כעין אוולת-עם היא בישראל לרומם את המתכחשים ולזכות אותם בעל כרחם בשאר-גאוה. איש מן העדה כי יאטום את לבו לשפת הלאום – והוציאו עליו יהודינו רק דיבה חונפת ואמרו כי הוא נוהג זלזול בעברית; מתבולל יהודי – זה הטיפוס האנושי המפוצל הנפש, אשר מימי פילון האלכסנדרוני ועד ימינו לא השכיל עוד הטבע לתכן למענו תכלית צלולה וישע מוגמר – אם ישתאה כמתפלץ לעווית-החידושים של התקומה היהודית, והעיד בו כל אחד מן הישראליים הלאומיים כי לא הגיעה עדיין שעתו של זה לרדת אל אחיו; אם לא יאבה בספרותנו עשיר או טפסר או חובק-עולם – ומצמצו אנשינו על הדבר בשפתיהם, כאילו טעמו נופת שלא-מעולמם, ונחפזו למיין את עוורי-חייהם אלה כגאיונים אשר לא אבו לתת לנו את כל לבם. כל אלה אינן בעינינו חולים עקשים אשר לא יבינו לטוּבם; אנו רוגשים כנגדם חליפות בכעס ובתחנונים ובתמהון – אבל מעולם לא ידענו כי הללו טעונים רחמים כאחוזי-מארה, ראויים למנוד-ראש כדלים וחצופים.

פי אוולת ידבר כזב – אך כזב זה רצוף תמיד המון רזי-חיים, קטנים ומבישים, שאין להם כוח ועת-מצוא לצאת לעולם והם נאחזים בעל כרחם בזנב השקר הזריז. גם אוולתנו זו אינה מכזבת אלא מבחינת המתכחשים; על הנאמנים, כביכול, היא מטילה המון רמזי-אמת, והמבין יבין מתוכם פתרון-דבר. על הראשונים מה היא אומרת? – זלזול. הריקן היהודי המצוי, זה שמקצתו גנדרן ומקצתו רגז, המתכחש כילד כנגד שוחריו וכל ימיו הוא נשאר בכל זאת כפוי ונטרד ומבויש כל-שהוא – מקבל פתאום, רק תחול עליו מלת-החנופה: זלזול, קדם לאין-ערוך אשר לא שערו למענו גם הוא וגם אחרים. היה היה דל מראשית עולמו, והנה נעשה בעל-שפע המזנב מאונס בערכי-חיים; פעור-נפש, מאמין בלשד אחרים, תומך כל היום אשוריו – והנה קורָא לו פתאום: בועט, קופא בטח על מכונו, רואה ערכין ולא יאבה; בהול על מרעהו כצבי מודח מעדר, ירא-מות ככרות משבטו, זוקף אזנים לכל חרדה – והנה ניתכה עליו תהילת-הבאי, והמסכן, היושב על עקרביו הרבים ומחנק אותם בחשאי, הפך בלי משים להיות איש לא-יחון, אחד שתולים בו דבר, בעל בעמיו הכשר למנין ואינו מצטרף. רק דבר-להג אחד דיברה בו האוולת – והנה נעשה לו נס ועוול כאחד, וגם ענותו וגם קלונו נעלמו יחד כתומם.

ויושבי ציון הנוֹאלים ואומרים זלזול לכל עווית-מאוּן של יהודי עיקש – מתוודים בלי משים אגב אוולתם על היותם צדיקים לשעתם, גרים חורגים לתחיה, חכמים וחרוצים יותר מאשר תמימים ונצרפים. הרואה את חברו מואס בטוב – יחשבנו לסכל, ידמהו לאחוז-עוועים; למה לא ידעו אנשינו לגמול לכל מתכחש את היחס הנאמן הזה, המתבקש מאליו כטבע של דבר, ותחת זאת יבואו על כל סרבן עלוב בתלונה חונפת או סולחת, זו שתמיד מרוממת מעט את הנתבע ומשקצת כמעט את התובע? אילו החרישו, כהחריש שוֹע כנגד נאצת המסכן, ונחשבו אף הם כשועי תחיה; אבל בדברם הם מדברים סרה בנפשם, מעידים על עצמם כי הם חיים עדיין בדמיהם אשר מאז. צא וחשוב מה כוח להם במולדת: ברית העדה, סמלי אבות התלויים מעליהם כמשי יקר של דגלי קדומים, המון פרפרי חלומות אשר עין עם מן העמים לא ראתה כמוהם לרוב בשעה אחת יחיד של גאולה, לוָי בעברית, הנופל על ראשם כמין צלילים מן השמים; ובהיות שיחם ושיגם בתוך העולם הזה, הערב כילדות ותקיף כבחרות ונבון עד תכלית כמורשה – הם רואים לבקרים יהודים אחים, דומים להם בצלם ובריב חיים, והללו לא יושיטו אצבע קלה למען אחוז באחד הסמלים אשר במולדת: – היש עוד שעה נועדת מזו למען יעמוד בכבודו הנושע למול האובד, מפוקח הנפש למול המתנוון, טועם החיים למול הכּילי חסר-הלב? אבל כזאת לה היתה ביהודה: – הכופר הולבש גאוה, כאילו אין בכל המקום הזה איש נלבב אשר יכירנו בעניו.