האצור במעוף עין אחד; והוא הדבר המתרחש לפעמים ביצירת סופר בתקופה גדולה: הכל על מקומו, כל כלי היצירה כתומם, ומעוף‑העין המבוטא נראה אדיר ומשומר שלא כדרך שאר החליפות שבעולם. מי לא מצא בספרים רגעי‑נצח שקופים כאלה? רבים הם עד מאד בכתבי הקודש, והמונה אותם בחרדת גיל ימנה כאחת גם את כל התקופות החרדות אשר עברו על שבטי ישראל הנספּים ועל עם יהודה הקיים לעד.