יש ימים ביהודה, ימי-בראשית לגשמים, אשר הרואה יראה אותם בהוד בוקר על שפת הים הגדול, הוא מפתן העולם המשומר ומקום הפרזון הקדמון למוצאי בקרים נפלאים. רבים ושונים הם ימי-תחילה אלה, והמראה הנאדר עוטר את כולם מבוקר; והרגיל ביניהם הוא יום היורה הנכון, יום נודע וקבוע לתכונת גשמים אשר לפניו ירוץ בסופה ליל-רוחות מקבץ עננים. ביום אשר כזה יתעלם הבוקר הקודר וערבות השמים יתקשרו עד-מהרה באד הגשם מן הקצה ועד הקצה, עד למזרח השמש ועד לפאתי הדרום, המתמהמהים תמיד לקראת ענניהם, ומטרות חפזון דחופים, נבוכים מרוח ומכל שפע ענין חדש, יעצמו לרגעים ויסערו חליפות לעברים, למקום אשר תשפל שמה חשרת העבים הנמהרה. אולם בעצם עונת החורף יתייחד לפעמים יום-מימים, יום נכון לבדו לתועפות חורף ובמספר ימי סגריר לא יבוא. כי הנה פלגי המים כבר נקוו וחרבו למועדיהם, אף השאירו תחתיהם מרבדי חולות מטוהרים ושטוחים, להיות אף הם מנעימי-חורף ביהודה; והנה כבר גאה מעט גם דמיון האדם, כאשר יהיה לתקופת כל שנה, מתארי עבים שטים יומם ומבלהות רוחות עפים בלילות, והמון הגשם ענה ימים ולילות לכל יושבי יהודה את קולות הטבע הסתומים, קולות לפחדים ולדמיונות אשר מרביתם יחסרון פה בכל תקופת קיץ לירחים שלמים; אף אהבת השמש תשוב תפרח ביהודה, אחרי נבלה כל ימי הקיץ כנבול כל אהבה הזונחת רוך ומחמדים, ואהבת העולם הזאת לא תבושש לתת על פני האדמה את פרחי העדות הצהובים והאדומים, אישוני המחמדים הקטנים הנפקחים בעצם החורף: – או אז יבוא בלי-משים יום מימים נכּרים. יום עצרת לברכת גשמים חדשה אשר בבואו ובצאתו יבוא ויצא גם אחד ממזלות החורף המיטיבים שנה שנה ביהודה. לפניו ישקוט הערב אל-מול צבעי שקיעה עזים ועצורים, עזים מאשר תמול שלשום ועצורים ללא מוצא על פני שולי הרקיע, באין חתימת עב להוליך את פזורי הארגמן עד למרומי השחק; והלילה יקדיר מעט את אורו, כי הכוכבים יעמדו באד או הירח יהלוך כמעולף, ולבוקר עוד יזרח שמש בטהרו, ורק פאת המערב תבשר משפל את דבר התמורה: שם ירבץ ענן שחור מרבץ שלם אחד, ומלוא מעבהו הכבד, הנמתח למישרים, אינו נגרע מקרן העולם בצפון עד קרן העולם בדרום, ענן שריון עז להפליא אשר אשיותיו השחורות ממלאות את מצולות הים עד לאין-אפסים ואשר בטרם גשם, ובטרם עוד יתלכדו במעלה השמים בני-עבים זעים לעברים, ישעה הוא לבדו אל-פני תבל – רב ומחריש, ללא רוח דופק באגפיו, ללא מפלשי אד מבהירים בגבו הנורא. ללא סלסולי עבים יוצאים-נמוגים מאצל גבולו העליון. כה ירבץ לבדו, ענן אדיר בלי- מגרעת אשר אין לדעת את מועד גשמיו; מלפניו עוד ירחב הרקיע החשוף, אך מתחתיו כבר יוריקו וישחירו רצי ים קרובים ורחוקים ומרחקי המערב, אשר מעבר לכל המצולות, הולכים וכלים לאטם – כאשר יהיה תמיד יומם לפני סופת גשם גדולה, בהסגר כל חבל ארצנו לעלילת חורף, ממפתן הים ועד קצה המדבר. ופתאום יזוע רוח סתרים, כאנחת היקום בכלותו להתאפק, וכל משטח הענן כאילו ימיר בבת אחת את חלקת פניו, המשחירה משחור, והיה לטורי עבים בלולים, – קודרים עד לזועה בתחתית הים, מתאבכים ועולים למרום הרקיע, ונפוצים כיריעות עב חדשות לעבר השמש המתעלם. וכל אשר יתלכד תמיד עם סוד הטבע לפני גשם רב, – הצפיה ומחנק התאוה ומותר כל ההרגשה הסתומה, – ישיח עתה את נפשו בצמרות עצים נרעשים, וברמות הים הקמות, ובעיני האנשים המשתאים אל פחד העבים האדירים. רק כמו רגע ומשנהו תארך תעלומת האדמה הזאת, הנושאת את יצרי הטבע הכמוסים אל שעת ההתגלות ואל מקום העלילה; וכתומה, וצבא העננים יתבוללו לעב ממטיר אחד – ונגול גם הגשם מכל העברים.