ממכלאות צאן אדם אשר בשיקאגו נתגלגל לעיר הקודש אשר ביהודה איש משׂכּיל ואמון על דעות. פעם, אגב שיחה במסיבת מרעים, נשאל האיש אחת ושתים בדבר תואר החיים אשר לאנשי אמריקה; השואלים הֵתַמוּ בחידות: מה היא בעצם אותה אוולת‑ישרים מיוחדת הצמודה אל הגזע החדש הזה? בבוא אלינו מעבר לאוֹקינוֹס אנשים נמרצים – היש לנו לפחוד בגאותם, לחשוש שבע ביום למעשיהם שאין בהם טובה מלאה, או להכנע לפניהם למראית עין כמו לפני תקיפים תמימי‑לב? לב רבים הלא יהגה חרדה מתוקה לזכר צלם החיים של אמריקה – במה איפוא מקור הרגש הזה: האם אנחנו, אשר עבר עלינו בארץ יהודה אביב חיים קצר, מצפּים עכשיו לאחינו בני אמריקה כי יביאו עלינו את הקיץ הארוך, עם השפע ועם המלאכה הרבה ועם החוֹרב המשכיח ראשית ואחרית גם יחד? האיש הנשאל ענה מתחילה בגאוה תמימה, כדרך בן אמריקה: כל סוּפת החרדות הזאת איננה אלא אות מבשר, כי זוג התאומים המהולל – הרוח והשלטון – הולך ובא ממרחקים! כעבור רגע הצטחק האיש כאשם, וענה ואמר:

בארץ ההיא, אשר קורָא לה אמריקה החרוצה והתפלה, הדברים הם גדולים ועצומים, אבל אינם מעדיפים על עצמם. אין להגדיר את זה עד כדי תפיסת זרים, אבל הדבר יובן פחות או יותר אם אגיד, כי האיש הרואה את הכּמוּת השלמה של חיי אמריקה איננו בא לידי אהבה או לידי קנאה. כלי המלאכה וכלי ההנאה של החיים הם מרובים מאוד בארץ ההיא, אבל החיים שבצרוּף אחד כאילו נתונים שם רק לשעתם; המוֹתר מן החיים, זה שאיננו בגדר של שימוש, איננו נאצל שם לא מאלוּף הדולרים ולא מגבּוֹר הפועלים, המשׂתכר לשׂבעה ולחסכון. עוד פעם ועוד כעין דיוק חדש: חיי אמריקה מרעישים את עולמם, אבל אינם משׂיחים את נפשם; מרחוק הם נראים במלוא כוחם, אבל תמציתם איננה מעוררת את הדמיון, תכליתם איננה בגדר של חידה. גם העושר של אמריקה הנהו רק דבר שבהשואה, לאמור: להם רבּוֹאות רבבה; אבל כל זה הון ולא שפע. אפילו החרוּת הטובה של יושבי תבל זאת אינה נראית כמתנת גורל, אשר אין חקר לעתידותיה; על כן מצער הוא כליון הנפש הנגרם על ידי קריאה בספר הקורות של אמריקה. לעומת זה מעורר ספר היסטוריה של עם אנגליה בלב הקורא קנאה ומאוויים ורחשי רזים: בתאוה עזה אתה שואף אל קרבך את רוח החיים הנושנים האלה, אשר לשעתם היו אף הם ענוים מעוֹני ומסבל, ואתה יודע ברור כי מה שלוקח את לבך הוא לא עצם הגבורה ותהפוכותיה, כי אם אותו עודף החיים שעמים רבים, גדולים וקטנים, מכניסים לתוך כיס הגורל של ההיסטוריה האנושית. קורות אמריקה בעבר וכל תעצומותיה בזמן הזה לקוּיות במידת חסכון מוזרה: הן מלאות על גדותיהן ואינן עוברות עליהם.

החיים מעדיפים על עצמם; לזה קורָא: דבר ועתידו. אמריקה, במובן ידוע, מוציאה את כל כוחה להוֹוה, לסדרים, למציאות כמות שהיא. בני העולם החדש הם חרוצים, אבל שנאתם נתונה אל התועים יותר מאשר אל העצלים; הם חובבים את הבטחון ומשקצים יותר מכל את הרמזים. ברכתם השגורה היא, כידוע: עשׂוֹת חיים; אבל מעטים שם אלה הרוצים להיות אנשים, רוצה לומר: להיות נחשבים בעיני עצמם. אין איש רוצה להיות נחשב בעיני עצמו יותר מאשר בעיני חברו; זה גורם כי מרובה שם הפעולה ומעטה העלילה. זה גם נעשה גורם לחינוך ילדים מיוחד במינו: ההורים אוהבים את צאצאיהם עד מאוד, כחלק מן “החיים העשויים;” אבל האב אין לו תאות‑רזים להאדיר את דמותו על ידי דמות הבן. אותה עמידה ברשות עצמה של ילדי‑אמריקה, זו המפליאה ומרהיבה את בן‑אירופה, איננה חריצות חדשה כלפי העתיד, כי אם תוספת של שעבוד ביחס להווה. כל זה ועוד כמה סגולות‑הרגל אחרות – כמו מוסד ממלכה השוה לכל נפש ומוסר חברה שאין לו עליות וירידות – כל תרבות‑נושנים זאת מקורה בחסכון: בן‑אמריקה איננו תורם בעין יפה בשביל העתיד. מזה הבהירות, הקנאה לסידור‑חיים ושויון הנפש לסדר עולם. אישנו, בין שהוא גר הכרך ובין שהוא תושב השדה, הנהו נלהב לגדולות וקר‑מזג לנצוּרות; הוא מעריץ את העסקים ואת העבודה לא רק בגלל התועלת, כי אם בעיקר מפני שהיא יכול לזוּן בהם את עינו הפקוחה ולתפוס אותם כריבּוּי של חיים. אותה מרבּית החיים האחרת, זו המצורפת אל המציאות בדמות ערפלי עתיד, אין איש בן‑אמריקה מחשב; הוא רק מפטפט על‑אודותיה המון מלים רכות ומתוקות. בין עתּוֹת החיים העתיד הוא בשבילו כעין בּייבּי מתוק, אשר מזמן לזמן נעים לתנות אתו על לא‑דבר אהבים ושעשועים. בדרך זו מתהווֹת שם הדרשות על האמונה, על מרחבי הצדק הרחוקים, על גן‑עדן המוסר של עתיד‑לבוא. אבל שמש ההזיה נוטה לערוב, הבּייבּי – העתיד הנחמד – הולך לישון בערשׂ השכחה; האמריקני שב להיות דומה אל הדומים לו – אל ההוֹוה המבוגר ואל העמל הנשלם.