תקופתנו, כחיה מרודפת בלי‑חשׂך, זוקפת פעם בפעם את צווארה היגע ונחיריה שואפות רוח בחרדה. והנה בא ממרחקים משב‑אוויר לאה וחם, עמום ולואט כעבר, והחיה הפצועה נושמת ושואפת בתאות צמאון ועיניה מתמלאות לרגע אחד רווחה והזיה: זה המזרח, היודע כאחד תמהון בראשית וסוד הקיום, שולח לקראת המערב צרי תפל ומתוק; אשר יטעם ממנו יהיה כשוכח את יקר היסורים, כנבדל להרף עין מחרון הגורל, כפודה את נפשו בלא‑דבר מעקת הציפּיה אשר בעולם הזה. ואולם רק תשועה תבואנו ולא נצחון; כי התשועה היא למזרח והנצחון למערב.

יש בעולם מידת אמת הטובה בכל דמויות הבינה, וזוהי ההשואה או המשל החג חוגים במרחב הדמיון ושב תמיד אל מקור הדברים, כצפור למודת‑קן היודעת לשוב מכל מרחקי מעופה. כזה הוא המזרח. דמיונו גדול וחכמתו רק קן מחסה לנשמת אדם. המשפחה הנאצלה הזאת, היודעת מאין כמוה את המליצה הנדיבה, זו המפרשת על נקלה את כל התעלומות, נשאה תמיד את אֲזֵנָה הקדמוני כשומר ולא כלוחם; שפתה הרוממה לא השיחה מעולם את הדברים עד‑תום, הגידה תמיד אמת מעולפת אשר גדלה כמלוא עולם וטבעה רך וקטן כטבע נחמה. מתוקה היא הנחמה ואינה צלולה כטיפה אחת של פתרון, ולא גם פתרון רמיה; איש המזרח מלמד נשגבות, חוקק חוקים נעלים, פורשׂ בכל שווקיו את שטיחי המוסר היקרים – אבל כל אלה הם צידה לדרך למען שיירה קצרה המתנהלת תומה מלידה ועד קבר. חכמת בני‑קדם מתקפלת מאליה תחת מראשותי האיש היחיד, אבל היא אינה ממרקת את הבל החיים אשר יגון ממנו לכל באי עולם. הסיני או ההינדוסי עלול להישגב בחכמת עמו, אבל הוא רואה אותה כשאר העצמים המצויים בעולם הזה, שכל אדם מתקין את עצמו כנגדם לפי ערמת חייו. ריח העתיד, הנודף מקטון פרחי החידושים של המערב, אינו מתהלך בין ארזי הלבנון אשר למזרח; חיי אדמות הם שם מעגל בראשית, ולא דרך מטרה. הכל שב וחוזר אל מקומו: אל ההכרח אשר לא יתוקן, אל נצח הסנוורים אשר לא ישונה. העוני והנדיבות, היסורים והעונג, הטוב והרע – כל אלה הם במזרח מעשה‑עולם ולא עמל הווה למען הדורות הבאים. גם הדת, גברת בני קדם, מצוה את הטוב רק למען מנוחת הלבבות ולא לשם תיקון הבריאה. איש נדיבות על הפּרת או הגנגס לומד בכל מאודו את תורת הצדקה ולבו לא יזוע למראה ענות אדם: רגש הרחמים, הצורב את הלב, מצוי רק בחוצות המערב, על אף כל התועבה המתהלכת שם קוממיות. רגש זה הוא בעצם מעין חובת עתיד, לאמר: הרחמן אינו אלא מי שמדמה בנפשו את כל יקר החיים – ואיש‑המזרח לא השכיל מעולם לעשות חשבון עתיד. הוא מגיע על נקלה לידי קדושה, כי זוהי תכונה המתקיימת בכוח השכחה; אבל הטוב המחדש, פרי הזכרון הנעלה, הוא ממנו והלאה. הוא רואה און ושומע אנחה ורוחו לא תקצר, יען כי לא ינחש דבר העלול לרשת את מקומם; רשע יעשה פתאום מעשה צדקה וצדיק מעשה רשע, יען כי אין באיש המזרח אף מידה אחת זהירה, חמורה, משותפת כולה לחשבון החיים הגמור. כל מה שנוצר שם מן הצורות הנעלות, הוא נעים עד תום ומראהו משכיח את הבל הקיום, אבל אינו מאציל על המתבונן את התאוה העזה ואת העצב מתוך יופי; שירי המזרחיים, ואפילו אם אתה מוכן לקלוט אותם בכל כליון נפשך, אינם משאירים בלב תביעת קיום יתרה; אף הם, ככל בחינות המזרח, תלויים במוגבל, במנוחת ההכרח, בגעגועים החולפים של גורל לא‑נחשב. בספריהם יש רוב בינה, אבל אין בהם כל רמז לאותו יתר ההשגה שיש בו כעין קפיצה לדורות; גם בתורותיהם מתגלה צדקה רחבה ורבת תהפוכות, הגדולה לפעמים ככל המון החיים, ואולם לעומת זה אין בהן יפעת מוסר צלולה, אשר המתבונן בה יראה את בבואת החיים הבאים.

קלי‑עולם מבין הנכרים וקלי‑הגזע מבין היהודים שרויים זה דור שני ושלישי במין תמהון של נחת, לאחר שנמוגה לעיניהם, כביכול, חידת התנ“ך – כי הנה נתגלו בשפת הבבלים המון מזמורי אמונה, ופסוקיהם דומים מאין כמוהם לפסוקי תהלים; בלוחות החוקים של חמוּרבּי הבבלי חרותים ציוויים אשר קיצורם נמרץ וקדוש כחיצי הנצח אשר בעשרת הדברות בתורת משה; ובספרי סנסקריט – הה, שעשועי תמהון! – רשומים לעין כל קורא אמרות‑דת ערבות אשר תאומים הן כנראה לדפי התוכחה המתוקה שבספר דברים, ושם גם עומדים בעינם פתגמי‑מוסר והמון מליצות‑צדקה אשר לעומתם יחבא כמעט גם קול הנביאים. פתרון חפּזון זה, המתימר למצות את כל מעלת התנ”ך מתוך מסורת היצירה של ספרי המזרח, אינו רואה את תאות הנצחון האצורה בכל כתבי‑הקודש של היהודים. סתם תורה בודהיסטית או פרסית או ערבית – מטיפה את דבריה כאם‑רחמניה וקרובה, אבל לא כרע רחוק ונעלה, אשר דבריו לא לקח מתוק, כי אם קצף הקודש המר. מכאן השלוה הזעומה שבכל תורות המזרח והחרון הצלול שבספרי העברים הקדמונים. הקצר בנביאים, כעין אחד נחום, הוא בבחינת אש אוכלת ואשו היא מחוץ לדרך הטבע, לאמר: יתר תאוה ויתר כליון‑נפש שאינם ניתנים לאדם אלא אם הוא רואה למען היקום אחרית טובה ורחוקה; הגדול בספרי המוסר של עמי‑הקדם אינו אלא פרי נסיון ואהבת תשועה. השאיפה לנצחון, זה בחיר רעיונות האדם, נתגלגלה מתוך תוכחת הנביאים ונצמדה כרז עליון אל המדע ואל השירה ואל מלחמת היצרים אשר באירופה. והוא הוא, רעיון זה שהנהו כאחד גם כליון‑נפש, גם אימת הוֹוה וגם חרדת עתיד – נתפרט ונדלדל בקרב היהודים של הדורות האחרונים; הללו נעשו נמהרים לכל רמז קל של עתיד, וקצף הקודש הפך להיות אצלם תאות שפתים וחרון צהלה.