החיים פתוחים מזה ומזה, אל העבר ואל העתיד, וקול הזכרון הולך אלינו משני העברים גם יחד. אמנם כדבר מציאות אנחנו מכירים רק את זכרון העבר. עינינו הרואות, כי צמח, העולה מן האדמה, נאמן כולו לחליפות אשר נהיו בשכבר הימים וזכרונן נאצר בגרעין אשר ממנו יצא הצמח; כל ארחות חיינו זרועי זרע הזכּרון, אשר השאיר אחריו העבר המת. הבינה באה לעולם רק מדי תחרוג להדמות לדבר‑מה אשר הצליח כבר או היה כבר פעם לאמת; הנפש מתעוררת להיטיב או להרע מדי יפקדנה הדמיון, זה ראי‑הקסמים המצמצם את זכרונות העבר. אבל זכרון השלוח מן העתיד? אמנם כן: יש תנובה ושדה לה אין; יש פתרון אשר יקדים לבוא לפני לידת החידה, ויש קול המעורר לתקוה או ליאוש בטרם יבואו הדברים אשר בגללם החרדה או גיל הציפיה.
“זכור את העתיד” – עולה אלינו קול ממרחקים נעלמים, ולקול הטמיר הזה נשמעים עמים שלמים ואנשים בודדים מתעלים על ידו למעלת גבורים. האוזן הנבחרה, המאזינה לקול הפלאים הזה, קולטת חליפות ורזים אשר אין מָשְלָם בכל גנזי המציאות; בגללן היא שוכחת את ההרגל, את מוסר האבות, את דרך הזהירות אשר בה ידריך העבר את כל החי. כי רק לנו, העומדים בפני העתיד כבפני נד ערפל, העבר הוא אליל, יועץ רב‑מזימות, כור הנסיונות הגדול; אלה אשר ניתן להם להביט אל העתיד – רואים מעבר החיים והלאה. מה איום וחדש המחזה; שם פסל העבר נטחן לאבק נשכחות, חכמתו נסכלת וכל הנסיונות עולים בתהו הגדול אשר ממנו נוצר העתיד. אנחנו כולנו כורעי ברך לפני פסל העבר הזה ומשא נפשנו העז הוא למצוא חן בעיניו הערומות, אבל הנה בינינו אחד אשר חפנה עורף ללא‑אל ויבוז לכל כוהניו יחד.
למי נועד קול הזכרון הזה, העולה בלי חשׂך? העבר הכילי חס לבלי אבּד אף ניצוץ בינה אחד היוצא מרקבון מעשים, והוא שוקל כל נסיון ומונה כל מידה טובה; הוא צורר את זכרונותיו למשמרת לכל צומח, בכל חי, בכל מוח אדם. לא כן העתיד אשר לעלילותיו אין חקר, אשר חכמתו לא ניתנה עוד לשער. הוא שולח את זכרונותיו, המקדימים לבוא לפני הדברים, בדמות גלים המגביהים לשוט ונתלים על מרומי החיים הנישאים. רק במקום אשר גבהות עם שלם תרים את שיאה, שם תועים גם זכרונות העתיד. משם בא הקול הטמיר הזה, התובע בנפש כל אומה מבלי דבר אליה כל דבר ברור. כל עם מתהפך בצירי גורלו רק למען הבין את קול התעלומה הזאת; בגללו הוא נלחם את מלחמותיו, מחדש בעווית מהפכה את צורת חייו ומחפש בלי הרף עזר ביצירה. על כן רב הוא משחק החיים על פני כל עם ועם. אנחנו, היצורים הבודדים, יצאנו מרחם העבר עמוסים במלוא עול הזכרון; מה ישתעשע, מה ירפרף או מה יוסיף ארשת על הפנים הנקשים, אשר חרות עליהם מכתב הגורל הברור? אבל העמים העצומים נשקפים כילדים רכים לעומת אביהם העתיד; הוא המשעשע אותם מרחוק בקול מלא רמזים, כאשר נעשה גם אנחנו מדי ניתן קול ללא מלים כנגד הילד. ואולם מה רב‑חליפות הוא הקול הזה, השלוח מאת אבי כל החיים העתידים; הוא המחולל בלב עמים את התקוות אשר אין להן שחר, את היגון הלוקח לב אשר לאומה שלמה, את נהי העם הבודד הערב כדמעה צלולה אשר בעיני הילד. מה דלים פני העם אשר אזניו אטומות משמוע את קול העתיד! הוא לא ייאהב, לא ירוחם; הוא מעורר רק רחמים או בוז, העם המתפלש בעפר הזכרונות של העבר ואת פניו לא ישא אל אור הזכרון אשר לעתיד. זהו ילד בלי צחוק, אשר לא ידע לפרוש את זרועותיו הענוגות בתנועת חן; זרים לא ינחילו לו חיבה. רק גורלו הוא האחד אשר יטפל בו במצוקה ובתמהון לבב. אבל אבוי לגורל הלזה! אף שיר גיבורים אחד לא יצלצל מעל לערש של הילד המביש, אף לא לחש תקוה, אף לא חלום נאוה אחד. לאחרונה בא יום הגמול: גורל אשר הפך ויהי לכלימה. בעולם הזה, העומד בנסיון של כל המוראים, אין לאומה הזאת מָשְלָה: טוב לעם כי ימות בטרם היותו בגורל הזה.
אבוי לך עם אשר זכרון העתיד נשכח מלבך! עיניך התוהות מביטות מבלי ראות מאומה, תחת אשר עמים אחרים ייטיבו לראות עד כלות נפש; כל מבט סתום מעיניך יארך כימי דור, ובטרם תתבונן והנה דורות רבים וחשוכים עברו על פניך, ונפשך, בהקיצה פעם מתרדמת השכחה, היא כה זועפה, כה נבוכה, כה מבישה, כי הנה רגע היקיצה הוא הנורא מכל, הוא הגמול האחרון – הגורל, אשר הבכּיר עם אומלל, מתעורר פתאום בחרדה, כאם אשר נפקחו עיניה לראות את אשר היה לילדה, לא‑ילד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.