רבים מבינינו, המזים עדיין יום‑יום אל תחת שׂפמם ממי‑הבוֹשׂם של התחיה, שבים לאט לאט אל המעגל הישן של היהדות. פה, בקרפף, פרוּש זה, שאדמתו היא רבת‑יחשׂ מדם ומדמעות ומספיחי הקדומים של כתבי‑הקודש, מתגוללים על כל צעד ושעל שיירי האמונות והדעות של אבותינו, וכל אדם מישראל רשאי גם בימינו לבחור לו מהם, לצרכו או להנאתו, כל שׂריד אמונה מתּממת וכל פליטת דעה מעוולת; ואולם בין השיירים האלה, שברובם הם פסולים מרוב שימוש ושם‑קדשם הישן מחוק כבר מעל צורתם, יש גם מספר נוסחאות העומדות עדיין בשלמוּתן והן מיועדות, כנראה, לראות חיים עד יום אחרון, עד אשר תתכּוֹנן ביהודה מסורת חדשה. הללו, נוסחאות הגאוה של היהודים, הן אולי החלמיש האחד שנוצר בידי הגלויות, הכוח החיוני שבהן הוא אולי התמצית החריפה ביותר שנבראה על ידי אבותינו מים דמעותיהם הגדול. טעם העבר של אלה מתוק בפי היהודי בן‑זמננו מטעם העתיד של הענוה, זו המחכּימה את האדם גם בצרה ועלבון; וכל הטועם מהן פסול במקצת ליום המחרת של האומה, כשכור הפסול ליום מחרתו.

אחת הנוסחאות האלה, הפגומות אם מעט ואם הרבה מבחינת האמת, הוא המאמר הנאדר על דבר הלב היהודי. הוא עצמו, עתיק היומין, כובש את דיבורו ומגלה את כל יהירותו במשפט אחד קצר, לאמר: הלב היהודי הוא הטוב שבלבבות; ואולם הוא הוליד צאצאים ובני‑צאצאים, והללו ממלאים את חלל עולמנו הגוּת ערבה ותמימה. בפי האחד מהולל רגש הרחמים של היהודי, כאילו ברור הדבר כי רגש זה – הרך והנמהר, הגונח להנאתו וכושל להותו בדרך המרוצה אשר מן החמלה אל מעשה‑העזר – משמש בנפש היהודי אב ולא תולדה, עיקר‑חיים הצלול עד היסוד בו ועומד בפני כל המידות הרעות של האדם – ולא הרגל‑לב המכוּון לתעודתו מששת ימי בראשית של הגלות; השני מזכיר לכל מי שבוחן את הטבע היהודי, כי יש רוֹך לא‑ישוער לחושיו של הישראלי, לאמר – מין תכונה נאצלה של ימות המשיח, המביאה את האדם לידי עלבון זוועה למראה הדמעות ומשמע היללה, הגורמת לו שיהא רואה את העולם שדוּד בשעה של אכזריות, החותמת את מוצאי פיו מלהגיד לנוכח כל כאב ויגיעת‑חנם וביטול‑חיים: אף זה טבע תחת השמים!; השלישי פותר בלחש ואומר, כי על‑כן היהודים פוחדים פחד מפני המות – יען אין אדם בארץ אשר יתעב כמוהם את שיקוץ הכליה, זה המתגלם כאחד בפצעי המות ובתחלוּאי הרשעה; הרביעי מבשׂר, כי זה שפע הרחמנות שבישראל נשתפך לעולמם של עכו"ם והשקה את אמונתם והעלה בספרותם שרטונות לאותה החרדה הקדושה אשר שמה בישראל חליפות: כליון‑נפש ויראת אלהים ואהבת הצדק. כל אלה וכל אחיהם גם יחד אינם ממלאים אלא את צו אביהם, הלא הוא המאמר המפורסם על דבר לב‑החסד אשר ליהודי.

האומה, דוגמת היחיד, אין דרכה לגלות את סתרי הלב; כל מקום שאתה מוצא כינויים בולטים למידות הלב – סימן שאתה עומד ברשות שמיעוטה מדור‑אמת לחיבה, ורובה מקלט‑ערמה לפחדים ולספקות. שכינת ישראל, גם בימי מרודיה, לא ניטל ממנה אור עיניה. מתוך ספרי יראים רומזות לנו – דרך רקמת הסוד של מוּסר וחסידות – כל מיני אזהרות חמורות, שאינן בעצם אלא נסיונות בחינה לגבי הלב היהודי. הללו נתחברו ברובם בימי‑הבינים, לאמר – בזמן שמעלת החסד היתרה של האדם הישראלי היתה בבחינת מוסכם אלוהי, ואף על‑פי כן התחכמו גם אז חוקרים כפוּתי רוח לפתור את החפּזון התוסס בכל מדוֹרי הלב של העם הזה עד לתחתּי תחתיים. הללו, חוקרים פרושים משאר כל האומות, היו בעולמם כאדם הראשון בשעתו, שלא ידע את כוח ההשואה; הם לא יכלו להשוות את ישראל לעמים לשם בחינה, מכיון שיצרי עכו"ם היו בעיניהם מחוץ לכל תואר, ועל‑כן לא יצאה להם מעולם כל מידה נכונה; השלילה הפכה בידם למוסר והנוֹחם לחסידוּת. ואולם אף הם דרשו מתוך חילה והשתוממות כמה וכמה דרכי התנהגוּת של היהודי – החל בהתלהבוּתו המוּפרזת, שאינה באה לפרקים מתוך גבורת הרגש אלא מתוך חולשת המזג, מזג זה שאינו מעמיד מחיצות של ממש בינו ובין הדברים, וכלה בהתמדתו המופחתת, זו אשר בגללה קיבּלו כל מעשי התועלת של היהודים צורה מבוהלת של חנינה והיו בכל דור בגדר נדבות הנקבצות ביד הפורענות, היא הגבּאית הישראלית של כל התקופות.

דומה הדבר, כי הרבה תשבחות סגולה של היהודים יקפצו את פיהן עם בוא היום הגדול והנורא אשר בו יקום העם הזה לענות‑עמל; ואולם יד העתיד, אם תיכּוֹן ככל חפצנו, לא תחוס גם על האגדה התמה והתמימה בדבר הלב היהודי, זו שהיא כעין כבשׂת הרש לעם ישראל. כל הכזבים הנאצלים האלה, אשר תמכו את יסודם בתכונה אחת גדולה ונכונה – הלא הוא כליון‑הנפש הישראלי – והפכו במרוצת הדורות כל מידה של חפזון למידה של התלהבות וכל צדקה נמהרה לחסידות‑לב קיימת – כל אלה ימוֹגו באפס יד בפני אלם האמת אשר יבוא כצרי לישראל; ולא ישאר מהם בלתי אם הריח הדק אשר לנחמות מתות.