הכוכב האלמוני, אשר עלה על פאת שמינו בנתיב עקלתון – מנבכי אוקראינה דרך יפת של אשכנז – דרך כמו רגע ומשנהו בלב הרקיע היהודי, המגוֹאל בענניו, וצנח ביעף‑פתאום אל התהום – תוכני הדורות הבאים יגידו מה שיעור אורו ומה מנת גדלו. אנחנו, המון דורו, רבים ושונים מרמוז אחריו רמז אבל אחד; אנחנו, אשר החרדנו על ראשינו את כל המזלות, הטובים והרעים, נבוכים אנו מכוון את נפשנו אל המזל המיוחד הזה אשר היה תם וישר וקצר. אבל שעת ההסתלקות היא שעת הדמות גם ליחיד היחידים; היא שקויה צבעים מאליפים שהעין שולטת בהם בבת אחת, דוגמת ריבוי הגונים אשר לשקיעה, וככל אשר ילכו קרניה הלוך ועמום כן תלך ותעלם אמת אחרונה שאינה חוזרת – מתנדף שבח‑השבחים אשר כגדלו כן לפעמים אמיתו.

מי שתר בלבו אחרי שבח‑השבחים למען ארלוזורוב – אל יצרף חשיבותו אך ורק מתוך מאמריו וספריו, אל ילקט חטיבות‑ערך בשדה פעולתו – זה אשר קצהו האחד נעוץ בתוך המחנה החדש והמסויג, ההומה מבחורינו תופשי הסוציאליזם, וקצהו האחר גובל אל פזורי ישראל העתיקים; אף הערוגה הישרה ומלאת הזרעים, שארלוזורוב התקין עד‑ארגיעה בחלקת הטרשים של המדינאות היהודית, אף ערוגה זו, קצרת הימים, לא תוכל ללמד כתומה לכל יהודי את מרבית פרשת ארלוזורוב. אמנם גם יהודי שביהודים, זה הטופל ברוב המקרים שנאת חנם גם על המעשים, ראה את ערוגת ארלוזורוב כגדלה בנס של יחיד וכיונקת מנפשו של עושה, כביכול; ואולם אפילו אנשים מסביבתו, היודעים את יקר אמיתו, משיגים על פי רוב את ערך ארלוזורוב כערך שבצירוף. מדינאוּתו הקצרה, שלא זכתה לגדולה שבאריכות ימים ולתפארת שבריבוי דרגות, נראית לכאורה להערכה רק לפי קויה החיצוניים; והללו, ככל קוּרי המעשים הנמתחים בתחום החיים של היהודים, אינם סובלים השואה כנגד עלילותיהם של בני עמים אחרים – ועל אחת כמה וכמה כנגד תעצומותיהם של שועי‑מדינאות יהודים, אלה שהיו רועים ביד רמה עדרי אדם של עכו“ם. מה רבים בקרבנו התמימים המונים באצבעות חרדות את הכַּתָּפים הגבורים אשר מזרע ישראל, אלה אשר נשאו גושי מלכות של עכו”ם, מחיל אל חיל או מתחום חיים אחד למשנהו! הנה דיזרעאלי, שחום הפנים ושחום הנפש, כביכול, איש מתהדר כמליץ, עטור תלתלים והזיה, עז – כדרך בני שם – רק בשעות היחוד, יועץ פלאי וקונה עולמות יותר מאשר בונה ומחולל עלילות – והוא העביר במו ידו הצנומה את בריטניה, הגדולה והזרה, עד לנתיב הקיסרות ועד לתעלת היקר אשר עם ים‑סוף הקדמוני ובדורו קם באשכנז האברך לסל, ובעודנו למד ותאב ומתפנק ביפי רוחו – צר צורה לעם העמלים, יצר חטיבה גמורה מדלת המדינה ונתן לה שם והילוך ותאות עתיד ואחריו, כעבור יובל שנים נלקח שם אל המערכה היהודי ראטאֶנוי, איש לא‑פרוע לכוח או למחשבה, עקוד אל ספרים ואל הגיונות לא‑מתקיימים – והוא תיכן ואיזן ביחידות את גנזי החמרים אשר לארץ, וכהולך בלי‑משׂים הלך באחרונה לרצות את פני תבל למען כל העם היגע והחרד והזועף אשר בגרמניה; והנה עוד רבים ושונים, יהודי שלום נבונים או יהודי מרי שוקקים – ורובם תמכו או הריצו ממלכות, עשו באמונה או בתאוה במקום החיות של המדינות והאריכו בחכמה או בערמה את יום הפריה של האומות.

דיזרעאלי ולסל וראטאֶנוי – וארלוזורוב, הרך והמתחיל, מכריע כנגדם מבחינת האחריות שכולה שלו. הללו, יהודי ההצלחה הזרה, נעזרו לא רק בתנאים מזומנים ובמכשירי מתנה, אלא גם האחריות – מאזני‑התמיד לכל המעשים שבעולם – נלקחה על ידם מן המוכן, מתוך הלך הנפש של האומה שרצתה בהם לשעתם. דומים היו למשחקים על הבמה המבליטים דמות מן הדמויות בכוח כשרונם ואינם תלויים בשום פנים בחליפות גורלה של הדמות הזאת ואפילו את חובת הרושם הם היו מטילים, דוגמת המשחקים, לא על עצמם אלא על קהל הרואים בלבד. הם, המְעַשִים, צריכים היו ליכולת זרה ומוזרה, שאין מִשְלָה כמעט: זו החסרה כל דאגה מראשיתה ועד אחריתה הבאה כשמן בכל הגלגלים האדירים ובכל סתרי מכונה, המרויחה רווחים לאין שיעור בכוח המשכה השלם, מבלתי היותה נפסקת על ידי חרדה הבאה מבפנים. מכאן ההעזה המתמיהה, רהב החידושים הסהרורי; כמה וכמה מיהודי המנוף האלה, שהוציאו את יכלתם למעלה מן הטוב ומן הנחיצות, מסוגלים היו לכך רק בגלל היותם פטורים מאותו רגש, בן שברים וחליפות לאין קץ שאנו קוראים לו בשם דאגת הכלל. יש לשער כשטן על דרכם רק את היראה האחרת, יראת גורל עצמם, ואת זו מנצח על פי רוב כל איש עלילה בבת אחת, בראשית דרכו. – ההפך מאלה היה ארלוזורוב: בנתיב פעולתו הקטוע מתגוללים עדיין, כיתומים נאלמים, כמה אותות ומופתים קטנים המעידים על היראה הנאצלה אשר נשא בנפשו. הוא הלך את דרכו ישר, העמיד כנגד כל הבל כשלון פנים שלוים – אבל הוא עשה את שלותו למען אחרים, למען ידעו אחים קרובים ורחוקים כי גם עתיד יהודים, ככל העתידות שבעולם, קובע לעצמו מתחילתו עמל מזוקק, הטהור מסיגי מקרים ומתאוות נסים; בצאתו היה כליל רצון כמנהיג שכיח, ובאהלו הפך והפך בחשאי באותן גרוטאות הכוח החלודות שניתנו לו מרשות הרבים של היהודים. הוא פקפק וחזר בו, ראה את הבלי פעולתו והחריש; לא מתוך שכחת נפש, כדרך המעפילים, כי אם כאחד מן היהודים אסירי העתיד הנשבעים בדור הזה לחבלי תמימות ולאלם של מעשים ישרים. שלום‑גומלין זה, הרווי תוגה ויפעה גם יחד, שבין ארלוזורוב הנסתר וארלוזורוב הנגלה, הוא שעשה אותו למנהיג יהודים ראשון הנקי כאחד גם מכפירה וגם מהתחסדות. תום זה, הנוגע עד הלב, העיד על דרגה גבוהה יותר מאשר דרגות השתדלן והנשיא והמשיח לשעה, אלה סוגי המנהיגים המצויים עד היום הזה בישראל. ארלוזורוב בא לגדולה בדם עצמו, אבל לא רק מבחינת כשרונותיו, אלא גם מתוך הכרח עצמו ושארית הישראליוּת שנפלה בחלקו. הוא עשה בכוונה אחת למענו ולמען אחרים, אבל נהוג נהג את עצמו אולי יותר מאשר את האחרים – יום יום וכמושך בעול, על כל החליפות שבאמונה ותוחלת ועל כל תעלומות הצער המיוחד של היהודי, זה הצער שלפרקים ראוי לקבוע לו שם מופלא: הבושה או החרדה בפני המציאות שבעולם הזה.

בדור הזה אנו מנחשים – למען סעוד את רוחנו – את מציאותו של טיפּוס יהודי חדש, זה אשר בא בדרך נס בסוד הגדולה של הגזע העברי וטעם לעומת זה בכל חושיו את התפלות אשר דבקה בהמון סגולות של הנפש היהודית; והוא איש התומך יום יום בקרב נפשו את ההתאפקות – החדשה והבאה לו מקרוב – ואת ההסתגלות התמה לכוחות עצמו, והוא אחד אשר התחיל חומד את עמו במערומיו, כביכול, ללא פחד, בושה או קנאה וללא יתר לבושים של דת או מידות, כי אם כחמוד החי את גלגל החיים הגדול אשר מסביבו.

החן אשר לטיפּוס הזה, יציר דמיוננו, הוצק אולי על חיים ארלוזורוב.