על־פי דברים שנאמרו ביום השלושים באזכרה בירושלים, ונאום בעצרת זיכרון במלאות עשרים שנה למותו, כ"ג בסיוון תשי"ג, יוני 1953, בכפר־חיים

ראשית הופעתו של חיים ארלוזורוב הייתה כדרוך כוכב על שמינו. צעיר וחזק היה. היו בו מאוויים עזים ויכולת כבירה של הגשמה. שנים חיכה בביטחון לרגע שבו ייקרא אל ההגה – וכשנקרא אחז בו ביד אמונה. עלייתו למנהיגות לא ידעה חבלים וצירים. רגלו לא מעדה ובלשונו לא נכשל. כמנוסה ורגיל ניגש לתפקידו.

שלא כרוב אישינו הדגולים הוא הגיע למקומו במחננו לא בדרך העבודה. גם לא צמח ולא גדל מתוך השורה. קרקע צמיחתו וגידולו היו לא המעשה והמפעל, אלא ההכרה – עולם הרוח והעיון. בכוחו הרוחני בלבד ובזכות אישיותו גרידא נתעלה במהירות מפתיעה לאחד המקומות המרכזיים בהנהגת התנועה, וגם בקרב ההנהגה תפס מקומו לא רק בתוקף תפקיד רשמי שהוטל עליו, אלא בזכות התרומות האישיות שהתחיל תורם ביד נדיבה למחשבתה ולהשראתה של התנועה. הוא היה ונשאר בתוכנו יחיד במינו בכוח מזיגת סגולותיו: שורשיותו היהודית; היקף חזותו העולמית; רוחב ידיעותיו; מוחו הכביר; ברק שכלו; מקוריות מחשבתו; כישרונו ללמוד ולקלוט בהתמדה; חריפות הניתוח שבה ניחן; תוקף הכרתו המוסרית; יושרו האישי והציבורי; עוז־רוחו; אופיו היציב והמאוזן; יחסו העמוק לנכסי־הרוח, ליפה ולנשגב; היותו איש־רעים וחבר נאמן. היו בו מוח של מדינאי, אופי של לוחם ונפש של משורר.

משחר נעוריו היו בו אותות מובהקים של עילוי גדול, אחד מיחידי הסגולה. אלה לא היו רק גילויי כישרון בלתי־שכיח, אלא ניצוצות של אש־קודש, הניתזים מיסוד יותר עמוק בנפש – יסוד הגאוניות.

אישיותו קיפלה בתוכה עולמות שונים ורחוקים. יליד היהדות הרוסית וחניך גרמניה; נצר למשפחת־רבנים רמה, שעמד על פסגת התרבות המערבית של ימינו; לאומי בכל חושי־החיים שבו וסוציאליסט עד עמקי ההכרה; יוצא משכבת־המשכילים הצעירה בתנועה הציונית שנתאחה ונתלכד עם תנועת־העבודה החלוצית בארץ. באישיותו נפלו מחיצות וקמה מזיגה אחת, מופלאה והרמונית, של מנהיג צעיר בישראל.

הוא היה אדם גא, גאה באישיותו, גאה ביהדותו, גאה בסוציאליזם שלו, גאה בהכרתו הפועלית. גאוותו לא הייתה זקוקה להבלטה חיצונית, מלאכותית, כי היה לו ביטחון פנימי גדול. מנהיגותו הגיעה למדרגה רמה של הכרת שליחות, של הרגשה כי הינו שליח של מחנה. וכשם שהרגיש את עצמו בכל שליח ציבור־הפועלים כך ראה את ציבור־הפועלים ואת עצמו בתוכו כשליח האומה.

התייצבותו של ארלוזורוב, על־פי בחירת התנועה, ליד ההגה המדיני בירושלים פתחה תקופה חדשה במדיניות הציונית. היא סימלה את עליית הפועל העברי לשלב עליון של אחריות לאומית כמסקנה מוכרחת מעליית הציונות על דרך ההגשמה החלוצית.

כל סגולותיו הרוחניות הנדירות ואוצרות השכלתו העשירים הופעלו עם עלייתו לשליחות הזאת ביעילות מפתיעה ובהשראה יוצרת. וכשם שנכנס מלכתחילה לשורות התנועה במלוא אזֵנו ההשכלתי ויכולתו האינטלקטואלית, כשם שמראשית הופעתו בקונגרס הציוני הפך לאחד האישים הבולטים בו – כך נטל לידו את תפקיד הנציגות המדינית מן היום הראשון כזקן ורגיל, מוסמך ומנוסה. כאילו עם ראשית צעדיו עלה לשיא של כושר־פעולה ורמת־הופעה. כהרף־עין נתרחב האופק המדיני ונתעלה שיעור־הקומה של הנציגות הציונית בארץ. רושם הופעתו הראשונה היה אדיר, בפנים ובחוץ כאחד. ולא היה בו רק ברק מסנוור עיניים – הייתה בו יסודיות ורצינות כובשת אמון ורוכשת כבוד. נתגלתה יכולת עצומה של מאמץ תתמיד, היענות בלי גבול לצרכים ולתביעות, תפיסה מתרחבת בלי הרף של היקף האחריות.

ציבור־הפועלים התפאר והתברך בבחירו. היישוב לכל פלגותיו למד עד מהרה להעריך ולהעריץ את האיש שיצא מתוכו לנצח על מערכותיו.

בחירתו העתיקה את מרכז־הכובד בהנהגה מהגולה אל הארץ, משורת האישים שעיקר תפקידם ההיסטורי היה לעורר את העם בתפוצות ולבטא כלפי חוץ את התביעה הציונית הראשונית – אל המחנה העומד בחזית ראשונה של הגשמה מעשית, הכובש עמדה אחר עמדה של כוח לאומי ועושה את חייו ופועלו מכשיר להבטחת עתיד העם. האיכות המעולה, הרמה הגבוהה והאופי הרציני שהוא שיווה לנציגות הציונית בארץ חייבו את הבאים אחריו.

ציונות חלוצית יוצרת ואידיאליזם סוציאליסטי עמוק נתמזגו בו ליסוד נפשי ורוחני מוצק, להוויה אנושית שלמה ומאוזנת שלא היו בה סדקים ומחיצות. חזונו הלוהט נצרף בעמלו המפרך והאיר כל פרק וסעיף בתוכנית עבודת־יומו. יניקתו משורשי ההתלהבות החלוצית וצמידותו למחנה המגשימים הכשירוהו להחשיב כל התקדמות של ממש בחזית כיבוש עמדות־הכוח ופיתוח מקורות־היצירה – בעלייה, בהתיישבות החקלאית, בבניין המשק הלאומי לכל ענפיו, בחיזוק כוח־המגן – והמריצו אותו להיאבק בלי הרף וללא לאות על כל שעל אדמה, על כל קורטוב של כוח, על כל תוספת של מעמד וזכות. בקיאותו המופלגת בבעיות הכלכלה וזיקתו למושגי־יסוד בתורת־המשק עזרו לו להציב כל תביעה מדינית על יסוד איתן של ממשות חיה. בחתירתו להשיג את הדרוש לא גרע עין מגבולות הניתן באותו רגע, אבל חתר תמיד להרחיב את האפשרי למען ידביק את הנכסף. ותמיד נישא על כנפי החזון הגדול והיה כמשקיף מפסגה רמה, לראות בבהירות אם ובאיזו מידה מכוון כל צעד לקראת המטרה הרחוקה. הוא בחן כל מבצע לאור חזות העתיד ושקד לראותו בהתפתחותו ובהשתלבותו במערכות הבאות. הוא נאבק בעקשנות לשמור על כל עמדה קיימת, לבצרה ולהרחיבה, ועם זאת ביקש תמיד לנעוץ קנים באזורי־הספַר של הפעולה ומעבר להם למען יצטרפו לחשבון בבוא המועד. היה כרוקם על־פני יריעה רחבה ללא רציפות, אלא בפיזור מחושב ומתוכנן, מתוך ביטחון כי סוף מעשה במחשבה תחילה, כי שלמות היצירה בוא תבוא וכי השגת המטרה מחייבת זריזות לנצל כל שעת־כושר של ביצוע.

כך נשמר משתי סכנות שארבו להנהגה הציונית לפניו ובתקופתו: מצד אחד – לא להרקיע על כנפי הדימיון תוך ניתוק מקרקע המציאות ולא ללכת ולהוליך שולל אחרי סיסמאות מפוצצות שאין עמן תוספת כוח של ממש; מצד שני – לא לשקוע כליל במעשי יום־יום ולראות בהם חזות הכל בלי לתהות על אפשרויות של הרחבת תחומים ותאוצת הקצב, ומתוך התעלמות מעיקר מהותו וגודל מטרתו של המפעל.

דווקא מאבק יום־יום על כל פסיעה של התקדמות; דווקא הנפתולים הבלתי־פוסקים שהלכו וקשו עם המגבלות הממאירות שהלכו והחמירו; דווקא ההתפתלות הנואשת להיחלץ מהסד אשר יש ונראה כצו גורל שנגזר לצמיתות – לא קיצצו מעוף דמיונו ולא שיתקו תנופת מחשבתו, אלא הולידו בו חלומות נועזים על קפיצת־דרך משיחית לקראת ההכרעה.

שנתיים עמד ארלוזורוב על משמרת האחריות העליונה, משמרת הכבוד האחרונה שלו. במשך השנתיים האלו הוכרח להחליף את כלי זינו. ניטל ממנו העט המכוון לציבור הרחב. שערי הפובליציסטיקה ננעלו בפניו. חופש־הדיבור נשלל ממנו. הוטלו עליו כבלים כבדים. במקום לדבר אל אחיו ולהדריך את מחשבתם, הועמד נוכח כוחות־חוץ, ואת הנפתולים נגזר עליו לנהל בין ד' כתלים, מחוץ לשדה־שמיעתו של הציבור. ומשום כך דמותו הוא במשך השנתיים האלה, והדמות אשר עיצב לפוליטיקה הציונית במשך השנים האלה, עדיין אינן ואולי עוד ימים רבים לא תוכלנה להיות נחלת הציבור. הוא ידע, שדמותו איננה אמיתית בעיני הציבור, והוא קיבל גם את הפורענות הזאת כגזירת האחריות, וכוח ביטחונו הפנימי עמד לו לשאת גם אותה, כי לא זו בלבד שלא הופיע בעיני הציבור בדמותו האמיתית כלוחם פוליטי, אלא היה ניגוד עמוק בין הופעתו הגלויה בתוך מחנהו ובין הופעתו הנסתרת לפני זרים. אם יש אנשים בתוכנו המדברים גבוהה מעל במות ציוניות, מתרברבים ומתברכים ביכולת של מלחמה ושל כיבוש, מעמידים פני גיבורים ותקיפים ללא פשרה, אולם בהיפגשם בחדרי־חדרים עם כוחות חוץ, הרי הם מנמיכים קומה ומאבדים את שיווי־משקלם – הרי ההיפך המזהיר מזה היה חיים ארלוזורוב. כולנו ידענו אותו כמטיף למתינות ולכיבוש־יצר ולאחריות. הוא בא בתביעות חמורות של שיקול־דעת אל הציבור כולו, תביעות שהציבור אולי לא יכול היה לעמוד בהן, ולכן עורר על עצמו ביקורת של קרובים ורחוקים. כלפי פנים הטיף למתינות, אולם את כל יצר־המלחמה שבו גילה בהתנגשותו עם גורמי־חוץ. ואילו נתפרסם החומר של מלחמותיו אלו, כי אז היה זה קובע שיעור־מידה חדש לזקיפות־קומה יהודית ולתקיפות ציונית והיה מכתיר בזר של תהילה את זכרו.

במלחמתו זו כלפי חוץ היה נותן ערך רב לחוכמת התכסיס. המלחמה הפוליטית הייתה לו עניין של מלחמת־חיים בתוכנה ושל יצירה אמנותית בצורתה. עלי לקבוע: האמנות הייתה קו יסודי באופיו, האמנות ואהבת האמנות. אוהב היופי היה מנעוריו. לבו היה פתוח לקלוט את היפה, הנאה, המחוטב. כישרונו ללימוד שפות, אהבתו את הפתגם, את הביטוי הקולע, את האמרה המהוקצעת, אהבתו את הספרות ואת השירה, הזיכרון הספרותי העצום שלו, הזיכרון הפיוטי העצום שלו, הכישרון והאהבה לדקלם בעל־פה יצירות שיריות שלמות, אהבתו למוסיקה, אהבתו ליופי שבאדם וכישרונו למצוא את היופי הזה שבאדם, אהבתו את החלוץ בארץ לא רק כנושא ייעוד האומה, אלא כהופעה של גבורה ושל יופי – כל אלה ינקו מתוך מקור זה שבנשמתו.

ניתנה לו הסגולה למזג תוכן עם צורה. הוא היה גאה על מוצאו מהיהדות הרוסית, על אזרחותו הנפשית בתוך ציבורנו הרחב, על יכולתו לינוק ישר משורשי התחושה היהודית הבלתי־אמצעית. אבל הוא לא יכול היה לצאת מתוך קליפתו של אדם חניך מערב, והוא הביא לעבודתו הפוליטית לא רק חומר־בניין איתן שאינו מתערער, לא רק גושים כבדים של כוח יהודי בלתי־אמצעי, של אינסטינקט־קיום יהודי, של שאיפת קיום, חיים וניצחון אלא גם כישרון של ארדיכלות, של בנייה אמנותית, הכישרון לעצב צורה אמנותית למחשבותיו ולדבריו. היו שהתרעמו עליו שהוא עושה את רוב מלאכתו לבדו. היו שהתרעמו עליו שהוא בוחר ללכת יחידי לפגישות חמורות ומכריעות עם אנשי־שלטון. ותשובתו הייתה, שהתפקיד שלפניו, הוא תפקיד של אמנות, והאמן רשאי לתבוע לעצמו חופש של יצירה. הוא ידע לבנות את שיחותיו, לכוון את הדברים כדי לקלוע לנקודת־התורפה של איש־שיחו. אבל הוא לא רק ידע להתכונן ולהזדיין מראש, אלא שידע גם להגיב על הפתעות בתפיסה מהירה ובתשובה ניצחת. מעולם לא היה חסר לו נימוק. תמיד היה עומד מוכן לקלוע וחיציו לא החטיאו.

השנתיים האחרונות חייבו אותו לקיים בחייו מצוות שהיו ממנו והלאה. וגם אל הדברים האלה הוא ניגש גישת אמן. כל השינוי באורח־חייו, ההתרגלות למושגי אותה שכבה שבה היה מוכרח להופיע כשווה בין שווים, היו בשבילו עניין של משחק, דברים שלא דבקו בו, שלא שינו אותו, שנשארו מחוצה לו, על־ידו, לא בתוכו. בשבילו הייתה אימרה אחת: הרפובליקה דורשת זאת, המדינה היהודית דורשת זאת. והוא היה עושה ואת בקלות, כמשתעשע, מקיים כאילו ברצינות מעושה את כל המצוות של חיי־חולין שנגזרו עליו. חיי־ההכרה הנמרצים שלו איפשרו לו לעמוד כאילו מחוצה לו, להסתכל בעצמו בעיני זר, ללגלג במקצת ולהתפלסף ביחס לעצמו. כישרון זה להתפלסף על עצמו הוא שמנע אותו מיוהרת־שווא ומגאוותנות מתרברבת. הוא שאיפשר לו באותה קלות ללבוש בערב בגדי־שחור למסיבה מהודרת של אנשי נימוסים מוסכמים ולנסוע למחרת בבוקר בחולצה לכינוס חברים.

הוא היה מוכן, אילו נתבע לכך, באותה קלות בה אחז בהגה, גם להרפות ממנו, כדי להחליף את תפקידו בתפקיד אחר בפקודת התנועה. הוא חי בתוכנו כאיש קר־שכל, בהיר־עיניים, רציני, מתון בצעדיו, מחשב היטב את דרכו. באיזה שקט וקור־רוח היה פוגש כל פורענות ואיך היה מסוגל תמיד “להתמצא”, להתיר סבך, לראות אור בתוך חשכה. כל רגע חמור, כל רגע מזעזע שעבר עלינו במשך השנתיים, זעזועים פוליטיים, שמועות־חרדה מצאו אותו כקברניט אמ וּן ומנוסה, היודע דווקא בשעת סערה לכוון את הספינה ביד אמיצה. והייתה זו הרגשה אכזרית באותו ליל־עֶברה, שארלוזורוב צריך היה להיות חי, כדי לדעת ולהדריך את כולנו איך להגיב על הרצח ומה לעשות.

אבל ארלוזורוב ידע רגעי־חרדה. ידע רגעי סערה נפשית עמוקה, רגעי ניסיונות נפשיים חמורים. עמוק בלבו יקד להט התשוקה הציונית להגשמה. כל יישותו הייתה שאגה לכוח, לממשות, לחיים רחבים וחזקים. השאיפה נתחלפה לו כאילו במציאות. הוא רצה להרגיש את עצמו כמו במדינה בנויה, לא כשואף למדינה, לא כבונה מדינה, אלא כקברניט של מדינה קיימת. היו מלים שלא היו קיימות בלכסיקון הפוליטי שלו. נדמה לי, שבכל אוצרות התורה שבכתב שהשאיר בתיקי הסוכנות – תזכירים, מכתבים, פרוטוקולים של שיחות – לא נמצא אף פעם אחת את המלה “מוסרי”, לא נמצא אף פעם אחת את המלה “תלונה”, לא נמצא שם עוד כמה וכמה מלים הרגילות כל־כך בתוכנו, השגורות כל־כך בפינו. ולא משום שמלחמתו של ארלוזורוב לא הייתה מוסרית או שכלי הנשק היחידים שהוא נזקק להם, לא היו מוסריים. לא משום שבדבריו לא היו תלונות, קובלנות ותרעומות – אלא שהביטויים האלה היו לו לזרא. הם היו בעיניו שמות נרדפים לרפיון, לחולשה, להודיה בגורל המר והאכזרי של עם נטול־כוח, המוכרח להדגיש במפורש מה ששום אומה אחרת לא נזקקה לו, שהנה נשקו היחיד הוא המוסר, לעשות פומבי למוסריותו במקום להבליע אותה ואת הצדק שבה בהפגנה של כוח; כגורם ממשי המגן על יישותו בכוחו. השאגה הזאת לכוח היא שלא נתנה לו מנוח.

היו פעמים – בשעת־לילה מאוחרת לאחר יום־עבודה של שש־עשרה שעות, או בעצם רתחת העבודה, ברגע של זעזוע, בהיוודע איזה כישלון או בבוא איזו אכזבה, כשהיה מתברר בבהירות אכזרית שהעניין אינו זז ולפנינו קיר־ברזל שאין להבקיעו, באחד מאותם הרגעים כשאדם צונח פתאום עייף ותוהה: אנה אני הולך? – שהייתה נטרדת מנוחתו הפנימית של חיים ארלוזורוב, ששיווי־משקלו הפנימי היה מזדעזע וסערת־נפש כבירה הייתה מתחוללת בו. היו אלה רגעים אכזריים, וויכוחים מרים היו פורצים אז עם חבריו הקרובים. היה פעם ויכוח כזה בינו לבין חבר אחד [הכוונה למשה שרת, עוזרו ויד ימינו במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית].

הוא אמר: מה יהיה גורלנו? איננו מגשימים את הציונות, אנו צועדים צעד קדימה ונסוגים שני צעדים אחורנית. הזמן פועל נגדנו ולנו הן אסור לחכות, האומנם ניסינו הכל? אמור, מה יש לעשות?

חברו ענה: אני מוכן לעמוד כל חיי עם המצח לחוץ אל קיר־הברזל, אולי ייבקע; ואם לא ייבקע ואני אפול, אעמיד את בני במקומי ואצייד אותו בכוחות־נפש לעמוד כל חייו גם הוא כשמצחו לחוץ אל קיר הברזל.

ואז השיב לו: אתה יהודי, אבל ציוני אינך. כך עמדו אבותינו ואבות אבותינו דורות על דורות כשמצחיהם לחוצים אל קיר־הברזל, וכך הכשירו את בניהם אחריהם לעמוד בתקווה ובתפילה, אולי ייבקע הקיר. אבל הקיר לא נבקע. זוהי עמידה של גבורה יהודית, אבל זו אינה עמדה ציונית. הציונות היא מרד נגד העמידה הזאת…

לאלה שהכירוהו ברגעים כאלה היה ביטחון, שאם יבוא מצב מהפכני, מצב שיחייב קפיצה נחשונית, יהיה איש קר־שכל זה בראש המעפילים. מכתבו ההיסטורי אל ד“ר וייצמן ז”ל [ראו: חיים ארלוזורוב, “יומן ירושלים”, עמוד 333] בו סיכם את ניסיונו בשנה הראשונה לכהונתו בירושלים, יכול היה להישאר שמור ברשומותינו כזעקת שבר וייאוש, אילמלא אירע מאז מה שאירע. כיום אנו קוראים מכתב זה לא כקריאה מן המצר, אלא כדבר חזון, יוקד באש האמונה העצורה בו, כתוכנית נועזת אך מציאותית שנועדה להתגשם עד מהרה – אומנם לא בכוח הניתוח והשכנוע ההגיוני בלבד כפי שגרס מחברה, גם לא באותו מסלול שניסה להתוות, אלא תוך התגעשות של זעזועים עולמיים כבירים ובזכות סבלם, כוח החלטתם ומלחמתם של היישוב והעם העברי.

ככל בן־תמותה לא יכול חיים ארלוזורוב לראות מראש את נתיבות התולדה העולמית והיהודית. שלושת הזעזועים הגדולים המהווים את המאורעות המרכזיים של חיי ישראל בתקופתנו פרצו בזה אחר זה רק אחרי מותו. הם ותוצאותיהם הכבירות וקובעות־גורל נתקפלו בתקופת עשרים השנים האחרונות:

ראשית – השואה האיומה שניחתה על ראש יהדות אירופה ואיימה להכרית קיומו של העם היהודי בעולם כולו;

שנית – מלחמת־השמד שהכריז עלינו בארץ העולם הערבי, אשר פתיחה לה שימשו מאורעות־הדמים של תרצ“ו־תרצ”ט, והמערכה המכרעת בה – מכרעת לעת־עתה – הייתה הפלישה המשולבת שנחלה תבוסתה במלחמת־הקוממיות;

ושלישית – חיסולו הגמור של השלטון הבריטי והקמת מדינה יהודית בארבע חמישיות של הארץ עם רוב עברי של כמעט 90 אחוז.

ושוב, התמורה האחרונה לא באה כאשר שיער ח. ארלוזורוב. הוא נשא נפשו לדיקטטורה יהודית מזוינת, כלשונו באותם הימים, שתוקם לפי הסכם בינינו לבין אחד משני הגורמים האחרים שאתם עמדנו בקשרי מאבק היסטורי על גורל הארץ־מתוך התגברות על הגורם השלישי, או התעלמות ממנו. לא כך פסקה התולדה. העצמאות באה, קודם־כל, בעקבות מערכה בין־לאומית כבירה, ולבסוף בתוקף הכרעה שהייתה פרי העזה מדינית על־ידי הכרזה על עצמאות וניצחון צבאי במלחמת־דמים. אבל החזון שהסעיר את נפשו של חיים ארלוזורוב ושהיה אז לכאורה כה רחוק מהמציאות, חזון זה עצמו הוא כיום המציאות הממשית והניצחת שעל קרקעה האיתן מתרקמים חיינו החדשים ונמשכים מאמצינו ולבטינו.

חיי חיים ארלוזורוב הם אחת העלילות האישיות המופלאות ביותר שנתחוללו על רקע תנועתנו. מותו הוא בוודאי האבידה הטרגית ביותר שמינה לנו הגורל עד כה, מבחינת הנסיבות, לא הייתה לנו כאבידה הזאת לפניה, ולא היה בתוכנו מוות כזה מאז.

חיים ארלוזורוב לא נהרג בקרב, לא מת ממחלה, לא נספה כחתף בתאונה אכזרית, לא נפל קורבן של שליחות מסוכנת. הוא נרצח. ובשום אסון לא איבדה התנועה יכולת כה כבירה של עוז־רוח, בינה ומעש.