גם אבותינו לא סיפרו לנו, גם בעינינו לא ראינו כמעט גבורה יהודית שסופה נצחון מפורש, בקרב המעשים ובקרב הארץ. אמנם כל גבורה, זו שצריכה לשמה המיוחד, הולכת וטובה ככל אשר יקרבו צעדיה אל המות; אבל בשום מקום בעולם אין בנמצא כלל טיפוס של גבור שכּוּל, זה המתעלה לשעה בגבורתו וחוזר בלי גמול לשפלותו. מעטים על אדמות קברי-גבורים עקרים שאינם מזדקפים אף לדור אחד כדיק חוצץ, ומעטים עוד מאלה מעשי-גבורים שאינם נזקפים על שום חשבון; רק יהודים – מוורמיזא שבימי מסע הצלב הראשונים ועד אותה עיירה נדחת שבפולין הקיימת, ששם הכו יהודים חמרמרים מכה אחת קטנה בצריהם – רק הם לבדם מתקינים בעולם הזה סוג מיוחד של גבורת אנשים, הלא היא גבורת החלשים, ואינם רואים בכל זאת שכר שצדה. הכל מתוכן לכאורה לשם ראוה ותגמולה: זירת חיים ירודה בתוך עמק-בכא של יהודים; אדי משטמה, כענני תמיד שלא מעולם זה, עוטפים מעברים את מקום המשחק, משחק של גבורים מרודים, שאין שעתם מגיעה אלא אחת לשמיטה או אחת ליובל: עצם המעשה, מעשה יהודים המתגוששים ללא-ערמה עם גורלם, בא כמפתיע, כאחת הזרות או כאחד ההפכים החביבים על מסתכלים – וכל זה בצירופיו דומה מאין כמוהו למחזה, נכון ונמהר גם יחד, מתוקן כביכול עד-תום למען אוהבי חזיונות: אהה! כתום המשחק יתפרדו כל הצובאים ללא תשורה, כהיפרד ממקום חינם; ובכיסם של היהודים הללו, שהפכו כחרטומים את כף-ידם לאגרוף, אין אפילו קשיטה מן הקשיטות שמפייסים בהן גם משחקים אווילים.

הוה אומר: אף זו הנותנת שגלויות ישראל אינם דומות אף כל-שהוא לשאר תחומי החיים הירודים שבעולם. כל צורות ההסגר האחרות, כגון גוי-למס, גוי-בשבי, גוי-בעבדות – גוזרות בעיקר ובראשונה על הקיבוץ, ובכוחה של מארה זו נידונים גם היחידים לבושת, לשעבוד, לעין רעה של שליטים; גלויותינו הן לעומת זה מקומות בזויים בכוח עצמן, ושם ישראל הקרוא עליהן לא הוא החותך עד כדי חוט השערה את כל המון הנפסדות שמייחסים לכל יחיד מרחוב היהודים. דומה הדבר שאנחנו בעצמנו, מאין כוח לסבול את עילת חרפתנו הראשונה והנכונה, יצרנו לשקר את האגדה המבישה בדבר צרעת הבושת הפורחת בשם ישראל העתיק. הפכנו את סדרי גורלנו ואמרנו: על כן אומללנו בגויים יען וביען נמנינו על עדת ישראל; אבל אולי היפוך הדברים הוא אמת: מדי לכתנו הלוך והתבזות בעיני הגויים – העטינו ברבות הימים כלימה גם על העם הנבחר אשר יצאנו מקרבו, הוא ישראל – אהוב האלהים לכל דמויותיו בנצרות ובאישלם ובנותיהם, הוא יעקב – קטון גויים אשר חצב עד עיפו בטרשי ארצו, למען חשוף מקורות לשיר ודת והלך-נפש הטוב לכל הנשמה היגעה. דברי ימינו, ללא פירושיהם של היסטוריונים יהודים, מעידים לתמהוננו, כי כל כינוי-לשמצה של יהודי התייחס, על כל המושגים הנקשים האצורים בקרבו, אל האיש היושב בגיטו, ושם ישראל היקר והסגור – ככדור צבעונין בידי תינוקות – נקלע בפיהם של כמרים קנאים בחרדה ובתאוה גם יחד. לא על מורשתנו נבזינו, כי אם על טבע-האדם החדש שיצרנו לעצמנו, זה אשר אחד מני אלפיו נבטא אם נאמר, כי הורדנו, כביכול, לעיני הגויים את ערך כל החיים.

קורטוב אלמוֹני אחד של אלמוּת העולם די בו לכאורה ליישב כל עקמומיות המארה שבגורל היהודים, ואף על פי כן יש שאתה דוֹלה מזכרונות האומה אחת מן הגבורות הנכלמות, אלה שכל כוחן לא עמד להן בשעתן לקרב את דמות היהודי כדי שעל אחד אל מקור החנינה שבאדם, ואתה צופה ללא כוח בינה: – למה נגרע קסם מן הגבורה הישראלית? הנה זבח משפחה בהיכל תפילה באשכנז, הזבוחים הם אבות על בנים, נשים וטפן; המעשׂ, אשר לא יקום עוד להיות כמוהו, הוא בצהרי יום קיץ, ברבות האור ודרכי החיים ברורים ותרמית הגמולות אשר למות היא מאפע; הזמן – כאלף שנה לאחר חורבן ירושלים, לאמר: לאחר נבול לעדת יעקב כל מידת תקוה שיש בה ממש; אין בכל המעשים אף מעשה אחד אשר יכונן אם מעט ואם הרבה את המות הזה, רק אחרון-אחרון: בחוץ, מסביב לבית הכנסת הנדגל הזה, הבנוי כמו חומה בצוּרה, צובאים הטועים, הם הנוצרים עם כמריהם וצלמיהם; הם מפתּים מבחוץ; היטבלו למען תחיו; ומבית – הקהל, על נשים וטף. מה פה החידה אשר עוד מעט ותיהפך לזוועה? רצון התקיפים משׂתער מבחוץ על החלשים: – אם יתקיים – והיה הכל כלא היה; אך אם יסער באימה גדולה ויגוע לאחרונה לבטלה – – אך ראה אף ראה: פנימה, בבית הקודש הריק מכל תקוה, עוברת מיד ליד המאכלת הנוצצת, מאכלת יהודים כשרה שבלהבה טבוע לא להט הכוח, כי אם ברק הגבורה הצרופה, זו שעומדת כולה על תאוה אחת ללא גמול: ללכת בקרי עם רצון זרים.

מעט אבק של תועלת די בו כדי לכסות על כל המון העוול הנעשה ליהודים בתחומו של עם פלוני-אלמוני. אף על פי כן יש שאתה שוהה ועומד על אותו מאורע בן-עיירה שאירע בפולין המדינה, זה שכלוּל כולו בסיפור קצר ובלתי שכיח על דבר יהודים מגודלי זקן שגמלו מעט מכות למעניהם. קטן המאורע הזה עד מאוד, ואפילו בצירוף הנקמה הגדולה שעשתה המדינה בגבוריה הקטנים אשר מקרב היהודים; ואולם ראוי הוא עד מאוד שיעורר לשם נוֹחם את כל הראשונות של הגורל היהודי: – מה פשרן של כל הגלויות האלה שאין בכוחן לשוות ערך כל-שהוא על הגבורה? רבים הם היצורים שאין הצלה בגבורתם; אבל אחד ומיוחד הוא היהודי שגבורתו היא חסרת-כל. הרואה בה לא יאבה לחוֹנן ולהשתאות; השומע אותה ישמענה כספּוּרי נמלים מפליאים, אלה הנרמסות בַשֶׁלִי על כל נפלאותיהן.