

א. שירים ראשונים
מאתיעקב שטיינברג
עַל הַגֶּשֶׁר
מאתיעקב שטיינברג
אוֹר הַיָּרֵחַ מִתְבּוֹלֵל בְּזֹהַר הַקְּרָחִים,
עוֹלֶה בָאֲוִיר קוֹל נֶפֶץ שֶׁל קֶרַח מִתְבַּקָּע,
הָלְאָה בַמֶּרְחָק שְׂדוֹת קֶרַח חֲלָקִים נִמְשָׁכִים,
בָּאָה מֵאַיִן-זֶה הֶמְיַת הַמַּיִם הַדַּקָּה.
עוֹמֵד אֲנִי עַל הַגֶּשֶׁר וְעֵד רוֹאֶה הִנֵּנִי:
בַּמָּקוֹם הַהוּא גִּלְדֵי קֶרַח נֶעֶרְמוּ לַעֲרֵמָה;
רוֹחֲשִׁים הַקְּרָחִים וּמֵעִיק הָאֶחָד עַל שֵׁנִי,
וְרוֹחֲשִׁים הַמַּיִם הַמְכֻסִּים מִתַּחַת לָהֵמָּה.
עוֹמֵד אֲנִי עַל הַגֶּשֶׁר וְעֵד לַמְּתחוֹלֵל:
גְּלָדִים עַל לִבִּי מְעִיקִים וְתַחַת הַגְּלָדִים
זִרְמֵי רְגָשׁוֹת חֲדָשִׁים וּצְעִירִים נוֹלָדִים, –
וְשֶׁטֶף הַנֹּעַר בַּקֶּרַח הַנּוֹשָׁן מִתְבּוֹלֵל.
1905
[יבואו הימים הטובים]
מאתיעקב שטיינברג
יָבוֹאוּ הַיָּמִים הַטּוֹבִים,
וּבָא תוֹר הָאָבִיב הַבָּהִיר,
וְיָקוּם דּוֹר חָדָשׁ וְצָעִיר, –
אַךְ אַנוּ לֹא נֵהָנֶה מִדְּרוֹרוֹ.
וַחֲלוֹם הָעֲתִידוֹת הָרְחוֹקִים,
בִּימֵי עֲלוּמֵינוּ רָקַמְנוּ
וּבְעִתּוֹת הַמְּצוּקָה חָלַמְנוּ, –
אֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע פִּתְרוֹנוֹ.
לְבִנְיַן הֶעָתִיד הַגָּדוֹל
אֶת אַבְנֵי הַיְסוֹדוֹת הִנַּחְנוּ,
תַּחַת עֹל כָּבֵד כִּי שַׁחְנוּ, -
אַךְ אָנוּ לֹא נִרְאֶה בִגְאוֹנוֹ.
1903
[בערב, בשקוע השמש הימה]
מאתיעקב שטיינברג
בָּעֶרֶב, בִּשְׁקֹעַ הַשֶּׁמֶשׁ הַיָּמָּה,
אַף עָנָן קַל אֶחָד לֹא נִרְאָה בָּרָמָה;
וְאוּלָם בַּיַּעַר אָז הָיְתָה חֲרָדָה,
עֲדַת כָּל הָעֵצִים נִרְעֲשָׁה, רָעָדָה;
וַיִּסְאַן הַיַּעַר בְּחִיל וּבְבֶהָלָה,
כְּחָשׁ אָסוֹן קָרוֹב וּמְבַקֵּשׁ הַצָּלָה.
כְּדַרְכָּם הִזְהִירוּ בַשְּׁחָקִים הָרָמִים
כּוֹכָבִים מַזְהִירִים וּשְׁלֵוֵי-עוֹלָמִים;
וְאוּלָם בַּיַּעַר הַשָּׁאוֹן אָז גָּדַל,
וְעַד אוֹר הַבֹּקֶר לֹא שָׁקַט, לֹא חָדַל;
וּכְאֶנְקַת הַנֶּפֶשׁ שֶׁטֶּרֶם נִכְנְעָה
בַּהֲמֻלַּת הָעֵצִים הַנּוּגָה נִשְׁמְעָה.
וְלַבֹּקֶר עָב כֵּהֶה הַשַּׁחַק כְּבָר עָטַף,
מְטַר-סַגְרִיר מִלְמַעְלָה בְּעַצְלוּת כְּבָר נָטַף;
וְחֶרֶשׁ רַק נָעוּ הָעֵצִים עֲגוּמִים,
וְרוּחַ-סְתָו קָרַע עֲלֵיהֶם הַכְּתֻמִּים;
וּכְאִלּוּ כְּבָר נִכְנַע הַיַּעַר וַיְקַבֵּל
כְּבָר עָלָיו גְּזַר דִּינוֹ – בִּדְמָמָה הִתְאַבֵּל.
1903
מֵאַחֲרֵי הַחוֹמָה
מאתיעקב שטיינברג
בְּגָלוּי וְּבֵסֶתר נֹאבֵדָה
בְּתֹפֶת הַחַיִּים הַהוֹמָה;
שַׁעֲרֵי הַחַיִּים נִנְעָלִים
וְאָנוּ מֵאַחֲרֵי הַחוֹמָה.
אִם רָפִים וְחַלָּשִׁים נִוָּלֵד,
כַּצֹּאן הַטָּבוּחַ נֹאבֵדָה;
בַּאֲנָחָה כְבוּשָׁה נַשְׁלִימָה
אֶת דֶּרֶךְ הַחַיִּים הַכְּבֵדָה.
וְהָיָה אִם יֶחְזַק רוּחֵנוּ
וְלֹא נָכֹף רֹאשֵׁנוּ בִּמְהֵרָה, –
וְחָזְקוּ הַחַיִּים עָלֵינוּ,
וַאֲנַחְנוּ נִכָּנַע בִּמְאֵרָה.
וּבְקִלְלַת עוֹלָם לַגּוֹרָל,
בְּצִמָּאוֹן לֹא נִשְׁקָט וּבְתַאֲוָה
לא מָלְאָה לַחַיִּים הַגְּדוֹלִים –
לְחִנָּם נִתְחַנֵּן וּנְשַׁוָּע.
וּשְׂנוּאֵי-הַחַיִּים וְחוֹמְדֵי
הַחַיִּים הַיָּפִים וְהַמָּרִים, –
עַל חוֹמָתָם נִשְׂתָּעֵר,
וְנִדְפֹּק עַל פִּתְחֵי הַשְּׁעָרִים.
אַךְ אִישׁ לְקוֹלֵנוּ לֹא יַאֲזִין
בֶּהָמוֹן הַחַי וּמִתְהוֹלֵל,
רַק דֶּרֶךְ הַחֲרַכִּים נִתְבּוֹנֵן
לַחַיִּים וּשְׁאוֹנָם הַהוֹלֵל.
וּבְלַהַט צִמָּאוֹן לֹא נִשְׁקָט
וּבְאֵשׁ תַּאֲוָתֵנוּ לֹא מָלְאָה,
לְחוֹמַת הָאֶבֶן הַבְּצוּרָה
רֹאשֵׁנוּ נְנַפֵּץ בִּקְלָלָה.
1904
[בשעה זו, בימי הסתו הכהים]
מאתיעקב שטיינברג
בְּשָׁעָה זוֹ, בִּימֵי הַסְּתָו הַכֵּהִים,
בַּהֲלֹךְ וְהִתְכַּוֵּץ מֶרְחַב הָעֲרָבָה;
בַּחֲלַל הָעוֹלָם יִתְעוּ רוּחוֹת-עֶרֶב נְכֵאִים
כְּלַחַשׁ נֶפֶשׁ נֶעֱצָבָה;
וּכְאִלּוּ אֵיזוֹ יָד נַעֲלָמָה
בַּלָּט עַל תֵּבֵל מִכְסֵה לֵיל פּוֹרָשֶׂת;
וּכְיֶלֶד עָיֵף בַּאֲפֵל הַלֵּיל וּדְמָמָה
פָּנֶיהָ תֵּבֵל-יָהּ כּוֹבָשֶׁת; –
אָז יֵשׁ שֶׁנִּדְמֶה: נִבְלֵי יָהּ נִסְתָּרִים
בַּלָּט לְתֵבֵל שִׁירַת עֶרֶב שָׁרִים.
כֵּן תָּשִׁיר אֵם לְיַלְדָּהּ הַיָּגֵעַ
בַּחֲצִי קוֹל שִׁירַת עֶרֶשׂ נְכֵאָה.
1904
[כשחק החיוור בערב]
מאתיעקב שטיינברג
כַּשַּׁחַק הַחִוֵּר בָּעֶרֶב,
עֵת יִכְבּשׁ הַיְקוּם אֶת הַצַּעַר
הַבָּא עִם הַצְּלָלִים הָאִלְּמִים,
עִם אוֹרוֹ הַמֵּת שֶׁל הַסַּהַר, –
עֵינֶיהָ אוֹר חִוֵּר כֹּה מָלְאוּ,
מַבָּטָן לִי מוּבָן וְלֹא מוּבָן;
כְּמוֹ עַל שְׁעוֹת אשֶׁר שֶׁהָיוּ
תִּתְגַּעְגַּע וּתְחַכֶּה לְשׁוּבָן.
1904
שִׁיר-הַמָּוֶת
מאתיעקב שטיינברג
בִּפְאַת מִזְרָח הַשֶּׁמֶשׁ בַּבֹּקֶר מְקִיצָה,
בִּפְאַת מַעֲרָב בָּעֶרֶב הִיא בָאָה;
אוֹר וָחֹם בְּיוֹם אֶתְמוֹל הַשֶּׁמֶשׁ הֵפִיצָה,
הַיּוֹם בָּאָה בָעָב וְנֶחְבָּאָה.
אַךְ לֹא יָשׁוּב יוֹם עָבַר, אִם עָכוּר אוֹ בָהִיר,
וּכְבָר שִׁמְשׁוֹ לָנוּ לֹא יָאִיר.
אִם טוֹבִים וְאִם דַּלִּים חַיֵּי אָדָם הָיוּ –
כְּבָר לָעַד בְּחֵיק הַנֵּצַח יִשְׁלָיוּ.
מִנִּי נִימֵי הַכִּנּוֹר יִנָּתֵק קוֹל נְגִינָה,
הֲקוֹל חֶדְוָה זֶה הָיָה, אִם קִינָה?
אַךְ אִם כֹּה וְאִם כֹּה – וְהַשִּׁירָה כְּבָר תַּמָּה,
רָעוֹד רָעֲדָה וּלְעוֹלָם נָדַמָּה.
כִּנּוֹר פְּלָאִים תֵּבֵל, נְעִים צְלִילָיו הַנְּשָׁמוֹת,
כָּל הַחַיִּים שִׁיר יָהּ עַל אֲדָמוֹת;
וּבְהִנָּתֵק קוֹל צִלְצוּל מִשִּׁיר הַהַרְמוֹנִיָּה,
לָעַד יִישַׁן בְּחֵיק הַדּוּמִיָּה.
יֵשׁ שַׁאֲנַנִּים הַגַּלִּים עַל פְּנֵי הָאוֹקְיָנוֹס,
שְׁטוּפֵי אוֹר, שְׁלֵוֵי עוֹלָם הֵם נָעִים;
יֵשׁ בִּסְעָרָה הַגַּלִּים הַקּוֹדְרִים נִשָּׂאִים,
עוֹטֵי הוֹד רַעֲמוֹתָם הַלְּבָנוֹת.
גַלִּים הֵמָּה הַנְּשָׁמוֹת בְּאוֹקְיָנוֹס הַנְּצָחִים,
עַד לְאֵין סוֹף, עַד לְאֵין גְּבוּל הֵם נִמְשָׁכִים.
אַךְ אִם סַעַר יְחַיֵּם וְאִם שַׁלְוַת עוֹלָמִים –
הֵמָּה עוֹבְרִים וְכָלִים לְעוֹלָמִים.
1904
[יש ארצות רחוקות על גבול ציר הצפון]
מאתיעקב שטיינברג
יֵשׁ אֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת עַל גְּבוּל צִיר הַצָּפוֹן
אֲשֶׁר קֶרַח עוֹלָמִים יִתְעַלֵּם עָלֵימוֹ,
וּמְעַט הוּא הָאוֹר וְהוּא דַל וְהוּא חִוֵּר,
עֵת הַשֶּׁמֶשׁ לְיָמִים מְעַט תִּפְקְדֵמוֹ.
הַשֶּׁמֶשׁ לֹא תוֹצִיא צְבָא צְמָחִים מֵחֵיקָן,
עֵת מֵרָחוֹק וּכְזָרָה לָהֶן תִּשְׁלַח אוֹרָהּ;
וְעוֹד טֶרֶם מֵאוֹר הֵן לֵהָנוֹת יַשְׂפִּיקוּ,
כְּבָר תָּשׁוּב וּתְכַסֵּן כְּסוּת חָרְפָּן הַשְּׁחֹרָה.
אַךְ רֹךְ לֹא יְתֹאָר בִּימֵי אֲבִיב אוֹרָן
עַל פְּנֵי קַרְחָן הַנּוֹצֵץ יִשְׁתַּפֵּךְ, וְנִרְאֶה;
הֵן מְקַבְּלוֹת הַטּוֹבָה בְּבוּשָׁה וַעֲנָוָה,
הֵן נֶהֱנוֹת מֵאוֹר מִתּוֹךְ צַעַר וְיִרְאָה.
וְנִדְמֶה: בְּעֶצֶם אֲבִיבָן הַקָּצָר
הֵן נְכוֹנוֹת וּמְחַכּוֹת לְרֶגַע הַפְּרֵדָה.
וּבְבוֹא שְׁעַת הַפְּרֵדָה, עֵת מַתְּנַת הָאוֹרָה
אַחֲרוֹנָה עַל פְּנֵי שְׂדוֹת הַקֶּרַח רוֹעֵדָה.
וְהִשְׁתַּפְּכָה חַכְלִילוּת עַל פְּנֵי כָּל הַמֶּרְחָב,
וְהִתְאַדְּמוּ גַּבְנֻנֵּי הַשְּׁלָגִים הַקְּרָחִים,
וּנְשָׁקָתַם הַשֶּׁמֶשׁ נְשִׁיקָתָהּ אַחֲרוֹנָה,
לְעֵת תֵּלֵךְ מֵהֵמָּה לְיָמִים, לִירָחִים, –
אָז כְּמוֹ מְצוּקָה מִתְאַפְּקָה מְרַחֶפֶת עֲלֵיהֶן; –
כָּכָה תֶאְדַּם לְחִי יַלְדָּה לָאֵם לֹא-אֲהוּבָה,
עֵת גַּם לָהּ אִמָּהּ תַּאֲצִיל נְשִׁיקָה לֹא רְגִילָה;
אָז מִבּוּשָׁה יַאְדִּימוּ כָל פְּנֵי הָעֲלוּבָה.
1903
[אין זאת, כי ניתק איזה מיתר רך בבריאה]
מאתיעקב שטיינברג
אֵין זֹאת, כִּי נִתַּק אֵיזֶה מֵיתָר רַךְ בַּבְּרִיאָה;
בָּאֲוִיר רָעַד, רִפְרֵף קוֹל – וָגָז;
וּכְמוֹ לְבָב הָעוֹלָם לָחַץ פֶּתַע מַכְאוֹב עָז –
אֲנָחָה חִדְלַת-קוֹל לְאָזְנִי אַט הִגִּיעָה.
וּבְיָם הַחֲשֵׁכָה טָבְעה חֶרֶשׁ הָאֲנָחָה,
וַיְחַנֵּק שְׁחוֹר הָאֹפֶל אֶת הַקּוֹל הַמָּר;
וּכְמוֹ מִקֶּדֶם נָם הַשַּׁחַק קוֹדֵר, סָר,
וּכְמוֹ מִקֶּדֶם תִּישַׁן גַּם הָאָרֶץ הַנִּדְלָחָה.
וְצַר לִי עַל תֵּבֵל הָאֻמְלָלָה:
כִּי מִי זֶה שָׁמַע אֶת אַנְחָתָהּ וְיִדְלֶנָּה
מִתְּהוֹם הַחֲשֵׁכָה, אֲשֶׁר בּוֹ צָלָלָה,
וּבְאָזְנֵי בְנֵי-הָאָדָם יַשְׁמִיעֶנָּה?
1903
[אנוכי זוכר בוקר אחד, בוקר אביב]
מאתיעקב שטיינברג
אָנֹכִי זוֹכֵר בֹּקֶר אֶחָד, בֹּקֶר אָבִיב,
מִסָּבִיב כָּל הַחַיִּים אֶת פְּנֵיהֶם לִי הִצְהִילוּ
הָעוֹלָם הָיָה רַעֲנָן וְרַעֲנָן הָיָה לִבִּי,
וַיִּיפוּ אָז הַחַיִּים כְּאִלּוּ רַק הִתְחִילוּ.
וַיֵּלֶךְ שְׁבִי לְבָבִי אָז אַחֲרֵי אוֹר הַבֹּקֶר.
וַיְהִי בִּשְׁטֹף לְבָבִי הָאוֹר הֶחָם וָאֶתְאַו
לָצֵאת לְדֶרֶךְ גְּדוֹלָה, לְדֶרֶךְ רְחוֹקָה רְחוֹקָה,
עַד אִם הַבֹּקֶר חַי וְאוֹרוֹ טֶרֶם נֶאֱסַף.
אַךְ לָקַח שְׁבִי לְבָבִי אוֹר בֹּקֶר זֶה הַמָּתוֹק,
וּכְמוֹ נְשִׁיקוֹת רַבּוֹת הוּא נָשַׁק אֶת נִשְׁמָתִי,
וּכְיֵין גַּן-עֵדֶן מִלֵּא שִׁכָּרוֹן קַל אֶת נַפְשִׁי –
וָאֶשְׁכַּר כָּל הַבֹּקֶר וְלַדֶּרֶךְ לֹא יָצָאתִי.
1904
עִם הַשַּׁחַר
מאתיעקב שטיינברג
כִּי אֲקַדֵּם שַׁחַר, וִיחִידִי עִם הָעוֹלָם
אֶתְיַחֵד שָׁעָה שְׁלֵוָה לְקַדֵּם אוֹר הַיּוֹם;
וָאֱהִי נִצָּב מַחֲרִישׁ בַּחַלּוֹן שָׁלֵו, חוֹלֵם,
וּבְקֶרֶב נַפְשִׁי טֶרֶם תִּנָּעֵל עֵין הַתֹּם.
וּכְעוֹלָם זֶה הַמְחַכֶּה בְּשַׁלְוָה וּבְטָהֳרָה
לִקְרַאת הַיּוֹם הַקָּרֵב, כְּאֶל יוֹם רִאשׁוֹן לוֹ,
כֵּן רָחוֹק מְאֹד מִנַּפְשִׁי אָז זִכְרוֹן כָּל עֲבָרָהּ,
וּקְדֻשַּׁת תֹּם בִּלְבָבִי וְטֹהַר יַלְדוּת בּוֹ.
וְאָז חֲלוֹמוֹת בֹּקֶר, כַּכְּרוּבִים הַנִּבְרָאִים
בְּשַׁחַק בִּשְׁעַת שַׁחֲרִית לְהַגִּיד שִׁיר לָאֵל,
יַעֲרוּ תֻמַּת נַפְשִׁי עִם רַעַד הָעֳפָאִים,
וְנָסוּ עִם הָרוּחַ וְגָזוּ עִם הַצֵּל.
1904
בַּמַּנְגִּינָה
מאתיעקב שטיינברג
כִּמְטַר אוֹרֵי אָבִיב נִתָּךְ עַל הָאָרֶץ,
יָרְדוּ עַל לְבָבִי צְלִילֵי הַמַּנְגִּינָה.
לַהֲקוֹת פַּרְפָּרִים נִבְרְאוּ בָאוֹרָה,
חֶרֶשׁ הֵמָּה עוֹלִים מִכָּל סְדָק וּפִנָּה.
רוֹחֲפִים הֵם בָּאֲוִיר, רַךְ שְׁאוֹן כַּנְפֵיהֶם
כְּרַחַשׁ הַחֲלוֹמוֹת לִבִּי מֵהֶם מָלֵא;
שָׁלֵו סוֹד חַיֵּיהֶם, קָצָר חַג חַיֵּיהֶם,
רוֹחֲשִׁים הֵם בִּדְמָמָה עַד הָאוֹר יִכָּלֵא.
גַּם סוֹד מוֹתָם שָׁלֵו: שְׁלֵוִים הֵמָּה נָמִים
עֵת כִּי יִכְבֶּה זְהַב הַשֶּׁמֶשׁ בִּפְאַת יָמָּה.
הַמַּנְגִּינָה כָלְתָה. גַּם כָּל חֲלוֹמוֹתַי
חָדַל רַחֲשָׁם בִּי וַיִּגְוְעוּ בִּדְמָמָה.
1904
גַּעְגּוּעַי
מאתיעקב שטיינברג
אֲנִי נוֹשֵׂא בִּלְבָבִי גַּעְגּוּעַי הַגְּדוֹלִים.
בֵּין הֲמוֹנִים נֶחְפָּזִים בִּרְחוֹבוֹת הַקִּרְיָה,
מְקוֹם חוֹטֶפֶת אֶת חֶלְקָהּ וְנֶאֱבֶקֶת כָּל בִּרְיָה,
וּבְדִמְמַת חַדְרִי בְּלֵילוֹת אִי-שֵׁנָה,
עֵת תְּלַטְּפֵנִי הַדְּמָמָה וּתְהִי לִי כְּאִמִּי –
גַּעְגּוּעַי הַגְּדוֹלִים הֵם עִמִּי.
וְאֶת הַחַיִּים הַיָּפִים מְבַקֵּשׁ אָנֹכִי,
וְאֶל כָּל הַדְּרָכים וְהַשְּׁבִילִים הָאוֹבְדִים בָּעֲרָפֶל
אֲנִי מַבִּיט וְשׁוֹאֵל: אֵי נוֹף מַאֲוַיָּי,
הַלְעוֹלָם מִסָּבִיב עָלַי סָגְרוּ חַיַּי? –
אַכֵן חַיֵּי הַחֲלוֹמוֹת הֵם יֶשְׁנָם, הֵם יֶשְׁנָם!
אִם לֹא עַתָּה – עוֹד יִהְיוּ הֵם בְּעֵת אַחֶרֶת! –
וְאִם אֵינָם וְלֹא יִהְיוּ – מֵאַיִן חֲלוֹמִי?
מִי זֶה הִבְעִיר בְּלִבִּי אֶת אֵשׁ הַגַּעְגוּעִים,
וְלָמָּה סְבִיבִי הַחַיִּים לִי כָּכָה הֵם שְׂנוּאִים?
וְלָמָּה אֶשְנָא וְאֹהַב הָאָדָם כְּאֶחָד,
מִי לִי הֶרְאָה אֶת דְּמוּתוֹ כֹּה יָפָה, מַזְהִירָה,
וּכְמוֹ מַלְאַךְ הָאָרֶץ לִי נִרְאָה? –
אֵלֵךְ אֶתְעֶה בְּכָל שְׁבִיל וּבְכָל דֶּרֶךְ וַאֲבַקֵּשׁ.
וֶאֱמוּנָתִי בַחַיִּים הִיא תְהִי לִי כּוֹכָבִי –
עִם גַּעְגּוּעַי הַגְּדוֹלִים בִּלְבָבִי.
1904
[לי בא הלילה עם עצבוני]
מאתיעקב שטיינברג
לִי בָא הַלַּיְלָה עִם עִצְּבוֹנִי,
עֵת חִבְּקָה יָדִי אֶת הַנַּעֲרָה;
וַיְהִי בְלִבִּי דְּבַר הַלַיְלָה:
שְׁקָה עוֹד לַיָּפָה, מַהֲרָה, מַהֲרָה.
וַיִּהְיוּ שְׂפָתַי אֶל שְׂפָתֶיהָ,
וְיָדִי סְבִיב גִּזְרָתָהּ נָחָה;
וְנִדְמֶה לִי: כְּמוֹ כָנָף שְׁחֹרָה
מֵעַל לְרֹאשִׁי אָז נִמְתָּחָה.
וּבְעוֹד עַל שְׂפָתַי צְלִיל נְשִׁיקָתִי,
עַל אָזְנִי רִפְרֵף קוֹל וָרָעַד:
"לִי אַתָּה תְהִי וְהָיָה צְלִילְךָ,
וְאֶקַּח גַּם אֶת שְׁנֵיכֶם לָעַד".
וַיְהִי עַל שְׂפַת שִׁיר אַהֲבָה,
וְלִבִּי יָדַע אָז עַצָּבֶת;
וַיְהִי בְיָדִי כּוֹס הַחַיִּים,
וְנָגְעָה בִי אָז כְּנַף הַמָּוֶת.
1904
[אבוי לי! אנוכי יראתי]
מאתיעקב שטיינברג
אֲבוֹי לִי! אָנֹכִי יָרֵאתִי
מִשְּׁחוֹר מַחְשְׁבוֹתַי – עֲנָנִי,
וְעֵת הֵן בְּמֹחִי סָעָרוּ
בַּכָּר אָז כָּבַשְׁתִּי אֶת פָּנָי.
אֲבוֹי לִי! אָנֹכִי אֶת עֵינַי
עָצַמְתִּי לְאוֹר בְּרַק מַחֲשָׁבָה,
וּרְאוֹת לֹא רָאִיתִי תְּהוֹם נַפְשִׁי
כִּי בָעֲרָה קִרְבָּהּ לֶהָבָה.
אֲבוֹי לִי אֶת אָזְנַי אָטַמְתִּי
לְקוֹל תִּתָּהּ רַעַם מַחֲשַׁבְתִּי;
לִהְיוֹת פָּנִים אֶל פָּנִים עִם סַעֲרִי
אֶת לִבִּי אֲנִי לֹא עָרַבְתִּי.
וְלָכֵן לֹא תוֹפֵף מְטַר נְדָבוֹת
עַל חֶלְקַת נִשְׁמָתִי הַיְבֵשָׁה,
וְלָכֵן גַּם רֹאשׁ לֹא הֵרִימוּ
כָּל צִיצֵי תִקְוָתִי הָעֲבֵשָׁה.
וְאַחֲרֵי הַסַּעַר לֹא נִדְּפוּ
עוֹד כָּלָה מִמֹּחִי הָאֵדִים,
וּבְקִרְבּוֹ עוֹד תָּעֹה יִתָּעוּן
שְׂרִידֵי הֶעָבִים הַכְּבֵדִים.
1903
מִן הֶעָבָר
מאתיעקב שטיינברג
א
בָּאָבִיב חָלַמְתִּי חֲלוֹם הָאַהֲבָה.
בַּקַּיִץ, בִּהְיוֹת כָּל הָעוֹלָם שָׂבֵעַ,
לַשָּׁוְא הָיָה לִבִּי אֶת לִבֵּךְ תּוֹבֵעַ
בְּעַרְבֵי תַעֲלוּמָה וּבְלֵילוֹת הַתַּאֲוָה.
הַכֹּל גָּדַל, פָּרַח בָּעוֹלָם וּפָרָה,
אַךְ מְאוּמָה לֹא גָדַל בִּלְבָבֵךְ לְמַעֲנִי.
וַיָּבֹא הַסְּתָו – וְהַחֲלוֹם עֲזָבַנִי,
רַק חוּטָיו הַצְּחֹרִים עוֹד צָפִים בִּנְהָרָה.
ב
לֹא, לֹא צַר לִי עַל מַתְּנַת לְבָבִי הַגְּדוֹלָה,
אַהֲבַת נְעוּרַי, שֶׁכֹּה בְעֵינַיִךְ נְקַלָּה,
שֶׁבִּשְׂחוֹק עַל שְׂפָתַיִךְ דָּחִית וּבָזִית לָהּ,
לְמַתְּנַת לְבָבִי הַנַּעֲלֶה, –
לִי רַק צַר עַל הַחֲלוֹם, אֲשֶׁר חָלַם לְבָבִי:
אוֹתוֹ יַחֲלֹם הָאָדָם רַק פַּעַם בְּחַיָּיו,
בְּעוֹדוֹ תָמִים עִם נַפְשׁוֹ, וּמַזְהִיר וְשׂוֹחֵק
עוֹד טַל בֹּקֶר עַל כָּל מַאֲוַיָּיו.
1904
[ברגעים של דממה ובדידות]
מאתיעקב שטיינברג
בִּרְגָעִים שֶׁל דְּמָמָה וּבְדִידוּת,
עֵת נִשְׁכָּח מִלִבִּי הָעוֹלָם,
וְעוֹמֵד עַל שְׂפַת יָם הַחַיִּים
רַק יִמּוֹג בְּאָזְנַי הֵד קוֹלָם –
אָז אוֹתָךְ, הָאִשָּׁה, אֲבַקֵּשׁ,
לְמַלֵּא אֶת רֵיקוּת לְבָבִי,
חֵלֶף הָעוֹלָם וּמְלֹאוֹ
אֶת דְּמוּתֵךְ אֶל לִבִּי אָז אָבִיא.
וּפוֹרֵשׁ מֵהֶמְיַת הָעוֹלָם,
וְרָחוֹק וְנִשְׁכָּח מִמֶּנּוּ,
אָז תִּהְיִי לִי אַתְּ עוֹלָם מָלֵא
שֶׁאִתִּי בַלֵּב אֶשָּׂאֶנּוּ.
1904
[יש יוולד איש בארץ]
מאתיעקב שטיינברג
יֵשׁ יִוָּלֵד אִישׁ בָּאָרֶץ,
אֲשֶׁר מְקוֹר חֲלוֹמוֹת לְבָבוֹ,
עַל שֶׁעָבַר כְּבָר וְאֵינוֹ,
וְעַל זֶה, אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא.
וְהַחֲלוֹמוֹת טְהוֹרִים, זַכִּים,
דּוֹמִים הֵם לְמַעְיְנוֹת-סְתִָרים,
מְפַכִּים, זוֹחֲלִים בָּאֲדָמָה
עָמֹק עָמֹק, זַכִּים, קָרִים.
נַעֲלָמִים הֵם מְפַכִּים,
עַד אֲשֶׁר בְּחֵיק הָאָרֶץ
רַעַשׁ עַז יַעֲבֹר פֶּתַע;
צְבָא מַעְיָנוֹת אָז מִתְפָּרֵץ
מִמַּחֲבוֹאוֹ, כָּאֲסִירִים
לִרְאוֹת חֹפֶשׁ בְּאוֹר חֶרֶס –
כֵּן הַחֲלוֹמוֹת: יָמִים, שָׁנִים
בְּחֵיק הַלֵּב הֵם רוֹחֲשִׁים חֶרֶשׁ;
עַד אֲשֶׁר הַלֵּב יִתְפַּלֵּץ,
וַעֲבָרָהוּ גַּל עִנּוּיִים,
אָז, רַק אָז הַלֵּב יָשִׂיחַ
אֶת הַחֲלוֹמוֹת, הַגַּעְגּוּעִים.
1903
[אצווה את החלום והעלה לי את דמותך]
מאתיעקב שטיינברג
אֲצַוֶּה אֶת הַחֲלוֹם וְהֶעֱלָה לִי אֶת דְּמוּתֵךְ
מִן הָעֲרָפֶל.
כִּי נִרְדַּם יוֹמָם בִּי חֲלוֹמִי שְׁנַת חֲרָדָה,
הוּא נֵעוֹר בְּלֵיל סְתָו אָפֵל.
וְאֶרְאֵךְ יוֹשְׁבָה אֶל הַחַלּוֹן עִם הָעֶרֶב,
עֲצוּבָה וּמַחֲרִישָׁה.
הַשֶּׁמֶשׁ שָׁקָעָה. רַק בַּמַּעֲרָב
עוֹד תִּלְחַשׁ אִשָּׁהּ,
וַאֲנִי עַל יָדֵךְ לוֹחֵשׁ לָךְ בַּחֲשַׁאי:
“הַשֶּמֶשׁ יָרָד”.
וּמְלֵא דְאָגָה סְתוּמָה חָוַר כָּל הָעוֹלָם,
וּכְבָר הַלֵּיל מֵרִבְצוֹ חָרָד,
וּכְיָתוֹם אֶחָד גָּדוֹל כָּל הָעוֹלָם,
גַּם בְּנֵי-הָאָדָם יְתוֹמִים;
וְתוֹעִים הֵם וּמְבַקְשִׁים דֶּרֶךְ אַחַת גְּדוֹלָה,
וְלָאֶל הַלְּבָבוֹת הוֹמִים.
וְאוּלָם לִבֵּךְ הוֹמֶה אֶל חֲלוֹמוֹת,
וְנַפְשֵׁךְ אֶל מְקוֹרָם
וְחֲפֵצָה אַתְּ בְּשֶׁבַע שְׁמָשׁוֹת בְּבַת אֶחָת,
וְתוֹעָה אַתְּ לְבַקֵּשׁ אוֹרָם.
הֲיִי עִמָּדִי – לִבִּי מְקוֹר חֲלוֹמוֹת,
חֲלוֹמוֹת חַיִּים;
וּבְנַפְשִׁי עוֹלוֹת שְׁמָשׁוֹת וְדוֹעֲכוֹת,
וְנַפְשִׁי עָמְקָה כַּשָּׁמַיִם.
וְיוֹשְׁבָה אַתְּ עֲצוּבָה וּמַחֲרִישָׁה,
וְעֵינַיִךְ דֹּם אֵלַי תִּשָּׂאִי.
וְאָנֹכִי רוֹקֵם רֶשֶׁת שֶׁל חֲלוֹמוֹת,
וּמְצוֹדֵד לִבֵּךְ בַּחֲשָׁאִי.
1904
[קודרים ישאו השחקים את מחשבותיהם - העבים]
מאתיעקב שטיינברג
קוֹדְרִים יִשְּׂאוּ הַשְּׁחָקִים אֶת מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם – הֶעָבִים,
עוֹמְדִים דּוֹאֲגִים כָּתְלֵי הַחֶדֶר הַחֲרִישִׁים.
כָּל הָרְחוֹבוֹת מִתְעַגְּמִים בְּרִפְשָׁם,
כָּל הַלְּבָבוֹת בְּעֶצְבָּם מַרְגִּישִׁים.
עוֹד מְעַט וְיִפָּתְחוּ גַם לִי חֶרֶשׁ שַׁעֲרֵי הָעֶצֶב,
עַל הַשַּׁעַר בַּלָּט מַלְכַּת עָצְבִּי לִי תְּחַכֶּה.
חֶרֶשׁ אֶשַּׁק שְׂפָתֶיהָ הַחִוְרוֹת
וַאֲחַבֵּק גִּזְרָתָהּ הַדַּקָּה.
דוּמָם תָּשִׂים בִּי הִיא אֶת עֵינֶיהָ הַשְּׁחֹרוֹת כַּלָּיְלָה,
וְהִגִּידוּ עֵינֶיהָ לִי סוֹדָן בִּדְמָמָה.
כָל הַלֵּיל יִקְרַב צַעֲרִי אֶל צַעֲרָהּ,
כָּל הַלֵּיל תֶּהֱמֶה נְשָׁמָה לִנְשָׁמָה.
1905
[נדלקים כוכבים במרום. ובאים הרוחות]
מאתיעקב שטיינברג
נִדְלָקִים כּוֹכָבִים בַּמָרוֹם. וּבָאִים הָרוּחוֹת
וְלוֹאֲטִים עֶצֶב וּמְשַׁכְּרִים כַּחֲלוֹמוֹת.
כַּחֲלוֹם יָרַד אַט עֶרֶב נִיסָן
לְעִיר לְבֵין הַחוֹמוֹת.
מִתְרַקְּמִים וְהוֹלְכִים בָּאֲוִיר הַצְּלָלִים הַכְּחֻלִּים,
וְאָנֹכִי אֶת תְּמוּנַת הַנַּעֲרָה אֶרְקֹמָה.
וְאָנֹכִי בְּשֶׁטֶף הֶהָמוֹן
בִּרְחוֹב חַי וְהוֹמֶה.
וְהִנֵּה הַתְּמוּנָה, וְהִנֵּה לְנֶגְדִּי עֵינֶיהָ
כְּמַרְאֵה הַסַּמֵּט אֲשֶׁר לָרָקִיעַ,
אוֹר רַךְ וּמִתְאַפֵּק כְּאוֹר כּוֹכָב
מִקִּרְבָּן יַגִּיהַּ.
עוֹדֶנִּי בַחֲלוֹמִי וּשְׁתֵּי עֵינַי סַמֵּט לִי רוֹמְזוֹת,
וּתְמוּנַת הַנַּעֲרָה נִצֶּבֶת עַל יָדִי;
וְקוֹל רַךְ עַל אָזְנִי: "הָעֶלֶם
לֵךְ בּוֹא נָא עִמָּדִי"…
1905
[ביום אשר תהיי לי את]
מאתיעקב שטיינברג
בַּיּוֹם אֲשֶׁר תִּהְיִי לִי אַתְּ
אֲבַקֶּשׁ לִי שָׁעָה רַק אַחַת,
עֵת יִיף וְיִתְעַדֵּן הַיּוֹם,
וְאַתְּ עִם הַיּוֹם אָז שׂוֹמַחַת, –
בַּשָׁעָה הַזֹּאת אֶמְסָר לָךְ,
בִּשְׂחוֹק וּבִמְשׁוּבַת עֲלוּמִים,
סוֹד לִבִּי הַנּוֹשָׁן וְהָרַע,
הִרְהוּרִים וַחֲלוֹמוֹת עֲגוּמִים;
וְנִדָּף כָּל זֶה אָז בָּאוֹר,
וּצְחוֹקֵךְ הָעַלִּיז לִי יַעֲנֶה.
וְאַחַר לָךְ אֶשַּׁק בְּגִיל,
וְנַפְשִׁי כְּבָר אָז שַׁאֲנַנָּה.
1905
[ימים שלושה מאז לא כתבת לי מאומה]
מאתיעקב שטיינברג
יָמִים שְׁלֹשָׁה מֵאָז לֹא כָתַבְתְּ לִי מְאוּמָה,
מֵאָז לֹא יָדַעְתִּי מְנוּחָתִי וְאֶת יוֹמִי;
וְעָבְרוּ הַלֵּילוֹת עָלַי בְּלִי תְנוּמָה,
וְרִחַף עָלַי חוֹלֶה עָגוּם חֲלוֹמִי.
שְׁלֹשָׁה יָמִים מַזְהִירִים וְּׁשחוֹר שְׁלֹשָׁה לֵילוֹת
יַפְרִידוּ בֵּינִי וּבֵינֵךְ.
נָכְרִיָּה לַיָּמִים הָאֵל אַתְּ, מַלְאָכִי:
מְאוּמָה הֵם לִי לֹא הֵבִיאוּ מִמֵּךְ.
וְכָל לֵיל מִן הַלֵּילוֹת הַשְּׁחֹרִים הָאֵלֶּה
בְּקֶרֶב הַדְּמִי אָרַג סוֹדוֹת חֲדָשִׁים,
וְרַבּוּ צֶאֱצָאֵי הַלַּיְלָה – הַלְּחִישׁוֹת,
וְנוֹלְדוּ וּמֵתוּ בְכָל לֵיל אַלְפֵי רְחָשִׁים, –
אַךְ אֶת סוֹדִי בֵּין סוֹדוֹת הַלֵּיל לֹא מָצָאתִי
וַיְדַבֵּר אֶל נַפְשִׁי הַלֵּיל, וְלֹא הֵבִינָה,
וְאָזְנִי אֶת רַחֲשֵׁי לְבָבֵךְ הַקַּלִּים
בֵּין רַחֲשֵׁי הַלֵּיל לֹא הִבְחִינָה.
1905
[באתי אלייך בשעת בין השמשות]
מאתיעקב שטיינברג
בָּאתִי אֶלַיִךְ בִּשְׁעַת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת.
רוּחַ הָעֶרֶב בַּחוּץ עִדֵּן אוֹתִי,
לָאַט עַל אָזְנִי דִּמְיוֹנוֹת חֲלוֹמוֹת;
אִתִּי הֲבֵאתִים, חֲלוֹמוֹת הָאשֶׁר
יַחְדָּו נַחֲלֹקָה.
לָהַט הַמַּעֲרָב עַל דַּרְכִּי, וַיֵּלֶךְ
הָלוֹךְ וְהַזְהֵר עַד הָיָה לוֹ מַרְאֵה
שׁוֹשַׁן הָאָבִיב בְּבֹקֶר רַעֲנָן.
מְנִשַׁךְ אָז לִבִּי לַמַּעֲרָב, לַזֹּהַר,
קָם קוֹל בִּלְבָבִי וַיֹּאמֶר לִי: "אָדָם!
יָפִים הַחַיִּים לַחוֹלֵם בַּמַּחֲבוֹא,
יָפִים הֵם עוֹד שִׁבְעָתַיִם לַלּוֹחֵם;
מַזְהִיר הַשֶּׁמֶשׁ בִּמְלֹא כָל הָאָרֶץ,
צָפוּן הָאשֶׁר בְּמֶרְחָק לֹא נוֹדָע;
קוּם וְהָלָכְתָּ בָּאָרֶץ הַגְּדוֹלָה,
בַּקֵּשׁ שָׁם אשֶׁר וּפִתְרוֹן לַחֲלוֹמוֹת".
עָנָה לְבָבִי לְקּוֹל זֶה הַקּוֹרֵא:
"יֵשׁ נַעֲרָה חִוְרָה עֵנַיִם לָהּ שְׁחֹרוֹת,
תּוֹעוֹת וּמְבַקְשׁוֹת הֵן אָשְׁרָן בָּאָרֶץ:
תֵּדַע הַנַּעֲרָה חֲלוֹמִי וְהָלְכָה
אַחֲרַי בָּאָרֶץ".
בָּאתִי אֵלַיִךְ בִּשְׁעַת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת,
אֵצֶל הַחַלּוֹן יָשַׁבְנוּ וַנַּחֲרֵשׁ,
רוּחַ רַךְ בָּא בְּעַד הַחַלּוֹן וַיִּשֹּׁב…
הֵבִיא לִי עֶצֶב בִּכְנָפָיו הָרוּחַ,
רוּחַ הָעָרֶב. –
אַיֵּה הִיא אֶרֶץ הַזֹּהַר חָלַמְתִּי?
הִנֵּה הַשַּׁחַק כֹּה חִוֵּר, כֹּה אִלֵּם,
נִרְדְּמוּ כַנְפֵי חֲלוֹמִי כְּכַנְפֵי
צִפּוֹר הַגָּן עַל הֶעָנָף בָּעָרֶב.
אוּלָם נָא שְׁמָעִי: עוֹד יֵשׁ שִׁיר לִלְבָבִי,
עָצֵב הַשִּׁיר, אַךְ כֹּה עָרֵב, כֹּה עָרֵב!
שְׁקִי לִי וְאָשִׁיר לָךְ חֶרֶשׁ הַשִּׁירָה
בְּשָׁעָה זוֹ, שְׁעַת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת.
1904
רַק אָח לִי הַלָּיְלָה
מאתיעקב שטיינברג
יוֹמָם בָּאֲנָשִׁים בִּקַּשְׁתִּי מְרַחֵם,
אַךְ בּוֹדְדִים הָאֲנָשִׁים בְּעוֹלָמָם וּסְגוּרִים,
וְאִלֶּמֶת הִיא שְׂפַת הַיִּסּוּרִים –
וְלא אָבָה אִישׁ לְנַחֵם וְלֹא יָדַע לְנַחֵם.
וַיָבֹא הַלַּיְלָה, הַלַּיְלָה הַדּוֹמֵם,
וַיִסֹּךְ דִּמְמָתוֹ,
וַיִּסֹּךְ שַׁלְוָתוֹ
עַל לִבִּי הַשּׁוֹמֵם.
רַק אָח לִי הַלָּיְלָה.
מֶמְשַׁלְתּוֹ כְּאַחַת גַּם צָרָה, גַּם גְּדוֹלָה,
אִם רָחַב וְגָדַל – לָעַיִן לֹא נִרְאָה,
וְאִם בְּחֵיקוֹ אֵין מִסְפָּר עוֹלָמוֹת –
הוּא כָבַשׁ אֶת עַצְמוֹ בַּעֲנָוָה וְיִרְאָה,
כָּמוֹנִי אֲנִי עַל אֲדָמוֹת.
רַק אָח לִי הַלָּיְלָה. הוּא אָח לִי לַתּוּגָה.
בִּבְרֹא אֱלֹהִים אוֹתוֹ לְפָנִים,
נָתַן בּוֹ תּוּגַת כָּל הָעִדָּנִים,
תּוּגָה גּדוֹלָה וּסְתוּמָה וַעֲנֻגָּה,
כָּל תּוּגַת הַנֶּצַח וִיגוֹן כָּל הַנְּשָׁמוֹת, –
כָּמוֹנִי אֲנִי עַל אֲדָמוֹת.
אָבִינָה לְךָ, לָיְלָה, אֶת תּוּגַת לְבָבִי,
הַסּוֹכְכָה עַל חַיַּי וּנְעוּרַי מְלַוָּה,
לְעֵין הָאֲנָשִׁים לֹא אֶתֵּן לְרַאֲוָה,
וְעִם תּוּגַת כֻּלָּם תּוּגָתִי לֹא אָבִיא.
אֶתְכַּנֵּס בְּתוֹךְ עַצְמִי וְאֶשְׁלֶה בְעִצְבוֹנִי,
רַק אָחִי הַלַּיְלָה, זָר, בּוֹדֵד כָּמוֹנִי.
1904
[אתם שתו כוס הגיל עד לשוכרה]
מאתיעקב שטיינברג
אַתֶּם שְׁתוּ כוֹס הַגִּיל עַד לְשָׁכְרָה,
אַתֶּם צְאוּ בְרִקּוּדִים הוֹלְלִים, –
וְאֶת דַּלְתְּכֶם סִגְרוּ עַל מַסְגֵּר
בְּעַד הָרְעֵבִים וּבְעַד הָעֲמֵלִים.
וַאֲנִי עַל הַמִּפְתָּן אֶתְיַצֵּב
וְאָשִׁיר לָכֶם שִׁיר הַחַיִּים;
וְשִׁכֶּרְכֶם הַשִּׁיר וְהַיָּיִן,
וּשְׁכַרְתֶּם וְּשְׂמַחְתֶּם כִּפְלָיִם.
וְהָיָה כִי יֵצֶר לִי לִרְאוֹת
בְּיֶדְכֶם אֶת כּוֹס הַתַּעֲנוּגִים,
וְנַעֲשׂוּ צְלִילֵי שִׁירָתִי
חֲרִישִׁים וְרָפִים וְנוּגִים.
אָז תִּדְחֲפוּ אוֹתִי הַחוּצָה
וּסְקַלְתּוּנִי בַּכּוֹסוֹת הָרֵיקוֹת;
וְנִשְׁאַרְתֶּם הוֹלְלִים לְבַדְּכֶם,
וּשְׁכַרְתֶּם וּשְׁמַחְתֶּם בְּלִי סְפֵקוֹת.
1905
[ויש שבליל אפלה, בחצות לילה]
מאתיעקב שטיינברג
וְיֵשׁ שֶׁבְּלֵיל אֲפֵלָה, בַּחֲצוֹת לָיְלָה,
עָלַי יָשִׁיתוּ צְבָא מַחֲשָׁבוֹת שְׁחֹרוֹת,
וּלְבָבִי תִּלְחַץ תּוּגָה אַחַת גְּדוֹלָה:
זוּ תוּגַת עַד, יְרֻשַּׁת דּוֹרֵי דוֹרוֹת.
אָז בָּא אֶל לִבִּי רֶגֶשׁ בְּדִידוּת נוֹרָא,
כִּבְדִידוּת עָנָן קוֹדֵר בָּרָקִיעַ,
בְּחֵיק הַלַּיְלָה כִּי תַרְגִּיעַ אֶרֶץ שְׁחֹרָה,
וְאוֹתוֹ, אֶת הַקּוֹדֵר, רוּחַ-סְתָו יַסִּיעַ.
אָז נִדְמֶה לִי: לֹא אֶחְיֶה גַם בִּיצִירָה,
לַהֶבֶל רַק פִּזַּרְתִּי אֶת כָּל כֹּחִי:
הַכֹּל בָּא גָז כַּחֲלוֹם וּכְצִלְצוּל שִׁירָה,
וּכְצֵל עִם צְלָלִים אֶמּוֹג גַּם אָנֹכִי.
1903
[דומם ירבצו העבים]
מאתיעקב שטיינברג
דּוּמָם יִרְבְּצוּ הֶעָבִים,
בֶּטַח יִרְבְּצוּ כֻלָּמוֹ.
לוּ הִתְעוֹרֵר רוּחַ סוֹעֵר
וְנָשָׂא אֶל קְצוֹת יָם אוֹתָמוֹ!
אוֹ לוּ תָקַף אוֹתָם חֵפֶץ
לְחוֹלֵל עַל רָאשֵׁינוּ סְעָרָה, –
אָז מָצִינוּ – וְעַלִּיזִים –
כּוֹס חֲמָתָם הַנֶּאְדָּרָה.
אַךְ הֶעָבִים רַק מַחֲרִישִׁים,
כְּאִלּוּ קָפְאוּ עַל רָאשֵׁינוּ;
וּבְאֵין-רוּחַ – קָפְאוּ דוּמָם
מִפְרְשֵּׂי אֳנִיָּתֵנוּ.
1903
[והיה אם יבוא הרגע האיום]
מאתיעקב שטיינברג
וְהָיָה אִם יָבוֹא הָרֶגַע הָאָיֹם,
וְנִתַּק הַמֵּיתָר הָאַחֲרוֹן בַּלֵּב,
שֶׁקָּשַּׁר עוֹד אוֹתִי אֶל קְהַל הָעֲבָדִים,
וְאַשְׁלִיךְ אֶת נִסִּי הַבָּלָה בִּכְאֵב.
וְהָיָה אִם יָבוֹא הָרֶגַע הָאָיֹם,
וְאַכִּיר שִׁגְיוֹנִי הַגָּדוֹל, הַמָּר,
וְאֵדַע שֶׁכֹּחִי לָרוּחַ פִּזַּרְתִּי:
הָעָם הָעֲנָק נָח בְּקִבְרוֹ זֶה כְּבָר.
וְהָיָה אִם יָבוֹא הָרֶגַע הָאָיֹם,
וְאֵדַע: חָטָאתִי לֵאלֹהֵי הָאוֹר,
בְּחַנְּקִי אֶת נַפְשִׁי בַּמַּחְשָׁךְ, בַּסֹּהַר,
בְּשׁוֹרְרִי שִׁירַת הַחֵרוּת בַּבּוֹר.
אֲזַי לֹא אִמָּלֵט אֲלֵיהֶם, הַזָּרִים,
לְהָחֵם אֶת לִבִּי בְּבֵיתָם הֶחָם,
רַק פֹּה עַל קִבְרוֹתַי הַחֲבִיבִים אֵשֵׁבָה,
וַאֲבַכֶּה אֶת קֶבֶר הֶחָלָל – הָעָם.
1903
[לא בדמעות תדיחו את חלודת עבדותכם]
מאתיעקב שטיינברג
לֹא בִדְמָעוֹת תָּדִיחוּ אֶת חֲלֻדַּת עַבְדוּתְכֶם,
לֹא בְהִמְנוֹן וָשִׁיר לָכֶם תִּקְנוּ אֶת פְּדוּתְכֶם;
וְעַל מִזְבַּח הַתְּחִיָּה אִם לִבְּכֶם קָרְבַּנְכֶם –
לֹא יִרְצֶנּוּ אֱלֹהֵי הַדְּרוֹר, לֹא יַעַנְכֶם.
חֵטְא לַחַיִּים חֲטָאתֶם, אַתֶּם וַאֲבוֹתֵיכֶם,
וְלֹא שַׂמְתֶּם אֶת לִבְּכֶם לְקוֹל אֲדֹנַי,
בְּהַשְׁלִיחוֹ בָכֶם כָּל הָעוֹלָם הֶחָי.
וּבְבוֹא יוֹם הַגְּמוּל לַעֲוֹן בְּנֵי הָעָם
לֹא יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה רַק בַּדָּם,
אָז דְּרוֹר לָכֶם תִּקְנוּ בַּעֲרֵמוֹת פִּגְרֵיכֶם.
1903
בְּלֵּיל קַיִץ
מאתיעקב שטיינברג
רַךְ מְאֹד רוּחַ הַלַּיְלָה. לֵיל קַיִץ לֵיל אָפֵל
הַשַּׁחַק כְּאִילּוּ הִתְכַּוֵּץ וְלָאָרֶץ הוּא שָׁפֵל.
וְהוּא שָׁחֹר-כָּחֹל, מְעַטִּים בָּרוֹם הַכּוֹכָבִים,
שׁוֹלְחִים חֲצָאֵי רְמָזִים, מֶבָּטִים עֲנָוִים,
מוּבָנִים וְאֵינָם מוּבָנִים, כְּזִמְרַת מֶרְחַקִּים,
כְּמַבַּט הַחַי וּכְמוֹ מַשַּׁק מַעְיָנוֹת מְפַכִּים.
דְּמָמָה. נָדַמּוּ הַחַיִּים בַּבָּתִּים הַקָּרִים,
אַךְ עוֹד הֲמוֹן הֵדֵי קוֹלוֹת בָּאֲוִיר נֶאֱצָרִים,
וּכְמוֹ שְׁאוֹן מֶרְחַקִּים חֲרִישִׁי לֹא נִפְסָק יִשָּׁמַע –
זוֹ נִשְׁמַת יוֹם עָבַר עַל פְּנֵי הָעִיר תְּרַחֵף בַּדְּמָמָה.
לַיְלָה. וּכְנָפָיו מָה רַכּוֹת וְקַלּוֹת, וּנְגִיעָה,
לֹא תַבְחִין הָאֹזֶן, הֵן נוֹגְעוֹת בְּיָם הַדּוּמִיָּה;
וּבְכָל אֲשֶׁר יִגְּעוּ – הַכֹּל בָּא בְּאֶרֶג חֲלוֹמוֹת:
הָעֵצִים הַקְּפוּאִים, זְכוּכִית הַחַלּוֹן, הַחוֹמוֹת.
וְעֵינֵי הָאִישׁ אָז תַּבֵּטְנָה לַמֶּרְחָק הַסָּתוּם,
וְאִם יֵשׁ עוֹד בְּעִמְקֵי נִשְׁמָתוֹ חֲלוֹם אֶחָד יָתוֹם,
אָז יֵרוֹם וְיִרְחַב וְיִפְרֹשׂ אֶת כְּנָפָיו בַּנְּשָׁמָה –
וְלֹא יֵדַע הָאִישׁ אָז עַל מָה לִבּוֹ קִרְבּוֹ כֹּה הָמָה…
וּנְשָׁמוֹת הַתּוֹעוֹת בַּיּוֹם בֵּין הֶהָמוֹן הַסּוֹאֵן
וְאוֹבְדוֹת בָּאוֹרָה וְאֵין אוֹתָן יוֹדֵעַ וְאֵין רוֹאֵן, –
בַּלַּיְלָה הָרַךְ הֵן נְעוֹרוֹת וְרַכּוֹת כָּמוֹהוּ,
וְעִם כָּל לַחַשׁ רוּחַ הַחֲלוֹמוֹת אֲלֵיהֶן יָבוֹאוּ…
מֵאַיִן הֵם בָּאִים, מִי יוֹלִיד הַחֲלוֹמוֹת הָאֵלֶּה?
צַעַר הָעוֹלָם בַּחֲלוֹמוֹת בְּלֵילוֹת אֲפֵלָה,
בְּלֵילוֹת הַסְּתָו וְהַחֹרֶף, הֵם מְטַפְּסִים וְעוֹלִים
מֵעוֹלָם אֶל עוֹלָם בְּעוֹלְמוֹת אֲדֹנָי הַגְּדוֹלִים.
וְאוּלָם בְּלֵיל זֶה רַכִּים הֵמָּה כַּלַּיְלָה וְלֹא בְרוּרִים.
וּכְאֶחָד הֵם מְתוּקִים וַעֲצוּבִים, כְּזִכְרוֹן יִסּוּרִים
שֶׁעָבְרוּ וּבָטְלוּ. –
וּבְעוֹד הַחֲלוֹמוֹת מְמַלְאִים
הַנְּשָׁמָה כְּרֵיחוֹת שֶׁל דְּשָׁאִים נְעִימִים וְקַלִּים,
נִקְרַע כְּבָר מָסַךְ הַלַּיְלָה וּמִבַּעַד הַחֲרַכִּים
נְגֹהוֹת הַיּוֹם הַבָּא נִרְאוּ כְּשׁוֹמְרִים וּמְחַכִּים.
וְאוֹסֵף הַלַּיְלָה אֶת כְּנָפָיו, וְאַחֲרָיו יִסָּעוּ
חֶרֶשׁ גַּם כָּל הַחֲלוֹמוֹת, אֲשֶׁר אִתּוֹ בָּאוּ.
1904
[וכשיצאה הנערה מחדרי לאיטה]
מאתיעקב שטיינברג
… וּכְשֶׁיָּצְאָה הַנַּעֲרָה מֵחַדְרִי לְאִטָּהּ
שׁוּב אֵלַי רֹאשָׁהּ הֵסַבָּה,
וְשׁוּב מִתּוֹךְ צַעֲרָהּ בִּי חֶרֶשׁ הִבִּיטָה,
וְנָשְׁקָה לִי אָז מִתּוֹךְ חִשְׁקָהּ וְצַעֲרָהּ,
נָשְׁקָה חֶרֶשׁ עֵת רַבָּה.
דָּבוֹק דָּבְקוּ אֶל שְׂפָתַי אָז שִׂפְתֵי הַנַּעֲרָה,
קָרַב חָזָהּ אֶל חָזִי, וְלָהַט
כָּל גֵּוָהּ עַל גֵּוִי וְרָעַד,
כְּמוֹ נִשְׁמַת נְעוּרֶיהָ יְצָאַתָּהּ,
וּבְפִרְפּוּרֵי הַגְּסִיסָה חֲלוֹמָהּ עֲזָבָהּ.
וְהִיא רָעֲדָה רְעִידָה אַחֲרוֹנָה וְקַלָּה,
וּנְשִׁיקָתָהּ אַחֲרוֹנָה אֶת שְׂפָתַי צָרָבָה,
וְהִיא קָמָה,
וְשָׁלְחָה אֵלַי מֶבָּט אַחֲרוֹן בִּדְמָמָה,
וּבַמֶּבָּט הַזֶּה מִשְׁנֶה צַעַר הִתְגַּלָּה, –
אַךְ לֹא דָרַשׁ מְאוּם וְלֹא תָבָע.
וּכְשֶׁיָּצְאָה הַנַּעֲרָה מֵחַדְרִי נִשְׁאַרְתִּי
עִם גַּעְגּוּעִים מִּיָּמַי לֹא יְדַעְתִּים,
עִם עִצָּבוֹן לא יְדַעְתִּיו עֲדַיִן.
שָׁלַט אוֹתוֹ הָעֶצֶב עָלַי וּמָסַרְתִּי
אֶת עַצְמִי בְּיָדוֹ הָרַכָּה.
הָמָה לִבִּי: חֲלוֹמִי כְּבָר אַיִן,
כָּל מַאֲוַיֵּי אַהֲבָתִי לָהּ נְתַתִּים,
אֶת כָּל שְׂפוּנֵי גַעְגּוּעַי שָׁפַכְתִּי בְחֵיקָהּ,
וְנִשְׁאֲרָה עַתָּה בַּלֵּב פִּנָּה רֵיקָה.
וְעוֹד הָמָה לְבָבִי: כּוֹס אשֶׁר שָׁתִיתִי,
וּבָא לִי הַכֹּל, אֲשֶׁר נַפְשִׁי שָׁאָלָה,
וַעֲבָרַנִי הָאשֶׁר הָרַב וְרָוִיתִי.
עַתָּה נַפְשִׁי לְאֹשֶׁר עוֹד כָּלָה, כֹּה כָלָה,
חֲלוֹם אָשְׁרִי הֶחָדָשׁ כְּבָר לִבִּי יֶאֶרְגֶנּוּ,
אַךְ אֵי אָשְׁרִי אֲבַקֵּשׁ וְאֵי אֶמְצָאֵנוּ?
וְהָיָה לִי צַר אָז כָּל כָּךְ עַל שֶׁעָבָר,
וְצַר עַל לֹא דָבָר.
1905
[ויש אשר יהיה עם לבי ללכת]
מאתיעקב שטיינברג
וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה עִם לִבִּי לָלֶכֶת
וּלְבַקֶּשׁ לִי אֵל בֵּין הָאֵלִים,
לְהַסְתִּיר בְּכַנְפֵי שְׁכִינָתוֹ נִשְׁמָתִי,
אֲשֶׁר אֵין לָהּ קֵן וְאֵין מְנוּחָה.
וְהָיָה לִי בֵּית מִקְדָּשׁ אֵלִי לְמִשְׁכָּן,
וְקִירוֹתָיו לְמַחְסֶה לִי יִהְיוּ,
אֲשֶׁר רוּחוֹת הַסַּעַר הַהוֹמוֹת בַּמֶּרְחָב
לֹא יְזַעְזְעוּ אוֹתָם.
וּבְלֵילוֹת אֲפֵלָה, כִּי יִשְׁרֹק וְיִנְהֹם
הָרוּחַ בַּחוּץ, וְהִתְהוֹלֵל
בְּתַאֲוָה קָרָה וְעַזָּה, וְצָחַק
כַּדֵּימוֹן שֶׁחָרַג מִסְּגוֹרוֹ,
וְנָסַךְ בִּצְחוֹק זֶה אֶת מִרְיוֹ וּגְאוֹנוֹ,
שֶׁכְּבָר אוֹתָם תִּעֵב וָקָץ בָּם,
וְנָשָׂא בִּכְנָפָיו הַדָּבָר הַנּוֹרָא,
אֲשֶׁר יָדַע לְבָבִי מִנְעוּרָיו, –
לֹא יִתַּר בִּי לִבִּי, לֹא יֵבְךְּ וְלֹא יִסְעַר;
רַק אֶכְרַע עַל בִּרְכַּי בַּמִּקְדָּשׁ,
וְרָחֲשׁוּ שְׂפָתַי בַּלָּט תְּפִלַּת אֵמוּן
לָאֵל בּוֹ בָחָרְתִּי.
וּבַשָּׁעוֹת הָאִלְּמוֹת בִּכְהוֹת אוֹר הַיּוֹם,
וְאִלֵּם אָז צַעַר מַבָּטוֹ,
וְלֹא יְגוֹן הַחַיִּים וְלֹא יְגוֹן הַמָּוֶת –
יְגוֹן סְתָו בָּעוֹלָם.
וּכְתִלִּים עֲרִירִים בַּלֵּיל עַל פְּנֵי שָׂדֶה,
לְלֹא אָח וּלְלֹא חֹם אָז הַנְּשָׁמוֹת,
אֲשֶׁר אֵל לֹא יָדְעוּ וּמַחְסֶה לֹא מָצְאוּ
בָּעוֹלָם לָהֶם רֵיק וְשׁוֹמֵם.
וְאֶהְיֶה אֲנִי אָז לְיַד מִזְבַּח אֵלִי,
אֲשֶׁר תִּיקַד אֵשׁ תָּמִיד עָלָיו.
וְהָיְתָה הָאֵשׁ לִי לְהָחֵם אֶת לִבִּי
וְשָׁלֵו בַּחֹם וּבַקְּדֻשָּׁה;
וְכִי תַעֲלֶה שַׁלְהֶבֶת הָאֵשׁ – אֲנִי אֶרְאֶה
בָאֵשׁ עוֹלוֹת תְּמוּנוֹת הֶעָתִיד,
וְיַד אֲדֹנָי עָלַי תֶּהִי – וְחָלַמְתִּי
חֲלוֹמוֹת אֱלֹהִים.
וּבְרֶדֶת לָאָרֶץ עֲנַן בֵּין עַרְבַּיִם,
וְהַמֶּרְחָב אָז מוֹשֵׁךְ וְסָתוּם,
וְאוֹבְדִים בָּאֵד כָּל הַדְּרָכִים וְהַשְּׁבִילִים
וּשְׁרוּיָה כָּל פִּנָּה בְּסוֹדָהּ,
כְּמוֹ יֶאֱרֹב אשֶׁר עוֹלָמִים מִכָּל קֶרֶן,
אוֹ דְמִי הַמָּוֶת שָׁם יִרְחַשׁ,
וְרָעַד הָעֵץ אָז וְתִרְעַד כָּל נְשָׁמָה,
כְּמוֹ אָבְדָה לָהּ דַּרְכָּהּ לְפֶתַע, –
אָז תִּמְצַא לָהּ נַפְשִׁי מְנוּחָה וְשַׁלְוָה
מֵאַחֲרֵי אֲרוֹן קָדְשֵׁי אֵלִי,
וּשְׁרוּיָה בְטָהֳרָהּ תִּתְחַטֵּא כַיֶּלֶד
לִפְנֵי אֵל עוֹלָמָהּ הַגָּדוֹל,
וְזָכְרָה אֶת חַטֹּאת נְעוּרֶיהָ הַגְּדוֹלִים,
בְּעוֹד הָיְתָה תוֹעָה וַעֲרִירָה,
וְאָז בְּעַד נִשְׁמוֹת הַחוֹטְאִים הָאוֹבְדוֹת
תִּשְׁפֹּךְ אֶת שִׂיחָהּ…
סָטִירוֹת
מאתיעקב שטיינברג
בִּשְׁנַת 1907
א
הַכֹּל אָהֲבוּ. מַגֵּפָה
שֶׁל הִתְאַהֲבוּת, שֶׁל נְשִׁיקוֹת;
אַךְ הַצִּבּוּר כְּבָר נִשְׁתַּתֵּק,
הָאִמָּהוֹת כְּבָר מֵינִיקוֹת.
מֻנָּח כְּבָר בְּקֶרֶן זָוִית
תֹּף הַנֹּעַר, גַּם הַחֲצוֹצְרָה
שֶׁל הָאַהֲבָה כְּבָר נָדַמָּה –
לֹא לְכָךְ הָעֵדָה נוֹצְרָה.
אִישׁ וְאִישׁ לַהֲנָאתוֹ
מַכְנִיס יָד לַעֲרֵמַת זֶבֶל;
יָצָא כְרוּז בְּכָל הָאָרֶץ:
הַכֹּל הֶבֶל, הַכֹּל הֶבֶל.
אַךְ בֵּין כָּךְ וְכָךְ – שִׁמָּמוֹן,
פָּסְקָה רִנָּה מִן הַלְּבָבוֹת;
קֹר וּדְמָמָה. שְׁנָת מְתוּקָה,
הַנֶּאֱהָבִים, הַנֶּאֱהָבוֹת!
ב
שְׂדֵה הַקְּרָב מְכֻסֶּה פְגָּרִים,
עַד לְמַחֲנָק רֵיחַ צַחֲנָה;
רָץ וְנִמְלָט מִי שֶׁנָּשָׂא
אֶת הַתֹּף לִפְנֵי הַמַּחֲנֶה.
אַךְ הַמַּחֲצִיר שָׂם בְּכִיסוֹ
אֶת הַחֲצוֹצְרָה שֶׁל הַזָּהָב:
בֵּית הַמַּלְוֶה נוֹתֵן כֶּסֶף,
וְלַקֵּבָה קָשֶׁה רָעָב.
קוּם אֱכֹל וֶאֱמֹר: אָהַבְתִּי
אֶת הַשּׁוֹט וְאֶת אֲדוֹנִי.
דְּמָמָה גְּדוֹלָה. בָּא וְהוֹלֵךְ
לֵיל שֶׁל קֹר, הַלֵּיל הַצְּפוֹנִי.
בָּאֲפֵלָה עוֹד לַגַּרְדּוֹם
עוֹלִים שְׂרִידִים מִן הַצָּבָא;
לִבְּךָ יוֹעֵץ לְהִתְאַהֵב,
גַּם לְהָקִים זֶרַע. הָבָה.
ג
מִן הַשֶּׁמֶשׁ נִבְרָא מֶלֶךְ,
מִן הַלְּבָנָה – בְּנֵי הַשָּׂרִים;
הָאֲסַפְסוּף – מִן הֶעָפָר,
אַךְ הַיְּהוּדִים הֵם נוֹצָרִים
מֵהִרְהוּרָיו שֶׁל הַבּוֹרֵא…
עֵת הַיְצִירָה כְּבָר כָּלָתָה,
יָשַׁב אֱלֹהִים לָנוּחַ
מִן הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה.
אַךְ מַחֲשָׁבָה אַחַת יָסְפָה
וְהִטְרִידָה, כִּבְיָכוֹל,
אֶת הַבּוֹרֵא; רוֹצֶה הָיָה
לְגָרְשֶׁנָּה וְלֹא יָכֹל.
רָצָה אֱלֹהִים לָנוּחַ –
קָם וַיִּיצֶר בְּרִיָּה מְשֻׁנָּה
מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ: הוּא הַיְּהוּדִי
הַמִּשְׂתָּרֵר וְהַמְעֻנֶּה.
ד
לֵךְ אֱהַב אֶת בְּנוֹת הַגּוֹיִם
עַל מְנָת לְקַבֵּל נְשִׁיקוֹת;
בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הָעֲנֻגּוֹת
כְּשֵׁם שֶׁאוֹהֲבוֹת – מְצִיקוֹת.
נוֹתְנוֹת מְעַט וְתוֹבְעוֹת הַרְבֵּה
בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הַיְפֵה-פִיּוֹת,
אַךְ הָשַׁתָּא פָּסְקָה גְבוּרָה
וְהִתְלַהֲבוּת מִן הַבְּרִיּוֹת.
בְּדוֹר יָתוֹם זֶה הִתְרַחֵק
מִן הָאַהֲבָה הַמְשֻׁבַּחַת;
נִתְעַיַּפְתָּ. בְּנוֹת הַגּוֹיִם
נוֹתְנוֹת הַכֹּל בְּבַת אַחַת.
אֶת פֵּרוּרֵי הָאַהֲבָה
אַל תְּלַקֵּט קִמְעָא קִמְעָא:
מַרְבֶּה אַהֲבָה – מַרְבֶּה זֵעָה,
מַרְבֶּה זֵעָה – מַרְבֶּה רִמָּה.
ה
נֵרוֹת כֶּסֶף בַּשָּׁמַיִם,
רוּחַ עֶרֶב קַל מְנַשֵּׁב;
גַּם הַחַיִּים גַּם הַמָּוֶת –
הַכֹּל, הַכֹּל יֵשׁ לְיַשֵּׁב.
כְּלָבִים נוֹבְחִים. גַּם לַכְּלָבִים
יֵשׁ בַּלֵּילוֹת שְׂפַת גַּעְגּוּעִים:
שְׁתֹק, לְבָבִי! כָּל הַסְּפֵקוֹת,
כָּל הַסּוֹדוֹת כְּבָר יְדוּעִים.
סוֹד רַק אֶחָד נִשְׁאַר כָּמוּס –
סוֹד הָאשֶׁר. הָאֲדָמָה
“לֹא יְדַעְתִּיו” לִי מַגִּידָה,
בַּשָּׁמַיִם – דְּמָמָה, דְּמָמָה.
בַּשָּׁמַיִם רַק כּוֹכָבִים,
הַכּוֹכָבִים הֵם עוֹלָמוֹת
בִּפְנֵי עַצְמָם. כֻּלָם בָּרָא
לְשַׁעֲשוּעִים אֵל נְקָמוֹת.
ו
טוֹבָה שִׂמְחָה מִן הַחָכְמָה,
וּמִשְּׁתֵיהֶן טוֹבָה מְנוּחָה;
אַךְ הָאשֶׁר אִם יְאַחֵר,
אֵינוֹ שֹׁוֶה דִמְעָה דְלוּחָה.
מִי זֶה דוֹבֵב בָּרִאשׁוֹנָה
אֶת הַמִּלָּה הַמְקָרֶבֶת
לֵב לְלֵּב, וּמִי זֶה חִבֵּר
בָּהּ גַּם גִּיל וְגַם עַצֶּבֶת?
מִּלָּה קְצָּרָה זוֹ שְׁמָהּ – אשֶׁר,
אִישׁ לֹא יֵדַע אֶת מוֹצָאָהּ;
בַּשָּׁמַיִם הִיא חֲרוּתָה
וּבְמֶבָּטֵי אִשָּׁה נָאָה.
אָנוּ חוֹקְרִים כָּל יָמֵינוּ
אֶת פֵּרוּשָׁהּ. הִתְחִיל נוֹשֵׁר
שְׂעַר רֹאשֶׁךָ; הוֹלֵךְ פּוֹחֵת
אוֹר עֵינֶיךָ. מָה הָאשֶׁר?
ז
אֶחָד אוֹהֵב אֶת הַזָּהָב,
אֶת הַנָּשִׁים אַחֵר חוֹמֵד;
אֶת הַהֶבֶל שֶׁבַּחַיִּים
גַּם מִשְּׁנֵיהֶם אַתָּה לוֹמֵד.
מָרָה שְׁחֹרָה יֵשׁ בַּחַיִּים:
גַּם לָעֶבֶד הִיא מְצִיקָה,
גַּם לָאָדוֹן; מַשֶּׁהוּ אֶחָד
יֵשׁ מִטַּעְמָהּ גַּם בִּנְשִׁיקָה.
גַּם בַּסְּתָו וְגַם בַּקַּיִץ
לִבְּךָ נָתוּן בְּסַכָּנָה:
נִתְעַצָּבְתָּ. רוּחַ יָגוֹן
בָּא וָנָס. מֵאָן וָאָנָה?
שֶׁבַע שְׁמָשׁוֹת שֶׁל עִצָּבוֹן
יֵשׁ בְּאֵין-סוֹף שֶׁל הַיְצִירָה,
אוּלָם שֶׁמֶשׁ אַחַת קְטַנָּה
בַּשָּׁמַיִם לָנוּ מְאִירָה.
ח
גַּם לְצִבְאוֹת הַשָּׁמַיִם
כְּבָר הָרְגַּלְנוּ; כָּךְ בִּמְהֵרָה
מוֹאֵס אָדָם בְּאַהֲבָה,
קָץ בִּנְשִׁיקוֹת אִשָּׁה כְשֵׁרָה.
עַל הַדֶּשֶׁא לִפְנֵי בֵיתִי
אֲנִי שׁוֹכֵב. הַכּוֹכָבִים
זוֹרְחִים כֻּלָּם כְּמִנְהָגָם;
אֶל הַכְּפָר קַיָּצִים שָׁבִים.
צְחוֹק וּדְבָרִים. הַבַּחוּרוֹת
פּוֹרְשׂוֹת רֶשֶׁת צְחוֹר מִסְּבִיבָן;
אֵינִי רוֹאָן בָּאֲפֵלָה
וַאֲנִי נֶהֱנֶה מִזִּיוָן.
פִּתְאֹם נִשְׁמַע קוֹל. בַּפֶּתַח
עוֹמְדָה אִשָּׁה וּמוֹכִיחָה:
לָמָּה תִּשְׁכָּב? בּוֹא הַבַּיְתָה,
הוֹצֵא הֶגֶה קַל מִפִּיךָ.
ט
רוּחַ עֶרֶב חַם מְנַשֵׁב
וְהַלְּבָנָה בְּמִלּוּאָהּ:
אֲנִי הוֹזֶה עַל הָאַהֲבָה
וְעַל נַעֲרָה אַחַת צְנוּעָה.
זֶה כִשְׁלֹשִׁים יְמֵי קַיִץ
אֲנִי דָר בִּמְלוּנַת רוֹעִים;
בֹּקֶר קָם אֲנִי וְתוֹעֶה,
לַיְלָה מְזַמְּרוֹת בְּנוֹת הַגּוֹיִם.
בְּנוֹת הַגּוֹיִם יוֹדְעוֹת זֶמֶר,
יוֹדְעוֹת הֵן הַשְּׁבִיל לַמְּלוּנָה;
צוֹחֲקוֹת שׁוֹקְעוֹת הֵן בֶּחָצִיר,
חֶרֶשׁ פּוֹרְשׁוֹת הֵן בְּלִי תְּלוּנָה.
הִנֵּה נֶעְלַם צֵל בַּחוּרָה,
וַאֲנִי הוֹזֶה עַל הַגִּבְעָה
לִפְנֵי בֵיתִי: מָה הָאַהֲבָה
הַמְשֻׁבַּחַת וּמַה טִּיבָהּ?
י
בְּדוּמִּיַּת לֵיל הַקַּיִץ
אָנוּ נוֹסְעִים. הָאוֹפַנִּים
דּוֹפְקִים חֶרֶשׁ; בַּשָּׁמַיִם
דּוֹלְקִים נֵרוֹת כֶּסֶף קְטַנִּים,
שָׂדוֹת חֲרוּשִׁים, מְלוּנוֹת תֶּבֶן –
אֶת אוּקְרַיְנָה אֲנִי עוֹזֵב;
רַעְיָה הָיְתָה לִי. נִשְׁבַּעְתִּי:
כָּל הָאָדָם דַּל וְכוֹזֵב.
אָנָה תוֹלִיךְ אוֹתִי, רַכָּב?
הוֹי, עֲמֹד! פֹּה מְלוּנָה רֵיקָה,
פֹּה בַת כְּפָר שַׁתְקָנִית אֶמְצָא,
מְנוּחָה אֶמְצָא פֹה בְּחֵיקָהּ.
אַךְ הַמְּלוּנָה נֶעֱלֶמֶת;
דְּמָמָה גְדוֹלָה. הָאוֹפַנִּים
דּוֹפְקִים חֶרֶשׁ; בַּשָּמַיִם
דּוֹלְקִים נֵרוֹת כֶּסֶף קְטַנִּים.
יא
הַרְבֵּה חִידוֹת יֵשׁ בַּחַיִּים,
יֵשׁ גַּם תְּשׁוּבוֹת תִּלֵּי-תִלִּים;
לַחֲכָמִים יֵשׁ פִּתְרוֹנִים,
חֵפֶץ חַיִּים יֵשׁ לַכְּסִילִים.
פַּעַם אַחַת שָׂח לִי חָכָם:
תֹּכֶן אֶחָד לַהֲוָיָה,
רַק הַצּוּרוֹת – – וְלֹא גָמָר:
לְפָנֵינוּ עָבְרָה לְוָיָה.
הָעֲגָלָה אַט הִתְנַהֲלָה
וַתֵּעָלֵם. אוֹרְחִי אָמָר:
תֹּכֶן אֶחָד גַּם לַחַיִּים,
גַּם לַמָּוֶת – – וְלֹא גָמָר.
לְפָנֵינוּ עָבְרָה נַעֲרָה
כְּלִילַת-חֵן, וַנָּקָם לִרְאוֹת;
אַךְ הַנַּעֲרָה בֵּרְכָה אוֹתִי
בְּעֵינֶיהָ הַמַּזְהִירוֹת.
מִן הַקִּרְיָה
מאתיעקב שטיינברג
א
אָבִיב בָּא וּבְנֵי הַכְּרַכִּים
דָּרִים קוֹמָה עַל גַּב קוֹמָה.
אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי אָבִיב,
לִבִּי רַךְ וְנַפְשִׁי הוֹמָה.
אֲנִי נִצָּב אֶל חַלּוֹנִי,
וּמֶבָּטִי תָּר מִסָּבִיב;
אוּלַי אֶרְאֶה אַדְמַת יֶרֶק,
דְּמוּת שֶׁל עֵץ כְּאוֹת שֶׁל אָבִיב.
אֵין מְאוּמָה, אֵין מְאוּמָה –
כְּלוּבֵי אֶבֶן רַק נִצָּבִים;
טָבַע אָבִיב אֶת חוֹתָמוֹ
רַק בְּלִבָּן שֶׁל הֶעָבִים.
עָבִים צְחֹרִים לַעֲדָרִים
עוֹבְרִים דּוּמָם לַמֶּרְחַקִּים.
הוֹי, שָׂאוּנִי, עָבִים קַלִּים,
מִתּוֹךְ שִׁעֲמוּם הַכְּרַכִּים!
ב
אָנָה אוֹלִיךְ אֶת יְגוֹנִי?
נַפְשִׁי נָקְעָה מִן הֶעָרִים,
מִן הַוִּיסְלָה בָּעֲרָבָה
עַד הַדְּנֶפֶּר עַז הַנְּהָרִים.
וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי אוֹמְרִים
עַל דַּיָּרֵי פַּלֶּשְׂתִּינָה:
עַל הַיַּרְדֵּן אוֹ בַגָּלִיל
רָאָה חוֹרֵשׁ זִיו הַשְּׁכִינָה.
וְעוֹד זֹאת שָּׁמַעְתִּי מַקְשִׁין
אַחֲרֵי סִפּוּר הָאַגָּדָה:
אֶפְשָׁר הִבְרִיק חוֹל הַמִּדְבָּר
וְהוּא נִתְעָה וְלֹא יָדָע.
וְהַנַּעֲרָה שֶׁאָהַבְתִּי
תַּכְעִיסֵנִי בִמְרִי לַעֲגָהּ:
לֵךְ וֶאֱגָר-לִי טוּב הַמְּדִינָה,
וּלְמֶרְחַקִּים אַל תִּתְגַּעְגָּע.
אָמְנָם יֵשׁ לְנַעֲרָה תְּרוּפָה,
שׁוֹט שֶׁל אַהֲבָה – הַנְּשִׁיקָה;
אַךְ אֶת לִבִּי אֲנִי שׁוֹאֵל
וְאַף הוּא עוֹנֶה לִי בִּשְׁתִיקָה.
אָנָה אוֹלִיךְ אֶת יְגוֹנִי?
אֵין לִי נָבִיא, אֵין לִי חָבֵר;
רַק מִקִּיר לִי אֶבֶן תִּזְעָק:
פֹּה תִקָּבֵר, פֹּה תִקָּבֵר!
ג
אֱלֹהִים! עַל פְּנֵי אַדְמָתְךָ הִתְהַלַּכְתִּי,
וָאֵשְׁתְּ אֶת כּוֹס הַשִּׁעֲמוּם וָאֶרְאֶה;
וְהִנֵּה אָפְסוּ נְשָׁמוֹת גְּדוֹלוֹת מִן הָאָרֶץ.
כִּי הִנֵּה כַעֲסִיס עֲנָבִים נוֹטֵף מִן הַיֶּקֶב –
לְדוֹר הַקְּדוּמִים מָתְקָה כּוֹס הַחַיִּים,
וְאָנוּ מֻכִּים בְּשִׁמָּמוֹן וּבַהֲזָיָה –
כְּשׁוֹתֶה יַיִן עַז מִיּשֶׁן.
אֱלֹהִים! עַל פְּנֵי אַדְמָתְךָ הִתְהַלַּכְתִּי,
וַיְהִי בְאַפִּי רֵיחַ זִקְנָה עַד לְמַחֲנָק,
וָאֶרְאֶה אֶת הָעּוֹלָם פּוֹלֵט רִיר שֶׁל זִקְנָה.
וַיְּהִי בְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ וָאִשָּׁעֵן אֶל הַשִּׁטָּה,
וַתְּהִי הַשִּׁטָּה לִבְנַת צִיצִים וּמְלַבְלֶבֶת
בְּתוֹךְ הַדְּמָּמָה, לְמוּל עַנְנֵי הַזָּהָּב;
וַיָּסַר רוּחַ רַךְ וַיִּפַּח בִּי גַעְגּוּעִים,
וַיִּחַר לִי בְּעֶרֶב אָבִיב זֶה עַד מָוֶת;
וָאֹמַר לִבְכּוֹת, וָאֶתְאַפֵּק עִם הַשְּׁקִיעָה.
אֱלֹהִים: בִּנְשָׁמוֹת גְּדוֹלוֹת אַתָּה צוֹחֵק –
לָאָרֶץ צַר לְךָ לְשָׁלְחָן, וּבַשַּׁחַק
מוֹחוֹת הֵן אֶת צֵל הַשִּׁעְמוּם, כִּבְיָכוֹל…
אֱלֹהִים, אֲנִי מִתְפַּלֵּל: זְכֹר הָאָדָם!
רְאֵה, בְּקִיאוֹ הוּא מִתְפַּלֵּשׁ לְעֵת זִקְנָה,
מִפְלֶצֶת הוּא לְחַיַּת יַעַר וְהַצִּפּוֹר,
אֲשֶׁר לֹא תְקַנֵּן עַל גַּג כְּלוּב-אֲבָנָיו –
מִפְלֶצֶת הוּא הָאָדָם.
ד
תִּיק-תַּק, תִּיק-תַּק… הָעֵת עוֹבֶרֶת,
הִיא מוֹלִידָה, הִיא מְקַבֶּרֶת;
תִּיק-תַּק, תִּיק-תַּק – דְּמָמָה גְּדוֹלָה,
אֵימַת מָוֶת אֵלַי עוֹלָה:
אִתִּי תִּשְׁכַּב הַיְפֵהפִיָּה,
חַם וּמְשַׁכֵּר הֶבֶל פִּיהָ,
אַךְ הַרִמָּה תֹאכַל בְּשָׂרָהּ –
הַכֹּל שָׁב לִדְמָמָה קָרָה.
תִּיק-תַּק, תִּיק-תַּק… סוֹד זֶה תֵדַע:
אָבוֹד אָבְדָה לְךָ אֲבֵדָה,
וְאֵינָהּ חוֹזְרָה, אֵין תְּמוּרָתָהּ,
אִם לִידֵי הִרְהוּרִים בָּאתָ.
תִּיק-תַּק, תִּיק-תַּק – טוֹב לַגֶּבֶר
לִהְיוֹת בּוֹדֵד עַד הַקֶּבֶר;
מִן הַבַּחֲרוּת עַד הַשֵּׂיבָה
תִּהְיֶה חַי בְּרוּחַ שְׁלֵוָה.
תִּיק-תַּק, תִּיק-תַּק… בַּאֲפֵלָה
אֲנִי פּוֹתֵר אֶת הַשְּׁאֵלָה
הָעַתִּיקָה: מַה שֶּׁהָיָה,
מַה שֶּׁיִּהְיֶה – רַק הֲזָיָה;
גַּם הָרָעִים גַּם הַטּוֹבִים
הֵם מִמַּעְיָן אֶחָד שׁוֹאֲבִים,
הַכֹּל שָׁב לְמָקוֹר רִאשׁוֹן –
תִּיק-תַּק, תִּיק-תַּק… עֵת כְּבָר לִישֹׁן.
ה
בַּיָּמִים הַקּוֹדְרִים, בַּיָּמִים הַקְּצָרִים
בְּחִתּוּלֵי עֲרָפֶל הַמַּעֲשִׂים נִגְרָרִים.
מִתְעַסְּקִים אֲנָשִׁים בַּחֲרֹשֶׁת וּבְמָמוֹן,
כְּאִלּוּ כְּפָאָם הַשֵּׁד שֶל שִׁמָּמוֹן.
כִּכְלוּב מָלֵא זָהֳמָה מַרְאֵה הַכְּרַכִּים
בִּימֵי הָעֲרָפֶל וּבְלֵילוֹת מַחֲשַׁכִּים.
כְּאִלּוּ לֹא נָשָׂא הַבּוֹרֵא, כִּבְיָכוֹל,
הָרֶפֶשׁ הַנּוֹרָא וּלְהַבִּיט לֹא יָכֹל.
וַיַּבְדֵּל כִּטְמֵאִים דַּיָּרֵי הַקֶּרֶת,
וַיְרַּקַּע עֲלֵיהֶם אֶת שְׁמֵי הָעוֹפֶרֶת.
וַאֲנַחְנוּ, נִרְפָּשִׁים וּטְמֵאֵי-עוֹלָמִים.
כַּחַיּוֹת בִּכְלוּבָן נִתְיַּגַּע יוֹם תָּמִים.
וְלָעֶרֶב בְּפִנָּה נִתְכַּוֵּץ בִּדְמָמָה
רְצוּצֵי-הַגּוּף וַעֲיֵפֵי הַנְּשָׁמָה.
וְלַבֹּקֶר כִּי נָקוּם בְּשִׂנְאָה עֲצוּרָה –
יוֹם תָּמִים בְּרֶפֶשׁ נִתְיַגַּע כְּשׁוּרָה.
ו
גֶּשֶׁם דּוֹפֵק עַל הַשְּׁׁׁמָשׁוֹת,
נַפְשִׁי – עִרְבּוּב צֵל וָאוֹר…
אַתְּ אוֹמֶרֶת: יֵשׁ לִי חִידָה,
אִם יָכֹלְתָּ, אָחִי, פְּתֹר.
אִם רַק תָּבִין אֶת פִּטְפּוּטִי –
חֶצְיוֹ צְחוֹק וְחֶצְיוֹ סוֹד;
כִּי עוֹדֶנִּי יַלְדָּה רַכָּה,
לֹא נִתְבַּגֵּר לִבִּי עוֹד.
תְּמוֹל יָשַׁבְתִּי וָאֶתְעַצֵּב,
וּבִלְבָבִי הִרְהוּר קָל:
כָּל הָעוֹלָם – אוּלָם מְרֻוָּח,
וַאֲדוֹנָיו רֵיק וָדָל.
עַז וְיָהִיר הוּא הָאָדָם,
וְהָאוּלָם רֵיק וָרָם;
אֵין לוֹ רָהִיטִים לְקַשְּׁטֶנּוּ,
שִׁבְרֵי כֵלִים פֹּה וָשָׁם.
אֵין לוֹ מְנוֹרָה אַחַת גְּדוֹלָה,
אָח מְבֹעֶרֶת אֵין לְחֹם;
וּבָאוּלָם לַיְלָה אֵימָה,
קֹר וְשִׁעֲמוּם בַּיּוֹם. –
שָׁקוֹט שָׁקְטַה כְּבָר רַעְיָתִי,
לִנְשִׁיקֹותַי אֲנִי שָׁב;
גֶּשֶׁם דּוֹפֵק עַל הַשְּׁמָשוֹׁת,
וּבַחֶדֶר עֶצֶב סְתָו.
ז
חָס אֲנִי עַל כְּבוֹד הָעוֹלָם,
לוּלֵי זֹאת הָיִיתִי אוֹמֵר:
הִתְחִיל אָדָם “הַלְלוּיָה” –
“הַכֹּל הֶבֶל” הִנּוֹ גוֹמֵר.
צְחַק בַּקַּיִץ וְלַבָּצִיר
חֶדֶר צַר לְךָ הָכִינָה,
וּבַחֹרֶף פְּרֹשׂ בִּשְׁלוֹמָהּ
שֶׁל הָאָרֶץ הַמַּלְבִּינָה.
וּבְיוֹם חָרְפְּךָ, הָאָדָם,
כֹּף אֶת רֹאשְׁךָ וְהִצְטַחֵק:
יֵשׁ חֲלוֹם הַנִּקְרָא חַיִּים –
יוֹם מְנוּחָתִי לֹא יְרַחֵק.
קַב שִׁמָּמוֹן לָעֲלוּמִים,
וְלַזִּקְנָה תִּשְׁעָה קַבִּים;
זְכֹר, הַזָּקֵן, מַה שֶּׁהָיָה
לִפְנֵי יָמִים רַבִּים, רַבִּים.
זִמְזוּם מֵחַם אוֹמֵר שָׁלוֹם
וּפִתּוּחִים עַל הַשְּׁמָשׁוֹת;
מֵעַרְפִלֵּי עָבָר רָחוֹק
תְּמוּנוֹת קָמוֹת וְנִגָּשׁוֹת.
סָבָא, סָבָא! מַה-זָּכַרְתָּ,
כִּי נֶאֱנַחְתָּ בַעֲצַלְתַּיִם?
לֵךְ וִישַׁן! וְלָמָּה תִבְכֶּה?
יֵשׁ חֲלוֹם הַנִּקְרָא חַיִּים.
ח
“חֲבֵרִים”? – קִיר זְכוּכִית בֵּין אָדָם לְאָדָם,
מַבִּיטִים הֵם אִישׁ בִּפְנֵי אָחִיו, וְאוּלָם
גֶּשֶׁת לֹא יִגְּשׁוּ. עֲרִירִים עַד מוֹתָם
הֵם מוֹשְׁכִים בְּעֻלָּם.
“הָאַהֲבָה”? – רַק שְׁלִיחַ הַמָּוֶת הַנְּשִׁיקָה,
בְּאֵשׁ הָעֲגָבִים יְרֻדַּד הַסַּיִף;
מוֹזְגִים לָאָדָם אֶת אֶרֶס הַזִּקְנָה
בְּכוֹס מַאֲוַיָּיו.
“הָאשֶׁר”? – זִוּוּגִים וּמַחֲנוֹת וַעֲרִירִים
מִתְיַגְּעִים בִּישִׁימוֹן הַחַיִּים וּמְבַקְשִׁים.
אַיֶּכָּה, הָאשֶׁר? – וְחֶבְלֵי הַזִּקְנָה
בֵּין כֹּה מִתְרַגְּשִׁים.
ט
טִיַּלְנוּ שְׁנֵינוּ וַנִּתְקוֹטֵט,
וּבְלֵב כָּל אֶחָד שִׂנְאָה קָרָה.
אָמַרְתִּי לָה: רְאִי בֶעָבִים –
מְמַשְׁמְשָׁה וּבָאָה סְעָרָה.
וַנְּמַהֵר לָשׁוּב וְנִּתְקוֹטֵט.
הִיא שָׂטְמָה אוֹתִי עַל לֹא-דָבָר,
וְלִי עַד מָוֶת חָרָה. פִּתְאֹם
כִּשְׁלִיחַ אֵשׁ בַּיַּעַר עָבָר.
וְאַחַר יָצָא רַעַם עָמוּם
וַיְשׁוֹטֵט רֶגַע וַיֵּאָלֵם.
אָמַרְתִּי לּה: חִיַּבְתְּ לִי אַהֲבָה;
וַתַּעַן לִי: הָהּ, שְׁתֹק, הִכָּלֵם!
וַנָּשָׁב זוֹעֲפִים הַבָּיְתָה,
וַנְּחַדֵּשׁ שְׁנֵינוּ אֶת הַמְּרִיבָה;
לִי דַי – אָמַרְתִּי – כְּבָר יָדַעְתִּי
מַה-זֹּאת הָאַהֲבָה וּמַה טִּיבָהּ.
וְהִיא לֹא עָנְתָה כְלוּם. נִגַּשְׁתִּי
לַחַלּוֹן לִרְאוֹת מַה בַּיַּעַר;
הָעֵצִים רָעֲשׁוּ. מִנַּפְשִׁי
הִתְנַדֵּף דּוּמָם כָּל הַצַּעַר.
וָאַרְגִּישׁ פִּתְאֹם כִּי הִתְיַצְּבָה
גַם הִיא עַל יָדִי. מִן הֶעָבִים
הִתְמַלְּטוּ רְעָמִים אַחֲרֵי רְעָמִים,
וַאֲנַחְנוּ מַחֲשִׁים וְנִצָּבִים.
י
מִשְׁתַּגְּעִים אֲנָשִׁים מֵרֵיחַ הַזָּהָב,
מִתְיַגְּעִים אֲנָשִׁים בְּמַחְסוֹר וּבְרָעָב –
גַּם אֵלּוּ וְאֵלּוּ אֻמְלָלִים.
מְאַבְּנִים הַנְּסִיכִים אֶת זִכְרָם בְּחוֹמוֹת,
מַנְחִילִים אֳמָנִים לְדּוֹרוֹת חֲלוֹמוֹת –
הֲבָלִים גַּם אֵלֶּה, הֲבָלִים.
מִזְדַּוְּגִים אֲנָשִׁים עַל שְׂדֵה הַמִּלְחָמָה,
מִתְנַגְּחִים בִּתְשׁוּאוֹת וּמֵתִים בִּדְמָמָה –
גַּם זֶה וְגַם זֶה מַעֲשֵׂה שָׂטָן.
כִּי מָה הָאֲדָמָה אִם לֹא פַרְדֵּס רָמוּס?
וְסוֹפוֹ שֶׁל אָדָם רַק לָמוּת –
כְּבָר נִשְׁלַם הַפִּזְמוֹן הַקָּטָן.
יא
כָּל הָעוֹלָם כְּבָר נִתְפַּיֵּס,
מִן הַצִּיץ עַד עָב בָּרוֹם:
הַצִּפֹּרֶת הָרִאשׁוֹנָה
נִבְרְאָה מֵאוֹר הַיּוֹם.
כָּל הָעוֹלָם בָּהּ מִתְקַנֵּא,
עָבִים רוֹאִים נַעֲשִׂים זַכִּים;
גַּם הַצִּיצִים בָּהּ מִסְתַּכְּלִים
וּמִקִּנְאָה הֵם מִתְפַּקְּעִים.
מִי שֶׁלִּבּו לֹא נִתְפַּיֵּס
יָסוּר, יָסוּר נָא הֲלֹם:
הַצִּפֹּרֶת הָרִאשׁוֹנָה
נִבְרְאָה מֵאוֹר הַיּוֹם.
עִתִּים
מאתיעקב שטיינברג
א
גַּמָּדִים יָרֹנּוּ בַחוּצוֹת
וְגֵאִים בַּסֵּתֶר מִתְעַנִּים;
הַלְּבָבוֹת הַגְּדוֹלִים נִתְרוֹקְנוּ,
נִתְמַלְאוּ הַלְּבָבוֹת הַקְּטַנִּים.
וְרֵיחַ שֶׁל קְדֵשִׁים בַּחוּצוֹת,
וְרֵיחַ שֶׁל עָרְמָה בַּלְּבָבוֹת;
הַשְּׁבִילִים הַצָּרִים נָשַׁמּוּ
וְהוֹמוֹת הַדְּרָכִים הָרְחָבוֹת.
גַּם אֵימַת הַמָּוֶת הִתְנַדְּפָה
מִלֵּב הַחֶנְוָנִים הַיְגֵעִים: –
פָּנִים אֶל פָּנִים יְדַבֵּר
הַמָּוֶת עִם בּוֹדְדִים גֵּאִים.
ב
אַדֶּרֶת נַפְשָׁם הַנֶּהְדָּרָה
מִשְּׁנִי הַחֲנֻפָּה הִיא רְקוּמָה,
וַחֲצַץ לְבָבָם אֲשֶׁר יִלְהַט –
הָעָרְמָה שִׁקְּעָה בוֹ אֶת חֻמָּהּ.
מַה-יִּתֵּן לִבָּם קוֹל אֲבָנִים?
הַזְהַב כָּל תְּבוּנוֹת וְכָל צְדָקוֹת
לַאֲבַק רְמִיָּה דַק יִטָּחֵן
בֵּין אַבְנֵי לִבָּם הַחֲלָקוֹת?
הָהּ, שׁוּר! בֵּין מִשְׁפְּחוֹת הָאָדָם,
בֵּין כָּל הַגּוֹיִם הָעֲיֵפִים,
רַק הֵם בְּזַנְבוֹת קְלוֹנָם חֻבְּרוּ
לְגוּשׁ בֶּן-רִבְבוֹת חֲנֵפִים!
ג
אֵין דָּבָר! יַדּוּ אַתֶּם בִּי אֲבָנִים,
וַאֲנִי אֶת שְׁמִי הַטּוֹב אֲצַו לַבָּנִים;
כִּכְלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ הַשְׁלִיכוּ אֶת זְהָבִי,
הַבָּא אַחֲרֵיכֶם יִמְשָׁחֵנִי לוֹ לְנָבִיא.
מַה יִשְׁאַן קוֹל הַכְּסִיל: "צֵא, טָמֵא, צֵא! " –
וַאֲנִי אִישׁ בּוֹדֵד דַּל וָגֵא,
וְחַיִּים טְמִירִים גְּנוּזִים לִי בַגְּוִילִים –
מַה שְּׁאוֹן הַכְּסִילִים, צְחוֹק הַכְּסִילִים!
אֵין דָּבָר: צַחֲקוּ, צַחֲקוּ, הַגַּמָּדִים!
כֵּן, עַתָּה אַתֶּם הַנִּכְבָּדִים,
אַךְ בָּשְׁתְּכֶם אֲצַו לַדּוֹר הַבָּא –
לְעֻמָּתִי עַפְּרוּ-נָא, אֵין רָע!
ד
לֹא, לֹא אַנְשֵׁי תַהְפּוּכוֹת,
רַק יְלָדִים הֵם, הַמְּשַׂחֲקִים!
גַּם בְּעָפָר, גַּם בְּחָצָץ
יִשְׂמַח יֶלֶד – עַד כִּי יַחְכִּים.
כִּי יַרְאוּךָ זְדוֹן אֱוִילִים,
זְדוֹן יְלָדִים בְּעֵת מִשְׂחָקָם,
שְׂטֵה וַעֲבֹר בְּצַעֲדֵי חֶרֶשׁ
וְאַל תִּנָּבֵא לְיוֹם נָקָם.
גַּם בִּגְדוֹלוֹת כִּי יַהְבִּילוּ,
אַל תִּתְעַבֵּר בְּצַעֲצוּעִים:
רַק הַנַּח לָהֶם יוֹם אֶחָד
וְיֵהָפְכוּ כֻלָּם צְנוּעִים.
וּבְהַגִּיעַ תּוֹר אֵין-חֵפֶץ
לַמִּשְׁתּוֹבְבִים הַלָּלוּ –
אוֹ עוֹד אָז בְּחֶסֶד תִּפְקֹד
יְמֵי מְשׁוּבָתָם אֲשֶׁר כָּלוּ.
ה
לְכוּ לַאֲשֶׁר תִּנְהֶה עֵינְכֶם
וְלֹא יַעֲצָרְכֶם קֹר אוֹ שָׁרָב;
גַּם הַיָּם יְגַל מַצְפּוּנָיו,
גַּם הַיְשִׁימּוֹן יִפְתַּח שְׁעָרָיו.
גַּם בִּמְגִלַּת הַשָּׁמַיִם
פִּתְרוּ אוֹתוֹת-רָז חֲדָשִׁים –
רַק עַל מִפְתַּן לֵב הָאָדָם
תֵּשְׁבוּ נִקְלִים וְחַלָּשִׁים.
הָהּ, עַל-מָה לַשָּׁוְא תִּתְדַּפְּקוּ?
שְׂטוּ לִיגוֹנְכֶם וְלִגְבוּרַתְכֶם.
מַה וּמִי לָכֶם? רֹאשׁ פְּתָנִים
מֵצִיץ מִכָּל לֵב לִקְרַאתְכֶם.
ו
לֹא בִי, לֹא בְעָשְׁרִי הֵם תּוֹלִים
עֵינַיִם חֲצוּפוּת וּמְקַנְאוֹת:
בְּיָדִי רַק נַרְתִּיק שֶׁל קְטַנּוֹת,
עֲמוּמוֹת בְּיָפְיָן וּבְזָהֳרָן.
הֵם יוֹנְקִים מִתּוֹךְ כָּל הַתְּחוּמִים,
הֵם רוֹקְמִים מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים;
כְּמוֹנֶה מַחֲרֹזֶת שֶׁל פְּנִינִים,
כָּךְ כָּפוּת אָנֹכִי לִרְכוּשִׁי.
עֲמוּסִים בְּגָלְמֵי רְמִיָּה
הֵם עוֹלִים עַל דּוּכַן הַתְּהִלָּה;
עַל מַה גַּם אֲנִי אַעְפִּילָה,
וּבְיָדִי רַק נַרְתִּיק שֶׁל קְטַנּוֹת.
ז
כְּאֵשׁ לְבָנָה רְאִיתֶם בְּרָקַי,
וַתִּבְזוּ רְעָמַי אֶת הָעֲמוּמִים: –
יֵשׁ עָב הַנִּמְתָּח בִּקְצֵה הַשַּׁחַק.
וְהֵאִיץ בְּרָקָיו מִחוּץ לַתְּחוּמִים.
ח
אֶת אַחֲרוֹנֵי גַעְגּוּעֶיךָ
הַפְקֵר, בְּנִי, וּכְתֹב וּכְתֹב;
כְּתֹב וּכְתֹב כִּי מָחָר תָּמוּת,
וְהַמָּוֶת רַךְ וָטוֹב.
שְׁתוּם עֵינַיִם שַׂר-הַחַיִּים:
רַק בְּמִקְרֶה הוּא מְזַכֶּה,
רַק בִּשְׁגָגָה הוּא מַרְשִׁיעַ –
מַה תִּזָּכֵר, מַה תְּחַכֶּה?
כַּבֵּה מְאוֹרוֹת עֲלוּמֶיךָ,
צַו לִלְבָבְךָ אֶת הַמְּנוּחָה:
בְּהִיר עֵינַיִם הוּא הַמָּוֶת
וּמַאֲכֶלֶת יָדוֹ בְּרוּכָה…
מְחוֹלוֹת
מאתיעקב שטיינברג
א
קַר בַּחוּץ וְחַם בַּחֲדָרִים,
וּבָאוּלָם עִרְבּוּב קוֹלוֹת:
יוֹצְאִים, טוֹפְפִים בִּמְחוֹלוֹת
הַזִּוּוּגִים הַנֶּהְדָּרִים.
אוֹר וָחֹם, הִלּוּלֵי מָחוֹל,
גַּם אֲנִי בַמָּחוֹל יוֹצֵא:
בֵּין עַלִּיזִים אֲנִי רוֹצֶה
לִהְיוֹת עַלִּיז – וְאֵינִי יָכוֹל.
בֵּין עַלִּיזִים אֲנִי אָבֵל,
וּלְמַנְגִּינַת הַמַּקְהֵלָה
אֲנִי פּוֹתֵר אֶת הַשְּׁאֵלָה
הָעַתִּיקָה: הַכֹּל הָבֶל.
כָּךְ בַּפִּנָּה אֲנִי עוֹמֵד
וַאֲצַחֵק צְחוֹק סַפְקָנִי…
שֶׁקֶר, שֶׁקֶר! מִסְכֵּן אָנִי
אֶת הַנְּעָרוֹת אֲנִי חוֹמֵד.
גַּם לַמְּחוֹלוֹת אֲנִי מָהִיר,
וּלְמַנְגִּינַת כִּנּוֹר רַכָּה
קֶרַח לִבִּי בִּי מִתְבַּקָּע, –
אוּלָם דַּל אֲנִי וְיָהִיר.
אֲנִי רוֹצֶה סְעֻדָּה שְׁלֵמָה,
אֲנִי מוֹאֵס בַּפֵּרוּרִים;
לֹא לִי נִדְלְקוּ הָאוֹרִים
הַהִלּוּלִים לֹא לִי הֵמָּה.
כָּךְ אִנָּזֵק עַד בּוֹא שַׁעְתִּי
וְשָׂבַעְתִּי שִׁבְעָתַיִם;
אַךְ אֶת טַעְמָם שֶׁל הַחַיִּים
כְּבָר טָעַמְתִּי, כְּבָר יָדַעְתִּי.
ב
סַמְּכוּנִי בִּמְחוֹלוֹת, סַמְּכוּנִי בִּמְחוֹלוֹת,
כִּי עָיֵף אָנֹכִי מַחֲלוֹמוֹת הַשָּׁקֶר;
רָאִיתִי אֶת נְעוּרַי וְהִנֵּה הֵם כָּלִים,
וָאֹמַר: אֶתְהוֹלֵל וְאַל נָא יֵחָקֶר.
הַנְּשָׁמָה לִגְנִיזָה, הַלֵּב לְהִלּוּלִים,
מַה חֵפֶץ בַּנְּשָׁמָה בִּשְׁעַת הָרְעָבוֹן?
הוֹי, טוֹב לַמִּשְּׁתַּכְּרִים עַל חֶשְׁבּוֹן הַבּוֹרֵא,
וְאוֹי לוֹ, לַנָּזִיר, לַנָּזִיר הַנָּבוֹן.
הוֹי נָזִיר, הוֹי נָזִיר, הַחֲלוֹמוֹת רַמָּאִים:
כְּבָרְאוֹ כָּךְ בָּרָא הַבּוֹרֵא אֶת צְבָאָיו;
וְאַתָּה לֹא תַרְגִּיז אֶת מְנוּחַת נְצָחָיו,
וְאַתָּה רַק תִּנְהֹם מֵרֹגֶז וְרָעָב.
הוֹי נָזִיר, מַה-תֹּאמַר: עוֹד תַּסְפִּיק הַשָּׁעָה,
וְכַנְפֵי הַמָּוֶת עַל גַּבְּךָ מַשִּׁיקוֹת?
אֲחֵרִים מִתְנַחֲלִים בְּאֶרֶץ הַחַיִּים,
אֲחֵרִים מִזְדַּוְּגִים וּפוֹרְשִים לִנְשִׁיקוֹת.
ג
מִי שֶׁחַי וְעוֹד לֹא נֶהֱנָה,
מִי שֶׁהִזְקִין בְּרַעֲבוֹנוֹ,
יָטִיל עַצְמוֹ אֶל הַגַּלִּים,
אוּלַי יַרְעִים קְצָת אֶת קוֹנוֹ.
הוֹי הַיּוֹצֵר, רַב הַשְּגָגוֹת!
מִי בַנִּקְלִים, מִי בַקְּצִינִים?
בְּחִירֵי עוֹלָם רוֹדְפִים הֶבֶל
וּבְשִׁגְעוֹנוֹת הֵם מַזְקִינִים.
גַּם בְּלִבִּי אֵשּׁ הִצַּתָּ,
וַאֲנִי עוֹד רַךְ וָנָעַר;
הוֹי קִנֵּאתִי גַם בַּצִּפּוֹר,
גַּם בַּחַיָּה בַּת הַיָּעַר.
גִּיל הַנֹּעַר הוֹלֵךְ פּוֹחֵת,
הוֹלֵךְ כָּבֵד עֹל הַחֲלוֹמוֹת;
לָמָּה חוֹלֵם יְצַרְתַּנִי
וּסְגַרְתַּנִי בֵּין הַחוֹמוֹת?
ד
טוֹב לַגִּבּוֹרִים הַחוֹתְכִים בְּחֹד הָאִזְמֵל
מִנַּפְשָׁם כָּל פֶּצַע, מִקִּירוֹת הַלֵּב כָּל חַבּוּרָה;
וְאוּלָם יָדַעְתִּי אֲבֵלִים, הַמְלַקְקִים פִּצְעָם
וְנִבְלַת רִקְבוֹנָם לֹא יִתְּנוּ לִקְבוּרָה.
בִּנְעוּרַי נִגַּשְׁתִּי אֶל קֹדֶשׁ וְכַנְפֵי הַיְצִירָה
לְנֶגְדִּי לֹא רַעֲדוּ רַעַד שֶׁל בְּרָכָה;
וְלֹא אֵדַע: אִם נִרְאֲתָה לִי שְׁכִינָה מֵתָה,
אוֹ כֹּהֵן לָהּ אַחֵר מָשָׁחָה.
וְעַתָּה לוּ אֶקַּח מְלֹא חָפְנִי אֲבַק-הַקֳּדָשִׁים
וּזְרַקְתִּיו שָׁמַיְמָה, כְּאוֹמֵר: שֶׁלְּךָ הֵא וְקַבֵּל! –
וְרָוַח לִי. אוּלָם עַל גַּרְגְּרֵי קדֶׁשׁ
עוֹד יוֹשֵׁב אֲנִי וּמִתְאַבֵּל.
ה
טוּב הַחַיִּים בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת,
אַךְ לֹא יָהִין אִישׁ לְקַחְתּוֹ;
נַדְבָן-פַּזְרָן שַׂר הַחַיִּים,
אַךְ מִתְגַּנְּבִים אֶל אַמְתַּחְתּוֹ
גַּם נִכְנָעִים, גַּם גִּבּוֹרִים.
מִי שֶׁגָּנַב פֵּרוּר אשֶׁר,
מִי שֶׁנִּדְחַק לָאַמְתַּחַת –
פּוֹרֵשׁ לוֹ מִיָּד לְזָוִית
וּמִתְעַנֵּג שָׁעָה אַחַת,
וּמְלַקֵּק הַפֵּרוּרִים.
גִּבּוֹר, גִּבּוֹר! קֻרְנָס יֵשׁ לָךְ –
קוּם וְהַךְ עַל דֶּלֶת סְגוּרָה;
אוֹצָר נָעוּל מִימֵי בְרֵאשִׁית
פְּתַח וּזְכֵה בוֹ זְכִיָּה גְמוּרָה.
תְּשׁוּרָה, תְּשׁוּרָה לְכָל גִּבּוֹר,
וּבָאוֹצָר הִיא נִכְלָאָה;
הַךְ בַּקֻּרְנָס, וּלְקוֹל רַעֲמוֹ
תָּקִיץ מַלְכָּה אַחַת נָאָה.
אַךְ אִם קָשֶׁה מְרִי הַבַּרְזֶל
וְהָאוֹצָר לֹא יִפָּתַח –
טוֹב שֶׁבֵּין כָּךְ לִבְּךָ הָלַם,
טוֹב שֶׁדָּמְךָ בֵּין כָּךְ רָתַח.
ו
לַיְלָה בּוֹא אֵלַי, הַשָּׂטָן.
לָמָה אַתָּה רָץ וּבָהוּל
אַחֲרֵי פְסָלְתָּן שֶׁל הַנְּשָׁמוֹת?
קַח בְּנַפְשִׁי אוֹצָר נָעוּל.
אוֹמְרִים: עָרְמָה הִיא כְּלִי-זֵינְךָ,
וּבַשֶּׁקֶר אַתָּה קָרֵב
אֶל כָּל לֵב בִּשְׁעַת רַעֲבוֹנוֹ
וּמַבְטִיחַ תַּעֲנוּג עָרֵב.
בּוֹא אֵלַי וּקְנֵה אֶת נַפְשִׁי.
אַתָּה תִּתֵּן לִי בִּמְחִירָהּ –
הֲיָדַעְתָּ מַה שֶּׁתִּתֵּן?
תֵּן לִי תַאֲוָה אַחַת טְמִירָה.
יֵשׁ כּוֹס חַיִּים אֶחָד גָּדוֹל –
שִׂפְתֵי מִי לֹא דָבְקוּ אֵלָיו?
מִי לֹא הִכְנִיס רִיר לְתוֹכוֹ,
מִי לֹא טָבַל בּוֹ אֶת כֵּלָיו?
בְּנוֹת הַשּׁוּק כִּבְנוֹת הַמְּלָכִים:
כֻּלָּן יֵשׁ לָהֵן בִּירֻשָׁה
סְגֻלּוֹת נָשִׁים – חֻקֵּי אַהֲבָה:
תֹּם הַצְּנִיעוּת, צְחוֹק הַבּוּשָׁה.
בָּא הַיְקוּם בְּתוֹךְ עֲרָפֶל,
הַכֹּל חַי וּמֵת בַּטְּמִיעָה;
וַאֲנִי חָפַצְתִּי נַעֲרָה,
אֲשֶׁר יִטְהַר הֶבֶל פִּיהָ.
אוּלָם הַכֹּל, הַכֹּל נִטְמַע –
בַּת הַטֻּמְאָה עִם הַנְּזִירָה.
הָהּ, הַשָּׂטָן! קַח אֶת נַפְשִׁי,
תֵּן-לִי תַּאֲוָה אַחַת טְמִירָה.
ז
דּוּמָם כָּלְּתָה שְׁעַת הַשְּׁקִיעָה,
פְּנֵי הַשַּׁחַק מַאֲפִילִים;
רַק בַּמַּעֲרָב לוֹחֲשִׁים קְצָתָם
תִּלֵּי עָבִים עַל גַּב תִּלִּים.
פָּסְקוּ נוּעַ הָאִילָנוֹת,
כּוֹכָב צָץ וְנִמְלַךְ לָשׁוּב.
הָס! סְגַלְגַּלִּים וְאַדְמוֹנִים
נִרְאוּ פְנֵי יָרֵחַ חָשׁוּב.
הָס! לְאוֹר הַלְּבָנָה עֵינִי,
לִבִּי נָתוּן לְגַעְגּוּעִים.
מִי זֶה הֵעִיר בִּי חֲלוֹמוֹת
וּמַאֲוַיִּים לֹא יְדוּעִים?
לֵב הָאָדָם טָעוּן שְׁמִירָה
בִּשְׁעַת זָהֳרָהּ שֶׁל הַלְּבָנָה;
הוּא מְחַדֵּשׁ אָז בְּלִי דַעַת
אֶת תּוּגָתוֹ הַנּוֹשָׁנָה.
יֵשׁ בְּאוֹר הַלְּבָנָה קֶסֶם,
הַמְּזַעְזֵעַ אֶת הַלְּבָבוֹת:
פָּלִיט אַחֲרוֹן הַיָּרֵחַ
לְמִשְפַּחַת שְׁמָשׁוֹת כָּבוֹת.
כֻּלָּן נָפְחוּ כְבָר אֶת אִשָּׁן,
רַק הַלְּבָנָה הַחִוֶּרֶת
אָחֲזָה כְנָפוֹ שֶׁל הַנֵּצַח –
הַכֹּל תַּם וְהִיא נִשְׁאֶרֶת.
ח
אָמְנָם קַצְתִּי כְבָר בַּחֲלוֹמוֹת,
אַךְ הַלַּיְלָה אֲנִי חוֹלֶה!
מֵאֲפֵלַת תְּהוֹם הַנֶּצַח
פַּחַד מָוֶת אֵלַי עוֹלֶה.
אֲנִי יָרֵא אֶת הַמָּוֶת,
אַף כִּי רַךְ אֲנִי וְצָעִיר;
יוֹם הַמָּוֶת קַר וְאָרֹךְ,
יוֹם הַחַיִּים קַר וּמָהִיר.
רְאֵה: בַּחוּץ עִרְבּוּבְיָה לְבָנָה –
פִּתֵּי שֶׁלֶג לַהֲמוֹנִים
נוֹפְלוֹת חֶרֶשׁ; כָּךְ בְּנֵי-אָדָם –
כָּעֲבָדִים, כָּאֲדוֹנִים.
הַכֹּל נוֹפֵל; רַק הָאֶחָד
סוֹבֵב יוֹתֵר מֵהַשֵּׁנִי.
כָּל הַלַּיְלָה, כָּל הַלַּיְלָה
פַּחַד מָוֶת יְלַוֵּנִי.
ט
צֵא וּרְאֵה עֲלִילוֹת אָדָם,
פְּתֹר אִם תּוּכַל אֶת הַחִידָה:
הַכֹּל קוֹצֵר שַׂר-הַמָּוֶת
וְהָאָרֶץ רַק מוֹלִידָה.
דּוֹר וְדוֹר אֶת דַּרְכּוֹ יַעֲשֶׂה,
זֶה בִתְשׁוּאוֹת, זֶה בִשְׁתִיקָה
תַּם הַדֶּרֶךְ. רַק מִתְפּוֹצֵץ
קוֹל הַחֲצוֹצְרָה הָעַתִּיקָה:
פַּנֵּה דֶרֶךְ! – תַּחַת שֶׁמֶשׁ
דּוֹר הַתְּמוּתָה מַה יִּתְגָּאֶה?
דּוֹר לְדוֹר יְצַו אֶת פְּסוּקוֹ:
הַכֹּל נָאֶה, הַכֹּל נָאֶה.
אָמְנָם גְּדוֹלוֹת יִפְעַל אָדָם,
אוּלָם קְצָרָה, קְצָרָה עִתּוֹ;
דַּע, בְּיָדוֹ שֶׁל הַשָּׂטָן
מָסַר אֱלֹהִים שַׁרְבִיטוֹ.
שָׁגָה אֱלֹהִים וַיִּתֵּן
אֶת הַיְקוּם בְּיַד הַמְּחַבֵּל;
עַכְשָׁו יִתְהֶה עַל הֶעָבָר,
עַכְשָׁיו יֵשֵׁב וְיִתְאַבֵּל.
י
צוֹעֲדִים דּוֹרוֹת עַל דּוֹרוֹת,
וְקֵץ אֵין לִנְתִיב הַיִּסּוּרִים;
גְּנוּזָה תִפְאֶרֶת הֶעָתִיד
בְּאוֹצְרוֹת הַנֵּצַח הַסְּגוּרִים.
פְּתַח לִי, הֶעָתִיד, אוֹצָרְךָ!
מְיַבֵּב הָאָדָם עַל שַׁעֲרָם –
בְּטֶרֶם יַשְׁלִימוּ אֶת דַּרְכָּם
הַשְׁלִימוּ הַדּוֹרוֹת אֶת צַעֲרָם!
אֵין מֲעֶנה. וְדוֹרוֹת עַל דּוֹרוֹת
בִּנְתִיב הַיִסּוּרִים נִגְּרָרִים;
מִתְפָּאֲרִים נַעֲרֵי הַנְּבִיאִים
לְפַתּוֹת הַנֵּצַח בִּדְבָרִים.
וּבְנֵי הָאָמָּנִים הָעוֹשִׂים
בַּזָּהָב הַטּוֹב שֶׁל חֲלוֹמוֹת
מַפְתֵּחַ שֶׁל קֶסֶם מְכִינִים
לִפְתֹּחַ אֶת שַׁעֲרֵי הַחוֹמוֹת.
אַךְ רוֹבְצִים עַרְפִלֵּי הֶעָתִיד
כְּעָנָן בְּמוֹקְדֵי עַרְבַּיִם;
לְבָבָם כָּאֵפֶר הֶעָמוּם
וְזֹהַר שֶׁל רָז בַּשּׁוּלַיִם.
יא
אָדָם רוֹאֶה רַע וְשׁוֹתֵק,
נוֹטֵל הַכֹּל בְּהַכְנָעָה;
אַךְ בְּבוֹא הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן
תִּשְׁרֶה עָלָיו רוּחַ רָעָה.
חֵפֶץ חַיִּים עִוֵּר תּוֹקֵף
אֶת הָאָדָם לִפְנֵי מוֹתוֹ, –
כָּךְ לֹא יָשִׁיב לְךָ הַיֶּלֶד
אֶת הַכּוֹס גַּם אַחֲרֵי שְׁתוֹתוֹ.
הָבָה חַיִּים! יוֹם הַחַיִּים
כָּכָה קָצַר, כָּכָה שָׁפָר!
לוּ גַם אֶחְיֶה כְתוֹלֵעָה,
לוּ כָמוֹהָ אֶזְחַל עָפָר! –
כָּךְ יִתְחַנֵּן אֱנוֹשׁ רִמָּה.
אַךְ אֲנִי בִמְנוּחָה אָתוּר
אֶת הַגְּבוּל בֵּין כָּאן לְהָתָם –
הַכֹּל מוּבָן לִי וּפָתוּר.
כֹּחַ טָמִיר אוֹתִי בָּרָא,
כֹּחַ טָמִיר אוֹתִי יָמִית;
מִי יְשַׁדֵּד בִּשְׁבִיל חַיַּי
הַמַּעֲרָכָה הָעוֹלָמִית?
יב
הַרְאִיתֶם כַּפֶּלֶא הַזֶּה: גַּם הַצְּלָלִים
הִשְתַּעְבְּדוּ לַשֶּׁמֶשׁ וַיְקַבְּלוּ אֶת חֻמּוֹ;
וּרְאוּ: מֻכֵּה חֹם תּוֹעֶה אָדָם בַּיַּעַר
וַרע לוֹ בְשִׁכְבוֹ וּבְקוּמוֹ.
הוּא שׁוֹכֵב. וְרַעְיוֹן יְחִידִי כְּבַד-כָּנָף
מִתְלַבֵּט בְּמֹחַ הָאִישׁ הַיָּגֵעַ,
וּכְבַת-קוֹל שֶׁל רֶגֶשׁ תּוֹבַעַת בִּלְבָבוֹ,
תּוֹבַעַת וְאֵין לָהּ שׁוֹמֵעַ.
כִּי עָיֵף הָאִישׁ וּמְתְאַפֵּק לַמַּרְאֶה:
מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מִתְרוֹמְמָה חֲסִידָה,
מַיְשִׁירָה לְחֶפְצָהּ וְטָסָה עִגּוּלִים
וּמְגַמְּאָה הַתְּכֵלֶת יְחִידָה.
וְרוֹאֶה הָאִישׁ אֶת הַמַּרְאֶה וּמְהַרְהֵר:
הַרְאִיתֶם כַּפֶּלֶא הַזֶּה: תִּשְׁעָה קַבִּים
שֶׁל חֵרוּת לָהּ חָלַק הַיּוֹצֵר לַצִּפּוֹר –
וְלָנוּ מַאֲוַיִּים רַק רַבִּים.
יג
עָיַפְתִּי מִמַּרְאֶה הַשֶּׁלֶג הַלָּבָן,
שֶׁאִבֵּד כָּל צֶבַע וְטִשְׁטֵשׁ כָּל צוּרָה;
סַכָּנָה, סַכָּנָה! עוֹד יוֹם אוֹ יוֹמַיִם
וְכָל הָעִיר תָּבוֹא לִקְבוּרָה.
אֲנִי מִדַּיָּרֵי הַכְּרַכִּים אָנֹכִי –
כַּשֶּׁלֶג הַזֶּה לֹא רָאִיתִי בַכְּרַכִּים;
סַכָּנָה הוֹלֶכֶת וְיוֹשְׁבֵי הַמָּקוֹם
מִסְתַּתְּרִים בַּבָּתִּים וּמְפַהֲקִים.
בַּשֶּׁלֶג הָרַךְ הָעֲיָרָה תִקָּבֵר
וְהִקְשָׁה הַקֹּר אֶת הַקֶּבֶר מִלְמַעְלָה;
וּפָסַק הַסַּעַר וְהָלַךְ הַהוֹלֵךְ –
וְסִימָן שֶׁל עִיר לֹא יְגַלֶּה.
יד
סוֹבֵב סוֹבֵב גַּלְגַּל עוֹלָם,
אִישִׁים מֵתִים וְנוֹלָדִים;
אַתָּה רוֹאֶה רַע וְשוֹׁתֵק
עִם הַצִּבּוּר שֶׁל גַּמָּדִים.
יֵשׁ לְךָ אָב וְאֵם מַזְקִינִים,
מַה שֶּׁסָּבְלוּ – סָבְלוּ דוּמָם;
אַתָּה, בְּנָם, יָדַעְתָּ קַלֵּל,
וַתִּתְמַרְמֵר: אָרוּר תֻּמָּם;
אַךְ גַּם לְךָ לֹא נִתַּן לִפְתֹּר
חִידַת חַיִּים אַחַת קְטַנָּה;
מַה שֶּׁאַיִן לֹא יִתְרַחֵשׁ,
מַה שֶּׁנִּבְרָא לֹא הִשְׁתַּנָּה.
אָמְנָם נִתַּן לָאֳמָנִים
זִיק יְצִירָה – אַךְ לְמָה הוּא?
פֹּה, בִּמְדוֹר הַתַּחְתּוֹנִים
רַק חֲלוֹמוֹת שָׁוְא נִבְרָאוּ.
רַק חֲלוֹמוֹת. לָכֵן יִדֹּם
מִי שֶׁטּוֹב לוֹ, מִי שֶׁרַע לוֹ;
רָץ וּמְנַסֵּר עוֹלָם עַתִּיק –
וּמִי יָסֵב אֶת גַּלְגַּלּוֹ?
טו
אֲנִי מִמִּשְׁפַּחַת הַנְּזִירִים,
וְנֵזֶר שֶׁל מַלְכוּת עַל מִצְחִי,
זְהַב חֲלוֹמוֹתַי לוֹ יוּעַם,
לֹא יָמוּת מְרִי רוּחִי הַנִּצְחִי.
לְחִשְׁקִי אֵין מַעְצוֹר וּלְעָצְבִּי,
לִי סְגֻלּוֹת עֲבָדִים וּמְלָכִים;
לִי נִפְתְּחוּ שַׁעֲרֵי הַיְצִירָה,
לִי אוֹצְרוֹת הַיָּגוֹן נִפְתָּחִים.
מַמְלֶכֶת הַחֲלוֹמוֹת בִּרְשׁוּתִי,
לְעֶבֶד לִי שַׂר-הַהֲזָיָה;
הוּא לַחַשׁ נִכְנָעִים לִמְּדַנִי,
הוּא מָסַר לִי סוֹד הַהֲוָיָה.
לִי מְנוּחַת גִּבּוֹרִים נִתָּנָה,
גַּם מַחְסוֹר וְרָעָב לֹא אִירָא:
בַּחֲלוֹת בִּי לְבָבִי, בַּסֵּתֶר
אֲצַחֵק בַּחֲרוּזִים שֶׁל שִׁירָה.
בְּטַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ מְנוּחָה
אֶתְעַטֵּף בַּחֲלוֹת לֵב גַמָּדִים;
הַיָּגוֹן הַגָּדוֹל עִם שִׂמְחָה
לְאֶחָד בִּלְבָבִי נִצְמָדִים.
וְחֻצְפַּת דּוֹר עָתִיד בִּלְבָבִי,
וּשְׁיָרִים שֶׁל קְדֻשָּׁה עַתִּיקָה;
גַּם אֹהַב גַּם אֶתְעַב הַמְּנוּחָה,
הַבְּדִידוּת לִי טוֹבָה וּמְצִיקָה.
וְאוּלָם בְּכָל אוֹצְרוֹת נַפְשִׁי
רַק אֶבְיוֹן אֲנִי בֵּין אֶבְיוֹנִים:
הָעֹנֶג אֵין נִתָּן בִּיצִירָה,
וְאֹשֶׁר בְּדִמְיוֹן אֵין קוֹנִים.
בְּישֶׁר וּבְאַהֲבַת חַיִּים
קָטֹנְתִּי מִקְּטֹן הָעֲבָדִים:
הַחֵשֶׁק עִם אֵימַת הַמָּוֶת
לְאֶחָד בִּלְבָבִי נִצְמָדִים.
טז
נִסְגְּרוּ שַׁעֲרֵי הַדִּמְיוֹן,
שַׁעֲרֵי הֶעָמָל נִפְתָּחִים;
מָכַר הַגֶּבֶר אֶת נַפְשׁוֹ
לַקְּדֵשׁוֹת הָאוֹרְבוֹת בַּדְּרָכִים.
הַיֵּצֶר רַק מַפְרֶה בַּשְּׁוָקִים,
הַחֵשֶׁק רַק נִמְכָּר נַרְתִּיקִים;
מִדּוֹר אֲבוֹתֵינוּ שֶׁחָטְאוּ
נָחַלְנוּ רַק שֵׁמוֹת עַתִּיקִים.
הָבָה וְאֶרְשֹׁם בַּסֵּפֶר
כִּלְיוֹן הָאָדָם בֶּן-דּוֹרִי;
גַּם לִבִּי מִתְחַלֵּל וּמַזְקִין,
הוֹלֵךְ וּפוֹחֵת גַּם אוֹרִי.
יז
הַחַיִּים רַק חֲלוֹם. הַחַיִּים רַק חֲלוֹם,
וְטוֹבָה הִיא הַבְּדִידוּת עִם הַמְּנוּחָה;
חֲדַל גַּעְגּוּעֵי-שָׁוְא וַחֲסַר מְבוּכָה
אֲנִי מְצַחֵק עִם הַדְּמָמָה בְּפִנָּתִי.
אֲנִי בְּלֵב זָב דָּם לַמְּנוּחָה בָאתִי,
אַךְ טוֹב לִי, טוֹב לִי כִּי בָאתִי עַד הֲלֹם –
הַחַיִּים רַק חֲלוֹם.
מַה גִּבּוֹר כִּי יִתְהַלֵּל בַּנִּצָּחוֹן,
מַה גֻּבֶר כִּי יִתְהוֹלֵל עִם הַנָּשִׁים?
יֵשׁ נִימָה רַכָּה גַם בִּלְבָבוֹת קָשִׁים,
וְרָעֲדָה לְזִכְרוֹן יוֹם הַמִּיתָה.
אִם לֹא כְאֵימַת מָוֶת נַפְשְׁךָ הִבְעִיתָה
בְּאָרְבְךָ לַקְּדֵשָׁה בָּאֲפֵלָה,
וְדָמְךָ קַר וְנַפְשְׁךָ אֲבֵלָה?
וּמָה הַחֲלוֹמוֹת, הָעֲלִילוֹת הַנִּשְׂגָּבוֹת,
וּמָרָה שְׁחוֹרָה נִקְבְּעָה בַלְּבָבוֹת;
בְּלֶכְתְּךָ לְבָתֵּי צְחוֹק וְגִילָה
יְלַוֶּה אוֹתְךָ צִלָּהּ,
גַּם אשֶׁר זָר, גַּם שִׁירַת עֶצֶב רַכָּה,
גַּם בְּכִי שֶׁל תִּינוֹק לַיְלָה, דְמוּת מְצֹרָע –
הַכֹּל עָלֶיךָ יַשְׁרֶה מָרָה שְׁחֹרָה.
וַאֲנִי רָאִיתִי אֶת הַחַיִּים הַמִּשְׁתַּנִּים
מִדּוֹר לְדוֹר וְעוֹמְדִים בְּעִצְּבוֹנָם, –
וָאֹמַר: טוֹב, רַק טוֹב לִלְבָבוֹת קְטַנִּים,
מִשְׁתַּכְּרִים הֵם מִנֵּטֶף שְׂשׂוֹנָם.
אַךְ אוֹי לָהֶם לַבּוֹדְדִים, לַגֵּאִים –
מַה יֵּשׁ לָהֶם בָּאָרֶץ וּבָרוֹם?
הַחַיִּים רַק חֲלוֹם.
יח
אָנֹכִי מֵת – וּרְכוּשִׁי עוֹד יִשְׁתַּמָּר,
וְדוֹר וָדוֹר בִּשְׁמִי הַטּוֹב יִתְיַמָּר;
וְיָבוֹא יוֹם – וְנִשְׁכְּחָה הַשָּׂפָה,
שְׂפַת שִׁירִי הָעַתִּיקָה וְהַיָּפָה,
אַךְ זְהַב חֲלוֹמִי יַעֲמֹד לְמִשְׁמֶרֶת –
כָּךְ קַיָּם בְּרַק הַסַּפִּיר בְּלִי מִסְגֶּרֶת.
וְאַחַי הַמְפֻזָּרִים וְהַתּוֹעִים
יָבִיאוּ אֶת הָרְכוּשׁ לְבֵין הַגּוֹיִים.
וְנוֹסְפָה סְגֻלַּת לִבִּי עַל סְגֻלּוֹתָם;
וְנָחֲלוּ אוֹתָהּ בְּנֵיהֶם אַחֲרֵי מוֹתָם,
וְהָלַךְ עִמָּם שְׁמִי בְּקֶרֶב עַמִּים
מֵעֵבֶר לְמִדְבָּרוֹת וּלְיַמִּים.
וְלֹא לָעַד מַזְכֶּרֶת לִי הִצַּבְתִּי,
כִּי יָבוֹא יוֹם וְנִשְׁכְּחָה מַחְשַׁבְתִּי
וְנִקְבַּר שְׁמִי בְּקִבְרוֹת בְּנֵי-הַמְּלָכִים, –
מִשְׂתָּרְרִים גַּם אֵלִים וְנִשְׁכָּחִים;
אַךְ יְהִי שֵׁם עַמִּי אָז כְּבָר זִכְרוֹן קְדוּמִים,
כְּזִכְרוֹן כָּל הַגּוֹיִים הָעֲצוּמִים.
יט
הַכֹּל, הַכֹּל יִשָּׂא רוּחַ,
גַּם הָאֵבֶל, גַּם הַשִּׂמְחָה;
אוּלָם טֶרֶם תִּקְפֹּץ זִקְנָה,
אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת עִמְּךָ.
אוֹמְרִים: כִּתְרָם שֶׁל הַחַיִּים
הֵן אַחְיוֹתַי הַבַּחוּרוֹת,
אַךְ הַפְּנִינִים שֶׁבְּכִתְרִי
בְּנִשְׁמָתְךָ כֻּלָּן צְרוּרוֹת.
שָׁוֶה גִיל מֵאוֹצַר לִבְּךָ –
כְּלוּם נָתַתָּ לִי בַּחֲלִיפָה?
נִתְקְלָה בִי כְּנַף נִשְׁמָתְךָ,
נָגְעָה בִּי וְלֹא הוֹסִיפָה.
שִבְעָה יֵשׁ לְךָ רְקִיעִים,
וַאֲנִי רַק כְּרוּב מִתְעוֹפֵף
מֵרָקִיעַ לָרָקִיעַ –
וּבְצֵל כִּסְאֲךָ אֶסְתּוֹפֵף.
אַךְ לְחָבֵר לִי וּלְעֶבֶד
בְּיוֹם צָרְבְּךָ אֶת שְׂפָתַי
הָיֹה תִהְיֶה לְעוֹלָמִים. –
מָתַי יִהְיֶה יוֹם זֶה, מָתַי?
אוֹמְרִים: הַכֹּל יִשָּׂא רוּחַ,
גַּם הָאֵבֶל, גַּם הַשִּׂמְחָה;
אוּלָם טֶרֶם תִּקְפֹּץ זִקְנָה,
אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת עִמְךָ.
כ
טוֹב וְנָאֶה מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית
אַךְ הָאָדָם בְּחִיר-הַיְצִירָה;
בַּנִּצָּחוֹן, בַּכִּשָּׁלוֹן
לִבּוֹ אוֹמֵר שִׁירָה.
אַךְ אֶת מַעֲשֵׂה בֶּן-הַתְּמוּתָה
שַׂר-הַמָּוֶת דָּן לְהֶרֶס;
מִי שֶׁמֵּרִים כּוֹס שֶׁל חַיִּים,
טוֹעֵם טִפַּת אֶרֶס.
אַךְ לָאוֹהֵב בִּימֵי בַחֲרוּת
גַּם הַמָּוֶת יַסְבִּיר פָּנָיו;
פּוֹגֵשׁ הוּא זִוּוּגֵי-אַהֲבָה
בִּדְמוּת זָקֵן עָנָו:
– שָׁלוֹם, בָּנַי! – וְהַזִּוּוּג
שָׂח וּמְסַיֵּם אֶת הַנְּשִׁיקָה;
שַׂר-הַמָּוֶת עוֹמֵד, סוֹקֵר,
נִפְטָר לוֹ בִּשְׁתִיקָה.
לָכֵן צֳרִי לַמָּוֶת נֵדָע,
לָכֵן יֶאֱהַב מִי שֶׁלֶּב-לוֹ
מִי שֶׁיָּרִים כּוֹס שֶׁל אַהֲבָה,
יִשְׁכַּח חִישׁ אֶת אֶבְלוֹ.
כא
בָּחוּר אוֹמֵר לְבַחוּרָה:
שְׁעַת תַּעֲנוּגִים לָךְ מְחַכָּה;
אֲנִי יוֹשֵׁב עִם הַזְּקֵנָה –
מִתְנַמְנֶמֶת הִיא וּמְפַהֲקָה.
בָּחוּר אוֹמֵר לְבַחוּרָה:
יְהִי לָעַד קִשְׁרֵנוּ קַיָּם;
הוֹי, זוּגָתִי, הֲתִזְכֹּרִי –
יָמִים טוֹבִים הָיוּ – אַיָּם?
יוֹצְאִים בָּחוּר עִם בַּחוּרָה
אֶל הַשָּׂדֶה וְנֶהֱנִים;
עַל אִצְטַבָּא בְּאוֹר חַמָּה
אָנוּ יוֹשְׁבִים וְנִרְגָּנִים:
– הוֹי, זוּגָתִי, מֵאַחֲרֵינוּ
שַּׂר-הַמָּוֶת עוֹמֵד, לוֹעֵג. –
"סָבָא, סָבָא, תֶּן-לִי לֶאֱרֹג,
לַהֲבָלִים אַתָּה דוֹאֵג".
– הוֹי, זוּגָתִי, תַּחַת שֶׁמֶשׁ
כָּל הַמַּעֲשֶׂה – מַעֲשֵׂה שָׂטָן –
"הֶרֶף, הֶרֶף: לִי רַק נִשְׁאַר
עַד לְסִיּוּם עִגּוּל קָטָן".
אֲנִי יוֹשֵׁב עִם הַזְּקֵנָה.
מִתְנַמְנֶמֶת הִיא וּמְפַהֲקָה;
בָּחוּר עוֹבֵר עִם בַּחוּרָה –
שְׁעַת תַּעֲנוּגִים לוֹ מְחַכָּה.
כב
הָאֹסֶם נִתְמַלֵּא בְּגַרְגְּרֵי חִטָּה,
בַּעֲרֵמַת הַזָּהָב תְּפַשְׂתִּיהָ;
וַנִּטְבַּע גַּם שְׁנֵינוּ בַּזָּהָב הַנִּתָּךְ,
וָאֶשַּׁק אֶת פִּיהָ.
מִגִּבְעָה שֶׁל זָהָב לִתְפִיסָה שֶׁל זָהָב
הָשִׁלַכְנוּ בְּאֶמְצַע הַנְּשִׁיקָה;
שָׁם הָיְתָה חֲשֵׁכָה; אַךְ בְּשָׂרָהּ לִי הִלְבִּין,
הַחִטָּה הִבְהִיקָה.
בַּזָּהָב הִיא פִרְכְּסָה אַחַת וּשְׁתַּיִם,
נִתְאַדְּמוּ פָנֶיהָ כַּזָּהָב;
שְׁעַת זָהָב אָז הָיְתָה וּלְבָבָהּ כֹּה פִרְכֵּס
וּלְבָבָהּ כֹּה אָהָב.
הָאֹסֶם נִתְמַלֵּא בְּגַרְגְּרֵי חִטָּה.
בַּעֲרֵמַת הַזָּהָב תְּפַשְׂתִּיהָ;
וַנִּטְבַּע גַּם שְׁנֵינוּ בַּזָּהָב הַנִּתָּךְ,
וָאֶשַּׁק אֶת פִּיהָ.
כג
עוֹשֶׂה נִסִּים שַׂר-הָרוּחוֹת:
אֵי הַסַּגְרִיר, עָבִים אַיָּם?
אֲנִי מַאֲמִין וּבָטוּחַ –
זִיו זֶה עָתִיד לִהְיוֹת קַיָּם!
אוֹת הַצְּחוֹק עַל פְּנֵי הַמְטַיְּלִים,
אוֹת הַנַּחַת בָּעֵינָיִם;
וַאֲנִי חוֹגֵג עִם הַצִּבּוּר:
יוֹם זֶה מְכֻבָּד מִיּוֹמָיִם!
אֲנִי מַאֲמִין. כִּי בִן-לַיְלָה
מִקְלָט אֶחָד גָּדוֹל נִבְרָא:
כָּל הַנְּשָׁמָה הָאֲבֵלָה
מָצְאָה בוֹ בִּן-לַיְלָה קִבְרָהּ.
אוֹ בַלַּיְלָה עָבַר שָׂרָף
לִפְקֹד לִבּוֹת כָּל הַיְצוּרִים;
דָּן לִגְנִיזָה לֵב הָאָבֵל,
לֵב שֶׁנָּמַק מִיִּסּוּרִים.
רַק עַל מֵצַח הַעַלִּיזִים
הִתְוָה לַיְלָה תָּו שֶׁל חַיִּים: –
אוֹת הַצְּחוֹק עַל פְּנֵי הַמְטַיְּלִים,
אוֹת הַנַּחַת בָּעֵינַיִם!
כד
סוּפַת שֶׁלֶג. אֲנִי צוֹעֵד
תַּחַת חֻפַּת-שֶׁלֶג דַּקָּה,
וּבִמְעוֹנִי בְדִידוּת קָרָה
בָּאֲפֵלָה לִי מְחַכָּה.
נוֹפְלוֹת פִּתֵּי שֶׁלֶג קָרוֹת:
לָאֲדָמָה שְׁלִיחִים לְבָנִים
מִן הַשַּׁחַק הַמִּתְגַּעְגָּע
תַּחַת מָסָךְ שֶׁל עֲנָנִים.
שִׂיחַת שֶׁלֶג, שִׂיחָה קַלָּה,
שִׂיחַת אַהֲבָה הָרִאשׁוֹנָה
בֵּין הָאָרֶץ וְהַשְּׁחָקִים –
אַךְ הָאָרֶץ אֵינָהּ עוֹנָה.
וּפִי-שִׁבְעָה יִתְכַּס שַׁחַק
בָּעֲנָנִים-הַגַּעְגּוּעִים,
אַךְ הָאָרֶץ לֹא תִּתְרַצֶּה
וּפָנֶיהָ לְבָנִים-צְנוּעִים.
אָז הַשַּׁחַק כֻּלּוֹ נֶאֱנָח
וְהַצְּנִיעוּת כְּלֹא הָיְתָה…
גַּם אֲנִי מְקַבֵּל נְזִיפָה:
מַה לַּזָּר פֹּה? סוּר הַבָּיְתָה!
וַאֲנִי נֶחְפָּז לִי בְעַל-כָּרְחִי
תַּחַת חֻפַּת-שֶׁלֶג דַּקָּה,
וּבִמְעוֹנִי בְדִידוּת קָרָה
בָּאֲפֵלָה לִי מְחַכָּה.
כה
אֲנִי מַפְסִיק אֶת חֲלוֹמִי
בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת בָּאֲפֵלָה;
חֶרֶשׁ רוֹעֵד קוֹל הַנַּעֲרָה
בְּתַחֲנוּנִים וּבִשְׁאֵלָה:
חֻפַּת אַהֲבָה עַל רֹאשֵׁנוּ,
חוּט שֶׁל גִּיל אוֹתָנוּ קוֹשֵׁר.
אוּלָם, הַגֵּד, שַׂר לְבָבִי,
אַתָּה מִי וּמָה הָאשֶׁר?
יוֹם וְיוֹם לְךָ עָרַגְתִּי,
לֵיל עַל לֵיל שָׁאַפְתִּי צִלְּךָ –
אוּלָם, הַגֵּד, מָתַי אֶמְזֹג
כּוֹס שֶׁל אַהֲבָה בִּשְׁבִילְךָ?
אוֹת לִי יֵשׁ: עַל גַּב מִטָּתִי
לַיְלָה זֶה נִשְׁמָתְךָ עָפָה –
אוּלָם הַגֶּד-לִי: שַׁלָּמָה
קֹר הַקְּרָחִים תַּחַת כְּנָפָהּ?
רֶגַע אֹמַר: אַתָּה מֶלֶךְ,
צַעַר מְלָכִים חַי בִּלְבָבְךָ, –
אוּלָם הַגֵּד הֵיכָן גְּנוּזִים
אוֹצְרוֹת כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ?
אוֹ בֵין אַלְפֵי אוֹבְדֵי דֶרֶךְ
אַתָּה יְחִיד הַהֲזָיָה,
גַּם צַעַרְךָ – צַעַר אוֹבֵד,
גַּם כּוֹכָבְךָ לְךָ לֹא הָיָה? –
חֶרֶשׁ רוֹעֵד קוֹל הַנַּעֲרָה
בְּתַחֲנוּנִים וּבִשְׁאֵלָה;
אֲנִי מַפְסִיק אֶת חֲלוֹמִי
בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת בָּאֲפֵלָה.
כו
אַב הָרַחֲמִים, אַב הָרַחֲמִים,
רְאֵה, מֶה הָיָה לִי, מֶה הָיָה!
יוֹמָם בָּטֵל אָנִי. לַיְלָה
אֲנִי שׁוֹתֶה כּוֹס הֲזָיָה.
רְאֵה לָרִיק תַּאֲוָתִי הָיְתָה
וַאֲנִי נִדַּח בֵּין נִדָּחִים;
לִי מָנַעְתָּ רוּחַ מוֹשֵׁל
וְנָתַתָּ לִי לֵב מְלָכִים.
אֲנִי מֶלֶךְ, מֶלֶךְ אֶבְיוֹן,
יֵשׁ בִּגְנָזַי כֶּתֶר זָהָב;
יוֹם וָיוֹם מַרְגָּלִית טוֹבָה
אֲנִי עוֹבֵט בְּיַד הָרָעָב.
כְּבָר בַּשּׁוּק הִכְרַזְתִּי כְּרוּזִי,
כְּבָר גַּם נַפְשִׁי שָׁם נִשְׁתַּקְּעָה;
וּבַת-מַלְכָּה אַחַת נָאָה
בַּעֲלִיָּתִי לִי מְחַכָּה.
דַּל אֲנִי וְהִיא לֹא תֵדַע,
מַשָּׂא שָׁוְא לָהּ אֲנִי נִבָּא;
אַךְ בַּהֲלֹךְ הַחֲלוֹם הָאַחֲרוֹן
אֵיךְ אֲפַיֵּס אָז אֶת לִבָּהּ?
שְׁנֵינוּ נֵשֵׁב אָז וְנִשְׁתֶּה
לְשִׁכָּרוֹן כּוֹס הֲזָיָה. –
אַב הָרַחֲמִים, אַב הָרַחֲמִים,
רְאֵה, מֶה הָיָה לִי, מֶה הָיָה.
כז
נִסְתַּלְּקָה שְׁכִינָתִי עִם כְּנִיסַת הַגְּשָׁמִים,
בְּהִרְהוּר יְצִירָה אֶתְיַגַּע יוֹם תָּמִים,
וְנִלְאֶה אָנֹכִי בִשְׁעַת הַדִּמְדּוּמִים
מִלְּבַקֵּשׁ חֲרוּזִים רְצוּצִים וּפְגוּמִים,
מִלְּזָרוֹת, מִלְּהַקְדִים, מִלְּהַשְׁפִּיל הַמִּלִּים –
וְלָעֶרֶב אֲסַיֵּם בִּקְרִיעַת הַגְּוִילִים.
לֹא זֹאת הַמַּחְשָׁבָה, הַצּוּרָה לֹא כֹה-הִיא!
הוֹי, בּוֹאִי-נָא, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, נָא בוֹאִי,
וּמַה שֶּׁנִּשְׁתַּיֵּר בִּלְבָבִי מֵאִשִּׁי
הַלַּיְלָה הַזֶּה לִי בַּחֲרוּזִים הַגִּישִׁי.
פֶּן יִתַּם כָּל כֹּחִי לְרִיק וּלְעַצָּבֶת,
פֶּן תִּכְבַּד עָלַי הַבַּטָּלָּה עַד מָוֶת.
כח
אַתְּ אוֹמֶרֶת לְנַחֲמֵנִי –
אֵין לִי צֹרֶךְ בְּתַנְחוּמִים;
קַר וְאָפֵל הָיָה יוֹמִי,
מַה לִי יִתְּנוּ הַדִּמְדוּמִים?
אָח אָמַרְתִּי לַשִּׁמָּמוֹן,
לַבַּטָּלָה – אַתְּ אֲחוֹתִי,
זָר וְצַר לִי נְתִיב הַחַיִּים,
אֵין תַּקָּנָה לִי עַד מוֹתִי.
יוֹם וָיוֹם נוֹסָפִים שִׁירַי,
גַּם נְיָרוֹת תִּלֵּי-תִלִּים;
צְחוֹק וְחֵמָה לִי עֲלֵיכֶם,
בְּנֵי הַיּוֹצְרִים הָאֱוִילִים!
מַלְאָךְ רַע, שֶׁשְּׁמוֹ יְצִירָה,
בְּעַצְמוֹתַי בָּא כְּאֶרֶס –
לוּ יָכֹלְתְּ, אֲחוֹתִי, כַּבּוֹת
לַהֲבוֹת אִשּׁוֹ הַבּוֹעֶרֶת!
אַךְ אַל תְּנַחֲמִי, אַל תְּנַחֲמִינִי,
אֵין לִי צֹרֶךְ בְּתַנְחוּמִים,
קַר וְאָפֵל הָיָה יוֹמִי –
מַה לִּי יִתְּנוּ הַדִּמְדּוּמִים!
כט
גַּעְגּוּעִים בַּלֵּב,
אִגְּרוֹתַיִךְ בַּכִּיס; –
לוּ יָדַעַתְּ עַד-מָה אֲהַבְתִּיךְ –
וּבָכִית.
מֵעַל שְׂפַת יָם-הַתְּכֵלֶת, עַל נְיָרוֹת שֶׁל תְּכֵלֶת
יוֹם וָיוֹם כּוֹתְבָה אַתְּ;
תְּרַחֲמִינִי רַק רַחֵם; וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךְ –
לוּ יָדַעַתְּ!
מֵת הַקַּיִץ לְאַט,
רֹךְ הָאֱלוּל כְּבָר גָּז;
מְלֹא הָעוֹלָם לִכְבוֹד שַׂר-הַסְּתָו
יֻצַּע פָּז.
עוֹד מְעַט, עוֹד מְעַט
וְתָשׁוּבִי מִיָּם;
לַהַט דָּרוֹם בַּלֵּב, שְׁיָר חֲלוֹמוֹת בָּעַיִן,
יֵין הַקַּיִץ בַּדָּם.
שׁוֹב תָּשׁוּבִי אֵלַי
וְנָשַׁקְתְּ לִי לְאַט,
וְעָרִית לֹא עָלַי שְׁיָר הַחֲלוֹמוֹת הָרְחוֹקִים.
וִידַעְתִּיךְ וְלֹא אַתְּ.
מָה הַצְּחוֹק אוֹמֵר רָז
וּמֶבָּטֵךְ כֹּה רַךְ?
אֲהַבְתִּינִי לְפָנִים – וְלֹא מָתְקוּ עֵינַיִךְ
כָּל כָּךְ.
וּבְלֵיל חֹרֶף וּשְׁחוֹר
נֵשֵׁב יַחְדָּו וִיזַמְזֵם הַמֵּיחַם בַּלָּט,
מַלְאַךְ שָׁלוֹם וָתֹם
מִלֵּב לְלֵב שָׁט.
וּמֶבָּטִּי מְלֵא-רֹךְ
דֹּם יִתְחַנֵּן: תְּנִי אָשְׁרִי לִי, תְּנִי,
כַּחוֹלֶמֶת גַּם אַתְּ; אַךְ יָדַעְתִּי: בַּחֲלוֹמֵךְ
לֹא אֲנִי.
ל
כְּשֶׁהָיְתָה הַלְּבָנָה הַפְּגוּמָה
בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם מַזְהִירָה,
נִכְנַסְתִּי לְהֵיכַל הַדִּמְיוֹן
וְהָיָה לִי גִלּוּי יְצִירָה.
רַעְיָתִי אָז יָשְׁנָה לְבַדָּהּ
וְשָׁפַע כָּאוֹר לֹבֶן בְּשָׂרָהּ;
כְּשֶׁנִּכְשְׁלוּ עֵינַי – נֶעֶלְבָה
רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְסָרָה.
נִזְדַּעְזְעוּ רִיסֵי רַעְיָתִי
וּלְקוֹל נְשִׁיקָתִי הֵקִיצָה;
לְבָנָה חִוֶּרֶת וּפְגוּמָה
בְּעַד וִילוֹן הַחַלּוֹן הֵצִיצָה.
בָּאַשְׁמוּרָה הַשְּׁנִיָּה פִּי-שִׁבְעָה
יִמְתְּקוּ חֲמוּדוֹת הָאִשָּׁה;
אָז טְבוּלָה בְאֵשׁ כָּל נְשִׁיקָה,
צוֹרֶבֶת כָּל לְחִישָׁה וּלְחִישָׁה.
אַךְ בֵּין נְשִׁיקָה לִנְשִׁיקָה שָׁמַעְתִּי
כְּעֵין מַשַּׁק-כְּנָפַיִם חֲרִישִׁי: –
זֹאת קוֹנְנָה רוּחַ-הַקֹּדֶשׁ
עַל חִלּוּל הַקֹּדֶשׁ שֶׁל אִשִּׁי.
לא
מְטַפְטְפִים גְּשָׁמִים כִּילָדִים
הַשּׁוֹנִים מִשְׁנָתָם עֲצֵלִים…
חֲסַל מַעֲשֵׂה-חֹרֶף וְתָקְפּוֹ,
וּצְמָחִים מוֹרִיקִים וּגְדֵלִים.
רַק צְחוֹק הָאוֹר חָסֵר לָעוֹלָם –
הַשֶּׁמֶשׁ אֵינֶנָּה מַזְהִירָה,
וּמְמַלֵּא הָאָבִיב תַּפְקִידוֹ
כְּמוֹ כְפָאוֹ הַשֵּׁד שֶׁל יְצִירָה.
וּכְכַלָּה הַנְּמוֹגָה בִּדְמָעוֹת
לִבְחִירָהּ הַטּוֹב שֶׁיִתְמַהְמָהּ –
כֵּן מַרְאֵה הָאָרֶץ הָרְטֻבָּה,
הַמְפַלְלָה דוּמָם לַחַמָּה.
הַיָּמִים נִגְמָרִים בְּלִי צְבָעִים
וּמְשַׁעַמְמִים הַלֵּילוֹת הַקָּרִים;
מִתְנַדְּפִים גַּעְגּוּעֵי הָאַהֲבָה,
בְּלִי פִּתְרוֹן הַחֲלוֹמוֹת נִשְׁאָרִים.
כָּךְ מוֹצִיא הָאָבִיב תְּקוּפָתוֹ
בְּלִי כְחָל, בְּלִי צְבָעִים, בְּלִי זֹהַר,
אַךְ נִפְרָד מִמֶּנּוּ הָעוֹלָם
בְּגַעְגּוּעִים וּבְרֹךְ לֹא - יְתֹאַר.
לב
אַתְּ חַיִּי וּצְאִי בִמְחוֹלוֹת,
כִּי לְכָךְ נוֹצַרְתְּ, אֲחוֹתִי
לְגַּעְגּוּעִים וְלִנְיָרוֹת
עִזְבִי אוֹתִי.
וַאֲנִי, דְּעִי, לֹא אוֹרִיד
לְזִכְרוֹנֵךְ דִּמְעָה דְלוּחָה:
יַחְבִּיאֵנִי בְסֵתֶר כְּנָפָיו
שַׂר-הַמְּנוּחָה.
מָה הַתְּלָאָה אוֹתִי מָצְאָה,
מַה לִּי יֶתֶר הַנִּדָּחִים?
יַשְׁמִיעֵנִי שַׂר הַיְצִירָה
שִׁיר-הַנְּצָחִים.
לג
לֵב הָאָדָם קַל לִשְׁלִיטָה –
אוּלָם יֵשׁ לְבָבוֹת סְגוּרִים;
בֵּית-נַפָּחִים הֵם הַחַיִּים
וּפַטִּישָׁם – הַיִּסּוּרִים.
וּמֵרִבְבוֹת לְבָבוֹת
קְצָתָם זוֹכִים – נַעֲשִׂים קָשִׁים:
קַר בִּשְׁבִילָם אוֹר הָעוֹלָם,
דַּל בִּשְׁבִילָם חֵן הַנָּשִׁים;
גַּם בְּרַק זָהָב לֹא יַכְנִיעֵם,
גַּם הַתַּאֲוָה בְלַהֲטָהּ;
אֵי הָאֵשׁ שֶׁתְּחַמֵּם סֶלַע,
הַחַלָּמִישׁ מִי יְפַתֶּה?
גַּם אֲנִי בֵין בְּנֵי הַבַּרְזֶל:
לִבִּי נִצְרַף כְּבָר וְיָצָא
קַר כַּבַּרְזֶל, קַר כַּזִּקְנָה,
שֶׁבְּלִי עֵת עָלַי קָפָצָה.
כָּאֲרִי בְּתוֹךְ הַסּוּגַר,
עֵת הֶהָמוֹן הַמִּסְתַּכֵּל
יַרְהִיב לַחֲרִיד גְּאוֹן שַׁלְוָתוֹ –
מִי בְאֶבֶן, מִי בְמַקֵּל.
אַךְ הוּא מַחֲרִישׁ: הוּא שְׁתַּעְבֵּד
רַק לַכְּלוּב וְלֹא לֶהָמוֹן;
יָהִיר שׁוֹכֵב הוּא, כְּבַד-רַעְמָה
וּבְמַבָּטוֹ רַק שִׁמָּמוֹן!
גַּם בְּצֵאת מִגְּרוֹנוֹ רַעַם,
לֹא לַבְּרִיּוֹת הוּא מְכֻוָּן:
נִבְרָא הוּא לְסִימַן חֵרוּת
וּמִתְנַדֵּף בִּלְתִּי מוּבָן.
כָּךְ אֲנִי, אֲסִיר הַכְּרַכִּים:
שְׁאַל לִשְׁמִי – מַה טִּיבוֹ, מִי הוּא?
אֵין יוֹדֵעַ. פִּנָּה צָרָה
בָּעֲלִיָּה לִי הִקְצִיעוּ.
מִטַּת בַּרְזֶל, חַלּוֹן אָטוּם,
לֶחֶם צַר הַבָּא בְּנִסִּים;
גַּם בְּצֵאתִי אֶל הָרְחוֹבוֹת
מְבַזִּים אוֹתִי וּמַכְעִיסִים:
מִי שֶׁיֵּשׁ-לוֹ פֵּרוּר אשֶׁר,
מִי שֶׁיֵּשׁ-לוֹ אִשָּׁה נָאָה,
נִדְחָק מַרְאֶה לִי בְּאֶצְבַּע:
"רְאֵה, מַה שִּׂחֲקָה לִי הַשָּׁעָה,
אוּלָם אַתָּה מִסְכֵּן, מִסְכֵּן".
אַךְ אֲנִי לֹא אֵדַע קִנְאָה:
בֵּין גַמָּדִים אֲנִי שָׁבוּי,
אֵלֵךְ אֶשְׁכַּב לִי בַּפִּנָּה.
אוּלָם יֵשׁ שֶׁנֵּטֶל נְעוּרַי
מֵעִיק לִי כְאוֹמֵר: דַּע-נָא –
מְתוּקִים, מְתוּקִים חַיֵּי-אֱנוֹשׁ
וּמִדָּתָם קְטַנָּה, קְטַנָּה.
גַּם הַגֶּבֶר אֲשֶׁר נָטַל
לָשֵׂאת עָלָיו עׂל שָׁמַיִם,
לָשֵׂאת עׂל נְשָׁמָה גְדוֹלָה –
הֲכִי יִחְיֶה פַעֲמַיִם?
שִׁיר חֲרוּזִים אָז יִוָּלֵד,
נִבְרָא הוּא לְסִימַן גְּבוּרָה;
חֲרוּזַי צוֹחֲקִים צְחוֹק שֶׁל חֵרוּת,
וַאֲנִי עָלֵז עַל הַתְּמוּרָה.
לד
כּוֹתֵב הַשֶּׁמֶשׁ בְּאוֹתִיּוֹת זָהָב,
רוֹמְזִים כּוֹכָבִים בַּלֵּילוֹת, בַּלֵּילוֹת,
חוֹלְמוֹת עֵינֵיהֶן שֶׁל נָשִׁים אֲהוּבוֹת:
יָפִים הַחַיִּים.
נוֹהֲרִים עָבִים עֲדָרִים עֲדָרִים,
לִבָּם גַּל אֵפֶר וּמְאִירִים שׁוּלֵיהֶם,
רָקוּם בִּזְהָבָם חֲלוֹם הַתַּעְתּוּעִים:
יָפִים הַחַיִּים.
קָשֶׁה לַגֶּבֶר נְתִיב הַנִּצָּחוֹן,
שֶׁבַע יְקַלֵּל וְשֶׁבַע יִתְאַזֵּר,
נִרְמָס בְּרַגְלֵי גוֹרָלוֹ – יְסַיֵּם:
יָפִים הַחַיִּים.
לה
דִּבְרֵי שִׁיר – רִקְמַת עָמָל וַחֲלוֹמוֹת,
סְפוּגֵי דְיוֹ – וְאוֹר נַפְשִׁי הֵם סְפוּגִים;
וּבְכָל גְּוִיל תְּלוּיוֹת עֵינַי וּבוֹחֲנוֹת
בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ וּבְרֶטֶט תַּעֲנוּגִים.
לַהַט עוֹמֵד בְּנֵס בֵּין הַשִּׁטִּין,
אֵפֶר קַר בְּמִשְׁבֶּצֶת שֶׁל מִלִּים;
עוֹלָם קַיָּם מִתְעַלֵּם בַּמְּגִלָּה –
וְהַדְּבָרִים מְרֻבִּים וּרְגִילִים.
בִּדְלֹק הַמְּנוֹרָה
מאתיעקב שטיינברג
א
אֲבַק-זָהָב בָּעֲרָבָה –
גַּם הַחֲלוֹם וְגַם הַיְצִירָה,
וּכְתִפְאֶרֶת כּוֹכָב נוֹפֵל
בִּנְתִיבָתוֹ הַמַּזְהִירָה.
לָמָּה תֶהְגֶּה רִיק הַיּוֹצֵר,
וְלַחֲלוֹמוֹת אֵין פִּתְרוֹנִים?
עַשׁ הַזְּמַן כְּבָר מִלֵּא כְרֵסוֹ
מִגְּוִילֵיהֶם שֶׁל קַדְמוֹנִים.
ב
קַר בַּבַּיִת וּבָרְחוֹבוֹת
עִרְבּוּב גֶּשֶׁם וַעֲרָפֶל;
הַחַלּוֹנוֹת נוֹזְלִים טַחַב
וְלַחַיִּים טַעַם תָּפֵל.
אַךְ בַּלֵּיל, בִּדְלֹק הַמְּנוֹרָה,
גַּם יִסּוּרִים נַעֲשִׂים צְנוּעִים:
הַשִּׁמָּמוֹן הוֹפֵךְ יָגוֹן,
וְהַיָּגוֹן – גַּעֲגוּעִים.
גַּם הַיֵּאוּשׁ כְּבַד-הַכָּנָף
נִטְרָף אָז בְּיָם הַדְּמָמָה,
גַּם מִסִּפְרֵי-הֶבֶל אִלְּמִים
רוֹמְזָה לָךְ כַּחֲצִי נֶחָמָה.
דֹּם וַחֲקֹר בִּגְוִילֵי קֶדֶם,
אַף דִּמְעָתְךָ מְחֵה בַּחֲשָׁאִי:
כְּבָר כִּשְׁלוֹנְךָ לֹא כִשָּׁלוֹן,
הָעַצֶּבֶת לֹא שֶׁלְּךָ הִיא.
אֶחָד הוּא יְגוֹן הַמָּוֶת
וּלְשַׁרְשַׁרְתּוֹ אָנוּ קְשׁוּרִים,
וּבִשְׁרִיקוֹת שְׁאוֹל הוּא מַצְלִיף
עַל בְּשָׂרֵנוּ שׁוֹט יִסּוּרִים.
ג
דְּמִי הַלֵּיל לַעֲיֵפֵי חֵשֶׁק
כְּיוֹם חֹם לִיגֵעֵי צָמָא,
וּשְׂפָתַיִם צְמֵאוֹת אַהֲבָה
יֵשׁ שֶׁיִּלְחֲשׁוּ לַדְּמָמָה –
אֲהַבְתִּיךְ.
וּבוֹחֶלֶת שָׁוְא לַנְּשִׁיקָה
שְׂפַת הַלּוֹאֵט עוֹד רוֹעֶדֶת,
אַךְ הַהֵד הַלּוֹעֵג חוֹזֵר
וְהַדְּמָמָה רַק מַגֶּדֶת –
אֲהַבְתִּיךְ.
וּבְהֵאָלֵם שְׂפַת הַלּוֹאֵט –
תְּחִנַּת לִבּוֹ עוֹד תִּתְהַלֵּךְ;
אַתְּ, הַדְּמָמָה, תַּעֲבִירֶנָּה,
אַתְּ, הַחֲשֵׁכָה, עַל רֹךְ גַּלֵּךְ –
אַהֲבְתִּיךְ.
וּבִנְשָׁפִים כִּבְדֵי צְלָלִים
בָּאֲפֵלָה דְבַר-מָה נִהְיָה,
תַּעֲלוּמָה רַחֲבַת-כָּנָף
תְּבַדֵּר שׁוּלֵי הַדּוּמִיָּה –
אֲהַבְתִּיךְ.
ד
בְּלִיל בָּרָד חָזָק וְשֶׁלֶג רוֹפֵף
בִּנְתִיב עֲרָפֶל לָאָרֶץ יָרָד;
בְּתוֹךְ אֲסַפְסוּף בְּנֵי-שֶׁלֶג רַכִּים
בְּשָׁאוֹן רָקְדוּ עַדְשֵׁי1 בָרָד.
הַלָּלוּ נוֹלְדוּ הוּלֶדֶת אַחִים,
הֵם פּוֹרְחִים זוּגוֹת וּנְמִסִּים תְּאוֹמִים;
רַק בֶּן-הַבָּרָד הוּא עַז וְקָשֶׁה,
לְעַצְמוֹ כָבֵד הוּא עָף מִמְּרוֹמִים.
סוֹד אָטוּם אֶחָד לָהֶם בַּמָּרוֹם,
וּפִתְרוֹן הֶבֶל לָהֶם מִתַּחַת;
בִּנְתִיב עֲרָפֶל הֵם כֻּלָּם בָּאוּ,
אֶת כֻּלָּם תִּבְלַע מַדְמֵנָה אַחַת.
ה
צָרְפֵנִי, אֱלֹהִים, הַשְׁקֵנִי כוֹס-הַמְּרוֹרִים,
וְאַל נָא יֶעְשַׁן נֵר עֲלוּמַי טֶרֶם יִדְעָךְ;
וּתְנֵנִי נָא כְנֶשֶׁר טָס מוּל עָבִים שְׁחֹרִים,
וְאַל נָא אָאִיר נִשְׁפֵי-חוֹל כְּרֶשֶׁף נִדָּח.
כִּי אִם מָנַעְתָּ, אֵל, מִמֶּנִּי תֹּם הַמְּנוּחָה –
חָנֵּנִי נָא בִזְדוֹן הַיְצִירָה לְשִׁלּוּמִים;
וּמַה-לִּי אשֶׁר, מַה-לִּי כּוֹס-יְשׁוּעוֹת דְּלוּחָה,
וְעוֹד רַק שָׁעָה אַחַת לִי, שְׁעַת גְּמַר-עֲלוּמִים.
וַאֲנִי כְבָר שְׂאֵת נִלְאֵיתִי שְׁלוֹם יְמֵי-מַרְגּוֹעַ,
וּקְלוֹנִי עָנָה בִי כָּל הַלְמוּת-לֵב שׁוֹקֵטָה:
גַּם פִּטְפּוּט פֶּלֶג-חַיַּי קַצְתִּי כְבָר מִשְּׁמֹעַ,
וְשִׁעְמוּם יְכַרְסֵם בְּאוֹצַר-נְעוּרַי שְׁאָר הַפְּלֵיטָה.
ו
גַּעְגּוּעִים חֲלוּדִים וַחֲלוֹמוֹת עַתִּיקִים,
וּלְכָל אֶחָד וְאֶחָד פִּתְרוֹנוֹ מְזֻמָּן;
אִלְמָלֵא שְׁעוֹת-אַהֲבָה הַבָּאוֹת כְּתֻמָּן –
גַּם לְפַיֵּס הַלֵּב לֹא הָיִינוּ מַסְפִּיקִים.
כִּי בָאת אֵלַי פִּתְאֹם חִוֶּרֶת וַחֲרֵדָה
וַתִּלְחֲשִׁי: בְּחִירִי – וּבְפִיךְ אֵין עוֹד דָּבָר, –
וָאֵדַע: לֵיל-חֵשֶׁק עָלֵינוּ אִם עָבַר,
וְנִחֲתָה בָךְ יַד-הַנֹּחַם הַכְּבֵדָה.
כִּכְהוֹת הָאַרְגָּמָן בְּנִזְרֵי הֶהָרִים
בְּעֶרֶב, כִּי יִפְנֶה הַשֶּׁמֶשׁ הַיָּמָּה
וַעֲרָפֶל יְכַס עֵין הַשְּׁלָגִים הַקָּרִים:
כָּךְ יוּעַם מַבָּטֵךְ כִּכְלוֹת לֵיל-הַסְּעָרָה;
וְצָבַרְתְּ לְמִשְׁמֶרֶת כְּזִכְרוֹן נֶחָמָה
אֶת אֵפֶר מַאֲוַיַּיִךְ בְּנַפְשֵׁךְ הַקָּרָה.
ז
לֹא אֵדַע מַדּוּעַ הַלַּיְלָה
כֹּה נַפְשִׁי תַנְחוּמִים שָׁאָלָה;
שֶׁן-עַכְבָּר חוֹרֶקֶת בַּפִּנָּה
וּמְנַסֵּר בַּדְּמָמָה מְשָׁלָהּ:
אִם טֶרֶם, בֶּן-אָדָם, עָיַפְתָּ,
הִסְתּוֹבֵב בִּמְחוֹל הָעֲלוּמִים;
וְהָיָה כִּי יִפְנֶה אֲבִיבְךָ,
וִיהִי לְךָ חוֹר לְתַנְחוּמִים.
יֵשׁ צִנּוֹר לָאוֹן וְלַחֵשֶׁק,
וּלְכִלְיוֹן הַלֵּב אֵין שִׁלּוּמִים;
הִתְהוֹלֵל וּבִין לְאַחֲרִיתְךָ,
כִּי יְהִי לְךָ חוֹר לְתַנְחוּמִים.
מֶה עָגוּם כָּל מִשְׁתֵּה הַחַיִּים,
הַמְסִבִּים רְעֵבִים וּזְעוּמִים;
וְאַשְׁרֵי הַחַי שֶׁיִּבָּדֵל,
וִיהִי לוֹ הַחוֹר לְתַנְחוּמִים.
מִתּוֹךְ עִרְבּוּב יָגוֹן וּתְלוּנָה
מִסְתַּלְּקִים הַנְּעוּרִים הַמְרֻמִּים;
וְנִשְׁאָר אֲבַק הַזִּכְרוֹנוֹת,
נִשְׁאָר רַק חוֹר לְתַנְחוּמִים.
כִּי קָרָה הִיא אֵשׁ הָאַרְגָּמָן
בַּשַּׁחַר כְּבִשְׁעַת הַדִּמְדּוּמִים;
רַק לוֹהֲטָה חֶרֶב הַמָּוֶת –
וִיהִי לְךָ חוֹר לְתַנְחוּמִים.
לֹא אֵדַע מַדּוּעַ הַלַּיְלָה
כֹּה נַפְשִׁי תַנְחוּמִים שָׁאָלָה;
שֶׁן-עַכְבָּר בַּפִּנָּה חָרָקָה,
וַיְנַסֵּר בַּדְּמָמָה מְשָׁלָהּ.
ח
אֲנִי נוֹלַדְתִּי לְעָם אֲשֶׁר לוֹ חֻקֵּי-אֵל,
וְאֶחָד הוּא הָאֵל לְכָל הָעֵדָה:
וּבְדִמְמַת מִקְדָּשׁוֹ, בְּפִנַּת רָז וָצֵל,
כִּי תִשַׁח נַפְשִׁי סוֹעֲרָה וַחֲרֵדָה –
לַשָּׁוְא אָז הֶמְיַת-לִבִּי, לָרִיק שִׂפְתוֹתַי נָעוֹת!
כִּי כְבוֹד אֵל-עוֹלָם רָם וְנִשָּׂא אֵל-הַצְּבָאוֹת.
וְלָמָּה יַעֲרֹג לֵב וְכִלְיוֹן נֶפֶשׁ לָמָּה,
אִם יֵרֵד רַק כְּבוֹד-אֵל וְרַחֲמָיו אֵין בַּדְּמָמָה?
וְיֵשׁ אֲשֶׁר לְמִקְדְּשֵׁי אֵל זָר
בְּעֶצֶם יוֹם לְתֻמִּי אֲנִי סָר,
וְאֵרֶא שָׁם לֹא אַחַת בַּדּוּמִיָּה
דְּמוּת אִישׁ מִתְיַחֵד וְכוֹרֵעַ,
וּכְרוֹאֶה תַעְתּוּעֵי-צֵל בַּצִּיָּה
כְּפוּף רֹאשׁ שָׁם אֶעֱמֹד וּבְלֵב יָגֵעַ.
וְאֵדַע נֶאֱמָנָה: מַה לּוֹ פֹה לָאִישׁ וּמִי לוֹ –
כִּי יָצַר לוֹ אֵל חַי לְבַדּוֹ וּבִשְׁבִילוֹ.
וַאֲנִי מַה-תִּתֵּן לִי, אֵל עַמִּי, אֵל הָרַבִּים,
בַּעֲטֹף לְבָבִי בִּי וּבִרְכַּי דֹּם תִּכְרַעְנָה
בְּקֹר מִקְדָּשְׁךָ לְלֹא רַחֲמִים וּלְלֹא-מַעֲנֶה?
וּמַה לִּי דִבְרֵי קָדְשְׁךָ הַמְנַבְּאִים
אֶת קֵץ הָרַחֲמִים וְהַטּוֹב לְקֵץ הָעִתִּים –
וּמִקְלָט אַיִן לְכִלְיוֹן נֶפֶשׁ וְלַחֲלוֹם?
וּמַה לִּי יוֹם הַגְּמוּל – מֵאַחֲרַי רַק הַתְּהוֹם,
וּבְנֵי הַנֵּצַח, הַכּוֹכָבִים, אִלְּמִים בִּי מַבִּיטִים.
ט
דּוֹמֶה הַדָּבָר כְּאִלּוּ עֲדַיִן
עוֹד מְלֵאָה הַכּוֹס וְעוֹד מָתוֹק הַיַּיִן,
עוֹד צוֹהֵל הַמִּשְׁתֶּה בִּצְחוֹק וּבְמַנְגִּינָה, –
וְצֵל קַר וְאִלֵּם כְּבָר רָבַץ בַּפִּנָּה.
אֵין רוֹאֶה הַצֵּל – וְהַגִּיל עוֹד בָּאוּלָם,
אַךְ צָנְחָה חֲרָדָה לֹא-בְרוּרָה עַל כֻּלָּם,
וַיְהִי כְבָר כָּל קוֹל וְכָל פָּנִים עֲמוּמִים,
כִּהְיוֹת לִפְנֵי סַעַר פְּנֵי שֶׁמֶשׁ אֲדֻמִּים.
הַצְּחוֹק לֹא נִשְׁתַּתֵּק, הַמָּחוֹל לֹא חָדַל,
אַךְ נֶחְפַּז כַּגוֹרָל הַצֵּל אַף הוּא גָדַל,
וַיִּזְחַל וַיִּגַּע בִּכְנַף כָּל אַדֶּרֶת,
כִּזְחֹל אֵד בַּגַּיְא לִפְנֵי רוּחַ סוֹעֶרֶת.
עוֹד רֶגַע וַתֵּכַהּ כָּל עַיִן לוֹהֶטֶת,
וַתִּדְבַּק לָעוּגָב הַיָּד הַפּוֹרֶטֶת,
וַיֶּחְדַּל כָּל קוֹל – אַךְ הַמָּחוֹל לֹא תַם עוֹד,
וַיִּמּוֹג כְּאִוְשַׁת מֶרְחַקִּים וַיַּעֲמֹד.
וּפִתְאֹם וַתִּפְרֹץ בָּאוּלָם הַחֲרָדָה,
וְאִשָּׁה מִדּוֹדָהּ בִּמְצוּקָה נִפְרָדָה,
וְעַיִן לְעַיִן חֲרֵדָה וְתוֹהָה,
כְּצַמְּרוֹת הָעֵצִים הַנָּעוֹת בַּסֹּעָה.
נֶאֶלְמוּ הַקְּרוּאִים וְכוֹסָם בְּיָדָם,
רַק קוֹל הָאוֹרְלוֹגִין בָּאוּלָם לֹא נָדָם,
וַיְהִי כְקוֹל קוּקוּ הַקּוֹרֵא בַיַּעַר,
הַשּׁוֹתֵק וְזוֹעֵם לִפְנֵי הֱיוֹת סַעַר.
וּפִתְאֹם יַד מִי אֶת הָעוּגָב הִרְעִידָה,
וַיֵּט שׁוּב הַמָּחוֹל וַיִּנְהַר בְּמִדָּה;
וַיָּרֶק אִישׁ צְחוֹקוֹ, וַיֵּשְׁתְּ אִישׁ אֶת כּוֹסוֹ –
וַיִּישַׁן הַצֵּל וְאֵין עַיִן לִרְאוֹתוֹ.
י
כָּל הַהֶבֶל שֶׁבַּחַיִּים
אָמְנָם לִבִּי זֶה כְבָר גִּלָּה,
אוּלָם יֵשׁ שֶׁאֶתְאַו לִשְׁתּוֹת
גַּם אֲנִי מִיֵּין הַתְּהִלָּה.
כָּךְ בַּחוּרָה רָמַת-עַיִן
תַּכְזִיב תִּקְוַת עוֹגְבֵי לִבָּהּ,
וּבִצְחוֹקָהּ מְרִי גַעְגּוּעִים,
וּבְמֶבָּטָהּ רֶשֶׁף חִבָּה.
יא
אֲנִי – עַל צוּר לִבִּי הַקָּשֶׁה
כָּל תַּאֲוָה חוֹרֶטֶת אֶת כְּתָבָהּ,
כַּחֲרֹט יַד הַנַּפָּח עַל בַּרְזֶל,
הַנִּתָּן בְּתוֹךְ הַלֶּהָבָה.
וְאוּלָם מִקִּירוֹת לְבָבֵךְ
דִּבְרֵי הָאַהֲבָה נִמְחָקִים, –
כָּךְ דֶּרֶךְ הַכּוֹכָב הַנּוֹפֵל,
חִישׁ יֹאבַד בְּעַרְבַת הַשְּׁחָקִים.
וְכָךְ כַּעֲבֹר רוּחַ סוֹעָה,
הַנַּחַל כְּבָר זוֹרֵם בְּנַחַת,
וּפְלֵיטַת הַסַּעַר, שְׂרִיד-קֶצֶף,
מִגַּלָּיו הַשּׁוֹקְטִים נִמַּחַת
אַךְ הוֹמֶה הַיָּם בְּלִי הֲפוּגוֹת,
וְקִצְפּוֹ מִתְנַפֵּץ אֶל סְלָעִים;
כְּזִכְרוֹן הַסְּעָרוֹת שֶׁחָלְפוּ
כְּאוֹת לַמִּשְׁבָּרִים הַבָּאִים.
יב
בְּדוֹר שֶׁל יָדַיִם חָרוּצוֹת
וּלְבָבוֹת זְעוּמִים וַעֲצֵבִים –
גַּם לֵילוֹת הָעֹנֶג הֵם קָרִים,
גַּם יְמֵי הָאַהֲבָה הֵם תְּפֵלִים.
לְכָל רוּחַ שִׁעֲמוּם מְצוּיָה
צִיצֵי הַחֵשֶׁק כְּבָר נוֹשְׁרִים,
גֶשֶׁר לַגִּיל וְלַיָּגוֹן
מִלֵּב לְלֵב עַכְשָׁו אֵין גּוֹשְׁרִים.
רַק פּוֹרְשִׂים אֶת מַטְלִית הַחִבָּה
עַל חֶבְלֵי הַלֵּב הַנּוֹשָׁנִים,
וְיוֹשְׁבִים לְמִשְׁתֵּה הָאַהֲבָה
בַּאֲבַק גַּעְגּוּעִים יְשָׁנִים.
יג
מִתְגַנֵּב הָאָסוֹן בִּשְׁבִילוֹ,
וְדַרְכֵי הַטּוֹב עֲקַלְקַלִּים;
עֲיֵפִים וּזְעוּמִים נְקַבֵּל
אֶת רִגְעֵי הָאשֶׁר הַדַּלִּים.
וַאֲנִי יֵשׁ שֶׁאֶבְחַל בָּעֹנֶג
וּבְכָל מַתְּנַת-חַיִּים חֲדָשָׁה;
כָּךְ יֵמַר לַיֶּלֶד לְהַשְׁלִיךְ
הַפְּרִי עִם הַקְּלִפָּה הַקָּשָׁה.
מְרַמֶּה הָאשֶׁר אֶת בְּחִירוֹ
וּמְיַגַּע כִּנְשִׁיקַת הַקְּדֵשָׁה,
וּבְלֶכְתּוֹ מִשְׁתַּמֵּר זִכְרוֹנוֹ
כִּפְלֵיטַת שׁוֹשַׁנָּה יְבֵשָׁה.
יֵשׁ מְרִי גַם בְּגִיל מְאֻשָּׁרִים
וּתְלוּנָה בִּצְחוֹקָם תִּסְתַּתֵּר,
כִּי תְאוֹמִים הַגִּיל וְהַיָּגוֹן –
וְצַר גַּם עַל שְׁנֵיהֶם לְוַתֵּר.
יד
בְּעַד הַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ
אֶל הָרְחוֹב הָרֵיק אַבִּיטָה;
נַעֲרָה תְמִימָה וְאוֹהֶבֶת
צָנְחָה דֹּם בִּקְצֵה הַמִּטָּה.
צָנְחָה דֹם בִּקְצֵה הַמִּטָּה
נַעֲרָה תְמִימָה וְאוֹהָבֶת
מַה לִּי אַהֲבָה, וְגוֹרָלִי
עִרְבּוּב גָּאוֹן וְעַצָּבֶת?
דְּמָמָה. עָלֶה נִדָּף רִשְׁרֵשׁ
עַל פְּנֵי אַבְנֵי הַמַּרְצֶפֶת.
אֵלִי, אֵלִי, אָנָה אֶבְרַח
מִפְּנֵי רוּחִי הַזּוֹעֶפֶת?
טו
כְּצִיץ יְקַר-טְרָפִים, שֶׁגָּדַל
וְרָוָה בַבִּצָּה רִקָּבוֹן,
כָּךְ גָּדְלָה אַהֲבָתִי בִלְבָבִי –
רַב-מְרִי וּכְבַד-עָווֹן.
כְּאֵד רַעַל מִתְאַבֵּךְ מִבִּצָה
בָּעֶרֶב לְאוֹר חֶרְמֵשׁ-הַלְּבָנָה –
כָּך תִּשְׁתִּי אֶת כּוֹס הַיִּסּוּרִים
מִיָּד נֶאֱמָנָה.
אוֹצָרוֹת שֶׁל רֹךְ וְתַנְחוּמִים
מָרְעָלִים בְּנַפְשִׁי מֻנָּחִים –
כְּעֶרֶשׂ הַחֶרְפָּה לְאִשָּׁה
בְּהֵיכַל מְלָכִים.
וְאַתְּ, כְּאוֹר שֶׁמֶשׁ הַסּוֹפֵג
כָּל אֵדֵי הָאָרֶץ בִּמְנוּחָה –
אַתְּ תִּמְלְכִי בְאֹהֶל-יְגוֹנִי
טְהוֹרָה וּבְרוּכָה.
טז
שִׁירֵיהֶם כְּקוֹל תֵּבַת-זִמְרָה
הַמַּקְהִיל קְהִלּוֹת בַּחוּצוֹת –
יְלָדִים יְרַקְּדוּ מֵחֶדְוָה
וְשׁוֹמְעוֹת הַשְׁפָחוֹת וּמְרֻצּוֹת.
וַאֲנִי שִׁירִי בָא מִגָּבוֹהַּ,
כְּצִלְצוּל הַפַּעֲמוֹן הָרָם;
הוּא הוֹלֵם לְחַג וְלִתְפִלָּה,
וּלְקוֹלוֹ יִתְקַדֵּשׁ הָעָם.
יז
חֲסַל! כְּבָר גָּז הַלֵּיל הָאַחֲרוֹן,
וּכְבָר הַשַּׁחַק כְּמִשְׁטַח עֶשֶׁת
מְהַבְהֵב לְעֵינַי הָעֲיֵפוֹת.
מַחֲרִישָׁה אַתְּ וּמִתְלַבֶּשֶׁת.
עוֹד יָדִי נִמְשְׁכָה לִכְתֵפֵךְ,
וַיָּבוֹא מַעֲנֵךְ קַר: “הַנִּיחָה!” –
חֲסַל. הֲיֵאָמֵן כִּי אֶבְכֶּה
לִצְלִיל הַמִּלָּה: אֲהַבְתִּיךָ?
יח
מִלַּפִּיד הַנְּעוּרִים הֶעָשֵׁן
הִתְמַלֵּט שׁוּב נִיצוֹץ יְחִידִי;
עוֹד פַּעַם אָהַבְתִּי וָאֶחְדַּל
וְנִפְחַת עוֹד שְׁבִיב מִלַּפִּידִי.
לְתֻמִּי אֲנִי אֲהַבְתִּיהָ,
גַּם הִיא אֲהֵבַתְנִי לְתֻמָּהּ,
וּבְלֶכְתָּהּ לֹא הֵמַר לְבָבָהּ,
כְּלֵב אִשָּׁה מְצֵרָה וּמְרֻמָּה.
לְחִיצַת הַיָּד הַנּוֹאֶשֶׁת
לֹא אָרְכָה בְרֶגַע הַפְּרֵדָה;
לְרֶטֶט שְׂפָתֶיהָ הָאַחֲרוֹן
לֹא נִלְוְתָה דִמְעָה חֲרֵדָה.
וּכְצִפּוֹר כִּי תַךְ בִּכְנָפֶיהָ
בְּעוּפָהּ לַחָפְשִׁי מֵרֶשֶׁת,
כָּךְ פָּנְתָה לִי עֹרֶף וַתֵּצֵא,
וְשִׂמְלַת הַחֵן מְרַשְׁרֶשֶׁת.
וּבְעָבְרָהּ לִפְנֵי חַלּוֹן חֶדְרִי,
כֹּה קַלָּה וּבְטוּחָה צָעָדָה;
דָּבַקְתִּי לַזְּגוּגִית וָאֶלְחַשׁ:
“הִיא אָבְדָה לְךָ, הִיא אָבָדָה”.
וָאֶסְפֹּר עַד כְּלוֹת צְעָדֶיהָ
עוֹד אַחַת, עוֹד אַחַת – וּדְמָמָה.
וּבְלֶכְתָּהּ אֶת אֶרֶג הַיְצִירָה
כְּבָר יָדִי בִמְנוּחָה רָקָמָה.
יט
בּשְׁתִּי, אֵל חֶסֶד, מִשְּׁבִיל הַתַּעְתּוּעִים
שֶׁרֹאשׁוֹ אוֹן-מִרְמָה וְסוֹפוֹ צְחוֹק תְּלוּנָה,
וּכְעָב יְכַסֶּנּוּ אֲבַק גַּעְגּוּעִים.
בּשְׁתִּי, אֵל חֶסֶד, מִנַּפְשִׁי הַחֲרֵדָה
הַזּוֹנָה אֶל גִּיל וְאֵינָהּ מוֹצֵאת תִּקּוּנָהּ,
הַמְצַפָּה לִגְבוּרָה וּבוֹרְחָה מֵהֵדָהּ.
בּשְׁתִּי, אֵל חֶסֶד, מֵחֲלוֹם הַהֲזָיָה
שֶׁהִפְלִיג לְכָל קְצוֹת מַמְלֶכֶת הָאַהֲבָה,
וּבְשׁוּבוֹ אֵלַי בְּפִיו דָּבָר לֹא הָיָה.
בּשְׁתִּי, אֵל חֶסֶד, מִצֵּל הָעִצָבוֹן
הַסּוֹכֵךְ עַל אַחֲרִית נְעוּרַי וּמְלַוֶּה
אֶת פִּרְחֵי תַעֲנוּגַי כְּעַשׁ הָרִקָּבוֹן.
כ
וַיְהִי אֲנִי הוֹזֶה עַל פְּלֵיטַת גְּוִיל-קְדוּמִים
וָאֶדְלֶה מִשָּם אִמְרַת-חֵן לְשִׁלּוּמִים.
וָאֶמְצָא שָׁם רָשׁוּם: לָדַעַת אִם תֹּאבֶה
בַּחֲלוֹמוֹת וּבְעָמָל הָאשֶׁר אִם שׁוֹוֶה –
כְּרֵה אֹזֶן לִמְשָׁלִי: בְּיוֹם קֹר וְעַרְפַלִּים
הִתְנַהֲלָה קְדוֹרַנִּית עֲדַת עִוְרִים דַּלִּים;
הֵם הָלְכוּ אֶת דַּרְכָּם בִּיגוֹן עֲצַלְתַּיִם;
וְהִנֵּה לְנֶגְדָּם אִישׁ זָר גְּלוּי עֵינַיִם;
בְּיָדוֹ אֵין מְאוּמָה וּבְפִיו דְּבַר רְמִיָּה:
הֵא דִינָר שֶׁל זָהָב, כַּת עִוְרִים עֲנִיָּה!
מְצָאוּהוּ, תִּפְשׂוּהוּ וּתְנוּ לַזָּר בְּרָכָה! –
וַעֲדַת הָעֲנִיִּים לָאָרֶץ צָנָחָה,
כָּל אֶחָד בְּרֶפֶשׁ הִתְפַּלֵּשׁ וְחָפָר,
וַיָּרֶב אֶת רִיבוֹ עַל חָצָץ וְעָפָר;
וְהַרְחֵק בְּחֶבְיוֹן עַרְפַלִּים אֲטוּמִים,
שָׁם לָעַג הַזָּר לַמִּסְכֵּנִים הַמְרֻמִּים.
-
במקור המודפס: ש' שמאלית – הערת פב"י ↩
מַסַּע אֲבִישָׁלוֹם
מאתיעקב שטיינברג
פְּתִיחָה
יְפִי הָאַלְמָוֶת בַּחֲלוֹמִי
וּלְבָבִי גַחֶלֶת עֲמוּמָה;
צַו נֵצַח עַל שְׂפָתַי הַקּוֹדְחוֹת
וּבְיָדִי הַקָּרָה אֵין מְאוּמָה.
עַפְעַפַּי יַיְשִׁירוּ לַתְּהִלָּה
וּדְבַר-מָה לַתְּהוֹם יַדְרִיכֵנִי;
מְחוּקָה עַל חוֹתַם נְעוּרַי
מִלַּת הַקֶּסֶם: הִנֵּנִי.
וַעֲשֵׁן-לֵב בֵּין אוּדֵי יְצִירָה
מֵחֲלוֹם הַתַּעְתּוּעִים לֹא אֶרֶף: –
כְּגִבּוֹר הַנּוֹפֵל עַל חַרְבּוֹ
וְעֵינָיו הַגּוֹוְעוֹת – לַחֶרֶב.
פְּרוֹלוֹג: יְגוֹן הַמּוֹלֶדֶת
לֹא מִגֶּזַע בֵּית רִקָּבוֹן
יָנַק לְשַׁדּוֹ אֲבִישָׁלוֹם,
וּבַעֲווֹן יְרֵשַׁת קָלוֹן
לֹא הִתְגָּאֲלָה בוֹ נַפְשׁוֹ;
לֹא בְמִשְׁכְּנוֹת הָעֹנִי
כָּבְדָה רוּחוֹ וַתֵּעָגֵן
לִשְׁבִיל יֶשַׁע בַּמֶּרְחַקִּים;
לֹא שִׁגְיוֹנוֹת אשֶׁר-נֹעַר,
אַף לֹא סֵבֶל חַיֵּי-לַחַץ
מִמּוֹלַדְתּוֹ הִתְעוּהוּ;
לֹא כִנְמַקֵּי לֵב וּבָשָׂר,
אֲשֶׁר יַרְווּ צִמְאוֹן נַפְשָׁם
בַּעֲסִיס חֲלוֹמוֹת הֶבֶל
וּבְמַמְרוֹרֵי קִנְאַת סְתָרִים –
הָלַךְ קוֹדֵר אֲבִישָׁלוֹם;
לֹא כְקוֹבְבֵי-יוֹם הַצְּפוּיִים
לַהֲבֵל יְגוֹן אֵין-אוֹנִים
וּלְתַעֲלוּלֵי זְדוֹן-הַמִּקְרֶה –
נָשָׁה טוֹב גַּם אֲבִישָׁלוֹם.
הָדוּר, דָּגוּל, גְּבַהּ-עֵינַיִם –
כָּכָה עָמַד אֲבִישָׁלוֹם
קוֹמְמִיּוּת בַּעֲלוּמָיו
וּכְשֹׁךְ סַעֲרַת הָאֵלִים
בְּמוֹלַדְתּוֹ וּבְנַפְשׁוֹ;
רַק בִּרְתוּקוֹת יָגוֹן פֶּלִאי
רִתְּקָה אוֹתוֹ יַד גּוֹרָלוֹ
בְּתוֹךְ מַעְגַּל בַּטָּלָה,
לִבְלִי נְטוֹת לִשְׁבִיל הֶעָמָל,
לִבְלִי סוּר לִנְתִיב הָעֹנֶג,
לִבְלִי הֵימִין אֶל עַלִּיזִים,
לִבְלִי הַשְׂמְאִיל גַּם לַמְעֻנִּים,
לִבְלִי נְפֹל גַּם מְלֹא קוֹמָתוֹ
לַאֲבַק הָאֵל הַשָּׂרוּף,
וּלְהָרִיעַ תְּרוּעַת אֵבֶל
לִקְלוֹן עַד וּלְיֵאוּשׁ נֵצַח.
וּבָעֵת הַהִיא וַיֵּלֶךְ
בִּימֵי קַיִץ אֲבִישָׁלוֹם
לִשְׁאֹף צֵל בִּשְׂדֵה אוּקְרַיְנָא;
וּבִנְעֹם לוֹ שְׁלוֹם הַקַּיִץ,
וּמְלֹא נַפְשׁוֹ דְמִי וָזֹהַר,
כִּמְלֹא מִשְׁטַח יְאוֹר רוֹגֵעַ
בַּצָּהֳרַיִם מוּל הַשֶּׁמֶשׁ, –
וַיִּסָּעֵר פִּתְאֹם לִבּוֹ
לִדְמוּת נַעֲרָה מִן הַנְּעָרוֹת
אֲשֶׁר יָצַק אֵל הַיֹּפִי
מוֹר הָאַהֲבָה עַל רֹאשָׁן,
וּמִסְּבַךְ קְוֻצּוֹתָן כּוֹנֵן
רֶשֶׁת חַיָּה וְרוֹעֶדֶת,
וּבֵין קִמְטֵי שִׂמְלַת גֵּוָן
טָמַן רִשְׁרוּשׁ כְּנַף הָאשֶׁר,
וּבִתְהוֹם אִישׁוֹנָן צָרַר
תַּעְתּוּעֵי גִיל וְיָגוֹן,
אַף חֲרוֹז שִׂפְתוֹתָן צֵרֵף
לְמַנְגִּינַת אֵשׁ וְחִידָה.
דִּבְרֵי חֵן בְּפִי הָעֶלֶם,
לַהַג-תֹּם עַל שְׂפַת הַנַּעֲרָה;
עוֹד הָעֶלֶם גְבַהּ עֵינַיִם,
גַּם הַנַּעֲרָה מִתְנַכֶּרֶת;
טֶרֶם יָחוּשׁ עוֹד הָעֶלֶם1
נֵטֶל יָגוֹן קַל עַל לִבּוֹ
כְּעַצֶּבֶת אֲשֶׁר תֵּרֵד
עַל הָאָרֶץ לִפְנֵי סַעַר, –
וּכְבָר נֶאֱחַז קְצֵה לִבּוֹ
בְּמַלְכֹּדֶת זְהַב הַקְּוֻצּוֹת,
וּבְעוֹדֶנּוּ זָע וּמְפַרְפֵּר –
וַיִּנָּתְזוּ מִצּוּר לִבּוֹ
גִּצֵּי רֶגֶשׁ וַחֲלוֹמוֹת,
וַיִּמּוֹגוּ בַמַּחֲבוֹאִים
בַּעֲלָטַת לֵילוֹת יִחוּד.
עַל מַרְבַדֵּי שְׂדוֹת הַקַּיִץ,
בְּתוֹךְ מַעְגַּל עֲלוּמִים,
אָז גַּם יַתְחִיל גַּם יֵאָסֵף
מִשְׂחָק חַי שֶׁל שְׁנֵי לְבָבוֹת.
כָּכָה אַהֲבַת הָאִשָּׁה
לִלְבַב גֶּבֶר חוֹמֵד אשֶׁר:
כְּאַגָּדַת-פְּלָאִים סְתוּמָה,
אֲשֶׁר תִּבְלַע עֵין מִתְבּוֹדֵד
מֵעַל פְּלֵיטַת גְּוִיל קַדְמוֹנִים –
רֶגַע גָּז וְתַם הֶחָזוֹן,
וּמִתּוֹךְ הַיָּד יִשָּׁמֵט
זָר וְאִלֵּם גְּוִיל הָרָזִים,
רַק הָאִישׁ עוֹד יוֹסִיף יִשְׁהֶה
וּלְמִשְׁעֶנֶת כִּסְאוֹ יִדֹּם,
וּבְעֵינַיִם כָּלוֹת יָתוּר
בַּדּוּמִיָּה הַלּוֹחֶשֶׁת. –
כָּכָה אָהַב אֲבִישָׁלוֹם:
לְלֹא רֶטֶט הַמַּאֲוַיִּים
אֲשֶׁר יִצְנְפוּ לֵב-אוֹהֵב
אֱלֵי רוֹם דִּמְיוֹנוֹת נֹעַר,
לְלֹא מַדְוֵה הַהֲזָיָה,
אֲשֶׁר יִתֵּן עֹז רְמִיָּה.
גַּם לַחַלָּשׁ עֵת כִּי יֹאהַב,
גַּם לַנִּקְלֶה הַמִּשְׁתּוֹלֵל
לִסְגֹּר שַׁעֲרֵי הַיָּגוֹן,
וּבִרְשׁוּתוֹ אֵין מְאוּמָה –
רַק מַפְתֵּחַ זָהָב קָטָן
לִלְבַב אִשָּׁה צַר וְנֶאֱמָן;
לֹא בִנְתִיבוֹת גִּיל וְיָגוֹן
יָצָא לִתְעוֹת אֲבִישָׁלוֹם,
אַף לֹא שָׁאַף מְלֹא חָזֵהוּ
חֹם הַתַּאֲוָה הַלּוֹהֵט,
אֲשֶׁר יְהִי לְאַבְקַת זָהָב
מוּל הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁל הָאַהֲבָה, –
רַק לְרוֹמְמוּת לְבָבוֹ
רָץ וַיַּעֲבֹר אֲבִישָׁלוֹם
אֶת מְסִלַּת הַנִּצָּחוֹן, –
הֲלֹא הוּא הַשְּׁבִיל הַקָּצָר
הַמִּתְפַּתֵּל – צַר וְנִבְדָּל
בֵּין רְשֻׁיּוֹת שְׁנֵי עוֹלָמוֹת –
מִלֶּב גֶּבֶר לִלְבַב אִשָּׁה.
כָּךְ בְּצָהֳרֵי יוֹם-קַיִץ –
יֵשׁ שֶׁיֵּרוֹם גַּל עַל נָהָר,
וְהִתְגַּלְגֵּל רֶגַע אֶחָד
שְׁטוּף נְגֹהוֹת – וּבְאֵין רוּחַ
יִמּוֹג חִישׁ וְיִשְׁקַע חֶרֶשׁ
בֵּין בְּנֵי-גַלִּים שַׁאֲנַנִּים. –
הָיָה עֶרֶב חַם בַּשָּׂדֶה.
לִפְנֵי פֶתַח בֵּית-הַקַּיִץ
הֵיטִיב לִבּוֹ אֲבִישָׁלוֹם,
וַיִּשְׁתַּעְשַׁע עִם הַנַּעֲרָה
הַנִּשְׁעֶנֶת דֹּם אֶל כְּתֵפוֹ;
הַשָּׁמַיִם כְּבָר הֶאֱפִילוּ,
כּוֹכָב צָץ וְנִמְלַךְ לָשׁוּב,
וּבַמִּזְרָח טֶרֶם יִכְבּוּ
הַדִּמְדוּמִים הָעֲמוּמִים:
עָבַר רוּחַ חַם בַּקָּמָה
הַמְעֻלֶּפֶת בַּהֲרוֹת כֶּסֶף,
וַיִּזְדַּעְזַע אֲבַק זָהָב,
וַיַּגִּיעוּ רֵיחוֹת קָצִיר
וּמִגַּן נִיחוֹחַ אֵלָה
לִבְנַת צִיץ בְּעֶצֶם קַיִץ –
וַיִּתְנַעֵר אֲבִישָׁלוֹם
לִשְׁאָף-רוּחַ מְלֹא חָזֵהוּ,
וַיִּתְאַפֵּק מוּל הָעָרֶב.
רֶגַע שָׁקַט בּוֹ לְבָבוֹ
לְלֹא זִיעַ גִּיל וָרֶגֶשׁ,
וּמִשְׁנֵהוּ – עָצַר פִּתְאֹם
הַלְמוּת לִבּוֹ אֲבִישָׁלוֹם,
וּכְעֵין רֶגֶשׁ דַּק וְסָתוּם
קָם בְּרוּחוֹ דִּמְיוֹן פְּלָאִים
לָחוּשׁ רַק כִּמְעוּף הָעַיִן
קִרְבַת דְּבָרִים אֲשֶׁר רָחֲקוּ
וְלֹא יִקְרְבוּ עַד עוֹלָם,
לִשְׁמֹר רֶגַע גִּיל רְמִיָּה
וּלְהִתְאַפֵּק כַּבּוֹטֵחַ
כִּי עוֹד מְעַט מִזְעָר – וְנִגְלוּ
נִסְתְּרוֹת תַּעְתּוּעֵי אֱנוֹשׁ,
אַף גַּם יִפֹּל קִיר הַגָּבִישׁ,
אֲשֶׁר יַעֲמֹד לְמַעְצוֹר
עֵת כִּי נוֹשִׁיט יָד עוֹרֶגֶת
מִמַּחֲבוֹאֵי בְדִידוּתֵנוּ,
וּלְכָל רָז וּלְכָל שִׁגָּיוֹן
יִתְגַּל פִּתְרוֹן-עַד מֵאֵלָיו,
וּמִנִּבְכֵי תְהוֹם-הַנֶּפֶשׁ
שִׂפְתֵי רָזִים תְּשִׂיחֶינָה
אַחֲרִית גֶּבֶר אֲשֶׁר נָטַל
לָשֵׂאת עֹל גַּעְגּוּעֵי אשֶׁר. –
כַּאֲבֹד כָּל שְׁבִיל בָּאָרֶץ
אַחֲרֵי סוּפַת-חֹרֶף עַזָּה,
וְלַשֶּׁלֶג בְּרַק עִצָּבוֹן
כִּבְרַק עֵין-עֲנָק חִוֶּרֶת, –
כָּךְ הִשְׁתָּאָה אֲבִישָׁלוֹם
לְכָל יַרְכְּתֵי לְבָבוֹ,
וְלֹא מָצָא שְׁבִיל וָדֶרֶךְ
עֵת כִּי נֵעוֹר מֵחֲלוֹמוֹ,
וּלְתוֹךְ מֶרְחֲבֵי הַשָּׂדוֹת
דּוּמָם צָפָה אֲבִישָׁלוֹם,
וְהִנֵּה נִשְׁקְפָה לְמוּלוֹ
מִתּוֹךְ אֵד-הַלֵּיל הַחִוֵּר
עַיִן גְּדוֹלָה וְעִוֶּרֶת,
וּבְמֶבָּטָהּ תּוּגָה סְתוּמָה,
אֲשֶׁר אֶחָד יְשִׂיחֶנָּה –
צְלִיל הַמִּלָּה: הַמּוֹלֶדֶת.
הַשִּׁיר הָרִאשׁוֹן
א : מוֹת-אֵלִים
אֵלֶּה קוֹרוֹת אֲבִישָׁלוֹם,
הוּא הָעֶלֶם כְּבַד-הַחֲלוֹמוֹת,
אֲשֶׁר הִצִּיל בְּיוֹם זָדוֹן,
בְּהִתְגּוֹשֵׁשׁ אֵל בְּאֵלִים,
פְּלֵיטַת אֵשׁ וּשְׁיָר נִשְׁמָתוֹ.
עוֹדוֹ נַעַר וַיִּבָּדֵל
מִבְּנֵי גִילוֹ הוֹגֵי-תוֹרָה
בְּבֵית רַבָּם וּבַחֲבוּרָה:
הוּא לְבַדּוֹ, רַךְ וִיחִידִי,
נָטַר דִּמְמַת בֵּית-מִדְרָשׁ
בַּאֲפֵלַת לֵילֵי חֹרֶף,
עֵת גַּם לַהַב נֵר-הַתָּמִיד
נִזְקַף תּוֹהֶה עַל הָעַמּוּד
כְּמִשְׁתָּאֶה לָעַצֶּבֶת,
וְהַחֲשֵׁכָה סְפוּגַת יָגוֹן
דֹּם נִתְקַפְּלָה בַזָּוִיּוֹת,
וַאֲפֵל הַלַּיְלָה קָרַב
אֶל כָּל חַלּוֹן, וַיִּצָּמֶד
כְּבִנְשִׁיקַת-שְׁחוֹר חֲשָׁאִית
אֶל כָּל שִׁמְשָׁה מְהַבְהֶבֶת,
וּבַבַּיִת תָּסַס דּוּמָם
רֵיחַ דַּק שֶׁל קְדֻשָּׁה מֵתָה;
אֶחָה הָיָה אָז הַנַּעַר
עִם הַשְּׁתִיקָה אִלְּמַת-שָׂפָה,
עִם הַיָּגוֹן כְּבַד-הַכָּנָף,
אֲשֶׁר רָבַץ וַיִּצָּמֶד
אֶל הַסְּפָרִים וַיִּשָּׁקֵם
נְשִׁיקַת רֵעִים בִּשְׁעַת גְּסִיסָה,
וְאֵין לְהַבְחִין בַּדּוּמִיָּה
אִם עוֹד יִרְעַד רַחַשׁ אַחֲרוֹן
עַל שִׂפְתֵיהֶם, אוֹ לָנֶצַח
כְּבָר כִּסָּתַם שְׁתִיקַת מָוֶת.
הָס! בַּאֲבַק אֲרוֹן הַסְּפָרִים
נֶאֱנָק דֹּם אֵל עַתִּיק יוֹמִין
וּבַת-עֵינוֹ, כְּבַיָּכוֹל,
תַּשְׁקִיף עוֹד עַל פְּנֵי הַבַּיִת
וְתוֹבַעַת לָהּ תַּנְחוּמִים.
אַחֲרוֹן הָיָה אָז הַנַּעַר
אֲשֶׁר נִשְׁקַע בְּתוֹךְ עֵינָיו
מַבַּט אֱלֹהִים הָאַחֲרוֹן
בְּגַעֲגוּעִים וּבְתוֹכָחָה.
אַחֲרוֹן הָיָה אָז הַנַּעַר –
וּבִמְלֹא חֲלַל הַבַּיִת
שְׁתִיקַת-עַד שֶׁלְּאַחַר מָוֶת,
וּבֵין קִמְטֵי הַפָּרֹכֶת
רָעַד כָּל הַלֵּיל בַּחֲשָׁאי
רֶטֶט אֱלֹהִים הָאַחֲרוֹן
וַיֵּאָלֵם עִם הַבֹּקֶר, –
אָז הִתְנַעֵר גַּם הָעֶלֶם
וַיִּצָּמֶד לִבְנֵי גִילוֹ,
אַךְ בְּצֵאתוֹ מִן הַבַּיִת
דָּבַק אֵלָיו לְעוֹלָמִים
רֵיחַ דַּק שֶׁל קְדֻשָּׁה מֵתָה.
יוֹם לְיוֹם וּלְשָׁנָה שָׁנָה –
וּבִגְדֹל הַנַּעַר יָצָא
לִקְרַאת אֱלֹהִים חֲדָשִׁים
אֲשֶׁר נוֹלְדוּ אָז בַּחֲבָלִים;
רִאשׁוֹן הָיָה אָז הָעֶלֶם
אֲשֶׁר נִתְקְלָה בִלְבָבוֹ
כְּנַף-הָאֵל בְּעֶצֶם זָהֳרָהּ,
וּבִגְדֹל הָאֵל וַיִּפְרֹשׂ
מֻטּוֹת כְּנָפָיו עַל הָאָרֶץ
וּבִהְיוֹת מְהוּמַת סַעַר,
הוּא הַסַּעַר אֲשֶׁר יִפְרֹץ
בְּהִתְגּוֹשֵׁש אֵל בְּאֵלִים,
אָז הִתְלַקַּח לֵב הָעֶלֶם
מִן הַקְּדֻשָּׁה אֲשֶׁר יָקְדָה
בַּאֲבַק הֲרִיסוֹת עוֹלָם,
אַךְ מֵעֵינָיו טֶרֶם יִנְדֹּף
רֵיחַ דַּק שֶׁל קְדֻשָּׁה מֵתָה.
יָמִים בָּאִים, יָמִים חוֹלְפִים
כַּעֲרוּגוֹת מֵי אוֹקְיָנוֹס, –
וּבִזְקֹן הָאֵל הֶחָדָשׁ
שְׁדוּד אוֹן-אֵל וַעֲיֵף-כְּנָפַיִם,–
אָז הִתְנַעֵר גַּם הָעֶלֶם,
וְהִנֵּה נַפְשׁוֹ חֶצְיָהּ שְׂרוּפָה
וּמַחֲצִיתָהּ עוֹד עֲשֵׁנָה;
קָם וַיָּנָס, אַף גַּם הִצִּיל
פְּלֵיטַת-אֵשׁ וּשְׁיָר נִשְׁמָתוֹ,
וּבְתוֹךְ עֵינָיו שְׁאָר הַפְּלֵיטָה –
זֹהַר דַּק שֶׁל קְדֻשָּׁה מֵתָה.
יוֹם לְיוֹם וּלְשָׁנָה שָׁנָה –
אֵלִים גּוֹוְעִים וּמִתְחַדְּשִׁים;
כַּאֲרֶשֶׁת בְּשׂוֹרַת פְּלָאִים
בָּא הַחֲלוֹם בְּתוֹךְ הַגּוֹלָה:
עַל הַיַּרְדֵּן אוֹ בַשָּׁרוֹן
רָאַה חוֹרֵשׁ זִיו הַשְּׁכִינָה.
אָז הִתְנַעֵר גַּם הָעֶלֶם
וַיִּתְחַדֵּשׁ עִם הַבְּשׂוֹרָה,
וּבְגַעְגּוּעֵי-אֵל חֲדָשִׁים
טָס לִקְרַאת הָאֵל הֶחָדָשׁ
אֲשֶׁר קֹרָא לוֹ: הַגְּאֻלָּה.
אָז יִפָּרֵד אֲבִישָׁלוֹם
פְּרֵדַת-עוֹלָם מֵאוּקְרַיְנָא,
בָּאֳנִיָּה יָשִׂים דַּרְכּוֹ,
אֱלֵי נוֹף-הַתְּכֵלֶת יַחְתֹּר,
וְכִקְסוּם תִּפְאֶרֶת יִשְׁעֶה
לְשַׁעֲשׁוּעֵי יָם-הַתְּכֵלֶת.
ב: בִּרְכַּת הַמּוֹלֶדֶת
לֵיל יָרֵחַ עַל הַגַּלִּים,
וּבִנְתִיב הַכֶּסֶף תָּנוּד
הָאֳנִיָה כַחוֹלֶמֶת.
בָּמֳתֵי-יָם מְנֻמְּרוֹת-זֹהַר
צוֹלְלוֹת בְּאֶמְצַע שְׁבִילָן,
וּמִסְתַּלְסֵל כְּמִשְׁתַּעֲשֵׁעַ
קֶצֶף לָבָן עַל פִּי קִבְרָן,
וּבַחֲלִיפוֹת אוֹר וָעֶשֶׁת
נָעִים גַּלִּים וְנִבְלָעִים,
וְכִיצוּרֵי תְּכֵלֶת חַיִּים
פּוֹלְטָה אוֹתָם שׁוּב הַמְּצוּלָה,
גּוֹרְפִים אוֹתָם שׁוּלֵי-נַחְשׁוֹל.
מִשְׂחָק חַי עַל פְּנֵי הַמַּיִם,
וּלְתִפְאֶרֶת – אוֹר וּדְמָמָה,
וְכוֹכָבִים – דָּרֵי-מַעְלָה –
הַמִּתְבּוֹנְנִים לַמִּשְׂחָק;
וִיצוּר זָר מֵעוֹלָם אַחֵר –
עָב כְּכַף אִישׁ – אַף הִיא הִתְחַמְּקָה
לִרְאוֹת רֶגַע וּלְהִסְתַּכֵּל,
אַךְ הִיא שְׁקוּפָה כֹה וְצֶחָה,
וּכְנָפֶיהָ כְבָר מִסְתַּלְּקוֹת.
דּוּמָם צָפָה אָז הָעֶלֶם
וְלִיגוֹן יְפִי הַלַּיְלָה
אֲפָפוּהוּ חֶבְלֵי-דְמָעוֹת
עַד לְשִׁיר וּלְגַעֲגוּעִים.
אֵלֶּה דִבְרֵי אֲבִישָׁלוֹם,
זֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ
אֶת מוֹלַדְתּוֹ אוּקְרַיְנָא
בְּיוֹם גַּעְגּוּעִים וְזִכָּרוֹן:
מִן הַדְּנֵיפֶּר עַז-הַנְּהָרִים
עַד לְיַעֲרוֹת נוֹף-הַבִּצּוֹת,
רָחֲבָה שָׁקְטָה אֶרֶץ-גַּנִּים
בְּרוּכַת שֶׁמֶשׁ וַעֲרָבוֹת.
וְהַשֶּׁמֶשׁ שֶׁמֶשׁ גְּבוּרָה:
אוֹרָהּ בָּא בִזְהַב הַחִטָּה
וּבִלְחִי תַפּוּחַ יֶאְדַּם,
וּשְׁיָר זָהֳרָהּ לָעֵנָב
הַמַּצְנִיעַ בַּמִּסְתָּרִים;
וְלָעֲרָבוֹת הוֹד הַמֶּרְחָב
סְפוּג חֲלוֹמוֹת וְגַעְגּוּעִים, –
הֲלֹא הֵם צֶאֱצָאֵי חוֹרִין,
פְּלֵיטַת-אוֹן וּשְׁיָר קוֹזַקִּים,
אֲשֶׁר רִוּוּ הָעֲרָבָה
בְּשִׁירוֹתָם צָדוֹת נָפֶשׁ.
אַשְׁרֵי חוֹמֵד אֶת אַדְמָתֵךְ,
לְעָרוֹת נַפְשׁוֹ אֶל מֶרְחָבֵךְ
וּלְקַדְּמֶנָּה – בְּיוֹם שׁוּבָהּ
טְבוּלַת-טַל וּסְפוּגַת זֹהַר –
עֲלֵי מִפְתַּן הָעֲרָבָה.
מִפּוֹלֶסְיָה רַבַּת יַעַר
עַד הַדֶּסְנָה רָמַת-חוֹפִים,
נָתְנוּ רֵיחַ דֻּבְדְּבָנִים
וּלְבֶן-צִיץ בְּתוֹר הָאָבִיב.
הַטָּפּוֹלִיָּה הֵנֵצָּה,
לִבְנֵי-כֶסֶף נֶחְפּוּ זֹהַר,
וּמִשְּׂדֵרַת עֲצֵי-בְכָאִים
עוֹלוֹת עֶרֶב תְּרוּעוֹת זָמִיר;
וּבָאָרֶץ, – מִן הַכְּפָרִים
הַמַּלְבִּינִים בָּעֲרָבוֹת,
עַד הֶעָרִים אֲשֶׁר חָלַק
לֵב יוֹשְׁבֵיהֶן בֶּאֱמוּנָה
וּבְגִיל וּבְהוֹד הַחַיִּים, –
כִּכְלוֹת עָמָל בָּעֲרָבִים
תִּיקַץ שִׁירַת בְּנוֹת הָאָרֶץ,
זִמְרַת נָשִׁים חִדְלַת-יָגוֹן,
שִׁירַת מְנוּחָה, אֲשֶׁר מָלְאָה
רִמְזֵי אשֶׁר כְּבָר לֹא רָחוֹק;
וּלְעֻמָּתָהּ מִמֶּרְחַקִּים
רִנַּת גְּבָרִים תַּעַן אֹמֶן,
בְּמַנְגִּינָה רַבַּת-עֶצֶב,
בַּהֲמוֹן גַּעְגּוּעִים עַזִּים
וּבִיקַר חֲלוֹמוֹת-גְּבוּרָה: –
כָּכָה יוּשַׁר בְּאוּקְרַיְנָא,
מִן הָאָבִיב לְבֶן-הַנִּצָּה
עַד הַסְּתָו בְּתֹם הַקָּיִץ.
מִן הַסֵּים עַד גְּדוֹת הַדְּנֵיסְטֶר
בָּעֲרָבוֹת יִנְוֶה עֶצֶב,
כִּלְיוֹן נֶפֶשׁ אֵין לוֹ שַׁחַר;
הֲלֹא הוּא יְגוֹן הַיֹּפִי
אֲשֶׁר חֻבַּר לְכָל הָדָר
וַיִּצָּמֵד לְכָל גְּבוּרָה.
אֲשֶׁר יֶהְגֶּה דֹם אֵלֵינוּ
מִתּוֹךְ שְׁאוֹן יְעָרוֹת שָׂחִים
וּמִדִּמְמַת הַמֶּרְחָב,
אֲשֶׁר יִרְמֹז מֵעֵין גֶּבֶר,
שׁוֹמְרָה אֹמֶן וּבִטָּחוֹן,
וּמִשְׁתַּקֵּף עִם חֲלוֹמוֹת
מִלֵּב נַעֲרָה חוֹמֵד אשֶׁר.
יָמִים בָּאִים, יָמִים חוֹלְפִים
כַּעֲרוּגוֹת מֵי אוֹקְיָנוֹס;
יַרְחֵי אָבִיב יֵאָסֵפוּן,
גַּם הַקַּיִץ מֵת בִּזְהָבוֹ
גַּם גַּעְגּוּעֵי הַשַּׁלֶּכֶת
נוֹבְלִים דֹּם לְרוּחוֹת צָפוֹן,
וּכְמוֹ שִׁלְהֵי-חַג נִשְׁכָּחִים
רוֹעֲדִים בְּצִדֵּי דְרָכִים
פִּרְחֵי-תִשְׁרֵי הָאַחֲרוֹנִים,
וּשְׁיָר עֲלֵי הָאַרְגָּמָן
גּוֹסֵס דֹּם בְּעִמְקֵי יָעַר,
וּבְעוֹד צִיץ הַפְּרָג הָאַחֲרוֹן
נִזְקָף תּוֹהֶה בָעֲרָבָה, –
וּכְבָר תַּם הַחַג וְנִשְׁלָם:
מֶלֶךְ חָדָשׁ בָּא לָעוֹלָם,
וּמֵדִיחַ בְּמֵי גְשָׁמָיו
עִקְּבוֹת אוֹיְבוֹ אֲשֶׁר נֻצַּח.
אָז יָבוֹאוּ הָעַרְפִלִּים
לָעֲרָבוֹת הַשּׁוֹמֵמוֹת,
וְהִרְעִיפוּ – דֶּרֶךְ רֶשֶׁת
גְּשָׁמִים יוֹרְדִים לְשִׁמָּמוֹן –
נִטְפֵי יָגוֹן קַר וְאִלֵּם.
יָמִים בָּאִים, יָמִים חוֹלְפִים
כַּעֲרוּגוֹת מֵי אוֹקְיָנוֹס.
נֵר הַחַיִּים הוּא הַשֶּׁמֶשׁ
וְלַמָּוֶת אוֹר הַשָּׁלֶג;
וּבִהְיוֹת בְּלֵיל הַשְּׁלָגִים
קֹר וּתְכֵלֶת בָּעֲרָבוֹת,
וּבִרְעֹד כּוֹכָבִים רְחוֹקִים
בַּשָּׁמַיִם הַנִּשָּׂאִים
וּלְעֻמָּתָם – כּוֹכְבֵי-מַטָּה –
יִרְעֲדוּ רְסִיסֵי זֹהַר
עַל הַשֶּׁלֶג בָּעֲרָבָה,
וּבָעוֹלָם עִרְבּוּב אוֹרוֹת:
אוֹר לֵיל חַי וְזִיו כִּלָּיוֹן,
אַךְ לִשְׁנֵיהֶם תְּכֵלֶת רַכָּה,
אַךְ גַּם שְׁנֵיהֶם יָפִים יָפִים, –
אָז חֲתָר-לְךָ, בֶּן-חוֹרִין,
בִּמְעוּף סוּסְךָ לָעֲרָבָה,
טוּס וּגְמֹא מֶרְחַקִּים לְבָנִים,
עַד יִתְבּוֹלֵל גַּם בִּלְבָבְךָ
גַּל אוֹר חַי בְּזִיו כִּלָּיוֹן,
וְרָאִיתָ בָעֲרָבוֹת
אֶת הַמָּוֶת גְּלוּי-עֵינָיִם.
כָּכָה דִבְרֵי אֲבִישָׁלוֹם,
זֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ
אֶת מוֹלַדְתּוֹ אוּקְרַיְנָא
בְּיוֹם גַּעְגּוּעִים וְזִכָּרוֹן.
ג: כִּלְיוֹן-נֶפֶשׁ
נֵד עֲרָפֶל עַל הַמַּיִם,
וַעֲכוּר מִשְׁבָּרִים כְּבֵדִים
רָם הַיָּם וְאֵינוֹ זוֹעֵף,
וּמְנוּחָתוֹ לֹא-מְנוּחָה.
נוֹשֵׁב רוּחַ עַז וּפוֹסֵק,
מִשְׁבָּר קָם וּמִשְׁבָּר נִשְׁקָע,
וּבְגַעְגּוּעֵי-זַעַף רוֹדֵף
גַּל אֶת גַּל, וְקֶצֶף לָבָן
נִצְמָד חַי לְכִתְפֵי נַחְשׁוֹל,
נִבְלָע חַי בְּפִי הַמְּצוּלָה.
אוּלָם זְעֵיר שָׁם עַל הַמַּיִם
בַּהֲרוֹת שֶׁמֶשׁ – פְּלֵיטַת-בֹּקֶר –
בֵּין עֲרוּגוֹת עֶשֶׁת קָרָה
כְּנִכְלָמוֹת עוֹד תִּתְעֶינָה;
וּמִלְמַעְלָה, כְּאוֹת-שָׁמַיִם,
מַבְהִיק עוֹד אִי-תְכֵלֶת קָטָן,
רוֹמֵז אֶל הַיָּם לְמַטָּה,
צוֹחֵק לוֹ וּמֵת בִּצְחוֹקוֹ.
וְהַיָּם, כַּאֲחוּז שִׁמָּמוֹן,
פּוֹלֵט קֶצֶף וּמִתְנוֹדֵד,
וּבַמֶּרְחָק לִמְרַאֲשׁוֹתָיו
תִּלֵּי-תִלִּים שֶׁל עֲרָפֶל
נֶעֱרָמִים לוֹ לִמְנוּחָה;
וּכְמוֹ נָס הַיָּם וַיִּרְבַּץ
מִתּוֹךְ הִרְהוּר יָגוֹן נִפְסָק,
וּבְתוֹךְ לֹעוֹ עוֹד לְמֶחֱצָה
שַׁאֲגַת שִׁעֲמוּם רוֹתַחַת, –
נִהְיָה פִּתְאֹם עַל הַמֶּרְחָב
דְּבַר-מָה כָבֵד וּמִתְאַפֵּק,
הֲלֹא הוּא יְגוֹן הַחַיִּים
אֲשֶׁר קֹרָא לוֹ: שִׁמָּמוֹן.
אָז יָבוֹאוּ הָעַרְפִלִּים
עַד לְחַדְרֵי לֵב הָעֶלֶם,
וַיָּנוּעוּ מֵיתְרֵי נַפְשׁוֹ
לְתַמְרוּרִים וְלִתְלוּנָה.
אֵלֶּה דִבְרֵי אֲבִישָׁלוֹם
כִּלְיוֹן לִבּוֹ אֲשֶׁר שָׁפַךְ,
וּמְצוּקוֹתָיו עֵת כִּי גָבְרוּ
וַתִּתְעַטֵּף עָלָיו נַפְשׁוֹ:
עַז אֲנִי וְלֹא לִגְבוּרָה.
אֵי בִטְחוֹנִי בְּיוֹם הוֹלֵךְ,
הֶמְיַת נַפְשִׁי לְיוֹם מָחָר
וְלַעֲתִידוֹת כִּי תִקְרֶינָה?
רַךְ אֲנִי וְלֹא לְחֶדְוָה,
רַק לְאוֹיְבַי וְלִמְנַדַּי
אָרוּץ לִדְרשׁ וְאֶשְׁאֲלָה
רִנַּת חַיִּים וְחֶדְוָתָם;
וּבְעוֹד אֶצְחַק צְחוֹק שִׂבְעוֹנִי
תַּחֲרִידֵנִי כְנַף-הַבְּדִידוּת,
יַכְלִימֵנִי פִּזְמוֹן כְּבָלִים.
דָּמִי – אֵשׁ וְקַר הַלַּהַב.
כָּל הַיְקָר לִי – רַק לְחֶמְדָּה,
וַאֲנִי צוֹחֵק לַחֲמוּדוֹתַי,
לָאֱלִילִים וּלְמַדּוּחִים
וּלְחֶזְיוֹנוֹת אֲשֶׁר הָגוּ
נַעֲוֵי-עוֹלָם לְתַנְחוּמִים.
דַּרְכִּי – דֶרֶךְ סוּס בַּמַּעְגָּל
וְעֵינַי צוֹפוֹת אֶל הַנֵּצַח,
וַאֲנִי רַךְ לֵבָב כְּזָקֵן,
וַאֲנִי כְּיֶלֶד נִמְהָר,
וַאֲפַזֵּר גַּם לָרוּחַ
גַּם לַמְנַדִּים עִצְּבוֹן נַפְשִׁי
מַפְרֶה עַמִּים וְתִקְווֹתָם.
זָר אֲנִי, וְאִם עַל שְׂפָתַי
בִּרְכַּת אַחִים לְכָל רָחוֹק
וּלְכָל נוֹף וּלְעֵבֶר יַמִּים.
וְנָשָׂא שְׁמִי כָּל עַם עַל שְׂפָתוֹ
לִגְאוֹן-עַד לִי וְלִקְלָלָה,
וַאֲנִי כְיָתוֹם נֶעֱזָב,
אֲשֶׁר דּוּמָם יַעֲמֹד יִשְׁהֶה
לִצְחוֹק אֵם וּלְאוֹר עֵינֶיהָ, –
אַרְעִיד עַפְעַף וְאֶשְׁתָּאֶה
לָאֲדָמָה, אֵם כָּל גּוֹיִים
וּלְרַחֲמֶיהָ אֲשֶׁר גָּדְלוּ
מִנִּי רַחֲמֵי הַשָּׁמַיִם,
וּלְבִרְכָתָהּ אֲשֶׁר תִּנְעַם
מִנִּי בִרְכַּת הַשָּׁמָיִם.
מָה הַצְּחוֹק וְלַעַג שְׂפָתַי,
וּבְכָל קְרָבַי קֹר וְאֵימָה,
אֵימַת חַיִּים וְחֶרְפָּתָם?
מָה הָרוּחַ, וְאִם גַּם שְׁפַכְתִּיו
עַל לְאֻמִּים וְעַד קְצֵה-אָרֶץ –
וּבַחֲלִיפוֹת רַע וָאשֶׁר
לִבִּי קוֹלֵט לְתוֹךְ קְמָטָיו
טוֹב וְאָסוֹן בְּעִרְבּוּבְיָה? –
רַק הַדָּם הַקַּר רוֹתֵחַ,
וּרְתִיחָתוֹ כְעֵין בַּת-קוֹל
שֶׁל יְצוּר קַדְמוֹנִי פֶרֶא,
שֶׁרֹב גּוּפוֹ וַחֲצִי לִבּוֹ
כְּבָר נִתְיַבְּשׁוּ מִן הַזִּקְנָה,
וְרַק אַרְסוֹ מְפַעְפֵּעַ
עוֹד עַל שְׂפָתָיו וְרוֹתֵחַ.
לֹא רָאִיתִי יֶלֶד נֶעֱזָב
לְלֹא רַחֲמֵי אֵם וְחַסְדָּהּ,
וּבְמֶבָּטוֹ אוֹר יְלָדִים;
אוּלָם מַר עוֹד שִׁבְעָתַיִם,
אִם לַלֵּב הַפּוֹלֵט אֶרֶס
נֵטֶף אֶחָד אַף לֹא יָבוֹא
מִתַּנְחוּמֵי-אֵל הַשּׁוֹטְפִים
מֵחֲזֵה כָּל יוֹנֵק אֶרֶץ
וּמִכִּלְיוֹת הָאֲדָמָה.
אֲשֶׁר כִּחֵשׁ לָאֲדָמָה
לֹא תַעַבְרֶנּוּ רוּחַ מְנוּחָה,
וְהָאֲדָמָה אוֹתוֹ תִפְקֹד
בְּנִקְמָתָהּ – כִּי יִשְׁתּוֹלֵל
וְלֹא יָחוּשׁ מְרִי וּמְצוּקוֹת,
וּקְשִׁי לִבּוֹ לֹא יְרֻחַם
גַּם בַּחֲלִיפוֹת רַע וָאשֶׁר,
וּפָקְדוּ אוֹתוֹ הַשָּׁמַיִם
בְּכִלְיוֹן-נֶפֶשׁ אֵין לוֹ שַׁחַר
וּבַחֲלוֹמוֹת מַרְבֵּי-הֶבֶל,
וּבְגַעְגּוּעִים יוֹצְקֵי-רַעַל
וּבְמַאֲוַיִּים לֹא-מִתְקַיְּמִים.
כָּכָה דִבְרֵי אֲבִישָׁלוֹם,
כִּלְיוֹן לִבּוֹ אֲשֶׁר שָׁפַךְ
וּמְצוּקוֹתָיו עֵת כִּי גָבְרוּ
וַתִּתְעַטֵּף עָלָיו נַפְשׁוֹ.
ד: עֲתִידוֹת
רָם הַיָּם וַיִּיף בַּסַּעַר.
עַל הַגַּלִּים הַנִּשָּׂאִים
דּוֹרֵךְ שַׂר-הַיָּם בְּגָאוֹן,
אַף תַּלְתַּלֵי קִצְפּוֹ נָעִים.
בָּבוֹת עֵינָיו נוֹזְלוֹת מַיִם,
זְקָנוֹ רוֹטֵט עַל הַגַּלִּים;
קְצוֹת סוּדָרוֹ בָּעֲרָפֶל
אוֹבְדִים רֶגַע וּמִתְגַלִּים.
צוֹעֵד, דּוֹהֵר שַׂר הַמְּצוּלָה,
קֶצֶף חַי וְטָהוֹר נְתִיבוֹ;
חֵיל מִשְׁבָּרָיו לְצִבְאוֹתָם
טָסִים אַחֲרָיו, טָסִים סְבִיבוֹ.
גְּדוֹלָה גְדוֹלָה הָעִרְבּוּבְיָה,
גְּדוּדִים קוֹפְצִים וְנִתְקָלִים;
מַחֲנֶה רָץ וּמַחֲנֶה נִטְרָף
וְהַצְּבָאוֹת אֵינָם כָּלִים.
אַך בָּרֹאשׁ, כַּחֲלוּץ הַמַּחֲנֶה,
פִּסְגַּת עֶשֶׁת אַחַת שְׁלוּחָה,
הַצּוֹלֶלֶת וְנִזְקֶפֶת
לְתִפְאֶרֶת הַתַּהֲלוּכָה.
וּמִלֹּעַ שְׁחוֹר הַתְּהוֹמוֹת
צוֹפִים רוּחוֹת-יָם נִבְהָלִים:
הֲיוֹם-חַג אוֹ שְׁאוֹן-חֲרָדָה
בֵּין הַגַּלִּים הַנִּקְהָלִים?
רַב הַצְּחוֹק וְרַב הַשָּׁאוֹן
נִפְצֵי קֶצֶף צַח נִתָּזִים;
וְדוֹהֶרֶת הַתַּהֲלוּכָה
טוּס וְחָתוֹר בִּנְתִיב הָרָזִים.
שַׂר-הַתְּהוֹם, אֵי נוֹף חֲלוֹמְךָ?
אָנָה דוֹאִים הֵם הַגַּלִּים?
לִבְלִי קֵץ נְתִיב הַקֶּצֶף
וּבַמֶּרְחָק נֵד עַרְפַלִּים!
אַךְ הוּא צוֹעֵד, שַׂר הַמְּצוּלָה,
קֶצֶף חַי וְטָהוֹר נְתִיבוֹ;
אַף מִשְׁבָּרָיו לְצִבְאוֹתָם
טָסִים אַחֲרָיו, טָסִים2 סְבִיבוֹ. –
אָז יִתְעוֹדֵד גַּם הָעֶלֶם,
לִבּוֹ רָם וַיְחִי בַסַּעַר;
וַיָּנוּעוּ מֵיתְרֵי נַפְשׁוֹ
לְתַעֲלוּמוֹת רִיב-הַנְּצָחִים.
אֵלֶּה דִבְרֵי אֲבִישָׁלוֹם,
מִשְׁלֵי שְׂפָתָיו וּפִתְרוֹנָם,
חֶזְיוֹן לִבּוֹ וְתַנְחוּמָיו
לַעֲתִידוֹת כִּי תִקְרֶינָה:
כַּאֲרֶשֶׁת שִׂפְתֵי רַעְיָה
וְכִבְשׂוֹרַת דְּרוֹר לָאַסִּיר,
כְּמַאֲוַיֵּי נִצְחוֹן גֶּבֶר
וּכְגַעְגּוּעֵי תַאֲוַת אִשָּׁה;
כְּיוֹם אוֹר בְּרֵאשִׁית אָבִיב
וּכְמוֹ קֶסֶם נִיב הָעוֹלָל,
כְּזִכְרוֹן אַהֲבָה לַבּוֹדֵד
וּכְמוֹ מֶתֶק גִּיל הַנְּקָמָה;
כַּעֲווֹנוֹת אֹשֶר נֹעַר
וּכְמוֹ לַחַשׁ תְּפִלָּה תַמָּה –
כָּכָה יִמְתְּקוּ הַחֲלוֹמוֹת.
כְּאַגָּדַת אֹשֶר רָחוֹק,
כְּלִבְנַת שְׁלָגִים מוּל יָרֵחַ
וּכְשִׁיר נַעֲרָה לַנָּזִיר;
כִּדְמִי לֵיל עַל רָאשֵׁי הָרִים,
כְּתִפְאֶרֶת יָם בַּסַּעַר
וְכַחֲלִיפוֹת טוֹב וְאָסוֹן;
כְּעִרְבּוּבְיַת צִבְעֵי שְׁקִיעָה,
כַּהֲמֻלַּת יַעַר טְמִירָה
וּכְמוֹ חִין יְגוֹן הַכַּלָּה;
כְּעַצֶּבֶת שִׁיר גִּבּוֹרִים,
כְּהוֹד גַּן בִּזְהַב שַׁלֶּכֶת
וּכְמַאֲוַיִּים לֹא-מִתְקַיְּמִים –
כָּכָה נָאֲווּ הַחֲלוֹמוֹת.
כָּכָה יִנְהֲרוּ הַחֲלוֹמוֹת:
הָלְאָה-מָעְלָה בָּעֲרָפֶל
וּלְכָל רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם.
וּבְיוֹם תִּדְרְשֵׁם מִמֶּרְחָק –
שָׁבִים הֵם כְּיוֹנִים שְׁלוּחוֹת,
וּבְכַנְפֵיהֶם רֵיחַ טָמִיר
מֵעוֹלָמוֹת לֹא נִבְרָאוּ.
סַפֵּר סִפְּרוּ לִי הַחֲלוֹמוֹת,
וְכַנְפֵיהֶם נֶחְפּוֹת-זֹהַר
נִתְקְלוּ בְנִימֵי לִבִּי,
וַיִּזְדַּעְזְעוּ נִימֵי לִבִּי
עַד לְשִׁיר וּלְגַעֲגוּעִים.
כָּכָה סִפְּרוּ לִי הַחֲלוֹמוֹת:
רַב וְעַז עֲמַל הָאָדָם
וְהַחַיִּים כָּכָה דַלִּים;
נִלְחָם הוּא עַד תֹּם וְאוֹבֵד
כָּאֳנִי נִטְרָף בֵּין הַגַּלִּים.
רִיב לָאָדָם עִם הַחַיִים,
אִישׁ-אִישׁ רָב לְבַדּוֹ רִיבוֹ;
בַּנִּצָּחוֹן בַּכִּשָּׁלוֹן –
אִישׁ לְנַפְשׁוֹ וְלִנְתִיבוֹ.
רַבּוֹת הֵן נְתִיבוֹת עוֹלָם
אֲשֶׁר סָלְלוּ גִבּוֹרִים,
אַךְ כָּל גִּבּוֹר מָצָא קִבְרוֹ
בַּחֲצִי דַרְכּוֹ בֵּין מַעְצוֹרִים.
רַבּוֹת רַבּוֹת הֵן הַנְּתִיבוֹת;
אֶת תְּחִלָּתָן אָנוּ רוֹאִים,
אַךְ אֶת קִצָּן אָנוֹ צוֹפִים
מֵרֹאשׁ הַרְרֵי-אֵל הַגְּבוֹהִים.
וְאִם יְחָרֵף אִישׁ אֶת נַפְשׁוֹ
עַד לְשִׂיא מְרוֹמֵי נְשָׁרִים –
סָפוֹר יִסְפֹּר כָּל הַשְּׁבִילִים
הַמִּתְפַּתְּלִים בֵּין הֶהָרִים.
וּבִהְיוֹת לוֹ עֵין הַנֶּשֶׁר
לוֹ יִתְגַלֶּה מַחֲזֵה פְלָאִים:
כָּל הַדְּרָכִים, כָּל הַנְּתִיבוֹת
בִּשְׁבִיל אֶחָד הֵם נִבְלָעִים.
וְהַשְּׁבִיל הוּא שְׁבִיל הֶעָתִיד,
אַךְ הוּא אוֹבֵד בֵּין עַרְפַלִּים,
כְּהִמָּחוֹת דֶּרֶךְ סְפִינָה
בְּעִרְבּוּבְיַת מְחוֹל הַגַּלִּים.
מִי עַד קְצֵה הַגְּבוּל יַגִּיעַ,
מִי שָׁם יָחֹג חַג-נִצָּחוֹן?
גַּם אֲנִי בִשְׁבִיל הֶעָתִיד
לִבִּי רָם וְצַעֲדִי נָכוֹן.
גְּדוֹלָה גְדוֹלָה הִיא הַדֶּרֶךְ.
אֵי תְחִלָּתָהּ, הֵיכָן סוֹפָהּ?
יֹפִי נֶעְלָם אוֹתִי מוֹשֵׁךְ,
תַּאֲוַת-סְתָרִים אוֹתִי כוֹפָה.
אֶחָד הוּא עֲתִיד הַפְּלָאִים,
וְאֵין מִסְפָּר לַמִּתְנַבְּאִים;
וְכָל אֶחָד בָּא לָקַחַת
מִתִּפְאַרְתּוֹ תִּשְׁעָה קַבִּים.
וַאֲנִי – אֶת הוֹד הֶעָתִיד
רַק אֶרְאֶנּוּ בָעֲרָפֶל;
מִכָּל זָהֳרוֹ – לְחַיַּי
אַף קַו אֶחָד עוֹד לֹא נָפָל
אָכֵן יֵשׁ לִי סְגֻלָּה קְטַנָּה:
תּוּגָה גְדוֹלָה וּמְצֹרָפָה;
עוֹד לִי יֵשׁ גַּעְגּוּעֵי-סֵתֶר,
גַּעֲגוּעִים לְלֹא שָׂפָה.
וּבִסְגֻלָּה זוֹ אֶתְהַלֵּךְ,
אוֹצִיא נַפְשִׁי וְאֶשְׁתָּאֶה:
אֵי הַגְּבוּל לִיגוֹנֵי-עוֹלָם,
אֵי הַשְּׁבִיל לְעָתִיד נָאֶה?
רַבִּים צוֹעֲדִים לֶעָתִיד,
מִי בַשְּׁבִיל וּמִי בַמְּסִלָּה;
אַךְ אָנֹכִי, כְּבַד-הַחֲלוֹמוֹת,
אֶזְכֶּה לִרְאוֹת אוֹתוֹ תְחִלָּה.
אֵלֶּה דִבְרֵי אֲבִישָׁלוֹם,
מִשְׁלֵי שְׂפָתָיו וּפִתְרוֹנָם,
חֶזְיוֹן לִבּוֹ וְתַנְחוּמָיו
לָעֲתִידוֹת כִּי תִקְרֶינָה.
הַשִּׁיר הַשֵּׁנִי
א: בַּמִּזְרָח
הָבָה אֶרְשֹׁם לְדוֹר אַחֲרוֹן,
אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמְּנוּחָה,
גַּם חֶזְיוֹנוֹת אֲבִישָׁלוֹם,
גַּם נְדוּדָיו אֲשֶׁר תָּעָה
וַיִּתְבּוֹדֵד, כְּבַד-חֲלוֹמוֹת,
בְּמוֹלַדְתּוֹ בַנֵּכָר.
כָּכָה חָזָה אֲבִישָׁלוֹם
אֶת הָאָרֶץ בְּיוֹם בּוֹאוֹ,
בְּיוֹם דְּרֹךְ רִאשׁוֹנָה רַגְלוֹ
עַל הַחוֹף בּוֹאֲכָה יָפוֹ:
צְהֻבַּת-חוֹל וּכְלִילַת-שַׁחַק,
שְׁטוּפַת-זֹהַר וַעֲרֻמָּה, –
לְלֹא דֶשֶׁא יוֹנֵק עָפָר,
לְלֹא צִיץ זוֹרֵעַ חִנּוֹ,
לְלֹא שִׂיחַ שׁוֹמֵר צִלּוֹ
בַּאֲבַק עֲרָבוֹת נְשַׁמּוֹת
וּבִדְמִי מִשְׁעוֹלֵי-אָבֶן.
כִּצְלִיל-שִׁיר חֲדַל-גַּעְגּוּעִים,
כַּהֲבֵל עֲלִילוֹת עֶבֶד;
כְּזֵר פְּרָחִים אַחֲרֵי מִשְׁתֶּה
וְכַעֲטֶרֶת מֶלֶךְ נִשְׁכָּח;
כִּפְנֵי חֶרֶב חֲלוּדַת-לַהַב
וּכְעִצָּבוֹן לֹא תְשִׂיחֶנּוּ;
כִּשְׂרִיד-אוֹר בְּאֶשְׁנַב כֶּלֶא
וְכִיגוֹן זִכְרוֹנוֹת שֵׂיבָה;
כִּפְנֵי זְקֵנָה יְפַת-עַיִן,
כְּהוֹד הֵיכָל רֵיק וְנֶהְדָּר,
וּכְמוֹ רֵיחַ טַרְפֵי פֶרַח
שׁוֹמֵר סוֹד בֵּין עֲלֵי-סֵפֶר –
כָּכָה נִגְלְתָה הָאָרֶץ
לַאֲבִישָׁלוֹם בָּרִאשׁוֹנָה,
עֵת בְּנֵי-קֶדֶם אֲפָפוּהוּ
וּבְמוֹשְׁבוֹתָם עָבְרָה רַגְלוֹ.
הָלוֹךְ הָלַךְ אֲבִישָׁלוֹם
לִרְאוֹת אֶחָיו, אֲשֶׁר בָּאוּ
לָסֹל דֶּרֶךְ אֶל הַמְּנוּחָה
בְּתוֹךְ מַעְגַּל הַקְּסָמִים
אֲשֶׁר קֹרָא לוֹ: הַמִּזְרָח.
עֵינוֹ יָשִׂים אָז הָעֶלֶם
לַעֲמַל אֱנוֹשׁ אֲשֶׁר יִנְדֹּף
לְלֹא פְרִי וּלְלֹא כִשָּׁלוֹן,
וּלְבַטָּלָה אֲשֶׁר תִּנְעַם
לְלֹא חַג וּלְלֹא עִצָּבוֹן,
וּלְתַעְתּוּעֵי חַיֵּי לַחַץ,
אֲשֶׁר דָּבְקוּ בָם גַּם יַחַד
מְצוּקוֹת פְּרָאִים וְסִבְלוֹתָם,
אַף גַּם מַדְוֵה הַשִּׁמָּמוֹן –
נַחֲלַת גּוֹיִים כּוֹבְשֵׁי-אָרֶץ.
אָז יִסְתּוֹבֵב אֲבִישָׁלוֹם,
וּבַשְּׁוָקִים יַעֲמֹד יִשְׁהֶה
לְהָמוֹן סוֹאֵן וְלֹא יַעֲמֹל,
וְלִתְשׁוּאוֹת חִדְלֵי-עִנְיָן,
וּלְמַעֲרֻמֵּי גֵאֵי-אִישִׁים
אֲשֶׁר הַדְרַת-עֹז עַל פְּנֵיהֶם
וּבְמֶבָּטָם עָרְמַת כּוֹשְׁלִים.
וּבְהִתְהַלְּכוֹ וּבִפְנוֹתוֹ
כֹּה וָכֹה וַיַּרְא הָעֶלֶם
בְּנוֹת הָאָרֶץ וְהִנֵּה כֻלָּן
שְׁזוּפוֹת-עוֹר וַחֲטוּבוֹת-תֹּאַר,
צַעֲדָן קַל וּכְאַיְלוֹת שָׂדֶה
שָׁטוֹת הֵן יְחֵפוֹת-רֶגֶל
לִצְלִיל נִזְמֵי אַף וָאֹזֶן;
חִידַת קַעֲקַע בִּבְשָׂרָן,
אַךְ נְטוּיוֹת-גָּרוֹן כֻּלָּן
וּלְכָל אַחַת מִשְׁנֵה הָדָר.
וּבֵינֵיהֶן – לוּטוֹת-צָעִיף,
כְּלִילוֹת-רֹךְ וְרָמוֹת-עַיִן
וַעֲטוּפוֹת אַדְּרוֹת-רִקְמָה –
נְשֵׁי הַהַרְמוֹן תִּתְנַהֵלְנָה;
וּמִקִּמְטֵי כָּל אַדֶּרֶת
יִרְמֹז עִרְבּוּב תַּעֲלוּמָה,
אֲשֶׁר נִצְמְדוּ בוֹ יַחַד
שַׁלְוַת-רֹךְ שֶׁל גְּבִירוֹת-כָּבוֹד,
אַף גַּם עֶדְנַת בְּשַׂר אֲמָהוֹת.
כָּלִיל נִשְׁקָף סוֹד הָאֹשֶר
מִתּוֹךְ נִבְכֵי שְׁחוֹר-עֵינֵיהֶן,
וּמִתַּחַת מַסְוֵה צְעִיפָן
זוֹלְפָה חִידַת עֹנֶג טָמִיר,
וּמִשְׁתַּקֵּף חֲלוֹם-הַחֲלוֹמוֹת, –
הֲלֹא הוּא חֲלוֹם הַפְּלָאִים,
מְלֵא כָל גִּיל וּפְאֵר וַחֲמוּדוֹת,
אֲשֶׁר קֹרָא לוֹ: הַמִּזְרָח.
אָז יִשְׁתָּאֶה אֲבִישָׁלוֹם
לַאֲשֶׁר נָגְעָה כְּנַף הַחִידָה
גַּם בִּלְבָבוֹ וַתְּלַהֲטֶנּוּ.
רֶגַע לָהַט בּוֹ לְבָבוֹ
לַעֲרֹג לְאשֶׁר זָר וּקְסָמָיו,
לַחְמֹד מִקְסַם-שָׁוְא וּלְנַחֵשׁ: –
אִם לֹא צָפוּן סוֹד הַמְּנוּחָה,
אֲשֶׁר נֵלֶא דְרֹש פִּתְרוֹנוֹ
בַּהֲבֵל תַּנְחוּמוֹת-חוֹזִים
וּבְתַעֲלוּמוֹת גְּאוֹן נַפְשֵׁנוּ, –
אִם לֹא צָפוּן כָּל הַפִּתְרוֹן
תּוֹךְ אוּלַמֵּי הַרְמוֹן נָשִׁים,
לוּט-דְּמִי וַאֲטוּם חַלּוֹנוֹת?
אִם לֹא נֶחֱזֶה דְמוּת הָעוֹלָם
מֵעַל מִפְתַּן סֻכַּת-רוֹעִים
כִּנְוֵה-שֶׁקֶט וּמֵישָׁרִים,
לְלֹא סֵבֶל טוֹב וְאָסוֹן
וּלְלֹא שִׁגְיוֹן גִּיל וְיָגוֹן?
אִם לֹא יִנְוֶה שְׁלוֹם-הָאשֶׁר
בֵּין יְרִיעוֹת אָהֳלֵי-קֵדָר
וּבְמַקְהֲלוֹת זִקְנֵי-כָבוֹד,
אִם לֹא יַעַל גִּיל הַפִּתְרוֹן
לְתַעְתּוּעֵי יֵצֶר אֱנוֹשׁ –
בַּעֲתַר עֲשַׁן נַרְגִּילָה,
אִם לֹא צְרוּרָה פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ
בְּמַדּוּחֵי מִשְׁלֵי-קֶדֶם,
אִם לֹא יִדֹּם רִיב-הַנְּצָחִים
לְמַנְגִּינַת חֲלִיל הָרוֹעֶה,
וּגְבִיר-אֶחָיו, יוֹשֵׁב-אֹהֶל,
כִּי יְרַשְׁרֵשׁ בְּטַלִּיתוֹ
בַּעֲצֶרֶת נְשִׂיאֵי שִׁבְטוֹ –
יִנְדֹּף כִּלְיוֹן לֵב וָנֶפֶשׁ?
רֶגַע לָהַט לֵב הָעֶלֶם,
וּמִשְׁנֵהוּ – שָׁקַט לִבּוֹ,
וּבִצְחוֹק עַל שְׂפָתָיו הָגָה,
כָּכָה הָגָה אֲבִישָׁלוֹם:
מִקְסַם-שָׁוְא גְּאוֹן הַמִּזְרָח,
תַּרְמִית-עַיִן הוֹד-הַקֶּדֶם;
אָבַד זֵכֶר לַגִּבּוֹרִים
אֲשֶׁר נָתְנוּ יְקַר-הֹדּוּ
שַׁעֲשׁוּעִים לִיפוֹת-עָיִן.
כַּעֲשַׁן נַרְגִּילָה נָדַף
זְדוֹן הַיֵּצֶר, אֲשֶׁר חָמַד
מְחוֹל פִּילַגְשִׁים וּמִשְׁמַעַת,
סְגֻלּוֹת חֶמְדָּה וַהֲזָיָה;
נָפַל סֻלַּם הָאַדִּירִים,
אֲשֶׁר עָלוּ בוֹ עָרִיצִים
מִבֵּין שְׁדֵי פִילַגְשֵׁי-חֶמֶד
לְמַאֲוַיֵּי שִׁלְטוֹן-עוֹלָם
וְלַחֲלִיפוֹת דָּם וּקְדֻשָּׁה;
בַּאֲבַק הֲרִיסוֹת בַּגְדַּד
נִתְקַע גְּבִיעַ הָאַשָּׁפִים,
אֲשֶׁר שָׁתוּ בוֹ בְּנֵי עוֹמַר
וַיִּשְׁתַּכְּרוּ וַיָּהִינוּ
לִמְחוֹת עִקְּבוֹת גּוֹי וְאָדָם,
אַף לְהָמִיר אֵל בְּאֵלִים;
כְּמוֹ מִזְרְקוֹת גַּן נִשְׁכָּח
דָּלַל מַעְיַן הַתִּפְאֶרֶת,
אֲשֶׁר זָרַק זִרְמֵי-חַיִּים,
תְּשׁוּאוֹת קְרָב וַהֲדַר חֲלוֹמוֹת –
מִנִּי שַׁעֲרֵי קִרְיַת פָּרַס
עַד לְנִבְכֵי עַרְבוֹת תֵּימָן,
וּלְמִשְׁעוֹלֵי גְבוּל סַהֲרָה.
אָכֵן נִמְחָה כָּל הֶהָדָר
מִכָּל אַרְצוֹת בְּרִית-הַנָּבִיא,
כְּהִמָּחוֹת נִפְצֵי קֶצֶף
מִמַּעֲרֻמֵּי קָדְקֹד-סְלָעִים,
וְלֹא נִשְׁאַר לְזִכָּרוֹן
מֵחֲמוּדוֹת כָּל הַדּוֹרוֹת,
אֲשֶׁר גָּבְרוּ לֶאֱמוּנָה
וְלַעֲתֶרֶת עֹז וָחֵשֶׁק –
רַק מִקְטֶרֶת הַנַּרְגִּילָה,
אֲשֶׁר יִמּוֹג בַּעֲשָׁנָהּ
שְׂרִיד הַגְּבוּרָה שֶׁנִּשְׁתַּמֵּר
תּוֹךְ חֲרִיצֵי פְנֵי בֶדוּאִים,
גַּם עוֹד נוֹתַר צְעִיף-הַכָּבוֹד
עַל פְּנֵי נָשִׁים סְגֻלּוֹת הַרְמוֹן, –
הֲלֹא הוּא צְעִיף הַחִידָה,
אֲשֶׁר הֵלִיט בּוֹ אֶת פָּנָיו
וַיֵּרָדֵם שְׁנַת-חֲרָדָה
לְבִעוּתֵי שִׁלְטוֹן זָרִים
וּלְהֵד הֶמְיַת חַיִּים רְחוֹקִים –
כָּל הַמִּזְרָח, מִן הַלְּבָנוֹן
עַד לִגְדוֹת אַלְגִ’יר הַחוֹלְמָה,
וּמִגְּבוּל אִירַן בַּמִּדְבָּר
עַד לִנְאוֹת עֲרָב הַבְּרוּכִים.
כָּכָה הָגָה אֲבִישָׁלוֹם,
וַיִּתְנַעֵר מֵחֶזְיוֹנוֹ
וַיִּתְהַלֵּךְ בְּתוֹךְ עַמּוֹ
וַיְהִי מַשְׁמִים יָמִים רַבִּים.
ב: קִינַת הַמּוֹלֶדֶת
כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ גַּעְגּוּעָיו
לְאֵשֶׁת-בְּרִיתוֹ מִמֶּרְחַקִּים,
וְשׁוֹמֵמָה יִמְצָאֶנָּה,
לְלֹא רֶטֶט-חֹם עַל לֶחְיָהּ
וּלְלֹא זֹהַר-גִּיל בָּעַיִן;
כַּאֲשֶׁר יִכְרַע אִישׁ בְּמִקְדָּשׁ
תַּחַת סֵבֶל הֶמְיַת לִבּוֹ,
וּבְעוֹד דְּמִי הַקֹּדֶשׁ קִרְבּוֹ –
תַּעַכְרֶנּוּ רוּחַ שֶׂפֶק
לֵאמֹר: רֵיקִים הַשָּׁמַיִם;
כַּאֲשֶׁר יִתֵּן אִישׁ אֶל לִבּוֹ, –
בְּעוֹד אֹדֶם-גִּיל בִּלְחָיָיו
וּבְכָל קְרָבָיו הֶמְיַת נֹעַר –
לָקוּץ פִּתְאֹם בְּכָל עִנְיָן
וּבְנַפְתּוּלֵי הַמַּאֲוַיִּים;
כַּאֲשֶׁר יַכְבִּיד צֵל הַיָּגוֹן
עַל פְּנֵי יָתוֹם, אֲשֶׁר נִלְקַח
מִמַּשְׂטֵמַת אֵם חוֹרֶגֶת,
וְיַד-חֶסֶד אֲסָפַתּוּ
לְלֹא רַחֲמֵי אֵם וּצְחוֹקָהּ;
כַּאֲשֶׁר יָמֵר לֵב הַגֶּבֶר
לְזִכְרוֹנוֹת מְרִי וָנֹעַם,
כִּכְלוֹת אַהֲבָה וּכְזָבֶיהָ,
וּבַלֵּב הַקַּר רַק נִשְׁאַר
מִיץ-הַתַּאֲוָה הַתָּפֵל, –
כָּכָה הֵעִיק הָעִצָּבוֹן
עַל הָעֶלֶם, אֲשֶׁר נִמְלַט
מִבֵּין זְרוֹעוֹת עוֹלַם-נֵכָר
וּבַחֲלוֹם-מוֹלֶדֶת קָרַב
לִבְנֵי עַמּוֹ עוֹלֵי-גוֹלָה.
אָכֵן תּוֹעֵי-לֵב הֵם הָיוּ,
צְבָא הַתּוֹעִים אֲשֶׁר בָּאוּ
וַיָּנִיפוּ יַד עֲמֵלָה
בְּתוֹךְ מַעְגַּל הַקְּסָמִים
אֲשֶׁר קֹרָא לוֹ: הַמִּזְרָח;
אָכֵן עַם רַק נוֹאָשׁ הָיוּ,
שְׂרִידֵי רִבְבוֹת הַגּוֹלִים,
אֲשֶׁר עָלוּ וַיָּחֵלּוּ
לָסֹל דֶּרֶךְ אֶל הַמְּנוּחָה
אֲשֶׁר קֹרָא לָהּ: מוֹלֶדֶת.
אָז יִתְבּוֹדֵד אֲבִישָׁלוֹם
וּלְמַחֲבוֹאֵי חוֹל-הַגְּבָעוֹת
יָתוּר דַּרְכּוֹ בָּעֲרָבִים
לְהֶמְיַת יָם וּלְאוֹר יָרֵחַ.
עַל פְּנֵי מֶרְחֲבֵי הַחוֹלוֹת,
אֲשֶׁר דְּמוּת לָהֶם כְּגַלִּים,
הֶמְיַת יָם וְאוֹר יָרֵחַ.
רוֹעֵד כְּנַף הַלֵּיל בִּדְמָמָה,
וּבַדְּמָמָה עִרְבּוּב אוֹרוֹת:
מִן הַשְּׁחָקִים זוֹלֵף חֶרֶשׁ
אוֹר הַתְּכֵלֶת, וּמִסְתַּלְסֵל
עַל פְּנֵי מֶרְחֲבֵי הַמַּיִם
לְגַבְנֻנֵּי עֶשֶׁת חַיָּה,
וְלִנְתִיבוֹת-זִיו נַעֲלָמוֹת;
וּמִיָּם הַחוֹל מִסְתַּלֵּק
נֹגַהּ כֶּסֶף, וּמִתְבּוֹלֵל
עִם הַזֹּהַר שֶׁמִּלְמַעְלָה
לְתַעֲרֹבֶת שְׁנֵי חֲלוֹמוֹת.
עַל פְּנֵי דִמְמַת הַחוֹלוֹת
צָף וְעוֹלֶה שְׁאוֹן הַגַּלִּים,
וּבַדְּמָמָה לֹא יִתְעָרֵב,
וּבַדְּמָמָה עִרְבּוּב-קוֹלוֹת:
כְּגַעְגּוּעִים לְאֵין-חֵקֶר,
וּכְמוֹ זַעַף תְּלוּנַת-עוֹלָם,
שְׁאוֹן הַיָּם הָעַז מִתְגַּלְגֵּל;
וּלְעֻמָּתוֹ מִמֶּרְחַקִּים
צָפָה יִלְלַת שׁוּעָלִים,
הֲלֹא הוּא יְלֵל הַיְשִׁימוֹן
אֲשֶׁר יֵעוֹר לַיְלָה לַיְלָה
לְתַמְרוּרֵי תַעֲלוּמָה,
לַיְלָה לַיְלָה גַּם יִתְבּוֹלֵל
בַּהֲמִי הַיָּם הָרוֹעֵשׁ
לְתַעֲרֹבֶת שְׁנֵי חֲלוֹמוֹת.
דּוּמָם צָפָה אָז הָעֶלֶם,
אַף לִילֵל הַיְשִׁימוֹן הֶאֱזִין,
וַיִּתְאַבֵּל בַּמִּסְתָּרִים
בֵּין גַּבְנֻנֵּי-חוֹל שׁוֹמֵמִים.
אֵלֶּה דִבְרֵי אֲבִישָׁלוֹם,
זֹאת הַקִּינָה אֲשֶׁר קוֹנֵן
לְתַמְרוּרֵי הַדּוּמִיָּה
עַל הַחוֹף בְּלֵיל הַתְּכֵלֶת.
דְּמִי הַמִּדְבָּר אֲפָפַנִי,
כְּנַף-הַלַּיְלָה רַק רוֹעֶדֶת;
מִן הַדְּמָמָה הֶאֱזַנְתִּי
צְלִיל הַמִּלָּה: הַמּוֹלֶדֶת.
רוֹעֲדִים סִלְסוּלֵי קֶצֶף
עַל הַגַּלִּים הַשַּׁאֲנַנִּים,
וּבְקוֹל רָז לְחֵיק הַלַּיְלָה
גַּעֲגוּעִים הֵם מְתַנִּים.
רוּחַ-יָם עוֹבֶרֶת שֶׁפִי,
רִשְׁרוּשׁ קַל בַּחוֹל יִשָּׁמַע –
אִם לֹא הֶמְיַת עֶצֶב טָמִיר
חָלְפָה, שׁוֹקְקָה בַדְּמָמָה?
קוֹל שׁוּעָלִים יֵבְךְּ בַּמֶרְחָק,
וּבַגְּבָעוֹת הֵד תַּמְרוּרִים;
הִנֵּה הוּא נְהִי הַתְּלוּנָה
לְמוֹרָאֵי כָּל הַיְצוּרִים.
אֶחָד הוּא יְגוֹן הַחַיִּים,
רַק הַלְּשׁוֹנוֹת הֵם נִפְרָדִים;
אַחֲרֵי צִלְלֵי הַמְּנוּחָה
כָּל יְצוּרֵי עוֹלָם נָדִים.
צְמֵא-מוֹלֶדֶת גַּם אָנֹכִי,
תַּאֲוַת-נֶפֶשׁ לִי זִכְרוֹנָהּ;
וּלְגַעְגּוּעֵי זִכְרָהּ אוֹרִיד
דִּמְעַת אֶבְלִי הָאַחֲרוֹנָה.
כִּי מִיּוֹם בְּעֹל הוּבֵאתִי,
וּמִיּוֹם אֶת נַפְשִׁי אֵדַע,
מִלַּת-קֶסֶם לִי רוֹמֶזֶת
וּבַכֹּל אַאֲזִינָה הֵדָהּ:
מִתּוֹךְ שְׁאוֹן יְעָרוֹת שָׂחִים
וּמִלַּחַשׁ קְנֵי-הַקָּמָה;
רֵיחָהּ נוֹדֵף לִי בַשָּׂדֶה
מִמַּעֲרֻמֵּי הָאֲדָמָה.
רִנַּת פְּלָגִים מִמַּחֲבוֹאִים
תְּבַשְּׂרֵנִי בְשׂוֹרַת גִּילָהּ,
הֶמְיַת נַפְשִׁי יַשְׁמִיעֵנִי
נִיב כָּל אַהֲבָה וְכָל תְּפִלָּה.
בְּמַעֲמַקֵּי שְׁמֵי-הַתְּכֵלֶת,
וּבְמַבָּטֵי אִשָּׁה נָאָה,
חָרוֹת חָרְתָה יַד גּוֹרָלִי
אֶת הַמִּלָּה הַנִּפְלָאָה.
אַף יְתַנּוּ תַאֲוַת נַפְשִׁי
מִטְרוֹת-עֹז וְרוּחוֹת סוֹעָה,
וַאֲשֶׁר יִתֵּן קוֹל תַּעֲלוּמָה
עַל פְּנֵי תֵבֵל יָהּ וּמְלֹאָהּ.
וּבְעוֹד טֶרֶם יִמַּק לִבִּי
בִּיגוֹן זֶרַע עַם הַיְּהוּדִים,
וּכְבָר לִהֲטוּ כָל קְרָבַי
תַּאֲוַת-דְּרוֹר וַחֲלוֹם-נְדוּדִים.
וּבִמְלֹאת יְמֵי עֲלוּמַי –
נִתְּקוּ רַגְלַי לְעוֹלָמִים
מִן הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֹהַב
וְאֵין לְבָבָהּ אִתִּי תָמִים.
כָּךְ יִנָּתֵק אִישׁ מִזְּרוֹעוֹת
אֵשֶׁת-חֵן אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ,
כִּי יִשְׁתַּקֵּף מִמֶּבָּטָהּ
עִרְבּוּב אַהֲבָה וְאֵיבָה.
עִרְבּוּב אַהֲבָה וְאֵיבָה
הִדִּיחַנִי לַמֶּרְחַקִּים,
אוּלָם אָחוּשׁ: גַּעֲגוּעִים
יוֹצְקֵי רַעַל לִי מְחַכִּים.
לְלֹא עֶדְנַת פְּנֵי מוֹלֶדֶת
קְצֵה הָאָרֶץ לִי נִתְגַּלָּה:
גַּם הַזֹּהַר – זֹהַר עֶלְיוֹן,
גַּם הַיֹּפִי בָא מִלְמַעְלָה.
אֶכֹּף רֹאשִׁי לָאֲדָמָה,
אַטֶּה אָזְנִי וְאַאֲזִינָה:
אִם לֹא תִנְשֹׁם לִי נִחוּמִים
הָעֲרָבָה הַמַּלְבִּינָה?
אוּלָם סְבִיבִי דְמִי הַמִּדְבָּר,
כְּנַף-הַלַּיְלָה רַק רוֹעֶדֶת;
מִן הַדְּמָמָה עוֹד אַאֲזִינָה
צְלִיל הַמִּלָּה: הַמּוֹלֶדֶת. –
כָּכָה דִּבְרֵי אֲבִישָׁלוֹם,
זֹאת הַקִּינָה אֲשֶׁר קוֹנֵן,
לְתַמְרוּרֵי הַדּוּמִיָּה,
עַל הַחוֹף בְּלֵיל-הַתְּכֵלֶת.
1914–15
עֲרָבִים
מאתיעקב שטיינברג
כֶּתֶר מַלְכוּת
דִּמְיוֹן לְדִמְיוֹן מִצְטָרֵף, הִרְהוּר לְהִרְהוּר מִתְלַכֵּד, –
פּוֹרֵשׁ אֲנִי לַעֲלִיָּתִי בְּלֵילוֹת הַבְּדִידוּת וְיוֹצֵר;
אוֹרֵג אֲנִי אֶת חֲלוֹמִי – וְצִלִּי מֵאַחֲרַי מְרַקֵּד,
לוֹעֵג לִי: נָזִיר, יוֹם בָּא וְגָוַעְתָּ עַל מַעֲלוֹת הָאוֹצָר.
יָמִים עַל יָמִים צָבַרְתָּ עֲרֵמוֹת הַזָּהָב הַנּוֹצֵץ,
נֶעֱרַם הַזָּהָב לְהַר – בֵּין הָעוֹלָם וּבֵינְךָ הוּא חוֹצֵץ;
לֵילוֹת עַל לֵילוֹת יָשַׁבְתָּ וַתֶּאֱרֹג לִמְחִיצָה וִילוֹנִים –
וְאֶרֶג הַשָּׁנִי בוֹלֵעַ אֶת קוֹלְךָ הַקּוֹרֵא לַחַיִּים;
לוֹעֵג לְךָ בְרַק אוֹצָרְךָ, צִלְצוּלֵי הַפָּז לְךָ עוֹנִים
עֵת מֵאֵלֶיהָ תִּתְפַּזֵּר בָּאוֹצָר עֲרֵמָה שֶׁל זָהָב,
לַמְטִיר עָלֶיךָ דַרְכְּמוֹנִים – וּבְקִרְבְּךָ תַאֲוָה וְרָעָב.
דְּמָמָה וְנַפְשְׁךָ רֵיקָה, כִּי פָלְטָה אֶת כָּל הַמַּאֲוַיִּים,
תְּשׁוּקָה בְסַפִּיר נִתְגַּלְגְּלָה, הִרְהוּר בְּתַרְשִׁישׁ נִתְאַבֵּן:
בְּרַח מֵאוֹצָרְךָ, הַנָּזִיר בְּטֶרֶם שְׂעָרְךָ יִתְלַבֵּן,
בְּטֶרֶם לְלַעַג זְהָבְךָ וּלְרַחַשׁ וִילוֹנֵי אַרְגָּמָן
תָּמוּת מוֹת נָזִיר וְאָמָּן.
דְּבַר-מָה מִתְנוֹסֵס1 בַּזָּהָב: עֲטֶרֶת הַיּוֹצֵר מַבְלִיטָה –
חֲלוֹם חֲלוֹמוֹתֶךָ, גַּם עָלָיו לֹא חַסְתָּ וְדַנְתּוֹ לַחֲנִיטָה.
בְּחַר בַּעֲרֵמָה שֶׁל זָהָב וּפַזֵּר עָלֶיהָ סַפִּירִים,
לִמְרַאשׁוֹתֶיךָ הַצִּיגָה עֲטֶרֶת הַפָּז הַמְלֻטָּשָׁה,
שְׁכַב וְהֵאָסֵף אֶל זְהָבְךָ עַל מִטַּת הַזָּהָב הַקָּשָׁה.
לָמָּה יָצַרְתָּ, הַנָּזִיר, לַהֶבֶל אֶת כֶּתֶר-הַנְּזִירִים?
אָכֵן גַּם סוֹדְךָ לִי נִגְלָה – עֵד רוֹאֶה הָיִיתִי וְלֹא נִרְאֶה:
מַלְכַּת הַנְּזִירִים, הַבְּדִידוּת, נַחֲלָתָהּ לְךָ הֶעֱבִירָה,
נַחֲלַת כָּל בּוֹדֵד מֵעוֹלָם – סַפִּירֵי חֲלוֹם וּמַחֲשָׁבָה;
יָצְקָה הַבְּדִידוּת עַל רֹאשְׁךָ עַד תֻּמּוֹ אֶת כַּד הַהֲזָיָה,
יָצוֹק וּלְמֶלֶךְ מָשׁוֹחַ, – וְאוּלָם הַמְעַט לְךָ הָיָה
אוֹצַר כָּל סְגֻלּוֹת הַנְּזִירִים, וַתִּתְאַו: זֵר זָהָב לִי הָבָה!
אָכֵן יְחִידִי נִשְׁאַרְתָּ – הַבְּדִידוּת אַף הִיא הָלוֹךְ הָלְכָה,
אוּלַי בַּעֲלִיַּת הַשָּׁכֵן, הַנָּזִיר כָּמוֹךָ, אָז מָלְכָה.
גַּלְמוּד יָשַׁבְתָּ וְרֹאשְׁךָ עוֹד רָטֹב מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה,
נָתוּן בֵּין שִׁעֲמוּם וַחֲלוֹמוֹת, בֵּין הַרְרֵי זְהָבְךָ וְרִישְׁךָ.
כָּךְ עָבְרוּ נְעוּרִים עָלֶיךָ וּמִתְקָם עָדֶיךָ לֹא קָרֵב,
מִסְכֵּן וּבָטֵל לַבְּקָרִים וְיָהִיר בָּעֶרֶב, בָּעָרֶב –
אָז אֶת הַכֶּתֶר יָצַרְתָּ בֵּין חַיֵּי הֲזָיָה וּגְסִיסָה,
לְמַעַן דּוֹר אַחֲרוֹן לֹא יִשְׁכַּח כִּי מֶלֶךְ, הַנָּזִיר, הָיִיתָ.
אָכֵן בְּלֵילוֹת הַיְצִירָה עָמְדוּ עָלֶיךָ אַשָּׁפִים,
לַעַג עַל שְׂפָתָם אַכְזָרִי וְיָדָם בַּמַּעְגָּל כִּשֵּׁפָה,
יָדָם בְּעָרְמָה עָלֶיךָ חֲלוֹמוֹת וּבְשָׂמִים נִפְנֵפָה,
לְמַעַן לֹא תִיעַף בַּמְּלָאכָה.
סַפִּירִים בַּכֶּתֶר נוֹסָפִים,
קָרוֹב לְיָפְיוֹ הַכֶּתֶר וַחֲלוֹמְךָ לְסוֹפוֹ עוֹד רָחוֹק;
יִתְמַהּ לַכֶּתֶר דּוֹר אַחֲרוֹן, יִתְבָּרֵךְ בּוֹ אַחֲרוֹן אָמָּנִים,
אֶבֶן וְאֶבֶן בּוֹ תִּהְיֶה אַגָּדָה נִמְסֶרֶת לְבָנִים –
הִרְבָּה אָז קְהַל הָאַשָּׁפִים לָעוֹג עָלֶיךָ וְשָׂחוֹק,
כִּשְּׁפוּ יְדֵיהֶם בַּמַּעְגָּל וְנַעֲשָׂה הַכֶּתֶר אִי-נִרְאֶה,
עָלְתָה בְתֹהוּ הַיְצִירָה.
נַפֵּץ אֶת כֶּתֶר הַמַּלְכוּת, נַפְּצֶנּוּ לִרְסִיסִים-נְגֹהוֹת,
עַד מְלֹא עֲלִיָּתְךָ בְנוֹת-שְׁמָשׁוֹת, וּבְעוֹד הֵנָּה חַיּוֹת וְתוֹעוֹת
מַלֵּא קְרָבֶיךָ בְּזֹהַר וּבְמַבּוּל הַשְּׁמָשׁוֹת הִטָּבֵל,
הַפְקֵר אֶת זְהָבְךָ לַנְּזִירִים הָאוֹמְרִים לְהוֹלְלוּת – הֶבֶל,
צֵא בְעוֹד יוֹמְךָ לַשָּׂדֶה וְשֵׁב בְּצֵל אִילָן בַּחַמָּה,
שֵׁב בְּתוֹךְ הָאוֹר וֶאֱמֹר: לֹא הָיִיתִי זֶה כַמָּה, זֶה כַמָּה,
וּבָרֵךְ אֶת בִּרְכַּת הַחַיִּים.
וְאוּלָם אִם חָנוּט לְבָבְךָ: –
בְּחַר בַּעֲרֵמָה שֶׁל זָהָב וּשְׁכַב עַל הַזָּהָב הַקָּשֶׁה,
לִמְרַאשׁוֹתֶיךָ הַצִּיגָה עֲטֶרֶת הַפָּז הַמְלֻטָּשָׁה–
שְׁכַב וְהֵאָסֵף אֶל זְהָבְךָ.
1909
-
במקור המודפס: מתנוסם – הערת פב"י ↩
עֲלוּמֵי הָאָרֶץ
מאתיעקב שטיינברג
תּוֹר הָעֲלוּמִים לָאָרֶץ הָעוֹף וְהָרֶמֶשׂ בִּשֵּׂרוּ:
נָשְׂאוּ כְנַף זָהָב הַזְּבוּבִים וְעָטַף הַשֶּׁרֶץ יְרַקְרַק,
דּוֹר הַצִּפֳּרִים הַמְזַמְּרוֹת, שֶׁגְּאוֹנוֹ בְּפִיו וּבִכְנָפָיו,
שָׂם אֶת מִשְׁכָּנוֹ בַיְּעָרוֹת וַיִּשָּׂא מוּל תְּכֵלֶת הַשַּׁחַק
רַחֲשֵׁי נֶפֶשׁ הָאָרֶץ וַיְסַפֵּר לַאדֹנָי אֶת כְּבוֹדָהּ. –
לָחֲשׁוּ עֲשָׂבִים וְעֵצִים אֶת לַחַשׁ הַיַּלְדוּת כִּלְפָנִים,
אוּלָם הָאָרֶץ כְּבָר גָּדְלָה וְנַפְשָׁהּ אַחֶרֶת הִגִּידָה:
נִשְׁמְעוּ יוֹמָם וָלַיְלָה בַּדֶּשֶׁא וּבְסוּף הָאֲגַמִּים
זִמְזוּם וְצִרְצוּר וְקִרְקוּר, וַיִּהְיוּ לְקוֹל לֹא-יִפָּסֵק,
קוֹרֵא לְחַיִּים, תּוֹבֵעַ אֶת צָרְכֵי הַחַיִּים הָרַבִּים;
אָכֵן עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ עֲדִינוֹת הַיְצִירָה נָפוֹצוּ,
עָפוּ וְתָעוּ וְעָמְדוּ בִתְכֵלֶת הָאֲוִיר הַמַּזְהִיר,
גַּוַּן הָאָרֶץ גַּוָּנָן וְנֶחְפּוֹת בִּנְשִׁיקוֹת הַשֶּׁמֶשׁ,
שְׁחוֹר וְלַבְנוּנִית וְזָהָב, אַדְמוּמִית וּכְחוֹל וְאַרְגָּמָן:
נִדְמוּ לַחֲלוֹמוֹת הָאָרֶץ, חֲלוֹמוֹת הַזָּהָב שֶׁל נֹעַר,
שְׁלָחָם לְרַחֲבֵי הָרוֹם לֵב הָאָרֶץ הַמָּלֵא גַעְגּוּעִים;
רִנְּנוּ גִיל לֵב הָאָרֶץ וְשָׁפְכוּ בְשִׁיר אֶת עִצְּבוֹנוֹ,
נִשְּׂאוּ בַשִּׁיר לַשָּׁמַיִם וְשָׁבוּ לָאָרֶץ דּוֹמֵמִים…
יָמִים עַל יָמִים יִנְקֹפוּ וְשָׁנִים עַל שָׁנִים וְיוֹבְלוֹת –
הָיְתָה הָאָרֶץ פּוֹרַחַת וּתְמִימָה בְאָשְׁרָהּ כִּלְפָנִים,
אוּלָם כְּבָר אִשָּׁהּ הִתְכַּנְּסָה וַתָּנָם בְּעִמְקֵי מַעֲמַקִּים:
רַבּוּ צֶאֱצָאֵי הָאָרֶץ, הַקְּטַנִּים וְהַגְּדוֹלִים לְאֵין מִסְפָּר,
תָּבְעוּ יוֹם יוֹם אֶת צָרְכֵיהֶם וַתְּפַרְנֵס הָאָרֶץ אֶת כֻּלָּם.
אַחַר בָּאָרֶץ נָפוֹצוּ הַיְצוּרִים הַהוֹלְכִים הַחֲזָקִים,
הֵמָּה יְלִידֵי הָאָרֶץ לְקֵץ עֲלוּמֶיהָ הַפּוֹרְחִים:
כֹּחַ וְעָרְמָה לָהֵמָּה וּמְשׁוּבַת הַתֹּם לָהֶם אֵינָהּ,
כָּבְשָׁה מִשְׁפַּחְתָּם הַיְּעָרוֹת וַתִּמְשֹׁל בְּמֶרְחַב הָעֲרָבָה,
הָיְתָה בִּמְרוּצַת הַיָּמִים לִמְחִתַּת הָעוֹף וְהָרָמֶשׂ: –
כָּך עַל דִּמְיוֹנוֹת הַיַּלְדוּת וַחֲלוֹמוֹת הַנֹּעַר הַקַּלִּים
תָּמִיד הֵטִילוּ מוֹרָאָם אֵיתָנֵי הָאָרֶץ הַפָּרִיצִים.
עֶרֶב, וַתִּתְכַּס הָאָרֶץ בְּסָדִין שֶׁל סַמֶּט מְנַצְנֵץ,
מְשֻׁבָּץ פְּנִינִים בְּאֶמְצַע וּמַאֲפִיל לְאַרְבַּע רוּחוֹתָיו;
נִפְנְפוּ כַנְפֵי הָעֶרֶב זֶפִיר קַל עַל פְּנֵי הַיְפֵה-פִיָּה,
שָׁכְבָה הָאָרֶץ עֲיֵפָה וּשְׁכוּרַת הַיּוֹם הִתְעַלָּפָה,
לָהֲטָה נְשִׁימַת אַפֶּיהָ וַתַּרְעֵד הַדְּשָׁאִים הַנָּמִים,
חָזָהּ לְאִטּוֹ הִתְרוֹמֵם וּכְעֵין אַנְחַת תַּאֲוָה חֲשָׁאִית
עַל פְּנֵי הָאָרֶץ הִתְאַפְּקָה וַתְּשַׁכֵּר אֶת אֲוִיר הָעָרֶב.
נִדְמֶה: בְּהִשָּׁפֵךְ לָאָרֶץ מַאֲוַיִּים וְתַאֲווֹת לֹא בְרוּרִים,
עֵת חָשָׁה נַפְשָׁהּ עֲתִידוֹת וּלְלִבָּהּ עוֹד צַר עַל הֶעָבָר –
בִּקְשָׁה רַק שְׁנָת וּמַרְגּוֹעַ. וַתִּמְשֹׁךְ הַסָּדִין אֵלֶיהָ,
עָצְרָה נְשִׁימָתָהּ וְהִתְכַּוְּצָה. –
וְאָז בַּאֲפֵלַת הַלַּיְלָה
תָּעוּ הַחַיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת וַיִרְתַּח הַדָּם בְּעוֹרְקֵיהֶן:
שָׁאֲפוּ הָאֲוִיר הַמְשַׁכֵּר וַיִּמְסֹךְ בְּקִרְבָּן תַּעְתּוּעִים,
שָׁטַף אֶל לִבָּן גַּל תַּאֲוָה וַיַּרְעֵד אֶת גֵּוָן הָאַמִּיץ,
פָּרְצוּ עֲנָקִים בִּשְׁאָגָה מִיִּרְאַת הַנֶּעְלָם הַמְרַגְּזָם,
הִכּוּ בְכַף בַּרְזֶל בָּאָרֶץ, כִּמְבַקְשִׁים מֵאִמָּם יוֹלַדְתָּם
פֵּשֶׁר הַנֶּעְלָם שֶׁבְּקִרְבָּם וְסוֹבְבָם מִכָּל עֶבְרֵיהֶם…
אַךְ הִיא הֶחֱרִישָׁה לָהֵמָּה. וַיִּפְנוּ הָעֲנָקִים בְּרָגְזָה,
הָלְכוּ לְבַקֵּשׁ אֶת אוֹיְבָם וּנְהִימָה שֶׁל פְּחָדִים בִּגְרוֹנָם;
פָּגַשׁ עֲנָק בְּאָחִיהוּ וַיַּעַמְדוּ לְרֶגַע דּוֹמֵמִים,
לָהֲטָה נְשִׁימַת אַפֵּיהֶם וְלָהֲטוּ פִּי-שִׁבְעָה עֵינֵיהֶם,
צָפוּ אִישׁ אָחִיו בְּפַחַד וְשָׁאֲפוּ הָאֲוִיר הַמְשַׁכֵּר. –
פִּתְאֹם – שְׁאָגָה וּקְפִיצָה: עֲנָק עַל רֵעֵהוּ הִתְנַפֵּל,
הִכִּיר הָאוֹיֵב הַמַּרְגִּיז בְּאָחִיו הַצּוֹפֶה לְמוּלוֹ;
רֶגַע – וּטְרָפוֹ וְשָׁכַב לְיַד חֲלַל אָחִיו בִּמְנוּחָה,
רָחֲצוּ רַגְלָיו בַּדָּם וְהוּקַל לְלִבּוֹ וְנִרְדַּם
שֵׁנָה עֲמֻקָּה וּשְׁלֵוָה.
וַתֵּשְׁתְּ אֶת הַדָּם אָז הָאָרֶץ,
הִרְטִיב פָּנֶיהָ הַצְּרוּבִים כִּנְשִׁיקָה אֶת שִׂפְתֵי הַנַּעֲרָה,
כִּנְשִׁיקָה רִאשׁוֹנָה לַנַּעֲרָה לָהּ מָתַק הַדָּם זֶה הָרִאשׁוֹן,
אִבְּדָה אֶת תֹּם נְעוּרֶיהָ וְטֹהַר יַלְדוּתָהּ לְעוֹלָם.
[בימי אביב, תור הפלגים]
מאתיעקב שטיינברג
בִּימֵי אָבִיב, תּוֹר הַפְּלָגִים,
גָּאֹה יִגְאוּ מֵי הַנָּהָר,
שָׁטוֹף יִשְׁטְפוּ אֶת גְּדוֹתָם,
אַף גַּם קִצְפָּם, חַי וְרוֹעֵד,
הוֹלֵךְ נָמוֹג בַּהֲמֻלָּה
אֶל הַחוֹף, אֶל בֵּין הַפְּרָחִים, –
אֵלֶּה פִרְחֵי מֵי הָאָבִיב,
גִּדְלֵי-חוֹף וְקִצְרֵי-יָמִים.
אַךְ כִּמְסֻגָּר יֵט הַנָּהָר
בִּימֵי קַיִץ תּוֹר-הַשֶּׁמֶשׁ:
כְּמוֹ בִתְלוּנַת-רָז עֲצוּרָה
תֵּהוֹם חֶרֶשׁ שְׂפַת הַמַּיִם
אֶל הַחוֹפִים אֲשֶׁר גָּבְהוּ;
רַק מִסָּבִיב בָּעֲרָבָה
יִגְאוּ דֹם בְּחֵיק הַקַּיִץ
נִטְעֵי-שָׂדֶה רַבֵּי-יָמִים. –
בִּימֵי נֹעַר, תּוֹר-הַחֲלוֹמוֹת,
גָּאֹה יִגְאֶה לֵב הָאָדָם;
שָׁטוֹף יִשְׁטְפוּ מַאֲוַיָּיו,
שָׁטוֹף וְעָבוֹר גְּדוֹת גּוֹרָלוֹ,
אַף גַּעְגּוּעָיו הוֹלְכִים כָּלִים
אֶל מוּל פִּרְחֵי חוֹף הָאשֶׁר, –
אֵלֶּה פִּרְחֵי גִיל הַנֹּעַר,
גִּדְלֵי-עֹנֶג, קִצְרֵי-יָמִים.
אַךְ כִּמְסֻגָּר בִּימֵי חֶלְדּוֹ
יֵט הַגֶּבֶר עֲקַלְקַלּוֹת;
כְּמוֹ בִתְלוּנַת-רָז עֲצוּרָה
תַּךְ בַּלָּט אֶל גְּדוֹת הָעֹנֶג
עֶרְגַּת נַפְשׁוֹ אֲשֶׁר כָּבְדָה;
רַק עַל פְּנֵי מֶרְחַקֵּי חַיָּיו
רוֹגְשִׁים דֹּם כָּל מַעֲשֵׂי-גֶבֶר,
גִּדְלֵי-אוֹן וְרַבֵּי-יָמִים.
בַּלַּיְלָה
מאתיעקב שטיינברג
לֹא הֵד חֲלוֹם בִּי נָגַע, לֹא פְלֵיטַת-אוֹר חִוֶּרֶת
בְּמַאֲפֵל גַבּוֹת עֵינַי נִתְקְלָה לְתֻמָּהּ –
גַּל-סְתָרִים סָחַף מֵעָלַי אֶת צְעִיף הַתְּנוּמָה
בְּעוֹד לַיְלָה, בַּאֲפֵלָה סְגוּרָה וּמְסֻגֶּרֶת.
כְּמוֹ לִפְנֵי גִלּוּי רָז – כָּךְ הַלְמוּת לִבִּי כְּבֵדָה,
כְּמוֹ אַחֲרֵי פִתְרוֹן גִּיל – כָּךְ נַפְשִׁי צוֹפָה שְׁקֵטָה;
וּפִתְאֹם אֲחָזַתְנִי אֵשׁ תַּאֲוָה לוֹהֵטָה,
כָּמוֹהָ לֹא יָדַעְתִּי, כָּמוֹהָ עוֹד לֹא אֵדָע.
וּבְחֵשֶׁק לֹא יִשָּׁבֵר וּכְמוֹ בְאֵלֶם דַּעַת
כָּל חוּשַׁי בָּךְ, חֲמוּדָה, לְרֶגַע נֶאֱחָזִים,
וּבְלַהֲבוֹת דִּמְיוֹנִי אַתְּ כְּאֵשׁ בְּאֵשׁ נִבְלַעַת.
אַךְ עוֹד אֲנִי מְצַפֶּה וַעֲדַיִן נַפְשִׁי כָלָה,
כְּאִלּוּ חִידָה יֵשׁ וְאֵין לָהּ פִּתְרוֹן רָזִים,
כְּמוֹ הָיָה רַב הַסּוֹד וְנִפְתַּר לְבַטָּלָה.
[להטה ערש האהבה תחתינו]
מאתיעקב שטיינברג
לָהֲטָה עֶרֶשׂ הָאַהֲבָה תַּחְתֵּינוּ,
וַעֲדָיֵי נַפְשֵׁנוּ מֻתָּכִים בְּאִשָּׁהּ;
פִּתְאֹם כַּעֲקֵב רֶגֶל זָר עֲבָרָנוּ,
פִּתְאֹם צָנַחַתְּ הַצִּדָּה מַחֲרִישָׁה.
– הָהּ, דּוֹדִי, אֶת אִשִּׁי מִי דָרַךְ לְאֵפֶר?
“אֶת פְּתִיל פְּנִינֵי אָשְׁרִי יַד-סְתָרִים נִתֵּקָה.”
– הָהּ, דּוֹדִי, בֵּין שָׁדַי לְשׁוֹן-אֵשׁ גּוֹוַעַת.
“מִיָּדִי תִשָּׁמֵט מַחֲרֹזֶת כְּבָר רֵיקָה.”
– הָהּ, דּוֹדִי, מִי יִפְרֹק אֶת נִזְמֵי הַנֹּעַר
וּזְרָקָם מְלֹא-חָפְנוֹ לְתוֹךְ אֵשׁ הַמַּאֲוַיִּים?
"מִי חֶרֶשׁ יְבַדֵּר אַפִּרְיוֹן נֶאֱהָבִים
וְסָגַר בַּסֵּתֶר אֶת לִבּוֹת הַשְּׁנַיִם?"
– מִי אִמֵּן בַּלָּט יַד הַגֶּבֶר הַכְּבֵדָה
לַחֲרׂז פְּנִינֵי-אשֶׁר בְּלֵיל תַּעֲנוּגִים?
"מִי צוֹחֵק וְקוֹצֵץ אֶת פְּתִיל הַהֲזָיָה
וְהִשְׁאִיר חוּט כֵּהֶה הָרֵיק מֵאַלְמֻגִּים?"
– גֹּל יָדְךָ הַכְּבֵדָה עַל לִבִּי, הַגֶּבֶר.
“כַּסִּינִי בִּצְעִיף עֲדָנַיִךְ הָאִשָּׁה”.
שׁוּב לוֹהֲטָה עֶרֶשֹ הָאַהֲבָה תַּחְתֵּינוּ
וְאוּדֵי נַפְשֵׁנוּ מִתְלַקְּחִים בְּאִשָּׁהּ.
[מגבול העבר רק קורות אדם]
מאתיעקב שטיינברג
מִגְּבוּל הֶעָבָר רַק קוֹרוֹת אָדָם
בִּנְתִיב זִכָּרוֹן לִנְדֹּד מַרְחִיקִים:
גְּוִיל חַיִּים נִשְׂרַף וַיְהִי לְאֵפֶר,
אַךְ יֵשׁ גַּם אֵפֶר עוֹד יַמְלִיט זִיקִים.
שְׁעַת-גִּיל רְחוֹקָה עוֹד שְׁמוּרָה אִתִּי,
כְּבָר אֶבֶן קָרָה מִסְגֶּרֶת זְמַנָּהּ,
אַךְ עוֹד בִּי נַפְשִׁי לִשְׁאֵרִית זִכְרָהּ
בְּתִמְהוֹן אֹשֶׁר כְּמוֹ אָז מִתְעַנָּה.
עַל צוּר לְבָבִי, חֲרוּת נִשְׁכָּחוֹת,
גַּם לַהֲטֵי כְזָבָהּ לָעַד חֲסֵרִים;
אַךְ שְׁעַת הַחֶסֶד הַזּׂאת כִּי אֶפְקֹד –
כָּל קְרָבַי הוֹמִים מֵרֹךְ סַנְוֵרִים.
[הנך נמה]
מאתיעקב שטיינברג
הִנָּךְ נָמָה.
רוֹעֲדִים עַל וַרְדֵי פִיךְ
צִלְלֵי חֲלוֹמוֹת טוֹבִים;
חִקְרֵי לִבִּי חֶרֶש נוֹבְעִים
עִם הַדְּמָמָה: –
אֲהַבְתִיךְ.
גְּלוּי תַּרְדֵּמָה
גֵּוֵךְ יִיף בִּצְעִיף הַשְּׂמִיכָה;
אַךְ כְּמוֹ עֵר מִתְרוֹמֵם חָזֵךְ,
שְׁנֵי שָׁדַיִךְ עֶרְגַּת רָזֵךְ
עוֹרְגִּים הֵמָּה: –
אֲהַבְתִּיךָ.
[עוד לי משמרות אושר בתחום אהבה ראשונה]
מאתיעקב שטיינברג
עוֹד לִי מִשְמְרוֹת אשֶׁר בִּתְחוּם אַהֲבָה רִאשׁוֹנָה –
וּכְבָר רִנּוּן בַּקֶּרֶת,
וּכְבָר הָכְרַז הַכְּרוּז בְּכָל שִׁבְעַת רְקִיעַי
כִּי אָהַבְתִּי אֲחֶרֶת.
עוֹד אַדֶּרֶת הָרַחֲמִים, עֵת כִּי צָנְחָה מִכְּתֵפַי,
מֵעָלַי לֹא הֵסַרְתִּי,
וְעוֹד מַלְאֲכֵי רֹךְ יִישְׁנוּ בֶטַח וְשָׁלוֹם
בְּתוֹךְ קִפְלֵי אַדַּרְתִּי,–
וּכְבָר שִׁבְעַת הַחֲלוֹמוֹת, רוֹאֵי הוֹד פְּנֵי אֲחֶרֶת,
רָצִים שְׂמֵחִים לִקְרָאתִי,
וּמַטְבִּילִים שַׁ"י טְבִילוֹת בְּאֵש וּבְאַרְגָּמָן
אֶת גְּלִימַת תַּאֲוָתִי.
תְּפִלּוֹת
מאתיעקב שטיינברג
א
נַהֲלֵנִי עוֹד מְעַט, הָהּ אָבִי בַּשָׁמָיִם!
כְּבָר כָּלָה רוּחַ נְעוּרַי וְחָדָשׁ בִּי לֹא קָם;
בְּעֶצֶם יְמֵי חַיַּי אֲנִי כְיוֹרֵד יָם
אֲשֶׁר מִפְרָשׂוֹ נִרְדַּם בְּעֶצֶם שְׁרַב צָהֳרָיִם.
נַהֲלֵנִי עוֹד מְעַט, הָהּ אָבִי בַּשָׁמָיִם!
מִסְּבִיבִי רוּחוֹת אֱנוֹשׁ גַּם צֵאת גַּם בּוֹא תֵדַעְנָה,
וַאֲנִי כְדַיָּג שׁוֹמֵם בְּסִירַת-חַיִּים קְטַנָּה
הַמְּלֵאָה לְאֵין הָכִיל חֲלוֹמוֹת וּמַאֲוַיִּים.
נַהֲלֵנִי עוֹד מְעַט, הָהּ אָבִי בַּשָׁמָיִם!
לָדוּג בְּמֵי הַיְּצִירָה בְּעוֹדֶנִּי רַךְ נָדַרְתִּי, -
וְהִנֵּה יָמִים חוֹלְפִים וְרֵיקָה עוֹד מִכְמַרְתִּי,
כִּי רִיק אֲנֹכִי דוֹלֶה מִנִּבְכֵי תְהוֹם הַחַיִּים.
ב
קָרָאתִי אֶת מַעֲשַׂי וְאֵין בָּהֶם עוֹנֶה,
רָאִיתִי אֶת יָמַי וְהִנֵּה הֵם כָּלִים.
הָהּ, יָמַי הַנְּטוּשִׁים עַל גִּבְעוֹת הַנֹּעַר
חֲלָלִים, חֲלָלִים!
כְּבָר דַּשְׁתִּי קְצִיר חַיַּי בַּאֲבַק מַאֲוַיִּים,
וְכָל תְּנוּבַת רוּחִי הַזְּמַן כְּבָר אָכָלָהּ;
וְהִנְנִי עוֹמֵד עַל מוֹץ אֲשֶׁר שָׂרַד
וְנַפְשִׁי עוֹד כָּלָה.
הָהּ, אֵלִי! לוּ נַפְשִׁי כָרֶשֶׁף הַנִּדָּח
בַּמּׂץ אֲשֶׁר שָׂרַד עוֹד תַּצִית אֶת אִשָּׁהּ:
לוּ יִבְעַר עַד-תֹּם כָּל הַמּוֹץ זֶה הַקְּלוֹקֵל,
כֹּל הַשְּׁאֵרִית הַמְּבִישָׁה!
ג
כִּכְלוֹת כָּל רִיק עֲלוּמַי עֲמַדְתִּי וָאֵרֶא:
וְהִנֵּה בְגַן חַיַּי אָרִיתִי עִשְׂבֵי פֶרֶא;
נוֹעַדְתִּי לֶאֱהֹב בְּחֵשֶׁק אֶחָד תָּמִים,
וַאֲנִי בַחֲלִיפוֹת הֶבֶל שָׁגִיתִי כָּל הַיָּמִים.
יוֹם יוֹם עָגַבְתִּי חִנָּם, וְנַפְשִׁי הַנִּמְהָרָה
בְּאֶפֶס רֹךְ הִתְמַכְּרָה לְחֵן כָּל אִשָּה זָרָה;
פָּעַלְתִּי אַהֲבַת אָוֶן וְצִדְקִי – לַחַש כְּזָבִים,
וָאֹמַר לִקְנוֹת אשֶׁר בִּרְגָשׁוֹת לֹא-נֶחְשָׁבִים.
וְהִנֵּה עוׂד מְעַט וְנַעֲלָה כְבוֹד הַנֹּעַר,
וּמוֹץ הַלֵּב הָאַחֲרוֹן בְּלִי הֶמְיַת גִּיל יְסֹעַר;
וְנוֹתְרוּ רַק זִכְרוֹנוֹת הַשְּׁמוּרִים לְלֹא נַחַת,
בְּלִי צְרֹף מֵהֶם לְפִתְרוֹן גַּם חִבַּת גֶּבֶר אַחַת.
ד
יֵשׁ כְּאֵב אֲשֶׁר קִרְבִּי יִתְאַפֵּק, –
כְּסוׂד אֲשֶׁר בּשְׁתִּי מִגַּלּוֹת,
כִּתְשׁוּקָה אֲשֶׁר מֵהַבִּיעָהּ
שְׂפָתָי כֹּה דַלּוֹת.
גַּם בְּגֵיא בְדִידוּת כִּי אֵלֵךְ –
כְּאֵב זֶה כְּחִידָה אַסְתִּירָה;
לְעִתּוֹת בַּחֲלוֹם אֲשַׁלְּחֶנּוּ
מִכָּל מַעְיַן שִׁירָה.
כִּי תְהִי מְלוּנַת אשֶׁר עַל דַּרְכִּי –
וּמָנְעָה מִמֶּנּוּ אֶת צִלָּהּ;
גַּם כִּי אֶתְפַּלֵּל הוּא יִדֹּם
מִבְּעַד אֵד הַתְּפִלָּה.
1918
אַחֲרֵי כְלוֹת
מאתיעקב שטיינברג
יֵשׁ אֲשֶׁר עֶלֶם עַז בְּאַחֲרוֹ לַיְלָה שֶׁבֶת,
בִּדְמִי חֲדַר-מְנוּחוֹת וּלְאוֹר-מַחֲבוֹאִים דַּל
לְבַדּוֹ יִשְׁהֶה עֵר וּדְמוּת חֲלוֹם יְכַל,
וּבְקֶרֶב אִלְּמֵי-שְׁנָת רַק נַפְשׁוֹ עוֹד דּוֹבֶבֶת.
כָּל בֵּית אֲבוֹתָיו נָם – וְלֹא יִיקַץ עַד-מְהֵרָה,
פֹּה עֻלְּפוּ אָב וְאֵם וּסְרוּחִים אָח אֶל אָח;
גַּם אָחוֹת שָׁמְרָה חֹק, וּלְבָבָהּ אֲשֶׁר נָח
בָּאֹפֶל עוֹד יְהַלֵּךְ אַהֲבָתוֹ כְּמוֹ עֵרָה.
רַק הוּא לְבַדּוֹ עֵר. כְּבָר רֹאשׁוֹ שַׂח לִתְנוּמָה,
הֲבֵל הַחֲלוֹם הָאַחֲרוֹן הַלֵּב יְמָאֵן פְּתֹר,
וְלֹא-עֵת חֲפֹץ וַעֲשׂוֹת זוֹ אַחֲרִית-לֵיל עַד תֻּמָּהּ.
וְהוּא עוֹדֶנּוּ עֵר אַחֲרֵי יוֹם-אוֹן וּפְלָאָיו,
כְּאִלּוּ אֲחֲרֵי כְלוֹת עוֹד פַּעַם בָּא הַתּוֹר
לְכַפֵּר פְּנֵי מְשַׂנְּאָיו וּזְכֹר אֵת אֲשֶר אָהָב.
[הנה בא היום הנמהר]
מאתיעקב שטיינברג
הִנֵּה בָא הַיּוֹם הַנִּמְהָר
עֵת הַזְּמַן בַּחוּצוֹת יָרֹן;
וּלְעֻמָּתוֹ גַּם יָשׁׂקּוּ
כָּל הַלְּבָבוֹת בְּשִׁכָּרוֹן.
אוּלָם – רָזִי: גַּם הֶעָתִיד,
גַּם הֶעָבָר כְּבַַד-כְּנָפַיִם,
שְׁנֵיהֶם יִרְבְּצוּ כִתְאוֹמִים
אֶל מוּל שַׁעֲרֵי הַחַיִּים.
וּבְעוֹד צְחוֹק הַזְּמַן מִתְגַּלְגֵּל,
וּבְעוֹד חוֹגְגָה הָעֵדָה, –
יֵט הֶעָבָר עַפְעַף שֵׂיבָה,
יִפְקַח עַיִן אַחַת כְּבֵדָה.
דּוּמָם יַבִּיט אֶל הֶעָתִיד
בְּתוֹכֵחָה אוֹ בַחֲנִינָה, –
אַךְ הַלָּז, אֲחוּז חֲלוֹמוֹת,
יִנְשֹׁם אַט לְקוֹל הָרִנָּה.
בֹּקֶר
מאתיעקב שטיינברג
מְנַשֵּׁב רוּח מִן הַיְשִימוֹן
בִּפְנֵי הַבֹּקֶר הַנִּלְהָבִים;
כְּמֻכֵּי זֹהַר עַז וְצוֹרֵף
עַד תֻּמָּם יִכְלוּ שְׂרִידֵי עָבִים.
הָעוֹלָם נִרְאֶה רָם וְרָחוֹק
מִבְּעַד לִצְעִיפֵי אֲוִיר שְׁקוּפִים,
אַךְ הוֹלֵךְ כּוֹבֵשׁ אֶת הַחוֹלֹות
יְגוֹן הַנְּגֹהוֹת הַחֲשוּפִים.
וּכְאִלּוּ לַהַט עוֹלָם אַחֵר
עוֹד בָּא וְצָף עַל הַמֶּרְחָקִים…
רְפֵה-לֵבָב בְּצֵל קוֹרָתוֹ
הָאָדָם יָצִיץ מִן הַחֲרַכִּים:
הֲגִלּוּי-עַד בָּאוֹר יִנָּתֵן
וְאשֶׁר בָּא כְצַו מַרְגּוֹעַ,
אוֹ שֶׁבַע תִּכְבַּד כָּל הַחִידָה
עֵת מָסַךְ-אוֹר עַל כֹּל יִנוֹעַ?
[באבק ימי אין-חפץ]
מאתיעקב שטיינברג
בַּאֲבַק יְמֵי אֵין-חֵפֶץ
אַחֲרִית נְעוּרַי מִתְפַּלֶּשֶת;
הַבַּטָּלָה אוֹרְגָה קוּרִים
וַאֲנִי בְתוֹךְ הָרֶשֶת.
לִבִּי שִׁכֵּל גַּעֲגוּעָיו
וַחֲלִיפוֹתָיו אֲשֶׁר אָהָב,
כְּאִלּוּ קָפָא כָל הָעוֹלָם
עַל רְמָזָיו וְעַל פְּלָאָיו.
כְּאִלּוּ מַעְיְנוֹת כָּל הַחַיִּים
עָצְרוּ זִרְמָם בְּבַת אַחַת,
וְרַק בְּצִנּוֹר-דָּם פָּתוּחַ
הַהֲוָיָה עוֹד קוֹלָחַת.
1916
סוֹנֶטָּה
מאתיעקב שטיינברג
בְּהָמֵר דַּרְכֵי אִיש וְדֶרֶךְ אָשְׁרוֹ סְגוּרָה,
ושַׁח לְבָבוֹ בּוֹ, מִמְּרִי וּבוּז נָגוּעַ, –
אָז יֵשׁ אֲשֶׁר, כִּקְרוּם עַל נֶפֶשׁ בְּכִעוּרָהּ,
לְמִסְכֵּן זֶה יִלָּוֶה כְעֵין טוּב-לֵב צָנוּעַ.
אֵד רָקָב שׁוֹפְעִים כְּבָר מַאֲוַיָּיו הַנּוֹאָשִׁים,
וּשְׁכוֹל לְלֹא צִדּוּק-דִּין מֵאַחֲרָיו וּמִלְּפָנָיו, –
אַך בְּעֵינָיו יֻצַּת חֹם בְּשַחֲרוֹ פְּנֵי אֲנָשִים,
וּכְיֶלֶד רַךְ לַגּוֹרָל הוּא צוֹחֵק תָּם וְעָנָו.
הָהּ, אֵלִי! אִם נִשְאַרְתִּי בִּבְלוֹיֵי גְאוֹן-רְמִיָּה,
וּכְזִיק יְלַחֵךְ עָפָר דִּמְיוֹנִי אִם כִּבִּיתָ –
לוּ נַפְשִׁי עוֹד תִּתְוַדַּע בְּזַעַף עַד אַחֲרִיתָהּ!
אַל תְּהִי לְשׁוֹן עֲנָוִים לְשָלוֹם אֵלַי דְּרוּכָה,
כִּבְגֵר רַק בִּי יִתְעַמֵּר כָּל אִישׁ אֱוִיל-הַמְּנוּחָה,
וַאֲנִי בִנְקָמָה אֶהְגֶּה בְּרוּחַ עוֹד הוֹמִיָּה.
1917
הִמְנוֹן אֶל נַפְשִׁי
מאתיעקב שטיינברג
כִּצְלִיל גַּעְגּוּעִים לְשִׁיר גּוֹוֵעַ,
כְּכִלְיוֹן נֶפֶש עַל אשֶׁר זָר;
כִּפְאֵר שַׁלֶּכֶת בִּסְתָו דּוֹמֵעַ,
כְּסוֹד עִצָּבוֹן עַל אֹזֶן זָר –
כֵּן תַּעֲרֹג נַפְשִׁי רֹן בִּכְלוֹתָהּ חִדְלַת-אוֹן.
כַּיָּם כִּי יִנְהֶה אֶל נֵד עַרְפַלִּים,
כַּהֲבֵל וִדּוּיִים לֹא אֵמוּן בָּם;
כִּגְאוֹן הַבְּדִידוּת עַל מֵצַח דַּלִּים,
כִּכְאֵב חֲלוֹמוֹת לֹא יִתְרוֹן בָּם –
כֵּן תַּמְתִּיק נַפְשִׁי שְׁכֹל בְּעוֹד גָּבְרָה לְעֵין-כֹּל.
כְּחִידַת חֵשֶק בְּרֶגַע פְּרֵדָה,
כִּשְׁלַל דִּמְיוֹנוֹת בְּאֶפֶס יָד;
כְּצֵל רְמִיָּה מֵעָב בּוֹדֵדָה,
כְּמַסְוֶה תְבוּנָה בְּאֶפֶס-יָד –
לְבָבִי כֵן עוֹד שָׁר עַל סַף-אָבְנַיִם קָר.
כְּמֶרֶד אוֹבֵד מוּל פְּנֵי גוֹרָלוֹ
כְּמִזְרַע גּוֹלִים עַל אַדְמַת נוֹד;
כְּזֶרֶם רוּחַ אַף צִיץ לֹא נָע לוֹ,
כְּאַהֲבַת סֵתֶר בְּאֶרֶץ-נוֹד –
כֵּן בֵּין אֲסַפְסוּף בָּז שִׁיר אַחֲרוֹן לִי עוֹד עָז.
הָהּ, נַפְשִׁי! סַעֲרֵךְ זֶה כְבָר עֲבָרֵךְ,
חֲצַץ דְּרָכַיִךְ רַק יִתֵּן הֵד;
עַל מָה תַּרְגִּיזִי בִּפְנוֹת הֲדָרֵךְ
אֶת שֶׁלֶד נִבְלֵךְ כִּי יִתֵּן הֵד?
עַל מָה תַּכְבִּירִי עוֹד לַשָׁוְא חֲלוֹמוֹת-הוֹד?
אִם תְּהוֹמוֹת עוֹלָם חָקַרְתְּ וַתִּרְאִי –
מַה תֵּדְעִי פַחַד מֵעָמְקֵךְ אַתְּ?
עַל מָה תִּתְנַחֲמִי, עֹל מָה תַּאֲבִירִי
בְּטֶרֶם תֵּרְדִי אֶל עָמְקֵךְ אַתְּ?
הָהּ, נַפְשִי! שְׁבִי לָךְ דֹּם עַל עֶבְרֵי פִי-תְּהוֹם!
טָפּוֹלִיָּה וּבְרוֹשׁ
מאתיעקב שטיינברג
עַל יַד חַלּוֹנִי גְדֵלִים עֵצִים שְׁנַיִם,
כִּתְאוֹמִים הֵם – טָפּוֹלִיָּה וּבְרוֹשׁ;
בְּסוּת הֶעָלִים הִיא כְאָחוֹת הַחֲרֵדָה,
וְהוּא לוֹ דְמוּת כְּעֶלֶם גֵּא זְקוּף-רֹאשׁ.
בְּגִזְעָם שׁוֹנִים הֵם, אַךְ שִׂיא צַמְּרוֹתָם
מְסֻגָּר הוּא אֶל עַל לִבְלִי הִפָּרֵד;
לַבְּרוֹש דְּמוּת נָזִיר קוֹפֵא עַל חֲלוֹמוֹתָיו,
וּלְבָבָהּ הִיא, לֵב עָלִים, תָּמִיד חָרֵד.
וּבְגַעַת בָּם הַשֶּמֶש מִדֵּי עֶרֶב –
הַבְּרוֹש סְגוּר-לֵב גַּם אָז מִקַּחַת אוֹר;
וְהִיא לְעֵין-כֹּל – טָפּוֹלִיָּה מַזְהִירָה,
וְזָהֳרָהּ עוֹבֵר בָּהּ, תְּעוֹת וַעֲבוֹר…
1919
שִׁיר-עֲרָבִי
מאתיעקב שטיינברג
בִּדְמִי הַלַּיְלָה שָׁמַעְתִּי שִׁיר עֲרִירִי,
עַל אֵם-הַדֶּרֶךְ בָּדָד שָׁר עֲרָבִי;
לֹא צְלִילֵי-חֵן, לֹא שְׁלוּבֵי-רֹךְ הַצְּלִילִים –
וַיִִּשְׁבּוּ בְלִי מֵשִׂים אֶת לְבָבִי.
וַיְהִי הַשִּׁיר רַק חוֹזֵר וְנוֹבֵעַ,
כִּכְאֵב בְּלִי שֵׁם, כְּיָגוֹן בְּלִי תַמְרוּרִים;
כְּאִלּוּ אֶחָד פֶּלִאי שָׁט לְשַׁחֵר
אֶת פְּנֵי הַלֵּיל בִּנְכָאָיו הָעֲצוּרִים.
וַיִּרְחַק קוֹל הַשָּׁר בְּאֶפֶס חִידָה,
וּמְבוּכַת גִּיל אוֹ עֶצֶב בִּי לֹא קָמָה;
בַּעֲקֵב הַשִּיר רַק נָהַר גַּם הַלַּיְלָה,
וַיְהִי הַקּוֹל פֶּה אֶחָד עִם הַדְּמָמָה.
וּכְאִלּוּ פִתְאֹם נִשְׁבַּת חֶזְיוֹן לַיְלָה
עִם שִׁירַת הָעַרְבִי אֲשֶר גָּוְעָה: –
נוֹף-אֶרֶץ רַב עַל מַסְגֵּר-דְּמָמָה נִסְגַּר,
וַתֵּכַהּ עֵין-הַלַּיְלָה הַנֶעֱצָבָה…
1919
בְּלֵיל סַעַר
מאתיעקב שטיינברג
מַה עַז יְלֵיל רוּחַ הַסַּעַר!
כָּל מוֹסְדֵי הָאָרֶץ כְּמוֹ זָעִים,
וּמְחִתַּת הַחַיִּים הַגְּדוֹלָה
נִרְתַּעַת מֵאַחֲרֵי הַקְּלָעִים.
מַחֲשַׁכֵּי הַלַּיְלָה מַה כְּבֵדִים!
כְּמוֹ תֵבֵל אֶת חֶטְאָהּ הִכִּירָה,
וְיָצְאָה לִתְעוֹת בָּאֲפֵלָה
מִפְלֶצֶת הַגּוֹרָל הַטְּמִירָה.
וּבְתוֹךְ הַמַּחֲשַׁכִּים הַכְּבֵדִים
גַּם זֶרֶם הַגֶּשֶם מָה רַב-הוּא!
כְּמוֹ פְנֵי הָאֲדָמָה מְכֻסִּים
בִּסְחִי כָל הַדּוֹרוֹת שֶׁגָּוְעוּ.
1918
שַׁלֶּכֶת
מאתיעקב שטיינברג
א
שִׁלְהֵי-קַיִץ עוֹד בָּאָרֶץ,
אַךְ בְּפָקְחִי עֵינַי בֹּקֶר
לִבִּי חוֹשֵׁשׁ לַעֲנָנִים,
מָה הָאֲוִיר? אֲנִי חוֹקֵר.
אוֹר וָחֹם. אִם גַּם בָּעוֹלָם
אֵין אוֹת סְתָו עוֹד, אֵין מְאוּמָה,
אַךְ כְּבָר נָחָה עַל הַנַּחַל
כְּמַחֲשֶבֶת-עֶצֶב קְדוּמָה.
אוֹר וָחֹם. אַךְ עָלִים נוֹשְׁרִים,
וְנֶעֱרָמִים חֳמָרִים, חֳמָרִים;
וּבָאָרֶץ כְּבָר מְרַחֵף
שַׂר-הַסְּתָו בְּלֵילוֹת קָרִים.
ב
כָּל הָעֶרֶב נְשָׁקְתִּנִי.
אַךְ בַּלַּילָה לֹא יָשַׁנְתִּי
וְהִרְהַרְתִּי בַּוִכּוּחִים,
עַל כָּל קוֹץ וְדִבּוּר דַּנְתִּי.
יוֹם עַל יוֹם רַק דְּבָרִים יָפִים,
לְבָבוֹת סְגוּרִים, פִּיוֹת פְּתוּחִים;
אֶת פְּרָחֵינוּ הָאַחֲרוֹנִים
יַךְ הַדֶּבֶר שֶׁל וִכּוּחִים.
עוֹד שְׂפָתַיִךְ נוֹטְפוֹת אשֶׁר,
אַךְ הַנְּשִיקוֹת כְּבָר לַשָּוְא: –
שִׁלְהֵי אַהֲבָה עוֹד בִּלְבָבֵךְ
וּבְמֶבָּטֵךְ קֹר הַסְּתָו.
ג
הַנַּעֲרָה אוֹמֶרֶת: לַכֹּל עֵת וּזְּמָן;
מִתְהַלְּכִים אֲנַחְנוּ בִשְׂדֵרַת הַגָּן.
אָנֹכִי מִתְחַנֵּן: אֲנִי אָנָה בָּא?
כֹּה רַךְ הוּא הָעֶרֶב, רַק עָלֶה יֵשׁ זָע,
וְנוֹשֵׁר וְנוֹפֵל כִּי בָא לוֹ כְבָר עֵת…
– הֲתֹאמַר לְהַחֲיוֹת מַה שֶּׁכְּבָר מֵת?
“הֲכָבְתָה בִלְבָבֵךְ הָאֵשׁ כְּבָר עַד-תֹּם?”
מַה נָּעִים בַּשְׂדֵרָה בְּרֶדֶת הַיּוֹם;
מִתַּחַת רַגְלֵינוּ מַרְבַדִּים שֶׁל פָּז…
“רַעְיָתִי, הֲנָבוֹא לַמַּחֲבוֹא הַלָּז?”
– לֹא עִמְּךָ לֹא אֵלֵךְ: לַכֹּל עֵת וּזְמָן. –
מִתְהַלְּכִים אֲנַחְנוּ בִשְׂדֵרַת הַגָּן.
ד
בַּאֲשֶׁר תַּבִּיט שָׁם אַרְגָּמָן,
בַּאֲשֶׁר תִּצְעַד – זְהַב שַׁלֶּכֶת;
בַּת-המַּלְכַָּה שֶׁל הַבָּצִיר
עַל מַרְבַדֵּי-פָז דּוֹרֶכֶת.
עַל שְׂפָתֶיהָ צְחוֹק שֶׁל מְנוּחָה
וּמֶבָּטָהּ אוֹמֵר שֹבַע;
עָלִים נוֹפְלִים לְרַגְלֶיהָ:
שָׁלוֹם, מַטְרוֹנִיתָא טוֹבָה!
גַּם בַּגָּן וְגַּם בַּשָּׂדֶה
הַכֹּל יַזִּיל פָּז לִכְבוֹדָהּ;
מִצְטַחֶקֶת בַּת-הַמַּלְכָּה
וּמְשַׁלֶּמֶת שְֹכַר-עֲבוֹדָה:
הָאֲגָסִים נוֹפְלִים אַרְצָה,
הִבְשִׁיל פִּרְיוֹ הַתַּפּוּחַ,
גַּם אִילָנֵי סְרָק וּפְרָחִים
עָבַר זְמַנָּם: עֵת לָנוּחַ.
רַק הַשְּׁחָקִים, שָׂרֵי-מַעְלָה,
שַׂר-הַסְּתָו מֵרָחוֹק רוֹאִים;
רַכִּים, טְהוֹרִים וַעֲצוּבִים
שׁוֹמְרִים סוֹדָם הֵם, הַגְּבוֹהִים.
ה
לֵיל הַבָּצִיר טוֹב וָרַךְ,
טוֹב בַּחֲשֵׁכָה לִי לְבַדִּי.
לָמָּה תִבְכִּי, מַה תִּתְוַדִּי?
יוֹם מְנוּחָתִי לֹא יְאַחֵר: –
לְכִי וּבַקְּשִׁי אשֶׁר אַחֵר;
לָמָּה נֵשֵב וְנִתְוַכַּחַ?
מַה שֶׁהָיָה כְּבָר נִשְׁתַּכַּח –
כְּבָר הִגִּיעַ לִידֵי כָךְ.
הִנָּךְ קָמָה וְהוֹלֶכֶת –
אֲחָזָתֶךְ פִּתְאֹם תְּנוּמָה…
לְכִי לְשָׁלוֹם! אֵין מְאוּמָה,
אֵין מְאוּמָה. אֵין כָּמוֹנִי
דּוֹבֵר שָׁלוֹם רַב בִּיגוֹנִי.
לְכִי לְשָׁלוֹם. הַכֹּל נָם,
עָלִים נוֹשְׁרִים פֹּה וָשָם,
אַךְ הַלַּיְלָה חָם. שַׁלֶּכֶת.
ו
עַל שְׂפַת הַנַּחַל יָשְׁבָה נַעֲרָה,
וַתֵּבְךְּ וַתְּקַלֵּל אֶת גּוֹרָלָהּ.
וָאֶשְׁאַל אוֹתָה: לָמָּה תִבְכִּי?
מַה יִּיף הַיּוֹם, הַשֶּׁמֶשׁ עָלָה
וַיִּצֶק אוֹר בִּזְהַב הַבָּצִיר.
וַתַּעַן אָז: אֲנִי עֲזוּבָה. –
וָאֵרֶא עֶלֶם יוֹשֵׁב קוֹדֵר
וּמְנַגֵּן שִׁירָה מְאֹד עֲצוּבָה.
מַה תֵּבְךְּ שִׁירָתְךָ, עֶלֶם קוֹדֵר,
מַה נָּאָה שֶׁמֶש-יוֹם בְּצֵאתָהּ!
וַיַעַן אָז: הַנַּעֲרָה הָלְכָה,
יוֹם חַגִּי תַם, הָאַהֲבָה מֵתָה.
עַל אֵם-הַדֶּרֶךְ צוֹעֵד גֶּבֶר,
וּלְבָבוֹ עֵר וּבְנַפְשׁוֹ מְנוּחָה;
וְלוֹחֵשׁ הוּא: שְׂאִי שָׁלוֹם, נַעֲרָה,
וּתְהִי לִי הַמֶּרְחַבְיָה בְּרוּכָה.
ז
מְסַנֵּן אוֹר הַיּוֹם הַמְעֻנָּן
אֶת חוֹבָתוֹ רַק לָצֵאת:
בֹּקֶר רִאשׁוֹן לָאֲבֵלוּת
עַל הַשֶּׁמֶש אֲשֶׁר מֵת.
מֵה יְּצַפְצְפוּ צִפֳּרִים
עַל הָעֵצִים, עַל החוֹמוֹת?
מֵת הַשֶּמֶש: אֵבֶל אֶחָד
קִבֵּץ יַחַד כָּל הַיְתוֹמוֹת.
שׁוּר: הֵן נָשְׂאוּ אֶת כַּנְפֵיהֶן
וַיָּעוּפוּ לַמֶּרְחַקִּים;
אָדָם יָתוֹם פֹּה יִשָּׁאֵר
לִימֵי סַגְרִיר וּלְמַחֲשַכִּים.
ח
אַתְּ הָלַכְתְּ וַאֲנִי נִרְדַמְתִּי.
וְחָלַמְתִּי: אַתְּ יוֹשֶׁבֶת
פֹּה עִמָּדִי; וּבַחֶדֶר
דְּמָמָה גְדוֹלָה וְעֲצֶבֶת.
הַכֹּל פִּתְאֹם כֹּה נִשְׁתַּנָּה:
כֹּה נוֹשָׁנִים הֵם הָרְהִיטִים;
גַּם בַּחוּץ, כְּזָקֵן עָצֵל,
נוֹפֵל שֶׁלֶג פִּתִּים פִּתִּים.
פִּתְאֹם נִכְנָס עֶלֶם הָדוּר,
צְחוֹק בְּפִיו וְשִׁירָה חֲטוּפָה;
אַתְּ אוֹמֶרֶת: "בְּנִי, אַל תֵּצֵא,
רְאֵה, בַּחוּץ גַּם קֹר גַּם סוּפָה."
ט
מְעֻנָּנִים כְּבָר הַיָּמִים
וַאֲרֻכִּים כְּבָר הַנְּשָׁפִים;
יוֹמָם יוֹשְׁבִים פֹּה בַּחֲנֻיּוֹת,
לַיְלָה מְשַׂחֲקִים פֹּה בִּקְלָפִים.
רְאֵה: בַּחוּץ, בַּבֹּץ טָבוּעַ,
מְשָׂרֵךְ דַּרְכּוֹ הַשִּׁמָּמוֹן;
וּמַלְאֲכֵי אָוֶן קְטַנִּים
אַחֲרָיו צוֹעֲדִים בֶּהָמוֹן.
כָּל הַקָּהָל פּוֹגֵש אוֹתָם
בְּסֵבֶר פָּנִים וּבִתְרוּעָה;
שַׂר הַשִּעֲמוּם מְגַחֵךְ
בְּבַת-צְחוֹק שֶׁל אִשָׁה צְנוּעָה.
י
הַבָּצִיר תַּם, הִתְחִילוּ גְשָׁמִים,
הַנַּעֲרָה נָסְעָה לָהּ לְבֵיתָהּ;
הֱיֵה לִי בָרוּך, סְתָו מְעֻנָּן,
רַק אַתָּה מְנוּחָה לִי הֵבֵאתָ.
טִיף-טַף טִיף-טַף… נְאוּם הַגֶּשֶׁם
הַגֶּשֶׁם מְדַבֵּר דְּבָרִים כְּבוּשִים.
גַּעֲגוּעֶיךָ לֹא גַּעֲגוּעִים
וּמַכְאוֹבֶיךָ לֹא אֲנוּשִׁים.
אֶפִּילוֹג
הוּא בְאֵפֶר לְבָבוֹ טָמָן
הַגַּחֶלֶת הָאַחֲרוֹנָה;
קַם וַיַּעֲבֹר עִם תַּרְמִילוֹ
אֶל הָעִיר וְאֶל הֲמוֹנָהּ.
עָבַר מְדִינוֹת וַאֲרָצוֹת –
נַפְשׁוֹ לִרְאוֹת עוֹד שׁוֹאֶלֶת;
בְאֵפֶר לִבּוֹ בַּמִּסְתָּרִים
דּוּמָם לָחֲשָׁה הַגַּחֶלֶת.
מִשְׁנֵה אוֹן לְעוֹבְרֵי דְרָכִים;
אַךְ הַבְּדִידוּת הִיא מַתֶּשֶׁת
כֹּחַ אָדָם. עוֹד בִּלְבָבוֹ
הַגַּחֵֶלֶת הַלּוֹחֶשֶת.
פַּעַם רָאָה אִשָּׁה נָאָה,
זוֹ שֶׁבָּגְדָה בּוֹ לְפָנִים;
זָכוֹר זָכְרָה לוֹ מֵחָדָשׁ
חֲסָדֶיהָ הַנּוֹשָׁנִים.
הוּא הִצְטַחֵק וַיַּשְׁמִיעָהּ
כִּי הִתְחָרֵט עַל אִוַּלְתּוֹ,
וַיֵּעָלֵם. אַךְ בִּלְבָבוֹ
דּוּמָם לָחֲשָׁה עוֹד גַּחַלְתּוֹ.
1909
עַל הַיָּם
מאתיעקב שטיינברג
א
בִּתְעוֹת בַּהֲרוֹת אוֹר עַל פְּנֵי בָמֳתֵי הַיָּם,
אָבַלְתִּי לְאוֹר הַכּוֹכָבִים.
לַלֵּב יֵשׁ גַּעְגוּעִים עֲנָוִים
עַל אַהֲבַת אַחִים וּשְׁלוֹמָם –
וַאֲנִי זָר וּבוֹדֵד לְעוֹלָם
כְּבַהֲרוֹת אוֹר עַל פְּנֵי בָמֳתֵי הַיָּם.
בְּנוּד הָאֳנִיָּה בֵּין גַּלִּים וּשְׁחָקִים,
הִשְׁלַמְתִּי עִם כּוֹכַב עֲתִידִי.
לוּ אֶשָּׂא אֶת עֻלִּי יְחִידִי,
עֹל בְּדִידוּת נוֹשָׁנָה וַחֲלוּדָה,
הִיא בְדִידוּת הַנֶּפֶש בְּנוּדָהּ
כְּנוּד הָאֳנִיָּה בֵּין גַּלִּים וּשְׁחָקִים.
ב
עֲרוּגוֹת עֶשֶׁת – גַּלֵּי יָם
בִּלְבֶן הַקֶּצֶף חַי וָתָם,
יְתַמְּרוּ סָבִיב לָאֳנִיָּה,
וְנִפְּצוּ אַחַת אֶת הַשְּנִיָּה.
וְנַחְשׁוֹל רָם וְאֵינוֹ שָׁב,
כְּמוֹ תּוֹהֶה הוּא וּמְחַכֶּה צָו,
וּכְחוֹשֵׁב לִסְעֹר אוֹ לָנוּחַ –
חֲלִיפוֹת נִפְסָק שְׁאוֹן הָרוּחַ.
לֹא סַעַר עוֹד וְלֹא מְנוּחָה.
הַנּוֹסְעִים שָׁבִים אִישׁ לַתָּא;
וְנֵד עֲרָפֶל קָם וּבָא
וְסוֹפֵג עַרְבַת-יָם הַשְּׁטוּחָה.
עוֹד עֵין הַיָּם מְנֻמֶּרֶת אוֹר,
וּשְׁרוּיַת אֹפֶל כְּבָר מַחֲצִיתָהּ;
וְאֵימַת סַעַר כְּבָר מַבְעִיתָה
בְּלֹעֵי תְהוֹם וּבְגַלֵּי שְׁחוֹר.
ג
מִבֹּקֶר עֲרָפֶל וָגֶשֶׁם,
מִתְלַבְּנִים הַגַּלִּים וְגָאִים;
זְעוּמִים פְּנֵי הַמַּלָּחִים,
מְפַהֲקִים הַנּוֹסְעִים בַּתָּאִים.
לְבַדִּי בְּפִנַּת הַמִּכְסֶה
עַל שִׂבְכַת הַבַּרְזֶל אִשָּׁעֵן:
חָפַצְתִּי בִמְנוּחָה גַם אָנִי,
וּלְבָבִי בַמְּנוּחָה יְמָאֵן.
נְתִיב כֶּסֶף חַי לָאֳנִיָּה,
וְרוֹקְדוֹת בְּנוֹת-גַּלִּים מַכְסִיפוֹת;
מִתְגַּלְגֵּל הַקֶּצֶף הַלָּבָן,
וְנֶאֱסָף וְנוֹלָד חֲלִיפוֹת.
וּבְסוּר צְעִיף הַקֶּצֶף לְרֶגַע –
תִּגָּלֶה תְהוֹם רַבָּה וּשְׁחֹרָה;
אָז נִדְמֶה: זֶה הֵחֵל הַסַּעַר,
זֶה קָם נַחְשׁוֹל גָּדוֹל וְנוֹרָא;
וּרְכוּב נַחְשׁוֹל זֶה שַׂר אוֹקְיָנוֹס
מִתְּהוֹם הַתְּהוֹם יִקְפֹּץ עִם צְבָאָיו,
וּבְעֵרֶב נַחְשׁוֹלָיו-עֲנָקָיו
יִתְהוֹלֵל כְּכֹל אֲשֶׁר אָהָב.
אַךְ רֶגַע – וְסָר נֵד הַמַּיִם,
וְנִסְגַּר הַתְּהוֹם הַפָּתוּחַ,
מִסְתַּלְסֵל הַקֶּצֶף כִּמְצַחֵק,
וּכְקֹדֶם רַק גֶּשֶׁם וָרוּחַ.
וַעֲרָפֶל מִתְעַבֶּה וְסוֹפֵג
אֶת עַרְבַת הַמַּיִם הַשְּׁטוּחָה. –
בִּמְנוּחָה חָפַצְתִּי גַם אָנִי,
אַךְ לִבִּי יְמָאֵן בַּמְּנוּחָה.
ב. חרוזים מבית הצורף
מאתיעקב שטיינברג
פַּרְפַּר אָדָם
מאתיעקב שטיינברג
ב
עֵת כִּלְיוֹן-נֶפֶשׁ חַי יְמוֹגֵג כָּל תַּעֲלוּמָה
וְחַיִּים עִוְרֵי-חֹק יַעַטְפוּ דְמוּת תִּפְאֶרֶת, —
כֹּה מַהֵר מִבְּלִי רְאוֹת מַה תִּיעַף יָד יוֹצֶרֶת,
מַה יִּכְבַּד שְׁבִיל הַדִּמְיוֹן כִּבְעַרְבַת-חוֹל עֲרֻמָּה?
הָהּ, לַפִּיד דִּמְיוֹן גֵּא הַכָּבֶה בְאֵין רוּחַ
כְּאִלּוּ נָשְׁבָה בּוֹ מַחֲשֶׁבֶת מָוֶת קָרָה,
כְּאִלּוּ מָעֲדָה הַיָּד אֲשֶׁר יָצָרָה
בְּגַשְּׁשָׁהּ בַּלָּט עַל עֶבְרֵי תְהוֹם פָּתוּחַ.
מִי יָנוּד לְךָ, יוֹצֵר — וּבְחֶבְיוֹן כָּל יְצִירָה
מְזֹרָה תוּגַת עוֹלָם כְּרֶשֶׁת בִּלְתִּי נִרְאָה,
וְאַתָּה פַרְפַּר-אָדָם בֵּין קוּרֵי הַחֲלוֹמוֹת;
וּכְפַרְפַּר לְיַד שְׂמָמִית אֲשֶׁר אֶל קִיר הָרֶשֶׁת
יְנַסֶּה תֵּת לַשָּׁוְא הֶמְיָתוֹ הַנּוֹאֶשֶׁת —
לְנֹכַח דְּמוּת הַמָּוֶת כֵּן גַּם כְּנָפֶיךָ הוֹמוֹת.
סונטות/ מחזור ראשון (א-ו)
מאתיעקב שטיינברג
סונטות/ מחזור ראשון (א-ו)
מאתיעקב שטיינברג
[בקרוב חצות ליל קור ומעט שאון העיר]
מאתיעקב שטיינברג
א
בִּקְרֹב חֲצוֹת לֵיל קֹר וּמָעַט שְׁאוֹן הָעִיר,
וְנִקֵּשׁ רוּחַ סְתָו בֵּין שִׁלְדֵי שְׁלָטִים טְחוּבִים;
וְאֶשְׁנַב בֵּית-הַיַּיִן עוֹד יַרְעִיף אוֹר וָשִׁיר
בַּעֲבֹר מְאַחֲרֵי-לֵיל יְגֵעִים וַעֲצוּבִים, —
אָז יֵשׁ שֶׁיֵּלֵךְ אִישׁ וְסָר אֶל המַּרְזֵחַ
וְשָׁהָה עַל כּוֹס יַיִן בְּפִנָּה סְפוּגַת חֹם,
וּרְצוּץ נְדוּדֵי-לֵיל וַעֲיֵף תַּעְתּוּעֵי-יוֹם
אֶת שְׁמוּרוֹת עֵינָיו רֶגַע יִסְגֹּר הָאוֹרֵחַ.
כָּךְ גַּם אֲנִי, עֵת נַפְשֵׁךְ לָהֲטָה לְמַעֲנִי,
רַק שִׁמְמוֹן לֵיל קַר לְחֵיקֵךְ הִדִּיחַנִי,
וָאֵשְׁתְּ מִכּוֹס הַגִּיל בִּנְפֹל עַל לִבִּי תְּנוּמָה:
אַךְ דּוֹעֲכִים הַמְּאוֹרוֹת וְקָרֵב קֵץ הַמְּנוּחָה.
כְּבָר תִּנְשֹׁם עָלַי קֹר מַרְצֶפֶת-טַחַב שְׁטוּחָה,
וּשְׁאֵרִית חֹם דּוֹדַיִךְ תִּתְנַדֵּף חִישׁ עַד תֻּמָּהּ;
[כדרכן נשנות הן לחיצות יד-רמיה]
מאתיעקב שטיינברג
ב
כְּדַרְכָּן נִשְׁנוֹת הֵן לְחִיצוֹת יַד-רְמִיָּה,
מְסָעֵר רוּחַ-לֵיל עֲתֶרֶת לַהַג-תֻּמָּה;
נֶגְדֵּנוּ שׁוֹקְקָה נַהֲמַת-יָם עֲמוּמָה,
וְצוֹעֲדִים אֲנַחְנוּ נִקְלִים בַּדּוּמִיָּה.
וּפִתְאֹם נִשְׁמַט כּוֹכָב מִמִּשְׁבֶּצֶת זְהָבוֹ,
שְׁבִיל-זֹהַר נֶחֱרַת בָּרָקִיעַ וַיֵּעָלֵם;
וָאֹמַר לִי: כְּכוֹכָב נוֹפֵל אשֶׁר שָׁלֵם —
נְתִיבוֹ רָם וְצַר וַעֲלָטָה אַחֲרָיו תָּבוֹא.
כֹּה חִישׁ תְּפַזֵּר כָּל גִּצֶּיהָ אֵשׁ-הָאַהֲבָה,
וּבְתֻמָּהּ — נִשְׁאָר מַצַּע אֵפֶר קַר מִלַּהֲבָהּ.
וַאֲנַחְנוּ בוֹ נִתְפַּלֵּשׁ אִלְּמֵי-לֵב וְדַלִּים.
כָּךְ תְּהִי הַמְּנוּחָה עַל הַיָּם כְּשֹׁךְ הַסְּעָרָה:
עַד לְלֹא נִיעַ מְרוּצַת שִׁטְפּוֹ נֶעֱצָרָה,
וְעַל הַחוֹף מִתְפַּלֵּשׁ קֶצֶף — פְּלֵיטַת גַּלִּים.
[כזוג טורפים תועי-ליל ומוכי-צמא]
מאתיעקב שטיינברג
ג
כְּזוּג טוֹרְפִים תּוֹעֵי-לֵיל וּמֻכֵּי-צָמָא, —
מֵרוּץ וַעֲרֹג לְאֵד יְאוֹרִים מְתוּקִים
כִּי יִפְּלוּ עַל שְׂפַת בְּרֵכָה נֶאֱלָמָה;
כִּי יִשְׁעוּ לִדְבַר-מָה מִן הָאֲפֵלָה
וּכְאֶחָד הֵם נוֹאָשִׁים וְזוֹמֵמִים,
רַק שֶׁפִי קְצֵה הַגַּלִּים הַדּוֹמֵמִים
לְשׁוֹנָם תָּלֹק רֶגַע וְחָדֵלָה: —
בְּלַהַט מַעֲרֻמֵּינוּ הַנִּחָרִים
כֵּן נַחְנוּ אָז, נוֹאָשִׁים וַחֲבוּקִים,
עַל שְׂפַת יְאוֹר עֹנֶג נָם וְגַל לֹא יָרִים.
[המון גילויי אהבה חדשים]
מאתיעקב שטיינברג
ד
הֲמוֹן גִּלּוּיֵי אַהֲבָה חֲדָשִׁים
הֵבֵאת לִי אַתְּ בִּמְחִיר צְחוֹק קַל שׁל סְלִיחָה;
בְּרֶטֶט פִּיךְ הַלּוֹחֵשׁ: אֲהַבְתִּיךָ, —
כָּל יַרְכְּתֵי לְבָבֵךְ שׁוּב נִקְדָּשִׁים.
כָּל נִיב עַל שְׂפָתֵךְ — הֶמְיַת לֵב מִתְמַכֵּר,
אֲרָשֶׁת אשֶׁר רַב — כָּל מַגַּע יָדֵךְ;
אַךְ גֵּו אֶל גֵּו כִּי אָגִיל שׁוּב עִמָּדֵךְ —
רַק חִשְׁקִי עֵר וּלְבָבִי לֹא יִשְׁתַּכֵּר.
כִּי אֶהְגֶּה-לִּי: לְאוֹר חֲלוֹם לֹא אֵדַע,
וְלֹא בִנְתִיב אַהֲבָתֵךְ הָרִאשׁוֹנָה,
אַתְּ שַׁבְתְּ אֵלַי, מִתְגַּעְגְּעָה וַחֲרֵדָה.
לֹא יָשׁוּב לֵב הָאִשָּׁה הַזּוֹנֵחַ, —
גַּם אַתְּ רַק אַחֲרֵי זָר כְּבָר נַפְשֵׁךְ זוֹנָה,
וְלוּ גַם שׁוּב אָנֹכִי הַמְנַצֵּחַ.
[בדלול פתע מעין הלהטים המתוקים]
מאתיעקב שטיינברג
ה
בִּדְלֹל פֶּתַע מַעְיַן הַלְּהָטִים הַמְּתוּקִים —
הוּעַמּוּ כְתֵפֶיהָ נָכְרִיּוֹת-עֲרֻמּוֹת
רַק דֹּק זֹהַר הֵלִיט עֵינֶיהָ הַחוּמוֹת,
כַּזֹּהַר הַנִּמְתָּח בַּחֲלוֹמוֹת עֲמֻקִּים.
עַל מְרוֹם הַכָּר עֻלְפָּה כְבָר זְרוֹעָהּ הַחֲשׂוּפָה,
אַךְ כְּאִלּוּ בְאֶגְרוֹף כַּף-יָדָהּ הָרָפָה
עוֹד שְׁאֵרִית הָאשֶׁר הִתְלַבְּטָה בִכְנָפָהּ;
וּבְהָקִיא כְבָר יָם-הַתַּעֲנוּגִים אֶת גּוּפָה,
עוֹד שֶׁפִי נִזְדַּעְזְעָה רַגְלָהּ הַחֲטוּבָה,
כְּדַג-פָּז גּוֹוֵעַ בְּרֶשֶׁת עֲזוּבָה.
[התאוה - מכת שבט החרטה]
מאתיעקב שטיינברג
ו
הַתַּאֲוָה — מֻכַּת שֵׁבֶט הַחֲרָטָה —
בִּמְאוּרַת הַשִּׁמָּמוֹן מִסְתַּתֶּרֶת;
לִפְעָמִים הֵד שַׁאֲגָתָהּ הַנִּחֶרֶת
בַּדְּמָמָה אַאֲזִינָה עוֹד גַּם עָתָּה.
פְּרִיץ-יִצְרִי נָם, וְרַעֲמַת הָאֵימָה
מִתְפַּלְּשָׁה בְאֵפֶר מַאֲוַיִּים כָּבִים;
גַּם לַהֲקַת גַּעְגּוּעַי הַשּׁוֹבָבִים
יְפַהֲקוּ כְבָר סְרוּחִים בְּתַרְדֵּמָה.
וּבְאוּלָם לִבִּי, בָּלָה וַעֲצוּבָה,
הַדְּאָגָה הַנִּרְגֶּנֶת מְטַיֶּלֶת,
וּמְפַטְפְּטָה מִתּוֹךְ הִרְהוּרֵי תְשׁוּבָה;
גַּם אַחֲרוֹן זִכְרוֹנוֹתַי הַנֶּחְפָּזִים
יָגֵעַ נִשְׁעָן כְּבָר לְיַד הַדֶּלֶת,
וְנִפְטָר לוֹ בַּלָּט בְּלַחַשׁ-רְמָזִים.
1915
סונטות/ מחזור שני
מאתיעקב שטיינברג
סונטות/ מחזור שני
מאתיעקב שטיינברג
שַׁלְשֶׁלֶת
מאתיעקב שטיינברג
א
מְנַשְּׁבָה רוּחַ חַיִּים סוֹרֵרָה וּמְבֹהֶלֶת,
מִתְנוֹדֵד צְבָא הָעַמִים בִּמְחִי שַׁלְשֶׁלֶת כְּבֵדָה:
כְּאִלּוּ כְלִי-מַשְׁאַבִּים בָּרוּחַ הִיא אִבֵּדָה —
מֵעַל בְּאֵר הֶעָתִיד מִתְלַבְּטָה הַשַּׁלְשֶׁלֶת.
וּמֶרְחַב שְׂדֵה-הַחַיִּים כְּנוֹף שֶׁל סְתָו קֵרֵחַ:
לְנֹכַח שֶׁמֶשׁ עָבָר הַיּוֹרֵד אַט הַיָּמָּה
כְּבָר פִּרְאֵי-אָדָם דּוֹאִים לְאֶרֶץ-אוֹר נַעֲלָמָה.
הֲתִשְׁמַע? שִׁיר הַפְּרֵדָה וְנַאֲקַת הַמַּאֲוַיִּים
מְמַלְאִים חֲלַל הָאֲוִיר בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם —
כְּמוֹ טוּר שֶׁל אַוְּזֵי-בָר בַּמָּרוֹם מַר צוֹרֵחַ.
שְׁעַת-בֵּינָיִם
מאתיעקב שטיינברג
ג
עִם כְּלוֹת יְמֵי הַנְּעוּרִים מִתְרַחֲשָׁה שְׁעַת בֵּינָיִם:
נִמְהָרָה הִיא כַנֹּעַר, כַּזִּקְנָה הִיא עֲקָרָה;
כִּבְעֶבֶד בְּךָ תִדְבַּק הַמְּנוּחָה הַנִּבְעָרָה,
וּלְבָבְךָ אֲשֶׁר כָּבַד יִנְהַג בַּעֲצַלְתָּיִם.
אָז תִּדְמֶה נַפְשְׁךָ הַכְּמוּשָׁה וְהַחֲשׂוּפָה
לְשָׂדֶה אֲשֶׁר נִקְצַר וְשָׁרְשֵׁי הַגִּבְעוֹלִים,
כִּשְׁאֵרִית לְלֹא חֵפֶץ, בְּעֵרֶב רַב עוֹד עוֹלִים, —
עַד אִם תְּבַלֶּה אוֹתָם בְּרֵאשִׁית סְתָיו הַסּוּפָה.
וְיֵשׁ אֲשֶׁר צִיץ אַחֲרוֹן שְׂדֵה-קָצִיר עוֹד יַצְמִיחַ
וִיהִי לְפֶרַח עַרְעָר וִיהִי לוֹ הוֹד סָפִיחַ
בִּמְקוֹם לֹא דָרַךְ אִישׁ וְעַיִן לֹא צוֹפִיָּה: —
כְּיָגוֹן בָּא לָרִיק אוֹ כְמַתַּן גִּיל-אִוֶּלֶת
כֶּן-יֵשׁ בְּשָׁעָה זֹה עוֹד נַפְשְׁךָ שׁוֹאֶלֶת
בְּאַהֲבָה אַחֲרוֹנָה לְחוֹנֵן לֵב נָכְרִיָּה.
דִּמְעָה
מאתיעקב שטיינברג
ד
בְּעֵינֵי גֶבֶר עַז יֵשׁ דִּמְעַת-רָז תֵּעָצַר,
אֲשֶׁר — כְּמוֹ בְתוֹךְ הַמַּרְאָה הָאִלֶּמֶת —
גַּם עֶצֶב וְגַם גִּיל בַּהֲמוֹן חֲלִיפוֹת-אֱמֶת
יִקָּווּ בָהּ כְּרֶגַע לְרֶגַע אֶחָד קָצָר.
בִּזְרוֹעוֹת אֵשֶׁת-חֵן עֵת לִבְּךָ אשֶׁר רָוָה
וִיגוֹן הָעֹנֶג בָּא בְדִמְעַת-אוֹר עֲרֵבָה,
בִּכְזֹב לְךָ אַהֲבָה וּבְהִמּוֹג אַט כְּאֵבָה
בְּאֵד שֶׁל דְּמָעוֹת חַם — צֳרִי נֶפֶשׁ נֶעֱזָבָה: —
מַה זָּרוֹת אָז הַדְּמָעוֹת לְדִמְעָה זוֹ הַצְּלוּלָה!
רַק יֵשׁ אֲשֶׁר לְפֶתַע בִּרְחוֹב מְלֵא הֲמֻלָּה,
עֵינֶיהָ בְּךָ תָעִיף חֲמוּדַת נָשִׁים זָרָה;
וּלְמַרְאֵה יֹפִי זָר כִּי תַעֲמֹד בְּלִי נוֹעַ
וּלְבָבְךָ בְךָ רַךְ לֶאֱהֹב אוֹ לִגְוֹעַ —
בְּרֶגַע זֶה תְּבוֹאֲךָ הַדִּמְעָה הַנִּמְהָרָה.
סֵפֶר-הַחַיִּים
מאתיעקב שטיינברג
ה
יֵשׁ אֲשֶׁר יֶלֶד רַךְ, בְּשַׂחֲקוֹ לְלֹא רֵעַ,
יְחַבֵּק סֵפֶר עָב, — וּקְרֹא בוֹ אִם לֹא יֵדַע,
כֹּה מַהֵר יִפְתָּחֶנּוּ בִּמְשׁוּבַת יָד חֲרֵדָה,
וִינַעֵר גְּוִיל וּגְוִיל בְּעוֹדֶנּוּ מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ.
אַךְ פִּתְאֹם, כְּאִלּוּ כָבְדוּ מֵחִידַת-לֵב נִסְתָּרָה,
שְׁתֵי יָדָיו עַל הַסֵּפֶר בְּעֶצֶב הֵן עֲרוּכוֹת,
קְטֹן אֶצְבְּעוֹתָיו נֶאֱחַז בְּרֶשֶׁת כְּתָב תַּהְפּוּכוֹת,
וּבְעֵינָיו כְּאִלּוּ קָפְאָה תוֹחֶלֶת לֹא-נִפְתָּרָה.
רַק רֶגַע אֶחָד יַחֲלֹף עַל שְׂפָתָיו צְחוֹק מְנַצֵּחַ.
וּכְבָר הָרֹאשׁ הַקָּט יָגֵעַ אַט צוֹנֵחַ
וּבְלַחַשׁ-תְּלוּנָה אַחֲרוֹן הַפֶּה הַסָּגוּר נָדָם;
וּכְבָר, בְּטֶרֶם נִרְדַּם הַיֶּלֶד עַד אַרְגִּיעָה —
בְּלִי-מֵשִׂים אֶת הַסֵּפֶר יַד-מִי בַלָּט הוֹצִיאָה,
וְהִנֵּה תַם הַמִּשְׂחָק כְּמִשְׂחַק חַיֵּי-אָדָם.
1918
הִמְנוֹן אֶל הֶעָתִיד
מאתיעקב שטיינברג
כְּהִמּוֹג אֶל הַחוֹף שְׂרִיד קֶצֶף קִיא-הַגַּלִּים,
לַהֲבֵל יוֹם-יוֹם כָּךְ זָנְחָה נַפְשִׁי אֶת יְגוֹנָהּ;
אַךְ נֵד יְמֵי הֶעָתִיד, נֵד זֹהַר וְעַרְפַלִּים,
הוּא יִבְלַע עוֹד אֶת שַׁוְעַת לִבִּי הָאַחֲרוֹנָה.
שָׁאַלְתִּי לִי לְהָבִין בְּסוֹד הַיְקוּם וּפְלָאָיו,
וּזְהַב עֲטֶרֶת חוֹזִים צָבַרְתִּי בְמַחֲבוֹאִים;
אַךְ בְּדִידוּת אֲכָלַתְנִי מִבְּעַד לְצִיץ הַזָּהָב,
וְחִידַת כָּל הַמַּעֲשִׂים נֶאֶרְגָה בְּאֵין-רוֹאִים.
בְּתִקְוַת דּוֹר-חֲלוֹף וּבְאֵמוּן שְׁעַת דִּמְדּוּמִים
בִּקַּשְׁתִּי לִי חָסוּת כִּבְסֻכָּה הַנּוֹפֶלֶת —
וְהִנֵּה מָט הַכֹּל כְּתַרְמִית גְּמַר עֲלוּמִים,
וְגִיל כָּל חַיַּי נֶאֱלַם דֹּם כִּצְחוֹק אִוֶּלֶת.
וּכְשֹׁךְ כְּבָר מַאֲוַיַּי וּבְיַד-נְעוּרִים רֵיקָה
גִּשַּׁשְׁתִּי רַק לַשָּׁוְא בֵּין גְּוִילֵי חַיִּים קְרוּעִים —
וְהִנֵּה נָבַע אוֹר מֵעֵינִי הַשּׁוֹקֵקָה,
וְעִיֵּי לִבִּי שָׁטַף פִּתְאֹם גַּל גַּעְגּוּעִים.
כְּבָרָק אֲשֶׁר יִלְהַט לַיְלָה בִּקְצֵה עָבִים,
וּדְמוּת הָאָרֶץ נֶגְדּוֹ רוֹעֲדָה וּמְאִירָה —
הֶעָתִיד, שְׁבוּר נְגֹהוֹת בּוֹעֲרִים וְכָבִים,
כָּךְ טוּס וְאוֹר וַחֲלוֹף בְּחָזוֹן אֵלַי נִרְאָה.
וּכְתֹם לָרִיק הַמַּחֲזֶה כִּפְלֵיטַת דִּמְיוֹן חִוֵּר —
צָנַחְתִּי לְתוֹךְ אֵפֶר תּוֹחַלְתִּי הַגּוֹוָעַת;
אַךְ לִבִּי נָע מֵאֵלָיו כְּרִיסֵי עֵינֵי עִוֵּר,
אֲשֶׁר לְמוּל אוֹר נֶעְלָם יָנוּעוּ מִבְּלִי דָּעַת.
הָהּ, עָתִיד לִבְלִי דְמוּת! מָה אֱנוֹשׁ כִּי יְשׁוֹטֵט
לִשְׁאֹף אֶת צְלָלֶיךָ בֵּין עִיִּים וָחֳרָבוֹת?
כִּי קוֹלְךָ נָם בַּאֲבַק הָעוֹלָם הַמִּתְמוֹטֵט,
וְהֵדְךָ נָד בִּנְתִיבוֹת מָגוֹר נֶעֱזָבוֹת.
מֵרֹאשׁ הֲרִיסוֹת עוֹלָם נִשְׁמָתְךָ הַגַּלְמוּדָה
בֵּין קִבְרוֹת עָם וָעָם תְּשַׁכֵּן אֶת אַלְמוּתָהּ;
בְּלַהַט חַרְבוֹת קְרָב שֶׁהֶעֱלוּ חֲלֻדָּה
כִּכְתָב חַרְטֻמִּים בְּשׂוֹרַת יִשְׁעֲךָ חֲרוּתָה.
אֶת בְּרִיתְךָ אֲשֶׁר תָּקִים לְקֵץ יְמֵי-נְצָחִים
חָתַמְתָּ בַעֲוִית כָּל אֻמָּה הַגּוֹסֶסֶת;
בִּסְפֹד גּוֹרָלוֹ אִישׁ, בִּדְמֹעַ עֵין נִדָּחִים —
גַּם חִידַת כָּל שְׂשׂוֹנְךָ בְּלִי יוֹדְעִים אָז רוֹסֶסֶת.
הָהּ, קִסְמְךָ, הֶעָתִיד, הַנּוֹסֵךְ רוּחַ עִוְעִים
כַּעֲווֹן גַּעְגּוּעֵי אשֶׁר בְּחֵיק מוֹלֶדֶת זָרָה!
כְּדִבְרֵי אַהֲבָה מְנַחֲמִים וּמַדְאִיבִים
כָּל אִוְשַׁת כְּנָפֶיךָ בִּמְלֹא הַיְקוּם עָבָרָה.
לְרֶטֶט גְּלִימַת הוֹדְךָ הָרוֹמְזָה מֵעֲלָטָה
נָשַׁקְנוּ אֶת חֲצַץ דְּרָכֵינוּ הַנִּפְתָּלוֹת,
וְצִלְּךָ בֶן-חֲלוֹף עָלֵינוּ עֵת כִּי נָטָה —
הִבַּטְנוּ בוֹ עַד תֹּם בְּעֵינֵי-תִקְוָה כָלוֹת.
אֶת רֶשֶׁת כָּל חַיֵּינוּ, אַף גַּם אֶת פַּח-הַמָּוֶת,
כִּפַּרְנוּ רַק בְּחַסְדְּךָ שֶׁטֶּרֶם נֵדָע;
בִּגְלָלְךָ יֵין נְעוּרֵינוּ מָהַלְנוּ בְּעַצֶּבֶת,
וַנֵּשְׁתְּ אֶת כּוֹס הָאַהֲבָה בְּיָד רוֹעֵדָה.
עַל יַרְכְּתֵי שְׁאוֹל, עַל סְחִי וְרַע גַּם יַחַד,
אֶת רִקְמַת צְפוּנוֹתֶיךָ פָּרַשְׂנוּ כְמַרְבַדִּים;
וּבְהִמּוֹט מוֹסְדֵי אֶרֶץ — בְּךָ הֵנַסְנוּ פַחַד,
וַנִּשְׁקֹט אָז כִּילָדִים הָרוֹאִים חֶזְיוֹן בַּדִּים.
בָּרָאנוּ נִיב לַדִּמְיוֹן, כְּנַף-נֶשֶׁר לַמַּחֲשָׁבָה,
וַנֹּאמֶר רַק צְעֹד לְנֶגְדְּךָ עוֹד שַׁעַל;
וַתֵּצֶר לָנוּ מְאֹד הָאָרֶץ הָרְחָבָה,
וַנְּבַקֶּשְׁךָ בַתְּהוֹם וּבְכוֹכְבֵי-פָז מִמַּעַל.
וְאַתָּה מִמִּסְתָּרִים שָׁלַחְתָּ יָד נַעֲלָמָה,
רְמֹז וּקְרֹא וּבְלֹעַ יְצוּרִים לְאֵין קֶצֶב;
אֲגֻדַּת דּוֹרוֹת גָּוְעָה, אֲגֻדַּת דּוֹרוֹת קָמָה,
וּפֹעַל כֻּלָּם הֶבֶל וְחוֹתַם כֻּלָּם עֶצֶב.
וַאֲנִי, אֲשֶׁר נִדַּחְתִּי בֵין רִבְבוֹת רְבָבָה
לְשַׁחֵת יִקְרוֹת נַפְשִׁי אֶל תַּחַת רַגְלֵי זָרִים,
וַאֲשֶׁר הִשַּׁנִי אֵל שִׁלּוּמִים וַעֲנָוָה, —
אֵלֶיךָ, נֵד הֶעָתִיד, בְּיָגוֹן עֵינַי אָרִים.
הָהּ, אשֶׁר וְלֹא לִי, הָהּ עָתִיד לֹא-עֲתִידִי!
עַל גְּבוּלְךָ לוּ עוֹד-אֶרְעֶה אֶת רוּחִי הַנּוֹאֶשֶׁת,
וְשָׁם עַל סַף-אָבְנַיִם לוּ אֵשֵׁב לִי יְחִידִי,
עַד בּוֹא לִי עֵת אֶל קְצֵה מַמְלַכְתְּךָ לָגֶשֶׁת.
וּבְיוֹם זֶה בָאַחֲרוֹנָה וְאֶפְתֹּר כָּל הַחִידָה:
כִּי סְגוֹר-חֲשֵׁכָה אֶחָד לְכָל הֲמוֹן הַשְּׁבִילִים;
מְלַוָּה אֶת חַיֵּינוּ מַנְגִּינָה רַק יְחִידָה,
וּפַעֲמוֹן הַמָּוֶת הַנּוֹתֵן אֶת-הַצְּלִילִים.
אָז יֵמַר בְּכִי הָעוֹלָם עַל שְׂפָתִי הַדּוֹמֵמָה,
וּתְלוּנַת כָּל הַיְצוּרִים בְּעֵינִי הַדּוֹעֶכֶת;
וְנֶגְדְּךָ, הֶעָתִיד, אֶת יָדִי אֵט בְּחֵמָה,
אֲשֶׁר רַק תִּקְרָא, תִּרְמֹז — בְּאֵין לְאָן לָלֶכֶת.
אָז תָּבוֹא לְפָנֶיךָ שַׁוְעָתִי הָאַחֲרוֹנָה,
וְקַמְתִּי וָאֲגַשֵּׁשׁ אֶל קִירְךָ, קִיר-עַרְפַלִּים;
וּבָלַע הָעֲרָפֶל אֶת נַפְשִׁי עִם יְגוֹנָהּ,
כִּבְלֹעַ חוֹל הַחוֹף שְׂרִיד קֶצֶף קִיא-הַגַּלִּים.
1919
פִּזְמוֹן-אֵבֶל
מאתיעקב שטיינברג
בְּיָד נוֹאֶשֶׁת קְרַע אֲפֵר הָרְמִיָּה
מֵעֵינֵי גוֹרָלֵנוּ הָאֲטוּמוֹת:
בְּלִי קֵץ וּבְרוּחַ רָעָה וְהוֹמִיָּה
מַה נּוֹסִיף סֹב אֶת מַעְגַּל הָאֻמּוֹת?
עַל-מָה עַל שִׂפְתֵי-רִיק וּבְלַחַשׁ שֵּׂיבָה
עוֹד נִשָּׂא חִידַת-שְׁמֵנוּ הַכּוֹזֵבָה?
כְּבָר אָכַל עָשׁ אֶת גַּרְעִין הַתִּפְאֶרֶת,
עַל-מָה נֵחָנֵק עוֹד בְּמוֹץ הַקְּלִפָּה?
הַיַּיִן פָּג: בִּמְכִתַּת כּוֹס נִשְׁבֶּרֶת,
עַל-מָה נְלַקֵּק עוֹד עַד תֹּם כָּל טִפָּה?
עָיַפְנוּ כְבָר לָנוּם — וַאֲנַחְנוּ עֵרִים
כְּסוּס הָרָץ עִם גַּלְגַּל הַסַּנְוֵרִים.
לֹא חָרְקוּ שֵׁן שְׁלָדֵינוּ הַמַּרְגִּיזִים
עֵת הִכְּתָה עַל רָאשֵׁינוּ שֶׁמֶשׁ זָרִים;
לְקוֹל הֲמוֹן הַגּוֹיִם הָעַלִּיזִים
לִבֵּנוּ נָע לָרִיק כְּאַגְמוֹן קְבָרִים.
חָרַגְנוּ קוּם — וְעַיִן כְּבָר קוֹרֶצֶת,
כְּמוֹ לוּ אֶת כַּנָּהּ תַּעֲזֹב מִפְלֶצֶת.
וַנַּחְמֹד שׁוּט וּרְעשׁ בִּמְרוֹמֵי קֶרֶת,
וּבְכָל דְּבַר שָׁוְא יָדֵנוּ הַחֲנוּטָה;
אַךְ תַּחַת גְּלִימַת פּוֹחֲזִים מִתְבַּדֶּרֶת
הִרְעַדְנוּ חֶרֶשׁ כְּנַף-אַלְמָוֶת מְרוּטָה.
וַתְּהִי נַפְשֵׁנוּ כָל הַיָּמִים סְפוּגָה
תּוּגַת לֵצִים — כְּבֵדָה מִכָּל תּוּגָה.
וַנֹּאמֶר עוֹד עֲלוֹת בִּלְבָבוֹת כָּלִים
אֶל טִירַת-הַחֲלוֹמוֹת הָאַחֲרוֹנָה;
וְהִנֵּה נִזְחַל עוֹד בַּעֲמַל נְמָלִים
וּכְבָר אֶל עִמְקֵי שְׁאוֹל נַפְשֵׁנוּ זוֹנָה.
וּכְבָר, כְּמֻכֵּי שִׁגְעוֹן הַתַּרְעֵלָה,
בְּמִדְרוֹן הָרֵי חשֶׁךְ נִתְגַּלְגֵּלָה.
קוֹל נֶפֶץ שְׁלָדִים מִן הַתְּהוֹם יָגִיחַ
וּמְתַמֵּר קֶטֶב-גְּסִיסָה מִמַּעֲמַקִּים;
וּלְמַעְלָה נִצָּב רֵיק עוֹד שְׂרִיד צְרִיחַ,
וּסְפִיחַ-תִּקְוָה עַרְעָר בֵּין הַחֲרַכִּים.
וְנִשְׁמַת עָם, כְּיַנְשׁוּף שָׂב כְּבַד-יָמִים,
תַּפְרִיחַ שָׁם צְלָלֶיהָ הַנֶּאֱלָמִים.
הָהּ, נִשְׁמַת-עָם אוֹבֵדָה! מַה יּוֹעִילֵךְ
צְחוֹק גִּיל מִפִּי גּוֹרָלֵךְ אִם תַּצִּילִי?
גּוֹרָלֵךְ — לֵץ הַמְרַקֵּד עַל פְּנֵי שְׁבִילֵךְ,
וּלְמוּל פְּנֵי תְהוֹם הוּא צוֹחֵק צְחוֹק אֱוִילִי.
עַד אִם יַרְגִּיזֵךְ שָׁוְא עֲשֶׂרֶת מוֹנִים —
שְׂאִי מֵרֹאשׁוֹ כּוֹבַע-הַפַּעֲמוֹנִים.
צָהֳרַיִם
מאתיעקב שטיינברג
א
כְּאַבְנֵי גִיר מִתַּחַת רַגְלֵי הַיָּגֵעַ —
נִגָּרִים יַרְחֵי עָמָל בְּמִדְרוֹן הָעֲלוּמִים;
כִּקְרוּאֵי חַג שֶׁנִּשְׁבַּת הַשָּׁנִים תִּתְחַמֵּקְנָה,
וּשְׁבִיל מַרְגּוֹעַ נֶחְרָת מִבְּעַד אֲבַק עֲזוּבָה.
כְּהַלְמוֹת פַּעֲמוֹן הַלְּוָיָה הַשּׁוֹקֵטָה —
הַלֵּב הַנִּקְשֶׁה מוֹנֶה אֶת רִגְעֵי הַשִּׁמָּמוֹן;
עַל מַחְשׂוֹף צְדָעִים קַר יֵחָתֵם שְׁלוֹם-הֲבָלִים,
וְתָו כִּשָּׁלוֹן סוֹבֵב אֶת מִרְבַּץ הָעֵינָיִם.
חַכְלִילוֹת שׂבַע רַב תִּרְפֶּינָה הַשְּׂפָתַיִם,
וַחֲלוּד מִשְׁמַעַת יֵט הָעֹרֶף הַמִּתְאַדֵּם;
מִתַּחַת קְשִׁי גֻלְגֹּלֶת יְכַרְסֵם עַשׁ הַכִּינָה,
וּמְנַעֵר רִיס הָעַיִן אֶת שְׂרִידֵי הַגַּעְגּוּעִים.
עֵת רָז וְאֵשׁ עַרְבַּיִם יַחֲלִיפוּ דְמוּת בַּמַּעֲרָב —
הַיָּד תְּגַשֵּׁשׁ מְצֹא אֶת מְנוֹרַת הַמַּחֲבוֹאִים;
אוֹרֵחַ זָר וְשָׁקֵט הָעֶרֶב מִדֵּי בוֹאוֹ,
וּכְשׁוֹמֵר נִקְלֶה יִשְׁהֶה דוּמָם לֵיל-סַנְוֵרִים.
כְּאֶשְׁנַב מִגְדָּל צַר הַשַּׁחַר יִפָּקֵחַ,
וּבֹקֶר נִמְהָר נִבְלָע בְּשׁוּלֵי יוֹם הֶעָמָל;
וּכְעָלֶה קַל הַנּוֹשֵׁר מִקְּלִפַּת פְּרִי-בִכּוּרִים —
הֲלָךְ-הַלֵּב גּוֹוֵעַ בִּפְנֵי הַיּוֹם הַגְּלוּיִים.
וְאִישׁ בְּעֶצֶם חַיָּיו — וְשַׁח בַּאֲבַק אָבְנַיִם,
וּלְגוֹרָל בֶּן-חֲלוֹף יִתְמַכֵּר לִבְלִי-דַעַת;
עַל מַה וְלָמָה אִישׁ — וְלֹעַ הַצָּהֳרַיִם
בּוֹלֵעַ לְלֹא פִתְרוֹן עֲלִילוֹת כָּל הַיְצוּרִים?
ב
נִתָּנִים דִּינָרֵי הַנֹּעַר
בִּמְשׁוּגַת הַגִּיל הַנִּמְהָרָה;
מַגִּיעַ הָאָדָם לִגְבוּרָה
וַאֲגוֹרַת הַבִּינָה בִּשְׂכָרָהּ.
מִלְּפָנָיו בִּטָּחוֹן וָטֹרַח,
מֵאַחֲרָיו חִפָּזוֹן וָנָחַת;
וּבְאֶמְצַע מִתְחַכֵּם הָאָדָם
עַל שִׂרְטוֹן עֲלִילָה נִדָּחַת.
לְזֵכֶר שִׁגְיוֹנוֹת עֲרֵבִים
יֵשׁ קֶשֶׁת-גַבּוֹתָיו עוֹד דְּרוּכָה, —
אַךְ אַשְׁפַּת נְעוּרָיו כְּבָר רֵיקָה
וּבְצֶאֱלֵי אִישׁוֹנָיו מְנוּחָה.
רַק תּוֹרַת מֵרֵעָיו מַחְכִּימָה,
רַק עֵינֵי רַעְיָתוֹ מְאִירוֹת,
וְאֵמוּן הַחַיִּים הַמְשֻׁמָּר
בְּחַדְרוֹ בְּלֹבֶן הַקִּירוֹת.
כְּאִלּוּ בֵין נְצוּרוֹת הָאשֶׁר,
וּבֵין מַאֲוַיָּיו הַכְּלוּאִים —
שׁוֹטֶפֶת מְצוּלַת הַתְּבוּנָה,
וְלַעֲבֹר אֵין גֶשֶׁר גַּעְגּוּעִים.
רַק יֵשׁ בִּדְמִי עֶרֶב נֶאֱמָן,
הָאִשָּׁה כִּי תֵשְׂטְ אֶל הַמְּנוֹרָה,
וּמֵחַם הַסְּתָו מִתְרוֹעֵעַ,
וּשְׁפוּכָה עַצֶּבֶת טְהוֹרָה, —
אָז יֵשֵׁב הָאִישׁ כְּמִשְׁתָּאֶה
וּלְשׁוֹנוֹ אִלֶּמֶת וּצְחִיחָה,
כְּאִלּוּ מִפְלֶצֶת הַיֵּצֶר
מֵחֶבְיוֹן הַצְּלָלִים הֵגִיחָה.
וּכְאִלּוּ בְזֶמֶר הַמֵּחַם
תְּצַלְצֵל שַׁלְשֶׁלֶת אִי-נִרְאָה,
הֲלֹא הִיא שַׁלְשֶׁלֶת הַחֲלִיפוֹת
שֶׁל חֵשֶׁק וַחֲלוֹמוֹת וְשִׁירָה.
וּפִתְאֹם וְהָפְכָה הָאִשָּׁה
צוֹפִיָּה וּכְבוּדָה בִמְקוֹמָהּ;
בַּצְּלָלִים מִתְחַפְּשָׂה הַתְּנוּמָה
וּנְחשֶׁת הַמֵּחַם רַק הוֹמָה.
אָז יִצְעַד הָאִישׁ לְבַטָּלָה
וּשְׁנָתוֹ מִקָּרוֹב לֹא תָבוֹא,
כְּמוֹ מִיץ-הַהֲזָיָה הֶחָרִיף
עוֹד תּוֹסֵס בַּחֲלֻדַּת לְבָבוֹ.
וְחוֹזְרִים וְשׁוֹטְפִים הַיָּמִים
אֶל מוּל פְּנֵי הַזִּקְנָה הַקָּרִים,
וּלְאִטָּם עַל פְּנֵי חֲצַץ-עָמָל
שׁוֹלֵיהֶם הַבְּלוּיִים נִגְרָרִים.
אַךְ יֵשׁ אֲשֶׁר תִּפֹּל בְּאֵין-רוֹאִים
עַל כִּתְפֵי הַגֶּבֶר מַעֲמָסָה,
הַמְּלָאכָה עוֹדֶנָּה בֵּין יָדָיו —
וּמָאַס בְּכָל אֲשֶׁר עָשָׂה.
וּבְלֶכְתּוֹ בָעִיר הַהוֹמִיָּה
וְשָׁאַף כְּגֵר אֶת אֲוִירָהּ,
וְצָפְתָה מֵרְאִי הַחַלּוֹנוֹת
עֵין-בְּדִידוּת אֲיֻמָּה וּטְמִירָה.
וְרָקְדוּ אֲנָשִׁים מְחוֹל-נֵכָר
וִירַצְּדוּ בְזָדוֹן כִּרְכָּרוֹת,
וּלְחֵיק מַאֲרָב אֶחָד לֹא-נוֹדָע
הַחוּצוֹת הַפְּרוּעוֹת נִגָּרוֹת.
וּפִתְאֹם וְאִשָּׁה חוֹלֶפֶת,
וּמְרַחֲפָה בֵין עוֹבְרִים וְשָׁבִים,
וְרֹךְ וַחֲמוּדוֹת נֶאֱחָזִים
בְּרֶשֶׁת פְּעָמֶיהָ הַנָּאוִים.
כְּנוֹשְׂאָה אֶת סֶרַח הָאשֶׁר —
מְתַפְּשָׂה בַשִּׂמְלָה כַּף-יָדָהּ,
וְאֶשֶׁד הַשִּׂמְלָה הַקְּצוּבָה
מְרַשְׁרֵשׁ בְּחֵן שֶׁל אַגָּדָה.
וּפְאַת הַתַּלְתַּלִּים עַל עָרְפָּהּ
כִּשְׁאֵרִית כָּל עֹנֶג נִשְׁקָפָה,
וְרֶטֶט כְּתֵפֶיהָ כִּרְמָזִים
הַמְּתוּקִים מִהְיוֹת לָהֶם שָׂפָה.
אָז יַעְצֹר הָאִישׁ אֶת מֶבָּטוֹ
וְהִבִּיט בִּפְנֵי הָעוֹבָרֶת,
וּכְרֶגַע — וְחִידַת הָאשֶׁר
נָגֹלָּה בִמְרוֹמֵי הַקָּרֶת.
הַקִּרְיָה מִתְהַלְּכָה בִגְדוֹלוֹת,
וְחֶדְוַת הָאוֹן בַּהֲמוֹנָהּ,
וּפַס מְחוֹל הַפֶּרַע בַחוּצוֹת,
וְאַבְנֵי מַרְצָפוֹת תָּרֹנָּה.
לְרֶשֶׁת מִתְלַכְּדִים הַבָּתִּים,
וּמְצוּלַת מַאֲוַיִּים הָרְחוֹבוֹת;
וִיצוּרֵי אֲנָשִׁים נֶחְפָּזִים
לִדְלוֹת אֶת הָרָעוֹת וְהַטּוֹבוֹת.
אַף הוּא גֶבֶר-חַיִל כִּי יִכְרַע
בַּסֵּתֶר אֶל שִׂפְתֵי עֲדִינָה, —
כַּדְּבוֹרָה בְחֹם הַצָּהֳרַיִם
הוּא יִינַק לְשָׂבְעָה אֶת חִנָּהּ.
וְכָל אֲשֶׁר הֶעֱוָה בַנֹּעַר
בִּנְשִׁיקוֹת רְמִיָּה וּמְשׁוּגָה —
וְכִפֶּר בְּרֹךְ וְתַנְחוּמִים
בְּלַחֲצוֹ יַד אִשָּׁה עֲנֻגָּה.
וְעֵינֵי הַיָּפָה הָאוֹרְבוֹת
לָעֶלֶם הַמְּנַשְּׁקָן בַּחֲנוּפָה —
וְהָפְכוּ לַגֶּבֶר הַנֶּאֱמָן
מַסֹּרֶת הַחִבָּה הַצְּרוּפָה.
וּפִתְאֹם — וְנָמוֹג הֶחָזוֹן,
רַק זָרִים בְּזָרִים נִדְחָקִים;
וְכָל אֶחָד מְגַלְגֵל גּוֹרָלוֹ
עַל לוּחוֹת-הַגִּיר הַחֲלָקִים.
וְהָלַךְ הַגֶּבֶר לְדַרְכּוֹ,
וַהֲמֻלַּת סַנְוֵרִים שׁוּב עוֹלָה;
וּפְקוּחָה בְּתוֹךְ הַסַּנְוֵרִים
רַק עֵין-הַצָּהֳרַיִם הַגְּדוֹלָה.
ג
מִי צוֹעֵד כְּאוֹרֵב בִּמְרוֹמֵי הַחַיִּים,
וְשׁוֹמֵר אֶת צְעָדָיו בִּמְזִמָּה דוֹמֵמָה? —
הַגֶּבֶר הַהוֹלֵךְ בְּזִיו צָהֳרַיִם
וְרֶטֶט הָאוֹר יִגְדְּרֶנּוּ כְּאֵימָה.
מִי הוֹלֵם כְּזוֹעֵם עַל סְדַן הָאָבְנַיִם
וְיָדָיו תַּחֲרֹגְנָה אֶל גִּיל הָעֲבוֹדָה? —
הַגֶּבֶר הַחוֹצֵב בְּצוּר הַצָּהֳרַיִם
וּפָעֳלוֹ מִתְנַדֵּף בְּרוּחַ לֹא-נוֹדָע.
מִי שָׂם אֶת הַתְּבוּנָה כַּאֲפֵר לָעֵינַיִם
וּלְרַגְלָיו יוֹקֶשֶׁת דְּאָגָה עִוֶּרֶת? —
הַגֶּבֶר הַנִּשְׁמָע לְצַו צָהֳרַיִם
וּמְכִתַּת עֲמָלוֹ מֵאַחֲרָיו נִפְזֶרֶת.
מִי עוֹצֵר בְּמִלִּים כַּעֲרַל שְׂפָתַיִם,
וְעֶרְגַּת אֵין-חֵקֶר בִּלְבָבוֹ חֲתוּמָה? —
הַגֶּבֶר הַצּוֹפֶה לְאַהֲבַת צָהֳרַיִם
וְעַל מֹאזְנֵי גוֹרָלוֹ לֹא יַעֲלֶה מְאוּמָה.
1919
חרוזים בנכר
מאתיעקב שטיינברג
חרוזים בנכר
מאתיעקב שטיינברג
[בלילה לפני ביתך לחשתי לך אהבים]
מאתיעקב שטיינברג
א
בַּלַּיְלָה לִפְנֵי בֵיתֵךְ לָחַשְׁתִּי לָךְ אֲהָבִים,
וְאַתְּ, הִרְכַּנְתְּ אֶת רֹאשֵׁךְ, אֶת רֹאשֵׁךְ בַּתַּלְתַּלִּים;
צָרַרְתִּי גִיל מַאֲוַיַּי בִּמְשָׁלִים נֶעֱצָבִים,
וְחִידַת-אַהֲבָה כְבֵדָה בְּדִבְרֵי-חִידָה קַלִּים.
וּפִתְאֹם רִשְׁרֵשׁ צְעִיפֵךְ, וַתִּהְיִי מְעַט כִּמְחַכָּה,
וּלְנֶגְדִּי אַתְּ הִרְעַדְתְּ אֶת רִיסֵי הָעֵינָיִם;
וַתִּהְיִי כְדָג בַּמְּצוּלָה הַקָּרֵב אֶל הַחַכָּה,
וְרִשְׁרוּשׁ-סוֹד מְלַוֶּה אֶת לֶכְתּוֹ תּוֹךְ הַמָּיִם.
[כציפור אשר ישיגנה החץ]
מאתיעקב שטיינברג
כְּצִפּוֹר אֲשֶׁר יַשִּׂיגֶנָּה הַחֵץ
בְּעוּפָהּ בַּמְּרוֹמִים, וְרֹאשָׁהּ כְּבָר שַׁח,
וְהִיא, אַף כִּי-תֵדַע כִּי נוֹעַד הַקֵּץ,
עוֹד אַחַת בִּכְנָפָהּ הִיא תַךְ;
וּבִרְפוֹת כְּנָפֶיהָ — עוֹד רֶגַע כִּמְעָט
הִיא תְלוּיָה כִקְסוּמָה מֵרוּם וּמֵרֶדֶת —
לֹא נִיד! אִישׁוֹן-עֵינָהּ מוּל שַׁחַק רַק שָׁט,
וְאוֹר בּוֹ, אוֹר נֶפֶשׁ נִפְרֶדֶת, —
הָהּ, כֵּן גַּם אֲנִי עֵת נֶחְפַּזְתִּי לִמְרוֹם
כָּל גִּבְעוֹת הַנֹּעַר — הִדְבִּיקַנִי יוֹם-שְׁכוֹל,
וּבְהִמּוֹט כְּבָר רַגְלִי עַל עֶבְרֵי פִּי-תְהוֹם —
אָמַרְתִּי עוֹד אַהֲבָה שְׁאֹל.
[אל גזע-עץ ברחוב עמדת כחולמת]
מאתיעקב שטיינברג
ב
אֶל גֶּזַע-עֵץ בָּרְחוֹב עָמַדְתְּ כַּחוֹלֶמֶת,
וַאֲנִי, אִישׁ גֵּר עַל-יָדֵךְ, הִרְבֵּיתִי לַהַג-פְּלָאִים;
בְּקִסְמֵי-שָׁוְא הֶעֱלֵיתִי כָל-אֵלֶּה שְׂעִפֵּי-אֱמֶת,
אֲשֶׁר בַּעֲמַל הַלֵּב עִם-אַהֲבָה נִבְרָאִים.
וּפִתְאֹם זָע הָעֵץ עַל בַּדָּיו הָעֲרֻמִּים —
וַהֲבֵל-הַשָּׁוְא עַל שְׂפָתַי בִּן-רֶגַע תַּם לִגְוֹעַ;
וָאֵלֶא עוֹד מִמְּצֹא לְמַעֲנֵךְ דְּבַר-תַּנְחוּמִים,
כְּבוֹשָׁה עֵת הוֹסַפְתְּ לַעֲמֹד מִבְּלִי-נוֹעַ.
[העיר - כרשת קסמים, חליפות-חן לרחובות]
מאתיעקב שטיינברג
ג
הָעִיר — כְּרֶשֶׁת קְסָמִים, חֲלִיפוֹת-חֵן לָרְחוֹבוֹת.
פֹּה גוֹרָל חָדָשׁ יוּטַל עַל גְּבוּל כָּל שְׁנֵי מְבוֹאוֹת,
בְּקֶרֶן כָּל רְחוֹב עֵינַיִךְ כְּאִלוּ רוֹאוֹת
בְּכוּר-תַּעְתּוּעִים אֶחָד הָרָעוֹת עִם הַטּוֹבוֹת.
בְּגִיל לֹא נֵדַע מַה-הוּא אֲנִי וְאַתְּ נְהַלֵּךְ,
כְּמוֹ סְפִיחַ-קִרְיָה פֶלִאי פֹּה צָץ בַּלֵּב מְהֵרָה;
כְּמוֹ נַפְשִׁי בְדֵי-רִיק כָּל נֵדֶר פֹּה הֵפֵרָה,
וּפִתְרוֹן בֶּן-חֲלוֹף פֹּה רָץ אֶל תַּחַת שַׁעֲלֵךְ.
[הלכנו שלובי-זרוע, ואת בבת-צחוק טובה]
מאתיעקב שטיינברג
ד
הָלַכְנוּ שְׁלוּבֵי-זְרוֹעַ, וְאַתְּ בְּבַת-צְחוֹק טוֹבָה
הִפְנֵית אֵלַי לִרְגָעִים אֶת עֵינֵךְ הַנּוֹהָרֶת: —
כָּל רֹךְ אַהֲבָתֵנוּ, הַנּוֹהֲרָה וְגוֹוְעָה,
בִּצְחוֹקֵךְ זֶה הִתְעַלֵּם עַל-פְּנֵי מְרוֹמֵי-קָרֶת.
וְכֹה הָלַכְנוּ יַחַד, הֲלֹך וּצְחֹק בְּלִי-דַּעַת
לְחִבַּת-נֶפֶשׁ זֹאת, הַקְּצָרָה וְהַמְתוּקָה,
אֲשֶׁר כָּל-עֹנֶג אִתָּהּ וַחֲלִיפוֹת כָּל-מְצוּקָה,
וּכְצִיץ, מִיָּד יִשָּׁמֵט, בְּלִי-צְדִיָּה הִיא גוֹוָעַת.
[עוֹד שְׂפָתַי זָרוּ לָךְ]
מאתיעקב שטיינברג
ה
עוֹד שְׂפָתַי זָרוּ לָךְ. וְיָדִי הַנִּמְהָרָה,
בְּלִי סֹב מַחֲבוֹאֵי-גִיל, אֶל בְּשָׂרֵךְ כְּבָר יָרָדָה;
וּבְטֶרֶם נְשִׁיקַת-גְּמוּל נָשַׁקְתִּי לָךְ בִּרְעָדָה,
וְיָדִי הַנֶּאֱלָמָה מֵחֵיקֵךְ כְּבָר נָשָׁרָה.
כָּךְ צִפּוֹר בְּאֶרֶץ-נוֹד אֶל גִּנַת-סְתָו יוֹרֶדֶת,
בְּלִי סֹב עֳפָאֵי-צֵל, בְּלִי צִפְצוּף-שִׁיר בְּפִיהָ;
וּבַד חֲשׂוּף-הֶעָלִים רַק רֶגַע קָט הֵנִיעָה —
וּכְנָפָהּ אֲשֶׁר נָחָה בָאֲוִיר כְּבָר רוֹעֶדֶת.
[ממרום הכר קדמתני זרועך החשופה]
מאתיעקב שטיינברג
ו
מִמְּרוֹם הַכַּר קִדְּמַתְנִי זְרוֹעֵךְ הַחֲשׂוּפָה,
כִּירִיעַת אֹהֶל-אשֶׁר בָּאֹפֶל הִבְהֵב בְּשָׂרֵךְ;
וַאֲנִי גִשַּׁשְׁתִּי דֹם, כְּאִישׁ אֲשֶׁר יְשָׂרֵךְ
שְׁבִיל-אַהֲבָה שֶׁנִּכְבַּשׁ בְּשֶׁקֶר וּבַחֲנוּפָה.
וּפִתְאֹם הוּרַם רֹאשֵׁךְ לִקְרָאתִי בַחֲרָדָה,
וּכְנֵטֶל רַב עַל שִׁכְמִי זְרוֹעֵךְ נֶאֱלָמָה;
אָז חַשְׁתִּי רֶגַע קַל גַּם יָגוֹן גַּם נֶחָמָה,
כְּאִלּוּ חִשְׁקֵךְ רַב אֶת שְׁנֵינוּ יַחַד פָּדָה.
[נשקיני, עוד נשקיני, וידי ההומיה]
מאתיעקב שטיינברג
ז
נַשְּׁקִינִי, עוֹד נַשְּׁקִינִי, וְיָדִי הַהוֹמִיָּה
בְּאֵשׁ יְצוּרֵי גֵוֵךְ תִּצָּרֵף מִכָּל-כְּזָבָהּ,
וְגֵוֵךְ זֶה הַמְעֻלָּף בְּעֶדְנַת זֹךְ-רְמִיָּה
יְהִי לִכְתֹבֶת-אַהֲבָה נֶאֱמָנָה וְנִלְהָבָה.
נַשְּׁקִינִי, עַד אִם לִבִּי יִתְעַלֵּף מֵהֲזָּיָה,
וְחֶזְיוֹן אשֶׁר-בַּדִּים כְּצֶלֶם-תַּעֲלוּמוֹת,
כְּפִתְרוֹן-עַד לְגִיל אֲשֶׁר רַק רֶגַע הָיָה —
עַל עֵינַי יַחֲלֹף פִּתְאֹם, עַל עֵינַי הָעֲצוּמוֹת.
[יֵשׁ שֶׁקֶט אֲשֶׁר בָּא]
מאתיעקב שטיינברג
ח
יֵשׁ שֶׁקֶט אֲשֶׁר בָּא לִנְבוּכֵי לֵיל-תַּעֲנוּגוֹת
כִּי יִדְבַּק לֵב לְלֵב בְּגִיל לְלֹא-מְגַמָּה,
וְהָפַךְ כַּר-הַחֵשֶׁק רְפִידַת-אשֶׁר תַּמָּה,
וְקָרַן עוֹר לְעוֹר רֹךְ טָמִיר בְּלִי-הֲפוּגוֹת.
אָז יֵשׁ אֲשֶׁר בַּדְּמָמָה, עַל תְּאוֹמֵי הַנֶּאֱהָבִים,
יְצַלְצֵל שְׁעוֹן-הַקִּיר כְּחוֹצֶה שְׁעַת-נְצָחִים,
וְרָעַד הֵד הַקּוֹל עַל לְבָבוֹת כְּבָר נִדָּחִים,
וְהָרָה יָגוֹן רַב לִיצוּרִים לֹא-נֶחְשָׁבִים.
[כמקרה יודעי-אהבה בנכר לנו קרה]
מאתיעקב שטיינברג
ט
כְּמִקְרֵה יוֹדְעֵי-אַהֲבָה בַּנֵּכָר לָנוּ קָרָה,
וַנֵּשְׂטְ אֶל אוֹר-תַּעְתּוּעִים מִצֵּל הָעִיר הַגְּדוֹלָה;
אַךְ נַעֲוַת-הַנֹּחַם לִשְׁנֵינוּ תָכִין דְּבָרָהּ,
וְלַעֲנַת-שִׁמָּמוֹן בַּעֲצִיץ-חִשְׁקֵנוּ עוֹלָה.
עוֹד לַיְלָה לַיְלָה אַתְּ קוֹטֶפֶת אֶת הַלַּעֲנָה,
אַךְ יוֹמָם תִּרְגַּז רַגְלֵךְ מִתְּעוֹת בְּמַעְגַּל-קְסָמִים,
וְדוֹמָה אַתְּ כִּמְנַסָּה לִבְעֹט בְּרֶגֶל קְטַנָּה
בַּעֲצִיץ-חִשְׁקֵנוּ דַּל וּפְרָחָיו הַנִּכְלָמִים.
[עוד שואלות עיניך במבט רך וענו]
מאתיעקב שטיינברג
י
עוֹד שׁוֹאֲלוֹת עֵינַיִךְ בְּמַבָּט רַךְ וְעָנָו
אֶת אֲשֶׁר יוּכַל תֵּת בְּרַחֲמָיו אִישׁ לְאִשָּׁה,
וְיֵשׁ אֲשֶׁר לְנֶגְדִּי תַבִּיטִי כֹּה מַחֲרִישָׁה —
וְאֶרְאֵךְ כִּיצוּר-אָדָם אֲשֶׁר עוֹד רַב לְפָנָיו.
אָז אֶעֱרֹג אֶל פִּיךְ — אַךְ פִּיךְ הוּא כֹה שָׂבֵעַ
וְכָל נְשִׁיקוֹתַי יַחַד תְּנַעֲרִי מִבְּלִי דַעַת;
וְשׁוּב אַתְּ יוֹשְׁבָה דֹּם וְעֵינֵךְ מִתְגַּעְגַּעַת,
וְאַתְּ כְּדַל מִתְחַנֵּן אֲשֶׁר אֵין לוֹ שׁוֹמֵעַ.
[יום יום כי אט לדרכי עוד נפשך לי הומיה]
מאתיעקב שטיינברג
יא
יוֹם יוֹם כִּי אֵט לְדַרְכִּי עוֹד נַפְשֵׁךְ לִי הוֹמִיָּה
וּכְעָלֶה נִדָּף אַחֲרַי נוֹהֶרֶת הִיא בִיגוֹנָהּ1.
הָהּ, סִלְחִי לִי! בִּלְבָבֵךְ שָׁלַחְתִּי יָד בְּלִי-צְדִיָּה,
עֵת לִבֵּךְ עָנַד פְּאֵר בְּאַהֲבָה אַחֲרוֹנָה.
יֵשׁ אֲשֶׁר יַעֲבֹר אִישׁ בְּגַן יְפֵה-שַׁלֶּכֶת,
וְקָטַף פֶּרַח רַךְ וְיָחִיד מֵעַל שִׂיחַ,
וּמוֹלֵל אֶת הַפֶּרַח, בִּפְנוֹתוֹ אַט לָלֶכֶת,
עַד עָלָיו אֶחָד אֶחָד בָּרוּחַ כֵּן יַפְרִיחַ.
-
במקור “בִיגוֹגָהּ”. צ“ל ”בִיגוֹנָהּ". הערת פרוייקט בן יהודה. ↩
[חצות ליל-חורף היה ואני בעיר הגדולה]
מאתיעקב שטיינברג
יב
חֲצוֹת לֵיל-חֹרֶף הָיָה וַאֲנִי בָעִיר הַגְּדוֹלָה.
אֶל זְרוֹעִי דָבְקָה נַעֲרָה — לִי תְמוֹל וְשִׁלְשׁוֹם זָרָה,
מְלֹא אִישׁוֹן-עֵינָהּ אֶמֶשׁ לִי אַהֲבָה שָׁמָרָה,
וְעַתָּה מְרִי כָל חִידָה וּפִתְרוֹן כְּבָר עֲבָרָהּ.
הָלַכְתִּי דֹם עַל-יָדָהּ בִּרְחוֹב הָעִיר הַגְּדוֹלָה.
הַדֶּרֶךְ יָרַט נֶגְדִּי עַל לוּחוֹת-גִּיר חֲלָקִים,
אַךְ כּוֹכְבֵי-עוֹלָם נִדְמוּ כֹה זָרִים וּמְרֻחָקִים,
וּבְלוֹיֵי אֶרֶג-קִרְיָה עַל רֹאשִׁי נִרְאוּ שְׁחָקִים.
[נפרדת דום ממני על אם-רחובות רבה]
מאתיעקב שטיינברג
יג
נִפְרַדְתְּ דֹּם מִמֶּנִּי עַל אֵם-רְחוֹבוֹת רַבָּהּ.
רַק עֵינֵךְ כָּהֲתָה, חַכְלִילוּת פִּיךְ רַק נָסָה;
וּבְלֶכְתֵּךְ כְּבָר בַּלָּט — עוֹד פַּעַם דְּמוּתֵךְ סַבָּה,
וָאֶרְאֵךְ כְּאִלּוּ שַׁחַתְּ מִכֹּבֶד מַעֲמָסָה.
הָהּ, אַהֲבָה פוֹחֵזָה בֵּין שְׁנֵי לְבָבוֹת זָרִים!
לְגִילֵךְ בָּז הַכְּסִיל כְּמוֹ לְצַהֲלַת-זְנוּנִים,
אַךְ עִתֵּךְ כִּי חוֹלֶפֶת בְּלִי נֹחַם, בְּלִי נְדָרִים —
מָה-רַב הַכְּאֵב תַּשְׁאִירִי לִשְׁנֵי יְצוּרִים מְעֻנִּים!
[לא תימח מלב האהבה]
מאתיעקב שטיינברג
לֹא תִמַּח מִלֵּב הָאַהֲבָה,
אִם אַחַת בַּחַיִּים אָהַבְתָּ;
בִּשְׂדֵה-גַּעְגּוּעִים תִּקָּבֵר
וְאֶבֶן הַנֹּחַם מַצַבְתָּהּ.
אַךְ רִגְשׁוֹת-הַחֵשֶׁק הַקַּלִּים,
שֶׁבְּטֶרֶם יִגָּמְלוּ הֵם גּוֹוְעִים —
מִצְּחוֹק וּמִנְּשִׁיקָה יָמוּתוּ
בְּעַרְשָׂם, לֹא עֶרֶשׂ-מַכְאוֹבִים.
עֲטוּפִים בִּגְלִימַת-הַחֵשֶׁק,
זֹאת תְּמוֹל עוֹד חֹם-דּוֹדִים שָׁמָרָה,
יִשָּׂאֵם אֲבִיהֶם לִקְבוּרָה
וּטְמָנָם בַּחֲצַץ דֶּרֶךְ זָרָה.
וּמָחָר וִידִידוֹת-לְבָבוֹ
תֶּאֱהַבְנָה בְּשֶׁבַע דְּרָכִים,
וְהָיָה כִּדְרֹךְ רֶגֶל-זָרִים
עַל קִבְרֵי יְלָדִים נִשְׁכָּחִים.
הָהּ, יַלְדֵי לְבָבִי הָרַכִּים!
גְּוַעְתֶּם וְשִׁמְכֶם לֹא קֹרָא,
וַאֲנִי כְאָב מֵבִישׁ עָכַרְתִּי
אֶת חֶדְוַת יַלְדוּתְכֶם הַטְּהוֹרָה.
וְעַתָּה, כִּי-תַמְתֶּם לִגְוֹעַ,
מַה-תְּכַל לָכֶם נַפְשִׁי בִיגוֹנָהּ,
לִצְחוֹקְכֶם הַחַף מִכָּל-דַּעַת,
לִמְשׁוּבַת תֻּמַּתְכֶם הַנְּבוֹנָה.
מָה-רַבּוֹת קָרָאתִי לְפָנִים
מִתּוֹךְ אִישׁוֹן עֵינְכֶם הַתְּמִימָה
הַבִּינָה הַזֹּאת הַשּׁוֹבֵבָה,
הַטּוֹבָה מִדַּעַת וּמְזִמָּה!
וְעַתָּה יֵשׁ אֵשֵׁב וְאֶזְכֹּר
וְרֹאשִׁי אֶל בִּרְכַּי צוֹנֵחַ:
הָהּ אַיְכֶם, יְלָדַי הַטּוֹבִים,
גִּיל-מִי עַל עֲפַרְכֶם פּוֹרֵחַ?
1921
ערבים
מאתיעקב שטיינברג
ערבים
מאתיעקב שטיינברג
בִּנְתִיב הַדּוּמִיָּה
מאתיעקב שטיינברג
א
מַה-חֶפְצְךָ פֹּה, עוֹבֵר-דֶּרֶךְ,
מַה-תִּשְׁאַל לִנְתִיב הַדּוּמִיָּה?
— יוֹם תָּמִים, יוֹם-אַהֲבָה עָבַר
וְעֵינִי לָעֶרֶב צוֹפִיָּה.
מַה-יִּתֵּן, מַה-יּוֹסִיף הָעֶרֶב,
מַה-תִּרְאֶה בְּהָמִיר כָּל-צְבָעָיו?
יוֹם-אָבִיב מֻקְדָּם
שָׁם אֵשׁ, עֲשַׁן אוּדִים וָאֵפֶר,
שָׁם פִּתְרוֹן לַלֵּב אֲשֶׁר אָהָב.
הָעֶרֶב הָיָה רַךְ...
מאתיעקב שטיינברג
ב
הָעֶרֶב הָיָה רַךְ וַיִּיף בְּלִי אֵשׁ-דִּמְדוּמִים,
רַק נֹגַהּ צַח וְיָרֹק הִשְׁתַּפֵּךְ בַּשָּׁמַיִם,
וַיְהִי כְּתַאֲוָה זָרָה וּמְתוּקָה לָעֵינַיִם,
כְּמוֹפֵת חַי מִקִּסְמֵי הָאשֶׁר הַחֲתוּמִים.
וַיְהִי כָל גָּוֶן רַךְ, מִשְׁבֶּצֶת-רֹךְ כָּל צוּרָהּ,
כְּמוֹ נֶפֶשׁ-כֹּל הֶאֱמִינָה לְרֶגַע קַל בְּתֻמָּהּ
בְּאשֶׁר רָחוֹק זֶה וּבְתַאֲוָה זֹאת הַמְדֻמָּה,
הַכְּתוּבִים לְזִכָּרוֹן בִּכְתֹבֶת-שְׁחָקִים בְּרוּרָה.
יוֹם-אָבִיב מֻקְדָּם
מאתיעקב שטיינברג
ג
יוֹם-אָבִיב מֻקְדָּם חוֹלֵף כְּאשֶׁר בָּא בִמְשׁוּגָה,
כְּנֹחַם-גִּיל הַנָּמוֹג בְּאִישׁוֹן עֵין חַטָּאִים;
בִּקְצֵה רָקִיעַ קוֹדֵר דִּמְדּוּמֵי-אוֹר נִבְלָעִים,
כְּדִבְרֵי-אַהֲבָה עַל שִׂפְתֵי אִישׁ מְנֻגָּע.
וְעֶרֶב סַגְרִיר בָּא, וּבְאֵדָיו הָעֲכוּרִים
מִתְגּוֹלֵל הוּא בַחוּץ כִּסְפוֹג-עֲנָקִים נוֹרָא,
כִּסְפוֹג מִימֵי-בְרֵאשִׁית, הַנּוֹטֵף מָרָה שְׁחֹרָה,
הַנּוֹזֵל בְּלִי-הֲפוּגוֹת חֶלְאַת כָּל-הַיְצוּרִים.
עֵת יֶאֱסֹף הַיּוֹם אֶת נִדָּחָיו...
מאתיעקב שטיינברג
ד
חֲלוֹמוֹת הַדּוֹנַג בַּתָּאִים,
גַּם תַּאֲוַת הַדְּבַשׁ בַּכַּוֶּרֶת: —
וְיוֹמָם וָלַיְלָה הַקִּרְיָה
אֶת קַו הַסַּנְוֵרִים שׁוֹמֶרֶת.
וְאוּלָם יֵשׁ שְׁעַת בֵּין-עַרְבַּיִם,
עֵת יֶאֱכֹף הַיּוֹם אֶת נִדָּחָיו,
וְזָחֲלוּ גַם אַנְשֵׁי הַקִּרְיָה
מִלֹּעַ-הֶעָמָל הָרָחָב. —
אָז יֵשׁ אֲשֶׁר יֵלֵךְ הָאָדָם
וְזָר לוֹ הָרְחוֹב אֲשֶׁר יָדָע,
וּלְחַלּוֹן אֲשֶׁר בְּקִיר בֵּיתוֹ
הוּא יִשָּׂא אֶת עֵינָיו בַּחֲרָדָה.
וְסָבְבוּ תוֹעִים בָּרְחוֹבוֹת
וְעֵינָם כְּמוֹ-רוֹאָה וְלֹא-רוֹאָה:
נְחִיל-דְּבוֹרִים שֶׁשָּׁב לַכַּוֶּרֶת
וְנִלְאָה לִמְצֹא אֶת מְבוֹאָהּ.
וּכְמוֹ אָבְדָה פִתְאֹם כָּל-דֶּרֶךְ
בְּחוּצוֹת הָעִיר הָאֲטוּמָה —
מִרְכֶּבֶת-הַחַשְׁמַל הַנְּבוֹכָה
מַשְׁמִיעָה כִילֵל אֶת זִמְזוּמָהּ.
גַּם גִּיר הַמִּדְרָכָה הָאָפֹר
כְּמוֹ הָפַךְ מְצוּלָה עֲמֻקָּה,
וּזְכוּכִית כָּל חַלּוֹן — יֵרָקוֹן,
וּשְׂפוּנִים בָּהּ שֶׂפֶק וּמְצוּקָה.
גַּם אֵלֶּה פַנָּסִים חֲשֻׁכִּים,
הַנּוֹשְׂאִים רָאשֵׁיהֶם בַּשּׁוּרָה,
כְּמוֹ אֱמֶת אִלֶּמֶת וּרְחוֹקָה
מִסְתַּתְּרָה בְּבִטְנָם הַסְּגוּרָה.
עִם סֵפֶר בִּשְׁעַת בֵּין-עַרְבַּיִם
מאתיעקב שטיינברג
ה
אֲנִי יוֹשֵׁב אֶל חַלּוֹן וְהוֹגֶה בַסֵּפֶר.
עֵינַי סוֹפְגוֹת כָּאוֹר סַם-הַמִּלִּים הֶעָרֵב.
רִגְעֵי-נֹעַם נְמוֹגִים. הָעֶרֶב מִתְקָרֵב.
מוּל הַחַלּוֹן דְּמוּת-אֵשׁ. נֹגַהּ-אוֹר עַל הֶעָלִים.
אַךְ רַק קִרְעֵי הַכְּתוּבִים מֵאוֹר זֶה מֻצָּלִים,
אֶחָד יִהְיֶה כָאֵשׁ וּמִשְׁנֵהוּ כָאֵפֶר.
מַה-שֶּׁהָיָה גִיל חַי הָפַךְ דִּמְיוֹן מִתְפָּרֵד,
כְּהֵד רָחוֹק מִתְמוֹגֵג צְלִיל-רֹךְ בְּאֵין שֵׁנִי,
וְעַל-פְּנֵי בְלִיל-סַנְוֵרִים תְּגַשֵּׁשׁ עוֹד עֵינִי.
הָהּ, אִישׁ לֹא-בִינוֹת, מַה-יִּסְכֹּן עֲמָלְךָ?
הָלוֹךְ הָלְכָה דְמוּת-אשֶׁר בְּלִי-שֵׁם בַּאֲשֶׁר הָלְכָה,
וְרַק צֶאֱלֵי-רִיק בְּמַבָּטְךָ הֶחָרֵד.
עַל סַפְסָל שַׁח
מאתיעקב שטיינברג
ו
אֶל מִגְרָשׁ אֶחָד סָגוּר, קַן-קְדוּמִים,
מֵחֵיק הֲמוֹן הָעִיר נִתְעֵיתִי פַעַם,
בְּתוֹךְ סְגוֹר בָּתִּים שְׁחֹרִים וַעֲגוּמִים
הוּא נִכְלָה פֹה, כִּשְׁאֵרִית שְׁכֵחַת-טַעַם.
בָּאֶמְצַע עָמַד עֵץ יְבַשׁ-עֲנָפִים
וְסַפְסָל שַׁח אֶל גִּזְעוֹ הַקֵּרֵחַ,
וְצַלְמֵי-אָדָם צְפוּפֵי-גֵו וְרָפִים
פֹּה יָשְׁבוּ דֹם בְּעֶצֶב לֵב לוֹקֵחַ.
הָעֶרֶב בָּא, וְקוֹל הָעִיר עוֹד הָמָה,
אַךְ שָׁקְטוּ פְנֵי הַמִּגְרָשׁ הַנִּזְעָמִים,
וּכְמוֹ רַק פֹּה הָעֶרֶב נָטַף דְּמָמָה,
לְאַגָּן זֶה מְלֵא-דְמִי מִכְּבָר הַיָּמִים.
וָאֶתְאַו אַף-אֲנִי מְאֹד לָשֶׁבֶת
עַל סַפְסָל זֶה, בְּסוֹד יְגִיעֵי-כֹחַ:
עַל פִּצְעֵי-לֵב מְכַסָּה פֹה עַצֶּבֶת,
וְעֶצֶב רַב מַה-יִּיטַב פֹּה לִשְׁכֹּחַ.
לִפְנוֹת עֶרֶב
מאתיעקב שטיינברג
ז
הָלַכְתִּי בָדָד לִפְנוֹת עֶרֶב
בָּעִיר הַמְּלֵאָה אָדָם רָב;
בְּלִבִּי נִפְתַּח מְקוֹר-זִכְרוֹנוֹת
וְעֶצֶב נִשְׁכָּח אֵלַי שָׁב.
עָבַרְתִּי כֹה וָכֹה בָּרְחוֹבוֹת,
וּבְלִבִּי עָבַר גַּל עַל גָּל;
הַנֹּחַם יָרִים רֹאשׁ בַּנֵּכָר
וּמָגֵן אֵין לַלֵּב הַדָּל.
הָלוֹךְ וְטָפוֹף חָלְפוּ נָשִׁים
כְּנוֹטְפוֹת חֵן בְּטֶרֶם לֵיל, —
רַק בְּחִירַת-לִבִּי יָדְעָה אֱהֹב
וְיָדָהּ תְּמֹךְ כִּזְרוֹעַ-אֵל,
כְּחָדָשׁ חוֹרֵת אוֹר-הָעֶרֶב
כָּל לֹבֶן-עוֹר, כָּל אֹדֶם-פֶּה, —
מִכָּל נְשֵׁי-הַחֵן רַק אוֹתָךְ
לֹא אֶרְאֶה עוֹד בְּעוֹלָם זֶה.
מַה-תִּקְצַר רוּחַ-אִישׁ לְאשֶׁר,
אֵד-עֶרֶב עֵת עַל קִרְיָה שַׁח, —
בִּלְעָדַיִךְ אָבוֹא עַד גְּבוּל יָמַי
וּבְלִבִּי מְקוֹר-גַּעְגוּעִים זַךְ.
כְּאוֹת שֶׁל אוֹר מֵעוֹלָם אַחֵר
אוֹר כּוֹכָב רִאשׁוֹן בָּא וָגָז, —
בְּעוֹלָם אַחֵר אִם עוֹד אֶרְאֵךְ,
עוֹד שָׁם לָךְ יֶהֱמֶה רִגְשִׁי עָז.
שִׂיחָה
מאתיעקב שטיינברג
ח
עַצֶּבֶת הָעֶרֶב אֶת בּוֹאָהּ הֵחִישָׁה,
וּשְׁנַיִם מִתְהַלְּכִים וּמְדַבְּרִים בְּלִי-קוֹל;
הָאֶחָד אִישׁ אוֹבֵד וּלְצִדּוֹ צֵל אִשָּׁה,
הָאֶחָד רַק יַחְקֹר אַף יַעֲמִיק לִשְׁאֹל:
— אָמַרְתִּי, בִּרְאוֹתִי אֶת רַגְלֵךְ הַחֲרֵדָה
בֵּין אַבְנֵי קְשִׁי-רוּחִי לְאשֶׁר הֲלֹךְ, —
זֹאת עַנְוַת-לְבָבֵךְ לִי תִהְיֶה לְעֵדָה,
עֵת תְּנַפְּצִי אֶל סְלָעַי אֶת גְּבִיעַ-הָרֹךְ.
הֶעָבַר זֶה לַחַשׁ בַּצְּלָלִים הַטְּמִירִים,
אוֹ עִצְּבוֹן הָעֶרֶב בִּגְדוֹתָיו יְפַךְ?
אוֹ מֹאזְנֵי-הַנֹּחַם, קַלִּילִים אִי-נִרְאִים,
יַעֲלוּ אַף יֵרְדוּ בָרוּחַ הָרַךְ?
— אָמַרְתִּי, עֵת אַהֲבָה אֶת שְׁנֵינוּ לָבָשָׁה,
גַּם-יַחַד נְבַלֶּה חֶלְדֵּנוּ עַד-גָּז, —
אַךְ חָצַב הַגּוֹרָל מֵרוּחִי הַקָּשָׁה
צוּר-חֶרֶב לִגְזֹר אֶת קִשְׁרֵנוּ כֹּה עָז.
גַּם מְנוּחַת-הַלַּיְלָה הֵחִישָׁה אֶת בּוֹאָהּ,
וּכְשָׁב אֶל אַחֲרִיתוֹ הִתְנַכֵּר הַכֹּל:
רַק צֵל אֶחָד יַעֲטֹף תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ —
אִישׁ בּוֹדֵד עוֹד הוֹלֵךְ וּמְדַבֵּר בְּלִי-קוֹל:
— אָמַרְתִּי, גַּם בְּדִידוּת בְּמַטֵּה-הַבְּגִידָה
כִּי-תַךְ עַל לְבָבִי — לֹא תוֹצִיא יְלֵל, —
וְהִנֵּה הַסֶּלַע מֵרִבְצוֹ הֶחֱרִידָה
דְּמוּת-אִשָּׁה הַמְרַחֲפָה עַל-יָדִי כַצֵּל.
עֶרֶב-אַהֲבָה
מאתיעקב שטיינברג
ט
הָהּ, עַרְבִּי, עֶרֶב-אַהֲבָה,
מַה-תִּיף בְּזֵר-עַצָּבֶת!
בְּיָפְיְךָ תַעֲמֹד
עַד בּוֹא לִי לֵיל-הַמָּוֶת.
כָּל-עוֹד יַעַמְדוּ שָׁמַי
וְקָדְרוּ בָהֶם עָבִים, —
יְלַהֲטוּם תָּמִיד סָבִיב
גַּעְגּוּעַי הַנִּלְהָבִים.
עַד אִם לִמְנוּחָה אֶסְגֹּר
אֶת עֵינַי לָאַחֲרוֹנָה,
זוֹ תֵבֵל לִי תוֹפִיעַ
כֹּה זָרָה וְכֹה שׁוֹנָה:
רַק קוֹל-גַּעְגּוּעִים אֶשְׁמַע,
רַק נִכְאֵי-אשֶׁר רַכִּים,
יוֹם יַחֲלֹף בְּאֵין-שֶׁמֶשׁ
וְלֵיל בְּאֵין מַחֲשַׁכִּים.
וְהָיְתָה אֵשׁ-דִּמְדּוּמִים
וְיָקְדָה וְאֵין מְכַבָּהּ,
רַק עֶרֶב אֶחָד אָרֹךְ,
רַק עֶרְגַּת-עֶרֶב רַבָּה,
אֶת עַרְבִּי, עֶרֶב-אַהֲבָה,
בַּכֹּל רַק תַּחַז עֵינִי,
עַד אֲשֶׁר לֵיל-הַמָּוֶת
לִמְנוּחָה יַשְׁכִּיבֵנִי.
סְלִיחָה
מאתיעקב שטיינברג
י
קֹר-נֹחַם בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שְׁרַב-קִנְאָה —
וְלֵב עָזוּב לֹא יֵדַע מָנוֹחַ;
אַךְ עֶרֶב, עֵת תֵּבֵל לְנַפְשָׁהּ מַאֲזִינָה,
יֵשׁ יַעֲרֹג הַלֵּב גַּם לִסְלֹחַ.
כָּל מְכִתַּת-הַמָּגוֹר שֶׁל חַיֵּי-הֶעָבָר
בְּלִבְנַת הָעֶרֶב נֶעְלָמָה;
גַּם אָשְׁרֵךְ מֵת, גַּם הַזְמַן אֲשֶׁר קָבַר —
נִטְרָפִים בָּאֵד וּבַדְּמָמָה.
אֵשׁ תִּיקַד בַּמַּעֲרָב — כָּל צִבְעֵי-הַסְּלִיחָה
שָׁם עוֹלִים בְּלֶהָבָה דוֹמֵמָה;
דּוֹמֵמָה הָאֵשׁ — אַךְ עֲבָרְךָ הִתִּיכָה
מִבְּלִי עֲשַׁן יָגוֹן וְחֵמָה.
שְׁלוֹם-עֶרֶב
מאתיעקב שטיינברג
יא
אֶל לֵב הַשָּׁמַיִם אַבִּיטָה
בָּעֶרֶב, לִפְנֵי צֵאת כּוֹכָבִים;
מַבָּטַי יֵשׁ יִכְלוּ בַמֶּרְחָק,
וְיֵשׁ שֶׁנֶּעְצָרִים וְשָׁבִים.
עַל רֹאשִׁי מְרַחֵף דֹּק יָרֹק,
מַכְבִּידָה גַם כִּפָּה אֲטוּמָה;
אֶסְתַּכֵּל לְנַחֵשׁ רְחוֹקוֹת,
אַבִּיטָה עַד-בּוֹשׁ וְאֵין מְאוּמָה.
צָפַנְתִּי בְלִבִּי אַהֲבָה,
וּבָעוֹלָם הַזֶּה אֵין פִּתְרוֹנָהּ;
הֲיַבְדִּיל רַק אֵד בֵּין עוֹלָמוֹת,
וְנִקְרַע אַף-הוּא לָאַחֲרוֹנָה?
אָמַרְתִּי: דְּמוּת-אִשָּׁה תַנְחֵנִי
לְעוֹלָם בּוֹ יִנְוֶה גַם צִלָּהּ;
הֲזֶה הוּא הָעוֹלָם — וְאַחֲרָיו
רַק תְּהוֹם הַשָּׁמַיִם מַאֲפִילָה?
אִם כֹּה וְאִם כֹּה: אֲנִי צוֹפֶה
וְרוֹאֶה כִגְמוּל אֶת אַחֲרִיתִי:
אִם נִשְׁכַּח הַכֹּל — וְשָׁכַחְתִּי,
אִם יֵשׁ עוֹד לִרְאוֹת — וְרָאִיתִי.
תְּפִלַּת-עֶרֶב
מאתיעקב שטיינברג
יב
בְּעַד חַלּוֹן-חַיַּי נִשְׁקַפְתִּי:
(הָהּ נַפְשִׁי, מַה-נַּפְשִׁי עָיָפָה!)
מָתַי רוּחַ-הַלַּיְלָה תִתְרוֹמֵם
וּנְשָׂאַתְנִי בִּכְנָפָהּ?
אֵד לָבָן יִתְעַלֵּם עַל דְּרָכִים,
(אֵת כָּל אֲשֶׁר הָיָה לִי כִסָּה!)
טֶרֶם יִכּוֹן הַלַּיְלָה עוֹד תַּעֲבֹר
רוּחַ-סֵתֶר בְּטִיסָה.
עַל-מָה, רוּחַ-לֵיל, תְּבוֹשֵׁשִׁי?
(כִּי תַעֲבֹר פֹּה אֵדַע נֶאֱמָנָה!)
נַפְשִׁי זָנְחָה הַכֹּל: לִכְנָפַיִךְ
כְּמוֹץ קַל הִיא מוּכָנָה.
שִׁירִים לְאִישׁ אַלְמוֹנִי
מאתיעקב שטיינברג
א
מַה-שִּׁמְךָ, אִישׁ מֵרְבָבָה? — אָנֹכִי אִישׁ אַלְמוֹנִי
וְדֶרֶךְ כֶּסֶל לִי וְכִלְיוֹן יָד עֲמֵלָה;
כִּקְלִפַּת עֵץ הַמְשֻׁמָּר תֻּמָּתִי כֵן גָּדֵלָה,
כִּשְׁרָף מֵעֵץ הַנִּבְקָע כֵּן נוֹטֵף מְרִי יְגוֹנִי.
ב
מְצָאַנִי הַיֵּאוּשׁ הַסּוֹבֵב חַטָּאִים,
הִצִּיג לִבִּי כְמוֹ-רֵיק וַיַּכֶּנּוּ לְאֵין-מַרְפֵּא.
אֵיכָה אֶשְׁאַל לִלְבָבִי מִצְּרִי הָעֲנָוִים,
וַאֲנִי טֶרֶם אֵדַע, מֶה ָעוֹון בִּי הָיָה?
הֲלָזֶה חֵטְא יִקָּרֵא: מִבֹּקֶר עַד-עֶרֶב
עַל פְּנֵי חוֹף יָם-הַחַיִּים לְלַקֵּט בֵּין צְדָפִים,
עַד יִמָּצֵא הָאֶחָד, בּוֹ שַׁבְּלוּל חִידָתְךָ
חַי לְפָנִים לְבַדּוֹ בִּמְצוּלַת בְּרֵאשִׁית,
עַד יִקָּרֶה הָאֶחָד, הַשּׁוֹמֵר הֵד פִּתְרוֹן,
הֵד הַפִּתְרוֹן הַנִּבְדָּל לְחַיֵּי אִישׁ אֶחָד?
אוֹ הֶעֱוֵיתִי מְאֹד גַּם לִרְאוֹת בָּאַחֲרוֹנָה
כָּל-בְּנֵי-אָדָם מֻשְׁלָכִים כַּצְדָפִים הַנְּבוּבִים: —
שְׁלָדִים דּוֹמִים לָרִיק, חַדְרֵי-תֹהוּ מִצְעָרִים,
כֹּה הֱקִיאָם הַיָּם וְכֹה בְלָעָם לָנֶצַח?
ג
הָגִיתִי לָרִיק עִם נְבוֹנִים,
פָּעַלְתִּי רְמִיָּה עִם כְּסִילִים;
וְעַתָּה לְבַדִּי שָׁלַוְתִּי
וּשְׁמֵי לֵיל-נְעוּרַי מַאֲפִילִים.
אֵד עֶרֶב וְאָבְדַן-מֶרְחַקִּים,
וְצִבְעֵי הָרְגָשׁוֹת אֲפוּרִים;
לֹא אֵדַע מַה-צָּפוּן בִּלְבָבִי,
וּלְאָן הוֹבִילוּנִי הַנְּעוּרִים.
וּלְפָנִים, בְּאוֹר יוֹם עֲלוּמַי,
אִשְּׁרוּנִי מֶרְחַקִים וּצְבָעִים;
בְּרֹאשׁ הַר-הַנְּצָחִים רָאִיתִי
כַּאֲרָזִים הַיָּמִים הַבָּאִים.
וּלְרַגְלֵי הָהָר — גִּבְעוֹת עִתִּים,
וְגִבְעָה וְגִבְעָה וְסוֹדָהּ;
בֵּינֵיהֶן גֵּאָיוֹת — לְהַבְדִּיל
בֵּין יָשָׁן לְחָדָשׁ לֹא-נוֹדָע.
וּלְמַטָּה, בָּאֲוִיר הַצָּלוּל,
הִסְתַּמְּנָה כָל בִּקְעָה בוֹדֵדָה,
כְּאִלוּ שָׁם חָרְשָׁה לְמַכְבִּיר
מַחֲרֵשַׁת הַגּוֹרָל הַכְּבֵדָה.
וּמְטַר הֲמוֹן אֵדֵי-תַעֲלוּמָה,
כְּגֶשֶׁם הַבָּא מִן הֶעָבִים,
יֵשׁ יֵרֵר בְּצָהֳרֵי הָעִתִּים
עַל-פְּנֵי שְׂדוֹת הָעוֹלָם הָרְחָבִים.
וְעַל-פְּנֵי שְׂדוֹת הָעוֹלָם הָרְחָבִים,
בִּמְקוֹם יֵלְכוּ אַט נַהֲרוֹת-חַיִּים,
בְּנֵי-אָדָם, כְּרוֹעֵי עֲרָבוֹת,
נָפוֹצוּ עִם עֶדְרֵי מַאֲוַיִּים.
מַה-נִּקְשִׁים הָרוֹעִים בַּנְּדוּדִים,
שְׁרַב-מְרִיבָה, קֹר-בְּדִידוּת בִּבְשָׂרָם;
לְמַעֲטֵה-נַפְשָׁם יִדָּבֵק
שְׂרִיד-פְּלָאִים מִכָּל אֲשֶׁר קָרָם.
וְעָרְפָּם מָה רָצוּף בְּחִידוֹת,
וּפְנֵיהֶם מַה-שּׁוֹנִים וּזְעוּמִים,
כְּאִלּוּ גוֹרָלָם הָרוֹעֶה
הֶעֱבִירָם בְּשֵׁבֶט חַרְטֻמִּים.
וְחוֹתַם מִצְחוֹתָם מֶה חָרוּת,
וּבְעֵינָם גַּם יָגוֹן גַּם תְּשׁוּקָה, —
כְּאִלּוּ גְדָל-כָּל-הָרוֹעִים
יְנַהֲלֵם בְּדֶרֶךְ אֲרֻכָּה.
וּשְׁמוֹתָם מָה רַבִּים וְשׁוֹנִים,
וַחֲלִיפוֹת לְבָבָם נַעֲלָמוֹת, —
כִּרְבוֹת שְׁמוֹת הָאשֶׁר הַנֶּעְלָם,
כִּתְשׁוּאוֹת הָרַע עַל-אֲדָמוֹת.
הַבִּיטָה עַד-בּוֹשׁ בִּבְנֵי-אָדָם:
אֵי דֶרֶךְ תְּאוֹמִים עָבָרָה?
מִי דָרַךְ אֶת-קֶשֶׁת גַּבּוֹתָיו
וְתַאֲוַת אָח לוֹ מַטָּרָה?
אֱגֹר אִבְחַת רִיסֵי-עֵינֵיהֶם
וּבְרַק אִישׁוֹן-עֵינָם תִּצְרֹרָה:
בִּצְפוּנוֹת צֶאֱלֶיהָ כָּל עַיִן,
וַחֲלוֹם עוֹלָם חָדָשׁ בְּאוֹרָהּ.
כְּלָא הֶמְיַת לִבָּם, אִם תּוּכַל —
אֵי לָשׁוֹן לֹא תֵלֶא כַנּוֹתָהּ?
אֶת צִמְאוֹן הָרוּחוֹת אֵיךְ תָּמֹד —
וְנֶפֶשׁ מִמְּקוֹרָהּ רַק שׁוֹתָה?
אַל תֵּרֶא בֶן-אָדָם כִּי יִתְכַּס —
כִּי מַדֵּי כָל-נֶפֶשׁ חֲדָשִׁים,
וְאִישׁ אִישׁ בִּבְגָדָיו יִתְנַכֵּר
כְּכֹהֵן בִּלְבוּשׁ-הַקֳּדָשִׁים.
הַקְּרוּאִים אֶל מִשְׁתֵּה הָאשֶׁר,
הַצּוֹבְאִים עַל עֵמֶק הַבָּכָא —
בִּגְלִימוֹת כָּל-צֶבַע וָתֹאַר
עֲדָתָם הַגְּדוֹלָה נִמְשָׁכָה.
וְאֵטוּן כָּל-גַּאֲוָה כִּי יַבְרִיק,
וּכְסוּת כָּל-מְזִמָּה מַשְׁחִירָה —
אַךְ מִסְפְּרֵי-אֱמֶת גְזָרוּם
וְגִזְרַת אֲמִתָּם הִיא נִרְאָה.
וְכָל צְעִיף-תֹּם כִּי יִתְנַפְנֵף,
מַרְבַדֵּי הַכֶּסֶל אִם כְּבֵדִים —
לְתַבְנִית גּוֹרָלָם הַשְּׁלֵמָה
הַקַּוִּים הַגְּלוּיִים הֵם עֵדִים.
וְנִפְעַם לְבָבְךָ יוֹם אֶחָד —
וְהִנֵּה כָל-אִישׁ צִיר שָׁלוּחַ;
וּפַעַם רַק פַּעַם כִּי יָמוּת,
עִם עֶדְרֵי מַאֲוַיָּיו יָנוּחַ.
וּבְעוֹד כְּסוּת עֲמָלוֹ לֹא בָלְתָה —
הוּא רָץ עַל-פְּנֵי שְׁבִילִים נִדָּחִים,
כְּאִלּוּ בְאֵזוֹר תִּקְווֹתָיו
אֲרוּזָה אִגֶּרֶת-מְלָכִים.
וְכָתוּב בִּכְתָב-הַשִּׁמּוּרִים:
זֶה בָא וּמִשְׁלַחְתּוֹ נֶאֱמָנָה;
מֵעָפָר רֵאשִׁיתוֹ קֹרָצָה,
וְאַחֲרִיתוֹ עַל-אֶרֶץ לֹא לָנָה.
הוּא חִידָה שֶׁנִּשְׁכַּח פִּתְרוֹנָהּ
וְגֵר אֲשֶׁר שָׁכַח מוֹלֶדֶת:
כְּפֶרַח עַל חַלּוֹן פָּתוּחַ,
כֵּן נַפְשׁוֹ בְּלִי-חָשָׂךְ רוֹעֶדֶת.
יֵשׁ חַלּוֹן פָּתוּחַ הַנִּשְׁקָף
לִמְקוֹם אֲשֶׁר שֵׁם לוֹ לֹא קֹרָא:
מֵעֵבֶר מִזֶּה — נִשְׁמַת-אָדָם,
מֵעֵבֶר הַשֵּׁנִי — מְקוֹרָהּ.
וְנִמְשָׁךְ הָאָדָם בַּמַּחְשָׁךְ
כְּמַעְיָן שֶׁסָּתְמוּ מוֹצָאָיו,
וְנַפְשׁוֹ לוֹ מָרָה כְאִלֵּם
אֵין שֵׁם לוֹ לְכָל אֲשֶׁר אָהָב.
וְהִנֵּה זֶה בָא עִם חִידָתוֹ,
וּפֵשֶׁר רַק אֶחָד לַחִידָה:
כִּי יֻגַּד לָאִישׁ: אַתָּה אֶחָד
וְתַאֲוַת-לִבְּךָ יְחִידָה,
אַל נְאוֹת כָּל-הָעוֹלָם יִפָּתְחוּ —
אֶת תָּא-נַפְשׁוֹ פְּתַח בָּרִאשׁוֹנָה,
וּקְרָא בִלְשׁוֹן נַפְשׁוֹ וּלְאוֹרָהּ
אֶת חִידַת-הַגְּמוּל וּפִתְרוֹנָהּ.
מַה-תַּקְהִיל חֲצוֹצְרוֹת הַגְּאֻלָּה,
וּבְשׂוֹרָה לָרִיק מַה-כִּלִּיתָ?
לַמְּדֶנּוּ מַה-שִּׂיג עִשְׂבֵי קִבְרוֹ,
בָּם נַפְשׁוֹ תְּגַל אֶת אַחֲרִיתָהּ.
אִם מִצְעָר הַפִּתְרוֹן הָאַחֲרוֹן
לְמִכְסַת גַּעְגּוּעָיו הַדַּלָּה, —
אַךְ מִפְרַשׂ גּוֹרָלוֹ לֹא בָלָה
וְשִׂרְטוֹן שְׁאֵרִית הִתְגַּלָּה.
אִם עִתִּים וְחֹק לֹא נִצְפָּנוּ,
וְנַפְשׁוֹ רַק שָׁמְרָה אֶת-עִתָּהּ, —
אָז כְּסוּת הָרְמִיָּה מִתְאַחָה
וּקְלוֹן הַכִּלָּיוֹן הֵלִיטָה.
הַרְאֵהוּ, כִּי נִשְׁאָר הַגַּרְעִין
בְּתֹם פְּרִי-הַחַיִּים הַתָּפֵל —
וְהָרָה גַם-תֹּהוּ הָעוֹלָם
וְשָׂרַד גְּבִישׁ-אוֹר מֵעֲרָפֶל.
אַף תֶּן לוֹ הַגַּרְעִין אֶל שִׁנָּיו
וְכִרְסֵם חֲצַץ הָאַלְמָוֶת;
וּבְמוֹתוֹ — וּפִיהוּ עוֹד מָלֵא,
וּשְׂפָתוֹ בַקֶּבֶר דּוֹבָבֶת. —
כָּךְ רָשׁוּם בִּכְתָב-הַשִּׁמּוּרִים,
וּתְעוּדַת הָאָדָם רְשׁוּמָה;
לֹא נוֹדַע, מִי כוֹתְבָהּ הַנֶּאֱמָן,
מִי יָקִים אֶת כְּתָב-הַתַּעֲלוּמָה.
וְרִבְבוֹת אַלְפֵי רְבָבָה
אִם עָשׂוּ אֶת-דַּרְכָּם נֶחְפָּזִים —
כַּמּוֹפֵת הַזֶּה עוֹד לֹא נַעֲשָׂה,
לֹא מָסַר עוֹד אִישׁ גְּוִיל-הָרָזִים.
עַל-כֵּן עָיְפוּ רַבִּים וְכָשְׁלוּ,
וְרֶגֶל עֲצוּמִים בָּצֵקָה;
וּסְאַת הַגַּעְגּוּעִים הַמְּלֵאָה,
וְאֵיפַת הַתִּקְוָה הָרֵיקָה.
עַל-כֵּן קְצִירֵי אָדָם יִבֹּלוּ
וּסְפִיחַ הַיָּגוֹן מְלֵא-לֵחַ;
בְּהָמִיר רְגָשׁוֹת לֹא יִירָא,
וְתָמִיד הוּא לְבָבוֹת לוֹקֵחַ.
עַל-כֵּן נִכְרֹת בְּרִית עִם אֱמוּנָה
וְשֶׁבַע בַּיּוֹם נְפִירֶנָּה;
מִצָּפוֹן נְקַוֶּה לְאַחֲרִית,
נַבִּיטָה אֶל יָם וְאֵינֶנָּה.
בַּבֹּקֶר פָּעֳלֵנוּ יֵרָצֶה,
בָּעֶרֶב הוּא מִקְרֶה וָטֹרַח;
הָעוֹלָם חֲלוֹף — וּנְבַכֶּנּוּ
מָעוּף לוֹ — וּבְפִינוּ יְבֹרָךְ.
עַל-כֵּן סָר לִבֵּנוּ הַנֶּעֱצָב
מִפִּלְאֵי הַזְּמַן הַנִּשְׁכָּחִים,
אַף כָּלוֹת עֵינֵינוּ מֵהַבִּיט
מִבַּעַד לַעֲשַׁן כּוּר-הַנְּצָחִים. —
אַךְ יֵשׁ וְכָל-צִבְעֵי הָעוֹלָם
אֶל גִּנְזֵי עֵינֵינוּ נֶאֱסָפִים,
וַהֲמוֹן תְּשׁוּאוֹת תֵּבֵל יִסַּבּוּ
עַל צִירֵי-אָזְנֵינוּ הָרָפִים, —
אָז יֵשׁ וּבְמֵי דִמְעַת-עֵינֵנוּ
הַחִידָה הַקָשָׁה נִפְרָדָה,
וּבְמַחֲבוֹא אָזְנֵנוּ יִדָּגֵר
הַיִּתּוּשׁ הַנִּקְרָא אַגָּדָה.
וּמְזַמְזֵם הַיִּתּוּשׁ הַטּוֹרֵד
בְּשָׂפָה נִלְעָגָה וּסְתוּמָה;
וְאָזְנֵי שׁוֹמֵעַ תִּצַּלְנָה
וְהָבֵן לֹא יָבִין מְאוּמָה.
אַךְ יִזְכֹּר חַנּוֹת אֶת הַיִּתּוּשׁ:
"כֵּן דִּבְרֵי הַיֶּלֶד נִסְתָּרִים;
וּבְגָדְלוֹ — וְדִבֵּר נְכוֹנָה,
וּשְׂפָתָיו תִּטֹּפְנָה אֲמָרִים!"
ד
נִפְעַמְתִּי לִרְאוֹת עַל אֶצְבָּעֵךְ
טַבַּעַת-הָאשֶׁר הַסְּגוּרָה,
אֲשֶׁר בְּיוֹם בְּרִית וַאֲהָבִים
נָתַתִּי לְאוֹת לָךְ וּתְשׁוּרָה.
חֲתוּמָה כְסוֹד לְלֹא-פִתְרוֹן
טַבַּעַת-הַפָּז הָעֲגֻלָּה:
כִּי סוֹפָהּ רַק רָץ אֶל רֵאשִׁיתָהּ
וְהֶקֵּף חֲלָקוֹת הִיא כֻלָּהּ.
לֹא יוּעַם הַזָּהָב הַכָּתֹם,
אַךְ עֵינוֹ עֲמֻקָּה וּסְתוּמָה:
בּוֹלֵעַ הוּא אוֹר לִבְלִי הָשִׁיב
כִּתְהוֹם הָרוֹבֶצֶת לְתֻמָּהּ.
אִם תָּעִיף בּוֹ עַיִן מִסָּבִיב —
וְהִנֵּה הוּא רֵיק מִמִּשְׁבֶּצֶת:
עַל חֶלְקַת הַחִידָה הַכֵּהָה
אֵין אֶבֶן הַפִּתְרוֹן נוֹצֶצֶת.
מַה חוֹפֵץ כָּאֵד עַל הַזָּהָב —
חִין-אֱמֶת אוֹ מִקְסָם שֶׁל כָּזָב?
מֵעִגּוּל-הַפָּז רַק יֵחָקֵר
דְּבַר-מָה אֲשֶׁר נִשְׁפַּךְ לִרְמָזָיו.
אַךְ אַחַת הָאֶבֶן הַיְקָרָה
וְתַמָּה בַחֲלִיפוֹת הַגְּוָנִים;
בְּלֹא שְׂפַת-חֲלָקוֹת תְּדַבֵּר
וְכָל אוֹרוֹתֶיהָ נֶאֱמָנִים.
אֲבוֹי, לְכָל אֶחָד וְאֶחָד
טַבַּעַת הַחַיִּים שִׁקֵּרָה:
הָעִגּוּל מְסֻגָּר כְּחִידָה
וְאֶבֶן הַפִּתְרוֹן חֲסֵרָה.
ה
יוֹם הַקָּצִיר הִגִּיעַ, וּתְנוּבַת הַמְּשׁוּגָה
לְמַגַּל הַנֹּחַם עֲרוּכָה;
וַאֲנִי עוֹד זֶה חֶפְצִי: כִּי אֵשְׁטְ מִשְּׂדֵה-חַיַּי
וְאֵשֵׁב בְּצֵל עֵץ-הַמְּנוּחָה.
עֵץ-הַבְּדִידוּת הַזֶּה יִשָּׂא דֹם כָּל פְּרִי-תְבוּנָה,
וְאִם יֵשׁ גַּם בְּרוּחַ יִנּוֹעַ —
זֶה רַק נִתְעָה לָבוֹא רוּחַ קַל שֶׁל זִכָּרוֹן,
וּבְעָבְרוֹ — שׁוּב דְּמִי וּמַרְגּוֹעַ.
1922
סונטות מבית הקפה (א-ח)
מאתיעקב שטיינברג
סונטות מבית הקפה (א-ח)
מאתיעקב שטיינברג
[במכלאות-חלוף נסגרנו ליום-כליה]
מאתיעקב שטיינברג
א
בְּמִכְלְאוֹת-חֲלוֹף נִסְגַּרְנוּ לְיוֹם-כְּלָיָה1,
וּצְלִיל נַפְשֵׁנוּ שָׁב אֶל נַהֲמַת הַיָּם: —
זֶה עֶצֶב עַז מִנְּשׂא בְּמַאֲפֵל דָּמְךָ נָם,
הוּא שָׁט בְּךָ כְּאֵד וּלְעָנָן טֶרֶם הָיָה.
כְּדַג-תַּחְתִּיּוֹת זָר הוּא צָף בְּמֵי-דוּמִיָה
וּדְמוּת כְּתַנִין לוֹ בִּמְצוּלַת חַיֵּי-כְרַךְ;
בִּמְקוֹם שָׁם יִשְׁקֹט עָם הוּא קוֹל לֹא-בִינוֹת רַךְ,
וּכְנָחָשׁ יִשֹּׁךְ אִישׁ עַל דֶּרֶך עִיר הוֹמִיָה.
כִּרְבוֹת חֲלִיפוֹת-הוֹד וַהֲמוֹן-יְקָר בַּקֶּרֶת —
כֵּן עָצְמוּ טַבְּעוֹת-עוֹרוֹ בִּזְוָעָה מְנֻמֶּרֶת,
וּבַאֲשֶׁר יִסְאַן עָם גַּם לַחַשׁ אַרְסוֹ רוֹעֵד.
מֵרְחוֹב לִרְחוֹב וּזְחֹל עַל אַבְנֵי-גִיר חֲלָקִים,
חֲלִיפוֹת נָח וָזָע, וְעֵר וְנָם בַּשְּׁוָקִים —
וְקִפֵּל אֶת טַבְּעוֹתָיו עַל מִפְתַּן בָּתֵּי-מוֹעֵד.
-
במקור “כְּלָיָד”. צ“ל ”כְּלָיָה". הערת פרוייקט בן יהודה. ↩
[בשבות בבית-הקפה שיר וגיל ודברים]
מאתיעקב שטיינברג
ב
בִּשְׁבֹת בְּבֵית-הַקָּפֶה שִׁיר וְגִיל וּדְבָרִים,
וְזֹהַר נֶשֶׁף-רִיק מֵעֵין-יְגֵעִים תָּם;
וְעָבְרָהּ שְׁעַת חֲצוֹת, וַאֲטוּם-הֶעָשָׁן נָם
קְהַל-מְנַגְּנִים זָר עַל נְבָלָיו הַנִּחָרִים; —
עֵת כִּתְבֵי-עֵת נִגְלָלִים כַּעֲלֵי-חַרְטֻמִּים נָחִים,
וּשְׁיָר כָּל כּוֹס מִתְגָּאֵל עַל שֵׁשׁ-שֻׁלְחָנוֹת קָר,
וּדְמוּת לְבֵית-הַקָּפֶה כְּתוֹהֶה דֹם מִכְּבָר,
כְּכֶלֶא תוֹהֶה עַל אַסִּירָיו הַנִּשְׁכָּחִים; —
אָז יֵשׁ שֶׁיֵּשֵׁב אִישׁ וְצָפָה מוּל נִבְרֶשֶׁת,
וּכְנוֹטְפָה מְרִי בֵין שִׁנָּיו סִיגַרְתּוֹ עוֹד לוֹחֶשֶׁת,
וַחֲרוּךְ-שְׂפָתַיִם כֵּן אֶת עֶרְוַת-פִּיו יְגַל.
גַּם אַתָּה תֶהְגֶּה דֹם; מַה-נַּפְשִׁי כֹה זָעָפָה?
וְכָל הַחַיִּים הֵם מִקְלַעַת-עָשָׁן צָפָה,
וִירֹק אֶת מְרִי-אַחֲרִיתָם כִּזְנַב-סִיגָרָה קַל.
[רק קנה-נברשת בודד עוד יאיר כעין שימורים]
מאתיעקב שטיינברג
ג
רַק קְנֵה-נִבְרֶשֶׁת בּוֹדֵד עוֹד יָאִיר כְּעֵין שִׁמּוּרִים,
הַבַּיִת רֵיק מִבָּאָיו הַמַּהְגִּים עַד בּוֹא עֵת;
וּמֶלְצַר, אֲשֶׁר בּוֹשֵׁשׁ מִכּוּר-הֶעָשָׁן צֵאת,
מְנַעֵר מֵעַל פָּנָיו אֶת קְסָמָיו הָאֲרוּרִים.
בָּאוּלָם הָשְׁלַךְ שְׁכוֹל — זֶה הֵד כַּוֶּרֶת רֵיקָה,
בָּהּ דְּבוֹרֵי-אָדָם הָמוּ הֶמְיָתָן הֶמְיַת שָׁוְא;
זֶה דְמִי כָל בָּתֵּי-מוֹעֵד, בָּם יָבוֹא אָדָם רָב,
וְתוּגַת שִׂיג בַטָּלָה בַּחֲלָלָם מִתְאַפֵּקָה.
הַמֶּלְצַר יֵלֵךְ שֶׁפִי בְּצַעֲדוֹ אֶל הַדֶּלֶת,
כְּמוֹ מְכִתַּת לֵב וָלֵב — עַל דַּרְכּוֹ מִתְגּוֹלֶלֶת,
וּמְעוּכִים בַּאֲבַק-רַגְלָיו מַאֲוַיִּים לְאֵין סְפֹר. —
הָהּ, שִׁכְחַת לֵיל וָלֵיל — זוּ אִישׁ לֹא יָדַע סְפָרָהּ:
כַּאֲבַק-כְּנָפַיִם קַל לַדְּבוֹרָה הָעֲקָרָה,
כְּנֵפֶל לֵב גּוֹוֵעַ בַּלַּיְלָה חָזָה אוֹר.
[בטרם יארך ליל ואור תוחלת קלה]
מאתיעקב שטיינברג
ד
בְּטֶרֶם יֶאֱרַךְ לֵיל וְאוֹר תּוֹחֶלֶת קַלָּה
עַל בָּאֵי בֵית-הַקָּפֶה כְּתַרְמִית קִרְיָה נָח, —
אָז יֵשׁ וְאִישׁ וְאִשָּׁה בִּמְרוֹמֵי דַרְגָּשׁ רַךְ
בְּשִׁבְתָּם כֵּן יַנְעִימוּ אֶת חִשְׁקָם כִּי הִתְגַּלָּה.
בְּשָׁלְחוֹ יָד חֲלִיפוֹת הוּא יְעַוֶּה דוּמָם בְּשָׂרָה,
וּבְעַיִן מְעֻלָּפָה הִיא תַבִּיט מִבְּלִי-רְאוֹת
מוּל פְּנֵיהֶם יֶעֱרַב צְחוֹק לְרוֹאֵי בָשְׁתָּם זֹאת,
מוּל עָרְפָּם נוֹהֲרָה עֲוִית-הָרְאִי הַקָּרָה.
וְתוֹפְשֵׂי כְלֵי-הַשִּׁיר בִּלְשׁוֹן-כִּנּוֹרוֹת סְתוּמָה
יַגְדִּילוּ רֶגַע גִּיל וְרֶגַע יִבְכּוּ אַט
לִכְלִמַּת-בְּשָׂרָם זֹאת, הַמְשַׂחֲקָה פֹה לְתֻמָּהּ;
רַק מֶלְצַר בָּא וְשָׁב וְחִקְרֵי-לִבּוֹ צְפוּנִים:
בְאֶפֶס גִּיל וָבוּז יְשָׁרֵת רֶגַע קָט,
וּכְעֵד לֹא אָבָה שְׁפֹט הוּא סָר מִבְּנֵי-הַזְּנוּנִים.
[אל קטון-שולחנות עגול לבדד ישבה אישה]
מאתיעקב שטיינברג
ה
אֶל קְטֹן-שֻׁלְחָנוֹת עָגֹל לְבָדָד יָשְׁבָה אִשָּׁה,
וַיְהִי כְּמוֹ סָר הַלּוֹט מִלֵּב הַשֵּׁשׁ הַזַּךְ;
וַתַּט הָאִשָּׁה רֹאשָׁהּ וְנֵזֶר-שְׂעָרָה שַׂח,
וַתְּהִי כִּמְלֶכֶת-נָשִׁים עַל כִּסֵּא-שְׁבִי מַחֲרִישָׁה.
כָּל אֶחָד יָדַע פְּתֹר בִּדְמוּתָהּ מִקְסַם זוֹנָה,
אַךְ עַיִן רָאֲתָה אֶת יָפְיָהּ מִבְּלִי שְׁפֹט:
וּכְאִלּוּ מִלֶּב-כֹּל לְפֶתַע סָר הַלּוֹט —
לֹא פָנָה אִישׁ לַקְּדֵשָׁה וַיַּחַז רַק בִּיגוֹנָהּ.
בָּאוּלָם אִישׁ לֹא אָבָה בְחֹן אֶת דְּבַר הַתְּמוּרָה;
אַךְ קוֹל-כִּנּוֹרוֹת שַׁח וַיֵּרוֹם מִבְּלִי צְהֹל,
וַהֲבֵל-הָעֶרֶב נִכְתַּם בְּתוּגַת-רֹךְ לֹא-בְרוּרָה.
הַבַּיִת מָלֵא תְשׁוּאוֹת וּפְתַיּוּת נָתְנָה קוֹלָהּ,
וּבְכִי-גַּעְגּוּעִים הָמָה בַלְּבָבוֹת מִבְּלִי קוֹל,
כִּי אִישׁ לֹא יָדַע בְּכוֹת בָּעֵדָה זֹה הַגְּדוֹלָה.
[לכיסאות, ישבו לצים, מושטה יד עמלה]
מאתיעקב שטיינברג
ו
לְכִסְאוֹת, יָשְׁבוּ לֵצִים, מוּשָׁטָה יָד עֲמֵלָה
וַהֲפֹךְ עַל פְּנֵיהֶם כֻּלָּם לִשְׁאֵרִית-לֵיל אַחֲרוֹנָה.
חֲשׂוּפֵי-בֶטֶן אֵלֶּה אַחֲרִיתָם זוּ מַה-שּׁוֹנָה,
עֵת רַגְלֵי פְגָרִים דְּרוּכוֹת כַּרְעֵיהֶם בָּאֲפֵלָה!
הַבַּיִת סֻגַּר כְּבָר וְאֵדָיו קִרְבּוֹ סְגוּרִים,
הָאוּלָם רֵיק מִכָּל הַנֶּפֶשׁ הַנִּדָּחָה;
וּדְבָר-מָה חַי בְּתוֹכוֹ מִטְפַּחַת-יַד מָשְׁלָכָה
מַלְבִּינָה עַל הָרִצְפָּה כַּאֲבֵדַת תֹּם וּנְעוּרִים.
הַחשֶׁךְ רַב וּדְמוּת כָּל חַלּוֹן לֹא חֲשֻׁכָּה,
לְמַעְלָה גָּבִישׁ הַמְּנוֹרוֹת בַּהֶרֶת-מָוֶת קָרָה,
וּלְמַטָּה פְּלִיט יַד-אִשָּׁה מְעוֹרֵר רֹךְ וּתְשׁוּקָה.
בְּעוֹד לַיְלָה תִנּוֹן פֹּה מַזְכֶּרֶת זֹאת עֲנֻגָּה,
וּבֹקֶר מֶלְצַר רִאשׁוֹן יַאַסְפֶנָּה דֹם וּצְרָרָהּ
בִּצְרוֹר כָּל חֶלְאַת אָדָם — בְּלִי רַחֲמֵי רֹךְ וְתוּגָה.
[בסתר עשן אשב. בפי סיגרה מאירה]
מאתיעקב שטיינברג
ז
בְּסֵתֶר עָשָׁן אֵשֵׁב. בְּפִי סִיגָרָה מְאִירָה,
וְעֵינָהּ כְּעֵין הַנֹּחַם עֲשֵׁנָה כֹה וּזְעוּמָה.
הֶעָשָׁן לְעֵין הַנֹּחַם וְלֹא יִרְאֶה עוֹד מְאוּמָה,
אַף אֵשֵׁב פֹה עַד תֹּם הַדֶּלֶת סֹב עַל צִירָהּ.
כְּלֵץ יָפִיחַ דְּבָרִים הַגּוֹרָל אֲשֶׁר רִמָּה,
וַאֲפִיקֵי לַהַג יִכְלוּ אַף יַעֲלוּ כַחֲדָשִׁים;
גַם פֹּה רַק מַעֲבַר-חַיִּים וְעוֹבְרִים בּוֹ אֲנָשִׁים,
וְכֵן כָּל מַעְבְּרוֹת-תֵּבֵל הָרוֹעֲדוֹת עַל-בְּלִימָה.
פֹּה שִׁיר וְאָזְנִי רֵיקָה, פֹּה אוֹר וּבְעֵינַי צְלָלִים,
מוּל נָשִׁים עוֹגְבוֹת שָׁוְא מַאֲוַיַּי לֹא-אֻכָּלִים
וּבְקֶרֶב הָמוֹן רַב לְנַפְשִׁי אָשִׁיב דְּבָרִים.
אַךְ מִי-זֶה יֹאמַר לִי: יֶשׁ טוֹב מִזֶּה — לֵךְ שָׁמָּה?
בְּדִיר-הַחַיִּים — אֹפֶל. וּבְשֹׁקֶת-לֵיל נַעֲלָמָה
כָּל גַּרְגְּרֵי חַיֵּינוּ הַמְּתוּקִים וְהַמָּרִים.
[יש תשב פה עד-בוש וספות באד העשן]
מאתיעקב שטיינברג
ח
יֵשׁ תֵּשֵׁב פֹּה עַד-בּוֹשׁ וּסְפוֹת בְּאֵד הֶעָשָׁן
תַּעְתּוּעֵי-לֵב לֹא-בְרוּרִים לְדִמְיוֹן אֶחָד רָע: —
כִּי הִנֵּה מָט הָעוֹלָם בְּיוֹם הֶרֶס אֲשֶׁר בָּא,
וְתָא רַק אֶחָד נִשְׁאַר בְּעִי-מַפֹּלֶת יָשָׁן.
וַתְּהִי מַאְפֵּלְיַת-עוֹלָם. רַק שְׁאֵרִית אוֹר-דִּמְדּוּמִים
בְּאַחֲרוֹן חַדְרֵי-תֵבֵל עוֹד תָּאִיר טֶרֶם כְּבוֹת;
וּכְתֹם כָּל חַי לִגְוֹעַ — עוֹד פְּלֵטַת-אָדָם זֹאת
יָשִׂימוּ מַחֲנָק לָהּ הָאֵדִים הָאֲטוּמִים.
קֻבַּעַת חֵשֶׁק אַחֲרוֹן תְּכַל בְּעֵינֵי גְבָרִים
וְחִוְרוֹן רַחֲמֵי-שָׁוְא מִלְּחָיֵי נָשִׁים תַּז,
אַף שְׂרִיד כִּנּוֹרוֹת-קְדוּמִים עוֹד קוֹל-מִצְהָלוֹת יָרִים.
הָהּ, כִּנּוֹר נִדָּח, הָס! בְּנֵי-אָדָם, כְּרוּ אָזְנַיִם!
כִּי הִנֵּה שְׁעוֹן-הַקִּיר מְצַלְצֵל בְּקוֹל-רָז,
וּכְבוֹא חֲצוֹת נִפָּרֵד מִכָּל חֲלוֹם-הַחַיִּים.
על סלע הבדידות
מאתיעקב שטיינברג
על סלע הבדידות
מאתיעקב שטיינברג
עַל הַכֵּף הַשּׁוֹמֵם
מאתיעקב שטיינברג
א
עַל כֵּף מְרוֹם-חַיַּי הַשּׁוֹמֵם
עָלִיתִי בְּרֶגֶל יְגֵעָה;
יָדַעְתִּי כִּי יוֹמִי פֹה יַעֲרֹב,
וָאִכּוֹן לְעֶרֶב-מַרְגֵּעָה.
מַה פָּחַד וְרָחַב שָׁם רוּחִי
בְּמַעְגַּל-הָרָז אֲשֶׁר סָבָב!
וְעַתָּה הַפִּתְרוֹן כֹּה תָפֵל:
זֶה גוֹרָל רַק אֶחָד וּכְזָבָיו.
טִפַּחְתִּי לִי גְוִילִים אֵין-חֵקֶר
בִּשְׂפַת-הַמַּאֲוַיִּים הַבְּלוּלָה —
וְעַתָּה עַל סֶלַע-הַבְּדִידוּת
הָאֱמֶת חֲרוּתָה הִיא כֻלָּהּ.
בַּמַעְגָּל
מאתיעקב שטיינברג
ב
יֵשׁ דְּבַר-מָה בַּחַיִּים, כִּבְחִיר-מַאֲוַיִּים
הוּא נֵעוֹר בַּלֵּב מִבְּלִי-דָעַת;
דְּמוּת שָׂפָה לוֹ אַיִן, וּלְזִכְרוֹ כָּל-עַיִן
מֵאֵמוּן אֵין-גְּמוּל-לוֹ דּוֹמָעַת.
עַלִּיזִים מִנְּעוּרִים וּלְבָבוֹת עֲכוּרִים
יָסֹבּוּ בְמַעְגַּל-מִסְתָּרָיו;
גַּם נָבוֹן מִשֵּׂיבָה בַּחֲרָדָה עֲרֵבָה
לִדְמוּתוֹ הַנְּמוֹגָה שָׁם אָרָב.
נִפְרָדִים כִּנְטָפִים הַיָּמִים נִטְרָפִים
בְּגַלֵּי הָעִתִּים הַקָּרִים;
וְעָבָר כִּי גָּוַע בְּלִי שְׁאֵרִית נֶחְשָׁבָה
גַּם נֹחַם כְּבָר גַּל בּוֹ לֹא יָרִים.
וּפִתְאֹם יְבִיאֵם גּוֹרָלָם אֲבִיהֶם
בְּמִשְׁפָּט וּבְחֹק אֲשֶׁר צִוָּה;
וּלְתוֹרָם כִּי קָרָא, שְׁלוּבֵי-מַטָּרָה,
יָשִׂישׂוּ הַיָּמִים בַּנְּתִיבָה.
בַּאֲפֵלַת הַיְצִירָה יַד-סְתָרִים הִבְעִירָה
הַמְּדוּרָה אֵשׁ-חַיִּים לָהּ קֹרָא;
הַמָּוֶת בָּהּ נָפַח — וּלְאֵפֶר יִשָּׁפֵךְ
מְטַר זִיקֵי-חַיִּים וְאוֹרָה.
מִי יוֹעִיד שִׁלּוּמִים לִרְשָׁפִים אֲטוּמִים,
אוֹר-רֶשֶׁף מִי יָמֹד בִּמְשׂוּרָה?
לֹא בָרֵךְ כִּי יִבְעַר הַזִּיק בְּאוֹר חִוֵּר,
וְאַחֲרִית הַזִּיק לֹא אֲרוּרָה.
וּפִתְאֹם כְּאַחַת הָאָרֶץ נִמְתַּחַת
רַק דֵּי הֱיוֹת שִׂרְטוֹן מָנוֹחַ;
וּבְתָא אֶחָד סָגוּר בִּטָּחוֹן וּמָגוֹר,
וּלְרוּחֲךָ סְגֹר וּפָתוֹחַ.
וְתַמָּה מַכְשֵׁלָה בְּאֵין רוּחַ פִּלֵּלָה
אֵי תְהוֹם וְאֵי מַשְׁעֵן גָּבֹהַּ;
גַּם נַעֲוַת-הַמָּוֶת לְחִנָּם אוֹרָבֶת
בְּאֵין לְאָן מָעוֹד וְשָׁקוֹעַ.
הֲפַכְפַּךְ הֶעָמָל וְיִצְרוֹ לֹא גָמַל
לִבְלֹם פִּי הַדְּאָגָה הַבָּלָה;
וּבְשִׁגְעוֹן הַתּוּגָה חוּג-יוֹצֵר מְנֻגָּע,
וְקַלָּה רַק כְּנַף-הַבַּטָּלָה;
מִדּוֹרוֹת חֲדָשִׁים שְׂדוֹת-עוֹלָם נֶחֱרָשִׁים
וּמְשַׂגְשֵׂג חֲרוּל-הַשִּׁמָּמוֹן;
תַּחְתִּיִּים וּשְׁנִיִּים בַּחַיִּים מַפְלִיאִים
וְיָגוֹן לֹא נֵדַע אֵי טָמוֹן.
וּפִתְאֹם וַנֵּדַע: בַּדֶּרֶךְ הַכְּבֵדָה
מַה מְּאֹד שַׁח רוּחֵנוּ לָנוּחַ,
אִלְמָלֵא נִפְקָדָה נַפְשֵׁנוּ בַּחֲרָדָה —
וְהַיָּגוֹן הַצִּיר הַשָּׁלוּחַ.
עֵת תּוּגָה שָׁכָכָה — אֶל תַּכְלִית נִשְׁכָּחָה
מִי יָרִיץ אֶת צְבָא הַגְּאֵיוֹנִים;
וְקָמוּ עֲנָוִים בְּדִמְיוֹן-לְהָבִים
מִשְּׁתוֹתָם אֶת כּוֹס-הַיְגוֹנִים.
כֵּן חוֹזֵר חֲלִילָה: הַמְבַקֵּשׁ לֹא גִלָּה,
וְחוֹבֵק-יָד יֵבְךְּ לָאֲבֵדָה;
כֵּן חִידָה עַל צִירָהּ: הֶחָסֵר לֹא יִירָא,
וְנֶפֶשׁ הַיּוֹצֵר חֲרֵדָה.
אַגָּדַת הַבְּדִידוּת
מאתיעקב שטיינברג
ג
יֵשׁ בָּעוֹלָם אֶבֶן-קְדוּמִים
אֲשֶׁר מָאֲסוּ אֱוִילִים;
שָׁם יִתְלַכְּדוּ שְׁבִילֵי-תֵבֵל,
שָׁם יָנוּחוּ הַמַּעְפִּילִים.
הֵד-הַדְּמָמָה לָן עַל כְּתֵפָהּ,
רִיק-מְרוֹמִים יַעֲטֹף שִׂיאָהּ;
בְּדִידוּת קָרָה רָמַת-עַיִן
מִשְׁכַּב-דּוֹדִים שָׁם הִצִּיעָה.
מִימֵי-בְּרֵאשִׁית, עֵת הָאָרֶץ
שְׂדֵה כָל רַע וּמְרִי נֶחֱרָשָׁה —
שָׁם הַבְּדִידוּת רָבְדָה עֶרֶשׂ
לְכָל הַנֶּפֶשׁ הַנּוֹאָשָׁה.
חִדְלֵי-צְחוֹק וְחִדְלֵי-רֹגֶז
עַל בִּרְכֶּיהָ הַנֶּאֱהָבִים;
קִנְאַת-מְרִי לֹא תִקַּח לִבָּם
וּמַאֲוַיִּים לֹא נֶחְשָׁבִים.
חִדְלֵי-גִיל יְחַלְּקוּ יַחַד
שְׁלַל אַהֲבָתָם הַדּוֹמֵמָה;
יַחַד יִרְווּ עוֹנַת-דּוֹדִים
חִדְלַת-חֵשֶׁק כְּתַרְדֵּמָה.
אַךְ אַהֲבָתָם, עֶת-כִּי-גָמְלָה,
חִבְּלָה דוּמָם מִקְסַם-בִּינָה: —
יֶלֶד זְקוּנִים לְכָל עָיֵף
עִם הַבְּדִידוּת הָעֲדִינָה.
כֵּן יְשַׁחֲרוּ שִׁכֵחֵי-עוֹלָם
בְּחִירַת-לִבָּם הָאַחֲרוֹנָה,
אַחֲרֵי שָׂבְעָם שִׂבְעָתַיִם
עֶרְוַת תֵּבֵל וַהֲמוֹנָה.
כָּךָ יֹאהֲבוּ כֻלָּם יַחַד
בַּת-הַבְּדִידוּת הָאִלֶּמֶת,
אֲשֶׁר יָפְיָהּ, יְפִי-בְרֵאשִׁית,
קַר וְצַח כִּיגוֹן-הָאֱמֶת.
אַף אֶת-כֻּלָּם דֶּרֶךְ אַחַת
עַד לִקְצֵה כָל שְׁבִיל הוֹבִילָה:
כֻּלָּם עָלוּ הָרֵי דִמְיוֹן,
יָרְדוּ בִקְעוֹת הָעֲלִילָה.
כֻּלָּם נָטְשׁוּ נַחֲלַת נֹעַר,
נַחֲלַת אַהֲבָה כוֹזֵבָה,
וַיִּתְעָרוּ יָמִים רַבִּים
כֹּה וָכֹה עַל תְּהוֹמוֹת אֵיבָה.
אַךְ גַּם בָּאוּ בְּמַסָעָם
בְּלֶב-אֶרֶץ חִדְלַת-דְּרָכִים,
שָׁם אֲגַם-נִשְׁכָּחוֹת יַעֲשׂוּ
מֵי-הַחַיִּים הַנִּדְלָחִים.
אָז גַּם עָיְפוּ בְּאֵין-דֶּרֶךְ,
נִטְשׁוּ דֹם בְּאֶרֶץ-גְּזֵרָה:
רֹאשָׁם שַׁח אֶל עֵץ-שִׁמָּמוֹן,
לִבָּם נָם וְעֵינָם עֵרָה
הֵם שׁוֹמֵמִים — וּלְעֻמָּתָם
הַר-הַבְּדִידוּת רָם עַל רָמִים,
וּבְהוֹד עֶלְיוֹן יַעֲטֹף כֻּלּוֹ
עָבֵי-עֶרֶב נֶאֱלָמִים.
אָז יָקוּמוּ לֶאֱחֹז דַּרְכָּם —
הִיא הַדֶּרֶךְ הַמְּגִיחָה
מִתּוֹךְ תְּהוֹמוֹת-נֹחַם קָרִים,
וַאֲשֶׁר קֹרָא לָהּ: הַסְּלִיחָה.
אַף בְּצֵאתָם יְכַסֵּמוֹ
אָבָק רַב כַּעֲנָנָה כְבֵדָה,
הֲלֹא הוּא אֲבַק-זִכְרוֹנוֹת
אֲשֶׁר עָף בְּרוּחַ-פְּרֵדָה.
וּבַעֲלוֹתָם כֵּן יוֹסִיפוּ
פְּנוֹת לְאָחוֹר, סֹב קָדִימָה:
שְׁקֹל עוֹד פַּעַם רֹךְ-הַסְּלִיחָה
עִם הַקִּנְאָה הַמַּאְשִׁימָה.
אַךְ בְּלֶכְתָּם כֵּן יַרְחִיקוּ
דְּרֹךְ וַעֲלוֹת בִּנְתִיבָה צָרָה:
הֲלֹא הִיא נְתִיבַת-שָׁלוֹם,
אוֹהֵב-רַחֲמִים רַק עֲבָרָהּ.
וּמִשָּׁם כְּבָר בְּלִי-הֲפוּגוֹת
שְׁבִיל-הַבִּינָה רָץ בֵּין סְלָעִים,
רָץ בֵּין סַלְעֵי-חִידוֹת זְקוּפִים,
סַלְעֵי-בְרֵאשִׁית הַנִּפְלָאִים.
וּמִשָּׁם לִנְטוֹת אֵין-דֶּרֶךְ —
עַד אִם נִבְלַע שְׁבִיל-הַבִּינָה
בְּמַעֲרֻמֵּי כֵף-הַמְנוּחָה,
שָׁם הַבְּדִידוּת בָּנְתָה קִנָּהּ.
הִיא הַבְּדִידוּת אֵשֶׁת-זְנוּנִים
הַיוֹקֶשֶׁת מִמְּרוֹם-כֵּפָהּ,
הַפּוֹרֶשֶׂת רֶשֶׁת-מְנוּחָה
רַק לָרֶגֶל הָעֲיֵפָה.
הִיא הַזּוֹנָה כְלִילַת-חֶסֶד
אֲשֶׁר קָפְאָה מֵעֲגָבִים,
אֲשֶׁר שָׁפְכָה נַאֲפוּפֶיהָ
רַק עַל כּוֹשְׁלִים וְנֶעֱצָבִים.
הִיא הַקְּדֵשָׁה אֲשֶׁר רָקְחָה
יֵין-הַצְּרִי לְכָל תַּמְרוּרִים,
אֲשֶׁר חָמְדָה מַפַּח-נֶפֶשׁ,
חִוְרוֹן-פֶּה וּלְבָבוֹת סְגוּרִים.
הִיא הַנְּדִיבָה אֲשֶׁר תֶּאֱהַב
מְרִי הַנִּקְלִים, קְלוֹן הַשְּׂנוּאִים;
אֲשֶׁר תַּהַר לְכָל מָשְׁחָת
וּפְרִי-רַחְמָהּ שַׁעֲשׁוּעִים.
הִיא הַמַּלְכָּה אֲשֶׁר תִּפְרֶה
בְּכַוֶּרֶת הַדּוּמִיָּה,
וִילָדֶיהָ בִּמְלֹא-תֵבֵל
עֵדָה גְדוֹלָה וְהוֹמִיָּה.
הֲלֹא הֵמָּה מִשְׁלֵי-אָדָם
חִדְלֵי רֹגֶז וְתַנְחוּמִים,
וּכְמוֹ בְשׂוֹרַת-גְּמוּל נִשְׁכָּחָה
בַּחֲרוּזֵיהֶם הַחֲתוּמִים.
הַחוֹרֵשׁ
מאתיעקב שטיינברג
ד
אֶל סְלָעִים חָרְקָה שֵׁן מַחֲרַשְׁתִּי,
וּבְאַחֲרוֹן שְׁבִילַי נִטְּשָׁה דֹם:
אֱוִיל הַחוֹרֵשׁ אֲשֶׁר יִזְרַע
בַּשְּׁבִיל הַנּוֹפֵל אֶל הַתְּהוֹם.
1922
הִמְנוֹן אֶל הַנֹּחַם
מאתיעקב שטיינברג
עַרְפִלֵּי נַפְשִׁי קָרִים, אַךְ חֶמְדַּת הַשַּׁלֶּכֶת
תְּכַס בְּשָׂרִיגֶיהָ עֲזוּבַת-לֵב נִשְׂגָּבָה;
כִּשְׁאֵרִית כָּל גַּל-עַד אַחֲרִיתִי עוֹד סוֹכֶכֶת
עַל בְּרִית שֶׁזִּכְרָהּ נִשְׁכַּח וְחַי רַק חַלְמִישׁ כְּתָבָהּ.
נִתַּקְתִּי חוֹתַם יָמַי כִּנְעֹרֶת-רֵיקִים רָפֶה,
וַאֲנָךְ עֲתִידִי יָנוּד כְּמִשְׁזַר פְּתִיל-יְלָדִים;
אַךְ עָצוּר עוֹד בּוֹ בְּקִרְבִּי צַו-חַיַּי לְלֹא שָׂפָה,
וּלְעֶרְגַּת-אֵלֶם אֶחָת גַּעְגּוּעַי עוֹד נִצְמָדִים.
אִישׁוֹנֵי עֵינַי קָמוּ מִצְּרֹף כָּל רִיק וּכְזָבָיו,
וְאֵמוּן-בְּדֹלַח פָּג בִּמְכִתַּת כָּל יְקָרוֹת;
אַךְ כַּחַשׁ-חֵן עוֹד סוֹבֵב אֶת רוּחִי כַּאֲשֶׁר סָבָב
וּבְקֶצֶב-רָז תִּנְהַרְנָה חִידוֹתַי הַנִּפְתָּרוֹת.
כִּמְטַחֲזֵי דִמְיוֹן רַב הִתְרַחַקְתִּי כְבָר כְּאַחַת
מֵעָרְמַת-יוֹם הוֹמִיָּה וְקִנְאַת-לֵיל יוֹקֶשֶׁת;
אַף נוֹדֵף צְרִי הַזִּקְנָה וּמְנוּחָה עוֹד בּוֹרַחַת,
הַתַּאֲוָה נָפְחָה נַפְשָׁהּ וְנֹחַם אֵין לָרֶשֶׁת.
הָהּ, אֵיפֹה אֶמְצָאֶךָ, הַנֹּחַם פְּרִי-הַמְּרוֹרִים,
אֲשֶׁר עֲסִיסְךָ רִפְאוּת וּמִחְיַת-לֵב חֲדָשָׁה?
זֶה אַרְסְךָ מִסְתַּנֵּן כְּנִטְפֵי-שְׂרָף טְהוֹרִים,
וְשׂוֹרֵף גְּלִימַת צַדִּיק וְנוֹקֵב שִׁרְיוֹן רָשָׁע.
בִּרְקַב עֲלִילוֹת-גֶּבֶר שָׁרַצְתָּ, נְחַשׁ-הַבִּינָה,
וְטַבְּעוֹת-הוֹד חָגַרְתָּ כְּגוֹרַל הַבַּלָּהוֹת;
כְּקִלְלַת יוֹם-אַחֲרוֹן בְּלַחְשְׁךָ נַאֲזִינָה,
אַךְ בְּכוֹר הֶעָתִיד עַתָּה וַאֲבִי כָל סְעָרוֹת בָּאוֹת.
מֵעִיֵּי כָּל חֲלוֹף עֵינֶיךָ מְזָרוֹת אֵימָה,
וּגְחוֹנְךָ יֵלֵךְ שֶׁפִי עַל עֶרְיַת לֵב-נוֹאָשִׁים:
אַךְ עַד-תְּהוֹם בּוֹקַעַת לְשׁוֹנְךָ הַזּוֹעֵמָה,
וּפְתֹר כָּל-סָתוּם תָּבִין כְּקוֹסֵם נְבוֹן-לְחָשִׁים.
בֵּין יִצְרֵי-אִישׁ חֲנֵפִים רַק אַתָּה תֵשְׂטְ מֵרְמִיָּה,
וְתֵדַע שְׁפֹט נְדִיבִים וְאַהֲבָה גְאֵיוֹנָה;
מִקּוֹלְךָ יַעֲרֹץ גִּבּוֹר, וְעֵינְךָ הַצּוֹפִיָּה
תְּתַו בְּעֵינֵי נִקְלִים אֶת נַפְשָׁם וְאֶת קְלוֹנָהּ.
בְּהָמִיר מוֹשַׁב-לֵצִים וּבְהַחֲלִיף סוֹד-חֲכָמִים —
כִּמְחִתַּת קֶטֶב יַעֲבֹר הֵד רַגְלְךָ בַּלְּבָבוֹת;
בְּמִשְׁתֵּה גִּיל וּמְנוּחוֹת פָּנֶיךָ הַנִּזְעָמִים
לְרֶגַע קַל נִשְׁקָפִים בְּאוֹר נִבְרָשׁוֹת כָּבוֹת.
עַל כֵּן מִקּוֹל גַּעֲרָתְךָ יָנוּסוּ יַחַד תְּמִימִים,
וֶאֱוִיל לְךָ יִתְכַּחֵשׁ וּבְתִקְווֹת יָלִיט פָּנָיו;
וְזֵד מֵרָחוֹק צָרַר חֲטָאָיו הַמַּאְדִּימִים,
וְרָן לְךָ בִּתְחִנָּה: “אָנֹכִי רַךְ וְעָנָו!”
“עָשִׂינוּ טוֹב, הִצְלַחְנוּ” — חֲנֻפָּה זוֹ מְבִישָׁה
כְּגִשְׁתְּךָ כֵּן תַּעַל כַּלְּבוֹנָה הַמְקֻטֶּרֶת;
תְּהוֹם-עֵינֶיךָ רַבָּה לְנֶגְדָּם תַּז אֶת אִשָׁהּ,
וְעֵינָם לְמוּל עֵינְךָ אֲטוּמָה כְּבַהֶרֶת.
וַאֲנִי מֵאָז אֶת קוֹלְךָ חָמַדְתִּי לִשְׁמֹעַ
כְּסַעַר מְבַשֵּׂר יַחַד גַּם רַע גַם הוֹד לֹא-נוֹדָע;
מִגֵּיא יְמֵי-אֵין-חֵפֶץ אֶל שִׂיא-חֲלוֹם גָּבֹהַּ
הָלַכְתִּי שְׁבִי אַחֲרֶיךָ וּבְנַפְשִׁי חִיל וְתוֹדָה.
כְּעָב בְּשַׁחַר חַיַּי עַל שָׁמַי כְּבָר עָלִיתָ,
וּבְמִשְׂחַק-צֵל הִפְלֵאתָ יְצָרַי הַנִּלְהָבִים;
כִּצְמֹחַ תְּנוּבַת נְעוּרַי הִקְדַּרְתָּ אֶת רֵאשִׁיתָהּ,
וּבְלוּלִים עָלַי יָרְדוּ רְבִיבִים וְרַעֲמֵי-עָבִים.
עֵת זְדוֹן-דִּמְיוֹנִי נִתְעָה כְּחֵץ לְלֹא-מַטָּרָה, —
עַל-שְׁבִיל כָּל אַהֲבַת-שָׁוְא נִצַּבְתָּ לִי לְשָׂטָן;
עֵת רוּחִי עִשָּׂה חִנָּם כָּל-חִידָה לֹא-נִפְתָּרָה —
אֶת קְלוֹנִי, אִישׁ לֹא יָדַע, עַל-אָזְנִי פִיךָ רָטָן.
עֵת טוֹב וּגְמוּל הִשְׂתָּרְגוּ כְקוּרֵי שְׂמָמִית קַלָּה,
קָרָעתָּ חִישׁ אֶת שִׁבְיִי וּכְנִכְלָם שְׁלַחְתָּנִי: —
"לֵך בַּקֵּשׁ אָח לָאשֶׁר וּלְטוֹבָה — אָחוֹת נַעֲלָה,
מֵאֲשֶׁר יִיף בְּיָדְךָ הִוָּאֵשׁ, גֵּא וְעָנִי!"
עַל זְהַב רְקַב-עֲלוּמַי אֶת צְעָדַי הַנִּשְׁכָּחִים
עָקַבְתָּ דֹּם כְּצַיָּד אֶת צֵידוֹ הַיָּגֵעַ;
וּרְחוֹקִים עוֹד נִדְבַּרְנוּ וַנָּקֶם רִיב בַּדְּרָכִים:
“הֲכִי מְצָאתַנִי, אוֹיְבִי?” — מְצָאֲךָ אָח וָרֵעַ!
וּבְעוֹד אֲנִי מִשְׁתָּאֶה לָגֶשֶׁת אוֹ לִבְרֹחַ —
כְּבָר פִּיךָ שָׁת בַּחֲלָקוֹת אֶת כָּל חִידָתְךָ כֻלָּהּ:
"אָנֹכִי זֶה הַדּוֹבֵב בְּפִי יְגִיעֵי-כֹחַ,
וּגְרוֹן הַנְּעוּרִים צוֹהֵל בְּקֶרֶן-פָּז שְׁאוּלָה!" —
אָז נַסְתִּי בָאַחְרוֹנָה אֶל שְׂרִיד כָּל-גִּיל וּרְמָזָיו,
וָאֶרְדֶּה שְׁאֵרִית אַהֲבָה וַיֵּמַר לִי בִּגְלָלָהּ:
וְעַתָּה הוֹלֵךְ נָמוֹג גַּם שְׁאָר זֶה אֲשֶׁר כָּזַב,
בֵּינִי וּבֵין אַחֲרִיתִי כְּפֶשַׂע הַבַּטָּלָה.
וְהִנֵּה אֶחָד בָּא מְדַלֵּג קַל-מְהֵרָה
עַל תְּהוֹם זִכְרוֹנוֹת גֶּבֶר וּמְצוּלַת-לֵב נִסְעָרָה;
בְּפָנָיו נֶפֶשׁ-רִמָּה בַּצַּר-לָהּ לֹא שִׁקֵּרָה,
וְאַחֲרָיו גַּבְהוּת-אִישׁ לֹא חָפְצָה עוֹד בִּיקָרָהּ.
וַאֲנִי בְּטֶרֶם יָבוֹא אֶת דְּמוּתוֹ כְּבָר חָזִיתִי:
כָּל יוֹם לִי כְּיִדְעוֹנִי וּכְבַעֲלַת-אוֹב הַחֲשֵׁכָה;
כְּחוֹגֵר לְיוֹם קְרָב כֵּן אֶחְגֹּר אֶל אַחֲרִיתִי
כָּל מְרִי וְלַהַט-עֹז זוּ רוּחִי לִי טִפֵּחָה.
כֵּן אֵשֵׁב דֹּם וַאֲצַפֶּה, וּסְבִיבִי עֵדָה גְדוֹלָה:
יְשִׁישֵׁי עָמָל נְבוֹנִים וִיצוּרֵי דִמְיוֹן רַכִּים;
וְדִמְעַת אַהֲבָה נוּגָה בְּפָנַי עֵינָהּ תּוֹלָה:
“גַּם אוֹתִי תוֹלִיךְ, אָבִי? מַה צָּפוּן בַּמֶּרְחַקִּים?”
הָהּ, מַהֵר בּוֹא, הַנֹּחַם, וּבְרוּחֲךָ עוֹד פַּעַם
כָּל יַלְדֵי רוּחִי אֵלֶּה לָרִיק וּשְׁאוֹל תַּצִּיעַ!
לוּ יִזְעַם לוֹ הַמָּוֶת רַק לִי אֵת אֲשֶׁר זָעַם —
וּבְעָנְיָם אַל-נָא אֵרֶא וּבְיָדִי אֵין לְהוֹשִׁיעַ.
עַל קֶבֶר הַנַּעַר
מאתיעקב שטיינברג
הָהּ, יֶלֶד וְלֹא יַלְדִּי! בְּקִבְרְךָ תָּנוּמָה
הֲרוּג תּוֹעֵבָה גְּדוֹלָה וּבְרוּךְ עַצֶּבֶת אֻמָּה;
שְׂפָתֶיךָ אֲשֶׁר לָחֲשׁוּ מְרִי-חִבָּה אַחֲרוֹן: “אַבָּא” —
לַדּוֹר יְצַוּוּ עָמָל, עֲמַל נְקָמָה רַבָּה.
וַאֲנִי לְדִמְעַת עֵינְךָ בַּדִּמְיוֹן יֵשׁ אַבִּיטָה
כִּלְמַרְאַת-נִצַח קְטַנָּה הַצְּלוּלָה בַּאֲמִתָּהּ;
וְאֶרְאֶה בָהּ חֲלִיפוֹת אֶת כָּל הַחִידָה כֻלָּהּ:
חֲרוֹן מַזָּלוֹת עָבָר וּשְׁכוֹל יְמֵי גְאֻלָּה.
הָהּ, דִּמְעַת יֶלֶד תַּמָּה — בָּהּ נִרְאֶה בְּבַת-אַחַת
תַּהְפּוּכוֹת זֶה הָעוֹלָם הַשָּׂשׂ אֶל עֶבְרֵי פַחַת;
בָּהּ נֶחֱזֶה קְלוֹן קַדְמוֹנִים וַעֲוִית הַזְּמַן הַמְּבִישָׁה,
וּדְמוּת אַלְמָוֶת פֶּלִאית, רְחוֹקָה וּמַחֲרִישָׁה.
[סוב אל פני האחרית ודמה לעלה-שלכת]
מאתיעקב שטיינברג
סֹב אֶל פְּנֵי הָאַחֲרִית וּדְמֵה לַעֲלֵה-שַׁלֶּכֶת,
זֶה כַנּוֹ מָט לִנְשֹׁר וְרִקְבוֹן פָּז עַל פָּנָיו: —
בְּאֹדֶם נֶאֱמָן תִּיף חֲרָטָה מְבֹרֶכֶת,
וּגְאוֹן כָּל קֵץ יְסֻפַּר בְּרֶמֶז-כְּמִישָׁה עָנָו.
עֲמַל כָּל פְּרִיחָה בָּא וְתַם כְּחֵטְא קַדְמוֹנִי,
וּמְרִי כָּל רָצוֹן מָהוּל בְּקִנְאַת-חַיִּים דְּלוּחָה;
אַךְ מִי זֶה, תָּם אוֹ עִקֵּשׁ, וִיתַעֵב פִּתְרוֹן עֹנִי,
וְשַׁח בְּעֹל הַתְּלוּנָה בְּלֶכְתּוֹ אֶל הַמְּנוּחָה?
הַפִּתְרוֹן דַּל וְעִוֵּר — אַךְ נֹחַם וַעֲנָוָה
יוֹבִילוּ אוֹתוֹ חֶרֶשׁ כִּדְמוּת שׁוֹשְׁבִינִין שְׁנַיִם;
וְהֵם יְהַלְּכוּ בֶטַח בַּנְּתִיבָה הַנֶּעֱצָבָה,
הֵם יֵיטִיבוּ רְאוֹת עַד קְצֵה כָּל-גְּבוּל הַחַיִּים.
בֶּן-שָׁנָה
מאתיעקב שטיינברג
מִבֹּקֶר יִיף בִּצְחוֹק חַכְלִילִי,
וּבְפִיו עַד-עֶרֶב לַהַג-רָז;
וּמַעֲנֶה רַךְ בִּתְכֵלֶת עֵינָיו
כְּחֶתֶף בָּא, כְּחֶתֶף גָּז.
מְלֹא-עוֹלָם יַעֲמֹד כֵּן לְפָנָיו,
וּצְרוֹר וּכְלִי לוֹ חֵקֶר רָב;
עַל שְׂפָתָיו בְּכִי כְּאִבְחַת גּוֹרָל,
וּבְחִידַת אַהֲבָה יִתֵּן צָו.
בִּזְרוֹעוֹת אִמּוֹ יִיקַר חִנּוֹ,
וּלְזָר רַק יַעְרִים דַּל וָתָם;
וּבְגַעַת בּוֹ כִמְעַט יַד-חַיָּיו —
בְּעֶרֶשׂ-טוֹב כְּבָא לִבּוֹ נָם.
[ליל קור, אפס משחק מעיר. בתי-מועד ננעלים]
מאתיעקב שטיינברג
לֵיל קֹר, אָפֵס מִשְׂחָק מֵעִיר. בָּתֵּי-מוֹעֵד נִנְעָלִים.
אֶת אֵשׁ שְׁלָגֶיהָ הַלְּבָנָה תְּלַבֶּה הַסּוּפָה.
אִישׁ יְהוּדִי מְהַלֵּךְ וְעוֹטֶה עַל כְּתֵפוֹ הַכְּפוּפָה
פַּרְוָה שֶׁל אָזְנֵי אַרְנָבוֹת וְזַנְבוֹת שׁוּעָלִים.
— אָן תֵּלֵךְ עִם גַּלְגַּל הַסּוּפָה הָרָץ בְּלִי מְגַמָּה,
וּמָה עַל כְּתֵפֶיךָ זוֹ פַרְוָה נִלְעָגָה וְזָרָה? —
"לָבַשְׁתִּי בַקָּרָה אֶת פַּרְוַת הַמּוּסָר הַחַמָּה,
וּבַאֲשֶׁר יַנְחֵנִי שָׁם אֶחְזֹר עִם גַּלְגַּל הַסְּעָרָה."
— מִי פֶלִיא וְאָמָּן וָלֵץ אֲשֶׁר לָקַט וְתָפַר
זְנַב עוֹר וּבְדַל אֹזֶן לִגְלִימָה עוֹטֶפֶת מָתְנָיִם? —
"גּוֹרָלִי-מַלְעִיגִי מֵאָז, מַלְבִּישֵׁנִי עַד עָפָר: —
הוּא לָקַט וְתָפַר, כִּי מִסְפַּר חֳרָפָיו אַלְפָּיִם."
[הם ריחקו ממני כל אמון]
מאתיעקב שטיינברג
הֵם רִחֲקוּ מִמֶּנִּי כָּל אֵמוּן,
וְאָזְנָם לֹא לִי הִיא;
וְרַק גַּלְגַּל חֲנֵפִים מְנַסֵּר
בִּרְקִיעָם הַשְּׁבִיעִי.
מָה אֶזְעֹם הַדּוֹר אֲשֶׁר הֵקִיא
אֶת כָּל אֲשֶׁר קִוָּה,
הַצָּמֵא כְשִׁכּוֹר מִתְעוֹרֵר
וּמֵימָיו מֵי-מְרִיבָה.
אִם יִנְהֹם אוֹ יֵבְךְּ עַל אַחֲרִיתוֹ
בְּאֶפֶס כָּל מַעֲשֶׂה —
עוֹד מְעַט יִפֹּל עָיֵף וּפְתַלְתֹּל
וּבִקְלוֹנוֹ יִתְכַּסֶּה.
הַפַּרְדֵּס
מאתיעקב שטיינברג
“אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס…”
א
הַפַּרְדֵּס נָטוּעַ אִילָנוֹת הֲלָכָה,
אֲמִירֵי אַגָדָה בִּשְׂדֵרוֹת נֶעֱזָבוֹת;
סְבַךְ רַעֲנָן צוֹמֵחַ מִבִּינָה נִשְׁכָּחָה,
חֲשׂוּפִים יִתְפַּתְּלוּ שָׁרְשֵׁי נִשְׂגָבוֹת.
נֵרְדְּ דִּמְיוֹן לֹא עַז יְצַף דֶּקֶל קֵרֵחַ.
וְאֵזוֹב עֲנָוָה עַל גְּזָעִים עַתִּיקִים;
בִּרְקַב אַרְזֵי-אֵל פִּרְחֵי-תֹם חִדְלֵי רֵיחַ.
וְשָׂרִיגֵי בְאוּשִׁים לָבֶטַח מוֹרִיקִים.
וְכָבוּל הַפַּרְדֵּס עַל עֵצָיו וּפְרָחָיו
כְּגַן נָטַע אֵל בְּיָד נִמְהָרָה וּזְעוּמָה;
וְגָדוֹל הַפַּרְדֵּס וְנָסַב וְרָחַב —
וּבְקִרְבּוֹ כְּאֹהֶל דַּל מָט בֵּית-הָאֻמָּה.
ב
אֻמָּה קְטַנָּה וְקַשּׁוּבָה
עֻלְפָּה דֹם בִּמְלוּנַת-אֵימִים,
וְיוֹם וָלַילָה תִּכְבַּד אָזְנָהּ
בְּרֹן הָעֵצִים הַשּׁוֹמֵמִים.
אָלַת בְּרִית אֶת פִּיהָ סָגְרָה,
חוֹתַם-אֵל עַל סְגוֹר לְבָבָהּ;
אַךְ בְּרוּחָהּ תִּרְגַּז תָּמִיד
חִידַת שֶׂפֶק וּמַחֲשָׁבָה:
אִם לֹא נָסַב זֶה הַפַּרְדֵּס
כְּגוֹרַל-עַד וִיגוֹן נְצָחִים,
וְרַק סְחַרְחֹרֶת-הֶבֶל אַחַת
אֵמוּן נוֹטְרָיו הַנִּדָּחִים?
ג
אַרְבָּעָה שֶׁנִּכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס הַזֶּה,
לִרְאוֹת לָמָּה יִגְדַּל לְפֶרַע וּלְמוֹרָא;
מַה נָּשְׁרָה לָעַד שָׁם הַנִּצָּה הַצְּחֹרָה,
זוֹ חֶמְדַּת כָּל עָם וְתִפְאֶרֶת לָהּ קֹרָא
בִּמְלִיצַת כָּל פֶּה.
וַיִּלְאוּ אַרְבַּעְתָּם לִמְצֹא נָתִיב צַר
בּוֹ יֵלְכוּ לְתֻמָּם דּוֹר חַי וּמוֹרָשָׁה;
וַתַּךְ אֶת הַשְּׁנַיִם הֶחָזוּת הַקָּשָׁה,
וְרוּחַ שְׁאָט אֶת הַשְּׁלִישִׁי לָבָשָׁה —
וַיִּפֶן כְּזָר.
הָרְבִיעִי הִתְהַלֵּךְ בְּשָׁלוֹם וּבְתֹם,
וְנַפְשׁוֹ הִתְעַטְּפָה בְּסוֹדָהּ וּבְגִילָהּ;
אַךְ שֶׁמֶץ מִגִּיל זֶה הָעֵת לֹא הִצִּילָה,
וּפִתְרוֹן הַסּוֹד יְצוּר אֱנוֹשׁ לֹא גִלָּה
עַד אַחֲרוֹן הַיּוֹם.
[את יגיע נפשנו השיפלות אכלה]
מאתיעקב שטיינברג
אֶת יְגִיעַ נַפְשֵׁנוּ הַשִּׁפְלוּת אָכָלָה,
נָפְלוּ אֶתְּנָן וָשַׁי כָּל הַלְּבָבוֹת הַיְקָרִים
לַחֲנֻפָּה עוֹגָבֶת;
אַךְ טוֹב עוֹד כִּמְעַט אֲשֶׁר סְחִי כָּל נְבָלָׂה
בְּלֵב-רוֹאֶה יְעוֹרֵר אֶת עֵיט כָּל הַפְּגָרִים —
אֶת רַעְיוֹן הַמָּוֶת.
וְטוֹב עוֹד מִזֶּה אֲשֶׁר פֶּתִי בֵּין פְּתָאִים
אֶת רַעְיוֹן הַמָּוֶת לֹא יוּכַל הַכְרֵעַ
לָרִיק וּלְנֶחָמָה,
וְעוֹד יָנוּב לָרֹב בְּכָל הַמַּיִם הָרָעִים
דַּג-הָרָזִים הַזֶּה, אֲשֶׁר אוֹיֵב וָרֵעַ
בִּרְאִי עֵינוֹ הַקָּמָה.
הַדָּבָר הַגָּדוֹל
מאתיעקב שטיינברג
יְלָדִים שִׂחֲקוּ בְּמַעֲלֵה הַגִּבְעָה,
וְכַדּוּר-מִשְׂחָק טָס וְנִצּוֹד עַד אַרְגִּיעָה;
הַשֶּׁמֶשׁ אֶת פָּנֶיהָ מִמְּרוֹמֵי-עַד הֵיטִיבָה,
הָרוּחַ רָזֵי-עוֹלָם וְרָזֵי-יוֹם הֵבִיאָה.
לַכַּדּוּר הָיָה גֹדֶל וַיִּשְׁבְּ אֶת לֵב הַנְּעָרִים,
וְאִם רַק כַּדּוּר-מִשְׂחָק וּקְסָמָיו מְאֹד יְדוּעִים;
מַה קִּנְאוּ עֵינֵי רַבִּים בְּנָפְלוֹ לְכַף זָרִים,
לַיֶּלֶד אֲשֶׁר זְרָקוֹ מַה מָּתְקוּ הַשַׁעֲשׁוּעִים;
עָמַדְתִּי וָאֵרֶא בַּתַּאֲוָה וּבַקִּנְאָה,
וָאֶזְכֹּר עֶרְגַּת גֶּבֶר בְּבַקְשׁוֹ דָבָר גָּדוֹל;
רַק הָבוּ גֹדֶל לוֹ — וְאִם נַפְשׁוֹ מְאֹד הֵבִינָה
כִּי עִנְיָן קָצָר הוּא: זְרֹק וּתְפֹס וְחָדוֹל.
[כל הקיץ ישבת באפיריון התכלת]
מאתיעקב שטיינברג
כָּל הַקַּיִץ יָשַׁבְתְּ בְאַפִּרְיוֹן הַתְּכֵלֶת,
אַתְּ, אַרְצִי הַקְּטַנָּה וְהַנָּאוָה;
דָּבֵק מֵזַח-הַיָּם לִיפִי-דְמוּתֵךְ לְמִשְׁעִי —
עַד רוּחַ הַסַּעַר נָשָׁבָה.
וּבִנְשֹׁב רוּחַ סַעַר נִגְלֵית לִמְאַהֲבַיִךְ
הוֹמִיָּה וְנַעֲוָה מִדְּמָעוֹת;
רֶגַע נִשְׁמַט אֶל צַד זֶה הַמֵּזַח הַכָּחֹל,
וַחֲלִיפוֹת פָּנַיִךְ נִפְלָאוֹת.
[הה, ימי אשר יכלו באין-אויב ובאין-רע]
מאתיעקב שטיינברג
הָהּ, יָמַי אֲשֶׁר יִכְלוּ בְאֵין-אוֹיֵב וּבְאֵין-רֵעַ:
אָמַרְתִּי חֶרֶשׁ יִבְּלוּ כְפִרְחֵי-סְתָו נִשְׁכָּחִים, —
וְהִנֵּה נוֹפְלִים הֵם כְּאַרְזֵי יַעַר נְצָחִים,
וְהֵד-נֹחַם כָּבֵד מְאֹד בְּנָפְלָם יִשָּׁמֵעַ.
בְּזֶרֶת-אִישׁ מַה-קְּטַנָּה אָמַרְתִּי מְדֹד יָגֵעַ
תְּהוֹם הַמָּוֶת יַחַד עִם לֹעַ הַמַּאֲוַיִּים, —
אַךְ קִצִּי הִנֵּה בָא כְּצֵל מִכָּל אַפְסַיִם,
וּלְבָבִי יוֹצֵר רָז גְּדָל-רֹגֶז וּגְדָל-דֵּעַ.
בְּהֶבֶל אֶחָד נִדָּף אָמַרְתִּי אֶשְׁתַּעֲשֵׁעַ
בְּבוֹא לִי גוֹרַל-עִלְּגִים וַאֲרֶשֶׁת קִצִּי צְפוּנָה, —
אַךְ שָׁמַי בְּטֶרֶם אֵלֵךְ מַרְעִיפִים מֶגֶד תְּבוּנָה,
וְזַעַף זָדוֹן הִקְדִּיר אֶת שִׁמְשִׁי הַשּׁוֹקֵעַ.
[דומם אשב הלילה ואצפה]
מאתיעקב שטיינברג
דּוּמָם אֵשֵׁב הַלַּיְלָה וַאֲצַפֶּה,
נֵרִי תַם וְחַלּוֹנִי פָתוּחַ;
כְּבִצְדִיָּה אֶת נְפוֹצוֹת הַגֶּשֶׁם
אֵלַי יָבִיא הָרוּחַ.
הָהּ, מַה-טּוֹב! מִשִּׂיג-אשֶׁר רָחַקְתִּי,
וְנִיב רֵעַ לִי זָר שִׁבְעָתָיִם;
רַק לְקוֹלְכֶם מִגֶּשֶׁם וָסַעַר
עוֹד אֲקַו הַשָּׁמָיִם!
הַגֶּבֶר
מאתיעקב שטיינברג
בְּגַאֲוַת כְּסִיל הוּא לֹא הִתְחַסֵּד,
לֹא דָגַר מְרִי כְּאֶחָד עָנָו;
רַק חֶרְפַּת תֹּם יִסְּרַתּוּ חֶרֶשׁ
בְּלֶכֶת שְׁמוֹ הָעַז לְפָנָיו.
לֹא עוֹרֵר נְהִי עַל יוֹשְׁבֵי-תֵבֵל,
וּפִיו לֹא שָׁר עַל אֶרֶץ בְּרוּכָה;
רַק עָמַד נֶגְדּוֹ רִפְיוֹן אָדָם
וִיגוֹנוֹ הוּא לְאֵין אֲרוּכָה.
לִנְשֵׁי-הַחֵן לֹא הֶחְנִיף חִנָּם,
וּבְרִיק לֹא קִדֵּם פְּנֵי נִכְנָעוֹת;
אַךְ בְּשָׂרָיו יָדְעוּ רֹךְ וָשׂבַע,
וְרוּחוֹ פָג מִבּוּז וּקְנָאוֹת.
יִשָּׂאֲךָ חֲמוֹר
מאתיעקב שטיינברג
יוֹם-יוֹם יִשָּׂאֲךָ חֲמוֹר,
אַךְ שִׂים אֶת הַתְּרָפִים בָּאוּכָף: —
יֵשׁ יַרְבֶּה אֶת יָמָיו בְּטוֹב
גַּם גּוֹרָל מְשֻׁחָף.
צְבַע לְחָיֶיךָ בִכְחָל,
וֶהְיֵה נֶגֶד-כֹּל כְּלֹא יוֹדֵעַ;
וְנָשְׁקוּ וְלֹא יֵדְעוּ עַד-מָה
אֲהוּבָה וָרֵעַ.
הַחֲנֻפָּה הָרוֹעָה הַכֹּל
הִיא תָבִין בַּלָּט וְהֶחֱרִישָׁה;
הַמָּוֶת רַק הוּא יִטְעַם מָר
בַּמִּשְׁחָה הַמְּבִישָׁה.
בְּחָלְפָן יַחַד
מאתיעקב שטיינברג
כִּכְלוֹת יוֹם-מִדְרוֹן אָרֹךְ בָּאַנִי לֵיל-אַפְסָיִם,
וַאֲנִי בִּמְבוֹאוֹת קִרְיָה וְתָר כָּל דְּמוּת וְצִלָּה;
הֶחֱרַשְׁתִּי כְבָר לְנַפְשִׁי — וְהִיא עָלַי הִגְדִּילָה
תּוֹחֶלֶת-סוֹד וֶעֱנוּת כָּל מִדְרַךְ אַמָּתָיִם.
זוֹ תִכְלַת יָד וָכֹחַ — לָבַשְׁתִּי יְדַעְתִּיהָ,
עֵת קְרוּם הַנֶּפֶשׁ יִבְעַר וְתַחְתָּיו אֵפֶר צוֹנֵן;
כִּשְׂבֹעַ חֶרְפַּת-אִישׁ שָׂבַעְתִּי מֵהִתְבּוֹנֵן,
מֵרְגשׁ אֶל בְּשׂוֹרַת-רִיק וּכְרוֹת רַק-רִיק מִפִּיהָ.
אָמַרְתִּי דַי — וּפִתְאֹם הִשְׁתּוֹלֵל מְחוֹל-צְעָדִים,
וּלְנֶגְדִּי שְׁלשׁ-נְעָרוֹת שְׁלוּבוֹת חֵן וּמְשׁוּבָה,
וּבְחָלְפָן יַחַד פָּרְצוּ בְּקוֹלוֹת-צְחוֹק נִצְמָדִים.
וָאֵדַע: זֶה לִי לָעַג בְּתֻמּוֹ נֹעַר תָּמִים,
וּבְשָׁטְפָהּ חִישׁ הֵנִיסָה הָאַהֲבָה אֶת טוּבָהּ,
וּבְצַחֲקוֹ גָז מִלְּפָנַי הָאשֶׁר לְעוֹלָמִים.
עַד עֶרֶב
מאתיעקב שטיינברג
לֹא אֵדַע אִם אֵבְךְּ, אִם אֶתְגָּאֶה,
אַךְ זָר לִי מְאֹד דְּבַר הַתְּמוּרָה:
רַק חֵפֶץ מְעַט לִי בַדְּבָרִים,
וּדְמוּתָם פִּי-אֶלֶף לִי בְרוּרָה.
זֶה קֶסֶם, אוֹ מִשְׂחָק וּרְמִיָּה:
מִתְאָרֵךְ כְּעֵין שֹׁבֶל יְקָרוֹת —
כְּכָל אֲשֶׁר יִרְבּוּ הַיָּמִים
וַחֲלִיפוֹת הַחַיִּים נֶחְקָרוֹת.
אוֹ שָׁוְא הוּא לְנַחֵשׁ וּתְמֹהַּ
עַל גְּמַר יוֹם וָיוֹם הַקָּבוּעַ:
הַדְּבָרִים כִּרְחוֹקִים וּשְׁקוּפִים
וְצִלָּם עַד עֶרֶב יָנוּעַ.
הַפְּגִישָׁה
מאתיעקב שטיינברג
בִּקְצֵה מְסִלַּת חַיִּים, בַּחֲלִיפַת גִּיל אַחֲרוֹנָה,
הָאֱמֶת פָּגְשָׁה חֶרֶשׁ בַּגַּאֲוָה אֲחוֹתָהּ;
לְבָבָה רָחַב בָּהּ, אַךְ פָּחֲדָה לִרְאוֹתָהּ
כִּפְתַיָּה מָרַת-עַיִן וּפְרוּעַת-פֶּה כְּזוֹנָה.
— מַה כֹּה דַּלּוֹת בָּאָרֶץ, אַתְּ אָחוֹת לִי נִלְבָּבָה,
בְּדֶרֶךְ קְדוּמִים זֹאת הַטוֹבָה וְהַסְּלוּלָה? —
"יָגַעְתִּי מְאֹד לִתְעוֹת בְּרֶגֶשׁ וּבְמַחֲשָׁבָה,
וְתַאֲוַת שֵׁם וְגוֹרָל שָׂמַתְנִי שָׁם בְּעֻלָּהּ."
— מַה-כֹּה נִזְעַמְתְּ בּחַיִּים, אַתְּ אָחוֹת לִי נְדִיבָה,
בִּשְׂדוֹת-עֲתִידוֹת אֵלֶּה הַדְּשֵׁנִים וְהָרְחָבִים? —
"זָרַעְתִּי חֶלְקַת-אִישׁ וּשְׁעָרִים לֹא הֵשִׁיבָה,
וַיִּהְיוּ שְׂדוֹתַי יַחַד רַק מִרְמָס לָעֲנָוִים."
— מַה-כֹּה אָבַלְתְּ עַל-עָפָר, אַתְּ אָחוֹת לִי אַמִּיצָה,
וְרֶשֶׁת שִׁבְיֵךְ קְרוּעָה אֶל עֵבֶר דְּמִי וּמְנוּחָה? —
"לִי הָיְתָה חִידָה נַעֲלָה וַתָּמָת לֹא בְקִצָּהּ,
וּקְרָבַי חֳמַרְמַרוּ מִתְּבוּנָה לֹא-הֲפוּכָה."
— מַה-גְּמוּל עוֹד נוֹתַר לָךְ, הָהּ אָחוֹת קְטַנָּה, נוּגָה,
בְּלֶכְתֵּךְ טְמֵאַת בּוּז וְחוֹלַת רִיב וּמְשׁוּגָה?
"מְעוּף-עַיִן עַז רַק אֶחָד אֶל תְּהוֹם הַשְּׁאוֹל מִתַּחַת,
וְאֶל שְׁמֵי הַתְּהוֹם מִמַּעַל עוֹד תְּפִלַּת-לֵב בּוֹטַחַת".
נֹחַם
מאתיעקב שטיינברג
א
עִם רַבִּים נִלְחַמְתִּי עַל שָׁלָל,
וּלְנֹחַם קָרָאתִי עֲרִירִי;
חָרַשְׁתִּי וָאֶזְרַע בְּגָאוֹן,
וְעַנְוַת יְגֵעִים כָּל קְצִירִי.
בִּנְעוּרַי צָפַנְתִּי תַעֲלוּמוֹת,
וּלְפִתְרוֹן רַק אַחַת נִשְׁאָרָה;
הִיא שְׁקוּפָה כְדִמְעַת הַנֹּעַר.
כְּגוֹרַל הַזִּקְנָה הִיא קְצָרָה.
ב
כָּל צִדְקוֹת לְבָבִי נָמוֹגוּ,
כְּתָם-יַחַד פַּרְפְּרֵי שָׁרָב;
הָבִין — יִתּוּשׁ אֶחָד שֶׁשָּׂרַד —
מְזַמְזֵם עַל אָזְנִי אֲמָרָיו.
מַה תֶּאֱנַף, בְּזוּי כָּל יְצוּרַי —
הֲלֹא נֹחַם סָכָל אָבִיךָ,
וּכְתֹם יַרְחֵי רִיק וּבַלָּהוֹת
בְּבשֶׁת חִבְּלַתְךָ הַסְּלִיחָה.
ג
הַיָּמִים לֹא-תֹאַר לְפָעֳלָם,
בַּלֵּילוֹת לֹא נָעֲמָה מְנוּחָה;
חֵץ-הֶבֶל בְּאַשְׁפַּת הֶעָבָר
וְקֶשֶׁת הַנֹּחַם כְּבָר דְּרוּכָה.
הָהּ, נֹחַם — אֵשׁ-גֵּרָה אַחֲרוֹנָה,
הָהּ, הֶבֶל — עֲשַׁן יָמִים כָּבִים:
יְקַרְתֶּם מֵעִיֵּי אֵין-חֵפֶץ
לִמְסֹעֲרֵי-גוֹרָל נִלְבָּבִים!
תְּפִלַּת אָבִיב
מאתיעקב שטיינברג
תּוֹר-אָבִיב חָדָשׁ בָּא וְהוֹלֵךְ לְמֵישָׁרִים,
וְצִבְאוֹת כָּל הַיְקוּם לְקֶצֶב רַב נִפְקָדִים,
הָהּ, קְצֹב מֵחָדָשׁ, אֵלִי, אֶת יָמַי הַנִּמְהָרִים,
וּכְתֹם כָּל חַסְדֵי חַיַּי תְּצַו לִי עוֹד חֲסָדִים.
אֶל גִּבְעוֹל מֵרִים רֹאשׁ גָּחַנְתִּי לְהִשְׁתָּאוֹת,
וּלְאֵזוֹב דַּל בּוֹטֵחַ בִּדְמוּתוֹ הַפּוֹרַחַת;
עַל פִּרְחֵי-תֹּם פָּסַחְתִּי וּבְעֵינַי רִיב וּדְמָעוֹת,
וְעַפְרוֹת-בּוּל יְרֻקִּים הֶאֱרִיכוּ חִידָה אַחַת: —
אֱמוּנֵי יֵצֶר עַז וְתַרְמִית-רֹךְ מִי מָנָה
לְסֶלֶף אֶחָד רַע הָאוֹכֵל לֵב אֲנָשִׁים?
הָהּ, מִי יַנְחֵנִי בֶטַח בְּדֶרֶךְ-שְׁכוֹל נוֹשָׁנָה,
וּמַרְפֵּא שֶׁמֶשׁ נָכוֹן לִנְבוּכֵי-אוֹן חֲדָשִׁים?
אֵל בְּנֵה...
מאתיעקב שטיינברג
מִצָּפוֹן, מִיָּם, מִכָּל גּוֹי וּמַמְלָכָה
בְּרוּחַ פִּלְאֲךָ סֹעַרְנוּ עַד הֵנָּה:
אֲנַחְנוּ הַדְּבֵקִּים בַּחֲלוֹם וּבַמְּלָאכָה,
אֲנַחְנוּ הַבּוֹנִים בָּאֵת וּבַלְּבֵנָה.
אֵל בְּנֵה אֶת נַפְשֵׁנוּ כַאֲשֶׁר בָּנִינוּ
מִנִּיר אֱלֵי נִיר וּמֵחוֹמָה אֶל חוֹמָה;
וּבְרָכָה נָא-צַו בְּנַפְשֵׁנוּ עַד תְּהוֹמָהּ,
עַד יִכּוֹן בְּחֶסֶד וּבְעֹז לֵב אָחִינוּ.
מַה-כֹּחַ וּמְזִמָּה לְנֶפֶשׁ נִבְהָלָה,
מַה-פְּדוּת — אִם הַלֵּב שָׁב אֶל קִיא הַתַּהְפּוּכוֹת?
אִם כָּל מַחְמַדֵּנוּ יָדֵנוּ גָאָלָה —
גַּם עַתָּה גַּם אָז נַפְשׁוֹתֵינוּ נְבוּכוֹת.
אֵל פְּדֵה אֶת נַפְשֵׁנוּ כַאֲשֶׁר פָּדִינוּ
בָּהָר וּבַגַּיְא וּבְכָל בִּצָּה מַמְאֶרֶת;
אִם טֶרֶם חָפַצְתָּ — נְקַו לְעֵת אַחֶרֶת,
אַךְ יִכּוֹן נָא פַעַם עַד-תֹּם לֵב אָחִינוּ.
אַךְ שָׁוְא יִפְעַל עַם וְגוֹרָלוֹ לֹא מִנָּה
לֵב אֶחָד לִנְבוֹנָיו, חֹק אֶחָד לַתְּמִימִים;
אִם נֵיטִיב עֲשׂוֹת וּסְפוֹת עֵצָה עַל בִּינָה —
עוֹד כָּל חֲטָאֵינוּ בְּדָמֵנוּ מַאְדִּימִים.
אֵל מְחֵה חֲטָאֵינוּ כַאֲשֶׁר מָחִינוּ
בִּשְׁאָר כָּל חֶפְצֵנוּ הֲרִיסוֹת וּשְׁמָמָה;
מִזְּעֹף וּמִשְּׁבֹת אִם נַפְשֵׁנוּ נִכְתָּמָה —
לוּ יִטְהַר מִשְּׁאֹף וַעֲמֹל לֵב אָחִינוּ.
הַנִּגְלוֹת הֵן לָנוּ בַכָּפָן, בַּשָּׁרָב,
לִגְמוּל עֲתִידֵנוּ עֵינֵנוּ חֲרֵדָה;
וְאַתָּה הַצּוֹפֶה לָרִיק וּלְמִסְתָּרָיו,
וְנִסְתְּרוֹת כּוֹזְבִים רַק אַתָּה הֵן תֵּדָע.
אֵל זְרֵה אֶת כְּזָבֵינוּ כַאֲשֶׁר זָרִינוּ
אֶת שְׁאָר תִּקְוָתֵנוּ עַל חוֹל וְעַל סְלָעִים;
לְכוּר לָנוּ פְּקֹד אֶת הַיָּמִים הַבָּאִים —
אַךְ יֶאֱמַץ עַד-עוֹלָם כַּצּוּר לֵב אָחִינוּ.
גַּם סְחִי כְבוֹדֵנוּ נְרַחֵץ בַּזֵּעָה,
כְּרֹב עֲמָלֵנוּ גַּם בּוּז יִשָּׁכֵחַ;
אַךְ סְאַת מַכְאוֹבֵנוּ עֲדַיִן הִיא מְלֵאָה,
וְרֹגֶז וְעָרְמָה אַף הֵם מָלְאוּ לֵחַ.
אֵל שָׂא אֶת חָלְיֵנוּ כַאֲשֶׁר חָלִינוּ
עַל בַּרְזֶל שָׁמֶיךָ וְעַל אַדְמַת נְחוּשָׁה;
רַק אַחַת נְבַקֵּשׁ, רַק זֹאת לָנוּ דְרוּשָׁה: —
כִּי יִכּוֹן בְּחֶסֶד וּבְעֹז לֵב אָחִינוּ.
הַמִּשְׁפָּט
מאתיעקב שטיינברג
בְּיָגוֹן תַּמּוּ גַם הָעִתִּים הָאַחֲרוֹנוֹת,
וְתֵבֵל כָּבְשָׁה דֹּם פָּנֶיהָ הַנִּזְעָמִים;
אָז תָּבֹאנָה יַחַד שְׁתַּיִם נָשִׁים זוֹנוֹת
וַתְּדַבֵּרְנָה רִיב לְרַגְלֵי כֵס עוֹלָמִים.
"אָנֹכִי בַת-יְהוּדָה וְשִׁבְיִי הֵיכַל רוּחַ,
וָאֶזְנֶה עַמִּים רַבִּים, חֲרוּפָה וְנֶאֱמָנָה;
וַיְהִי הַיּוֹם וְנַפְשִׁי עָגְמָה מְאֹד לָנוּחַ,
וְלֹא שְׁלָחַתְנִי זֹאת לְמוֹלַדְתִּי הַיְשָׁנָה." –
"אָנֹכִי בַת-אֵירוֹפָּה, הַצְהֻבָּה וְהַתַּמָּה,
וּשְׁחֹרַת-עַיִן זֹאת בִּזְנוּנַי מוֹר רָקָחָה;
אֲנִי בְּעֶדְנַת בְּשָׂרַי וְהִיא בְּנַעֲוַת עַמָּהּ,
וַנְּהִי בִּבְרִית תְּאוֹמִים כִּקְדֵשָׁה לֹא-נִשְׁכָּחָה." –
וּכְדַבְּרָה כֵּן הִצְטַחֲקָה שׁוֹמֵמָה וְכוֹזֵבָה,
כִּצְחֹק לָרִיק הַקְּדֵשׁוֹת בְּעָרְמָה וּבְגַעְגּוּעִים;
רְעוּתָהּ בָּכְתָה חֶרֶשׁ מִמִּרְיָהּ וּמִכְּאֵבָהּ,
כִּבְכוֹת אַלּוּפַת זְנוּנִים לְעֹנֶג עוֹגְבִים שְׂנוּאִים.
וַתְּהִי הַדְּמָמָה פִּתְאֹם – לֹא מִשְׁפַּט אֵל לִצְדָקָה,
לֹא צְרִי נֶחָמָה אַחַת לְאָבְדַן שְׁנֵי לְבָבוֹת;
תְּהוֹם נְפָשׁוֹת שְׁתַּיִם לְרַגְלֵי יָהּ עָמָקָה,
וְקוֹל לֹא בָא לְמַעֲנֶה – לֹא חֵמוֹת, לֹא נִשְׂגָּבוֹת.
רַק רוּחַ שַׁדַּי חָלַף וַיִּלְאַט קוֹל חֲנִינָה,
וּמוּסַר עֶלְיוֹן נָבַע בְּכָל תֻּמּוֹ וּבְכָל רָזָיו:
– צְחוֹק קְדֵשָׁה וַהֲמוֹן פְּלָאָיו גַּם רוּחִי לֹא הֵבִינָה,
לֹא אֶפְתֹּר דִּמְעַת קְדֵשָׁה חֲבוּרַת תֹּם וְכָזָב.
עֶרֶב
מאתיעקב שטיינברג
פְּתִיחָה
הָאָרֶץ הֲדוֹם אֱלֹהִים וְהַחַיִּים הֵם אֶדֶר הַיְקָר
הַפָּרוּשׂ עַל פְּנֵי הַהֲדוֹם.
זוֹ רִקְמַת הַקְּדוּמִים מִלּוּאָהּ בִּתְכֵלֶת הַתֹּם
וְתַחְרִים לָהּ סָבִיב אַרְגָּמָן כְּפֶרֶג הַבָּר;
שׁוּלֶיהָ מַאֲפִילִים וְהוֹלְכִים כִּמְכִתָּה שֶׁל זָהָב עֲמוּמָה,
וְסֶרַח הַגְּדִילִים מִתְגַּוֵּן כְּמִשְׁזַר תַּעֲלוּמָה –
כְּאֶחָד גַּם לוֹהֵט גַּם קָר.
א
בֶּן-עֶשְׂרִים עוֹד שִׂחֲקָה יָדוֹ בִּצְרוֹרֵי חֲלוֹמוֹת
עַל מִיכַל הַנְּעוּרִים;
עֵינָיו לֹא שָׂבְעוּ נְכֹחָה וְאָזְנָיו לֹא שׁוֹמְעוֹת
אֶת תְּרוּעַת הַחוֹבָה וְצַעֲדֵי הַחֻקִּים הַבְּרוּרִים.
בֶּן-שְׁלשִׁים עוֹד גִּלְגֵּל עַל עָנָף אֱגוֹזֵי עֲלִילָה,
כִּסְנָאִי שָׂבֵעַ;
הוּא שָׁאַל לַפְּרִי וְאֶת פִּתְרוֹן הַקְּלִפָּה לֹא גִלָּה,
הַנַּעֲשֶׂה לוֹ זָר וְהַסָּתוּם הֶחָנֵף לוֹ רֵעַ.
הוּא יָגַע לַקַּל, וְאֶת הֶעָמָל הַנַּעֲלֶה הִבְרִיחַ
לַיָּמִים הַבָּאִים:
הוּא פִּזֵּר גּוֹרָלוֹ לְיוֹם וּלְרֶגַע צָחִיחַ,
עַד כְּלוֹת לוֹ זְמַן חַי – וַיִּנָּחֶם בֶּן שָׁנִים אַרְבָּעִים.
ב
מַה גֶּבֶר מִגְּבָרִים וְיַךְ עַל-נְקַלָּה
אֶת צֶלֶם גּוֹרָלוֹ לִרְסִיסִים עֲרִירִים?
מָה עַיִן תִּשְׁתָּאֶה לַמְכִתָּה הַדַּלָּה,
לַחֲזוֹת הוֹד חֲלִיפוֹת בְּאוֹר הַשַּׁבְרִירִים?
אֵין נֹחַם וּפְשָׁעָיו, אֵין קִנְאָה וּכְזָבָהּ
לְחוֹמֵד מַזָּלוֹ הַדַּל בָּאֲנָשִׁים;
דְּמוּת-תָּמִיד כְּאַחֲרִית וּכְרֵאשִׁית נֶחְשָׁבָה,
זֶה שֵׁם כָּל נִצָּחוֹן בַּחַיִּים הַקָּשִׁים.
אַךְ שֶׂפֶק לֹא עָז, קְטֹן מַלְאֲכֵי-חַבָּלָה,
יְרַדֵּף לָרִיק צְבָא הַיָּמִים הַפְּזוּרִים: –
מִי פוֹחֵז וּמְסוֹס עַל יְגִיעוֹ לֹא עָלָה,
כְּרֶמֶשׂ הַחֵטְא וּכְעַשׁ הַיִּסּוּרִים?
ג
עֶרֶב וְנֵדַע אִם יִגְבַּר
רוּחֵנוּ מִסּוֹדוֹת וּצְלָלִים,
עָשְׁרֵנוּ בָאֵמוּן אִם יִפְדֶּה
מִפַּחֲדֵי הַלֵּיל הַנִּקְהָלִים.
הַחֲשָׁדִים וּמְדָנֵי הַנֶּפֶשׁ
יֵעוֹרוּ בְאֵד הַדִּמְדּוּמִים,
וּמַדְוֵי הַבָּשָׂר הַנִּקְלִים
יִתְלַקְּטוּ חֲצוּפִים וּזְעוּמִים.
וּשְׂעִירֵי הַלַּיִל הַקְּטַנִּים,
אֶל כּוֹכְבֵי הָרִיק וְהַזֹּהַר,
כָּל חֶסֶד בְּמִדַּת לֵב אֱנוֹשׁ
יַבְאִישׁוּ כַחֲלוֹף לֹא-יְתֹאַר.
בַּשָּׁעָה הַזֹּאת הַשּׁוֹטֶפֶת
כָּל אִישׁ יְכַל עֵדוּת נֶאֱמָנָה;
תַּהְפּוּכוֹת הַנֹּעַר נָמוֹגוּ
וְשִׂיג הַצָּהֳרַיִם כְּבָר פָּנָה.
הַזִּקְנָה יְגֵּעָה וּכְבוּדָה,
אֶת ישֶׁר הַמַּחְזוֹר מַגִּידָה,
וּבְאֶפֶס כָּל מָגֵן רְמִיָּה
תִּתְאַבֵק עִם שִׂטְנֵי הַחִידָה.
מִיּוֹם הֱיוֹת קְרָב וְנִצָּחוֹן
בְּתֵבֵל זוּ אֵיבָה יְסוֹדָהּ –
מַעֲרָכָה כָזֹאת עוֹד לֹא הָיְתָה
כַּלּוֹחֵם הַזֶּה עוֹד לֹא נוֹדָע.
ד
זֶה הַגֶּבֶר אֲשֶׁר רָאָה
בְּאַדְמַת חַיָּיו אֱמֶת שְׂפוּנָה,
אַךְ בְּחֶטְאוֹ עִם גּוֹרָלוֹ
הוּא לֹא עָשָׂה בֶאֱמוּנָה.
עֶרֶב בָּא, וְאוֹב הַזִּקְנָה
מַעֲלֶה מַרְאוֹת תַּעְתּוּעִים;
מִקַּלַחַת הַזִּכָּרוֹן
קָמִים מַעֲשֵׂי-עָבָר פְּרוּעִים.
כֻּלָּם עֵדִים, וְכָל אֶחָד
בָּא וְנִדְחָק לְהוֹכִיחַ;
כְּאִלּוּ הוּא, רַק הוּא לְבַדּוֹ,
שִׁחֵת גּוֹרָל לֹא-שָׁכִיחַ.
רִיב לָאִישׁ, וּמַעֲנֶה אַיִן
מִן הַזִּקְנָה הָעֲצֵלָה;
רָחֲקוּ מְאֹד וְלֹא יְשׁוּבוּן
גּוֹלֵי חֶלְדָּהּ, פְּזוּרֵי חֵילָהּ.
תַּם הַפִּתְרוֹן אֲשֶׁר פִּזְּרָה,
וְנֵד הַחִידָה קָם לְמוּלָהּ;
עַתָּה תֵשֵׁב לְלֹא-אַרְצָהּ
כְּאֵם סְכָלָה וְשַׁכּוּלָה.
דּוּמָם תֵּשֵׁב וְאֵין מְנַחֵם,
אַךְ לְהַפְלִיא שִׁמְמוֹנָהּ
יֵשׁ וְנִלְוְתָה עָלֶיהָ
דְּמוּת עוֹגֶבֶת כְּאִשָּׁה זוֹנָה.
הֶבֶל מָתוֹק עַל לְשׁוֹנָהּ,
וְחָנוֹף תַּחֲנִיף כִּמְנַחֶמֶת:
שְׁבִי לָךְ דֹּם וְלֹא אֵבֶל אֶבְלֵךְ,
וְרַע וְטוֹב בִּלְשׁוֹן הָאֱמֶת.
שָׁם, מֵעֵבֶר דְּמוּת וְחַיִּים
עַל פְּנֵי גְוִילֵי עָבָר בָּלִים,
בֶּן בְּלִי-שֵׁם וּנְשִׂיא גוֹרָלוֹ
יַחַד נִפְגְּשׁוּ כִּצְלָלִים.
כָּל הַגְּמוּלוֹת קְדֵשׁוֹת חַיִּים,
וְרַק הַכְּלָיָה הִיא הַכֵּנָה;
קִבְרַת צְדָקָה, לָהּ יָגַעְתָּ,
טֶרֶם תִּרְקַב בָּהּ – וְאֵינָהּ.
כֹּה תְגַל אֵת עֶרְיַת רוּחָהּ
שֵׁדָה זוֹ מִבְּנוֹת הַבִּינָה;
כֹּה תְחַלֵּל בְּרִית עוֹלָמִים –
וְאֹזֶן נְבוֹכָה מַאֲזִינָה.
ה
בְּלַהַב מַסֹּרֶת עַתִּיקָה,
כִּבְחֶרֶב מִדָּתָהּ אַךְ זֶרֶת,
הַנֶּפֶשׁ נִלְחֶמֶת עַל זִכְרָהּ
בְּלַהֲקוֹת הַכַּת הַמַּמְאֶרֶת.
מָה עַזִּים, מָה רַבִּים הַשְּׂטָנִים,
אַבִּירֵי כָל שֶׂפֶק וּכְפִירָה;
לְקוֹלָם תִּבָּקַע הָאָרֶץ
עַל אַחֲרִית-חַיֶּיהָ הַטְּמִירָה.
וְשִׁבְעַת הַחוֹמוֹת הַבְּצוּרוֹת
סְבִיב מְזִמַּת-הַחַיִּים הַמְדֻמָּה –
תִּפֹּלְנָה וְקָבְרוּ תַחְתֵּיהֶן
כָּל פֵּשֶׁר וְכָל אוֹת-תַּעֲלוּמָה.
וְעַל עִיִּים יְרַקְּדוּ מְחַבְּלִים,
כָּל רִמְזֵי הַכְּלָיָה הַבְּרוּרָה;
וּפִיהֶם יְבַשֵּׂר רַק מָוֶת –
לְלֹא שֵׁם, לְלֹא גְמוּל, לְלֹא צוּרָה.
ו
נוּדוּ לַגֶּבֶר כִּי נָפַל בָּרֶשֶׁת
זוּ טָמְנָה לוֹ עֶרֶב נֶחָמָה יוֹקֶשֶׁת.
הוּא מָאַס בַּקֵּץ וְיַתְמוּתוֹ הַצְּלוּלָה,
וַיִּבְרַח אֶל שַׁלְוָה וַיָּבוֹא בְעֻלָּהּ.
וַתַּשְׁקְ אוֹתוֹ גְבִרְתּוֹ אֶת יֵין-הַנִּכְזָבִים,
וַיַּרְא אֶת הָעוֹלָם וּפָנָיו פְּנֵי כְזָבִים.
וַיִּשְׁכַּר וַיַּרְא אֱמֶת-חַיִּים הֲפוּכָה:
הַטּוֹב בַּחֲלוֹף וְהַמָּתוֹק בַּמְּנוּחָה.
וַיִּמְעַד בְּלֶכְתּוֹ אֶל גְּבוּל יְלִיד-אִשָּׁה,
וַיִּישַׁן עַד בּוֹשׁ שְׁנַת-רְמִיָּה מְבִישָׁה.
וַיְהִי בַּהֲקִיצוֹ וְקוֹל בַּחֲשֵׁכָה:
קוּם שַׁל אֶת כְּזָבֶיךָ עַד-תֻּמָּם וָלֵכָה.
הָעוֹלָם הַזֶּה...
מאתיעקב שטיינברג
הָעוֹלָם הַזֶּה, כִּצְבִי אֲשֶׁר יָטוּס לִבְרֹחַ,
עוֹד מְעַט וְלֹא יֵחַת מֵחִצַּי הַמְעַטִּים וְהָרָעִים
וְלֹא יִשָּׁאֵר בַּפֶּה
רַק צִמָּאוֹן לְכֹחַ,
וּמְרוּצַת הָרִיק בְּתוֹךְ לַהֲקַת הַפְּרָאִים: –
הָעוֹלָם הַזֶּה…
הָעוֹלָם הַזֶּה, כִּדְבוֹרָה שׁוֹקֵקָה וּזְעוּמָה,
עוֹד מְעַט וְהִתְעוֹפֵף לוֹ הַרְחֵק מֵאָזְנִי הַכְּבֵדָה,
וְלֹא יִשָּׁאֵר בַּפֶּה
רַק מֶתֶק תַּעֲלוּמָה,
וּפַחַד הַשָּׁוְא הַמִּתְהַלֵּךְ בָּעֵדָה: –
הָעוֹלָם הַזֶּה…
הָעוֹלָם הַזֶּה, כִּפְרִי אֲשֶׁר אֵין לְפַצֵּחַ,
עוֹד מְעַט אַפְלִיטֶנּוּ בַלָּט מִבֵּין שִׁנַּי הַבְּטֵלוֹת,
וְלֹא יִשָּׁאֵר בַּפֶּה
רַק זֵכֶר שֶׁל רֵיחַ
וְעֹצֶב הַלְּוָי שֶׁלְּשִׁיר הַמַּקְהֵלוֹת: –
הָעוֹלָם הַזֶּה…
דְּבוֹרִים
מאתיעקב שטיינברג
א
קוֹל זִמְזוּם הוֹלֵךְ עָרֵב בְּלִי הֲפוּגוֹת: –
הַדְּבוֹרִים, עַם-גַּמָּדִים נָבוֹן,
יָתוּרוּ לָמוֹ אֶת מְזוֹן הָרָזִים,
אֲשֶׁר עֵין-זָרִים לֹא תְשׁוּרֶנּוּ
בִּגְבִיעֵי פְרָחִים רֵיקִים.
הֵן עָפוֹת חִישׁ, הַבְּתוּלוֹת הָעֲמוּסוֹת: –
מִבְּלִי לִטְעֹם בִּמְלֹא חַיֵּיהֶן
גַּם מֶתֶק אַהֲבָה, גַּם חֶבְלֵי לֵדָה –
הֵן דּוֹגְרוֹת אֶת הַדְּבַשׁ הַטָּהוֹר
לְחַג-כְּלוּלוֹת אֶחָד קָצָר.
צְהֻבּוֹת גַּב וּזְעוּמוֹת גַּף וּבֶטֶן,
כִּדְמוּת חַרְטֻמּוֹת-שָׂדֶה קְטַנּוֹת,
כִּקְלוּיוֹת חֵשֶׁק הֵן מְאֹד תֵּקַלְנָה
בְּסָגְרָן כַּנְפֵי שַׁעֲשׁוּעִים
עַל פְּרָחִים שׁוֹמְרֵי צְבָעִים.
מֵעַל גַּפֵּיהֶן מְנַעֲרוֹת הֵן בְּלִי-יוֹדְעִים
אֲבַק הֵרָיוֹן לַצּוֹמֵחַ,
וְחֵלֶף זֶה הֵן אוֹגְרוֹת צוּף-שִׁמּוּרִים –
לְמַעַן סְפוֹת הֵרָיוֹן אַדִּיר
לְאָחוֹת בְּרוּכַת רָחֶם.
אִמָּהוֹת בְּלִי תַעֲלוּלֵי אֲבִיּוֹנָה
מְחַצֵּר קוֹלָן בְּכָל הַשָׂדֶה,
כִּי כֻלָּן יַחַד יַעֲדוּ בְתוּלֵיהֶן –
לְמַעַן קְרֹב הַזָּר הָאֶחָד
אֶל אַחַת אֲשֶׁר תֵּלֵד.
חֲנִיתָן, שְׁקוּיָה מְרִירוּת בִּקְצֵה בִטְנָן,
דְּרוּכָה עֹז לִקְרַאת כָּל שָׂטָן
אֲשֶׁר עֲרֹךְ לֹא יֵדַע רֹגֶז בְּתוּלוֹת,
אֶל מוּל כָּל חַי אֲשֶׁר לֹא יָחֹן
בְּרִית אַהֲבָה מְשֻׁתֶּפֶת.
הָהּ, עוֹד מְעַט לָהֶן בִּנְקַם נִצָּחוֹן:
הֵן נוֹתְנוֹת חִנָּם גַּם אֶת נַפְשָׁן,
לְמַעַן הָעִיד כֵּן בְּשַׁלְוַת מָוֶת –
עַל אַהֲבָה בְלִי רֵאשִׁית לֵדָה,
בְּלִי אַחֲרִית צֶאֱצָאִים.
ב
מִבֹּקֶר – זֶה מְעוּפָם אֲשֶׁר יוֹצִיא
תַּעֲצוּמוֹת אֵם מֵאֵם עֲקָרָה,
עַד עֶרֶב – זִמְזוּם נוֹגֵשׁ זֶה הַלּוֹעֵג
לְשָׂכָר אֶחָד מִנִּי אֶלֶף
וּלְאַחֲרִית כָּל מְזִמָּה.
מֵאָבִיב וְעַד בָּצִיר – בְּרִית חָרוּצוֹת
וְאֵמוּן-רָז לַעֲמַל מַסֹּרֶת,
כְּאִלּוּ הֵן תֵּדַעְנָה רְדוֹת אֶת דִּבְשָן
בַּחֲלִיפוֹת עוֹלָם זֶה הַנִּמְהָר
וּבְעֶרְכּוֹ זֶה הֶעָקָר.
בִּגְבֹר יְמֵי הַקַּיִץ הָאֲרֻכִּים
וְחֶמְדַּת כָּל הַחַי גּוֹבֶרֶת, –
מִתְאַגְּדוֹת הֵן עַד-תֹּם לְעַם קְדוֹשִׁים,
הַמְשַׁתֵּף מִשְׁטָר עִם נְדִיבוּת
בַּעֲמַל-כַּוָּנָה אֶחָד.
בֵּין אַהֲבָה וָשֹׁד – שְׁנֵי קְצוֹת הַחַיִּים –
מִסְּבִיבָן חָג הַכֹּל כִּמְטֹרָף, –
רַק הֵן מִבְּלִי אֱהֹב תִּמְצֶאנָה שָׁלָל
בִּלְבַב הַפְּרָחִים הָעֲנֻגִּים
הַפְּתוּחִים בָּעֲרָבָה.
וְתוֹר הַסְּתָו כִּי בָא וְיָמָיו כֵּהִים
מֵרְאוֹת כְּמוֹ כָל שִׂיא מַטָּרָה,
רַק סְפִיחַ דִּמְיוֹן אַחֲרוֹן – הַכִּלָּיוֹן –
מְעַוֶּה פָנָיו הַנִּזְעָמִים
מִבְּעַד עַרְפִלִּים קָרִים: –
אָז צְפוּפוֹת כֻּלָּן יַחַד לְמִשְׁמֶרֶת
בְּתוֹךְ כַּוֶּרֶת סְגוּרַת תָּאִים;
שָׁם יֶעֱרַב, כְּמוֹ בְקַן-הַגּוֹרָל,
לַחֲלֹם עַל חַיִּים הַמִּתְקָרְבִים
בְּאֵין-רוֹאִים אֶל הַתַּכְלִית.
וְהִנֵּה שׁוּב הָאוֹר בּוֹקֵעַ שְׁחָקִים,
כְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים אַדִּירִים, –
וְשׁוּב הַדְּבוֹרִים נוֹהֲרוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ,
כְּיַלְדֵי סְתָרִים אֲשֶׁר יַחַד
הִכִּירוּ אֶת אֲבִיהֶם.
ג
עַל-מָה אֶל כַּנְפֵי דְבוֹרָה שַׁאֲנַנָּה
תְּהוֹם מְשׁוּגָה כֹה עֲמֻקָּה,
אֲפֵר הַגּוֹרָל לָמָּה יַעֲטֶה חִנָּם
גּוּף דַּל, אֲשֶׁר לֹא יוֹצִיא שְׁאֵרִית
בְּמַחְשַׁךְ הַכַּוֶּרֶת?
אִם שִׁוְיוֹן אֱמֶת יֵשׁ בֵּין סְגוֹר-הַחַיִּים
וּבֵין הַיְצוּר אֲשֶׁר יִסָּגֵר –
כְּעָלֶה נָד עַל בַּד וְאֵין בּוֹ זֶרַע,
הַנּוֹעָד רֵיקָם אֶל הַמָּוֶת –
כֵּן נוֹעֲדָה הַדְּבוֹרָה.
אִם מֹאזְנֵי צֶדֶק יֵשׁ וּשְׁקוּלִים יַחַד
מְרִי אַהֲבָה וְעֹז כָּל דִּמְיוֹן –
בְּלֹא עֵת הַדְּבוֹרָה קָפְצָה מִמֹּאזְנֶיהָ,
וּבְקִרְבָּהּ רַחְמָהּ זֶה הַסָּגוּר
וְנַפְשָׁהּ זוֹ הַנְּדִיבָה.
וְהִנֵּה נִכְתַּם חֹק וְאֵין לְשַׁנּוֹת
וְעָף הַיְצוּר צְהֹב הַמֶּרֶד,
וּכְאֶחָד אֲשֶׁר צָפַן לְשַׁד-מוֹרָשָׁה –
מִתְחַפֵּשׂ הוּא בִכְתֹנֶת חַיָּיו
הַלְּבוּשָׁה רַק לְעוֹרוֹ.
וּכְאֶחָד אֲשֶׁר קִנְאָה לוֹ לְמִשְׁעָן
וְזֹהַר אַהֲבָה יְעַטְּרֶנּוּ,
הוּא הִשְׂכִּיל בְּנוֹת בִּימֵי-חֲלוֹף חֲשֻׁכִּים
נְוֵה-סְגֻלָּה צַר וְרַב כְּאֶחָד –
כָּמוֹהוּ אֵין עַל עָפָר.
כְּאִלּוּ הוּא, הֶחָג בַּהֲבֵל רְגָעָיו
כְּמַר מִדְּלִי הַנּוֹטֵף תֹּהוּ, –
נְבוֹן-אַלְמָוֶת יַחְתֹּר בַּמִּסְתָּרִים
לְהַקְדִּים אֵת כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל
בִּמְלֶאכֶת חָק-הַבְּנִיָּה.
וַכְאִלּוּ הוּא, הַבָּא עִם קִיא כָל אֶחָיו
וּעֲרִירִי יָשׁוּב הַמָּוֶת, –
גַּם לוֹ גַם לָנוּ הוּא קוֹבֵעַ יַחַד
אֱמוּנָה אַחַת וְאַדִּירָה
בְּהַשְׁאָרַת כָּל הַחַיִּים.
1924
הָאָב וְהַמָּוֶת
מאתיעקב שטיינברג
א
אֵשׁ מַחֲלָה הִתְלַקְּחָה בְעֶרֶשׂ חֲמוּדוֹת,
וּמְגִלַּת-אֵל קְטַנָּה נִשְׂרֶפֶת לְאִטָּהּ;
אָב נוֹאָשׁ מִתְאַפֵּק אֶל יָדָיו הַצְּמוּדוֹת,
אֵם כּוֹשְׁלָה בְּאֵימָה אֶל יַלְדָהּ מַבִּיטָה.
מֵעֵץ-הָאַהֲבָה כְּבָר נָשְׁרוּ בַסּוּפָה
גַּם דְּאָגָה גַם חֶמְלָה, שְׁנֵי עָלִים אַחֲרוֹנִים;
הַמָּוֶת פֹּה נִצָּב בְּחַרְבּוֹ הַשְּׁלוּפָה,
וְחַתָּה כָל תִּקְוָה וּבוֹשׁוּ יְגוֹנִים.
אַךְ שְׁכוּרַת אָבְדָנָהּ הָאֵם הַשַּׁכּוּלָה
נֶאֱחֶזֶת בְּלִי-מֵשִׂים בְּרֶשֶׁת רְמִיָּה:
עָלַי אָטְרָה פִּיהָ הַזְּוָעָה כִמְצוּלָה,
וְאַתָּה לְיֶשַׁע עוֹד עֵינְךָ צוֹפִיָּה;
כְּאִישׁ גְּבוּרָתְךָ בַטּוֹב וּבָרָעָה. –
וּכְדַבְּרָהּ כֵּן יָצְאָה, נִשְׁעֶנֶת עַל כְּזָבָהּ;
הָאָב עוֹד יִתְאַפֵּק, וּבְנַפְשׁוֹ לֹא זָעָה
בַּעֲקֵב שִׁגְיוֹן רַעְיָה גַם תּוּגָה נִלְבָּבָה.
ב
הַנְּשָׁמָה לָרִיק תְּשַׁוֵּעַ,
וְעִמָּהּ בַּחֶדֶר עוֹד שְׁנַיִם:
אִישׁ רָשׁ, אֲבִי יֶלֶד גּוֹוֵעַ,
וְהַמָּוֶת, אֲדוֹן כָּל הַחַיִּים.
וְשִׂיחָה בֵינֵיהֶם נֶאֱלָמָה,
וְהַדְּבָרִים יְעַבְּטוּ מִשְׁפָּטָם:
הַמָּוֶת לֹא יַחֲרֹךְ נְקָמָה,
וְרֵעֵהוּ לֹא צַר אֲשֶׁר שָׂטָם.
בְּתַאֲוַת הַצַּעַר הַזַּכָּה,
בְּחִקְרֵי הַיֵּאוּשׁ וּפְלָאָיו,
מְכַפֵּר אָב רַחוּם וְדַכָּא
אֶת אָבְדַן הַבֵּן אֲשֶׁר אָהָב.
וְצַר לוֹ בְדֵי-רִיק לְשׂוֹחֵחַ,
וְטוֹב לוֹ עַד-תֹּם לְהִתְוַדּוֹת;
וּבָאֶבְלוֹ הוּא בָא כִמְנַצֵּחַ
בֵּין שִׁנֵּי הַמָּוֶת הַחַדּוֹת.
וְכֹה יִשָּׂא מִדְבְּרֵי אֵימָה
בְּמִשְׁבְּצוֹת שָׁלוֹם וּמְנוּחָה: –
שָׂאִינִי, תִּקְוָתִי הַשְּׁלֵמָה,
לְדֶרֶךְ הַמָּוֶת הַפְּתוּחָה.
בְּעַפְרוֹת הִַחיִּים נָבַרְתִּי,
וְסָלוֹל כְּחֹלֶד-סַנְוֵרִים;
וָאִיעַף מִסֹּב בְּמִסְגַּרְתִּי,
וְגַלְגֵּל בַּזְּמַן עִם אֲחֵרִים.
בַּצַּר בִּמְחִלּוֹתַי הַחַמּוֹת,
וְהַגַּלְגַּל רַק חוֹזֵר חֲלִילָה,
בִּקַּשְׁתִּי אֶת נַפְשִׁי לְרַמּוֹת
וָאֶחְתֹּר עַד-בּוֹשׁ עִם הַמְּסִלָּה: –
וָאָיִן. אֵין חִידָה נִפְתֶּרֶת
לְאָב אֲשֶׁר הוֹלִיד לִנְצוֹרוֹת,
הַמּוֹרִישׁ בְּצַלְמוֹ תִפְאֶרֶת
לְשַׁחֲתָהּ אֶל גָּלְמֵי הַדּוֹרוֹת.
הָעוֹלָם הַזֶּה הוֹלֵךְ סָבִיב.
וּפַאֲתֵי רָזָיו נֶחְקָרוֹת;
וְלֹא יָרוּץ בּוֹ בֵן אַחֲרֵי אָבִיו
מֵעֵבֶר לִגְבוּלוֹת וּקְבָרוֹת.
הִמְנוֹן אֶל דִּמְעַת הַיֶּלֶד
מאתיעקב שטיינברג
מִיּוֹם הֱיוֹת הָאָדָם לְיוֹצֵר עַז וְקַנָּא,
וּבְחַדְרֵי נַפְשׁוֹ נִתְלוּ כָל צַלְמֵי הַמַּזָּלוֹת –
נָפוֹצָה עַל פְּנֵי תֵבֵל הַמַּרְאָה זוֹ הַקְּטַנָּה,
הַמְּלֵאָה רָזִים רַבִּים וּדְמֻיּוֹת לֹא-אֻכָּלוֹת.
בְּאִישׁוֹן עֵין-יְלָדִים הִיא תִרְעַד עַד-אַרְגִּיעָה,
בַּעֲלוֹת מְטַר הַדְּמָעוֹת בַּחֲלִיפוֹת אוֹר וּנְטָפִים;
רַק רֶגַע אִוְּתָה שֶׁבֶת בָּעַיִן הַמַּדְמִיעָה –
וַאֲמִתָּהּ טוֹב לָעַד וּנְצָחִים בָּהּ נִשְׁקָפִים.
בִּנְאוֹת כָּל עָם וָאָרֶץ הִיא תַעַל בְּמִסְגֶּרֶת
עֲשׂוּיָה לֶשֶׁם חַי מִתְמוֹגֵג מֵעֲבָרָיו;
בֵּין קְרָחִים תַּעֲמָד-כֵּן כָּל דְּמוּתָהּ הַנִּגֶּרֶת,
וְאִישׁ נִלְבָּב יִמְצָאֶנָּה בִּיעָרוֹת נוֹטְפִים שָׁרָב.
מוּל נִבְרְשׁוֹת הָאשֶׁר הִיא תַזְהִיר בְּלִי-הִכָּלֵם,
לֹא יָעִיב זִיו פָּנֶיהָ אֵד-מְרִי בִנְוֵה חֵלְכָּאִים;
בִּכְאֵב וּבְסַעֲרוֹת חַיִּים רְאִי-מְצוּלָתָהּ שָׁלֵם,
עַל עֶבְרֵי תְּהוֹם וּמָוֶת בְּלִבָּהּ מַחֲזוֹת נָעִים.
רַק דִּמְעַת יֶלֶד הִיא וַתְּהִי כְּדִמְעָה פוֹתָה,
יְלִידַת שְׂחוֹק וּמְרוֹרִים וִיגוֹנִים לֹא-נֶחְקָרִים;
אַךְ אִישׁ כִּי יִרְצֶה יַחַד הַחִידָה עַד כַּלּוֹתָהּ –
וְרָאָה בָהּ פְּנֵי תֵבֵל כֹּה קְרוֹבִים וְכֹה זָרִים.
הַבֵּט בְּמַרְאָה זוֹ וּרְאֵה מַה חִישׁ תִּתְגַּלָּע
עֱנוּת מִכְּנַף הַגְּבוּרָה וְרֹךְ מִשְּׁבִי הַמְּצוּקָה;
הַשַּׁלְוָה בוֹשָׁה פִתְאֹם וַתֵּשְׂטְ כִּמְשׁוּגָה קַלָּה,
הָאֵימָה פָתְחָה לֹעַ וַתְּהִי לִתְהוֹם עֲמֻקָּה.
זוֹ תֵבֵל הָיְתָה סְדָן – וְהִנֵּה תִרְעַד כֻּלָּהּ
כְּפֶלַח נֹחַם שָׁקוּף בְּדִמְעַת-תֹּם יְחִידָה;
חָפַצְתָּ תְּפֹס וֶאֱחֹז – וּלְמוּלְךָ מַרְאָה צְלוּלָה,
אִלֶּמֶת לְכָל יֵשׁ וְחָזוֹן רַק מַגִּידָה.
כִּסְדָן לְהַלְמוּת כֹּחַ עוֹלָמְךָ רָבַץ דּוּמָם,
וּמַרְאוֹת חַיָּיו עֻלְּפוּ בַאֲבַק מוֹרָשָׁה בָלָה –
אַךְ הִנֵּה רָזֵי יַלְדוּת נִפְקְחוּ לְתֻמָּם
וְעַם-חֶזְיוֹנוֹת רַב מִבֶּטֶן דִּמְעָה עָלָה.
מַה נִּפְלָא צְבָא הַדְּמֻיּוֹת בָּרַחְצָה הָאִלֶּמֶת,
רְסִיסֵי-בְכִי עַל מִצְחָן וּבְטַל-בְּרֵאשִׁית רֹאשָׁן;
מְחוֹלָן קַל מִכָּזָב וְרִמְזָן צַח מֵאֱמֶת,
זֶה סוֹדָן רַךְ וְחָדָשׁ וְהַפִּתְרוֹן יָשָׁן-נוֹשָׁן.
לֹא קָרוֹב וְלֹא רָחוֹק בָּעֵדָה הַנַּעֲלָסָה,
אַךְ רֵאשִׁית חַיִּים הֵן וְאַחֲרִית כָּל מְגַמָּה;
לִדְמוּתָן יִשְׁכַּח אִישׁ כָּל גְּבוּלוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה –
וּבְשֶׁטֶף מְרוּצָתָן כְּתַבְנִית גּוֹרָל תַּמָּה.
רַק מַרְאוֹת בְּלוּלִים הֵם – וּבְדִמְמַת מְחוֹלָם
מִמִּדָּה אֱלֵי מִדָּה יַעֲבִירוּ שְׁלוֹם חֲלִיפוֹת: –
מֵחֻקִּים וּמַסְלוּלִים אֶל נַפְשׁוֹ שָׁב הָעוֹלָם,
וְחֶלֶד אִישׁ מִתְפָּרֵד לְחִידוֹת מַאֲלִיפוֹת.
הַבֵּט וּרְאֵה מַה מָּתוֹק זֶה תֹהוּ לֹא-פָרוּעַ,
הַבּוֹרֵא רַצֵּי פְלָאִים וְשָׂם בִּנְתִיב תְּאוֹמִים;
בְרַחֲמוֹ חֹק עַל חֹק כְּאָח עַל אָח יָנוּעַ,
בְּחֵיקוֹ יִשָּׂא בִינוֹת כְּאוּדֵי פִתְרוֹן דּוֹמִים.
פֹּה יִגְהַר תְּהוֹם אֶל שְׁאוֹל, וְאַהֲבָה רֵאשִׁית אוֹנָהּ
תְּכַס עַל עִוְרוֹן בְּשָׂרִים וּבְדִידוּת-גֵּו אֲנוּשָׁה;
הַשְּׁכוֹל יְבַקֵּשׁ פִּשְׁרוֹ וּפְדוּת הָרַחֲמִים עוֹנָה,
וְדֵעַ יָלִיט פָּנָיו וְאַדַּרְתּוֹ חִין הַבּוּשָׁה.
תַּנְחוּמֵי-צָו עַתִּיקִים בִּרְפִידַת דְּמִי וּמְנוּחָה
הַזִּקְנָה תָבִיא שַׁי לַיַּלְדוּת הַקַּשּׁוּבָה;
לְפֶתַח נֶפֶשׁ אִשָּׁה מַמְּגוּרַת גֶּבֶר פְּתוּחָה,
מִמֶּרְחַק נוֹף-הָאַהֲבָה הוֹבִילָה רַעְיָה טוּבָהּ.
וּכְמֶגֶד חָדָשׁ טַעְמוֹ וְזָר לְעֵינֵי אָבוֹת –
יִזָּרַע צְבָא צֶאֱצָאִים בִּנְקִיקֵי חַיִּים צְחִיחִים;
וּבָא כְסָס וּכְגוֹאֵל בַּחוֹמוֹת הַנִּצָּבוֹת,
וְנִלְבְּנוּ לְבֵנִים וְגֻדְּעוּ אַרְצָה בְרִיחִים.
וְהָס! הַגַּלְגַּל חוֹזֵר; הַמַּרְאָה הִתְאַפֵּקָה,
וּלְבָבָהּ קַר וּמְעֻלָּף כִּתְבַלּוּל עֵין-סַנְוֵרִים;
רַק שְׂרִידִים שְׁכֵחֵי-חָזוֹן מְרַחֲפִים עוֹד בְּחֵיקָה –
הָאוֹב עוֹד יָכִין דְּבָרוֹ וּקְסָמָיו כְּבָר חֲסֵרִים.
וּפִתְאֹם – הַס וָהָס! הַמְּשׁוּבָה כְבָר הֵרִימָה
עַפְעַפֵּי-צֵל אֶל עָל, וְעַיִן שׂוֹחֲקָה קָרְצָה;
הַיֶּלֶד יִשְׁעֶה דֹם, עֲוִית הַקֵּץ בַּדִּמְעָה,
וְעוֹד מְעַט וְנִתְּרָה כְגַלְגַּל קָטָן אָרְצָה.
וּבְרֶגַע זֶה לֹא-צָפוּי, הַקָּט וְאוֹבֵד חִנָּם –
בְּעֶצֶם לֵב הַדִּמְעָה עוֹד שַׁעַר קָט יִקָּרַע;
וּדְמוּת מִתּוֹכָהּ תָּצִיץ – לֹא תִּזְעֹם וְלֹא תִנְעָם,
רַק תַּחֲרִישׁ מִכָּל רֶמֶז וְתִנְהַר דֹּם בִּיקָרָהּ.
כַּחֲנִינָה אֲשֶׁר תִּיף בִּכְלוֹת כָּל צְרִי מִיָּדָהּ,
כִּגְמוּל לֹא הִכִּיר רִיב וְלֹא עָבַר שְׁבִיל הַקְּנָאוֹת;
כְּטוֹב לֹא יָדַע אָח, כֶּאֱמֶת לֹא נִפְרָדָה –
כֵּן דְּמוּת אַלְמָוֶת זֹאת תְּחַל אֶת פְּנֵי הַבָּאוֹת.
וּבְטֶרֶם יִגְאֶה לֵב – וְנֻפְּצָה כָל הַמַּרְאָה,
וְצָלְלוּ שְׁבָרֶיהָ בַדִּמְעָה הַכּוֹזָבֶת;
וְשָׁקְטָה עֵין הַיֶּלֶד מִסּוֹדָהּ וּמִסַּעֲרָהּ,
וְיָד חֲמוּדָה תִּמְחֶה אֶת בַּהֲרוֹת הָאַלְמָוֶת.
יוֹם אֶתְמוֹל כִּי עָבַר...
מאתיעקב שטיינברג
יוֹם אֶתְמוֹל כִּי עָבַר –
וּשְׁכוֹל עַל לֹא-דָּבָר
יְצַו לְךָ אֵבֶל וּמְרִי לְלֹא-בִינוֹת;
כַּאֲסַפְסוּף שֶׁל מֵתִים אֶל פְּנֵי הָרוֹצֵחַ –
הָרְגָעִים מְבַכִּים, הַשָּׁעוֹת מַלִּינוֹת: –
אֲבוֹי לְךָ, גֶּבֶר, הַנָּס וְשׁוֹכֵחַ:
יוֹם אֶתְמוֹל זֶה עָבַר
כִּגְמוּל עַל לֹא-דָבָר.
יוֹם אֶתְמוֹל כִּי כָלָה –
וְגַאֲוָה נִבְהָלָה
תְּגַשֵּׁשׁ לַשָּׁוְא בֵּין נִשְׁכָּחוֹת פָּעַלְתָּ;
שְׂפַת עִוְעִים לֹא-תִשְׁמַע תַּעַנְךָ הַמְּזִמָּה,
הַקִּנְאָה לֹא תַעַן עַד-מָה בְּאִוַּלְתָּהּ,
וְחֶרֶשׁ רַק תֵּבְךְּ הָעֲלִילָה הַתְּמִימָה: –
יוֹם אֶתְמוֹל זֶה כָלָה
כְּתַאֲוָה נִבְהָלָה.
יוֹם אֶתְמוֹל כִּי זָכַר
תַּעֲלוּלֵי יוֹם-מָחָר,
וְצָרַר אֲמִתּוֹ בָאוֹן וּבְמַחֲשָׁבָה: –
עֲמָלוֹ הַגָּנוּז לֹא יָסוּף בִּמְהֵרָה,
וְדָבֵק כְּחֹק אֱלֵי חֻקֵּי רְבָבָה,
עַד אִם שְׂפַת מוֹרָשָׁה אֶת טוּבוֹ סִפֵּרָה:
יוֹם אֶתְמוֹל זֶה זָכַר
תַּעֲלוּמוֹת יוֹם-מָחָר.
וַיְהִי הָרִיב...
מאתיעקב שטיינברג
וַיְהִי הָרִיב בֵּין עַם לָעָם,
וְחֶרֶב-מְרִי הוּחַדָּה;
מֵרִבְצוֹ תַּן-הַמָּוֶת קָם,
וֶעֱנוּת הֵחִישָׁה צַעֲדָהּ.
וַיֵּצֵא אִישׁ לִשְׂדֵה-הַקְּרָב,
וּשְׁמוֹ לַקְּרָב אַלְמוֹנִי;
וּבְלִבּוֹ שִׂיג: גּוֹרָלִי רַב,
כִּי גוֹרַל-עָם אֲדוֹנִי.
וַיֵּלֶךְ כֹּה בְלֶחֶם צַר
בְּכֹחַ זֹה הַגְּזֵרָה;
וַיִּיטַב לוֹ כָל סְגָן וָשַׂר
וּלְשׁוֹנָם חֹק דִּבֵּרָה.
וּבְרֶדֶת בְּרַד הָאֵשׁ מִמְּרוֹם
שָׁמַיִם, שְׁמֵי מִלְחָמָה, –
וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ עוֹד לַחֲלֹם
כִּי נַפְשׁוֹ קִרְבּוֹ רָמָה.
וּבְחָמְדוֹ בוֹר כְּחֶמְדַּת קֵן,
וּבְמַאֲרַב אֵימִים שָׁכָב –
וַיִּשְׂטֹם עוֹד וַיַּחֲרָק-שֵׁן
עַל אוֹיֵב גָּדַר דְּרָכָיו.
וּבְעָיְפוֹ מְאֹד, וְעַשׁ הַזְּמַן
בְּחַרְבּוֹ הַנִּמְהָרָה –
וַיִּשְׁלַח עוֹד הַחֵץ הָרָן
כִּשְׁלֹחַ אֶל מַטָּרָה.
וּכְתֹם כָּל קְרָב, כִּי קֵץ לַכֹּל,
וּמַזָּל עָלָיו חָמָל –
וַיֵּדַע לִבּוֹ עוֹד לִשְׁאֹל
מֵחָדָשׁ שִׂיג וְעָמָל.
וַיְחִי עַד עֵת, וְלֹא שֵׁם וָאוֹת
לְמַעֲשָׂיו לֹא-נֶחְשָׁבִים;
וַיָּמָת דַּל וְתָם כְּמוֹת
כָּל אֶחָיו הָעֲנָוִים.
חֲרוּזִים
מאתיעקב שטיינברג
א
מִנְּעוּרַי קַצְתִּי דוּמָם בֶּאֱמֶת זוֹ שַׁכּוּלָה
הַטּוֹרְפָה גוּר חָכְמָתָהּ בְּפֶתַח כָּל מַטָּרָה;
כִּקְרֹא בַסֵּתֶר גּוֹרָל קְרָאַתְנִי לִקְרַאת גְּבוּלָהּ
מְזִמַּת-חַיִּים פּוֹתָה, חֲמוּדָה וַעֲקָרָה.
אֶת עָמָל לִי לֹא יָלְדָה, הַבְּכוֹר בְּטַף-הַחַיִּים,
וְאַחֲרָיו שַׁד לֹא חָלְצָה לַקִּנְאָה הַזּוֹלֵלָה;
מָלֵאתִי חֶמְדַּת יָחִיד בְּחָסְרִי אֶת הַשְּׁנַיִם,
כִּקְטֹן עֲלִילוֹת חֻקִּי חוֹבָתִי בִי גָדֵלָה.
ב
בְּגָדְלִי דָבְקָה בִּי עֲנָוָה זוֹ נִלְעָגָה
הָרוֹאָה גְמוּל בֶּעָבָר וְצֵל הֶעָתִיד טוּבָהּ;
הַגֵּא מִסֻּבְּכוֹ יֶחֱרַד אִם הוֹוֶה דָבָר הָגָה,
וְלֹא יֹאבֶה שְׂפַת-רְחוֹקוֹת וַאֲמִתָּן הָעֲזוּבָה.
וְגַם אֲנִי יֵשׁ אֶחֱרַד לִמְנָת הָעֵת הַחַיָּה,
וּשְׁבֹר רַעֲבוֹנִי בָהּ וּצְהֹל וּלְחשׁ בְּחֵיקָהּ: –
אַתְּ נַחֲלַת אִישׁ, אַתְּ אֵם כָּל-גְּמוּלוֹת, אַתְּ הָרַעְיָה –
וְהֵן כְּצֵל וַחֲלוֹם וְחַסְדָּן תִּקְוָה רֵיקָה.
ג
שְׂדֵה-קְבָרוֹת כְּכַף-אִישׁ, וּבְתַכְרִיךְ נְיָר רָעוּעַ
כָּל מֵתַי פְדוּיִים יַחַד מִתְּמוֹל זֶה לֹא הִכִּירָם;
הַיּוֹם בְּעַיִן דְּשֵׁנָה מִתְמוֹדֵד עַל צַעֲצוּעַ,
גַּלְגִלֵּי מָחָר קַלִּים יָסֹבּוּ כְבָר עַל צִירָם.
מֵחֵיק הַיּוֹם גֹּרַשְׁתֶּם, הָהּ שִׁירַי הַנִּגְנָזִים,
וּבְאוֹר תָּגוּרוּ שׁוּט – כְּחֹק לְחוֹבְקֵי-רִמָּה;
וּבְרֶדֶת לֵיל עַל עָם תָּקוּמוּ עוֹד לִרְמָזִים
וּבְנִיב-רְפָאִים תֶּהְגֶּה לְשׁוֹנְכֶם הַמַּחְכִּימָה.
ד
הֵם אָהֲבוּ הֱיוֹת טְעוּנִים כָּעֲנָפִים,
וּתְלוֹת הֲמוֹן כָּל פִּרְיָם עִם גֹּבַהּ מַבַּט-עָיִן;
מְשַׁל חַיֵּיהֶם רַךְ כְּשִׂיחַ עָלִים רָפִים,
כְּיָרֹק רַעֲנָן נַפְשָׁם וּקְלִפָּה לְבשׁ לֹא תָהִין.
וְתַחְתָּם עוֹמֵד גֶּזַע, וְעֵדוּת יָמָיו שְׁפוּנָה
בְּטַבְּעוֹת-שִׁרְיוֹן נִקְשׁוֹת כְּעֵין הַחוּם הַנּוֹבֵל;
לְשַׁד כִּלְיוֹתָיו מַחֲרִישׁ וּבְפָנָיו שֵׂיבַת-תְּלוּנָה,
וּזְבוּל שָׁרָשָׁיו יַחַד בְּמַחְשַׁךְ אֶרֶץ טוֹבֵל.
ה
הַשַּׁלִּיט, הוֹוֶה שְׁמוֹ, שְׁכֵחַנִי בֵין עֲבָדָיו,
עַל כֵּן יָשַׁבְתִּי פְרָזוֹת, לֹא אִישׁ בַּחֲצַר הַמְּלוּכָה;
וָאֵרֶא אוֹכְלֵי-לַחְמוֹ, וָאֵרֶא אֲשֶׁר נָדָב –
וָאֵלֵךְ סְחוֹר וּסְחוֹר לַסְּעֻדָּה הָעֲרוּכָה.
תָּעִיתִי כֹה וָכֹה מֵאַחֲרֵי גְבוּל וְחוֹמָה,
וּלְעִתִּים צֵאת הִרְחַקְתִּי וְשׁוּט עַד שְׂדֵה-עֲתִידוֹת;
מֵרָחוֹק קוֹל שָׁמַעְתִּי כַּעֲדַת סָרִיסִים הוֹמָה –
וּבְלִבִּי קִנְאוֹת עָתִיד, מְתוּקוֹת וּמַחֲרִידוֹת.
ו
פָּרָשַׁת דַּרְכֵי-אִישׁ, הַקְּצָרָה וְהַסְּתוּמָה,
לַשֶּׁקֶר רַק נִכְתֶּבֶת בְּעֵט-שְׂכִירִים מָהִיר;
חֲנֻפָּה, נוֹצָה קַלָּה, תְּסַלְסֵל תָּג לְתֻמָּהּ,
מִדְּיוֹ-צְדָקוֹת שְׁמֵנָה הַכְּתָב מֵאֵלָיו יָאִיר.
וּבְבוֹא הַזְּמַן לִשְׁפֹּט – לֹא יוּכַל לַתַּעֲלוּלִים,
כִּי רַב מִסְּפֹר הֲמוֹנָם וְתֹאַם רַב בִּכְזָבָם;
בַּסֵּפֶר הַקַּדְמוֹנִי נִבְלָעִים גְּוִילִים פְּסוּלִים,
וְשַׂר-הַזְּמַן בְּחָפְזוֹ לֹא רָאָם וְלֹא קְבָבָם.
ז
בְּעָנְיִי וּבְשִׁפְלִי בִּמְקוֹמִי שָׁם צָנַחְתִּי,
וְדִבַּת לֵץ מְצָאַתְנִי עַל עִיַּי הַנִּכְלָמִים;
יָגֹרְתִּי שְׁכוֹל וְחֶרְפָּה עַד כְּלוֹת הֲבֵל-מְלַאכְתִּי,
וְלֹא חָטְאוּ שְׂפָתַי לֵאמֹר: כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים.
וּבְשׁוּב כָּל נִדְּחֵי רוּחִי – מְצָאוּנִי בְּמִשְׁכָּנִי,
לְרַגְלַי סִיגִים בְּלוּלִים וּבְאֵשׁ הַכּוּר הַיָּשָׁן;
וַיְהִי הַכֹּל כְּשֶׁהָיָה: הַצּוֹרֵף תָּם וְעָנִי,
וּסְבִיבוֹ דְמִי-אַשָּׁפִים וְנֵד מֵאֵשׁ וְעָשָׁן.
ח
בִּצְבַת הַכְּאֵב עֲשׂוּיָה הַמְּלִיצָה הַנִּצְרָפָה,
הַפּוֹדָה אִישׁ וָעָם מִשְּׁבִי שִׁגְיוֹנוֹת בָּלִים;
מְשַׁל-הַחֵן כִּסְלִיחָה, וּמְעַט נִיחוֹחַ שָׂפָה
כַּאֲפֵר-חֲרָטָה דַק יְשַׁו עַל זְדוֹן הֲבָלִים.
בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה תִּיף הַשָּׂפָה הַָאַמִּיצָה,
וְדִבְּרָה תֹם וּנְכֹחָה כְּאֵשֶׁת אִישׁ מַצְלִיחַ;
וּמַזָּל רַע וְשׁוֹקֵק יְגַל עֲדִי הַמְּלִיצָה,
וְהֵנִיס יוֹם בְּחִידוֹת וְהִרְנִין לֵיל בְּשִׂיחַ.
ט
הַיֵּאוּשׁ מִצְפֶּה רָם, וּצְרִיחָיו הַנִּזְעָמִים
נִפְתָּחִים לְעֵת מְצֹא לְאֶחָד זָר וּפֶלִאי;
מִסָּבִיב חַרְשֵׂי חַיִּים וּמוֹץ וּמְכִתַּת גְּלָמִים –
וְעֵין הַזָּר בּוֹחֶנֶת וְשִׂים וֶאֱצֹר בַּכֶּלִי.
מַה שִּׁמְךָ, צִיר וָהֵלֶךְ, וְאַמְתַּחְתְּךָ מַה פִּתְרוֹנָהּ?
– הַנּׂחַם שְׁמִי, וְכִלְיִי – כּוּר אַחֲרוֹן לָאַמִּיצִים;
הִצַּלְתִּי מְעַט מִזְעָר, דֵּי-צְרֹף בְּאֵשׁ אַחֲרוֹנָה –
עֲרֹךְ וּשְׂפֹת הַכּוּר, וְעָלוּ תִימְרוֹת גִּצִּים.
י
הַזִּקְנָה שָׁלְחָה רָץ… אֵיךְ אֶפְתַּח לְךָ, הַמְבַשֵּׂר –
וְאַגַּן הַדִּמְיוֹן רַב בְּיָדַי הַנִּמְהָרוֹת?
– זְרֵה כָל רַצֵּי קֶצֶף וְחֵן לֹא-עַז תְּחַסֵּר,
וְהָיוּ חֹפֶן-יָד עֲנֻגּוֹת וִיקָרוֹת.
זֶה סָר וְאָחִיו בָּא… אֵיךְ אֶפְתַּח לְךָ, הַמַּלְאָךְ –
וּזְעֵיר מִיִּקְרוֹת דּוֹר בְּכַפִּי הַחֲרֵדָה?
– נְטשׁ תַּחְתֶּיךָ כֹּל כִּגְבוּרַת אִישׁ וְסַלָּח,
וְיַצְאוּ כוֹרֵי-עָם וְחִפְּשׂוּ הָאֲבֵדָה.
גַּם כִּי אֶתֹּם לָרִיק
מאתיעקב שטיינברג
גַּם כִּי אֶתֹּם לָרִיק, וַעֲמָלִי הַזַּךְ
יַד אֱוִילִים תִּטְּשֶׁנּוּ בְּאַשְׁפַּתּוֹת הַדּוֹר –
בִּרְכַּת עָנְיִי בְּמוֹתִי לֹא אֹבֶה עֲצֹר:
לוּ יִשָּׂגֵב כְּחָדָשׁ לְבַבְכֶם שֶׁשַּׁח!
לִבְּכֶם שׁוֹשָׁן בַּסְּתָו: נוֹדֵף רֵיחוֹ הַטּוֹב,
אַף גַּם יִיף בִּדְמִי גָן, עַד הָרוּחַ לֹא נָד;
פִּתְאֹם יַשִּׁיר מֵאֵלָיו, וְלֹא נָגְעָה בּוֹ יָד,
מְטַר עָלִים רֵיחָנִים כְּשַׁלֶּכֶת לָרֹב.
כָּכָה יִפְּלוּ יִצְרֵיכֶם, מֵתִים פֶּלִאים לִמְאֹד,
כְּרוּתֵי-חֶרֶשׁ מִלֵּב וְעֶדְנָתָם עוֹד בָּם;
נִגְרָר חִנָּם אַחֲרֵיכֶם זֶה שֹׁבֶל הַדָּם
בְּכָל אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בְּאַרְצוֹת-הַנּוֹד.
כְּתֹם גַּם קְצִיר אֵין-חֵפֶץ...
מאתיעקב שטיינברג
כְּתֹם גַּם קְצִיר אֵין-חֵפֶץ, וְרַב חֲרוּל הַמְּשׁוּגָה
בַּחֲצַר הַחַיִּים פְּנִימָה, כִּי רָפְתָה יָד נְכוֹנָה;
כָּל שְׂדֵה-הֶעָבָר נֶעֱזַב לַשִּׁכְחָה הָעֲנֻגָּה,
וּכְעֵבֶט דַּלִּים תִּשְׁבֹּת הַחֶלְקָה הָאַחֲרוֹנָה; –
עֵת מְרִי, אֲחִי הָעֹנִי, – כְּשִׁכּוֹר בֵּין מַדּוּחִים –
יִתְפַּלֵּשׁ אַף יִתְקוֹמֵּם אֶל פִּתְחֵי יָמִים רָעִים;
וּמוֹתַר תִּקְוַת אִישׁ וּשְׁאָר זִכְרוֹנוֹת בְּרוּכִים –
בִּנְקִיק הֲזָיָה נִדָּח יְבַקְשׁוּ מִפְלַט-פְּלָאִים; –
כִּכְלוֹת גַּם רָעָה זֹאת אֶל נַפְשְׁךָ, הָאָמָּן –
זְכֹר כִּי עֶרֶב בָּא וּבְחָפְזָה צְלָלִים בּוֹנִים;
כְּבָר סֻלָּם מֻצָּב נָכוֹן אֶל עֹפֶל הָאַרְגָּמָן,
עֲלֵה – וְנָפַל אָחוֹר וְנִשְׁבַּר כַּד-אֶבְיוֹנִים.
הַבְּתוּלוֹת מֵרָגוּזָה
מאתיעקב שטיינברג
הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים בִּנְתִיב הַכּוֹכָבִים,
וְצוֹפִים יָבִיאוּ בְּמִסְפָּר אֶת צְבָאָם;
כְּחָק-אֵל בַּל-יִמּוֹט גְּבוּלוֹתָם נִצָּבִים,
וְחֹק לֹא יְכַזֵּב הָאֵל אִם לֹא זָעָם.
וּתְבוּנַת הָאָדָם מִמַּעַל נִפְתַּחַת.
וּלְמִשְׁטָר צוֹפִיָּה הָאָרֶץ מִתָּחַת.
אַךְ תְּמוּרוֹת וְחִידוֹת בִּמְזִמּוֹת הָעִתִּים.
וְתַאֲוַת הַנְּצוּרוֹת עַד מָרוֹם חוֹתֶרֶת.
וְהוֹבְרֵי-שָׁמַיִם בָּאוֹתוֹת מַבִּיטִים,
וּכְנִכְתָּם לְעֵינָם נְתִיב-הַתִּפְאֶרֶת.
הֵם צוֹפִים בַּמַּחֲזֶה וּגְמוּלָם נִפְלָאוֹת,
וּמְבַשְׂרִים אֶל-נָכוֹן הַבְּשׂוֹרוֹת הָרָעוֹת.
וַיֻּגַּד בָּעָם: דָּרַךְ כּוֹכָב לֹא-נוֹדָע,
וּבְדַרְכּוֹ יִתְנַכֵּל אֶל מַסְלוּל אֲדָמָה;
זֶה שִׁבְטוֹ כְּחֶרֶב, אֲיֻמָּה בְּהוֹדָהּ,
וְאֹדֶם נְקָמוֹת בְּעֵינוֹ הַקָּמָה.
מֵאַחֲרָיו מְצוּלוֹת עַרְפִלִּים נִסְעָרוֹת,
כְּרִשְׁתוֹת אֲבַדּוֹן לְיוֹם-הָעֲבָרוֹת.
וַתִּגְדַּל הָאֵימָה וַתֶּחֱזַק בֶּעָרִים,
כִּי רַבָּה כָּל תְּנוּבָה בִּשְׂדוֹת הַחַטָּאִים;
כִּשְׂמָמִית תְּתַפֵּשׂ בָּרְחוֹבוֹת הַצָּרִים,
כְּפֶרֶס תְּקַנֵּן עַל בָּתִּים נִשָּׂאִים.
וְחִישׁ אֲבַק-עִיר אֶת הַזְּוָעָה יַפְרִיחַ,
וּזְבוּבֵי בַּלָּהוֹת נִבְרָאִים מִשִּׂיחַ.
וְרָגוּזָה הָעִיר אַף הִיא הָמְתָה לַשְּׁמוּעָה
וַיְשַׁוַּע לְנֹחַם וּצְדָקָה גַם עַמָּהּ;
הַחוֹטֵא בָהּ יֵבוֹשׁ מִדַּרְכּוֹ הַפְּרוּעָה,
מִשֹּׁבֶל עַנְוָתָהּ – הַנֶּפֶשׁ הַתַּמָּה.
כִּי עַז יוֹם-הַמִּשְׁפָּט – וְאִישׁ לִבּוֹ נָבוֹן
לֹא יִשָּׂא מַעֲמָסָה, אִם חֶסֶד אוֹ עָווֹן.
כְּנֵטֶל לַלֵּב הֵד הַמַּעֲשִׂים הַגְּמוּרִים,
וּמְחוֹת אוֹתָם יֵלֶא גַם גִּבּוֹר גַּם חָכָם;
אַךְ כְּבֵדִים מִכֹּל מַאֲוַיֵּי בִכּוּרִים,
לֹא חִלְּלָם עֹנֶג וּכְאֵב לֹא חֲנָכָם.
מֵעֹצֶב מַעֲמָסָה, עֲנֻגָּה וּסְתוּמָה,
מִתְאַפְּקָה וּמְצַפָּה הַבְּתוּלָה בְּתֻמָּהּ.
וַיַּךְ נֹחַם עַז אֶת כָּל בְּתוּלוֹת הַקִּרְיָה,
וּבְשָׂרָן עֲלֵיהֶן מַזְכֶּרֶת שִׁגָּיוֹן;
לְבָבָן יִתְפַּלֵּץ כִּקְלִפָּה מִפִּרְיָהּ,
וְתֻמָּן הַקּוֹרֵן תֵּדַעְנָה רַק עָיֹן.
וּכְכַלָּה בִּמְלֹאת אַהֲבָתָהּ הַכְּלוּלָה –
עַל דּוֹד תְּשׁוּקָתָהּ תִּתְרַפֵּק כָּל בְּתוּלָה.
חִישׁ נוֹקְפִּים הַיָּמִים, וְגֶפֶן-הַחַיִּים
כְּמוֹ מִסְפַּר יְרָחִים שָׂרִיגֶיהָ עוֹד תַּעַשׂ;
אֵין צַו וְאֵין נוֹגֵשׂ עִם עַנְוַת עַרְבַּיִם,
וּבְטֶרֶם-לֵיל חָדְלוּ גַם לַעַג גַּם כָּעַס.
אַךְ אַהֲבָה וָנֹעַר, הָאָח וְהָאָחוֹת,
מַעְפִּילִים אֶל חִשְׁקָם בִּדְרָכִים נִדָּחוֹת.
יֵשׁ כֵּף עִם-רָגוּזָה: אֶל צַלְעוֹת גַבְנֻנָּיו
תִּתְעַלֵּם מְצוּלַת-יָם עַזָּה וּשְׁחֹרָה;
רַק שְׁבִיל-פֶּרֶא אֶחָד אֶל שִׂיאוֹ יְגֻנָּב,
וּבְקֶרֶב הָעָם “כֵּף-הָאֵימִים” לוֹ קֹרָא.
וְשָׁם, עַל תְּהוֹם יָם וּתְהוֹם יוֹם-הַפְּקֻדָּה,
הִתְעַלְּסוּ הַבְּתוּלוֹת בַּעֲזוּבָה חֲמוּדָה.
בִּמְסִלַּת נֶאֱהָבִים הָעֵת תָּחִישׁ צַעֲדָהּ,
וּכְלֶכְתָּהּ כֵּן תַּבְשִׁיל אֶת פְּרִי-הָאַהָבִים;
וּכְתֹם רֵאשִׁית חֶמְדָּה הָעַלְמָה לְבַדָּהּ
מִנֹּחַם כְּבָר תֵּבְךְּ עַל חֲלוֹמוֹת נֶעֱזָבִים.
הַשְּׁכוֹל וְהָעֹנֶג כְּאַחִים תְּאוֹמִים,
וְכָזָב יֵשׁ עָף עַד חֶזְיוֹנוֹת מְרוֹמִים.
לַשָּׁוְא נִבְּאוּ צוֹפִים נוֹרָאוֹת נִשְׂגָּבוֹת,
כִּכְתָב עַל פְּנֵי מַיִם כֵּן צִיּוּן בַּזְּמַנִּים;
הָאָרֶץ הַיְשָׁנָה כְּאֶרֶץ נְדָבוֹת,
וּבִטְחוֹן אֵין-חֵקֶר פָּנֶיהָ מְתַנִּים.
רַק אֻמְלָל וְנוֹאָשׁ מֵאַהֲבַת סְתָרִים
יַרְשִׁיעוּ אֶת הַבְלֵי הַחַיִּים הַיְקָרִים.
וּבְשׁוּב הֲבֵל-עוֹלָם וַתָּשָׁב הַכְּלִמָּה.
וּגְמוּל שָׁב לַהוֹן וּכְאֵב לָאֲבֵדָה;
מְעַט דִּבַּת כָּבוֹד לַנֶּפֶשׁ נְעִימָה
מִסְּגֻלַּת שִׁגְיוֹנוֹת יְקָרָה וּכְבֵדָה.
וְעַלְמוֹת הַחֵן, אֲשֶׁר הָרוּ לִתְשׁוּקָה,
לְנַפְשָׁם כְּבָר חָפְרוּ בְּאֵר-תּוּגָה עֲמֻקָּה.
בַּחוּץ וּבַחֲדָרִים תְּשַׁכֵּל הַבּוּשָׁה,
וְרַחְמָן יֶהֱמֶה מֵרֹךְ בְּלִי-הֲפוּגוֹת;
וְשָׁם, עַל הַכֵּף, מְנוּחָתָן נְטוּשָׁה,
וּשְׁסוּעָה הִיא כֻלָּהּ מִנְּשִׁיקוֹת עֲנֻגּוֹת.
וְשָׁמָּה תָבֹאנָה אֶת שִׁבְרָן לְתַנּוֹת,
וְתוּר אַחֲרֵי שִׁבְרָן מְנוּחוֹת שַׁאֲנַנּוֹת.
וּבְאַחַד הַיָּמִים וַתִּגְמֹל עֲצָתָן,
וַיֵּלְכוּ נֵד אֶחָד בַּכֵּף אֶל הַמְּנוּחוֹת;
הַיָּם רָם לִקְרָאתָן כְּאוֹהֵב וְחָתָן,
וּמִשְׁבְּרֵי תְהוֹמוֹ כַּזְּרוֹעוֹת הַשְּׁלוּחוֹת.
וּבְקָפְצָן עוֹד עַלְמָה אֶל עַלְמָה דָבֵקָה –
וַתִּסְגֹּר עֲלֵיהֶן הַמְּצוּלָה אֶת חֵיקָהּ.
[כפשעים לא-יכופרו גם פשעי אב לילדיו]
מאתיעקב שטיינברג
כִּפְשָׁעִים לֹא-יְכֻפְּרוּ גַם פִּשְׁעֵי אָב לִילָדָיו,
לֹא תִמְחֵם עוֹד בְּחָפְזָה זוֹ אַהֲבַת-נֹחַם קְרוֹבָה;
לֹא יוֹעִיל הוֹן הַלֵּב עִם חַסְדּוֹ אֲשֶׁר נָדָב,
וְעָרְמַת גְּמוּל לְרֹב וּזְמַן, אֲבִי כָל-טוֹבָה.
כַּחֲצַר אֶבְיוֹנִים נִרְפִּים כֵּן תֵּבֵל זוֹ נִדָּחָה,
וּבוֹר הַחַיִּים נֶאֱלַח בִּקְרוּם חֲנֻפָּה שְׁמֵנָה;
רַק יַלְדוּת אַחַת יֵשׁ לְזֵכֶר וְלִבְרָכָה,
בְּלִבָּהּ עֶרְגַּת-כֹּל וְקִנְאַת-תֹּם בְּעֵינָהּ.
מִי פֶתִי יֵרְדְּ בְּחֻקָּיו וּבָא בַהֲמוֹן תְּאוּנָה
עַל חֶמְדָּה זוֹ הַטְּלוּלָה בְּאֵימוֹת-חֵן וּדְמָעוֹת?
לַנִּגְלוֹת לָנוּ רִיב; אֶל תְּלוּנַת יֶלֶד שְׂפוּנָה.
כְּאִלְּמִים רַק נְגַשֵּׁשׁ לְרַחֵם וּלְהִשְׁתָּאוֹת.
[בין עיי עולם זה מה קל ליגע-עינים]
מאתיעקב שטיינברג
בֵּין עִיֵּי עוֹלָם זֶה מַה קַּל לִיגַע-עֵינַיִם
לָתוּר אַחֲרֵי הַתֵּל הַצּוֹפֶה פְּנֵי מְנוּחָה;
עֲלוֹת וַחֲזוֹת מִשָּׁם, וַחֲשֹׁב: לֹא עֵת מֹאזְנַיִם,
לִשְׁקֹל בְּאֵימַת כְּסִיל זוֹ אַחֲרִית גֶּבֶר דְּלוּחָה.
אִם אֻמְלַל מַעֲשֶׂה אִישׁ וְהָשְׁלַךְ בְּאֵין-רוֹאִים
כִּפְרִי מִכַּף הַיֶּלֶד הַשָּׂשׂ לִמְשׁוּבַת חִנָּם, –
עַל-מָהּ עוֹד מְדֹד בְּזֶרֶת הַשְּׁבִיל אֶל חוֹר-מַחֲבוֹאִים,
מַה מֵּלִיץ לְנִפְשָׁעִים וּמְחוֹת לֹא יֵדַע דִּינָם?
זֶה פְּרַקְלִיט שָׁב מִדִּין וְכִפַּת רֹאשׁוֹ שְׁמוּטָה,
וּמִצְחוֹ מַעֲלֶה אֵד מִפִּלְפּוּל חַם בַּמֹּחַ: –
וּפָרַט שׁוּב נְאוּמוֹ וְ“הֵידָד” שָׁוֶה פְּרוּטָה
יַעֲטֵהוּ רֶגַע הֶבֶל לְחַטֵּט וְלִשְׂמֹחַ.
[על-מה יקרת כה?]
מאתיעקב שטיינברג
עַל-מָה יָקַרְתָּ כֹּה? –
זֶה גוֹרָל לִי כְרֵעַ,
וּבְטֶרֶם אֶרְאֶה מָוֶת עוֹד מַרְאוֹת לִי נְכוֹנִים;
הַזְּמַן יַנְחֵנִי שֶׁפִי, וּבַאֲשֶׁר אֶתְמַהְמֵהַּ –
שָׁם תִּפְרֹץ דְּמוּת לְרֹב וְתִיף עֲשֶׂרֶת מוֹנִים.
עַל-מָה אֻמְלַלְתָּ כֹּה? –
זֶה גוֹרָל לִי כְחָנֵף,
לֹא יֵשֵׁב שֶׁבֶת-אָח עַד צְמֹחַ גְּדוֹלָה אַחַת;
רַק קְטַנּוֹת, זֵר בְּלִי-שֵׁם. אַךְ טוֹב הָעֵץ הֶעָנֵף: –
אֲמִירוֹ זֵכֶר רָם וְצִלּוֹ יִשְׁבְּ מִתַּחַת.
עַל-מָה שָׁלַוְתָּ כֹּה? –
זֶה גוֹרָל לִי אַכְזָרִי,
וּכְעָנְיִי כֵּן גֵּרְשַׁנִי מִקְּרֹב אֶל רֹךְ הַדְּאָגָה;
וְהוּא לִמְּדַנִי רְאוֹת מִלְּבָבִי וּמִבְּשָׂרִי –
עַד אִם גַּם בּוֹ וּפְחָדָיו לְבָבִי עוֹד לֹא הָגָה.
[אחזנו לשווא - וזכרתם כי נידחתי]
מאתיעקב שטיינברג
אֶחֱזֶנּוּ לַשָּׁוְא – וּזְכַרְתֶּם כִּי נִדַּחְתִּי,
וְנִקְלוֹת אֵין בְּכַפִּי, מִבְּרִיתְכֶם הַחֲנֵפָה;
וּגְרַרְתֶּם כְּנוֹשָׁנוֹת כָּל שָׂרִיד בְּאַמְתַּחְתִּי,
וּקְרֹא: יְחִי הָאִישׁ, וְשֶׁבַח מְלֹא-הָאֵיפָה.
וַאֲנִי כְבָר צֵל לֹא-עָז וְגֵר גַּם אָז בֵּין צְלָלִים
וְנוֹטֵר לֹא יִתְּנֵנִי בְסוֹד חֲנוּטִים קְדוֹשִׁים;
זֶה מֹחִי קְלִפָּה רֵיקָה, וּסְפָרַי הַנִּבְהָלִים
מָגִנָּם אָבָק רַב מִפַּחַד כְּסִילִים נוֹשִׁים.
וּבָאתֶם בֵּית-הָעֵקֶד וְעַלְעֵל בָּם בִּרְעָדָה,
וּשְׁאֹל: מָה רֹגֶז זֶה וְאֵיכָה זְמַן לֹא בְלָמוֹ;
וְאָץ לְהָשִׁיב אַיִן. הָאֶחָד אֲשֶׁר יָדַע –
לְבָבוֹ קִיא-תוֹלָעִים וְאֵד בֵּין אֵדִים דָּמוֹ.
בַּלָּדוֹת
מאתיעקב שטיינברג
א: הַדְּאָגָה
אֶת סַף בֵּיתוֹ עָבַר הַצּוֹרֵף, וַיַּרְא
כִּדְמוּת מִתְפַּלֶּשֶׁת בָּאֵפֶר הַקַּר.
וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ: הֲלֹא זֹאת הַדְּאָגָה;
וַתִּלְעַג לִבְרִיחִי הָעַז, כְּמִנְהָגָהּ.
וַיֵּשֶׁב לְלַבּוֹת הָאֵשׁ בְּרֹאשׁ שַׁח;
מְזִמָּה בְרוּחוֹ וּבְפִיו מַעֲנֶה רַךְ:
– הִכָּבְדִי וּגְשִׁי עַד הָאֵשׁ, וּלְיַד כּוּרִי
כְּאַחַת נַעֲרוֹתַי הַטּוֹבוֹת תָּגוּרִי.
הִיא זָעָה וְנָעָה כַגּוֹרָל הַמָּט;
הַצּוֹרֵף מְפַתֶּה וּמַחְנִיף בַּלָּט:
– עוֹד זְעֵיר וַאֲחַבְּקֵךְ, אֲחוֹתִי דוֹאֶבֶת;
עִזְרִינִי וּפְחִי עוֹד גַּם אַתְּ בַּשַּׁלְהֶבֶת.
הִיא נִגְּשָׁה, וַתֵּיטֶב לָשֶׁבֶת בִּמְקוֹם
שָׁם תַּאֲוַת הָאָמָּן נִצְרֶפֶת עַד-תֹּם.
וּבְאָזְנָהּ בָּא לַחֲשׁוֹ: עַל כֵּן לָךְ קָרָאתִי, –
כִּי חָסְרָה עוֹד רֶטֶט הַכְּאֵב יְצִיקָתִי;
וְעַתָּה שְׁמָעִינִי וְקִסְמִי לַיְקוֹד. –
וַתִּשְׁמַע וַתִּפָּת וַתִּגְהַר מְאֹד.
וַיֵּט וַיֹּאחֲזֶנָּה בְּרֶגֶשׁ וּבְאֵיבָה,
וַיַּשְׁלֵךְ אֶת טַרְפּוֹ לָאֵשׁ הָרְעֵבָה.
וַיִּשְׁמֹר אֶת סוֹדוֹ. רַק נוֹדְעָה מֵאָז
מְלַכְתּוֹ הַטְּבוּעָה בַעֲדָיֵי הַפָּז.
ב: הַגָּבִיעַ
וַיֶּחְכַּם הַמֶּלֶךְ וַיַּגְדֵּל אֶת שְׁמוֹ,
וַיְבַקֵּשׁ עוֹד חָכְמָה וַיֵּלֶא לִמְצֹא.
וַיִּשְׁלַח לַצּוֹרֵף: עֲשֵׂה לִי גָּבִיעַ,
וְיִהְיֶה לִי אוֹב וּפִתְרוֹנִים יַבִּיעַ.
וַיִּצְבֹּר הַצּוֹרֵף אֶת זְהָבוֹ הַמְעָט,
וַיַּשְׁלֵךְ לַכּוּר – וּפִיו דּוֹבֵב בַּלָּט.
וַיְהִי בְּהַחִלּוֹ לְדוֹבֵב לְחָשָׁיו,
לָשִׁית בַּגָּבִיעַ קוֹל אוֹב, כַּאֲשֶׁר חָשָׁב –
וַיּוּעַם וַיִּקְדַּר הַזָּהָב הַטּוֹב,
וַיְהִי כִפְנֵי סִיגִים נִשְׁכָּחִים לָרֹב.
וַיִּשֹּׁם הַצּוֹרֵף, וַיְחַבֵּל תַּחְבּוּלָה;
וַיִּצֹּק מִכֶּסֶף הַיְצִיקָה הַצְּלוּלָה.
וַיָּנַע אֶת שְׂפָתָיו. אַךְ לַחַשׁ הָרָז
הִתְנַכֵּל לַכֶּסֶף וְזָהֳרוֹ גָז.
וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיֵּשְׂטְ מִן הַשְּׁנַיִם,
וַיְגַשֵּׁשׁ וַיִּמְצָא בְדִיל בֶּן-כִּלְאַיִם.
וַיּוֹסֶף לָצֶקֶת וַיִּלְאַט בְּפִיו,
וַתִּצְלַח הַמְּלָאכָה וַיּוֹשַׁע הַנִּיב.
וַיְכַל מַעֲשֵׂהוּ, וּגְבִיעַ הַקְּסָמִים
הִתְנַבֵּא וַיְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן הַחֲכָמִים.
וַיְצַף אוֹתוֹ זָהָב וַיּיף עַד-בְּלִי-דָי;
וַיָּבֵא לַמֶּלֶךְ וַיִּתֶּן לוֹ שָׁי.
ג: הַהֶבֶל
הַהֶבֶל הִתְחַפֵּשׂ וַיִּדְפֹּק כְּגֵר
עַל דֶּלֶת בָּעִיר, וְהַצּוֹרֵף עוֹד עֵר.
וְלֹא אָבָה פָתוֹחַ – אַךְ צָו לָאוֹרֵחַ;
וַיִּפְרֹץ הַזָּר, וְהָאִישׁ אַךְ פּוֹתֵחַ.
וַיֵּשֶׁב וַיַּחְתֶּה בָאֵשׁ הַדּוֹעֶכֶת,
וַיְמַשֵּׁשׁ וַיִּשְׁאַל לִפְזוּרֵי מַתֶּכֶת.
וַיַּעַן הַצּוֹרֵף, וְאִם הִתְמַהְמֵהַּ:
זֶה כַסְפִּי לִי-עֶבֶד וּזְהָבִי כְרֵעַ.
וַיֹּאמֶר: אִם תִּתֵּן לִצְמִיתוּת לִי אֵלֶּה –
וְאֶתְּנְךָ לְשֵׁם וּבְפָעָלְךָ לֹא תֵלֶא.
וַיֵּבוֹשׁ הַצּוֹרֵף מִצְּחוֹק וַעֲנָוָה,
וַיִּקְרָא: כִּדְבָרְךָ! אַךְ מוֹפֵת לִי הָבָה.
כֵּן יִהְיֶה! – עָנָהוּ, – וּבְזֹאת תֵּדַע כֹּחִי
כִּי עוֹשֵׂה נִפְלָאוֹת מֵעוֹדִי אָנֹכִי.
– שְׁבֵה שֶׁבְיְךָ חִנָּם בְּצַלְמֵי מְלַאכְתִּי,
וֶאֱצָל-לְךָ בְּרָכָה מֵאֲשֶׁר בֵּרַכְתִּי.
כֹּה דִבֵּר הַלָּז; וּבְפִיו עוֹד מְשָׁלוֹ –
וַיֶּחְמַר בַּכּוּר שָׁם, גַּם יָרוֹד גַּם עָלֹה.
וּבְטֶרֶם יְלַבֶּה לֶהָבָה כְּחֻקָּהּ –
וּדְמוּת לֹא-שֹׁעֲרָהּ כַּחֹק כְּבָר יְצוּקָה.
– עוֹד הַאֲמִין לֹא אֹבֶה – כִּי גְמוּל גַּם בִּרְמִיָּה;
עֲשֵׂה לִי בְאֵשׁ, וּבְחַנְתִּיךָ בַּשְׁנִיָּה.
וּכְדַבְּרוֹ כֵן צָחַק הַצּוֹרֵף, כִּי מָנָה
מִנְּעוּרָיו גַּם תְּכָכִים בָּאֵשׁ הַנֶּאֱמָנָה.
אַךְ קַלָּה וּצְחִיחָה כְּבַת-הַמַפּוּחַ,
הִתְלַבְּטָה כְבָר אֵשׁ לַכּוּר הַנָּפוּחַ.
וּכְרוֹחֵץ מִתְפַּנֵּק מֵרַחְצוֹ כִי עָלָה –
מִלַּהֲבָהּ כֵּן עָלְתָה הַדְּמוּת הַנִּדְגָּלָה.
וְהַצּוֹרֵף עִם נַפְשׁוֹ; וַיַּהַס הֲמוֹנָהּ,
וַיִּפְצַר בָּאִישׁ: עוֹד לִי זֹאת לָאַחֲרוֹנָה: –
עֲשֵה כְחֶמְלָתִי לִיצוּר הַגִּלְגּוּלִים,
וּפְרֹשׂ אֲפֵר חַיִּים עַל פָּנָיו הַגְּאוּלִים.
וַיְמָאֵן הַזָּר, כִּי לֹא נֻסָּה בְזֹאת;
וַיֹּאמֶר: שַׁלְּחֵנִי, לֹא אוּכַל עֲשׂוֹת.
ד: שְׁלשֶׁת הַיְתָרִים
וַיֶּאֱהַב הַצּוֹרֵף וַיְאָרֶשׂ לוֹ אִשָּׁה;
וַתָּקָץ בִּמְלֶאכֶת הַדַּל הַמַּחֲרִישָׁה.
וַתַּרְא כִּי רַב חֶלְקוֹ בִתְבוּנוֹת וּבְרָעוֹת,
וַתִּתְחַל וַתֵּבְךְּ מֵרֹךְ וְהִשְׁתָּאוֹת.
וַתְּדַבֵּר עַל לִבּוֹ: מְצָרֵף וְאָמָן –
כָּל יִקְרוֹת חַיֶּיךָ כִבְלוּלוֹת מִי שָׂמָן?
וַיַּעַן וַיֹּאמֶר: כְּכֹחִי אִוַּלְתִּי –
שִׁחַתִּי אֶת טוּבִי וְחֶפְצִי הִצַּלְתִּי.
וַתּוֹסֶף עַנּוֹתוֹ: מִי יִשְׁבְּ אִישׁ כָּמוֹךָ –
וּמָחַץ תַּאֲוָתוֹ וְגָאַל אֶת כֹּחָהּ?
וַיֹּאמֶר:אִסְרִינִי בִשְׁלשָׁה יְתָרִים,
בְּתוֹדָה וּבְחֵן וּבִגְמוּלוֹת נִפְתָּרִים.
וַתַּעַשׂ לוֹ כֵן; וַיְהִי אַסִּיר תְּשׁוּאוֹת,
וְקִנְאָה וַחֲנֻפָּה הַשּוֹמְרוֹת הַשְּׂנוּאוֹת.
ה: וַיְהִי בִּימֵי אֵיד…
וַיְהִי בְּידֵי אֵיד – וַיִּבְרְחוּ שְׁנַיִם
מִנַּעֲרֵי הַצּוֹרֵף אֶל בִּקְעַת הַחַיִּים.
וַיֵּרֶד לַבִּקְעָה וַיָּבוֹא בֵין זָרִים
וַיִּשְׁאַל: הֲנִתְעוּ הֵנָּה הַנְּעָרִים?
וְהָיָה כִּי נֶחְקַר לְאוֹת – וַיִּכָּלֵם
כְּאִישׁ עוֹד יִתְאַפֵּק וְאֵידוֹ כְבָר שָׁלֵם.
וַיַּגֵּד הָאוֹתוֹת: הָאֶחָד אִישׁ-עִתִּי,
וּבְבוֹאוֹ יְרַקַּע עַד-תֹּם אֶת אֲמִתִּי.
וְאָחִיו עוֹד נַעַר, וְאָץ רַק לִבְרֹחַ: –
הַדִּמְיוֹן לוֹ קֹרָא; וְהַגָּדוֹל – הַכֹּחַ.
וַיֹּאמְרוּ לוֹ רַבִּים: בַּגַּיְא בֵּין הַגְבָלִים
רָאִינוּ אֶת שְׁנֵיהֶם כִּשְׁבוּיִים אֻמְלָלִים.
הַדִּמְיוֹן כְּלֵץ, וּבִידֵי עֶבֶד כְּבוּלוֹת,
הַכֹּחַ יְסוֹבֵב אֶת גַּלְגַּל הַגְּמוּלוֹת.
ו: בַּדֶּרֶךְ
נוֹף-יוֹם. רָזֵי-תָמִיד. בְּרַגְלוֹ הַכְּבֵדִה
יִתְנַהֵל הַצּוֹרֵף, וְדַרְכּוֹ לֹא יֵדָע.
הַלְעַרְבוֹת הַגֶּבֶר? הַלְגִבְעוֹת הַנְּעוּרִים?
עַל שִׁכְמוֹ לְמַשָּׂא הַכֵּלִים הַצְּרוּרִים.
וּבְצַעֲדוֹ יַחְשֹׁב: הַכְּלִי בְאַמְתַּחְתִּי –
וּלְחֹמֶר הָאֱמֶת; וְזֹאת לֹא לָקַחְתִּי.
מִמַּחֲזֶה וּפְזוּרָיו כִּדְמוּת הִיא לְקוּחָה,
וְגָדְלָה מִדִּמְיוֹן כְּאֵשׁ מִמַּפּוּחָהּ.
וְאִישׁ יְבַקְשֶׁנָּה – יְבַקֵּשׁ בַּחַיּים,
וְאִישׁ יִמְצָאֶנָּה – לֹא יִמְצָא חָפְנַיִם.
זְעֵיר פֹּה, זְעֵיר שָׁם. וְהַסִּיגִים הֲרָרִים –
וּכְבָרָה לִי קְטַנָּה וְיָמַי כֹּה קְצָרִים.
ג. שירים אחרונים
מאתיעקב שטיינברג
הַפְּגִישָׁה עִם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ
מאתיעקב שטיינברג
בְּצוֹק יוֹם-בַּטָּלָה, בְּשִׁפְעַת הָרְחוֹב,
הִבְהִילָה לְפָּנָיו מַזָּלוֹ הַטּוֹב.
וַיְהִי אַךְ קָרֵבָה – וְעֵינָהּ הֵעִידָה,
כִּי מַתַּן כָּל נַפְשָׁהּ לָאִישׁ לִיחִידָהּ.
וַיְהִי אַךְ בְּחָנָהּ – וַיִּיטַב מֵרוּחָהּ,
וַיַּפְלֵא כְּאִישׁ אַהֲבָתוֹ הַבְּרוּכָה.
וּבְטֶרֶם תִּשְׁבֶּנּוּ הַבְּרָכָה בַּהֲמוֹנָהּ –
וַיִּשְׁבְּ אֶת כָּל פְּלָאָיו בַּעֲצָתוֹ הַנְּכוֹנָה.
וּבְטֶרֶם כָּל רֹךְ, כְּמִתְאַפֵּק מִמְּשׁוּגָה –
וַיְחַזֵּק דִּמְיוֹנוֹ לִמְלָאכָה עֲנֻגָּה.
וּכְגֶבֶר בְּכֹחוֹ וְאֵשֶׁת עֲדָנָיו
עוֹד תְּלַבֶּה אֶת אִשָּׁה בְּדָמָהּ הֶעָנָו: –
כֵּן שָׂשׂ לִמְקוֹם סֵתֶר עִם רָזִים וִיצָרִים,
וּמְשֹׁךְ אֵשֶׁת בְּרִיתוֹ בִּתְכָכִים יְקָרִים.
וְשָׁם יָרַד מָסָךְ: הִיא כְסוּת-הַבֵּינַיִם
בִּפְנֵי אֹהֶל אוֹהֵב אוֹ בֵית-הָאָבְנַיִם.
וַתֵּעָשׂ הַמְלָאכָה, וְעֵד לֹא הִכְלִימָהּ,
וְלֹא נִגְרַע אַף הֵד מֵחִידָתָהּ הַתְּמִימָה.
רַק לַחַשׁ, כְּקוֹל חֲתַן דּוֹדִים בִּמְצָרָיו,
בְּמֶתֶק הַנְּצוּרוֹת לְתֻמּוֹ הִתְעָרָב:
– עַל מָה כֹּה בּוֹשַׁשְׁתְּ? – “עַתָּה צְלַח, כִּי הִנֵּנִי”
– כִּמְעַט נָס גְּאוֹנִי, אַף כָּהֲתָה עֵינִי.
“לוּ בּשְׁתָּ וָאַעַן.” – בְּצִלִּי הָלַכְתִּי,
וָאִכּוֹן כִּמְעַט גַּם בְּיַרְחֵי שַׁלַּכְתִּי.
“כָּאוֹהֵב לוּ רַבְתְּ לַאֲשֶׁר יִתְמַהְמֵהַּ.”
– כְּמַחֲרִישׁ הָיִיתִי מִגּוֹרָל וָדֵעַ.
"בְּפָקְדִי אֶפְקָדְךָ לְאַהֲבַת שִׁלּוּמִים,
חֲזַק בְּיוֹם נִבְחָר מִכֹּחוֹת חֲתוּמִים." –
נְמוֹגִים לְחָשִׁים וְהַיָּד הַנִּצַּחַת
נִסְתָּרוֹת וּגְלוּיוֹת לוֹכֶדֶת כְּאַחַת.
וַתַּחֲרֹג מִשְּׁבִי תְּמוּרוֹתֶיהָ הַמְּלָאכָה,
וַתִּתְגַּל וַתְּחִי – וְהַנֶּפֶשׁ שָׁכָכָה.
וַתִּשְׁבֹּת הַיָּד. וַיִּפָּרְדוּ לָלֶכֶת
לְחֻקָּם וּלְעָנְיָם עַד עֵת מְבֹרֶכֶת.
וַיִּשְׁבֹּת הָאִישׁ. וּלְעֵינוֹ הַגְּדוֹלָה
מֵחָדָשׁ הָאַחֲרִית הַיְשָׁנָה נָגֹלָּה.
כְּדַרְכָּם בָּאִים יָמִים...
מאתיעקב שטיינברג
כְּדַרְכָּם בָּאִים יָמִים וְגִנְזֵי אוֹר נִפְתָּחִים.
וְעֵרֶב-רַב צוֹמֵחַ עוֹד שָׂח בַּנִּיב הַנּוֹשָׁן;
וַחֲזוֹן יָמֵינוּ נָבַל כִּפְרִי מֵעוֹלָם זֶה,
הֲגִיגֵי תְמוֹל וְשִׁלְשׁוֹם נָדַמּוּ כְמוּשֵׁי-פֶה,
וּתְבוּנוֹת, גָּבְרוּ מְאֹד, תִּלְאֶינָה שְׂאֵת אֶת רֹאׁשָׁן.
וּפִגְרֵי חֹק וְתוֹרָה לְבָאְשָׁה עַל-כָּל דְּרָכִים,
וַאֲבוֹתָם-מוֹלִדֵיהֶם נִכְשָׁלִים בָּם לְרַאֲוָה;
וּצְעִירִים תּוֹפְשֵׂי-עוֹלָם, בְּרֶשַׁע נְעָרִים עָז,
יִבְעֲטוּ בְכָל פֶּגֶר וּבָעוֹט גַּם בַּלָּז
הַחַי עוֹד בִּגְסִיסָתוֹ וְנַחֲרַת שְׂפָתָיו זַעֲוָה.
וְשָׁבוּ אֶל הֶעָפָר הַמֵּתִים הַנִּשְׁכָּחִים
וְדוֹבְבוּ מִקֶּבֶר אֶל אֹזֶן זְקֵנִים בָּלִים;
וּצְעִירִים תּוֹפְשֵׂי-עוֹלָם, לֹא לָמְדוּ עוֹד לִכְלֹל
בִּיסוֹדוֹת יוֹם הַמָּחָר גַּם שִׁבְרֵי יוֹם-הַתְּמוֹל,
יַפְטִירוּ: זֹאת אַגָּדָה הַסּוּגָה בַהֲבָלִים!
חֲרוּזִים מִן הַחֻמָּשׁ
מאתיעקב שטיינברג
א: אַבְרָם
וְאַבְרָם רֹאשׁ הֶחָזוֹן: כָּל מַסַּת חַיָּיו מָשָׁל,
וְלַהַט מָשָׁל חָדָשׁ בֶּאֱמוּנָיו הַנִּדְגָּלִים;
זֶה גִזְעוֹ-עַז עוֹד קַיָּם וַאֲמִירוֹ-רַךְ כְּבָר נָשָׁל,
וּכְבוֹד הָאוֹן עַל גִּזְעוֹ וְזֵכֶר פְּרִי וְעָלִים.
כָּמוֹהוּ גְזָעִים רַבִּים בְּגַנֵּי עוֹלָם קְבוּעִים,
הָעֹז וְגַוַּן פְּנֵיהֶם מְשִׂיחִים אַדְנוּת עָבָר;
אַךְ מַה שֶּׁהֵמַר רֶגֶשׁ, שֶׁהִמְתִּיק גַּעְגּוּעִים –
הַזְּמַן הֲפָכוֹ עָפָר וּבְעַפְרוֹת עִתִּים קָבָר.
הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר דִּבֵּר עִם אֱלֹהִים חֲדָשִׁים –
יְנַפְנֵף בּוֹ גַם נַעַר כְּנַפְנֵף בְּדַל עֲנָפִים;
וַאֲשֶׁר קָץ בַּשִּׁפְחָה וְחוּס עַל גְּבֶרֶת נָשִׁים –
רוּחֵנוּ תִרְמֹס בוֹ כִּבְעָלִים הַנִּדָּפִים.
אֱוִיל וְחָכָם יַחַד יַגִּידוּ שִׁכְרוֹן-קְדוּמִים –
לִשְׁנִי רְגָשׁוֹת זֶה בְּמוֹפֵת הָעֲקֵדָה;
וְכוֹכְבֵי אַבְרָם כֻּלָּם כַּשְּׁבִיבִים הָעֲמוּמִים,
וְעַם מִגִּזְעוֹ קָם לְאוֹרָם קוּם לֹא יֵדָע.
ב: יִצְחָק
מֵאָבִיו שׁוֹנֶה מְאֹד: לֹא רָם עַד אַחְרִית יָמִים,
לֹא תָאֳמֵי הַגְּבוּרוֹת: הִלָּחֵם וְהִשְׁתָּאוֹת –
רַק אִישׁ עַל פִּי-בְאֵרוֹ, רַק דּוֹלֵה-חַיִּים תָּמִים
הַשּׁוֹאֵב בִּדְלָיַיִם הַהֹווֹת וְהַבָּאוֹת.
וְלֹא כִבְנוֹ לְגוֹרָל וּלְמוֹפְתָיו הַמִּתְנַבְּאִים,
וּלְסַעֲרוֹת גִּיל וְאָסוֹן הַמְעַפְּרוֹת עוֹד עַד-שֵׂיבָה –
רַק אָב וְגֶבֶר מַחֲרִישׁ, הַחַף כְּאָבוֹת רַבִּים
וּבְבֵיתוֹ קִנְאַת בָּנִים וְעָרְמַת אֵם תְּאֵבָה.
לְשָׂרַי נַעֲשָׂה שֵׁם וַתִּנּוֹן בּוֹ עַד-עוֹלָם,
וְרָחֵל תַּאֲוַת יַעֲקֹב וְחֶסֶד-עַד עַל קִבְרָהּ;
אַךְ יִצְחָק אִישׁ לְרִׁבְקָה – וְלֹא עוֹד נִשְׁמַע קוֹלָם
מִגַּאֲוַת שֵׁם לֹא-קֹרָא, מֵחֶמְדַּת נִיב לֹא נִבְרָא.
רַק מֶשֶׁךְ חַיִּים נִשְׁכָּח וְחִין מַזָּלוֹת קְצָרִים,
וּגְבוּל מִבֵּן לְבֵן, כִּתְהוֹם לְאֵם חוֹמֶלֶת: –
וְעֵינֵי יִצְחָק כֵּהוֹת וְקָמוֹת מוּל הַדְּבָרִים,
מֵאָז עֲקָדוֹ אָבִיו וַיַּרְא אֶת הַמַּאֲכֶלֶת.
ג: יַעֲקֹב
וְיַעֲקֹב אוֹהֵב רָחֵל וּגְמוּלוֹ עַז וְנוֹבֵל,
וּכְנָבְלוֹ כֵּן יַעֲלֶה גַוָּנָיו הַמַּרְהִיבִים;
כָּל צִבְעֵי קֶשֶׁת גֶּבֶר וְצֵל אֶל כֻּלָּם גּוֹבֵל, –
וַיִּזְקַן כֵּן עִם צִלּוֹ עַד הָיָה זַרְעוֹ שִׁבְעִים.
וּכְבָר גַּם כָּבְדוּ יָדָיו – וְחַיִּים עוֹד הַצְּבָעִים,
וְשֹׁבֶל אַהֲבָה נֶאְדָּר לֹא נָמַר עַל-פְּנֵי דְּרָכִים;
בְּחוֹל אֲרָם הַלּוֹהֵט בִּימֵי מְנוּסָה רָעִים,
וּבְהָמִיר גְּאוֹן הַלֵּב בַּנְּדוּדִים הַנִּמְשָׁכִים.
לֹא אָרַךְ יוֹם הָרַעְיָה – וּבְבוֹאוֹ בַעֲנָנָיו
וַיְהִי הָאוֹר אַרְגָּמָן וְלַהֲטֵי אֵשׁ עֲמֻקִּים;
לִנְפוֹצוֹת דִּמְיוֹן נָסַב זֶה מִקְרֵה רוֹעֶה עָנָו
וְרִגְבֵי יוֹם-וָיוֹם, תְּהוֹם וְהַר וְצוּקִים.
וַיִּהְיוּ יוֹם וָעֶרֶב לִשְׁקִיעָה אַחַת תַּמָּה,
וַתְּכַס בְּתַכְרִיךְ כָּבוֹד עַל לֵב הַשָּׂב שֶׁנָּדַם;
וְהִיא לְחֶמְדַּת עַיִן וּלְנֵס בְּקֶרֶב עַמָּהּ,
וְהִיא בְּמִסְפַּר שְׁקִיעוֹת בְּסֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם.
סְלִיחוֹת
מאתיעקב שטיינברג
א
גִּבּוֹרִים הֵם לִטְחֹן אֲבַק חֲזוֹנוֹת בָּלִים,
וּבְחֶדְרָם לְלֹא זָר יִתְאַמְּנוּ כְּאֻמְלָלִים
לִתְפֹּשׂ כָּל שֶׂפֶק רֵיק, לִלְחשׁ: הֲבֵל-הֲבָלִים.
מִמִּבְצַר שְׁמוֹתֵיהֶם יְבַזּוּ בְּרִית הָאֵם,
וְזָנֹה אֶל הַבָּנִים – וְאִם גַּם יוֹדְעִים הֵם
כִּי אֵמוּן אֶחָד יֵשׁ, הָאֵמוּן אֵין לוֹ שֵׁם.
בִּצְחוֹק מַחְתֶּרֶת קַר יִלְעֲגוּ לְאָב נָבוֹן
הַנּוֹתֵן זְהַב מַּסֹּרֶת לְבֵן וּבַת עֵרָבוֹן,
וּמוּסַר בְּרֵאשִׁית נוֹרָא לִרְבֹּץ עַל פֶּתַח עָווֹן.
וּבְלֶכְתָּם לִקְרַאת זִקְנָה – וְחָפְצוּ גַם בְּזֹאת,
כִּי יִטְּעוּ בְּעוֹד-מוֹעֵד לְזִכְרָם עֵץ-הַבְּכוֹת,
וְתָבוֹא בַּת לִפְקֹד וְיָבוֹא בֵּן לִרְאוֹת.
ב
עֲווֹנוֹתֵינוּ קָטְנוּ מִנִּי-סְפֹר,
כְּגַרְגְּרִים הַבְּלוּלִים גַּם בָּאוֹר.
בְּאוֹר הַיּוֹם, קִוִּינוּ בוֹ לִגְאֻלָּה,
רוֹחֶשֶׁת עוֹד מַכְשֵׁלָה זוֹ הַבְּלוּלָה.
וְאֵל הָרַחֲמִים רַחֲמָיו כִּי יְצַו –
וְחָפְרָה יַד הָאֵל בַּנְּחִיל הָרַב.
וֵאלֹהֵינוּ גָדוֹל הוּא וְנוֹרָא,
וּבְמֵי עֲווֹנוֹת רִשְׁתּוֹ לֹא מְזֹרָה.
וְרָאָה תֶּבֶל עָם וְקָץ בַּכֹּל,
וְהֵמַר מְאֹד: לֹא יַסֵּר וְלֹא מְחֹל.
וַאֲנַחְנוּ כֵן, בִּמְאֵרָה זוֹ הַחוֹלָה,
מִדּוֹר לְדוֹר, מִגּוֹלָה אֱלֵי גוֹלָה.
ג
דָּמִינוּ בְּלֵיל זֶה לְעִיר נִשְׂרָפִים:
עוֹד שָׂרִיד בָּהּ, וְלִבָּהּ עִי וְעָשָׁן;
יוֹשְׁבֶיהָ סוֹפְקִים כַּף, וְגִצִּים עָפִים
אֶל סְכָךְ שֶׁל קַשׁ, אֶל גַּג רְעָפִים יָשָׁן.
וְיַלְדֵי שְׁכוֹל בָּתֵּיהֶם הָפְכוּ אוּדִים,
יְעַלְּעוּ דִּמְעָה רֵיקָה, דִּמְעָה מֵתָה;
וּשְׂרִידֵי עָם לִשְׁאֵרִית עִיר עוֹד צְמוּדִים,
יְגֵעִים בְּדֵי אֵשׁ, כִּי רָחַק צֵאתָהּ.
וּזְקֵנִים, עַל צְרוֹרוֹתָם הַמֻּצָּלִים,
יַחֲלִיפוּ חֶרֶשׁ שִׂיחַת תֹּם רְגִילָה:
לֹא אַחַת אָכְלָה אֵשׁ, וְיֵשׁ מְשָׁלִים.
וְשָׁבוּ בוֹנִים עוֹד וְעִיר עַל תִּלָּהּ.
הַרְאֵנִי טוֹב...
מאתיעקב שטיינברג
הַרְאֵנִי טוֹב, אֶת נַפְשְׁךָ הַטּוֹבָה
בְּעַנְוַת רֹךְ וּבְגַאֲוַת הַחוֹבָה;
כִּי יָקָר רֹךְ, וְחוֹבָה – שִׁבְעָתַיִם,
וּבְבוֹאָם יַחַד – וּמָתְקוּ לָעֵינָיִם.
יֵשׁ תִּרְאֶה אִישׁ, וּבְעַמִּים תֶּחֱזֶה עָם,
שֶׁדְּבָרָם רַב וּתְרוּעַת נֶפֶשׁ בָּם, –
וְלֹא יַעֲשׂוּ כֵן וְלֹא יֵדְעוּ כֵן לַעֲמֹד
בְּמַסַּת יוֹם, בִּקְטֹן הַיּוֹם מְאֹד.
זְכֹר יְמֵי הַיַּלְדוּת, עֵת הַתּוֹרָה
לִצְרוֹר לְאִישׁ וּלְעָם שְׁאֵרִית טְהוֹרָה:
כִּתְאוֹמִים יִיטְבוּ אָז, לִבְלִי הִפָּרֵד,
גַּם צַו הָאָב, גַּם קוֹל הָאֵם הֶחָרֵד.
הַפְּרִידָה מֵרוּסִיָּה בִּשְׁנַת 1914
מאתיעקב שטיינברג
חֲרוּזִים מִתּוֹךְ מַחְבֶּרֶת יְשָׁנָה
הָהּ, אַרְצִי הַמְּלֵאָה לְשׁוֹנוֹת וּלְאֻמִּים –
אֵי יוֹם אֶזְכְּרֶנּוּ וִיהִי לִי תַנְחוּמִים?
אַתְּ כֶּלֶא הָיִית לִי – וְלָכֵן אִפָּרֵד
בְּפַרְפֵּר עוֹד נַפְשִׁי וּלְבָבִי עוֹד חָרֵד.
רַק זַעַם שָׁמַיִךְ הִרְעִיפוּ עָלַי,
רַק קוֹצִים לִי הֶעֱלוּ כָּל הַר בָּךְ וָגַיְא;
לֹא לִי שִׁיר צִפּוֹרֵךְ, לִי חַרְגּוֹל לֹא רָן
בִּנְעֹם צֵל הַבֹּקֶר בְּמַחֲבוֹא הַגָּן.
הַיְּעָרוֹת מִתְלַחֲשִׁים, הַנְּהָרוֹת נִגָּרִים
וְעַרְבַת הַבְּרָכָה לְכָל הָעֲבָרִים: –
וַאֲנִי בִּיקוֹד שֶׁמֶשׁ מֶבָּטַי כִּלִּיתִי,
וָאֶשְׁמַם בַּחֲלוֹמוֹת בְּטֶרֶם אִוִּיתִי.
כִּי נִלְאֶה הָאָדָם – יֵשׁ יִקְרֶה לְעִתִּים –
מִשִּׂיג וּמִדְּבָרִים, וְקָץ בַּאֲבָנָיו
וְשָׂטַם אֶת כְּלוּבֵי הַקִּרְיָה הַמְּעִיקִים;
וְרֶגֶשׁ בּוֹ נֵעוֹר, חֲרִישִׁי וְעָנָו,
תּוֹבֵעַ זִיו שֶׁמֶשׁ מִסְתַּלְסֵל בֵּין דְּשָׁאִים
וְעוֹרֵג לַחֲלוֹמוֹת עִם עֶרֶב נִבְרָאִים,
וּלְקֶשֶׁב עֲרָבוֹת הַבָּא עִם חֲשֵׁכָה;
עֲרֵמַת הַשַּׁחַת מַקְטִירָה אֶת רֵיחָהּ,
הַחַרְגּוֹל הָאַחֲרוֹן מְסַיֵּם פִּזְמוֹנוֹ, –
וַעֲיֵף לֵב וָעַיִן לְאִטְּךָ תֵּרָדֵם,
רַק עֵר עוֹד לַחֲצָאִין לְבָבְךָ וִיגוֹנוֹ
וְחָבוּי לְמֶחֱצָה הַשֶּׁמֶשׁ הָאָדֹם.
אִם מַר בְּךָ לִבְּךָ וְאִם נַפְשְׁךָ רָמָה –
כִּבְחֵיק אֵם פֹּה תִּישַׁן בְּחֵיק הָאֲדָמָה.
וַאֲנִי בִּימֵי חַיַּי בְּאוּקְרַיְנָה הַחֲמוּדָה
אֲפָפַתְנִי רַק בְּדִידוּת נוֹשָׁנָה וַחֲלוּדָה,
וְטֶרֶם שָׁם אֵדַע הַמְּנוּחָה כִּי תִנְעָם;
לְחִנָּם שָׁם שָׁפְרוּ שָׁמַיִם, וּלְחִנָּם
הַדְּנֵיפֶּר יַט גַלָּיו בִּנְתִיב הָעֲרָבוֹת
וְשׁוֹקְטוֹת עַל מֵימָיו הַצַּפְצָפוֹת הַנָּאווֹת;
וְטֶרֶם עוֹד אֶטְעַם אֶת מֶתֶק הָרְגָעִים,
עֵת שָׁבִים הַקּוֹצְרִים בַּשִּׁירָה הָרְגִילָה
וּקְרוֹנוֹת שֶׁל בָּר עוֹד נִמְשָׁכִים וּבָאִים
וּפַעֲמוֹן הַכְּפָר כְּבָר יְצַלְצֵל לִתְפִלָּה.
וַאֲנִי אִישׁ הַחֲלוֹם, לָאֲדָמָה הַשְּׁחֹרָה –
שֶׁתֹּם הִיא מַשְׁפִּיעָה וְעֹז הִיא נוֹתֶנֶת,
שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִנֵּצַח הַשֶּׁמֶשׁ וְאוֹרָהּ
וּמְנוּחַת הַנֵּצַח בְּחֻבָּהּ נִטְמֶנֶת;
הַכְּמֵהָה אֵלֵינוּ בִּפְרָחִים-עֵינַיִם
וְהוֹגָה אֵלֵינוּ בְּלַחַשׁ הַקָּמָה,
וְגוֹמְרָה בִרְכָתָהּ כִּכְלוֹת מַאֲוַיִּים
וַעֲיֵפִים מִתְדַּפְּקִים עַל שַׁעַר הַדְּמָמָה: –
כָּל יָמַי עָרַגְתִּי לָךְ, אִמִּי-אַדְמָתִי,
וְאוּלָם עַד כִּלְיוֹן עֲלוּמַי כְּבָר בָּאתִי –
וּמַשְׁמִים עוֹד אֵשֵׁב בְּתוֹךְ כָּל הָעֵדָה.
וְתֻמֵּךְ לִי זָר וְאֶת רֵיחֵךְ לֹא אֵדָע.
כִּי לִבִּי כְבָר שָׁב מֵחֲלוֹמוֹתָיו הַגְּדוֹלִים,
וֶאֱמוּן מַאֲוַיַּי – הַמֶּרְחָב הַשָּׁקֵט,
מִסְתַּתֵּר וּמְזֻקָּק בְּשִׁפְעַת גִּבְעוֹלִים –
רַק פֶּרַח אֶל פֶּרַח בַּמְּנוּחָה יִלָּקֵט;
הָעַיִן תְּחַפֵּשׂ בִּנְתִיבוֹת הַנְּמָלָה,
וְקָלְטָה הָאֹזֶן רַק זִמְזוּם הַדְּבוֹרָה;
וְאִם יִדְאַב הַלֵּב עוֹד לְאַהֲבָה וּמְרוֹרָהּ,
לַהֲמוֹן חַיִּים רַב אִם נַפְשְׁךָ כָּלָה –
חַכֵּה עוֹד מְעַט: כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת
וּמְאוֹרֵי הַלַּיְלָה מַקְדִּימִים לִנְתִיבָם;
וּבְהָאִיר כּוֹכָבִים וּדְמָמָה שׁוֹפַעַת –
וְרָמְזוּ לְךָ הֵם: מַה חַיֶּיךָ, מַה טִּיבָם.
הַגָּן וְהַשָּׂדֶה וּשְׁנָת בְּתוֹךְ שַׁחַת –
אֶת כָּל זֶה מִמֶּנִּי מָנַעַתְּ, אֶרֶץ סְלַוִּים;
הַבְּדִידוּת הִיא הָיְתָה לִי רֵעָה רַק אַחַת
וְכַעַשׂ וָבוּז – מַלְאָכֶיהָ הַמְלַוִּים.
וַיִּהְיוּ כָּל חַיַּי כְּבִנְיָן שֶׁל כְּשָׁפִים
שֶׁנִּסְתָּר מוֹצָאוֹ וַחֲדָרָיו אֲלָפִים,
וּבְכָל חֶדֶר וָחֶדֶר, בְּכָל אוּלָם וְאוּלָם
הָעֶצֶב עִם בְּנֵי-לְוָיָתוֹ נִשְׁתַּקַּע,
וְכֻלָּם לְבוֹאִי שָׁם מְחַכִּים עִם עֻלָּם
וְכָל אֶחָד לִי אוֹרֵג אֶת רִשְׁתּוֹ וּמְחַכֶּה.
וְאַחַר לִי נִטְפַּל יְצוּר טְהוֹר-עֵינַיִם –
וַנֵּתַע בְּבִנְיַן הַכְּשָׁפִים גַּם שְׁנַיִם.
וַאֲנִי עַתָּה נָד. וְכִי תִשְׁאַל לִי: אָנָה –
שְׁאַל לַבּוֹרֵחַ מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה.
כָּמוֹנִי כָּךְ נִמְלָט צְבִי פֶרֶא מֵעֹל,
כָּךְ נִשָּׂא בַסּוֹעָה גַם גַּרְגֵּר שֶׁל חוֹל.
וַאֲנִי אֶחָד הוֹלֵךְ בְּלִי שְׁלוֹם הַמּוֹלֶדֶת
וּבְלֶכְתִּי גַם בְּרָכָה מֵאָח לֹא הִצַּלְתִּי;
וּמִי אוֹתִי יָחֹן בְּדִמְעָה רוֹעֶדֶת –
וַאֲנִי רַק בָּרַחְתִּי וּמְאוּם לֹא שָׁאַלְתִּי.
כָּךְ עוֹמֵד עֵץ זָקֵן מְסֻבַּל עֲנָפָיו,
וְאָבִיב בָּאָרֶץ וְרוּחַ לֹא טָפַף: –
וּפִתְאֹם וּפֹארָה יְרֻקָּה תִּקָּרַע,
מִשְׁתַּטְּחָה מִתַּחַת בַּחוֹל כְּבָר כְּזָרָה.
הָהּ, אַרְצִי רוּסִיָּה! אִם עֵינִי דוֹמַעַת –
לֹא יִרְאַת מוּג-לֵב אֶת דִּמְעָתִי הוֹלִידָה.
לֹא מְאֵרַת יוֹם בָּא עִם אֵימַת הַחִידָה.
לִי חֵפֶץ יֵשׁ עָז – בְּלִי קְלָלָה נִרְתַּעַת,
זוֹ קִלְלַת עֶבֶד הַנָּס מֵאֲדוֹנוֹ,
חָפַּצְתִּי הִפָּרֵד מִמֵּךְ לְעוֹלָמִים;
הֶעָבָר כְּבָר תָּם, הַחֶשְׁבּוֹנוֹת נִשְׁלָמִים –
שְׂאִי שְׁלוֹמִי: לִי נִשְׁאַר גּוֹרָלִי וִיגוֹנוֹ.
מָה אֶכְעַס? בִּמְקוֹם רֶגֶל אֱנוֹשׁ דּוֹרֶכֶת –
גַּם לִי וּלְכָל אַחַי הַשִּׂנְאָה מוֹלֶכֶת;
אֵי קְלָלָה שֶׁתַּחֲרִיד אֶת לֵב כָּל-הָעַמִּים
וְתַרְעִים כְּהֵד בְּמִדְבָּרוֹת נְשַׁמִּים?
כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ – וַאֲנִי רַק לְבָד,
מָה אֶכְעַס וַאֲקַלֵּל בְּיוֹם אֲנִי נָד?
אָנֹכִי רַק מַחֲרִישׁ וְשׁוֹאֵל לַבָּאוֹת.
וְעוֹד אֲנִי נוֹשֵׂא אֶת עֵינַי בְּלִי-דְמָעוֹת
לִמְאוֹרֵי הַלַּיְלָה הָרוֹמְזִים כִּנְבוֹנִים,
וְשׁוֹאֵל לִי פִתְרוֹן: עַל מָה וּמַדּוּעַ
אֵין מִקְלָט בָּעוֹלָם לַלֵּב הַצָּנוּעַ?
אַךְ דְּמָמָה וְכוֹכְבֵי הַלַּיְלָה אֵין עוֹנִים.
וְאָנֹכִי שׁוֹלֵחַ מֶבָּטִי הַקָּר,
וּמָגוֹר לֹא אֵדַע וּלְלִבִּי לֹא צָר,
כִּי חִידָה נָשָׂאתִי בְּיוֹם אֲנִי נָד: –
כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ – וְאָנֹכִי לְבָד.
חֲרוּזִים בְּיוֹם אֵבֶל
מאתיעקב שטיינברג
א
הַדָּם, הַסַּם הַגָּדוֹל, כְּבָר מָחַק צִבְעֵי עִתִּים,
וְרַבִּים תָּאֳרֵי גוֹרָל נָמַסּוּ – וְאֵין מַכִּירָם;
הִתְפַּלְּצָה שְׁבָא מֵרָחוֹק, בָּאִיִּים רָגְשׁוּ כִתִּים, –
וְעַמִּי – מִבְחַר בָּנָיו עוֹד יֶהְגּוּ תֹם בְּעִירָם.
שְׂאֵת נַפְשֵׁנוּ הִיא, בְּלֹבֶן קַר מַלְבִּינָה:
גַּם דָּם עָלֶיהָ נִקְרַשׁ – וְהִיא עוֹמְדָה עוֹד בְּעֵינָהּ;
כָּל מֶשֶׁךְ גּוֹרָלֵנוּ וְרֹאשׁ כָּל סִפְרֵי קִינָה –
לְנֶגַע זֶה לֹא יִתְּנוּ דִּמְיוֹן כֵּנָה.
לְבֹהַק נִרְהָב זֶה, אַךְ רִפְאוּת כְּאֵב לֹא יֵדַע,
מַרְאֵהוּ-מְסוֹס לֹא-אֻכָּל וְצִבְעוֹ-מֵת פּוֹרֵחַ –
לֹא-תָשִׂים עוֹד אֲפֵר גַּם יַד כָּל תְּקוּפָה כְבֵדָה,
וְיַד נְדִיב מַזָּלוֹת לֹא תִסְגֹּר תַּחְתָּיו לֵחַ.
ב
גַּם שְׂדֵה מִלְחָמָה זֶה, כִּכְלוֹת יְבוּל חֲלָלָיו,
יְהִי לִנְוֵה הִלּוּלִים עַל בְּרֵכוֹת דְּבַשׁ וְחָלָב;
רַק מְעַט דַּחְלִילֵי נֹחַם יְדַמְדְּמוּ בִּשְׁבִילָיו,
מַזְכֶּרֶת רִיק לַגּוֹיִים וּרְאוּת לְפַיְטָן נִלְהָב.
וְעָשָׂה זְמַן אֶת דַּרְכּוֹ וְנָהַג יַרְחֵי אֶלֶף,
וְנֶחְרַשׁ מְאֹד הַשָּׂדֶה וְנִכְרַת כָּל הַשֶּׁלֶף;
וְצָץ יְרַקְרַק-נֹעַם עִם פִּרְחֵי-סְלִיחָה תְכֻלִּים –
וְהָלַךְ כֵּן וְנִשְׁלַם כָּל מַחֲזוֹר הַגִּלְגּוּלִים.
וּבְלִיל הַמֵּתִים יִטְהַר וְנִצְרַף וְנִשְׁתַּנָּה,
וּרְקַב כָּל סִיגָיו יִהְיֶה לְתַמְצִית אַחַת קְטַנָּה;
וְלֹא יֵדַע עֶלֶם חוֹלֵם, בְּחָלְמוֹ מַחֲזוֹת גְּבוּרָה,
כִּי עָלָה עֹז מֵאֶרֶץ וּלְעֲנַת קְרָב מִכּוּרָהּ.
וְנִפְלָא קֵץ הַמַּחֲזוֹר: הַחֶרֶב הַמַּחֲלִידָה
תִּתְחַמֵּק מִן הַנְּדָן לְצַלְצֵל שְׁעַת עֲתִידָהּ;
וְשָׁבָה חִישׁ לִהְיוֹת בָּעַמִּים חֶרֶב גַּאֲוָה.
וְאוֹב הַמַּרְאוֹת בָּא לְכַשֵּׁף בִּרְאִי לַהֲבָהּ.
וְשָׁם מִלְחָמוֹת יִפְרַח, וְגוֹי כִּי יִשְׁתַּעֲשֵׁעַ
וְנָקַב אוֹתוֹ חִנָּם – וְלֹא יַהַס הַשּׁוֹמֵעַ,
וּבְשָׁפְלוֹ – יְנַשְּׂאוּהוּ כָל רוֹדְפֵי רָז וּבְשׂוֹרָה: –
רַק אֶחָד עַם יִתְחַלְחַל לְשֵׁם הַדָּם הַנּוֹרָא.
כִּי יָשׁוּב אִישׁ-יְהוּדִי אֶל מַעֲשָׂיו וְאֶל יְלָדָיו,
וְגִדְרַת-חֹק חֲדָשָׁה, זוּ עַם וָעָם לוֹ נָדַב,
נְעוּצָה הֵיטֵב סָבִיב וְצִלָּהּ הוֹלֵךְ תָּמִים –
אָז יֵשׁ וְחָרַד פִּתְאֹם בְּעֶצֶם שְׁלוֹם הַיָּמִים.
לֹא דֶבֶר בָּא כְּחֶתֶף וַיְשַׁלַּח מָוֶת שָׁחֹר,
לֹא עָרִיץ הִסִּיג גְּבוּלוֹת וַיָּסֶב חֹק לְאָחוֹר,
לֹא מִשְׁטָר קָם עַל מִשְׁטָר וְרוּחַ עִיר נִפְעָמָה!
רַק קוֹל מִמֶּרְחָק קָרָא וְאַחֲרָיו הֵד: מִלְחָמָה!
יֵשׁ פַּחַד תֵּדָעֶנּוּ הַדְּבוֹרָה בַּהֲרִיחָהּ
עֲשַׁן הַמַּחֲנָק סְבִיבָהּ, אוֹ זְאֵב מוּל אֵשׁ מַבְלִיחָה: –
כְּפַחַד בְּרֵאשִׁית זֶה, הַסָּפוּג כֻּלוֹ אֵימָה,
הַקּוֹל: מִלְחָמָה! יָעִיר בְּנֶפֶשׁ אֻמָּה שְׁלֵמָה.
פִּזְמוֹן יְהוּדִי
מאתיעקב שטיינברג
תִּקְוַת עַם לֹא אֵשׁ צוֹרֶבֶת.
נִדְבַת עַם – לֹא מָחָר גְּמוּלָהּ;
גּוֹרַל עַם לֹא יַרְבֶּה שֶׁבֶת
עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים סְלוּלָה.
צִדְקַת עָם לְכָל אֵיד מְבִיאָה
קָרְבָּן רַב וּמְעַט עֲלִילָה;
שְׁבִילֵי נוֹד וְרִפְאוּת כְּנִיעָה
דּוֹר לְדוֹר מֵחָדָשׁ גִּלָּה.
דּוֹר וָדוֹר – רַק שְׁמוֹת זִכָּרוֹן
לַהֲמוֹן טַבְּעוֹת הַשַּׁלְשֶׁלֶת;
דּוֹר עַל דִּגְלוֹ יֵבְךְּ אוֹ יָרֹן –
וְהָאֻמָּה הִיא נִדְגֶּלֶת.
כְּגַאֲוָתָהּ עַם לֹא יָדַע,
כְּשִׁפְלוּתָהּ גוֹי לֹא זָכָר:
עִתּוֹתֶיהָ כְּאַגָּדָה
בָּהּ נִשְׁלָבִים תְּמוֹל וּמָחָר.
זְקֵנְךָ הֵבִין, יָבִין בִּנְךָ
דְּבַר הָעִתִּים הַנִּשְׁלָבוֹת;
עַתָּה בָא הַסּוֹד לַהֲבִינְךָ
הַרְחֵק מְעַט מִפִּי חֲרָבוֹת.
אָנוּ יוֹדְעִים זֶה הַדָּבָר.
עַל לְשׁוֹנֵנוּ זֶה הַמָּשָׁל; –
מוּל הָאוֹיֵב אֲשֶׁר גָּבַר
מוּל כֹּחֵנוּ אֲשֶׁר כָּשָׁל.
בְּחַצְרוֹת הָאֻמָּה
מאתיעקב שטיינברג
בְּחַצְרוֹת הָאֻמָּה תִבֹּלְנָה לְאִטָּן
הַמִּלִּים הַיָּפוֹת שֶׁאָפְסָה אֲמִתָּן, –
כְּמוֹ פְרָחִים שֶׁנָּשְׁרוּ וּדְמוּתָן עוֹד אִתָּן.
וְיֵשׁ אֲשֶׁר תִּפְקֹד חֲצַר הַשַּׁלֶכֶת
וְרַגְלְךָ תִרְמֹס גַּם מִלָּה דוֹעֶכֶת,
וְלֹא תִשַּׁח לִרְאוֹת וְלֹא תַעֲמֹד מִלֶּכֶת.
הֵן קַלּוּ כַּחֲלוֹם גַּם לְפָנִים, בְּעוֹדָן
רַעֲנַנּוֹת בְּרֵיחָן וּמְלֵאוֹת מִסּוֹדָן,
וְהֵן זוֹנוֹת אֶל-שָׁוְא וְהַלֵּב שָׁב וּפוֹדָן.
וּמָה עוֹד אַחֲרִיתָן כִּי תִשְׁוֶה בְדִמְעָה,
וּבְזֵכֶר הַבָּא עִם שְׁאָר-אֱמֶת מַכְלִימָה,
וּבְעֶצֶב הַבָּז לַחֲלוֹף אֲשֶׁר רִמָּה?
כֹּה תֵלֵךְ, כֹּה תַחֲרִישׁ – וְלֹא תִמְנֶה מִסְפָּרָן,
עֵינֶיךָ הָרוֹאוֹת אֵד כְּאֵב לֹא עֲבָרָן,
וּלְמִלָּה עוֹד חַיָּה אִישׁוֹנָן לֹא קָרָן.
וּפִתְאֹם – גַּם זֹאת: מִלָּה אַחַת יְחִידָה: –
שֶׁנָּתְנָה כָל נַפְשָׁהּ לְעַמָּה לִידִידָהּ,
שֶׁיָּפְתָה דוֹר-דּוֹר מֵרְמָזִים וְחִידָה. –
גַּם מָחָר! אָז תִּשַּׁח בְּאֶפֶס מַחֲשָׁבָה,
וְדִמְעָה נִמְהָרָה, לֹא עָשְׂתָה עוֹד כְּזָבָהּ,
כִּתְבַלּוּל הַפְּרִידָה בְּעֵינְךָ הַכָּבָה.
בַּחֲלֹף תַּהְפּוּכוֹת עִתִּים...
מאתיעקב שטיינברג
בַּחֲלֹף תַּהְפּוּכוֹת עִתִּים וּבָא הַיּוֹם הַיָּשָׁר
בְּרֹב עָם וּבְהַדְרַת אֻמָּה וּבְגַאֲוַת חַיִּים תְּמִימָה,
וּכְבָר נִשְׁכָּחִים רַבִּים עִם צִדְקָם אֲשֶׁר רִמָּה,
וּבְמַחֲזוֹר הַשַּׁלֶּכֶת גַּם זִכְרוֹן שְׁלֵמִים נָשָׁר:
לוּ יִסְפְּרֵם עוֹד עֶלֶם, עֲוִיל מוֹלֶדֶת שַׁאֲנָן.
כִּי יָחֹן סֵפֶר יָשָׁן וְהָפַךְ דַּפִּים בָּלִים,
וּבְהַחֲרִיד אוֹר דִּמְיוֹנוֹ הַנְּשִׁיָּה עִם הַצְּלָלִים
וְעָלוּ דְמֻיּוֹת עָבָר עֲטוּפוֹת אֵדֵי זְמַנָּן.
הָעֶלֶם חַי וְרָחוֹק וּבְדִמְיוֹן לֹא אַשִּׂיגוֹ,
אַךְ סִפְרוֹ זֶה הַבָּלֶה – אֶחֱזֶנּוּ גַם בִּנְכָלָיו:
בְּהָמִיר רוּחוֹ מִדּוֹת וְדַל בְּחָזָק שָׁלַב,
וּבְחֹנֶף עָכוֹר כִּסָּה עַל חַף וְאָשֵׁם שִׂיגוֹ.
וִדּוּי
מאתיעקב שטיינברג
וְעוֹד מְעַט וּמוֹתַר חַיַּי יִתַּם
בְּמַעֲשֵׂי חֵן, הַקְּטַנִים וְהַיְקָרִים;
וּכְזָקֵן שָׂשׂ אֶל רִיק – אֶת עֵינַי אָרִים
לַגָּדוֹל וְלָרָם, שֶׁאֵחֲרָה עִתָּם.
וְחֵרוּת זוֹ נִבְחָרָה, אוֹר הָרוּחַ,
בָּהּ נִגְלָה לִי בְּעוֹד-עֵת כָּל רִיק לִי אָרַב,
בָּהּ רָחַב לִי הָעוֹלָם גַּם בִּמְצָרָיו, –
הִיא תְּהִי לְאַט לְאוֹר עָצְבִּי הַזָּרוּחַ.
וּכְאִישׁ לֹא יִבְחַר שָׁוְא – אָז אֶבְחַר שֶׁבֶת
וּרְאוֹת בִּידֵי אַלְמוֹנִים כָּל יְקָרָם;
וְחֵן לִי זָר, הַזְּמַן עַל אֵלֶּה קָרַם,
אֶרְאֶנּוּ שַׁי לִתְקוּפָה מִתְקָרֶבֶת.
גֶּשֶׁם בַּלַּיְלָה
מאתיעקב שטיינברג
בְּלֵב לַיְלָה בַּחֹרֶף הָיְתָה שָׁעָה כָזֹאת:
פִּתְאֹם נִתַּךְ לָאָרֶץ הַגֶּשֶׁם הָעָז,
וּבְפִיו לְשׁוֹן מָטָר דּוֹבֵר אֱמֶת וָרָז.
וַיְהִי גֶשֶׁם בִּיקָר: הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּרְבוֹת,
קֶצֶב אֶחָד לִזְרָמָיו וְשִׁפְעוֹ לֹא תָם.
וּבְרֹב זְרָמָיו עוֹד יֵחַד מִזְּמוֹרוֹ הָרָם.
וּבִקְרבֹ הֲמוֹן גֶּשֶׁם אֶל מֵעֵבֶר לַחֲצוֹת,
לִשְׁעַת לַיְלָה הַסְּתוּמָה, בָּהּ לֹא יָלִין עוֹד קוֹל,
לִגְבוּל אֵלֶם הָאַחֲרוֹן בֵּין מָחָר וּתְמוֹל: –
שׁוּב יִתְפָּעֵם הַמָּטָר מִזְּרֹם וּמִגְּאוֹת,
יָרוּץ דַּרְכּוֹ הַטְּהוֹרָה מִזְּבוּל שַׁחַק הֶחָי,
כְּמוֹ צִיר הוּא מִמָּרוֹם לָשֵׂאת דְּבַר אֲדֹנָי.
יֶלֶד עַל סַף שְׁלוּלִית
מאתיעקב שטיינברג
רְאִיתִיו עַל סַף שְׁלוּלִית – בְּהִקָּרַע
מָסַךְ הַסַּגְרִיר פִּתְאֹם עִם צָהֳרַיִם,
וְקֶרַע עָב, קַל-דְּמוּת וּלְבֶן-שׁוּלַיִם,
יְחִידִי שָׁט בְּמַחְשׂוֹף תְּכֵלֶת קָרָה.
לְיַד הַשְּׁלוּלִית שִׂחֵק יֶלֶד. יָדָיו,
בְּלוּשָׁן טַחַב חוֹל, מִקֹּר הִכְחִילוּ;
אַךְ עֵינָיו מָלְאוּ זֹהַר רֹךְ, כְּאִלּוּ
לְמַעֲשֵׂה יָדָיו כָּל דִּמְיוֹנוֹ נָדָב.
הוּא נִסָּה כֹּה וָכֹה, וְזֵר בִּנְיָנָיו
לִרְגָעִים הָפַךְ סוֹלְלָה אוֹ טִירָה;
וּבְנָפְלָם תַּחְתָּם – יָדוֹ שׁוּב מַגְבִּירָה
יְגִיעַ-תֹּם בְּחִיּוּךְ תָּם וְעָנָו.
וּפְעָמִים יִשְׁבֹּת תַּחְתָּיו תְּפוּשׂ מַחֲשָׁבָה: –
כְּאָמָּן תָּר אַחֲרֵי שְׁאָר אֲמִתּוֹ,
מְחַפֵּשׂ קַו מִקַּוִּים לְהַבְלִיטוֹ,
אוֹ מַלְהִיב אוּד מִדִּמְיוֹן אֲשֶׁר כָּבָה.
חֶסֶד קָט
מאתיעקב שטיינברג
רְאִיתִיהָ – וַאֲנִי עִם הַשִּׂיחָה,
וּמִפִּי שִׂיחַ רַב אֶל עֲמִיתִי;
רְאִיתִיהָ – וְהִיא יַלְדָּה, בַּת קְטַנָּה,
אִלּוּ בִתִּי – וָאֶחְרַד לְמַעְנָהּ.
פֶּרַח קָט עַל שֻׁלְחָנִי הִנִּיחָה.
וְאָנֹכִי אַף זֹאת עוֹד רָאִיתִי.
פֶּרַח קָט, מִצְּרוֹר פְּרָחִים בְּיָדָהּ,
וְלֹא אָמְרָה מְאוּם, רַק הִבִּיטָה: –
כָּכָה יַבִּיט יְצוּר, לוֹ רַק חִנּוֹ,
אֶל פְּנֵי זָר אֲשֶׁר רָם מֵהֲבִינוֹ.
אוּלָם נַפְשִׁי לַחֵן לֹא חָרָדָה,
נֶפֶשׁ אָדָם לֹא תִשְׁמֹר אֶת עִתָּהּ.
וְעוֹד מַבָּט עָלַי וְעַל סְבִיבָהּ,
וְהִיא אָסְפָה אֶת פִּרְחָהּ אֶל צְרוֹרָהּ;
וַאֲנִי עִם עֲמִיתִי בִדְבָרִים: –
בְּבֵית קָפֶה הָרַעְיוֹנוֹת נִקְשָׁרִים.
וְעוֹד בְּלֶכְתָּהּ יָכֹלְתִּי הֲשִׁיבָהּ,
וַעֲשׂוֹת חֶסֶד קָט בַּאֲגוֹרָה.
אִישׁ הָיָה בָּעִיר בַּמּוֹלֶדֶת...
מאתיעקב שטיינברג
אִישׁ הָיָה בָּעִיר בַּמּוֹלֶדֶת,
אַלְמוֹנִי שְׁמוֹ;
וּמַחֲלַת הַדּוֹר הַנּוֹדֶדֶת –
הִיא דָבְקָה גַם בּוֹ.
בִּמְקוֹם אֵין יְקָר לַנִּגּוּדִים –
לֹא יָדַע כִּי טוֹב
רַק כְּבשׁ אֶת הַדְּבָרִים הַצְּמוּדִים,
וְיִתְרָם עֲזֹב.
כִּי זֶה גְבוּל הָרוּחַ וַאֲמִתָּהּ,
וְהַס מֵעֲבֹר;
וְהוּא עוֹרֵר וְהִרְגִּיז וּפִתָּה
מֵעֵבֶר לַסְּגוֹר.
וְרָז מְאָסוּהוּ מַשִּׂיגִים
כְּרִיק לְלֵב רָם,
וּמַה שֶּׁהוֹתִירוּ לְסִיגִים
נְבוֹנֵי כָּל עָם:
שָׁם פָּחַד וְרָחַב וְעָשָׂה –
כַּצְּבוֹעַ הַלָּז
הַמְגָּרֵם כָּל עֶצֶם נִמְאָסָה
מִשֹּׁד טוֹרֵף עָז.
וַיִּדַּל הָאִישׁ עַד-מְהֵרָה
בַּמַּחֲלָה הַזֹּאת;
וַיִּפֶן לָעָם עִם הַמְּאֵרָה
וַיָּחֶל לִשְׁגּוֹת.
וַיַּרְא נִשְׁמַת אֻמָּה שְׁלֵמָה
בַּעֲוִית הֹוֶה מָר,
בְּנִגְלוֹת וּבְנִסְתְּרוֹת אֵימָה
וּבְיָפְיָהּ מִכְּבָר.
וַיַּעַן, וּלְשׁוֹנוֹ קִלֵּלָה
אֶת צִדְקַת הַלְאֹם:
רָאִיתִי בָּהּ רִיר הַזּוֹלֵלָה –
וָאֶמְחֶה עַד-תֹּם.
וְצָרָה וְיָגוֹן לָאֻמָּה
בַּיָּמִים הָהֵם,
וְשַׁוְעַת פָּנֶיהָ חֲתוּמָה
כִּבְכִי בִּפְנֵי אֵם.
וַתַּעֲבֹר הַדִּבָּה הַמְּבִישָׁה
וַתַּךְ בְּעַם רַב;
אַךְ צִדְקַת הָעָם הַמַּחֲרִישָׁה
עוֹד דְּבָרָהּ תִּצַו.
כְּטוֹב לְשׁוֹן נְבוֹנִים...
מאתיעקב שטיינברג
כְּטוֹב לְשׁוֹן נְבוֹנִים כֵּן תִּיטַב עוֹד אַחֲרִיתִי
בְּמִשְׁלֵי דוֹר יְשָׁרִים וּבְמַרְאוֹת עָם חֲדָשִׁים:
אֲשֶׁר יָדַעְתִּי דוּמָם וּכְסוֹדִי עַז דִּמִּיתִי –
וְהָפַךְ נִגְלוֹת רַבּוֹת וִיהִי לְנִיב אֲנָשִׁים.
חֲזוֹנִי אֲשֶׁר רָבַץ בְּסֵפֶר לֹא-פָתוּחַ,
כִּדְמוּת בּוּל אֶחָד נִדָּח לֹא נִסָּה אִישׁ הֲזִיזוֹ, –
וּבָא עֱלִי הַזְּמַן הַמְכַתֵּת גָּלְמֵי רוּחַ
וְכִתְּתוֹ לִשְׁבָרִים וּלְזִיקִים יַךְ חֲזִיזוֹ.
וַאֲנִי אִם אֶרְאֶה אָז בְּעֵינִי הָעֲשֵׁשָׁה
כִּי בָא הָעָם לְלַקֵּט חֲזוֹנִי הַמִּתְפּוֹרֵר –
וְאֵבְךְּ בְּגַאֲוַת הֶבֶל לְמַרְאֵה זוֹ יְרֵשָׁה
עֲרוּפַת הוֹד כְּלֶקֶט לֹא יָדַע יַד מְשׁוֹרֵר.
חֲרוּזִים מִלַּיְלָה
מאתיעקב שטיינברג
לָיְלָה. מַחְשַׁבְתִּי הַמְּתוּנָה
אָשׁוּב וְאֶהְגֶּה מֵרֹאשׁ;
יוֹמָם מְשָׁכוּנִי לִרְגּשׁ –
עַתָּה זָכַרְתִּי הַתְּכוּנָה.
שֶׁקֶט. הָאוֹר מִן הַמְּנוֹרָה
יָהֵל בַּלָּאט, כְּבַחֲצוֹת;
בַּנְתִּי בַּתְּכוּנָה הַזֹּאת –
לִי הִיא כָרֶשֶׁת הַמְּזֹרָה.
דְּמִי יְפַתֵּנִי לִתְנוּמָה,
עָצְבִּי לִי לוֹחֵשׁ: שְׁכַח
אוּלָם עַל רֹאשִׁי שֶׁשַּׁח
תֵּבְךְּ גַּאֲוַת יוֹמִי הַמְרֻמָּה.
נִקְלִים לְרוּחִי הַקְּסָמִים
מִשְׂחָק בְּיָדִי לֹא יִיף;
אֱמֶת לִי יִקְרַת צָעִיף,
תּוֹכָהּ מֵישָׁרִים נִזְעָמִים.
יֵשׁ אַחֲוַת רִיק וֶאֱמוּנִים,
בְּרִית שְׁנֵי הֲפָכִים לְטוֹב: –
הִיא הַמְקַיֶּמֶת לָרֹב
הַבְלֵי הָרוּחַ הַשְּׁנוּנִים.
מַה לִּי לַמְעַט בְּרֹב גְּוָנָיו,
חֶסֶד הֲפָכִים לֹא-עָז?
בַּנְתִּי וָאֶבְחַר מֵאָז
פֹּעַל גַּם יָקָר גַּם עָנָו.
עַתָּה אִם אָרִים מַחְשַׁבְתִּי,
אֶרְאֶה מֵרוֹם רֹב חֲלוֹף: –
עוֹלָם זֶה, מָט מֵחֲנֹף,
נִדּוֹן כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי.
מֹאזְנֵי הֲפָכִים, וְהָרָנִים
לְשׁוֹן הַמֹּאזְנַיִם הָהֵם –
יֹאבְדוּ מִזֵּכֶר וָשֵׁם,
יִשְׁבְּתוּ עִדָּן וְעִדָּנִים.
עַתָּה, עַל עַמִּי כִּי אָשִׂים
עַיִן לְחֶמְלָה וּמְרִי,
אֶחֱזֶה הַתִּכְלָה הַהִיא,
אֶרְאֶה כָל מֹאזְנָיו נִרְמָסִים.
אַחֲרִית הָעָם הִיא הַמְצַוָּה,
אִם גַּם הָרוֹמֵס הוּא זָר,
עָווֹן וּגְמוּלוֹ הַמָּר –
פּוֹקְדוֹת גַּם אֵיבָה גַּם אַהֲבָה.
עַם זֶה וַאֲמִתּוֹ הַשְּׁסוּעָה –
נִדּוֹן וְנִצְרָף מְאֹד;
כַּאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי לַשֹּׁד,
כַּאֲשֶׁר יִחַלְתִּי לַיְשׁוּעָה.
יוֹצֵר הַגּוֹיִים שֶׁבָּרָא
קְדוּמִים אַדִּירִים לָעָם, –
יוֹסִיף לוֹ כֹּחַ – וָקָם.
יִבְרָא לוֹ אַחֲרִית יְקָרָה.
אָכֵן לְאַחֲרִית נֻחָמָה,
פֵּשֶׁר תְּגַל עַד-בְּלִי-דַי, –
קֹדֶשׁ גַּם חֶלְדִּי הַחַי,
כֹּחִי הָעֵר עַל אֲדָמָה.
עָבָר בִּפְלָאָיו הַשְּׁבוּרִים,
הֹוֶה בּוֹטֵחַ עַל-שָׁוְא –
שְׁנֵיהֶם רַק פַּאֲתֵי הַקְּרָב,
חֵילָם – רִאשׁוֹנֵי הַטּוּרִים.
אַשְׁרֵי יוֹדֵעַ הַחִידָה,
חוֹבֵב פִּתְרוֹנָהּ לֹא-לוֹ;
אֲשֶׁר יְאַחֵר לָבוֹא –
גְּמוּל הוּא לָעֵת הָעֲתִידָה.
הָאָמָּן
מאתיעקב שטיינברג
הָאָמָּן, יִקְצֹר רִישׁ, כֵּן יִבְחַר גּוֹרַל-אִישׁ:
לִשְׁבִילֵי-קֵץ אִם יֵט, אֵין חָדָשׁ בָּם וּסְעָרוֹת,
וּלְטשׁ לֹא יֹאבֶה עוֹד אֶת שְׁנוֹתָיו, צְבָא עֲשָׂרוֹת;
אוֹ דֶרֶךְ יִבְחַר לוֹ, מְחוֹז מַחֲלִיפֵי כֹּחַ,
וְהֵיטִיב מְאֹד לִקְצֹף וְהִרְבָּה מְאֹד לִשְׂמֹחַ
עַל שָׁפָל וְעַל רָם: – רַק עֵינוֹ תַחַז בָּם.
וּבְמִדְרוֹן דַּרְכּוֹ זֹאת כִּי יִחַר לוֹ לִרְאוֹת
אֶת צְעָדָיו כְּבוּלֵי-שָׁוְא וּפָעֳלוֹ רֹאשׁ לֹא יָרִים, –
וְגָבַר עוֹד מִשְּׁעוֹת אֶל כְּבוֹד מַזָּלוֹת זָרִים;
וּבְמַעֲלֵה דַרְכּוֹ יִיף כַּגִּבּוֹר הַצָּנוּעַ:
לְמַעֲשָׂיו יֵדַע חֹק, וּלְבָבוֹ לֹא יָנוּעַ –
וַעֲזָבָם גַּם לַצָּר בַּאֲבַק הַזְּמַן הַזָּר.
וּבְרוּץ הַצֵּל מִמְּקוֹם הַמָּוֶת בָּא לִרְזֹם,
וְהִבִּיט בּוֹ הַלָּז, – כִּי חֶרְפַּת גֵּו אֲנוּשָׁה
תַּעֲטֵהוּ זִקְנַת-אִישׁ, אַךְ נַפְשׁוֹ נָצְרָה לְבוּשָׁהּ, –
וְהִבִּיט בּוֹ הַלָּז בְּעֵינֵי חֵקֶר זָרוֹת,
כְּצִיר, עַל דַּרְכּוֹ תְהוֹם, הַתָּר אַחֲרֵי מַעְבָּרוֹת,
כְּצִיר אֶת דְּבָרוֹ רַב לְאַחֵר לֹא יֵצַו.
גָּבִיעַ מָר
מאתיעקב שטיינברג
הֲיִלְבְּשׁוּ שׂוֹנְאֵינוּ בּשֶׁת? כֵּן.
אַךְ שַׁלֵּם לֹא יְשַׁלְּמוּ תַחַת שֵׁן,
לְזֹאת יְצַפֶּה חִנָּם גַּם הַבֵן.
וּבֶן-בְּנֵנוּ הוּא יַרְגִּיעַ? לֹא.
גַּם הוּא כָמוֹנוּ יָרִים קוֹל בִּמְבוֹא
כָּל דּוֹר – עַד יֵחַר גְּרוֹנוֹ שָׁם מִקְּרֹא.
אַךְ שָׂא רַעְיוֹנְךָ הָלְאָה עוֹד וַחֲשֹׁב:
בְּהָמִיר אָדָם יִצְרֵי רִיק לָרֹב –
מַה חֵלֶק לְנִינֵינוּ אָז בַּטּוֹב?
הָהּ, כֵּן: זֶה מִשְׁתֵּה עַמִּים בֻּשַּׂר כְּבָר,
וְזֶה הַמְבַשֵּׂר לָנוּ הוּא, לֹא זָר –
וּבְבוֹא הַמִּשְׁתֶּה נֵשְׁתְּ גָּבִיעַ מָר.
הַמָּשָׁל
מאתיעקב שטיינברג
מְשָׁלִי יִשְׁאַף עָל וַאֲמִתּוֹ עִמּוֹ יָרִים,
אַךְ אוֹרוֹ יִיף לְרַבִּים כְּאוֹר מֶרְחַקִּים עָקָר;
וְאִישׁ-מֵרְבָבָה יִזְכֹּר חִידָתוֹ אֲשֶׁר חָקַר –
בְּבַקְשׁוֹ מַעֲנֵה-עַד וּבְמָצְאוֹ מְשַׁל מֵישָׁרִים.
זֶה מַעֲנֵה-עַד רַק יִשְׁוֶה כְּזָהָב קוֹנֵה-דְבָרִים
וְעֶרְכּוֹ עַז וָרָם בְּעֵינֵי תַם וְעָצֵל;
בְּהָמִיר אוֹתוֹ יָד – גַּם זִכְרוֹ לֹא יִנָּצֵל,
וְקֹרָא לֶקֶט תָּפֵל לְכָל פְּלָאָיו הַנִּפְתָּרִים.
כִּצְרִי-אֱלִיל לֹא יֵבוֹשׁ הַמָּשָׁל הַמַּרְגִּיעַ,
בַּחֲלוֹמוֹת-שָׁוְא לֹא יֵחַד וְטוּבוֹ לֹא כִקְסָמִים,
לְהַשְׁאִיר כֵּן אַף הוּא אֶת סִיגָיו הַנִּכְלָמִים;
לִמְשַׁל-חֲכָמִים קְרָא: אוֹב גָּדוֹל הוּא וּמְרוֹמָם,
מֵרוֹם לוֹ נִתְכְּנוּ הֲפָכִים וְכָל שְׁלוֹמָם,
הוּא רוֹאֶה רִיב-הַכֹּל וּבְרִית-הַכֹּל יַבִּיעַ.
הַחוֹתָם
מאתיעקב שטיינברג
פָּגַשְׁתִּי אָח בֵּין שָׁבֵי-גוֹלָה:
בְּחָפְזוֹ הִכָּה חַיָּה גְדוֹלָה,
הִיא חַיָּה טְמֵאָה, חַיַּת-עָבָר –
וְאֶת נִבְלָתָהּ שָׁם לֹא קָבָר.
וָאֹמַר לוֹ: רַק כְּסוּת אֲדָמָה
הִיא תַכְרִיךְ-עַד לְפִגְרֵי דְבָרִים;
יֵשׁ תַּחְתֹּם שִׁכְחָה אֶת חוֹתָמָהּ –
וְקוּרֵי זֵכֶר עוֹד נִגְרָרִים.
וָאַמְשִׁיל עוֹד: חָסַרְנוּ חוֹתָם
לֶאֱטֹר פִּי דְבָרִים אַחֲרֵי מוֹתָם, –
וַנָּלָשׁ אוֹתוֹ בְּלִיל עֲפָרוֹת
מִנְּאוֹת יְהוּדָה הַנִּשְׁאָרוֹת.
צִפּוֹר עָפָה וְיָרְדָה מִמָּרוֹם...
מאתיעקב שטיינברג
צִפוֹר עָפָה וְיָרְדָה מִמָּרוֹם וַתָּנַח
עַל הַחַלּוֹן מִמּוּלִי.
לִבִּי חִלֵּל נְדָרַי וַיֵּט מִמַּסְלוּלִי –
וְאֶת הָרֹךְ עוֹד לֹא זָנַח.
זוֹ אֲרֶשֶׁת הַחַיִּים גּוֹרֶרֶת הַחִידָה
מִיצוּר אֶחָד לַשֵּׁנִי;
וְהַפְּתוֹר יָשָׁן-נוֹשָׁן, וְכֵהָה כְבָר עֵינִי
מוּל הַתְּהוֹם הַמַּפְרִידָה.
הוּא הוּא גֵיא-הַחִזָּיוֹן בּוֹ נוֹסִיף לְדַאֲבָה,
רַק הָרְֹך זֶה הַתָּמִים
זָן אֶת עֵינוֹ הַטְּהוֹרָה בְּסוֹד הָעוֹלָמִים –
עַד אִם יֵבְךְּ מֵאַהֲבָה.
כֵּן הוּא פֶלֶא אָשְׁרֵנוּ...
מאתיעקב שטיינברג
כֵּן הוּא פֶלֶא אָשְׁרֵנוּ: רִמְזֵי-עָבָר מַפְחִידִים
בְּכָל יָמֵינוּ הַטּוֹבִים, וְאַף יוֹם לֹא הֶחְסִירָם.
הִנֵה יוֹם בַּהֲדַר חֹרֶף – וְהֶעָבִים הַשְּׂרִידִים
רַק לְאִטָּם יִמּוֹגוּ עִם רַאֲוַת סַגְרִירָם.
רוּח-יָם אֲשֶׁר רָפְתָה עוֹד תְּטַאטֵא בִכְנָפָהּ
פְּזוּרֵי עָלִים הַנָּחִים לְיַד עֵץ שֶׁהִשִּׁירָם;
אַךְ נוֹף עֵצִים לֹא יִשַּׁח, רַק אִוְשָׁתָם הַיָּפָה
אַחֲרִית חֵן לִימֵי סַעַר וּלְזִכְרוֹן סַגְרִירָם.
וּבַמָּרוֹם יָפִיקוּ כָּל רֹךְ תְּכֶלְתָּם הַשְּׁחָקִים,
כְּמוֹ מִמְּרוֹם עוֹלָם אַחֵר רְצוֹן אֵל הֶעֱבִירָם;
וּכְמוֹ נִחָם אֵל-עוֹלָם וְלֹא יִזְכֹּר לְהָקִים
אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עָבִים וּבְעִצְּבוֹן סַגְרִירָם.
זְקֵנִים
מאתיעקב שטיינברג
כִּי יִיטַב עֶרֶב רַךְ – וְעָבְרוּ בְּמִשְׁעוֹלָם
כְּצֶמֶד תַּם וְנָבוֹן הַסָּר מִסְּבַךְ הָעוֹלָם;
זֶה רוּחַ צַח כִּי נָעַם – כְּמוֹ נֹעַם אֶחָד רָשַׁם
בִּפְנֵיהֶם תָּאֳמֵי-קְמָטִים, שֶׁיַּחַד זְמַן חֲרָשָׁם.
עַל עֵץ וְאִישׁ וְיֶלֶד וְעַל כָּל הַמַּרְאֶה סְבִיבָם,
תְּחַלֵּק עִמּוֹ דְבָרִים, – וְהוּא כְּמוֹ כְבָר חֲשָׁבָם.
עַד אִם, בִּקְדֹר הַגָּן, הָאֵד הַקַּל הֶעִיבָם,
וְסַבּוּ מִדֵּי לֶכְתָּם אוֹ יִפְנוּ מִמּוֹשָׁבָם.
אַךְ יֵשׁ וּבְפַאֲתֵי שַׁחַק, עִם שַׁעֲרֵי יוֹם נִנְעָלִים,
תִּתְפָּעֵם אֵשׁ הַשְּׁקִיעָה לְהַמְשִׁיל עַל כָּל עָבָר;
וּלְגֶבֶר מְשַׁל רִגְשׁוֹתָיו הַשְּׂרוּפִים וְלֹא-אֻכָּלִים,
וּלְזָקֵן עוֹרֵג-חִנָּם – חֲלוֹף וְאַחֲרִית דָּבָר: –
אָז יֵלְכוּ בַּאֲשֶׁר יֵלְכוּ אוֹ יֵשְׁבוּ שֶׁבֶת שְׁנַיִם,
וְהִיא לְעֶבְרָהּ תִּדֹּם וְהוּא בַחֲזוֹן עַרְבַּיִם;
לִשְׁנֵיהֶם עָבָר נִדָּף עִם חִידַת נֹחַם כְּבֵדָה –
וְהוּא לֹא יִרְצֶה סוֹדָהּ וְהִיא רַק עָצְבָּהּ תֵּדָע.
שִׁיר הַזָּקֵן הַטּוֹב
מאתיעקב שטיינברג
הֲיַפְלִיא כֵן יוֹמִי, כִּי יִיף לַעֲרֹב,
וְרַאֲוַת אַחֲרִית תְּגַל בִּי אֶת הוֹדָהּ?
יָדַעְתִּי כָל רַע – אַךְ כְּחֶסֶד לֹא-נוֹדָע
יִתְוַדַּע אֵלַי כָּל רֹךְ וְכָל טוֹב.
דְּמוּת גֶּבֶר לִי-זָר, חִין אִשָּׁה בָרְחוֹב –
יֵשׁ אֶרְאֵם כִּרְאוֹת חֵלֶק אָח וּמְנָת אָחוֹת;
כְּאִלּוּ פְקָדוּנִי חֲמוּדוֹת נִשְׁכָּחוֹת
וְשָׁלֵם וּמוּבָן עוֹד סוֹדָם הַטּוֹב.
וְיוֹם יוֹם עוֹד לִי נִתָּן לַחֲקֹר אוֹ לִכְאֹב
מְרִי יֶלֶד בְּעָבְרוֹ, גִּיל הַטַּף לְמֵרָחוֹק: –
וְלַמַּסָּה הַזֹּאת אֵדַע בָּכֹה וְשָׂחֹק,
וּבְכָל אֲשֶׁר לִי אֵין כָּמוֹהָ לְטוֹב.
תְּפִלָּה לְדֶרֶךְ הַזִּקְנָה
מאתיעקב שטיינברג
כְּבָר עָרוּךְ הָאוֹת
וְדַרְכִּי עֲרוּכָה: –
עָרְבֵנִי לִמְנוּחָה
בַּדֶּרֶךְ הַזֹּאת.
אַל אֵיטִיב לִרְאוֹת
בִּנְבֹל מֵעֲבָרִים
הַשֵּׁמוֹת הַיְקָרִים –
בַּדֶּרֶךְ הַזֹּאת.
אַךְ אֶזְכֹּר אֶת שְׁמוֹת
הָרֹךְ הָאַחֲרוֹנִים
לְנֹכַח הַיְגוֹנִים –
בַּדֶּרֶךְ הַזֹּאת.
וְאֶזְכֹּר אֶת מוֹת
כָּל הֶבֶל מַרְשִׁיעַ
רִיק הַיָּגִיעַ –
בַּדֶּרֶךְ הַזֹּאת.
כְּבָר עָרוּךְ הָאוֹת
וְדַרְכִּי עֲרוּכָה: –
עָרְבֵנִי לִמְנוּחָה
בַּדֶּרֶךְ הַזֹּאת.
הַיּוֹם קוֹדֵר בְּיָפְיוֹ...
מאתיעקב שטיינברג
הַיּוֹם קוֹדֵר בְּיָפְיוֹ, וּבְהוֹד אַחֲרֵי הוֹד
בָּא הַגֶּשֶׁם בַּחֲלִיפוֹת עֲנָנָיו;
לִבִּי נֵעוֹר הַיּוֹם, וּמְעַט טוּבוֹ הֶעָנָו
יִיטַב פִּתְאֹם מְאֹד.
עֵינִי רָמָה וּמְאִירָה מוּל הֶעָנַן שֶׁשַּׁח
עַל הָעוֹלָם בְּזַעַף נְדָבוֹת;
הֵן יָדַעְתִּי: גַּם מְעַט נְצוּרוֹתַי נִקְצָבוֹת
לֹא בְיַד אשֶׁר רַךְ.
הַמֵּסִית הָאַחֲרוֹן
מאתיעקב שטיינברג
שָׁלַוְתִּי מִיָּמִים וְדֵעָה,
נָשִׁיתִי תִקְווֹתַי הַקַּלּוֹת;
וָאֶעֱמֹד מִתּוּר וּמִגַּלּוֹת
בִּכְבֹד עָלַי נַפְשִׁי הַמְּלֵאָה.
וּבְקִרְבִּי, בִּכְבוֹת אוֹרוֹת קְטַנִּים,
הִרְגִּיעַ אוֹר אֶחָד וְיָשָׁר;
לֹא נֶחְפַּז דִּמְיוֹנִי, לֹא קָשַׁר
אֶת פְּזוּרָיו בִּצְבָעִים מִשְׁתַּנִּים.
רַק שְׁאֵרִית כָּל טוּבִי – הִיא צְרוּרָה
בְּצֶבַע יְקָר לְלֹא תְמוּרָה.
וָאֵשֵׁב בְּעָנְיִי –וְשָׂחֹק
אֶת שְׂחוֹק הָעֲנִיִּים הַנָּבוֹן.
וְצַפּוֹת בְּלִי גִיל וְעִצָּבוֹן
לְחֶסֶד מַזָּלִי הָרָחוֹק.
הָעֵת – הֶאֱזַנְתִּי לְהֵדָהּ
בְּסֵתֶר מְצָרַי הַבְּטוּחִים,
וּבְקוּם עָלַי רִיק וּמַדּוּחִים –
חָסִיתִי בַאֲמִתִּי הַכְּבֵדָה.
וַתֵּשְׂטְ מֵעָלַי לָאַחֲרוֹנָה
כָּל רַאֲוַת הַיּוֹם וַהֲמוֹנָהּ.
אַךְ עִמִּי, מִפְּנִּים לַבְּרִיחַ,
בְּאֵין זָר אֲשֶׁר יִפְרַע לְחָשָׁיו,
הַמֵּסִית הָאַחֲרוֹן עוֹד יָשַׁב
וְנִשְׁעַן אֵלַי וְהִדִּיחַ.
לֹא דִבֵּר כְּדַבֵּר אֶל נְעָרִים
וְלַבּוֹת אֵשׁ-דָּם כִּבְמַפּוּחַ, –
כַּכָּתוּב בְּכָל סֵפֶר פָּתוּחַ
מִסִּפְרֵי הַחַיִּים הַמָּרִים.
לֹא הֶעֱלָה, בְּאֵד מִלִּים רָעוֹת,
אֶת אוֹב הַיְצָרִים וְהַקְּנָאוֹת.
רַק הֶלְאָה אֶת נַפְשִׁי בִּמְשָׁלִים,
וּסְחֹט עַד קֻבַּעַת כָּל מָשָׁל, –
וְתוֹכָם פְּרִי-רוֹשׁ אֲשֶׁר נָשַׁל
בְּגַנָּם שֶׁל חוֹזִים אֻמְלָלִים.
לֹא הֶחֱנִיף לִי חִנָּם: הֵרוֹמָה,
לֹא הִפְחִיד לַשָּוְא: אַל מְנוּחָה;
רַק פָּשֹׁט אֶת כַּפּוֹ הַשְּׁטוּחָה
וּזְרֹק מֵרֹךְ נַפְשִׁי הַתְּהוֹמָה.
הֲלֹא הִיא הַתְּהוֹם אֲשֶׁר כָּרָה
הַבּוּז בְּגַאֲוָתוֹ הַקָּרָה.
וַתִּשַּׁח מִיֵּאוּשׁ אִמְרָתוֹ:
אֱוִיל הוּא הָאָדָם בִּנְכָלָיו;
אִם יִסַּק לִשְׁבִילֵי הֶחָלָב –
מִשָּׁם תָּרוּץ רִשְׁעָה לִקְרָאתוֹ.
אֶת שֹׁבֶל קְדוּמָיו לֹא יָמִיר,
וּכְזָבָיו וּשְׁמוֹתָיו רְבָבָה;
זֶה גִזְעוֹ בִּקְלִפָּה נִרְקָבָה,
וְהַגַּרְגֵּר הַחַי בְּרֹאשׁ אָמִיר.
וּבָשַׁל וְנָשַׁר לִתְקוּפוֹת
אֶל שִׁנֵּי הָרַע הַחֲשׂוּפוֹת.
וַיַּז בָּהּ רְמִיָּה מְתוּקָה –
וַתִּמְתַּק בְּפִיו עוֹד הַדִּבָּה:
הָרוּחַ, אִם תִּטְהַר בְּאִבָּהּ,
אַךְ תִּזְקַן – וּבָנְתָה אֶת שׁוּקָהּ.
קַדְּשֶׁנָּה לִבְדִידוּת וּשְׁתִיקָה,
וְלֹא תִגְרַע מִסּוֹדָהּ מְאוּמָה: -
כְּאִשָּׁה אוֹהֶבֶת בְּתֻמָּה
וּלְאוֹהֵב כָּל חִנָּה מְפִיקָה.
וּזְקַנְתֶּם מֵאַהֲבָה וְיָמִים
וּשְׁכַבְתֶּם עִם כָּל הַנַּעֲלָמִים. –
וַיִּדֹּם, בִּרְאוֹתוֹ כִי כִלָּה
לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן הַנֶּחֱשָׁלִים, –
הַגּוֹמְרִים בַּהֲבֵל-הַהֲבָלִים
כָּל שֶׂפֶק וְכָל חָכְמָה מַצִּילָה.
וַיּוֹחֶל עַד בּוֹשׁ, כְּמוֹ צָפָה
לִרְאוֹת אִם גַּם רַעְלוֹ הַיָּשָׁן
יִתְאַבֵּךְ בְּזִיקִים וְעָשָׁן,
וְחָרַךְ אֶת נַפְשִׁי וּשְׂרָפָהּ.
וַיִּיעַף מִדְּמָמָה שׁוֹמֵמָה,
וַיִּשְׁקַע בַּלָּאט בְּתַרְדֵּמָה.
הִתְנַהַלְתִּי בִרְחוֹב...
מאתיעקב שטיינברג
הִתְנַהַלְתִּי בִרְחוֹב לִי יָדוּעַ,
וְדִמְיוֹנִי לֹא אָבָה לָנוּעַ:
כְּמוֹ חֹק כָּל הַמַּרְאוֹת וְהַצְּלִילִים
לְאִישׁ עוֹבֵר בִּשְׁבִילָיו הָרְגִילִים.
מִדֵּי לֶכְתִּי הִרְהַרְתִּי בִמְנוּחָה,
וּמַחֲשַׁבְתִּי כֹּה קְצוּבָה וּשְׁטוּחָה:
כְּמוֹ צֵל שֶׁל מַחֲשָׁבָה שֶׁשָּׁלַב
מַהֲלָכוֹ בְּצַעֲדֵי בְּעָלָיו.
כְּבָר הִכַּרְתִּיו, עֲרָפֶל זֶה אָפֹר,
פְּלִיט תְּהוֹם אַחֲרֵי הַעֲמֵק וְחָפֹר:
הוּא הַלּוֹט אֲשֶׁר חָזַר וְסָתַם
עַל הָאוֹבוֹת וְעַל תְּהוֹם מְנוּחָתָם.
אַחֲרֵי תַאֲוָה וְעֵירֹם יְצִירָה
תְּכַסֵּנִי הַתְּנוּמָה הַטְּמִירָה:
וְנֻקֵּיתִי מֵרְאוֹת לְאוֹר אוּדִים
בְּהִתְפָּרֵד הֲפָכַי הַצְּמוּדִים.
וְהַבְּרָבָה הַזֹאת הָאַחֲרוֹנָה
גַּם לִמְּדַתְנִי מִפִּלְאֵי יְגוֹנָהּ.
רַק הַמְעַט הוּא הַטּוֹב – וְנוֹגַעַת
כָּל שְׁאֵרִית הַטּוֹב בַּקֻּבַּעַת.
בְּאַחֲרוֹנֵי דִּמְדּוּמַי...
מאתיעקב שטיינברג
בְּאַחֲרוֹנֵי דִמְדּוּמַי אֲשׁוֹטֵט, וּבְנוּדִי
אַחַת אַחַת כֹּה אֶשְׁכַּל אֶת יִקְרוֹת יִעוּדִי.
וְהָעֶרֶב הַבָּא יִמְצָאֵנִי בְתִתִּי
עַל הֶָאֶבֶן בַּדֶּרֶךְ אֶת מַשָּׂא אֲמִתִּי.
וְכֹה אֵשֵׁב לַשָּׁוְא, וּבַעֲתִידִי לֹא אָדוֹן: –
כְּשָׁלִיחַ שֶׁנִּתְעָה עִם אִגֶּרֶת פִּקָּדוֹן.
וְלַשָּׁוְא יֵבְךְּ לְרַגְלַי, מְזֵה כַעַשׂ וְרָעָב,
זֶה עֲבָרִי הַנִּפְשָׁע שֶׁלֹּא נָשָׂא אֶת פְּלָאָיו.
רַק הָרוּחַ, נִיב בְּרֵאשִׁית וְהֵד כָּל הַנְּצָחִים,
יַגִּיד בָּרוּר עַל אָזְנִי אֶת קֵץ הַנִּסְלָחִים.
אַף הוּא רַחוּם וְיַגִּיד: מָה הַדּוֹר הַזּוֹנֵחַ –
וַעֲתִיד כָּל הָרְחוֹקוֹת לְךָ דַּיָּן סוֹלֵחַ.
קַלּוּ זֶה-כְבָר כָּל הַפְּחָדִים...
מאתיעקב שטיינברג
קַלּוּ זֶה-כְבָר כָּל הַפְּחָדִים הַכְּבֵדִים: –
שִׁגָּיוֹן כְּבָר צָרַף אֶת סִיגָיו בַּמַּסָּה,
וְעַל מַחְשׂוֹף הַמָּוֶת כָּל-נַפְשִׁי מְכַסָּה.
רַבּוֹת הָרְאֵיתִי: – וְרַבִּים הֵם עֵדִים
בֵּין טוֹבִים וְרָעִים כִּי שַׁבְתִּי לִכְרֹעַ
אֶל שָׁפָל וָדָל – אַחֲרֵי רְאוֹת מִגָּבֹהַּ.
גַּם אֲשֶׁר שַׁבְתִּי לִרְאוֹת גְּבוּל-הַקְּסָמִים
בֵּין אשֶׁר לְעָתִיד, הָאַחִים הַשְּׁנַיִם –
לֹא כְסוּת לִי יָצַרְתִּי, לֹא גַאֲוַת שְׂפָתַיִם.
עָמֹל עָמַלְתִּי עִם רַבִּים נִכְלָמִים
לִמְצֹא מַחֲבוֹא זֶה, אֲשֶׁר שָׁם לֹא-עוֹד נִירָא
אֶת בְּכִי בְּשָׂרֵינוּ וַאֲמִתָּם הַטְּמִירָה.
שָׂא עֵינְךָ הָעֲשֵׁשָׁה...
מאתיעקב שטיינברג
שָׂא עֵינְךָ הָעֲשֵׁשָׁה וּרְאֵה אֶל הַמְנַצֵחַ:
הוּא בָא וּבְחָפְזָה יֵלֵךְ לְהַחֲלִיף אֶת הַתְּרָפִים;
מִנְעָלוֹ יַךְ חֲלָלִים וְהַכְפֵּשׁ דָּם רוֹתֵחַ,
וּשְׂרוֹכוֹ יִזְרֶה אֵפֶר מִילָדִים הַנִּשְׂרָפִים.
אֵל עִתִּי הָיָה פֹה – אַךְ זְמַנּוֹ כְּבָר בּוֹרֵחַ,
הַגַּלְגַּל סַב לְאָחוֹר וְצִדְקַת עַמִּים – עִמּוֹ;
בַּעֲרוּצֵי עָבָר תָּקְעוּ אֶת עַצְמוֹת הַמַּטְבֵּחַ,
וְעַם פְּצוּעַ-אֶלֶף – אֵין רוֹאֶה וְאֵין מְקִימוֹ.
עַל שֶׂה-יִשְׂרָאֵל פְּזוּרָה לֹא יֶאְשַׁם הַזּוֹבֵחַ,
וּלְזֹאת לֹא קֹרָא פֶּשַׁע בְּהָמִיר שְׂפַת לְאֻמִּים;
וְרוֹשְׁמֵי-עִתִּים זָרִים יַהַדְרוּ עֵד בּוֹטֵחַ,
וְזָרְקוּ קְלָף בְּרִיתֵנוּ עִם כְּתָמָיו הָאֲדֻמִּים.
[סוב אל פני האחרית ודמה לעלה-שלכת]
מאתיעקב שטיינברג
סֹב אֶל פְּנֵי הָאַחְרִית וּדְמֵה לַעֲלֵה-שַׁלֶּכֶת,
זֶה כַנּוֹ מָט לִנְשֹׁר וְרִקְבוֹן פָּז עַל פָּנָיו: –
בְּאֹדֶם נֶאֱמָן תִּיף חֲרָטָה מְבֹרֶכֶת,
וּגְאוֹן כָּל קֵץ יְסֻפַּר בְּרֶמֶז כְּמִישָׁה עָנָו.
עֲמַל כָּל פְּרִיחָה בָּא וְתַם כְּחֵטְא קַדְמוֹנִי,
וּמְרִי כָּל רָצוֹן מָהוּל בְּקִנְאַת חַיִּים דְלוּחָה;
אַךְ מִי זֶה, תָּם אוֹ עִקֵּשׁ וִיתַעֵב פִּתְרוֹן עֹנִי,
וְשַׁח בְּעֹל הַתְּלוּנָה בְּלֶכְתּוֹ אֶל הַמְּנוּחָה?
הַפִּתְרוֹן דַּל וְעִוֵּר – אַךְ נֹחַם וַעֲנָוָה
יוֹבִילוּ אוֹתוֹ חֶרֶשׁ כִּדְמוּת שׁוֹשְׁבִינִין שְׁנַיִם;
וְהֵם יְהַלְּכוּ בֶטַח בַּנְּתִיבָה הַנֶּעֱצָבָה,
וְהֵם יֵיטִיבוּ רְאוֹת עַד קְצֵה כָּל גְּבוּל הַחַיִּים.
[יש דיין אלמנות ושופט יתומים]
מאתיעקב שטיינברג
יֵשׁ דַּיַּן אַלְמָנוֹת וְשׁוֹפֵט יְתוֹמִים: –
אֶת סֵפֶר צִדְקֵנוּ הִכְתַּמְנוּ בִשְׁגָגָה;
וּלְמַעַן תֵּת אֹמֶן לִכְזַב הַקֳּדָשִׁים
חָרַדְנוּ לַיָּד אֲשֶׁר בָּנוּ הָרָגָה.
מִי בָא חֲמוּץ בְּגָדִים מֵאֱדוֹם וְקֵדָר,
וְנֵטֶל הֲרוּגָיו כְּמֶשֶׁךְ מַלְקוֹחַ?
זֶה בָא חֲנִיךְ קְדוּמִים שֶׁשָּנָה וְטָעָה
וּמִשְׁנַת יַלְדוּתוֹ לֹא יֹאבֶה שְׁכֹחַ.
[על פני קשת הצבעים של מעשה אדם]
מאתיעקב שטיינברג
עַל פְּנֵי קֶשֶׁת הַצְּבָעִים שֶׁל מַעֲשֵׂה אָדָם
יֵשׁ תִּתְעַלֵּם לְעִתִּים מַסֶּכֶת אוֹר שְׁקוּפָה: –
לֹא הָאֹדֶם הָעַז וְלֹא סְגוֹל הַדִּמְיוֹנוֹת,
לֹא תְּכֵלֶת הַתֹּם וְלֹא כְתוֹם הַחֲנוּפָה.
זֶה רַק צֶבַע בְּרֵאשִׁית וִיקָר לוֹ עוֹד אָיִן,
אוּלָם עַמִּי אֲהֵבוֹ וְשֵׁמוֹת לוֹ קָרָא: –
פַּעַם מוּסָר אוֹ צֶדֶק לָרִיק יְכַנֵּהוּ,
פַּעַם תַּרְבּוּת לוֹ יֹאמַר בְּלָשׁוֹן נִמְהָרָה.
הִנֵּה דַף אֶחָד יָשָׁן...
מאתיעקב שטיינברג
הִנֵּה דַף אֶחָד יָשָׁן1 – מַרְאֵה דָם בְּצַלֶּקֶת,
אַחֲרָיו נִשְׁלָם דַּף חָדָשׁ בִּלְשׁוֹן אֵימָה זוֹעֶקֶת.
וְכֵן תָּרוּץ הַמְּגִלָּה, הִיא מְגִלַּת הָאֻמָּה,
אֲשֶׁר כְּתָבָהּ דְיוֹ שְׁחֹרָה עַל-גַּב אֱמֶת אֲדֻמָּה.
תַּחַת כִּפַּת כָּל דִּבָּה וְכָל מְזִמָּה רַעֲנַנָּה
קִדְּשָׁה רִשְׁעָה זְבָחֶיהָ לֶאֱלִילָהּ בֶּן-זְמַנָּהּ.
וּבִמְחִלּוֹת הַקֹּדֶשׁ עוֹד הַחִידָה מְצַפָּה
בֵּין עֲצָמוֹת לְבָנוֹת, שְׂרִיד קְהִלָּה וְטַפָּהּ.
דּוֹרוֹת עוֹבְרִים כְּצִירִים, תּוּר וּשְׁאֹל לְפִתְרוֹנָם –
אַךְ שְׁאוֹל חִידָתֵנוּ סְגוּרָה תַחְתָּם וְאֵין עוֹנָם.
יָבוֹא יוֹם – וְעֵין חוֹזִים תִּרְאֶה אוֹר בַּנִּסְתָּרוֹת
אֲשֶׁר גָּבְהוּ וְעָמְקוּ בַּתְּהוֹם וּבְמַזָּרוֹת;
רָזֵי עוֹלָם יִבֹּלוּ – עַד אֱוִיל יֶאֱסֹף חִנָּם
קְלִפַּת פְּלָאִים נִרְקָבָה, נַעַר קָט אֶת גַּרְעִינָם;
הַזְּמַן יִטְהַר כִּבְדֹלַח, וּבְרִית עִתִּים חֲדָשָׁה
תִּבְרָא בְרִיאָה לִצְדָקָה: אַחֲרִית כְּלִמָּה לָרָשָׁע;
וְכָל נִכְלֵי הָאָדָם, שִׁרְצֵי עָבָר נִבְהָלִים,
קוֹרְעִים עוֹרָם הַיָּשָׁן וּמִתְחַמְּקִים כִּצְלָלִים: –
אָז, בִּמְלֹא תֵבֵל אֹמֶן – חִידַת עַמְּךָ לְבַדָּהּ
תָּשִׁיב לַעַג לְחוֹקְרָהּ וּלְשֵׁן כִּלְיוֹ הַחַדָּה.
-
“שָן” במקור המודפס, צ“ל ”יָשָׁן“ – הערת פב”י. ↩
הַגֶּבֶר
מאתיעקב שטיינברג
בְּגַאֲוַת כְּסִיל הוּא לֹא הִתְחַסֵּד,
לֹא דָגַר מְרִי כְּאֶחָד עָנָו;
רַק חֶרְפַּת תֹּם יִסְּרַתּוּ חֶרֶשׁ
בְּלֶכֶת שְׁמוֹ הָעַז לְפָנָיו.
לֹא עוֹרֵר נְהִי עַל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל,
וּפִיו לֹא שָׁר עַל אֶרֶץ בְּרוּכָה;
רַק עָמַד נֶגְדּוֹ רִפְיוֹן אָדָם
וִיגוֹנוֹ הוּא לְאֵין אֲרוּכָה.
לִנְשֵׁי הַחֵן לֹא חָנַף חִנָּם,
וּבְרִיק לֹא קִדֵּם פְּנֵי נִכְנַעוֹת;
אַךְ בְּשָׂרָיו יָדְעוּ רֹךְ וָשׂבַע
וְרוּחוֹ פָּג מִבּוּז וּקְנָאוֹת.
אַחֲרִית
מאתיעקב שטיינברג
א
בַּסֵּתֶר בִּי נָטַע יְצָרִים מְעֻנִּים
מַזָּלִי;
אֶת אֲשֶׁר לִי נָתַן וְאֶת אֲשֶׁר לֹא בָּא לִי –
לֹא הֶעֱוָה יַחַד לְרַאֲוַת אֱמוּנִים.
יֵשׁ אִישׁ כִּדְמוּת אֻמְלָל – וְהוּא בַּנִּכְתָּבִים
לִנְצוּרוֹת;
כָּל גִּזְעוֹ – עֵץ נֶאֱמָן לִמְלָאכוֹת הֲדוּרוֹת,
וְיֶתֶר הָאָדָם –לִקְלִפּוֹת וּשְׁבָבִים.
הַגֶּבֶר וּפָעֳלוֹ – שְׁנֵיהֶם מַמְתִּינִים
לְאַחֲרִיתָם;
הַכָּזָב הָעִוֵּר – זֶה בָּא וּמַבְעִיתָם.
וּרְאִי-עָתִיד טָהוֹר – זֶה רָחוֹק מִפְּנִינִים.
ב
לֹא גַן נָעוּל הָעוֹלָם; בְּיוֹם צַר לְעֵת שֵׂיבָה
שֶׁבַע שְׂמָחוֹת יָצֵרוּ אֶת תּוּגָתְךָ הַשְּׁלֵוָה.
שֶׁפִי תִּצְעַד הַזִּקְנָה; גַּם בִּנְאוֹת הַמַּזְקִינִים
שׁוֹרֵץ שֶׂפֶק אַכְזָרִי עִם עַקְרַבֵּי הַמִּינִים.
דּוּמָם תֵּשֵׁב וּתְהַרְהֵר: שָׁבְתָה דַרְכִּי הַסְּלוּלָה –
וּמֵעֵבֶר לָהּ יַעַל הֲמוֹן-עָם בַּהֲמֻלָּה.
בֹּקֶר תָּקִיץ וְתָחוּד: תְּקוּפָה אַחַת נָגֹלָּה –
וּבְנֵי-עָשׁ בְּשׁוּלֶיהָ כְּבָר נִנְעָרִים שְׁאוֹלָה.
אַךְ בִּשְׁקֹט עֶרֶב בָּהִיר רַנִּים יַחַד מַזָּלוֹת,
וּבֵין מַזָּל לְמַזָּל רַק כִּגְבוּל הַנִּמְשָׁלוֹת.
אָז אֵין נִבְדָּל וָשָׁב; וַאֲשֶׁר נִשְׁפַּט לָרָקָב –
רוֹאֶה קֶבֶר וּמַחֲרִישׁ וּמִתְאַפֵּק אֶל שְׁחָקָיו.
ג
הַחִידָה אַף הִיא זָקְנָה חֶרֶשׁ עִמָּדִי,
וּבְגַרְגְּרֵי מָזוֹר סִפּוּקָהּ;
וּבְלֵילוֹת זִכָּרוֹן הִיא תֶאֱנַק עַל-יָדִי,
וְגַאֲוַת נַפְשָׁהּ חֲנוּקָה.
– מִי שִׁחֵת אֶת עִתֵּךְ, הָהּ גְּבֶרֶת וַחֲבֵרָה,
וַיְשַׁנֶּה אֶת עָצְבֵּךְ לִמְצוּקָה?
כִּי תִלְבְּשִׁי הוֹד – וְנִחַמְתְּ עַד מְהֵרָה,
וְגַאֲוַת יָפְיֵךְ מְחוּקָה.
ד
אִישִׁים הָיוּ וְחָלְפוּ; רַק צַוָּאוֹת טְהוֹרוֹת
תּוּכַל יָדְךָ לַחְפֹּן בְּשַׁלֶּכַת הַדּוֹרוֹת.
כְּתָבָן נִמְחַק בַּתָּוֶךְ, וְהָעָשׁ בַּשּׁוּלַיִם
הִשְׁאִיר תָּגִים נִשְׁבָּרִים מֵחֲלוֹם אֵין-אַפְסָיִם.
וְהַדִּמְיוֹן הַחַי, רְאִי נֶפֶשׁ חֲסוּדָה,
צוֹפֵן אוֹרוֹ הָאַחֲרוֹן תַּחַת תְּבַלּוּל חֲלֻדָּה.
רַק הַיָּגוֹן הָעַז עוֹד נֶאֱחָז בִּשְׁבָרָיו,
וְעוֹד יִתֵּן אֶת שְׂרִיגָיו בִּדְבִיר חַיִּים שֶׁחָרָב.
כָּל הַחִידָה כְּבָר דְּחוּיָה, שַׁח וּמָט קִיר הַמִּלִּים –
וְהַיָּגוֹן עוֹד יַעַשׂ עִנְּבֵי נֶפֶשׁ אֲפִילִים.
הוּא הַיָּגוֹן הַיּוֹרֵשׁ שְׁאָר אִישִׁים מַזְהִירִים –
אַחֲרֵי כְּלוֹת כָּל הַתְּכוּנָה בְּהֵד קִינָה וְשִׁירִים.
הַיָּגוֹן הַזֶּה...
מאתיעקב שטיינברג
גַם שִׁיר לִי לֹא הָיָה לְפֶה
בַּבְּדִידוּת הַכְּבֵדָה;
וְעַתָּה עוֹד אֵדַע
הַיָּגוֹן הַזֶּה.
הִשְׁלַמְתִּי בָהָר וּבַגַּיְא
אֶת חֶלְקִי וְסִבְלִי;
לֹא נֹחַם, לֹא רִיב לִי –
וּבְעָתִיד לִי דַי.
וּלְחַיַּי הַמָּטִים יוֹם יוֹם,
הַדְּחוּיִים בְּאֵין-רוֹאִים,
גַּם עַנְוַת מַחֲבוֹאִים
צֵרַפְתִּי עַד-תֹּם.
וּלְזֶה שְׁאָט הַמָּוֶת הָרַע –
הֵכַנְתִּי בְּעוֹד-מוֹעֵד
מֶבָּטִי הָרוֹעֵד,
וּבְבוֹאוֹ –לֹא זָע.
וְרַעְיוֹן הַכְּלָיָה הַמָּר,
הַמַּקְהֶה נְבוֹנִים, –
מִמַּעֲשַׂי הַבּוֹנִים
גֵּרַשְׁתִּיו כְּזָר.
וּבְרוּם חֶדְוַת לִבִּי לַשָּׁוְא
בְּדִמְיוֹן סַנְוֵרִים, –
יְגוֹנַי הָעֵרִים
כִּסּוּהָ כְּעָב.
רַק שִׁיר לִי לֹא הָיָה לְפֶה
בַּבְּדִידוּת הַכְּבֵדָה;
גַּם עַתָּה עוֹד אֵדַע
הַיָּגוֹן הַזֶּה.
אֲשֶׁר רָשַׁם לְדוֹרוֹ חֲלָקוֹת...
מאתיעקב שטיינברג
אֲשֶׁר רָשַׁם לְדוֹרוֹ חֲלָקוֹת,
אֲשֶׁר צִוָּה לְגִזְעוֹ נוֹשָׁנוֹת, –
עִם נִרְשָׁמִים לֹא יוּכַל הִמָּנוֹת,
וְתַעֲלוּמוֹת עֲתִידוֹ נִמְחָקוֹת.
רַבִּים זוֹנְחִים אֱמוּנִים וְעָמָל,
וְרַק צְבָא הֹוֶה קַל לָהֶם אָרָב;
וְהָאֶחָד הַמְקַיֵּם נְדָרָיו –
עַל כָּל טַף שַׁעֲשׁוּעָיו לֹא חָמָל.
אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל-עָתִיד שֶׁנָּדַב
מְעַט טוּבוֹ הַמְשֻׁמָּר לְגִזְעוֹ;
סַעַר עוֹבֵר-וָשָׁב לֹא הִרְגִּיזוֹ –
שְׁאָר פִּרְיוֹ כִּי נִצַּל עִם מְגָדָיו.
הֵן יָדַעְתָּ כִּי כֵן...
מאתיעקב שטיינברג
הֵן יָדַעְתָּ כִּי כֵן
מַרְאוֹת אִישׁ בְּאַחֲרִיתָם –
וּמַה תֵּבְךְּ כִּי רְאִיתָם
חוֹשְׂפֵי רִיק, חִדְלֵי-חֵן?
נֹעַר נָס וְלֹא שָׁב,
כְּבַד עֵינַיִם עֲמָלְךָ;
זוּ זִקְנָתְךָ לוֹ סָלְחָה
יוֹם-וָיוֹם הַבְלֵי שָׁוְא.
אִם עוֹד אוֹן לְךָ מְעָט –
שׁוּב וּדְפֹק עַל יְגוֹנְךָ;
הוּא הָאוֹב, הוּא הָעוֹנְךָ
מַה הֵד אִישׁ אֲשֶׁר מָט.
ד. ספיח
מאתיעקב שטיינברג
שְׂרִיד שַׁלֶּכֶת...
מאתיעקב שטיינברג
בְּלֵב הַיָּם אֳנִיָּה מְהַלֶּכֶת –
מַה תִּשָּׂא, הָאֳנִי? זְהַב שַׁלֶּכֶת.
יְהוּדֵי פָז: שַׁלֶּכֶת קַדְמוֹנִיָּה;
בִּבְשָׂרָם סְתָו, בִּפְנֵיהֶם אוֹר רְמִיָּה.
יְהוּדֵי פָז וּמְסוֹס: הַיָּד תִּקָּחֵם –
וּתְמוֹלְלֵם עַד תֹּם מִבְּלִי הִנָּחֵם.
וְעַיִן תִּרְאֶה אוֹתָם וְהֵבִינָה
מָה אוֹן מוֹרָשָׁה בָם וְיֶתֶר חִנָּהּ.
וְזָכְרָה שֶׁמֶשׁ קְדוּמִים אֲשֶׁר כָּבָה
וּצְבָעָיו עוֹד כִּיקוֹד בַּעֲלֵי רְבָבָה.
בְּלֵב הַיָּם אֳנִיָּה מְהַלֶּכֶת –
מַה תִּשָּׂא, הָאֳנִי? עַם שְׂרִיד שַׁלֶּכֶת.
אֶרְאֶלָּה בַּת-הַשְּׁכֵנָה
מאתיעקב שטיינברג
אֶרְאֶלָּה בַּת-הַשְּׁכֵנָה זוֹכֶרֶת לִי בָרְחוֹב
אֲשֶׁר הָיִיתִי לָהּ כְּדוֹד בִּידִידוּת כֵּנָה:
וְגַם בִּגְאוֹת מִשְׂחָקָהּ עוֹד תִּמְצָא עֵת לָסֹב
וּפְנוֹת אֵלַי בְּחֵן וְסוּר בְּחִיּוּךְ טוֹב –
אֶרְאֶלָּה בַּת-הַשְּׁכֵנָה.
וּבְיוֹם לֹא-טוֹב מִיָּמִים, בִּתְקוּפַת-רֹגֶז זֹאת,
עָבַרְתִּי לִי בָּרְחוֹב לְמַעֲשַׂי הַנִּכְלָמִים;
וְהִנֵּה הִיא מִנֶּגֶד וְעִמָּהּ עוֹד מִבְּנוֹת
הַשֶּׁבַע וְהַשֵּׁשׁ, הַטַּף שֶׁטּוֹב לִרְאוֹת
בְּיוֹם לֹא-טוֹב מִיָּמִים.
וְהַטַּף מִתְגּוֹדֵד סְבִיבָהּ וּמַאֲזִין לְפִי-תֹם,
וְקוֹל אֶרְאֶלָּה הוֹלֵךְ בְּשַׁלְוָה מַעֲצִיבָה:
– הֵם הוֹרְגִים גַּם יְלָדִים. וּפָשׁוּט כָּךְ יוֹם-יוֹם!
הַיַּלְדָּה קָרְאָה כֵּן וַתּוֹסֵף כֵּן לִנְאֹם –
וְהַטַּף מִתְגּוֹדֵד סְבִיבָהּ.
סיפורים
מאתיעקב שטיינברג
בשטנים
מאתיעקב שטיינברג
א
מעבר לחרסון העיר, במקום שנהר בוג ימשך כרצועות אין סוף אל הים, מצאה לה מנוחה עיירה אחת קטנה מוקפת חולות ובשטנים, אשר סחור תסחר אל רחבי תבל באבטיחים הסגלגלים רבי-הלשד, ששם חרסון העיר נקרא עליהם, לאמר: אבטיחי-חרסון.
חוף הנהר בוג שפל הוא רק מן העבר האחד – ובמקום זה דוקא התכוננה העיירה להיות טבולת-חול בקיץ וטובעת ברפש בחורף; אבל כיון שעוברים במעברה אל עבר הנהר השני, הגבוה והתלול, מתחילות העינים לספוג את הדר התמונה המתגלה בדמות ים של זהב כורע ורועד – אלו הן השמשיות הגבוהות, המרימות את ראשי-הזהב שלהן מכל גן ירקות ומכל בשטן של אבטיחים. על פני כל חוף הבוג ועד למרחק הערבות תפשו פה מקום הבשטנים, ולא כל אדם זוכה לראות דרך חלון ביתו, שמעבר החוף השני, את הבשטן שלו – האבטיחים הכרסנים, שעליהם הרחבים מגינים על גבם מפני השמש, ואת השמשיות המצהיבות כשהן כופפות ראש בחום צהרים. עגלה וסוס – והיהודי חוכר-הבשטנים עובר מגינתה של אלמנת השוטר, הנשענת אל חצר הרב, עד מבחר-הבשטנים שבכפר המולדבנים, הידוע ב“שקציו”-מזמריו, – אלו הם מזמרי הערבות הנודעים, היושבים בלילות הסתו בשדות לשמור על ערמות האבטיחים, מביטים בעינים ערומות לתוך זוהר הלילה ומביאים מזמירותיהם כליון נפש על השומע הזר, אשר ייקרה למקומות האלה; כבר היתה לשיחה מתיקות שירי-המולדבנים, וגם הרב עם השוחט, הנוסעים יחד ל“ברית מצוה,” כשהם שומעים בדרכם קול שיר של מולדבני שר, הם עוצרים את הסוס ויושבים ושומעים, כשהערבה להם מימין ומשמאל, וכוכבי הלילה נוהרים על ראשם ממעל… אבל את הבשטנים הגדולים והרחוקים חוכרים להם רק יהודים בעלי-מטמונים, אלה היהודים רחבי הכתפים ומגודלי-הזקן, שאינם יראים להשאר בשדה ללינת לילה ולספור לאור של מדורה ערימת-אבטיחים גבוהה… אולם גם גינות-הירק שסמוך לעיר יהודים מושלים בהן, אלא שחכירת הבשטנים האלה נעשית בשותפות לשנים לשלשה מתאגדים יהודים בעלי קפוטות החוכרים את הבשטן כשהוא עומד כבר בגידולו; ומרחוק, מעבר החוף משני, רואים אותם כשהם מתהלכים לפני מלונת השמירה, קפוטותיהם מתנפנפות ברוח וציציותיהם טופחות להם על ברכיהם. בדממת הצהרים יש אשר יישמע מעבר החוף גם קול דברים וריב – חבורה של שותפים היא זאת המתקוטטים איש עם אחיו על דבר עסקיהם ואשר יביאו היום או מחר את ריבם לפני הרב של העיירה…
והעיירה כולה רק על שפע הבשטנים תחיה, ואין בית אשר לא יהיה שם חוכר או סוחר באבטיחים; ואפילו משרתי-קודש – הרב והשוחט וכדומה – אינם עומדים בפני תאוות החכירה ומשקיעים ממונם של בניהם וחתניהם בכיכר-אדמה זרועה אבטיחים, הנתלשים בתחילתם של עשרת ימי תשובה ונמכרים ליהודי אחד סוחר הבא בכל שנה ושנה מאומן העיר, הנודעת בעולם באהבתה לאבטיחי-חרסון הסגלגלים.
אין לך בין יהודי העיירה אדם יותר קלוש משלום המנקר, שבא לכאן מסביבות ברדיטשוב והביא אתו משם את פניו הצנומים, שכאילו נישרו יפה יפה במים, ואת פאותיו הארוכות והדקות – אף על פי כן גזרה עליו אשתו שיקום וילך לחוכר הטכסא ויבקש ממנו בהלואה חמישים רובל על מנת לשלם קימעא קימעא בכל שבוע, ואדם זה קיים את מצות אשתו, אף על פי שלא האמין כלל בהצלחת הנסיון. אבל מכיוון שבא לבעל-הטכסא, נתעורר בו כמעט רגש של גאוה, כאילו זכר פתאום, מה היה לפנים בברדיטשוב ומה היו אבותיו שם, ובמנוחה של יודע ערכו הציע את בקשתו. את הכסף קיבל סוף כל סוף, משום שביאר לאיש-שיחתו, כי צריך הוא לכסף בשביל לקחת בחכירה “קצהו של בשטן”… ואולם כשעבר הכסף לידה של חנה-חיה, היא אשת המנקר, ידעה כבר לחטוף מתחת לחטמו של מי שהוא בשטן קטן, אבל מיוחד ומנומר בירקותיו: בתווך, במקום הכבוד, נזרעו האבטיחים הצריכים לשמש, בצידי הדרכים ובקצוות, על הגבולים ובכל מקום צנוע, עלה ירק הקישואים, ובין ירק וירק ובין התלמים הגביהו ראשיהן השמשיות הדקות. ומכיוון שטעמה חנה-חיה את טעמה של שנת צהרים בתוך הבשטן שלה, לא נמנעה מלחכור בשנה הבאה בשטן יותר גדול, וגם שלישי וגם רביעי – כי חנה-חיה היא אשה, שאינה חוששת לעבודה ואינה יראה מפני “השקצים,” וכשהיא מתהלכת – בבוקר של יום תמוז למשל – על פני הבשטן, חופרת ומעדרת ועומדת אחר כך לנוח לרגע בינות לשמשיות-הזהב ופניה לשמש, אז נדמית גם היא, הגבוהה ושזופת השמש, שפניה מכוסים בבהרות-חמה, לאחת השמשיות שכבר בשלו באור השמש… כי נוף חרסון אינו דומה כלל לנופה של ברדיטשוב: פה סופגות הנערות יחד עם השמשיות את אור השמש ואת חוּמה, וחנה-חיה –נערה נכונת-שדיים לפנים, שפניה מאדימים עד גמירה לכל רמז מגרה ועיניה נתקלות בכל לילה, לפני שינה, ביצורי-גווה המלאים – אותה חנה-חיה לא נפל עליה לבה אחרי חתונתה, כשהכירה לדעת את האברך כפוף-הכתפים, שניתן לה לאיש, ובשנים הראשונות אחרי חתונתה היתה משפיעה עליו חום נעוריה שהיה נובע מאליו. ולא פעם קרה המקרה, כי איחר גם האברך את התפילה שבציבור, וגם אשתו לא עברה את מפתן החדר בבוקר בטרם תשמע דפיקת אמה על הדלת: “עד מתי? המיחם כבר הולך וקר”… וגם אחרי כך, אחרי שתי שנים לחתונתם, כשגלה הזוג הצעיר מעל שולחן הוריהם, וחנה-חיה היתה צריכה לנהל את ביתה במשכורת בעלה המנקר, לא גברה, אף על פי כן, הדלות על האשה הצעירה ולא באה בעצמותיה; היא נשארה אותה חנה-חיה שישבה עם בעלה על שולחן אביה: אשה גבוהת קומה ורחבת כתפים, שפניה המלאים מכוסים בהרות-קיץ ושפתיה העבות מאדימות. גם נשי הרחוב, שגרה שם אשת המנקר, לא יכלו לעתים להסתכל בפניה של חנה-חיה מפני המנוחה הרבה, שאינה שכיחה אצל יהודים, שהיתה שפוכה עליהם. ועל אחת כמה וכמה כשחנה-חיה היתה משתטחת מלא-גדלה לפני ביתה ומתחממת בשמש הצהרים ועיניה עצומות – אז יאמר כל העובר: רק אשה מולדבנית לא תתבושש כך! – הגרב, שחנה-חיה ארגה אותו לפני שכבה, נפל מידה, שני שדיה המלאים מתירים מעליהם את כפתורי-החולצה ונדחקים בלבנם לאור היום; הילדה הקטנה, שגם פניה מכוסים בהרות-קיץ ודומים לפני אמה, נרדמה בחיקה של חנה-חיה, והיא בעצמה, אשת המנקר, פרשה את ידיה על החול וסופגת לתוך אבריה את להט השמש.
עוד בחצי היום הוצאה קדירת התבשילין מן התנור, והאם עם בתה אכלו לבדן את ארוחת-הצהרים, מבלי חכות למנקר; רגע אחד – והחדר מכובד, כי הן רק ילדה אחת מתהלכת בבית, ומה לה עוד לאשה זו, הדומה ל“ערלית,” לעשות, אם לא לצאת החוצה ולהתרפק על החול בשמש? עוד מעט והמנקר שב מן השוק, כלו עייף ומזיע וכל עוד רוחו בו הוא נגש אל אשתו, שוהה רגע אחד לפניה, עיניו מורדות וכמתבייש הוא מניע את כתפה באצבע קטנה: “חנה-חיה, חנה-חיה!”… ובשעת מעשה איננו מביט בפני אשתו וזיעת-בושה מכסה את בשרו, כי ירא הוא, שמא יראה אדם ויסתכל באשתו השוכבת. שם, אצלם בברדיטשוב, אין הנשים נוהגות כך… וכשחנה-חיה פוקחת סוף כל סוף את עיניה ורואה את אישה העומד עליה, אינה שמה עוד לבה אליו, אלא מתמתחת מתוך פיהוקים מתוקים וארוכים, עד שמתעוררת לגמרי ממגע רסיס הזיעה, היורד ממצח אישה ונופל על לחיה, ורק אז היא מעוררת בדחיפת-רגל את הקטנה הנמה למרגלותיה ונוהמת, כשהיא עוצמת שוב את עיניה: “פייגה, קומי וקחי את קדירת-התבשילין מתוך התנור בשביל אבא”… המנקר הולך ונוטל את ידיו לאכילה, וחנה-חיה שולחת שוב את פיהוקיה לאוויר העולם הלוהט ונרדמת.
ושנה אחרי שנה עברה כך ופייגה, שנשארה יחידה להוריה, היתה ממלאה בימי הקיץ את מקומה של חנה-חיה, הנתונה אז כולה לעבודות-הבשטן. עובדת היתה הנערה את עבודות הבית, מבשלת את התבשילין ונושאת אותם יום יום בקדירה קטנה לאמה, שקבעה את מושבה בבשטן החביב עליה.
רגיל היה כבר המנקר לדעת, כי משנכנס חודש אלול וקול השופר הולך ונשמע מבתי-כנסיות, ומעבר לנהר מתחילים לתלוש את האבטיחים, עליו להיות שרוי יחידי בבית ולקחת לו בעצמו יום יום את הקדירה הקטנה, השמורה בערימת אפר חם, וקשה היתה לו למנקר בדידות זו, כשאין איש בבית וכשלוחץ את הלב שיעמום צהרים – אין לפני מי להביע אף מלה אחת, ורק זמזום הזבובים מוסיף על השיעמום ועל הבדידות. רק לפעמים, כשלחץ לבו של המנקר היה מתגבר בקומו משנת-הצהרים ובקיבה היה חש טעם לפגם מתבשילי-הארוחה, היה אדם זה בודק את כיסו, מוציא מטבע של שתי פרוטות ושם את פעמיו לחוף הנהר; על המעברה היה המנקר תוחב את עצמו לקרן זוית, ובהישמע רשרוש המים המלחכים את שפת-המעברה היה מוריד את עיניו לבלי להסתכל בשטף הנהר… בצעדים מהירים היה עובר את הדרך שמן החוף עד לגדר הבשטן של אשתו, ופה מעבר לגדר היה שוהה ומציץ רגע בעד החרכים לתוך הבשטן, וכיון שהוא רואה את אשתו עומדת בתוך ציבור של שמשיות גבוהות, מתישבת עליו דעתו והוא נכנס כבר לתוך הבשטן כאדם הנכנס לנכסיו, פושט את קפוטתו ומוחה את זיעת-מצחו בכנף הטלית-קטן המתנפנפת ברוח… אשתו חנה-חיה ופייגה בתו עסוקות הן בין האבטיחים, והוא יושב לו לבדו על גבעת דשאים, מוחה וחוזר ומוחה את זיעת-פניו ומקשיב לקול אשתו הממושך, המטריד את דממת בין-הערבים:
“פ-יי-יי-גה!”
ויש שהיה נדמה לו, כי קול אשתו הוא כקולה של בת “ערלים”…
ב
חנה-חיה מתהלכת עם מעדר-הברזל בין תלמי הבשטן ומעדרת מסביב לצמחי האבטיחים; היא עובדת עתה בקצה הבשטן הגבוה, הזרוע בשיפוע של גבעה תלולה, וכשהיא מרימה את ראשה לרגע למחות זיעת-מצחה, היא רואה את שטף מי הבוג הרבים ואת החבלים העבים של המעברה, הרועדים ברעד חרישי מעל למי הנהר; דבר זה – רעד החבלים – סימן הוא לה, שהמעברה נעתקה מעבר החוף השני, והיא מאפילה בידה על עיניה ומביטה לנגדה במבט חד וארוך. עוד רגע וכבר נשמע שאון המעברה ורעד החבלים בא כבר כהמולה חרישית בלתי נפסקת, וחנה-חיה חופרת רגע במעדר שבידה ושבה להסתכל במעברה המתקרבת, עד שהיא מכירה בתוך ההמון, הצף ומתקרב אליה את בתה, פייגה, העומדת בקצה המעברה וקדירה מעוטפת סחבות בידה. רגע אחד ילחץ בקרבה לבה – לב אם עבריה – והרהור דאגה עובר במוחה: “היא עומדת שם, הבתולה, בקצה המעברה ממש, ויש סכנה בעמידה כזאת,” אבל מיד היא שבה ומעדרת באת, רסיסים-רסיסים נוטפת זיעת מצחה על רגבי העפר, ומעט מעט נסוגה חנה-חיה למורד הגבעה, ורק כשהיא מגיעה לשורת הקישואים הארוכה, הזרועה בין שני תלמים של אבטיחים, היא מרימה את ראשה לקול בתה, הצועדת בצעדים זהירים בין הצמחים לבל תרמוס ברגלה צמח כל-שהוא, מביטה רגע אחד במבט-דאגה של אם בפני בתה, ומבלי דבּר דבר היא לוקחת מיד הנערה את הקדירה הקטנה ויושבת לה לאכול בצלה הקלוש של גדר הבשטן. ובשעה שאמה עסוקה באכילה, פושטת פייגה את נעליה, קושרת כעין עיגול את מטפחתה מסביב לראשה ומתחילה לעדר במקום שפסקה אמה.
דממה שורה בתוך הבשטנים. שמש הצהרים יוקדת כיקוד אש, ומבנות הערלים, הפזורות על פני השטח הגדול של הבשטנים, יש אשר תרים רק האחת את קולה ותשיר רגע אחד, ואולם משנהו ילך כבר קולה הלוך ונמוג בלהט הצהרים ודממתם. ושוב שקט על פני כל המרחק הרב, עד שרעד החבלים על-פני הנהר יישמע עד קצות הבשטנים הרחוקים בלחישת חשאים ממושכה, והד יענה לשאון המים בקרוב בת-כפר עם זוג-דליים לשאוב ממי הנהר… אך הנה עברה שעת הצהרים. צללים מתחילים נמשכים כבר מציבורי האבנים, הגדלות על החוף, אבל העינים תלאינה עוד להביט בפני הנהר, שכולו זוהר, והחסידה הלבנה, רחבת-הכנפים, הטסה עיגולים-עיגולים בתכלת השמים, היא הציפור היחידה המתרוממת על פני הנהר בחום הגדול, הבא אחרי חצות היום. וגם בנות הערלים, העובדות לאיטן על פני הבשטנים וראשיהן עטופים במטפחות אדומות וכתומות, מראיהן בדממה הלוהטת כאילו צומחות אף הן בתוך גינות-הירקות ומתנועעות הן כפעם בפעם רק לרוח הקל, הבא מן הנהר… ורק לעתים, כשבחור צעיר מבחורי הערלים עושה לו צחוק עם בחורה חשופת-ברכים, התולשת באותה שעה עשבי-ספיח מבינות לתלמים ומבריחה את מציקה בקריאה עזה, שיש בה צחוק – רק אז הבן תבין, כי נעורים טמירים שמורים פה בתוך גינות-הירק, השומרים ומחכים לשעה של שקיעת שמש… וצחוק הבחורות ילך הלוך ורב ככל אשר תוסיף השמש לשקוע. ולעתים יתנוצץ למול השמש גם מעדר ברזל, אשר תשא אחת העובדות על שכמה, בלכתה אחרי עבודתה לנוח בצל. ואולם רק שירת הבחורות, המתנשאות לפנות ערב מתוך הבשטנים והולכת ונישאת על פני הנהר, מגיעה עד לעיירה ועוברת ונמוגה הרחק-הרחק לגבול הערבות, רק היא אות נכון לשעת בין-הערבים הקרובה לבוא. וכך הן נולדות, שירות הערב בבשטנים: כי יפנה היום וצללים יתארכו, אז יפול צל-גדר על אחת העובדות והאפיל על קצה חזה וקרר חצי שדיה הגלויים לרוח הערב, ויישרה הנערה אז את קומתה והביטה הנה והנה על-פני הבשטנים ועל פני הנהר, והיא נשענת על מעדרה וקצות מטפחת ראשה מתנפנות כבר לרוח הערב; אז יש אשר תרים הנערה את קולה בשיר, והיא מבטת עוד על פני הבשטנים, כמו קוראה היא לעזרה, ורגע אחד – ומקצה בשטן סמוך מתרומם קול שיר חדש, קול מולדבני דק ואמיץ, הרועד ומשתפך עד לאין גבול ומושך אחריו כרגע עוד המון קולות של בחורות מולדבניות המתחברים כולם לשירה אחת דקה, שירת נשים, אשר אין לה עוד עצבון וכליון נפש והיא מלאה רק רגשות מנוחה ושלום ערב ורמזי-אושר לא רחוק. ואולם עוד מעט וקול רם של גבר יחדור גם הוא לתוך השירה, ומקצה הנהר יענו לו זוג הדייגים הפורשים את רשתות-הערב, והיתה כבר השירה אדירה ועצבה, והיא הולכת למרחב ולמרום, כגעגועים על אושר רחוק. שעה קצרה תשיר כך המקהלה ושפכה כליון נפשה גם על העיירה, אשר אחת מבנותיה תשיר עתה אף היא את שיר הבשטנים: פייגה בת המנקר היא זאת, שכלתה זה כבר את עבודתה בבשטן הקטן שלה ושכבה אחרי כך לנוח בין גבעולי הדשא הגבוהים, ליד הגדר הנמוכה, העומדת למחיצה בין הבשטן של חנה-חיה ובין זה של חיים-יוסל “טורף הבשטנים” – כך קוראים לו על תאותו הגדולה לבשטנים. שוכבת לה שם פייגה ומסתכלת לעתים בחשאי לתוך נכסי שכניהם לראות שם את חיים-יוסל זה, כשהוא מתהלך שפי בין התלמים ומנדיל בנו לצידו מעיין במקומות הזריעה, שאביו מראה לו עליהם בשוט שבידו… עוד לפני זמן-מה, כשהתבוננה פייגה אל המעברה, ראתה את חיים-יוסל, כשהוא עובר את הנהר עם בנו ועם סוסו ועגלתו, והיא לא יכלה כבר לגרוע עין מחבורה זו, ומתוך עבודת-הגינה התבוננה לראות את חיים-יוסל, כשהוא עוזב את הסוס והעגלה שלו על החוף ונכנס עם בנו לבשטן קרוב וקטן זה, אשר קרא לו חיים-יוסל בשם חיבה “צעיר בשטני”… שוכבת לה פייגה בעשב ושרה בחצי קול ועיניה מסתכלות מרחוק בפניו של מנדיל: רוצה היא לדעת, אם מכיר הוא מנדיל למי הקול הזה ואם תר הוא בעיניו לבקש את מקום מחבואה? אבל פניו של מנדיל אינם מגידים בנידון זה כלום, מסתכל הוא הבחור כל העת בפני אביו וצועד בעקבותיו צעד אחר צעד משיפוע הגבעה ולמטה. ואולם רק אחרי אשר תשמע פייגה את הכאת-השוט, וקריאת “וויוֹ!” חזקה תגיע לאזנה מרחוק, רק אז היא קמה ממקומה והולכת להעיר את אמה, שנרדמה כל העת בעבי צל הערב וגרבה בידה. וכשיורדות שתי הנשים האלה, שזופות-שמש ועייפות, מהמעברה והולכות זו בצד זו בצעדים מדודים וחזקים, הן רואות לפעמים מרחוק את דמותו של המנקר, הצועד באמצע הרחוב והוא לבוש קפוטת-השבת שלו. פייגה מרמזת בתנועת-יד עייפה לאביה ואומרת:
“אמא. אבא הולך שם לתפילת מנחה.”
ואולם חנה-חיה תעיף רק את מבטה לעבר הרחוב הרחב, למקום שעובר שם אישה, ועל פניה משתפך רוגז של עייפות ובדידות ומראה אז כמראה בת כפר, השבה לפנות ערב מעבודת השדה הקשה.
אבל קודם ראש השנה, כשהאבטיחים נעשים בשלים, לוקחת לה חנה-חיה לעזרה את מי שהיא מבנות מורד-הנהר, על-פי-רוב את מאריאנא, שיש לה בית שלה על החוף, ושלשתן עוסקות כל היום בתלישת האבטיחים. לערב נשארת פייגה ביחד עם מאריאנא לשמירת-לילה בבשטן, לבל יבואו גנבי-האבטיחים לבדוק בערימות ולקחת מלא-חצנם ולעבור אחרי כן לבשטן שני ולעשות גם לו כדבר הזה, עד שלמחרת בבוקר תראה בקצה השוק ערימת-אבטיחים צנועה, שבעליה, בחור מסוכן מבני הרקטורים של שנה זו, מקריא בקול רם ובטוח: “אבטיח רק חמש פרוטות!” כאילו תלש בעצמו את האבטיחים מבשטן שלו… מעל לנהר בוג שטה הלבנה, חצות הלילה טרם תהיה, וליל-האלול שקט כל כך עד שנשמע על פני הבשטנים קול-נגינתו של יוסל החזן, החוזר עם המקהלה שלו, מעבר החוף השני, בעירה, על ניגון הסליחות היפה: “הנשמה לך”… ומעבר מזה, מקצה הבשטנים הרחוקים, יש אשר תגיע שירת לילה של מולדבנים, והתערבו אז שתי השירות לרגע והיו לכליון נפש אחד; ואולם רגע שני, ושירת “הנשמה” תישמע רק כהד רחוק ודממת הלילה סופגת רק את שירת העצב של המולדבנים, – אותו העצב המתוק מנשיקה ומעביר את האדם על דעתו, לאמר: הינשאי, השירה – גם אני עם געגועי… השעה מאוחרת כבר ופייגה עם מאריאנא יושבות עוד שתיהן ומשיחות בשפת איכרים שחציה יהודית – מאריאנא זו שירתה בנעוריה בבתי-יהודים, וכשבא סוף כל סוף סטפאן, בעלה של הערלית, לקרוא את הנשים לשנת שחרית, אז יושב גם הוא על ערימת השחת ומקשיב מתוך קמיצת-מצח לשיחה היהודית, ששתי הנשים לוקחות בה חלק כחלק…
אבל רק שעה קצרה הוא מאזין. עייף מתשומת לבו הוא מניח את ידו על כתפה של אשתו ומעביר אותה, את מאריאנא לבין ברכיו, אבל זו, מאריאנא, עוברת כרגע למקום מושבה הקודם ומוכיחה את בעלה מתוך בושה והתמרמרות כל שהיא:
“אוטיקיי, בעסטיזשי![2]… אינך רואה את היושבת פה?”
סטפאן מַּפנה כנבוך את ראשו לעבר הערבות הרחוקות, כמו מתבייש הוא על זה שעשה לו צחוק עם אשתו בשעה שבת ישראל יושבת ומסתכלת בשניהם… ואולם עוד מעט והחבורה הולכת לישון. שלשתם נכנסים למלונות האיכרים, ומבלי הדליק נר, רק לאור הלבנה המשתפך בעד חלונות המלונה הקטנים, מכינה מאריאנא את משכב-הלילה בשבילה ובשביל בעלה ומצע-שחת של השתא היא מציעה על הרצפה בשביל פייגה, וזו – כשאיזה גל חם מפעפע בלבה ועולה כפעם בפעם עד גרונה, מתנפלת היא לתוך השחת, מתכווצת ונלחצת בשדיה הערומים לגבעולי השחת הרכים ועוקצים במקצת. רק רגע אחד היא מרגישה כמנוחה לפני שינה, ואולם מיד מתחיל ריח-השחת לפעפע באפה, קצות הגבעולים מגרים את לחייה ועיניה נפתחות מאליהן. במלונה הקטנה דממה, ואולם פתאום תשמע קריאה ממושכה ועמומה: “סטפאַ-אן!”… פייגה רועדת רעידה קלה ועוצרת בעד נשימתה ולבבה מתחיל הולם בהישנות השאון הקל: “סטפאַ-אן!”… לוקחת היא, פייגה, את החולצה שלה בידה ומתרוממת מעל משכבה, ואולם ברגע זה מרימה גם מאיראנא את ראשה מעל משכבה ופונה אל הנערה בקריאת חפזון:
“פייגה, אל תרחיקי ללכת מן הבית.”
ליל חם מחליק לה, לפייגה, כשהיא יוצאת החוצה, על פניה ועל מערומי בשרה, שרק כותונת דקה עליהם, והיא יושבת לה סמוך לפתח המלונה על גזר-עץ ישן-נושן, שנעשה דק מחלודה ומרוב ימים; מורידה היא את ראשה על חזה החשוף, זרועות ידיה גלויות גם הן עד כתפיה, ומסביב מנוחה רבה כל-כך, עד שה“מפלצות”, הניצבות בכל בשטן ובשטן, נראות כמתנועעות לאט לאט, ופייגה מתאמצת בכל כוחה לבלי תביט אליהן, מיראה שמא תנוע אחת ממקומה… אבל יותר שהיא מַפנה את עיניה מבשטן זה של חיים-יוסל – כי רק בבשטן זה נראו לה המפלצות כמתנועעות – נמשך לבה יותר ויותר להסתכל בגינת-ירקות זו, וכשהיא שולחת לשם מבטי-גנבה מהירים, היא רועדת פתאום רעידה קלה, כי נראה כמו איזה יצור חי מתהלך שם בין השמשיות… עוד מבט אחד – ופייגה מתבוננת כבר בכוונה ובלב חולם לבן-אדם המתהלך שם ומטהו בידו, רגע יגחון האיש על גבי האבטיחים ומשנהו הוא מכונן את צעדיו למעלות הגבעה, למלונות-הבשטן שלו… “דים-דים”… הולם בקרבה לבה של פייגה, עיניה מרותקות לדמות בן-האדם התועה בלילה והרהור אחרי הרהור עובר במוחה: – “מתי הּיה יכול בחור זה לבוא הנה, אם אותו אני רואה פה? כל הערב לא נראה סימן של אדם חי בבשטנו של חיים-יוסל…” ומתוך הרהורים אלה היא מגבירה את תשומת-לבה לדמות האדם המוסיף להתרומם במעלה הגבעה. הנה הוא גוחן עוד הפעם ואינו מתרומם שוב, רגע עובר אחרי רגע, מסביב אין תנועה, גם המפלצות עומדות עתה כקפואות במקומן, ופתאום נשמע קול קריאתה של פייגה:
“מ-מנדיל!”
ותיכף אחרי קריאה זו מתחיל לבה של הנערה לדפוק בחזקה והיא שמה את ידה על עיניה, כמו יראה היא להתבונן אל תוצאות הקריאה המשוּנה אשר פרצה מגרונה מבלי משים בדמי-הלילה… ורק בהגיע לאזניה כתשובה קריאת-גבר חזקה “מי שם?” היא פוקחת את עיניה, ואולם כוח אין בה להשיב על קריאתו של מנדיל, והיא מנפנפת רק בידה ונותנת לו אות בזה כי יקרב אליה. עוד רגע אחד מפעפע בקרבה רגש בושה, והיא חשה ביתר עוז את קרירות הלילה בקצה צווארה החשוף, ואולם עיניה עושות את רצון לבה ומסתכלות בדרך אשר יעבור בו מנדיל: הנה הוא קופץ על פני תלמי-אבטיחים, הנה הוא מציג כבר את רגלו על הגדר הנמוכה…
ובטרם יבוא מנדיל בשיחה עם הנערה, הוא מתמתח לרגליה על האדמה ושולח לה לפייגה הכאה קלה על ברכה: “מה תעשי פה בשעה מאוחרת כזאת, פייגה?”
משנות ילדות הם מכירים זה את זו, מלמד-דרדקי אחד היה לשניהם ויחד ישחקו הילדים בחול שעל שפת הבוג, וגם עתה מתנהלת שיחתם בלשון “אתה” וברמזי ריעות. בילדותו היה מנדיל נער שחרחר ומהיר רגלים והיה מציק לבת המנקר הקטנה. בלי חמלה היה מכה הנער הרזה ואמיץ הידים את חברתו העבה ממנו, שהיתה מתביישת ופניה היו מאדימים בשמעה מפי הנער את חרפתה:
אִמֵּךְ הִיא צְהֻבָּה,
אָבִיךְ הוּא מְנַקֵּר,
מִתְהַלֵּךְ הוּא בָּאִטְלִיז,
..הוּא מְנַקֵּר…
ועתה פייגה היא נערה בת שמונה עשרה, קצות לחייה מנומרים בבהרות-קיץ, צווארה הלבן שזוף-השמש בקצהו הולך ומתלבן עד כתפיה העגולות, ושתי צמותיה העבות מראה זהב עמום להן, וכולה היא פייגה כשמשיה גבוהה ובשלה לעין השמש, שגדלה ותיף באדמת בשטן שמן אשר על חוף הנהר בוג… ומנדיל גדל גם הוא, גבה-קומה ושזוף-שמש, ובכובע הקצפים שלו עם מצחתו השחורה הנוצצת, אומר הוא כולו חן וזריזות נוער, עד שבחורות הכפר, העובדות בגני הירקות של אביו, קראו לו בשם “ליובינקי מנדיל,” לאמר: חמוד בחורים מנדיל… על שפתו צץ ועולה שפם דק ושחור כפחם, ובשתי עיניו השחורות משובצות נקודות לובן טהורות ונוצצות, שמבטן נוגע נגיעה צורבת בפני בנות הערלים ומגרה לבותיהן של הבחורות האלה, הערים תמיד לאהבת גבר אמיץ.
ועתה, בשכבו לרגלי פייגה וראשו נשען על ידו, מתנוצצות מתוך עיניו הנקודות הלבנות ופייגה מורידה גם היא קצת את ראשה בשביל שתסתכל היטב היטב לתוך עיני הבחור, הנוצצות כל כך לאור הלבנה.
“מתי באת לכאן?” משיבה לו פייגה על שאלתו גם היא בשאלה, נוגעת בכתפו ומושכת אותו משיכה קלה אליה, “האם לא התבוננת אלי, הן אני יושבת פה כל הערב.”
“זה לא כבר באתי עם סוסי ועגלתי. מחר השכם בבוקר אני נוסע לראות את הבשטן החדש, שחכר אבא. חיפשתי אחריך בבשטן שלך, ואולם לא ראיתיך. איפה היית? חושב הייתי, כי נבלה שעה אחת ביחד, אבל לא מצאתיך… אפשר שמדמה אַת כי יש לי עוד זמן רב לנוח כך לרגליך – בעוד שעה אני יוצא לדרך, משום שרוצה אני להיות שם השכם בבוקר. הן לא תלכי מזה עד נסעי?”
“עוד אשב אתך זמן מה.”
“לא כך, תשבי עד שאסע!”
“אל תתגאה לפני כל כך!” מכה אותו פייגה הכאה קלה על גב מצחת-כובעו הנוצצת, “אפשר שתמריצני?…”
אבל מנדיל גם הוא שם את ידו על צווארה של פייגה, גופו, כגוף של יציר קל וגמיש, במשיכה אחת נדבק בנערה, עד שהוא נראה כתלוי על גבה, והוא צועק על אזניה:
“מכירים אנחנו את בתו של המנקר!”
“כלומר, בחור נאה?” שואלת פייגה ספק תמהה ספק צוחקת והודפת ברגלה את הבחור התלוי על גבה ונושם לה חמות על גב ערפה.
“התאמצי קצת ותּזכרי,” עושה מנדיל עיגול בשתי ידיו מסביב לערפה, “מי משנינו קרא בראשונה: ‘מנדיל, מנדיל!’”
“ומי זה התרוצף הנה והנה כמוכה קדחת?” גוחנת פייגה קצת להסיר מעל צווארה את שלשלת הידים, המשפיעה עליה חום משונה, אבל ראשה הורד לא במידה, כי נשימת שפתיה נוגעת כמעט בשפתי מנדיל, עד שראשו של זה בא במבוכה, כאילו מסכו עליו שכרון. ומנדיל מעביר העברה קלה בשפתיו על גב לחיה החמה של הנערה – נשיקתו זו אינה נשיקה ממש, משום שפייגה הודפת אותו לאחוריו ועושה לה אחרי כך צחוק ממבוכתו.
“לך שמה, שמה!” מראה היא בידה על הבשטנים הרחוקים, “בנות הערלים אינן ישנות עוד…”
“אל תפטפטי דברים כאלה” יורק מנדיל בכעסו ונרתע בעצמו לאחוריו, “זה לא יפה כשאַת מדברת דברים כאלה.”
“אל תגע בי, אם אינך רוצה לשמוע כזאת!” עושה פייגה את עצמה כנעלבה גם היא, מורידה בכוונה את ראשה על שתי ידיה ומביטה בפני הנהר, המתנועע חרש-חרש לא רחוק ממקום מושבה. בינתים נעשה הלילה חשאי שבחשאי, הלבנה הפגומה שוקעת כבר מאחרי גבעות הבשטנים הרחוקים, ומעל הנהר מתרומם אד-שחרית, המתעבה לאט לאט ועומד כנד באמצע המים, עד שעבר החוף השני אובד לאט לאט מן העין, וכל המרחק מקבל דמות של ערבות אמוצות רחוקות רחוקות… השמים נעשים כהים ומספר הכוכבים הגדולים, הנוצצים מבעד לצעיף הערפל, נראים כרועדים ומרפרפים; הרחק הרחק נשמעת אוושת מים חרישית – זה יצא בודאי דייג משכים לפרוש בעוד לילה את חכותיו אשר משה לפנות ערב מן המים. מקשיבה פייגה לקול המים החרישי וראשה הנשען על שתי ידיה לא ינוע, אף כי חשה היא את מגע ידו של מנדיל, אשר הניח לאט את ראשו על ברכי הנערה וידו מתהלכת על פני ערפה וקצות זרועותיה. אולם פתאום מרימה פייגה את ראשה, הודפת מעליה את הבחור וגוחנת אליו שוב בתנועה מהירה, והיא שואלת בקול רם ומהיר, בבחנה את מנדיל בעיניה:
“אל תגע בי, אם אינך רוצה שאהיה כלתך.”
למשמע הדברים האלה נעשים פניו של מנדיל צוחקים, אוחז הוא את פייגה בזרועותיה העבות, זרועות בת כפר, ואומר:
“בחיי, שרוצה אני שתהיי כלתי!”
ופייגה מניחה את ידיה על שתי כתפיו של הבחור ומוציאה מלים מפיו:
“אני לא אאמין לך, עד שתישבע לי שבועה כדבעי!”
“הלואי שאיגאֵל כך בשנה זו מעבודת-הצבא!” מציית לה מנדיל ונשבע.
“אל תדאג, לא תיפטר מזה!” מלגלגת פייגה על שבועתו של הבחור, אבל בקולה נשמעים כבר רוך ודאגה כאחד. היא יושבת בדממה, כאלו נחה עליה פתאום רוח אהבה חשאי, וכשמתחיל מנדיל לאמץ אותה אל לבו, היא עוברת בעצמה בתנועה מהירה לברכיו של הבחור וחובקת את צווארו בידה האחת, כשידה השניה שומרת על לטיפותיו של מנדיל, שלא יעברו את גבול כתפה הערומה. אבל לאט לאט היא מורידה את ראשה על שכמו של מנדיל, עיניה נסגרות מאליהן, וכעבור רגעים אחדים – כשרוח שחרית המתרומם מעל הבוג נוגע נגיעה קרירה בשדיה החשופים – רעד עובר פתאום בכל גוה והיא נלחצת ביתר עוז אל הבחור… בינתים קרעה כבר ידו של מנדיל במקומות אחדים את שמלת הארג הקל, שתפרה לה פייגה בידיה בשביל עבודת הבשטן, לחיו השזופה נחה על חזה הבחורה, שאין בלבה אלא מסירות גו ונפש, והוא לוחש לה את סודו:
“קומי ונעבור לבשטן שלי, פה אני מתירא —”
הנערה אינה עונה מאומה, יושבת בלי נוע ועיניה סגורות, ואולם כשלוחש לה מנדיל סוד זה על אזנה עוד פעם ומושך אותה משיכה קלה אחריו – היא מתרוממת ממקומה והולכת אחריו בעינים עצומות למחצה, וראשה נשען על שכמו של הבחור. ואולם כשמגיע הזוג לגדר שבין שני הבשטנים, עומד מנדיל כתוהה ואומר מתוך לטיפת לחיה של הנערה:
“שמעי נא, פייגה, לכי ונשוב בחזרה. לא יפה לכלה לעשות כך.”
הנערה חוזרת, כשראשה נשען עוד על כתפו של הבחור… וכשהם מתקרבים אל המקום, שישבו שם לפני זה, הם מבחינים באפלולית השחר במאריאנא, הנצבת על סף המלונה, מנפנפת בידה לפייגה וצועקת אליה:
“אֵי, אי, בשעה כזו עם בחור! לספר זה לאבא המנקר!”
ג
משנכנס חודש אלול מתחילים ימי הקטיף לאבטיחים, וכל יהודי, החוכר בשטן, מכנס את ביתו לעבר הנהר, וכולם, מנשים ועד טף, עוסקים אז בתלישת הירקות, בספירת האבטיחים ובשמירתם, ורק הוא בעצמו – ראש המשפחה – עסוק בטעינתם של הפירות לתוך הקרונות, הנושאים את האבטיחים הרחק הרחק לנוף וואהלין, ששם משלמים לכבוד החג זוז-כסף בעד כל אבטיח ואבטיח…
אם לכל יהודי-העיירה נעשים ימי התשובה לימים של פיזור הנפש, על אחת כמה וכמה לחיים-יוסל “טורף הבשטנים,” שנכסיו מפוזרים “על שבעה ימים,” בשעה שתולשים אצלו בבשטן אחד, מונים ומסדרים כבר את פירותיו של השני והשלישי. חצי פירותיו עומדים לתלישה והשאר טעון עוד רחמי שמש, ועל הכל פקוחה עינו של חיים-יוסל בעצמו, החס גם על קטן האבטיחים ויש שהוא מהפכו בעצמו בידיו ומַפנה אותו לצד השמש… חיים-יוסל מזדרז ודורש זריזות גם מבנו, אבל זה יש שהוא מתמתח באמצע היום בתוך העגלה הרתומה לסוס, מצהיל כפעם בפעם את פניו לבת-כפר המישירה אליו מבטה מתוך הבשטן ועל כל קריאותיו והפצרותיו של אבא הוא עונה בתנועת-יד של אדם, שנחתם כבר גורלו להסתלק מעולם זה.
תינוק קטן אם תשאל בעיר ויגדך, כי יגעים הם השתא עניניו של חיים-יוסל וכי עתידים הם כמה וכמה אבטיחים שלו להיות נרקבים על אדמתם עד אחרי הסוכות, בשעה שלא תמצא בעד כל הון דעלמא אף ערל אחד, שיקבל עליו את הובלתם של הפירות בדרך שירדו עליה כבר גשמי-סתיו, וכל זה בא לו לחיים-יוסל בשביל בנו, העתיד להילקח בשנה זו לצבא, ששחרר את עצמו בעוד מועד מעול הבשטנים, עשה לו כבר מגפים גבוהים והתקין לו גם ארגז צבוע כאצל החיילים…
השכם בבוקר של צום-גדליה, למשל, עומד חיים-יוסל ליד סוסו-ועגלתו, שוטו בידו האחת ובשניה הוא מרעיש את חלונו של חדר מנדיל: “הלואי שתלך לכל הרוחות שבעולם – צא סוף כל סוף!..” והבחור מנדיל איננו שם לב לרגזו של אביו, מתלבש הוא בלי חמדה ויוצא סוף כל סוף החוצה, כשפניו תוהים וזועפים… מתוך סקירה מהירה מכיר חיים-יוסל בבנו, כי הלז כבר דן את עצמו לבטלה, והוא מתחיל צועק ומתרעם:
“אפשר שחולה אתה – לכל הרוחות שבעולם – פתח פיך והגידה מה תעשה לישם, תרנגול מתנפח, מוטב שאסע בעצמי…”
אבל הבחור עומד לו אצל פתח הבית עמידה שיש בה תהייה – יורק יריקת בוז וממלמל בקול זועף:
“עזבני נא קצת לנפשי, עוד תהיה לי די עבודה כשאלך לעבוד את הקיסר…”
“שב על העגלה ונסע!” מתרעם שוב הזקן, “בחיי שתהיה לך גאולה! מה זה היה לך, כי נשתגעת פתאום?”
ואחרי כל אלה מתחיל מנדיל להכין את עצמו לדרך, אבל הכנותיו לאין קץ מטילות שיעמום על הזקן והוא קופץ מתוך יריקת-יאוש על העגלה ונוסע לבדו… – “וויוֹ, וויוֹ,” דוהר חיים-יוסל על עגלתו הקטנה מבשטן אחד למשנהו, יום ולילה כך, וכשהוא שב, הוא נכנס הביתה מתוך תנועות-שוט מטילות אימה: “מה זה היה לך, בן חמד, גם לעבור במעברה התעצלת – מי יודע מה שנעשה שם בבשטן הקטן – אשת המנקר – שלה סמוך לשלנו – תולשת כבר בבשטן שלה… למה אתה מחריש, חייל שכמותך!..” ואולם הבחור יושב לו כנזוף, נותן לתוך פיו חתיכה אחרי חתיכה מסעודתו ואינו משיב כלום.
ומנדיל הולך וזועף מיום ליום, אף על פי שלעתים הוא מקהיל לו חבורה ועושה לו עמה חינגא, אבל בין כך וכך איננו פורש מן הבטלה ומחבריו החדשים, לבושי מגפים ו“ערבי חיילים” כמוהו, ממעט בהליכה לבתי חבריו ומקדים בכל יום לכנס אותם, את הטירונים למחצה, אל חדרו, ולהינזף ולחוגג עמם שם יחד… נחה עליו, על מנדיל, רוח זרה, עד שקם ופיתה פעם אחת – דבר זה קרה בימים שבין יום כפור לסוכות –את חבריו לשירי-טירונים ממש ולמחולות-הילולים, שמלוות אותם שריקות, הקשות-רגל והמולה רבה… שמע חיים-יוסל – והוא עוסק אז בהרמת-הסכך על גב הסוכה – את השאון הרב ונבהל, ירד כרגע ממרומו ונגש לחלון לראות מה שם; וכיון שהסתכל וראה את הכנופיה המרימה רגל ושורקת, דפק רק בחלון, לאמור: “החרישו, שקצים!” והלך לו… עד שתפשה אשתו של חיים-יוסל את מגרפת-התנור והשתערה על הכנופיה בצעקת-אימה: “כרגע אבער אתכם, ממזרים, מביתי, צאו וקחו עמכם גם את ממזרי!…” לא סרבו הבחורים והלכו להם כשמנדיל בראשם, כובע-הקצפים שלו נתון על ראשו בשיפוע לסימן של גבורה ופריצות, ידיו נתונות בכיסי-מכנסיו והוא מוליך את חבריו באמצע הרחוב, כמנהגם של בני הארץ בשעה שהם מהלכים בחבורה, הולכים להם הבחורים, דוחפים איש את אחיו, נתקלים אחד ברגלי חברו ומדברים בקולי-קולות… בדרכם הם עוברים על פני ביתו של המנקר, שחלונו היחידי פתוח לרחוב ועל הסף של אותו חלון נצבת בת המנקר הצהובה ורוחצת את זגוגיותיו. ולמראה של הנערה מריעה פתאום כל הכנופיה ומנדיל בראשה, עד שאזנו של בחור זה איננה קולטת את קריאת-החיבה, ששלחה לו הנערה בראותה אותו מרחוק ובקראה לו בשמו: “מנדיל!…” עוברים להם הבחורים הלאה וצחוקם נשמע על פני כל הרחוב, ופייגה עומדת לה על סף החלון, רוחצת את הזגוגיות ולחייה רוחצות בדמעות: זה ימים רבים מאז הגיד לה מנדיל דבר, ועוד מעט והוא יילקח לצבא. אבל אין פייגה תמהה למעשיו של מנדיל: יודעת היא, כי כך צוחקים תמיד אלו הבחורים העומדים להילקח לצבא.
ואחרי הסוכות, כשנכנסים ימי גשמים ורפש, ובלילות מרחף על פני העיירה שר של אימה ועצבון, אז יש אשר יישמעו בערבים אפלים שירי הטירונים על פני הרחובות הדוממים, ומלאים הם השירים הללו הילולי-אימה, ויש בהם משמחת בית-השואבה ומניגוני ימים-נוראים, ומטילים הם פחד על כל שומעם: היהודי העוסק בנחת-ערב בהסקת תנורו, קופץ ממקומו, למשמע קול השירים, סוגר את תריסי החלונות ושולח את אשתו להבריח את הדלת.
“טירונים מהלכים!”
פעם אחת בליל חשוון אפל יושבת לה משפחת המנקר וכל אחד עסוק במלאכתו: פייגה רוקמת בחוטי-שני על גבי אלונטית רחבה, על הדום קטן יושבת חנה-חיה ומכינה חביונת אבטיחים קטנים לחמיצה והמנקר בכבודו מסיק את התנור, אוחז באלומת-התבן הבוערת ופניו נוהרים ממנוחה ונחת. בבית דממה, מרגע לרגע נשמע רק קול נפץ האש בלחכה את הקש היבש, התריסים מוגפים, הדלת סגורה, ועוד מעט והיה גם חם בחדר… הנה אכלה האש אלומת-הקש האחרונה. בחצאי מלים – קשה לו למנקר לפצות פה מרוב מנוחה – מרמז הוא לפייגה, וזו מביאה לו את מגרפת-הברזל, בהנאה ובמתינות מערבב הוא במגרפה את האפר הלוחש ומאזין לכל אוושה קלה, אשר יפליט עוד התנור מרגע לרגע… ופתאום ירעד המנקר והרים את ראשו והצמיד את עיניו לשני החורים השחורים אשר בתריס החלון:
“טירונים מהלכים…”
בידים רועדות מוציא המנקר את מגרפת הברזל מתוך התנור, על פניו הלוהטים מחום נסוכה אימה רבה, הולך הוא על בהונות רגליו ומעמיד את המגרפה במטבח, וכשהוא שב משם בצעדים מהירים הוא פונה לאשתו בקול של התראה:
“קומי וצאי לראות, אם סגורה הדלת כדבעי… ישמרני השם מלכת עתה בחוץ…”
“משום מה אתה מפחד כל כך?” לועגת לו אשתו למנקר, מצחצחת היטב-היטב במים אבטיח סגלגל קטן ומשליכה אותו אחרי כן בהמולה לתוך החביונה העומדת לרגליה, “האינך מבחין, אלו הם טירונים יהודים המהלכים בחוץ…”
כל שלושת אנשי הבית מאזינים: קול-הזמרה, המתקרב יותר ויותר, בא מאמצע הרחוב, שריקות-שקצים אינן מתערבות בו וזרם הזמרה אינו נסחף לצדדים, כזמרתם של טירונים שיכורים, המתפזרים בלכתם לאורך ולרוחב הרחוב – מקשיבים אנשי הבית בדממה ונזכרים הם בשיר והילולא, ששבעה אזנם עד בלי די בליל שמחת-תורה זה בבית-המדרש של החיילים… פניו של שלום המנקר מצטננים לאט לאט והוא אומר בנחת כשהוא מסלסל בזקנו:
“באמת יהודים…”
והוא יושב לו – בין הסקת התנור וארוחת-הערב – לעיין בספר הפתוח מבעוד לילה על השלחן, עוד מעט והוא מתעמק בעיונו ופניו נעשים שקטים כפני אשתו, העסוקה עוד בהכנתם של האבטיחים ואין איש מהם מבחין, כי פייגה נעלמה פתאום מתוך החדר ואיננה, ואינם שומעים גם בפתוח פייגה לאט את דלת-המסדרון. רוח-לילה קר מתלבט מסביב לפייגה, כשהיא מתיצבת על סף הפתח וראשה וצווארה מעוטפים באלונטית-הרקמה הלבנה, נטפי גשם דק נתזים בפניה, עיניה אינן רואות כלום בחשכת הלילה ורק לבבה הולם בחזקה לקראת הזמרה הבאה ממקום לא רחוק ולשאון הצעדים ההולכים ומתקרבים; היא מתאמצת להבחין איזה דבר באפלה, אולם כל התריסים שברחוב מוגפים כבר ומסביב חושך רב, עד שהיא נרתעת לאחוריה בעבור לפניה פתאום ערבוביה של צללים וצעדי-מגפים כבדים משרכים ברפש שלפני ביתה. עוד רגע, כשחבורת הטירונים מתחילה להתרחק, נעשית דפיקת לב פייגה חזקה עד לקוצר נשימה. היא שמה את ידה על בריח הדלת, כאילו רוצה לעזוב את מקומה, ופתאום מתפרצת מגרונה צעקת יאוש ותחנונים:
“מנדיל!”
אחד ממקהלת המזמרים נשתתק פתאום ונסתלק מן החבורה בשריקת “האך-הא-א!” משונה שנשמעה על פני כל הרחוב והפריעה לרגע את הזמרה, שהתחילה נעשית רופפת עד שנשתתקה לגמרי. רגע אחד נשמע על פני הרחוב רק שאון הצעדים בתוך הרפש, אבל מיד נתגלגלה בחשכה צעקה צרודה ולועגת:
“מי שם?”
ופייגה לא משה עוד ממקומה, ידה האחת אחזה בבריח הדלת ובשניה נשענה על הקיר, מפחד שמא תפול מעקת-לב; היא הקשיבה לשאון הצעדים, שהתקרבו לרוחב הרחוב וידעה, כי עוד מעט ואחד מן החבורה יתקרב אליה, אבל למוש ממקומה לא היה בה כוח; היא נתעוררה מחולשת-לבה רק כשעמד כבר מנדיל לפניה והבל-פיו מגרה את צווארה, פניו נוגעים בפניה ונקודות-הלובן שבעיניו נוצצות קצת באפלה… מנדיל הסתכל רגע אחד לתוך עיני הנערה ומגרונו פרץ פתאום צחוק-פרא, שחציו שריקה:
“האת היא זאת, צפורי?”
ובטרם תדבר אליו פייגה דבר-מה, שלב כבר הבחור את ידיו מסביב לצוואר הנערה ונשק לה על לחיה נשיקה ארוכה והומיה, כששפתיו מפליטות לתוך החשכה איזה “פסא” משונה… ורגעים אחדים עמד עוד מנדיל על מקומו, ידיו פרושות לתוך חשכת הלילה ושפתיו נעות כמו לנשיקה ומפליטות “פסא”… פתאום נתעוררה פייגה ודחפה בשתי ידיה את הבחור מעליה, עברה בקפיצה מהירה את הסף ותמהר לסגור אחריה את הדלת, וזמן רב שהתה עוד הנערה באפלת המסדרון, כשהיא מנגבת את לחיה הנושקת ומוחה את דמעותיה.
ד
ולפיכך כשסיפר המנקר ביום אחד מימי-הסתיו הבאים בשעת ארוחת הצהרים כי נלקח מנדיל, בנו של חיים-יוסל, לצבא, דיברה רק חנה-חיה על ענין זה דברים אחדים בשביל שיחה גרידא, ושאלה: “מה יעשה חיים-יוסל בקיץ של השתא, מי זה ישית עין על בשטניו המרובים?” אבל פייגה החרישה, וגם אחרי כן כשהתחילו במשך החורף להציע לפני אביה שידוכים בשבילה, לא היתה פייגה מהרהרת כלל, שמא היה מנדיל, שהלך לצבא, חתן נאה בשבילה. פייגה זו היתה עוד נערה צעירה לימים – בקיץ של אשתקד התהלכה עוד בבשטן יחפת-רגלים. בערב של ראיון, כשהיתה פייגה לובשת את חולצת-המשי הירוקה וצמתה העבה היתה מקופלת באמצע ראשה כחצי-אבטיח, היה החתן שלעתיד לבוא מסתכל בפניה המזיעים, המנומרים בבהרות-קיץ, ומהרהר, כי לשדכן צריך להגיד בדבר הנערה, כי איננה מוצאת חן… וכך עבר החורף הראשון, ואחרי הפסח, כשהתחילה חנה-חיה לדבר בדבר חכירת בשטן, קיבלה פתאום נזיפה מאישה:
“הפעם, אני אומר לך, לא יהיה כחפצך! היא (באצבעו רמז המנקר על פייגה) תתחיל שוב לרוץ בכל יום לבשטן ופניה ייעשו שוב שזופים ושוב אי-אפשר יהיה להסתכל בה…” “היודעת אַת,” מתקרב המנקר אל אשתו ומוסיף בלחש-ארס, “היודעת את, מה שהדכנים מסיחים לי: לא בנו האשם, בתנו איננה כבת-יהודים רגילה…”
אדם חלש הוא שלום המנקר: מכיוון שהפליט את ארסו, שנצטבר במשך שנים רבות, מאז היתה חנה-חיה אשתו לחוכרת בשטנים וגרמה לו בזה יסורי קיבה ובדידות, הוא משתתק ומתהלך רק הנה והנה בחדר מתוך שיירי כעס, המתנדפים כבר מאליהם בדרך הליכה זו… פייגה יושבת גם היא בחדר בשעת שיחה זו, ראשה מורד על גבי האלונטית שהיא רוקמת במנוחה רגילה, והיא רק נזכרת במנדיל – בחור דומה אליה, שאין לו בעולמו כלום חוץ מבשטנים – שהתנהג עמה כדרך שנוהגים עם בנות הגויים – האם לא הצדק עם אבא? אבל אבא זה איננו נותן לה להרבות במחשבה מרה זו ומתחיל עוד הפעם בענין הקודם:
“אני אומר לך בתור התראה (את דבריו הוא מדבר אל אשתו): אסור להשתהות ענין זה – אם רק ייקרה לפני שידוך נאה. כי אם נעזוב את הבתולה לנפשה עוד שנים אחדות והיא תרוץ לה על פני הבשטנים – –”
והמנקר פתח את פיו ודיבר, כי זו הפעם הראשונה לו – מאז שנתגלגל למדינת חרסון – להדגיש את חשיבותו ואת תוקף דעתו: הוא, שלום המנקר, צריך לשדך את בתו והוא עסוק בזה והוא איננו מסיח את דעתו מזה!… וכל בני ביתו של המנקר – האשה חנה-חיה, שעבתה בשנים האחרונות והתחילה לצעוד בצעדים מדודים וכבדים, ופייגה בתו, שלא דרכה רגלה על אדמת-בשטן בקיץ של השתא ופניה הלבינו קצת משום זה – שתיהן מודות בדבר, כי בעניני-שידוך מכרעת רק דעתו של אבא – עד מאה ועשרים שנה!… ולכן קרה הדבר – אחרי חג הסוכות של אותה שנה – שנסעה פייגה עם אביה נסיעה של תחנות אחדות, וכשירדו שניהם לאכסניה סמוכה לבית-הנתיבות של תחנה קטנה, העומדת בתוך ערבות, התלבשה וקשטה פייגה את עצמה, כרגיל אצל כל הבתולות העומדות להיראות ולראות את חתניהן. בעלת האכסניה קלעה לה את שערותיה, ואותו האברך גבה-הקומה ודל-הפנים, שבא עם אמו להתראות, הצליף כל הערב את מבטו מראש הנערה ולמעלה והיה מהרהר בלבבו: כך עושות את שערותיהן בנות חרסון!…
וכשנשארו אחר כך הבת עם אביה לבדם בחדר, לא דיברה פייגה דבר, אלא הביטה לעתים בפני אביה וישבה מתוך שלוות-הערפל שבנפשה לארוחת-הערב; ואולם אחר כך, כשדרש המנקר שיציגו לו בקבוק-יי“ש על השולחן והוא מזג לו לפני הארוחה את כוסו ושתה אותה בפנים שמחות ומתוך ברכת “לחיים” חרישית – לא רגיל הדבר קצת לנאום את ה”לחיים" בפני בתולה – הבינה פייגה, כי השידוך הוא לרצון אביה, ושאלה אותו:
"מה שמו?…
“אפרים… בשעה טובה ומוצלחת, אם זיווגך הוא…”
וכך היה – פייגה נארשה לאברך גבוה וחיוור זה, שידע לספר בליל-התנאים סיפורי-בדים ממדינת ברדיטשוב, ושהיה מרים פעם בפעם – בשביל להוציא מכיס מכנסיו את תיק-הסיגריות שלו – את כנף קפוטתו בתנועה מהירה ויפה…
רק אחר כך נודע לה, לפייגה, כי אברך זה – חתנה – עוד עליו להיבחן שתי פעמים לצבא, אבל בביתו של המנקר היה משיחים בזה רק בשעה של שתיית משקה, כשהגברים היו מברכים איש את אחיו: “לחיים! יתן ה' ותהיה לו גאולה שלמה וקלה!…” ולא באה גם פייגה בתרעומות כשנודע לה, כי עתידה היא להיות סמוכה שתי שנים על שולחן מחותנה השוחט – היא היתה כל הימים בת יחידה להוריה, משכורתו של המנקר וחכירת הבשטנים של אשתו הספיקו תמיד די מזונות למשפחה הקטנה, ומשום זה לא שיערה לה פייגה את חייהם של ה“כלי-קודש” במדינת ברדיטשוב ולבה לא ניבא לה רע. היא לא נסעה גם לבקר את בית חתנה במשך ימי אירושיה, אף כי כשנה שלימה עברה מעת-התנאים עד יום החופה – הן הדרך כל כך רחוקה מחרסון העיר עד ברדיטשוב… בינתים בא החתן לבקר בבית כלתו, והימים אחרוני ימי חג הפסח. בחוץ היה כבר הכל ירוק ונאה, האברך גבה-הקומה שהיה מתלוצץ תמיד ומספר מילי דבדיחותא, מצא את חינו בעיני אנשי חרסון הגסים, וגם כלתו אהבה לעמוד אתו כתף אל כתף לפני גדר החצר הקטנה שליד הבית, להסתכל בתנועות ידו הלבנה והדקה, כשהיא מסלסלת בפאת-ראשו ולשמוע את משליו המעוררים צחוק… וגם האברך החתן, כשהיה עומד עמידה קרובה אצל כלתו ומביט בעד החלון במטיילי-החג, היה שולח מבטי-גניבה ללובן-צווארה של הנערה והיה מהרהר, כי לחינם איימו עליו בביתו בבחורות הגסות אשר במדינת חרסון… ובאמת לא היו עוד לפייגה פניה השזופים, ועיניה החומות החסירו גם מאורן, היא ישבה כל הימים בבית, תפרה את מלבושי המוהר שלה ותלווה את תפירתה בשירי-עם עצובים, כרגיל אצל בנות-ישראל מאורשות, ויותר שקרבו ימי חתונתה של פייגה, הלכו פניה הלוך וחוור. בתוך צללי החדר נמחו לאט לאט בהרות-הקיץ מעל פני הנערה, והרואה אותה לא היה מכיר בה את הבחורה יחפת-הרגלים, שהיתה לנה לפני שתי שנים במלונת הבשטן. ואולם כבר אחרי חתונתה – בשביל בחינת-הצבא של האברך דחו את יום החופה לשבת חנוכה – כשהיה הזוג הצעיר מאחר בכל יום בשנתו והאברך היה מקבל בשביל זה נזיפה מאביו – התחילו שם בבית השוחט שבעיירה קטנה מאחרי ברדיטשוב לחוד חידות בדבר האשה הצעירה ולדבר בלחש על בנות חרסון המדינה. – –
לא פעם ולא שתים נשבע כבר האברך אפרים בלבבו, כי יהיה זריז להתלבש מדי קומו בבוקר ולא יביט גם הבטה קלה לערש אשתו; אבל דרכה של פייגה, כשהיא קמה בבוקר, לרדת מערשה כשהיא לבושה רק כותנתה לבשרה. תריס החלון עודנו מוגף אז, בחדר אפלולית ושתי רצועות אור-שמש, הנופלות דרך חורי התריס, תלויות באויר ונחות בקצה החדר על הרצפה. וכך היא דרכה של פייגה בבוקר של שמש: עומדת היא באמצע החדר, מרימה את רגלה האחת – רגל קטנה וצחורה, מנומרת בגידי תכלת – ומטביעה אותה ברצועות האור, ואחר-כך היא עושה צחוק-אור לכף רגלה השניה, והאברך אפרים שוכב ועוצר בעד נשמתו, מסתכל במשחקת הערומה ומהרהר: אוי להן לבריות מנשי-חרסון! – ובשעת התפילה בבית-המדרש, כשהוא מתנועע ב“שמונה עשרה,” מרגיש הוא פתאום, כעין עקיצות-מחט בצדו השמאלי ותשוקה משונה לשבת באיזה פינה, להישען על הקיר ולהרהר הרהורי תשובה… והוא אינו יודע בעצמו איך נהיה דבר זה: הוא רואה פתאום את דמות אשתו, אף כי עיניו עצומות היטב-היטב, כשרגלה הקטנה והצחורה מתנפנפת באויר, ובברכים כושלות ולב נופל הוא מהרהר באמצע התפילה הרהור חול: תעשה כי כחפצה, כי בין כך וכך בחינת-הצבא קרובה לבוא. ואולם בטרם בואה, עוברים החגים כסדרם ויושב גם אפרים עם בני הבית לשולחן החג ונהנה מקערת-מרק ומחתיכת עוף. אבל אחרי אסרו-חג של סוכות מכניסה אם-אפרים מנורה קטנה לחדרו של הזוג הצעיר – פייגה מבינה גם היא, שאין מדליקין מנורה גדולה לישיבה בלילות – הן לא לילה ולא שנים יעברו על אפרים בלי שינה: ומאז מתחילים גם לפייגה ימים של שיעמום. כי מן הבוקר עד הערב היא מקפלת את עצמה בערשה, כשהיא נמה ואינה נמה, ואולם בבוא הלילה היא קמה לשמור על אפרים לבל תאחזנו תנומה ולבל יחליף בחתיכת-לחם את הקשואים החמוצים, המוכנים לו בקערה על השולחן… בין כך מחווירים גם פניה, כי פורשה היא ממזונות יחד עם אישה ושניהם כוחותיהם הולכים וכלים. בוקר האחרון מרגישה פייגה את עצמה חולה כל כך, עד שאינה קמה משכבה ונשארת לבדה בבית הריק – כל אנשי הבית נוסעים עם אפרים למקום הבחינה: ללכת ברגליו אין בו עוד כוח לאברך… ומשנה חולה נגשת פייגה בלאט לחלון, כשהשעה כבר אחת עשרה, הויא מבחינה בעגלה העוברת במהירות ועליה מעומד אחד מבני הבית, המנפנף בידו לעבר חלונה. “גאולה לו, גאולה לו!” הולם לבה של פייגה והיא מרגישה, כי היתה מתעלפת, לו היה איש בבית… ועוד מעט והנה גם עגלה שניה, הבית מתמלא אנשים קרובים וזרים וביניהם מתלבט כבר אפרים, פניו כעין השעווה ואולם תנועותיו מהירות והוא מדבר ומשיב…
“עוד לשנה! ארכה לשנה!” משיה הוא למברכים אותו ב“מזל טוב” ועיניו מבקשות את פייגה. וזו העומדת עוד במקומה, נשענת פתאום בראשה על סף החלון ומתחילה להתיפח…
ואחר כך מתחילים השבועות לעבור כמו בחלום, וטרם תספיק פייגה להתעודד, והנה כבר ימי הּחנוכה ממשמשים ובאים, והיא סובבת הנה והנה בבית, עבודה אין לה והיא נשקפת בחלונות או מטילה את עצמה על הספה שבאולם-האורחים, הריק כמעט מרהיטים; חזה, שהתרומם שוב בשבועות המנוחה, מתנועע לאיטו ועיניה, ששב אליהן זהרן, תועות על פני החדר ומתעכבות לסוף להסתכל ביצורי-גוה, בשעהּ שידיה מסלסלות בברכיה העגולות, המורמות קצת מעל הספה…
אפרים יוצא לבקרים עם אביו ללמוד את אומנות-השחיטה, ופייגה כשהיא קמה בבוקר משנתה, היא מכסה בצעיף כל-שהוא את שער-ראשה הרב ובטרם תספיק לרכוס עד גמירה את החולצה, היא ממהרת כבר לחדר-האכל, ששם המיחם עומד ורותח. מיום ששב אפרים מבחינת הצבא נתעורר אצלה תיאבון עז זה, המכריח אותה לפשוט בבוקר מתחת השמיכה יד ערומה לאישה ולבקש אותו, כי יגיש לה למיטתה כוס תה, בגנבה, לבל תראה עין חמותה…
וחמותה זו מביטה בין כך וכך על כלתה בעין צרה, אף כי פייגה איננה תמיהה כלל על זה: יודעת היא שאין לה עתה בעולמה כלום חוץ מאכילה ושתיה ותאווה להסתכל בלילות, בשעה שאפרים ישן את שנתו הקלושה, והמנורה הקטנה דולקת על הקיר – ביצורי גוה שהעלו בשר ונעשו רכים ולבנים. מן הבוקר עד הצהרים יכולה היא לפעמים לשבת ולהשקיף בעד החלון מבלי להשתעמם: בכל אבריה היא מרגישה אז מין ליאות מתוקה, ונדמה לה, כי היא עודנה נערה בת שבע-עשרה. אחרי ארוחת-הצהרים היא מוצאה לה לפעמים עבודה בחדרה, לעיין בארון-המלבושים או לעסוק בקריאת גלויה ישנה, שקיבלה בשכבר הימים מאמה, ומתוך עבודות אלו היא פורצת לפעמים בצחוק, שלקולה באה נבהלת החמות הזקנה מן המטבח, כשפניה משוחים באפר ובידה כף-העץ עם מעט המרק, שנטלה לטעימה: – “למי את צוחקת?”
וכשרואה הזקנה את כלתה, שכבשה פניה בכר-מטתה מתוך צחוק ועל ברכיה נגררת אחת משמלותיה, שנלקחה מתוך ארון-הבגדים בשביל תיקון – היא הולכת לה, הזקנה, ובפיה דברי-תרעומת: “רק חתיכת בשר, חתיכת בשר היא…” ובעוד עת קצרה והזקנה נבהלת עוד הפעם מקול צחוק אדיר. פייגה צוחקת עוד הפעם לעצמה וגומרת סוף-סוף בבכיה מרה וקצרה, שהיא אינה יודעת כלל את פירושה…
ומתחילה הזקנה להתרעם עוד יותר, אף כי פייגה כלת-זקונים היא לה:
“מה זה היה לך – את הולכת ועבה, ואפרים… שימי עינך גם באפרים!”
ופייגה יודעת גם היא, כי צדקה חמותה בקראה לה “חתיכת בשר,” כי אין לה עתה כלום חוץ מאכילה ושתיה, וגם בלילות, כשאפרים מנענע אותה בכתפה לאור מנורת הקיר, והיא מתכנסת תחת השמיכה ואינה מפסיקה את שנתה…
וכשהיא נזכרת בבוקר, שאפרים היה מעורר אותה בלילה והיא לא שמה לו לב, היא מתביישת קצת ופניה מאדימים, אלא שהיא מהרהרת אחרי-כן, כי היא אינה אלא חתיכת בשר: אפשר שאפרים היה מעיר אותה בשביל שתביא לו כוס מים – הוא הרגיש את עצמו לא טוב, למשל, באמצע הלילה… – אפרים הוא בכלל קצת חולה בעת האחרונה, ובשבוע שעבר קראו גם לרופא וזה נכנס אחרי-כן עם חמיה לחדר מיוחד ושח עמו יהודית… למה לא נכנס הרופא בשיחה עמה? – נזכרת פייגה פתאום ומיסרת את עצמה: “חתיכת בשר – חתיכת בשר!…” אבל עוד מעט והיא חושבת כבר מחשבות תנחומים, כי עת רעה זו לא לאורך ימים היא: הן הגיד הרופא, כי אפרים חולה עתה במחלת-הכליות, לצבא לא ימסרו אותו עוד ובשבוע זה מתכונן חמיה לסור לחוכר הטכסא ולקחת ממנו מאה בהלואה – ואפרים יעמוד באמצע השנה לבחינה… לוּ רק תהיה לוֹ גאולה שלמה לאפרים, היא תשים בו את עינה אחרי כן!
אבל טרם יסעו וטרם יקבל אפרים הזמנה – והנה כבר ימי הפסח ממשמשים ובאים ומבית השוחט ניטלת כל שמחת החג. אפרים שוכב בבית-החולים ופייגה יושבת לבדה עם חמיה וחמותה לשולחן הסדר, מטפחת המשי הלבנה, שעטפה לראשה (היא לא עשתה את שערה, משום שבעלה איננו ובבית אין חדוות חג), מכנסת כל-שהוא את שערה, עגילי הזהב נוצצים באזניה ועל פניה, המנומרים קצת בבהרות-אור, שפוכה תוגה קלה האומרת, כי בת-ישראל זו כה צעירה ורעננה היא, עד שצר להטיל בה מרה… נוטלת פייגה את כוסה, גומאת גמיאות קטנות מן היין המתוק, ועיניהּ מביטות מתוך הרהור מנוחה בנרות הברכה, עד שחמותה מתחילה להסתכל בה מתוך נדנוד-ראש וגומרת באנחה ממושכה וכבדה… מרימה פייגה לאנחה זו את עיניה, מביטה בפני הזקנה ומשערת, כי חמותה זכרה ברגע זה את בנה, השבוי עכשיו בין הגויים, – מסלקת אז פייגה את כוסה הצידה ואומרת:
“היכן הוא אפרים עתה? מה הוא עושה עתה, המסכן?”
ופניה מאדימים להרהור העובר במוחה, כי זכרה את בעלה רק לשם חובה ורק אחרי שהסתכלה בה חמותה והכבידה את אנחתה על אזניה… ואולם את כוסה השניה היא שותה במנוחה השפוכה על פניה הצחים, ואחרי-כן, כל ימי החג, היא סובבת בעינים שאינן תובעות כלום, וביום של אסרו-חג, כשנתקבלה מאפרים טלגרמה על דבר גאולתו והזקנה התעלפה, קיבלה פייגה באותו יום תוכחה צודקת מחמיה – יהודי גבה-קומה ובעל גבות מטילות אימה. בקול שחציו רוגז וחציו אהבת אב-זקן אמר לה סבא זה, כשהוא מצטחק וגבותיו מקדירות: “רק פרה אַת, פייגה! עליך לצאת במחולות – אפרים נגאל כבר גאולה לשמה!” פייגה לא התרעמה בלבה על הזקן, אלא שלמחרת אותו יום, כשהכניסו לבית את הקיץ – לכבוד ביאתו של אפרים – בהוצאת החלונות השניים ובפתיחת דלת האולם הגדול, שרגילים לפתחה כל שנה רק לחג השבועות – ישבה לה פייגה בחדרה והיתה עסוקה כתיבת גלויה לאמה. היא פתחה את גלויתה זו בשאלה, אם יש את לבה של אמא לחכור בשטן בשנה זו? וכשנשאר על הגלויה מקום חלק, הוסיפה פייגה וכתבה: היום מחכים לביאתו של אפרים בעלי…" וכשהסתכלה פייגה אחרי-כן בשורה אחרונה זו, נזכרה לה פתאום תוכחתו של חמיה: “רק פרה את…” שעה ארוכה ישבה פייגה על-קצה מיטתה, נפנפה בגלויה והרהרה הרהורים שונים, עד שקמה וכתבה בקצה הגלויה באותיות קטנות: “בבקשה, אמא, חכרי לך בשטן ואני אבוא לבקר אותך לחג השבועות,” ואת הגלויה לקחת פייגה והניחה אותה מתחת למפת השולחן, לבל תראנה עין חמותה.
אולם בין כך וכך אין לחשוש לתשומת-לבה של הזקנה, כי הנה כבר היום הרביעי בא והולך, ובשבת זו יבואו הקרואים לחוג את חג-גאולתו של אפרים!
אבל חתן-החג בא חולה מן הדרך, וביום השבת, אחרי התפילה, מחכים כבר בבית לא לקרואים אלא לרופא הגיבן, המצווה להבעיר אש ולהכין מרק בשביל החולה; פייגה מחכה עד ששב הזקן מבית התפילה ומקדמת את פניו בשאלה: “הרופא ציוה להכין מרק בשביל אפרים?…” והזקן אינו עונה מאומה, אלא נכנס כשהוא לבוש בקפוטת-המשי שלו לחדר החולה, נותן את עיניו בבנו ואומר לכלתו, כשגבות עיניו מקדירות:
“הבעירי אש!..”
ופייגה שמה על האש את קדירת-השבת ולועסת במסתר – לבל תראנה עין חמותה – עוגת דבש מן העוגות שהכינו לחגיגת השמחה שבטלה. את מאכלי השבת מגישים לה למיטתו של אפרים. גומרת היא את ארוחתה ומסירה במטבח מעל האש את קדירת המרק. וכשהיא מוזגת את קערת המרק נופל פתאום עליה לבה, דמעות חונקות את גרונה, שוהה היא רגע אחד כשהקערה בידיה והיא כמו שומעת משק מרחקים של איזה דבר רע וזר… ובמסרה את קערת המרק לחולה היא גוחנת אליו ומספרת לו, כבשורה לאפרים וכעין תנחומים לנפשה, כי בביתם מחכים לבואם לחג-השבועות.
“אבל יש בזה קצת הפסד”, ממלמל אפרים ושוכב שוב אחרי שטעם מעט מן המרק. פייגה משערת, כי אין לו כוח להגיש את הכף לפיו, והיא מאכילה אותו כמו שמאכילים את העולל, אבל כל יצוריה מתחילים פתאום לרעוד מתוך עבודה זו, והיא שואלת כדי להשתיק את אימת לבה:
“על איזה הפסד אתה מדבר, על הוצאות הדרך?” אמא תשיב לנו…
“לנו נשארו עוד מזונות על שולחן אבי עד הסוכות, ואם ניסע לביתך לחג השבועות… על הפסד זה אני מדבר” – מבאר אפרים לאשתו, כשהוא נשען בראשו על כתפה העגולה, ועל פניו, פני-שעווה, פרושה מנוחה.
“פתי קטן שלי, אין דבר חשוב כבריאות הגוף, ואצלנו חוכרת אמא בשטן בקיץ!” רוצה פייגה להוכיח לאישה, אבל פתאום היא מתביישת בפני עצמה: מי זה צריך לדעת בדבר הבשטן של אמה?… והיא מתפלאה, כשאפרים שם לבו לדבריה ושואל אותה:
“החוכרת אמך בשטן גדול? הבשטנים הללו אינם נמצאים כלל במדינתנו: גם אבטיחים מביאים אצלנו ממקומותיכם וגם מבסרביה…” פייגה מתקנת את שני הכרים, שלמראשותי אפרים, גוחנת אליו ומתחילה לספר לו על-דבר הבשטנים הגדלים על חוף הבוג… וזו להם הפעם הראשונה, מאז באו בברית-הנשואין, לשיחת חשאים כזו המקרבת את הלבבות…
ה
אחרי שסידה מאריאנא את מלונת הבשטן שלה, שנתנה אותו בשנה זו בחכירה לאשת המנקר, יצאה היא ואישה לגור בקצה האסם הרעוע, ואת המלונה, שקיבלה דמות בית של חדר אחד עם חלון אחד קטן, השכירה גם כן לאותה חנה-חיה, שהעמידה שם בעוד מועד מכלי ביתה והשקיעה שם מתוך עבודה זו אנחות מרוצצות נפש: “אוי ואבוי לי, מה חפץ לבתי בנוה-קיץ, כשבעל אין לה… למה נחשב אדם חולה?… ולמה נחשבת האשה שבעלה חולה? טובה ממנה אלמנה חיה”… מתוך הרהורים כאלה קשיבה פעם אחת חנה-חיה והנה קול מצילות סוסים בא מעל הגבעה, ששם עוברת הדרך מהתחנה הקרובה לעיירה, וכשהשקיפה בעד החלון הכירה מרחוק את פייגה בתה, שהוציאה מתוך ציפיה שוקקת את ראשה מתחת מכסה העגלה, ושערותיה הפרועות התנפנפו באבק הדרך…
לרגע אחד הרעידה חרדת-אהבה את גוה הכביר של חנה-חיה. רגליה שנשתמנו צעדו כבר ליציאת-פגישה, ופתאום הבהיקו לעיני פניו של חתנה כבהרת לבנה מוקפת בשערות צנומות של זקן צהוב, וחנה-חיה לא יכלה עוד להסתיר את מבטה מהפנים הצנומים האלה, שהיו פונים בתנועה מתונה של חולה לכאן ולכאן והיו חסרים באותו רגע אף צל של בת-צחוק ותשומת-לב… ורק אחרי שקפצה פייגה מן העגלה והוציאה משם, ביחד עם העגלון, גם את בעלה, רק אז נעתקה חנה-חיה ממקומה שעל יד החלון, ויצאה החוצה בצעדים רועשים של אשה שנשתמנה…
ואחרי כן, כשהשכיבה פייגה את בעלה במיטתו, היה הלז מַפנה פעם בפעם את פניו החיוורים לעבר חמותו, ושהגישה לו פייגה את כוס-החמים מן המיחם שהכינה הזקנה, ראתה בפני החולה סימנים של מבוכה ותשומת לב ותשאלהו:
“הרוצה אתה דבר-מה?”
החולה רמז במבט מבוכה על הזקנה:
“הנהיה פה שלשתנו?…”
“ומה איכפת לך?” השיב לו פייגה בשוויון נפש. ואולם כשהחרידה הזקנה את אפרים בקולה שנתעבה ויעצה לו לקחת את הכוס בידו ולשתות ממנה – גחנה פייגה אל החולה ולחשה לו:
“אמא תבוא רק לעתים לבקרנו… קח את הכוס רק לרגע אחד, עד שאתקן קצת מראשותיך…”
ואחר כך נמלא חפץ לבו של החולה: הבשטן היה בעצם פריחתו ובין התלמים היתה מתהלכת מריאנא בכל בוקר ותולשת את ספיח העשבים, וחנה-חיה היתה באה רק ברדת החום לפנות ערב ושבה עם דמדומי ערב, כי לא כאז לבה של אשת המנקר, כי ציפו אותו שמנונית ועצלות, וגם רגליה לא כאז: מציגה היא רגלה האחת ושוהה משהו כמהרהרת ואחרי כך צועדת רגלה השניה וחורקת בשאון על חול-הרצפה הצהוב, עד שהחולה רועד לחריקה זו במיטתו ומַפנה את פניו לעבר חמותו…
לעתים עובר גם המנקר אחרי תפילת שחרית במעברת-הנהר, נכנס לבית בניו מתוך אמירת שלום רגילה ויושב לאכול את הגרגרים, שתכבדהו בהם בתו; אוכל לו המנקר במתינות, גרגר וגרגר לבד, שומע מילי דבדיחותא מפי חתנו, היושב לכבודו מסובה בכרים ומסלסל לעתים גם את פאותיו מתוך הנאה כל שהיא, והולך לו המנקר מתוך ברכה רגילה:
“אולי יתן ה' ותקום מחר להתהלך קצת…”
ויש אשר יבוא גם הרופא. ואולם רוב הימים עוברים על גרי הבית הקטן, השקוע בשפל הבשטן, מתוך תנומה קלושה של החולה ומתוך ישיבה ממושכה בחמה של פייגה. ויש אשר בבוא הערב תילווה אל פייגה גם מאריאנא, וישבו אז שתי הנשים בפתח הבית, כשראשה של פייגה מורד על אזרועה ממצוקת נפש חרישית, ורגלי מאריאנא מקופלות תחתיה מעייפות. לרוב הן יושבות דומם, רק יש שפייגה תשאל, מבלי אשר תרים את ראשה ומבלי אשר ירעד בקולה רגש כל שהוא:
“בודאי עייפת היום מעבודה?”
ומאריאנא גם היא יש אשר תפריע את הדממה בשאלה חשאית:
“ההעמדת, פייגה, קדירת-מרק בשביל אפרים? הבה ואלך לראות, אם נתבשל כבר המרק…”
פייגה אינה עונה מאומה, ומאריאנא קמה מתוך גניחת אדם עיף ונכנסת לבית שכניה היהודים, ואולם בעמדה עוד על הסף היא נחרדה ממבט עיני החולה, שראשו טובע באור הלבנה, הצף דרך החלון הקטן. היא שוכחת כרגע כי עליה לקרוב אל התנור, ונפשה נאחזת ברשת של פחדים וקסמים למראה גו האברך הארוך המתוח בלי תנועה על מיטת העץ ומעוטף אור-לבנה רועד… אולם סוף סוף היא משתיקה את חרדתה ופונה אל החולה בשפתה (יהודית היא מתבישת לדבר אליו):
“אפשר שהוא רוצה דבר מה?… פייגה כאן, על הסף –בתנור יש קדירת-מרק…”
החולה עונה לה בשיעול דק, הנפסק כרגע… מאריאנא מַפנה את עצמה לצאת, מצטלבת דרך יציאה ונתקלת בסף מתוך מבוכה… רגע אחד היא עומדת לפני פייגה ומסתכלת בזו, היושבת עוד במקומה וראשה נח על זרועה – ומבלי דבר דבר היא פונה ללכת אל ביתה-אסמה ונעלמת לאט לאט במורד הגבעה, החבוי בצל…
דממה. נוף הבשטנים הירוק ישן כולו גלוי למול ליל-התמוז החם, ורק על מרחב הנהר מתרחש איזה משחק-אור חשאי ורחש המים החרישי צף ונקלט בתוך הבשטנים בלחש וסופר את נשימות הלילה: אחת-שתים, אחת-שתים… הנה נשמע משק-משוטים במרחק, עוד רגע – וכצלצל שרשרות-ברזל יחלוף מן החוף עד הבשטנים, ואולם קולות-חלוף אלו אינם גורעים כלום מדממת הלילה, ופייגה מרימה את ראשה רק לשאון הקל, שצרם פתאום את אזנה: זה נאנק אפרים במיטתו. היא נכנסת החדרה על בהונות רגליה, גוחנת אל החולה ורואה את עיניו כשהן עצומות ורק ריסיהן כמו רועדים באור הלבנה… פעם ושתים היא לוחשת: “אפרים, אפרים!” אך כל מענה לא בא אליה, והיא מתחילה לעסוק בעבודות שלפני שינה, כשהיא צועדת בחדר צעדים חשאים, שנתרגלה אליהם במשך ימי מחלתו של אישה. ובעודה לועסת דבר-מה לאכילת לילה, היא פושטת את חולצה ושוכבת על משכבה, כשעיניה פקוחות עוד שעה ארוכה וידיה משולבות על לבה, ולאט לאט היא נרדמת וחולמת חלום:
היא יושבת אל שולחן חמיה לסעודת צהרים, חמותה הלכה לחדר המטבח ובין המסובים שוררת דממה, הרגילה בשעת הפסקה שבין תבשיל לתבשיל; אישה אינו גורע את עיניו ממנה, ולה חם. זבובים מזמזמים על אזניה ושדיה נלחצים בתוך החולצה; פתאום קם חמיה, מסיר מעל הקיר את תיק חלפים, מוציא אחד מהם ומתחיל להשחיז; ומתוך קול השחיזה היא מאזינה את לחשו של אישה: “קומי צאי, קומי צאי!” היא מסתכלת בפניו החיוורים ומהרהרת, כי אף על פי שהיא מבינה את כוונתו של אפרים, אף על פי כן לא תישמע לו, כי הן חולה הוא. אבל כל מה שהיא מוסיפה להסתכל בפניו, הם מוסיפים להתאדם ומקבלים מראה של אדם בריא, אבל זר לה כמעט, ואדם זה לא יחדל מללחוש לה: “קומי צאי, קומי צאי!” והיא מרגישה את עצמה עייפה מלחץ חזה אשר לא ירף, והיא נשמעת סוף סוף לקריאת אישה וקמה מלפני השולחן. עוד רגע – ושניהם מהלכים כבר בבשטן, הוא רץ בצעדים מהירים והיא נגררת אחריו עייפה וכושלת, ובכל יצורי גוה היא מרגישה כעין עקיצות מחטים המגרות ואינן דוקרות… פתאום היא משתרעת במורד הגבעה, ששם אסמה של מאריאנא, וקולה נשמע כבוש ורועד: “אין בי כוח ללכת מכאן”… וטרם תכלה את דבריה, ואפרים כבר גוחן עליה ולוחץ את חזה בידיו. – “אל תלחץ לבי כל כך!” לוחשת היא על אזניו, “הן אין דרכך בכך?” – ואולם אפרים צוחק אליה בבת-צחוק זרה לה ולוחץ את חזה כמו באצבעות-ברזל, עד שהיא מתעוררת מתוך צעקת-כאב. – –
בתנועה מהירה היא מתרוממת, ידיה נתונות עוד על לבה ההולם ועיניה מביטות רגע אחד בדממה בדמות אישה העומד ליד מטתה ומצליף על חצי גוה הערום את מבט עיניו הגדולות, ואולם בעוד רגע היא קופצת כבר, אוחזת את אפרים בידו ומוליכה אותו למשכבו, כשהיא מטיפה מוסר לעצמה:
“נרדמתי בלי משים… כבר הגיעה לך בוודאי השעה לשתות את הרפואה – שכב, עוד מעט ואמצא את הבקבוק.”
“איני רוצה לישון, אשב קצת מסוּבּה על הכר. בקבוק הרפואה פה, על הכסא ליד מיטתי…”
רגע עומדת פייגה בלי נוע, אבל מיד היא ממהרת ללבוש את חולצתה ולרכוס את כל כפתוריה, אף כי רוח הלילה לא ירעיד גם רעד כל שהוא את וילון-החלון. אחר כך היא מעמידה את כסאה ליד מיטתו של אישה. מסתכלת רגע בפניו המביעים תשומת לב לא ברורה לה, ואומרת:
“לך הוטב קצת, אפרים, פניך מעידים.”
“כן, כן,” משיב החולה, “הן ישנתי כמה וכמה שעות. תראי פייגה,” מוסיף הוא אחרי רגע וכעין בת-צחוק מופיעה על שפתיו, “כי מחר אקום ואתלבש…”
פייגה מרגישה, כי רק איזו תשוקה נעלמה, שהתעוררה פתאום בדמי הלילה בלב החולה, נותנת לו כוח לשבת במיטה ולדבר אליה, וכעין פחד מוזר עוקץ את עור בשרה ולרגע אחד עולה לפני עיניה אד החלום אשר חלמה – – –
שפתיה נעות כמו מאליהן והיא ממלמלת:
"ה' יעזור, עוד נראה גם אנו בטוב – –”
והחולה מושיט אליה את ידיו הצנומות והארוכות עד כדי לעורר פחד.
“לו לא חפץ ה' להחלימני, למה זיכה אותי באשה כמוך? הן לא ידעתי עוד אף אחת מאלפי ההנאות שאדם טועם באשה כמוך, ואף ילד אין לי! במה חטאתי?”
והוא מתחיל בוכה, דמעותיו נוטפות בזו אחר זו מעיניו, כשידיו נטויות עוד באוויר ומחזו מתמלטת איזו חריקה מוזרה, המטילה אימה. עוד רגע – והחדר מתמלא מקול בכיה של פייגה, המתיפחת ביללה ארוכה ומרה, כשראשה נשען על קצה מיטתו של החולה וידיה נתונות מתוך כאב בשער ראשה. ושעה ארוכה אחר כן, כשהיללה משתתקת כבר, נשאר עוד ראשה של פייגה כבוש בקצה המיטה וידיה תולשות בכאב עצור את שערותיה; ומתוך אנחה קצרה, שיש בה משהו ממר המות, מרימה פייגה לסוף את ראשה ורואה את אישה כשהוא ישן כבר וריסי עיניו רועדים… רגע אחד היא מסתכלת חרש באישה, ודמעות מתחילות שוב נוטפות מעיניה, אולם קול בכיה לא יישמע עוד, והיא יוצאת על בהונות רגליה החוצה, יורדת בצעדים מהירים במורד הגבעה, כשהיא מַפנה כפעם בפעם את ראשה לצד ביתה, ודופקת דפיקה מהירה על דלת האסם, לאמור: “צאי, מאריאנא!” ועוד מעט ושתי הנשים יושבות כבר על סף הבית, ראשה של פייגה מוטל על ברכי מאריאנא, וזו מלטפת את שערה של חברתה היהודיה, מוחה את דמעותיה ומנחמת:
“אל תדאגי, פייגה, עוד יבריא אישך ואת תלדי לו בנים.”
“הוא חולה מאד מאד, מאריאנא,” עונה פייגה בקול נמוך, ועיניה המלאות עוד דמעות מביטות כחולמות לשמים.
“תראי, פייגה, שיבריא: אצלכם תמיד כך…”
ופייגה מתמכרת לאט לאט ללטיפת יד מאריאנא ולמנוחת הלילה, ידה מחליקה את קנה השמשיה, הגדלה לפני פתח הבית, ועיניה נסגרות ונפקחות חליפות… פתאום היא שומעת את קול מאריאנא:
“לא לאיש כזה היית ראויה.”
“מה אַת אומרת?” שואלת פייגה במנוחה.
“לו השיאו אותך למנדיל, זאת אני אומרת,” עונה מאריאנא, מלטפת משנה לטיפה את פייגה ומוסיפה: “אני איני יולדת בנים ואותך אני אוהבת כבת.”
“מנדיל הלך לעבוד בצבא,” אומרת פייגה בקול כבוש.
“הוא עכשיו כאן, הוא שותה אצלי חלב בכל יום.”
“ואיננו בא גם לשאול בשלומי!” אומרת פייגה בקול תוכחה ומַפנה את פניה למאריאנא.
“עוד יבוא, חכי,” מנחמת מאיראנא.
“אין לי צורך בו!” – מניחה פייגה שוב את ראשה על ברכי מאריאנא ועוצמת את עיניה.
ומסביב הוד-לילה, המרפרף על כנפי מנוחתו ומשכיח כל מצוקה וכאב עד לחלום; יומם אורג המות את רשתו מסביב למיטת העץ אשר בבית הקטן, ובלילה נרדם החולה במנוחה, ריסי עיניו רועדים וגם וילון החלון רועד לאט כלואט סוד-מנוחה. ופייגה יושבת בלילות על הסף ועיניה צופות למאיראנא… שומעת היא מרחוק קול צעדים והרהור מנוחה עובר בלבה: הנה מאריאנא באה. אולם אחרי רגע, כשדמות ההולך מתקרבת אליה, היא מניעה רגע חרש בראשה ואומרת בקול רגיל, כאילו היתה מקבלת את פני מאיראנא:
“האתה זה מנדיל? בבגדי שרד!”
ומנדיל יושב על ידה, שואל לשלום אישה ונכנס עמה בשיחה מתונה: איך עברו עליה שנות נשואיה? והיא – אם בא הוא לכאן לזמן מרובה? וכשהוא נפרד ממנה אחרי ישיבה ארוכה, היא מלווה אותו בבקשה:
“אל תשכח לבקרני: קשה לשבת ביחידות עם חולה.”
ומנדיל שומר הבטחתו, בא בכל יום ויום ושומר באמונה את מיטתו של אפרים. ובלילה, כשנרדם החולה ופייגה לוחשת על אזנו של מנדיל: “עכשיו מותר לצאת,” הוא יושב עמה על סף הבית ישיבה ארוכה והוד הלילה מרחף על שניהם בכנפי מנוחתו ומשבית המיית לבם החרישית עד לחלום, וכשידו של מנדיל נוגעת לפעמים נגיעה ארעית ביד פייגה, לא יעבור אף רעד כל שהוא בבשרה, ועיניה צופות כמקודם במנוחה לתוך הוד הלילה.
-
גינות אבטיחים ↩
בת הרב
מאתיעקב שטיינברג
כשהגיעה שרה בת הרב לעשרים ושלש שנים, היתה כבר יגעת-נפש מהתראות עם חתנים, ומזוויות שפתיה התחילה להציץ בת-צחוק קלושה של רוגז, המצויה אצל בני אדם שחשו ימים רבים בשיניהם. בשביל שאילו ספרים רוסיים היו גנוזים לה בנרתיק-מגבעתה לקריאה ובגלל קומת גוה הנאוה ושערות-הזהב הארוכות שלה, שהיא היתה מטפלת בהן בכל בוקר לפני ראי-הקיר הירוק עד לכאב-ידים – ניטלה ממנה היכולת להיארס לאברך מגודל פאות ואוזר אבנט-משי בשעת תפילה. ואולם גם צעיר מבני הסוחרים, השואל בשלום ברוסית, לא היה משתדך עם בת-הרב, שעמדה להינשא בלי נדוניה, ושאביה, שהזקין מתוך עניות ויהירות-לב של למדן נשוא-פנים, התימר עוד בתמימותו, כי בחיר בתו ישקול על ידו כסף כופר, שיספיק למוהר-הכלה.
ובין כה – ושנים היו חולפות ובאות: שרה התחילה לחוש לעתים קרובות בשיניה, בעצם היום היה תוקף אותה לפעמים כאב-ראש. דברי-קטטות לא חדלו כל הימים בינה ובין אמה, ובית הרב נרעש תמיד מקול צעקותיה של שרה, שלא חדלה להמטיר את גערותיה על הילדים, עד שהיתה מתיגעת ומתנפלת על המיטה מתוך כאב-שינים, כובשת את ראשה בכר ושוכבת בלי נוע שעה ארוכה. היום נוטה לבוא, ואופל הערב מתקרב ומטיח בפני שרה, השוכבת עוד עצומת-עינים ומקשיבה מתוך לב נזעף וכבד לריבם של שני בעלי-הדין, שנכנסו עם הרב אחרי תפילת ערבית ומרעישים עכשיו את כסאותיהם בשבתם ובקומם חליפות. זה כבר כבדה על שרה השכיבה הנמאסת. ואולם כעין רגש של רחמנות לעצמה תוסס בלבה כשהיא חושבת לקום ולעבור לפני שני הסוחרים בעלי-הדין כשפניה קמוטים משכיבה ושערותיה הפרועות מלאות סימני-נוצות. מן הילדים אין שומע בקולה, כשהיא מצוה להביא לה מארון-הבגדים אשר באולם את שמלת הצמר, שהיא לובשת לפרקים ליציאת ערב; היא מוסיפה לשכב מתוך עצבת כבדה. ואולם פתאום נדמה לה, כי אחד מבעלי-הדין, המתקוטטים בחדר השני, צעיר לימים הוא. שרה מתחילה אז לחוד בלבה ולנחש אם היא מכירה אותו, עד שהיא מתרוממת לאט מן המיטה, קושרת מטפחת צחורה מסביב ללחייה והולכת בצעדי-חרש אל האולם להתלבש.
פעם אחת, כשישב הרב עם משפחתו לארוחת-הצהרים, נכנס יודל השמש וישב בקצה הספה מתוך נעיצת עינים ממושכה בפניה של שרה. הנערה לא התאדמה ואף לא עזבה את מקומה ליד השולחן, משום ששמש זה היה מצוי בבית הרב לא רק לרגלי אומנות-השדכנות שלו, וחוץ מזה גם מפני שביקורי-שדכנים היו שכיחים לפנים בבית ונעשו רגילים כל כך, עד שגם קטני האחים והאחיות לא היו מגורשים בשעת-שיחה שכזו, והרב, שלבו נעשה גס בעניני שידוכים, היה שואל ומשיב בקול רם של אדם, שנתרגל להשמיע גם בהשכמת-בוקר את קול לימודו על פני כל הבית ולהשתיק בעלי-דין בגערת רב שאין שמה גערה.
הפעם הזאת הציע יודל, אחרי ישיבה קצרה מתוך שתיקה, כי יש לו שידוך הגון בשביל שרה, – הלא הוא ברל בן משפחתו של הרב, שיש לו חנות שלו פה בעיר ושהיה גם מתבקש לפעמים ביום חג לסור אחרי התפילה לבית הרב ולברך שם על היין… רגע אחד שתקו כל המסובים, וכל אחד היה תמה בפני עצמו על זה ששכלו הכשילהו עד עכשיו ולא חננו במחשבה פשוטה וישרה כזו: ברל! רק אחרי שהתחילה הרבנית שיחה ארוכה בהסכמה גלויה: “ידוע הוא מה שמשיחים הבריות בברל – בן משפחתנו הוא…” וגמרה מתוך אנחה: “הלואי שיהיה זה מידי שמים,” התחיל גם הרב מנענע בראשו: “קשה קצת… ואולי הגון הדבר באמת…” אדם מתון קצת היה הזקן. ואולם אחרי שעזב השמש את הבית בברכת-שלום ממושכה ומבטיחה: “סוף הדבר לבוא,…” פנה הרב אל בתו (רגילים היו כבר לשאול את פי הכלה, משום שבגללה נתפרדו ענינים הגונים אחדים) וישאל: “ובעיניך לא רע הדבר, שרה?” – והנערה הנשאלת עיקמה רגע את שפתיה החיוורות והשיבה: “במה גרוע הוא מבחור חסיד?…” ואולם לבה עלץ בקרבה: ברל זה היה כאחד הסוחרים ויפה-תואר; וחוץ מזה היה הבחור יתום מאביו, אדון לחנות, שפתחה פתוח לשוק החדש, ואמו נישאה זה ימים רבים לאיש.
מיד אחרי זה התחילו בני הבית לדרוש מן הרב, כי יכתוב לברל הזמנה לאמר: “מבקשים אנחנו אותך, כי תבוא לשתות תה עם משפחתנו…” העולם דורש עכשיו סדר כזה! – המליצה הרבנית לפני אישה. ושרה הסתירה מעין אביה ואמה את הדבר ותכתוב אף היא לברל מכתב קטן ברוסית. ובאחד הערבים, כשמנורת-הברק התלויה היתה בוערת באולם הגדול, בא ברל לבית הרב, ברך את כל אחד מבני הבית בפני עצמו ויושט לשרה את ידו. הרבנית נענתה בראשה והרב עשה את עצמו כאינו רואה.
השידוך נגמר בימי החורף, והחתן התחיל להיות יוצא ונכנס בבית הרב. הוא בא מדי ערב, אחרי סגירת החנויות. את הרב מוצא הוא תמיד כשהוא מסב בראש השולחן ומי שהוא מ“בעלי הבתים” או מ“כלי-הקדש” שומע מתוך שתיית-חמים מתונה את דברותיו הנאמרות, כדרך הרב, בקול רם. מתוך שפשוף ידים מבליג ברל על מבוכתו הקלה ולוקח לו את מקומו ליד השולחן. המחותן מפנה אליו מיד את ראשו, בשביל שלא תהיה שתיקתו של החתן מעידה עליו כי בן-שוק הוא לשיחה, והוא מאיר את פניו לברל בשאלה, אם גדול עכשיו הקור בחוץ, אם אפשר כבר לעבור בערדלים את הרפש שבשוק החדש – עד חנותו, למשל, ואם באמת נתפס היום גנב בשוק? ברל עונה מתוך חיוך קל ועיניו מסתכלות באותה שעה במיחם האדום, המהבהב ורומז אליו ומעודדו קצת במבוכתו… הרב מסיים את שאלותיו, נמלך רגע בדעתו וגומר באמירה חטופה: “מזוג לך בעצמך כוס תה,” וסיום-שיחה זה אומר, כי הרב יתחיל שוב בדברותיו, הנאמרות בקול רם, וברל ישב וישתוק אם יבין ואם לא יבין. גם מאורחי הרב מקבל ברל לפרקים רק מבט מתוך שתיקה – לא איש כמשמעו הוא עדיין החתן, לצבא עליו להיבחן עוד פעם שלישית. אמנם בחנותו הוא יושב, גם שם טוב יצא לו בשוק, נחכה, במטותא, אולי עתיד זה להיות לסוחר בעירו… רק השמש לבדו גוחן לפעמים לברל מקצה השולחן ונכנס עמו בשיחה חשאית, לבלי לבלבל את שיחת הרב עם אורחיו: יודע הוא השמש, כי ברל, אף על פי שחתנו של הרב הוא, כלומר: צמוד לכלי-קודש, איש מן השוק הוא בכל זאת ויש תקוה ליהנות ממנו לפרקים, בעונת חנוכה או פורים, למשל. בינתים יש אשר תיכנס שרה החדרה לאיזה צורך ותנעץ דרך-העברה את מבטה בפני ברל, המזיעים ממבוכה ומקוצר-רוח; הנערה יוצאת לה, כשהיא מפנה בעמדה בפתח את ראשה לאחוריה, וברל יושב לו הלאה ישיבת צער, תוהה ורוצה פעם בפעם לקום וגומר רק בשפשוף ידים, עד שהרב מתלהב פתאום בדיבורו וגוחן לבעל שיחתו בקול נמהר ורועש ומתוך תנועת ידים מהירות – אז יקום לו ברל בחשאי מעל השולחן ויוצא לחדר השני, כשהוא נושא עמו את כוס החמים שנתקררה.
בחדר השני מרובה השאון מתעלולי הילדים, הנדחקים לכבוש כל אחד את מקומו ליד התנור המוסק; גם שרה, הכלה בעצמה, מריבה עם קטני הילדים, רוכשת לה מקום ישיבה לאמצע התנור, החם ביותר, ומחדשת פעם בפעם את מלחמתה בקטנים, הדוחקים את כסאה משני קצות התנור. נכנס ברל, והילדים משתתקים פתאום לחזיון הזה, כשהם רואים את ברל לוחץ את יד אחותם; שרה מתרוממת ממקומה ומוליכה את חתנה אל השולחן, והלז הולך אחריה, כשהוא נושא את כוס-התה הקרה בידו וכשעיניו נעוצות בערפה הצח של הנערה. ומיד נהפך הוא, ברל, לאיש אחר, מחלק הוא בין הילדים את המקומות ליד התנור החם, אוחז פעם בפעם את יד כלתו (שרה יודעת בשביל מה הוא עושה כך) ומיסר את האחד מן הטף, שהגדיל את ההמולה, גומא בין מעשה למעשה מכוס-התה הקר, מעלה במבטיו אדמומית על פני הכלה, מכוון את שכמו לשכמה ועושה עצמו שוגג כשהוא מושך מעל כתפה את מטפחת-הצמר השחורה. ואולם כששרה גוחנת להרים את המטפחת מעל הרצפה – גוחן אחריה גם ברל וצובט לה בזדון בלובן-זרועה. שרה מיסרת אותו בתוכחת-עינים, אבל בינתים נשמעת מן האולם גערת הרב: “הסו, שם, הטף!” ברל נרתע גם הוא לקול הגערה, אך בעוד רגע הוא נעשה שוב שותף לתעלולי הילדים ולשאונם.
חנותו של החתן, שסחורתו היתה כולה טבק, הרהיבה את שרה בנקיונה ובסידור תיבותיה, שהיו מאדימות, מוריקות ומכתימות אלו על גבי אלו, והנערה היתה שוהה שעות שלימות במקום נוח זה ביחד עם אחיה הקטן, שהיה נלוה אליה, על פי פקודת האם, בכל פעם ששרה היתה לובשת ליציאה את שמלת-הצמר. ואולם האח הקטן היה מעסיק את עצמו בתיבות ריקות של פפירוסים, והיה שוכח את דברי אמו, שנאמרו בלחש על אוזן-הקטן ודרך יציאה במסדרון הבית (כדי שלא תשמע שרה): “אל תסור משרה בזמן שתעמוד ביחד עם ברל…” וברל קורא לה לשרה: “הביטי נא, הנה מין סחורה זה, הנה מין סחורה אחר,” מזמין הוא אותה להיכנס לבין שולחן-המכירה ושורות-הסחורה ומצטחק: “למה אַת פוחדת? שלך היא החנות והרשות בידך לגשת גם הנה…” שרה מכירה בפניו המתחוורים ובעיניו, הנעוצות בצווארה, כי רק בעל-כרחו הוא מצטחק כדי לחפות על דבר-מה, אבל היא נשמעת בכל זאת לקולו וניגשת עד לקרן-הזווית, ששם נשען ברל על הקופה; אולם צעדיה כבדים ומרושלים, כאלו הוצקה ברגליה עופרת, ורק רגע אחד היא שוהה אצל חתנה, המטיח את נשימת-שפתיו החמה במערומי צווארה. היא מתרחקת כרגע ממנו ומתיצבת ליד הפתח הנשקף אל השוק החדש; שעה ארוכה אחר כך אין שרה יכולה להבליג על שתיקתה. וברל, המסתכל בה מתוך עצבון קל, מנחש בלבבו, אם שרויה היא כלתו בכעס או לאו.
באחד הלילות שבעצם החורף איחר ברל לשבת עד שתקפה שינה את הילדים ורק ילדה אחת נשארה עם ספרה יושבת ליד השולחן, כשעיניה נעצמות לרגעים מתנומה וראשה נשמט פעם בפעם על זרועה הדקה. הרב נדרש בעוד יום לברית-מילה אצל “בעל-גוף” שבכפר, ועגלת-החורף הבהילה אותו מיד אחרי תפילת מנחה לעבר הנהר מתוך צלילי פעמונים ושריקות שוט הומיות, שנשמעו מסביב לבית הקטן כרמז לפריצות ולחיי-רז רחוקים; הרבנית נרדמה בבגדיה למרגלותן של שתי הילדות, שישנו על ספת-העץ שבאולם, ובחדר-האוכל, ששם התחממו שכם אל שכם ליד התנור המוסק החתן והכלה, היה מקשקש בדממה רק השעון העתיק והעגול, שהיה נראה באפלולית שבחדר כפני ישיש-משפחה חביב, הנשקף מתוך ערפל של זיקנה מופלגת. שרה ישבה על הכיסא, נשענת לאמצע התנור, החם ביותר, ונהנתה מצריבת כתפים, וברל עמד על גבה וחצי קומתו מתנועעת לפרקים; שניהם היו מסתכלים בזגוגיות החלון, שנתאחרה בלילה הזה הגפת-תריסו בגלל נסיעת הרב, ומראה ציצי הכפור שעל הזגוגית, שנצצו לאור הלבנה שבחוץ, השרה עליהם איזו עצבת מתוקה, עד שלחי הנערה, שנתאדמה מחום, היתה נוגעת לפרקים מאליה בזרועו החשופה של חתנה, שהיה מתחלחל למגע זה עד לקפאון-לבו והיה כובש את עיניו בקרקע וממלמל: “כבר עת ללכת!…” ואולם כהד לדבריו נשמעה מיד אמירת הנערה הכבושה: “בחוץ כה קר!” ושוב היתה דממה. וברל, שהתחיל מתוך הלמות לב לשפשף בחשאי יד ביד, הניח, בפעם הראשונה מיום שנתארסה לו שרה, את ידו החמה על צוואר הנערה. שרה היתה שקועה ברגע זה בתנומה קלה והיא התעוררה למגע יד חתנה ונדמה לה, כי איזה נטל חם וכבד מעיק על לבה. היא הרימה את ראשה והתכוונה להשמיט מעל לצווארה את היד, שאצבעותיה היו כל אחת בפני עצמה מטילות בעורה איזה חום כבד ומפעפע, ואולם היא נשארה יושבת בלי נוע ורק ברכיה רעדו ונשימתה כבדה עליה. ברל גחן אליה, כמו בכוונה לראות אם ישנה היא, ידו העיקה עכשיו על לבה עד לכאב מתוק ופלאי, והיא חפצה לפנות אליו בדברים: “חדל!” ואולם אף הגה קל לא יצא מפיה. ברל הסתכל עכשיו לתוך עיניה, מבט הנערה נפגש במבטו של ברל ונדמה לה לשרה, כי עיני חתנה מביטות בה מתוך ערפל לח ומזהיר, וברגע זה זכרה הנערה את הדבר שעבר עליה ביום קיץ אחד לפני הרבה שנים, כשהיתה בת שמונה עשרה. היא שבה אז מרחיצה בנהר; ספל-הפח, הנועד לרחיצת-רגלים, נשאה אז בידה, סדינה התלבט על כתפה ושערותיה הרטובות הזילו לרגעים טיפות מים על שכמה. כותנתה נדבקה לעורה הלח, רגליה נתעייפו בדרך הגבעה שעל חוף הנהר, ואחרי רגעי-הליכה מעטים התחיל לפעפע בכל גוה חום לח וכבד. ובראש הגבעה, במקום שמתפרדות המסילות לשני מורדי הנהר – מקומות הרחצה של גברים ושל נשים – נפגשה בעלם השב מן הרחצה: מגבתו התלבטה על כתפו, כובעו נישא בידו ושערותיו המסולסלות והרטובות הזהירו לאור השמש; שפתיו האדומות השמיעו צפצוף דק ועיניו הצוחקות היו טבולות בזוהר. הוא נפגש בנערה שלא במתכון ובעברו נצמד מבטו הלח לפני הנערה, ובעיני שרה נחרתו בראשונה שפתי העלם האדומות וקצה צווארו הלבן, שהציץ מתחת לכותונת לא מרוכסה עדיין. הנערה הרגישה פתאום כעין חולשת-לב ונשימתה קצרה עליה. היא עצמה את עיניה לרגע, וכאשר פקחה אותן שוב, נתרחק כבר העלם במורד הגבעה, ולה היתה ההליכה קשה מרפיון ברכים. רגע שהתה במקומה והרגישה בלבה כעין תשוקה לשוב על עקבה ולהתרחץ עוד הפעם, ואולם ספל-הפח, שהיה תלוי במנוחה על זרוע-היד, עורר בה כעין רגש של בושה, והיא נעקרה בחפזון ממקומה ותפנה ללכת הביתה. – – ועכשיו, כשהעיקה ידו של ברל על לבה, הרגישה שרה את עצמה, בפעם השניה בחייה, כאלו כפתו אותה בחבלים. היא חגרה את כוחה, נשמה נשימה ארוכה וכבדה ומפיה התפרצה צעקה כבושה: “נחמה!” – הילדה הפנתה את ראשה לעבר התנור – וברל הסיר בחפזון את ידו מעל צוואר הנערה.
ימות החורף הלכו הלוך וקרוב אל קיצם; אחרי הקור הגדול, שהיה נועץ את כפותיו גם בקירות הבית והכפות הללו היו מתגלות מתחת לסיפי החלונות של בית הרב ברצועות שלג עכור, נכנס קור עז ומתאפק, והיה חי יומם בשלוה עם השמש, שהיה נראה באלו הימים כמפליט את חומו למעלה מאדם וחיים, ובלילה היה מתמזג עם אור הלבנה, ושניהם היו כובשים את העולם לרשת של דממה צלולה, שהיתה באה בעצמות כמנוחת חדלון. לילה אחר לילה היתה שרה מתעטפת, לשעת יציאתו של ברל, במטפחת הצמר העבה של אמה, ובאפלת המסדרון היו לחייה סופגות נשיקות-פרידתו של ברל, שהיה חושש בכל פעם לצלצולן והיה מאהיל על שניהם במטפחת הצמר. ואולם כשהתחיל השלג מפשיר והתנור לא היה מוסק בערבים, נכנסה לבית הרב רוח של אי-מנוחה: התחילו לשוחח בצרכי חג והרבנית התכוננה ליום הגדול, המתרחש בכל שנה לפני הפסח – הלא הוא היום שמסיירים את חנויות-המנופקטורה. בבית לא חדל אז שאון הדברים, קטני האחים והאחיות היו מתפייסים שבע ביום להבטחת האֵם, כי יקבלו חליפה שלימה חדשה, הילדות דרשו רק שמלת-צמר והנערים השמיעו גם הם התראה. ופעם אחת שב הרב מן השוק ונתן לסינרה של הרבנית מטפחת מלאה מטבעות-כסף. מיד נקהלו הילדים מסביב לשולחן, שעליו הניחה הרבנית לספירה את צרור-הכסף, יד קטנה וזהירה היתה מושטת לרגעים ונוגעת בציבור של כסף והיתה נרתעת לאחוריה מצביטה פתאומית של יד האֵם הקשה. קול הרבנית, שהיה מתון בשעת-ספירה: “שבעה זוזים, שמונה, תשעה…” היה פתאום מתרומם לגערת נזיפה: “סורו מעל השולחן, בגללכם לא אגמור אפילו עד הערב!” ואולם הילדים נעצו עינים נוצצות בכסף וטענותיהם המהירות התערבו זו בזו: “אמא, מתרה אני, שלא אלך בחג לתפילה, אם לא יתפרו לי חליפת ארג” – “אני יודע, אותי יפטרו בלא כלום…” נשמע פתאום מתוך המבוכה קול בכי של ילדה. הרבנית חדלה כבר להשיב על טענותיהם של הילדים ורק שפתיה היו נעות: “רובל אחד, שנים, שלשה… שוב טעיתי, מרא דעלמא.” – הרבנית לא חדלה להקים ולהרוס תלי-תלים של כסף כשידיה עסוקות מתוך כך בהברחת הקטנים, המציקים כזבובים; והיום נטה בין כה לערוב; הרבנית אספה שוב את כל הכסף למטפחת-הכיס הכתומה של הרב, וההליכה לחנות נדחתה ליום השני. שרה, שעמדה כבר לבושה ונכונה להילוות אל הרבנית לשם סיור החנויות, התחילה להתפשט כשפניה זועפים וסרים. וכנוספות למרי רוחה של שרה, נזרקו עוד מפי הרבנית דברי אמת:
“הן גם מחר נקנה לעת עתה רק בשביל הילדים. שמלת-הצמר בשבילך, גם ארג המשי בשביל קפּוטה לאבא – את קניית אלו בעל כרחנו נדחה לאילו ימים.”
ואולם הבת הביטה בפני אמה בתוכחת יאוש ומבלי דבר דבר, ולא יכלה הרבנית לגמור את הענין בשתיקה והוסיפה בנחמה: “בוודאי יהיה עוד לאבא כסף בשבוע זה.” שרה היתה מכירה כבר במובנם של דברים כאלה, ורגע אחד נדמה לה, כי עוד מעט ותקף אותה כאב-שינים, כזה שהיה רגיל אצלה בשנות נערותה. אם כן לא תהיה לה שמלת-צמר לחג הפסח! וביקורי החג מה תהא עליהם, וטיולי-ערב יד אל יד עם ברל, מבלי אשר יוודע זה לאבא ולאמא – כי זה הן לא יבוא לעולם אם לא יתפרו לה שמלת-צמר חדשה! ובפעם הראשונה, מיום שנארסה לברל, התנפלה שרה שוב לפנות ערב על המיטה ומתוך יגון קודר כבשה את פניה בכר ושכבה כשעה ארוכה. ברל בא בשעה מאוחרת בלילה – עסוק היה בטרדות שלפני החג בחנות – ואולם מיד כשנכנס נטפלה אליו הרבנית ולחשה לו דבר-מה בקרן-זווית; שרה לא שמעה את דבריהם, ואולם ללבה כמו הוקל קצת, וכשניגש אליה אחרי כן חתנה ומסר לה בלחישה, כי למחר כעת חיה תשתעשע כבר בארג-צמר מן המובחר – התרוממה שרה מעל המיטה ויגונה חלף מעליה. היא לא שאלה מאת חתנה יותר על דבר ארג-הצמר, הנכון לה למחר, ואולם כשיצאה ללוות אותו למסדרון האפל וברל הכניס פתאום את ראשה לבין זרועותיו ומבלי נשק לה חבק אותה עד לכאב – לא נשמטה הנערה מבין זרועותיו ומסרה את עצמה כולה ברשות חתנה, עד שנשמע פתאום קשקוש הדלת בהיפתחה, וברל השמיט בעצמו את הנערה מבין זרועותיו.
לחג הפסח נתבקש ברל להיות אורחו של הרב, ובליל הסדר ישב וקרא את ההגדה בשפה רפה, כשהיו ידיו חבויות במבוכה תחת השולחן ושפתיו נעות גם בשעה שזמרת-ההגדה הנוגה היתה נפסקת בין מזמור למזמור והרב היה מוריד את ראשו הלבן על כף ידו, הזקופה על השולחן, והיה הוגה בדממה ובעינים חולמות בפירושי נפלאות מצרים. דברים בעלמא כמעט לא דיבר ברל כל הערב וביד רועדת היה מטפטף מן הכוס כשהיה הרב סופר בנצחון “דם ואש ותמרות עשן” – ושרה היתה מסתכלת לרגעים בשפתיו, שהתנועעו בלחש כשפתי ילד, ורגש של רחמנות ורוך לחתנה לא פסק כל הערב מלהיות תוסס בלבה. פעם בפעם, כשהיה הרב מפסיק את זמרתו, היתה שרה מנקה את קערת-כוסו של ברל, מעמידה את הכוס כתיקונו ומישרת את המפה הלבנה על ידו של ברל וגומרת במבט נוח ועדין, שהיה נצמד למצחו הלבן של חתנה, אותו המצח שהעיד על ברל, כי מזרע-משפחתו של הרב הוא, אף על פי שנידון בילדותו לשמש בחנויות. ובין כה ופרקי ההגדה הולכים ונאמרים. הרב מנסה פעם בפעם את החריף שבנעריו, שלא הגיע עוד לשלש עשרה, בפירושי-הכוונות, היודע הוא איך פסוק זה נדרש? עיני הרבנית, הצמודות לפני בנה, מצליפות רגע גם על הדר פני אישה ומלבה מתפרצת פתאום אנחה שיש בה ממתיקות חג ושהיא נשמעת כאות הנאה שהיא נהנית, הרבנית, מזיו אישה ומתבונת בנה. ואולם יש בה באנחה זו גם משהו של עצבון, כיון שנטפלה פתאום לרבנית מחשבת-נוחם שלאחר זמן, כי בתה בת-ישראל זו שפניה צחו מחלב ושדומה היא בישיבתה הנאוה לבת צדיקים או לסגולת-משפחה של רוזני-ארץ, היתה זוכה בוודאי לבן-זווג אחר, לולא, לולא – – ואולם בין כה והרב מכריז “רחצה”, מרמז בעיניו לשרה ומבאר מיד ביהודית: “מים!” הרבנית מפסיקה את הרהוריה וקמה מעל השולחן. בשעת הסעודה מקבל ברל בכל פעם מנות יפות מיד הרבנית ושרה מסיירת בכל פעם בגנבה את קערת חתנה.
לגמר ההגדה, בשעת אמירת שיר השירים, מתרומם קולו של ברל לזמרה מתונה וישרה, שאין בה משיפולי הקול המביעים יגון וכוונה. הרבנית מצטחקת מתוך נדנוד ראש של הנאה והרב מהרהר: “לאוו בר אוריין הוא זה.” ככלות הסדר ממשיך עוד הרב רגעים אחדים את ניגונו כשהוא פושט דרך הליכה על פני החדר את ה“קיטל,” ואחר כך הוא יוצא בלווית שני נעריו אל החצר שלפני הבית. ברל יוצא גם הוא אחריהם וכולם עומדים נשענים לגדר ומסתכלים בלבנה הטהורה המאירה באמצע השמים. ברל מרגיש רצון לפנות אל הרב בדברים ואינו מוצא ענין לשיחה; אולם כשמתעורר פתאום גל של רוח-משי וזקנו הארוך של הרב מתחיל רוטט ונוגע בקצות אצבעותיו של ברל, המצומדים לראש הגדר, אז ממלמל ברל, כשהוא גוזר על עצמו חרדה כל שהיא: “קר!” הרב נעקר ממקומו ומשיב: “נשוב הביתה.” בפתח הבית נפגש ברל ברבנית וזו, כשהיא רואה את ברל העושה את עצמו מתכווץ מקור, משהה רגע מבט של רחמים בפני חתן-בתה ואומרת: “אין רע בזה אם לא תלך עכשיו הביתה. אציע לך מיטה באולם, שם ישן גם אפרים.” שרה שומעת את דברי אמה ויוצאת אל החדר השני, אף על פי שאין לה כוונה ביציאה זו, הרב מנדנד בראשו בהסכמה: “מוטב שלא תלך עכשיו.” ברל נשאר ללינה, הרבנית מציעה לו בעצמה את מיטתו, ואולם שרה מעלה כיסוי נקי על הכר ומעמידה כיסא ליד משכבו של ברל. נפרדים הם זה מזו, החתן והכלה, מבלי דבר דבר, ואולם מעל מפתן החדר, ששם מיטתה של שרה ומשכבם של שני קטני אחיה, מטה הכלּה את חסדה האחרון לחתנה: “היחם לך תחת השמיכה?” ברל עונה לה בבת-צחוק קלה ושרה סוגרת אחריה את הדלת מתוך אדמימות של בושה. את בגדה היא פושטת באפלה, אף על פי שהילדים כבר נרדמים, והיא נזהרת עכשיו מלעורר אף שאון קל בשמלותיה: היא מרגישה, כי שינה לא תתקוף אותה והיא מקפלת את ידיה מתחת לראשה ושוכבת שעה ארוכה בעינים פקוחות. במוחה אין כל מחשבה, אבל פעם בפעם מחריד אותה קול חריקה, הבא מן האולם, והיא מנחשת בלבה, אם ברל הוא זה, המתהפך על משכבו, והיא נזכרת מתוך רגש של בושה, כי הועידו לו לברל למשכב את ספת-העץ הרעועה. לאט לאט חדלות גם החריקות לבוא מן האולם והכל מצטרף בבית לשתיקת לילה גמורה ושרה נרדמת. פתאום היא מתעוררת, עיניה נפקחות לרווחה והיא מבחינה באפלה את דמותו של ברל, הלבוש למחצה, כשהוא מוצב על בהונות רגליו ומתנודד באור הלבנה. שרה מתרוממת קצת מעל משכבה, כותנתה נשמטת מעל כתפה וברל רואה לאור-התכלת שבחדר את יפעת כלתו, שהיתה רומזת לו עד עכשיו רק מלובן צווארה ומתלתלי-הרוך שמאחורי ערפה. בעינים עצומות למחצה ומתוך רטט לב הוא עושה הלאה את דרכו עד שהוא ניגש למיטתה של שרה, וזו, כשהיא רואה את חתנה עומד על גבה, היא גוחנת בחצי גופה מעל המיטה, אוחזת בשתי ידיו של ברל ולוחצת אותן בחזקה, עד שברל כורע בעל-כרחו לרגלי המיטה ועומד כך שעה ארוכה, כשידיו לחוצות וראשו כבוש בין המיטה ובין כיסא-הבגדים. בחדר אפלולית כחולה מאור הלבנה, הבוקע דרך חורי התריס. השעון העגול משמיע מן העולם את קול תקתוקו הצרוד; הילדים, הישנים ליד הקיר מנגד, נרתעים לפרקים בשנתם, ושרה לוחצת אז בעוז משנה את ידי חתנה והוא אינו מבחין בלחיצה זו, אם מצוה היא עליו לצאת מן החדר. לאט לאט מתיגעת שרה מללחוץ את ידיו של ברל. הלבנה עומדת כבר בשיפולי רקיע ובחדר כבר יתר אפלה. שרה מכניסה את ידיה מתחת לשמיכה ועוצמת את עיניה.
ולמחרת בבוקר, בשעת שתיית תה של חג, היתה שרה מוזגת בעינים מורדות את הכוסות וברל היה מצטחק ונוטל את כוס-התה בתנועת-יד של הרחבה, המצויה אצל אברכים מיד לאחר חתונתם. כששב אחרי כן עם הרב מן התפילה השמיע כבר ברל את ברכת-החג בקול רם, קידש בלי מבוכה על היין וסטר לה בחיבה – מבוסם קצת מלגימת היי"ש החזק – לשרה על לחיה, מבלי לחשוש לעיני האח הקטן, שהסתכלו בחזיון זה בתמהון ובחדוה. בשעת הסעודה נדמה לה לשרה, כי חתנה מרבה דברים עם אביה ואינו מסתלק מן השיחה אפילו בשעה שהרב מתחיל לדרוש לפני בנו החריף בעיני דיומא.
ובין כה עברו ימי החג. השמש היתה מחממת כבר את זגוגיות החלונות וקטני הילדים היו נהנים להצמיד כף ידם לזכוכית החמימה והמזהירה. דלת-האולם, הפונה אל הרחוב שהיתה נסגרת לימי החורף, נפתחה מתוך רעש אלומות קש הנופלות ומטילות אבק בפני הטף, המתקבץ לראות בהיכחד הסימן האחרון לחורף. האביב בא ושרה עסוקה עכשיו בעבודות-בית, שתחילתן בחדר וקיצן בחצר ושיש בהן משהו מחדות קיץ. ואולם כשזרחה שמש-האביב בפניה החיוורים של הנערה, נראתּה עליהם פתאום עננת יגון כבד, שלא היה דומה כלל לאותו עצב הערפל, שהיה תוסס בלב שרה בשנות בחרותה. רק סמוך לל“ג בעומר התיר הרב, שהיה חושש תמיד להצטננות, להוציא את החלונות הפנימיים. ושרה, שהצטרפה גם היא לנגב את זגוגיותיהם של חלונות החוץ, היתה שוהה ומתמידה שעה יתרה על סיפו של חלון אחד, ראשה היה נוטה באותה שעה כלפי הרחוב ועיניה היו שוקקות לערפילי הזוהר שבמרחק, רק קולו של אחד מן הילדים שמשך פתאום בסינרה והכריז: “הכל כבר גמרו, ואת מנגבת עוד!” הרתיע את שרה מעל הסף ושיתף אותה שוב לעבודה הזריזה, המרובה בבית לרגלי סעודת ל”ג בעומר, שהיתה קבועה מדורות בבית הרב. וביום ל"ג בעומר היה ברל יושב בשעת הסעודה לשולחן הגברים, והרבנית הנחפזת והטרחנית נתקלה בחדר-הילדים בבתה, שהיתה מתיפחת בקרן-זווית בחשאי, ולא שאלה אותה כלום, מכיון שהיו משוחחים בבוקר זה על בחינת הצבא, העתידה לברל בשנה זו בפעם השלישית, ואולם דרך העברה הבליטה הרבנית דברי נחמה: “אל תבכי בתי, המקום יעזור.” הרבנית נחפזה לצאת, ורק אז פרצה שרה בבכי ותתיפח לתוך פינת האופל שבין הקיר וארון-הבגדים.
וכשקרבו ימי השבועות לא קיבלה שרה תנחומים משמלת המוסלין החדשה, שתפרו לה לרגלי כלולותיה של אחת מחברותיה. אמנם תנאי התנו עמה, כי יכניסו שמלתה זו בחשבון המוהר, שיתפרו לה לחתונתה, אבל דיה היתה שמלה זו לשמוח בה כמו שהיא – כל כך יפה ומקושטה יצאה השמלה מתוך התפירה! אולם דוממה וחיוורת עמדה שרה בשעת לבישת הבחינה ופניה נתאדמו, שלא כדרך הבתולות, כשהכניס החיט את ידיה החשופות לתוך שרוולי הבלוסה. והחיט היה תמה על זה.
בבוקר אחד סמוך לחג נכנסה ילדה מן השכנות לבית הרב ובפיה דברי-שליחות מקוטעים: “הבבית היא שרה? אחותי ביקשה ממנה, כי תסור אלינו.” ושרה, שהיתה חשה בראשה מאז הבוקר, עשתה מתוך עצלות את בגדיה ותלך לבית חברתה. החיט כבר היה נמצא שם ובגדי-החתונה היו נערמים על השולחן הארוך שבאולם, הכלה לבשה שמלה אחרי שמלה לבחינה ותבעה פעם בפעם את חוות-דעתה של שרה, אך זו היתה מקמצת בהסתכלות ובדברים, עד שנשתתקה גם הכלה מתוך עיקום-שפתים והרהור של חשד, כי יש טעם של קנאה בהתנהגות רעותה המוזרה. ואולם כשצנחה פתאום שרה על אחד הכיסאות, ששמלה חדשה היתה פרושה עליו, ועצמה את עיניה – נשלחה שוב אותה הילדה, שהביאה בבוקר לשרה את שליחות הכלה, וצו ניתן לה להגיד לרבנית, כי שרה מתעלפת. שרה הובאה לביתה, אלונטיות שרויות במים היו מצננות לרפואה את מצחה והילדים הוזהרו שלא להרבות שאון בבית. וכשבא ברל בערב לבית הרב ונתבשר עוד בעמדו בפתח כי חלתה שרה, לא הביע בקול, כדרך החתנים, את צערו ותמהונו, ורק פניו קדרו מרוגז.
למחרתו של אותו יום היה ברל מעיין מתוך זעף דומם בספר החשבונות, שהיה מונח על גב ארון-הקופה, ושרה היתה נשענת לקיר והיתה מדברת ובוכיה, מדברת ובוכיה. ברל לא ידע במה להפיג את צערה ושתק, אף על פי שלדברי כלתו היה לבו נלחץ עד להרים קול צעקה ולחרוק שינים. וכל פעם כשהיתה שרה מוחה את הדמעות מעיניה ונוגעת בשרוול-בגדו של חתנה בלחש של יאוש: “מה לי סוף כל סוף לעשות, הגד!” היה נעור בלבו של ברל חפץ עז להפיל את ספר החשבונות מעל גב הקופה, להשליך את הסחורה החוצה ולהתאבק בעפר ולצעוק – לו רק ישוב הכל להיות כשהיה. ואולם יום שמש ומנוחה היה היום, השוק היה ריק, ברל היה שומע לפרקים מן החנות הסמוכה את קול פיהוקו של שכנו ושרה לא חדלה לבכות ולשאול פעם בפעם, כשעיניה לוהטות מיאוש וידה הקטנה לוחצת עד לכאב עז את ידו של ברל: “מדוע אתה שותק, מדוע אתה שותק!” ואולם ברל, שלא ידע להבליג על שתיקתו ועל צערו, נתכרכמו פתאום פניו מכעס וצעקה צרודה התפרצה מפיו:
“מה את רוצה ממני? איני יודע כלום – עשי מה שלבך חפץ! עכשיו את בוכיה, ואולם רק את אשמה בכל. לולא את ––”
עיני הנערה חשכו לגזר-יאוש זה והיא נשענת על הקיר מפחד פן תפול. אחרי רגע היא מרימה את ראשה ומוחה את דמעותיה, ואולם כשעיניה מצליפות מבט תועה וקר על פניו של ברל, נדמה לו להלז, כי בודאי קשה לה עכשיו לשרה השעה כל כך, עד שלו היה הוא במקומה היה נלאה מנשוא והיה טורף את נפשו. מרגיש הוא, כי עתיד הוא עוד מעט להפיל את ראשו על גב ספר-החשבונות ולפרוץ בבכי מר, אבל בינתים פרשה שרה מן הקיר ונתעתדה לצאת. ברל משהה אותה:
“חכי מעט.”
שרה עומדת מלכת ונועצת בו מבט אילם. ברל נעשה נבוך ממבט זה. הוא מנסה להבליג על הצער שבשתיקה על ידי דברים של מה בכך, ואולם כשהוא בא לידי מחשבה, מתחדש פתאום במוחו ענין חשוב.
“שמעי, מה שעלתה על דעתי,” מתחיל הוא באומץ-לב, "אין טוב בשבילך מלספר הכל לאמך. זהו מן הדברים השכיחים עכשיו, ואמך, אף על פי שרבנית היא, תמחול לך. בחודש אחד אפשר להכין כל צרכי החתונה. הנגזרה גזרה לחכות עד אחרי בחינת הצבא? ובאמת אין הדבר רע כל כך! –מתלהב ברל מדברי הנחמה, שנבראו לכתחילה רק בכדי להפיג את היאוש, לוקח הוא את כף ידה של כלתו לתוך ידו וסח עוד שעה ארוכה בענין זה, עד שלבו נעשה עליו קל. שרה מוציאה לאט את כף ידה מתוך יד חתנה ויוצאת לה בשתיקה מן החנות. ברל נשאר לבדו ומעיין מתוך הרחבה בספר-החשבונות. הן הדבר מצא לו כמעט את תיקונו. הוא, ברל, יפסיק רק לימים אחדים את ביקוריו בבית המחותן, כך מתנחם לו ברל. פעם בפעם צפה ועולה לנגד עיניו דמותה של שרה, כמו שנראתה לו לפני צאתה דוממה וחפויית-ראש מן החנות, ויגון מר מהול בכעס מתחיל שוב תוסס בלבו.
ושרה, בשובה הביתה, מטילה את עצמה על המיטה ושוכבת בלי נוע שעות רצופות. פעם בפעם גוחנת על גבה הרבנית בשאלת-אֵם: “החשה את בשיניך בתי?” – “לא!” – עונה שרה קצרות. “הגידי לי, אולי כואב עליך הראש?” שרה איננה עונה כלום והרבנית מסתלקת מעל בתה מתוך אנחה כבושה. המיטה, שעליה שוכבת שרה, ניצבת ליד החלון הנשקף על פני החצר הרחבה שמאחורי הבית, ושרה משקיפה בעד החלון ורואה את אוליאנא העודרת לזריעה את אדמת החצר. אוליאנא זו, המצויה בבית הרב לעבודת-הגן ולכיבוס לבנים ושלשון היהודים רגילה בפיה משנות ילדותה, שעברו עליה בבתי יהודים, גחונה עכשיו על גב המעדר, כשפניה המאדמים נטויים בהבעת מנוחה גמורה כלפי רגבי-האדמה התחוחים. שרה מסתכלת לרגעים אחדים בתנופות המעדר, העולה ויורד, וכאילו התנדף פתאום צערה מלבה, היא מראה אפילו פנים צוחקים לאוליאנא, כשזו מרימה את ראשה בכוונה לנוח. למראה בת הרב מתחילה גם הערלית להצטחק, ושרה סוקרת מתוך רגש מוזר את פני בת-כפר זו האמיצה והגמישה, ונזכרת היא פתאום שרה, שאוליאנא זו חשוכת-בנים היא. מתוך הרהור זה היא באה לידי עצבות ולרחמים כלפי עצמה וזרם של דמעות פורץ מעיניה. כמה גדולה עכשיו בלבה תשוקת-החיים! מה טוב היה לצאת עכשיו החצרה, לשבת בחמה ולהסתכל בעבודת-העידור של אוליאנא! היא מפנה פתאום את פניה כלפי החדר וצועקת:
“אמא!”
הרבנית באה במרוצה מן המטבח ושואלת:
“מה לך, בתי, כי קראת לי?”
שרה מתחילה מתיפחת ודבריה יוצאים מקוטעים מפיה:
“אמא, הגידי לאבא, שלא יאחר כל כך את זמן החתונה.”
הרבנית מחרישה ומנחשת בלבה, שבוודאי הצילה שרה דבר-מה מפי חתנה. שמא מבקש ברל פתח-חרטה? – האם גוחנת על גב בתה ושואלת בקול חרדה:
“האירע דבר-מה, בתי? אפשר סוברת את שצריך לגלות לאבא?”
עיני שרה נפקחות לרווחה מתמהון וגל חם שוטף את לבה. איך נהיה כזאת כי מראשית דבריה כיוונה אמה לחפצה? שרה בוכיה עוד, אך הדמעות מפיגות עכשיו את צערה.
“איני אשמה בזה, אמא, אל תגלי לאבא.”
שרה כובשת שוב את פניה בכר ומוסיפה בקול נחנק מדמעות:
“הגדתי לך, אמא, הניחי לי עכשיו – רק יקדימו נא את זמן החתונה.”
גניחה – ודממה; שרה מבינה כי אמה עזבה מתוך צער את החדר, ואולם רגש הרווחה איננו מסתלק מלב הנערה. היא שוכבת בלי נוע, עיניה, הפקוחות למחצה, מביטות על פני החצר העדורה כבר ברובה, מבטה תועה על פני רגבי העפר, המעוררים בקרבה – כשהם נעוצים זה בצד זה, עקומים, תחוחים ומשחירים – רגש מתוק של מנוחה ומרחק, עובר הוא מבטה לדמותה של אוליאנא הכפופה עוד על המעדר וננעץ לסוף בספל הפח השבור, התלוי ומזהיר על ראש אחד הכלונסאות של הגדר. ללב הנערה באה שוב כעין מנוחה: לאמא כבר הוגד, זמן-מה היא תיזהר, שרה, שלא יהיה נתקל בה אבא. החמה שבחוץ, ספל הפח ודמותה של אוליאנא התאחדו שוב לעולם מלא והנערה חפצה בחיים. אחת מאחיותיה הקטנות עוברת ברגע זה לפני החלון. בקול רך וספוג למחצה דמעות קוראת לה שרה לקטנה, עושה את שערותיה ושולחת אותה בנשיקה קלה. סימני הדמעות נמחו כבר מעל פניה, אור עיניה שב אליה והיא מתרוממת למחצה מעל המיטה ומתכוונת לרדת. פתאום מציף גל של דם חם את לבה ושער ראשה סומר מחרדה; היא נופלת שוב על המיטה, מתכווצת ומקוננת: “היא לא הבינה כלום, אמא לא הבינה כלום.” היא קמה מקוצר-נשימה מעל המיטה וממהרת לצאת אל החצר; כשהיא עוברת על פני הרבנית העסוקה במטבח, היא משהה רגע את מבטה בפני אמה העגומים וכאב של יאוש גמור מיבש את שפתיה: “היא לא הבינה כלום!” שרה שומעת מאחריה את קול אמה, שאין בו אף רמז לרחמים לא רגילים: “לאן את הולכת? מדוע אינך מוזגת לך כוס תה?” ואולם היא איננה חוזרת מדרכה ואינה משיבה כלום לאמא. מתוך רפיון ברכים היא צועדת ונכשלת ברגבי עפר המחודדים והעמוקים עד שהיא צונחת על פליטת החבית הרקובה, הנטועה מימים קדמונים בפינת החצר.
אוליאנא מעדרת עכשיו את האדמה סמוך למקום מושבה של שרה, והיא אומרת לה ביהודית שתסתלק אל הצד. ואולם שרה שקועה בצערה ואינה מבחינה כלל בדוברת. אוליאנא חוזרת על דבריה, כשהיא גוחנת קצת אל שרה ועיניה בוחנות את פניה של בת הרב:
“סורי מכאן, שרה, אני צריכה לעדור פה.”
שרה מתיצבת ליד הגדר ומסתכלת באוליאנה העודרת. אוליאנה מעיפה פעם בפעם מבט מהיר בבת הרב ולסוף, כשהיא מזדקפת להנפש, היא פונה לשרה ושואלת:
“על מה בכית, שרה?”
שרה מחרישה ואוליאנה מתחילה שוב לעדור, אולם אחרי רגע היא מרימה שוב את ראשה ושואלת:
“בוודאי נפלה קטטה בינך ובין החתן? לפני מותר לך לספר, גם אנכי הייתי מתקוטטת כשהייתי ארוסה.”
שרה מחרישה גם הפעם, ואוליאנא אומרת בכעס:
“האינך מבינה כשמדברים אליך יהודית?”
על שפתי שרה מופיעה בת-צחוק קלה: אוליאנא זו, המדברת יהודית, נראית לה עכשיו כנפש קרובה וחביבה, ושרה מתנה לה את צערה:
“רע לי מאוד, אוליאנא, אבל אין בידך לעזור לי.”
ודמעות נראות בעיני הנערה לזכר אסונה, שהיא מהרהרת בו כל הימים בלבה ואי אפשר לה לגלותו אפילו לאוליאנא. ואוליאנא זו, אחרי שהיא מסתכלת רגע היטב היטב בפני הנערה, היא ניגשת אל שרה ומשפילה את קולה:
“אפשר שאירע אצלך דבר-מה, שרה? לאמך הרבנית אסור לך לספר, אבל אני יכולה לעזור לך.”
שרה מסיבה את ראשה לראות, אם אין איש מסביב. ופחד זה סימן מובהק הוא לה לאוליאנא, כי אכן נכשלה בת הרב, והיא מתחילה לפתות את שרה:
“שמעי בקולי, שרה, גלי לי מה שאירע ואיש לא ידע מזה. כשהייתי ארוסה קרה גם אותי דבר כזה, אבל אצלכם מחמירים בזה, אני יודעת.”
שרה מבינה, שסודה גלוי כבר לפני אוליאנה, והיא גומרת בדעתה לתנות לפניה את קשי לבה. שעה ארוכה מספרות ביניהן שרה ואוליאנה כשתי חברות מנוער, עיניה של בת הרב צמודות לפני הערלית, כמו סופגות הן נחמה מעיני התכלת של אוליאנא, ואולם זו גוחנת פתאום על המעדר, נועצת אותו באדמה ומסיימת את השיחה בהוראה קצרה:
“ביום השבת תבואי אלי, כשישכבו לישון אחרי הצהרים.”
ויותר אין אוליאנא נכנסת בשיחה עם בת הרב, אף על פי ששרה מוסיפה עוד לעמוד ליד הגדר, כשהיא נהנית מזיו החמה השוקעת ומראה החצר העדורה, שהשרה עליה משהו מרוח המנוחה של שדות נחרשים.
באמצע השבוע היה הדבר, כששיתפה בת הרב את אוליאנא לסוד-צערה, ומאז ועד יום השבת – יום ביקורו של ברל בבית המחותן – היתה שרה נכנסת ובאה לחנות חתנה, מטפלת מתוך שתיקה ושיעמום בתיבות של טבק ועיניה האמוצות היו מסתכלות לפרקים שלא בכוונה בפניו של ברל. ונדמה לו לברל, שכל מה שנעשה מסביב לשרה אינו נרשם כלל במוחה וגם מבטה אינו תופס כלום; יום אחרי יום עובר וברל מתיירא להיכנס אתה בשיחה, דוחה הוא משעה לשעה גם את הרמזים שבענין זה, עד שהוא מבחין פעם אחת בת-צחוק על שפתיה של שרה, והוא שואל ברמיזה:
“מה נשמע, שרה?”
שרה לא חדלה מלהצטחק וענתה:
“ביום השבת תהיה מיתתי, בוא אלינו בשבת אחרי סעודת-הצהרים, יחד נלכה למקום אחד.”
“לאן?”
“התבוא? אם לא תבוא ללוות אותי, אלך לבדי, הכלבים יקרעוני בדרך לגזרים. אני צריכה לעבור את רחוב הגויים.”
ברל איננו מרבה לשאול ומשתתק מתוך הרהור של נחמה: “היא בעצמה מצאה כבר בוודאי עצה לדבר.” כשהוא מתרגז משיעמום החום של אחרי הצהרים ובחנות אין איש, אז יש אשר יהרהר ברל בפני עצמו, שמוטב לו להיעלם עד אחרי השבת ולשוב העירה ביום השני, למשל, כשיהיה כבר הדבר תם ונשלם. בערב שבת לעת ארוחת-הצהרים נכנס לבית הרב הנער המשרת בחנותו של ברל ומסר מודעה, כי בעל-הבית שלו נסע לשבת לעיירה הסמוכה וביקש להודיע זאת בבית המחותן. “נו”, מנדנד הרב לבשורה זו בראשו לאות הסכמה, שיש בה קצת ביטול, ונוטל את אצבעותיו לפני ברכת המזון. שרה, שהיתה עסוקה אז באכילה מתוך עצלות ושוויון-נפש, השמיטה מיד את הכף והתחילה מביטה דרך החלון אל החצר ועיניה היו צמודות, עד לאחר שגמר הרב את ברכת-המזון, לשבר של זכוכית, שהיה נעוץ ברגב אדמה שחור והיה נוצץ בשמש של צהרים. היא התעוררה רק לקול אחותה, שהתחילה להסיר בזריזות של ערב שבת את המפה מעל השולחן, ושרה, שהסבה ברגע זה את מבטה מתל-הזוהר שבחוץ, עמדה כתוהה מעל השולחן ונדמה לה שנד ערפל מתיצב בינה ובין העולם וכל הזוהר שמבחוץ הולך ומתרחק, הולך ונעלם.
בבוקר יום השבת מאחרת שרה לישון והיא מתלבשת וקמה רק כשהרב מתעטף בקפּוטת-המשי הבלויה וחוגר עליה את החגורה הרחבה. היא מרגישה טעם של פגם בשתיית החמים של אתמול, ואחרי טעמה כף קטנה אחת מן הכוס היא קמה ויוצאת לצל שבחצר ובידה רומן לקריאה. ואולם החצר, שנזרעה לפני יומים, מזכירה לה את השיחה, שהיתה בינה ובין אוליאנא. הטוב לה ללכת לערלית זו אחרי הצהרים? ביתה של אוליאנא הוא מעבר לנהר, אף יהודי אחד איננו גר שם, ואין שם חצר, אשר אין בה כלב, ויש לפחד גם מפני השקצים. אלמלא נסע ברל – למה נסע דווקא לשבת זו? ואולם שרה מפסיקה מיד את הרהורה זה על דבר חתנה, כאילו היה ברל אדם זר לה לגמרי. היא מורידה את ראשה, פניה נטויים שעה ארוכה מתוך הסתכלות של מנוחה כלפי האדמה התחוחה. יצור קטן אדמדם, הזוחל לרגליה, מעורר את תשומת לבה, היא מרימה ושמה אותו על כף ידה ומשתעשעת בו, עד שהיא נרתעת ממקומה לקול אחותה, המבשרת לה בעד החלון: “כבר שבו מבית-הכנסת.” שרה נכנסת הביתה ועוזרת לה לרבנית, המסירה את דף התנור ומוציאה את קדירות-השבת כשמטפחת המשי, הזרועה פרחים קטנים וגדולים, חבושה עוד לראשה, והמנוחה האצילה של תפילת שבת משתמרת עוד בחריצי פניה.
אחרי הארוחה, כששרה מגישה לאביה זרעוני-שמשיות, שדרך הרב לפצח אותם בשעה זו מתוך עיון קל ומרפרף בפרשה של השבוע – היא מרגישה פתאום גועל עד לידי הקאה והיא ממהרת לצאת אל המסדרון, שוהה שם רגע כשהיא נשענת בקרן-זוית אל הקיר ומוחה ביד רועדת את הזעה הקרה מעל מצחה. שרה נבוכה ומדוכאה מפחד פן יפתח איש את הדלת. פתאום מנצנצת מחשבה במוחה, כי יכולה היא לטפס בסולם ולעלות לעליית הגג. היא נשמעת מיד למחשבה זו וכשהיא מטפסת בסולם מתחיל ראשה סובב עליה ומגרונה פורצת צעקה טרופה: “אמא!” אולם בעוד רגע היא מתאוששת ומטפסת למעלה, וכשהיא מציגה את רגלה על עליית-הגג היא נרתעת רגע לאחוריה למראה הלבנים התלויים ומתיבשים על גבי הקורות. שרה נשענת בראשה אל אחת הקורות ושוהה כך שעה ארוכה, בינתים היא שומעת את קול אמה, שיצאה אל המסדרון וקוראת לה חזור וקרוא: “שרה! שרה!” – שרה מרגישה שוב, כי גועל של הקאה מחלחל בקרבה, והיא אוחזת בקצות אלונטית רטובה, התלויה על גבי קורה; מלמטה במסדרון נשתתק הקול. שרה מסירה את האלונטית, תולה אותה על קורה גבוהה מן הראשונה. היא עושה עניבה וידיה רועדות…
בקור
מאתיעקב שטיינברג
כלל הוא באוקראינה, שכל בית-חומר, שעליית גגו אינה מכוסה בימות החורף במוץ או בתבן, הפקר הוא לחביקות הצינה החשאית והחריפה, ובין-השמשות, כשהחלונות הקטנים, המכוסים רקמת-קרח, מוסיפים מרה-שחורה על העצבון הבא עם החשיכה ואלומות-תבן אין להסיק את התנור, אז יש שנדמה לך, כי צחוק, אורה וחמימות הרי הם רק חלום הבל וכי במציאות יש רק עולם שכולו אפילה וקרירות, קרירות דוממה ומרה…
הרהורים כעין אלו היה מהרהר מנדיל הסרסור, אדם כחוש שפניו פני אברך צנומים, אף על פי שהוא כבר אב לחמשה ילדים, בשעה שעמד בין יום ובין לילה לפני התנור שנתקרר, ואצבעותיו היו מנסות למצוץ פליטת-חום מתוך האבנים, שנגיעתן נעימה כל-כך אחרי הסקה ומציקה לידים ומשעממת בשעה של הצטננות. מילדיו חסרו עתה בבית שני הנערים שלא שבו עוד מחדר-המלמד, זוג ילדים שני היה חבוי באפלולית שעל גבי הכירה החמימה והאחרון, היונק, היה סמוך בשעה זו לשדיה של אשת הסרסור ובחדר נשמע קול מציצת שפתיו הקטנות, במצצן את חלב האֵם החם. בבית היתה דממה ורק אנחותיה של האשה המיניקה הטרידו פעם בפעם את מנדיל מהרהוריו, שנסבו כל העת על דבר אַמת עצי-ההסקה, שקנה היום במגרש השוק. מן החצר הקטנה, שמאחורי הבית, נשמע בלי הפסק שאון מרנין את הלב: הוק-הק! הוק-הק! זה עוסק שם הערל בחטיבת העצים. אמנם לא קורות-עץ כבדות קנה מנדיל הפעם, בודאי שהיה יכול לחטוב בעצמו את הקיסמים האלה ולהרויח באופן כזה את שכר החטיבה, אבל בחוץ גדול עתה הקור כל-כך, עד שמן הנמנע היא לאחוז גרזן ביד ולבקע אף גזר-עץ אחד… מנדיל מרים את ראשו, המורד לו על חזהו מתוך הרהורים, מסתכל בחלונות, ששכבת השלג שעליהם יתירה על רקמת הקרח, ורעד קור עובר בבשרו. רגע הוא נלחץ ביתר עוז אל התנור, אבל לשוא! רק אצבעותיו מתחילות כואבות לו מהתחככות באבנים הצוננות.
“אימתי כלתה אלומת התבן האחרונה?” שואל מנדיל את אשתו, כי רוצה הוא לדעת מתי הוסק התנור בפעם האחרונה.
“למה אתה בא בשאלות, עת כבר להסיק את התנור!” משיבה לו אשתו בקול של רוגז. “אתמול לפנות ערב! לך והביא מן המסדרון אלומות עצים, ואסיק את התנור, הילד נרדם כבר.”
“אתמול,” חושב מנדיל, “והתנור אף על פי כן, יש בו עוד קצת חום! עוד יש קצת הנאה בעמידה זו שלפני התנור!” ועומד לו מנדיל מהרהר, כי רק האמידים טוב להם להסיק את תנוריהם בעצים, אבל בר-נש, המקמץ בכל קיסם, איזו תועלת תצא לו מהסקה כזו? וחוץ מזה יש להם למוץ ולתבן עוד יתרון אחד על העצים, משמשים הם לכסות בהם את עליית הגג, והם נעשים באופן כזה תריס בפני צינת החורף. אבל היום לא היתה ברירה בידו. רק עגלה אחת עם אלומות תבן עמדה בשוק למכירה. הוא התחיל כבר להיכנס בדברים עם הערל, והנה קפצה חנה-חיה, שכנתו הצעקנית, והוסיפה על המחיר והבהילה את העגלה אל חצרה. מה היה לו לעשות? הוא ידע כי בבית אין אף קיסם-עץ להסקה ומוכרח היה לקנות את גזרי-העץ הקלושים בעד עשרה זוזים. וחוץ מזה עליו לשלם עוד זוז בעד החטיבה.
“מדוע אינך מביא עצים להסקה,” שומע מנדיל גערה כבושה של אשתו, המתרוממת למחצה מעל המיטה מתוך כעס עצור, “אפשר שמחכה אתה עד שאקום אנכי ואלך להכניס את העצים כשהתינוק בידי?”
“קר!” מחכך מנדיל יד ביד, “אני ירא לצאת…”
“שים עליך את המטפחת שלי!” מיעצת לו אשתו, “אל תצא כך, בחוץ קור מר…”
מנדיל מתחיל לחפש ארוכות באפלולית בין-השמשות את המטפחת של אשתו, עוטף בה את צווארו ואת אזניו ומתחמק לתוך המסדרון. ברגע הראשון שהוא יוצא נעשית נשימתו פסוקה על ידי הקור וברגלו הוא חש כאב מהכאת גזר עץ שפגע בו באפלה… צעקה פורצת מגרונו של מנדיל ולצעקה זו מבחין בו הערל העסוק בחטיבה; מניח הוא זה את הגרזן, התחוב באותו רגע בגזר עץ, מיישר את קומתו, מוציא במתינות מצלחת בגדו כיס-בד עם טבק וממלא את מקטרתו לעישון. מנדיל, השרוי עוד בכאב רגלו, גוחן לארץ ומתחיל לאסף קיסם לקיסם, אך הקור תוחב מיד את מחטיו בראשי אצבעותיו של מנדיל ועם כל הרמת גזר עץ גונח הלז גניחה קצרה וכבושה… הערל צופה במנוחה לתמונת היהודי הגונח, ראשו הגלוי מתנדנד קצת עם כל עישון ועישון ומפניו האדומים מחמימות ועבודה מתרומם הבל קל, ואחרי שהוא מסתכל כך רגעים אחדים מבלי צחוק קל ביהודי הרועד מקור, הוא נעתק פתאום ממקומו, מתקרב בצעדים כבדים למנדיל ועם מקטרתו בפיו הוא מאסף בתנועה אחת מהירה גזרי עץ אחדים ושם אותם אל זרועותיו של מנדיל. ומנדיל ממהר להתחמק הביתה, משליך את אלומת הקיסמים ליד הפתח ומתחיל אחרי כך לסובב הנה והנה במטבח בשביל להתחמם, ומתוך הליכה וקפיצה מדבר מנדיל וחוזר:
“קר, אח, מה קר! צינה כזאת לא היתה עוד בחורף זה…”
“עוד מעט אטפל בהסקה, אל תסאון כך, בקפיצותיך תעיר לי את הילד שנרדם,” שומע מנדיל את לחישת המוסר מן החדר ביחד עם שריקת העריסה המנודנדת ביד האשה.
מנדיל מתיצב עוד הפעם לפני התנור, העריסה משמיעה את שריקתה המשעממת, מן החצר נשמע בלי הפסק: הוק-הק! חוק-הק! מנדיל נזכר, כי חוטב העצים עומד שם בפנים מאדמים, שהבל עולה מהם, ועל בשרו כמעט רק כותונת הבד העבה. “אכן זהו כוחם של הערלים,” מהרהר הוא מתוך רגש שיש בו עצבון וגם משהו בוז לערלים המשונים, שאינם כבני אדם, “כשאני יוצא החוצה, לבי נחלץ מן הקור עד להתעלף.”
“היש לך כסף בשביל קמח?” מפסיקה פתאום אשתו את הרהוריו, “אין לי כבר שום אפשרות לקחת בחנות בהקפה…”
עוד בבוקר, בשעה שקנה את אַמת העצים בעד עשרה זוזים, חשב מנדיל להקציב שנים עשר זוזים בשביל צרכי אשתו. הזוזים האלה מונחים כבר אצלו לבד, ואף-על-פי-כן הוא מנסה עכשיו את אשתו.
“אולי יהיה לך די בעשרה זוזים?”
האשה קופצת מעל המיטה ומתחילה בצעקה העלולה לעורר את הילד.
“המעט עוד דברתי אליך בבוקר – עשרה זוזים לא יספיקו לי! נסה נא בעצמך להביא קמח בעד עשרה זוזים!”
הילד, שנרדם כבר בעריסה, מתעורר לקול צעקותיה של האשה, וזו גוחנת שוב על גבי העריסה, מתחילה להיניק את התינוק ופיה מפליט בין כה בחשאי קללות מקללות שונות. מנדיל מטה את אזנו לשמוע את קללותיה של אשתו, אבל הוא איננו מבחין כלום ולא ברי לו, אם אותו מקללת אשתו או רק כלפי עצמה מכוּונת הן הקללות שבחשאי… לסוף מסיים מנדיל את הענין בקיצור:
“הא לך, הנה שנים עשר זוז. פה הם בנייר על השולחן.”
האשה פולטת אנחה אחרונה ומשתתקת. בעוד רגע היא מתחילה לטפל בהסקת התנור. החשכה בחדר גדולה כבר, אבל מנדיל אינו מדליק את המנורה, כמתיירא מן הקרירות היתרה שיש בהליכה, וכשנשמעת מן התנור האוושה הקלה הראשונה של הלהבה הנאחזת באש, הוא ממהר וכורע לפני פתח התנור ופורש את ידיו לתוך הלהב, שאינו אז אש ממש… אוושה וקול נפץ עולים מן העצים, הנה גם הלהב עולה – עצים יבשים נפלו לו היום בחלקו של מנדיל! כה נעימה עכשיו העמידה אצל התנור. דממה. העולל ישן לו בעריסה והאשה יצאה להביא קמח מן החנות. גם קול ה“הוק-הק” בחצר חדל גם הוא: הערל גמר בוודאי כבר לחטוב את העצים היבשים, הקלים כל כך לחטיבה… ותמורת כל הקולות האלה נשמע עתה, עם כניסת הלילה, שאון בלתי נפסק של הרוח, ההומה ומילל בארובה. בשבתו לפני התנור מהרהר לו מנדיל כי הוא ינסה עוד הערב לצאת מן הבית, מטפחתה של אשתו יכולה לשמש לו בלילה לא רק לכסות אזניו אלא יכול הוא לעטוף בה את כל גופו ולעבור באופן כזה אל המקום הנחוץ. הוא ימהר ללכת ולא יהיה לו הקור נורא כל כך. ועד המקום ששמה עליו ללכת, לא רחוק כל כך.
הדלת, שמן המסדרון לבית, נפתחת לאט לאט. “הנה הערל בא לקבל את הזוז בעד החטיבה, הוא יכניס בבואו את הקור מן החוץ,” חושב מנדיל מתוך עגמת-נפש, ומבלי עזוב את מקומו הוא צועק לערל, שצעדיו כבר הולכים ונשמעים:
“סגור היטב את הדלת, טשילוביק1!”
חוטב-העצים נכנס בין כה החדרה וקול צעדיו הכבדים נשמע כעין הד של הלמות הגרזן, שנשתתק זה לא כבר.
“אל תהלום כל כך במגפיך, טשילוביק,” קורא אליו מנדיל עוד הפעם, “ילד ישן כאן בעריסה.”
אבל חוטב-העצים אינו משנה את צעדיו, מתקרב הוא במתינות עד לתנור ומתכוון להעלות אש במקטרתו… “הוא ימלא את כל הבית עשן,” מהרהר מנדיל בזעם עצור וממהר להוציא מכיסו את הזוז ולמסרו לידי הערל. אבל זה אינו לוקח את שכר עבודתו מיד מנדיל ואומר במנוחה כשהוא גוחן לפי התנור:
“חכה, עלי להעלות אש במקטרת.”
הלהבה, שגדלה בין כה בתנור, מאירה באור אדום את פני הערל הרחבים המכוסים ברובם בשערות פרועות של זקן מגודל פרא, ומנדיל המסתכל בהבטה מהירה בפני בר-נש זה, תמה על העינים הטהורות, עיני התכלת, המציצות מתוך המון השערות הפרועות. כאדם שחידה סתומה בלבו מנדנד מנדיל רגע בראשו, אחרי כך הוא פונה קצת הצידה ומפנה מקום לפני התנור.
“התחמם קצת לפני אש התנור, טשילוביק. בודאי קר היה לחטוב את העצים.”
“רגילוּת בידי,” משיב הערל, “התחמם לך, לי לא קר.”
מנדיל מסתכל כבר עכשיו ביתר ענין בחוטב-העצים, המעשן במנוחה את מקטרתו ועיניו הכחולות צופות לתוך להבת האש.
“הדרך רחוקה לך לעבור, טשילוביק? אפשר שבן-העיר אתה?”
“ממיחיילובקה,” קורא הערל בשם כפר מושבו.
לשמע שם זה מפנה מנדיל פתאום את ראשו לחוטב-העצים ואומר מתוך תמהון:
“עשר פרסאות תעבור עתה? בקור כזה?”
לקריאת התמהון של מנדיל לא תיראה אף בת-צחוק קלה על פני הערל. רק את כסף שכרו הוא שם במנוחה לתוך כיס-הבד, המשמש לו גם תיק של טבק, והוא מתרץ למנדיל את שאלתו.
“שתי שעות של הליכה.”
מנדיל נשאר לבדו; רק רגע אחד יישמע עוד קול צעדיו של הערל החורק במגפיו על השלג שבחצר… ועוד מעט ומנדיל שוקע בדמיונו: רואה הוא כעין שדה רחב-ידים שכולו לבן והערל חוטב-העצים מהלך לו יחידי באין שביל ומגפיו חורקים חרק-חרק… אבל מתוך הרהורים בשדה ובשלג מרגיש מנדיל פתאום כי קור עבר בבשרו, אף על פי שידיו רוקדות בתוך התנור הנה והנה על פני הלהבה. הוא מתקרב כולו עוד יותר אל התנור ודמיונו נעלם.
בעוד רגע נפתחה הדלת ונסגרת במהירות ומנדיל שומע את קול אשתו בהכותה רגל אל רגל: “אח, איזה קור! אינני מבינה איך עלתה בידי להגיע עד הבית…”
כשהאשה נכנסת החדרה מפנה מנדיל את מקומו שלפני התנור, והוא בעצמו נהנה באין ברירה מהסתכלות בלהבה.
“השם ישמרנו, כל כך קשה ההליכה. שמרת, מנדיל, את יציאתו של הערל? אפשר שדבק בו דבר-מה אגב יציאה…”
מנדיל אינו רוצה לבוא עכשיו בדברים עם אשתו, והוא אומר.
“לוויתי אותו עד החוץ.”
וכשהוא משקר על דבר יציאתו החוצה – נעשה לו שוב קר…
-
בן אדם ↩
החולה ביער
מאתיעקב שטיינברג
בוקר קיץ.
עין השמים – מחציתם תכלת רכה, הנשקפת מבעד לצעיף של אד דק, כמעט לא נראה לעינים; ומעבר השחק השני מסודרים בסדר נאה, טורים על גבי טורים, עבים לבנים, דקים ושקופים.
לאט לאט, איש אחרי אחיו, נבדלים יצורי-העבים הקלים משאר חבריהם וצפים אל השמש, וכל אחד מהם, בעברו לפני מאור-היום הגדול, נעשה שקוף ודק, מתמוגג רגע בשפע הזיו, מתנדף לאט לאט ואיננו… אך עוד מעט ובנתיב-תכלת אחר צף יצור-עב חדש, מתקרב, כאחיו שקדם לו, אל השמש וטובע באורה, וכך נמשכת והולכת תהלוכת בני-העננים, הנידונים למות באור השמש.
והשמש בכבודו ובעצמו מאיר את פניו מבעד לצעיף האד הקל וזורע אור רך, אור של חסד, ובארץ מתוח על הכל חוט של רוך, צללי בוקר נראים כחיוורים ומטושטשים קצת ונדמה, כי גם הצפרים, המרקדות בין הענפים, מהגות ומצפצפות בבוקר חסד זה מתוך חדוה כבושה…
לאט לאט עוברות שעות הרוך ובהגיע מועד הצהרים, עוד שרוי הכל בחסד, האור אינו צורב והצללים חיוורים ושקופים כשהיו ביער הארנים הדקים, ודממת היער הרגילה מקבלת יתר רז למועד הצהרים וכמו מתאפקת היא עוד יותר. חולי הריאה העייפים נרדמים כבר בשמש וצפצוף של צפור, העולה פעם בפעם מעמקי היער, רק מוסיף על הדממה. הנה יופיע לרגע בין הארנים פרצופו של בחור רחב-כתפים וגזוז-ראש, המהלך הנה והנה, כשראשו מורד על חזהו מתוך הרהור צהרים עייף וכותנתו הלבנה מבהיקה מצל לאור ומאור לצל, אך צעדי רגליו, שנעלי-לכש עליהן, ישמיעו רק אוושה כבושה על פני העלים הכמושים של אשתקד וכל מראהו של בחור בריא זה הוא כמראה אדם המהלך לאטו בחדר של חולים. קול אדם לא יישמע ביער. בעד הארנים הצנומים יבהיקו מפה ומשם ערסלים קשורים אל העצים, אבל אף אחד מן החולים, הסופגים מתוך מיטותיהם התלויות באוויר אור שמש ותקוות חיים, לא יאַבד לבטלה אף תנועה קלה; רק מאצל גזע של אורן תישמע לפעמים אוושה דקה בדפדף בחור או בחורה את ספר הקריאה – אלה הם הקייצים מהכרח, המשמשים את קרוביהם החולים.
דממה. מקהל חולי הריאה, שדרכם לכבוש את צערם, לא תישמע אף אנחה אחת, ורק יוכבד הזקנה, הנשענת אל גזע עץ סמוך לערסל של בתה החולה, משמיעה לפרקים גניחה קלה, ואנחתה הזאת, אנחת זקנים קלושה, שאינה נוגעת בלב זרים – נשמעת ביער כאוושת עלים כמושים. בין גניחה לגניחה מוסיפה הזקנה להסתכל בפני בתה הדוממים ונדמה, כי לא רק עיניה של האם מביטות בפני הנערה החולה, אלא כל פניה של הזקנה, הקמוטים והיבשים מזיקנה, נצמדים לכל תנועה קלה של שפתי בתה ולכל רעד-משהו של ריסי עיניה של הנערה – כי רפת-כוח היא כבר החולה להניד אף ניד קל באחד מאבריה.
דממה. דבורה בודדה, שתעתה אי מזה לכאן, עוברת בטיסה מהירה ובזמזום כבוש על פני הזקנה, אשר לא תרעד ולא תפנה גם את פניה. פוֹארה יבשה נופלת פתאום מעל ונשקעת באוושה קלה בתוך מצע העלים הכמושים. הרחק, הרחק בעמקי היער משרכת דרכה עגלת-איכרים, ושוב דממה. אור השמש, המסתנן מן הבוקר בעד צעיף עננים לבנים, אורג-באוויר כעין רשת של עצלות ועייפות מתוקה, עיניה הזעירות של יוכבד עצומות הן למחצה והיא, הזקנה, שקועה בחצי תרדמה. אולם ידה הצנומה של האם האוחזת בקבוק של קפיר, נטויה בלי הרף לעבר הערסל של בתה – והנה עובר רעד קל, כמעט לא נראה לעינים, בגו הנערה החולה, ונדמה כי מתכוננת היא להרים ראש או להניד יד, אבל רגע עובר אחרי רגע וגו הנערה הצנום לא ינוע, ראשה נשאר מוסב אל השמש ורק ריס אחד ירעד כל שהוא על עינה האחת ומבט עייף, למחצה מת ולמחצה מביע דבר-מה, יסב לאט לאט לעבר פני הזקנה. רגע אחד ישהה מבט רפה זה בפני האם, שכעין תרדמה נסוכה עליהם, אבל עוד מעט והזקנה מרימה את ראשה, קמה במהירות ממקומה וגוחנת על הערסל של בתה כשבקבוק הקפיר בידה וכששפתיה הנובלות לוחשות על אזנה של החולה:
“אפשר שרוצה אַת דבר-מה, בתי? אפשר שתטעמי מעט חלב? אולי תגמעי ביצה אחת? לרפואה שלימה לה, רבונו של עולם.”
קולה של הזקנה קלוש הוא מזיקנה והוא מתנדף כרגע בדממת העצלות של צהרים, מוסיפה הזקנה לעמוד כפופה על גב הערסל ולהפציר בבתה ובקולה אין הבעת רגשי הצער והרחמים, הממלאים את לבה, לב אם צנום מזקנה.
“אמרי דבר-מה, בתי, תני לי לשמוע הברה אחת מפיך, צפורי שלי.”
דממה. ריסי עיניה של הנערה החולה, המורמים למחצה, יורדים לאט לאט על גבי העינים הכהות, רגע אחד עומדת עוד הזקנה הכפופה על גבי הערסל ובקבוק הקפיר בידה, אחרי כך היא נשענת שוב בגזע העץ הסמוך ונרדמת תרדמה קלושה מתוך גניחת זיקנה ממושכה.
דממת היער נפסקת פתאום לשאון צעדים של אשה זקנה הנושאה נרתיק עם קדירות ותועה ועוברת בין הארנים ונראית כמבקשת דרך. תקופה שלימה של חיי אנוש נצמדו צעדי הזקנה רק לשוק העיירה ולסמטאות היהודים הצרות, ועכשיו נבוכים הם הצעדים הללו בין הארנים. לא דרך ישרה תלך הזקנה, אלא פעם תט הצידה ופעם היא שבה אחורנית, ועל כל גל עשבי-אשתקד ועל כל ציבור עלים כמושים פוסחת הזקנה ואל כל ערימת מחוטי אורן צהובים תשהה רגע כיראה לדרוך ברגלה. הנה עוברת האשה ליד מקום מושבה של יוכבד ובצעדיה הרפים היא מעירה אף על פי כן את זו מתרדמתה והיא בעצמה, אחרי רגע של שהייה, מעמידה את נרתיקה ליד העץ ויושבת על ידה של יוכבד. שעה קצרה עוברת ושתי הנשים לא תגדנה מאומה אשה אל אחותה, יוכבד עוצמת לאט לאט את עיניה ומתחילה שוב להירדם, ואולם כשהזקנה השניה מושיטה ידה לנרתיק-הקדירות, כמתוכננה לקום וללכת לדרכה, פוקחת יוכבד כרגע את עיניה ופונה אל חברתה בשאלה:
“איך בנך בנידון האכילה?”
הזקנה הנשאלת נשענת שוב אל גזע העץ מבלי הבעת צער על פניה. האשה מראה לחברתה את צרכי האוכל שקנתה בשוק, מגישה את הנרתיק לפני יוכבד ונותנת לזו להסתכל בקדירות.
“לחינם כל התבשילין שהכינותי.”
רגע מחרישות שתי הזקנות. אחר כך מתחילה יוכבד:
“שלי אינה טועמת כלום. תסתכל נא בשכיבתה.”
בת-שיחתה של יוכבד מסתכלת רגע אחד במבט מהיר וקר בפני הנערה החולה, ואחר כך היא פונה ליוכבד:
“גם שלי כך. האם לא יותר טוב היה לנו לו היינו אנחנו במקומם?”
שאלה זו מביעה הזקנה בקול צרוד מזיקנה וחסר כל רגש, ומיד היא מתכוננת להתרומם ממקומה וללכת לדרכה, אולם יוכבד משהה אותה שוב בדיבורים:
“אין לה מה למהר. שלה ישן בודאי, יומם הם כולם ישנים.” יוכבד מרמזת בעיניה על בתה הנרדמת בערסל. “מה נחוץ לה? היא אינה דורשת ואינה שואלת ממני כלום.”
שוב מעמידה הזקנה את נרתיק קדירותיה ונשענת בעץ ליד יוכבד. רגע מחרישות שתי הזקנות, אבל מיד מתחילה יוכבד לגנוח גניחות ממושכות מתוך נדנוד ראש, עד שהיושבת אצלה שואלת:
“מה מצבה של בתה?”
יוכבד מצליפה את מבטה לעבר הערסל ומתחילה מתוך נדנוד ראש:
“אני אחזיקנה עד כמה שאפשר. עד הכר האחרון. מה לי אחרי כן בלעדיה? בני יאסוף אותי אל ביתו, בין שירצה ובין לאו.”
וביער דממה כשהיתה. באחר הערסלים יושב חולה צנום ואוכל את ארוחתו מבלי עורר כל שאון באכילתו וידו הרזה והכתומה מחוסר-דם מופיעה מרגע לרגע בין הארנים הירקרקים. שתי הזקנות צופות שעה ארוכה אל החולה הסועד את לבו, עד שיוכבד מפסיקה את הדממה:
“אכילתו כדבעי, בלי עין-הרע. זהו בנה של מירל. הכל כרצון הבורא – –”. עיניהן של שתי הזקנות, כשהן נצמדות אל שפתי החולה המתנועעות מתוך לעיסה עצלה, מתרחבות ושפתיהן לוחשות דבר-מה: מקנאות הן. אחת מהן, שנפגעה קשה מצד הקנאה, קמה ממקומה, מרימה מעל הארץ את נרתיקה ושמה אותו על אזרועה מתוך גניחה ממושכה. ולשאון הקל, שחוללה הזקנה בקימה, מתעוררת הנערה הנרדמת בערסל ומגביהה לאט לאט את ריסי עיניה. כרגע עומדת כבר יוכבד כפופה על גבי בתה, מסתכלת בפניה של זו, בצחוק קל של צער, וכשהנערה מרעידה עוד פעם את ריסיה, די לה כבר ליוכבד רעד זה בשביל להבין את חפץ בתה.
“היא רוצה לדעת – לרפואה לה, רבונו של עולם! – את שלומו של בנה. הן לבה לב זהב.”
הזקנה עם נרתיק הקדירות נגשת אל הערסל של החולה וגוחנת על גבי הנערה. היא מנסה, כנראה, לבוא בשיחה עם החולה, אבל כרגע היא סרה ממנה ופונה ליוכבד:
“תגש נא היא אליה, היא שואלת דבר-מה.”
ובשעה שיוכבד גוחנת על בתה בשביל לשמוע את לחש שפתיה, עומדת לה הזקנה השניה מן הצד ושפתיה נעות והיא כמו מדברת לנפשה, וצחוק קל, המביע את יתר פליטת הצער של נשמה שנתעייפה במדוויה, תועה לו בין חריצי פניה.
“שלי, כשהוא מרמז לי בעיניו, אני מבינה מיד את שאלתו. וזו, כשהיתה מדברת אלי, לא הבינותי כלום. לא ילדי היא זו.”
וזקנה זו, אחרי גמרה את מלמול שפתיה, מוסיפה עוד לעמוד עת קצרה. מביטה בעינים שכבו באם ובבתה, ששיחתן נמשכת בקול חשאי שבחשאי, והולכת לה סוף כל סוף בצעדים מרושלים ומבלי אמירת שלום.
ומסביב לערסל של הנערה החולה דממה, משום שמלמול שפתיה של החולה לא ירעיד גם את האוויר השקט של אחרי הצהרים, ואין אשר ישמע ויבין את השיחה שבין האם ובין בתה:
“קצתי כבר בשכיבה, אמא.”
“לא יארך עוד זמן השכיבה, צפורי.”
עיניה, הפקוחות רק למחצה, מעיפה הנערה מסביב לה, כעין צחוק קל הרעיד כל שהוא את שפתה העליונה, והיא אומרת בחשאי:
“בשנה הבאה, כשאהיה בריאה, אמא, אבוא לכאן לפרקים. הן פה טוב מאד לבריאים.”
רגע אחד מחרישה הזקנה וראשה מתקרב עוד יותר לפני בתה. אחר כך היא אומרת:
“מקוה אני לאל, כי ישלח לך עזרתו ויחלימך. לבי חש, כי כך יהיה, כמו שהיום – יום רביעי, כך ברור לי דבר זה. רק אתמול הלכתי לקברו של אבא, בכיתי והתחננתי בעדך. אחר כך כמו נגולה אבן מעל לבי, לפני ארון-הקודש אני יכולה להישבע, כי אבא עליו השלום – לך לאריכות ימים – יהיה לך שם למליץ יושר.”
הזקנה משתתקת, והנערה ההולכת למות מתנועעת פתאום בכל גופה, רגלה נוגעת בספר הרוסי, שאמה מביאה לה בכל בוקר היערה ועל שפתיה מצליפה כצל מהיר בת-צחוק קלושה. צלצול המלה: “אבא,” שנשמעה מפי הזקנה, ההרהור הקל, כי היום יום רביעי, והרגש הנפלא, רגש הממשות, שהרגישה ברגע שנגעה רגלה בכריכת-הספר הקשה – כל זה מתאחד בלבה לחלום חיים קל. אבל עוד רגע – ובת הצחוק נעלמת מעל שפתיה, ריסיה נופלים מאליהם על גבי העינים העיפות, וגם יוכבד הזקנה סרה מעל הערסל ונשענת אל גזע האורן הסמוך. ביער שוררת עתה הדממה הכבושה בתוך עצמה של אחרי הצהרים. רק פעם בפעם נשמעת קריאת הקוקיה הבאה מעומק היער. ולפעמים גם עוברת בטיסה מהירה דבורה מזמזמת.
על גבול אוקראינה
מאתיעקב שטיינברג
א
יש עיירות מועטות על גבול אוקראינה ופולסיה, שאף על פי שדומות הן בכל לאותם הישובים המצויים, שאוכלוסיהם מעורבים מבני יעקב ומנכרים, יש בכל זאת ביניהן כאלה שתואר וחן להן, והחן מיוחד להן לבדן, ונוח לו לאדם שיבוא לראותן. עיירות יחידות כאלה יש על גבול פולסיה, במקום שמתבדרים שולי היער הגדול, המתכנס בתוך בצות פולסיה, ורק יערות ארנים מרוּוָחים עומדים בפני עצמם ומקיפים את גבול הברכה אשר לאוקראינה. זר כי יבוא בפעם הראשונה, אם בקיץ או בחורף, לישוב חבוי כזה, והבין בלבו, כי החן השרוי על הבתים הנמוכים והמסוידים, והשלוה, הנסוכה על גגות הפח הירוקים ועל החלונות הרחבים, המעוטרים בפתוחי-ציצים – לא יהודי-המקום שיוו את החן הזה ולא אוכלוסי פולסיה הנכרים יצרו אותו. מי היה הגבר, אשר בנה לו בפינה נדחת זו בתים כארמונות ויקיפם חצרות לאורוות סוסים ולשובכי יונים? רמז של חשיבות נוצץ מפעמון הנחושת, התלוי על עמוד-העץ הגבוה שבאמצע החצר, ורוח של אצילות מרחפת לפני מבוא הבית, המוקף תלמים של פרחים. מי מתקיפי עולם שוכן בתוך ההדר הזה? אך הנה נפתחת לאט דלת של מעקה-עץ מחוטב וצבוע לבן, דמות רכה של אשה חיוורת יוצאת וטופפת הגנה, הגוף הגמיש חציו חבוי עודנו בדלת הזכוכית ועינים בהירות ולוטות-תכלת סוקרות את החצר מסביב: השווה היא אדמת המקום הזה להציג עליה את כף הרגל הקטנה? – רגע תשהה עוד היפהפיה על המדרגות אשר למעקה, ואחרי כן תשרך את צעדיה בשבילי הגן הצרים, שחול צהוב שטוח עליהם. מה קלים הם צעדי הנערה בדממת הגן, מה נאה הוא ערבוב האור והצל על פני שבילי הגן הצהובים! מי הגבר אשר הקים לדור אחריו את יעלת-החן הזאת, אם לא אחד מפליטת נדיבי עם פולין? ימים רבים חלפו כבר מעת אשר נמחה מעלפני אדמת אוקראינה דור התקיפות, נדמו החיים ההומים ללא דאגה ועמל, ושיירי גאי הפולנים, אשר נותרו עוד בנוף הביצות, על גבול פולסיה, חיים להם לבדם בחצרות רחבות-ידים ופליטת גאוותם מתנדפת מאליה מתחת לעבי שפמם הנהדר, אולם חן של עולם רחוק ונאצל נשאר עד היום הזה בעיירה הנדחת; אפילו ילידי האצילים שבנוף פולסיה זה, אלו איכרים למחצה, סובאי היין ותמימי הנפש, המשלמים לשיירי הפולנים בשנאה כבושה בעד הבוז, שאלו רוחשים להם ומגלים אותו בשתיקה מתוך סלסול-שפם – גם הם, כשיסדו להם קלוב למשתה ולקלפים, היו מהדרים אחרי בית מאחוזות הפולנים, והם זכו סוף סוף בבית הדור כזה, שבחדריו המרובים והנמוכים מרחפת עתיקות אצילה ושסביב לו מעקה של זכוכית רחב ידים ועל קירותיו מאפילים מבחוץ שריגי גפנים משתרגים; גן היה מאחרי בית זה, גן עתיק יומין, מרובה במחבואי-צל ובמשעולי-סתר, ושדרה של אֵלות עתיקות, הפורחות עד גמר האביב ומשירות את ציציהן על פני מי הבריכה, החוסה בצלן, חצתה את הגן לשנים. כאן, באמצע גן זה, גר לו בימי הקיץ יהודי צעיר אחד, ששכר לו חדר בבית הקטן אשר לשומר הגן.
ב
צעיר זה, שהתמיד כבר שנה שלמה בלימודו במדינת הים וראה את העולם ביפיו, נדמתה לו עיירה זו כפינה משובחת למנוחת קיץ, כשהשכים בבוקר זה, אחרי חודש ימים לכניסתו לעיירה, ויצא אל הגן, נראה לו פתאום הכל כה רענן ומרווה זיו, עד שהאריך שעה על שעה בטיול-היחוד ונטל לעצמו, כשהתחילה החמה צורבת, מקום צל ועשב מתחת לאלה רבת ענפים, והיה משחק בפרתו של משה רבנו, בפרפר, שנלכד בין אצבעותיו, ובמה שאינה לידו מרבד הדשא, והרהוריו לא עברו את גדר הנצרים אשר לגן.
פתאום נתעורר העלם לרשרוש שמלת אשה, שנשמע מאחוריו, והפנה את ראשו. רגע אחד לא נטשטש עדיין מבט מנוחתו ועיניו נצמדו לזוג הצעיר, שיצא מבית הקלוב, באותה שלוות הנפש, שהיה שקוע בה מאז הבוקר. אבל כיון שהבחין ששני הצעירים הפנו את צעדיהם לעבר הגן, ובמוחו עברה ההכרה החטופה, כי עוד מעט ועברו לפניו העלמה נטוית הקומה, ששתי קווּצותיה מתנועעות ומזהיבות בזיו השמש, עם בן-לוויתה הסטודנט, התמודד העלם רגע אחד על מצע העשב, העביר בלי משים את כף ידו על פני שערותיו והרגיש בלבו כעין לחץ של מתיקות. אלה, הנערה עם-בן לוויתה, נתקרבו יותר ויותר, והעלם היה יכול כבר להבחין, כי שניהם רוסים הם וכי אצילים הם. וככל אשר הוסיפו שני הצעירים להתקרב במסילת השדרה הצרה, נארגה במוחו של העלם היהודי ההכרה, כי אכן יש איזה קסם ברגע זה של צפייה, כשעיניך עתידות עוד מעט להיות ניזונות רגע אחד ביפיה של בת נכר וכשלבך גם הוא עתיד הוא, כשרגל הנערה תרשרש על פני החול הצהוב מדי עברה על פניך, להרגיש איזה רגש סתום של עונג וכאב, של קרבת נפש ושל מרחק-נצחים. ואולם מתוך אותה מחשבה ענוגה עצמה זיין העלם את פניו בהבעה של שוויון-נפש וישב על הדשא. הוא התכוון אפילו, ברגע אשר עבר על פניו זוג-הצעירים, להוריד את עיניו ומעך קנה-עשב בין אצבעותיו. ואולם פתאום הפתיע אותו קולה של הנערה:
“סליחה, הן שם, בקצה הגן, בית השומר? הלא כן?”
הוא הרים את עיניו, ומתוך מבוכה קלה ענה:
“כן, בבית הקטן ההוא.”
הם התרחקו, ועיני העלם נהו אחריהם. צליל קולה של בת הנכר הוסיף לחזיון החלום נופך של ריאליות, וגרם לו לעלם להסתכל בעינים עורגות בדמות הנערה המתרחקת ולהבחין בתוך לבו זעזוע של געגועים. לאט לאט חזרה המנוחה אל נפשו, ואולם, בהשתטחו שוב על הדשא ופניו נטויים כלפי השחק, התכוון העלם מתוך רחש-לב קל להאריך בשכיבה, בכדי שיעלה לו לראות את הנערה בחזירתה. שעה קלה עברה כך. על פני מסילת השדרה לא נשמע בלתי אם הרשרוש החשאי של פרפרי-הכנף הקלים, וכעין גירוי-לב שלאחר תוחלת נכזבה התחיל מציק לו לעלם. מי יודע, אולי עזבו כבר הנערה עם בן-לוויתה את בית השומר ויצאו מן הגן בדרך אחרת? להרהור זה התרומם העלם בחפזה וישם את פניו אל הבית.
הוא ניחש בלבו, כי ימצא את זוג הצעירים בביתו של השומר, ובכל זאת, כשנתקלו עיניו מתוך כניסה בפני הנערה, שהיתה מסובה עם בן-לוויתה לסעודת הבוקר, השהה העלם את עצמו רגע בפתח ונענע בראשו למסובים מתוך מבוכה קלה; אלה השיבו לו ברכה, ועל שפתי הנערה הופיע גם כעין חיוך קל. מתוך לחץ הלב הקל והמתוק, שהרגיש העלם למראה הנערה המצטחקת אליו, עבר בכל זאת במוחו הרהור של חרטה על זה שנכנס ישר למעונו של השומר ולא הלך מקודם לחדרו הוא. לענג את לבו בגעגועים קלים על בת הנכר הנאוה, שחלפה לפני עיניו – זה התאים כל כך למצב רוחו ולעדנת הבוקר, שנפשו היתה שרויה בה, אבל ישיבה משותפת לשולחן אחד לשעת הארוחה הממושכה – הן הוא ידע כבר את טבעו של אנטון, השומר, ה“מבוסם” תמיד מן הבוקר והמרבה בלהג ובמאכלים כשאורחים מצויים אצלו – זה היה לא קל, ואולי גם לא נעים. אלה, אף על פי שצעירים הם, בני-נכר הם בכל זאת, והוא לא ישב מעולם לשולחן אחד עם אנשים מסוג זה.
אנטון הקל לו במבוכתו.
“אל השולחן, פאניטש, נעים לסעוד בחבורה.”
העלם שם את פניו אל השולחן, התישב והעיף מבט ממושך על פני ערבוב המאכלים, שאנטון היה נוהג לשים את כולם בבת אחת על השולחן. הסטודנט הגיש לו את הקערה עם הצנון הרך וצירף לשרותו את ה“בבקשה”, שנאמרה במתינות ובהארת-פנים כלפי העלם. הלז, אף על פי שהכיר שאין בזה כלום חוץ מן הנימוס, השתחרר בכל זאת כרגע, לרגלי “בבקשה” מתונה זו, ממבוכתו והפנה את עצמו לסעודה מתוך תנועות קלות ונאות. אנטון, שדרכו היה לעמוד בכל עת הסעודה על גבי המסובים ולבדח אותם בלהג של זקנה ושכרון, הניח פתאום את ידו הרועדת על גב זרועו של העלם, ואמר:
“רגע אחד, רגע, רק צנצנת אחת קטנה לפני הסעודה, גם ניקולי פבלוביץ ישתה אתך בחבורה.”
שני הצעירים הביטו זה אל זה מתוך חיוך קל, ועל פני שניהם היתה שפוכה כעין מבוכה קלה, בשעה שאנטון מזג להם מן הבקבוק. הסטודנט הרוסי, שלא הפסיק את חיוכו, התחיל ראשונה בדברים:
“הוא נוהג לשתות?”
העלם ענה:
“אנטון שלנו לימד אותי.”
אנטון, כדרכו, הוסיף מיד נופך דברים משלו:
“שתו, פאניטשים, אל תביישו את הזקנים.”
הם גמאו את הכוסות, ולשטף דיבוריו של אנטון, ששידל את הצעירים לכוס שניה, פנה הסטודנט הרוסי אל העלם:
“הוא, כנראה, פה מזמן?”
“מתחילת האביב,” השיב העלם והוסיף תיכף מבלי משים:
“אני קייטן על פי הכרח.”
הוא חייך לדברי עצמו ואנס בשביל זה את הסטודנט המנומס להציע את השאלה:
“הוא בא הנה ליום?”
“רק עד חצות היום,” השיב עלם, “אחרי כך אני מחנך את בנות המקום.”
“עבודה נעימה…,” אמר הסטודנט, “אבל יותר נעים לשכב בגן?”
מתוך לחץ לב של מבוכה התמרמר העלם אל נפשו: “האם טבעו של הסטודנט הרוסי בכך, לדבר בטון תמים כזה, או רק עם בני נכר, עם יהודים, הוא מיתמם כך?” הוא חיפש במוחו איזו מימרה שנונה, שתוכיח לסטודנט תמים או מיתמם זה, כי הוא איש אחר, איש אחר לגמרי – אבל פתאום נשמע קול הנערה:
“אבל מה נחמד הגן פה!”
אלו היו דברי הנערה הראשונים מעת שישב העלם אל השולחן, והיא הגידה אותם בתנועת-ראש גרציוזית והצליפה את מבטה לעבר העלם, שמרי-לבו נסתלק כרגע.
“הגן, באמת, רחב ידים ועתיק,” יצאו כמו מאליהם דברי מענה מפי העלם, שהסתכל חליפות בנערה ובבן-לוויתה והחליט בלבו, כי אח ואחות הם אלה השנים, “כן, אלמלא ריח הקלוב הנודף פה, היה הגן נחמד עוד יותר…”
הסטונדט, שעל פי פניו הרחבים ועל פי אופן דיבורו המתון, הנימוסי והחדגוני, הכיר העלם היהודי תיכף את טיפוס האיש השקט והתמים, שתמימותו אינה נובעת מעניות הנפש ושהוא, הטיפוס הזה, לא רגיל כמעט כלל אצל היהודים ומצוי לרוב בין הרוסים – הציע פתאום שאלה תמימה:
“הבאמת נודף ריח לא נעים מן הקלוב? קלוב רגיל, כמדומה.”
העלם התכוון בלבו לנהל את השיחה באופן מתון ותמים, המתאים לרוחם של בני-חבורתו, ולכוונה זו הרגיש פתאום בלבו כעין חדוה קלה, לא ברורה, כאילו השתחרר ברגע זה מאיזו תכונת נפש יהודית, לא נעימה ונושנה. הוא ענה:
“אף על פי שהגן גדול הוא, אין הבדידות שלימה בו בכל זאת. בקלוב יש מבקרים לא מעט גם בבקרים, וגם הם בוחרים לצאת אל הגן ולהעמיד שולחנות לסעודה בשדרת-האלות. על פי רוב הם גם מבוסמים קצת, האדונים האלה.”
רגע היתה דממה, והנערה, שמיהרה לאכול מן הגברים, אמרה:
“אצלנו ב’חוּטוֹר' כבר יותר טוב בנידון זה.”
היא תמכה את ראשה בידה ותהי רגע כתפושה בהרהורים; העלם הסתכל בפניה והסיר בלי משים את קערתו הצדה. רגעים אחדים שררה דממה ונשמע רק קשקוש המזלג של הסטודנט, שהמשיך את אכילתו במתינות.
הנערה הרימה פתאום את ראשה בתנועה מתונה של עייפות קלה ופנתה אל הסטודנט:
“ניקולי, הנספיק עוד לשוב לפני הצהרים?”
“אני מסופק בזה,” השיב הנשאל, מבלי להפסיק את אכילתו, “אנחנו צריכים להיות עוד בחנויות אחדות, וגם בחנותו של יעקב אברמוביץ לא היינו עוד.”
לשמע השם הזה פנה העלם רגע אל נפשו והעביר בדמיונו את דמותו של אותו יעקב אברמוביץ, שאל ביתו היה הוא, הסטודנט היהודי, בא יום יום להורות שם את הבת היחידה. הוא היה מבקר לעתים קרובות גם בחנותו של יעקב אברמוביץ זה, היהודי היותר פיקח ומענין שבעיירה. החנוני הזה, שישב בחנות הגלנטריה הגדולה שלו יותר משלושים שנה, היה כבר כבן ששים, דל בשר וגמיש, וגם בפניו, שהיה להם צבע של קלף, בעיניו השחורות, העוקצות והשוחקות תמיד, ובשפמו העבה והנאה, שלא זרקה בו שיבה, וגם במדברו הרוסי, שהיה חזק ומצלצל יפה וגם מרובה בשיבושי-לשון, היה דומה יותר לארמני ערום ומכיר בערכו מאשר ליהודי פיקח, המשרך את דרך מסחרו המשעמם בעיירה קטנה. יהודי העיירה לא אהבו משום-מה את בן-מולדתם זה, אף על פי שיעקב אברמוביץ היה ראשון בין מחלקי צדקה וגם לפחותי-אנשים היה מסביר פנים מתוך בת-צחוק של לעג קל; ולהפך, הרוסים החשובים, הפקידים, אלה שבשבילם היתה קיימת בעיירה הקטנה חנות הגלנטריה העשירה, התיחסו ליעקב אברמוביץ ברגש מעורב מכבוד, תמהון והערצה. לא אחד מחשובי הפקידים היה עוזב לפעמים בשעות הבטלה של שיעמום את בית-פקידותו והיה מכוון את הליכתו לחנותו של יעקב אברמוביץ, בשביל לבלות שעה קלה עם היהודי הפיקח וליהנות משיחה קלה, שוטפת, מתובלת באמרות חריפות, שהיו עוברות לפעמים מפה לפה בין פקידי המקום ובעלי האחוזות שבסביבה. עכשיו, כשיצא השם הזה של החנוני היהודי מפי הסטודנט הרוסי בלווית-הכבוד של שם אביו, הרגיש העלם היהודי מבלי משים כעין רגש של נעימות. הוא השתוקק שוב לדבר, להרגיש את עצמו צעיר ומאושר, להתקרב אל הסטודנט הנכרי רחב-הכתפים ובהיר-העינים ולהביט ישר לתוך עיני הנערה הזרה, היפה והענוה.
הוא שאל שאלה בעלמא, בשביל לחדש את השיחה:
“הרחוק הוא ה’חוטור' מן העיירה?”
“רק כחמש וירסטאות,” השיבה הנערה והוסיפה:
“אני באה הנה לפעמים עם אחי גם ברגל. אבל בכל פעם, כשאני עוזבת אפילו לשעה את ה’חוטור', אני מתגעגעת עליו.”
“בודאי יפה שם אצלכם.”
“הן זה מקום מולדתנו,” השיבה הנערה, והעלם הטעים לעצמו את הרמז הצפון בתשובה קצרה זו: “היא לא אמרה כלום על דבר יפיו של ה’חוטור', היא רק הגידה, כי היא נולדה שם.” ופתאום נטשטשה שוב רוממות לבו להרהור קשה, כי הנערה כל כך רחוקה ממנו והוא לא יידע לעולם אפילו את הקסם האצור בשפתה התמימה והעדינה, והוא שאל כבר מתוך עייפות של עצבון:
“אבל בודאי חסרה לכם שם חברת אנשים?”
“אנחנו גרים עם משפחת אחותנו,” השיב הסטודנט, שגמר גם הוא את סעודתו ושיתף את עצמו בשיחה מפני הנימוס, כנראה, “גיסי הוא הדוקטור איבן ניקולייביץ – אפשר ששמע?”
“לבוב,” הוסיף הסטודנט אחרי הפסקה קצרה. העלם היהודי הבין, כי אלמלא היה הוא, בן-שיחתו של הסטודנט, יהודי, לא היה הלז מוסיף הפעם את שם המשפחה.
“לבוב, לבוב,” חזר העלם בקול על שם-המשפחה ולא הוסיף בכוונה את השמות הפרטיים, כדרך הרוסים, הוא איש סימפטי מאד, כפי ששמעתי על-אודותיו. שם הדוקטור הזה היה באמת ידוע קצת לעלם היהודי. ואולם, לאחר שיצאה האמרה האחרונה מפיו, התחרט תיכף עליה וקבל בלבו על עצמו: “סימפטי!… הם מכירים תיכף את אופן היחס הזול של היהודי…” אולם פניהם של בני-שיחתו לא העידו בהם, כי הם עמדו על האופי המיוחד שבדבריו, רק הנערה כאילו התעצבה פתאום ואמרה:
“אבל הוא ייפרד מאתנו בקרוב, הוא נוסע לחוץ-לארץ להתרפאות.”
“לאן, אם יש רשות לשאול?” שאל העלם.
“לזלצברונן,” השיב הסטודנט.
“אני הייתי שם בקיץ שעבר, כשהרשיתי לעצמי נסיעה קטנה בסביבות וינה,” אמר העלם כאילו דרך אגב, ובאותו רגע היה מדבר אל נפשו: “דברי באו בכוונה שיאונה לי המקרה לגלות להם, כי אני תלמיד למדיצינה בווינה. אין בזה מאצילות הנפש. והם לא היו נוהגים כך. אבל הם – בהליכתם, בלבושם ובדיבורם הם מגלים, כי הם אנשים אינטליגנטים ממשפחה הגונה, והכל חייבים להם יחס של כבוד, אבל אנכי רק יהודי אני. אני צעיר, יפה-קומה, לבוש כראוי ומדבר נאה, אבל בעיניהם כל היהודים שווים. בשבילי זה אמצעי של הגנת-כבודי, כי אגלה, למצער, שאני סטודנט למדיצינה.”
הסטודנט הרוסי שאל:
“הוא גר בווינה?”
“אני לומד שם מדיצינה,” השיב העלם ונדמה היה לו, כי לדבריו האחרונים התרחבו קצת עיני הנערה, אבל הוא לא הספיק ליהנות מדמיון זה, משום שאחי הנערה פנה אליו בקול מתון של אדם, המתכוון להחמיר בשאלה:
“מענין לשאול אצלו: מן הספרים וממה שמספרים אנשים, המכירים את ווינה, יוצא, כי העיר הזאת היא יותר קלת-חיים מפריז,” הוא הפסיק לרגע וחייך כלפי אחותו, כמבקש סליחה, והוסיף:
“יוצא, כי הנשים הן שם טובות-לב עד מאד… הן ידועה המימרא: ‘ווינאיות’…”
הסטודנט היהודי החריש רגע, קומתו הזדקפה ובלבו הרגיש כעין חמימות. הכרה לא ברורה, ערפילית, נצנצה במוחו, ואפשר היה לסמן הכרה זו במלים כאלה: “אם לדברים – הרי אנכי…”
הוא התחיל:
“ווינאיות?… כן… אני רק שנה אחת גרתי בווינה, ובכל זאת יש שאני מחליט, כי אין בשם-לווי זה אלא שקר מוסכם. ווינה היא אולי, להפך, עיר המסורת, עיר שהבדל המעמדוּת בחברה הוא לא רק גדול שם מאד, בערך להרבה ערים גדולות אחרות של הישוב המודרני, אלא הוא שם גם יותר מובן, יותר מוסכם. המעמד העליון של החברה שם לחוד, בורז’ואזיה לחוד, פרופיסיות חפשיות לחוד וכן הלאה, וכן הלאה. ולכל ציבור שבווינה גם נימוס מוסרי מיוחד לו לעצמו. ואם יש פריצות-הלב בווינה, כל מעמד חברתי של עיר זו שופך אותה בצינור שלו. לפיכך גם אי-אפשר שתהיה ווינאית אחת, טיפוסית, כשרה או פרוצה, מחוננת בכשרון היופי או משוללת כל סגולות החן. בזמנו, בכלל, נעשתה הפריצות או קלות-הדעת או איך שתקראו לזה, למודוס אוניברסאלי. וכמו הרבה דברים אחרים. שאבד להם בזמננו צביונם המיוחד, קיבלה גם קלות-הדעת אופי ידוע בכל העולם, מטשקנט עד זלצברונן ומווינה עד קיוב שלנו. לי נדמה לפעמים, שהטוב והרע שלנו נעשו היום לבליל אחד, עד שקשה להכיר את מולדתו של איש גם על פי חטאיו. רק בדבר היהודים,” הוציא העלם דברים שלא חיכה להם בעצמו, “יש כאלה שמתפארים, שאפשר להכיר אותם, את היהודים, על פי תכונות נפשם. אבל, כנראה, גם זה פרדוכס מן הפרדוכסים… כך…,” המשיך העלם כמו בפני עצמו ורגש משונה של מבוכה ונעימות נטפל להרהור זה שבלבו: “כעין עליה היתה בזה, שהזכרתי בדבר היהודים, כעין התפשטות העבדות…” “כן, אי אפשר להכחיש, כי הכינוי ‘ווינאית’ נעשה למלה טיפוסית, מתהלכת, כי היא רק תוצאת הספרות הווינאית המיוחדת במינה. הם, הסופרים הווינאים, יצרו את המלה הזאת, שאין לה יסוד בחיים. ואיך נהיה כדבר הזה? משום שהסופר הווינאי, יוצר הנובלה והרומן, יודע רק סלון אחד – את בית הקפה, ורואה רק את חליפות החיים שברחוב. בית-המשפחה סגור בפני הסופר, שראשו מלא עשן סיגריות ובדיחות עלונים של הומור, ובשביל זה כל חזיונות החיים של הסופר הווינאי עולים בעשן הסיגרה, שהוא מעשן בפינת הקפה. ובמקום שאין ידיעה, כלומר במקום שמשקרים, לוקחים את החומר היותר קל לשקר על-אודותיו – את האשה.”
הוא נשתתק, וכוון את מבטו לעיני הנערה, שהביעו הערצה ותמהון גם יחד, וכרגע תקפה אותו לאות של שיעמום. לנגד עיני רוחו נצבה פתאום דמותו של החנוני יעקב אברמוביץ, כשהוא עומד בחנותו נטוי גרון כלפי אחד מחשובי הנכרים ומדבר דברים שנונים, מפתיע את שומעיו באמרות נאות, מסולסלות וקולעות אל המטרה, והלז, השומע, משיב לפעמים כלאחר יד מלים ספורות, ובעיניו מסתמנת הערצה של תמהון אל היהודי הזר, הפיקח, בעל הלשון המדברת גדולות. עוד רגע – ובזכרונו של הסטודנט היהודי קמו כל אותם ה“גבורים” היהודים המתמיהים שבסיפורי הנכרים, אלה הצעירים היהודים, שעל פי רוב עושים אותם סופריהם למוכי שחפת, המדברים גבוהות באזני בן נכר, איש ציד וברון, למשל, שנזדמן במקרה לבית-המשקה של אבי הגבור, על עתידות החיים הרחוקים ועל נצחון האדם; אלה היהודים הזקנים, רחבי-הזקן ומהודרי-הפנים, שעל פי רוב מעסיקים אותם סופריהם במלאכת השעונים, ושהם, “האבות” הללו, עם שפופרת על עינם האחת, משיחים אמרות קדושות וצרופות על חסד אלהים ועל נצחון האמת – כל זה עלה פתאום בזכרונו של העלם וברגע אחד נסתלקה ממנו קלות ההרגשה, שהנעימה לו מקודם את הסעודה הבלתי רגילה הזאת, ששיתפהו בה המקרה עם שני הצעירים הזרים והחביבים האלה.
הסעודה באה כבר לידי גמר. הסטודנט, שלא רצה, כנראה, מפני הנימוס לקום ראשונה מעל השולחן, פנה אליו: “הוא בודאי עוד ילך לבלות בגן?”
“ואתם כבר הולכים,” נחפז הלז להשיב ולקום, “תודה בעד השיתוף בסעודה.”
ואולם מיד נזכר העלם, כי הוא נכנס באחרונה, בשעה שאלה כבר ישבו אל השולחן, ואדמומית קלה של בושה נצנצה בלחייו. אך הסטודנט הושיט לו את ידו מתוך קידה של נימוס ואמר מתוך צחוק קל:
“אנחנו אחרי הסעודה נציג איש את עצמו לפני רעהו. ניקולאי פּבלוביץ פּוֹלבוי, אחותי אננה פּבלובנה.”
“פיינברג, בוריס סולומונוביץ,” הגיד גם העלם את שמו. הנערה הושיטה לו גם היא את ידה בקידה מוזרה, שברגע הראשון הפתיעה מאד את העלם ושתיכף אחרי כך עמד על פירושה.
“היא התחנכה בודאי באינסטיטוט וזה זמן לא רב שיצאה ממנו,” עבר הרהור במוחו. הנערה ואחיה יצאו ללכת לדרכם.
ופיינברג, שהיה מבלה בכל יום את השעות שבין ארוחת הבוקר והצהרים באיזו פינה חבויה שבגן, והיה קורא בספר או משחק בעצמו מעל הספר במשחק השחמט, שאהב מאד, לא ירדה עליו לאחרי סעודה לא רגילה זו המנוחה הקלה והנעימה, והוא לא היה יכול, גם אחרי שהשתטח בדשא והפנה את עיניו אל השחק, לשוב אל שוויון הנפש של כל יום ויום. איזו אי- מנוחה לא רגילה היתה מגרה אותו ונדמה היה לו, כי דבר-מה דבק אליו מן הנערה בהירת-הצמות ומן אחיה רחב הכתפים, המנומס והתמים, ומן ה“חוּטוֹר” החבוי ביער של ארנים, שכולו מנוחת-קיץ שלמה, בדידות אושר וחביון ברכה בשביל גזע אנשים תמימים, מוצקים ועדינים. הגן כאילו אבד פתאום חינו בעיני העלם, וכאילו גם ממנו, מפיינברג, נסתלקה פתאום החשיבות הקודמת של סטודנט מחוץ לארץ, שבא לעיירה להוראה ושיתף גם מנוחת קיץ להוראה זו, ששכר וכבוד נערות, הנושאות עדיין את סינר הגימנסיה, בצדה. במצב רוח כזה התלבט פיינברג כשעה בגן, ופתאום עלתה במחשבתו להתלבש וללכת לחנותו של יעקב אברמוביץ, המקום היחידי, ששם, לחליפות הקונים של חנות עשירה של גלנטריה ולשיחה השנונה, החסרה אמנם כל ענין, של יעקב אברמוביץ, אפשר היה לבלות בלי שיעמום את אחת משעות הבוקר של קיץ. בהתלבשו ברר פיינברג את כתונת המשי הלבנה, שהתאימה כל כך לתלתלי הערמון על ראשו וגם לצווארו קשר הפעם את העניבה היותר יפה, מבלי שגילה לעצמו את הכוונה הצפונה בכל ההתהדרות הזאת, ויצא.
כשנכנס לחנותו של יעקב אברמוביץ, נתקלו עיניו מיד במכיריו החדשים, שישבו שניהם אל שולחן המכירה ועיניהם היו תלויות בפניו של בעל החנות, שעמד על גבם ומסר להם דבר-מה בקול רם, כשצחוקו הקל והפיקח, הרגיל אצלו בשעת שיחה עם נכרים נכבדים, משתעשע על שפתיו. פיינברג נענע בראשו לנערה ולאחיה, ויעקב אברמוביץ נעתק ממקומו לקראת הבא, ויקרא:
“או, בוריס סולומונוביץ, שלום! בבקשה, מה שלומו?”
פיינברג הושיט לו את ידו ואמר, כשהוא מחייך כלפי הנערה מתוך מבוכה קלה:
"הנה נפגשנו שוב – ”
“כן, כן, אני שמעתי כבר, שאתם התוועדתם איש לאחיו,” נחפז יעקב אברמוביץ להקל על הצעירים את רגע הפגישה, “זה ענין לא קל הערך, ההתוודעות הזאת – ראשית, משום שאתם קולגים יחידים בכל המחוז שלנו, ושנית משום שמהתוודעות זו עתיד לצאת עוד דבר-מה…”
“ומה? שאל פיינברג בצחוק קל, כשישב גם הוא על הכסא שהגיש לו משרת החנות.”
“אבל יבטיח לי מקודם, כי ימלא את בקשתי,” אמר יעקב אברמוביץ.
"אם זו רק בקשה – "
“די לו לדעת, כי זאת בקשה של עלמה נכבדה,” חייך יעקב אברמוביץ כלפי הנערה.
“אם כן, אין כל צורך להקדים, שאני אמלא אותה,” הגיד פיינברג ונהנה בעצמו מתשובתו השבלונית, שלא היתה יוצאת מפיו אלמלא היה מרגיש כי הוא דומה בהכרת ערך עצמו אל הנערה ואחיה.
“בראווֹ, בראווֹ,” קרא הסטודנט הרוסי מתוך צחוק מנומס ותמים, אבל מיד פנה אל פיינברג ברצינות ובמשנה נימוס:
“יסע אתנו אל ה’חוּטוֹר'!”
גל של חמימות שטף את לבו של פיינברג, אבל מיד נפל לבו בקרבו להרהור של בושה וצער: “בכל זה צפונה המצאה של יעקב אברמוביץ, המצאה של יהודי הרגיל לקפיצות-דמיון משונות ומגוחכות.” הוא הצטחק ואמר:
"תודה בעד ההזמנה, אבל – "
“מה ‘אבל’? בלי ‘אבל’!” נחפז יעקב אברמוביץ להשלים את פירושה של ההזמנה, משום שהכיר את הסטודנט וידע, שזה יתלבט זמן רב בקושי על הענין. “האדונים פולבוי מזמינים אותו לבלות יומיים בחברתם, אבל זה עוד לא הכל; גם אני מצטרף לבקשתם, משום שתצא לי מזה טובת-הנאה.”
“כיצד?” התפלא פיינברג.
“גיסם של האדונים פּוֹלבוֹי, איבן ניקולאיביץ, הוא ידידי, ואני הבטחתי לו להעביר אותך, אדון פיינברג, ליום או ליומיים אל ה’חוּטוֹר', כדי שתשחקו שם ביניכם מן הבוקר עד הערב בשחמט. אני סיפרתי לו נפלאות על-אודותיך, בוריס סולומונוביץ.”
“אני שמעתי, שהוא משחק מצוין,” אמר הסטודנט ויצטחק כאדם המתביש משום-מה.
“בוריס סולומונוביץ,” פנתה גם הנערה אל פיינברג, “יסע נא אתנו. זה יהיה סיורפּריז כל כך נחמד בשביל איבן ניקולאיביץ!”
לקול הנערה, שקראה לו בפעם הראשונה בשמו, נתמלא לבו של פיינברג חמימות נעימה, ומבלי להיתמם בכוונה אמר:
“באמת, איני יודע בעצמי – –”
“אין מה לדעת, אתה תסע היום, בוריס סולומונוביץ, ודי!” אמר יעקב אברמוביץ בטון של גמירה. “אני מאיים עליך, שאני אסגור בפניך את דלת ביתי, אם לא תסע. חא-חא-חא!… התמצא פה בית אינטליגנטי אחר חוץ מביתי?…”
אולם הצחוק של יעקב אברמוביץ לא מצא משום-מה חן בעיני פיינברג.
“פיקח, אך לץ,” עבר הרהור בלבו, והוא הפנה בכוונה את השיחה לענין אחר:
“כמדומה, קוֹלגה, שהוא לומד במוסקבה?”
ולפנות ערב נסע פיינברג ביחד עם הנערה ואחיה אל ה“חוּטוֹר.”
ג
את נסיעתו כיוון פיינברג רק ליום או לשנים, אבל כשהוא קם בבוקר, למחרת של אותו הערב, ויצא בלווית הדוֹקטוֹר לבוֹב לחורשת הארנים שבקצה ה“חוּטוֹר”, ושניהם טיילו שם שעה ארוכה, חדלה אצל פיינברג אותה תסיסת הלב, המצויה אצל האדם השוהה שהייה ארעית בסביבה זרה. “יש ילדים,” קבע פיינברג גם הפעם את חשבון נפשו, כפי שהיה רגיל לעשות בכל מצב חדש, בכל סביבה זרה שנקרה לתוכה, “יש ילדים גרויי-עצבים, הנפתעים מכל דבר זר, ושכל אדם, שאינו רגיל אתם, מעורר אצלם מבוכה ואי-מנוחה חולנית; בדאגה מוליכים אותם הוריהם לכל מקום חדש, בחרדת לב מכניסים הם אותם לבין אנשים זרים – ופעם אחת יקרה המקרה הזר, כי בבוא הילדים האלה למקום אשר לא דרכה עליו כף רגלם מעולם ושהכל שם היה לכאורה מסוגל לעורר אצלם את המבוכה הרגילה, הם נשארים בכל זאת, הילדים האלה, שקטים ונוחים, מבלי אשר יובן פתרון הדבר לאיש מן הסובבים אותם. גם אלי נלוותה פה מנוחה לא רגילה, בשעה שלכאורה הייתי צפוי ב’חוּטוֹר' זה להיסוס הלב, שקרבת אנשים מבני גזע זר גורמת אותו.” מתוך הרהור-נחמה זה, שהעלה מבלי משים צחוק קל על שפתי העלם, כיוון פיינברג את אזניו לדברי בן-לוויתו והשיב עליהם מתוך הסברת-עינים שוקטה וממושכה:
“אם מוצא פה הכל חן בעיני? בלי ספק. אבל יותר על זה: מראה עיני גורם לי פה רגש של נעימות, שכל גופי קולט אותו. ואיזו מנוחה!”
הוא נשתתק והצליף את מבטו על פני הקיר החי של הארנים, שצמרותיהם המתנועעות לאט לאט החליקו בתוך זוהר הבוקר. הסתכלות חשאית זו, שהסבירה, לכאורה, רק את דברי-הקריאה, שיצאה מפי העלם: “איזו מנוחה!” היתה מכוּונת בעיקר למה שנתרחש ברגע זה בלבו של פיינברג: הוא רצה למסור לדוקטור לבוב, בתור חומר של שיחה לא בנלית, את ההשוואה עם הילדים, שציין במוחו לפני רגע ושנדמתה לו כל כך מכוּונת ומענינת. הוא גם הרגיש כבר את התרוממות הלב, אותו הלחץ הנעים של העצבים, שהיה רגיל אצלו לרגלי כל התחלת-שיחה מענינת ומקורית, ופתאום, מבלי שציפה פיינברג בעצמו לשינוי זה, נתערבה כעין בחילה קלה בתוך רחש לבו, ומתוך נשיכת שפתים קלה חזר העלם בפני עצמו: “לא צריך…” הוא הגיד:
“נעמיק לתוך החורשה, הלא כן?”
הם הלכו ושוחחו. השיחה שלהם, הודות לאופיו הרך והמונוֹטוֹני קצת של הדוקטור לבוב, קיבלה צורה של חליפת דברים קלה ונעימה, שמפרק לפרק מתערבים בה קטעי וידויים לא גמורים, ששני בני השיחה מכניסים לתוכה רמזי-נפש הנפלטים דרך אגב, ושקרבת היחוסים, ששיחה כזאת מסגלת לאלה הנזקקים לה, מתגלה רק בהסברת מבטים ממושכים אל האחד כלפי השני. פיינברג, שכרוב צעירי היהודים עשירי הנפש, לא יכול מעולם להשתחרר, בשעת שיחה עם איש הדומה לו על פי בינתו, מגירוי עצבים ומהתאמצות לא פוסקת, היה גם עכשיו, בתחילת הטיול, תוהה כפעם בפעם אל נפשו, אלא שלאט לאט השרה עליו הדוקטור הרוסי, זה האיש העבה וישר-הקומה, שפניו המוקפים זקן שחרחר ורך הפיקו עדינות ולאות, מנוחת לב, שהוא, העלם היהודי, לא זכה לשכמותה מעולם. וכשעמד פיינברג, אחרי שעה של טיול ושיחה, על השפעה זו של בן-לוויתו, לא נמנע גם הפעם מלפנות אל נפשו בהרהור של יחוד: “מי יודע, אולי אחרי ימים רבים של חיים בין אנשים כאלה הייתי קונה לי צינה לנפש, שהיתה מגינה עלי בפני היסוס הלב ובפני ההסתכלות, הגוררת אחריה בטלה וכשלון ידים.” וכמו מתוך כוונה לא ברורה להיצמד תיכף לסביבת החיים החדשה, שידל פיינברג את בן-לוויתו בשיחות על דבר ה“חוּטוֹר” ועל אנשיו. הדוקטור לבוב נענה לו ברצון:
“אנחנו פה שלשתנו בקיץ: אני, ניקולאי ואננה. חדשי הקיץ אנחנו מבלים פה בכל שנה, כלומר, הם, חוץ ממני. בקיץ שעבר היתה פה גם אשתי.”
פיינברג עצר בעד השאלה שהיתה נכונה להתפרץ מפיו, משום שזכר את סיפור המעשה שנקלט דרך אגב לתוך זכרונו בחנותו של יעקב אברמוביץ, ששם היו רגילים, בעל החנות ואורחיו, לספר לשם בדיחת-הדעת על חיי-המשפחה של פקידי העיירה, ואצילי-הסביבה. שם שמע פיינברג גם על דבר הדוקטור לבוב, שאשתו עזבה אותו והוא נשאר אף על פי כן ביחד עם אחות אשתו ואחיה. עכשיו, בצעדו על יד הדוקטור לבוב, ניחש פיינברג, כי זכרונו של בן-לוויתו עסוק בוודאי ברגע זה בפרטי-משפחה לא נעימים, והכרה זו השפיעה גם עליו, על פיינברג, רגש של אי-נעימות, שהיתה בו כעין השתתפות. ופתאום אמר הדוקטור:
“ובקיץ זה נסעה אשתי בכוונה מפה. חבל.”
רגש המבוכה, שתקף את פיינברג, לא נתן לו להרים את עיניו אל הדובר אליו. האם לא יחוש כלל האדון העדין הזה, הדוקטור לבוב, בקרבתו של האיש הזה, כלומר בו, בפיינברג, או אולי צריך הוא, פיינברג, לנחש את דברי בן-לוויתו כעין סימן לקרבת-לבבות לא רגילה? – הדוקטור, שהתחיל שוב לדבר, הפיג את הרהוריו של פיינברג:
“דוקא בקיץ זה הם הכריחו אותי לבוא הנה. חמש שנים לא נתנה לי המשרה שלי בזמסטבה לעזוב את הכפר אפילו לחודש אחד בקיץ.”
“הכפר הזה בודאי רחוק מפה?” שאל פיינברג.
“לא ביותר, כשלושים וירסטאות.”
הדוקטור הבחין בתמהון שעל פני פיינברג, וחייך:
“האם זה תמוה בעיניו? אבל הדבר הן כל כך פשוט: לרופא-הכפר אין עת הקיץ, כשמתרבות מחלות הילדים, מסוגלת כלל לטיולים.”
“חמש שנים,” חזר פיינברג כמו בפני עצמו, “והחיים שם, בכפר, הם בודאי לא כל כך נעימים.”
הדוקטור השיב רק אחרי דממה קצרה:
“צריך שיהיה רק קצת מרץ לאדם, ואז אפשר להשלים גם עם החיים האלה.”
פיינברג העיף מבט מן הצד בפני הדוקטור העדינים והחיוורים, ושוב נעורו בזכרונו פרטי הדברים, שסיפר לו אותו יעקב אברמוביץ על אודות הדוקטור לבוב, שלשמו, כשהיו מזכירים אתו, היה נטפל כמו מאליו שם לוי “סימפּטי”. השיחה בין שני המטיילים נפסקה לרגעים אחדים; הדוקטור גחן ותלש קנה עשב ומולל אותו בין אצבעותיו והיה, כנראה, מסור כולו לשלוות הבוקר. פיינברג, להפך, היה עסוק בהרהורים על אודות בן-לוויתו. דוקא עכשיו, למראה פני הדוקטור הנוחים, נדמה לו, כי אמת בפי האומרים, שדוקטור לבוב זה מורפיניסטן הוא. כי איך יכול איש בעל אורגניזציה עדינה, כמו הדוקטור לבוב, לבלות חמש שנים בכפר נידח ולצאת משם שלם בגופו ובנפשו?
“נשב קצת ונתענג על הטבע,” הציע הדוקטור כשנכנסו לעבי החורשה. הם השתטחו על הדשא בצל אורן מגודל, והדוקטור, ששכב פרקדן, תמך את ראשו בשתי ידיו ואמר:
“ועכשיו ספר נא דבר מה על דבר מדינות-הים שלך, בּוֹריס סולומונוביץ.”
פיינברג השתטח גם הוא למול הדוקטור, עיניו בחנו רגע את רשמי פניו הדקים והענוגים של בן-לוויתו, שמעליהם השתקפו אליו, לפיינברג, מרגע הראשון, שהכיר את הדוקטור, עדינות וליאות גם יחד, והרהור קל עבר במוחו: “אצלנו, בין היהודים, אין אנשים בעלי אורגניזציה נפשית כזאת.” עיני העלם היו עוד רגע צמודות לפני הדוקטור, ופתאום הרגיש פיינברג בנפשו רגש של חיבה לאיש היגע הזה, רגש שלא הרגיש עדיין אף לגבר אחד. הוא השתוקק פתאום לעשות לו נחת רוח, להעלות על שפתי האיש השטוח למולו בת-צחוק, שיש בה מטוב לבו ומשלום הרעות.
“טוב,” נענה פיינברג לדוקטור בקול רך, ובמוחו עבר הרהור: ‘בפעם הראשונה אני מדבר בקול של אינו יהודי,’ “אני אספר לו על דבר מדינות הים… במה נתחיל? יהי כך, נתחיל בווינה, העיר שאני לומד שם.”
“אני בווינה רק שנה,” היה פיינברג מדבר במתינות ובהארת פנים כלפי הדוקטור, ולבו נפגם לרגע מרגש לא נעים לזכר השיחה של יום אתמול על דבר ענין זה בעצמו, על דבר ווינה, אותה השיחה שנראתה לו בשעתה כל כך מסולסלת ולוקחת לב, “חי אני בווינה והרגשת עצמי, אף על פי שאני בבירה מלאה יופי וסגולות חיים, דומה היא במקצת למצב נפשך אתה, איבן ניקולאיביץ. אותך היו מיגעים השיעמום, חוסר-האנשים ודכדוך ההרגשה, המתהווה לאט לאט בסביבה קפואה, גסה ודלה, ואותי הביאה לידי עייפות לב הסביבה העשירה, העליזה ומרובת-הגוונים, שלא נתנה לי משלה כלום. האמינה לי, איבן ניקולאיביץ, שקר בפי אלה הסטודנטים שלנו מחוץ לארץ, המלעיטים אותנו בסיפורים על דבר ליזכן וקלרכן המפזרות אהבה לכל עקום-אף מוואהלין המדינה ולכל בן-גלח מטוּלה. מחיי בווינה אני אינני יכול להיזכר אפילו במקרה אחד של הסברת-פנים.”
הוא נשתתק, והדוקטור אמר אחרי דממה קצרה:
“מסכן אתה, בוריס סולומונוביץ, שלא עלה בגורלך ללמוד במוסקבה.”
הדברים האלה לא נשמעו לפיינברג כלעג לגורלו, אלא להפך, אותו הגורל היהודי, שהיתה לו תמיד צורה של קיר ברזל, של חוק אכזרי, קיבל פתאום צביון של מצב חיים עלובים, הגורם רק למלנכוליה חשאית, שתקנית. האם לא גם הדוקטור בין אלה שנידונו לתת את צווארם בעול? פיינברג אמר:
“כן, משום שאני יהודי. אבל יש בחוץ לארץ גם סטודנטים רוסים, ולהם עוד יותר רע.” את המלים “משום שאני יהודי” הוציא פיינברג הפעם מפיו מבלי היסוס הלב; הוא רק לא נמנע מלהרהר בפני עצמו, כי גם למלה “יהודי” חסר לפעמים אותו הצביון המיוחד, החריף והמעורר אי-מנוחה. הדוקטור ענה:
“כן, לא טוב שם גם לרוסים. לכולכם לא טוב שם.”
ואחרי רגע הוסיף פתאום הדוקטור:
“אבל אל תדאג, בוריס סולומונוביץ, עכשיו אינך בווינה אלא במולדת.”
לדברי בן-לוויתו האחרונים הסב פיינברג בלי משים את פניו ומתוך לחץ לב מתוק עצם את עיניו והפנה את פניו כלפי השחק, כשהוא כובש את יצרו המגרה אותו להרהר במלת הקסם “המולדת,” שבן-לוויתו הרוסי שיתף אותו לפתע פתאום לצלצול הקסם שלה. שניהם שתקו. הדוקטור הפנה גם הוא את פניו כלפי השחק ופיינברג, שלבו המהסס מתוך איזה עצבון מתוק לא נתן לו לשכב במנוחה, פקח שוב את עיניו והיה מסתכל כפעם בפעם בפני בן לוויתו, שאיזו לאות כבדה, לא רגילה, נסוכה עליהם. אחרי רגעים אחדים הרים הדוקטור את ראשו ובקול רפה וצרוד קצת אמר:
“נשוב. ארוחת הבוקר –ואחרי כך נשקיע את עצמנו במשחק השחמט.”
הם הלכו כמעט כל הדרך דוממים. ראשו של הדוקטור היה מורד, קצות שפתו התחתונה נפשלו למטה, ופיינברג הרהר בפני עצמו, כי אותה הלאות הכבדה, שנתהוותה אצל הדוקטור במשך שנות עבודתו בכפר, באה עכשיו לידי גילוי ומבקשת לה תיקונה במוֹרפיוּם ובשאר מיני שכרון כאלה. ומראהו של הדוקטור היה דומה באמת למראה איש שמחלה נושנה ותפֵלה מתחילה לתקוף אותו. הוא צעד עכשיו בדממה ובצעדים מהירים, כאילו נחפז אל המקום ששם צפונה לו ארוכה, פניו העדינים כאילו נקפאו ונזדקנו פתאום, ופיינברג שלא עלתה לו במשך עת חזירתם לכוון את מבטו למבט עיני הדוקטור, נכשל פתאום בהרהור של רגע על אודות בן האצילים הצועד לצדו כבד-חולי ויגע-נפש, אשר מלות הריעות שלו הבודדות ורבות הערך, שנשמעו מהן גם רמזים לעדנת מולדת משותפת לשניהם, כיוון שיצאו מבין שפתי איש הזקוק לניחומים שבמוֹרפיוּם, אינן כבר בנות ערך של קיימא – – רק כשנכנסו שני המטיילים לתוך המרפסת שלפני הבית ומצאו שם את אננה פּבלובנה ואחיה כשהם מסובים כבר אל השולחן וממתינים בסעודה, נסתלק הרהור-הכשלון מלב העלם לרמז החיבה של הדוקטור, שהניח את ידו על כתפו של פיינברג ואמר:
“הנה טיילנו, אני עם בּוֹריס סולומונוביץ. טיול הגון לשם התוודעות שלמה ותיאבון גם יחד.”
למגע יד הדוקטור עבר גל של חום בלבו של פיינברג. הוא כיוון את מבטו לעיני הנערה, ורגע אחד נדמה לו, כי ההתקרבות בינו ובין הדוקטור, שבאה ברגע זה לידי גילוי, הסבה לה נחת רוח.
ד
הנערה, כגברת הבית, שימשה את הגברים בעת הסעודה, ולכל הפצרה קלה, שפיינברג היה שומע מפיה, היתה נעורה בו ההרגשה, כי חוט של רוך נארג ונמשך מלבו ללב הנערה. רגע אחד, בשעת השיחה העליזה, כשגחנה אליו אננה פּבלוֹבנה בלי משים בתנועה מתוך צחוק, והביאה כהרף עין תנועה זו לידי הכרה של מבוכה מתוך הצלפת-יד מהירה על פני צמותיה, שלא היו צריכות תיקון באותו רגע – חש פיינברג באותו רגע את בטחון הלב של הגבר, המשרה את קסמו על אשה, שלבה עֵר לפניו ולו, לגבר, אין לו אלא לפלס את ארחות החיבה הראשונים. ואולם באותה שעה עצמה, כשהיתה פתאום דממה מסביב לשולחן ואננה פּבלוֹבנה בחנה מתוך שתיקה ועצבון את פני הדוקטור היגעים והקפואים, ומפיה התמלטו המלים הבודדות: “איבן ניקולאיביץ!” שהוא, הדוקטור לבוב, ענה עליהן רק בקשקוש המזלג על פני הקערה, ישב גם פיינברג דומם ומוכיח את עצמו על אוולת לבו, אותו הלב היהודי, הרואה את חוטי החיים הדקים כעבותים ושהארת פני אשה סימן לו לאהבה. ואולם גם הרהור זה נתמזמז בלבו של פיינברג לשאון המזלג, שהדוקטור הוסיף לנקש בו בקצה הקערה ושהעיר אצל פיינברג את ההשוואה, כי הדבר דומה, כאילו בקשקוש מוֹנוֹטוֹני זה מבשר הוא, הדוקטור לבוב, את הלווית חייו, שאין להם תקנה, כאותם הפעמונים המבשרים אצל עם-הארץ את הלווית המת. וכמו לכל עבודת-מוח פתאומית וחריפה, קיבל גם פיינברג שוב מהשוואה זו את התרוממות-לבו, ועיניו נהו כבר במנוחה אחרי חבריו לסעודה. הדוקטור, שרוחו הכהה לא סרה מעליו, היה מתעורר בכל זאת פעם בפעם, פניו היו נאורים לרגע וכרגע היה שוב איזה קפאון כבד מכסה אותם, ופיינברג, שהשגיח בחליפות האלה, פסק בפני עצמו, כי קרוביו של האיש המעונה הזה – הנערה, אף על פי שמבטה, התלוי בפני הדוקטור, מביע אהבה, ואחיה, ניקולאי פּבלוביץ, המתיחס במנוחה של יאוש למחלת גיסו – שניהם אינם מבחינים במלחמת הנפש החבויה, המציקה ברגע זה לדוקטור, הנאבק בשארית כוחותיו נגד מחלת השממון הכבדה, שנלוותה אליו בכפר הנדח והנורא, ושעוד מעט יכרע תחתיה, תחת מחלת השממון, ומבין שפתיו היבשות תתמלט המלה הנוראה: “מוֹרפיוּם.” ואולם פתאום אמר הדוקטור:
“נגמור – ואל המשחק!”
הנערה מחאה:
“איבן ניקולאיביץ, אינני רוצה ששניכם תשחקו ואני אשתעמם.”
לבו של פיינברג נלחץ ממתיקות לדברים האלה, והדוקטור ענה:
“ומה אעשה לך, אננה? הן את יודעת, כי אני אוהב לשחק.”
“עוד היום גדול,” אמרה הנערה בקול של ילד מתפנק, “נלך לטייל או נשוט בסירה.”
“כמדומה שהנהר דיסנה עובר לא רחוק מפה?” נכנס פיינברג בדבריו.
“כן,” ענתה הנערה, שהשאלה הזאת הקבילה, כנראה, לחפץ לבה, “הוא לא שט עוד, בוריס סולומונוביץ, על הדיסנה? איבן ניקולאיביץ, נלך לשוט, בבקשה! בוריס סולומונוביץ עוד לא ראה את הדיסנה.”
היא הביטה אליו בעינים רומזות, ששיתפו אותו בחפץ לבה.
עיני הדוקטור הוארו לרגע, ובחיוך קל פנה אל פיינברג:
“למה לך, בוריס סולומונוביץ, חברתי המשעממת לטיול כזה? מוטב שתיקח לך אחרי המשחק את אננה, ושניכם תשוטו לכם בסירה כאוות נפשכם.”
מתוך מבוכה קלה רקעה הנערה ברגלה ותקרא:
“לאו, לאו, גם אתה תלך אתנו, איבן ניקולאיביץ!”
“תמיד מתקיים חפץ-לבך, העקשנית שלי,” התרצה הדוקטור, “יהי כן, נלך לשוט בסירה, אבל לא לזמן רב. הנה לך התנאי שלי מראש.”
“ואני אישאר בבית לקרא,” אמר אחי הנערה בקולו המתון, “סעו לכם שלשתכם.”
“טוב,” נחפזה הנערה להסכים והצליפה אל אחיה מבט רציני ורומז, שפיינברג, גילה בו כעין שיקול-דעת מיוחד וכעין רגש של אֵם שלא מדעת, “בסירה הן יש בכל אופן מקום רק לשלושה. ואתה,” פנתה הנערה שוב אל גיסה וקולה נעשה שוב דומה לקול ילד מתפנק, “תדע לך, שעד הטחנה נסע!”
“ואינך יראה, אננה?” צחק פתאום איבן ניקולאיביץ בקול.
אחי הנערה הצטחק גם הוא.
הנערה התאדמה, ואיבן ניקולאיביץ התחיל:
“יש לנו פה טחנה ישנה, עזובה, דרך שעה לשוט בסירה, ואצלנו מתהלכת פה אגדה –”
“שתוק, ואניא!” רקעה הנערה ברגלה מתוך כעס מעושה.
פיינברג הביט חליפות מפני האחד אל השני, ויאמר כמתחנן:
“אננה פבלובנה, הרשיני לשמוע את האגדה האוקראינית!”
“למה לך ההרשאה שלה, הנה אני מספר לך, בוריס סולומונוביץ. בימי שיעבוד האיכרים היתה הטחנה חיה עדיין, ועושר הטוחן היה שם פעם אחת יפה ראש וחולם חלומות, והוא משך אליו בעבותות אהבה את אחת ממשפחת פולבוי, דודה או דודה זקנה של הגברת אננה… בלילות ירח היתה בת הפריץ מתגנבת אל הטחנה, ושם היו שני הנאהבים ממתיקים אהבה ליד גלגל הטחנה. אולם הסוד נתגלה. אבי הנערה סגר על מסגר את הפאננא ועל ה”פארובוק" חשב מחשבות… אך כבר בלילה הראשון התגנבה הנערה מחדר כלאה וברחה אל אהובה, אל הטחנה, ושם קפצו שניהם לאור הירח לתוך מצולת הדיסנה. ומאז – כך מספרת האגדה – שמה רוח הפאננא את משכנה בתוך הטחנה העזובה, שומרת היא משם צעדי עלמות ושואפת להינקם בבנות משפחתה, אשר אינן מעיזות להציג כף רגלן על מפתן הטחנה, מפחד פן תתקוף אותן שם מחלת אהבה כוזבה."
רגע היתה דממה. הנערה סובבה על הרצפה בעקב נעלה, כשעיניה מורדות ועל פניה שפוך איזה שקט כבוש וטמיר. בלב הולם שאל פיינברג:
“ואת לא היית שם עדיין מימיך, אננה פּבלובנה?”
הנערה ענתה בצחוק שנפסק תיכף. היא ענתה:
“אני הייתי שם בטחנה לפני שנתיים, כמדומה, בבואי לימי החופש מן האינסטיטוט.”
“אל תשקרי, אננה,” הצטחק אחיה, “הן רק עד הטחנה באנו אז, אני זוכר.”
“לא, אני הייתי אז גם בפנים!”
“אבל כל הריב הוא לחינם,” אמר איבן ניקולאיביץ והתרומם ממקומו, “אני שכחתי להוסיף לך, בוריס סולומונוביץ, כי סכנה היא לבת פולבוי לבקר את הטחנה רק בחברת גבר שאיננו ממשפחתה ושהוא בכלל זר לה, כן – –”
פניו של איבן ניקולאיביץ נפלו פתאום כרגע, ופיינברג שהתבונן לזה ושכבר ידע לבאר, כי השינויים המהירים האלה על פניו של הדוקטור הם מסיבת מחלתו המסותרת, לא נמלט בכל זאת מלהרהר ברגע זה בפני עצמו: “הדוקטור התכוון לגמור בודאי בנוח כזה: בחברת איש צעיר שהוא ביחס אליה בבחינת ‘פארובוק’ – אלא שהספיק לעצור בלשונו”. בני החבורה, ששמו את פניהם ללכת אל הנהר, שזרם במרחק לא רב מן הבית, החרישו ברגעי ההליכה הראשונים, ולפיינברג נדמה, כי גם הם, כמוהו, עמדו על הדמיון הזה שבין תוכן האגדה ובין המקרה הנוכחי, שגרם לאננה לשוט אל הטחנה בחברת איש זר, מנודה, הדומה בהרבה מובנים אל ה“פארובוק” של האגדה… ובכל לבו, השתוקק פיינברג לחדש את השיחה ולמחות את הרושם של הסיפור האוקראיני, אבל איבן ניקוֹלאיביץ, שאפטיה גמורה תקפה אותו, היה עונה בקצרה ובנדנוד ראש של בחילה ועייפות, ורק עיניו הבהירות היו מסבירות את מבטן מאליהן.
מסביב היה שפוך הזוהר הרך של בוקר האביב. המורד, שבו התפתלה הדרך אל הנהר, היה כמעט ערום מדשא, ובצעדו בדרך בלתי סלולה, כשאחד המשוטים על גב כתפו, ריכז פיינברג את תשומת לבו בזה, שיהיה מהלכו נאה, למרות מכשולי הדרך, ושלנדנוד-המשוט שעל כתפו לא יחסר כעין חן של הרמוניה. ואולם פתאום נדמה לו כל כך משונה וחסר-הבנה אותו חבר האנשים – הוא, הזר, המנודה, שטולטל לכאן על פי מקרה משונה, הדוקטור כבד-החולי עם שתיקתו ללא פתרון והעלמה הנאה, שיצר לבה העוור מגרה אותה לקטוף את פרח האהבה הראשון מנשמת העלם היהודי הצחיחה… כל זה היה כל כך מוזר בתוך הזוהר המרובה הנשפך על פני מורד הנהר הערום והמשעמם. וכעין תוספות של שממון עד לכאב – אותו נדנוד המשוט שעל כתפו, שהוא, פיינברג, מתכוון להחיות אותו ברוח של הרמוניה ולשוות על ידי כך להליכה דוממה וקשה זו לווית חג ותפארת… ונדמה היה לו לפיינברג, שמוכרח הוא להמציא מיד איזה אמירה שנונה, חיה וצוהלת, שאם לא כן יקרעו, לבלי התאחד כבר לעולם, אלו חוטי-הקסם שבניו ובין העולם האצילי. ואולם מתוך התרכזות-נפש זו התמלטה פתאום מבין שפתי העלם פראזה בנלית:
“הנה כי כן, אננה פאבלובנה, הדבר נעשה כחפצך –אנחנו הולכים לשוט.”
“הוא יראה עוד מעט, בוריס סולומונוביץ, איזה עונג הוא לשוט על הדיסנה,” נחפזה הנערה להשיב לו מתוך התעוררות לא רגילה. פיינברג הבחין בהתעוררות זו וראה בה סימן למבוכת הנערה, שעמדה גם היא על הדמיון שבין מצבו ובין תוכן האגדה. אבל העלם הבליג על הקור שמילא פתאום את כל קרביו, ואמר:
“האם נסע עד הטחנה וגם ניכנס לתוכה? הרחוקה היא מאד?”
“ומה אם היא רחוקה קצת, הן כל כך נעים לשוט. אבל אינני יודעת, אם איבן ניקולאיביץ – –” השפילה הנערה את קולה בסוף דבריה.
הם הסבו בלי משים ברגע אחד את עיניהם לעבר הדוקטור, שפיגר קצת ושירך את דרכו אחריהם, כשראשו מורד ועיניו כמו עצומות למחצה. הנערה השפילה עוד יותר את קולה ואמרה:
“בוריס סולומונוביץ, יגרש נא את השיעמום מעל פני איבן ניקולאיביץ. הוא בוודאי יודע לעשות זה.”
יגונו של פיינברג התנדף כרגע. הוא הגיש את ראשו לראש הנערה, עד שהרגיש רגע אחד את מגע שערותיה על קצה אזנו, ואמר גם הוא חרש:
“טוב, אני אנסה, אבל עזריני גם את אננה פבלובנה.”
הם עצרו את צעדיהם בכוונה, כדי ללכת בשורה ישרה עם הדוקטור, ופיינברג פנה אליו ואמר:
“אנחנו הולכים לקבור את המת… לא כן אדוני הדוקטור?”
הדוקטור הרים את עיניו, נעץ את מבטו בפני הנערה, ובת צחוק עדינה ונוגה הופיעה על שפתיו.
“היא, היא, אננה שלי, שציותה לך לבדח אותי, בוריס סולומונוביץ?”
הנערה התאדמה ואמרה בקול עצור מדמעות:
“אבל מה לי לעשות אתך, איבן ניקולאיביץ, אם הנך היום איש לא יסכון?…”
“אל תבכי, אל תבכי, חביבתי, הנני והייתי שמח!” אמר הדוקטור בקול שנשמע בו רוך אין קץ. הוא נגש אל הנערה, נתן את זרועו מתחת לזרועה, ושניהם הלכו כך שלובי-זרוע כל הדרך, עד שהגיעה החבורה לחוף הנהר.
ואולם כשהפליגה הסירה מן החוף ונתגלה משטח המים, שהיה מתנוצץ באמצע כבליל רועד של זהב וכסף ומאפיל מצדי החופים הגבוהים והתלולים, שאלות-כסף היו סוככות מעליהם, נפנה כל אחד מן החבורה למראה עיניו, וכעין סנוורי-נפש תקפו את כולם לשטף האור, הרב מהכיל, הרועד ומתגוון על פני נהרות רחבים בשעות בוקר של קיץ. הנערה, שלידה נמסר ההגה, ישבה דוממה בקצה הסירה, עיניה נהו אחרי סלסולי-הגלים ופניה, שנמתחה עליהם המנוחה הרגילה, המובנה, אותה מנוחה השפוכה גם על פני הטבע ושהיא מאצילה לפניהם של בני אדם, שזה אך גמלו נעוריהם, איזה דבר סוד, דבר מה מחביון הטבע – פני הנערה האלה נדמו לפיינברג כל כך מובנים וחביבים, אך גם זרים כל כך ורחוקים. הוא, שישב באמצע הסירה והיה עסוק בעבודת-המשוט, היה מסתכל חליפות בבת לוויתו, ולכל נענוע קל שהיה הרוח מנענע את הארג הדק של חולצת-הנערה, לכל זעזוע קל של תלתלי הזהב בקצות רקותיה של הנערה, היתה חוזרת ונעורה בלבו של העלם ההרגשה כי בסירה אחת אתו יושבת נערה תמימה וחביבה, שסוד קסמה אחד הוא עם קסם הנהר שטוף הנגוהות, עם נועם ה“חוטור,” החבוי בעבי יער ארנים, ועם ערפילי השממון, התועים בנפשו של הדוקטור לבוב – כי כל זה הוא עולם אחד תמים-חיים, עתיק שרשים וחבוי בתוך עצמו, ושהוא, העלם היהודי, שתלתלי ערמון לו ושרגש התקיפות לא חסר לו בחברת עלמות, לא ישליט ברגע זה על נפשו את אותו הרגש הנעים של תקיפות, כשם שלא תהיה בינו ובין הנהר דיסנה קרבת-עולמים, אף על פי שהיה בחוץ לארץ, בחברת סטודנטים יהודים ממולדתו, מספר בשפת-תפארת על דבר הדניאֶפר, הדיסנה והסיים, השוטפים בגבולות אוקראינה מולדתו. שעה ארוכה נמנע גם הוא, מאחר שהיה מסור לעבודתו והדוקטור היה שטוח על קרקע הסירה, מהתחיל בשיחה, והוא היה רק מפליט לפרקים דברים קצרים, בשעה שהנערה היתה סחה כמו לעצמה פראזה מקוטעת וחשאית. רק פעם הישירה הנערה את עיניה לנגדו ושאלה:
“הן כל זה מוצא חן בעיניו, הלא כן?”
“אין מקום אשר לא ימצא חן בעיני,” – ענה פיינברג.
הנערה הביטה בו בעינים גדולות ותמהות, ופיינברג, שלא עמד בתחילה בעצמו על הכוונה הצפונה בדבריו, השתוקק פתאום שוב לצודד נפשות, לגלות את מקוריות נפשו.
היא רוצה לדעת, אננה פבלובנה, בשביל מה זה דוקא בעיני אני מוצא הכל חן בעולם? הרבה יש לדבר על זה, אבל אפשר גם להגיד בקצרה: תכונת-הנפש הזאת נובעת אצלי ממידת-הגזע שלי. אנכי מבני היהודים (פיינברג הקשיב בעצמו למלה ‘יהודים’ שיצאה מפיו, ושהה רגע מתוך רגש של פרישות ותקיפות), והיהודים, שכף רגלם היהודית, אם אפשר להגיד כך, דרכה על אדמת כל ארץ וארץ, מן אדמת הצפון, המכוסה בקרח הקשה, עד אדמת איטליה הסוגה בפרחים, ושחזם הלאומי, אם אפשר להגיד גם כך, שאף אל קרבו את ריח הלימונים של ספרד ביחד עם אוויר הטחב של יערות פולסיה – בשבילם נעשה העולם כעין בליל אחד. חילופי האקלים, שינויי פני האדמה – הם התיחסו לזה כמו שאת, גברת אננה פבלובנה, מתיחסת לשינוי רגיל של האוויר. התביני, אננה פבלובנה, לבם של אבותי נעשה גס בעולם, ואולם אני, יוצא הגזע הזה, כיוון שאני מחונן כבר בעינים השוקקות אל היופי שבחיים, אין בכל זאת גם לפני ארצות מכוערות ונאות, ומבורכות ודלות, אלא בכל מקום בואי אני מוצא את היופי השפוך בעולם."
הנערה הוסיפה להביט בו בעינים תמהות ולא דיברה דבר. ופתאום נשמע קול העלם:
“ההגה, אננה פבלובנה, השגיחי!”
הנערה נתאדמה קצת, אבל היא הבליגה על מבוכתה כשנשמע שוב קולו של פיינברג:
“ראי לאן נטתה הסירה!”
ברגע זה התרומם פתאום הדוקטור מעל קרקע הסירה וישב. פניו הביעו כעין לאות ומרירות, ואחרי רגע של דממה אמר:
“אני מקנא בך, בוריס סולומונוביץ.”
“בי? במה אני מעורר קנאה?” שאל פיינברג בצחוק. ואולם שפתיו התעוותו קצת ולבו היה מהסס לדברים אשר יצאו מפי הדוקטור.
“משום שמה שהיה לך לברכה, נהפך לי לקללה.”
“האם הקשבת לשיחתנו?” שאלה הנערה בתמהון. “אני חשבתי כי נרדמת.”
“שמעתי ברור הכל, ילדים, והנה לך בקיצור קללת חיי, בוריס סולומונוביץ: אלמלא היו אבותי מתרגלים, כעופות אל הלול, אל החיים המצומצמים במקום אחד, אל החיים הבטלים והבטוחים, לא הייתי בא לידי כך, במלה אחת: אני בן גזעי.”
הדוקטור נשתתק. ופתאום פנה אל הנערה בקול כמתחנן:
“נשוב, אננה, עזבי את הטחנה לעת אחרת.”
“וכי מה?” תמהה הנערה.
“אני רוצה לשחק בשחמט, חביבה. תניני נא, אננה!”
הנערה הביטה בו רגע, פניה נעשו עצובים וכעין מחשבה היתה שרויה עליהם. ופתאום פנתה אל פיינברג ותקרא:
“נשוב, בוריס סולומונוביץ.”
"מהר, מהר! מלמל הדוקטור כמו בפני עצמו. פיינברג לא ערב משום מה את לבו להביט בפניו: נדמה היה לו, כי יראה את הלז בשעת קלקלת-מחלתו. הוא הסב את הסירה ויתמכר בפעם הזאת, בדרך החזרה, ביתר-און לעבודת המשוט, כשאיזה רגש של בריאות ופרישות מפעפע בכל גופו. הוא לא חדל מלהרגיש את אותו הרגש של בן-נעורים, הפרוש לנפשו מתוך תקיפות עיוורת וחתומה, גם כשארכה אחרי כך הדממה שעה יתרה והנערה, שגם פניה כאילו נקפאו בפני הדוקטור, חדלה להעיף בו את עיניה כפעם בפעם.
הסירה נגשה אל החוף. הנערה, שיצאה ראשונה, נתנה יד לדוקטור, שקפץ גם הוא מתוך הסירה והתחיל תיכף להתרחק מן החוף, כאילו לא היה יכול לעצור בעד הכוח הטמיר, כוח המחלה המסותרת, שמשך אותו לאמצעי-השכרון, הנכון לפניו בבית, אל דף השחמט. פיינברג היה עסוק רגע אחד בקשירת הסירה והנערה, שעמדה על גבו והביטה בדממה במעשה ידיו, פנתה אליו פתאום ואמרה:
“הוא בוודאי גם כן מצטער על שלא הגענו אל הטחנה? בפעם אחרת, אם הוא רוצה, נסע כבר שמה לבדנו.”
פיינברג, שהיה מהדק ברגע זה את שלשלת הברזל של הסירה מסביב ליתד עץ, התקוע בחול, הסב את ראשו, חייך כלפי הנערה ולא ענה דבר. לבו רק פעם בקרבו, ומתוך הרגל-לב ישן-נושן, הרגל של יהודי להביא מיד את הכל בחשבון הנפש, קבע פיינברג לעצמו את הרהורו:
“הנה החידה קרובה לבוא.”
ה
זה כבר כשתי שעות – השעות הדוממות של אחרי הצהרים – שהיה פיינברג שוהה בודד בחדרו, ולשיעמום הבטלה שהרגיש עכשיו העלם – אותו השיעמום המצוי בשעות-החמה האלה אצל בני כרכים היושבים ישיבה ארעית בנאות שדה – נטפל לאט לאט גם איזה רגש לא נעים, שפיינברג לא הרגיש כמותו מיום בואו אל ה“חוטור.” מצב נפשו של העלם היה דומה באותה שעה לתעתועי לב איש החוזר אחרי אשה אהובה ושהיה דורש זמן מה את גילויי-החיבה, הרגילים בין אדם לאדם, כרמז ליחוד-לבבות ולאושר העתיד לבוא, ושהוא מסלק אחר כך בעצמו לפתע פתאום, ברגע של בדידות ועצבון, את כל הקסם שיצר לו לפנים בדמיונו. פיינברג, שנמאסה עליו הבדידות התפֵלה שבחדרו – אחד מאלה החדרים המרוּוָחים והריקים למחצה, המרובים בבתי העץ הנושנים שבאחוזות-כפר – נגש, כשהוא משתעמם וצועד מקיר אל קיר, אל החלון הפונה אל המרפסת, עמד רגעים אחדים בלי נוע, נשען אל משקוף החלון, והיה מסתכל בגינת-הירק שלפני הבית, שעל פני ערוגותיה, שנראו כעבשות קצת בחום הצהרים, לא חלף אף נדנוד קל. הוא הסתכל מתוך דממה כבדה במשטח הירק הקפוא תחת כובד הזוהר של צהרים, והרהור אחד בהיר עבר במוחו, הרהור שהפיג כרגע את שיעמום-הבטלה מלב העלם והכניס במקומו מרירות חריפה, שתבעה לה מיד את תיקונה. האם לא דומה פה הכל, בעולם המוזר הזה, שהוא, פיינברג, נקרה לתוכו, לאותו משטח הירקות הקפוא בזוהר השמש והצומח ועושה שרשים אף על פי כן בחביון האדמה? והוא הסכיל לשבת פה כשבוע ימים, הוא העלם הפוחז, הזקוק בכל שעה להרהורים נמהרים ושלבו אינו אלא בליל אחד של תעתועים וחלומות! הוא לא יראה, אמנם, רמז של קוצר-רוח מצד האנשים האלה, הקפואים תחת זוהר חייהם הדומם והכבד. כן – –
ברגע זה עברה הנערה לפני החלון ופניה, שהיתה נסוכה עליהם כעין מנוחה של פרישות, ושהיא הסבה אותם כמעוף עין לעבר החלון של חדר פיינברג, נעלמו כרגע. פיינברג נשאר בלי נוע על מקומו ואחרי כן עבר בברכים כושלות קצת אל הספה וישב עליה. גם שממונו ועצבון לבו נפוגו לפתע פתאום, ורק כעין קור של בחילה התחיל מפעפע בכל קרביו. הוא ישב בראש מורד ושפתיו לחשו:
“צריך לנסוע, היום או מחר צריך לנסוע.”
ואולם פתאום חרד העלם ממקומו לפני הנערה שהופיעו שוב בחלון הפונה אל המרפסת. ומדי גשתו אל החלון הבחין פיינברג בבת הצחוק שעל שפתי הנערה ושחרר את עצמו מדכדוך הנפש, שהיה משועבד אליו עד לפני רגע, להרהור אחד מהודר קצת שעבר במוחו: “בכל שעות היום, ואפילו בלילה, יש בבת צחוק של אדם – וגם בבת צחוק של אשה בכלל – דבר מה מן החולין; ואולם יש שעה – שעת השמש הנאלמה של צהרים – שאין בת צחוק רגילה כל כך על פני אנשים, ולכן יש לבת צחוק של אשה יתרון של קסם בשעה זו…” – הוא אמר, כשהוא מצטחק גם הוא כלפי הנערה:
“את נותנת לי להשתעמם, אננה פבלובנה, עוברת את לפני חדרי –”
היא לא נתנה לו לכלות את דבריו, ואמרה במנוד ראש, כשהיא מוסיפה להצטחק:
“ככה, בוריס סולומונוביץ!… איבן ניקולאיביץ קרא לי, הוא נרדם עכשיו.”
ואחרי רגע הוסיפה, כשבת הצחוק נסתלקה מעל שפתיה:
“הוא סובל עינויים, המסכן!”
הם החרישו שניהם רגע אחד, כשפניהם קרובים אלה אל אלה בחלל החלון הפתוח, וכששפתי העלם רועדות מרטט פנימי, שחלף פתאום את כל קרביו. הנערה הרחיקה פתאום את ראשה מראש העלם, לחייה האדימו קצת, והיא אמרה חרש:
“נלך לטייל קצת – הן אתה משתעמם, בוריס סולומונוביץ… ואם אינך כועס כבר עלי –”
“טוב,” אמר העלם בקול כבוש, שלא היה רגיל אצלו, ואולם הוא לא מש מיד ממקומו, אלא נשען בידו על משקוף החלון והציץ רגע אחד בעיניו ישר לתוך עיני הנערה, שעמדה נבוכה וקפואה תחת מבט ממושך וקוסם זה של עיני העלם. לסוף סרה הנערה מן החלון מבלי דבר דבר, ורק אחרי צעדה צעדים אחדים על פני המרפסת, קראה אל פיינברג:
“אני מחכה לך, בוריס סולומונוביץ, צא!”
הוא יצא, ושניהם פנו לעבר הבית הקרוב למורד הנהר והתחילו לרדת בדרך אל החוף, ששם היתה מרחפת תמיד רוח-המים הקרירה ושנעשתה לשניהם, אותה הדרך התלולה והרחבה, למקום טיולם הרגיל. ואולם הפעם לא כיוונה הנערה את מהלכה אל מקום החוף ששם היתה קשורה הסירה, ופיינברג, שהתחיל שוב להאמין, מן הרגע שיצאה ההזמנה לטיול מפי הנערה, כי איזו חידת-קסם צפונה בישיבתו ב“חוטור,” שאל בשפתים רועדות, אחרי שהחרישו רגעים אחדים:
“לא אל הסירה אנחנו הולכים?”
“אולי גדול עכשיו החום יותר מדי,” ענתה הנערה מבלי להביט בפני העלם, ופיינברג שטרח בפני עצמו במשך רגעים אחדים של שתיקה לקלוט איזה רמז כמוס מדברי הנערה, אמר לסוף:
“יראה את, אננה פבלובנה –”
הוא התחרט מיד על מה שאמר והיה נחפז לעצום את שפתיו שנתעקמו ברגע הגידו את דבריו האחרונים. הנערה, שלא הסבה אליו גם ברגע זה את עיניה, החרישה רגע ואמרה:
“או, בוריס סולומונוביץ, יודע אתה לגרום עינויים –”
ואחרי רגע הוסיפה בצחוק של מבוכה:
“וביותר, אני חושבת, אתה מסוגל, בוריס סולומונוביץ, לענות את הנשים.”
גל של נעימות הציף את לבו של פיינברג וכעין הרהור מעורפל קצת עבר במוחו, כי דברי הנערה האחרונים פתחו ברגע זה את כל צנורות נפשו, ושכל חשש של שיעמום נסתלק כבר למפרע מן הטיול הזה. הוא אמר:
“חוששני, כי דבר אמת נזרק מפיך, אננה פבלובנה. אבל אני אינני דורש את תכונת הנפש הזאת, בנוגע לעצמי למצער,” פינברג גחן קצת לעבר הנערה והציץ בבת צחוק לתוך עיניה, “לדבר מה שגורם לטשטוש יחוסים בין איש ואשה.”
“אבל למה דוקא אתה, בוריס סולומונוביץ?”
“למה דוקא אני?” חזר פיינברג על שאלת הנערה ופסק בפני עצמו למפרע שיהיו דבריו נאמרים בתוספת החן של וידוי-הלב, “אני הנני כעין אדם חדש בעולם, אחרי שאבותי ואבות-אבותי היו רק מחממים בחביון נפשם את גרעיני המאוויים שהנחילו אותם לי. האדם בן-הקולטורה צועד גם בעולם החשק והאהבה במסילה שסללו אבותיו והוא מרים את כוס התענוגים כאיש המרים את כוסו אל שולחן-המשתה, בת צחוק של מנוחה על שפתיו וידו אינה רועדת אף רעד כל שהוא… ואני – ידי הבלתי רגילה תשפוך הרבה טיפות מכוס הפלאים, כשתיקרה זו לידי – –”
“גם בדברי לא היתה כוונה של גנאי,” ענתה הנערה, “גם בעיני מוצא חן כשהגבר הוא אמיץ ומשונה קצת…”
פיינברג החריש רגע מתוך רגש של אי- נעימות קלה. נדמה היה לו, כי הנערה, בדבריה הפשוטים על דבר הגבר האמיץ, המוצא חן בעיניה, הפחיתה משום מה את ערכו והוסיפה לדמותו כעין קורטוב של בנליות, לו, לעלם היהודי, המוזר והגא, שאין כוחו אלא במקוריות נפשו. הוא אמר בקול כבוש ורועד קצת:
“לוּ תביני אותי, אננה פבלובנה. האם לא תשמעי מפי כל נערה ונערה, כי נפשה חשקה רק בגבר האמיץ, היודע להכניע את לבבה? ואולם הגבר האמיץ, אותו הטיפוס הרגיל למדי, האם גם נעלה ויחיד בערכו הוא? יש עוד בין הגברים מספר קטן של בני עליה, שדבר מה מתוק ומר מפעפע בלבם והדבר הזה ינעם לאשה, אשר תאהב את אחד הגברים האלה, כמיץ אלפי אהבות ונשיקות. רק חלי אותי קצת, אננה פבלובנה, ואגידה לך מה הוא הדבר הזה.”
היא עצרה רגע מלכת ותסב אליו את פניה, שכעין מבוכה קלה היתה נסוכה עליהם. אחרי כן אמרה חרש:
“שוב אתה מענה אותי, בוריס סולומונוביץ, אתה יודע לעשות את זה – – –”
“טוב, אננה פבלובנה, אני מסכים לחדול מלענות אותך… לעת עתה, למצער…,” הוסיף העלם אחרי דממה קצרה בקול רועד. הם עמדו שניהם מחרישים ונבוכים קצת. אחרי רגע לחשה הנערה:
“אם כן – אני מבקשת –”
“דבר זה, שאני רמזתי עליו מקודם,” התחיל העלם, “אין לו שם ואין מלה אשר תכנה אותו. כל זה אינו אלא צלצול רך ומלא תעלומה –”
“אני רוצה לשמוע את הצלצול הנפלא הזה,” הצטחקה הנערה מתוך מבוכה.
“צלצול זה חבוי הוא בתוך מלים אחדות, השגורות זה אלפי שנים על שפתי בני אדם. יש צלצול, בנגוע מתכת במתכת, למשל, אשר יישמע באזנך כמו עמום וכבוש, ואת תבחיני אותו כרטט בודד, הנולד ונאסף בלי זעזועים, ואולם יש אשר יגיע צלצול חי אל אזנך, ונדמה לך אז, כי עולה הוא הצלצול אליך מאיזה עולם רחוק וטמיר, והוא יימשך אליך, הצלצול הזה, באלפי נימים רועדות ומזדעזעות, והוא ירטט בסביבך כרשת של זעזועים ערבים ונעלמים, ואת כולך תעני לצלצול הפלאים הזה ברטט מתוק ומר, אשר ימלא את לבך – –”
“לוּ כבר אמרת לי הכל!” התחננה הנערה חרש.
העלם השפיל עוד יותר את קולו:
“הנה אני עומד לפניך – איש מעולם רחוק וזר. ואני אם אגידה לך מלים אחדות, ושמעה אזנך את הצלצול אשר את תאֵבה לשמוע –”
“הגידה –”
“אם כן – עצמי את עיניך, אננה פבלובנה, ואגידה”.
הנערה נשמעה לו ותעמוד רגע עצומת עינים ומחרישה, כשפליטת צחוק המבוכה עוד רועדת על שפתיה. העלם שהה רגע מתוך הסתכלות דוממה בריסי הנערה, שלא חדלו מלרטט על גבי העינים העצומות, אחר-כך גחן העלם אל הנערה וילחש:
“אני אוהב אותך.”
רגע נשארה עוד הנערה עצומת עינים, ואולם בעוד רגע הרימה את ריסיה והביטה לנוכח עיני העלם בעינים גדולות ותמהות. ופתאום נעקרה הנערה ממקומה התחילה לרוץ אל עבר החוף התלול, למקום שגדלה שם החורשה הצפופה של אֵלות הכסף. פיינברג נשאר עוד רגע על מקומו, כשקומתו זקופה ועיניו המזהירות וצוחקות קצת נוהות אחרי דמות הנערה, שרצה מבלי להסב את ראשה אחורנית. ורק כשחדרה הנערה לתוך החורשה ושמלתה הלבנה היתה מבהיקה עדיין מבין העצים, עזב העלם את מקומו והחל להתרומם גם הוא במעלה החוף התלול, כשהוא צועד בצעדים מתונים ומאזין לרטט לבו המתוק.
פיינברג מצא את הנערה כשהיא שטוחה על העשב ופניה נטויים כלפי מטה. הוא שהה רגע מעומד לפניה, ואחרי כן קרא לה:
“אננה פבלובנה – –”
הנערה לא הסבה את ראשה, ופיינברג, שהיה נבוך קצת גם הוא, ניסה להסיח את מבוכת הנערה:
“אננה פבלובנה, אולי נלך בכל זאת לשוט על פני הנהר.”
היא הסבה אליו פתאום את פניה, שלא הפיקו ברגע זה מבוכה ושלא נסתמן עליהם גם קפאון המעיד על טינא מסותרת. היא ישבה על העשב ואמרה אחרי רגע של דממה.
“לשוט אינני רוצה עכשיו – בפעם אחרת. שב אצלי, בוריס סולומונוביץ, וספר לי דבר מה יפה – יפה…”
“טוב,” אמר פיינברג וישב גם הוא על העשב. אחרי רגע התחיל לדבר מתוך רגש מעורב מרוך ומתקיפות.
ו
משחק השחמט נפסק, והדוקטור, שהפסיד גם הפעם, עזב את המרפסת ונכנס הביתה. פיינברג נשאר לבדו, התמתח על הכסא המוארך והשרה את עיניו השלוות על פני גינת הירק הרחבה, שהשתרעה לפני הבית והיתה שטופה בנגוהות הבוקר. האוויר הרועד ומשתפך בגלי אור היה מלא צלצולי חיים דקים ורועשים, נפרדים ומסובכים זה בזה, אך אזנו הכבדה של העלם היהודי הבחינה מתוך השאון החי הזה רק את המית הארנים הכבושה, שהיתה מגיעה חליפות מן החורשה שמאחורי הבית, ואת זמזום הדבורים על פני הכוורת שבתוך הגינה; לרגעים, כששאון היער הלך וגוע כהמית גל מים המשתפך על פני החוף, ומעוף הדבורים נעשה גם הוא כבוש ביותר, נדמה היה לו לפיינברג, כי שרוי הוא בתוך דממת מרחקים לאין קץ, ואז היה העלם מתמתח בכל גופו על הכסא, משלב את ידיו מאחרי ראשו והיה מיחד את כל חושיו למנוחה אשר בתוך נפשו. לאט לאט עצם העלם למחצה את עיניו והשליט על עצמו דמיון של סוד. בתוך האור המעוור, שהיה מרפרף ורועד לפני עיניו העצומות למחצה של העלם, רעדה כמין הזיה כבדה ומשכרת, ונדמה היה לו לפיינברג, כי הוא הנהו הגבור של האגדה שתעה ביער ובא עד בית בודד, ובבית הזה מעון הענקים, ששמם נורא בכל העמק אשר שם ישכנו האנשים הדלים, העמלים והחלשים. עומד הוא התועה לפני הבית הנורא, ובאין מוצא לפניו הוא בא לתוך הבית ומוסר את עצמו לידי הענקים. והנה פלא, הם מצטחקים לנגדו, מדברים אליו; הענק, אדון היער הטמיר, מביט אליו בעינים מלאות חמלה ודמעות, כאילו חיכה בלב כלה זה ימים על שנים להלך הזר והחלש, הבא מן העמק. והנה גם בת הענק היפה, האיומה והענוגה כאחד ביפיה, נגשת ומצטחקת אליו ומדברת בקול המלא רוך ותחנונים – –
ופתאום פקח העלם את עיניו, התרומם במקצת מעל הכסא והיה מסתכל רגע אחד כאחוז תמהון וסנוורים בפני אננה פבלובנה שעמדה לפניו.
“בוריס סולומונוביץ,” אמרה הנערה ובקולה נשמעו כעין רוך ותחנונים, “אני ממתנת לך – בוא אתי. אתם יושבים כל הבוקר אל המשחק ואני משתעממת עד מות.”
רגע אחד לא ידע העלם את נפשו. הוא הניח את כף ידו האחת על לבו שהלם בחזקה, ובשניה אחז את כף ידה של הנערה. ואולם למגע העור הרך והחם של בשר הנערה התנער העלם מסנוורי-נפשו וידע את אשר לפניו. הוא מלמל, ובקולו, מבלי שהרגיש הוא בעצמו בזה, נשמעו גם כן תחנונים ורוך:
“ואיבן ניקולאיביץ?”
“בוא נא אתי, בוריס סולומונוביץ, אני אתו כל הימים… הוא יצא תיכף ואז כבר אי אפשר יהיה ללכת. אחרי כן נמצא אמתלא בשבילו.”
פיינברג התרומם ממקומו וילך אחרי הנערה, שצעדה בצעדי חרש מדי עברה את המרפסת; אחר כך, כשנמצאו כבר שניהם מחוץ לגינת הירק, אחזה הנערה ביד העלם ותמשוך אותו אחריה.
“נמהר, נמהר, הוא יכול עוד לרדוף אחרינו,” אמרה הנערה ותצחק בקול, אך היא לא הקטינה את צעדיה, כאילו היתה באמת יראה, פן ירדוף אחריהם הדוקטור וישיגם. רגעים אחדים הלכו כך שניהם בצעדים מהירים; הם לא דיברו דבר ונשימת שניהם נעשתה מהירה וחטופה לרגלי ההליכה המהירה ובגלל החום הכבד והמעיק שלפני סער הצהרים. הם, אף על פי שלא התנו ביניהם מראש, הלכו ישר אל הנהר, ורק כשנשימת הנהר הקרירה נגעה בפניהם נגיעה נעימה, התחילו פתאום שניהם צוחקים בקול.
“ברחנו ביום בהיר כזה כגנבי לילה,” אמר פיינברג ולקח את כף יד הנערה בכף ידו, בשביל לרדת אתה יחד במרוצה במורד החוף התלול, “אבל בשביל להיות בטוחים, כי איש לא ימצא אותנו, אנחנו צריכים להסתתר בתוך הטחנה העזובה.”
“חא-חא-חא!” צחקה הנערה בקול, “כל התרמית לא נעשתה אלא בשביל להוביל אותך אל הטחנה.”
“ואינך יראה, אננה פבלובנה?”
הם התחילו ברגע זה לרוץ במורד הגבעה, ופיינברג שמע רק דברים מקוטעים מתשובת הנערה, שיצאו מתוך נשימה קצרה.
“ולוּ גם – – יראתי – עוד יותר – – נע-נעים – –”
הוא לא ידע בעצמו, אם הוא לחץ בכוונה את כף ידה של הנערה עד לכאב, אולם כשעמדו שניהם על החוף לנוח רגע ממרוצתם, לא עזב פיינברג את כף היד הענוגה והחמה והיה תוהה אל נפשו: ולוּ גם יראתי קצת גם אני, אבל עוד יותר נעים כך, עוד יותר נעים – –"
הם הוסיפו לעמוד כך שלובי יד, דוממים, תפושים שניהם באיזו הרגשה סתומה ומתוקה. הנערה, שסוככה בכף ידה השניה על עיניה, הסתכלה בסלסולי הגלים, שהבריקו באוויר הכבוש והכבד שלפני סער עד לסנוורים והיו נראים כקמטים של זוהר לאין מספר, עשויים במידה אחת ואחוזים ומסובכים אלו בּאלו. רגע אחרי רגע עבר כך בדממה על הזוג שלוב-הידים, גלי החום שטפו עליהם מכל עבר, והם לא משו ממקומם, לא הנידו יד, רק חזה הנערה התרומם וירד חליפות וידו של העלם היתה לוחצת מרגע לרגע ביתר עוז את כף ידה של בת לוויתו. עוד רגע – וראש העלם התקרב בלי משים עד לשערות ראש הנערה, ולמגע זה עבר רעד על פני כל עור גופו של העלם, והוא, מבלי לכוון מראש את אשר יגיד, אמר בקול כבוש:
“אננה פבלובנה!”
הנערה כאילו הבינה לדברים שלא נאמרו, ואמרה בקול נבוך:
“נשב בסירה. החום כבד עד למחנק.”
הם ישבו בסירה, ופיינברג, שלקח את המשוט בידו, אמר בקול רועד:
“שכבי את, אננה פבלובנה, על קרקע הסירה, ואני אסתכל בך.”
היא נשמעה לו, ואחרי רגע, כשהיתה כבר הסירה משרכת את דרכה בשאון חרישי ומונוטוני, הוסיף פיינברג ויבקש:
“עצמי את עיניך,”
הנערה נשמעה לו שוב. הסירה התנהלה ליד החוף, בצל העצים המכסיפים, שעמדו עכשיו כקפואים מבלי להניד את עליהם. משטח המים הרחב שבאמצע הנהר הבריק בשקט הזוהר שלפני הסער, והיה דומה לרצועה ארוכה ורחבה של כסף שנקפא בקמטיו, ורק פעם בפעם, כשהיתה השמש מסתתרת מתחת לקרע עב שחור, היו פני הנהר משחירים פתאום מן הקצה אל הקצה, והמשטח הגדול של קמטי המים הזעירים היה מקבל פתאום דמות של רשת-ענקים, שחורה ומפחידה. לדמדומי רגע אלו היתה הדממה נעשית עוד יותר עמוקה וכבושה. ורק קול הקוקיה, שלא נשתתקה בשעת הצהרים זו, היה צף מן היער ועולה יחידי על פני המים. פיינברג הניח את המשוט מידו, הסירה התלבטה רגעים אחדים בין גזעי העצים המרוסקים, שראשיהם הציצו מתחת למים, ונתקעה לסוף בין שני גזעים מסתעפים, שלא נתנו לה, לסירה, לזוז ממקומה. פיינברג, שנעשה פנוי מעבודת המשוט, נעץ את עיניו מתוך תאוות נפש כבושה בדמות הנערה, שעיניה היו עדיין עצומות ושמכל יצורי גוה, שהסתמנו מתחת לארג השמלה הדק, כאילו נסתלקה ברגע זה תמצית החיים, המאחדת אותם לגוף אחד, והם נשארו חיים בכל זאת כל אחד לבדו, יצורי הבשר הריחניים, הרועדים כל אחד לבדו ברטט לא נראה של שכרון ותרדמת-תאוה מסותרת. עבר רגע אחרי רגע, ולאט לאט התכווץ העלם בקצה הסירה, עיניו סיירו את הגוויה הנאלמה, משערות הזהב, שהתנפנפו חרש ברוח, עד קצה הנעל הדק, שהיה נח על ההגה, וכעין רגש של רוך ועצבון גם יחד התחיל רוחש בלבו. נדמה היה לו ברגע זה, כי צנום גו הוא ורפה כוח לעומת הגוויה הנחמדה של הנערה. “היא,” עבר הרהור בלבו, “ועיני המיטיבות לראות רואות את זה –היא בת חמודות, עדינת לב וענוגת-גו, ואני לא נחלתי מאבותי אלא יצר מתגרה, מהיר גפים, הנושאות אותו מחמדת חיים אחת אל השניה, ושיפול, בערוב יום נעורי, מת למחצה ועייף כנפים, כפרפר בן-יומו הגווע עם בוא השמש, ובכנפי יצר נעורי הקל והחלש לא יהיה אצור, בשעה אשר יגוע, רק מעט מאבק הדבש אשר על פרחי החיים.” אבל את הרהורו זה לא השהה פיינברג בלבו, והתחיל שוב לעבוד במשוט, כשהוא מוליך את הספינה במהירות יתרה. פתאום גחן העלם, מבלי שהפסיק את עבודת המשוט ומבלי שהתכוון לזה מתחילה, ונשק את קצה הנעל של הנערה.
הנערה פקחה את עיניה, הביטה רגע ממושך לתוך עיני העלם, ומבלי דבר דבר הושיטה לו את ידה. פיינברג אחז את היד המושטה אליו, והנערה התרוממה ממקומה, העבירה את כף ידה על פני שערותיה שנפרעו משכיבה, ומבלי לסדר אותן תמכה את ראשה בשתי ידיה, נעצה את עיניה בקרקע הסירה והחרישה. פיינברג עסק גם הוא בדממה בעבודת המשוט, ורק לבבו היה הולם ודובב: “החידה מתקרבת, החידה מתקרבת.” פתאום הרימה הנערה את ראשה והתחילה לשיר. היא שרה רומנס מלנכולי ומתוק:
МнҌ блаженства СЪ тобой
Не дадутЪ, не дадутЪ,
А тебя СЪ красотой
ПроддутЪ, проадутЪ.
קולה החזק והעמוק של הנערה נישא יחידי על פני המים, שענני הסער שנתלכדו כבר במרום השרו עליהם צבע עופרת, ופיינברג, שהקשיב מתוך נשימה עצורה לשירת הנערה, היה כולו תפוש תמהון לב וכליון נפש. נדמה היה לו, כי אותה הנערה הרכה, העדינה, העתידה למסירת נפש של אהבה, דמות זו, שהתרגל אליה במשך הימים האחרונים, נגוזה פתאום, ובמקומה הופיעה לעיניו בת אוקראינה, אמיצה ופראית, סתומת רגש וצמאה לאהבה, שכורת-נעורים וכבושה בתוך נפשה. ופתאום נתנדפו גם מלב העלם כל פרורי ההרגשה הזעירים, המתלבטים ומסובכים זה בזה, וגל אחד שטף את כל נפשו – איזו תאות נפש עוורת, סתומה ואמיצה תקפה אותו והוא, בהרתיחו ביתר עוז במשוט את המים הכבדים והאפורים, היה גוחן חליפות מדי סובבו את המשוט בתוך בליל מי העופרת, ובכל פעם היה נדמה, כי גופו הגמיש מתכונן להתקרב בקפיצה אל הנערה פרועת-השערות, המשוררת מתחת לענני העופרת. וככה נישאו שניהם הלאה הלאה, אל הטחנה, שהתחילה מסתמנת מרחוק, שניהם דוממים ותפושי געגועים עזים וקודרים.
הרוח לא התרומם עדיין, הדממה הקודרת גדלה שבעתים, ורק המים התחילו פתאום לרתוח ולהעלות גלים, שהיו שוקעים ועולים, כשהם קודרים וכבדים ונבדלים כל אחד בפני עצמו. הרעם הראשון התגלגל כשקרבה הסירה אל הטחנה, ופיינברג עזר בדממה לנערה לצאת מן הסירה, ומבלי להביט אליה אמר בקול נמוך וכבוש:
“היכנסי את פנימה, אננה פבלובנה, הנה גשם יורד כבר. אני אקשור פה לבדי את הסירה אל הקורה.”
הנערה נשמעה לו מבלי דבר דבר. הוא נשאר לבדו, ובתוך שטף הגשם, שהתחיל פתאום לרדת בחזקה, היה העלם עומד בתוך הסירה, כשהמשוט בידו ועיניו הקודרות, הפתוחות לרווחה מביטות במבט קפוא לתוך רשת הגשם. לבו הלם בחזקה ומתוך הכרה לא ברורה, כי שם, בטחנה האפלה, הולך ומתרחש ברגע זה איזה דבר-גורל עוור, שהוא ישתעבד אליו בעל כרחו – מסר העלם את נפשו למאוויים כבדים וקודרים. הוא לא הרגיש בגשם, שהרטיב אותו כבר עד כף רגלו, הלמות לבו הלכה וחזקה, גל אור לבן עוור את עיניו וקול רעם מתפוצץ הממהו, ואולם הוא נקפא שוב במקומו, מבטו נצמד אל בליל המים הרותח והמעלה קצף מתחת לזרם הגשם, ושפתיו היו פתוחות, כמבקשות נשיקה. פתאום רעד העלם בכל גופו ונעקר ממקומו. הוא נכנס בצעדי חרש לתוך הטחנה, מבלי שהבחין ברגע הראשון, בגלל חצי האפלה שבתוך בנין העץ הרעוע, במקום שנצבה שם הנערה. הוא עצר מלכת והפנה את ראשו כמבקש הנה והנה. פתאום החריד אותו קול רך, חרישי וכבוש:
“אני פה, בוריס סולומונוביץ.”
הוא הפנה את ראשו לעבר הקול והבחין בנערה, שעמדה בפינה חבויה, נשענת אל אחד הקירות. בצעדי חרש נגש אליה ונתיצב לנגדה, כשהוא מחריש ומכוון בחצי האפלה את עיניו לנגד עיניה; רגע קצר עמדו שניהם דוממים ומביטים זה בעיני זו. בחוץ תופפו זרמי הגשם, פעם בפעם הוארה האפלה באור הברק הלבן והמהיר, הבנין הרעוע וההרוס למחצה רעד על גגו וכתליו לשאון הרעמים המתפוצצים, והם, העלם והנערה, התלכדו זו לזו, מבלי דבר דבר ומבלי נשק איש לאחיו. רק אחר כך, כשהיו שטוחים על קרקע הטחנה וגו הנערה רעד בתוך זרועות העלם, נשמע מתוך שאון הגשם קול כבוש וחרישי:
“אתה הנך גורלי. אני ידעתי את זה כשראיתיך בפעם הראשונה.”
בחוץ תופפו זרמי הגשם ומתחת לרצפת הטחנה, שהיתה זרועה סדקים מרוב ימים, רתחו המים והעלו קצף לבן.
ז
שלהבת הנר שעל שולחן המרפסת לא התנועעה כמעט באוויר השוקט שלאחרי הסער, שהיה מבושם בריח המשכר של ציצי הדובדבנים, אלו הציצים הלבנים, שהרוח היה משיב אותם מגן הפירות הגדור שמאחורי הבית והיה נושא את אבקם הצחור עד למדרגות המרפסת. רשת הכסף של אור הירח היתה פרושה על פני גינת הירק שלפני הבית, מעל הערוגות התנדפה רטיבות הגשם, שחדל רק לפנות ערב, וגלגולי-הקול של הזמיר, שהגיעו מן הגן, נשמעו על המרפסת מפורדים ומצוחצחים בערב רטוב זה של מאי. סעודת הערב, שעברה הפעם מתוך דממה לא רגילה, באה כמעט לידי גמר, והנערה, ששימשה בעצמה את הגברים, מבלי להעזר במשרתת – נשענה אל גדר המרפסת וכתפיה, העטופות במטפחת חורף עבה, רעדו מרגע לרגע. הדוקטור, הסתכל חליפות בפני גיסתו, התרומם פתאום ממקומו ויגש אל הנערה.
“מה זה, אננה, הקר לך?”
“אין דבר, יקירי,” השיבה הנערה בצחוק קל על שפתיה, “רק בבקשה: אל תשחק אחרי הארוחה, הערב כה נחמד ואני רוצה לטייל.”
פיינברג כיוון את הרהוריו למלה “יקירי,” שיצאה מפי הנערה, ונדמה היה לו, כי איזה עצב לא-ייאמר נתבטא במלה הרכה הזאת, שהיתה שלוחה אליו, ולא לבן שיחתה של הנערה. הוא התרומם ויעמוד לא רחוק מן הנערה. עיניו נפנו לרגע לחלל הערב הנאלם והרועד בנוגה הירח ולבו נתכווץ מתוך מצוקה של רוגז. ברור היה לו, כי הנערה מתכוונת לצאת אתו לטיול-לילה של יחוד, ואולם הדוקטור, המשתכר בשחוק השחמט, האם לא יעצרהו גם הערב על המרפסת? פיינברג הבחין בעצמו ברוגז האצור בדברי-הקריאה, שיצאו פתאום מפיו:
“לא כדאי בערב כזה לשחק בשחמט!”
הוא התחרט תיכף על דבריו, ורגע הדממה, ששרר אחר כך, נדמה היה לו כאות אי-רצון מצד הדוקטור, ואולי גם מצד הנערה, מצד כל האנשים המפונקים האלה, שעמדו בוודאי ברגע זה על אופן דיבורו המוזר והמתגרה של העלם הזר וקשה-הלב. ואולם הדוקטור אמר פתאום:
“אני אשב עם ניקולאי בבית, אני עייף קצת, ואת לכי לך עם בוריס סולומונוביץ.”
“בוריס סולומונוביץ,” הפנתה הנערה את ראשה אל העלם, כשכתפיה עוד רועדות והצחוק עדיין על שפתיה, “התלך אתי?”
גל של כאב ומתיקות שטף את לב העלם. כמה רחוקים האנשים האלה מחשדיו הפעוטים! הוא יכול רק להפליט מלים בודדות:
“טוב, נלך.”
“אם כן יחכה לי, אני רק אכנס הביתה לרגע,” אמרה הנערה. ואולם היא לא משה ממקומה ותעמוד רגע כמאובנת מתחת למטפחת החורף והצחוק הקל נראה כקפוא על שפתיה. ואולם לסוף התנערה ממקומה ותעזוב את המרפסת.
הגברים נשארו דוממים עד שוב הנערה, ואולם כשירדו כבר פיינברג עם בת-לוויתו מעל המדרגות, צעד הדוקטור צעדים אחדים אחריהם ויקרא:
“אבל זכרו נא, רבותי, בליל אביב זה יגרום לכם הירח רק שיחת-אהבים!”
הם היו כבר בגינה. הנערה צדה באפלה את כף ידו של העלם, ותלחש לו:
“מה נחמד הוא, איבן ניקולאיביץ שלנו!”
פיינברג לחץ גם הוא את כף ידה של הנערה, ויען לה חרש:
“אני אוהב גם אותו כמו שאני אוהב אותך, אניא!”
צעדים אחדים צעדו שניהם שלובי יד ומחרישים, ושניהם, מבלי שהותנה ביניהם, שמו את פניהם לגן העצים שמעבר הבית השני. הם עברו את שדרת עצי הדובדבנים שבקצה התרוממה אֵלה עתיקה ועבותה. שמה, מתחת לעץ העתיק הזה, עמד שרוי באפלת-הצל ספסל-עץ נמוך ועתיק ימים גם הוא, ספסל רב מסורת וזכרונות, שהיה מכוסה כולו בפיתוחי שמות וראשי-תיבות מטושטשים מרוב ימים. שני המטיילים ישבו על הספסל הזה, שגזע העץ שימש לו כמשענת, ושהו רגעים אחדים תפוסי יגון קל, ורק קצות אצבעותיה של הנערה לטפו למחצה בלי דעת את קצה כף ידו של העלם. פיינברג השיב גם הוא לבת לוויתו ליטוף של חיבה קל כזה, והודה באותו רגע בפני עצמו, כי הרגשת-לבו מצטרפת לגירוי של עצבון. לפני אילו רגעים, בהתכוננו לצאת לטיול היחוד עם הנערה, חזה לו בדמיונו נשיקות בלי דברים, בצל העץ הראשון אשר יאפיל עליהם בדרך טיולם, נשיקות שיש בהן מאש העלומים המתלקחת בפעם הראשונה, וגם ממסירות-התום של נפש האשה, העוצמת מתוך כליון לב את עיניה, הצוחקות ודומעות כאחד, ונשענת אל כתף מאהבה – – והנה הוא עם הנערה, בת הנכר הזאת, אשר השליטה אותו על גורלה בשעת הסער האיומה והנפלאה, על הספסל שכולו נקוד בשמות נאהבים נשכחים, תחת האלה הנאלמה, שצילה מרווה בלחשי אהבה ואשר רוחות הנאהבים ממשפחת הנערה מרחפים עתה בין עפאיה לאור הירח, והנה הם יושבים שניהם דוממים, תפושי יגון ומסורים לליטוף אצבעות – האם לא בו האשם, בעלם היהודי, אשר און לו רק לגירוי אהבה הראשון? ולאט לאט נלווה בנפשו של פיינברג לגירוי הרהורים הזה גם קסם הלילה, ליל אביב שלאחרי הגשם, חרישי וחיוור. מצב נפשו נעשה מרגע לרגע יותר נבוך, כמעט חולני; צירופי זכרונות מבית אביו ומסביבות-יהודים עלובות תעו בנפשו. הוא הרגיש, כי עליו להציל ברגע זה את נפשו מהשפעת העולם המסכן והקנא, שארב לו ומצא אותו גם פה, כשהוא יושב לאור הירח מתחת לאלה עתיקה עם בת אוקראינה האוהבת אותו. ואולם שפתיו כמו עבשו, והוא הוסיף ושתק, כאילו היה ירא פן יהיה ריחו של העולם המנודה ההוא נודף מן המלה הראשונה אשר יגיד לאניא.
“בוריס,” אמרה הנערה חרש, ליל האהבה הראשון לנו עתה – קחני לתוך זרועותיך. אני רק חפצה להיות אתך, אינני חושבת כלום."
היא נשענה בראשה לכתפו, ופיינברג, מדי העבירו ביד העברה ראשונה על שערותיה, לחש על אזנה:
“חכי רגע, זה עוד מעט יעבור.”
ואולם כרגע הוסיף בקול שנשתנה, בקול עמוק וקשה:
“אני כבר שלך, אניא.”
הוא הקיף את גזרת הנערה בשתי ידיו, ושניהם נשתתקו מתוך נשיקה ראשונה קלה, עדינה וממושכת. ולאט לאט נלחצו שפתיהם יותר אלו אל אלו, הגוויות התלכדו, ושני הלבבות, שכאילו חדלה הלמותם, נאלמו האחד מול השני. הנה נסגרו גם העינים והנשיקה עוד נמשכת, שפתי הנערה הרכות נחות בתוך מסגרת השפתים האמיצות של העלם, היונק את הפה שנתמסר לו מתוך צמאון לא נשבר, וידיו לוחצות ביתר עוז את היצור הרך והנאלם, שכאילו לא מילא עוד את כל קרביו במיץ החיים החדשים, הזרים והנפלאים. ואחר כך, כאדם ציחה-שרב ששבר את צמאונו במים חיים, השמיט פיינברג את שפתי הנערה מבין שפתיו, ומפיו התמלטה כעין קריאה פראית, קריאת נצחון:
“אל תיראי, אניא!”
הנערה, שראשה היה נשען עדיין אל כתף העלם, צדה את שתי ידיו, ושפתיה, הרטובות עוד מנשיקות האהבה, לחשו על אזנו:
“הן אתה תישאר אתי לעולם, אתי פה –”
היא נאלמה רגע לעתרת רגשותיה. והוסיפה בלחש:
"אחי והוא, איבן ניקולאיביץ, אוהבים אותך. הוא יהיה לך לאח. הוא נחמד, אבל רפה כוח הוא, ואתה תהיה תמיד אמיץ ועליז. הכל אולי ישתנה אצלנו בגללך.
נשימת הנערה להטה את לחי העלם, שישב עצום עינים ושקוע בהזיה כבדה ולוהטת. נדמה היה לו, כי איזה דבר-גורל קשה מתרחש ברגע זה, ועוד מעט וייגמר הכל, והוא יישאר איש חדש, דומם, ריק ויגע. והנערה לחשה בקול רך ויגע קצת שלאחר סערת נפש:
“ואולי – אתה יודע – אני הייתי רוצה שתאמין אמונה רבה באלהי אבותיך. בוריס, הן גם אז היית מביא לי לקרבן את האלהים בעצמו – –”
היא השפילה את קולה עוד יותר:
“הן את אבותיך אתה אוהב, בוריס?”
הוא התרומם בחפזה ובלב הולם ממקומו, במוחו רעמו בלי הרף המלים: “איש אין-אונים.” ואולם מבין שפתיו התמלטו הדברים הקרים:
“נתהלך קצת, אניא.”
הם התהלכו שלובי זרוע הלוך ושוב על פני השדרה.
“אניא”, התמלט פתאום מפי העלם כמעט שלא במתכוון, “לכי את אחרי!”
הנערה, שכאילו לא הבינה ברגע הראשון את הדברים האלה, לא ענתה כלום, ורק זרועה נשמטה מאליה מתחת זרוע העלם.
“בואי אתי,” הוסיף העלם בלחש ויחבק בידו את גזרת הנערה, “את הן רק נערה רכה ואוהבת אותי, תחיי באהבתך, ואני – מה יעלה בידי אם אני אחליף את עולמי?”
רגעים אחדים הוסיפו שניהם להתהלך בדממה, והנה נשמטה הנערה שוב מבין זרועות העלם ותישען אל אחד העצים. כל גופה רעד רעידות קצרות ותכופות.
“מה זה, אניא?” שאל העלם בקול רך.
“הנה אתה רוצה, אתה רוצה,” מלמלה הנערה כשהיא רועדת ולוחצת בחזקה את יד העלם, “הוי, אלי! –”
ופתאום הגישה הנערה את פניה לפני העלם, והוסיפה בלחש כמעט לא נשמע:
“הנה היא באה כבר, האגדה של הטחנה. אתה זוכר? עכשיו אתה רוצה להוריד אותי אתך אל המצולה”.
העלם התהלך רגע הנה והנה לפני הנערה, ואמר בקול כמתחנן:
“אניא, אבל אני רק אמרתי – –”
“אתה אמרת, אמרת,” חזרה הנערה כמו בפני עצמה על הדברים ותספוק את כפיה מתוך כאב נואש, “אבל איך יכולת, איך יכולת! הוי, אלי!”
היא נעקרה פתאום ממקומה, הקיפה את צוואר העלם בשתי ידיה, ותתיפח:
“אל תמשכני אחריך, בוריא, אל תמשכני! כולם אוהבים אותי פה, ואני רוצה להיות פה עמדך, אני אוהבת אותך!”
הוא נשק את עיניה הדומעות, ושפתיו, שהרגיש עליהן את טעם הנשיקה המלוחה, המיואשת, לחשו:
“תני לי לנסוע ליום או ליומים אל העיר, ואני אשוב אליך – וזה לא יהיה עוד, לא יהיה!”
הנערה לא דיברה יותר כלום והוסיפה להתיפח על חזה העלם, שניהל אותה לאט לאט לעבר הבית
ח
גם בבוקר זה, כמו בכל שלושת הימים שעברו מיום שובו מן ה“חוּטוֹר”, היה פיינברג שוהה על הספה שבחדרו והיה הוזה. באור היום הבהיר היתה עכשיו מרחפת לפניו רצועה ארוכה, ריקה ומאובקה, וזאת היתה דרך חייו העתידים. לעתים רק היה קם בזכרונו מה שעבר עליו בימים המעטים האלה, לבו היה נלחץ לרגע מתוך כאב מתוק, ואולם כרגע היה הוא בעצמו חוזר ומשליט על נפשו רגש הבחילה. לזה אין כבר תקנה. הוא היה מה שהיה – עלם יהודי ממשפחה מסכנה, נלעגת-שפה ועלובת חיים. ואולם הוא חונן בתלתלי ערמון ובשפתים מדברות גדולות. האם לא היה הוא בחיר-חיים? והנה הקרה הגורל לפניו את סגולותיו, והוא, העלם היהודי כבד הלב והמתחכם, עמד לפני הסגולות האלה וצחוקו הדל, צחוק העבד אשר איננו מאמין באשרו, על שפתיו! זה רק שלושת ימים עברו מן הלילה אשר התיפחה בת-הנכר העדינה, האצילה והאוהבת, על חזהו, ואולם האומנם אפשר לתקן את המעוּוָת? רק פעם אחת נפתחים שערי חיים חדשים. והנכנס בהם נכנס בראש מורם ובצעדי און, מבלי לעמוד בדרכו.
ואולם בחדרו, שעל חלונותיו היו מאפילות האֵלוֹת העתיקות, היה פיינברג מתכווץ על הספה מתוך רגש של ריחוק ושכחון, ובאוויר פינתו, שהיה חבוי שם בכל בוקר שעה אחרי שעה, היתה כעין ערפל מרחפת על גבו איזו הכרה לא ברורה, כי כל זה הן יעבור, רגש הכאב יסתלק מן הלב, ומשחק הגורל הפלאי ישאר לזכרון ולתנחומי-חיים.
הוא שהה גם בבוקר זה על הספּה ליד החלון, שענפי עץ עבותים חצצו בינו ובין אור היום, ופתאום התנער מחצי התרדמה, שהיה שקוע בה, אלא שלא התרומם ממקומו, כיון שהיה בטוח כי אנטון הוא הדופק על הדלת. אחרי רגע נפתחה הדלת ובפתח הופיע הדוקטור לבוב.
פיינברג התרומם בחפזה ממקומו, ומפיו התמלטה הקריאה:
“האדון לבוב!”
הדוקטור פסע פסיעות לתוך החדר, ועל שפתיו הופיעה בת-צחוק של נדיבות. ולמראה צחוק זה השרה גם פיינברג על עצמו את רגש האחוה ביחס אל האיש הזה, הרגש שנסתלק ממנו בימים האחרונים, ואמר מתוך לחץ לב:
“איבן ניקולאיביץ, הנה מצאת אותי!”
הדוקטור, לאחר שישב בקצה הספה, אמר:
“ואתה, בוריס סולומונוביץ, רואה אני אותך שוכב והוזה במאורת-הדוב שלך?”
“כפי שאתה רואה, איבן ניקולאיביץ. בבקרים אני מתבודד. אחרי הצהרים עבודה.”
“אחרי ה’חוּטוֹר' שלנו אתה זקוק להתבודדות,” הצטחק הדוקטור, ואחר ששתק רגע הוסיף:
“אתה משתעמם קצת, בוריס סולומונוביץ? הלא כן?”
פיינברג, שלא היה בטוח בכוונה הצפונה בדברי הדוקטור, היה תוהה ומחכה לגילוי של דבר מה. ופתאום, מבלי להתכוון לזה מתחילה, גחן אל הדוקטור ושאל בקול שנשתנה:
“ואננה פבלובנה –מה שלומה?”
הדוקטור לא ענה תיכף. ואחרי רגע, לאחר שנסתלקה בת הצחוק מעל שפתיו, ענה:
“היא משתעממת. היא מתגעגעת עליך.”
עיני העלם נצמדו לעיני הדוקטור, ורגע ארוך הביטו שני האנשים האלה איש לתוך עיני אחיו, מבלי הניד עפעף ומבלי דבר דבר. הדוקטור נבוך ראשונה, הסיר עיניו הצדה ואמר:
“וגם אני הייתי משתעמם שם בלעדיך. על פי דרכי אני הייתי משתעמם.”
פיינברג כיוון שוב את הרהוריו לרמז הצפון בדברי הדוקטור האחרונים. הגלוי הוא הדבר, אשר עבר בינו ובין הנערה, לפני האיש הזה?
“ואני חשבתי, כי אתם שכחתם כבר אותי,” הגיד פיינברג את הדברים שנוהגים להגיד במקרים כאלה, ואולם קולו נשמע לו לעצמו נמוך יותר מן הרגיל ורועד קצת.
רגע אחד שררה דממה, ופתאום אמר הדוקטור:
“שמע בקולי, בוריס סולומונוביץ: חבוש את חפציך וסע אתי אל ה’חוּטוֹר'.”
לבו של פיינברג כאילו חדל לרגע מדפוק, ואולם פתאום תקף אותו חפץ עז להביא כרגע לידי גילוי את הדבר, שהשיחה, המתנהלת בינו ובין הדוקטור, נוגעת ואינה נוגעת בו. הוא קרא:
“איבן ניקולאיביץ, לו ידעת עד כמה אני נבוך בימים האלה! הייתי נוסע אתך אלמלא, אלמלא – –”
הוא התרומם ממקומו והתחיל צועד הנה והנה לפני הדוקטור. ללבו של פיינברג רווח עכשיו, אחרי ההתחלה הקצרה של וידוי-נפשו, ובהתהלכו הנה והנה בצעדים מהירים וכל דמותו מביעה התעוררות לא רגילה, היה רק צורך אחד תובע בלבו – לדבר ולתת צורה יפה לגילויי לבו.
הדוקטור הסתכל בו רגע אחד בצחוק של עצב, ואחרי כן אמר:
“חביבי, בוריס סולומונוביץ, לא כדאי… האם זה הכל כל כך מסובך? לא צריך להתיאש – הן אתה בחור כל כך עליז, אינך דומה אלי – –”
דברי הדוקטור האחרונים הוכיחו לפיינברג, כי סוד אהבתו גלוי הוא לפני האיש הרך הזה, שהראה לו, לפיינברג, בימי ביקורו ב“חוּטוֹר” אותות של קרבת-רעים. העלם, שהוסיף להתהלך הנה והנה, לא יכול להבליג על סערת רוחו, ויקרא:
“איבן ניקולאיביץ, אני אינני כדאי לכל זה. קללת אבותי רובצת על נפשי –”
הדוקטור תפס את יד העלם, מדי עבור הלז לפניו, והושיב את העלם על הספה. אחרי רגע של דממה התחיל לדבר, וקולו היה הפעם יותר חזק וצלול:
“תן לי לדבר, בוריס סולומונוביץ, אל תפריעני. רואה אני אותך נבוך, דבר מה מעיק על לבך, אבל כל זה לא יהי שוה כלום, אם נשתחרר ממשפטים קדומים… אתה, למשל, אל תכחיש את זה, אני בטוח, כי הדבר הוא כן – מסרב אתה לשבת בקרבנו, משום שאתה חושד בנו… חכה, אל תפריעני. אתה אדם גא, כן הדבר, ואינך רוצה להיות אח לאנשים שיש להם ביחס אליך – נו, נגיד: משפטים קדומים. אבל שמע, מה שאני אגיד לך. אתה יהודי. אני, למשל, לא פגעתי מעולם בכבוד יהודים, אבל אני רוצה שיהיה הדבר ברור בינינו – הנני בן לעם הרוסים. האנשים הרוסים, דע לך, מן האיכר עד האציל, הם כולם ילדי האדמה, ורגש טבעי הוא אצלם להביט בחשד על איש סתם, על איש אינו בן לאדמה, בן למולדת. הנה אתה, אתה יקרת לי, ובכל זאת יש בלבי רגש טבעי, האומר לי: הנה האיש הזה הוא בוריס סולומונוביץ, יפה תואר הוא, נבון לב וישר, אבל הוא סתם אדם בוריס סולומונוביץ, לא יותר. הנה הוא סוד הרגש הדוחה, שאנחנו, הרוסים, מרגישים ביחס אל היהודים. אבל אני אמרתי לך את זה בשביל שתדע, שזה – הכל. הן עכשיו אתה בשבילנו לא אדם סתם, בוריס סולומונוביץ – –”
פיינברג הקשיב בדממה לדברי הדוקטור, ראשו היה מורד ובמוחו תעה ערפל. רק שתי מלים בודדות מדברי הדוקטור – “אתה הגא” הבהיקו בתוך הערפל הכבד הזה, ועיני רוחו של העלם נהו אחריהן. ולאט לאט התרחבו שתי המלים המזהירות האלה וימלאו את כל נפשו של פיינברג. הוא התרומם ממקומו ויעמוד לפני הדוקטור, כשעיניו מביטות בזה בצחוק קל של לעג.
“איבן ניקולאיביץ,” התחיל פיינברג, ודבריו יצאו מתונים וקשים מפיו, “אתה דברת כל העת על אודותיך. ואני?”
הדוקטור נענע בראשו וצחוק הנדיבות הופיע על שפתיו.
“חדל לך מפקפוקים, בוריס סולומונוביץ. האם לא הספקת להכיר אותנו?”
כעין רגש של רוגז התחיל לפעפע בלב העלם. הוא הפליט בקול נמוך:
“בין אותי למצער, איבן ניקולאיביץ. אני חפצתי להגיד: אולי צריך גם אני להשתחרר ממשפטים קדומים.”
“כיצד?” שאל הדוקטור. הצחוק נסתלק מעל שפתיו ופניו הביעו כעין התאמצות של כאב.
“אחת משתי אלה,” התחיל פיינברג, “או שאני, כמו שאתה אמרת מקודם, איש סתם, הנכון ללכת לכל אשר ישאהו הגורל, לכל מקום אשר ירמוז לו משם ברק-אושר, ואז הן לא כדאי הדבר להשתחרר בשביל איש כזה ממשפטים קדומים. ואולם אם גם אני אינני איש סתם, אם גם אני, בוריס סולומונוביץ, מתיחס לאיזו מולדת, לאיזה עולם, יהי העולם הזה עולם המחשבה, העולם של אצילות הרוח או עולם העדינות, אשר יתכונן בין האנשים, אבל אני איש מסוים, הקשור לעולמו, האם ברגע אחד ישתחרר איש כזה מן המשפט הקדום, המפתה אותו לקחת את האיש הנלוה אליו – נגיד, את האשה האוהבת אותו – ולפנות את ערפו אל העולם הזר – –”
פיינברג התכונן עוד להאריך בדברים, ואולם פתאום הבחין בפניו של הדוקטור, שנעשו פתאום לאים וקפואים. הוא הסב את פניו הצדה ויעמוד רגע אחד דומם וזועף. קולו של הדוקטור, שפנה אליו בדברים, הגיע אליו כמו מרחוק.
“אני לא הבינותי אותך ולא אבין אותך לעולם, בוריס סולומונוביץ,” אמר הדוקטור ויתרומם ממקומו. “אני הולך עכשיו.”
הוא החריש רגע, ואחרי כך הוסיף בקול יותר נמוך:
“הנה לך מכתב מאננה פבלובנה. אפשר שתחכם כשתקרא אותו.”
פיינברג, שהפנה את עצמו לקבל את המכתב מיד הדוקטור, הבחין שוב על שפתיו של הלז את בת הצחוק המפיקה נדיבות וטוב לב.
אחרי צאת הדוקטור נגש פיינברג אל החלון ויקרע בידים רועדות את המעטפה מעל המכתב
ט
פיינברג, מי שהיה סטודנט ועכשיו מנהל חשבונות ראשי בבית חרושת לשעונים בוורשה, ירד לפנות ערב מן המדרגות הצרות והמאובקות של הבית אשר עבד שם, ויעמוד בשער. מסביב המה הכל על פני משטח האבנים, וחלל האויר, מן המרצפת עד ראשי הבתים הגבוהים, האפיל כבר בדמדומי הערב, ורק מלמעלה, מעל לבתים האמוצים והכתומים, היתה פרושה עדיין שמלת האור השקופה של ערב האביב הכחול, ובהרות עננים דקים, ורודים וחיוורים, הבהיקו על פני כיפת התכלת הענוגה, שכעין עצב לא מובן, עצב של תמהון, היה שופע ממנה ומחלחל לתוך צנור האבנים הצר של הרחוב. פיינברג הוסיף לעמוד במבוא השער, כשהוא מסתכל בערבובית הרחוב בעינים קוצפות ותמהות, וקצה הברזל של מקלו מנקש בלי הרף באספלט של המדרכה. לסוּף, אחרי עמידה ממושכה, נעקר האיש הצעיר ממקומו והתחיל בצעדים מהירים עובר את הרחוב, כששפתיו רוחשות מתוך קצף כבוש:
“החיים של היהודים האלה! לעזאזל!”
הוא הרחיב עוד יותר את צעדיו, כאילו רצה לערות דרך הליכה מהירה זו את כעסו האצור, שלא ניתן להיגלות ושהיה מחלחל בקרבו זה חמש שנים. נדמה היה, כי אותו הרגש של אי-רצון ובחילה, שפיינברג נשא בקרבו במשך כל השנים האלה, ושגילויו היה יכול לעורר אצל אחרים רק לעג ותמהון, נתגלה פתאום בכל עוזו בנפשו, בערב הענוג הזה של אביב, בשער הבית הכתום והמאובק, בתוך המולת הערבוביה שברחוב-המסחר. ונתון כולו לרגש הבחילה, שתקף אותו, לא כיוון פיינברג את מהלכו לגן או לבית קפה, כדרכו בכל ערב בצאתו מן הקונטורה; הוא מיהר עכשיו הביתה, בעברו דרך הרחובות הרועשים והמלאים אנשים, בערב האביב הנחמד הזה, יותר מן הרגיל, ולרגש הבחילה שבנפשו נצטרפה עוד הרגשה של בדידות מוחלטת. רחוב אחרי רחוב עבר פיינברג, מבלי להסתכל בפני נשים ומבלי לישר את קומתו הכפופה קצת. רגש הכעס, שבתחילת צאתו מן הקוּנטורה הליט את עיניו כמו בערפל, התחיל עכשיו מעיק על לבו כמעמסה כבדה, והלב הכואב והנלחץ התחיל פתאום לערות זכרונותיו המדאיבים. פיינברג נזכר בקיץ ההוא שלפני חמש שנים, עת שיצא מן העיירה שבאוקראינה, הוא זכר גם את מצב נפשו בימים האלה, את החיבה המסותרת, שתחילה מתרקמת בלבבו ביחס אל העולם הזר, שהוא עזב אותו על פי חפץ לבו, הודות לאיזה קפּריז של נעורים, ואת רגש הבחילה, שהוא הקנה לעצמו לאט לאט בנוגע למסורת אבותיו ולכל מה שנתרגל1 אליו מילדותו. בוַדאי גרם לזה הרבה גם השינוי לרע שבא בחייו – הוא עזב באמצע הקיץ את העיירה, שהיתה צריכה לשמש לו מקור כסף בשביל הסמסטר של החורף, וגם למקום הוראה אחר לא נסע עוד – הודות למצב נפשו המיוחד שבקיץ ההוא. הוא נסע לבית אבותיו ונתישב שם לירחים אחדים. רגש של אהבה ביחס להוריו לא ידע פיינברג מעולם, ואולם אחרי אותו המאורע שבחייו התחילו מצטרפים לרגש האפּטיה שבלבבו גם תעתועי דמיון מוזרים, שאכלו את נפשו במסתרים. האם כל כך עזים היו געגועיו על הנערה אשר עזב? להפך, כעין מלנכוליה מתוקה היתה תוקפת אותו לזכר שעות-האהבה הקצרות, שעברו עליו ב“חוּטוֹר” באוקראינה. זה היה גורל טרגי ומפואר, שנטל לעצמו מרצונו, אבל לפני עיני רוחו היתה עולה לעתים קרובות דמותו של הדוקטור לבוב, אותו האיש העדין ורחב-הנפש, בן הגזע הבוטח, המאושר והשאנן. והן הוא היה יכול להיות לו לאח, לפיינברג. הגעגועים על האיש הזה השניאו עליו את הסביבה של היהודים, שפיינברג נשתקע בה למרות רצונו, מבלי אשר היה יכול להמשיך את לימודיו בווינה. ולאט לאט התפתחו בנפשו רגשות כמוסים של חיבה לגזע הזר, שהוא, פיינברג, היה יכול, אלמלי רצה, להיצמד אליו. וחמש שנים רצופות עברו עליו בגעגועי-סתר כאלה, נפשו היתה קלועה כל הימים בין רגשות סימפּטיה חבויה, שלא מצאה לה תיקונה, ובין תעתועי נפש של בחילה כבדה, שלא ניתנה להיגלות – כל אלה הרגשות שפרצו פתאום מלבו בערב אביב זה, ליד מבוא השער של בית הקונטורה.
הוא הגיע עד ביתו ולא העלה אור כשנכנס לחדרו, אלא השתטח באפלה על גב מיטתו ומסר את עצמו שוב לזיכרונותיו. רגש הקצף שבלבו נתנדף כבר ובמקומו באה מלנכוליה של אדם התוהה על שגיונות העבר. למה עיקם הוא בעצמו את גורלו? הן לא משום שהיה קשה לו להוציא את עצמו מן הכלל – הוא נטל לעצמו את הטרגיות הזאת משום שהיה אז צעיר וחולם והוא הגיד לנפשו: אני רשאי לקשט את חיי בזכרון נפלא ומיוחד, שאיש לא זכה לכמותו עדיין. ומי יודע – אלמלא המכתב ההוא, שהנערה שלחה אליו ימים אחדים אחרי צאתו מן ה“חוּטוֹר”, לא היה בא אוּלי לידי אותה ההחלטה – לעזוב את הנערה לעולם – ההחלטה שהיתה צריכה לשפר את חייו ושלא הביאה לו לסוף רק מפח נפש וערבוב של געגועים ובחילה. המכתב היה רצוף אהבה כל כך רבה, והוא רימה אותו, דוקא מכתב האהבה היחידי, שהשרה עליו, על פיינברג, את הכרת ערכו הנעלה – הן הוא ראה את עצמו, בשעת קראו את המכתב, כאדם המעלה, כאיש מיוחד ביפעת חייו. הוא זוכר עדיין את בת הצחוק של תוגה ועונג, שליוותה אותו אחרי כן ימים רבים, כשהיה המכתב כבר סגור ומסוגר בארגזו. המכתב הזה! כמה פעמים אחרי כך היה מוציא אותו ממחבואו וקורא בו, הוא נעשה בשבילו לסמל חלום נעורים, לזכרון רוממתו המסותרת. בעת הראשונה היה מרבה לקרוא במכתב, שנתמעך וניטשטש אחר כך מרוב ימים ושימוש, אלא שלאחרי כן היו ההפסקות, שבין קריאה לקריאה, הולכות ונעשות יותר ממושכות, עד שבאה ההפסקה האחרונה, שנמשכה זה כבר יותר מחצי שנה. בכל הימים הרבים האלה לא נגעה ידו בגזרי הנייר הצבעוניים, שנחו בתוך המעטפה הכחולה, מעטפה ענוגה של מכתב-אהבה. כן, הוא חדל כבר לקרוא במכתב ההוא, ואוּלם ריחו של כתב-האהבה נשתמר עדיין, ובכל פעם, כשהיה פיינברג זקוק לבדידות שבחדרו, היה הריח העדין מחלחל מתוך הארגז הסגור והיה מזעזע את עצביו של העלם. למה הוא שומר את המכתב הנושן והקרוע הזה? אלמלא השורות הבלות האלה היה הוא, פיינברג, פורש עכשיו, בערב האביב הזה, לאיזה גן או לבית קפה ולא היה נוטל לעצמו באפלת חדרו את העצבון שאין לו שחר.
הוא התרומם פתאום במהירות ממקומו, הדליק את המנורה והתחיל מחפש אחרי המכתב. בידים רועדות הוציא את גזרי הנייר מתוך המעטפה, אצבעותיו לטפו בלי משים את הגליונות שהצהיבו מרוב זמן, ועיניו השוקקות נצמדו, כמו בפעם האחרונה, אל שורות המכתב הבלות והכתומות. הוא עמד כך לפני המנורה הדולקת כשהמכתב בידו וכשעיניו נוהות אחרי שורה ושורה; ופתאום נראו לו המלים, שהיו כמעט כולן אצורות בזכרונו, כמחודשות ורעננות, והוא, מבלי שהתכוון לזה מקודם, ישב אל השולחן, תמך את ראשו בשתי ידיו והתחיל לקרוא את המכתב מתחילתו. בעינים קמות ופקוחות לרווחה גמר פיינברג את קריאת השורות האחרונות: “האם לא יקרה לך נפשי, אשר מסרתי אותה לך כולה בטחנה העזובה? אם כך הוא הדבר – אז סע לך רחוק, רחוק, לירכתי תבל ושכח אותי. כי לו אהבת אותי, לא היית נותן לי חלף כל מסירות-לבי את חלום התעתועים – לקפוץ אתך אל המצולה.”
מבטו של פיינברג היה צמוד עדיין אל השורות האלה, בעיניו נוצצו דמעות ורגש רך התחיל רוחש בלבו, רגש שלא ידע כמוהו זה כמה. הבחילה לחייו של עכשיו ורגש הגעגועים לעולם הזר – נתנדפו פתאום מלבו, ונשאר רק זכרון האהבה הקצרה והמתוקה, אשר עברה לבלי שוב. על שפתיו כאילו התחיל מחלחל פתאום מיץ הנשיקות של הנערה מאוקראינה, ותשובת-נפש ותאוות-בשר התלכדו ברגע זה בלב העלם לגעגועים עזים ולכליון לב כבד מנשוא. הוא התרומם ממקומו והתחיל מתהלך הנה והנה בחדר, כששפתיו לוחשות:
" – אלמלי, אלמלי – –"
הוא לא ידע בעצמו, אם הוא נקוט בנפשו על אשר עזב את הנערה, שמסרה לו את נפשה, או אם בז הוא לעצמו על אשר לא יכול למשוך את בת הנכר, אשר לבה רחש אליו אהבה. הוא רק הרגיש, כי צר לו, צר עד מות.
הוא נגש אל החצר והוציא את ראשו החוצה, אל החצר המרובעת, הכלואה בין קירות החומה הגבוהה. השעה היתה כבר מאוחרת, לעתים היו רק מנקשים צעדים בודדים על פני מרצפת האבנים, וריח של טחב התרומם מתחתית כלוב האבן, ששררו בו בשעה זו אפלה ודממה. פיינברג הרים את עיניו למעלה אל כיפת התכלת הזרועה כוכבים, ועמד כך שעה ארוכה, כשהוא מסור כולו להוד הלילה שמלמעלה ואל היופי הרחוק מימי נעוריו. ופתאום, מתוך לב מלא יגון וגעגועים, נענע פיינברג בראשו להרהור המוזר שנולד במוחו:
“אני רוצה לנסוע שמה, אני רוצה לראות אותה.”
והחלטה זו חזקה בלבו כשקם, אחרי נדודי שינה, למחרת הלילה ההוא. הוא הקדים להשתמש בשבועיים של חופש, שהיה מקבל בכל קיץ, ויסע.
מתוך העגלה שהעבירה אותו, בדרך אל בית המלון, על פני השוק, הבחין פיינברג בשלט שעל גבי החנות של יעקב אברמוביץ, והוא החליט בפני עצמו, כי אין טוב לפניו מלבקר בראשונה את היהודי החנוני הפיקח הזה, שבודאי ימסור לו, לפיינברג, את כל הידיעות הנחוצות בשבילו. הוא לא השהה את עצמו בבית המלון ויצא מיד ללכת אל חנות הגלנטריה, שהיתה גם היא חביבה עליו לפנים, בימי שבתו בעיירה זו. בדרך, מדי עברו על פני השוק, הסתכל פיינברג בכל אשר מסביב לו, ונדמה היה לו, כי כלום לא נשתנה פה, וכי גם קן-חלומו, אשר עזב לפני חמש שנים, לא נהרס עדיין. ללבבו הוקל פתאום, רגש המועקה של זרות ובדידות נסתלק ממנו גם הוא לאט לאט, ובצעדים מהירים ובטוחים נכנס פיינברג לחנותו של יעקב אברמוביץ.
הוא לא מצא שם איש, רק נער קטן משרת היה מנמנם מאחורי שולחן-המכירה. פיינברג, שהתכוון לחכות לבעל החנות, נשען אל שולחן-המכירה מול הדלת הפתוחה לרווחה אל השוק. רגעים אחדים עברו עליו מתוך עמידה זו. שלוות הזוהר שעל פני המגרש השוק, הדממה האפלולית שבתוך החנות הנמוכה ונחרת הנער, שנרדם שוב, השרו על נפשו איזה רגש כבד של אי-מנוחה ובדידות. והוא, בשביל שלא למסור את עצמו לאפטיה של יאוש, היה חוזר ומהרהר:
“אני רק רוצה לראות אותה, רק רגע!”
ופתאום נשמעו קול צעדים ודברים על פני מרפסת הקרשים שלפני החנות, ואיש ואשה נכנסו פנימה. פיינברג הכיר בסקירה ראשונה את אננה פבלובנה, אף על פי שלראשה היתה חבושה מגבעת של גברת כבוד ופניה, שחן העלומים לא נמחה מעליהם, נעשו יותר עגולים ומלאים. פיינברג נשאר מסומר במקומו, כשחצי גופו כפוץ ונשען אל שולחן-המכירה. דמו הלם ברקותיו ושפתיו יבשו ברגע אחד להרהור החרדה:
“היא תכירני, עוד מעט ותכירני.”
אננה פבלובנה העיפה מסביב את עיניה, כמבקשת את בעל החנות, ואחרי כן פנתה אל פיינברג, מבלי הביט ישר אל פניו:
“האפשר לראות צעצועי ילדים?”
פיינברג, בעינים עצומות למחצה, מלמל בקול צרוד:
“בעל החנות איננו – –”
הוא עצם עוד יותר את עיניו, ומתוך אפלת נפשו עלתה כעין הכרה ערטילאית:
“זהו בעלה, זהו האיש – –”
בן-לוּויתה של אננה פבלובנה, שהיה לבוש בגדי שרד, אמר בקול רווה ועמוק, המצוי אצל פקידים שבערי השדה:
“בואי, אננה פבלובנה, אנחנו ניכנס אחר כך, כשיהיה יעקב אברמוביץ.”
הם יצאו, ופיינברג נשאר במקומו, כשחצי גופו כפוף ונשען אל שולחן-המכירה.
-
“שנת!רגל” במקור המודפס, צ“ל ”שנתרגל“ – הערת פב”י ↩
מות הזקנה
מאתיעקב שטיינברג
א
בשעת חזרה מבית-הכנסת היה יוסילה הולך וצועד ליד הסבא, כשהוא מנקש מתוך רצון ומקור במגפיו הכבדים משלג. אולם במסדרון הבית, שהקור החשאי נדמה שם יותר חזק מאשר בחוץ ובמקום שהעלטה היתה ספוגה פרישות של ליל שבת, עמד הנער תוהה וממתין לסבא, שהבריח את הדלת במוט של עץ, והיה מנער בינתים את השלג מעל רגליו, כשהוא נשען אל חבית המים הטעונה גלידי קרח מבחוץ. בפתח הכּניסה לפת אותו כעין רטט של פחד, ואז נלחץ יוסילה אל זקנו כשהוא צועד בצעדים כבושים דרך המטבח, במקום שהפתילה החשופה מחֶלב הטילה מתוך דפוס של טיט את אורה הגווע. אחר כך היה צריך לעבור את הפרוזדור הצר, אשר לפני חדר-האוכל, ששם היה מפעפע כבר החום השופע מקיר התנור הלוהט, ואז פיגר הנער ללכת מאחרי זקנו, לבו לחץ בקרבו ודמיונו צייר לו, יותר ברור מאשר בלילי שבתות אחרים, את משכב הכסאות המוצעים לשנת לילה, במקום שבימות החול היה כובש את עצמו לשינה רק אחרי היסמר בשרו מקור בחנות-הסוכה של זקנו, ששם הוא שוהה מדי לילה עד שעת הסגירה המאוחרת. אך את ברכת-השלום של שבת מקדים הוא לאמור לפני הסבא. אומר יוסילה את ברכתו בפה מלא ומתוך נחת לב, משום שהוא מבחין ברגע זה בנרות השולחן, שנפחתו רק עד חצי קומתם, ורק ה“שבתא טבא” של הזקן, אמירת שלום עיפה של יהודי פשוט, נבלעת בקפלי מטפחת הצמר, שהוא מתיר אותה מעל צוארו מתוך גניחות שיעול. וגם הסבתא חיה, כשהיא נענית לשניהם, נשמע קולה כבא מתוך עיפות או כקול שנשתנה משום-מה; ועוד מעט, כשהיא קמה ממושבה לרגע אחד ומבלי כוונה, היא נוגעת באצבעותיה בבקבוק המאדים עד חציו מיין, כאיש שנזכר ולא ידע במה, וכשהיא חוזרת מיד לשבת על מקומה, היא מגידה עוד פעם: “שבתא טבא, שנה טובה,” וקולה כבר צלול, והיא מביטה אז אל אמה, כשהיא סוככת בידה על המצח, בכדי שתיטיב לראות פני הזקנה השרויים בצל הכר. ואולם האם הזקנה, שמתוך תשישות זיקנה ומחפצה להכעיס היא שוכבת כל הימים על מיטתה, עונה עכשיו לבתה מענה מלא על ברכת-השבת, מענה מלא ועוד כעין תוספת לו: “שבתא טבא, שבתא טבא לך!” ולקול זה, הנוח שלא כדרכו, מתפשט דבר-מה בלתי רגיל על פני הבית. ואולם אחרי כל רגע שהוא תתנודד כבר האם על משכבה מתוך גניחה מתרעמת:
"אני חשה לקרירות – את הדלת, את הדלת! – – "
כל היום היא מתרעמת, זקנה זו, ואף הסבתא חיה תדבר אתה תמיד דברי קרי, ואולם לתביעת ההבל של גל העצמות החי נענית עכשיו הסבתא מתוך פיהוק ממושך, כאשר יתענגו לפהק בלילי שבתות הנשים הזקנות, השופכות את כל עונג שבתן ואת העונג של כל החיים בפיהוק הנאה ממושך, שסופו אנחה קצרה וחטופה; ותיכף ומיד, כמדירה עצמה הנאה מפיהוק-השבת הערב הזה או כאדם המרגיש אחרי אוכל מתוק טעם תפל בפיו, אומרת הסבתא חיה לבעלה, כשהיא מתכווצת מתחת למטפחתה:
“כבר זמן לקדש?”
יוסילה שפרש רק באמצע קיץ זה מבית רבו, מעלעל עכשיו בסידור-התפילה של הסבתא, ומטיל מתוך אמירת הפזמון של קבלת-שבת כעין רמז של תוכחה קלה בפני הסבתא, הדוחקת את רגעי ההמתנה החמודים שבשעת הזמר של “שלום עליכם,” ואינו נמנע בכל זאת גם מלגרום נחת-רוח לעצמו, כשהוא מונה את החרוזים מתוך יראת-שמים של ילד; והזקן מצרף אף הוא מתחילה את קולו העכור, הניגר בלי חליפות, לקול הילד המזמר ואולם עוד מעט והוא משתתק מתוך הליכה מפינה לפינה על פני החדר; אך טיול רצון זה שבין קיר לקיר, שיהודי טועם את טעמו הטוב בליל שבת מתוך מצמוץ עינים בזוג הנרות, המרעידים רמזי אור שלום על פני המפה המשומרת, טיול-ההנאה הזה מתנדף פתאום כמו מאליו, והסבא נשאר עומד ליד השולחן, מסתכל בעינים קפואות בשלהבת הנרות, כאיש אשר לא ידע את נפשו, עד שמבטו נטפל לסוף לקצות אצבעותיו, שקשקשות של דגים-מלוחים מנצנצות מעליהן; רגע הוא מעסיק את דעתו לקלוף את שרידי החול האלה מעל הצפרנים, ואולם בעוד רגע הוא מסב את ראשו הצדה, ומתוך עקימת פנים שיש בה משהו של צער, הוא מתפלא, כשאר אנשי הבית, לדברים הכבושים שהאם הזקנה משמיעה כלפי עצמה, כשפניה מוסבים אל הקיר:
“שוב אני חשה לקרירות – לוּ ישבו כבר אל השולחן – – השולחן – –”
ואולם דברים אלו יכולים להשמע גם כמלמול של סתם תרעומות, השכיח בפי הזקנה, והסבתא חיה מטילה כנגד האם אמירה של תוכחה, שאף היא, אמירת קרי זו, יכולה לצרום את הלב בסתם ארס שבה, אותו הארס שלא לצורך שגורמת אותו הזיקנה המשמשת ובאה כבר גם על הסבתא; ולסכסוך דברים רגיל זה מרגיש הסבא כעין רווחת-הלב, והוא משפשף מתוך הנאה בקשקשת האחרונה הדבקה לקצה אצבעו ומשיר אותה, כמו מתוך כוונה גלויה, לעבר מיטתה של הזקנה. ותואר השבת הנכון שב להיות בבית: אחרי הסבא מקדש יוסילה בעל-פה על הכוס, וקולו הצלול נשמע כמפשר בין החיים של הזקנים, הנוטים מדי רגע שלא מדעת מעל הדרך הישרה; גם את פרוסת “המוציא” יגיש יוסילה לזקנה, הולך הוא גם אחר כך בשליחות הסבא ומוסר לזקנה את חתיכת החלה, המתרפקה בתוך כף ידו כרמז רך וחי של ילדות, ואולם כשהוא חש את מגע האצבעות הקטנות והחומות, המנצנצות לרגע מתחת לשמיכה, אז אובד מאליו כל העונג של הילד, ואל השולחן יושב אחר כך יוסילה כמבויש או כנפחד, וראשו מורד על גב הצלחת אשר בה הוגש לו חלקו בדגי השבת, ואשר הסבא, הנהנה לבצוע את הפת בסכין שנשחזה מבעוד-יום, הניח לו בקצה של צלחת זו חתיכה אמצעית של חלה רכה, שעדיין צמודה אליה מלמעלה הכותרת השחומה המגרה את עין הנער.
בחדר שוררת דממה. יוסילה וגם הסבתא, שיצאה אל המטבח, גמרו כבר שניהם לאכול את הדגים, רק האם הזקנה מטפלת עוד מתוך שכיבה לחצאין בעצמות שבצלחת, והזקן אף הוא מלקט עדיין בנעימות את השיירים של ראש הדג. החתולה השחורה, שימי דורות חתולים עברו עליה בבית הזה, מטילה את עצמה לארץ, כשהיא קופצת קפיצה חשאית ממקום רבצה ליד התנור החם; את שאון הקפיצה קולטת רק אזנה של הזקנה, ומעל משכב הדרגש נשמט כמו בלי כוונה עצם דק מבשר הדג; החתולה מתמתחת ליד המיטה, תולה את עיניה הכתומות בפני הזקנה, ושתיהן מסתכלות רגע זו בעיני זו, לא לשם הבנה, אלא כמו שנצמדים לפעמים מבטי ילדים קטנים: מתוך ריחוק הדעת וקרבת הלב כאחד. ואולם הזקנה, כאילו הקדימה היא לקבל בחזרה את השגתה, השגת בת אנוש, זורקת פתאום עצם בפני בת-זוגה האילמת, כמתכוונת לגרש את החתולה מעל פניה:
“סורי! אין כוח לסבול ממנה…”
והסבתא חיה, שבאה ברגע זה עם הקדרה בידיה, רואה הכרח לעצמה להקניט את האם:
“כבר עם החתול…” ואת מעט המרק מגישה לה היא בעצמה דרך פיוס בתוך קערה עמוקה וקטנה. ועוד מעט וכף-האוכל של הסבא תנקש פעם אחרונה בקערה, ובנערו את זקנו תולה הזקן את מבטו בפני אשתו, שעינה האחת עצומה ברגע זה מתוך נמנום; עיני הסבא ממצמצות, כאילו לא ערב המאכל לחכו, או כמו לוּ יחפוץ להגיד דבר-מה ואשתו נאלמה לבלי תת אוזן לדבריו; ואולם פתאום מתחילה הסבתא חיה לגנוח: “אח, אח,” מוציאה היא גניחה אחרי גניחה, ידיה מוטלות על חזה ועינה האחת פקוחה עדיין… יוסילה מעורר אותה מתוך עקשנות: סבתא! סבתא! והסבתא מתנערת כרגע, כאילו לא קרה אותה דבר, ויוסילה אומר בחשאי מבלי אשר יכוון מקודם את מחשבתו:
“ליל-שבת שלא היה כמותו”.
יוסילה משתתק ומתבייש, והסבא נפטר מן הצורך שהרגיש להגיד דבר-מה, כמו לוּ השיח הנער את הרהור הלב שהצר לו, לזקן. ותיכף אחרי זה פותח הזקן ב“כל מקדש,” כשהוא משתף באמירת הזמר גם את יוסילה, שאינו מוסר באימון גמור את קולו המסתלסל ברשות הפזמון הקשה הזה, שבין חרוזיו מסתבך עוד מעט גם הסבא בעצמו; ואולם הפעם הזאת אין הסבא פורש מתוך הרחבת דעת דוממה לישיבה ארוכה שבין המרק ובין תבשיל הבשר, זו הרחבת הדעת שכעין יד חשאית פורשת אותה מדי ליל שבת על פני לבבות צנועים של יהודים, שנתמעטה בהם דמות החיים; גם את זקנו מנער עכשיו הסבא בתנועת יד שיש בה מקוצר-רוח, והוא תובע את אשתו לגמר סעודה:
"הגישי את הבשר.
וכעין בת-קול נשמע פתאום דיבור חשאי:
“חיה’לה הגישי את הבשר.”
כל המסובים יושבים בלי ניד מסביב לשולחן, לבם רך כמו בעת שמתבישים לבכות, ויוסילה מאהיל רגע ארוך על עיניו כשהוא מביט לעבר מיטתה של הזקנה; מכיר הוא הנער, כי כעין דבר ידוע לו מכבר נקרה עתה להיות בבית: אותו הדבר נהיה ברגע אחד קצר, כה קצר כמו הגבול אשר בין תקופת חיים אחת לשניה. הוא עמד אז ושיחק באגוזים עם חבריו, ונהנה הנאה מרובה מן המשחק הנלהב האחרון הזה, שחל עם פנות יום החג האחרון של סוכות, בדרך עברו תבע אותו אז הסבא לתפילת המנחה, והוא, יוסילה, מדי עמדו גחון על גב חריץ המשחק, סלק את עצמו מתביעה זו מתוך סרוב של ילדות: “אני משחק באגוזים!” והוא נתבייש אז לדברי עצמו, וכף ידו הקמוצה לא השמיטה את זוג האגוזים המיועדים לזריקה. הוא בוש לבכות, אולם גם ידוע ידע, כי לא יוסיף כבר עד עולם להגיד כדברים האלה, והלך מתוך רצון של הכרח אחרי הסבא… – ועכשיו יודע יוסילה בנפשו, כי הפה פולט לפעמים דיבור אחרון כזה, ברגע אשר יחדל דבר-מה להיות; ואולם אין הכרה כבדה זו נעצרת בתוך מסכת הרהוריו הרכים של הנער, ויוסילה נשקף מתוך בקשת פתרונים אל פני הסבא, אבל אין הוא יכול להבין את הרשום על הפנים האלה, כמו לוּ נתקשה בכתב אותיות שנתרחק מן העין, ובכל זאת דומה לו, כי יש דבר-מה כמוס גם עם הזקן, משום שהלז זורק לו משלו שיירי בשר ואומר לו לנכדו מתוך רוגז קל, כמו יתן לו צו לסור מאיזה דבר:
“אכול!” וידי הסבתא חיה רועדות כשהיא גוררת לתוך הצלחת חוטי בשר בשביל האם הזקנה.
ואחר כך, כמו בעת אשר תהיה הרווחה, נאכל לפתן שזיפים מתוך הנאה ובפיצוח גרעינים, ומבלי אשר יגישו ממנו גם לזקנה, שכבשה בכר את פניה הצומקים, הסמויים עכשיו מן העין… כשהאם שוכבת נוהגים שלא לתבוע אותה לחלק תבשיל, ועוד מעט והקערות מנקשות האחת על גב השניה, והסבא משפשף עוד קשקשת אחרונה מעל האצבע כשהוא נוטל את ידיו במים אחרונים. כשהוא הולך ומגיד את ברכת “רצה” של שבת אז ידמה לו רגע אחד, כי היה חש תענוג של גן-עדן אלמלי התמתח כבר במיטה מתחת לכסת הנוצות; ואולם יוסילה מסלסל את ברכת “רצה” העדינה בנעימות כל כך רכה, עד שהסבא מפסיק באמצע, מכוון ואינו מכוון את לבו לזמרת הנער, וכשזה נלאה אחר כך למצוא את הפסוק שהפסיק שם, הוא מדלג בבת-אחת עד למחרוזת של חרוזי “הרחמן”, ובלחש קולו המהלך בלי חליפות הוא כופה את הנער, החש פתאום כעין צורך של בושה, למהר ולהגיד אף הוא את ברכת המזון. ואולם בחרוז “הרחמן” נוהג פתאום הסבא סלסול שלא מדעת, חוזר ושונה את אמירתו, מטעים אותו מתוך זמרה של כליון לב עוד פעם ועוד פעם: הרחמן, הרחמן… ככה יקרה לאיש אשר יעבור לפני ערים מרובות, במהרו למקום מקלט אשר ינוח שם, כי יביט בשוויון-נפש אל השמות החרותים על פני התחנות הזרות, ורק כתום הדרך ייצמד פתאום מבטו לפינה מעולפת קסמים, ולבו יערוג אליה כרגע כאל אושר אשר לא ניתן להתקיים. – והסבא נפטר בקימה מן “הרחמן” האחרון וגומר את ברכת-המזון כשהוא מטפל ביחד עם נכדו לסדר את הכסאות למשכב לילה; הסבתא חיה מביאה את הכר בשביל הנער כשהיא מסיימת את הפיהוק שלפני שינה, והסבא גורר אחר כך את חצאי הדלתות של חדר-המשכב בכוונה לסגרם, ואולם כמו בכל לילה הוא אינו מביא אותם גם עכשיו לידי סגירה מעולה. הסבתא חיה יוצאת שוב לראות בשכיבת הילד, מרימה את קצות המפה של השולחן, אשר בינו ובין הקיר נקבע מצע הכסאות של יוסילה, והיא מכניסה את השמיכה מתחת לרגלי הנער… מסביב היתה כבר דממה. הזקנה מתנערת פתאום ויושבת רגע גחונה על משכבה, ואולם יוסילה מתחפש כמביט אל הנרות, אשר ניתן להם לדלוק עוד הרבה זמן.
ב
ככל יציר אדם בטרם ינום את שנתו, יוריד גם יוסילה בין חיים ושינה את המסכת של ציורי דמיון קלילים, המתנועעת לפני עיני רוחו ומשיבה עליו תנומה. מבעד רקמת הדמיון הדקה נשקפת שלהבתם של זוג הנרות, שנשארה להם עוד שעת קיום ארוכה, שתי לשונות האור מתמתחות לרצועות ארוכות, המתערבות בעוד רגעי מספר זו בזו ונהיות למסילה ארוכה אחת, והנער שט ומחליק על פני משטח הזוהר, הרועד ומתפשט לכמה עברים. כה חלק הוא עור בשרו של יוסילה, עד כי הוא חש ואינו חש בו, ובעוד רגע ילך גם האור אשר מסביבו הלוך וחוור, נמוג הוא לבסוף ומתערב בתוך החלל כמים המתערבים במים, ויוסילה שט על פני בליל אור ועלטה זה כה קל, כה חרש כמו אוויר הצף בתוך אוויר, עיניו עצומות לבלי לראות, לבו נשתתק לבלי לחוש, ואולם כעיגול של אור רמיה הצף לפני העין הסגורה, כך רועדת המולה קלילה, שאין לה חליפות, מסביב לעור הנער אשר נסגר על בשרו; על גופו של הנער, שידיו מונחות בלי נוד על ברכיו, נסגר העור רק כדלת-חוץ, הסגורה כבר בזמן שפנים הבית לא נכנס עדיין בשלמות לרשות השינה, ורגע כמעוף עין יקום להיות בבית כגבול בין לילה ותרדמה: כל אנשי הבית שוכבים כבר, אסורי שנה או אחוזי תנומה; הדלת אשר אל הרחוב סגורה על מסגר, ורק האחד, אשר לא נרדם עדיין, עלול לקבל חרדה מכל ניד של תריס, וכמקרה הזה יקרה עכשיו גם את יוסילה: משהו אחד יש עדיין בקרבו העלול לבוא לידי חרדה; דבר-מה נוגע פתאום בו נגיעה כל שהיא, ריסי עיניו מתרוממים מתוך רעד קל, והנער מתעורר.
הנער פוקח את עיניו. וכשגופו כפות עדיין לתנומה וידיו מוטלות על ברכיו כבדלות בפני עצמן, הוא מעיף כבר את העינים לעבר מיטתה של הזקנה; יוסילה תמה אמנם על הבטה זו, אך מצטער הוא בכל זאת על שאיננו מבחין אם עצומת-עינים תשכב הזקנה ברגע זה; ומיד מתהפך הנער מצד אל צד, מתמודד מתוך רעש בכל גופו, כאשר הסכין לעשות מדי עלותו בימות החול על משכבו, רוצה הוא לבוא לידי הרהורים מרפרפים, כרגיל אצלו תמיד בשעה שהוא שוכב ומחכה במנוחה כי ירדם, ואולם כל הקטנות, שהרהוריו מטפלים בהן עכשיו, אינן מצטרפות משום-מה לוילון אחד החוצץ בפני העינים. יוסילה מתאפק רגע להבחין את הפלא שבנפשו, תמהון זה, ככל תמיהת ילדים, עובר חיש מהר לרגש של צער, ויוסילה דומה לחולה המוטל במכאוביו וזכרון מחלתו אינו אתו; אך כאילו מי-שהוא נעלם מרחם פתאום על הנער ומעלה לפניו את זכרון הבאר העזובה אשר על מגרש השוק, – אותה הבאר, אשר כל דלי המשולשל לתוכה יינגף שם באבן וישוב למעלה ריק בלי מים. יודע יוסילה בנפשו, כי באר זו באה להמשיל על דבר-מה, ואולם גוו, המתענה מנדודי לילה, תובע אותו לצלול פעם בפעם בתוך נבכי השינה ולהינגף שם באיזה דבר קשה ומכאיב. ובהתהפכו מצד אל צד יחוש הנער פעם ראשונה בחייו, כי רע לו, ויודע הוא, אם כי לא ברור עדיין לגמרי, כי לבדו הנהו עם הרעה אשר באה עליו; ואולם דרכו של הילד להושיט יד אל הדבר הקרוב אליו, גם את הטוב וגם את הרע תולה הילד רק בדברים הקרובים אליו בכדי ראיית-עין, ונפשו של יוסילה יונקת עכשיו משארית ילדותו, שכאילו נתלכדה בקרבו לגוש אחד בטרם שתסתלק; וחטיבה אחרונה זו של ילדות נמשכת מתוך תרעומת כלפי משכב הדרגש אשר מנגד. הנער מושיט את שתי ידיו למול הזקנה, אגרופיו קמוצים כנגדה, עיניו פקוחות לרווחה והוא סוקר מתוך התאמצות יתרה את הפנים הכתומים, שאור הנרות משוה עליהם כעין דמות חדשה ומפחידה, כמו רוך של ילדות נסוך עליהם עכשיו, ודומים הם הפנים האלה גם לעלה נובל שנשר ומתרוצץ לעין השמש. וכמו ילד, אשר בהביטו לפעמים אל דבר שאינו שייך לו יחלוף פתאום רטט של כאב ביצורי פניו, ותבע ללכת אל אמו או יילחץ אל מי-שהוא אשר יאחז בו ברוך, ככה יהיה גם עם יוסילה אחרי אשר ירבה להסתכל בפני הזקנה המוזרים: נפשו תקוץ פתאום במראה הפנים האלה, שאין בהם עכשיו כלום משלו, ומתוך תנועת ילדים הוא מעוה את שפתיו ולוחש תלונה חשאית קצרה: “לא צריך!”
ופתאום, כאילו עם לחש המלה האחרונה נסתלקה ממנו שארית ילדותו לבלי שוב לעולם, מרגיש יוסילה חולשה גמורה בכל בתי נפשו, והוא רובץ על משכבו מתוך הכנעה של אדם מבוגר, את פניו הוא מסתיר בתוך כפות ידיו, כאילו הוא מצרף גם את הידים אל ישותו, הדורשת שלמות בשעת הצער הראשונה, וכאילו בא לידי גילוי הסוד, כי בודד הוא החי בשעת הרעה ורק את שלמות עצמו הוא מבקש אז. בעד האצבעות המפולשות מוסיף עוד הנער להביט אל עבר משכב הדרגש של הזקנה, ומתוך צמצום של כל החושים, אשר יתהוה אצל כל איש גדול בשנים בשעה של אסון, הוא מסתכל בזקנה הנאלמה, שחורי עיניה, לא סגורים למנוחת שינה ולא פקוחים לרווחה של חיים, מצערים את יוסילה כדמות דלתות סגורות ולא נעולות של חורבה עתיקה, המעולפת תעמולה. וזמן-מה ישהה ככה הנער. על פניו נסוכים עינויי סנוורים רעים, כאילו צער ילדות ומכאובי אנוש מעורבים עכשיו בנפשו. אולם לאט לאט, כשהוא מתמודד בזהירות ונשאר לסוף שוכב אפרקדן, תרד עליו כעין מרגעה, ומכל חושיו הוא מרכז רק חוש אחד, כאשר יעשה אדם בשעת עיפות של יגון קבוע – הוא שומע.
בפעם הראשונה בחייו הוא משיג את גילוי העולם הבא מתוך הדממה, יודע הוא הנער להבחין עכשיו את השקט הנישא על פני שקט, וכשהוא שוכב אחר כך כשידיו נתונות מתחת לערפו, כאיש גדול בשנים שהפקיר את עצמו לנדודי שינה, ופניו הגלויים מוארים באור העינים הצלולות, המזהירות מתוך מחשבה, אז יבין יוסילה ראשית בינה, כי יש עולם הקיים בפני עצמו וכי הוא, הנער, בודד הנהו בעולם הזה.
יוסילה מרגיש את עצמו בודד בתבל, אשר יראה עכשיו בעיני רוחו את גדלה; וכעין רגש של תקלה שאין לה חזרה עולמית לוחץ עכשיו את לבו, המטופל לכאורה בהרהורים קלים. הוריו הזקנים נדמים לו ברגע זה כרחוקים ממנו מרחק אשר לא ישוער, השעון מתקתק בתחום עולם זר, ורק ראשה המצומק של הזקנה קרוב הנהו משום מה אל יוסילה. והנער אינו תמה על זה. וגם פחד היא איננה מטילה בו כבר, זקנה זו שהתכווצה על משכב הדרגש שלה מתוך פרישות של זיקנה מופלגת, ובכל זאת יודע יוסילה כי הפחד קיים ואורב לו, והוא תוהה מתוך מנוחה שאינה בת קיימא, כאדם הירא את החשכה ושומר בעיניו את האור ההולך וגווע בחדר ריק. ויוסילה, כמבקש להחבא מפני המוראים המתרחשים לבוא עליו, מתכווץ מתחת לשמיכה אשר הרים אותה עד למעלה מעיניו, ואולם דרך עפעפיו המפולשים הוא שולח מבט בוחן כלפי מיטתה של הזקנה. לאט לאט הוא מוליך את מבטו, החל משתי כרעי הדרגש הנשענות אל חצאי הדלתות של חדר המשכב, ומתוך נשימה עצורה הוא הולך וסוקר בזהירות לאורך כל הדרגש; ואחר כך, מתוך יראת רז של אדם החש רק בצלו של השונא האורב לו, מוסיף יוסילה להוליך את מבטו עד למראשותי הזקנה, ופתאום, מתוך חרדה חטופה, כה מהירה עד כי זעקת הפחד הצמודה אליה תמוג בטרם שתתפרץ מן הנפש, יסתובב עליו ראשו על הנער, כמו לוּ נפל מבלי ראות לתוך בור; ואחר כך, כשהוא שוכב שוב בעינים פקוחות לרווחה ומבלי הניד אבר, מביט יוסילה הבטה ממושכה למראשותי הזקנה, ונדמה לו, כי הקיר, אשר מראשותי המשכב נשענות אליו, נעתק ממקומו עד למרחוק, ואינו משמש כבר חיץ בפני מבט השגתו, אשר הוא שולח עכשיו עד למרחקים. הקיר אינו חוצץ כבר בפני השגתו, והנער מרגיש, כי העולם שהתוודע אליו לפני זה מתוך גילוי של דממה, חדר פתאום בעד הקיר ויהי לבליל אחד עם משכב הראש המפחיד; וגם מבטו אינו פוגש כבר כל מעצור, והנער מביט עד למרחקי אין גבול, אף על פי שאינו רואה כלום בעיניו; וזה גורם לו מצוקה ללא הכיל, הכרה מוזרה זו של הנער, כי הוא אחד ונבדל מסביב לו הכל מגולה ופתוח לאין חיץ וגבול. ובגדול הכאב עד לקוצר נשימה, מתנער פתאום יוסילה ממקומו ויושב על משכבו, מוריד מעל גבו בתנועה מהירה את השמיכה, ומתוך חפץ עז, הכופה אותו להיטמן במקום מחויץ וצר, הוא נשמט ברעש לארץ.
הוא נשמט מעל משכבו מבלי אשר ידע את הנעשה אתו, וצועד הוא מבלי לחוש את הקור הלופת את מערומי רגליו. הוא הולך ומתאפק וצועד שוב לעומת מיטתה של הזקנה, ומדי לכתו, מתוך הרגשת הקרירות שברגליו, הנטפלת אליו פתאום למעוף-עין אחד, צף ועולה לפניו כעין זכרון חיוור ורופף של עולם צפוף ומרובה תחומים; וזכרון זה הולך ומתגלם במהירות של נשימה. הקור הצורם את רגלי הנער עובר כצמרמורת בכל גופו, וברגע שהוא עומד מצעוד את צעדו האחרון ליד מיטת הזקנה, אז מראהו כבר כילד שכל איבריו רועדים מקור עד לעורר רחמים, ומתוך עיפות, המרובה כבר על הפחד שבנפש הנער, מביט יוסילה בפנים הכמושים, שאור הנרות הגוועים מרעיד עליהם כתם חיוור, הדומה לבת צחוק שבשעת שינה. עוד רגע יביט הנער בפני הזקנה הנקשים, ואחר כך הוא הולך ושב אל משכבו, ומבלי אשר יתפלא בנפשו לכל נדודי הלילה, היא מוריד את הריסים על גבי העינים העיפות, שתנומה נאחזת בהן כבר בדרך הליכה.
ובעוד רגע יישן כבר יוסילה, כשהוא שורה בתוך חמימות של לילה וכשמוחו מעולף בצעיף אטום של תרדמת ילדים חזקה.
ג
בלי תסיסת הלב התפֵלה, המצויה לפעמים אצל בני אדם לפני השינה, עולה הסבא על משכבו. אין לבו נחלץ מן הכאב הסתום, אשר כל אדם יחוש אותו במקצת עם גמר הבל יומו, כאילו היה זה הפחד מפני הפחתת החיים. הזקן מתכונן להירדם מתוך שביעת רצון, זה רגש הזקנים, שכמעט אחד הנהו עם צערם שהם חשים למראה הימים ההולכים ופוחתים. וכשהוא מוטל כבר במיטה, שוכב הזקן תיכף על צדו, כדרך אנשים באים בימים, מקיף באחת מידיו את עצמות הברכים הבולטות, אינו מכוון את מבטו לשום דבר ואינו חש משום מה צורך להביט הבטה רגילה שלפני שינה אל אשתו, שנחרתה יוצאת כבר מתחת לכסת. עפעפיו של הסבא לא ירעדו רעד כל שהוא למול האור הקלוש החודר מן החדר השני, ומבטו הקיים בפני עצמו, מבלי להיתלות בשום דבר, אינו מביא אותו לידי הרהורים. עיניו, כעיני הזקנים בשעה שהם פורשים לשינה, מאירות רק לעצמן, והאור העמום הזה, שאינו פורש לחלל העולם, מאיר מאליו את קרום נפשו של הסבא, השומר עדיין את רשמי היום האחרונים. ואולם אין הסבא זקוק עכשיו להרהור התלוי ביום המחרת, משום שלזיקנה, כמו לילדות, ניתנים הימים בלי קשר, כעצמות משחק קרות ודומות זו לזו, ורק בתקופת הגבורה אנחנו מקבלים את החיים כמו פקעת של חוטים מרובי צבעים, ההולכת ומתגוללת בלי הפסק.
וככה שוכב הזקן בלי ניד, וגם מבטו, הפונה אל הנפש פנימה, אינו זע במשך רגעים אחדים; ורק אחר כך, כשהוא נוגע פתאום בזקנו מתוך תנועת סלסול אחרונה, שיש בה כעין גילוי של החיבה השמורה בלב אדם גם לעת זיקנתו, אז ירעיד גם רעד כל שהוא את נפשו, הפולטת ברגע זה ציורי חיים, שלא נטשטשו עדיין לגמרי. הסבא רואה אז את החנות ברגע הסגירה, את יוסילה העומד גחון ובוחן את המנעול, את מגרש השוק עם חריצי הדרך המתנוצצים משלג שנקשה תחת עגלות חורף, ואת עצמו הוא רואה, כשהוא מחזיק את המפתחות החבויים למחצה בתוך השרוול החם. וכל הנראה מתלכד למחזה קפאון אחד, הכל מופיע בבת אחת ונמוג אחר כך ביחד, כשלהבת של אור שהפילו עליה דבר מה לכסותה, ורק הוא, הסבא, נשאר לבדו, כלשון אור יחידה שיצאה מתחת לכסוי, ודמות עצמו זו עוד תועה רגע אחד בנפשו של הזקן, כעלולה להביא את הנפש לידי מבוכת הרהורים, ואולם הרטט הקל של הריסים, אשר יוריד אותם הסבא על גבי עיניו, מכבה פתאום את הכל. מוחו של הזקן נעשה פתאום ריק, כה ריק כמו בשעת שינה.
ואולם לפתע פתאום, כמו אוושה חשאית שאין בה בכדי קליטת אוזן, עובר רפרוף קל של דאגה במוחו של הסבא.
לא מתוך מחשבה ולא מהרגשת הגוף באה דאגה זו, רק דומה היא לאי-המנוחה אשר יחוש אדם למראה כל שינוי קל; הכל עוד כמקודם, אבל בלבו של הסבא, אף על פי שהוא שרוי עדיין בשקט, חל כבר איזה שינוי אילם, כשינוי הזכוכית הלבנה אשר תגע בה קרן אור מגוונת. והסבא עוד טרם יכיר, כי נשתנה בו דבר מה: ידיו, המוטלות על עצמות הברכים, אין בהן בכדי הרגשת הגוף, שמורות עיניו אין בהן אף משהו של כובד, רק רעיון הטורח המוזר, אשר יקום פתאום בקרבו לרגלי הכסת, שהוא חש אותה כלא צמודה אל בשרו ממש, אלא כתלויה בגובה של טפח או טפחיים מעל לגופו, רעיון זה כופה אותו להניד יד ולמשוך את הכסת הכבדה, ואז, כשהוא מערבב את המרגעה, שגופו המקופל נתון בתוכה, הוא גונח כדרך זקנים גניחה שלא מדעת, והוא מרעיד את עפעפיו למול האור הקלוש, החודר מן החדר השני.
עיניו של הסבא יונקות מן האור הזר, ומבטן שנעשה על ידי זה יותר צלול, אינו מכוּון עדיין לראיה או לשם הסח הדעת הגורר אחריו תנומה. אין הסבא מתחכם לנדודי שינה, אך הבטה זו, שאין בה כוונה וצורך, מרגיזה אותו; ומתוך רוגז קל כלפי עצמו הוא משלב את רגליו השחופות זו על גב זו. קמטי מצחו מתחילים זעים כרשת בשעה שנוטלים אותה לשימוש, ולבו נטרד עכשיו מתמיהה מוזרה, כאדם המחכה לסוף דבר בזמן שההתחלה נעלמה כליל מזכרונו. ההתחלה נגעה בלב הסבא נגיעה כל כך קלה כמו נגיעת הצל המרפרף מאחורי איש, וכל הגוף העיוור מתאמץ מתוך עמל סנוורים למצוא את זה אשר אבד. אף גוף זה של הסבא, שחל בו כבר רפיון הזיקנה, משתמט במהרה מן העבודה הקשה, יצורי הבשר נפטרים מהרגשת הדאגה, וכל עמל המצוקה מתכנס לתוך העינים, שהזוהר שבהן מנצנץ ונעלם חליפות כשלהבת הנר אשר תנוע לפעמים בלי רוח. מאליה תתכופף לפעמים שלהבת הנר, כאילו יש דבר נעלם המושך אותה הצדה – כך יחדור עכשיו גם מבטו של הסבא דרך חצאי הדלתות שאינם סגורים כדבעי, והוא שוהה שם, מבט הזקן, וסוקר לתוך חלל הנאלם.
ואחרי רגע של הסתכלות, כאשר ידע כבר הסבא, כי בחדר השני יש דבר מה אשר יביט אליו, נעצמות פתאום עיניו כמו מאליהן, כה מהר הן נסגרות כמו שממהרים להוריד את המכסה על גב הארגז ברגע שניתן לתוכו דבר הטעון העלמה. וזה כבר אצור עכשיו בקרבו, אותו הדבר הנעלם, אשר הסתכל בו הזקן לפני רגע, ומצפרני הרגלים, הצמודות מתוך קרירות אל האצבעות, ועד השערות, המכבידות בכבדות זרה על הראש, ניטלה מכל ישותו של הזקן אותה המנוחה אשר תחיה בשלום תאומים עם החושים העייפים של הזיקנה. לבו הולם מתוך מדוה מוזר, כמו אצל ילד בטרם יפרוץ בבכי; ואולם כשביחד עם המרירות, המתחילה מפעפעת בין שיניו, הוא גורר מתוך מוחו גם את הביטול הרגיל של זקנות, אז גורם לו דבר זה יסורים שלא חש כמותם מעולם, כאילו כל צורות עצמותו, מן הילדות הנעלמה ועד הזיקנה, נתערבו פּתאום לחטיבה אחת, המסתגפת מתוך עינויים, שאין הביטול, שהוא רק נחלת השיבה, חל בהם. והצער המשונה הזה מתמעט תיכף כשהסבא מעביר את ידו על פניו ותוחב את האצבעות לתוך הזקן, כאילו תוספת החיים של ימי עברו, המתענה עכשיו בקרבו, מסתלקת כרגע לרטט שערות השיבה של הזקן. ואולם פתאום ירעד הסבא בכל גופו כשהוא שומע את חריקת המיטה מתחת לגוף אשתו, המתהפכת מצד אל צד. כדרך הזקנים רועד הוא הסבא, כשרק רגליו הכחושות מקישות זו בזו וכשהוא מרגיש דקירה של כאב בערפו, פניו כבושים בכר כמו מקודם, ורק שרביט זקנו החד מוּשט כלפי מיטתה של האשה, שראשה וחצי צווארה המגולה נראים עכשיו לעיניו. וצוואר מעוקם זה, הנראה כערוך לדבר מה, גורם לו את היסורים אשר יחוש החולה בשעה שהוא רואה את מכאוביו של חברו, המשותף אתו במחלה אחת. והסבא אינו יכול להסב את עיניו מן המחזה הזה, מבטו נעוץ במחשוף הצוואר, שלא ראה אותו במערומיו זה כבר, וצוואר חוורוור זה, עם הגידים הכחולים הבולטים מתוכו, מטיל בלבו מצוקה שהיא למעלה מכח אנוש, ושפתיו של הסבא לוחשות בחשאי:
"רבונו של עולם – – – "
ואחר-כך כאילו ברגע הלחש יצא דבר-מה מתוך נפשו, נשאר הסבא שוכב בלי ניד, כמתעלף מפחד – כך ידום הנידון למיתה, בשעה שהוא מחכה לתלין: ממאן הוא להיצמד בחזרה אל החיים ומכל רגעי הפליטה מוצצת נפשו בדממה את כל תמצית החיים שבהם. ושוכב לו הסבא בלי אונים, כל חושיו נאלמים, ורק עיניו מביטות כמו מקודם אל האור הקלוש החודר מן החדר השני. רגליו, שהסבא רצה לאספן תחתיו והפסיק באמצע, בולטות מבעד לכסת, וברכים עלובות וחדות אלו מתחילות פתאום לרטט מתוך רטט בלי פוסק, משום שהסבא מתחיל פתאום לפחוד כי יאחז בבליטות הברכים אותו הדבר הנעלם, המרחף מסביב; אך גם למתוח את רגליו אין בכוחו של הזקן. כבר ברור לו, כי הוא חולה, ואולם הוא סובל יסורים שלא כדרך הטבע לרגלי זה שאין ביכולתו לעצום את העינים ולהפקיר את עצמו למחלה, כאשר יעשו החולים. והסבא מזעזע לאט לאט את אצבעות היד המונחות על לבו, וזעזוע קל זה, שיש בו משהו מהרגשת הגוף הרגילה, מעורר לרגע אחד ספק בלבו, שמא אינו חולה כלל, ואולם קול השעון, המתקתק בחדר השני, נשמע לאזנו ממרחקים כה רבים, כאשר תישמע לאוזן החולה, כל נשימת רוח, שהוא קונה לעצמו במחיר תמצית חיים, כאילו היה נושם מבעד לגלימה של בד, כל זה אומר ברור לסבא, כי לא חולה רגיל הוא ואינו יכול לגור בכפיפה אחת עם מחלתו.
אין המחלה, שהסבא חולה בה, נקלטת לתוך ישותו; וכמו ילד שהפחידו אותו והוא מיבב בלי קול, כך מכוסים עכשיו פניו של הזקן ברשת של קמטים לאין ספורות, משום שלבו, לב אנוש שקנה לו אחרי יגיעת חיים ארוכים את האמת, שאין לך דבר בעולם שאי אפשר יהיה לקבל ממנו מרות, לב זה רוצה גם עכשיו לקבל הכנעה, אך כל עמלו לשוא. פורענות זו שבאה על הסבא אינה נקלטת לתוכו וגם אינו יכול להשלים אתה. ויסורים אחרונים, שהסובל אותם נעשה פתאום קל לתנועה ולשינוי נפש, כדבר הבוער אשר יהיה באחרונה לאפר נדף, יסורים כאלה תופסים את הזקן, ואולם מיד הם מסתלקים, כאש אשר תמוג מעל האפר; וכמו אשר תניע אף רוח קלילה את הדבר הנשרף, כך מתנער פתאום הזקן ויושב על מיטתו, כשהוא שומע מן החדר השני את קול צעדי נכדו, או קול שאון אחר, אשר נאלם אחרי רגע קצר.
הסבא יורד מעל המיטה, והוא תמה רק על זה שהטריח את עצמו לרדת בקרירות של לילה; הוא רוצה בינתים להביט אל נכדו, ובכדי שיקיים חובת הורים זו, די לו רק להוציא את ראשו לתוך החדר השני, כשהוא אוחז באחד מחצאי הדלתות. רק את ראשו יוציא הסבא לרגע לתוך חדר-האוכל, משום שהוא חושש שמא שוכבת הזקנה בעינים פקוחות, כמו ששכיח בלילה אצל זקנים מופלגים. הסבא שולח את מבטו לעבר מיטתו של הנער ואחר כך הוא תולה אותו לרגע במראשותי הזקנה, שמשכב רגליה קרוב אליו בכדי נגיעת יד. פני הזקנה כבושים עמוק בתוך הכר, והסבא שב בחזרה, כשהוא גונח גניחה שיש בה כבר מטעמה של שינה קרובה. וכשהוא סוגר את עיניו כדי להירדם, הוא מביט רגע אחד אל אשתו: זו ישנה, כשהיא מכוסה בכסת עד למעלה מצווארה.
ד
אחרי שהיא בולעת את חוט הבשר האחרון, מורידה הזקנה את ראשה על הכר ופורשת למנוחתה, מבלי אשר ירחש דבר-מה במוחה, פתח נפשה הצר, הפתוח עדיין כלפי העולם, נסגר בחשאי תיכף כשהיא שוכבת, כאשר ירד בלאט המכסה על גב תבה נרקבה וישנה, מבלי לעורר כל שאון בנפילתו. אבל מה שנרקב אינו עלול להידבק היטב: כמו מתוך חלום מרחפת מעל לזקנה הזמרה שבשעת ברכת המזון, הצעדים, הנשמעים בבית לפני השינה, תועים על פני הדממה שבמוחה ככתמים חיוורים, ואחר כך, כשתהיה כבר הדממה מסביב והזקנה שוכבת עדיין בעינים פקוחות, ישהה עוד בקרבה הד רפה מכל הקולות האלה. והוא תועה זמן מה לבלי להימוג בתוך ערוצי מוחה הנקשה. ושנתה של זקנה, כענן ערב שחור הרובץ בקצה האופק, היתה יכולה להמשיך כך עד שהזקנה היתה מתעוררת לבסוף על ידי הרוגז התועה תמיד בקרב נפשה, כאוויר המורעל הכלוא בתוך חורבה עתיקה וסגורה, אך לפתע פתאום, כאילו לתוך חורבה, העומדת בריחוק מקום מן הישוב, היה מי שהוא נעלם נכנס בחצות הלילה עם לפיד בידו, מתמלאים אור כל חדרי נפשה של הזקנה, וכמו הד של שאון מתהלך בקרבה, כאילו מי שהוא צועד שם ומעביר נשכחות חיים ממקום למקום. ולאור זה, שיד נעלמה נושאת אותו אילך ואילך בקרב נפשה, רואה הזקנה הרבה דברים כהפוכים וכחדשים, כמו שהיא הכירה אותם לפני ימים רבים, ובהתקיים הפלא הזה רגע אחרי רגע, יקרה פתאום שאותו הנעלם יכנס עם לפידו לתוך קרן זווית חבויה שבנפש הזקנה, ואז, כשהיא כולה שרויה בעלטה, מלאה הפינה היחידה הזאת אור בהיר, והזקנה רואה אז היטב, כאשר ניטיב להביט מן החשכה לתוך האור, דבר-מה שהיה שייך לה לפני ימים רבים ואשר עכשיו אין לה כבר חלק בזה, כיון שניתק כבר משלשלת הזכרון. וכשירעד האור הזה, עת אשר הנעלם יהלך את לפידו על פני צללי שנים שנגוזו, אז ידאב כמעט לב הזקנה, לא מתוך כאב שלה, כאב ממש, אלא כעין זכרון של צער חיוור התלוי ביציר זר עובר כרפרוף על פני נפשה, משום שהשיבה המופלגת נעשית כמו זרה כלפי עצמה בשעת קבלת שמחה או יגון. אך חלום הצער הזה של הזקנה, הדומה לחבלי ילד שבשעת שינה, מזעזע בקרבה את הרגזנות, אשר תימצא תמיד בנפשם של יצירים עתיקי ימים, כאשר ישמש חללו הריק של אילן זקן מדור לחיות קטנות המכרסמות בשינים חדות, וביחד עם הרוגז המזדעזע בקרבה צפה ועולה לפניה גם דמותה של הסבתא חיה, זו בתה אשר היא, הזקנה, מקניטה אותה מן הבוקר ועד הערב, משום שגזירה היא מלפני החיים שהטובה תיצמד אל הרעה ורוגז ישלים את החיבה, בכדי שישוב הכל להיות אחד כמו מבראשית.
דמותה של הבת צפה ועולה לפני הזקנה. וכמו אשר ישתנה מהלך הרוח במקום פרשת דרכים, כך משתנה רגזה של הזקנה לרגש של חבלי רחמים, כבכי ילדים טורד המסתיים באנחה ברגע שהם נרדמים; ומתוך געגועי פלאים עורגת עכשיו הזקנה על בתה, כמו על דבר שהיה לפנים היא עצמה. הגעגועים השוטפים מתלכדים לאט לאט לרגש של אהבה, ועזה היא אהבה זו, המשתוקקת לצרף בחזרה את החיים שנפרדו בימי קדם, כמו אהבת הסוד אשר תחלק חיים. וכאשר יקום להיות הדבר הזה, עת מתוך צער עכור תשוב אל הזקנה תמצית החיים שניטלה ממנה לפנים מתוך תענוג עכור, אז ישתפך בנפשה כעין לשד אונים חדש, ועיני רוחה תיפקחנה אז לראות היטב את כל אשר יאיר באורו הנעלם המתהלך בקרבה. וכמו אשר לפנות ערב תופיע בפאת מערב תכלת הרוך השקופה אשר תהיה כמוה גם עם דמדומי בוקר, כך תראה עכשיו הזקנה את זהרי חייה הראשונים, ושנות ילדותה מרפרפות על פני נפשה מתוך נגיעה רכה, כניגון הליווי החשאי החוזר ונשנה בנעימות ערבה עם גמר הזמרה. ושנות הילדות, בלי הרמז לעתיד לבוא, אותו הרמז שאי אפשר לו בלי משהו של צער, עומדות דוממות לפני הזקנה. וכשהיא רואה את עצמה נשענת אל חלון ונשקפת על פני רחוב, ודמות הרחוב תיראה לעיני רוחה כה רופפה ומעולפת, כמו דבר-מה המרומז בשעת דיבור במלת-תאור אחת, ומסביב תהיה דממה רבה כאשר ישקוט הכל ברחוב בבוקר של יום שבת או כדממה המקיפה את היציר שאינו עלול כבר לשמוע, אז יתואר כל המחזה הזה בדמיון הזקנה – דמיון אחרון שאינו מאבד ואינו מחדש כבר כלום – כמו דבר הדבק אליה דבק עולמי, כאילו מראשית ילדותה, עת נקרה להיות המחזה הזה, ועד עתה לא חדלה היא, הזקנה, מעמוד אל החלון ולהשקיף החוצה מתוך ציפיה לדבר-מה אשר יבוא. והיא מביטה עכשיו במבט שאינו זע, משום שאין לזקנה עכשיו חיים אחרים חוץ מהבטה זו, שכדומה לה תצא גם מעיני נאהבים, בשעה שרטט התאוה יוצר את כליון הנפש העורג לדבר-מה שאין לו סוף, במבט קופא כזה מביטה עכשיו הזקנה אל הרחוב אשר מעבר לחלון, במקום שהוריה, אב ואם מעולפים בצל וצמודים לדמות אחת, עלולים להיראות בדרך חזרה מבית הכנסת, או כאילו גלגל של רוח רזים נכון להשתער עכשיו על פני חוץ, להקדיר את הכל לרגע אחד ולהיעלם כלעומת שבא. ועל פני חוץ, מעבר לחלון, צפים ועולים צללי אנשים, אשר הזקנה תראה אותם כראות העין ציבור של עצים רחוקים – כאילו הם צומחים כולם מגזע אחד; הצללים מתקרבים יותר ויותר, עד שהם נוגעים כמעט בחלון, אך צללי משפחתה הנחפזים אינם מביאים את הזקנה אף לידי רגש כל שהוא, כנהר אשר פני מימיו המאפילים ישלו לפעמים לפני סער, עת במרום ינשאו כבר העבים בחפזון, היא, הזקנה, שוהה עדיין מעבר החלון אשר מבפנים, והיא נשקפת ומחכה. הזקנה מביטה ומחכה מתוך מצוקה כל כך עצומה, עד כי לבה, לב הבשר אשר בקרבה, מתפרץ לצאת מגודל הכאב. ופתאום מתחיל לבה הולם במהירות רבה, לא מתוך דפיקות חיים, כאילו היה זה לבה של הילדה הקטנה הנשענת אל החלון, אלא כמו מטולטלת של שעון הנתקלת עם כל נענוע בארג של צמר – על פני חוץ מעבר לחלון הופיע דבר-מה.
מעבר החלון השני נראה דבר מה ללא דמות, אשר לא יעורר שאון בלכתו ואשר צל לא ילווה אליו; ודרך אין לו לדבר ההוא, לא מפנים ולא מאחור הוא בא, אלא מתוך החוץ אשר מעבר לחלון הוא מתהווה; כאשר ייגלה עצם הדבר אחרי אשר יגולל מעליו המכסה, כך מתגלה דבר זה שאין לו דמות מתחת לפני החוץ הנגללים בלאט הלאה, הלאה, הלאה. ובמקום אשר ייעלם קרום העולם העליון, שם ימוג האור, ועלטה חסרת צבע, אשר אין להשקיף בעדה, מליטה כבר גם את החלון, אשר הזקנה תביט בו, מבלי לחכות לדבר-מה. הזקנה אינה מחכה עוד, ואולם מבטה פונה עדיין כלפי העלטה הזאת, שדבר לא יחדור בעדה, והוא מתלבט, מבט אחרון זה, כמבט ראשון של איש שזה אך הוכה בעוורון, ואובד לסוף ביחד עם החלון בתוך העלטה. ואז נשארת הזקנה לבדה, בלי כל דבר אשר יפריד אותה מדבר, וחרש כמו צל רועד בקרבה צער לא-צער, שאין בו ממשות כלפי הזקנה כמו עשן הפתילה הכבויה כלפי החשכה. ורגע אחד – כנצח נצחים – צפה אחר כך הזקנה על פני הדבר ההוא שאין לו דמות, עד אשר יתנדף צערה לא-צער והיה ללא-כלום.
בחצר־אצילים
מאתיעקב שטיינברג
א
מתוך חצר האצילים רחבת הידים, שתפסה מקום על חוף הנהר הגבוה, הרחק ממבואות העיירה אשר מסביב לשוק היהודים, היתה יוצאת לפעמים רק מרכבת-טיול אחת. לעתים, לפנות ערב בקיץ, היו נפתחים שערי החצר הרחבים, שלישיה של סוסים גבוהים ואמוצים היו טופפים ויוצאים, כשהם מושכים במרכבה מכוסה, ששני קירותיה, מימין ומשמאל, עשויים זכוכית מתנוצצת כעין ראי; הסוסים היו חוסמים לרגע את המסילה, הנמשכת לאורך הגדר, ומעבר המרכבה מזה ומזה היו מתקבצים חבורות של טיילים יהודים, ברובם בחורים ועלמות, שזה שנים אחדות קבעו להם למקום טיול את מסילת הדרך הארוכה, הנמשכת ליד הגדר הצהובה של חצר האחוזה הזאת. בערבים השקטים אשר באוקראינה היו אלו מתהלכים כאן בזריזות, הלוך ושוב במסילה הצרה, ורק לעתים רחוקות קרה הדבר כי אחד מהם, מן הבחורים אשר ספרם בידם בשעת הטיול, היה מציץ דרך החרכים ומעיף את מבטו על פני החצר הריקה הרחבה, במקום שבאמצע הככר, המעלה עשבים, היתה מעומדת ביחד עם החבית אשר עליה, עגלה קטנה המשמשת להובלת מים, כשהיא איננה רתומה לסוסה וכשהיא מרוחקת מדיר או מבית משרתים; או העבד היחידי אשר לבית נקרה אז להיות בחצר, בן אוקראינה גבה קומה, שעל צווארו, שנעשה כאן חלק ומפוטם, גזוזות לו שערותיו על פי טעם הפולנים, עומד גחון על גב שורות עציצי פרחים, כשהוא מרים וכופף חליפות מתוך עצלתים את כתפיו הרחבות, הנתונות במעיל קצר, שבגלל קפליו המרובים נשתייר בו רמז כל שהוא לאצילות פולנית. ומעבר לשורת העציצים, שקנתה לה קביעות לכל הקיץ בקצה החצר אשר ממול הרחוב, נמשכה העין לראות בית חומה בעל שתי קומות, הבנוי לבנים אדומות, שזגוגיות חלונותיו הגבוהים, המתנוצצות בנצנוץ מתנכר, גילו מאחריהן רק וילונים לבנים וכבדים, ואשר דלתו התחתונה, העשויה פיתוחי-עץ, היתה מסוגרת כל הימים מעל למפתן השיש הלבן. מראה המרחב הריק אשר בחצר והוד הבית הנבדל, אשר יפיו, כיפי דומם של צעצוע, לא היה בו בכדי לעורר קנאה. למראה הזה היה בלב היהודי הצעיר לימים, המסתכל אף הוא כאבותיו לשם ראיה שיש בה ממש, מתעורר דמיון על דבר חיים העלובים כמעט בלבוש-החג היחידי אשר נשאר להם. ואולם רק לעתים רחוקות היה אחד מן הבחורים, כשהוא צועד נטוי גרון כמעט, למען הרבות שיחה עם בת-טיולו ששלשלה את צעיף הקיץ למאחורי כתפה החמודה, רק לעתים רחוקות היה בחור יהודי מציץ לראות דרך החרכים של הגדר; כשצעיר לימים מן הנכרים היה עובר ביום ראשון בתחום הטיול הזה, שנמשך למדרכה ארוכה בין הגדר הצהובה של החצר מצד אחד ובין שורת הבולברים הקטנים מצד שני, אל הגנות הנבדלות זו מזו, שגדרות העץ שלהן נעשו רעועות לאחרי עשרים שנה של קיום ושאילנותיהן לא נתגדלו במשך זמן זה עד כדי לשמש תוספת הגונה לגני אוקראינה הצפופים, הרובצים מימין ומשמאל – כשהיה בן הנכרים עובר בצעדים מדודים ורחבים בין חבורות המטיילים היהודים, המשולבות בערבוביה אלו בתוך אלו, היה מביט אל הגדר הגבוהה והזרה בעיני בן ערלים, שאינן נכונות בכל רגע לראיה של תמהון. ואולם לפעמים תצא המרכבה הרחבה בעד השערים הנפתחים ותחסום את הדרך בעד המטיילים ההולכים ושבים מזה ומזה; בלי משים נצמדות אז העינים אל המרכבה שנצטהבה מיושן, וכאשר תוציא האצילה הזקנה את ראשה פעם הנה ופעם הנה, אז יסתכלו בה בני העלומים במבוכה קלה המטילה עליהם דממה כל שהיא, ודומה הדבר, כי קשה להם לצרף אל העולם, אשר נוצר בדמיונם מתוך קריאה בספרי הרוסים, את הפנים הצחים והמקומטים האלה, אשר עינים חשובות נשקפות מעליהם, עינים הזועפות בזעף כל שהוא המיוחד לפולנים. הנה והנה מוציאה האצילה הזקנה חליפות את ראשה, בעיניה כבוש דבר מה, כמו מחכות הן כי מי שהוא ירכין את ראשו לעומתן, או כאילו שלא מדעתה תשתוקק ברגע זה האצילה הזקנה לראות פני איש בא בימים. וכאשר יופיע יהודי מן השוק, הפורש וצועד באמצע ברחוב הריק, כשהוא הולך לרגלי עסק של מכתב אל הפוסטה, אז תנעץ בו האצילה הזקנה את עיניה, כשהיא מתנודדת במרכבה הישנה, ששלישית הסוסים מושכים אותה לאיטה על פני גשר הקרשים הצר אשר בין השער ובין הרחוב. ואחרי כך ירכין לעומתה היהודי הבא בשנים את קצה המצחיה של כובעו, ואז תכונן האצילה בהרחבה את שבתה על גב המצע המרופד, ושלישית הסוסים הזקנים, שמזיקנה הם מניעים ברגליהם אחורנית, ישאו אותה ביתר חשיבות למסע-הטיול… לאט לאט הוא נעשה, טיול-זקנים זה. הרכב יודע כי עליו לנהל את הסוסים בדרך הרגילה, החל ממסגד הפולנים ועד בית הפוסטה; וכמעט לאורך כל הדרך נמשכת לפני עיני האצילה הזקנה גדר ארוכה זו של אחוזת הגרף, במקום שבעלה המת שימש לפנים סוכן. אחרי נסיעה ראשונה, כעבור המרכבה את הרחוב עד הקצה, תוריד הזקנה את ראשה ועיניה נעצמות למחצה; כמו מתוך חלום היא מאזינה את ההמולה הנישאת מעל המסילה הצרה אשר ליד הנהר; היא תניד לפעמים את עפעפיה כאשר ידמה לה, כי מרכבת-נוסעים הולכת ובאה, אבל לא כרכרה גבוהה של פולנים תרצד בשאון לפניה, לא מי שהוא בבגדי שרד של פּקיד רוסי יעבור במרכבה רתומה לצמד סוסים אבירים, רק עגלון יהודי הוא, המוביל חצי מנין של אנשי השוק אל מסע הקיטור אשר לפנות ערב. ושוב משליטה האצילה הזקנה דממה על נפשה, עד אם היא תתנער לאחרונה בהחל לצלצל הפעמון החשאי של בית מסגד הפולנים, והרכב ינהל לאט לאט את הסוסים במעלה גבעת החוף, אשר משם יישקף בית התפילה עם שלושת המגדלים הנבלעים למטה זה בזה. ורק לעתים, בשעות הארוכות אשר לפנות ערב בקיץ, עת שרוי באוויר ריח הפריחה של התרזות וזמן תפלת המנחה יארך לבוא, אז יגרום לה הריח החריף להיות ערה בעת הטיול, ואז גם יש אשר תקצר רוחה לקול השאון אשר יתעורר על-ידי כנופיה של אכסטרנים, המתנודדים באחד מן המבואות אשר בין הבולברים, אלו אשר אין איש רוצה להכנס לתוכם פנימה ולשבת על הספסלים הנרקבים. ביתר עוז נלחצות אז שפתיה הדקות של האצילה הזקנה, בקוצר רוח היא משמיטה מבין רגליה את השמשיה הדקה והמכופלת, ובקצה מקלה של זו היא נוגעת מגע קל בגב הרכב, אשר יבין מעצמו, אם שעת תפלת המנחה עדיין לא הגיעה, כי ברצונה של הגברת הזקנה לנסוע אל מגרש השוק, נסוע וחזור לשם טיול. לפעמים יתעורר הרכב על ידי זה להרעיש את השוט על פני הסוסים, אשר ישאו בנקל את המרכבה, שיבשה מיושן, על פני רחוב החול עד למגרש השוק המרוצף אבנים. ומן הנמנע הוא, כי בהגיעה שמה לא תעיף האצילה הזקנה את עיניה בחנויות האבנים, אשר בעלה המת הקים אותן לפנים, על פי רצון הגרף, בדמות חומות הבנויות זו לפנים מזו; אחר כך היא תסב את עיניה להביט אל עבר השוק אשר מנגד: בעיירה זו, במקום אשר מבואות היהודים הפרועים קבועים בתוך מסגרת של רחובות ארוכים וחשאים של אוכלוסי אוקראינה, מרובים הם בנינים בדלים בפני עצמם, אשר בדמות כל אחד מהם צפון כעין רמז לחיי פולנים אשר בוטלו זה מכבר, ואשר נפשה של האצילה הזקנה קשורה עדיין בזכרונם. ממול שרשרת החנויות מתרומם בית החומה הארוך, זו חומת הלבנים הראשונה בעיירה, אשר הרוקח מבני הפולנים בנה אותה לפני שנים רבות; על פני הקומה העליונה תלו היהודים את השלט הגדול של מוסד-הלוואה, למטה קבעו להן מקום החנויות של השוק, אשר לאחדות מהן משמשים שלטים הכתובים פולנית למחצה… הדלתות הן רחבות ופתוחות, עוזרי המשרתים הצעירים ניצבים בחוץ גלויי-ראש, בלי כובעים להרים אותם בפני האצילה הזקנה… רק דלת אחת, זו של החנות הראשונה בבואך השוקה מעבר חוף הנהר, רק דלת זו היא צרה ואיש לא ייראה לפניה, אם אדוני החנות בעצמו לא יעמוד במקרה בחוץ והרכין לעומת האצילה הזקנה את ראשו המוארך, המלבין כבר מזיקנה, כשהוא כופף, אדם ישר-קומה זה, כפיפה כל שהיא גם את כתפיו, כאשר יקדו הפולנים לפני אשה באופן עוד יותר נאה… הקידה הזאת מוצאת חן בעיני האצילה, לרגע אחד יבוא רגש ערב ללבה, כמו מדי הביטה בדברים הקיימים שיד פולנים הקימה בעיירה זרה זו, אשר רק בית תפלה אחד לקתולים יימצא בה; והאצילה הזקנה מקדימה בדרישת-שלום, כשיעלה על לבה לרדת מן המרכבה ולהיכנס לתוך החנות הצרה, במקום אשר במשבצות-הקירות מונחים פזורים צעצועי ילדים, הבולטים הנה והנה ואינם מצטרפים לשורות של סחורה צפופה, ומעל התקרה יורדים כנורות אחדים, העטופים למחצה בניר. היא לא תמצא על פי רוב כל קונה בחנות, וכשהיא צונחת על הכסא, אשר בעל החנות ינקה אותו למענה במניפת הנוצות שהאצילה הזקנה תכירנה עוד משכבר הימים, מן הזמן שהיא באה הנה עם בעלה לקנות צעצועים בשביל הילדה, אז רגילה היא להעלות על שפתיה בת צחוק משכבר הימים, ולשאול בנעימות, המתאימה לאיש זקוף זה, אשר ראשו ילבין ורק תארו שמור עדיין:
“מה שלומך, פּאן ברגר?”
“רב תודות, פּאני ואצלבסקה העדינה. עודני בחנות.”
“עכשיו אחרים קודמים לך, פּאן ברגר.”
“המרכבות תעמודנה ליד חנותו של טשרניחובסקי, פּאני ואצלבסקה.”
“אין בכך כלום, אין בכך כלום; כשיש אצלי אורח, אנכי אומרת: לכו אצל פּאן ברגר, הלז – אף מלה פולנית אין על השלט של חנותו.”
“אין בכך כלום, אין בכך כלום, פּאני ואצלבסקה. די לי במה שיש לי.”
“כשאנכי באה בדברים עם מי שהוא, אז אני אומרת: לכו אצל פּאן ברגר, הוא איש עדיין. בנו יהיה לדוקטור.”
“רב תודות, פּאני ואצלבסקה. בני, תודה לאל, אינו זקוק לי.”
“מה הוא כותב, פּאן ברגר?”
“רב תודות, פּאני ואצלבסקה. מה כותבת פּאני ידוויגה?”
“רב תודות, פּאן ברגר. היא פוקדת לפעמים במכתב את אמה המזקינה.”
ילדה עדינה היא פּאני ידוויגה."
“רב תודות, פּאן ברגר. העודך זוכר, פּאן ברגר, את הבובה הגדולה? את הילדה הבאתי אליך אז אל החנות. גודל אחד היה אז לשתיהן. בוא אלי לפקוד את הבובה, היא עוד שמורה אתי בבית, פּאן ברגר.”
“רב תודות, פּאני ואצלבסקה. מווארשה הבאתי אותה.”
“מווארשה היפה בערים,” אומרת פּאני ואצלבסקה מתוך הרהורים, כשהיא מורידה את עיניה ומתוה תוים בקצה מקלה של השמשיה, ואולם עוד מעט וזעף כל שהוא עובר לרגע כצל על פניה: גם לה לעצמה לא בהיר הדבר, אם האזינה אזנה מרחוק את קול צלצול הפעמון החשאי של בית מסגד הפולנים, או קרירות הערב הרעידה אותה פתאום. היא קמה ממקומה ושוהה רגע אחד מחרישה; מביטה היא אל משבצות הקירות הריקות למחצה, רוצה היא לקנות דבר מה ואינה יודעת במה לבחור. היא עוטפת את כתפיה עטיפה מעולה בגלימת המשי, שסרטים שחורים תלויים ויורדים בקצותיה.
אולי תמצא אצלך מניפה בשבילי, פּאן ברגר? כה כבד הוא החום בקיץ הזה," אומרת פּאני ואצלבסקה, כשמבטה נופל בלי משים על מניפת-הנוצות, התלויה ויורדת מעל שולחן-המכירה הצר.
הסולם מוגש אל הקיר, והאצילה הזקנה מביטה בבת צחוק של עונג אל תנועותיו הקלות של פּאן ברגר, המטפס עד למרום המדפים ומסיר משם תיבות-קרטון אחדות, המכוסות אבק. בראשונה מופיעות מניפות מצוירות, שידות עצם להן; פּאני ואצלבסקה מכירה בהן את טעם הקישוט שהיה חביב לפנים על בנות ישראל.
“היש עוד קונים לאלו, פּאן ברגר?”
“חדלו מקנות אותן, פּאני ואצלבסקה.”
ועוד מעט ועל קצה אצבעו של ברגר תלויה התיבה הצרה, אשר בה חבושה המניפה.
“תלוה אותי עד צאתי, פּאן ברגר,” צוחקת פּאני ואצלבסקה כמבוישת קצת אחרי אשר היא הניחה את כסף המחיר על קצה השולחן. כדרך אנשים זקנים, היא צוחקת כמעט מבלי להשמיע קול, רק על הפנים הוא מפוזר צחוק זה בהמון קמטים רועדים, הנראים כזרועים אור.
וכשהיא שמה את פניה ללכת, היא מוסיפה:
“אינני אוהבת לצאת יחידה מתוך החנות.”
“בחפץ רב, בחפץ רב, פּאני ואצלבסקה.”
“להתראות, פּאן ברגר. עדיין אתה איש הכבוד, פּאן ברגר.”
“רב תודות, פּאני ואצלבסקה.” ושוב הוא גוחן מולה בהרכינו קצת גם את כתפיו, והאצילה הזקנה מצטחקת כשהיא מהרהרת, כי קידה זו שלפני נשים היא עוד יותר נאה אצל הפולנים. מתוך בת צחוק זו היא נכנסת לתוך המרכבה, כשהיא נשענת כל שהוא על ידו של היהודי זקוף הקומה. ואולם בעוד רגע יעיב זעף קל את פניה: מרחוק נשמע צלצול הפעמון החשאי של בית מסגד הפולנים.
ב
אם יקרה לפעמים כי תעבור ברחוב הקומיסרים כרכרה גבוהה של פולנים משוחה בצבע צהוב, והיושב בה, “פריץ” פולני נטוי-קומה, יעיף את מבטו לעבר בית החומה הבנוי מלבנים אדומות, בית זקוף זה, שקומתו העליונה נשקפת על פני הרחוב מעל לגדר הצפופה, ששעריה סגורים תמיד על מסגר, אז לא יזדמן הדבר, כי יעמוד מי שהוא על הגזוזטרא הלבנה וכי הפריץ, הנישא בכרכרה, ירים לעומתו את כובעו, בצרפו לקידת-שלום מהירה של פולנים בת צחוק של חביבות, השלוחה מבין סלסולי השפם הרך. לפנים, בטרם שיצאה הבת ידוויגה אחרי כלולותיה לפולין המדינה, היתה יד צעירה פותחת כמה פעמים ביום את דלת הזכוכית אשר לגזוזטרא, מתוך חדרי הבית הנשקפים אל פני הנהר היתה הפּאננא הענוגה מחליקה פעם בפעם דרך האולם הגדול, אשר רצפתו עשויה משבצות-עץ כהות וחלקות, ובעמדה על הגזוזטרא נטוית-קומה, מבלי להישען אל השבכה, אז לפעמים בערב קיץ חם היתה פּאננה זו מאזינה בלי משים אל ההמולה הנישאת מעל פני מסילת הטיול, שאותה בעצמה, מסילה צרה זו הנבלעת בין הגדר הגבוהה ובין הבולברים, לא היתה יכולה פּאננא יאדוויגה לראות, ורק ראשי אנשים היו עוברים וצפים לפני עיניה. לפעמים, כשהיתה נתלית על אזנה מקלעת שלמה של מלים הנאמרות בלשון הרוסית, היה רגש זועף כל שהוא לוחץ את לבה למראה הציבור הזריז הזה של בני העלומים, הנעים הנה והנה בתוך המולת-להג אין קץ, ציבור מופלא זה, שהיא ראתה אותו רק בדמות ראשים יהודיים, ראשים זריזים שהיו דומים ליצורים בפני עצמם; וברגעים כאלה היה מצב נפשה של פּאננא יאדוויגה דומה דמיון רחוק למבוכת נפשו של אדם, שנטל עליו לעמוד בנסיון של פלא; היא היתה מאריכה לעתים להסתכל במחזה זה, בעמדה על הגזוזטרא כמתנכרת, מבלי להישען על השבכה, ורק בבוא הערב אשר באוקראינה, בהיות מסביב אור חיוור, המסונן דרך כברה נעלמה של רוחות בשמים, היתה פּאננא יאדוויגה שבה בדממה דרך האולם, כשרעד קל לופת רגע אחד קצר את כתפיה הגבוהות. וכשהיתה יוצאת אל המרפסת הרגילה שמאחורי הבית, במקום שמנגד במערב הזהירו עדיין שמי הערב בנעימות קרובה אל הלב, אז היה הפלא הלז מתנדף כרגע, זו תנועת המטיילים, אשר בהביט עליה יאדוויגה ידמה לה לראות בלי משים את שוק היהודים, שהיא רגילה אליו מימי הילדות, ואשר בכל זאת היא יכולה לעמוד זמן רב ולהביט לטיול משונה זה הנעשה במרוצה, והדבר דומה אז כאילו היא משותפת בדבר מה עם אותן החבורות של בחורים המשולבות אלו באלו. הפלא יהיה לאין בצאת יאדוויגה אל המרפסת אשר מעבר הבית השני, במקום שהנהר המעמיק לשטוף בין גדותיו מוליך את מימיו השחורים והחלקים בשעה זו שלפנות ערב; ימינה יט הנהר לעבור לרגלי כפר החוחולים, שבתיו הלבנים מציצים מבין בשטנים, משמאל הוא מתפתל כעין קשת, בסובבו את בית המסגד הגבוה של הפולנים, המחובר משלשה מגדלים; פּאננא יאדוויגה נפטרה כבר מן הזעף העיוור, אשר גם מתחילה לא הכביד כמעמסה על לבה הצעיר, ועוד מעט ודמות החיים תשוב להיות כשהיתה, עת מתוך הסוף אשר על שפת הנהר תתחיל ילדה קטנה מבנות האיכרים להריץ עדר של ברווזים, אשר יטפסו במעלה החוף דרך ערבוב הזהב והירק של בשטן גבוה, במקום שחבורת בתולות מבנות אוקראינה נתקבצו לשוב בכנופיה הביתה; אלו עומדות מוכנות ללכת, כשראשיהן חבושים כבר במטפחות הצבעונין ומעדרי הברזל מנצנצים מעל שכמן, והן מתחילות, עוד בטרם שהן פונות לרדת, לשיר שיר מקהלה אשר יביע תהילה לנוף חמודות זה שבאוקראינה, אשר רמז קל של אצילות פולנית נסוך עליו כעין צעיף. ופה, בפני חופי הנהר המכוסים קני-סוף, מרגישה פּאננא יאדוויגה את עצמה בעולם נכון, אשר נשקף אליה מילדותה מתחת לקרום דק של יפעת-פולנים. ואת היסוס הלב האחרון, שנשתייר אצלה ממחזה הזריזות המשונה, שאין להבין אם היא מתאימה לדבר-מה, מסלקת פּאננא יאדוויגה מעצמה כשהיא מנידה ניד מהיר את עפעפיה הגבוהים ואומרת אל האם:
“אמא, שם הולכים ושבים בלי הרף; בחורים ובתולות מבני היהודים.”
“ילדה,” אומרת פּאני ואצלבסקה, “אלו התחילו להתהלך כאן מן העת אשר נטע אבא את הבולברים.”
“אמא,” חוזרת ומגידה הפּאננא הצעירה בתמהון, “אבא דרש תמיד, כי השער יהיה סגור, ופעם אחת לפנות ערב הוא עמד וצעק מעל הגזוזטרא.”
“נכון הדבר,” עונה פּאני ואצלבסקה, אחרי שהיא מהרהרת רגע קל, “אבל גם אלו הולכים ונעשים יותר נאים.”
פּאננא יאדוויגה, המביטה אל המים הנעים לאט לאט למול ציבורי האבנים האמוצות אשר מאחורי בית המסגד הפולני, אין לה כבר מה להגיד בנוגע לענין אשר נסתלק מתוך לבה עד גמירא, ואולם פּאני ואצלבסקה מוסיפה אחרי רגע:
“בנו של פּאן ברגר לומד ויהיה לדוקטור.”
“במקום שקונים צעצועים,” מעירה פּאננא יאדוויגה מבלי שתתכוון לשאול.
“פּאן ברגר הוא איש עדין,” אומרת האם.
הבת לא תענה כלום, והרמז על דבר עדינות, אשר היא האזינה מפי אמה, הולך ומצטרף אל נשיבת הערב העדינה, זה הערב החיוור באוקראינה, אשר ביחד עם כל העולם יעטוף גם את בני האדם בהזיה שקטה, שיש בה גם מן הציפיה וגם משביעת הרצון. יש באוקראינה ערבים חרישים, עת בתוך המנוחה הרגילה של נוף ברכה, אשר במשבצתו קבועים נהר ושדה ויער, מעורבת עוד כעין תוספת של נעימות, כדבר מה הגורם נחת קלה ללב, כאילו נגינה חדלת קול שרויה בלי הרף בחלל האויר. נאמנים ותמימי חיים יבואו הערבים האחד אחרי השני, כעונג של ספר נעים-קריאה הולך ותם קיץ אחרי קיץ, ופאני ואצלבסקה היא עכשיו יחידה, כשידיה, שנשארו צחות לעת זיקנה, שרויות בטוהר הערב; שעות שלמות היא רגילה להסתכל אל פני מרחב הנוף, כשהיא משהה מתוך הרהורים את ידיה על גב שבכת העץ של המרפסת, ומנוחה זו, הנסוכה על פני דמות החיים של בני אוקראינה, תצרף לשקט חייה עוד כעין בהירות נוספת, זו אשר נרגיש עת נביט על חיים טובים של זרים ובעצמנו אנחנו שקטים מתוך עלומים שבעים או מתוך זקנה מעולפת. רק בסוף הקיץ יזדמן לפעמים ערב, עת עיניה של פּאני ואצלבסקה תיעפנה מהביט אל החמניות המוצהבות כפופות-הראש, אשר יהיו בעת ההיא כגג צבעונין על פני הבשטנים; אמנם לבה קל עליה, ואולם כף היד הקטנה, המשתעשעת כמו בימים מקדם, מתרוממת בתנועת חן לתמוך את הראש המורד, והעפעפים, כרגיל אצל אנשים זקנים שדאגה לא ברורה שרויה בנפשם, יתרוממו וירדו לאט לאט על גבי העינים. פּאני ואצלבסקה היתה קמה ממקומה, לוּ הרגישה חפץ להיכנס לתוך הבית, ואולם מבטה עוד יחפש דבר-מה בחוץ, את תמצית המנוחה, אשר אנשים באים בימים יינקו אותה מתוך העולם הסובב אותם, בטרם יקומו מעל מקומם מתוך אנחה מתוקה של פרידה. רק עת פראניה המזקינה, סוכנת הבית, תצא אל המרפסת למען קרוא לפּאני ואצלבסקה כי תיכנס הביתה, רק אז תוציא האצילה הזקנה מלבה את אנחת הערב המשומרת.
“עוד מעט, פראניה; ראשי כבד עלי.”
“מרוב מחשבות יכבד הראש,” אומרת הסוכנת בזעף קול הרגיל אצל משרתים הדואגים לשלום בעליהם.
“דומה הדבר כאילו שכחתי דבר-מה, פראניה. ההייתי צריכה היום להיות בחנויות?”
הגברת רצתה לקנות רשת-ברזל בשביל הלחם."
“נכון, נכון מאוד, פראניה. החושבת את, כי יכולים להשיג את זה אצל פּאן ברגר?”
“בחנותו של פּן ברגר אין מאומה; צעצועים אשר לא יצלחו לכלום.”
“הוא אמר, כי יזמין את זה בשבילי, פראניה,” אומרת פּאני ואצלבסקה כשהיא הולכת אחרי הסוכנת החדרה; ולאור המנורה אשר בחדר היא מוסיפה:
“אל תגידי כזאת, פראניה, הנה הבובה, זו שקנינו לפנים אצל פּאן ברגר, גדולה היתה כמו הילדה.”
הכל היה לפנים, פּאני. מחר אכנס אל החנות הגדולה ואשאל שם."
“לא צריך, אנכי בעצמי אסע מחר. השומרת את על הבובה, פראניה?”
אתמול נקיתי אותה בחצר. התשב הגברת לאכול?"
“חכי מעט, פראניה. היודעת את כמה שנים לבובה? פּאן ברגר הביא אותה מווארשה, מווארשה העיר היפה.”
“בודאי ששלמו בעדה מחיר רב.”
“נכון, נכון מאוד, פראניה, זאת היא בובה יקרה מאוד. אבל פּאן ברגר הוא איש עדין, פראניה.”
“חנותו ריקה, פּאני.”
“אמנם כן, פּאן ברגר הוא איש שקט; לפנים היתה חנותו כל כך נעימה; כמו דרך מבוא צר נכנסו לתוכה, מימין ומשמאל נערמו כנד עריסות וצעצועי ילדים. על דברתי, פראניה: אהבתי לפנים להיכנס שמה מדי יום עם ידוויגה. חדר הילדים של יאדוויגה היה מלא צעצועים, פּאן ברגּר הזמין בשביל הילדה דברים לא-שכיחים. פּאן ברגר היה נעים אז כאחד מאנשי האצילים.”
“מחר אסור לחנותו לשאול על דבר הרשת.”
“לא צריך, פראניה. אנכי בעצמי אסע מחר השוקה. נכון, נכון מאוד. אנכי אוהבת לסור לחנותו של פּאן ברגר. בשנת כלולותי פתח פּאן ברגר את החנות. נעים לפעמים להעלות זכרון על הלב.”
“הגברת נוסעת מחר השוקה – האגיש לפני הגברת לאכול?”
“הגישי, אמנם אין לי חשק לאכול.”
" הגברת רגילה כבר לשמוע מפי: אדם החי בבדידות עלול הוא למרה שחורה. אלמלי באה כבר הקרובה של הגברת –"
“פּאני יוליא תבוא בראשית החורף, לא יארך כבר הזמן עד יום בואה.”
“יהיה יותר שמח בבית, פּאני.”
“נכון, נכון מאוד, פראניה, אבל נעים לפעמים להעלות זכרון על הלב,” אומרת פּאני ואצלבסקה כמדברת לנפשה. המשרתת יוצאה מן החדר, ופאני ואצלבסקה מביטה אל שלהבת המנורה, כשהיא מניעה לאט לאט למול האור את אצבעות היד הענוגות.
ג
כתום הסתיו תסענה עגלות החורף לבית-הנתיבות דרך מבואות היהודים וברחוב הקומיסרים ינוח במלואו השלג הלבן, כשתלמים עוברים על פניו רק באמצע הרחוב, אלו אשר חרשו אותם מטילי-הברזל של עגלת חורף צרה, אשר בה יעבור לפעמים אחד הפריצים, המעוטף עד למעלה מאזניו במעיל עורות גדל-הצווארון, החביב על הפולנים; מצדי הדרך נח השלג כטהרה משומרת, אשר מי שהוא שכח לפזר על פני נוף אוקראינה המצוחצח, במקום אשר הבשטנים המעולפים בשלג ייראו עכשיו כשיפוע של הר אחד, ההולך ויורד אל הנהר המכוסה קרח. מתחת למכסה המעורב מקרח ושלג ייראה הנהר כיותר צר, החופים ייראו יותר גבוהים, כחדלת-חיים ועזובה תתנוצץ עכשיו לפני העינים רצועת המים הקפואה, כשהיא חסרה את הבורות החצובים בקרח, אלו אשר בגללם תהיה לפני נהר קפוא כעין דמות חדשה של חיים מוצקים. במורד החוף אשר מאחורי חצר האצילים לא ייחצב הנהר במשך כל שבועות הקור, וגם העבד אשר לבית הלבנים האדומות, זה החוחול גזוז-השערות לפי טעם הפולנים, היורד פעם בפעם במורד החצר כשמוט-הדליים על שכמו, גם הוא ירחיק ללכת לחצוב את הקרח על קצה החוף אשר ליד האבנים המתרוממות מאחורי בית מסגד הפולנים. בעגלה הקטנה, הטעונה חבית למים, לא ייצא עכשיו החוחול דרך דער החצר; מראשית החורף נסגר השער מבלי להיפתח, ודרך החצר אין לעבור בעגלה עד למקום האבנים אשר מאחורי המסגד, ולכן ילך החוחול עמוס-הדליים מדי פעם מרחק רב, כשהוא יורד במורד החצר אשר מאחורי הבית וצועד שעה ארוכה בשלג הנערם ליד החוף, במקום שהיה יכול גם פה וגם שם לעצּור מלכת בכדי לבקוע את הקרח ולשאוב מים; ואולם הוא הולך הלוך והתרחק, עד הגיעו אל המקום אשר שם יתפתל הנהר כעין קשת, בסובו את בית-המסגד, ורק שם גוחן החוחול ומתחיל לחצוב בעצלתים את הקרח הדק אשר על שפת המים. הדליים לא יכבדו עליו מנשוא, ואולם את הקרח הוא חוצב כמו מתוך כפיה, ודומה לו אז כאילו הוא עובר עבירה בעל כרחו; אבל כיון שמילא את הדליים הוא מתחיל לצעוד צעדים רחבים בשלג, ובדרך חזרה אין לבו קובל כבר על האצילה הזקנה, אשר בחורף האחרון, מזמן שחלתה ונפלה למשכב, היא מקפידה לצוות, כי יביאו את המים ממקום החוף אשר ליד מסגד הפולנים. וכשהסוכנת פראניה, הנאמנת עד מאוד עם דת הקתולים, תזדמן לראות את החוחול כשהוא שופך מן הדליים לתוך החבית, אז היא שואלת אותו לא פעם:
“מאיזה מקום, שטיפן?”
והחוחול רגיל לענות:
“הכל אחד, הנהר הוא כולו לאלהים.”
ורק אז הוא רוטן מתוך רוגז, כשהוא מתכוון ברגזו לא אל הגברת החולה, אלא אל סוכנת הבית, אשר לא תאמין לו. וכשהוא שב לרדת דרך החצר אשר מאחורי הבית, אז יחדל שוב בכל האחוזה שאון החיים הרגילים, ובקומה העליונה, במקום אשר פּאני ואצלבסקה תשכב לבושה על ערש מחלתה, תחזור להיות הדממה העצובה, והאור החיוור של יום החורף יסתנן בעד הווילונים הלבנים והכבדים כזוהר אילם וקל, אשר בנקל יצוף בתוכו המבט הגווע של בן אדם שבע ימים, אשר חלה לבלי להיפגש שוב פנים אל פנים עם החיים הקיימים; ולכן גם לא יכבד על פּאני ואצלבסקה להביט נכחה בעינים פקוחות לרווחה, כשהיא טומנת את ידיה מתחת למטפחת הצמר, במקום שהיא אוחזת צרור מכתבים עתיקים, אשר היא קראה בהם מבעוד יום קריאה מטורפת. שעות מרובות לא תרף יד החולה מצרור המכתבים, ולאט לאט נעשית כף היד רגילה למגע הנייר שנתרכך מיושן, ורק בקצות אצבעותיה מרגישה עדיין פאני ואצלבסקה כעין גירוי קל, כאילו נפזר עליהם אבק-פרחים, ולכן גם לא תדבר דבר החולה, ותשכב כאיש אשר לא ייגע מחשוב את מחשבותיו. פניה של פּאני ואצלבסקה טהורים עדיין, ורק השפתים הן כהות-אמוצות, ודומה הדבר, כאילו כבר הדביק אליהן המות את חותמו; עור הפנים נראה מרחוק כמו צח, רק הקמטים העמוקים, המתחילים אצל הלחיים ויורדים עד הצוואר, רק הם מעוררים את הדמיון על דבר מסכת המות, אשר תדבק ישר אל אותם הקמטים החרושים, אשר עכשיו הם מוארים עדיין באור הרך של העינים הנוחות. אמנם בשביל כך שוהה פראניה כל היום עם הגברת בחדר, אבל פעם בפעם היא יוצאת וחוזרת כרגע, ומדי פעם, אף כי פּאני יוליה נמצאת אף היא בחדר החולה, יש לה לפּאני ואצלבסקה להגיד דבר-מה לפראניה. וזו מתבלת בכל פעם את דבריה באמירת-תנחומים, כשזעף כל שהוא נסוך על פניה:
“לרפואה, הגברת!” אבל פּאני ואצלבסקה לא תענה על זה גם בניד עפעף; החולים, הגוועים לאט לאט, ישמיטו במנוחה את חוט החיים מתוך ידם, וגם פּאני ואצלבסקה תעשה רושם כאילו שכחה את עיקר חייה, וכשהיא מגידה דבר-מה, אז נדמה כאילו עלה על לבה זכרון בודד, אשר אין לו קשר עם עצם חייה.
פראניה, בארגזים הכל בסדר?"
“הכל מונח על מקומו – לרפואה הגברת! פּאני יוליה השגיחה בזה.”
ואחרי שעה ארוכה נזכרת החולה להשלים את הקודם:
“לא ערבבת את הניירות שבמגרות?”
והיא מעכבת הפעם בפראניה מלצאת:
“אולי יש לפרוע איזה חוב?”
פראניה לא תבין, והיא יודעת רק להגיד בתמהון:
“לרפואה הגברת! למי אנחנו חייבים כסף?”
“נכון, נכון מאד,” אומרת פּאני ואצלבסקה, ואחרי רגע היא מוסיפה:
“בחנויות. איזה חוב ישן?”
ואחרי צאת המשרתת מן החדר, היא פונה אל פּאני יוליה בבת-צחוק:
“בחנותו של פּאן ברגר, הוא איש עדין, יכול להיות כי נשאר אצלו איזה חשבון.”
ואחרי זמן רב אל פראניה:
“תסורי מחר אל פּאן ברגר, תשאלי אותו, אם נשאר אצלו חשבון ישן.”
ויום החורף הלבן הולך בינתים הלוך וגווע, ופתאום ישקיף מבעד החלונות העולם החיוור אשר לפנות ערב, ובחדר נתלה בין-השמשות הארוך והעיוור של חורף, עת נדמה הדבר כי יום הקור הנוח והכבוש הלבין ברמיה, ולפתע פתאום הוא גילה את פניו הנכונים ויהי לאותה המהות המשונה והאמוצה, אשר תתלה לפנות ערב על פני העולם המכוסה צעיף סנוורים. ולאור רמיה זה, אשר בין יום ולילה, יקבלו פני החולה מראה של חומר מעוך, אשר רק קרום אחד דק קרוש עדיין עליו מלמעלה; המנוחה תסתלק מאת פּאני ואצלבסקה, ובמצוקה היא מניעה הנה והנה את עיניה בתוך אור מעולף זה, כקרבן נעקד בתוך עשן האש הראשונה, העתידה לשרוף אותו. פּאני יוליה אוחזת את שתי ידיה של החולה, ומנחמת אותה ברוך נפש של פולנים, אשר לפעמים, ברגע יוצא מן הכלל, יהיה לרגש של רחמים אשר אין כמוהו:
“האלהים אשר בשמים טוב הוא לכל, פּאני ואצלבסקה; טוב הוא בעיני האלהים האיש אשר ישא בדממה כל מצוקה.”
“נכון, נכון מאוד, פּאני יוליה.” אומרת החולה ושולחת עיניה למול המשרתת, הנכנסת ברגע זה עם מנורה, “פראניה, חביבה, אל נא תשכחי.”
“לרפואה, הגברת! הנחוץ דבר-מה?”
החולה מוציאה את כף ידה מתוך ידיה של פּאני יוליה, ובהפנותה את פניה אל הקיר היא מדברת מבלי להטות אף פעם את עיניה הצדה.
“יבוא נא פּאן ברגר הערב, יש לי לגמור אתו חשבון. פּאן ברגר הוא אדם עדין, את תבקשי אותו בשמי, כי יבוא.”
“לרפואה, הגברת! האלך עכשיו?”
“נכון, פּאני יוליה, תלך זו עכשיו,” אומרת פּאני ואצלבסקה ביתר מנוחה, כשפניה מוסבים עדיין לעבר הקיר. פּאני יוליה רומזת למשרתת, ועוד מעט והיא נשארת לבדה עם החולה, אשר תשכב בלי נוע ובעינים עצומות, ואשר תיראה כשקטה עד מאוד. ורק אחרי זמן-מה, כשיישמע קול צעדים מעל פני המדרגות, אז תתנער פּאני ואצלבסקה, ובשבתה על המטה היא אומרת בקול שקט של חולה מסוכן:
“את תצאי, פּאני יוליה. פּאן ברגר הוא איש עדין, הוא לא יתרעם.”
ואולם אחר-כך, בעזוב פּאני יוליה את החדר, אז תקרא החולה אחר ההולכת, כשהיא מתאמצת לכבוש את קולה:
“פּאני יוליה! פּאני יוליה!”
בין לבני הכסף
מאתיעקב שטיינברג
א
הגורם לדבר היתה אמירה סתומה, שאחד משני החברים פלט שלא בכוונה; זאת היתה אחת מפליטות הדמיון היגע, שפי אדם מביא אותן לפעמים לידי ביטוי עם גמר שיחה ארוכה, שאינן לכאורה בכדי צירוף עם מה שקדם להן. ואולם הפעם קלט השומע, זה שהיה אורחו של חברו, את החידוש שבדברים וחזר עליהם כשואל:
“לבני-כסף? מה פירושם?”
בעל הבית, בחור למטה משלשים, שנשתקע בעיירה האוקראינית לשם הוראה ושהשתוקק עכשו להניא את חברו מנסוע למחרת, גחן קצת אגב ישיבה, ועיניו, אשר הישירו לנוכח הירח, נראו כמזהירות מהתעוררות:
“אלה הם עצי-לבנה בלתי שכיחים ביותר, שעליהם עין ירק אפלולי להם מצד אחד ועין הכסף החיוור – מהצד השני. יש דבר-מה מוזר ומושך בעצים כאלה, הם משרים מסביבם אור וצל בבת אחת.”
“אני רק עצי ליבנה רגילים ידעתי,” הפליט האורח במנוחה. ואולם בעל הבית נאחז בדמיונו, והמשיך:
“יש לנו פה, כלומר, אם תסע בסירה על הנהר שבמקומנו ותשוט שעה ויותר, אז ישאוך המים מאליהם, אם רק תניד כל שהוא את המשוט, אל המקום אשר שם יפול הנהר הקטן הזה לתוך הסיים. ושם תקח בידך את המשוט ותחתור על פני נהר רחב, נהר כהלכה. אתה הן לא ראית את הסיים! ואולם גם הנוסע בסירה לא יראה כמעט את החורשה – חופי הסיים גבוהים הם במקום הזה. אלא שקושרים את הסירה אל אחת הקורות הבולטות מתוך המים במקום המעברה, ומשם יכולים לטפס עד החורשה: שם המה לבני הכסף, בוריס בוריסוביץ!”
צלצול שמו, השם שגרם לו מתחילת ימי נערותו כעין תוספת של הכרת-ערך מצד חבריו, נסך עכשיו על השומע כעין חפץ בלתי ברור לקבל עונג כל שהוא מידי אחרים. אף הוא גחן כלפי חברו ואמר בקול רם כמתחטא:
“תובילני שמה, מחר בבוקר?”
“תקע לי כף, רחימאי!”
ובעל הבית, שחיזק עכשיו בלבו את התקוה, כי יכניס את אורחו ליום נוסף, ניתר ממקומו וצפצף בשפתיו מתוך נחת רוח. אולם כשחברו הוסיף לשבת כפוף ראש על הספסל שלפני בית האכרים הנמוך, ודממת הלילה כאילו גברה פתאום, כשהיא נתונה בתוך קרקור צפרדעים בלתי פוסק, אז נתרופף לרגע הענין המקוּוה במוחו של המורה, והוא הרגיש צורך בדבר לסיים את המדובר בהחלטה שיש בה משום חידוש:
ושם אביאך אל נערה אשר עין לא ראתה כמוה! עצלנית ויפהפיה, שתקנית – היא אוהבת רק להקשיב! ונבונה… בכלל – נערה בלתי רגילה."
זה, שאליו היו מכוונים הדברים, לא נפטר כלל עדיין, כפי שחשש חברו, מהלך הנפש של בן-כרך הצופה בפני ליל ירח נאלם ונתון במסגרת של מרחקי שדות. ולכן לא זע ממקומו גם אחר כך, כשהטיל המורה יד על שכמו ועורר אותו כשואל:
“ובכן, בוריס בוריסוביץ?”
ורק אחרי רגע אמר אף הוא:
“ובכן – מחר בסירה?”
ב
למחרת, כשצעדו שני הרעים על פני כרים רטובי טל, אפפה את שניהם רוח אחת, רוח נחת של בוקר. בשעת שחרית, כשהאדמומית אשר עם הנץ החמה תלך הלוך וחסור לפני עלות השמש, יבוא לעולם רגע פלאים של יקיצה, עת האורות החיוורים, העוברים בטיסה חשאית על פני מרחבי ארץ, יעטו את כל החיים הגלויים אז בשדות כלפי שמים רועפים צללי טוהר ירקרקים, וכעין שוויון לא יכונה ישתף אז את הכל, מן החי עד הדומם. וכשנח שוויון זה גם בשני ההולכים, הגביה המורה את שק הצידה למרום שכמו, הרחיב את צעדיו עד כדי צעדי ההלך השני, והביט כבן-לוויתו בעינים חוקרות ונהנות כאחת אל קרעי האדים, שחנו עדיין פה ושם על השדות ונראו כמעלימים מתחתם נאות חיים מופלאים. רק אחר כך, כשדמות השמש התחילה מאדימה בקצה האופק, היה המורה מפגר כבר מתוך הבטה כלפי מזרח, ובמוחו נסתמן הרהור של תמיהה בדבר חברו שהלך במהירות ובבטחון, כאילו, בטיול זה של בוקר, לא היה תלוי כלל במנהל-דרך ולא היה זקוק להסתכלות יתרה. מתוך הרהור זה נעצב המורה כל שהוא אל לבו. דומה היה כי המורה, שטעם כבר טעם של חיי אונס בעיירה נידחת, כיוון פתאום לצמצום הנפש הנותן עוז אשר לחברו, ווֹיאַז’וֹר1 כחול עינים ורחב שכם, אחד מהמון הבחורים היהודים ילידי העוני, שהעיירות מקיאות אותם למרכזים של מסחר הפכפך ומסובך, והם סובבים מרחקי ארץ זרים מתוך גודל לב של אנשים בטוחי הבנה שעינם רחבה רק בנכר. לרגע הרגיש המורה את עצמו כנבדל מחברו וכפסול לדבר-מה, וכמתכוון לבלבל את שקט הנפש של הווֹיאז’ור, קרא אליו:
“הבט קצת לצדדין, רחימאי. הנה השמש עולה…”
הלז נענה לו בהבטה חטופה כלפי מזרח, ואחר כך פירש בהלצה:
“הווֹיאז’ורים אינם מביטים לצדדין. האם לא ידעת את זה?”
זה היה אחד ממאמרי החכמה של אחד מבני אומנותו, שהמזקינים שבהם רגילים לתבל בכגון אלה שיחת מרעים מעל גבי ספסלים עליונים שברכבת. ואולם בוריס בוריסוביץ', שככל הוויאז’ורים, היה בז קצת גם לתורת אנשי סוגו, הוסיף הפעם דברים מנפשו:
“רצוני להיות כבר אצל הנהר. זה ימים ושנים לא ירדתי לסירה”.
והם הלכו הלאה, כשהמורה משתף את עצמו בכפיה להליכה המהירה כלפי רצועת הנהר, שהבהבה עכשיו לעיניהם מבין קני הסוף העבותים הכפופים על גבי רוחב המים מתוך צמיחה של אמצע קיץ. עכשיו, כשכל כך נעם להם ללכת לאור האדמדם של רגעי הבוקר הראשונים, זה האור שהיה כרועד וזולף על פני השדות המשחירים עדיין ברטיבותם, הביט המורה כמעט בדאגה אל הנהר הצר, החבוי בסבך גידולי החופים; הוא כאילו חשש משהו לחברו, שלא ייפגע בשממון למראה המים השוקטים והשחורים, שגבעולי חבצלות לבנות היו פורשים עליהם במנוחה את ראשיהם פרועי העלים והיו משווים על המקום מראה משונה של שחור ולבן המצורפים לקפאון אחד. ואולם כשהתחילו ההולכים לרדת במדרון החוף, הכריז הוויאז’ור בראשונה על הסירות:
“הנה שם סירות; ומי שהוא עומד על גבן.”
והוא, מבלי הימלך בחברו אפילו אגב הבטה, סייר בעיניו את הסירות ואת הערלים שעמדו שם בקירוב מקום. המורה, שכיוון לדעתו של הוויאז’ור, המתכונן לשכור בעצמו את אחת הסירות, ניסה לעצור בעד חברו:
“עמוד, בן אדם שכמותך! צריך לדעת –”
ותיכף, כשהלז לא נשמע לו, הוסיף בתמיה ומתוך רגש כל שהוא של עלבון:
“לא לשם עסק אתה הולך – ובכן חכה עד שיורידוך לתוך הסירה.”
וכשישבו בסירה העגולה מלמטה והמתנדנדת, הקדים המורה בלי משים לרכוש לו את המשוט, אף על פי שהוויאז’ור התכונן מעצמו לישיבה של מנוחה. ואולם כשהתחיל המורה מניע את המשוט ורשרוש המים נלוה אל הסירה המחליקה, ירדה עליו מנוחה של הזיה קלה, זו שיש בה תמיד כעין קורטוב ביטול כלפי אחרים. הם שטו כך ועברו האחת אחרי השניה את לשונות המים העמוקות של נהר צר זה, שככל קטן-הנהרות התפתל ונטה מדי פעם מדרך הילוכו. שני הרעים לא צירפו את קטעי דבריהם לשיחה ממושכה; המורה היה שרוי בשקט לב של אדם המסוגל להזיה באור היום, והלז, הוויאז’ור, אחרי שהתבונן מתחילה על סביבו, הביט עכשיו בעינים שוקטות של נוסע הרגיל למחזות חולפים. ורק כשגדלה מהירות הסירה והחופים רחקו וגבהו משני עברי המים, התחיל הוויאַז’ור, מפנה פעם בפעם את ראשו והביט כשוקק אל שפעת המים הרבה, הכלואה בין החופים התלולים. דומה היה, כי בן יהודים עז ומטומטם זה, שנתרגל להעז את עיניו כלפי בני אדם נכרים, בא רגע לידי היסוס לב כשסגר עליו את עולמו נוף טבע פרא וריק מאדם. ואולם רק רגע הביט לצדדין כנבוך נפש. הוא תלה מיד את מבטו ברשת הקורות של מקום המעברה, שהסתמנה מרחוק, מתוך טוב לב היה טובל ומנדנד במים הצלולים את כף ידו הארוכה והאמיצה – כף יד חשופה וצנומה של בן כרך מרוכז וחפשי. וכשהתחילו, אחרי שנקשרה הסירה, מתרוממים במעלה החוף, היו שני הרעים מטפסים ביחידות, כשהם מגששים למצוא מסילה על פני צלעות המדרון התלולות וכשהם מתרחקים בלי משים, כמו מתוך בושה, האחד מן השני. דומה היה, כי גם שניהם – שני בני יהודים שונים במזגם ובצירופי חייהם – נתאחדו להרגיש לרגע טעם של קלקול בעליה שלא לצורך זו, שהיו יכולים להמנע ממנה לו הרחיקו ללכת בדרך הכבושה. ורק שעמדו כבר למעלה ורשרוש החורשה ספק את אנחתם, אנחת העיפות הראשונה, חזר המורה להתעוררות ההזיה שבנפשו, ועמד, כשהוא נמנע מלכת הלאה, ואמר: "הנה הם, לבני הכסף! שים עין: אם תרצה בזמן מן הזמנים להבין מה זה שני הפכים ביחד, לתאר לך את השקוף בתוך העכור, וזכרת את החורשה הזאת. האינך רואה את האור המוזר אשר מסביב? חכה עוד מעט – הנה רוח: העלים מתנועעים ומרעיפים שחור וזוהר. האינך רואה?
“לא איכפת לי”, ענה הוויאז’ור, “חורשה יפה,”
“לעזאזל!” ניתר המורה בזעף ממקומו. ואולם בעוד רגע שקט והכריז בניגון:
“לנוח, רחימאי, תחת לבני הכסף.”
הוא התמתח על הארץ, כשהוא עוצם את עיניו ומתכונן לקראת שעה ארוכה של מנוחת יער יקרה, הספוגה כולה רשרוש אילנות חי וסודי, שמדי פעם הוא בא ונמוג, רשרוש זה, כלחש עדנה שלא ניתן להישמע בבת אחת. ואולם הוויאז’ור, אחרי שהסתובב רגעי מספר בין העצים, שלח פתאום מרחוק את קול דבריו:
“הן שם הכפר, קרוב מאד… קום ונלך, עוד לנו לראות את היפה אשר אמרת.”
המורה לא ענה, כאדם החושש להיכנס בדברים ברגעי מנוחה ראשונים. ואולם עוד מעט והלז עמד על גבו ותבע אותו לקום:
“בוא! הן באנו לשם איזה דבר.”
“ובכן, הנה לך החורשה!” נסה המורה להשתמט, אבל מיד גנח ואגב קימה באר לחברו:
“זהו כפר גדול ליד תחנת הרכבת. פה גרים כמה משפחות של יהודים.”
ג
בחדר הראשון של הבית, שלתוכו נכנסו שני הרעים, לא היה עדיין השולחן פנוי משיירי סעודת הבוקר. הוויאז’ור המנוסה באנשים כיוון להכיר ברגע הראשון את המזג הטוב והשקט של בעל הבית, שקם לקראתם והתיצב גבה קמה ורחב כתפים; הוא הצטחק לקראת האורחים מתוך סבר פנים בלתי מצוי, זה סבר הפנים שאין בו שמץ של חשד לגבי הזר, והרגיל לפעמים, סבר פנים יפות זה, אצל אנשי כפר מאושרים ואמיצים. הוויאז’ור נענה לבעל הבית בלחיצת יד, שהמשיכה קצת כמו בכוונה; אבל מיד רפתה ידו והוא הסב את ראשו לעבר הקול הצלול שנשמע מפנת החדר:
“שלום, מר פסקין! הוא בא בסירה?”
ליד הנערה, שהיתה שוכבת למחצה על גב ספת העץ הנמוכה שאצל הקיר, עמד המורה כפוף ראש והיה שוהה בעל כרחו בעונג הפגישה הראשון, מבלי לשקוט עדיין עד כדי לקרוא לחברו. ואולם עיני הנערה נמשכו בינתים אל האורח הזר, וזה, הוויאז’ור, ניגש מבלי היקרא, והושיט לה את ידו. הנערה התוודעה אל הזר מבלי התרומם מעל הספה, ורק את כפות רגליה היטיבה לאסוף אל תחת שמלתה. כל גופה, המתכווץ בגלימת הבוקר הרחבה, היה מוטל מתוך רשלנות מפונקת של ילדות, ורק עיניה החומות, שנשקפו כגדולות מאד מעל פניה השחרחרים והצנומים, הביטו בבינה גלויה ועצובה. הוויאז’ור, גם כתום לחיצת היד של שלום, לא הסיע רגע את מבטו מנגד העינים האלה היוצקות ישר את אורן מבלי לעטות כל הבעה חולפת של תמימות או מזימת נוער. הוא, שבגר בכרך, לא היה רגיל לגבי עינים כאלה, שכמותן אפשר לראות לפעמים אצל בת יהודים נדחת, העולה כפורחת וכנוגה באחת מן העיירות הקטנות. בהעיף בך עיניה נערה מסוג זה, המחכימה מתוך עצב בעיר השדה, אז ידמה לך תמיד, כי כל תמצית החיים של קיבוץ יהודים רמאים ומרומים, החותרים במחשך ובעצב לקראת איזה מקור נעלם – נצטמצמה ונאספה לתוך מבט מזוקק זה של נערה רכת גו ויושבת בית. הוויאז’ור, בעוד הוא מגשש בנפשו, שלא כרגיל אצלו, למען הגיד דבר-מה, הקדימו המורה ואמר:
“ידידי, אורח עובר דרך – בן-כרך!”
והוסיף עוד:
“וויאז’ור!”
הבעת עיניה של הנערה נשתנתה פתאום. היא הביטה רגע אל הוויאז’ור כמעט בלעג גלוי, ואחר כך הושיטה את ידה לעבר הכסא שעל יד הספה, כמתכוננת, מתוך שכחה של הרגל, לקחת את אחד הספרים פרומי הכריכה שהיו מונחים שם. ואולם דוקא מבט לועג זה השיב לוויאז’ור את מנוחתו, כאותם מבטי הביטול של סוחרים בני נכר, ערומים וחשדנים, שהוא היה רגיל לעמוד בפניהם מתוך מזימת לב מסותרת. הוא רק השתומם עדיין כל שהוא, וברגש זה של תמהון פנה לבקשת אבי הנערה וישב אל השולחן. ושלא במתכוון, על פי הרגל קבוע של וויאז’ור פיקח, המשתמש בהופעת רגע של בת סוחרים המזדמנת לחנות אביה, התאמץ עכשיו, להפך, להכיר את הנערה על פי דמות אביה. כך עברו עליהם רגעים אחדים בשיחה, שהוויאז’ור ידע להוסיף לה מתחילה נופך של התקרבות. ואולם בעודנו שומע ומשיב לבן-שיחתו, הפנה הוויאז’ור פתאום את ראשו לעבר הנערה. הוא פגש בעיניה, שהלעג הקודם לא התנדף עדיין מתוכן לגמרי, ואמר בפנותו אל הנערה בבת צחוק:
“הגברת הכירה מימיה וויאז’ורים?”
פני הנערה, שעמדה על התוכחה שבדברים, נתאדמו פתאום מבושה עזה, בושה שיש בה לפעמים לגבי נערה מעין זקוק הלב. היא שהתה רגע בשתיקה, ואחר כך אמרה, בהתאמצה בכל יכולתה להביט בפני הוויאז’ור:
“הכרתי אחדים, כשהייתי בעיירה.”
האב מלא אחרי דבריה:
“היא התאכסנה בביתו של בעל חנות; היא למדה בפרו-גימנסיה, בעיר הסמוכה.”
והוא הוסיף לדבר בבתו, כשהוא משפיל מתוך התאמצות יתרה את קולו הרווּי של איש גדול קומה ובן כפר. ומבלי לשקול את תוכן שיחתו על פי דברי המענה המקוטעים, שהוויאז’ור היה מטיל נגדו מדי הפנותו את פניו פעם בפעם כלפי הנערה, שב בעל הבית לספר עם בן-שיחתו בגילוי לב של בן-כפר; הוא לא התאפק גם מהגיד, כי אשתו מתה עליו לפני שנים וכי בתו היחידה נתרגלה מאז לעצלות של בדידות ולשכיבה תדירה על גבי הספה. ובמשך השיחה, כשהוויאז’ור פלט, בלווית רמז משלו, אמירה קצרה: “נערה חמודה!” הזהירו פתאום עיני האב והביטו לנוכח האיש הצעיר באמון לב לא רגיל של איש יהודי בעל מזג טוב, שמתוך בדידות כבר גידל בלבו שלא מדעת ומאז הימים את רגש האחוה לגבי יהודים אחים, שהיה מתגעגע עליהם ומקרבם בדמיונו. הוויאז’ור, שבת-הצחוק הנדיבה של איש שיחתו הביאה אותו לידי הרהור מסוים על דבר הנערה, השתמש בהפסק שנפל בשיחת הדברים, ובהוציאו מלבו כעין אנחה-לא-אנחה של איש שבע כוח, אמר:
אצלכם כה שקט ונעים, ואני נע ונד כל הימים."
וכיוון שאיש-שיחתו לא נענה לרמז הדברים ורק בת-צחוקו כאילו נדבה עוז יותר, ניסה הוויאז’ור לגלות את אשר בלבבו:
“בחפץ לב הייתי נשאר פה יום אחד למצער!”
האיש המצטחק גחן למול הוויאז’ור ומלמל כמעט בהתרגשות:
“אין טוב מזה! מה מר חושב – לא פעם נשאר המורה אצלנו ללון. הישארו אתנו ליום, ותחיו אותנו. באמונה! אין אנחנו רואים פני אדם…”
ואחרי רגע אמר בגאוה כל שהיא של תושב קבוע במקומו משכבר הימים:
"ומובטחני שלא יתחרט… כאן בחורשה עכשיו בקיץ – "
“עברנו כבר בחורשה,” העיר הוויאז’ור.
“הן באתם לא בדרך הכבושה – בכל הסביבה אין חורשה כזאת.”
הוויאז’ור העיר שוב:
“היא לא רחוקה מביתכם – בשביל בתו זה נוח מאד.”
הפעם השפיל האב את קולו והפליט, מתוך זהירות כלפי בתו:
"הרגלתי אותה לבלי ללכת שמה… והיא בעצמה מבינה. איזה כפר! פה הם תגרנים ברובם, הבחורים – יצאנים, ובאים מחזור בערים. אי אפשר כאן להחזיק משרתת – מכניסה אורחים גם הביתה… ולגזור עליהן – צחוק. ואשה אין בבית… והכל בחורשה. בערב שומעים כאן בבית מה שנעשה שם, כל הלילה – "
הוויאז’ור שיתף את עצמו להתאוננותו של בעל הבית:
"ובתו גמרה פרוגימנסיה – "
“ובכן – מר מבין!”
הוויאז’ור חשב ברגע זה לנכון לקום מתוך ריטון של “כן, כן…” כמשתתף בצערו של איש-השיחה. הוא נגש אל הנערה, וכאדם הבטוח למפרע במעשיו, נתן למורה להמשיך את דבריו עם הנערה; ואולם אחר כך, כשהתחיל אף הוא נכנס בשיחה, היה הולך ומביא את חילופי דבריו לידי מהירות מענגת ובלתי פזיזה, מין שטף שיחה חי ובלתי טורד, שהיה רגיל בו בזמן שקווה להצליח בדבר-מה ושידע לתבל אותו בלי משים בחיבה מרומזת כלפי השומע. הנערה, שמתחילה הוסיפה להיות שוכבת למחצה כמו בעת שישב על ידה המורה לבדו, התנערה לאט לאט ולסוף קפצה מתוך התעוררות מעל הספה ואמרה בקול צלול, שהיה אף הוא רווי טוב לב כקול אביה:
“אני מוכרחת לצאת לרגע לראות במעשה המשרתת – הן אתם תשארו אצלנו לארוחת הצהרים?”
הנערה, אף על פי שהביטה ברגע זה בפני המורה, נסתלקה בחדוה מתוך החדר מיד כשהשיב הוויאז’ור:
" אחרת לא יתכן, גברתי!"
וכשיצא לעסקיו גם בעל הבית ושני הרעים נשארו לבדם, שררה ביניהם שתיקה ארוכה. הוויאז’ור ישב במנוחה על הספה, כמעט באותו המקום שישבה שם הנערה לפני צאתה, והמורה הסתובב הנה והנה בחדר, כשהוא מונע את עצמו משום-מה מהביט אל חברו. ולסוף שאל אגב הליכה:
“מה אתה אומר?”
“בדבר הנערה?” שאל הוויאז’ור אף הוא, בשללו מאת דבריו כל שמץ כוונה.
המורה נעצר מלכת.
“בכלל… נערה חמודה, כלומר, נערה טובה, הלא כן? אני בא לעתים קרובות… לוּ ידעת!”
הוא לא פירש יותר, והוויאז’ור אף הוא הרים את עיניו רק כששבה הנערה החדרה. היא נתנה אגב בת-צחוק תודה לוויאז’ור, שפינה לה את מקומו, והתכווצה שוב על הספה מתחת לגלימתה הרחבה, ופניה הזעירים, שעמדה בהם עדיין אדמומית של התעוררות, הסתמנה נחת רוח גלויה, זו המצויה רק אצל אנשים טובי לב שנפטרו פתאום מבדידות ממושכה. אולם רגעים אחדים עברו על שלשתם מבלי שיחה שוטפת, עד שעמד המורה כלפי הנערה ואמר:
“מוטב שנצא לטייל בין הלבנים.”
הנערה הניעה בראשה כממאנת:
“נשאר בבית… ימים על ימים יעברו וביתנו ריק מאדם אבל –” הוסיפה הנערה בצחוק ערמה, שהיה בו משהו מלעגה הראשון שברגע הפגישה – “אפשר שאתם משתעממים בבית…”
אז התקרב הוויאז’ור אף הוא אל הנערה, וענה לה בהבטחת-נימוס רגילה של בן-כרך מטושטש:
“חלילה וחס, גברתי!…,” והוא הוסיף, בראותו את פני ידידו שהועמו לשמע הדברים האלה, “מה אתה מביט בי, פסקין? לא כך אמרתי? מה לעשות – וויאז’ור!” הוא הפסיק בצחוק וחזר לשוחח עם הנערה, כשהוא מטיל בשיחתו את קלות הבינה של גבר הבטוח בהקשבת חיבה של אשה; וכששב אחרי שעה ארוכה בעל הבית והושיב מתוך נחת רוח את האורחים אל השולחן, מצא כבר הוויאז’ור להגיד לנערה בכעין לחש, ברגע שנשארו שניהם לבדם על יד הספה:
“אנחנו עוד נטייל היום בחורשה – אחר כך?”
הנערה התאדמה, וכמעלימה דבר-מה סובבה רגע את המורה ושאלה:
“לשעורים אמרת היום, מר פסקין – לא ידעתיכם?”
המורה ענה, מבלי הביט בפני איש:
“אני עוד אספיק אחרי הצהרים… אולי.”
בעל הבית, שישב כבר אל שולחן, הזדקף לשמע הדברים האלה, ואמר כמוכיח:
“וחברו הן הבטיח לשהות עוד אצלנו!”
הוויאז’ור מסר בעיניו רמז של הסכמה, וכעוצר בעד שיחה לא רצויה, אמר:
“פסקין בטוח, כי וויאז’ור לא יעמוד בין כך ובין כך בדיבורו… אבל נחדל מן המחקר לפני הסעודה – אני למצער, רעב אחרי נסיעה בסירה ואחרי חצי יום בכפר…”
“הנה זה נכון – אתם רעבים!” הזדרז בעל הבית וישב שוב על מקומו – אבל הבטחתו שמורה אתנו, יידע זה למפרע, מר –"
“שמי מאירסון”, נענה הוויאז’ור וחייך כלפי בעל הבית.
על המסובים השתררה לרגע כעין רחקות לב. ואולם המורה, כאיש רך ונתון אל נפשו המתרשם עד לכאב בושה לכל תקלת נפש המתרגשה בגלוי, מהר הפעם לטשטש את הרושם בדברים, שהוא הסב אותם בכוונה על שבחו של חברו:
“לי הוא – בוריס בוריסוביץ‘, מילדותו – השם הזה היה כל כך מוזר בעיירה, כמעט הפחיד את הנערים! משונה לי הדבר ששואלים לשמו… בוריס בוריסוביץ’!” חייך המורה כלפי ידידו. “התזכור? כבן עשר הייתי אז כשצוית אותנו לקרוא אותך בשם זה. ‘פריץ’ אחד קרא אותו בשם זה, בחנותה של אמו…,” הפנה המדבר את חיוכו כלפי בני הבית, “הוא היה מכה אותנו, שמו הטיל אימה על הנערים…”
“בוריס בוריסוביץ'!” תמהה הנערה.
“אבי מת טרם שנולדתי,” באר הוויאז’ור במנוחה.
המסובים נשתתקו, ושתיקה זו שיתפה את האב ואת הבת ברגש כל שהוא של רוך לגבי אורחם הצעיר, שבגורלו היה כעין רמז לגורל הנערה; האב התחיל משדל את הוויאז’ור לסעודה, מתוך כוונה יתרה, הנערה היתה פעם בפעם תולה את עיניה בפניו. ורק המורה, שהרגיש מיד ברגש הרוך שזיכה בו את חברו, נתבייש לרחש לב לא ברור ודומה במקצת לקנאה. והפעם, כשנגעה הרעה אל נפשו, גם לא ביקש מלים לשחרר את עצמו על ידן מהתקלה. הוא שתק כמעט עד לאחר גמר הסעודה, ורק בקומו ללכת אל הסירה והנערה התבוששה רגע בחדר השני, אמר המורה אל חברו, מדי התכוננו להשמיע את דבריו גם באזני בעל הבית, שהיה עומד ומתכונן לתת לאורחו את ברכת הפרידה:
“אולי לא תימצא לפנות ערב סירה ליד המעברה – אם תאחר… בכל אופן – מתי תשוב?”
הוויאז’ור, שעל פי הרגל נובע מתוך מעשה חייו, לא היה משער כלל ברגע זה לבטל ברצונו את ההתחלה הטובה, שעלתה בידו בבית זרים – השתמט מענות לעצם הענין, ורק התלוצץ:
“לשוב על עקבו – את זה יודע תמיד כל וויאז’ור.”
ובעל הבית, היהודי בעל המזג הטוב, צחק בהנאה להלצה זו, שהיה בה רמז לעולם אחר, עולם של יהודים חביבים, זריזים ופיקחים. ומתוך המשך של הנאה זו לחץ לפרידה את יד המורה וזרז את בתו ששבה ברגע זה החדרה:
“לכי, בתי, ותלווי את מר פסקין עד הסירה.”
וכשיצאו אחר כך שלשתם, בחרו מאליהם את הדרך הכבושה, שעברה מחוץ לחורשת הלבנים. המורה, שנתן מכבר את האמתלה ליציאתו המהירה, נחפז הפעם ללכת עד כדי למנוע בעד שיחה משותפת לשלשתם, ואף ברדתו אל הסירה הרים את עיניו על המלווים רק לרגע קצר, ואת ברכתו האחרונה כיוון משום-מה לחברו יותר מאשר לנערה. ואולם מאירסון, כשנשאר לבדו עם הנערה, לא דרש אף מעט את חזות פניו של ידידו, זו שנשקפה לנגדם מתוך הסירה המתנדנדת לפני ההפלגה. הוא הלך במנוחה עם הנערה, כשהוא צועד לאט ונתון כולו לעיפות הקלה שלאחרי הצהרים, שאפפה אותו בדרך חזרה. מתוך עיפות זו, כאדם הנושא מאליו את עיניו, בחום קיץ, לעבר אילנות, הפנה מאירסון את מהלכו לצד החורשה, ושניהם הלכו אחר כך, כשנכנסו לתחום הצל של העצים הראשונים, רגעים מרובים על גבול החורשה, מבלי להעמיק אל בין הלבנים. הם שתקו כל הזמן, והנערה שנחשה את השקט של בן-לוויתה כמסוה נפש, פתחה ראשונה בדברים, שהיא צירפה אותם בדמיונה מתוך ביטול קל ביחס למוצא שפתיו של וויאז’ור מגוהץ ומנומס, כעין זה שהלך על ידה:
“ספר לי דבר-מה על-אודות חייך, מר מאירסון.”
ובדבריה, שלא מרצונה, נשמע כעין קבלת יחוד.
מאירסון אשר חייו המטולטלים, שלא היה להם היקף אחד, לא שימשו לו מעולם כחומר לשיחת אמת לפני זרים, התאפק רגע מענות והציץ מתוך מבוכה קלה בפני הנערה. זו נבוכה עד כדי אדמומית של בושה, והמליצה מיד על שאלתה:
“האין רשות לשאול כזאת כשמטיילים טיול ראשון? אני הלא נערה פותה כבת-כפר”.
ובצחקה בקול רם התרחקה במרוצה קלה מבן-לוויתה, וכשהשיגה מאירסון ותפסה בידה בכדי לעצור אותה, עקרה הנערה בחרדה את זרועה מתוך ידו של האיש הצעיר, והתחילה צועדת במהירות, כשהיא מחוירה חליפות וכשעיניה מושפלות. מאירסון הלך לצדה ולא ידע מה להגיד לשם פיוס לבת-כפר זו, שיחס לה תמימות אווילית ושדמותה אף על פי כן – מדי לכתה חיוורת פנים ופיה הקט מסוגר מתוך פרישות גמורה, שאין בה זעף כלפי מי שהוא – עוררה בקרבו רגש מוזר, המצוי לפעמים אצל אנשים נזקקים לחשבונות נפש: דומה היה לו רגע אחד, כי הוא רואה את הנערה, את הכל, את כל החיים, מתוך צירוף-הבנה חדש, הנידון למפרע למיתה חטופה, ושצריך על כן למהר לסלקו מתוך הנפש. ובעוד רגע מאירסון כבר מצא מלים ואמר, כשהוא משתמש בשם הנערה, שהיה רגיל בפי המורה והיה שמור מן הבוקר בזכרונו של מאירסון:
“מה לך, גברת אנושקה? תסלחי לי שקראתיך בשם זה… בואי נכנס אל החורשה.”
היא העיפה בו עינים מבוהלות וענתה חרש:
“לא, איני אוהבת את החורשה… אולי נטייל אחר כך – נלך עכשיו הביתה.”
הם הלכו דוממים, כשמאירסון מהרהר במנוחה ובתמהון על הנעשה. ובבית, שתריסיו היו מוגפים בפני החום ומבחוץ סגרה עליו הדממה הלאה של גמר צהרים ארוכים, היתה הנערה שוכבת שוב על הספה, כשהיא מתכווצת מתחת לשמלת הקיץ הרחבה וכשפניה נטויים מתוך לעג קל של הכנעה כלפי מאירסון, המדבר אליה דברים על דברים, שלא היתה בהם בקשת חן מסותרת ושהיה משולב ביניהם אף על פי כן אותו צווי הרמזים, השולל לפעמים למפרע מן האשה כל הרהור של סרוב. הוא קרא לה בשמה: אנושקה, מבלי לצרף למלה הזאת כל יתרון של ביטוי, וסיפר לה עכשיו גם מחייו, והנערה, שהיתה רגילה לדברי שיחתו של המורה – דברים תובעים, הנרתעים וחוזרים, היא שמעה עכשיו בפעם הראשונה דברי גבר מיושבים וקלים גם יחד, המסויגים במסגרת כל שהיא של פרישות גברים; והם היו נראים, הדברים האלה, כמיועדים למענה, בחדר אפלולי ושקט זה, הסוגר עליה ועל בן זוגה, הבא מעולם רחוק. וכשארכה השיחה והאיש המדבר אליה לא הכשיל אותה בגילוי של קרבת לב נוספת, התעצבה פתאום הנערה מבלי אשר ידעה בעצמה את פירושו של עצבון זה, הנקנה בנקל לכל נערה בוגרת במחיר שעת יחוד המעולפת בדברי חול. היא שמה את זרועות ידיה מתחת לראשה והביטה כלפי מעלה כשקועה במחשבות, ופעם בפעם, כנטרדת מרגע ציפיה, או מהרהור של אי סיפוק כלפי וויאזור גבור וזר לה, היתה מרעידה מתחת לשמלתה את כף רגלה הקטנה. ופתאום גחן אליה מאירסון ושאל, כשהוא צוחק הפעם הראשונה בבת-צחוק של רוך שהעלה אותו בכוונה:
“ככלות הכל – הן טוב עשיתי שנשארתי פה. הלא כן, גברת אנושקה?”
היא ענתה בתמימות של אדם שדבר-מה נגע אל לבו:
“הלואי שהיית נעשה גם אתה, בוריס בוריסוביץ', בן-כפר! הן אנחנו כמעט יחידים במקום הזה.”
ואז אמר מאירסון, כשהוא מטיל בקולו חנינה יתרה:
"אם לא גרמתי לך שממון – נבלה את הערב בטיול. שמעתי עליך, כי ממעטת את לצאת מן הבית, ולי יהיה נעים מאוד אם תעשי את חפצי. אנחנו נלך אל החורשה – "
היא נלחצה כמו מפחד אל הקיר. ולחשה:
“אני לא הורגלתי ללכת בערב אל החורשה.”
מאירסון התרומם ממקומו במבוכה קלה, והיה פוסע רגעים אחדים על פני החדר. אחר כך, מתוך הרהור ראשון של תוכחה לפי עצמו, ניגש אל החלון המוגף והתחיל מסתכל דרך חרכי התריס אל רחוב הכפר, במקום שחרקו עכשיו ראשוני הקרונות השבים לפנות ערב מן השדה. ובעמדו כך, מבלי מצוא ענין במראה עיניו וכשהוא מתאפק מדרוש בנפשו את סרובה הראשון של הנערה, הגיעה לאזניו פתאום לחישת שפתים מלאת חנינה:
“בוא הנה, מר מאירסון – אל תעמוד כך.”
הוא מיהר למלא את חפצה, מבלי להפגע מיד ברגש חדש. אבל כשניגש אליה אחז אותו בלי משים תמהון למראה פניה, שהחווירו עד כדי הבעת מצוקה, כמו אז, כשאחז בידה ליד החורשה. הוא ישב כשהוא עוצר את עצמו מהטות יד אל הגוף המקופל שנלחץ אל הקיר, והנערה אמרה ברגע זה בשפתים חרדות:
“אנחנו נלך אל החורשה – אם רצונך בכך, מר מאירסון.”
והיא השהתה עליו את מבט עיניה החומות – מבט פלאים רך ומזוקק, היוצא מעינים נוגות שטרם נאספו לתוכן דמעות. ושוב, כמו ברגע שהנערה החוירה ליד החורשה, נעורה בלבו של מאירסון אותה ההבנה החולפת שהציקה לו ותבעה ממנו דבר-מה. מפיו נעתקו מלים, עיניו תעו בתוך האור האדמדם שמילא את החדר ברגע השקיעה, ודומה היה, כי באור השותת והנלהב של בין הערבים מחפשות עיניו של בחור בן יהודים זה, האמיץ וחדל המקורות, פתרון כל שהוא לאותו כליון המאוויים הדבק ללב כל אדם. ואולם הבית היה מוקף כבר מבחוץ בצעקות, בשעטת סוסים ושריקות אופנים – בכל אותו שאון הערב שבכפר, שמאירסון לא היה רגיל אליו, ומתוך שאון זה יכלה גם הנערה להימלט עם מבוכת נפשה, והיא, בהפנותה את האיש הצעיר מאצל הספה בתנועת יד רכה, התרוממה לאט ממקומה ואמרה:
“לוּ תלך עתה, מר מאירסון, לראות בכפר; אנכי אפנה קצת לצרכי הבית וגם אחליף את בגדי.”
ובצחוק של רוך הוסיפה:
“הן ימים שלמים עוברים עלי מבלי אשר אחליף את שמלתי! אנכי שוכבת כל היום על הספה!”
ומאירסון אמר, בפנותו לצאת:
“אני כל כך שמח לקראת טיול-ערב זה. ועתה שלום רב לך, גברת אנושקה!”
והנערה נשארה עוד רגעים אחדים על עמדה, והיתה זוקפת את הדברים האחרונים על חשבונות נוער רבים.
ד
בדרך אל החורשה הלכו מאירסון והנערה יד אל יד, ובאפלת הערב – אחד מן הערבים העמומים אשר בסוף הקיץ, עת אור הזהב של כוכבים לאין ספורות נישא במרחקי רום, מבלי להגיע אל הארץ – לא השגיח האיש הצעיר בהבעת פניה של בת-לוויתו, שהיתה לבושה שמלת טיול מצומדת ונראתה לו עכשיו כנערה קלה ודקת גזרה, שהלב נתבע לחינה. ואולם במרחק של צעדים אחדים מן החורשה פיגרה הנערה מלכת, ומאירסון, שהגיע ראשונה אל עצי הלבנה, עמד רגע וחיכה, וברגע זה של ציפיה, מדי צעוד הנערה לקראתו, תלש מאירסון מקצה ענף עלה יחידי, הגיש אותו סמוך לעיניו, ומתוך סקירה מהירה התבונן אל השחור ואל חיוורת הכסף אשר משני צדי העלה; ואולם עוד מעט השיב את ידו והתחיל ממעך את העלה בין אצבעותיו. ואחר כך, בקרוב אליו הנערה, הושיט למולה את ידו, הרטובה עדיין ממיץ העלה, וחיבק את גזרתה מתוך תנועה מוחלטת ומהירה. רגע אחד נבעת מאירסון לקול הצעקה אשר פרץ מחזה הנערה, ואולם כשזו כפפה אחורנית מתוך התאמצות נואשה את חצי גופה והיתה כתפושה ותלויה בידו, אפפה אותו פתאום תאוות הסנוורים שלאחר סרוב ראשון של אשה, תאוה נואשה, המסכנת את הגבר למעשה כפיה מתוך פחד ובושה מפני האשה הנמלטת. הוא אימץ את ידו והצמיד בבת אחת את גו הנערה אל גזרת גופו הרחבה, כשהוא כובש את ראשה על חזהו ומכווץ את גופה הרך מתוך גיפוף אילם ומהיר. אך לאט לאט, מדי הדביקו את פניו אל פני הנערה ובנשקו אותה נשיקות סנוורים כבדות, התחיל חודר לתוך ערפילי מוחו כעין לחש מוזר ודומה לאנחה רווּית דמעות. הוא הפסיק מתחילה את הלחש הזה, בסתמו את פי הנערה בנשיקה ממושכת ומיגעת, אבל מיד התחיל שוב יוצא מפי הנערה אותו ערבוב דברים מרוסקים וחרישים, שאזנו של מאירסון קלטה סוף סוף מתוכם מלים בודדות, אטומות מחיבה ודומות לכינויי רוך. הוא סילק כל שהוא מלפניו את ראשה, ובלב תוסס, כחרד על דבר-מה מפחיד ובלתי מובן, לאט על אזנה:
“מה את מדברת, אנושקה, מה את מדברת?”
לקולו הרך נלחצה הנערה אליו מעצמה, ולחשה:
“החביאני בין זרועותיך, יקירי, תּן לי לנוח מעט, אני עיפתי, כה עיפתי.”
הוא נאנח, כאילו סר פחדו, פחד התאוה הראשון, וישב על הארץ כשהוא אוחז עדיין את קצות ידיה של הנערה. ואחר כך, כשכרעה הנערה מאליה לרגליו ותמכה את ראשה אל ברכיו, היה מאירסון מלטף אותה בחשאי ואת מוחו התחיל טורד הרהור של פחד חדש, פחד ברור ומכוּון כלפי המעשה של כל אותו היום, שעבר עליו בציפיה ושעשועי תאוה, ושעכשיו היה הכל עלול להיגמר בישיבת מנוחה עם הנערה הנפחדת והיגעה. הוא הרך את קולו ואמר:
"התאהביני… מעט, אנושקא? עוד תוסיפי לאהוב אותי?
היא מלמלה:
“אינני יודעת – – אני חפצה כל כך לשמוע ממך איזה דבר! הן כל היום לא ידעתי את נפשי.”
הוא לא ידע מה לענות לה, ואמר לה דברי פיוס רגילים:
“הן לא תכעסי עלי?”
היא שילבה את ידיה מסביב לצווארו ולחשה מתוך התרגשות קרובה לבכי:
“למה לי לכעוס עליך? הן אנכי אשמה בכל! אבל אל תחשוב”, עבר פתאום לחשה לקול צרוד, שהסב שוב למאירסון אי-מנוחה, "הן אנכי בכל זאת נערה יהודית. מעולם – לוּ ידעת! אף דבר דומה לזה – אך חשבתי, כל כך הרבה חשבתי, בכל יום – – "
הוא אחז בדבריה, כאלו היה בהם דבר-מה מרומז לטובתו, ושאל:
“על מה, אנושקא?”
רוחה הקשה כאילו סרה פתאום מעליה. היא הניחה את ידה הקטנה בתוך כף ידו, ולחשה לו על אזנו אגב נגיעת שפתים צורבות:
“על האהבה.”
היא נאלמה מרוך, גחונה על גבו, כמתעלפת מכליון גו ממושך ומתוק; ופתאום חרדה בכל גופה וכבשה את פניה על חזהו:
“הה, שמע, הן הולכים, הן הולכים ובאים הנה!”
היא נחלצה מבין זרועותיו, כחפצה להמלט; ואולם הוא תפסה והושיבה על ידו בלחיצת יד גורמת כאב, כשהוא מאזין אף הוא בחרדה לקול צעדים מתקרבים, בזהירות הפנה את ראשו והבחין בזוג של הולכים, שגששו רגע באפלה שבקצה החורשה ופנו מיד ללכת מתוך צחוק משותף לבחור ולבחורה. הנערה ישבה עכשיו כמוכת קפאון וידיה היו שלובות מסביב לברכיה. מאירסון גחן אליה והבחין באפלה את עיניה הפקוחות לרווחה ומביטות נכחן בלי הניד עפעף. הוא חשש ללטפה עכשיו יותר מלטוף קל, ושאל אותה:
“מה זה נבהלת ככה?”
היא לא ענתה. והוא, בהרגישו כי דבר-מה עמד לו שוב לשטן, הבליג על זהירותו מתוך כעס גלוי, שגרם לו להגיד בקול רם, כמעט זועף:
“מה זה אתך? מה להם ולנו?”
והוא חטף אותה לבין זרועותיו והתחיל דורס את פניה בנשיקות גלויות ומכניעות, כשהוא ממלמל בלי קץ, בתאוה מהולה עדיין בזעף:
“בואי! בואי!”
ושוב – בעוד ידיו מפרכות את גופה בחשק של גבר קשה לב ואמיץ נעורים – נשמעו לו אותן המלים הבודדות, המביעות כאב של חיבה ודומות לכינויי רוך. והוא, הבחור הערום ואמיץ הידים, כאלו נטרפה פתאום תאותו למחזה תעתועים זה של לב אשה המפרפר ביסורי הכנעה. והוא לחש לה לחישה תוססת, מתוך ויתור של יאוש:
“מה לך, מה לך, אנושקא! עשי איך שאת רוצה.”
וכשהיא לא נענתה לו והוסיפה לצרף את המלים לאמרי אהבה עמומים ובלתי רגילים, שהוא לא שמע כמוהם מעולם, אמר, קצת חושד ומתפלא, כשהוא מביא לידי גילוי את חשקו וגודר לו, שלא בכוונה, גם סייג:
“שכבי כה על ברכי אם אהבת אותי קצת, אנושקא, שכבי כך, ואני אלטף אותך לאט לאט, בחשאי –”
ואולם היא היתה פתאום כאחוזת רגשות עזים וסוערים, ובהלחצה אליו העתירה עליו נשיקות ודברים:
“אל תרחיקני, יקירי! חבקני בכל כוחך, אמצני היטב, היטב, רק אמור איזה דבר. התדע, מלפני שנים כבר חשבתי על זה… אל תחריש! אתה הבאת אותי אל החורשה, אתה צריך להגיד לי. התדע, הן אנכי נערה יהודית, נערה יהודית ויפה –”
הוא, מבוהל ומתגאה, אימץ אותה אל לבו מתוך משנה ליטוף, ואולם היא לא חדלה מהזדעזע בין זרועותיו:
"התדע, הן אנכי כמעט יחידה בכפר, אין פה נערה יהודית כמוני. כל כך הרבה בחורות בכפר, ואני ראיתי תמיד את הכל – "
והיא הוסיפה להילחץ אליו בגופה הלוהט וקולה עבר ללחש:
“אמור, כי אתה אוהב אותי כאשר חשבתי – כל כך הרבה, כל כך הרבה חשבתי – אנכי חפצתי כל כך לאהוב!”
והוא רק יכול להוציא מפיו הגה אחד, שהוציא בו את כל היסורים הבלתי צפויים של לב מרותח בעל כרחו:
“אנושקא!”
והיא, בעבור אליה הקול הנואש והרך דרך ערפילי מוחה, צנחה על צווארו ונאלמה בלהט כל יצורי גופה. הוא נגע בה נגיעה קלה, כמתוך חשד כלפי עצמו, ומיד אחר כך, כשרעד הקור הראשון עבר בחזה הנערה החשוף, התרומם האיש הצעיר, כשהוא נוטל את הנערה לבין זרועותיו, והתחיל סובב בין העצים, כששפתיו מצומדות כמו מתוך זעף ורגליו תועות ללכת לימין ולשמאל, וכשהוא פונה פעם בפעם לסור לתוך חביון החורשה ושב מיד אחורנית. ופתאום עמד מלכת: מרחוק, מעומק החורשה, נשמעה צהלה עמוקה, צהלת לילה פוסקת ומתחדשת, שהיתה דומה לתרועת צחוק נודדת ממקום למקום. אז נעקר האיש הצעיר בבת אחת ממקום עמדו וברגלים כושלות התחיל פוסע במהירות אל מחוץ לחורשה, כשהוא נושא בין זרועותיו את הגוויה הנאלמה והלוהטת.
ה
ולפנות בוקר, אחרי שבתו אמש עד שעה מאוחרת עם בעל הבית, יצא מאירסון בגנבה מן הבית, כשהוא משבח בלבו את הנערה שהתחלתה אמש ושהתה כל הערב בחדר השני, וכשהוא מתכוון אף על פי כן מתוך געגועים גלויים לעשות קפנדריה וללכת דרך החורשה. מתחילה, בעברו לאיטו את דרך השדה אשר עד החורשה, היה מפנה מרגע לרגע את ראשו כלפי הבית שיצא משם, ואולם בהיכנסו לבין העצים השפיל את ראשו והיה פוסע פסיעות קטנות, כשהוא תולש מעל העצים עלה אחרי עלה ומלטף אותו בין אצבעותיו מתוך בת-צחוק עיפה. ופתאום ניתר אחורנית, תמה ומבוהל: כנגדו עמדה הנערה כשהיא עטופה עד חצי גופה במטפחת צמר דקה ורחבה, שכיסתה גם על רוב מצחה ועל סנטרה. היא עמדה בלי נוע, זקופת קומה ודוממה, ורק עיניה, שנשקפו מעל פניה החיוורים כגדולות עד מאד, הביטו במבט סולד, שקשה היה להבין אם הוא מביע תוכחה או צער. מאירסון עמד אף הוא כנגדה אחוז קפאון, ולסוף הפליט:
“אנושקא!”
היא לא ענתה מיד, רק גופה נרתע מבעד למטפחת הצמר. אחר כך התחילו שפתיה מתנועעות כמעט בלי קול:
“אתה הולך?”
ואחרי רגע, בהשפילה את פניה:
“אני יצאתי לפניך – שמעתי איך שקמת – מכאן הייתי יכולה לראות את הדרך אשר תלך.”
הוא לא יכול לשלוט בלבו שנלחץ פתאום מכאב. ברכיו כשלו תחתיו לרגע, ובעמדו עיף-לילה בחורשה השקטה והחמודה, שעכשיו, בשעה שלפנות בוקר, רחפה בתוכה דממה זכה – הושיט מאירסון את ידו למול הנערה החיוורת והקיף את גזרתה.
והוא מלמל:
“אנושקא, אל תחשבי כזאת! אני אשוב אליך – רק אסדר שם מה שהוא, רק ארד ואשוב.”
עיניה, אשר לא נגרעו ממנו אף כמלוא נדנוד עפעף אחד, נתמלאו דמעות, והיא נלחצה אליו מבלי להוציא את ידיה מתחת למטפחתה. והוא נשקה פעם אחת על שפתיה, נשיקה ארוכה של אהבה ופרידה, ואחר כך, בהשאירו על לחיה החיוורת את קצה ידו, אמר בקול רפה:
“שובי הביתה, אנושקא.”
ואולם הוא שהה עוד זמן-מה מבלי למוש ממקומו. ואחר הלך, כשהוא שומע ואינו שומע את לחש הפרידה של הנערה.
-
סוכן מסחרי נוסע. ↩
העוורת
מאתיעקב שטיינברג
א
לחנה העוורת הגידו לפני חתונתה, כי זה שעתיד להיות בעלה הוא איש אלמן ועסק הטבק הוא מסחרו; לכתחילה גם הבטיחו לה, כי לאלמן זה לא נשארו ילדים מאשתו הראשונה. אולם תוך כדי הבטחה זו נזכרה אמה של חנה, כי העוורת דרכה להתרגז על כל דבר שקר אשר יגידו לה – והתחילה הזקנה להרבות דברים על אודות הבית המרווח ועל שני הילדים “אשר גם מקום לא יתפסו בבית” ואשר “שוקטים ונוחים הם כשתי יונים”. “ככה אראה בנחמה,” נשבעה האם ותמהר להסיח את דעת בתה לענין הבית: זהו בית נחלה ממש, בצירוף כברת אדמה גדולה; וחצר יש שם, חצר גדולה, כי בקצה העיר עומד הבית; ואף זאת, בתי: בימים הראשונים לבואך שמה אל תרחיקי ללכת לבדך מן הבית והלאה, כי המקום הוא בקצה הישוב. האיש הוא סוחר בטבק והוא יושב בין ערלים – מוטב שתשבי בבית"… – העוורת הקשיבה בדממה לדברי אמה המרובים, עיניה היו פקוחות וריסיהן לא רעדו, אף כי לבה סער בקרבה; ואחרי החרישה גששה העוורת בידה פעם ושתים על השולחן ושאלה מתוך רוגז עצור:
“בן כמה שנים הוא?”
“ככה אראה בנחמה, בתי, כי רק בן שלשים שנה הוא האיש,” מיהרה האם להישבע, “השדכן נשבע לי על כך… שנה אחת פחות או יותר – הן אין בזה כל חשיבות, בתי. הלואי שאראה בנחמה…”
האם חדלה מדבר. העוורת עמדה בלי נוע, ורק ידה גששה פעם בפעם בקצה השולחן. היה ניכר, כי לב העוורת יסער בקרבה וכי לא תאמין לדברי אמה; והזקנה לא הוסיפה עוד לדבר, ורק את יד העוורת, אשר רעדה עדיין, הסירה בזהירות רבה מעל קצה השולחן, ושפתיה הצמוקות לחשו דבר-מה – לחש שפתים סתום של אם אומללה.
בלילה הראשון שלאחרי החופה חכתה העוורת עד שנרדם בעלה את שנתו והתחילה למשמש בלאט בשערות זקנו; ואחרי עשותה כך אחת ושתים ידעה כבר ברור, כי פיתו אותה בשקר לפני חתונתה: לא בן שלשים, כי אם בא בשנים הוא האיש אשר נתנו לה לבעל. לבה רגז בקרבה מתוך חימה עזה, היא שכבה זמן רב ערה, ועם כל שעול ושעול של בעלה נעשו הרהוריה של העוורת יותר ויותר ברורים. “מה מלאכתו: נושא מים הוא, סוחר בסמרטוטים או חרש עץ הנהו?” ברור לה הדבר, כי איש סוחר בטבק אינו משתעל באופן כזה… היא התהפכה מרוב כעס מצד אל צד וכותנתה החדשה, אשר לא באה עוד במים, השמיעה רשרוש עמום. ופתאום נשמטה העוורת מעל משכבה ורגעים אחדים זחלה על פני רצפת החדר, עד שידה התנגשה בזוג המגפים של בעלה; רגע אחד מששה האשה את המגפים המקומטים והגסים, ואחרי כן השליכה אותם הצדה בחרון אף. לפי המגפים תיארה העוורת לעצמה את דמות בעלה: יהודי צנום, גבה קומה והולך שחוח, על ראשו ירמולקה בת-זקונים ורגליו מכבידות עוד מתחת לקפוטה מטולאה וארוכת-שולים… ככה עבר עליה ליל-נדודים ארוך, ובבוקר לא חדלה העוורת מהקשיב לקול צעדי בעלה, וכשיצא מן הבית יצאה אף היא אחריו ובצעדי חרש של איש עוור התגנבה אחריו כברת דרך גדולה. הנה דופק מטהו על פני אדמת החצר הקשה, דפיקה אחרי דפיקה… יודעת היא העוורת, כי רק אדם בא בשנים דופק כך במתינות במטהו העבה. מי הוא זה איפוא בעלה ומה מלאכתו? עכשיו כבר ברור לה עד מאוד, כי שקר הגידו לה לפני חתונתה: לא מסחר הטבק הוא מעשהו.
ב
רק אחרי חג הסוכות, כשהתחילו ימות הגשמים ובני הבית הוכיחו ברור לעוורת, כי עוד מעט ויקשו עליה, העומדת ללדת, טלטולי הדרך, רק אז עמדה חנה ונסעה אל בעלה. העגלה נכנסה אל העיירה בלילה, עברה את מבואות היהודים שהיו שקועים בדממה גדולה, ופסיעה אחרי פסיעה התנהלה אחר כך העגלה על פני הביצה שבשוק. גם פה היתה דממה, כלב לא נבח, רק השומר השמיע דפיקות לילה מדודות בשני מקלות העץ, והעוורת ניחשה מיד, כי פה מגרש השוק עם החנויות. ועוד מעט התחילה העגלה למהר דרכה מבלי נטות ימינה ושמאלה, מכל עבר נשמעו נביחות כלבים, והעוורת הבינה כי הם נוסעים עכשיו דרך הרחובות הארוכים של הערלים. ומתוך מחשבה זו נזכרה בדברי אמה אשר הגידה לה, כי בית בעלה נמצא בקצה הישוב של העיירה. אבל למה תארך הנסיעה כל כך? הנה התרומם רוח והעגלה מתנהלת בכבדות במעלה ההר – הדבר לה כסימן ברור, כי העגלה יצאה כבר מתחום הישוב והלאה… אבל סוף סוף עמדו הסוסים מלכת, העגלון ירד ואמר לה, שתשב ותחכה עד אשר ידפוק בחלון ויעיר את אנשי הבית. חנה נשארת יושבת בעגלה, מקשיבה לקול צעדיו של העגלון המתרחקים ממנה והלאה, אחר כך היא מורידה אגב עייפות את שמורות עיניה. ופתאום היא מתנערת – הסוסים עומדים במקומם והרוח סוער עליה מכל עבר. איפה זה עמדה העגלה? הבשדה? אך הנה היא שומעת מרחוק בדפוק העגלון על חלון הבית. רגע אחד מטה העוורת את ראשה לתוך חלל הלילה ומיד נעשה לה הדבר ברור: כך מתדפקים על חלון קטן אשר לבית ערלים. אחר לגמרי הוא קול הדפיקה מדי דפוק אדם בחלונו של בית יהודים… בעלה מתגורר איפוא כאחד הערלים, ולה הגידו כי הוא סוחר בטבק! ופתאום שומעת העוורת את קול הקריאה של בעל העגלה: “ר' ישראל! ר' ישראל!” – מה טיבו של בעלה זה, שקוראים לו: “ר' ישראל, ר' ישראל?”
סוף סוף יצא אותו ר' ישראל, עזר לאשתו לרדת מעל העגלה, החזיקה בידה והוליכה לתוך ביתו. כשעברו את המסדרון הכירה העוורת תוך כדי הליכה, כי זהו מין חדר-מסדרון רחב-ידים, הרגיל בבתי ערלים, וכשנפתחה דלת וחמימות רבה אפפה בבת אחת את פניה, הרהרה העוורת עוד פעם, כי הכל הוא כאן לא כמו אצל היהודים: תנור הבישול נמצא בחדר הדירה! ותוך כדי רגע הטתה האשה את ראשה לבכיו של ילד. – “זהו הקטן,” נענה לה הבעל, אף על פי שהיא לא הוציאה מפיה דבר שאלה. האיש יצא להכין את המיחם, והעוורת התחילה חוזרת הנה והנה בחדר.
בדרכה מששה העוורת בידה ופגשה בשתי מיטות: האחת היתה בלתי מוצעת וקרה, ובשניה העירה אגב מישוש ידים איזה ילד, שהתחיל בוכה בכי גדול. האב נבהל לתוך החדר, השקיט את הילד והושיב את אשתו ליד השולחן. וכששקט הכל בבית, התחילה העוורת מקשיבה לשאון העצים הסואנים לרוח הסתיו – “האמנם צומח גן גדול לפני ביתנו?” – וכדרך העוורת, בשעה שקשה לה לתאר לעצמה איזה דבר, הורידה את גבות עיניה ותקמט את מצחה ותחשוב.
ובין כה הכניס בעלה את המיחם ועמד לגזור בסכין את הסוכר לחתיכות קטנות. תוך כדי זה נפלה חתיכת סוכר קטנה לארץ. האיש גחן וירם אותה אגב גניחת זקן. אותו רגע מששה העוורת בידה על פני השולחן, מצאה את הסכין ובחנה אותה באצבעותיה, בכדי לעמוד על טיבה: העבה הוא הניצב שלה ואם עשוי הוא מעצם, כאצל סכינים שבבתי יהודים. עבר איזה זמן והבעל הגיש לחנה כוס תה, מזג ממנה לתוך הקערה ושאל אצל אשתו:
“האשים בידך?”
חנה התאדמה ותען:
“אני יכולה לשתות בלי עזר”.
העוורת גומעת גמיעה ראשונה ולבבה דופק וכלי התה רועד בידה. היא יודעת, כי בעלה נועץ בה עכשיו עינים ומשגיח בשתיתה. לסוף נשפך התה מתוך הכלי הרועד בידה, ברכיה של העוורת נכוות והיא מתרצה כבר לשתות את ספל התה מיד הבעל.
פתאום כשהתחיל בעלה להציע את מטתה, נשמע קול דפיקה חזקה בחלון וקול קורא מבחוץ: “ר' ישראל! ר' ישראל!” חנה, שהתחילה כבר לפשוט את שמלותיה נשארה עומדת חוּורת ודוממה ולא יכלה להבין, למה זה ילך בעלה במנוחה ובמתינות גדולה כל כך לפתוח את הדלת, הן בודאי קרה דבר-מה, כשדופקים על הדלת בעצם הלילה! חנה מקשיבה לשיחה בלתי ברורה שבין בעלה ובין איש זר. לסוף היא שומעת קול נהימה היוצא מפי בעלה – והדלת נסגרת.
“מה זה קרה?” שואלת העוורת וגופה, אשר רק הכתונת עליו, רועד כולו.
בעלה מגיד לה כי דודתו חלתה בעצם הלילה ויבואו לקרוא לו. העוורת מחרישה, ורק עיניה הגדולות פקוחות לרווחה ופניה מביעים תמהון – זה הרגש אשר ימלא את לבה לעתים קרובות כל כך. חנה עולה מיד על משכבה, מתכסה בבגדי המשכב החמים, אך לא יחם לה, והיא רועדת, רועדת.
ג
הגדול בילדים דופק בידיו הקטנות על זגוגיות החלון. העוורת, שהיתה עסוקה ברגע זה, מיהרה אל הילד והניחה את ידה על שכמו, ואולם היא לא הכירה הפעם אגב מישוש- ידים את דבר השמחה אשר שמח הנער ואת דבר הדפיקה אשר דפק בחלון הקטן. רגע אחרי רגע הוסיפה העוורת לעמוד ליד הנער ולא ניסתה לבוא אתו בדברים, כי כבד-פה היה, אף כי מלאו לו כבר ארבע שנים. מדי עמדה הרהרה העוורת רגע אחד, כי עברה פתאום מחלה על הנער ומכאבו הוא מתנדנד ודופק על החלון – אך תוך כדי הרהור זה העבירה את ידה על ראשו ועל לחייו והיא נוכחה מיד, כי הילד בריא ואין בו כל מחלה. אך בשלמה לא למד עוד הנער לדבר? על דעתה עלה פתאום, כי גם בעלה ממעט מאוד לדבר וכי דרכו להוציא בנהימה את הדיבורים הספורים אשר ידבר. בוודאי יש לו עסק רק עם ערלים. גם הנער כבד-פה הנהו, יען כי איש לא יבוא אתו בדברים, אין זאת כי ביתם עומד לבדד מחוץ למקום הישוב. ואולם מדי חשבה את מחשבותיה לא שכחה העוורת את תמהונה לרגלי דפיקות הילד. “למה הוא ניצב ליד החלון? הרואה הוא דבר-מה בחוץ?”
היא נגשה אל החלון והדביקה את אזנה אל הזגוגית. דממה, והדממה רבה כל כך, עד שהעוורת שומעת קול צווחת עורב אשר ישיק בכנפיו מדי עברו במעוף לפני החלון. רגע אחרי רגע עובר וחנה אינה זעה ממקומה ומקשיבה לדממה; נדמה לה, כי בחוץ נשתנה דבר-מה, כי הכל נעשה שם יותר שוקט ורוח שלוה מרחף שם בחוץ, כמו בבית אמה בערב שבת, בשעה שמפזרים חול על הרצפה. וככל אשר תוסיף העוורת לעמוד, כן הולך ומצטייר במוחה דבר התמורה אשר נתהווה בחוץ: השלג הראשון נופל שם בלי קול. מה שהילד דפק בחלון – גם זה סימן לה, כי שלג נופל עכשיו. רוצה היתה חנה לשאול את בעלה, אבל איש לא היה אותה שעה בבית. בכלל הוא מרבה לשבת בבית, אבל יש אשר ידפוק פתאום איזה בן-אדם על החלון וקול קורא מבחוץ: “ר' ישראל! ר' ישראל!” אז יצא בעלה לשעות רבות, ובשובו הוא נוטל תמיד את ידו במים… לאן הוא הולך? היא אינה שואלת אותו לדבר זה, כי היא ממעטת בכלל שיחה עם בעלה. כל צרכי הבית הוא מביא בעצמו מן העיר, עם בני-אדם היא אינה נפגשת כלל וכלל – על מה איפוא תדבר עם בעלה?
העוורת משה ממקומה ופונה ללכת אל הכירים, בכדי לטעום את התבשיל. ופתאום נשמע מבחוץ קול רעש. היא נשארת עומדת במקומה ומקשיבה לקול צעדים. הבעלה הוא זה אשר בא? אבל צעדים מרובים באים בערבוביה וזה סימן לה לעוורת כי חבורת אנשים עוברת סמוך לביתם. אך מאין זה באו פתאום לכאן קהל אנשים ההולכים יחד? הערלים הם אלה, השבים מן העיר אל הכפר? אבל חנה יודעת להכיר בצעדים של ערלים: הללו מדודים הם וכבדים. אמנם כן, נקל לה להשבע כי היא שומעת עכשיו קול צעדים של יהודים. העוורת מוסיפה להקשיב והיא נזכרת כי לא בפעם הראשונה היא שומעת מבחוץ קול המון צעדים. מה פשר הדבר הזה? חנה מרימה את הילד כלפי החלון ואומרת אליו: יוסי’לי, הבט וראה, מי זה הולך בחוץ? הילד נעשה עליז מהנאה ודופק על החלון. העוורת מקשיבה לצחוק הילד ונדמה לה, כי עליה לשים את כל לבה לתנועות הילד ולקול צחוקו, ואז יעלה לה הדבר להבין את הנעשה בחוץ. טוב היה לו יצאה עתה בעצמה החוצה – זה ימים רבים שהיא מתגעגעת גם על קול צעדים של יהודי – אבל קשה לה עכשיו ההליכה: עומדת היא כבר בחדשי הלידה ובשביל כך פסקה זה כבר להיות יוצאת ונכנסת.
חנה מוסיפה לעמוד לפני החלון ומתגעגעת על קול אדם; היא מתאוה תאוה עצומה לשמוע מקרוב קול צעדים של בן אדם… והנה נפתחת הדלת ובעלה נכנס הביתה. בטרם יגיד דבר-מה לאשתו הוא מוציא מכיסו מלוא חפנו מטבעות של נחושת, מפזר אותם על השולחן ומונה אחד לאחד, כשהוא נוהם נהימת־פה הרגילה אצלו. על פי צלצול המטבעות מכירה העוורת, כי בעלה מונה כסף של פרוטות. חנה מחכה עד שבעלה מסיים למנות את כספו, ואחר כך היא פונה אליו בשאלה:
“ישראל, שמא ידעת, מי הם האנשים שהיו אצים ורצים לפני הבית?”
הבעל משיב בנהימה:
“וכי מה איכפת לך!”
העוורת מוסיפה לחקור:
“השאון היה רב… אפשר שנפלה דליקה?”
הבעל משיב הפעם בנהימה של רוגז:
“אין לך צורך לדעת. שבי בבית – ודי!”
חנה מורידה את גבות עיניה, כדרכה תמיד בשעה שהיא זועפת ואינה רוצה לענות דברים. אבל הנה היא שומעת שבעלה שם את פעמיו אל הפתח, והיא שואלת:
" מתי תאכל את ארוחת הצהרים?"
מאצל הפתח נשמעת לחנה נהימת בעלה: “יש לי דברים חשובים מארוחת הצהרים,” ומיד האיש יוצא וסוגר אחריו את הדלת. הלוך וגשש ניגשת חנה עד לפינת המקום ששם רגיל בעלה להציג את מטהו, ואחר רגע של חיפוש נתקלת ידה במטה העומד במקומו הרגיל. דבר זה סימן לה לעוורת, שבעלה לא יצא ללכת הליכה רחוקה, כי אם סר לאיזה יהודי הגר בשכנות. חנה ממשמשת את המטה לארכו ולעביו, ראשה מורד ומצחה מקומט: מאין זה לבעלה מטה ארוך ועבה כמטה הזה?…
ד
בתחילת החורף, עם כניסת ימי הקור, ילדה העוורת בת. לילה לילה היתה המילדת נוטלת את התינוקת מתוך מיטתה של חנה ומשכיבה אותה במקום אחר, וימים אחדים עברו עד אשר הבינה העוורת, כי הזקנה חוששת שמא תחנק האם העוורת בשנתה את העולל. אך חנה צחקה בלבבה כשעמדה בדעתה על הדבר הזה. האם היא איננה יודעת כל דבר אשר יעשה בבית, אף כי עיניה לא תראינה? ביום שלישי ללידה קרה מקרה, כי המילדת הזקנה הגישה לה מרק בקערה וחנה הרימה תוך כדי רגע את העולל והשכיבה אותו הרחק ממנה, לבל תשיגהו ידה או רגלה – ואז הרהרה הזקנה, אשר התבוננה למעשה העוורת ולתנועותיה, כי היולדת אינה עוורת גמורה וכי עיניה תראינה מעט את אור היום.
חזות פנים חדשה היתה לחנה בקומה ממשכב לידתה; שבעתים גדלה המנוחה אשר היתה יצוקה מאז על פניה. גם עד כה היתה העוורת ממעטת בדברים, ואולם מיום אשר קמה ממשכב הלידה חדלה כמעט לדבר ורק דברי-זמר היתה מזמרת על עריסת העולל. ומדי שבתה אל ערש הילדה היו גם שני הנערים, ילדי בעלה, ממהרים לגשת אליה ולהתיצב על ידה, נער מעבר מזה ומזה. חנה שמה את ידה האחת על שכם הנער האחד ואת ידה השניה על ראש הילד השני ופיה שר את השירים אשר ידעה. יש שהיתה עוברת כך שעה ארוכה, עד שבעלה של העוורת היה שב הביתה ומוציא אגב כניסה את נהימת הפה הרגילה אצלו. לשמע הנהימה הזאת היתה חנה תמיד מקמטת מעט את מצחה, כי לא ידעה להבין מרחוק אם בעלה זועף או לא.
לפני מועד הפורים גדל הקור עד מאד. קרה מקרה, כי חנה יצאה בבוקר אחד אל המסדרון, למען הכניס עצים להסקה, והרוח אשר חזק מאוד בחוץ פתח בנשבו את הדלת וישתער בצינה עזה על האשה, אשר הוסיפה ללקט בידים מסומרות מקור את גזרי העצים. ואולם ברגע אשר סימר הקור עד מאוד את בשרה הרהרה העוורת בלבבה, כי על כן עז פה הרוח כל כך יען אין לו כל מעצור אשר יעצרנו, כי ביתם עומד בשדה. לרגע אחד פסקה חנה מן העצים, צעדה צעדים אחדים למול הפתח הפתוח, התיצבה כן עם אלומת העצים בזרועותיה והאזינה להמית הרוח בשדה. השלג, אשר ירד בחוץ, הכה בפניה, וחנה הקשיבה בשום לב לאוושת השלג הנופל לרגליה ולשאון הרוח הנושא את השלג וזורקו למרחוק. ברור לה לחנה, כי מסביב לביתם ישתער מקום ריק, ואולם עם כל נשיבת רוח תט העוורת את ראשה ותקשיב: דומה לה, כי לפני ביתם נמצא דבר-מה אשר יעצור בעד הרוח בנשבו. מה הוא הדבר הזה? הנה החורף בא כבר עד קצהו ועם ימות החמה – מהרהרת העוורת בלבה – תסובב את הבית לכל העברים.
אך הנה התחיל הקרח נמס ובבית נשמע כל היום שאון נטפי המים הנופלים מן הגג. באותו יום ראשון של הפשרת שלגים, בשעת סעודת הצהרים, פתח האיש ר' ישראל את פיו כלפי אשתו והגיד אגב נהימה רגילה:
“מחלת האסכרה מתהלכת בעיר.”
ואחרי ימים אחדים שמעה חנה מפיו אמירה חדשה:
“בכל יום מתים תינוקות…”
לשמע הדברים האלה נתקעה לעוורת פרוסת הלחם בבית הבליעה ותמהון רב הוצק על פניה: למה הוא מדבר כדברים האלה ומעורר בלבבה פחד ובהלה? מן היום ההוא והלאה התחילה העוורת למעט בעבודות הבית, ישבה כל הזמן ליד ערש הילדה ומדי רגע היתה מעבירה את ידה על פני התינוקת, לדעת אם שלום לה. פעם בפעם היתה העוורת גוחנת על גב העריסה ומקשיבה לקול נשימת הילדה. ברור לה לחנה, כי נקל יהיה לה להכיר אם תעבור על הילדה גם מחלה קלה. בכל יום ויום, כשבעלה שב מן העיר, היא נכנסת אתו בשיחה ושואלת בדבר המחלה המתהלכת בעיר בין הטף. האיש ר' ישראל נוהם ועונה:
“כזבובים הם נאספים, העוללים.”
העוורת, בשמעה את דברי בעלה הנאמרים בנהימה ובקוצר-רוח, מפשילה את גבות עיניה וקור עובר בבשרה. על מה הוא נוהם ככה, בדבר הילדים המתים, היש לו תועלת מזה?
בינתים באו ימי החום, שלוליות של מים התחילו ניגרות בחוץ; האיש, כשהוא שב מן העיר, הוא מכוסה רפש עד הברכים – העוורת מכירה את זאת על פי צעדיו הכבדים. בוקר בוקר מצפצפות צפרים לפני החלון והגדול שבנערים נעשה פתאום רקדן ואף הוא הומה כל היום לפני החלון, רק העוורת רוחה קודרת מדי שבתה ליד ערש הילדה, אף כי לבעלה טרם הגידה כי לבה ירחש דבר רע. ופתאום התפרצו מפי חנה הדברים אשר היו כמוסים בלבה זה ימים אחדים: “הביטה נא, ישראל, בילדה,” פנתה האשה אל בעלה, בשובו פעם הביתה והוא מנקה את המגפים מן הרפש, “דומה לי, כי נשימתה כבדה.”
ובעוד העוורת מדברת את דבריה נפל עליה פחד גדול: ברגע זה נעשה לה ברור, כי הילדה חולה. היא נשארה קפואה במקום עמדה, גבות עיניה ירדו ואצבעות ידיה נתקעו אלו בתוך אלו כמו בצבת. ואולם בעלה לא הגיד לה דבר. הוא הציג את מטהו בפינת המקום המיועדת לכך והתחיל נוטל את ידיו אגב אריכות יתירה. אותו רגע ידעה חנה, כי מחלת הילדה לא עוררה כל פחד בלב בעלה.
ימים אחדים היה העולל מוטל חולה והאיש ר' ישראל היה יוצא ובא כרגיל, וגם בשעה שהיה מצוי בבית היה מעסיק את עצמו בכל מיני דברים והיה עומד לפעמים שעה ארוכה לגזור את הסוכר לחתיכות חתיכות קטנות… העוורת היתה שרויה בצערה, גם את הכירים לא הסיקה וגם אוכל לא בא אל פיה, ומיום ליום רחש לבה שנאה לבעלה: מדוע הוא שרוי במנוחה כמו תמיד וצעדיו מדודים וכבדים כבכל הימים? ופעם קרה מקרה, כי לא יכלה העוורת לשאת את חרונה ותשתער על בעלה בצעקות וביללה:
“רוצח, הן עינים לך, הגד לי מה היה לילדה?”
בנהימה נמלט האיש מידי העוורת, שנעשתה דוממה ומקשיבה לצעדי בעלה: רוצה היתה לדעת אם הלז נגש אל עריסתה של הילדה, אשר השמיעה את נחרתה הכבדה על פני כל החדר. אבל כזאת לא היתה. האיש נטל מן הפינה את מטהו ויצא מן הבית.
בלילה, כשנשמעה נחרת האיש על פני כל הבית ומבחוץ נשמע קול דפיקה של נטפי המים הנופלים מן הגג – ישבה האשה שעות רצופות על יד העריסה והקשיבה לנשימת הילדה. העוורת ידעה זה כבר, כי הילדה תמות, ואולם כח לבכות לא היה לה עוד, רק שפתיה היו נעות כל העת ולחשו בדממה: “יבוא נא הקברן. את התינוקת לא אמסור לו, יבוא נא…” ובעוד העוורת יושבת בראש מורד ושפתיה נעות – נעשה לה דומה, כי שנים רבות כבר עברו עליה ליד ערש הילדה וכי עד קץ ימיה תשב כך במקום הזה. מבחוץ נשמע עוד קול הדפיקה של נטפי המים, אך נחרת האיש הכבדה פסקה פתאום. העוורת מורידה עוד יותר את ראשה, מוחה ריק מכל דבר מחשבה, לבה כאילו נתאבן והיא שוקעת לאט לאט בתנומה. והנה היא מתנערת ומרכינה את עצמה על גב העריסה. דממה ונשימת הילדה לא תשמע. עוד רגעים אחדים מוסיפה העוורת להקשיב, ופתאום היא קופצת ממקומה וצועקת בקול גדול.
כל הלילה עובר על העוורת בצעקות, אך ליד העריסה היא יושבת לבדה, כי בעלה יוצא ונכנס חליפות וחנה, העסוקה בבכיה, אינה יודעת בצאתו ובבואו. כאור הבוקר תפסיק העוורת את בכיתה, כי עיפה עד מאד, אולם מן העריסה לא תסור, שערותיה פרועות, ראשה מתנועע בלי חשך ואף שפתיה נעות ולוחשות פעם בפעם: “יבוא נא הקברן, יבוא נא…” ופתאום היא מכניסה את ידה לתוך העריסה, בחפצה לנגוע עוד פעם בגוף העולל המת. אך התינוקת איננה כבר בעריסה. שריקה איומה מתפרצת מגרון העוורת: “ישראל, היכן היא התינוקת?” אך מענה לא בא. כעין חבלי מות תוקפים את חנה כשהיא משרכת את דרכה לעבר הפתח והיא צועקת פעם אחרי פעם: “ישראל, היכן היא התינוקת?” בחוץ, לפני פתח הבית, היא עוצרת מלכת ושוהה כנאלמה. השעה היא לפנות בוקר, רוח לא תנשב; מן הגג נופלת טפת מים בפניה והיא מתנערת. העוורת מרכינה את ראשה ומטה את אזנה לעבר השדה. נדמה לה, כי הרחק מן השדה בא אליה קול צעדי בעלה. היא נעתקת ממקומה ומשרכת את דרכה לקול הצעדים האלה. רגע אחד היא עושה את דרכה במרוצה, אך מיד היא נכשלת בדבר-מה ונופלת לארץ. היא מתרוממת ומתחילה צועדת צעד אחרי צעד, אך רגליה נתקלות מדי רגע באבנים. ופתאום נתקל כל גופה באבן גדולה. מבלי חשוב היא פורשת את שתי ידיה על פני האבן ואצבעותיה מגששות… שריקה איומה פורצת מגרון העוורת: היא מכירה, כי רגליה עומדות בבית הקברות.
הצעיף האדום
מאתיעקב שטיינברג
פעם אחת, בתחילת תקופת הריבוֹלוּציה, כשנגזרה גזירה על ההליכה בחוץ בערבים, קרה לי מקרה אחד קל ערך ומוּזר מאוֹד.
הדבר היה בליל חורף, באחד הלילות הקרים והאילמים, כשכוכבים רחוקים ועמומים רועדים בשמים השחורים באור מעולף ופלאי ורומזים לבני אדם האחוזים בחום לב אשה, כי יש דבר מה מטוּב הנצח בסתר חדר חם ובעדנת שפתי רעיה הנצמדות אל שפתיהם בדומית הלילה האילמת. אני, אף על פי שרחפו מסביבי מוראי ליל-מסתורין של נדודי קוזקים ברחובות הריקים מאדם, ועל פני המדרכה, שהייתי עובר אותה בצעדי חרש, הרקידו מאורי הגז מתוך פנסיהם השבורים לשונות צל משונות, הייתי מאזין בכל זאת לרחש לבי שהיה תובע אותי, מדי התקרבי אל הבית שבו גרה הנערה, אשר דמיון אהבתי יעד אותה למעני. צעדי הלכו הלוך וקצור, מדי התקרבי אל הבית ההוא, עד שעמדתי שם לסוף לפני השער, הוצאתי את שעוני לראות אם יהיה סיפק בידי להכנס אל הנערה, לראות את אור פניה ולשוב אחר כך הביתה עד הזמן הקבוע להליכה בלילות. ברשותי נשארו רק עשרה רגעים, ואני, מבלי הכניס את שעוני אל הכיס, כאלו חסתי גם על מועף עין אחד, הרימותי את ראשי אל על, אל שורת-החלונות השלישית של הבית; נוכחתי כי יש אור בחלון חדר הנערה, ואולם ביחד עם הרושם הרגיל של ריבוע אור מבריק, שקבלו עיני ברגע שהרימותי אותן למעלה, נחרת במוחי עוד דבר מה לא-רגיל ומוזר קצת. רגע עמדתי על מקומי, כשאני תוהה על איזה דבר שלא בא עדיין בקרבי לידי הכרה, מבלי שנכנעתי עדיין גם לפני החלטת הלב, שהיתה אצורה בי מתחילת הערב, וכשהשעון עודנו בידי, עברתי אחר כך כתוהה את מבוא השער. החילותי להתרומם על פני המדרגות, כשאני מתאמץ בכל כוחי לתפוס את הרעיון שהיה נוגע ואינו נוגע במוחי; רק על רצפת האבן הראשונה שבין קומה לקומה עמדתי פתאום כמסומר על מקומי, כוונתי את כל חושי לאותו הדבר הזר, שהבהב לפני עיני שם בחוץ, מדי עמדי בראש מורם לפני החלון המואר. רגע אחד עמדתי כך מבלי נוע, עצום עינים למחצה, ובמוחי התחילה להחרת הרצועה האדומה של צעיף הנשים הדק והשקוף, שהיה תלוי ויורד על פני הוילון הלבן המכסה את החלון עד החצי. זה היה אמנם צעיף הקיץ של הנערה, שאני הכרתי אותו, ושעכשיו, כשראיתיו תלוי בליל-מסתורין זה על פני הוילון הלבן, נתרשם בראשי כדבר-מה לא רגיל, כאות תעלומה המיועד לדבר-מה. רק משחק הצבעים הזר, אותה הרצועה האדומה הפרושה על הלבן, התעו לרגע אחד את מבטי, נסיתי להרגיע את מבוכת לבי, מדי הוסיפי להתרומם במהירות יתרה על פני המדרגות וכשאני קובל בפני עצמי על הרגעים המעטים שעברו עלי מתוך תעתועים. ואולם כשדפקתי באצבעותי על קיר חדרה של הנערה ועמדתי רגע אחד, שוהה ומצפה לפתיחת הדלת, נקרע פתאום תהום צר ועמוק בנפשי, ואני, כשאנכי אוחז בידי הרועדת קצת את קצה המנעול הקר, הייתי צופה ורואה, כי סוד הרצועה האדומה נח עמוק בנפשי ואינו מסתלק משם; אך כרגע הכרתי את קול צעדיה של הנערה, צעדים זהירים, חרישים ומהירים של יצור אדם הצעוד לקראת דבר-מה יקר אהבה ותעלומה. לקול הצעדים האלה שטף את לבי רגש של רוך עד לסנוורים, ובעמדי אחר כך ליד הנערה, בפרוזדור הבית האפל למחצה, אחזתי ולא הרפיתי את ידיה, כשאלו היו עסוקות בסגירת הדלת, ושפתי מלמלו בחשאי שלום אהבה. ואולם ידי הנערה נכשלו משום-מה פעם אחרי פעם בסגירת המנעול, עד שניגשתי אנכי, הרחקתי אותה הצדה בתנועה קלה של חיבה וסגרתי את הדלת. לאחר שנפטרתי מעבודת רגע זו, שטיפלתי בה גם אנכי בידים רועדות, ראיתי והנה אני כבר לבדי בפרוזדור האפל. רקע שהיתי יחידי באפלה, כשאני מאזין לרגש הסתום, שתקף אותי לפני זה על המדרגות ושהתחיל מפעפע שוב בלבבי, ולסוף נעקרתי ממקומי, נכנסתי בצעדים חרישים לחדר הנערה, כשלבי הולם וגווע חליפות וכשאני מכוון להצמיד את מבט עיני הראשון לפני הנערה, כדי להבחין בהם את פתרונה של איזו תעלומה לא-ברורה. הנערה, שישבה על המיטה וידיה היו שלובות על ברכיה, הישירה את מבטה לנגדי, וגם אני, מדי התקרבי אליה, לא גרעתי עין ממנה ולא הוצאתי הגה מפי. לסוף נפלטה מפי רק מלה אחת חרישית, כשבת-צחוק קלה ומוזרה עוותה את שפתי:
“נכנסתי”.
היא לא ענתה כלום, רק זזה קצת למראשותי המיטה, כמזמינה אותי לשבת על ידה, ועיניה היו צמודות עדיין אל פני. אנכי ישבתי בלאט בקצה המטה, ידי נחה כמו מאליה על יד הנערה, וכשידינו נוגעות ואינן נוגעות זו בזו ישבנו שנינו רגעים אחדים מבלי דבר דבר. ולאט לאט, מדי הוסיפה ידי ללחוץ את יד הנערה, הסבה היא את עיניה ממני והעבירה את מבטה הקופא לעבר החלון, אל מול רצועת הצעיף האדומה. וכאלו קסם גם לי הארג השקוף והאדום הזה, שהבהב לנגדי מעבר החלון, הצמדתי גם אנכי אליו את מבטי הרוגע וידי לחצה עדיין בחזקה ובלי דעת את יד הנערה. פתאום נשמע קול הנערה, שצלצל באזני כקול כבוד הבא ממרחקים:
“הנה שם ברחוב מהלכים – קוזקים. איזו שעה עכשיו?” אני לא עניתי. הנערה התרוממה מעל המיטה, התקרבה בצעדים חרישים אל החלון, ואני – אחריה. רגע עמדנו שנינו בלי נוע, מקשיבים לרחש התעלומה שבלבבנו ולשאון שעטת הסוסים של משמר הקוזקים, העובר ברחוב, עד שהפסיקה הנערה ראשונה את הדממה:
“התשמע? הן לא יעבור עוד איש בחוץ –”
אני לא עניתי גם בפעם הזאת. הנערה הניחה את ידה האחת על שכמי ותעמוד כך רגע בלי נוע. ופתאום הושיטה לאט את ידה השניה אל הצעיף האדום, החליקה עליו באצבעותיה, כמהרהרת בדבר-מה, ולסוף הסירה בחפזון את הארג הקל מעל פני הוילון הלבן. היא השמיטה ברגע זה מהר את ידה השניה מעל שכמי, התחילה לגלול בשתי ידה את הצעיף והפסיקה באמצע, כאלו ניחמה על מעשיה, גוללה אותו אחר כך לכל ארכו ופרשה אותו על ראשה.
“איך…” חשבתי אני לשאול דבר-מה בדבר הצעיף וחזרתי מיד מכוונתי. אמרתי:
“הקר לך?”
הנערה רעדה בכל גופה רעידה קלה וממושכה. היא מלמלה:
“קר לי קצת…נשב על המיטה.”
ישבנו שוב על המיטה. ואני, כשהתבוננתי לרטט הקור המוזר שלא הרפה מן הנערה, לקחתי את אחד הכרים מיצוע הנערה הלבן ואשים אותו לרוחב המיטה. הנערה נשענה עליו בראשה ולאט לאט קיפלה את רגליה תחתיה ותעצום את עיניה. מסביבנו היתה דממה, כל שאון לא הגיע מחדרי הבית האחרים, והשקט הכבוש הזה ביחד עם שאון המסתורין של שעטת סוסים, שהיתה צפה ועולה לפתע פתאום, השפיעו גם עלי כעין תרדמה של הזיה. עיף-לב קיפלתי את גופי ליד הנערה, כשמגע השמיכה הכחולה שעל גבי המיטה עורר בי את רטט הקור של העצבים המזדעזעים מכאב המסתורין הקל, שכל מקום-נכר גורם אותו, וביחד עם רגש הנכר הזה לא חדלתי גם מהתנחם מבלי דעת, כי דמיוני רק נפל בפח תעתועי רגע. עוד רגע וראשי נח על קצה הכר, קרוב אל ראש הנערה, שפתי נגעו כמעט בשפתיה ונשימתי התבוללה בנשימת פיה. אך הנערה לא זעה, שפתיה לא רטטו כשנגעו בהן שפתי במגע העור הראשון והרך, נשימתה רפרפה ישרה ומדודה כמקודם, ורק על לחייה הלבנות נגלה כעין אודם קל. אני הרימותי מעט את ראשי, ידי האחת נשענה על מטיל הברזל שבקצה המיטה וידי השניה והרועדת נמשכה כמו מאליה לתוך מבוא התעלומה הצר שבין הצעיף האדום ובין לחי הנערה המתאדמת והרכה. רגע ארוך רעדה ידי במחבוא הרך והחם הזה, כשחצי גופי נטוי על פני גווית האשה הנחמדה והאילמת, ולאט לאט החליקה ידי לתוך רשת השערות הסבוכה והחמה, ואולם בראשי אצבעותי, שנכשלו פעם אחרי פעם בארג השקוף של הצעיף הקל, הרגשתי מרגע לרגע כעין דקירות קלות של קור, שהיה מפעפע ועולה מראשי האצבעות לתוך לבי. עיני נסגרו כמו מאליהן וראשי, שכבד עלי פתאום עד לכאב, צנח לסוף בלי אונים על חזה הנערה ושפתי נצמדו לשפתי יצור האשה האילם והפלאי בנגיעה כבדה ומהירה, שלא היתה דומה לנשיקה. נדמה היה, כי משנינו ניטלה באותו רגע שפת היצורים הרגילה, ושפתי הכבדות והעיפות דפקו דפיקה של כאב וחרדה על שער נפש האשה. הנערה לא זעה. שילבתי את ידי על לבי והוספתי להביט מבלי הניע עפעף אל פני הנערה, שכעין מנוחה של תרדמה היתה נסוכה עליהם. ואולם אנכי, מבלי דעת בעצמי בשלמה, הידקתי את שיני מתוך זעף של חרדה, וכאילו באני אסון פתע היה לבי אובד והולם: היא לא ישנה, היא לא ישנה! וכה ישבתי רגע אחרי רגע בלי נוע ובעינים קופאות ופקוחות לרווחה, ולתוך נפשי היה מפעפע פחד הקסם הנסוך על פני יצור אדם הנם רק למראית עין. עיפתי לסוף ממצוקת לב, ואקום. ניגשתי בלאט אל החלון, הכנסתי את ראשי מתחת לוילון הלבן והחילותי להשקיף החוצה. בחוץ ראיתי רק את נענועי אורות הפנסים האילמים ואת חורי החלונות השחורים, שנשקפו מעבר הרחוב שמנגד כשורות ישרות של איזה כתב לילה נעלם ושחור. שעטות משמרות החיילים חדלו כבר ורגל אדם לא נשמעה ברחוב, ולאט לאט נסכה הדממה גם בנפשי כעין מנוחה. הוילון הדק שעל פני החלון, שכיסה את ראשי עד כתפי, כמו הפריד ביני ובין חמדת הסתר שרחפה על פני גווית האשה הנחמדה המתעטפת בתרדמת סוד במיטתה. כעין הרהורי חרטה קלים התחילו תועים במוחי: למה השלטתי על עצמי את רושם הרגע המוזר עד לידי תעתועי לב?
שעה ארוכה עמדתי כך, עד שהתחיל כבר להתגנב לתוך לבי רגש קל של בחילת שממון, שאינו שולט על אדם אלא ברגע של אפיסת כל רחש מסתורין בלב, ומזכרון הנערה, שהיה צף ועולה מרגע לרגע במוחי, נסתלקה כבר מצוקת הסוד של דבר מה מושך ואיום כאחד. אמנם מקרה קל ומוזר קצת גרם לי להישאר לכל הלילה עם הנערה אשר חמדתי, וברגע זה, כשהוצאתי את ראשי מתחת לוילון הלבן, הייתי מחכה רק לפתרון אחד – לפתרון העונג.
צעדתי בצעדים חרישים אל המיטה, ואולם מדי התקרבי אל הנערה התעוררה בי שוב, למראה הצעיף האדום הפרוש על פניה, כעין חרדה לא ברורה. הנערה שכבה עדיין בלי נוע, עיניה היו עצומות מתחת לארג הדק ונשימת אפה יצאה מדודה וחשאית, כנשימת יצור אחוז תרדמה עמוקה. גחנתי עליה ואלחש את שמה על אזנה.
היא לא זעה.
רגע עבר אחרי רגע ואנכי הוספתי לעמוד גחון על גבה, כשעיני צמודות אל מסכת הארג השקופה והאדומה, המשווה על פני הנערה, שהיתה לי כל הימים כה קרובה, נכנעת וחביבה, איזה פחד של בחילה שלא ידעתי לכנות אותו. ופתאום נולד במוחי דמיון מוזר, שנכנעתי אליו בעל כרחי במעוף עין אחד. בידים רועדות אחזתי את קצות הצעיף הקל ואסיר לאט לאט את מכסה הארג מעל פני הנערה, שתנועות ידי הזהירות לא העירו אותה מתרדמתה. זמן מה עמדתי בלי נוע ליד המיטה, כשעיני תועות ומביטות חליפות ברצועה האילמת והקלה, שהיתה תלויה ומתנפנפת על זרוע ידי, ובפני הנערה שהייתי מדמה לראות עליהם כעין חיוך קל של לעג, עד שהסיבותי לסוף את ראשי ונגשתי שוב אל החלון, כשאני נכנע כולי לחפץ מסתורין, שכאילו לא לבי הוליד אותו. עמדתי שוב רגעים אחדים בלי נוע, כשאני מאזין להלמות לבי ההולכת הלוך וחזוק, ואשים לסוף את הצעיף על פני וילון החלון. סידרתי בידים רועדות את האות האדום והמלא תעלומה על פני לובן הוילון הדק והצח, שהבהב לנגדי כשארית-התום האחרונה מימי הנועם הראשונים, ואסור בברכים כושלות מן החלון ואעמוד באמצע החדר, כשאני מסב חליפות את עיני מן הנערה אל חזון-הבהלה האדום, שידי הקימו אותו לתחיה.
ופתאום – בעוד עיני מצומדות אל פני הנערה ואני עומד עדיין באמצע החדר – פתחה הנערה את עיניה, עינים גדולות, תמהות ועמוקות מפחד. מבטה, שנפל ברגע היפתח עיניה על הצעיף האדום שעל פני הוילון, לא נעקר כבר מן הרצועה הארוכה והאילמת, ופניה התחילו לתעוות מאיזה פחד נעלם. היא הניחה את ידה על חזה ומבין שפתיה התפרצה קריאת חרדה קצרה ומרוסקה:
“מה זה?”
עיניה הוסיפו להביט בפחד אל החלון, פניה הלבינו וחזה התרומם וירד בחזקה. נדהם מתמהון לא גרעתי גם אנכי את עיני מרצועת האודם המהבהבת לנגדנו כאות ללא פתרונים. לסוף נעקרתי ממקומי, ניגשתי אליה, כרעתי לפני המיטה, ואלחש, כשקולי רועד גם הוא מאיזה פחד טמיר:
“מה לך?”
היא הפליטה בקול רועד וחרישי:
"אני נבהלתי כל כך – – "
ואחרי רגע הוסיפה, מבלי הביט בפני ובקול כבוש עוד יותר:
“המאוחר כבר?”
קור של יאוש לפת אותי פתאום מכף רגלי עד ראשי, ואולם שפתי לחשו לה למענה:
“מאוחר, מאוחר – –”
ומיד התרוממתי ממקומי, ניגשתי בצעדים מהירים אל החלון ואסיר את הרצועה האדומה מעל הוילון. רגע היתה דממה ואנחנו לא הבטנו איש בפני אחיו.
“המזה נבהלת?” הסיבותי אליה את ראשי וארמוז בעיני על הצעיף האדום, שנשמט מתוך ידי ויתגולל לרגלי על הרצפה.
“לא – כן – אבל למה שמת אותו על החלון? אני נבהלתי מאוד כאשר הקיצותי.” אני עמדתי עדיין באמצע החדר, כשעיני צמודות אל פניה. היא לחשה פתאום מלים אחדות, לחייה התאדמו ועל שפתיה הופיע צחוק קל, הרגיל אצל אשה לפני פרוץ דמעותיה:
“בוא הנה, ראה מה הולם לבי.”
נגשתי ואשב על ידה בקצה המיטה. היא אחזה בידי והניחה אותה על לוח לבה.
“מה הולם לבי – השומע אתה?” לחשה לי היא על אזני ותישען בראשה על שכמי. על ידי, הרועדת על חזה, נפל רסיס דמעה מעיניה.
“אני שומע, לבך הולם כל כך,” גוועו המלים החרישות על שפתי. כל גופי רעד ברגע זה מרטט חשק ושפתי היבשות המליטו בלי כוח:
"אינך יראה כבר עכשיו – באפלה? – – "
היא נלחצה פתאום אלי בחזקה, ואני, לאחר ששבתי אליה באפלה העמוקה, שמילאה את החדר מדי כבותי את הנר, נפלתי על ברכי ליד המיטה ואשים את פי הנערה בתוך מסגרת שפתי היבשות והצמאות. אני נשקתי לה את הנשיקה הראשונה, הכבדה והארוכה, נשיקת הברית שבין גבר לאשה, המקרבת שני יצורים עד לערבוב עסיס חייהם. ואול בתום הנשיקה צדה הנערה את ידי בחשכה, ותלחש:
“הקשב – עוד לבי הולם.”
ידי רעדה על לוח חזה והלמות לבה צלצלה באזני: אחת, שתים, אחת, שתים – – ההלם לבה עדיין מפחד או מהמון רגשותיה?
"השומע אתה? עכשיו – – " הוסיפה הנערה ללחוש וחזה נלחץ בחזקה אל ידי, ואני, מתוך ערפלי שכרון ששטפוני פתאום, אחזתי את שתי ידיה ובקול ניחר מפחד טמיר לחשתי:
“הגידי לי – למה שמת את הצעיף על פני הוילון?”
רגע שררה דממה בינינו, הלמות לב שנינו כמו נקפאה, ואני, שמצוקה מוזרה תקפה אותי, כאילו התנדנדה ברגע זה נשמת חיי על כף-מאזנים, הרכנתי בחשכה את ראשי ואמליט את דברי האחרון:
“הן ידעתי, כי את שמת את הצעיף על פני החלון!”
היא הקיפה את צווארי בידיה ובקול רך כקול ילד התחננה על אזני:
"אבל – הבטיחה: אל תזכירני את זה… עוד מדמדומי הערב ניחשתי כי עליך לבוא הערב, הלילה – – פחדתי בליל איום זה, לשאון שעטות הסוסים, ואתה לא באת. ופתאום ידעתי, כי אתה תעבור, כי עוד מעט ואתה תעמוד לפני ביתי ותרים את ראשך אל מול חלוני. איזה פחד משונה, שלא ידעתי כמוהו מעולם, אחזני פתאום. ישבתי לבדי על המיטה ולבי הלם: הוא ילך, הוא יגש וילך לו – – "
היא כבשה את פניה בחיקי וגמרה בלחש:
"ואז שמתי לך את האות האדום על החלון – "
היא לא דיברה יותר דבר ולא הרימה את ראשה מעל לוח לבי. ואחר כך, כשגופי הלוהט כיסה את חזה, קפאתי פתאום כולי למעוף עין אחד מקור, בשפתים עבשות לחשתי על פיה בקול שנשמע רק כלחש טמיר, המרפרף לפעמים בין שתי גוויות צמודות בחשכה:
“אבל האומנם למעני?”
אחרי רגע השמיעה הנערה גניחה כבושה, גניחת לילה של אשה שאין לה פתרונים.
משחקים
מאתיעקב שטיינברג
באותו החורף העגום והממושך, כשגרתי בכרך הגדול של פולניה, הייתי נעזר לתיקון הלב באיש שכן מצוין במינו, שזימן לי המקרה בחצר מגורי ממש. זה היה תלמיד האוניברסיטה, ובחדר הקטן והמשובח, שקירותיו היו מכוסים טפּיטים אדומים – אלה החביבים כל כך על הצעירים – התגורר, כרגיל, לא יחידי; לחדר נאה זה היה משותף עוד צעיר אחד, בן גילו ובן עירו של הסטודנט, והלז, השותף , היה דוקא מצוי בבית מדי ערב בערב. ואולם כשם שהחדר היה נקרא רק על שמו של הסטודנט, כך היה מובן מאליו, כי כל אחד מאתנו, מאלה שהרבו לבקר בחדר המשובח הזה, שבכלל שבחיו היה גם הקיר הפונה אל הפרוזדור, שאפשר היה לדפוק עליו, על קיר זה, ולהתפטר על-ידי-כך ממשוך בפעמון – כל אחד היה תיכף לכניסתו פותח בשאלה:
“מושקא קרלין בבית?”
וכשנענה האורח בשלילה, היה שוהה לכל היותר רגעים אחדים והיה מסתלק מתוך החדר, כשהוא דואג, על פי רוב, לבקש אגב יציאה:
“תגיד, פיינשטיין, למושקא, כי הייתי פה.”
נעים היה לשער, כי מושקא, בשובו, ישמע מפי שכנו: “פלוני היה פה וחכה לך.” ואז ירים מושקא את גבות עיניו מעלה-מעלה, כלפי מצחו הזך כמצח נערה, והגיד בתמהון:
“היה פה! ולמה הלך?”
אותו התמהון הקל, השכיח לפעמים דוקא אצל אנשים שמידת חייהם רחבה, נשאר לו למושקא, כנראה, מימי שחרותו והיה מצוי אצלו עכשיו בשעת דיבור ומעשה. והוא ביחוד שחיבב עלינו את הסטודנט קצר הקומה וכבד הכתפים הזה, שהיה בעיקר בחור פיקח ועניו לב, היודע להלוך עם החיים הליכה נעימה שאינה תלויה בערמה או בזהירות. בשמו שהיינו קוראים לו גם שלא בפניו, “מושקא,” היה טבוע אמנם אותו סבר הלב שיש בו כעין ביטול לגבי החיים של צעיר יפה תואר וטוב המזג, אבל מי מאתנו שנתרגל למושקא קרלין נעשה לאט לאט כפות לחברתו, והיה מענג את לבו לשבת עם קרלין ישיבה משותפת על גבי מיטה אחת, כשבחוץ ערב-חורף ממושך ובחדר נופל אור אדמדם ורך על פניו הרעננים של הסטודנט. גם אנכי אהבתי את מושקא קרלין להנאת עצמי, ולא פעם הייתי מאחר, אחרי צאת כל אורחיו, לשבת אתו על מיטתו, כשאנו גומרים בחילופי דברים מרוסקים את השיחה הממושכה, שראשיתה היתה נעוצה, על פי רוב, בתחילת הערב. הנה אנחנו משתתקים לבסוף, כשאנו נשענים מתוך עייפות קלה אל הקיר, וכשפיינשטיין, בן זוגו של ידידי, סרוח לו לבדו על מיטתו אשר מנגד ואינו משותף אתנו בשתיקתנו. רגע עובר אחרי רגע ואני מיטיב את לבי להביט בפני קרלין – כי פניו היו כאלה שאפשר להסתכל בהם סתם, לשם הנאה, מבלי לגרום לבעליהם מבוכה או אי-רצון; ברגעי שתיקה כאלה מסלסל קרלין את חתימת שפמו הרכה ומנגן בחשאי איזה ניגון מוזר שהביא אתו מרוסיה הלבנה. אנכי אינני מסלק את מבטי מעל פניו והוא דומה בעיני ברגע זה, כשאדמומית נוער פורחת, כרגיל, בלחייו ועיניו האפורות מאצילות זוהר חדש לכל עליה וירידה של ניגון הפרא המסובך – לאחד מגדולי אנוש יקרי המציאות, אלה היהודים המוזרים ורבי-האושר, שנשמתם נקלטה קליטה שלמה באדמת מולדתם הנכריה וספגה לתוכה תמצית-חיים בלתי שכיחה, המפעפעת בכל ניד איבריהם המוצקים ובכל מוצא שפתיהם התמימות. והנה מפסיק גם קרלין את ניגונו ואני מתנער לקום לקול הפיהוק הקצר, שפיינשטיין משמיע מעל מיטתו. בלי-משים אני מטיל אמירה כנגד הבחור החוור, המוטל כל הזמן ביחידות, כשהוא מכסה בכפות ידיו על פניו הלאים:
“איך אתה מפהק, פיינשטיין! ליל מנוחה.”
ואולם אני נעצר רגע להבטת עיניו של פיינשטיין, שלאחרי התוכחה, שאני משמיע באזנו, הוא מסיר את ידיו מעל פניו ותולה בי מבט נבוך, המביע גם כעין זעף של עקשנות:
“עיף אני מיום עבודה – משבת על ספרי החשבונות הארורים!”
וקללה זו, ביישנית וחשאית, מלווה אותי בצאתי. וברדתי מעל המדרגות יש שאני מהרהר בדבר ישיבה משותפת זו של שני הצעירים האלה, שאחד מהם, בעל המזג הדל, הנראה כמבויש במקצת מתוך זעף לב מסותר, נדבק בחברו על ידי אותו קשר-הנפשות המצוי לפעמים בין שני אנשים השונים זה מזה תכלית שינוי.
ולפעמים, כשצינה נאלמה של חצות ליל-חורף היתה אופפת מבחוץ את הבית, ואנחנו, אני והסטודנט, הרגשנו את עצמנו בחדר האדמדם והחם כאחים בחורים שטוב להם בהזיה משותפת – היינו מתחילים לספר באהבה. לא התווכחנו ולא היינו חולקים האחד על דמות האשה אשר בדמיון חברו, אלא היינו מספרים, כדרך הבחורים, הרפתקאות של אהבה הנקנית דרך אגב, כשאנו מגזימים את להטי הבחרות הגלויים ומבליעים בהגזמה זו את כליון הנפש לאהבת אמת, זה כליון הנפש המסותר, שרק גברים שנלאו ממצוא אושר משיחים אותו בנקל. וכשאנחנו השנים היינו בוראים פעם בפעם בהבל פינו יצורי נשים מדומות, שהפקרנו אותן כחפצנו לכל מידות ההכנעה, היה השלישי, פיינשטיין, שוכב לו, כרגיל, על מיטתו, כשהוא שרוי בזעף שכולו שלו וגורם לנו על ידי כך הנאה של יחידות יתרה. אלא לפרקים היה תומך את ראשו בידו והיה מסב את פניו מתוך אמירה חטופה של לגלוג:
“וכן הלאה! וכן הלאה!”
היה מובן, כי הוא חושב אותנו למתהללים בשוא. אולם על פי רוב היה גורם לנו בדבריו רק שתיקה קצרה, שאחריה היה אחד מאתנו, השנים, מתחיל שוב לספר בקול מושפל במקצת על דבר יפת-תואר, שהיתה זקוקה לעמוד עכשיו, במחיצת הדמיון של בחורים מאחרים בלילות, בכל מיני נסיונות של אהבה. ובהגיע המספר לידי לחש היה כופה את פיינשטיין שיתעורר מחדש ויטיח כלפי שנינו אמירה חריפה יותר מכפי הרגיל: “גועל נפש! לוּ הלכתם כבר לישון! לעזאזל!” ואנכי, שעל פי מידת בחרותי לא הייתי אז מתקשה כלל למראה אדם שאינו מתפייס מזעפו, הייתי שואל בכל זאת:
“וכי מה איכפת לך?”
והייתי תולה את עיני במושקא קרלין, כמשתף אותו לטובת הנאה חריפה. אבל על-פי-רוב לא היה עולה בידינו להמשיך אחר-כך את השיחה. פיינשטיין בלבל תמיד את השיחה מדי התנערו לקום ממיטתו ובכוונו את דבריו כלפי קרלין:
“חדלו לכם פושקי שפתים שכמותכם!”
והיה מסיים בכינויי חיבה כלפי חברו:
“מושקא חתלתולי, יקירי, נשכב לישון!”
ובצאתי לשוב אל חדרי היתה נגררת אחרי דמותו של פיינשטיין, כפי שראיתי ברגע האחרון לפני לכתי: רגליו מופשלות מעל המיטה, קלסתר פניו, הפרוע משכיבה מרובה ומעייפות, נטוי כלפי קרלין והעינים השחורות והזועפות מביטות אל הסטודנט אדום הלחיים כמי שמוכיח אגב-הבטה אדם קרוב המצער אותו שלא בכוונה: פיינשטיין אהב, כנראה את חברו אהבה מתוך הכרח, זו האהבה הדומה בהרבה לשנאה עזה וּמסתרת.
לילות כאלה, שהיינו מבלים אותם בשיחות הזיה, היו לא מעטים באותו החורף הקשה והממושך שלאחרי הריבולוציה; פיינשטיין, כאמור, היה על פי רוב נכנס לתוך שיחותינו רק בדברים מקוטעים, שהיה בהם בכדי נזיפה, ואולם פעם אחת שיתף גם הוא את עצמו לישיבתנו וסיפר לנו כעין סיפור רמזים בדבר אשה.
פיינשטיין זה היה מתרגש לפעמים גם עד כדי עליצות, ואולם הגורם לזה היה תמיד משחק הקלפים, שפיינשטיין היה מתענג לבלות בו שעות רצופות בערבים, אם רק עלה בידו לפתות למשחק גם אותנו. הוא אהב את הקלפים אהבה נכונה וגלויה, כאדם המשקע את כל התרגשות לבו בהרגל אחד, ותמיד, מדי הכנסי אל קרלין, היה פיינשטיין מתחיל להעתיר עלי דברי פּיתוי; ופעם, באחד הערבים, פּיתני מיד לבואי, כיון שהייתי מדוכדך לב כל-שהוא בתחילת ערב זה של אחרית החורף, כשבחוץ כאילו הפשירו גם אבני המרצפת הטחובות ושלהבותיהם של פנסי הגז נצטהבו בתוך הערפל כמאורי חיים תפלים שאין להם תקנה. וככה ישבנו שלשתנו אל השולחן – קרלין היה על פי רוב, מצטרף מרצון לכל דבר שהיה עלול לגרום קורת רוח למי שהוא מחבריו. החל המשחק, ופיינשטיין, שהיה רגיל להתחיל מיד לזכות מכספנו – הוציא גם עכשיו מטבע אחד של כסף, שכרגיל לא היה מיועד לבוא לידי פרוטרוט. ואולם הפעם הפסיד פיינשטיין אחת ושתים, ובמקום תשלום, שתבענו ממנו, נתן לנו את הבטחתו “עוד מעט ואפרוט!” ביחוד התעקש קרלין, כשהוא פונה מדי פעם אל חברו מתוך צחוק מצלצל, שלא היה בו אף קורטוב של ויתור:
“שלם פיינשטיין! הן תמיד אתה זוכה!”
במקום תשובה היה פיינשטיין, אחרי כל הפסד, טורף בחפזון את הקלפים:
“לא אברח! אין חשק לפרוט. חכה!”
ואף אני תבעתי אותו לתשלומים, כאילו משחק הנפתולים הזה נעשה לאט לאט לעיני לגילוי של תעתועי נפש. ואולם פיינשטיין הוסיף ונפתל עמנו, כשהוא זוכה לפעמים ומנכה כל-שהוא מן החוב, ההולך וגדל אחר כך על ידי הפסדי-משחק רצופים. פיינשטיין לא הצליח באותו ערב אולי בגלל זה, שהיה נתון להתאמצות כפולה: לבלי לפרוט את כספו ולבלי להוציא ביחד עם זה את עצמו מחזקת משחק הגון שאינו בהול על ההפסד. ולבסוף, כשנזקף כבר חוב גדול על חשבון מטבע הכסף היחיד, נער פתאום פיינשטיין את ידיו מן הקלפים והתרומם ממקומו מתוך מסירת מודעה:
“יהיה די. הערב אין משום-מה טעם למשחק. כמה אני חייב לכם?”
ועם גמר המשחק הבלתי-צפוי נשאר מטבע-הכסף בידי פיינשטיין. הוא לא פרט את כספו, ובשכבו על מיטתו היה עדיין מרטן בחשאי, כאילו בכדי להסתיר את מבוכתו:
“למושקא אני חייב… לזה אני חייב…”
והוא נשתתק, כשסיים לצרף את החשבון, ונשאר כבוש במיטה, כשהוא מטיל גם עלינו, השנים, משהו מן התקלה שנתרגשה עליו לאחרי המשחק הקצר והמשונה. אני וקרלין ישבנו, כרגיל, על גבי המיטה השניה, ואולם חלפו רגעים ואנחנו לא באנו לידי שיחה. קרלין כבש בכר את פניו הצחים, כמתכוון לשכיבה ארוכה של שתיקה, וגם אני הרגשתי כי נפשי נאלמת בעל כרחה, כאילו היא נמקה מאליה בערב זה של סוף חורף, כשהאדמה פולטת לפני התחדשה אדי רקב טחובים, החודרים גם בעד קירות החדר האדמדם והחם. ואולם אף-על-פי שידעתי ולא ידעתי, כי רק כמקרה כל הטבע קרה גם אותי הפעם, בערב הפשרה זו לפני בוא האביב, לא נמנעתי בכל זאת מלהרים קול תלונה נגד אותו בר נש מתעתע שעל ידו, לכאורה, באה לנו כל התקלה:
“בר נש שכמותך! קלקלת את המשחק, ועכשיו אתה סרוח לך במנוחה על מיטתך.”
הלז לא ענה. וכיון שלבי היה גס במקצת באדם רזה-פנים זה, איזה סגן בוכהלטר בחנות ארג, הבהול על פרוטותיו מתוך קטנות הלב של מסכן, שכל פרוטה שהוא חושך ממשכורתו הזעומה מביאה לו משהו נוסף של אומץ חיים, לא נמנעתי מלהגיד לו דברי בוז בתור סיום:
“מי זה עושה מעשה כגון אלה? היה בטוח – החוב מחול לך: יותר לא נשחק אתך.”
הוא התנועע במיטה. היה דומה, כי הוא מדוכדך יותר מדי מענות לי עזות על דברי. הוא רטן בפני עצמו איזה דברים, שהבחנתי מתוכם באופן ברור רק מלים אחדות:
“יש כאן ענין – –.”
הודעה זו עוררתני. ונוסף על זה חפצתי למחות את רושם הדברים הקשים, שהטחתי בפני אדם שלא השיב עליהם כהלכה. ולכן אמרתי בקול רם, כאילו לשלום:
“ענין? איזה ענין? אדרבה, ספּר!”
ופניתי גם לקרלין, שאף הוא הטה את ראשו מעל הכר והביט כמחכה, כלפי פיינשטיין:
“אמור לו אתה, קרלין, כי יספר – עלי הוא כועס.”
פיינשטיין התרומם, הפשיל את רגליו מעל המיטה – ופרץ פתאום בצחוק.
“מה הצחוק לך?” תמה קרלין, שנבוך משום-מה לקול הצחוק המרוסק והפרוע כמעט.
“נתבדחתי קצת, חי נפשי…” דיבר פיינשטיין מבלי הביט כלפי קרלין. “נזכרתי באביך ששיחק פעם כך, ועשיתי מעשה חיקוי, כך, לבדיחה. הן ספרתי לך, כי שיחקתי בקלפים בבית הוריך”.
“ספרת לי? אינני זוכר! ובכן, גם אבא לא רצה לפרוט כמוך?… חא-חא-חא…!”
ואולם פיינשטיין הביט כבר כמבויש כלפי קרלין:
"הייתי נכנס לביתכם, כשנסעתי לבחינת הצבא… טיילתי עם אחותך אילו פעמים – עד שנפלה קטטה – "
ופיינשטיין ספר לנו מעשה מגוחך, כיון שרצה לחפות במה שהוא על רגש התקלה, שעדיין לא נסתלק ממנו. קרלין, שידע כמובן היטב את הנפשות שפעלו בסיפור, התעורר עד לידי הנאה גמורה והיה שואל ונכנס פעם בפעם לתוך הדברים מדי ספּר פיינשטיין את סיפורו הקצר, שסידר אותו לפנינו בחפּזון, כשהוא מאפיל מדי פעם בעצמו על הכוונה ומסרס את הגיחוך שבדבר על ידי דילוגי לשון מסובכים ובלתי ברורים. גם אנכי שמעתי את הדברים, שנאמרו שלא במוקדם ומאוחר, מתוך התענינות של בדיחה, ואולם לבסוף, כשנשתתק המדבר, נשארנו שלשתנו מפורדים ולקויי שתיקה, והרגשנו כי לא תהיה עוד תקנה לערב זה. כעבור רגעים מועטים ירד קרלין מעל המיטה, התמתח אגב עמידה והפליט בחשאי, שלא כרגיל אצלו: “צריך ללכת לאיזה מקום!” אני וגם פיינשטיין, שהיה כבר שוב סרוח על מיטתו, לא נענינו לו לבחור עליז זה, שהיה עלול להוושע על נקלה גם בערב מתנכר זה של טחב וערפל. שהיתי עוד רגע ונפרדתי מבני החבורה; ובעברי את החצר הטחובה בדרך לשוב אל חדרי, אפפני רגש כבדף שלא ידעתי מתחילה מאין הוא בא לי. לא העליתי את המנורה ושכבתי במיטה, אף על פי שהשעה היתה עדיין מוקדמת. לאט לאט, בשכבי באפלה ועיני פקוחות, התחילו הרהורי מתרכזים מסביב לתמצית העצב שהיתה צרורה בסיפור הדברים ששמעתי מפי סגן-הבוכהלטר החוור. שעה על שעה עברה עלי בנדודי שינה, כשאני הולך ושוקל את קטעי דבריו של אותו בר נש מטומטם הלשון, שהיה מגלה ומכסה כאחד בשעת דיבורו; ואיני יודע בשלמה – אולי גרמה לזה אותה ההרגשה של התנוונות חיים, אשר באלה הלילות שלפני הולדת חיים חדשים היא חודרת גם בעד הקירות של בתי כרך – מתוך התאמצות, שלא הסבה לי כל נעימות, הייתי הולך ומצרף את הרמזים הרפים, שהיו חבויים בדברי המספר, לתמונה שלמה שעמדה לבסוף כמאורע חיים מגוחך ומעציב כאחד.
כמה קשה לו לפיינשטיין לשאת השנה את סבל ימי האבק הלוהטים אשר בסוף הקיץ! בצהרים, כשהוא מרים את ראשו מעל ספרי החשבונות ומעמיד את עיניו כנגד דלת החנות הפתוחה לרווחה, אז יהבהב לפני מבטו חלל האויר אשר ברחוב כמסכת אור אטומה ותפלה, וכשהוא מסתכל כך רגעים אחדים, יתחיל לבו משום-מה דופק דפיקות כבדות ועמומות. הערבים כבר ממושכים והם משעממים בשעמום של טמטום, כשהוא יושב בחדרו ומביט אל הנר הדולק על השולחן, אז נדמה לו, כי השלהבת מוקפה בכותרת של אור מעורפל. בכל יום, בשעת יציאה מן החנות, מתחדש בין המשרתים משא ומתן בדבר סידור נשף של קלפים, וכשמצטרפת סוף-סוף פעם בשבוע חבורה לשם משחק, אין פיינשטיין מקבל את ההנאה הבאה מתוך התרגשות של נצחון, ואת המטבעות שהוא זוכה הוא מאסף בלאות גמורה, כאילו היה משחק כל הזמן בכספו של מי-שהוא זר, העתיד לקבל גם את הרווחים. וכשפיינשטיין נושא בסוף השבוע את פנקס החסכון, בכדי לרשום מכסת כסף חדשה, אז תלוונו בדרכו איזו עיפות בלתי רגילה, הדומה לעצב שקט ורך שאין לו תקנה. בפני הפקיד, בשעת מסירת הפנקס, תולה פיינשטיין עינים בהירות המביעות מין חשיבות של תוגה, וברגעים כאלה, כשהוא עומד לפני הקופה, דומים בוודאי פניו לפניהם של אותם בנים ובנות נידחים, כשהם משגרים מפקידה לפקידה כסף תמיכה לאבותיהם הרחוקים. וכשפיינשטיין שרוי פעם בפעם בהרהורים על דבר בחינת הצבא, שלשמה הוא צריך לנסוע בסוף קיץ זה לעיר מולדתו, ילווה תמיד את הרהוריו כעין צל שקוף וזך – צלם של אותם מטבעות הכסף שהוא חושך ממשכורתו; ושניהם יחד – הוא בעצמו, העתיד לעמוד בפני גורל, והכסף המתוכן הנדון לכליה – מצטרפים אז לחטיבה אחת של כליון נפש, המשווה כעין ערפל על כל הדברים אשר מסביב.
ובינתים הולכים וחולפים הימים; בחנות נהיתה כעין תוספת של תנועת חיים, ובעל הבית, ששב כבר עם משפחתו מנוה הקיץ, הביא סבר-פנים חדש לקראת ימי הסתיו המרובים במעשה. פיינשטיין, שכבר הריץ להוריו כרטיס הודעה בדבר יום נסיעתו, מגשש פעם בפעם בקרבת הקופה, שבעל הבית חבוי מאחריה, ומתאפק מהגיש את משאלותיו בדבר כסף הסיוע; עד שפעם לפנות ערב הוא קרוא מאליו ומקבל שטר בן חמשים, כשהוא שוהה מלהכניס את הכסף אל כיסו ומרטן תודה הנשמעת כהודעה של צער: “גם זה ילך לטמיון… ביחד עם כספי – הן צרור אצלי סכום למעלה ממאתים.” ואולם אחר כך, כשהוא נישא ברכבת אל בית אבותיו, מסלק פיינשטיין בבת-אחת מלבו את ההרגשה הקשה של כפיית הגורל הנעלמה, והוא יושב בפני שכניו המדולדלים ישיבה שיש בה כעין רמז קל של בעל נכסים. ומתוך ישיבה זו של צעיר הנתון לעסקיו שאין בהם עדיין עול-חיים, גורם פיינשטיין שיהיה נשאל ומשיב: “יש לי עסק בפולסיה…” מתוך יתרון של בטחון הוא לוקח בערב את חלקו בספסלי השינה, בוחר בספסל עליון ומעיר אגב שכיבה הערה של רמז, שאינה ראויה, לכאורה, למקומה: “כדאי לבכר ספסל עליון – כשיש צורך בזהירות…” וכשהוא מתוח כבר למעלה על הספסל והשתקשקות הרכבת מטילה עליו אלם נעים שלפני שינה, אז הוא צר במוחו כעין מסגרת של הרהורים מפרפרים ונוחים, שבתוכה נתונים אותם השבועיים של בחינת הצבא, תקופה קצרה וארוכה גם יחד, שבמשך זמנה הוא רואה את עצמו מסתלק מדאגה ובלתי חס על הפרוטה המצויה בכיסו; וכשאימת העתיד הנעלמה ננעצת לרגע במוחו, אז הוא נאחז בהרהור מזעזע, הרהור על דבר נשף קלפים העלול בודאי להזדמן במשך הזמן הזה: משחק לשעות מרובות, כשהיד הולכת הלוך ושוב אל הכסף בלי מעצור וחשבון… הן אפשר, כי יזדמן לבית קרלין, במקום שמשחק הקלפים מצוי מדי ערב בערב. אז, לפני שנתים, כשבא להתארח לחג הסוכות בבית הוריו, עמד בערב האחרון לפני נסיעתו מאחרי חלון אמיד החנונים הזה והיה מסתכל דרך חרכי התריס אל המשחקים היושבים מסביב לשולחן; הוא התבונן גם אל הנערה שעברה הנה והנה בחדר וישבה לבסוף ליד אביה, מחוץ למסגרת המשחקים…
והנה הוא בבית אבותיו – בית ירושה נמוך, שגגו מוציא מסביב פאה יתרה, הנשענת בחוץ על עמודי עץ משחירים מיושן, אלו שנערי הרחוב גוזרים מעליהם כפיסים למשחק. העגלה ניגשת אל הבית עם הנץ החמה, ואביו, העסוק באותו רגע בהכנת המיחם, מסלק לצדדין את ידיו המפוחמות ומטיל על פיו של פיינשטיין את זקנו הצהוב, ששערו מבודר משנת הלילה. בחדר המשכב חורקת מיטת העץ הרחבה, והאם משמיעה משם את קריאתה מתוך גניחת בוקר רגילה: “דוד, אתה, דוד!” ולקול אמו, שהוא אינו נענה לו משום-מה עד כדי להכנס לחדר המשכב, מזיז פיינשטיין אילך ואילך את תיק החפצים שלו, שיש בו רמז כל-שהוא להידור של כרך… וכשהוא מזדקף אחרי עבודה זו, הוא נתקל באחותו, שבגרה במשך השנתים ושעכשיו, מתוך בלבול דעת של פגישה, היא פותחת בשלום לאחיה בשפת המדינה… פיינשטיין מסיח את מבוכתו על ידי הודעה שלא בזמנה כלפי אביו:
" אבא, כך הוא הדבר, הבאתי סכום למעלה ממאתים, ועוד שטר של עשרים וחמשה, מה תאמר?"
לכבוד בנו מפסיק האב באמצע ברכות ההשכמה, וחוזר בכובד ראש כל המספר:
“כמה אמרת? בצירוף שטר של עשרים וחמשה – יכולים להתחיל במעשה.”
והוא חוזר לברכותיו, כשבנו נשאר נאלם בחוורת הבוקר, ליד משכב הכסאות של שני האחים הקטנים… ואחר כך כשאמא מדביקה אל פניו את לחיה השקועה, מבלי להשמיע קול נשיקה, מרגיש פיינשטיין כעין גרוי מצער שלפני דמעות בושה, וכשהוא יושב מיד אל השולחן, אל כוס התה שאביו מוזג לו ראשונה, הוא מוציא כמו בהיסח-הדעת את תיק הכסף, מטפל בו במחבוא שבין הכסא והשולחן, וכשאביו שב ממזוג עצמו את כוס התה, מגיש לו פיינשטיין את סכום הכסף שהוא צירף במתכוון משטרות אחדים:
“עשרים וחמשה רובלים, טוב שיהיו מוכנים אצלך, כשתהיה ברחוב.”
וכשאביו מעלעל בעיון את השטרות, כאדם המונה כסף זרים, אין פיינשטיין יושב עדיין ישיבת בן לפני אביו. ואולם אחר כך, כשאחותו מזרזת את הנערים לקום מעל המשכב המשותף, והיא מקדימה לכבד לכבוד האורח את הבית המתמלא באור שמש רך של סוף תשרי, נעשה עליו לבו קל במקצת, והוא עובר לסייר את החדרים בלווית-חיבה של הקטנים, המסתלקים ממנו פעם בפעם בכדי למסור מודעה על דבר יקרת ערכו של איזה חפץ השייך לאח הגדול. האב נחפז בינתים לפתיחת החנות הקטנה של סחורות הברזל, ובטרם יצא הוא שוהה ליד אשתו בחדר השני, אשר רגע אחד ישמע משם לחש משותף. ולקול לחש זה מפסיק פיינשטיין בלי משים את הליכתו, כאלו נגע בו דבר מה מעורר נשכחות-מצוקה מימי ילדותו; וכשהוא רואה ברגע זה בפני אחותו כעין זעף של בושה, הוא רומז כנגדה ושואל אף הוא בלחש:
“מה שם? בדבר מה מתלחשים שם?”
הנערה מסלקת מעל ידו את הילדים ועונה לו בקול של ביטול כלפי ההורים:
“אבא נתן רובל מכספך – זהו כל הדבר…”
ופיינשטיין ניגש אחר כך אל החלון ושוהה שם בעמידה שעה ארוכה, כשלבו מדוכדך ותוהה על חזיון התעתועים שהוא, פיינשטיין, בדה לעצמו בשעת הנסיעה. עכשיו ברור לו הדבר, כי השבועות האחדים, אשר יבלה בבית אביו, יעברו עליו מתוך שיתוף בחיי הדלות של הבית; הוא רואה את עצמו כשהוא לועס, שלוש פעמים ביום, בין שעמום לשעמום, את ארוחתו אשר תינתן לפניו, מדי העלימו את מחנק גרונו מתוך שיתוף יסורים בלתי גמור שמשנה צער כרוך אחריו. ואולם לבסוף, אחרי שארכו לו שעות הבוקר, מתחילה אחותו לזרז אותו: “האם תצא לעבור קצת ברחוב? לבש את החליפה החדשה”. וכשהוא נשמע לה וגוחן אל תיק חפציו, אז יתמלטו בלי משים מפיו המלים:
“התדעי – בזמן האחרון התגוררתי בחדר אחד עם מושקא קרלין…” - והוא יוצא החוצה, כשהוא מפגר מתחילה בהליכתו מתוך חולשת-דעת של בן חנוני דל, שכל פוגש בו עלול להטיח כנגדו את כינוייו מימי ילדותו: “האתה זה דוד’ל? בנו של בעל חנות הברזל?” אך מדי לכתו הלוך והתרחק מביתו מחזק פיינשטיין בלבו את הכרת ערכו לניקוש מקלו המהודר, שקנה לפני צאתו מן הכרך, ולסוף, כשהוא שוהה לאחרי טיול קצר בחנותו של אביו, הוא מתיצב בפתח ומוסר את עצמו לראיית עוברים ושבים, כשהוא מנענע את מקלו באוויר מתוך זחיחות-דעת יתרה. ומדי צאתו הוא מוסר לאביו מודעה: “אני נכנס לחנותו של קרלין – אמסור דרישת שלום מבנו, אני גר אתו בחדר אחד.”
“וכי מה השהית את הדבר?” תמה אביו, “מוסרים מיד דרישת שלום כגון זו…”
ואולם פיינשטיין, כאילו בכדי להפיג קורטוב של חולשת הדעת, מצרף אגב הליכה:
“בעל הבית שלי בוורשה הוא הקומיסיונר של קרלין – אכנס לשוחח קצת.” ושם, בחנות הגלנטריה המהודרת, מרים בעל הבית כנגד פיינשטיין את גבות עיניו מתוך סבר-פנים מתנכר, כשהוא מקדם את פני האורח באמירה שכמותה היה פיינשטיין מצפה לשמוע מכל איש נשוא-פנים בעיירה:
“האתה זה? בנו של בעל חנות הברזל?”
ואולם הוא מוסיף, כשהוא צופה את הידור הכרך שעל בגדי האורח:
“דומה שאתה טירון – ההבאת למצער את צרור הכסף?”
ופיינשטיין, כשהוא יושב על כסא וקובע בין רגליו את מקלו המהודר, עונה מתוך חיוך:
“לא הכינותי עדיין את ארגז החיילים – חושבני לשוב לוורשה ולגור עם בנו בחדר משותף…”
והוא נכנס בשיחה, כשהוא מביא לידי שימוש של עודף ההשגה, שנצטבר אצלו בלי יודעים במשך שנות בחרותו שעברו עליו בכרך. וכשהוא מעלה לפני איש-שיחתו איזה ענין הקשור אל שמו של הקומיסיונר מוורשה, הוא גורר מדי אחרי זה אמירה מכוונת:
“בעל הבית אמר לי כזאת, אני זוכר. זה לא היה בחנות, הייתי בביתו, בערב. נצטרפתי פעם ל’אוקו'.”
ובעל החנות נענה מיד לפיינשטיין:
“אתה יודע לשחק בהוגן ב’אוקו'?. הכנס בערב: בעד אוקו הגון אמכור לך אלהותם של אלו…”
ובערב, בשבתו אל הארוחה במסיבת בני הבית, הוא מתפלא לשמוע פתאום את שאלת אמו: “אתה צריך ללכת לאיזה מקום?” ואז הוא משער, כי העלה בלי משים על פניו משהו מן הגרוי המצוי אצלו בשעת ציפיה שלפני משחק. הוא מכריח את עצמו לבלי להחפז בערב הראשון, ובהתכוננו לצאת הוא שוהה שהייה יתרה לדברי אביו הנאמרים בסבר פנים של אב המתגאה על בנו: “התשוב בשעה מאוחרת? לא אסגור את דלת הפרוזדור.” ואולם קולו אטום כבר מהנאה של ציפיה כשהוא עונה לאביו:
“אכנס לבית קרלין – אשב שם קצת.” ואת מעילו החדש, שלא לבש אותו עדיין במשך היום, הוא שם עכשיו אגב חפזון רק על כתפיו, מתו הפשטת שרוולים. וגם בחוץ הוא אינו מכניס את ידיו לתוך השרוולים, ומדי לכתו לא תסתלק ממנו ההרגשה, כי בחור שכמותו עלול להטיל אימה כל-שהיא של הידור כרך על אמידי החנונים שבעיירה, המשלחים את לשונם חפשי בשעת המשחק של “אוקו”. ואחר כך, כשהוא נכנס אל הבית הוא שוהה רגע בקצה החדר ומכריז בקול רם: “ערב שלום!” וברגע ההמתנה, מדי הרים כנגדו בעל הבית מאצל השולחן את גבות עיניו, נשאר פיינשטיין נאלם וסולד גם יחד לרשרוש הקלפים שהוא מאזין מאצל השולחן. ואולם מדי הוא גובר על חולשת דעתו ומכוון כמעט במהירות את צעדיו אל מקום מושבו של קרלין, וחוזר אחר-כך, מתוך חיוך כלפי בעל הבית, על אמירת השלום: “ערב טוב!” – פניו של פיינשטיין נראים כחוורים ברגע זה, כשנופל עליהם אור המנורה מעל השולחן, חוורים עד כדי עדינות כל-שהיא של בן כרך… ומיד, כשמציגים לו כסא בראש השולחן, ליד בעל הבית, הוא מושיט את ידו אל הנערה, בת-קרלין, עלמה גבוהה-מצח כאחיה, הלבושה למתניה סינר משי כחול ומנענעת עכשיו כל-שהוא, מתוך מבוכה קלה, את שתי צמותיה היורדות על ערפה.
“הן הוא ראה את אחי? הוא כבר מסר לאבא דרישת-שלום –”
ופיינשטיין נהנה מאוד להיות נשאל ומשיב בדבר האח הסטודנט, שכל-כך קל לדבר עליו דברי שבח מרומזים באזני אחות יושבת-בית בעיירה. ואולם בעוד רגע, כשהוא אינו עוצר ברוחו וגוחן כלפי בעל הבית לשם הטלת מבט בקלפים, מערבב הלז את הקלפים כדי לטרפם מחדש, ומכריז בפני המשחקים: “כבדו גם את האורח.” פיינשטיין, שקשה לו להתחפש כמסרב, מרגיש ברגע זה כאלו נח עליו מאחריו צלה של הנערה, והוא מוצא און בנפשו להגיד במנוחה:
“שחקו, שחקו – אני אסתכל לעת-עתה.”
ואולם בעל הבית מודעי בקול של הטלת שררה:
“חלקו לו קלפים!”
וכשפיינשטיין נמלך בדעתו אם לחדול מיד מסירובו, מחייכת כנגדו גברת הבית, התופשת מקום מרווח ליד המיחם:
“מוטב שיכנע בלי טענות ומענות – דרכו של בעלי בכך להכריח את כל אחד למשחק.”
פיינשטיין מסתכל רגע בפניה העגולים והשקטים של בעלת הבית, היושבת ישיבה נוחה וקבועה בין האורחים, ולבו נעשה פתאום גס כל-שהוא בחבורת המשחקים שהוא נצטרף אליהם בפעם הראשונה. והוא אינו חש להגיד, אף על פי שהנערה ניצבת על ידו:
“אם גזרה היא – אקבלנה. ענין ה’אוקו' מחוּור לי קצת…”
ואולם כשהוא נוטל בידו את מנת הקלפים הראשונה, הוא שומע את קול הנערה הרואה אותו כאורח מתחפש, העושה רק רצונו של בעל-הבית:
“הוא בא הנה לאיזה זמן – הן הוא בא לעמוד לבחינת הצבא?”
כשהאב תובע מיד את פיינשטיין למשחק, היא מוותרת בבת-צחוק:
“יפנה אל הקלפים, אבא אינו סובל שיחה בשעת משחק.”
ועד שפיינשטיין נפנה בהנאה אל חבורת המשחקים, הוא מהרהר דרך אגב, כי דבר-מה שבהרגל מייחד, כנראה, את כל בני המשפחה אשר בבית החנוני הזה. ובינתים נוטל פיינשטיין את קלפיו ומוציא את ארנק הכסף הקטן, שהוא מניחו על השולחן כמו שהוא – סגור ומבליט צלעותיו מרוב מטבעות; וכשמעוררים אותו בהערה של נימוס: “והוא? הוא מסתלק הפעם מן המשחק?” אז ישהה פיינשטיין רגע אחד קצר, כמי שמתכונן להתנפל לתוך הנהר לשם שחיה. ולבסוף הוא מודיע במתינות, כי הוא מוסיף כהנה וכהנה… וכשהוא זוכה על ידי זה במשחק, ואחד מן המשחקים, שבא תורו, טורף מחדש את הקלפים, תשתחרר מסביב לשולחן דממה קצרה וכבושה, שפיינשטיין מסביר לעצמו את פירושה:
“הנה נהיה זה לאדם, אותו יקטן, בנו של בעל חנות הברזל!” ובאמצע המשחק, כשהוא נטרד בעל כרחו להביא בחשבון את רווחיו, הוא מעמיד בפני המשחקים עינים בהירות וכמעט נוגות, כאדם הנתון להרהורים משלו… ובהגמר הנשף אין פיינשטיין ממהר לצאת והוא שוהה רגעי מספר ליד בעל הבית, שאף הוא בין הזוכים ומיטיב עכשיו את לבו לשוחח עם אורחו, כשהוא משלשל בנחת מיד אל יד את מטבעות הרווחים. ופיינשטיין, בטרם צאתו, נפרד מן הנערה בלחיצת-יד, שהוא מאריך בה קצת מדי הגיד לו הנערה דברי ידידות ראשונים:
“ידרוש-נא בשלום אחותו.”
ואולם בחוץ, כשהוא הולך ומתכווץ מקרירות לילה שבתחילת הסתיו, מסתלקת פתאום בבת-אחת כל אותה שכחת הבטחון שהיה שרוי בה בשבתו אל שולחן המשחק, ופיינשטיין, מדי שימו את מקלו מתחת לזרועו, מוצה את תמצית המרירות הבאה לאחר שעה טובה המבדילה בין רע לרע. ואחר כך הוא מגשש באפלת הבית ונתקל לבסוף במשכבו, שהציעו לו על ספת העץ הרעועה, זו שהוא זוכר אותה מקדמות ילדותו, פושט את בגדיו מתוך חולשת לב של אדם קרוב לבכי והוא מטיל את חליפתו החדשה באיזה מקום שהוא, בלי סדר ומתוך רפיון ידים של יאוש. אלא שבבוקר, כשהוא מתעורר ורואה את אביו עומד ליד משכבו, לבוש במעילו ומוכן לצאת לפתיחת החנות, אז מנחש פיינשטיין מתוך עמידה זו של אביו כעין התחלה של תוחלת, ובקול צרוד קצת, כשקורי השינה עוד על עיניו, הוא מפליט שאלה קצרה: “נו?”
“ראיתי כבר את מי שהוא,” עונה אביו בקול מושפל לרגלי חשיבות הענין, “צריך עוד חמישים. אל תדאג – ישלישו בידי איש אמונים.”
וכשהוא מוסר לאביו אותו השטר בן-החמישים, שקבל מידי בעל הבית שלו בוורשה, מרגיש פיינשטיין כאילו הותר לו להיות שרוי בציפיה של תקוה; מתוך תיקון לב הוא צופה לקראת הערב, מסלסל בינתיים בבגדיו בטרם צאתו אל הרחוב ונכנס שוב, אחרי גמר טיול, לחנותו של קרלין. הפעם נוהג פיינשטיין כעין חרות כשהוא נכנס בשיחה עם החנוני האמיד, אותה מידת החרות הנקנית מתוך שיתוף במשחק הקלפים; והלז, היהודי נמוך הקומה ורחב הזקן, המהודר בפנים רעננים של חנוני תקיף, הקונה לו משכבר הימים את פרנסתו בחנות מרוּוחת ונקיה, מפנה את לבו אל העלם מתוך תוספת של נימוס, זו שבני העיירה רוחשים תמיד לבנים מצליחים של אבות מדולדלים. ובעל החנות אינו נמנע בינתים מלערבב בשיחה דברים מוסבים על הקלפים:
“וכי נהנית אתמול מן ה’אוקו'?”
“אני משחק רק ב’אוקו', רק את המשחק הזה אני אוהב.”
“תקדים לבוא הערב.”
“וכי מה לי לעשות עד אחרי בחינת הצבא?” – כבודו משחק יפה ב’אוקו'."
“גם אתה משחק הגון.”
“אין כמשחק הזה: מוצצים מן השני את דם התמצית – ובלא כלום! יהודי וורשה – אלו משחקים ב’אוקו': או-או!”
“דבר ידוע: הללו משחקים ב’אוקו' כדבעי, בחריפות.”
“בוודאי, העיקר הוא החריפות.”
וכיון שבשעת-צהרים זו אין קונים מצויים בחנות, הם יוצאים שניהם ביחד ועוברים בצעדים מדודים את מגרש השוק, וכשפיינשטיין, מדי לכתו על יד איש-לוויתו, מנענע במתינות הידור את מקלו החדש… ומנגד, מעבר השוק השני, עומד באותה שעה על מפתן חנותו העשויה קרשים יהודי ארוך, המאהיל בידו על עיניו, כששני קצות זקנו המדולדל נעים אילך ואילך ברוח הסתיו. מאליו יוצא הדבר, כי קרלין, כיון שהוא מהלך דרך כבוד עם הבן, מרכין את ראשו הרכנה ניכרת גם כלפי האב. ובערב של אותו היום, כשהוא מצטרף אל החבורה בראשית המשחק, עלול כבר פיינשטיין להתחכם בהליכות המשחק הרגילות, להיכנס עם מי שהוא מן החבורה בדברי ערעור קלים ולהתעקש גם אל בעל הבית, כשזה אינו פוסק, מתוך כוונה גלויה לזכות, לעשות תחבולת-משחקים בכל משחק ומשחק. ואולם אחר-כך, כשהוא גורר לצדו את המטבעות שזכה, מבחין פיינשטיין בלי משים כי פני בעל-הבית נעשים מועמים וכי את ידו, שהוא שולח אז למנת הקלפים החדשה, הוא מושיט מתוך תנועה מתונה יותר מדי, כאילו הוא נתון לאיזה הרהור של חרטה. ופעם, כשנשאר קרלין, אחרי הפסד, יושב מתוך שהיה של אי-רצון, ובתו, שניגשה אליו ברגע זה, ניסתה להרים את קלפיו – דחה אותה האב באמירה של אי-סבלנות:
“סורי, ראי ביקשתיך, מזלי הוא ביש בלאו הכי. צריך כובד-ראש כלפי המשחק החדש…”
ומיד אחר-כך, כשנפגשו עיני בעל הבית בעיני האורח, חלשה על פיינשטיין דעתו לרגע והיה דומה לו, כאילו יצא כבר מעוּות שאין לו תקנה… ואולם כשהנערה לא נבוכה מגערת אביה ורק הרכינה קצת את ראשה כלפי קלפיו של האורח, התעודד פיינשטיין והעלה חיוך על שפתיו:
“תביט בקלפי – אפשר שלי היא תגרום דוקא מזל.”
הנערה מעמידה לעצמה כסא סמוך לאורח ואומרת בתמימות של בת עיירה:
“מוטב לי לשבת פה! הצעירים אינם בהולים כל כך על המשחק.”
“אדרבה, הצעירים הם יותר חריפים במשחק,” עונה פיינשטיין ומשווה על דבריו מין חשיבות תפלה של כובד-ראש, אותו כובד-ראש הבלתי צפוי, שהיהודי מסוגל להקנות לעצמו לפתע פתאום. ואולם מיד הוא נפטר מזה, כיון שעם נטית-ראש הוא מרגיש בקצה אזנו נגיעה קלה של שערות הנערה, והוא הולך ומשתעבד לאותה ההתרגשות הנאלמה והמתוקה, האופפת כל צעיר בן עשרים היושב מתוך שיתוף-כסאות גמור עם נערה צעירה ותמימה. וכשהוא מפסיד על-ידי-כך משחק אחרי משחק, נעשים פני בעל הבית נוחים ובהירים, ולבסוף, כשהוא נכנס גם הפעם עם אורחו בשיחה שלפני הפרידה, הוא משפיל את קולו אגב ידידות:
“מה נשמע”? הנעשה כבר איזה דבר?"
ופיינשטיין, כשהוא נפטר לבסוף מן האב מתוך אנחה קלה הבאה בעתה, הוא לוחץ פעם יתרה את יד הנערה:
"איזה ערב נעים, כל כך טוב פה, אצלכם – והיא ישבה על ידי – "
ומיד, כדי לטשטש את דבריו הראשונים, הוא מוסיף:
“היא רואה לפעמים את אחותי? כך, בשעת טיול?”
“אני ממעטת כל כך לטייל.”
“נצא פעם שלשתנו לטייל – לפנות ערב.”
" לא נזדמנתי עדיין לבית הוריו."
“אחותי יכולה להיכנס ולקחת אותה לטיול – בוורשה אני מטייל בכל יום בגן.”
“פה אין כמעט עם מי לטייל. אולי באמת נטייל, כשיזדמן.”
“עודני זוכר איפה מטיילים פה. ליל מנוחה.”
“ליל מנוחה. ידרוש בשלום אחותו.”
“ליל מנוחה.”
“יבוא מחר. הן פה אין לו מה לעשות. גם בוורשה הוא משחק בקלפים? למה הוא משחק?”
“ליל מנוחה. בוורשה חיים באופן אחר.”
וכשפיינשטיין יוצא החוצה הוא מתחיל פוסע בצעדים מהירים. והוא נזכר משום-מה, כי יש בעולם המון אנשים שאינם זקוקים למשחקי-קלפים ושמוצאים ענין רב בהרבה דברים אחרים. ואולם למחרת, כשפיינשטיין מקיץ בבוקר, בשעה שהתריסים כבר מוסרים, והוא רואה בחוץ את הערפל הדק אשר מבעדו נשקף רקיע חוור של תחילת סתיו, אז יזכור את הערב שעבר עליו אתמול כחלום מטושטש הנוגע ואינו נוגע בנפש; ובעמוד אחותו ליד משכבו ושאלה, כאשר התרגלה לשאול זה יומים: “ומה שרה? מה מעשיה” אז יענה לה פיינשטיין דבר-מה, בלי שישתף את עצמו באותו קורטוב החדש הצפון בדברי אחותו. ואחר-כך, כשהוא מניח תפילין לשם בקשת האם הנשנית מדי בוקר, הוא מתהלך הנה והנה בחדר הצר, כשהוא לבוש טוטפות ושותק שתיקה גמורה, מבלי גם להניע את שפתיו כמתחפש; אגב הליכה תפלה זו הוא מונע את עצמו מהביט בפני אחותו, ובית הוריו דומה אז בעיניו כקן של דלות שקטה ונושנה, שהוא, פיינשטיין, מנער שם לחינם את אבק המרירוּת. ואחר-כך, אחרי שהוא מתלבט מתוך שעמום עד הצהרים, מתכוון פיינשטיין לשמוע מפי אביו את החדשות אשר נהיו בדבר ה“ענין,” ואגב שמיעה נעשים פניו כה רפים, כאילו לא עברו עליו בכרך שש שנים מתוך ריסוק כל הרגלי הביישנות שנחל בבית הוריו, וברגעים כאלה, כשהאב, ליתר חשיבות, אינו מקדים לפשוט את מעילו לפני מסירת הדברים, ובני הבית עומדים לו מסביב ומשיחים זה לעומת זה דברי עצה וערעור, אז יש שהנערה, אחותו של פיינשטיין, תפליט פתאום דברי תוכחה, דברים חריפים וסתומים שנערה חדלת נסיון משיחה לפעמים בפני גברים בשעת צרה. ופיינשטיין, אף על פי שאינו עומד על התוכחה שבדברי אחותו, קולט ברגע זה כעין רמז לקסם של אשה, והוא עונה בהסכמה לדברי אביו, הממלא אחרי הנערה ומוכיח אף הוא את בנו: “בודאי, אתה צריך להיכנס בעצמך אל הסרסור. זה לא יזיק!” ואחר-כך הולך סובב פיינשטיין את אחותו, משתדל לשהות אתה רגע ביחידות, ואינו נפטר מערגת הלב עד שהוא מגלה לפניה:
“התדעי – שרה קרלין שואלת מדי פעם לשלומך. היינו יכולים לצאת פעם שלשתנו לטיול.”
“מדוע לא? כשתשתחרר. תראה איך שאתה תהיה אז כעין צעצוע.”
והנערה, שהתכוננה כבר לסור הצדה, נשארת לרגע במקומה ואומרת לאחיה בקול רך, המלא רמזים:
“פתי שלי, אם תשתחרר…”
ובאותו יום הולך פיינשטיין בעצמו אל הסרסור. ובערב, כשהוא יושב כרגיל אל שולחן הקלפים, הוא לוחש פתאום לבת קרלין היושבת על ידו:
“עוד שבוע.”
“עד בחינת הצבא?” מסיימת הנערה בעצמה.
“כן, רק שבוע.”
שתיקה. פיינשטיין נוטל את קלפיו, ודומה לו כי אזנה קלטה כעין אנחה קלה. ואולם מיד אחרי זה, כשהוא מרים בלי משים את ראשו, הוא מבחין בעיני בעל הבית, המצליף ברגע זה עליו ועל הנערה כעין מבט משותף לשניהם. עכשיו מחוּור לו הדבר, כי הנערה אמנם נאנחה בגללו, והוא גוחן שוב אליה ומתחיל במה שסיים:
" צריך יהיה לקום בבוקר וללכת."
והוא שומע את לחש תשובתה:
“גם אני אלך, כשיש מכירים.”
בלילה זה איננו ישן. ובשעות הארוכות, כשהוא מתהפך מצד אל צד ודמות הנערה מרחפת על פני הרהוריו המטושטשים כעיגול אור הצף לפני עינים עצומות, אז תהיה דפיקת לבו כה שקטה וחשאית, מבלי אשר ייטפל אליו משום-מה אף מה שהוא מיסורי הסנוורים הכרוכים אחרי נדודי שינה. ודומה לו לפיינשטיין כאילו הוא רק מרוצה לשלח בלי משים רזון בגופו.
ובאותו הבוקר המעונן, כשהשכימו ליום הטלת הגורלות, היה פיינשטיין מתכונן ללכת אל בית-הפקידות רק בלווית אחותו, מבלי אשר ישׂרך את דרכו כדרך בני עיירה, בחברת אב שאינו פוסק מללחוש אגב הליכה על אוזן בנו ומגלה לכל עובר ושב: “טירון הולך!” ואולם ברגעים האחרונים שלפני יציאה, כשנטפל אליו רפיון-לב משונה, לא הבחין פיינשטיין באחותו שנעלמה פתאום מן הבית, והוא יצא בעל כרחו ללכת עם אביו, שהתחיל תיכף ליציאה חוזר על הדברים שנאמרו כבר כמה פעמים במשך ימי הציפיה: “זכור איפוא: ניגש אליך טירון – אינך יודע כלום. אתה זר, אתה מוורשה…” ואז מיהר פיינשטיין לשאול בדבר אחותו, כאילו התכוון רק להסיח את דעתו מטורח הדברים שהתחיל בהם אביו:
“לאן הלכה יוכבד – אינך יודע?”
“נגשה אל חברה.”
ומיד אחרי דברי מענה אלה תובע האב את בנו:
“למה החילות לרוץ? אין למהר – אני צריך להגיד לך…”
פיינשטיין ענה כמבויש:
“עוד מעט יהיה גשם.”
“כך זה תמיד” עונה האב. “ליום הטלת הגורלות מזדמן הגשם הראשון.”
ואחר-כך, כשהם מעורבים בתוך המון האנשים הצובאים על בית הפקידות, מגשש האב פעם בפעם מכנופיה לכנופיה, וכשהוא מוצא לבסוף את בנו, הוא מיסר אותו בדברי לחש:
“לאן אתה הולך ונעלם מדי פעם? מה אתה מחפש? אמרתי לך – אתה זר פה, אינך יודע כלום…עמוד במקומך.”
ואולם פיינשטיין נשאר עומד על מקומו רק ברגע שהוא מתחיל להבחין מרחוק את דמות אחותו, המופיעה בלווית נערה אחרת בקצה הסימטא הארוכה המובילה אל בית הפקידות; רגע הוא כמפקפק מלהכיר מרחוק את הנערה השניה, ומיד לאחרי שהיה כל שהיא, כשהוא רואה כבר ברור את חזות פניה של שרה קרלין, ייראו בעיניו פני הנערה כחדשים, לא כתמול וכשלשום. הוא מתחיל צועד לקראת הנערות, וכשהוא מצטרף אליהן ובטרם יגיד דבר-מה, הוא נושא משום-מה את עיניו אל ענני הסתיו הנמוכים המאפילים על פני הסימטא, והוא אומר אחר-כך, כמתכוון לפרש לעצמו את העצבת הנסוכה על פניה של בת קרלין:
“איזה יום קודר – יהיה גשם.”
ואולם הנערה שואלת לענין, כאילו לא הביאה אותה הערתו של פיינשטיין לידי היסח-הדעת:
“לא התחיל עדיין?”
וכשהם הולכם שלשתם ומתקרבים אל המגרש המלא אדם שלפני בית הפקידות, נטפל לאט לאט אל פיינשטיין אותו הרגש הצובט את הלב, המצוי אצל טירונים הבאים עד מקום הפקידות עם ארוסותיהם… ומתוך רגש זה נרתע לבבו פעם בפעם מדי צעוד לקראתם חבורה של טירונים בני נכרים, בחורים חסינים ומהודרי מגפים, העוברים מתוך התזת קליפות של זרעונים ומטילים אימה של פגיעה גסה אף על פי שהם נסוגים לצדדין ברגע פגישה. אך הנערה כאילו פנויה עדיין להרהוריה; והיא שואלת אגב הליכה:
" זכות של מדרגה שניה – זו בטוחה?"
וכשפיינשטיין, לאחרי נטילת הגורל, נדחק לצאת מבין ההמון והוא נבלע לרגע מבלי יכולת למוש ממקומו, כשהוא כובש את הפתקא בכף ידו הנטויה וזוקף את ראשו מתוך אימוץ-ראיה, יגונב אליו לרגע מבט עינים מבוהלות, התועות על פני ראשי האנשים ונצמדות לבסוף אל פניו מתוך מבט שוקק ומזרז, ואז הוא בוקע לו בכוח דרך בין ההמון הצפוף, ומודיע אחר-כך בפני חבורת מלויו את מספר גורלו, כשהוא תובע בראשונה את בת קרלין להסכמת תנחומים:
"המספר יכול להחשב כגדול – כשיש זכות ממדרגה שניה?
ואולם בדרך חזרה, כשהאב אינו פוסק מלגחון פעם בפעם אל בנו ולצרף הוראות בדבר עיקר הבחינה העתידה, אז צועדת לה בת קרלין כנבדלת בפני עצמה, והיא נפטרת לבסוף מבני המשפחה מתוך אמירת שלום רגילה, שהיא מצרפת אליה דיבור בעתו: “יעמוד לו מזלו!” ואחר-כך, כשהם שבים הביתה, מתחילה בשביל פיינשטיין תקופת הסיום של טירונות תפלה, ללא הפקרות של טירונים שאינם בכדי שחרור: הוא כלוא כל היום בחדר מחשש טביעת-עין שדרכה לקלקל, בני הבית נפנים מדי פעם לאיזה מקום לשם חקירה, וכשהם שבים מן החוץ, ובפרוזדור הם מנקים משום-מה בחשאי את רגליהם מן הרפש אשר נהיה בינתים לרגלי הגשמים היורדים – אז יתלה פיינשטיין את עיניו בכל אחד מן המדברים כשפניו מביעים הסכמה לאה של אדם עומד בפני סכנה קרובה, וגם באותו הבוקר של יום הבחינה, כשאמו משדלת אותו ללבוש את מעיל אביו המדולדל – משום רבוי הרפש שבחוץ ולשם המעטת הדמות שאינה יכולה להזיק – אז אין פיינשטיין חושש כלל לדלדול דמותו בעיני מי שהוא שיפגש אתו, והוא רק שואל מתוך חוסר הבנה של מי שאינו בן בית גמור:
“ואבא מה ילבש?”
“הוא ילבש את פרוות החורף, ילד שכמותך” עונה אמו בקול רחמים ודמעות נאספות משום-מה ברגע זה לתוך עיניה. ומתוך רטט איברים חשאי ובלתי פוסק מתלבש פיינשטיין במעיל אביו ויוצא בלווית בני המשפחה, ואגב הליכה הוא אינו מפנה את ראשו לצדדין, אף על פי שפעם בפעם מכריז מי שהוא ממלויו:
“הנה פלוני הולך – גם הוא בין הנקראים השנה! יקטן שכמותו – עור ועצמות!”
“הנה אלמוני – עם מי הוא הולך שם? הזאת כלתו – הוא כבר חתן?”
פיינשטיין אינו נתקל בזכרון או בהרהור על מי שהוא – הוא כאילו מקשיב כולו לאותו הרטט החשאי המזעזע את כל קרביו; אזניו מאדימות עד לחמימות ומנוחה אטומה ואוילית נסוכה עכשיו על פניו הצנומים, החבויים מקצתם בתוך הצווארון הזקוף של המעיל הרחב. ורק ליד בית הפקידות ממש, כשהוא זוקר את ראשו מבין שולי הצווארון ועיניו, כשהוא מסייר בהן את הכנופיות הצפופות שעל פני המגרש, נתקלות פה ושם בדמות נערה חוורת פנים, רק אז הוא נזכר לרגע בנערה בת קרלין, והוא משהה אחר-כך שלא מדעת את מבטו על פני איזו נערה זרה, שעיניה אדומות כל שהוא מבכי…ומיד, כשאבא מזרז אותו לעמוד בקירוב מקום אל הדלת של בית הפקידות, הוא קובע לו בחשאי מקומו בין קהל ה“שקצים,” המריעים בלי הרף מתוך פיצוח זרעונים, ובמין מנוחה של ויתור גמור הוא שומע עכשיו את הקולות הפרועים האלה, שבזמן רגיל היה די באחד מהם לשׂרוט שרטת בנפשו… ורק להכרזת שמו הוא נרתע ועולה על המדרגות, כשהוא נדחף בידי “שקצים” העומדים כנד מימין ומשמאל.
וכשהוא יוצא אחר כך לבוש למחצה ומעל הסטיו שלפני בית הפקידות הוא זוקף את ראשו כלפי בני משפחתו, נעשה לו מיד מחוּור, כי אלו כבר יודעים את דבר שחרורו, והוא נלוה אליהם מתוך אמירה דלה של גילוי חדוה ראשון: “מה תגידו! משוחרר – לגמרי משוחרר!” ואז ממהרים המלווים להסתלק מן המקום הזה, שלפני רגעי מספר היה בעיני פיינשטיין כדבר-מה הדוחק את סדר העולם; עכשיו, כשפיינשטיין פוסע בדרך חזרה, הוא מפנה את עצמו מדי פעם אחורנית, הוא רואה את המגרש המלא אדם מתוך חביבות כל שהיא השכיחה לגבי דברים שהעולם זקוק להם… והוא פוסע הלאה כשהוא נוטה מדי פעם צעד לימין וצעד לשמאל, מבדר פתאום את שולי מעילו ומטיח כלפי אמו כעין תוכחה מתוך חדוה:
“למה הלבשתם אותי גלימה מדולדלה זו!” - ואולם הוא רק מצטער כל שהוא על תקלת דמותו, מבלי אשר ייטפל לצער זה כל הרהור או זכרון. וגם אחר כך, כשהבית מלא כל היום תשואות דברים ופיינשטיין אינו פנוי אף רגע בשביל למנות את שארית כספו, אף על פי שזה שעות מרובות שהוא מכוון למעשה זה את לבו – גם אחר כך שרוי פיינשטיין במבוכת נפש מיגעת ומענגת גם יחד, והרהוריו עולים ונבלעים בבת אחת באדי השכרון של תחילת חדוה גלויה, ורק כפנות היום, עת ערב סתיו קודר הולך הלוך וכהה מעבר לחלונות הבית הקטנים, והאב נכנס כשהוא נושא את מפתחות החנות, שהקדים לסגרה מבעוד יום, רק אז ניגש פיינשטיין אל אחותו ומשפיל את קולו:
"אולי צריך שיכנס מי שהוא לחנותו של קרלין, בכדי להגיד – "
והנערה עונה לו בערמת נשים, שלכבוד היום היא משמשת בה בגילוי:
“פתי שלי – שרה כבר יודעת.”
והנערה, שלא זכתה זה כמה בבית הוריה למשתה משפחה ובאחיה היא חושדת כי הוא מעלים את תוספת כספו – תובעת עכשיו כעין גמול בעד קורת-הרוח שהיא גרמה לפיינשטיין:
“צריך יהיה לסדר דבר-מה בשבת, לקרוא לאנשים.”
פיינשטיין, החושש לכספו, פונה במבוכתו כלפי ההורים:
“יוכבד חושבת, כי צריך להזמין את מי שהוא ליום השבת – סלקא דעתך – מחר כבר יום ששי.”
“יכולים, עוד יכולים להכין…” מזדרזת הנערה, שכל ימיה חול תפל, לבטל למפרע כל חשש. אך שאר בני הבית מחליטים, כי צריך להחמיץ את הדבר.
“לא כדאי להיות מפגע לעיני אנשים – עדיין בניהם של אחרים עולים לגרדום…” אומר האב.
“חבל על הכסף” מתחילה האם בזעף כל שהוא, וגומרת בבת-צחוק של מבוכה: “מוטב להוציא כסף זה לצרכי הבית גופו.”
ופיינשטיין, אחרי שמעו את דברי אמו, מסיים כבר באמירה סתומה:
“בכלל, לא כדאי.”
ויום השבת הבא נדון למפרע בחולין. אלא שלמחרת מבעוד יום ששי, אחרי שבחוץ נכלא פתאום הגשם, נמלך פיינשטיין בדעתו לצאת השוקה; הפעם הוא הלך ישר לחנותו של קרלין ויוצא משם אחרי שעה ארוכה, כשהוא נושא מתנה לאחותו – חגורת קטיפה עם פּורפּה של שן. ואגב הליכה הוא מבטל את חסרון כספו ברגש של נעימות, ההולך ומפעפע בקרבו לזכרון הדברים שהגיד לו קרלין:
“זכור ואל תשכח: במוצאי שבת – ‘אוקו’ לכבודך, אבל ‘אוקו’ כמו שנאמר.”
ואחר כך, כשפיינשטיין עומד ביחד עם כל בני הבית אל השולחן, שעליו מונחת לראווה החגורה המבהיקה, ואחותו מחייכת כנגדו מרוצה ומפויסת – אז נהנה אף הוא מקורת-רוח זו שהשרה במשפחתו, ולשם שביעת רצון גמורה הוא מעלה בזכרונו את נשף הקלפים הקרוב לבוא, זה העלול להביא לו רווחים תמורת הכסף שהזיל עכשיו מכיסו… ואולם אחותו מפנה את הרהוריו מענין זה, כשהיא מקפלת לבסוף את החגורה ואומרת לאחיה מתוך שילומי-תודה:
“בעד זה – נטייל מחר עם שרה שלך.”
ולדברי אחותו מצמצם פיינשטיין את מחשבותיו, ורגע בלתי רגיל עובר עליו, רגע של השגה גמורה שצירופה נעשה פתאום ובבת אחת. כל אותה אי-ההבנה שהיתה מצערת אותו בכרך למראה אנשי מסחר צעירים ועומדים ברשות עצמם, הגרים עם משפחותיהם בדירות נאות, בין רהיטי בית הגונים, אי-הבנה זו כאלו נסתלקה ממנו עכשיו ברגע אחד. עכשיו, לרמז הגלוי בדברי אחותו, כאילו נעשה לו פתאום מחוּור אותו המעבר שבין נער משרת בחנות ובין גלגולו של נער כעין זה לאחר כך – צעיר משותף לחנות מנופקטורה, שבדירתו בעלת שני חדרים מרוהטים יפה מתפנקת אשה חמודה, שהובאה מן העיירה… ורגש של בטחון נקבע פתאום בלבו של פיינשטיין, רגש שאינו מסתלק ממנו גם לאחר כך; ואף למחרת, באמצע סעודת-הצהרים של שבת, כשנער זר נכנס לבית הוריו עם שני בקבוקי היין העטופים נייר צבעונין ושלוחים מאת קרלין לכבוד האורח – גם אז, כשכל בני המשפחה מטיחים דברי התרגשות זה כלפי זה ובפני אמא פורחת משום-מה אדמומית של בושה, יודע פיינשטיין להפליט במנוחה:
“נאה מאוד…בערב אכנס לשם… הפעם אני כבר מחויב להיכנס.”
ואחרי הצהרים אין פיינשטיין מזרז את יוכבד אחותו, המתחילה להתלבש עם עלות ההורים על יצועם וגומרת להתקשט לריטון קולו של האב ההולך ומגיד, מתוך זעף שלאחרי שנת-הצהרים, את “שירי המעלות” של שבתות החורף. וכשהם יוצאים, אין פיינשטיין מערער על דעת אחותו, המצוה לו לצאת בראשונה יחידי על דרך הטיול הצרה, הנמשכת ליד הגדר הארוכה של חצר האחוזה אשר לבית הגרף. ורק לאחר כך, כשהוא רואה מרחוק את שתי הנערות, ושרה קרלין, זו הנערה הזעירה, שהיה רגיל לראותה על ידו כשהיא מנענעת מתוך ענוות בית את צמותיה ונכשלת באדמומית של מבוכה מדי היכנסה אתו בשיחה, זו מופיעה עכשיו לעיניו כנערה טובת-הילוך, המשווה על עצמה את הידור הבטחון הכרוך אחרי בנות ישראל בשעת הטיול, ורק אז מתחיל לבו מהסס מתוך ביטול כל שהוא כלפי עצמו והוא מפליט בשפה רפה את אמירת השלום הראשונה:
“לא ראיתי את פניה זה כמה ימים.”
ופה, במקום הטיול, עונה הנערה בקול מצלצל, כמעט מתנכר:
“אבא אמר, כי הוא יבוא בערב.”
פיינשטיין נמנע מתוך מבוכה מלענות לה דבר-מה, ומדי לכתם שלשתם הוא שרוי בשתיקה של אונס; ועל ידי זה כאילו ניטל עיקר הטיול ממנו, מפיינשטיין, ונעשה תלוי רק בשתי הנערות, המטיילות שתיהן זקופות ראש ומשיחות ביניהן מתוך מידה אחת של הנאת-הטיול. ורק לאט לאט מלמד פיינשטיין על עצמו חובת שיחה מתוך חשיבות אחותו, וכשהוא נכנס עם בנות לוויתו בדברים, הוא תמה למידת ההקשבה הגמורה שהוא נדון בה מיד על ידי שתי הנערות גם יחד. וכך הם מהלכים שעה ארוכה, הלוך ושוב במסילה הצרה, המלאה לכל ארכה קהל יהודים צפוף ומשולב, אלה בני עיירה שקשה להם לוותר על טיול-שבת בלתי צפוי, החל לפני שבועות הסתיו הארוכים; מדי פעם, כשצפיפות המטיילים מביאה אותו לידי שתיקה, מעלה פיינשטיין על שפתיו בת-צחוק של בן כרך, ולבסוף, כשיום הסתיו הקצר מתחיל כבר לערוב, הוא פונה אל בנות לוויתו כמתאונן:
"למה לנו להידחק? נטייל הלאה, עד למסגד הקתולים. שם כל כך שקט, אין איש – עדיין אני זוכר – "
ואז עומדת פתאום אחותו מלכת, כנמלכה בדעתה, ואחרי רגע של שהייה היא אומרת:
“התדעו ילדים – לכו לכם לבדכם. אחרי ‘הבדלה’ אני צריכה להיות בבית.”
“איך לא תתביישי – כבר!” מראה בת קרלין לחברתה חיבה יתרה, כשהיא אומרת לה את דברי התוכחה בשפת המדינה.
ומיד הם נשארים לבדם, כשהם הולכים ומעמיקים לתוך סימטא שקטה וריקה מאדם, שלארכה משני עבריה נמשכים בלי קץ גדרי גנים. וכשהם מתחילים צועדים בנחת ובצעדי חרש על פני החול שבצד הדרך – דרך של סיטמת נכרים מרוחקת, הנקיה מרפש בתחלת ימות הגשמים – כובש פיינשטיין את קולו ושואל:
“היא טיילה מימיה בדרך הזאת?”
“לא, לא טיילתי כאן מעולם, אבל איני פוחדת.”
“ואנחנו מטיילים פה בפעם הראשונה. אין טיול נאה מזה.”
“כן – אין פה ‘שקצים’?”
שהיית רגע ושתיקה.
“דומה לי שאין… עדיין אני זוכר: עוד כשהייתי ילד – ‘שקצים’ לא היו מהלכים כאן.”
“הוא יעץ עצה טובה: שם, כשמטיילים, נדחקים ולא יותר.”
והיא מצטחקת, מבלי הסב אליו את פניה:
“הוא בן-כרך ויודע מה שטוב.”
“היא בעיירה – ואף על פי כן… הכל תלוי בנערה – האם היא לא יודעת את זאת…?”
היא נבוכה קצת ורוצה להסב את הדברים:
“כבר חשך – כמעט.”
והיא מפשילה את ידה לאורך שמלתה, כמתכוונת לאסוף בכף ידה את קיפוליה השמלה.
“לא צריך להזהר, אין כאן רפש.”
והוא נוגע נגיעה כל שהיא באצבעותיה, כשהנערה נשמעת לו ואוספת אליה את ידה.
הם הולכים בדממה, כששניהם נבוכים, ואולם בעוד רגעי מספר, כשהנערה מפנה את עצמה כל-שהוא, כמתכוונת לשוב על עקביה, מניח פיינשטיין את ידו על זרוע הנערה מתוך אחיזה רפה, וממלמל בשפתיים רועדות:
“נלך עד לקצה הדרך.”
וכשהיא נשמעת לו והם הולכים הלאה, כשזרועותיהם נתקלות באפלה זו בזו, משלב פיינשטיין בחשאי את ידו מתחת לזרוע של בת-לוויתו, ואומר בלחש:
“כך – טוב?…”
אין מענה. מתוך היסוס לב משיב פיינשטיין לאט לאט את ידו, ושואל אחר כך, כנפחד מן השתיקה הארוכה:
“שרה, אם אני אשאל – – היא רק מטיילת אתי, סתם –?”
“הן הוא בעצמו רצה ללכת הנה…”
תנועת יד של התרגשות ומבוכה:
"לא זה! הן קודם טיילנו שם, ואחר כך הלכנו הנה, לבדנו – "
“הן הוא יודע, כי גם אני חפצתי לצאת אתו לטיול.”
“כך?”
“הן אני אמרתי לו, כי אלך – כשאמר לי בביתנו. הוא זוכר?”
“אני זוכר. ואם אני אגיד לה עכשיו – היא לא תאמין לי.”
“אני אאמין לו. מה?”
“כשהיא יושבת על ידי אצל השולחן – אחת היא לי: כאילו טיילנו.”
“ולי נעים רק עכשיו. – כשישבתי על ידו בביתנו – כל הזמן – הוא לא חשב?…”
“מה?”
דממה. ואחר כך לחש:
“שרה –?”
“מה? יגיד איזה דבר.”
“שרה, נלך שלובי-זרוע.”
“למה הוא מבקש כזאת? נשוב על עקבינו.”
“כבר? נשוב על עקבינו, אבל נלך שלובי זרוע.”
שתיקה מסביב, אפלה ורשרוש לילה הבא מתוך הגנים, הם נלחצים כל-שהוא זו כלפי זה, כובשים את צעדיהם אגב הליכה חשאית ושניהם מורידים בחשכה את עיניהם מדי התקרבם אל קצה הסימטא.
"שרה – כבר? האם לא נשוב יותר עוד פעם – "
הנערה משיבה לאט את ידה השלובה ולוחשת:
“נעמוד כך – קצת”.
קצת נעמוד, ואחרי זה נלך הביתה! והיא עוד תחשוש שמא נפגש במי שהוא בדרך!"
"לא, ילווני עד הבית. אינני חוששת לכלום. וכי נזהר – אם נטייל עוד פעם ושתים – "
"אבל לשוב מיד, כך – "
“יגיד עוד איזה דבר, בטרם נלך.”
“תגיד היא, שרה.”
“מה?”
שתיקה.
“תגיד לי: אתה – פעם אחת.”
“יגיד הוא קודם: אַת.”
“הנה אני אומר: אַת?”
“מה: את?”
“שרה אל תגידי כך – אַת אל תגידי כך.”
“מה אתה אומר: אַת?”
“אני אומר לך: אַת – פעם אחת, שרה, שרה’לי, פעם אחת אני רוצה לנשק אותך.”
קול רועד:
“אתה אינך רואה אותי – כל כך גדול החושך.”
“שחי אלי, שרה’לי.”
ושפתי העלם נוגעות בלחי הנערה מתוך נשיקת לילה קרה.
ובערב כשהוא יושב עם שתיית התה בקרב בני משפחתו ובבית הקטן של החנוני הדל שורה ענוות-שלום יתירה של מוצאי שבת, אז שוהה פיינשטיין על כוסו מתוך צמצום-לב של ציפיה, ולמראה פניו, כשעין חשיבות הרהורים נסוכה עליהם, מתעורר אביו להיכנס אתו בשיחה, שיחת ענין של יהודי בן-עיירה, ששעתה חלה, כרגיל, בליל היעוד של מוצאי שבת.
“דוד, אפשר לדבר אתך עכשיו?”
מתוך שתיקת הצפיה, המשתררת בבת אחת מסביב לשולחן, משער פיינשטיין, כי בני משפחתו משותפים כבר למפרע בסוד הליכותיו; ואולם כבן-כרך שאינו מודה בשיתוף גמור, הוא מתחפש ושואל:
“וכי מה?”
“ילד שכמותך,” נאנחת פתאום האם, “אולי אין זה כלל בגדר היכולת…”
“אשה את – ומפטפטת…” מצטחק האב ומדליק בהנאה את הסיגריה הראשונה של מוצאי שבת. “שייך לומר: בגדר היכולת או לא בגדר היכולת! שייך לומר: - זה אצל חייטים? דוד משתקע שם בבית, אנשים מנחשים – מה את חושבת – זה לא איכפת לו לקרלין?”
ואז קם פיינשטיין ממקומו ומצטחק אף הוא כאביו:
"בכלל – אין הזמן דחוק, אבל אבא צודק. אם אב יודע – כך נהוג בעולם… – " ובדרך, כשהוא הולך לבית קרלין, אין היסוס לבו של פיינשטיין מכוּון כלל כלפי קרלין-האב; הוא רק חושש שמא תחלש עליו דעתו מיד להיפגשו עם הנערה, זו שהוא, פיינשטיין, לא קנה עדיין הרגל ביחס אליה ושהיא מיועדת לו אף על-פי כן בכוח הכרה שאין לערער עליו… ואחר כך, בשבתו אל שולחן הקלפים בבית קרלין, מרגיש פיינשטיין את עצמו כלפי חבריו למשחק כבן-חורין גמור, וגם כנגד בעל הבית הוא עושה בכל תחבולות-משחק, וכשהלז בא, כרגיל, אחרי כל הפסד לידי זעף כל שהוא, אז יש שפיינשטיין מסתכל בו מתוך חיוך ופונה אחר כך להביט בפני הנערה היושבת על ידו, כמתכוון לדון בדמיונו את הנשיקה שנשק לבת קרלין, והוא ממעט להיכנס בדברים עם הנערה, כאילו הוא נמנע מלפנות אליה בלשון נסתר גם למראית עין, ולטשטש על ידי כך לו גם טשטוש כל שהוא את זכות השיתוף שקנה לעצמו לגבי בית אמידים זה, במקום שנערה בת זקונים קנויה לו, לפיינשטיין, למפרע. ורק כשהוא גומר, מדי קומו מאצל השולחן, את הרהור החפזון בדבר כסף הרווחים של הערב, הוא בהול רגע אחד לכוון כלפי הנערה דברי יחוד חטופים, כשהוא נמנע לרגלי זה בעל כרחו מלהיכנס עם בעל הבית בשיחת-פיוס שלפני פרידה. וכשמזדמן לו, ברגע הפרידה האחרון, לצרף דיבור נוסף אל אמירת השלום הנאמרת מאונס בקול רם, אז הוא ממהר ללחוש לנערה, כמשיח דאגה כמוסה בלב:
“לו יכולנו להתראות מחר.”
והיא עונה לו בענוות נערה השרויה בצל משפחתה:
“הן אי-אפשר לטייל – אינני יודעת.”
וכשהוא יוצא החוצה, אופפת אותו החשכה הטחובה של ליל סגריר בסתיו, והוא הולך ופוסע ברפש כשהוא רועד מקור במעילו הדק, מעיל כרכים זול ומבודר, שהוא אצלו אחד ויחיד. ואז הוא חוזר בפני עצמו על הדברים שאצר בהם את דאגתו הכמוסה:
“מחר צריך להתראות אתה.”
ואולם למחרת הולך הרפש הלוך ורב, וכשעובר עליו היום הקצר מתוך שלום שעמום של בית הורים דל, הוא ממהר בערב שוב אל בית קרלין, ויושב את שולחן הקלפים מתוך משנה צמאון של אדם השב אל הרגל מענג, אחרי סבל מרובה. ולבוקר שוב אותה התפלות הממלאה את החדרים הטחובים, שמבעד חלונותיהם הקטנים מאפיל רפש הסתיו השפוך בחוץ מקצה ועד קצה. ופיינשטיין, המבטל קצת את שממונו אגב עמידה ליד החלונות, במקום שהוא חוזר ומונה את כסף הרווחים שנצטבר אצלו במשך השבוע שלאחרי השחרור, מתנער ברגעים כאלה לזכר הטוב הצפון לו בנשף, זה הנשף שהנאת הקלפים מרובה בו על תוספת היחוד שפיינשטיין קונה לעצמו לגבי הנערה. ואולם באחד הערבים, כשהוא לובש את מעילו מתוך תנועת כשלון של אדם הזקוק לחפזון, מעירה האם, כשהיא נאנחת לעומת בנה:
“מעיל דק כזה – תתקרר חלילה. אולי תלבש את מעילו של אבא?”
“יפה אמרת!” מלגלגת הנערה, אחותו של פיינשטיין.
והאב ניגש אף הוא ואומר דברים מיושבים:
“מילא ילך כמו שהוא לבוש, אבל בכלל – מה יהיה?..”
ואולם בחוץ, אגב הליכה בחשכה, אין פיינשטיין מרגיש הפעם קור בגופו. הוא שקוע כל הדרך במחשבות המצטרפות כולן לתמצית דאגה אחת: "יותר אי-אפשר לדחות – שרה תעשה איזה דבר… – " ואולם כשהוא יושב אחר כך אל שולחן הקלפים, הוא מתיר לעצמו את ההנאה הגמורה שבהתחלת המשחק. ומתוך הנאה זו הוא נפגע כמעט כשבעל הבית מניח מקצה השולחן רובל כסף שלם – מטבע יחיד הפוגם את הפרעון. ואז מפליט פיינשטיין, כמעט שלא במתכוון, את האמירה השגורה על פיו מתוך הרגל של משחק בקלפים:
“יותר טוב לפרוט”.
“עדיין לא הרויח!” מלגלג בעל הבית באי-רצון. פיינשטיין מבליע, כרגיל, את מבוכתו מתוך חיוך כלפי הנערה, אלא שפניה של בת קרלין, היושבת על ידו, נראים לו כמו זרים, כאילו שורה עליהם ענוותנות של עצבון. ואולם מיד נתבע פיינשטיין לטרוף את הקלפים, ואחר כך, כשהוא זוכה במשחק, הוא נכשל שוב באמירה מכוונת כלפי בעל הבית:
“ובכן הוא נשאר לי חייב עשר פרוטות”.
" אני יודע, יודע," מפטיר הלז בזעף גלוי.
וברגע זה, כשפיינשטיין שם את עיניו בפניהם של שאר המשחקים, שאין בהם אף רמז קל של הסכמה לאותו ערעור צודק שהוא, פיינשטיין, התיר לעצמו – אז ייטפל אליו בפעם הראשונה רגש של מחאה כלפי בעל הבית אמיד זה, הלוקח לעצמו בכורת-הרווחים ושאינו דומה כלל לאותם דיירי החדרים שבכרך, המאספים חברים לשם משחק, כשהם מאכילים את האורחים ומלעיטים אותם מכספם… ומתוך תוספת מחאה של אדם בהול על ממון הוא מוסר גם בשלישית מודעה כלפי בעל הבית:
“עכשיו עשרים ושמונה אגורות.”
מתוך כעס מתרומם בעל הבית למחצה ממקומו:
“אין איש תובע – רק הוא!”
כהרהור של חרטה עובר במוחו של פיינשטיין, והוא מנסה לפייס את בעל-הבית:
“אני לא נתכוונתי – רק לשם המשחק.”
ואולם בעל-הבית, שנתרגל לנהוג בשעת קלפים שררה של אמיד-עיירה, איננו עוצר כבר ברוחו ומסיח אגב ישיבה:
“שיחקנו כבר בלעדיו – בביתי אין כופים.”
פיינשטיין, כאדם רפה-רצון שקשה לו להיחלץ מן המיצר, מתרומם ממקומו כשהוא מעלה על פניו הבעה של רוגז גמור:
"אם אין כופים אותי – "
וכשהוא נכשל בלבישת מעילו מתוך רטט אברים בלתי-פוסק, הוא נשאר שוהה לרגע לקול הנערה החרד:
" מה זה! מה הוא עושה!"
ואולם מיד נשמעת גזירת האב:
“שרה! אל תתערבי! מי שרוצה ללכת – ילך!”
וכשפיינשטיין יוצא, מלווה אותו קולו של בעל הבית, הספוג עדיין רוגז:
“מי צריך לטרוף את הקלפים?”
וכשפיינשטיין שב באותו ערב הביתה והוא מענה את נפשו למצוא איזו אמתלא לתשובתו המוקדמת, פונה אליו פתאום אביו בדברי דאגה:
“חפצתי לשאול אותך – מה בדבר המשרה שלך בוורשה?”
מתוך לב נואש, המתמרמר כלפי בת קרלין, מתרץ פיינשטיין לאביו:
“המשרה ישנה בוודאי… צריך לנסוע – מחר-מחרתים.”
ואולם הוא שוהה עוד בעיירה שלשה ימים, שלשה ימי סתיו מגדילי רפש ושממון. ולפנות בוקר עכור, כשהוא מתחיל כבר להפרד בשביל לנסוע מבית אבא, אז הוא מטיח פתאום כלפי עצמו הרהור של תוכחה ובוז: הן הוא היה יכול לכתוב מכתב לקרלין! לוּ ידע האב, כי הם היו כבר לזוג, כי הדבר הגיע כבר לידי נשיקה! – ואז נפרד פיינשטיין מאחותו מתוך אמירה חשאית:
“תחכי למכתבי. אני אכתוב לך מוורשה.”
ובדבריו צפון עדיין רמז כל-שהוא של תוחלת.
יללה
מאתיעקב שטיינברג
בקצה הרחוב, הנעוץ בגלי חולות היורדים אל שפת הים, עמדנו, למול חרמש הירח הצר והאדמדם, ארבעה אנשים, שגמר הטיול שיתף אותם להליכה מתונה דרך רחוב אחד שקט, ואשר לאט לאט, מדי התקרבם אל פרשת הדרכים, ירדה עליהם הזיית אימה מוזרה שכפתה אותם לבסוף לעמידה ממושכה מתוך שתיקה. וכך עמדנו נאלמים והוזים גם יחד, כשאנו קולטים פעם בפעם מפי אחד מן החבורה דיבור לואט ומרוסק, המרמז למעשי האימה המתחוללים מעבר לים, וכשאנו שרויים באיזה מין צער-מסתורין רך ומוצץ את הלב, למול אותו חרמש הירח האדמדם, שדמותו נשקפה נגדנו כצלם של דם התלוי בתוך עדנת הערב אשר בארץ המזרח. ופתאום התחיל אחד מן החבורה מדבר בקול ישר, והיה דומה כמעט כי הקול יוצא מבין שפתים אשר נחה עליהן בת-צחוק.
“כל אחד מאתנו מבקש פתרון לחידת המוראים המיוחדת, הצמודה לכל מעשה שוד הנעשה ביהודים. אב ואם, אח ואחות, כי נחשוב עליהם בצירוף הדברים הנעשים עכשיו במרחקים ובא הדמיון ותאר לנו דבר-מה נוסף על עינויי מות; לבנו המתכווץ ינחש חרדה מוזרה, שבני אומות העולם לא ידעוה מדי שמעם על-אודות אסון אחים. כולנו אולי יודעים במסתרים את פשר הדבר המוזר הזה, האיום שבעתים; כי כולנו, הניצבים פה, בנים אנחנו לאותם בתי-האבות הנאהבים והנעימים הניתנים עכשיו להרג ולמשיסה. ובזכרנו את כל האנשים אשר היו קרובים לנו בילדותנו, ועלה לפנינו גם זכרון אנשים רכי-לב, הנאלמים מתמהון-פחד לכל מעשה-עינוי אשר יעשה לעיניהם אדם באדם. אם תאבו ואספר לכם מקרה אחד מימי ילדותי, מאורע-חיים קל ערך, המצורף כולו מרמזי עינויים, ואשר בכל זאת כרוך בו כעין שמץ של פתרון.”
המדבר התחיל לספר:
“אנכי לא ידעתי בית הורים, כי גוּדלתי בבית-משפחות משותף, בית ירושה בן דורות, שהיה מכונה בפי בני העיירה בשם בשם בית ר' ליב, על שם אבי-אבי, זקן השו”בים שבעיר מולדתי. בבית המרוּוח הזה היה משמש מקום-יחוד לכל משפחה רק חדר אחד בלבד, ומשפחת הורי ואף זו של דודי, ששתיהן לא היו חדלות-צאצאים, לא זכו ביחד אלא לשני חדרים תאומים, שהיו פונים לצד החצר. דלתותיהם של שני חדרי-המשכב הללו היו פתוחות לחדר אמצעי גדול, שתפס את כל רוחב הבית והיה משמש מקום קבע לשלשה שולחנות-משפחה; כאן היתה כל משפחה סועדת ביחידות אל שולחנה, ורק אל השולחן שעמד ליד החלון ושנקרא בפי הילדים בחצי שם: “של הזקן”, רק אל שולחן-הכבוד הזה נטפל מקץ שנים פלג-משפחה: בת זקוניו של הזקן עם בן זוגה האברך ועם הילד בן השלש, זה אשר גדל לשעשועים לנו, לכל בני-הבית, ולמחמד-לב לזקן. בחלקו של פעוט הבית הזה לא נפל מאומה מן האימה שהזקן היה מטיל בין הילדים, ויש שהפעוט היודע-להג והאדמוני הזה היה מדדה אחרי הזקן גם אל “האולם”, אותו חדר-הרווחה שבבית שהיה סמוך אל חדר-האוכל, ושעל אחד מקירותיו היה קבוע ראי-ירושה מעורפל-חלודה, ומתקרתו היתה משתלשלת ויורדת מנורת-ברק רחבת כרס שהאהיל עליה ציפוי רב-מידה עשוי מפח נוצץ. בחדר האולם הזה, ששנים מחלונותיו היו פונים אל הרחוב, נקבעו, לאחר נשואיה של בת הזקונים, מיטות-המשכב של הזקנים, והאב הזקן, שיום-יום לפנות ערב היה מתקן שם את החלפים, היה מעמיק לשבת בתוך הכסא המרופד, שרפידתו שקעה מרוב ימים, והיה מוליך את עיניו עם חוד החלף הגדול העולה ויורד על פני אבן-השחיזה; ועם מלאכת-הדומיה הזאת היה הזקן מטה פעם בפעם את גבותיו הכבדות אל פני נכד-השעשועים הקטן, שעמד, על פי רוב, נשען בלחיו אל קצה השולחן והיה מביט בעיני חידה אל להב המאכלת הגדולה. בשעה כעין זו היינו אנחנו, צעירי הצאצאים שבבית, נדבקים מתוך נשימה עצורה אל שני חצאי הדלת הסגורה של האולם, והיינו מביטים כתוהים דרך הסדק ורואים תאומי-חידה, את הזקן ונכדו הפעוט. וזאת אזכור, כי אנכי, חניך החדר ובן תשע, יצאתי פעם לפנות ערב מחדר הורתי, שהעניקה לי פת בשומן, ובטרם אצא את חדר-האוכל, בכדי לסובב את הבית ולהגיע אל הרחוב, נמשכתי להציץ רגע במפולש הצר שבין שני חצאי הדלת של האולם. שפתי המשוחות בשומן דבקו אל חלקת הדלת, עפעפי נתכנסו לתוך הסדק, ועיני הילכו את מבטן בתוך האולם הגדול שהיה מלא דממה וזוהר ערבים. הפעוט עמד הפעם בקרבת מקום אל הזקן, ידו הקטנה אחזה בכפתור של הבגד הארוך אשר לזקנו, ועל פניו המורמים קצת נחה כעין בהרת אור קלה, שנאצלה מעל מאכלת העשת הגדולה. פתאום הורמה יד הילד, ועל פני כל הבית, שהיה ריק מאנשים בשעה זו שלפנות ערב בקיץ, צלצל קול צח, קול מזמר ושוקק, אשר כמוהו יתנו ילדים מפונקים ומתחכמים, הגדלים בבתי רבנים:
“זקני, תן לי את החלף!”
הזקן מוריד בזהירות את זרוע ידו האוחזת במאכלת, וזקנו הלבן מרטט מתוך בת-צחוק של נחת גלויה, גלויה עד כדי להבחין בה ממקום הצפיה שלי, ואני מזומן כמעט לקחת לי בגללה היתר כניסה לתוך האולם.
“אחוז פה, יוסילי, ותשחיז אתי את החלף!”
הזקן מצמיד בידו את כף הילד הקטנה אל ניצב-העץ של החלף, וכך, כשראשו נטוי למטה ועל פני שפוכה כעין דחילה של אהבה, משתף הזקן את נכדו פעור-הפה להובלת החלף… ואני, ממקום המארב, קופא רגע לבלי נוע כשאני משתומם למעשה הזקן המסכן, לכאורה, את החלף שיקבל פגימה, ובעוד רגע אני שוכח את נפשי מתוך תמהון אין-קץ זה וידי מבדרת כמו מאליה את שני חצאי הדלת ואני מתכנס בחשאי לתוך האולם. אני צועד בסתר על בהונות הרגלים היחפות, ומדי הדחקי אל הקיר אני ממשיך את דרכי הלאה, עד לארון הזכוכית השומר את כלי הפסח, זה הקרוב למקום הכסא של הזקן. ופתאום מרתיע אותי לאחור קולו של הפעוט:
“ברוך! לי יש חלף!”
אנכי מתגלה גם לעיני הזקן, אך הוא איננו אומר לי מיד כלום; הוא מסלק בלאט את יד הילד, מעביר העברה אחת את החלף על פני אבן השחיזה, והדבר נעשה דומה כאילו לא היה כאן כלום. ורק כהרף עין אחרי זה הוא שם בי עיני תוכחה ומשלחני בגערה קלה:
“מה לך פה?”
החלף הנטוי בידי הזקן כשהוא מורם למעלה מן הרגיל מגלה לי דבר מה המצוי ברגע זה אצל הזקן; ואנכי, יליד בית מרובה משפחות ומגודל בתוך בליל צאצאים מתחכמים, מתחכם הפעם גם אל זקני. אני אומר בצהלה המבטלת את אימת הזקן:
“ראיתי – יוסילי אחז את החלף!”
“הסתלק מכאן!” צועק הזקן בכעס – ואני בורח.
אני נמלט – ולא בדרך שבאתי; אני גומא ברגלי הקלות את רצפת האולם ויוצא דרך דלת של זכוכית הפונה אל חצר הגינה הקטנה אשר על פני הרחוב, ואחרי רץ גם הפעוט – ושנינו נדחקים בזדון אל בין הקהל הצפוף היושב ישיבת מנוחה לנוכח הרחוב, על פני מעקה העץ הנמוך שמאחרי דלת הזכוכית. הפעוט נלכד מיד בזרועות אהבה, וכשהוא נקלע מבנות-משפחה לבנות משפחה – כי כל נשי הבית נזדמנו פה ביחד בשעת הקרירות שלפנות ערב, ליד עץ הדובדבנים היחידי אשר מצד המעקה הזה וליד שלש הצפצפות מצד השני. אני פוסע ועובר על רגלי היושבים, יוצא מתוך תחום החצר, ובהישעני אל הגדר מבחוץ אני שב ללעוס את שארית הפת בשומן, כשלבי עדיין דופק ומתרומם ועל שפתי תועה בת-צחוק עמומה של ילד שראה את אבי-אביו במבוכה… ולאט לאט מתנדפת בת-צחוק זו מעל שפתי ואני עומד לי עמידה של בטלה כשאינני מצפה לילדים, ילדי-הרחוב, כי כעשרים בית מביתנו והלאה אינם בתים של יהודים; וכשאני פונה להביט לעבר הרחוב אשר על פני מסגד הקתולים, אראה רק את הבתים הלבנים והדוממים של פריצים בני עיירה, ובין הבתים האלה, אשר למראית-עין אין יוצא ואין בא בהם, אני מבדיל להבטה ממושכה את בית הלבנים האדום של הפּוליציה – הכל יודעים בביתנו, כי תקלה היא לגור ברחוב הפוליציה, ואף אנכי נמשך ומביט רק מתוך הכרח של הרגל-אימה אל הבית המוזר הזה, הסתום לרוב ארכו בגדר קרשים גבוהה וחזקה… וכשאני נעקר ממקומי, עם גמר לעיסה, ומחפש לי מקום ישיבה בחול, לשם משחק ביחידות, מגיע אלי קול אמי, שגם היא בין היושבות על המעקה:
"לאן אתה מרחיק ללכת? דרוש לך להיות קרוב אל הפוליציה?
וכשאמי מזהירה בי אני צונח בחול במקום עמדי, ומדי אספי את החול לערמה, בכדי לבנות ממנו סוללה, אני מרים פעם בפעם את עיני ומביט בלי משים אל בית הפוליציה, העומד בצד הרחוב שמנגד, מרוחק מביתנו רק מרחק של שלשה בתים… שקט. לבדי אני סותר ובונה חליפות בחול-קיץ הדק, הניגר מאליו ומטשטש את מעשה ידי. מרחוק, ממקום ששם צפופים בתי יהודים, מגיעה המיה קלושה שלפנות ערב, ואולם אנכי אינני נפנה משום מה לעבר הרחוב ההוא, שמשם אני יכול לזכות בחבר למשחק, אצבעותי מטפלות באין מפריע בבנין של חול, ומבלי כוונה אני צר אותו כדמות כל-שהיא של בית הפוליציה… ופתאום, מבלי הרים את ראשי, אני מטה את אזני לשמוע: ממעלה הרחוב, אשר שם בתי יהודים, בא ונישא ברוח הערב הקלה כעין שאון בלתי רגיל, הפוסק כרגע. ואולם עוד מעט ואני מרים את ראשי לקול המיה בלולה שאני מבחין מתוכה כעין שאון המון אנשים. ובעוד אני יושב בתוך סוללת החול, הגודרת בעדי מקום בן-רגע, אני מאהיל על עיני להיטיב לראות מבעד אד הערבים השקוף, הנותן גם בלי זה להביט למרחוק. ובטרם אאמין למראה עיני, כי קהל המון רב הולך הלוך ורדת במורד הרחוב, והנה אני משותף בן-רגע לבהלה אשר קמה על מעקה הבית ואשר משם תבעיתני אמי בקול הפולח את קצה הרחוב השקט על יד ביתנו:
“בוא הנה, ברוך, בוא הנה כרגע!”
אני משׂתער מתוך סוללת החול, ובטרם אקפוץ על מדרגת המעקה אני שם עוז בנפשי להפנות עוד פעם את עיני, ואני נשאר עומד מוכה תמהון ופחד, כשרגלי האחת על המדרגה והשניה נעוצה עדיין באדמת החצר. ויוסילי הפעוט הומה בינתים ותובע:
“רוצה לראות, רוצה לראות!”
הקטן נתון בחיק האם הזקנה, וכל הנאספים על המעקה צפופים עכשיו מתוך עמידה ועיניהם נטויות אל הערבוביה הסואנת הזורמת בדמות צבא אנשים פורע, ששוליו נגררים ללא-סדר משני צדי הרחוב. באמצע, בתוך פקעת האנשים העבותה, מתאבך אבק רב המכסה את מחזה הבהלה, ומדי קרוב אלינו שעטת המון הרגלים, נשמעים בערבוביה על גב המעקה דברי-באורים למחזה החידה:
“ערלים נשתכרו!”
“תפסו את מי שהוא!”
“תפסו!” מפרפר הקטן בשמחה בחיק הזקנה.
“חכו, חכו,” אומרת מתוך עליצות גלויה הצעירה בנשים, אם הפעוט, “עוד מעט נראה: הם רצים כבר הנה.”
“סוחבים את מי שהוא אל הפוליציה!” מסיימת האם הזקנה את הרהורן של כל הנשים הניצבות; ותוך כדי אמירה זו היא מאמצת את הפעוט אל לבה ומשדלת אותו:
“אוי, אוי, יוסילי, אל הפוליציה! נכנס הביתה.”
“אמא!” מסרב הילד ומושיט את זרועותיו כלפי האם הצעירה. והזקנה, המטילה את הילד בעל כרחה לתוך זרועות אמו, מתרעמת בקול מרוסק, האובד בשאון הרב הממלא כבר את פני כל הרחוב:
“הכנסי נא הביתה. ראי בקשתיך – למה יביט הילד…”
“התיצב על המעקה!” מזהירה בי בינתים אמי שלי; ואנכי, כשאני נטפל אל סינרה, מכריז פתאום בקול:
“ראו, ראו! סוחבים גנב!”
“גנב! גנב!” צוהל הילד בתוך זרועות אמו.
“למה אתה מפחיד את הילד!” מתרעמת עלי הזקנה, והיא מתחננת כלפי הפעוט:
“יוסילי, אין גנב, בוא נכנס אל הזקן, יתן לך צעצוע!” ואולם קולה נחבא בתוך הרעש, וכולן, הניצבות על המעקה, רואות כבר היטב את שני השוטרים, הניכרים מתוך מסגרת המון האנשים, כשהם סוחבים איש, חתור וסחוב אותו בעמל רב בשתי ידיו, מזה ומזה. על המעקה אין תנועה ואין קול, כל העינים צמודות אל דמות האיש הנסחב, ואף אנכי, הרגיל להתפאר לפני חברים, כי אני מרחוב הפוליציה ורואה יום יום גנבים, הנני כנדהם למראה הזועה של איש נלכד, המפרכס בכל כוחו בידי שני שוטרים, כשזוג שוטרים אחר אוחז בערפו מאחור והמון אדם רב צוהל מכל העברים לאידו של בן גנבים. מבלי חדול אף רגע הולך ונרתע הנתפס לפנים או לאחור, לימין או לשמאל, כחוגר מדי פעם כוח להימלט, ומדי פעם, בהרקידו בכוח לא-יתואר את המחזיקים בו, נרתעים הצדה גם בני ההמון הרצים עם המחזה ומעפילים אלה על אלה מתוך אימה.
“הזה גנב?” אני פולט לתוך סינר אמי, כשואל פתרון לחידה. ולעומתי אומרת פייגה, אשת דודי, זו מגודלת הקומה שבנשי הבית, שהובאה מנוף חרסון ויצא לה שם בביתנו כסוררה ועזת לב:
“סגור את פשפש החצר, ברוך!”
"אני צועד צעד לעשות את המצווה, וקול מהלך עלי פתאום אימה:
“לאן?”
אני מפנה את ראשי ורואה את הזקן העומד על המעקה והחלף נטוי בידו… ואולם אף הוא נשאר עומד בלי נוע, כשעיניו מביעות חרדה מוזרה, חרדת אדם זקן, שזה חצי יובל שנים לא היה עד לדבר שאינו בגדר סבל הדעת. וכאחד מאתנו הוא עומד רגעים אחדים אחוז תמהון, וממרום המעקה הוא מביט אל דמות יצור האדם הפלאי המכה גלי בהלה בתוך המון אדם רב מספור. ולאט לאט והחלף אשר בידי הזקן הולך ויורד ונשקע, שלא כדרך זהירות השובי"ם, בקפלי הקפּוטה הארוכה, והזקן מוסיף להביט אל הגנב, הנסחב כאילם מבלי לפתוח את פיו, כשהוא חורג בלי הרף מידי השוטרים, מרקיד מעל גופו את בלויי הסחבות, דורס כמטורף ברגליו היחפות וזורה בעיניו הלוהטות חרון יוקד על ראש האספסוף המתרוצץ מסביבו. ורק כשהלוויה ממלאה מתוך רעש ואבק את מלוא הרחוב שליד ביתנו, מתנער הזקן לשם גערה:
“שרה, הכניסי את הילד הביתה!”
בת הזקונים אינה עונה, אינה שמה לב… שערי החצר הגדולה של בית הפוליציה נפתחים בינתים, שוטרים חדשים מגיחים מבפנים לקראת הלוויה וזנב האספסוף, המתרוצץ לאחור לקול שריקת שוטים, נדחק גם לעבר ביתנו ונסרי הגדר שלנו חורקים כחושבים להישבר… מתוך מבוכת הבהלה, המתרחשה עלינו מקרוב, אנחנו מחכים לראות בגמר המחזה, שמקומו עכשיו ליד הכניסה של חצר הפוליציה, ורק אנכי, שטיפסתי ונתליתי בראש הגדר, רואה במבוא החצר של הפוליציה את נענועי ראש-הפרע של הגנב ואת ארכובות שתי ידיו הנאבקות כמו מאליהן עם הגפת השער… וכרגע, עם סגירת השערים של חצר המשטרה, נעשה הרחוב שקט שבעתים, דמדומי הערב האחרונים מכניסים לתוכם את אבק האספסוף, וכשיוצא שוטר דרך בן-שער של חצר הפוליציה ומתחיל מגרש את האנשים בשוט, נמלטים אלה לאחור, רצים ומסיבים את פניהם אל השוטר, הצוחק משום-מה בערמה ובטוב-לב מדי הניפו את השוט. וכשמחזה זה הולך ונשנה חליפות, תוקף לאט לאט את בני האספסוף כעין רוח-שעשועים, עזי הלב עושים להם צחוק להתקרב ולהיגרש פעם אחרי פעם, ומבני הערלים מקדמים את פני בעל השוט בדברי התולים, המשמשים להם אמתלא לגשת עד הגדר של הפוליציה ולהציץ לבין החרכים… בין הנשים, אשר על המעקה, שיח ודברים נמהרים, כאילו הוקל עליהן פתאום הלב; ופייגה, אשת הדוד, זו המשלחת תמיד את לשונה חפשי, לא תדע בוש גם עכשיו, והיא מגלה בדברים את הנאת-הרגע שכל הנשים, אשר על המעקה, משותפות בה:
“הא לך! כשגרים ברחוב הפוליציה, רואים קומדיה כזו – חינם אין כסף!”
ואפילו הזקן כאילו נעשה משותף במקצת לאותה ערבובית האנשים המשונה, המריעה עדיין בהנאה בתוך אבק הקיץ של הרחוב המעולף בדמדומי ערב רכים, וכשהוא מחנן עכשיו את קולו כלפי בת זקוניו, מטפלת אחת מידיו (השניה אוחזת כל הזמן בחלף) בזקנו הלבן והרחב מתוך שמינית שבשמינית של בדיחות הדעת:
"שרה, אולי כבר די, הכנסי עם הילד – "
ואני עודני תלוי בראש הגדר… ופתאום חודר את האוויר, ההולך ומאפיל על הרחוב, קול יללה פולח אזנים, המטיל אותי כרגע ממרום מקומי ומבריחני כלפי ציבור המשפחה המכונס על גב המעקה. רגע – והקול נפסק, וברחוב מהלכת רק שריקת שוטים של שני שוטרים חדשים, שהגיחו מתוך פשפש השער של חצר הפוליציה והתחילו מגרשים את האנשים באימה רבה, המתעלמת בחשכת הערב. ובעוד האוויר מלא קול שעטת צעדים של אנשים, הנמלטים לבלי שוב אל מבואות הצדדים, מתעוררת שוב ונמשכת היללה הקודמת והיא מכסה כרגע את שרידי ההמולה האחרונים שברחוב. ורק על המעקה תוסס קולו של הזקן, המנענע בכעס את החלף שבידו:
“אולי תכנסו עכשיו! שם מכים אותו מכות רצח – ואתם צריכים לשמוע!”
רטט עובר בבשרי כשהזקן אומר: “מכים אותו”… וחפויי-ראש אנחנו נכנסים כולנו ביחד, והאם הזקנה ממלמלת:
“רשעים – יהודי אינו יכול אפילו לשמוע צעקות כאלה…”
כאילמים אנחנו עוברים בצעדים כבושים את האולם האפל, והזקן, המטפל בסגירת הדלת הכפולה, שברגע זה נכנסנו בה, שולח דברים אחרי הזקנה:
“הכיני את השולחן – רק אתפלל מעריב ונאכל את ארוחת הערב. צריך להשכיב את הילד.”
בחדר האוכל פורשת הזקנה את המפה על השולחן, וכשהיא מסרסת משום-מה את מעשה תוך כדי הנחת הכפות, היא ממלמלת לנפשה כדרך בנות-שיבה:
“איך הוא צועק שם, רבונו של עולם!…”
אני נמלט לחדר הורי. אמי הדליקה שם את המנורה, ואנכי, שקול היללה החודר בעד הקירות מעמידני ליד שלהבת המנורה הנראית לי כאילמת ומתעלפת, אנכי אומר לאמי, במנוּסה:
“אמי, תראי, אנכי אגיף את התריסים.”
“התוכל, ילד שכמותך?” עונה לי אמי בקול רך שאני דורש אותו כהסכמה. ואולם מדי הרימי את התריס הראשון אל אחד משני החלונות, מנקש מקלו של אבי על מפתן החדר; לדברי הגערה היוצאים מפיו רועד בידי התריס המורם, ואולם אמי מלמדת מיד עלי זכות:
“מכים גנב במשטרה, אי אפשר לשמוע –”
“אפשר היה לחכות רגע, עד שאכנס,” יוצא אבי ידי חובת גערה, כשהוא מסיים להגיף את התריסים זה אחרי זה.
ועוד מעט ושלש המשפחות יושבות אל שלשת השולחנות אשר בחדר-האוכל הגדול, והנשים סחות ביניהן בדממה על דבר המאורע, ואוטמות את אזניהן פעם בפעם מדי הישמע ברור קול הצעקה החודר מן הרחוב. הזקן מחזיק על ברכיו את הפעוט ומאכילו מבלי דבר דָבָר… הילד, הרגיל להתפנק בשעת אכילה, משתער פעם בפעם מזרועות האחד אל תוך זרועות השני, והאם הזקנה, כסבתא המתענגת לפרש כל דאגה קלה בדבר הנכד, מטילה דברים כלפי השולחנות של משפחות בניה:
“הביטו נא, גם הפעוט אין לו מנוח, כי מי יכול לשמוע את זה…”
ועם גמר דבריה משתררת דממה, המוקפה גם בדממה מן החוץ, קול היללה חדל לרגע, וליל קיץ נאלם כאילו לוחץ את הבית מכל עבריו. בחדר-האוכל, שכל תריסיו מוגפים, שורר חום עד למחנק. האוכלים מוליכים כל אחד את כף התבשיל ומוחים בחשאי את הזיעה מעל הפנים… ורק אשת דודי, זו הבת המגודלת מחרסון, האוהבת תמיד להנאות את גופה, היא משיחה פתאום בקול רם לתוך חלל החדר:
“אולי יפתחו קצת את הדלת – יכנס מעט רוח.”
ומיד נוסף בה הזקן:
“אל תדברי בקול רם כל כך… לא צריך לפתוח את הדלת!”
ואמי הצנועה מתחסדה כדרכה, ואומרת בלשון רכה של בת רבנים:
“תאמיני לי, חמותי, איני יכולה לאכול, מה שאכלתי תקוע עדיין כאן.”
והיא מניחה את ידה על החזה.
“הביטו נא,” רוצה הבת מחרסון להכשיל את צרתה, "וכי כבר אי-אפשר לאכול? מילא, כשתופסים גנב – "
ואולם כהרף עין והד היללה בוקע לתוך החדר ומטיל אלם כבד על כל המסובים אל שלושת השולחנות; וגם זו, הכלה הצעירה שעמדה באמצע דיבורה, צונחת על מקום מושבה ליד בעלה, ודומה כאילו היא מתכווצה בצל… הסעודה הולכת ונמשכת מתוך קטעי דברים נאמרים בלחש, עד שהילד מתחיל פתאום גועה בבכי מרוסק, הצובט את הלב.
הזקן אומר, כשהוא מרכין משום-מה לפנים את חצי גופו, וקמטי מצחו נראים לאור המנורה כעמוקים:
“השכיבי אותו, שרה, למה את מחכה! –”
בת הזקונים קמה ללכת עם הילד, ובעלה נטפל אליה מתוך שאלה חשאית:
“את בוודאי יראה ללכת יחידה?”
היא רומזת לו מתוך בת צחוק של בושה: “כן…”
הם יוצאים שניהם דרך האולם, בשביל ללכת אל חדרם, והאברך מכנס אחריו לסגירה את שני חצאי הדלת של האולם. בינתים ותבשיל הערב נגמר להיאכל, ואשת הדוד מאספת מפני דרך שלום את הקערות מעל כל השולחנות…
“אל תנקשי כך בקערות!” אומר הזקן.
ואמי, אשר לבה רך להימוג, ממלאה אחרי חמיה מדי פנותה אל אבי:
“שלמה, העלה קצת את השלהבת, גם בבית אימה.”
ובחדר שוב דממת רגע, ומדי צאת אשת דודי עם הכלים אל המטבח, נשארים כולם משותפים שבעתים באיזה אבל של פחד. ואף דודי, זה צעיר השו"בים גבה הקומה ודל הגוף, שנסתגף לשלוש בחינות של עבודת הצבא, קם פתאום מאצל השולחן לפני ברכת המזון, עובר את החדר וניגש אל החלון אשר ליד כסא הזקן. הוא מציץ דרך חור התריס, אף על פי שהחלון פונה למבוא צר שבין שני בתים, ואחר כך הוא עוצם את עיניו ומטה אוזן…
“שומעים?” שואלים אותו.
“לא כמו קודם,” עונה הוא בקול חרישי, “מי יודע מה שעשו בו – רמסו ברגלים.”
וכשהוא שב אל שולחנו, הוא תומך את ראשו בידו הדקה ושואל סתם, מבלי לפנות לאחד מן המסובים:
"זה לא יתכן? השכל אינו סובל את זה – – "
והוא גומר בשעול… כולם בבית יודעים, כי חשש של סכנה כרוך אחרי שעול זה של דודי, שנטפל אליו בזמן שנסתגף, והזקן מסיחו בגלל זה מן הענין, כשהוא מתחיל את דיבורו בכנוי השם של בנו.
“אפרים, נברך במזומן.”
וכהרף עין הוא נחפז לשאול את חתנו האברך, שזה אך יצא מן האולם וגחן בחשאי לשבת על הכסא:
“שרה יושבת ליד הילד?”
“יוסילי נרדם כבר, שרה יצאה לרגע החוצה,” עונה האברך כמבויש.
“יקראו לה תיכף לשוב הביתה!” אומר הזקן בקול זועף.
האברך איננו זע – הוא נזהר מלקבל שררה מאת חותנו… ופתאום אני אומר:
“זקני, אני אקרא לה, אני אצא דרך המטבח, לא דרך האולם.”
הזקן נוטל את הצנצנת הקטנה עם מים אחרונים, ואני לומד מזה הודאה ונמלט ברגלי היחפות דרך המטבח. ומדי הוציאי את ראשי אל החצר הגדולה שמאחרי הבית, פולח את אזני קול דק וצווח המבלבל אותי מלפנות ימינה או שמאלה. אני עומד רגע אבוד לנפשי, מתאמץ לתפוס את מהלך היללה היוצאת מבית הפוליציה, ואולם קול הצווחה כאילו הולך וסובב מעברים ומשנה מקום: אני זע לרגע ממקומי והולך ומתחמק ליד קיר הבית, אבל מדי הגיעי אל קצה הקיר אשר ממנו והלאה עלי לסוב לעבר הרחוב, מסתבכות פתאום רגלי בעשבים הגבוהים, הגדלים במקום סתרים זה שבחצרנו, ולרשרוש הלילה, אשר רגלי הקימו בתוך העשב, נופלת עלי אימה גדולה, ואני משתער ממקומי ודוהר לשוב בחזרה, כשעיני עצומות למחצה וידי נטויות לפני בלי יודעים… וכשאני נתקל תוך כדי ריצה בחבית המים הגדולה העומדת במסדרון האפל, אני נשאר עומד כמסומר במקום היכשלי ומצוקת נפשי עוברת על גדותיה. ופתאום – ואני פורץ בבכי, גרוני גועה ביללה אל דופן החבית הגבוהה ועיני נוזלות דמעות עזות, דמעות-תמרורים הניגרות באין רואים. אני בוכה ומאזין, כדרכו של ילד, לקול בכיתי, ופתאום אני כובש במקצת את געייתי, כשאני מאמץ את אזני לשמוע את רעש האופנים העובר ברחוב: הנה עגלה לא-נחפזת משרכת שם את דרכה, מתגלגלת ברעש במדרון הרחוב ומשתקשקת מתוך ריצה עצורה לעבר ביתנו, הנה אני מבחין הנפת-שוט כבושה ומתונה, ובטרם עוד תעמוד העגלה ליד ביתנו, ואני יודע כבר ברור, כי זה בא הערל לקחת את הזקן אל בית-השחיטה אשר בקצה העיר. קול בכיתי כבר נעשה חרישי עד לבלי הישמע, פחדי סר ממני ולבי רק תובע אותי להתכנס הביתה ולהסתופף באור החדר אשר כל תריסיו מוגפים…מתוך מזימת ילד אני מוחה את דמעותי באגרוף ידי, מטפס ונתלה על גב דופן החבית, וכשאני שואב מים בכף ידי, בכדי לרחוץ את עיני מן הדמעות, תוקפני פתאום פחד, הגדול עוד מפחדי הראשון – שמא ימצאני פה הערל הנכנס… וכשאני נסער בלב הולם לתוך חדר האוכל, אני פולט לעבר השולחן של זקני:
“בא הערל לקחת אל בית-השחיטה!”
הזקן מסיים ברגע זה פסוק אחרון של ברכת-המזון, ואף על פי כן הוא מנענע את ראשו בחשאי, כלומר: ידעתי – – אני נזכר, כי נשלחתי לקרוא לשרה, ואני מסובב את עיני בחדר ורואה כשזו מנערת בפינה את מפת השולחן. לקול רשרוש המפה אומרת אמי בקול תובע:
“משליכה את פתותי הלחם – אינני יכולה עכשיו לשמוע איך שהמפה –”
וגמר דבריה נחבא בבת צחוק המופיעה על פניה, בת צחוק כמושה של בת רבנים עדינת פנים. וברגע הדומיה שלאחרי זה שומעים כולם בדפוק דלת המסדרון ובנקש מגפי הערל ההולך ונכנס…
“ערבא טבא,” מברך הערל בהיכנסו את השו"בים ועומד, כדרכו, נשען על מזוזת הדלת; רצועת השוט אשר בידו נגררת כצל על פני רצפת החדר.
“מי יסע?” פולט אבי כלפי השולחן של הזקן.
רגע – והזקן אינו זע. הערל, הרגיל למסורת-חיבה ביחס אל עצמו – בבית זה של שלשת השו"בים, שהוא מוביל אותם מדי ערב בעגלה – תמה עכשיו על פרישות האנשים שבבית, והוא שואל כמתרעם:
“וכי לא זמן עוד לנסוע?”
הזקן מאהיל על עינו, כשוקע במחשבות… ואשת דודי, זו הבת מחרסון שדרכה להיכנס בדברים גם עם ערלים, היא מצרפת פתאום את הערל לדבר החרדה אשר נהיה בערב זה שאינו רגיל:
“שמעת, סטיפן, איך שצועקים בבית הפוליציה?”
“טוֹ זלוֹדי (זה גנב),” אומר הערל ומצטחק; ובעוד רגע הוא מוסיף:
“טוב שמכים כך! חיבא וין ני זלודי? (האם הוא איננו גנב?)”
הזקן מתנער פתאום ואומר כלפי אבי:
“תסע אתה יחידי… אנכי מרגיש במקצת חולשה.”
אבי מתלבש, מסיר את החלף ממרום המקום שהוא תלוי שם, ויוצא מן הבית ברוב תנועה, כאדם באמצע שנותיו… ובעוד רגע וליד השולחנות אין כבר איש, מבני המשפחות עוברים עדיין בחדר-האוכל מתוך הליכה שלפני שינה, הזקן עומד לפני ארון הספרים, העומד בחדר זה בפינה, ובוחר לו ספר לעיין בו, כדרכו בטרם עלותו על משכבו. וכשהוא סר עם הספר מאצל הארון, הוא שוהה רגע אחד במקומו ואומר אל הזקנה:
“יציעו משכב בשביל ברוך.”
אנכי ישן בחדר האוכל, לפי שאינני תופס מקום בחדר המשכב הצר של הורי. בשמעי את מצוות הזקן אני הולך להביא את הכר; ובשובי לחדר האוכל אני שומע את זקנה מגידה:
“הפה אתה מעיין בספר?”
הזקן עונה בקול זועף קצת:
“אחר כך אכנס אל האולם.”
הסבתא פושת לעסקי בית שלפני שינה, הזקן סוכך בשתי ידיו מסביב לראשו ומעיין בספר…
אנכי, שאיני רגיל להתפשט בפני זקני, מסיר בלאט את בגדי. וכשאני מכנס את עצמי מתוך רגש של בושה אל תחת השמיכה, נעשה לי פתאום כל כך טוב לשכב, כשאני יכול להציץ פעם בפעם אל דמות זקני היושב בלי נוע אל השולחן, ומתוך רפיון-לב נעים, שנטפל אלי אחרי שבכיתי, אני עוצם את עיני ומוסר את עצמי לנדודי דמיון קלים שלפני תרדמת לילה ופתאום קורע דבר-מה את סגור עיני, אני מתנער מראשית תרדמתי ושומע את בכי הפעוט הבוקע דרך האולם הסגור.
“חיה!” קורא הזקן לסבתא, "חיה! היכנסי וראי מה לילד. איננו ישן הלילה – – "
הסבתא פורשת אל האולם, ובעוד רגע ודממה משתררת שוב מסביב; ושוב אני עוצם עיני ומתהפך על צדי אל פני הקיר. אך בעוד רגע אני שומע את קול הזקן:
“אפרים!”
מבעד צעיף השינה, אשר כבר כיסני, אני מבחין עדיין בהרהור חולף שבראשי: הזקן קרא לדודי להגיד לו דבר-מה. אני נאבק עם התנומה האופפת אותי, ומתוך שיחת הדברים הנשמעת באולם אני קולט את מלים לסירוגין:
“אילו מותר היה למכור – בית כזה, ברחוב הפוליציה.”
אחרית הרופא
מאתיעקב שטיינברג
זכרונות הילדות קשורים תמיד במועדי השנה: בהיותך ילד אתה דומה בהרבה לחית השדה, אתה לובש ופושט צורה עם קיץ וחורף, וכל דבר אשר יבואך בגיל זה יהיה בשבילך כעין דבר בדל, עירום ואנושי. בכל הימים האלה, ימי הילדות, אתה חבוי עדיין עד למעלה מטבורך בחיק הטבע, וכל רגע של הכרה, זה הנעשה ברבות הימים לזכרון, מוציא אותך ממחבואי הזמן כשאתה מכוסה באבקת גידול שנודף ממנה ריח של תקופת שנה. על כן הולכים תמיד הגעגועים על הטבע בד בבד עם זכרונות הילדות, הלך-נפש של אביב או סתיו כרוך תמיד אחרי מאורע חיים של ימי הגידול. אף גם דומה הדבר, כי בכל הימים אשר במחזור השנה אין כימי סוף הקיץ להיעשות רקמה אחת עם חיי הילד; בימים האלה, ימי הכמישה, הולך כל שפע הצומח הלוך וגווע, ורק נפשו של כל השפע הזה תועה ונשארת בעולם בדמות ריח נודף, כמעט מורגש במגע, וריח זה נצמד באין רואים אל יצור האדם הקטן. הוא נכנס באין מעצור אל לב הילד, הער בימים האלה שבעתים, הולך ושופע אל תוך הנפש הצעירה הפותחת בלי דעת את כל מבואותיה, בתקופה זו של גמר גידול, עת הכל, אשר עודנו גדל וצומח, נעשה ער מבלי דעת על מה, נעשה כמעט נבוך עם גלגל החיים המסיים את סיבובו. בחודש אלול הילדים כה גרויים, כה קלים להזיה, נוטים לעצבון וגם למשובה עזה העוברת כל גבול. כזאת היא גם מנת גורלם של ילדי העיירה, בימים אשר הולכים ונובלים שיירי העשבים שבחצר בית המדרש, מצהיבים העלים הדלים של עץ-הדובדבנים יחיד-העיירה, וקול החזן, החוזר על “שלש עשרה מידות,” ממלא את הרחוב תוגה ערבה בלילות הכחולים והקרירים.
בלילה כזה מתחיל אחד מזכרונותי, זכרון מתקופת אלול, המעלה אתו דמות שלמה של חיי-עבר.
השעה כבר אחרי גמר משחק, ואני עדיין סרוח למחצה על פני חול הרחוב, הריק כבר מילדים, ראשי נשען על זרועותי ופני אל מול בית האכסניה הלבן, אשר משם, מקומת הבית השניה, באת לווית הנגינה של משוררי החזן. אנכי רק ילד, ילד-העיירה המקבל עונג מנגינת הפקר זו של חזן אורח, אבל מה מוזרה אותה ההזיה הכבדה האופפת אותי, הכופה אותי לשכב, רק לשכב ולעצום עינים! כאילו חדלתי מהיות רגיל עם עצמי: מדי היפסק הנגינה אינני חותר בחול, אינני מפנה את העינים לימין או לשמאל; אני גם נמנע מהרים את עיני אל הירח, כדרך ילדים שאינם פטורים מהסתכלות חשאית זו אחרי גמר משחק שבכל לילה, אני מביט רק על פני החול אשר למטה, כשכפות ידי סוככות מזה ומזה על עיני היגעות, החפצות כאחת גם בתנומה וגם להיות פקוחות למחצה… מבלי חדול אני הוזה בכבדות, נתון כולי באיזה עולם אטום וצר, לא כדרך ילדים אשר עינים חולמות ושוקקות גם יחד. וככה אני הולך לישון, כשראשי מורד ודבר-מה דומה לחידה נעוץ בין אישוני עיני ובין עפעפי הכבדות, החוצצות, העושות אותי בכפייה למין יצור בדל, מלא רוגז ותעלומה.
בבוקר, כשאני מתעורר, אני נזכר מיד באותו רגש הפרישות של ליל אתמול, ואגב זכרון זה ניטל ממני החשק לקום, לפתוח את העינים. אני שוכב רגעים רבים בלי נוע, נושם כמעט בכבדות ומוליך בסוף את ידי, בכדי לשפשף, כדרך ילדים, את העינים לפני פקיחה של בוקר. והנה נתקלות אצבעותי בגבשושיות של חומר זר, מתפורר, ההולך וניגר במורד פני. מתוך בהלה אני קם ויושב למחצה על המשכב, אני קורע את סגור עיני מבלי יכולת לפתחו, שפתי נעות רגע בלי קול ומשמיעות לבסוף קול בכי של פחד ובושה. אחותי הקטנה, חוה’לי, היא הראשונה לגשת אלי במרוצה; בקפיצה היא מטילה את עצמה למחצה על משכבי, ובעוד רגע ואצבעותיה הקטנות ממשמשות בערבוביה עם אצבעותי בתוך חורי עיני החתומות בחותם של גבשושיות לאין מספר. תוך כדי טיפול אצבעותיה מכריזה חוה’לי אל מול החדר השני, במקום שאמא מפרשת לפני אבא את ממכר השוק של היום:
“שעיה אינו יכול לפתוח את העינים!”
“מה? הגידי – מה? אוי ואבוי!”
זהו קול אמא, הדוהרת במרוצה אל עבר מיטתי, קול אם צורח וזועף גם יחד, בכי לב ראשון של אם יהודית, המעלה בבת אחת את דמות האסון. אנכי מוקף כרגע מכל אנשי הבית, ולקול אמא, האוחזת את ראשי בכוח ומטילה אותו בכפיה על הכר, אני מתחיל גועה לסירוגין בקול בכי לא-רגיל של נער למעלה משתים עשרה, הקורא כבר “אפס דמים” – בחצר העשבים של הוריו, בשעות השקטות שלצהרי שבת, כשכל בני הבית ישנים והזיה חמה מריצה את העינים החולמות והשוקקות על פני הספר בן-הנכר… ואולם מיד גוברת עלי הבושה, ואני מטה אוזן לדברי אבא, זה הדוחה בשעת סכנה ראשונה את האם המבוהלת ומניח את דעת בדברי צווי:
“אין בכך כלום – צריך לשטוף את העינים. היא (מכוון לחוה’לי אחותי) תביא מבית-המרקחת אבקת בּורה”…
“אוי ואבוי!…,” מנסה אמא לחדש קינתה; ואולם אבא משסע אותה בדברי תוכחה עזים, המכוונים כלפי הבחור המוטל בבושת כתנתו הפרומה לעין כל בני הבית:
“בחור למעלה משתים עשרה! בחול הוא צריך לשחק!”
בינתים וכל העומדים על גבי ממשמשים בזה אחר זה בתוך עיני ועוזרים לי להעלות על רגלי את המכנסים. חוה’לי מקבלת מידי אבא מטבע בן שלש פרוטות, אמא סוגרת את אגרופה של חוה’לי, לשם בטחון הכסף, וחוה’לי, טרם לכתה, עומדת רגע כנבוכה:
" איך אגיד?"
“הגידי ביהודית,” עונה לה קול מקרב בני הבית – “בעד שלש פרוטות בּורה.”
אחותי הקטנה יוצאת להחיש לי רפואה, ואנכי מובל הפעם ביד אמא לשם רחיצה של בוקר. אמא משמיעה גניחה עם כל שפך מים שהיא מחלקת לי מתוך ספל הירושה הכבד, העשוי נחושת, ואנכי, אף על פי שאני גחון על גב כלי השופכין מתוך חשיבות של מוכה אלהים, הנני שוכח בכל זאת את עיני הלקויות, כיון שמוחי עסוק לרגע באחד מפלאי העולם של ילדי העיירה, זה בית-המרקחת המהודר, אשר אם תארוב ליד דלתו הפתוחה תשמע לפרקים קול של בן אדם מן הפריצים המדבר בלשון יהודית מוזרה, דומה לשפת הגויים אשר בפי אבא המנקר, כשהוא, אבא שלי, קונה מיד בן-ערלים עגלה טעונה חבילות קש… בין כה ואני מאריך ברחיצה עד כדי להוגיע את אמא, הנפטרת ממני רק מדי שוב חוה’לי אחותי ובפיה הבשורה:
“אמר: צריך להמס כף קטנה בכוס של רותחין…”
“קחי כף קטנה ונגבי אותה היטב!” מזרזת אמא את חוה’לי.
אבא כבר הלך בינתים, ובבית אין כוח שליט אשר יחיש את מעשה האצבעות, השורות פעם בפעם מטלית רכה בתוך מי-הרפואה ומגישות אותה אל עיני; יד באה ומסתלקת, ומתוך ריב ודברים אני עומד וזועף בעין אחת כלפי בני הבית המשמשים אותי בערבוביה. פתאום ואת קול המון הריפוי מכסה קול שעון הקיר, המשמיע כמה דפיקות בזו אחרי זו.
“כמה דפק השעון?!” מתנערת אמא בחרדה, אוי ואבוי, לא נגשתי עדיין לשפות קדרה!"
השאון מסביבי הולך ונמוג, ואמא, טרם שהיא מסתלקת אל המטבח, חרדה להשלים לי בידים את כל סעודת-הבוקר ולהעניק לי אזהרה אחרונה: “אדוני ישמרך משחק היום עם הנערים! הזהר מפני החול כמו מפני אש!” אף על פי כן אני יוצא החוצה, כשאור הבוקר של סוף אלול נראה לי דוקא הפעם כניתן להפקר בשביל כל הנערים שבעולם… אני שוהה רגע בתחום הצל של הבית, בעיני הלקויות אני ממצמץ לתוך חלל העולם ואל מול הרקיע הכחול והמלבב, המעולף פה ושם דוק של עננים, דק מן הדק, ובפעם הראשונה בחיי אני מרגיש את מתק העולם הנעלם, המעורר כליון-נפש, אותו הטוב שבחיים שגם לילד ניתן לתפוס אותו רק בשעה שהחושים בטלים מליהנות ממנו… סוף סוף אני נעקר ממקומי, מבלי הרהיב את לבי להרחיק לכת לשם חיפוש חברים. אני הולך וצועד עקלקלות, כשידי האחת סוככת על גבי עיני הדומעות, הכלואות מבעד לעפעפיהן הכבדות, ואני מבחין באחד שהולך ובא לנגדי רק לאחר שזה אוחז באצבעותיו בכף ידי הצמודה אל מצחי.
“אתה משחק ביחידות במעשה עוורים?” אומר לי חברי זה, שנפגש לי בראשונה.
“אני חש באמת בעינים!” בא קול מענה שלי, ואני מסלק לרגע קצר את ידי, למען ראות את מראה פניו של חברי. הלז ממצמץ רגע כלפי עיני בעיניו הגדולות המלאות אור בוקר, ואחר כך הוא מניח על הארץ את שתי פרוסות הלחם המרוחות, השומות בתוך תיק של נייר.
“הראה נא, אני רוצה לראות!”
הוא מגיש את ידו למול עיני ומדבר בקול המביע רוך לב, כי על כן הוא זה שנתים יתום מאביו… הוא מחטט בגבשושיות הצמודות אל עפעפי, אנכי מתאפק מהתנועע ומבטי מורד ארצה. תיק הניר, שבתוכו שמורה סעודת-הבוקר של חברי, מזכיר לי כי נער זה איננו נמנה בין בני החדר וכי הוא לומד מלאכה אצל כורך-ספרים; אף על פי כן אנכי שואל:
“לאן אתה הולך?”
“אל הכורך,” עונה חברי, ובקולו אני שומע, כי הוא כבר הספיק לחשוב מחשבות על דבר ענין זה של עינים לקויות, שבגללן אפשר לקנות מקום מחבואים ולספר אחד עם השני שעה ארוכה. אנכי, שעמדתי כבר מזמן על טיבו של חברי זה, בן האלמנה, שבגלל היותו לומד מלאכה הוא כרוך ביותר אחרי משחקים ממושכים בסוד חברים, פונה אליו בדברי פיתוי:
“שמא לא תלך היום אל הכורך?”
“אמא תדע,” עונה חברי בקול נמוך, כשידיו תלויות באין אונים ועיניו צמודות אל תיק הנייר אשר על הארץ.
“וכי פוחדים כל כך מפני אמא?…”
חברי עומד רגע כתוהה, כשוקל את דברי. אחר כך הוא מרים לאט את תיק הנייר עם סעודת-הבוקר ומסתלק בדממה.
“הנך הולך?” – אני קורא אחריו בצער ובחרטה. כבר ברור לי, כי לא היה כדאי לנגוע במוסר הלב של בן-האלמנה.
“מחר,” – שולח חברי דברים לפרידה, “אמא אמרה, כי מחר לא אלך עוד אל הכורך: עד אחרי החג.”
אני נשאר לבדי, וצערי פג עם רגש הרווחה שאני קונה לעצמי על ידי זה שאני שב וסוכך בידי על גבי עיני הלקויות… וכך אני מתרחק ויוצא מתחום בית הורי. חברים אחרים, נערי חדר כמוני, נטפלים אלי ואינם מרבים לדרוש בעיני. כמו בכל הימים של חופש גמור, אנחנו הולכים גם הפעם לחצר הרחבה שמאחורי בית-המדרש, זו שקנה אותה לשימוש האברך ולויל, חתנו של השמש, ונתן שם את העצים שהוא סוחר בהם. עכשיו, בימים שלפני תקופת חורף, מלא מגרש החצר ערמות ערמות של עצים, ואנכי, כשאני מתכנס עם חברי לתוך המבואות שבין מערכות העצים הגבוהות, הרי אני שרוי בצל ועיני נפקחות מאליהן לרווחה יתרה. אני משחק כאוות נפשי, ורק ידי מושטה פעם בפעם לעומת עיני, נוטלת משם פירורים וזורקת אותם אל בין העשבים – אלו שצבעם משתמר עדיין בפינה חבויה שבין קירות העצים המצילים. גם אחר-כך, כשאני יושב לסעודת הצהרים ועיני נתונות למבחן, אין דברי הציווי של אבא מכוּונים ביותר אלי; אנכי נדרש למוסר רק מדי העיד בי אמא את משובתי:
“וכי אפשר היה לרחוץ לו את העינים יותר מפעם אחת? הוא רץ לשחק!”
ואז עונה אבא קשות גם לשנינו:
"לגבי דידי זה לא תירוץ – כופין אותו!.., "
ואולם מוכה אלהים אנכי ואין בכוח אמא לכפות אותי. אבא המנקר מטופל בעבודה, בימים האלה שבין החגים, ואנכי, כיון שאני יוצא ידי חובתי בשטיפת עינים שבבוקר, אני משׂרך את דרכי לחצר בית-המדרש, כשידי האחת חוצצת, כרגיל, בין עיני ובין השמש. וכך, כשאני משמש ביד אחת, אני מצטרף אל להקת הנערים הנודדים, לשם סידור המשחק, בין מבואות העצים. אנכי, החש בעינים, הנני נוח להתרגז, ואני מכריז במוקדם על ההתחלה:
“פה טוב! לא צריך ללכת הלאה!”
עמידתי הכפופה מתוך כיסוי עינים גורמת לי שיישמע קולי כצרוד וכזר, יתר על כן, אור העינים אף הוא ניטל ממני, אור העינים הבהיר, השופע לעומת כל בלי צל, מבלי לדעוך אף לרגע, ואשר רק בכוחו מטיל הנער שררה בקרב חברים. והנה, לאחר שאני מטיח את קריאתי כלפי הנערים, מוסבים אלי בבת אחת כמה זוגות עינים, ומכולן מציץ לנגדי מבט של חשד. כרגע ואני מבין, כי כל כוח אין אתי, יען כי הנערים רואים אותי לקוי-עינים וחושדים בי, שאני מתכוון לטובת עצמי.
“מי שרוצה – ישחק פה!” מתגרה בי אחד מחברי.
“הבה נראה את מי תקח מפה!” עונה אנכי אף חלקי בכעס, בהתראה. אנכי הנני בנו של המנקר, ואבא שלי קורא לריב אל כל בעל-טכסא חדש, בדבר הוספה של שכירות… אני מתכנס אל בין החבורה, דוחף בצד ובכתף, כדרך נערים כשהם רוצים למנוע בפני סכנה של מהומות, ומדי לכתי בקרי עם חברי אני חש, כי על שפתי מתרוצצים דברי שלום: “מה איכפת לכם, נשחק פה!…” אני יודע, כי יש בכוח דברים כאלה לקנות את הלבבות, ואולם אני שומר אותם לעת מצוא. ובינתים ועיני דומעות, כעין חוד של מחט עוקץ ועובר מקרן זוית אחת של עיני אל השניה. והנה אני מוכרח לעצום את עפעפי ולעמוד רגע במחשך; וכשאני פוקח שוב את העינים אני רואה והנה הנערים אינם כבר במבוא הצר והאפלולי. בקצה ההולכים, במקום שנטוש מעבה האור הזר, משׂרך לו לאט את דרכו גם יצחק בן האלמנה… נדהם מבושה אני מתאפק רגע על עמדי, ואחר-כך אני משמיע קול התולים דומה לבכי:
“איצלי-פיצילי, גם הוא אינו רוצה לשחק אתי!”
איצילי שוהה רגע על עמדו, ואחר-כך הוא מתחיל לשוב אחורנית… הנערים אינם משגיחים בו, בבן האלמנה הקלוקל הזה, והם נעלמים במרוצה מתוך החצר. אנחנו נשארים לבדנו, ואני מתעטף מיד באהבת חברים, אני תר, בכוח שאר האור שבעיני, מקום ישיבה מכוון לשעה ארוכה, ואיצילי רך הלבב מתמלא מרגע לרגע נחת יתירה, למראה מקום מחבואים זה שאנו שרויים בו ביחידות, והוא מביע פעם בפעם את חיבתו בגלוי:
“כל כך טוב שכולם הלכו להם! כך יותר טוב: אנחנו לבדנו ואין כל רעש!…”
ואף אני עונה לו:
“אני אזכור לך – תראה, אני אזכור לך!”
ולשם תוקף זכרון כלפי עצמי אני הולך וחוזר על הדברים:
“אני אשיב לו טובה, לאיצילי…”
מסביב אין קול. מעברים – קירות העצים המסודרים גבוה מעל גבוה, ובשבילנו, שני ילדי יהודים, שומרים פגרים מתים אלה של חומר היער כעין דבר-מה של טבע; דומה לנו שאנחנו מתיחדים בחיק הנעלם… איצילי, שאמו אלמנה התחכמה לבחור לו מלאכה יפה זו של כריכה, שאדם מתעמק בה מתוך ישיבה ושתיקה, הנהו מתענג עכשיו על סתר-חיים זה, שאנכי הנחלתי לו כמעט בכפיה, והוא מודה לי בלי חשׂך בכל מאור עיניו השקטות, בכל נפשו העורגת לרוך ולמישוש-חיבה של חברים. הוא גוחן אלי, מדי שכבנו במקום משומר של עשבים, לוחץ את שער ראשו המסולסל לעומת טבורי, ופעם בפעם הוא נשקף לתוך עיני הלקויות, העצומות למחצה מתוך אונס של מיחוש. נפשו איננה חדלה מערוג, והוא מעורר אותי בקול מלא רוך, שהיה גורם בושה גם לשנינו, לולי שעה זו העוברת בתוך יתר מחשכים:
“הראה לי את עיניך, היטב.”
אני מראה לו היטב את עיני, כשאני קורע בעמל את סגורן. הוא מגיש את ידו ובורר באצבעות רכות את השעוה הצומחת מאליה בתחום המקום של עיני. הוא מחזיק אותם בידו, את רסיסי החומר המוזר הזה, ואחר-כך הוא מטילם בנחת אל בין העשב, כאילו הוא נוהג מדת חיבה בדומן זה של גוף חברו… וכך אנחנו מוטלים בעונג של צל ושיחה; איצילי הולך ומגדיל בקול את כוח דמיונו, במקום מסוגר זה שבין העצים החטובים, כשמסביב לו עולם רך-דמדומים ועל ידו רק חבר אחד יחידי, כפוי מיחוש ומעורר אמון… איצילי לוחש:
“שעיה, אמור שתישמע לי…”
אנכי, כפוי מיחוש, מנענע לו בראשי.
“נהיה מהיום והלאה חברים טובים, לעולם ועד!”
אני נזכר באזהרה השמורה בקרבי: “אני אשיב לו טובה, לאיצילי…” ואומר: “הן.”
“אמור לי זה בתקיעת-כף, אם אינך מתבייש… היודע אתה, אני אפילו אספר את זה לאמא שלי, אינני מתבייש.”
אני צוחק צחוק קצר מתוך עינים סגורות. אחר-כך אני משתתק ורגש של אי-נחת אופף אותי לרגע; דומה לי שאני מאַבד קצת מעולמי על ידי זה שאני הולך לקנות לי לחבר מוחלט את הרפה והקלוקל בנערים… אני אומר:
“חכה, עוד נבוא יום יום הנה…”
ואנחנו באים הנה יום יום. הימים הם ימים אחרונים של תשרי, ולפנות ערב, כשהקרירות גוברת במחבוא שבין העצים ואנחנו קמים ללכת הביתה, אז מכנה איצלי תמיד את יום המחרת: “מחר יום שלישי, מחר יום רביעי!…” חצר בית-המדרש נעשית יותר ויותר ספוגה הלך נפשנו, העצים הכרותים כאילו הולכים ותופסים מיום ליום מקום בחלל העולם, ויום המחרת נדמה לנו כה ארוך וכה מיוחד לשנינו עד כי ברגע הפרידה אנחנו נושאים את רגלינו ולרוץ לא מתוך זהירות כלפי שומרינו שבבית, אלא בכדי להחיש את בואו של יום המחרת. והנה פעם, ברגע של חילוץ עצמות שלפני קימה, אומר איצילי בקול עצוב:
“מחר יום ששי…”
“יום ששי האחרון,” מוסיף אף אנכי בקול שאין בו אף שמץ של הבטחה לעתיד לבוא. בלי דבּר דבר אנחנו מבינים שנינו את פירוש הענין: השבוע הבא כבר יהיה נעוץ בעול של חדר, בעול של מלאכה בשביל איצילי… על שנינו כאילו שורה פתאום רוח כבדה, ואנחנו הולכים הביתה מבלי לרוץ; נוסף על זה כואבים לי עיני, גם בשעה זו שהאור מעוט ושייר השמש נח עדיין רק על ארובת הגג של בית-המדרש הגבוה. וכל אותו הערב אני שרוי בתקלה; בשעת אכילת המרק (אמא כבר מכינה בערבים תבשיל, כמו בימות החורף( אני מתיז רסיסים, כאילו כוח עיני אין אתי לנהל את הכף, ופעם אחת אני מגיש את כף הנחושת אל השינים, ומסביב לשולחן נשמע קול צלצול מוזר… אני ממהר למלא מתוך הקערה כף חדשה, ואולם לבי נופל בקרבי מדי שמעי את קול אמא:
“אוי ואבוי, גזלן! הילד הוא עוור ממש!”
קריאה זו שכלפי הגזלן איננה מכוּונת למי שהוא ידוע, ואף על פי כן משתררת מסביב לשולחן דממה של חובה. אך מכיוון שאבא נוטל בינתים את ידיו לברכת המזון, מפיגה גם אמא את דאגתה באנחה כבושה, שאף היא הולכת לאיבוד ברגע של נטילת הכלים מעל השולחן. בין כה למחרת, ביום הששי, אני עושה כמעשה כל יום ויוצא להתחבר אל איצילי, המקדים לבוא אל חצר בית המדרש. אותו יום הוא מן הבוקר מעונן, כדרך ימים של שלהי תשרי, ואני מוצא את איצילי כשהוא מחכה לי מתוך עמידה במקום גלוי שבחצר, על אם הנתיבה המשמשת מדרס לבאי בית-המדרש. אני הולך ובא לקראת חברי, שראשו נראה לי מרחוק שקוע באבלות אל בין כתפיו, ואני חש פתאום כלפי בן האלמנה כעין רגש של בוז; ויען כי חדלתי, בשעה זו של יום מעונן, מהיות שתום עינים, על כן הנני מתאוה להתגאות ולהתעלל, אחרי הימים שהייתי נזיר משובה… וכשאני עומד פנים אל פנים לעומת איצילי נראה לי פרצופו כמסוס נוסס, כאילו שטפו עליו דמעות רבות; ואני אומר אל חברי בלעג.
“על מה זה בכית בבית?”
איצילי מצטחק… וצחוק זה של ילד רפה, היודע להיות גם עלוב וגם מאושר, נראה לי בלתי מובן כל כך, עד שדעתי נעשית עלי חלשה; אני פונה ללכת, כשאני מושך אחרי בלי משים גם את איצילי, הממלמל בזה אחרי זה:
“הבט נא… אתה רוצה לראות?…”
עוד מעט ואני מתמתח על הארץ, מבלי דאוג הפעם למקום צל. מתוך רגילות אני עוצם לרגע את עיני, ואולם איצילי מעיר אותי אגב משיכה:
“הבט נא אל עיני: יש לי כבר עינים דומות לעיניך!”
קולו של איצילי הוא רך, כמעט מביע אושר. אני פוקח את עיני ותולה אותן בשני מאורות פרצופו של איצילי, שאני רואה אותם הפעם מוקפים במסגרת אדומה, המשובצת בגבשושיות של נטף עכור.
“באתי רק להראות לך,” ממשיך איצילי בקול שוקק של נער שומר סוד, “אמא אסרה עלי לצאת מן הבית, התגנבתי, כדי שתראה, כי גם לי יש כבר עינים כאלה! היום בבוקר לא יכלתי לפקוח את העינים!”
כרגע, ואני סוגר שוב את עיני, את עיני העמוסות, העוכרות אותי, העינים אשר חדלו מכבר מהיות עינים יוצאות מן הכלל… אני שוכב בלי נוע ובקרבי מחלחל דבר-מה שאין לו תקנה אלא בריב, במהלומות. ופתאום אני מזדעזע: השמש, שהיתה חבויה מן הבוקר, יצאה מבעד העננים הנמוגים, אורה מציף בבת אחת את ראשי, המוטל במקום גלוי, ועיני מתחילות דומעות, מתמוגגות לדבר מה חדל-דמות וחסר ראיה… אני זוחל אגב שכיבה למקום צל, ובפעם הראשונה אני מרגיש, כי אכן נדבק אלי דבר מה עכור, כעין מעמסת חיים אשר נשוא אשא בעולה. וכשאני פוקח לבסוף את עיני, לראות באיצילי, אני רואה את חברי עומד על רגליו, כששכמו נטוי ללכת. אני קורא אליו בקול מצוה:
“בוא הנה, שכב!”
“אינני יכול להביט בשמש בחוץ!” עונה לי איצילי בקול שלפני בכי.
“אם כן לך לך, מי צריך לך!” ממלמל אני אחריו בבוז גמור. אני מתכוון להשאר ביחידות, ואולם עיני, שטרם חדלו לכאוב אחרי נגוע בהן האור, מביטות בחרי-אף ובגעגועים עזים גם יחד אחרי הנער ההולך ומתרחק לאט, כפוף שכם ומשרך דרך… גאותי מונעת בפני מלנסות אליו דברים, ועם כל צעד, שאיצילי עושה לתומו, נעשה לי יותר ויותר מחוור עלבון החיים של יום ששי זה, האחרון לחירות, עת מוטל עלי לרבוץ יחידי, ללא חבר ומשחק, תחת מעמסה של עינים כבדות מחולי… ופתאום, מבלי דעת את נפשי, אני קופץ ממקומי ומשתער אחרי איצילי. תוך כדי מרוצה אני נכנס לתחום אור השמש, ואור זה, הצורב את עיני, מכה בעוורון גם את ראשי, עד שעצום עינים למחצה אני מתנגש בגופו של חברי, חובט אותו בכל קומתי המטורפת, חסרת העינים. אור השמש דורס אותי בינתים בלי חשך, ומתוך הלהבה האדומה, הממלאה את כל קרבי, ממצמץ עדיין רק שביב אחד של בינה: לסחוב את איצילי בכוח ולהחזיר אותו למקום ישיבתנו המשותפת. אבל בין כה ואיצילי משמיע קול שריקה מיללת, והוא מתחיל צובט את פני באצבעותיו הדקות. הוא מתחיל בבת אחת במהלומות איבה, כדרך ילד חלש בשעה שהוא עומד על נפשו, ואני, לדריסות צפרנים אלה שאני מקבל כמו ממחשכים, מדי התאפקי שתום עינים, אני שוכח כל רחמים וביתרון כוח של נער מגודל אני מכריע את הגוף הקטן לארץ, ממטיר עליו את אגרופי, ודורס את יצורי הפנים החלקים, המשמיעים לכל הכאה והכאה של אגרופי מין קול מיוחד, כעין הד ענוג וגורם הנאה… ופתאום – ואני חדל בבת אחת ממעשי, אני יושב לארץ כשגבי כפוף עקלקלות, ומתוך חריקת שנים אני שומע את קול בכיו של איצילי, קול בכי מר ומיבב, שאינו דומה אף במעט לבכי נער הפורש ממהלומות. לבי נוקף אותי בחזקה, אבל אינני יכול לנסות מעשה פיוס, כיון שמין דלקת ממארת דבקה אל עיני ונפשי מלאה כל כך רחמים אל עצמה, עד שנדמה לי ברגע זה, כי לעולם כבר אהיה מלא ערפל זה של רגש הרחמים, מבלי יכולת לראות דרך אל מי שהוא, מבלי יכולת לדרוש אל יצור מיצורי האנשים… מה אומלל אנכי ברגע זה! בכיו של איצילי נראה לי כה תפל, כדמעות על לא-דבר. בינתים אני מרגיש, כי איצילי הולך-זוחל לו ומתרחק, ואני מפנה את ראשי לקולו הבכייני הבא אלי מקצה החצר:
“אין בכך כלום… למה היית צריך שנהיה חברים?”
אין קול מענה בא מאתי. ואני נשאר יחידי והולך לי אל מקומי הראשון, ושם אני מתמתח לשם שכיבה ארוכה של עצבות. ואולם אין אני יכול לקנות לעצמי אף משהו מאותו מתק המנוחה אשר לנער העיף ממהלומות. אני מרגיש את עצמי חולה, חולה בעינים, דרוש לחפץ אב ואם, נכון לשבת בבית ולציית… אני מתרומם ושם את פני לשוב הביתה, ואגב הליכה הולך וגמל בפי דיבור המתחיל, אשר בכניסתי אקבנו מיד בפני אמא: “העינים כואבות לי! תני לי מי בורה!” ואולם מדי הכנסי הביתה אני נדהם מאימה ומתמהון: קול בא לעומתי, קול צורח של האלמנה, אם חברי, והקול הזה משתער לנגדי ונוטל ממני בבת אחת את כל בינת ההצלה של נער כבד אשמות.
“הנה הוא בא – בפני תתנו לו מלקות! וידע איך להכות יתום!”
וקול האלמנה הולך וחוזר… אנכי אינני זז ממקומי, אני מעיף בזו אחרי זו עין אחת מבודרת לעומת חברי איצילי, שידו אחוזה ביד אמא שלו, ועיני השניה אורבת לאבי, המהלך בזעף ובשתיקה הנה והנה, כשהוא מתקרב יותר ויותר אל המקום ששם ניצבתי בכניסתי. אני מחכה למכת הלחי הראשונה, והפעם בלי בלבול הרגשות הרגיל אצל נער במקרים כאלה; אינני צורר למפרע שנאת מות לאב המכה, אינני מתכונן להרים זעקה מטורפת או למלמל דברי תירוצים, אני רק מלא רחמים כלפי עצמי… וקול האלמנה חוזר והולך:
“לא די שהטיל בו את ליקוי העינים, גם הכה אותו מכת רצח! יקבל מלקות בפני, שאיצילי שלי יראה!”
אבא צועד לנגדי, אנכי מטה מעט את ראשי הצדה… ופתאום וכל הבית מתמלא חרדה לקול שריקה ויבבה הבא מקרן זוית זו ששם ניצבים האלמנה ובנה. “לא צריך, לא צריך” נשמע כעין דיבור מפורש מתוך המון היבבה המוזרה, המכה גלים אחרי גלים. נדמה לי, שכל הנמצא בחדר מתכנס לתוך ערפל, לקול היבבה הזה הפורץ בלי הרף מתוך גרונו של איצילי חברי…
“מה לך איצילי?! הוי, שוד ושבר, מה המיט עליך הרוצח הזה?”
ואולם אבי כבר נסתלק מאצלי, כולם התכנסו מסביב לאיצילי והם מנערים אותו ודוחקים אותו בלי משים כלפי הדלת… אנכי נשאר עומד בקרן זוית שלי, ובלבי, האומר לי כי איצילי הוא אשר הציל אותי הפעם, הולך וגמל לזכרון דיבור אחד מפורש: “אנכי אשיב לו טובה!”
ועד מעט ואבא עומד שוב לעומתי, ואמא, באין כבר זר בבית, מבטלת בדברי תוכחה את שאר החימה שבפני אבא:
“שלמה, גזלן, הבט נא אל הילד, איזו עינים אצל הילד!”
אבא תולה את עיניו בפרצופי… אחר כך הוא ניגש אלי ואוחז בראשי בחזקה, כמעט באיבה, ואומר:
“בחור בן שתים עשרה ולמעלה… ועינים כאלה!”
ודברי אמא הולכים ונובעים:
“זו יש לה טענות (מכוּון לאם איצילי, האלמנה(… מי היה הגורם? אולי ‘שלי’ קבל מ’שלה'? אף על פי שלבי נכמר עליה מאוד… צריך היה לתת לה מעט בורה, יש בבית די בורה… לא היה מי שהוא שיזכיר לי את זה!”
ועוד מעט ואמא ניגשת קרוב לאבא ומגידה לו דברים של ממש:
“לא רציתי להגיד בפניה… למען השם – היכנס אתו מחר אל הרופא.”
“יהי מוטל כנבלה, ואני לא אלך אתו אל הרופא,” עונה אבא בחרון אף. אין אבא רשאי להכות אותי, כיון שאסור לפתוח בעיני את מקור הדמעות, ולכן הוא בועט בי כל היום בדברים, ואף גם בשעת רצון שלאחרי שיבה מבית המרחץ אין הוא נמנע מלגרש אותי מאת השולחן, מדי שבתו לעיין מעט ב“אור החיים” של סדרת השבוע… אמא מפרשת גערה אילמת זו של אבא בדברים שיש בהם בנותן טעם:
“סור מאת השולחן, השמש מציצה כנגד עיניך…”
ואולם אבא מנענע בראשו, כאומר: “לך, אל אביט בפרצופך!… יכול אתה עכשיו לפתוח את החומש?…” ורק בליל התקדש השבת, בשעת הסעודה של ערב, כשאבא מוצץ בנחת את שיירי המוח של ראש הדג ואני יושב באותה שעה דומם וקודר, כשראשי מורד ושתי כפות ידי מכסות על עיני וגודרות מסביבי כעין תחום מיוחד של שכול ופרישות, רק אז אני חש פתאום מתוך עוורוני איך שיד אבא אוחזת בלאט באחת מידי… הוא מסלק אותה בזהירות מאצל פני, ותיכף לאחר כך הוא אומר:
“מחר, לפני התפילה, אכנס אתו אל הרופא.”
ואבא גומר באנחה קלה, אנחה עדינה של יהודי לבוש קפוטה של משי, אנחת-לב רבת חסד כמעט, המרמזת לכל גורל אדם… ובבוקר אנחנו הולכים אל הרופא. אבא לבוש, על גב הקפוטה של שבת, מעיל של ימות הגשמים, זו ששפתו אשר מתחת מרוסקת ושומרת שיירי בוץ של אשתקד, ואני הולך צועד אחריו, כשאני כופה את עיני להקרע ולהתבונן היטב בסימטא של בית הפוליציה, שאנחנו עוברים אותה מדי התקרבנו אל בית הרופא. מסביב שקט, אין איש נראה על המגרש שלפני בית הרופא, ואנחנו עולים מתוך עוצר רוח על שתי המדרגות הצבועות בצבע אדום, עוברים אנו דרך מעקה הזכוכית הלבן ונכנסים לאולם עירום ורחב ידים, אשר רק כסאות רבים עומדים ליד כל קירותיו. מדי היכנסנו נישאת לעומתנו אנחה משותפת של נשים אחדות… אבא יושב סמוך אל הדלת הפתוחה לחדר השני, כשהוא מתכוון להיות מרוחק מן הנשים. רגע אחרי רגע אנחנו מצפים מתוך דממה, אני ניתק לאט לאט מאצל אבא, הולך סובב ליד הקירות עד שאני נושא את רגלי לצאת אל המעקה. שם אני עומד ומסתכל החוצה, מפנה עין לימין ורואה את בית הפוליציה הצהוב, הנבלע בתוך חצרו הגדולה והמסוגרת, מביט לשמאל ורואה את בית התפילה של הגויים, המחולק לשני מגדלים רבי קומה. עיני כואבות מהביט בכיפה המוזהבה של אחד המגדלים האלה, וברגע שאני מוריד את עפעפי, למען החליף את כוח עיני, אני בא לידי הרהור בדבר הרופא בן היהודים היושב בבית מובדל, ליד משכן הפוליציה ולמול תאומי פעמונים אשר לכבוד אל הגויים… אני מוכן עוד להוציא מתוך הרהורי אלה כעין מסקנא כלפי עצמי, בדבר אותו שיח ושיג המזומן לי בחדר רופא זה, שהנהו ספק יהודי ועלול בודאי לגזור עלי גזירה של מענה דברים… אמנם קראתי כבר “אפס דמים,” אבל אני מעלה עכשיו בלי משים על לבי את זכר אותו השוטר שנכנס פעם אל ביתנו, בכדי לעבוט את המיחם, והיה מדבר יהודית; ובדמיוני הם נעשים דמות אחת, אותו השוטר, שהטיל עלי לפנים בהלה, והרופא העלול לדבר אלי יהודית… ופתאום מבהילני אבא בלחש:
“למה זה ברחת? הוא כבר יוצא!”
אני ממהר אחרי אבא, ושוב אני שוהה ליד הדלת של חדר הרופא, אשר לא יישמע מתוכו כל רחש. גם משאר הבית לא ישמע כל קול, אף אותה הדלת האחרת, שחדרי דירה מרומזים מאחריה, נראית כה זרה, כחתומה בשבע חותמות… ובעוד אני נתון לחקר בית נאלם זה, והנה נשמע פתאום קול צעדים כבדים, רחש תנועה הולך ובא בחדר הסמוך וקול עמום וצרוד מחריד אותי בזה אחרי זה, אותי ואת קהל הנשים יחד… לסוף מופיעה על הסף צורה גבוהה של אדם, אשר כרסו הולכת לפניו ומבדרת את חצאי הדלת של החדר הסמוך. לשאון הנשים הקמות ממקומותיהן אני קורע בחיפזון את סגור עיני, ומבטי נדבק אל הרופא השוהה רגע במבוא הדלת; הרופא אף הוא מסייר את כולנו בעיניו הנשקפות מבעד משקפים, ועוד מעט ואני רואה ברור, כי מבטו של הרופא נח לרגע על פאת הקפוטה של אבא שלי, זו קפוטת המשי המבהיקה עכשיו מבין כנפות המעיל המבודר… אבא מתכוון באותה שעה לקום ממושבו. ידו מסירה ואינה מסירה את כובעו העשוי אף הוא משי…ופתאום מחלחל על פני האולם קול עבה וזועף כמעט, קול לא רגיל אצל זרע יהודים: “שבתא טבא, ר' שלמה… המנקר.” את שם הכינוי “המנקר” מוציא הרופא מפיו במין זהירות, כשואל. בין הנשים המצפות עובר כעין לחש, אילו לאילו מנענעות את ראשן… אבא אף הוא מצטחק ואינו עונה, מתוך מבוכה גלויה, הגורמת לי מין בושה מתוקה, אוחז אבא בכתפי ומעמיד אותי כדבר עדוּת חי, הבא ללמד על משאלותיו. הרופא שם בי את עיניו.
“אַ, ר' שלמה” מדבר הרופא אגב עמידה במבוא הדלת, “הוא יצטרך לשלוח אלי את הקונדס הזה, בפעם אחת לא יהיה די.”
אנחנו הולכים בעקבות הרופא, המשאיר אותנו ליד הדלת ונותן שהות לאבא, שיבדר את המעיל ויגלה במלואה את קפוטת המשי… ומיד אחרי זה נעשה אבא שליט במוצא פיו, והוא מנסה דברים אל הרופא המקרב אותנו אגב רמיזה:
“אני שרוי ביסורים…הוא אצלי נער הרגיל בלימוד.” – “הוא לומד גמרא…,” חוזר אבא אגב חיוך, כשהוא מתכוון שיהיה הענין בכדי השגת הרופא.
“צריך למשוח,” עונה הרופא ומתחיל משמש את עיני באבן יוקדת. אני נשאר תקוע במקומי, כשאני מתכווץ כולי מכאב השלהבת האוכל את עיני, ומתוך המחשך אני שומע קול ודברים:
“חי – חי… בשבת לא מביאים לרופא כסף.”
זה צוחק הרופא, והדבר דומה לי, כי אני שומע את רטט הכרס הרחבה. בעוד רגע אני שומע את קול מענה של אבא, ותוך כדי שהות קצרה, זו עולה על לבי זכר רחוק: אני ואבא ליד “יהודי טוב,” שבא להתארח בעיירה והיה עובר לפני התיבה בבית המדרש שליד ביתנו. והיום יום חול, ואבא, ככלות התפילה, מקרבני עד לעמודו של “היהודי הטוב” ומבקש למעני ברכה – בקול של אדם שלבו חרד וגס גם יחד… – בקול כזה מדבר עכשיו אבא אל הרופא:
“הלואי שזה יעבור חיש מהר, שאפשר יהיה לשלוח אותו אל החדר.”
הרופא ניגש אלי, מוחה במוך את הריר מתוך עיני ודופק לי על שכמי:
“תבוא מחר…”
“שבתא טבא,” נפטר אבא ללכת ונוטל את ידי בכדי להוליכני. על פי מגע היד אני מרגיש, כי אבא שרוי במבוכה וידו השניה מגששת להסיר מעל צוארו את המטפחת האדומה, בכדי לנקות בה את פני המבישים. אנו מסתלקים ויוצאים דרך האולם, ובעוד אני מובל עצום עינים ביד אבא, אני שומע קול צעדים כבדים המתקרבים בעקבותינו עד לקצה האולם. בעיני נקרע סדק כשערה, ואני רואה את רגליו של הרופא, רגלים כבדות בשר, הנראות כנפוחות או כרגלים של יצור אדם היוצא מדרך הרגיל.
“הנה בשבילו חתיכת מוך – יהי לו למחות את העינים.”
אלה הם דברי הרופא האחרונים. אני ואבא שוהים עוד זמן מה בחדר המעקה, ואחר כך אבא משאיר אותי לבדי, עד שיפקחו עיני, והוא הולך בעצמו אל בית המדרש. בשובו מן התפילה הוא סח לאמא אגב הכנה לקידוש היום:
“בבית-המדרש השגיחו בזה שאחרתי לבוא…”
ואולם אמא שואלת שלא מן הענין:
“שעיה מספר, כי הרופא יצא, ככלות הכל, ונתן לו חתיכת מוך… הכך היה באמת?”
“מה את מתפלאה, פתיה שכמותך,” עונה אבא מתוך שמינית של גאוה המצויה אצלו, “הרופא יודע מי אני, בכלל…”
אמא מצטחקת, ובת-הצחוק שוהה רגע בגלוי על שפתיה הכמושות. אחר כך היא אומרת אלי:
“אם כן – אתה יכול ללכת אל הרופא, כמה שיהיה צריך.”
ולמחרת אני הולך אל הרופא, כמה שיהיה צריך."
ולמחרת אני הולך אל הרופא. ומתוך שמינית גאוה של בן מנקר אני נכנס אל אותו האולם הערום המלא כסאות. הפעם אני מחכה לבדי ברשות שכולה נשים. אלה בודקות אותי בעיניהן, מנסות אלי דברים… זיעה של מצוקה מכסה את מצחי, ואולם הפעם איני מרהיב את לבי לנהוג חרות ולצאת אל חדר המעקה. בין כה ומן החדר הסמוך בא קול צעדים כבדים, אחרי כן באים משם רחשי תנועה, שצריך ללמוד את פירושם, וסוף סוף נתקעת הכרס הרחבה בין שני חצאי הדלת… פני הרופא הרחבים הם הפעם כמו מועבים, מפלי הלסתות נטושים לימין ולשמאל במין זרות, אבל אנכי אינני נמנע בכל זאת מלהטות לעומת הפנים האלה את פני המקרינים מתוך ציפיה: “הנני בן המנקר…”
ואולם הרופא מביט ממני והלאה, והוא מכניס אל חדרו אשה אחת מן הנשים. חצאי הדלת נסגרים, והנה רגעים עוברים אחרי רגעים, מתוך החדר הסגור חודרים בלי הרף קולות מקוטעים, אחר כך הם נעשים בליל אחד, הקולות האלה ההולכים הלוך והתרומם, ולסוף הולכת ונשמעת משם שיחת דברים של מסובים, שיחה ממושכה עם תוספת של צחוק אשה ותרועות שיעול של גבר. ואני יושב ומחכה וראשי מתמלא לאט לאט ערפל; בתחילה אני מטה אוזן לצוד דיבור ברור משיחת-מנוחה זו שבין הרופא, איש המידה וכבד הפנים ובין אשת השוק הצנומה, העוטפת לשכמה מטפחת צבועה במשבצות כתומות; אחר כך אני מתחכם בפני עצמי, מתוך רוגז של נער יהודי: “מה יש לו לדבר אתה!…” וככלות הכל הולך וגובר הערפל שבמוחי. קול השיחה, המגיע מן החדר, נשמע לאזני כבא ממרחקים, ודומה לי הדבר, כי נפלה כאן טעות וכי שיחה זו הנשמעת איננה שייכת כלל וכלל אל הרופא, איננה מקרבת את קץ הציפיה… ובעוד אני יושב מדולדל ונבוך, נפלטת האשה הצנומה דרך הדלת הנפתחת, הרופא מופיע, זעום פנים כמקודם, ומכניס אתו את אחת הנשים הנותרות. ושוב הולך ונשמע קול שיחה, עם תוסף של גניחות אשה ותרועות שיעול של הרופא… ואולם הפעם כבר ברור לי, כי כך הוא מנהג העולם של רופא, אלא שלבי הולך ונופל בקרבי, כי על כן אין הרופא משגיח בי, כופה אותי לציפיה, אף על פי שהוא צריך להתעסק בי רק רגע אחד. ומדי פעם, כשאני עובר, מתוך עיפות של המתנה, מעמידה לישיבה, או להיפך, אני חוזר ומהרהר הרהור אחד קבוע: “משום שהוא ידוע, כי אני בלי כסף, חינם.” וכך עוברת שעה ארוכה, עד שאני נשאר לבסוף יחידי באולם. ואז אני מתהלך בצעדי חרש, וכשמח לאידי אני הולך וגומר בנפשי: “אגיד לאמא, כי לא אוסיף ללכת הנה.” אך מיד ניטל ממני הרהור זה של מרד, כיון שהדלת נפתחת והרופא יוצא ומרמז לי באצבע. הוא יושב על הכסא ואני נשאר עומד על ידו; הוא נוטל את האבן הכחולה, מכניס את גופי לבין ברכיו ומטיל לתוך עיני כאב של שלהבת. אחר כך דוחף אותי בלאט בכתף, בלי אומר ודברים, ואני יוצא, אחרי ריפוי של רגע, מבלי שתנתן לי חתיכת מוך… בדרך, כשעיני יוקדות מכאב, אני שב לערוך את דברי התואנה אשר אשים לפני אמא, ואולם אותו יום הוא יום ראשון לשבוע, ובבית תוספת תפלות שלאחר שבת; פי אינו נפתח ואני שומר בחובי כאחד גם את העלבון הצפוי לי ליום המחרת. ולמחרת של אותו יום ראשון אני פוקח את עיני למול שמשות-חלון עכורות, הנקודות בנטפים נטפים של גשם סתיו ראשון. ומדי הוסיפי לשהות במיטה, מתוך עצלות שממון של תחילת ימות הגשמים, נעשים עלי כבדים כל אברי לרעיון משכים זה בדבר ההליכה אל הרופא. אך מדי התלבשי אני נעשה עד דומם לשיחה שבין אבא לאמא:
אמא אומרת:
“מה היה בדבר החדר? תצטרך ללמד אותו בעצמך במשך איזה זמן.”
אבא עונה בקצת נזיפה, כדרך אב משפחה:
“וכי מה אשלח אותו למלמד – לחצי יום? עד שילך אל הרופא, עד שיבוא –”
עכשיו כבר לא יתכן לי, כי אכנס לתוך דבריהם ואגיד את אשר עם לבי: “איני רוצה ללכת אל הרופא.” אני מתלבש, מתרחץ במים שספגו קור מבעוד לילה, לועס בלי חמדה את לחם אכלי, שאף הוא קר ותפל בבוקר ראשון זה של תחילת הגשמים, ועטוף צוואר אני יוצא ללכת אל הרופא. בחוץ משתטח לפני במלוא הדרך רחוב טחוב ושחור, בפניו טרם נמעכו כליל לרפש חוצות, ואני שומר את צעדי ונוטה לצדדין, בכדי להימלט מן הרפש. ואולם כשאני מגיע עד בית הרופא אני שוהה רגע אחרי רגע, מנקה את הנעלים בשייר העשב שליד הגדר, מגשש להעלות מכיסי חתיכת ניר, ומשתף במעשה הניקוי גם את קצות אצבעותי. אני נכנס סוף סוף אל האולם, צועד צעד אחד מן הדלת והלאה ועומד מלכת, כיון שאני מבחין מיד בכתם הטחב שהעליתי על הרצפה. וכך אני עומד, מבלי למוש ממקומי, באולם הריק לגמרי מאנשים. וטרם יהיה סיפק בידי לשים עצות בנפשי, וקול צעדי הרופא יישמע כבר מן החדר השני, ואיש-המידה המורם הולך ובא לקראתי. הלז, כשהוא מבחין בעמידתי, מוליך את מבטו כלפי מטה, רואה רגע בבושת רגלי, ובלי אומר ודברים הוא שב אחורנית ומתכנס אל החדר השני… אך מיד הוא שב, כשהוא נושא לפניו את האבן הכחולה, זו המשובצת בתוך מקל-עץ קטן ומלוטש. ושוב הוא ניגש אלי בדממה, גומר במהירות את מעשה הריפוי וכופה אותי לעצום היטב היטב את העינים… וברגע זה, כשעמידה של כבוד היא למעלה מכוחי, ואני עומד בפנים מורדים, מתכווצים ומגואלים בריר העינים, נשאר אף הרופא עומד על ידי ומטיל את ידו על שכמי… היד הגדולה מנענעת משהו את כתפי ומפי האיש יורדים עלי דברים:
“אמור נא, בחור שכמותך, המעלות עיניך ארוכה אם לאו?”
לבי נעשה בן-רגע רך והוא דומה ברגע זה לעיני הנמוגות. אני מתאווה כל כך להוציא הגה מפי, ואולם מבוכת הלב והכאב שבעינים גורמים לי גם שניהם אלם גמור. בין כה וקול הרופא חוזר והולך:
“אתה בנו של שלמה מנקר, הלא כן? גמרא אתה לומד בוודאי, גם סוגיא של מהרש”א?
אני אבוד רוך, שפתי ממלמלות קטעי הברות, ללא צורה של מלים. אך הרופא משכך מעט את מבוכתי במין הבטחה של סיום:
“בפעם אחרת אנסה את כוחך בגמרא…”
והוא מתרחק מאצלי בשחוק גלוי, המרעיד את חלל האולם הריק. אני עוקר את רגלי ללכת ומפנה בלי משים את ראשי, בכדי להשקיף על סימני הטחב אשר אני משאיר מאחרי. וברגע זה שוב פוקד אותי הרופא בדיבור קצר:
“לך, אל תפחד!”
ומדי צאתי אני מברר היטב לעצמי, כי הרופא נתכוון להפיג את הפחד שפחדתי מפני לכלוך הרצפה, ואני צועד בדרך חזרה בצעדי חרות, מבלי נטות בכוונה ממקום הרפש, ולבי צופה בחזון ימים רבים של הליכה כזאת, אל עבר הבית אשר עם המעקה הלבן, במקום שאיש רם שלא כדרך הרגיל יטיל בעיני כאב יוקד ואת ידו הרחבה יטיל פעם בפעם על שכמי. ולהרהור זה הולך לבי ורם בקרבי, אני פוקח את עיני בכל כוחי ומביט לצדדין, כבן אדם מתגאה המחפש את מי שהוא להישיר נגדו עינים נלהבות… וכך, כשבמבטי נוהה אחרי דמות של כל עובר ושב, אני מבחין פתאום באיצילי חברי הנגרר אחרי אמו ברפש שבמבוא הסימטא. מדי ראותי אותם אני מתכוון משום מה להחיש את צעדי, אך קול האלמנה רודף אחרי ועוצר אותי מלכת:
“למה אתה בורח, תכשיט שכמותך? בגללך אני צריכה להוליך אותו ל’ביקור חולים'.”
אני שוהה על מקומי, כאילו כוחי אין אתי להוציא את רגלי מתוך הרפש שבמבוא הסימטא… ובעוד אני שוקל בדעתי אם לענות דברים, ואיצילי ממלא מרחוק אחרי אמו:
“אתה אינך הולך לביקור חולים?…”
ברור לי, כי איצילי מתכוון לפתוח בשלום, ואף-על-פי-כן אני אומר בגאוה:
"אני הולך אל הרופא – – "
ראשית דברים נאמרים בגאוה, ואולם עם לבי יש עוד להגיד לאיצילי דברים פשוטים: "גם אתה יכול ללכת אל הרופא. הוא אינו לוקח כסף. למה תלך ל’ביקור-חולים'…
אך בין כה ואמו של איצילי גוררת אותו אחריה, כשהיא מאיימת לי מרחוק באצבע: “יש לנו אב רחמים בשמים! הוא ישלם לך את גמולך!…” והם הולכים ונעלמים, ואנכי משרך את דרכי הביתה, כשקללת-הסיום של האלמנה קבועה במוחי כדבר-מה הגורם לי יתרון גאוה. דומה לי, שאני מתחכם לעשות את עסקי, יודע להעלים דבר מעיני הבריות… וכשאני נכנס הביתה ומסיר את עניבת הצמר, הכרוכה כמה מונים מסביב לצוארי, הנני שומע את קול אמא שואלת:
“מה זה פניך כל כך נלהבים? הגילית איזה אוצר בדרך?”
ואמנם יום-יום אני מגלה דבר-מה, לרגלי הליכה זו אשר אל בית הרופא ואגב שהות ההמתנה המתחדשת עלי יום יום. אנכי כבר נעשיתי שם יוצא ובא רגיל, חדר המעקה עם קירות הזכוכית אינו חוסם בפני את העולם, וכשאני עומד שם ומסתכל החוצה, אז נסוך על פני מין שקט של חשיבות ובנפשי הולך ומצטרף דבר-מה, כאילו אנכי, נער בן מנקר, הנדון לכאורה ללא-הרגל, קולט לאט לאט שמץ מאותו דרור-החיים המוזר אשר לאיש הרם המרפא את עיני… כשאני שוהה באולם הציפיה של הרופא, אז נחה עלי כעין שכחה של גדול, ומיום ליום הולך וגובר בי הדמיון בדבר הזכות שאני גורם לרופא בכבודו ובעצמו, אף על פי שאני מתרפא חינם אין כסף. הוא מרפא אותי תמיד ככלות כל ביקורי הנשים. ואז, כשאני נכנס אל חדרו, הוא מקדם את פני בנענוע כבד של הראש, מפלי פניו נגררים כלפי מטה, ידו האחת מתרוממת לאט לאט לעומת עיני וידו השניה נחה על כתפי מתוך חולשה של זקנה…דומה לי, שהרופא נהנה במקצת מאותו שיח ושיג שיש לו יום יום עם הנער הנכנס אל חדרו מתוך הליכה קלה, ככלות תור כל הנשים… ואמנם באולם הציפיה אני מוצא תמיד כמעט רק נשים; רק פעם אחת, כשקור החורף מגליד ראשונה את פני הרחוב ואני משכים אז לצאת אל דרכי הרגילה, אני מוצא באולם נער אחד, צהוב שערות, הניצב ליד אחד החלונות, כשהוא נשקף החוצה ושפתיו עשויות כעין אפרכסת, כמו לשם צפצוף. הנער מושך את תשומת לבי, ואני נמנע הפעם מצאת אל המעקה; הלז רק מפנה אלי פעם בפעם את ראשו, ואולם אנכי עיני תלויות בו בלי הרף, עד שאני קובע בלבי סוף סוף הרהור של החלטה:
“הוא מרחוב ברדיטשוב…”
ולאחר גמר משפט זה אני מסיר מעלי את עיני מתוך רגש של רוגז וקנאה גם יחד, אותו רגש של מסורת כלפי הילדים של רחוב ברדיטשוב, השכיח אצל הנערים מן הסימטאות. ואולם עמידה זו של חירות אשר לנער, הנמצא אצל רופא בלי לווית הורים, מבטלת משום מה את ישותי, שנוסף לה לכאורה ערך בימים האחרונים… אני שוקל את דעתי עד בלי די, וסוף סוף אני קובע לי מקום לא רחוק ממקום עמידתו של הנער. הלז מפנה אלי את ראשו מתוך תנועה של בוז, ומשיב אותו כרגע אחורנית. ואולם בינתים יש סיפק בידי לראות את עיניו, עינים ממצמצות וטבולות בריר עכור אשר לבן-אדם מוכה עפעפים… מיד מסתלק ממני רגש הביטול אשר כלפי עצמי, ואני מוצא בנקל אמתלא לדברים:
“גם אתה בשל העינים?”
הנער שוהה רגע מבלי לענות, כשהוא מעיף בי את ריסי עיניו אשר אף הם צהובים כמו שערות ראשו. הוא גדול ממני מעט בקומה, וכשהוא פונה אלי אני משגיח מיד במצחו הצר והשרוע, מין מצח שאף אנכי, אגב הרגל של מסורת-הבית שלנו, יודע להגיד עליו, כי הוא משמש סימן לאדם בור… ואולם כיון שעכשיו ברור לי לגמרי, שנער זה הוא מסוג אחר וזר, נעשה לי קשה ביותר לעמוד במחיצתו, לשאת את מבט עיניו הקשה ולכוון אליו דברים. ובעוד אני מהרהר ותוהה פותח הנער את פיו ואומר בקול רם, שלא הורגלתי לשמוע כמוהו באולם זה שאנחנו עומדים בו:
“גם אתה בשל העינים?”
הקול הגס של הנער מביאני לידי מבוכה וגם מטיל עלי כעין שררה… אני ממלמל בשפתי, מבלי להביע לתשובה אף דיבור אחד.
“בן מי אתה?” – שואל הנער מתוך חיתוך דיבור מפורש, כגדול המדבר אל ילד.
“אני בן שלמה המנקר,” עונה אנכי מבלי שהות…אבל מיד אני עומד על הכשלון שבמענה הדברים שלי, ואני מנסה לתקן את המעוות על ידי שאלת דברים הנאמרת אף היא אגב העמדת-פנים של בוז:
“ובן מי אתה?”
ואולם בן שיחתי איננו עונה לי ממין השאלה; הוא ממצמץ כלפי פני בעיניו העכורות ועושה את עצמו כמדבר אל נפשו:
“שלמה המנקר?… לא ידעתי. באיזה רחוב אתם גרים?”
אני קורא בשם הרחוב שלנו ומסב את פני הצדה, כאילו ניחא לי שלא לבוא יותר בדברים. אף על פי כן אני נשאר עומד במקומי, ודבר מה תובע בקרבי את תשלומו. דמיוני מתאמץ למצוא דבר-מה שיחלצני מן המצר, שירים במעוף עין את ערכי. ופתאום אני נזכר ואומר:
“אתה מרחוב ברדיטשוב…”
אנכי מצפה שיהא צף ועולה על פני הנער כעין תמהון של כבוד ביחס אלי שידעתי לנחש, מבלי דעת, את מקום מגוריו. ואולם הוא נותן לי דבר מענה הנאמר ביתר גאוה:
“את אבי מכירים היטב, יודעים את ביתנו.”
את הדברים האחרונים הוא מוציא מפיו במתינות, כמעט בחצי פיהוק מדומה. אבל מכאן ואילך אנחנו מתחילים להחליף בינינו דברים מהירים, כדרך נערים החושדים האחד את השנה בכוונה של שקר:
“אינני מכיר כלל את אביך.”
"אינך יודע מי אבי? – – הרשיל הקצב, אתה חושב, כי אבא שלי הנהו קצב? הוא ‘הכל שוחט’, הוא איננו מוכר באטליז.
“בחיי, מעולם לא שמעתי את שם אביך. רק הסתכלתי בך ואמרתי, כי אתה מרחוב ברדיטשוב…”
“עוד אתה נשבע? כי לא ראית מעולם את ביתנו? ברחוב ברדיטשוב, בן שתי קומות, עם גזוזטרא?…”
“בן שתי קומות?… ברחוב ברדיטשוב יש רק שני בתים כאלה – איזהו שלכם? זה שקרוב אל השוק?”
“הנה דבר חדש…הכי אינך יודע? זה היפה, הקרוב לרחוב הפריצים.”
“באמת, לא ידעתי…אני לא שיחקתי שם מעולם עם נערים. אני רואה אותך בפעם הראשונה, כאן אצל הרופא.”
“יהי כך… אינני מחויב להאמין לך. הכבר זמן רב שאתה הולך אל הרופא?”
“וכי אתה מחויב לדעת את זה? מה אתה עושה פה לבדך, אצל הרופא?”
“אינני פוחד להגיד. אצלי זה לא דבר יקר, כמו אצלך. אנכי…עוד לפני שנתים יכולת לראות אותי כאן; יום יום הייתי הולך אל הרופא, היו לי עינים כמו אצל עוור, אבל הייתי בא מדי יום ביומו, במשך שנה שלמה. היום באתי סתם, להראות את העינים, הן כואבות לי קצת – – סור הצדה!…”
ברגע זה נראה הרופא בפתח האולם. עיניו נטויות אל המקום שאנחנו עומדים שם שנינו, אנכי והנער בן שיחתי, ולי הדבר דומה, כי ההבטה מכוּונת אלי…אני מתעתד ללכת אחרי הרמז הזה, ואולם טרם אעקור את רגלי והנה הנער, בקצה הנעל שלו, שולח בסתר בעיטת-חרש ברגלי… פתאום זה הוכיתי מכה רבה כל כך, עד שדמעות שמות מחנק לגרוני, ואני נשאר עומד על עמדי בשעה שאויבי הולך ונסוג לעומת הרופא. ואף אחר כך, מדי שובי הביתה, אני שוקל בלי הרף את מעשה העלבון הזה, שבא לי בהיסח דעת גמור, אגב התוודעות רגילה שבין נערים. ואני הולך וממרר בעצמי את לבי: הכי לא הייתי צריך לנהוג זהירות בנער שיש לו פנים כאלה, מבליטי גרם ומכוסים בבהרות קיץ עכורות ומשונות, דומות לכתמים הטבועים עמוק-עמוק בתוך העור?… וכי בשביל כך התחכמתי מקודם להבין, כי מרחוב ברדיטשוב הנהו, בן נעוות המרדות הזה, הנועל לרגליו ערדלים, בכדי שאחר כך יבצע בי את זממו? – ובעוד מוחי מלא מכל זה, הנני מסרס את הרגל האכילה, בשעת סעודת הצהרים של אותו יום. ואבא מטיל בי נזיפה (הוא איננו גורס, כמו אמא, כי “חש בעינים” מתרץ את הכל):
“מה אתה חולם חלומות? שב כמו בן-אדם!”
אוולת, כנראה, גוררת אוולת, ואני בא לענות שלא ממין הטענה, כשאני משנן את הדברים בפי, כדי להגידם בנשימה אחת:
“אצל הרופא היה היום עוד נער אחד, בשל עינים, בנו של הרשיל הקצב, שנה שלמה היה הולך ומתרפא.”
וכנער הכרוך אחרי טבע אביו, אני מטיח מיד דברים המכוּונים כלפי אבא שלי:
“הוא בעט בי ברגל ונכנס במוקדם אל הרופא. הרופא קרא לי קודם…”
“וכי כך אמרת: בנו של הרשיל הקצב?” מפנה אלי אבא פנים נוחים. וכיון שעלתה לי להניח את דעת אבא שלי, אני הולך ומוסיף:
“הוא אומר: לאבא שלו עלה בכסף מרובה, ריפוי העינים.”
“כן…” אומר אבא דיבור סתום. “הלה ניגש אלי פעם בפעם בבית המדרש…”
“אדרבא,” אומרת אמא, “היכנס אתו בדברים: איך הוא משלם לרופא?”
“אל תדברי אוולת,” נוזף אבא מתוך הרגל של גדלות, “להיכנס אתו בדברים! הוא ניגש בעצמו מדי פעם אל ‘העמוד’ שלי…”
“וכי מה אמרתי? שתלך לחפש אותו? לכשיגש אליך. זה לא ייחשב לך לאי-כבוד… וכי מכמה זמן הוא נחשב בין נגידים?…”
אבא מתפייס לדברי אמא האחרונים, והוא אומר לי בנחת:
“עשה מה שמוטל עליך. לך אל הרופא, אל תתגר שם עם הנער.”
“בודאי שלא יבוא יותר,” עונה אנכי דברים המכוּונים בעיקר כלפי עצמי, “הוא בא רק להראות את העינים.”
ואולם למחרת של אותו יום אני נפגש שוב עם הנער אשר בעט בי ברגל… ומכאן ואילך אני רואה אותו יום יום, ואף על פי שאין אנחנו מדברים כלל פה אל פה, בכל זאת ידי כאילו על התחתונה: אנכי, אם כי הנני מוכה עינים, אינני מסוגל לתת מנוח למבטי ולעצור בעדו מלפנות פעם בפעם אל נער מתגאה זה, שהרגל מוזר מצוי אצלו – להרעיד את ריסי עיניו השדופים כלפי הקיר, מבלי להפנות עין לימין ולשמאל ומבלי להתבונן אף משהו גם בי בעצמי… וככל אשר ירבו הימים, כן הולך וגובר בלבי רגש של איבה כלפי שותפי האילם: בשבתנו בד בבד באולם הרחב, מתוך ציפיה ממושכה, אנכי יושב על פי רוב כפוף גב, ראשי מורד ושתי ידי סוככות בחצי עיגול מעל לעיני, ורק דרך המפולש שבין אצבעותי אני מביט אל הלז, הישוב נטוי ראש וקפוא עינים. מתוך המארב אני מסתכל היטב היטב, רואה את גבחתו, הגזוזה למשעי גם בימים אלה של תחילת הקור, והנה היא מבהיקה במין צוהב עכור, בהרות הקיץ שעל פניו נדמות עכשיו ככתמים תפלים שאין בהם ממש, לאור חוזר זה של יום חורף מעונן וחסר שלג; ממצחו הצר ועד קצות צווארו מזה ומזה הולכת ויורדת – כך נדמה לי מתוך כעס – כעין רצועה של עור מגואל, המזכירה לי את פתיל הכובעים אשר ילדים עונדים מסביב לצוואר. כל פניו, המבליטים את גרם הלחי, הם כה דלים למראית עין, עד שבשעת משחק הייתי נוהג לזנב כל נער אשר לו פנים כאלה; ורק כשמבטי, התר ממחבואים, מגיע אל עברי הפה של הנער הזה, אז מתחיל דבר מה כופה אותי להרהר ולנהוג זהירות בעצמי, בכדי שלא יאבדו כל עשתונות גאותי… הפה הזה הוא תמיד פתוח למחצה, השפתים דרוכות לשריקה, וכל אותם תלמי הבשר המגושמים של השפתים מתנועעים בלי הרף כנחשים קטנים… מראה הפה הזה, הער והמובדל כל כך משאר הפנים, מביא אותי לידי כעס, מציגני באפס תבונה… אני מסתיר את פני, לבלי לראות ולהראות, ומתוך סתר של אונס זה אני שולח הרהורי חרטה אל איצילי חברי, שבי היה תלוי הדבר להביא אותו, בדיבור אחד, לכאן, להשתמש בו כתריס בפני פורענות זו של בן הקצב… הן גם את בן האלמנה היה הרופא מרפא חינם – וכי יש ספק בדבר?… ומתוך משנה כעס על אוולתי, שגרמה רעה לי לעצמי, אני דולה מזכרוני כל מיני כינויים של גנאי ומונה אותם בלי קול: “חדל-נערים, טפש מרחוב ברדיטשוב, סמרטוט סחוט!…” אבל אני מתפקע מרוב הכיל רוגז, יען כי כדרך נערים אינני יכול לתלות כהוגן את כל הרע שבעולם בנער לא-חבר, שאינו ידוע לי בשם. סוף סוף אינני עוצר ברוחי ופונה אליו בשאלה:
“מה שמך? אם אתה רוצה – הגד!”
כפל המלים בא לשם פיוס, יען כי מדי דברי אני מרגיש כי לעומת הנער הזה מרחוב ברדיטשוב נחוץ לי דבר-מה נוסף, חוץ מזריזות השכל המצויה, לכאורה, אצל נער כמוני, בן-מנקר…
“אותי קוראים: בּני, - ואותך?”
אני מתפלא מעט על זה שקבלתי מיד תשובה. גם את קול המענה אינני יכול לדרוש כסימן לתגרה… ואולם מיד מתכרכמים פני ושכלי אומר לי, כי הנער מרחוב ברדיטשוב היה מצפה כל הימים שאהיה אנכי המתחיל בדברים. ואני מצרף את קולי כל מין לעג שבעולם ושב ושואל אותו:
“בני? כך קוראים אותך?”
הוא שולח לעומתי את אגרופו… ואולם האגרוף נפתח תוך כדי רגע; הנער מראה לי דבר-מה:
“אתה רואה? רובל שלם!”
שטר הכסף מבצבץ מתוך ידו, כשהוא ממועך אגב היסח דעת של בן נגידים…קולי נעשה בן-רגע צנוע כשאני שואל:
“בשביל הרופא?”
“בכל שבוע אני מביא לו רובל שלם. וכמה אתה משלם לרופא?”
אני קורע את שפתי בעמל, מתוך לב גווע למחצה. אני רוצה לשקר, ואולם אני מתבייש ללבוש גאות שקר בפני נער זה מרחוב ברדיטשוב, שאני בז לו בלבי. בכדי לצאת את שתי הדעות שבלבי, אני מרמז לעתיד לבוא:
“אבא שלי היה אתי אצל הרופא רק פעם אחת. כשיבוא בפעם השניה אז יתן כסף”.
“הוא לא יתן כמה שאבא שלי נותן.”
“וכי אבא שלך הוא עשיר?”
“אתה חושב שזה מעט – רובל שלם? אתה יודע כמה זה רובל שלם?”
והנער מרחוב ברדיטשוב משלח פתאום את לשונו חפשי. הוא מדבר אלי בפעם הראשונה בחשק ובמהירות רבה, עד שהדברים יוצאים מפיו כנבלעים:
“רובל שלם הוא יותר מרובל…כך אומר אבא שלי. רובל לרובל, רובל לרובל, רובל לרובל, כך ספור תמיד, אומר אבא שלי. מי שהוא קבצן חושב כי יש לו סוף, לרובל אחד. כמה רובלים הבאתי כבר לרופא? יותר משנה שלמה הייתי הולך ובא אליו, עכשיו צריך עוד לגמור את רפוי העינים. קודם הייתי מביא לו רובל בכל שבוע, בכל שבוע. צא וחשוב! אל הרופא הזה יכולים ללכת גם בלי כסף, שאל את מי שאתה רוצה. אבל אבא שלי לא רוצה: תדע לך, שאף פעם לא קרה הדבר שאבא שלי ישכח לתת לי רובל, בסוף השבוע…”
“אבא שלי יתן בפעם אחת,” מנסה אנכי לעצור כוח לעומת הנער מרחוב ברדיטשוב.
“אבא שלך הוא מנקר, אפילו שנתים אתה יכול ללכת בלי כסף.”
“נראה!”
נראה!" אני אשגיח לראות, אם אף פעם יבוא הנה אבא שלך!"
וכשאני הולך הביתה אני משנן לעצמי, כי עלי לתבוע מאת אבא שישלח על ידי כסף, שילך אתי למצער אל הרופא… ואולם בבית נאלמות שפתי מדבר בדבר הזה. אחותי חוה’לי אף היא חשה מזמן בעינים, ויש אשר בעצם היום, כשאין אש בתנור, מאספת אמא נסרים ומבעירה אש קטנה, בשביל להכין את המים החמים שצריך להמס בים את הבורה… בבית, בית הירושה הקט שלנו, שורר קור רגיל בימים האלה שבאמצע החורף, ועכשיו, כשאש רפה זו מהבהבת באקראי בתחום המקום שליד פי התנור, קובע גם אנכי לי שם מקום, לשם הנאה של חום. חוה’לי אחותי כרוכה בין כך וכך אחרי סינר אמא, ואף אבא שלי, כשהוא קם בשעה זו משינה של אחר הצהרים, יש שהוא שוהה רגעי מספר בחדר הבישול ופורש למול האש הלוחשת את מטפחתו, מטפחת הכיס האדומה, למען יתכנס לתוכה מעט חום… וכך יש שאנחנו עומדים כולנו וצופים בחשאי אל הלהב הנדון לכלות בעוד רגע. אין אף אחד מוציא הגה מפיו, רק אמא יש שהיא נאנחת. ויש שהיא מוציאה מפיה כעין דיבור לבטלה:
“גם עם חוה’לי היה צריך להיכנס אל הרופא…”
אבא איננו עונה…
חוה’לי אחותי, אשר בבית יאמר עליה כי לבה לב-זהב, אומרת כמתחננת:
“אני אתרפא בבית… בכל יום אשטוף את העינים במי בורה.”
אמא נאנחת, אבא שותק… ואמא מוציאה שוב דיבור לבטלה:
“לוּ אפשר היה לתת לרופא קצת כסף.”
אבא מכניס את המטפחת האדומה לתוך כיסו, והוא מתחמק לצאת מחדר הבישול. הדבר דומה, כי הוא צועד ועובר בכוונה בריחוק מקום מאמא, ומדי לכתו הוא מתחכך כמעט אל השלג העכור והנקשה הרובץ על משקוף החלון, גם על משקוף חלון זה של חדר הבישול, הנשקף אל פי התנור! ועד מעט והאש תמה לבעור, במים החמים מערבבים מיד את הבורה ומעמידים אותם לרגעי מספר על המשקוף של אחד החלונות, בכדי שימהרו להתקרר… יום יום שוטפת כך חוה’לי את העינים, יום יום אני הולך אל הרופא. יש שאני הולך וטופף בצינה הגדולה של בוקר, כשמחטים נדקרות בקצות אזני ועיני הלקויות דומעות אל מול הערפל הצונן והדק, המחפה על בשר פני ציציות של כפור, ויש שרגלי דובבות על השלג מתוך חריקה תפלה וצורבת לב, כשאני צועד ערירי בסביבות בית-הפוליציה, במקום שאינם מצויים עוברים ושבים והשלג הולך ונערם שם בלי הפוגות. דבר רגיל נעשה אצלי, בימים שעם גמר תקופת טבת, שאהיה הולך ורומס קוממיות את השלג, זה הנתלה בכפתורי מעיל החורף שלי והולך ועולה בסולם המכנסים אשר על רגלי. יש שלבי בוכה בקרבי אגב הליכה זו, אבל המקרה אִינה שנה של שלגים מרובים, ואני נלאה יום יום ממצוא את השביל של אתמול; וכך היא נעשית לי כחוק, הליכה זו של צער. וכשאני עומד בשעת האפלולית של בין ערבים ליד אחד החלונות הקטנים של ביתנו, ואני מביט אל השלג הנופל בחוץ פיתים פיתים גדולות, מתוך ריבוי אטום אשר בתחילת ליל חורף ארוך, במין שפע עוור המצוי לכאורה רק בעיירה, אז יש שעולה על לבי דבר ההליכה שלי, המיועדת לבוקר, ואני דומה בעיני עצמי לבר-נש שנחרץ עליו גורל. זה מוסך בי כעין גאוה; אני זוכר – בשעת בין השמשות כזאת – מעשיות דומות לזו בדבר היהודי שישב לו ננס גיבן על ערפו והוא מוכרח לשאת אותו על הגב כל הימים… ואין אני נפתה לדחות אף ליום אחד את דבר לכתי אל הרופא; רק פעם אחת קרה לי כעין מקרה כזה, לאחר שהשלג ירד שלשת ימים רצופים, ואבא נמנע באחרון הערבים מללכת אל בית המדרש לשם תפילת מנחה… תריסי החלונות הוגפו מבעוד יום, ואבא, כשהוא מתהלך ומתכווץ ותפילתו רוחשת על פתחי פיו, ניגש פעם בפעם אל החלון, מציץ בעד חור התריס וסר מן המקום במנוד ראש… הנה הוא ניצב לתפילת שמונה עשרה, ובטרם כלותו לצעוד אחורנית שלשה צעדים, הוא ממלמל בקול השכיח בשעת סכנה: “אינני יודע איך אפשר יהיה מחר ללכת אל בית המקולין!” ואז, מדי צאת הדברים האלה מפי אבא, מתגנב ללבי כעין הרהור של פחד ואף אני מתחיל מציץ פעם בפעם בעד חור התריס, עד שאבא גוער בי לבסוף בדרך של צוּוי:
“מה אתה מביט? מחר לא תלך אל הרופא!”
“חלילה!” ממלאה אחריו אמא בקול חרד. ואולם מיד היא מוסיפה, כדרך אימהות שניחא להן בגילוי דברים:
“הרופא לא יבוא עליך בטענות בגלל זה!…”
דברי אמא יורדים אל לבי ומעמידים אותי על אמיתו של דבר, כי עלי ללכת גם מחר אל הרופא, ויעבור עלי מה! אני מרגיש, כי אסור לי להפסיק אף יום אחד, אנכי המקבל ריפוי בחינם, אשר אם לא אבוא יום אחד לפני הרופא, וכבד לי אחר כך שבעתים לראות את פניו… ואני מתעתד למרות את פי הורי וללכת גם בבוקר שלמחרת היום; כשאני עולה באותו ערב על משכבי אני מבושש להרדם, ובדממת הלילה אני מטה אוזן ומקשיב, כמו לוּ חפצתי להבחין על פי שמיעה אם השלג עדיין נופל… ובבוקר, כשאני מתעורר לאור המנורה שאבא מדליק מבעוד חשכה, אני ממהר ללבוש את בגדי ופונה מיד ללכת אל חלון חדר הבישול, זה אשר הנהו חסר תריס. ואולם שמשות החלון מכוסות מבפנים ומבחוץ בשכבת שלג עבה, ואין העין מבחינה כלום עם חוורון ראשון של בוקר החורף. בין כה, בעוד אני מטכס עצה בדבר ההליכה אל הרופא, אני קולט שיחה שבין אבא ואמא. אמא, שהיא עדיין בתחום המיטה של לילה, מקדמת את פני אבא:
“שלמה, אל תשכח, כי היום יום חמישי…”
“הא לך ביום חמישי מין שלג שכזה, יותר קשה לעולם מאשר מבול!” מוציא אבא את זעפו, כדרכו, לתוך חלל העולם. ואולם מיד הוא מוסיף בהכנעה:
“מה לעשות! אצא ללכת אל ה’נאמן'.”
ואני דורש מיד את החשיבות שבדברי אבא: ‘נאמן’ זה הוא של בעל הטקסא ודרכו של אבא ללכת אליו, לשם בקשת כסף מבעוד יום, מחשש שמא יקדמנו אחר. ואמנם אבא יוצא מן הבית בטרם יתפלל, ואנכי קל לי להסיח את דעת אמא, ואני חובש ברגע אחד של חפזון את מעילי ועוקר את עצמי מן הבית. מדי צאתי אני שוהה רגע כנבהל למראה קומת השלג, ואולם מיד ורגלי דורכות כמו מאליהן בחלל עקבותיו של אבא, שהטביע אותן מפתח הבית והלאה; ומדי פעם, כשאני מכניס את רגלי לתוך נקרה כזאת שבלב השלג, אני מרגיש את עצמי כנלכד, כאיש אשר אין לו דרך לשוב. ועוד מעט, כשאני מגיע אל חלקת השלג התמימה, אשר טרם דורך בה, היא מהבהבה כנגדי במין חידוש של שפע כל כך עצום, שביחד עם רגש של מורא נלוה אלי מיד גם דבר-מה של גאוה, כאילו חבלי שלג אלה מוסיפים לי תפארת, משווים אותי למי שהוא עשוי לבלי חת. ואני הולך וחותר ברכרוכית השלג, כשאני נעזר גם בידי המכונסות לתוך שרוולי. ומדי נפלי פעם ושתים, כשכל איברי עמוסים שלג, אני מפרפר בידי וברגלי, גרוני משמיע קול בכי חנוק, ואולם על פני הנלהבים נסוך באותה שעה מין תוקף נפלא, שאני בעצמי יודע היטב את פירושו: “כאשר אבדתי אבדתי!…” אבל הנה קרוב כבר בית הפוליציה, ואני חותר אל השביל המוכן שם מן הבוקר, אף על פי שמצויה אצלי רגילות להימנע מלכת בקרבת הבית הזה… שם, על מעקה הכניסה, עומד שוטר; לבי מזדעזע קצת בקרבי למראהו ואף על פי כן אני מתקרב ועובר לפניו. דומה לי שהוא משגיח בי, נותן בי את עיניו מבעד ל“בשליק” העוטף את ראשו… ופתאום ולבי נופל בקרבי – עד שיש סיפק בידי להבחין, כי השוטר חובל בשתי ידיו מסביב לגופו, בכדי להתחמם. פחדי נמוג כרגע, ואחרי הפחד פורץ מגרוני קול צחוק קטוע ומוזר, הדומה קצת לבכי ולקול של טירוף הדעת. השוטר עונה לי אף הוא בצחוק, ורגע אנחנו מביטים האחד לתוך עיני השני, השוטר מצטחק כנגדי ואני מנענע את שפתי הקפואות, עד שיוצא מביניהן קול דיבור:
“דוקטורו” (לרופא)…
והנה אנכי בחדר המעקה, והנה אני נכנס לתוך האולם. כל הבית כאילו ריק, הכסאות, אשר ליד הקירות, נראים כה קרים, כאילו לא ישב עליהם אדם מעולם. אני יושב בפינה ושוהה מתוך ציפיה ארוכה, שאינני מחשב הפעם את קיצה. שקט ודממה, כל קול אינו מגיע משאר הבית, ובתוך האולם שאני שרוי בו ביחידות, מתהלכת רוח קרירות לא מצויה, כעין דבר-מה של אלמון או שכחה תלוי בחלל האויר. ישיבתי זו לשם צפיה נדמית לי הפעם ללא מטרה, כאילו אין בגדר האפשרות שיצמח פה בן-אדם. כעין רגש של אי-מרגוע נאחז בלבי, אני מתרומם לאט ממקומי ובצעדי חרש אני מתקרב אל הדלת אשר לחדר הרופא. היא פתוחה במקצת, דלת לבנה ודוממה זו, ואני מכניס בזהירות את ראשי לתוך חללה, וצופה אל מעבר השני והלאה… וכשאני רואה שם את אשר אראה, אני נשאר קפוא על מקומי, גופי כאילו תלוי בשני תחומי חדרים בבת אחת ועיני קמות לבלי נוע. על הכסא הרחב, אשר ליד השולחן, יושב הרופא מתוך רביצה כבדה, עיניו נטויות לדבר-מה וכל גופו רב הנטל שקוע בקפאון הדומה למנוחת מות. אני רואה רק את העבר האחד אשר לפניו, ולסת יחידה זו, האפורה והנטויה כלפי מטה, מעוררת בי מין גועל של פחד, כאילו ניתן לי לראות יצור אדם שמתוך שיבה לבלי גבול ניטשטש בו כל מראה חיים. ומדי עמדי כך, נדהם למראה עיני, נעשית זהירותי רפויה, ידי מניעה בלי משים את הדלת וקול חריקה עובר באוויר… אני נרתע לאחור, בו ברגע מתנער הרופא, מטיל בי את מבטו – ומזדקף. אגב קימה הוא נשען בשתי ידיו על מסגרת הכסא העגול, ואולם מדי עמדו הוא זקוף במלוא קומתו, והוא נראה רב-מידה ועצום כמו תמיד. הפעם איננו רומז לי לגשת, כרגיל בינינו תמיד, הוא מביט אלי רגע אחד בדממה, כמו בתמהון.
“באת? בשלג כזה? חי-חי!…”
הרופא צוחק כנגדי, ופאת הבשר של לסתותיו מזדעזעת עלה ושוב. אנכי, אף על פי שבבית הורי יש לי שם-הקנין של נער נבון ומאחרי גבי ייאמר עלי: “ראשו כראש אבא” הנני עושה עכשיו את עצמי טיפש, ומדי גשתי בצעדים מרטטים לעומת הרופא, אני אומר בקול רועד:
“חשבתי שצריך לבוא בכל יום.”
הרופא צוחק עוד הפעם, כשהוא נוטל לידו את האבן הכחולה:
“בוא תבוא בכל יום, חי-חי… כיהודי האומר ‘אשרי’ בכל יום…”
בינתים אני מרגיש בעפעפי את מגע אצבעותיו של הרופא, הבשר החי של העפעף שלי יוצא לאוויר העולם, ואני עומד ורותת קצת מתוך ציפיה לאותו הכאב היוקד שעתידה האבן הכחולה להטיל בי בעוד רגע. דבר זה של ריפוי נעשה תמיד במהירות, בין-רגע. ואולם הפעם מאריך משום מה הרופא, אצבעותיו קרות ורועדות שלא כרגיל; והוא אף מוסיף לדבר אלי:
“אמא שלך נתנה לך ללכת בשלג כזה? אבא שלך הוא המנקר? כמה יש לך אחים ואחיות?…”
הוא כבר מושך את האבן הכחולה על פני הבשר החי של העפעף שלי, והוא אומר אלי עוד דבר-מה, כשקולו נעשה כבוש וחשאי, מתוך עיון של יגיעת הריפוי:
“חוללת בודאי עינים כאלה למי שהוא מצאצאי הבית?”
ואני עונה, ברגע ההפסקה שבין עין לעין:
“גם אצל אחותי הקטנה לקויות העינים.”
“קחנה אתך,” עונה הרופא בקצרה, כשהוא דורס באבן היוקדת את נקודות הבשר החי שבעפעף השני שלי.
בשעת הכאב שלאחרי הריפוי אינני שם על לב את דברי הרופא האחרונים. ואולם בדרך חזרה, כשאני טובע בשלג וחושש בינתים לרוגזה של אמא שיאכלני בכל פה, בגלל הליכה זו שנטלתי לעצמי בלי רשותה, אז אני תופס את הענין כדבר הצלה, ומתכונן להטיח כלפי אמא דברי בשורה: “אמא, הרופא אמר, שאקח אתי גם את חוה’לי!…” אך שיקול-הדעת שלי משיאני מיד לראות את הקלקול הרב שאני עתיד לגרום לעצמי, לסחוב אתי יום יום את אחותי הקטנה. די לי בזה, שאנכי לבדי הולך אל רופא מרפא חינם, כמו שהולכים ל“ביקור-חולים”… וכי חסר לי עוד, שאותו נער, בן הקצב, יראני בצורה של תאומים, כשאני מזנב אחרי את אחותי הקטנה…
“חוה’לי תשטוף את העינים במי בורה, אשגיח שהיא תעשה כך יום ביומו…” – כך אני מתנחם וסותם את פי הרהורי, המכרסמים את לבי בשן של חרטה. כבר קניתי לי נסיון בימים הרבים שאני הולך ובא אצל הרופא, והדבר מחוּור לי, כי רק האבן הכחולה יכולה ליטול את הכיעור שבעיני חוה’לי. לבי מייסר אותי, ואני רואה את חוה’לי בדמות נערה בוגרת שעיניה טרוטות ודיבת-רבים מגידה עליה: “אצל שלמה המנקר ישנה בתולה בעלת-מום…” אף על פי כן, כשאני מתגנב ובא הביתה ומוסר את עצמי לבסוף בידי אמא, בכדי שתנער מעלי את השלג ותשלוף מעל רגלי את המגפים – אין אני מגלה מאומה מן הסוד הכמוס אתי. אני כה רטוב, כה אכול קור ושלג, עד שאני בעצמי תובע רחמים ואיני זקוק כלל ברגע זה לאמתלא של מחילה כלפי מי שהוא… בינתים ואבא שב הביתי ומוצא אותי כשאני סרוח למחצה על ספת העץ שליד הכירים, פני סמוקים ונלהבים מן החום המפעפע בכל גופי, דמותי כאילו רופפת ושווה בכל למי שהוא מתעדן אחרי גמר מחלה… אבא צופה בי חליפות, עוצר את צעדיו ליד מקום שבתי ונושא את ידו מעל לראשי והלאה, למען געת בקיר הכירים השומר עדיין חום, וברגע זה, כשאני מצפה לדברי מוסר, מרעיף עלי אבא רק דיבור אחד קצר:
“כל היום לא תוכל כבר לקחת גמרא ביד…”
לבי מתרכך עוד יותר, ואני אומר:
“הרופא אמר לי להגיד בבית, כי תבוא אליו גם חוה’לי… כשספרתי לו שגם אצלה לקויות העינים…”
“כך אמר לך: שתגיד?…” משתערת אמי כנגדי, “לא לחינם אומרים עליו, כי לב זהב לו, לרופא זה!…”
אמא מסיימת, כדרכה, באנחה, ואולם אבא, שדרכו לעקש מעט, נוטל את ידו מאצל קיר הכירים ומניע אותה דרך ביטול:
“לב זהב – זה לא שייך לכאן…וכי הוא צריך לכסף שלי? מי שיש לו יורש כזה, בחור בן ארבעים…”
“הלא הוא רופא!” אין אמא מוותרת הפעם.
“ואם הוא רופא, אין הוא מכיר אותי? גם לרופא ניחא שיהא מרפא ילדיו של מנקר…”
“וכי מה בכך, אם אתה מנקר? וכי אני יכולה ללכת אל השוק, כש’הנאמן' לא נתן לך כסף?…”
“רק שטיא את!… משוה את הרופא להרשיל הקצב! הוא בעצמו בן-אוריין, על פי דרכו. אדרבא, שאלי אותו…”
לבי נוטה לדברי אבא, ואני אומר:
“אני נכנס קודם, כשאני מחכה שם עם הנער של הרשיל הקצב…”
דברי נותנים תוקף אחרון לכל הענין, וחוה’לי אחותי עתידה ללכת אתי אל הרופא, ממחרת בבוקר… כל אותו היום אני שומר את קומת השלג, וכליון עינים אני רואה כי היא הולכת ושוקעת, מדלדלת והופכת משעה לשעה מרבץ שלג רגיל אשר יהלכו עליו אנשים…לפנות ערב אני משלים עם גורלי, ובטרם אלך לישון אני לוחש בקרן זוית לאמא (את חוה’לי בעצמה אין דרכי לצער):
“אמא תלבישי אותה מחר שמלה אחרת…”
ובבוקר אני מוליך אתי את חוה’לי אחותי, על פני נתיבות שלג שנסבו במלוא כל הדרך. לבי נופל בקרבי לרגע, כשאני מוצא באולם את בּני בן הקצב, ואני קובע לחוה’לי מקום בקרן זוית, מחשש שמא ישלח בי הלז רגל בועטת בפני חוה’לי אחותי… וכשאני עומד ושומר על אחותי, אני מכוון מרגע לרגע את עיני אל בּני בן הקצב לדעת מה הדבר אשר אתו. הוא מביט אלי ואל בת הזוג אשר אתי, ולמראה פניו אני משער, כי נפשו כלה לבוא בדברים. זמן רב אני מתאפק ואיני מש ממקומי, אבל סוף סוף משיאני איזה יצר משונה לעבור מעט קט על פני האולם…
“הזאת אחותך הקטנה?” שאל אותי בני מדי עברי על פניו.
ברור לי היטב, כי בן הקצב מתפאר עלי בלבו, יען כי אנכי הייתי הראשון לזוז מן המקום; אבל באין ברירה אני שם לי סתר פנים ועונה בקצת יהירות:
“זאת אחותי הקטנה, אף היא תלך מעכשיו אל הרופא.”
“הרוצה אתה?” אמר בני לא בלשון שאלה, “נשב יחד…”
אנחנו יושבים ליד אחותי חוה’לי אחד מזה ואחד מזה. חוה’לי יושבת אגב סבר פנים, כפות רגליה, שאינן מגיעות עד הרצפה, נעות בלאט באוויר, עיניה מביטות לנוכח הקיר אשר מנגד וידיה מקופלות על הברכים. היא ילדה שקטה כל כך, חוה’לי אחותי, ואף בחדר הרופא מסמיקים פניה רק לאחרי זה שהרופא נושא את ידו הכבדה וצובט את לחיה בשתי אצבעות עשויות בדמות צבת. בבית, כשאנו שבים בפעם ראשונה ביחד ממקום-הריפוי המשותף, מכנסת אמא את חוה’לי לבין זרועותיה ומסתכלת היטב היטב בעיניה, האדומות עדיין מן הריפוי. הדבר דומה כאילו אמא רוצה לראות כבר סימן ברכה אחרי מעשה-רופא ראשון.
“לא פחדת אצל הרופא, חוה’לי?”
חוה’לי עונה בתמימות:
“מעכשיו אני יכולה ללכת אפילו לבדי!”
וחוה’לי אף היא הולכת יום יום, גם אתי ביחד וגם ביחידות. ואולם אין אחותי שומרת כמוני את מועד לכתה; אין היא מהרהרת, כנראה, בזה שאנחנו מתרפאים חינם אין כסף… לפעמים אמא מאחרת עד בוש לשוב מן השוק, לפעמים ערפל טחוב מכסה מן הבוקר אל פני העולם, ואז ייאמר על פי רוב לחוה’לי:
“היום תשבי בבית – ראי מה שנעשה בחוץ.”
אותי אין כופין, כיון שקניתי לי הרגל זה של התמדה גם כלפי עצמי וגם כלפי בני הבית. בימים הפושרים שלאחרי פורים, כשתחום הרחוב האחד, זה אשר מימין ביתנו והלאה, שרוי כבר במי בוץ עכורים והוא דומה כמעט במראהו למסוס הקישואים הכבושים שבחבית החורף, זו שמוציאים אותה מן המרתף, באחד הימים שלפני פסח, והיא, עם שארית הציר הנרפש אשר בקרבה, עומדת לראוה באמצע החצר – אז יש שאמא רואה בי, כשאני מתכונן ללכת אל הרופא, ונדה לעומתי בראשה:
“המגפים שלך – עדיין לא תקנו אותם…”
אנכי עונה:
“אין שם בוץ, רק שלולית של מים.”
אמנם כן, בדרך זו, אשר אל בית הרופא, אין הרפש נעשה ביצה אחת, אפשר לפסוח על שלוליות המים, הניגרות ביחידות, ובשעת הדחק אני יכול גם להאחז בראשי כלונסאות של חצר פריצים. ובינתים נכנסים גם הימים שלפני החג, והנה גם יום ראשון של פסח ואני עושה בערמה, לבלי דרוש אחרי חוה’לי אחותי, ואני יוצא לי לתומי מן הבית והולך אל הרופא. והנה, כמו באותו יום השלג הגדול, אני מוצא אל האולם ריק מאדם, וכמו אז אני ניגש על בהונות רגלי אל דלת החדר השני ומציץ לשם בחשאי: הישנו הרופא אם לאו?… ואולם הפעם אני עושה את זה מעשה רגילות, לבי לא יכני מפחד כשמציץ לנגדי הרופא ומקרבני באצבע רומזת. אני ניגש אליו ונתן את לבי לענות לו דברים, כי הדבר מחוּור לי למפרע, כי בשעה זו של בטלה, כשאין נשים מצויות מאחרינו, תהי דעתו של הרופא פנויה לכך שיעמידני בנסיון של שאלות ותשובות. והדבר קם להיות: הרופא מאריך הפעם בריפוי, ותוך כדי מעשה הוא בא אתי בדברים ומתבל אותם, כרגיל, בשאלה לא-שאלה:
“אתה הנך בן המנקר?…”
פעם בפעם הוא נוהג לשאול אצלי שאלה זו, כאילו מצויה אצלו ביחס אלי כעין שכחה… ואולם מיד הוא מוסיף ושואל אותי דברים ברורים:
“ואיה אחותך הקטנה? מדוע חדלה לבוא?…”
אני אובד בינה ביחס אל הרופא…מכל מקום, כשאני חוזר הביתה, אני מנדר בלבי לאמן את חוה’לי אחותי שתהא אף היא שומרת את מועד לכתה אל הרופא. ויום אחד של חול המועד טרם יעבור, והנה פני השמים כבר טהורים, אבא מצוה על הקופיץ של חדר הבישול, בכדי להוציא מבעוד בוקר את החלונות הפנימיים, אני שומר את ראשון החלונות, המשתחרר משותף-החורף שלו, מוחה בשטח כף היד את מעטה האד מעל אחת השמשות, ולחוה’לי אחותי, העומדת על ידי, אני רומז באצבע כלפי חוץ:
“הביטי, יש כבר שבילים.”
“איפה? איה השבילים?” משמיעה חוה’לי קול רם ומצלצל, כשהיא טרם תתן אמן בדברי והיא מלאה כבר חדות ילדים רבה, לשמוע הבשורה על דבר הסימן הראשון של ימות החמה. וכך אני מפתה אותה, והיא מצטרפת אלי מדי לכתי אל הרופא.
והנה אנחנו יוצאים ולנגדנו כל אור העולם השכיח באביב. לבי יגיל בקרבי כאילו אני מתגאה על דבר מה, ולחוה’לי אחותי אני אומר פעם בפעם:
“הכי לא אמרתי לך?…” היא נתלית בי ושומרת את דרך לכתי, במקום שאין צירוף של שבילים יבשים, ואנכי מרים אותה מדי פעם מעל הארץ, לשאת את חוה’לי אחותי כברת ארץ, ושפתי לוחשות מתוך קוצר-נשימה: “זה לא כלום, עוד מעט ויתיבש…” וכך אנחנו נכנסים שנינו אל הרופא: לבי יגיל בקרבי, כאילו אני מתגאה על דבר מה, וכשאני רואה באולם קהל נשים רב, שנתכנסו הנה לאחר שיום החמה הראשון חולל שביל-לכת, אני הולך ושומר עדיין את חדות לבי וכבן חורין אני תר במקום לשבת. פתאום ולבי נפגם: אני מבחין בבני בן הקצב, ההולך וקרב אל המקום שזה אך ישבתי שם עם חוה’לי אחותי.
“כבר נמאס לי לחכות, עם הנשים,” אומר בני מדי הישענו אל הקיר.
אני נמנע מלענות, ואלם חוה’לי אחותי אומרת:
“הוי, היום נחכה כל כך הרבה!…”
היא נבוכה מעט, כיון שלאחרי הפסקה ארוכה נראה לה כל הדבר כחידוש גמור.
“הייתי יכול להיכנס במוקדם, לו חפצתי!” פולט בני כלאחר יד.
אני ידוע ברור, כי הוא מתגאה לשוא, ואולם בפני חוה’לי אחותי אין אני יכול להעיד כחשו בפניו… וחוה’לי אחותי שואלת בתמימות:
“איך אפשר?”
“אבא שלי משלם הרבה כסף לרופא,” עונה בני בגאוה גלויה.
אני וחוה’לי אחותי אין איש מאתנו עונה דבר… בלבי אמנם צפונה כעין הוכחה בדבר הרופא, העלולה להזים את בני, ואולם הדברים אינם ברורים לי די צרכם, וחוה’לי אחותי יושבת לי לשטן. ואף על פי כן אני מפיג מעט את טעם דבריו של בני:
“לרופא הזה הכל אחד!”
“יפה דרשת!” אומר בני בלעג, “וכי זה מנין לך?”
איני יודע מה לענות, ואני פולט דברים שלא בכוונה:
“הוא רופא זקן!”
בני מחריש רגע, ואני משער בלבי כי בּני, בר בלי דעת זה, רואה את דברי כסתומים ואינו יודע במה למלא אחריהם… ואולם הוא שב מיד אל גאותו ואומר שלא מן הענין:
“אתי הן הרופא מדבר – את זה אתה יודע?”
“גם אתי הוא מדבר!”
“הוא שואל לאבא שלי. הוא אומר: הגד לאבא ששאלתי על-אודותיו. הוא אומר: מה הבית שלכם, בעל שתי הקומות?…”
“אי-אי… כך הוא מדבר אתך?”
“אינך מאמין?…הוא חושב, כי אני מתגאה בפני אחותו!”
חוה’לי אחותי מנדנדת את כפות רגליה, שאינן נוגעות ברצפה, ואומרת בתמימות:
“גם אבא שלי אינו מאמין אף פעם!…”
אנכי מתאפק אגב מנוד-ראש…בּני עושה את שפתיו כאפרכסת וממצמץ בעיניו הצרות; הוא אומר מתוך גאוה:
“הוא חושב שזאת היא חכמה גדולה – לבלי להאמין! וכשאגיד לך, למשל, שאבא שלי קונה לי ספרים – גם בזה לא תאמין?”
“ספרים?… דבר ואשמע!”
“הכי גם אתה קראת ספרים? הן אבא שלך הוא מנקר – זהו כמו דיין ושוחט…”
“אנכי קראתי ‘אפס דמים’. זה לא ספר?”
“לו ראית ‘כל שירי גורדון’ היית יודע מה זה ספר! אתה לא תבין שם מאומה.”
“אנכי לא אבין?… נסה-נא להשאיל לי! אתה חושב, כי כדאי לך להיות גדלן בפני אחותי.”
“לתת לך ‘שירי גורדון’?… הוא ספר כזה, הבט: מפה ועד פה! אתה יודע כמה אבא שלי שילם בעדו? המורה אמר לאבא והוא קנה. אתה יודע, כי יש לי מורה? שמו וישניפולסקי… הוא בפנסנה, הוא גבוה…”
אני שומע דברים אשר לא ייאמנו – בדבר ‘שירי גורדון’. בדבר המורה, ולהוותי אני מאמין בהם כתומם… ומבלי תקוה שתהא עוד ידי על העליונה, וכאילו רק לצאת חובה כלפי עצמי, אני נושא ונותן בלי קץ עם בני בן הקצב:
“מה איכפת לך, אם תשאיל לי? אולי אינך רוצה שאני אדע יותר מאשר אתה?…”
“הוי, הוי!… רואים מיד שאתה בן מנקר! אתה צריך קודם לקרוא ספרים אחרים, הס! אני יכול להשאיל לך ספר שיהיה טוב בשבילך!”
“אל תנקר את עיני ב’מנקר'! איך נקרא ספר זה?”
“איך הוא נקרא?… שכחתי את שמו, הוא מתגולל אצלי, ספר קטן… אתה תבין אותו, הוא בדבר ‘יהודים טובים’…”
אחותי חוה’לי מטה אוזן, ומיד היא אומרת בתמימות:
“אבא שלי לא יתן לו להחזיק ספר שהוא על דבר ‘יהודים טובים’.”
“הא לך חידוש מחודש!…” קורא אנכי בהתמרמרות קלה כלפי אחותי, “ואבא בעצמו אינו מעיין ב’שבילי עולם'?… את לא יודעת!…”
“את הספר הזה אני יכול להשאיל לך, הוא אצלי לא בחשיבות גדולה.”
“אני אלך אתך, כשנצא מאת הרופא. אני אחכה לך.”
“אתה תכנס קודם?…”
אינני רוצה להתגרות עכשיו בבּני, ואני עונה בעקיפין:
“אני עם אחותי הקטנה… הדין נותן, שאני אכנס קודם.”
ואמנם אנחנו נכנסים אל הרופא לפני בני, ואחרי גמר הריפוי אני משהה את אחותי חוה’לי בחדר המעקה. מתחילה אין חוה’לי אחותי באה בערעורים על עמידה טובה זו שאנו עומדים, לנוכח השמש החמה הנוגעת בנו מבעד זכוכית הקיר. ואולם לבסוף, בקצור עליה רוחה, מתחילה אחותי הקטנה להוגיעני בדברים, בכדי שנלך:
“לא צריך. אבא ימצא את זה…”
ואם ימצא אז מה יהיה?"
“זה בדבר ‘יהודים טובים’… אתה זוכר מה שאמר אבא – מה שיעשה לך אם תהיה לאפיקורוס?…”
שפתיה של חוה’לי אחותי רועדות מדי הוציאה את הדברים הקשים האלה, אשר לא לה הם… היא סרה ממני מעט הצדה, כאילו נתביישה. ואני שוקל בינתים בדעתי את כל הענין, ואני מעלה בזכרוני מקרה ידוע בדבר “יהודי טוב”: זה היה לפני כמה זמן, כשבא אותו “יהודי טוב” לעיירה, ופתח פה לאילם. במוצאי שבת קרה הדבר, ואבא, אני זוכר, ישב לסעודת “מלוה מלכה” והיה מדבר אל אמא: “נו-נו?… איזה ‘יהודים טובים’ עכשיו בעולם! מוטב שידע לעיין בדף גמרא…” ושיחה קצרה עברה אז בין אבא ואמא: “בכל זאת, נתת לו שלום בבית המדרש?” “לא נדחקתי בתוך כל החייטים. אחר גמר התפילה.” “אתה יש לך תמיד מידה כזאת – להתגאות!” ומדי זכרי את כל זה יוצא לי ברור, כי כל הענין בדבר “יהודים טובים” הוא עכשיו כמין דבר בטל מן העולם, שאין שכר ועונש צפויים ממנו.
“לפני אבא אין כבר ‘יהודים טובים’…” אומר אני בקיצור לחוה’לי אחותי, מבלי לבאר לה את תכלית מחשבותי.
בינתים בני יוצא ואנחנו שמים את פנינו ללכת יחד. השבילים שבדרך צרים כמדרך כף רגל, ואנחנו הולכים בזה אחרי זה, אף על פי שאני חושד בבני שהוא עושה את עצמו כשוכח, וכי הוא נותן את לבו להפליג ביחידות, בשעה שאני ואחותי נגיע אל ביתנו. ובעוד אני אורב למזימות הלב של בּני, וקול חוה’לי אחותי מעלה את זכר הענין:
“לך אתו מכאן, אם אתה רוצה ללכת, לבל יראו אותך מן הבית.”
ואני עם בּני מפליגים שנינו בלי אומר ודברים… בּני הולך קוממיות ואני צועד אחריו כפוף קומה כמעט, לבי כאילו מהסס בטרם אראה ראיה של ממש את רחוב ברדיטשוב, זה רחוב הכבוד, שבימות הגשמים היו מעלים לפעמים בביתנו את זכרו והיו אומרים: “עכשיו טוב ברחוב ברדיטשוב, שם יש מרצפת אבנים…” וככל אשר נוסיף ללכת, כן אני הולך ונעשה נבוך ודל גם יחד, כיון שאנחנו עוברים את מגרש השוק, ואנכי הנני בן מנקר ותחום החנויות שבעיירה הוא בשבילי מקום מעמסה; כי לו צוּויתי, למשל, בבית ללכת לשם, הייתי מסרב ואומר: “אני מתבייש ללכת לשם…” כשם שבדבר רחוב הערלים, אשר מעבר לנהר, הייתי עונה: “אני ירא ללכת לשם…”
“אתה היית כבר ברחוב ברדיטשוב?” שואל אותי בני, מדי צאתנו מתחום השוק.
“הייתי שם, אני זוכר היטב…אצלכם יש מרצפת אבנים?…”
“רק ברחוב ברדיטשוב יש מרצפת אבנים!” עונה בני בגאוה. אנכי הייתי מוכן לשמוע ממנו מענה דברים כזה, ואני קובל בלבי על גאותו… ובין כה ואנחנו פונים לצאת מהמבוא האחרון של השוק ושמים את פנינו מול רחוב ברדיטשוב. בני מוביל אותי, מתוך גאוה, באמצע הרחוב, אני מציג את רגלי על אבן רחבה, המבצבצת מתוך הבוץ, ומיד אני עומד מלכת ותר בעיני אחרי האבן השניה, הרחוקה ממני והלאה.
“לך ישר,” אומר בני, “אינך יודע אפילו איך שהולכים ברחוב שכזה…”
אך בטרם אעקור את רגלי ללכת אני מעיף את עיני למלוא אורך הרחוב, ומראה עיני שב אלי בדמות בתים מדולדלים שטיח קירותיהם מרוסק והפח של גגותיהם מצהיב כחלודה… ובעוד רגע, כשאני מוגיע את רגלי לקפוץ מאבן אל אבן, אני אומר לבני כמעט מתוך קוצר נשימה, בלי כוונה להרע לו:
“כמעט שיותר טוב ברחוב שלנו…”
“אבל בית של מי יותר יפה?” עונה לי בני שלא מן הענין ומראה לי באצבע על בית בן שתי קומות, הנשקף אלינו מקרוב. “זהו ביתנו!…”
עיני כאילו עייפות מהביט אל הבית המרומם, הנשקף כזר מעל הגבעה העטויה כולה בוץ…ואני אומר בקול גווע:
“לך, תוציא לי את הספר. אני אחכה בחוץ.”
ואולם כשבני נכנס הביתה אני שם את עיני להביט בכל תאות נפשי בבית בעל שתי הקומות, שחברי זה, שאני בז לו מעט בלבי, נכנס לתוכו מתוך הליכה של מרוץ, מבלי לקנח את הערדלים שעל רגליו ליד המעקה הקטן, הצבוע בצבע כתום… וכשאני מביט מתחילה במחצית הבית אשר למטה, שכפי שיש לשער גרים שם הוריו של בני, אני בא לידי קורת רוח, וחוזר ומביט במעקה כתום זה, השונה לגמרי מן המעקה הלבן אשר אצל בית הרופא… לבי אומר לי, כי כך ניחא להם להוריו של בני, שיהא מעקה כזה סמוך אל דירתם, מעקה כתום ובלתי מובדל מרפש הרחוב. בית זה בעל שתי הקומות, שהיה תלוי בו כל ערכו של בני, כאילו ניטל ממנו בבת אחת כל חשיבותו, ואני מרים במנוחה את עיני כלפי מעלה, למען הבט אל הקומה העליונה. שם אני רואה שורה של חלונות מתנוצצים, באמצע תלויה גזוזטרא של ברזל, עשויה מעשה שבכה צבועה ויפה… אני עומד ומסתכל, ובני מוצא אותי כשעיני תלויות מתוך שכחה בקומת המרום של ביתם… הוא מכיר תיכף בהוותי, ומדי מסרו את הספר הקטן הוא אומר במלוא כל גאותו:
“הרופא רוצה לשכור אצלנו את הקומה העליונה!…”
ובפנותו ללכת הוא עוד קורא אחרי:
“מחר תביא לי את הספר! רק ליום אחד אני נותן לך – אתה שומע?…”
סר וזעף אני הולך בדך חזרה, ואנכי דומה בודאי בשעה זו לאבא שלי בעת שהוא שב מבית המקולין וחזות פניו מעידה בו לעין כל כי אחד מן הקצבים פגע שם בכבודו… השמש, המחממת אותי בדרך לכתי, מטילה בי לאות ללא חמדה, ברחוב זה של ברדיטשוב, ואף משהו ממנו, מכל בתיו התפלים, המפולשים ללא גן וגדר, איננו מצטרף לחידוש שביום החמה הראשון, איננו מחולל כל רמז של חמדה בדבר העתיד, גם בדבר עתידי אנכי, הנער אשר לפתע פתאום נעשה עליו רע כל המעשה… היתכן כי הדבר אמנם יקום ויהיה – כי יעבור הרופא לגור בקומה העליונה שבבית הרשיל הקצב? השכל מחייב, כי הדבר יכול להיות חל בקרב הימים – הן עכשיו בין הזמנים…
“הקצבים – ימח שמם!…” אני מדבר אל נפשי בלשון אבא שלי. וכשאני בא הביתה אני מטיל את הספר במקום גלוי, מתוך רפיון ידים של איש שומם… ובעוד אני מתלבט כה וכה בבית, מתוך בטלה של חירות אשר בחול המועד, והנה אבא שב הביתה ומקדים אגב החג את מועד ארוחת הצהרים. אנחנו גומרים לאכול לפני חצות היום, ומתוך סלסולי “הרחמן,” שאבי מסלסל באריכות בשעת ברכת המזון, ניכר לעין כל, כי רוחו טובה עליו וכי דעתו מיושבת לשינה רבה של אחר צהרים. חבוש ירמולקה הוא ניצב לפני ארון הספרים, מגשש בידו על פני השורה העליונה, מקום מנוחתם של הספרים הקטנים, ולסוף הוא נוטל, כרגיל, את ספר “שבילי עולם…” אבא שם את פניו ללכת אל חדר-המיטות (שינה חטופה של חול הוא ישן על ספת העץ שבחדר האוכל), הוא מפהק מעט ונושא את “שבילי עולם” סמוך ללבו… ופתאום, בדרך עברו, הוא נטל מעל הקומודה את הספר הקטן שהבאתי בבוקר. אני נמצא ברגע זה בקירוב-מקום לאבא, ומתוך היסוס-לב כל שהוא אני מביט אל כל אשר הוא עושה…
“זהו שלך?”
“שלי.”
אבא מטיל את ספר “שבילי עולם” על גב הקומודה, מציץ לתוך הספר הקטן של בני, ואומר בקול של מנוחה גמורה:
“אקחנו לעיין בו מעט לפני השינה.”
אבא שוכב, המטה חורקת תחתיו, ולכל חריקה וחריקה הולך וגדל בבית אותו שקט הכפיה השורר אצלנו בשעה שאבא ישן שינה של יום. אנכי יוצא החוצה ועומד לפני פתח הבית, ואני נתון שעה ארוכה להתפעלות רבה של הנאה, כיון שאני מונה מספר לשבילי היובש שנתחדשו מן הבוקר, למקומות הרווחה של הרחוב היבשים כבר בצרוף אחד… “כל כך מהר, בבוקר אחד!” אני הולך ומדבר אל נפשי ומנער לאט לאט את אבק הזעף מעל חושי. ופתאום, במרחק לא רב ממקום עמדי, עובר נער על פני הרחוב, נער בן גילי ההולך לתומו ואינו בורר שבילים. הוא נשקף אלי, אף על פי שאינני מכיר אותו, הוא מרים ידו כנגדי ורומז לי, קורא לי מתוך שריקות פה. ומיד הוא נושא את רגליו לרוץ, כשהוא מתיז התזות משארית הבוץ, והוא נעלם מאחרי קרן הרחוב ומשאיר אותי במבוכה, בתעתועי לב שלא ידעתי כמותם במשך כל החורף הארוך הזה… אני חש פתאום מחדש את הטעם הטוב של משובה, של משחק נערים, והדבר דומה, כי בשעה זו של גמר ילדות נפקחות עיני רוחי לרגע אחד, קצר כמעוף עין, ואני מצר כבר-דעת רב-בינה על חמודות הילדות, אשר עוד מעט ולא תהא לי כל שליטה בהן, אשר עוד מעט וכאחד האנשים הגדולים בשנים ייבצר ממני לתפוס אותן בדמיון. ואני נושא רגלי ורץ אחרי הנער, רץ מתוך קוצר נשימה, בכדי להיצמד בפעם האחרונה אל משְחָקים ואל מְשַחֲקִים.
אני שב הביתה לפנות ערב, בשעה שהמנורה המודלקת מקמצת עדיין בשלהבת, ובבית, השרוי בצללים ובעזובת-עצב של תחילת ערב, אמר הכל ציפיה לשם אבא, העומד לשוב מתפילת מעריב. וכשאני מתכנס לתוך חיק הבית, עיף מעבודת-משחק של שעות רצופות, נהפך עלי מיד עורי, וכראשית דבר אני נזכר בספר הקטן אשר נתן לי היום בני ואשר עלי להשיב אותו מחר בבוקר. אני מחייב את עצמי לעיין בו קצת, בטרם שאבא ישוב הביתה, ואולם אני מחפש זמן רב מבלי למצוא אותו. קול פעמיו של אבא כבר הולך ובא מן המסדרון, ואנכי רק ברגע זה מנחש למצוא את הספר תחת הכר אשר למראשותי המיטה של אבא. ובצאתי מחדר-המיטות והספר נתון בידי, והנה אבא צועד ובא לקראתי…
"כבר חטפת את הספר, חושש אתה שלא יספיק לך הזמן? מטיל בי אבא דברי רמז וכופה אותי לעצור מלכת. אבא איננו מסיר מעלי את עיניו, ואנכי עומד בחשאי והספר רפוי בידי… ופתאום חוטף אבא את הספר מתוך ידי ומגלה את דף השער שלו לאור המנורה.
“שייך לבּני בן צבי ‘הכל שוחט’…,” קורא אבא דברים שבכתב מעל דף השער. “בנו של הרשיל הקצב נותן לך דבר-פיגול כזה?”
לקול המהומה נכנסת אמא מחדר הבישול.
“שלמה, מה זה עלה בדעתך להדריך אותו דוקא לפני ארוחת הערב?…”
“הוא כבר מתחבר אל כל מיני ‘בנים’ של קצבים!” מכריז אבא בקול הולך וזועף.
“הכל לא נאה לך!” מטיחה אמא לעומתו.
חמת אבא גדלה פתאום עד להשחית. הוא מבדר את הספר הקטן ומנדנד אותו בידו עד כדי טרוף הכריכה…
“את לא יודעת מה שכתוב ב’טרף פסול' זה? איזה לץ, ימח שמו, מנבל את פיו בדברי ליצנות, והבחור שלי צריך לקרוא את זה, שני חדשים לפני הבר-מצוה שלו, הביטי על זה – פיגול הוא מהביט עליו!…”
ושוב אבא מנדנד את הספר הקטן עד כדי טרוף כל העלים.
“מה אתה עושה?! זה לא שלי!” פורץ מפי קול צעקה.
“הרפה ממנו, שלמה,” מנסה אמא דרך פיוס, “וכי מה כתוב שם? עכשיו זמן כזה… אצל משה-בּר הדיין יש בן המגלח את זקנו, והוא אוכל אתו אל שולחן אחד.”
“וכי באה את ללמד אותי?… אצל משה-בר הדיין מותר ואצלי אסור! הבחור שלי לא ילד בחברת נערי קצבים!”
אנכי מרגיש, כי מכיון שהספר שייך לבן קצבים, הרי זה בעיקר גורם לאבא שיכעס עד להשחית… ובעוד אני שוקל בחפזון את דעתי, בכדי למצוא אמתלא בנוגע לענין זה, והנה אמא רואה פתאום צורך בדבר להזכיר לאבא עוונות:
“שוב קצבים! זה אסונך שאתה מתגרה תמיד בקצבים!”
רק סיימה אמא את דבריה, ואבא חובט את הספר כלפי הרצפה. הוא מתחיל דורס אותו ברגליו, ושצף דברים הולך וניתז מפיו:
“הנה לך! תדע לקחת ספרים מבני קצבים!”
"מה עשית?! אוי!… אוי!… " פורץ מפי קול יללה וזעקה גם יחד.
ואני מתפרץ ובורח מן הבית, ובחצר אני רץ אגב בכי עד לקרן זוית מרוחקה ואפלה. ושם אני כובש את פני בגדר הכלונסאות, הטחובה מטל לילה, דמעותי שוטפות אל רכרוכית העץ המוחלדת, ולבי כמו מתהפך בקרבי מרגע לרגע, כאילו הוא נישא על נחשול גדול של מרירות. מה זה עשו לי, למה זה עשו לי כדבר הזה? אבא בעצמו עיין בספר לפני השינה, הטיל אותו למראשותיו, תחת הכר… מי שמע כזאת בזמן הזה? בנו של משה-בר הדיין מגלח את זקנו, ולי אסור לקחת ביד ספר קטן? אבא בעצמו קורא כל ימיו ב“שבילי עולם”… זה מותר? ולאט לאט, כשכל מעיני נתונים להרהורי עלבון אלה, הולך ונסתם מקור דמעותי, ואני נקפא על עמדי מתוך מראה נפש ממושך, המוצף מתמונות רבות ושונות. לפני עיני רוחי קמה בבת אחת דמותה של כל העיירה. המלאה פידז’קים, זקנים מגולחים, אקסטרנים; הנה “רחוב הקומיסרים,” במקום שבשבת לפנות ערב, בשעת הטיול, מתמרה פה ושם רצועת עשן של סיגרה מעושנה מבעד יום; הנה ה“קלויז” של החסידים, ואבא שלי בעצמו, כנוח עליו הרוח בשעת סעודה של שבת, הולך ומונה כלאחד יד את כל קופות השרצים התלויות להם מאחריהם, לחסידי סדיגורה הללו: בנו של זה נשתמד, בכדי להיות לדוקטור, בנו של הלז הוא תיש זקן, השם ימים כלילות לשחק בקלפים, וכולם כלותיהם יוצאות גלויות שער, נערותיהם אינן מרוצות מחתן שיש לו חתימת-פאה; והנה גם “היהודים הטובים” הנכנסים אל העיירה, שבדבר ה“שולחן” שלהם, הנערך בבית מדרש דל שבדלים, דרכו של אבא שלי להפטיר כלאחר יד: “זהו עסק בשביל עם-הארץ!…” – ולמראה זה של העיירה, ההולך ומתואר בדמיוני, מתמלא לבי רגש של עלבון לאין קץ. דומה לי, כי רק עלי הוטל הגורל הרע הזה – להיות אחרון באחרונים לשם קבלת עונש, להיות אחד ומיוחד הנושא עוון בעד דבר אשר לא יכירנו עוד מקומו… כעין עוית של חרון אף אוחזת בי, זוקפת את קומתי אל על, למול השמים, כאילו אני דורש משם את פשר העוול אשר נעשה לי ללא צידוק דין, ללא אח לצרה בכל העיירה הזאת, במקום שאין אב מקנא יותר למעשי בנים! ואני עומד ומביט אל השמים, ומסביבי אוויר לילה רך וצח, הכוכבים מתנוצצים בנועם ראשון של שעת האביב הראשונה, וכל העולם מלא חמימות טובה ושקטה, כאילו כבר באה עד הלום נשימת יום המחרת, העתיד להיות יום חמה כהלכתו… ולמול העולם הטוב הזה, שאני שרוי עתה בחיקו כה זה וספוג עוול ואסון, נקוות לתוך עיני דמעות חדשות, ואני פותח את פי באלה ובשבועה: אני נשבע… בכוכבים הנשקפים ממרום, כי לעולם ועד לא אסלח לו (ל“אבא שלי,” אני גומר עצמי, בלי מלים)… עוד יבוא יום ונקום אקום בו (ב“אבא שלי,” אני גומר בפני עצמי, בלי מלים)…
ואני שוהה עוד רגעים אחדים, וליל האביב החם, הרך והמרכך, סופג בחשאי מתוך נפשי את שארית הילדות שבקרבי, ואחר כך אני נכנס הביתה, כשאני זועף ומבוגר, ובלבי שמורה החלטה: לא ללכת מחר אל הרופא… בבוקר, כפי ששיערתי עוד אמש בעמדי בחוץ עלוב ואומלל, קם להיות יום להפליא, בלי חתימת ענן ועם חמימות אביב גמורה. חוה’לי אחותי תובעת אותי לשם הליכה אל הרופא, ואולם כשהיא מציצה בפני היא נרתעת בלי משים לאחור וממלמלת מתוך בהלה כמעט:
“וכי אתה פוחד כל כך מפני בֶּנִי, תתן לו איז דבר במקום הספר שנקרע.” אין אני פוחד כל כך מפני בני, אבל אני קץ בהליכה זו של יום יום, היא נדמית לי עכשיו כמעשה ילדות. ואני אומר בקול זועף:
“את לכי לך אל הרופא. אני אקנה אבן כחולה ובעצמי אמשח לי את העינים. כבר אינני ילד קטן!…”
וכל אותו שבוע אני שרוי ברוגז כלפי אבא. הימים ימי חול-המועד ואין אני יושב לפניו כתלמיד ללמוד גמרא, על כן אין דבר גורם שאשא אליו עין… רק בשבת שבאחרון לחג בשעת הסעודה אני מגלה בלי משים את פני כנגד אבא, כיון שהוא הולך ומסביר דברים שאני זקוק להם יותר מאחרים:
“הוא ניגש אלי אחרי התפילה, הרשיל הקצב, והגיד לי ‘שבתא טבא’… הוא בא לספר לי, כי זכה במציאה…”
“מה נקרא אצלו ‘מציאה’?” שואלת אמא.
“הרופא עבר אל דירתו שבקומה העליונה.”
רגע שוררת דממה בין המסובים מסביב לשולחן השבת שלנו. לכל אחד כאילו צר מעט על זה שהרופא יצא מן המקום הקרוב אל תחום הרחוב שלנו; אמא חוזרת ושואלת במרירות כל שהיא:
“אולי תגיד לי, למה זה היה צריך לעקור לשם את דירתו?”
“זהו מה שאני מבין,” עונה אבא ומחליק את זקנו, “הלא הוא רופא בא בשנים, וכי זה דבר קטן? היזכרי-נא: כשפסקנו לאכול מזונות על שולחן אבא, עליו השלום, נחשב כבר הרופא בעיר לראש וראשון. יש מידה לכל: זוכר אני, שלפנים היה נוהג ללכת ברגל לכל חולה, עכשיו די לו אם יהיה ביכלתו לנסוע מרחוב ברדיטשוב. משם קרוב לכל מקום.”
“לזה בינתים, עומד מזלו,” אומרת אמא אגב אנחה של קנאה.
“הנה זה מה שאגיד לך, אם את רוצה,” עונה אבא אגב הנמכת הקול, “אין מה לקנא בו, בגלל השכן החדש: הרופא שהילדים הולכים אליו, עלול בכל יום לעצום עין. זה לא כבר ראיתי אותו בעגלה, הוא נענע לי בראשו, פניו של בר-מינן נאים יותר…”
“איך שיהיה – השמעת פעם שרופא לא ישלם שכר דירה?”
“במה דברים אמורים!… משל למה הדבר דומה בנידון דנן? רופא שכל ימיו מכתת את רגליו לכל מקום שקוראים אותו, שמשלם בעצמו שכר-עגלה, וביום ובלילה, שאינו שואל ואינו דורש…, מותר לך להאמין, שיודע אנכי מה שיש לשער: אף אסימון לא ישאר, כשיעצום עין.”
“הן יש לו בן,” מנסה אמא להוסיף משלה.
אבא בא סוף סוף לידי רוגז:
“הבן?… תיש זקן, שרוצה – המבינה את: שרוצה לפתוח כאן בית-רפואות חדש! כך הם אומרים…”
חוה’לי היתה אצלו, לפני ימים מספר," – מסיימת אמא בדיבור אחרון.
אבא מרים את עיניו כנגד חוה’לי.
“הוא משח לי את העינים,” – אומרת חוה’לי בתמימות.
אבא כאילו שקוע רגע בהרהורים, ואחר כך הוא אומר:
“לכי לעת עתה אל הרופא, גם לרחוב ברדיטשוב את יכולה ללכת…”
וחוה’לי אחותי הולכת לרחוב ברדיטשוב, לא יום ביומו, רק פעם בפעם, מדי עלות זכר הדבר מן הבוקר. לפנים, בעוד גם אנכי הולך אל הרופא ודרך ההליכה עדיין קרובה, היה כל הרוצה רואה בעינינו האדומות ויודע לנחש אם נעשה בהן מעשה הריפוי… עכשיו, כשחוה’לי מבוששת מדי פעם לשוב, מקדמת אמא תמיד את פניה בשאלת-דברים:
“היום משח לך את העינים?”
ופעם אחת אני שומע בענות חוה’לי אחותי:
“לא ראיתי כלל את הרופא! חכיתי אף חכיתי!…”
אני ממהר לגשת אל חוה’לי אחותי:
“לא ראית כלל את הרופא?”
חוה’לי מנענעת בראשה.
“אם את רוצה,” – אומר אנכי אחרי הרהור של רגע, “שאלי מחר את בּני. את יכולה לפתוח את הדלת למטה, אז תראי אותו. אינך מתביישת?”
“אני לא אלך מחר,” עונה חוה’לי אחותי.
“מדוע?” מתמלא אנכי בן-רגע רוגז.
“הבית שם ריק, רק אנכי לבדי עמדתי שם.”
ואף חוה’לי חדלה ללכת אל הרופא. ימים חוזרים ועוברים, ואנכי מושח בכל בוקר את עיניה של חוה’לי אחותי. אין יום נוהג כסדרו אלא לאחר שאמא תובעת אותי בשאלה: “הכבר משחת לחוה’לי את העינים?…” רק לאחר זה מתחילה אמא מקלפת תפוחי אדמה בשביל תבשיל, וחוה’לי מנערת את הכסת הגדולה שעל גב מיטת אבא, ואז מתכונן גם אנכי למשוח את עיני, כשאני מזדקף על בהונות רגלי למול המראה הירוקה, התלויה על גב הקיר, הופך עפעף ראשון ומנקד באבן הכחולה על גב הבשר החי ועושה כמעשה הריפוי הזה גם לעפעף השני… לפני המראה אני שוהה רגעים ארוכים, ויש שידי הרועדת מטה את האבן החריפה על פני האישון שבעצם העין, ואז אני מבהיל בזעקת כאב את אמא מן המטבח, ואמא בכל פעם, בעמדה על אסוני, מוציאה מפיה דברי-הבטחה: “צריך לקנות בשבילך מראה קטנה – וחדלת מצרוב את העינים!…”
ואולם תקופות קיץ עוברות האחת אחרי השניה, וההבטחה בדבר המראה הקטנה אינה מתקיימת – גם באותו יום של היריד, כשאהלים מוקמים בכל תחום הרחוב שלנו, ומחלון חדר הבישול רואים שתי וערב של מראות קטנות המיתמרות אגב צפיפות-מקום האחת על גב השניה. אף באותו יום של היריד שבה אמא במחצית הסל, וכשהיא מנערת את קנין היום היא מתברכת בדבר שעתיד לבוא: “הלואי שנגיע כבר לימים שיהיו דובדבנים! הקישואים כבר יצאו מאף הילדים!…” – תקופות-קיץ חוזרות ועוברות האחת אחרי השניה, ואמא מיחלת כבר לברכה חדשה: “הלואי שנזכה כבר לראות תפוח ואגס! וכי דובדבן יש בו ממש?…” ואנכי, עם רבות הקיץ, נעשה רגיל לשממון כבד ומוזר. דומה לי, שאני שרוי בעולם שאינו שלי. בקיץ ממושך זה שלאחר בר-מצוה. כשאני מגלה בכל בוקר את בשר אזרועי, לשם הנחת תפילין, מתוך רגש תפל של אחריות, ואני הולך סובב את החדר הצר, ההומה מזבובים, כשראשי מעוטר ב“של ראש,” שפתי לוחשות תפילה שבעל פה ועיני כבושות בקרקע, כשאני נתקל בחוה’לי אחותי… בוש אבוש משום מה בפני חוה’לי אחותי, כשאני צריך לעמוד אל הקיר לשם “שמונה עשרה!” הימים חמים וארוכים, ולבי מלא אד חם של מאוויים סתומים, אינני יודע להשיח לנפשי את הדבר אשר אתאוו לו, רק יש אשר תשוקה מפורשת אחת תשים מחנק לגרוני: מי יתן לי מראה!… פעמים אין מספר אני מכין במוחי דברים מכוונים כלפי אבא, פעם אני רוצה להתחטא כמו ילד: “אבא, תן לי שלוש אגורות בשביל מראה – שאל את פי אמא!…” ופעם אני מוכן ומזומן להטיח כלפי אבא דברים פשוטים, כרגיל בין אנשים: “צריך לקנות מראה קטנה – אמא שוכחת לקנות…” אך גם מזה ומזה אני מניח את ידי, כיון שאני שרוי עדיין ברוגז כלפי אבא, מאותו ערב שבו קרע לי את הספר. ואולם אני משתוקק כל כך שתהא מראה ברשותי. עד שאני שב למעשה ילדות ומוציא בהונאה מידי ילד חתיכה של מראה, רבת קצוות ומחוקת צבע, וחתיכת זכוכית זו דוקרת את בשר רגלי, כשהיא שמורה אתי בכיס מן הבוקר ועד הערב… ומאז איני זקוק יותר למראה הירוקה שעל גב הקיר, שבר הזכוכית מוצג מדי בוקר בקרן זוית שעל גב משקוף החלון, ואני עושה לעצמי מעשה הריפוי, בכוונה וביחודות גמורה, מתוך צירוף כל החושים… אני עומד עכשיו יותר ויותר על הליקוי שבעיני, פעם בפעם אני מוציא גלגול של מראה זה שבכיסי, ואני מסתכל בעיון רב בדמות עיני; ויש שאיני מתאפק ושואל את חוה’לי אחותי:
“חוה’לי, הגידי, האין עיני נעשות צרות יותר?…”
ואני מחכה מתוך קוצר נשימה למענה אשר תען חוה’לי אחותי. הייתי רוצה כל כך שיהיו לי עינים פקוחות לרווחה! או לוּ יכולתי, למצער, ללכת אל הרופא כאשר הלכתי. ולבי מתחמץ בקרבי, מדי זכרי את אשר אוּנה לי. למה נסבו עלי המקרים, על מה ומדוע? וכי הייתי צריך לבּני, וכי היה לי צורך בספרו, באגד-עלים זה ששוה חצי פרוטה? אני שואל עכשיו כמה וכמה ספרים מנערים אחרים; בשבת אחרונה זו, בשעת השקט שלאחרי צהרים, קראתי את “קבורת חמור” מראש ועד סוף, וגמר קריאתי חל בשעה שאבא אף הוא ישב אל קצה השולחן, ובקול ניחר שלאחרי שינה שלח צו לחוה’לי אחותי: “הגישי לי כוס מים עם חתיכת עוגה, והביאי לי את ‘שבילי עולם’…” כך הוא דרכו של אבא, לטעום דבר-מה לאחר שינה, והוא איננו משנה מהרגל של שנים; רק בנוגע אלי הוא מתאפק, לאחר שנעשיתי בר-מצוה ואני שרוי כל היום בבית. רק יש שהוא אומר לי כלאחר יד:
"אולי די יהיה לך לרבוץ על הספרים שלך? אולי כבר תפתח את הגמרא?
ואולם הדברים עוברים ממני והלאה, כיון שברור לי, כי תוכחה זו אינה עלולה לגרור אחריה כל מעשה של כפיה. אין עכשיו דרכו של עולם בכך! מה שעבר לפנים, בהיקרע הספר שלי, נראה לי מובן ובלתי מובן כאחד. דומה לי, כי אני הייתי האחרון לגזירה רעה, כי מזלי הרע גרם לי, שתהא ניתכת עלי טיפה אחרונה של מורא-אב זה, שאין לו יותר שליטה בעולם… ואולם בין כה וכה ואני מזלזל עכשיו בגלוי בגמרא הפתוחה לפני, כיון שאני מטה את פני ממנה והלאה, וכל רואני יגיד כי אני חושב מחשבות שלא מן הענין. ואמא יש שהיא עוברת על ידי ומגידה לי בקול של מוסר קל מן הקל:
“וכי כך אתה לומד?”
ואף לי קל לתרץ לה:
“כואבות לי העינים…”
ולאבא אינני עונה, כשהוא פונה אלי בתוכחת דברים כזאת… זמן זה שאני שוהה על הגמרא איננו כלל בגדר של לימוד, פעם בפעם אני מוציא מכיסי את חתיכת המראה, משים לה את הגמרא למשען, ויושב שעה ארוכה. וברגעים כאלה אני בא לידי געגועים של הזיה, על עיני הלקויות ועל הרופא אשר המקרה גדר בעדי מלכת אליו. אני ידוע היטב, כי עד עולם לא תדרוך כף רגלי בבית הרופא הטוב הזה, שהיה מזומן לרפא אותי עד עת קץ, ואף על פי כן אני הוזה בדבר מעשה פלא אשר יביאני לפניו, לפני הרופא, לפתע פתאום והנה כסף בידי, ואני הולך לאותו הבית אשר ברחוב ברדיטשוב… מתחילה אני מחכה באולם (בודאי גם שם הכל כמו בבית הקודם של הרופא), ואחר כך אני נכנס אל החדר השני… הרופא מביט בי, מכיר ואינו מכיר אותי.
“כבודו אינו מכיר אותי?” אתה בנו של… המנקר? – – ואולי כך יגיד:
“זכור אני, שהיית הולך ונכנס אלי כל ימי החורף.” לא ניחא לי עכשיו, כשמזכירים לפני את שם “המנקר”. “מסתמא באת בשל העינים?” “בשל העינים, הבאתי כסף, בעד זה שהלכתי קודם, ואשלם בכל שבוע…” “חי-חי-חי!… אביך (המנקר) התעשר פתאום!…” הרופא צוחק כנגדי, ובשר הלסתות של פניו מזדעזע הנה והנה. הוא בודאי נזדקן עוד יותר, כמעט חצי שנה עברה מעת שחדלתי ללכת אל הרופא.
כי הנה הקיץ כבר הולך ונגמר, אמא מסיחה בשבח האבטיחים הקרובים לבוא:
“הלואי שנזכה כבר לראות בשוק תל אבטיחים! חתיכת אבטיח עם לחם יש בה נתינה בשביל ילד…” אבא, בשעת הסעודה של שבת, מספר גם לנו מה שנעשה לו מחוּור מתוך שיחות שבבית המדרש:
“השנה יהיו אצלנו שרפות. הם אומרים, כי הטבק עלה השנה יפה…” ואף אנכי מבין בלי פירושים, כי הטבק של אשתקד צפוי להפסד-מחירים, ואין לו תקנה אלא בדליקה. והנה ניתן אות ראשון: בעצם הבוקר, בשעה שאין עין נתונה לסימן עשן שבשמים, והצופה, המהלך על פני מגדל-העליה של מכבי-האש, דרכו להסיח בשעה זו את עיניו ממראה שחקים, אז יראה מי שהוא מביט לתומו והנה כעין קומץ עשן ניתז באפסי מרחקים, ואחריו עוד שני ושלישי, ולאט לאט וקצה השמים אשר במקום העשן נעשים כתמים כתמים ממראה צהוב, והאש אינה עולה, והעין מביטה מבלי לשבוע… צלצול הפעמונים של מכבי-האש מאחר עד לאחר ציפיה של יאוש, ואיש לאיש מדבר על המאורע רק אגב חידוש של דליקה ראשונה.
“אצל מי בוער הטבק?”
“אצל אהרן, חתנו של משה ליבּ.”
“אולי טעות בידך? חתנו של משה ליב איננו כל עכשיו בעיר!”
“היא הנותנת! כך דרכם של אלה הסמוכים על שולחן חותנם – הם פוחדים מפני דליקה ראשונה…”
וחדלים לדבר על דבר הדליקה הראשונה, כיון שאחריה נופלת גם דליקה שניה, גם שלישית… בינתים יש אשר יבער במרחקים גם דיש של בן-ערלים, מכבי-האש יוצאים מיד דחופים בעגלותיהם, דוהרים מרחוב לרחוב, מגיעים לקצה העיירה ושואלים מפי עובר וצופה: איה מקום הדליקה? ועוד מעט והם שבים, כשפעמוני סוסיהם מצלצלים בצלצול כבוש, כמו מתוך בושה, ומפתח בית לפתח בית מספרת אשה לרעותה: “דומה שהשריפה היא בריחוק מקום, הם מתעצלים לנסוע לשם!…” ואמנם כן הדבר: הלילות הולכים וגדולים, עמל ליל וליל מתרחש לבוא על מכבי-האש, והם חדלים לשמור את עתם… ואז יש שמגיע התור גם לבית של יהודי, והוא עולה באש בעצם העיירה, כשהפעמונים מצלצלים בקול ענות והמון-עם דוהר ורץ מכל הרחובות. בראשונה רצים נושאי הסבל, ואתם ינהרו גם חבר הנערים, אלה שאינה להם המקרה להיות שרויים בשעה זו של לילה על גבי החול שברחובות הרחבים; אחריהם יוצא ברגל מתונה מישהו מבעלי המלאכה, כשהוא מהסס בלכתו ומצפה לראות לאן פני השריפה מועדות. ועדיין הכל מתנהג כשורה, בירמולקות של שינה וידיהם סוככות בחצי עגול על גבי העינים, בכדי להיטיב נחש את מקום הדליקה, ופעם בפעם הם שולחים את לשונם לתוך עלטת הלילה המלאה קורי זוהר אדמדם:
“איפה זה?”
“מי זה בוער?”
“זה לא ברחוב ברדיטשוב?”
ופעם בפעם בא קול מענה ממי שהוא נחפז לעבור… ואולם יש שפתאום ישמע קול זעקה מפי אשה העוברת במרוצה:
“אוי!… אבוי!… הצילו!…”
"מה זה? מה? מי זה?…: יחרדו בבת אחת קולות מעל גב מעקות הבתים.
“אוי ואבוי!…” ישמע עוד הפעם קול הזעקה, “אומרים שבוער אצל בית הדודה שלי!…”
ושאון רגלים זה של אשה הנחשלת תוך כדי תחילת ריצה הולך ונאלם לאט לאט… הצופים על מעקות הבתים נשארים זמן מה שרויים בחרדה אילמת, הידים נשענות בלי חמדה אל מקלעת המעקות, העינים מוסבות בלי משים אל מעשה העץ של בית הנחלה, והוא נראה כמסוס תפל, כדבר-מה שנידון לכליה, לאור האדמדם של הדליקה ההולך ורועף בלי חשׂך… ואז יש שמי שהוא מבעלי הבתים מפליט בתרעומה כלפי מי שהוא הניצב על מעקה בית אשר מנגד:
“עדיין אינם נוסעים, מכבי-האש שלנו!”
מכבי-האש אינם נוסעים עדייין… על כן גדול כל כך הענין לרוץ למקום הדליקה ולהידחק שם בין המון אדם רב, לתועפות המדורה השולחת את ראשה מאמצע הגג ומאריכה לשונות דרך חלונות בעלי-מום. ראשי הסוסים הגדולים והמופלאים של מכבי-האש טרם ישתערו על מקום האוסף הרב, ובינתים אין נוגש ואין נותן צו. יהודים מטפסים על גגות הבתים הסמוכים, וכשהם פורשים שם שקים שרויים במים הם נראים בדמות יהודים חדשים, מראה קפוטותיהם, המתבדרות בשעה זו ברוח, גורם לך כעין בושה… קול זעקת הנשים מחריד לב ונראה בכל זאת מהלך בד בבד עם קדרות העשן המיתמר. מתוך הבית הבוער, העומד עדיין כולו על תלו, ניתזים זיקים קלילים ועליזים, כל העינים נוהרות אחריהם עד למרומי מעלה, ואתה עומד בנחת, מתוך תחילת ציפיה שלעומת מעשה רב…אתה עוקר את רגליך ממקום למקום, אנשים חדשים נוהרים מפה ומשם ומתכנסים לתוך הנהרה האדומה המרחפת על הכל; ולעומת כל הכבודה הגדולה הזאת יש שמי שהוא, המאחר לבוא, בא לידי בלבול הדעת ומוציא מפיו שאלה של אוולת:
“מה כאן?…”
“מצילים!…” עונה מי שהוא קצרות.
אך הנה נשמע מרחוק קול דהרות אבירים… מסגרת הטף החיצונית נמוגה כרגע, אחרי כן מגיע דבר-האזהרה: “הם נוסעים!” עד לאזני הנערים, שפניהם הולכים ונצרבים לנוכח עצם הלהבה… הכבודה אשר למכבי-האש מתפשטת במלוא המקום, ובטרם תבקש לך מדרך כף רגל, והנה השוטר הזקן, ההולך כפוף, מדדה הנה והנה ושולח לפניו את נדן החרב הארוכה, המקשקשת מתוך כל השאון הרב אשר מסביב. ציפית הנחת כבר נשבתה, ואם אתה נער רגיל אצל דליקות אז אתה יודע ברור, כי אין שווה לך יותר לעשות מעשה נערות ולהימלט פעם בפעם אגב קפיצה מאצל נדן החרב של השוטר. וכי איזה בית מפקיר יהודי לדליקה? מכבי-האש מניפים עליו גרזן – ואיננו. ובלכת צלם הבית הלוך והימחות, אז יש שקול זעקת הנשים, אשר למשפחת הבוער, יהפוך פתאום קול בכי, קול-ספוד מר ומייבב המגרש את האדם מתוך ארבע אמותיו… והנה כבר יהודים הולכים ומסתלקים ממקום המעשה, ובדרך חזרה הם מפנים מרגע לרגע את ראשיהם, ואחד לאחד אומר בהלצה של עצב:
“לא כדאי יותר להביט – הוא יעשן עד הבוקר…”
ויהודים, עיפים לשינה, מסיימים באזכרה של שריפות גדולות. איזו דליקות נפלו השנה? אשתקד, כשנפלה דליקה בבית הטחנה החדשה… אברך אחד מתהלל:
"אשתקד, כשנפלה השריפה הגדולה, הכרתי תיכף… על פי צלצול הפעמון. עקרתי את עצמי מעל הכסא ואמרתי לחותן שלי: ‘חותני! הטחנה בוערת!’ "
“איך זה הכרת, כי דוקא הטחנה היא הבוערת?” טופל מי שהוא על האברך שאלת הלצה.
“וכי מה היה יכול לבעור, אם לא הטחנה? הן הכרתי שנפלה דליקה הגונה.”
“מה שייך – דליקה הגונה? ולו בער, למשל ביתו של הרשיל הקצב… הרי לך בית חומה, שתי קומות.”
“וכי הבריות משיחין בו, בהרשיל הקצב?”
השאלה נאמרת בלחש, בני החבורה גוחנים רגע מתוך כובד ראש האחד כלפי השני.
“הענין הוא כך… על פי יושר היה זה צריך לבעור עוד אשתקד.”
“ובכן – הדבר דומה, כי הקיץ נשאר כאן בלי בית-חומה…” מנסה אחד להתלוצץ. ואותו יהודי, שטפל בראשונה דברים על האברך, מסיים בבדיחה גמורה:
“כשתשמע את צלצול הפעמון הגדול, אז תגיד לחותנך: הנה זה בוער בית החומה הגדול של הרשיל הקצב!…”
ואנכי, מאותו הערב שקלטתי דברים מפי יהודים שבים מן הדליקה, שומר בלבי את דבר הפעמון הגדול… והנה הוא בא, קול צלצול הפעמון הגדול. השעה כבר מאוחרת, אבא יוצא לבדוק את בריח הדלת החיצונית, ואנכי, שלבי חדר להיות גס באבא שלי, הנני עומד נשען אל משכבי ועושה את עצמי כחולץ את הנעלים מעל רגלי… והנה קול צלצול נופל באוויר, גלי-גלים ממלאים לרגע את אזני, והקול הולך ונמוג, ורק שמשות החלון, הסמוך אל משכבי, רועדים עדיין ברעד חרישי. והנה עוד הפעם קול הפעמון, קול אדיר וחזק.
“שוב דליקה!” אומר אבא ונוטל מכיסו את המטפחת האדומה, בכדי להגן על צוארו מפני הקרירות השכיחה עכשיו בחוץ. אף אנכי יוצא אחריו ומפנה את עצמי לעבר רחוב ברדיטשוב…
“דליקה גדולה… וגם קרובה!” אומר אבא כשהוא נסוג צעד אחרי צעד לאמצע הרחוב, בכדי להיטיב ראות את קשת העשן המתרוממת מעל לבתים. קולו מרטט מתוך אימה, זו האימה השגורה בעיירה בשעה שנופלת דליקה, והמהומה, המלוה אותה, טרם קמה להיות.
“זה בוער בית החומה של הרשיל הקצב!…” - רוצה אנכי להוציא מלים בפני אבא שלי, ואולם במקום זה אני נושא את רגלי לרוץ.
“לאן אתה רץ?… שוב תיכף ומיד!…”
ואולם עוד מעט ואני מחוץ לגערת אבא שלי, ואנכי רץ ועובר בין שורות הבתים של הרחוב שלנו, במקום שאני צד מרגע לרגע בראיה דמות בודדה של יהודי הצועד ועובר את סף ביתו, מרים את שבט זקנו כלפי הרקיע וידו האחת אוחזת עדיין במשקוף הדלת – מתוך טמטום החושים שלפני שינה. ואני מסב כבר את עצמי הצדה ורץ על פני מגרש השוק, מקום החנויות הסגורות שאין מתוכן מוצא לאדם, לבן אדם שיצטרף אלי וירוץ אתי למקום הדליקה. דומה הדבר, כי אנכי רץ הראשון למקום הדליקה! ובעודני על מגרש השוק השומם, ואני שומע כבר כקול נפץ אש, זיקים עפים במרומי על מעל לראשי, והלמות לבי הולכת וגדולה: “השריפה היא ברחוב ברדיטשוב, השריפה היא ברחוב ברדיטשוב!” ואני רץ כחץ מקשת, עוד מעט ואני ברחוב ברדיטשוב, ונגד עיני קמה מיד צורת הדליקה, אשר תימרות עשנה מתאבכות ממרום בית בעל שתי קומות… ומכאן ואילך יש שאני רץ מתוך קוצר נשימה, ויש שיאחזני פיק ברכים ואני מדדה עקלקלות, כשכגניחה אחרי גניחה יוצאות מתוך מחנק גרוני: “אוי!.. אויה!…” כאשה מצרה בשעת דליקה.
וכשאני מתקרב אל הבית הבוער, אינני מתכנס מיד לתוך תחום הדליקה, במקום שצובאים לעת עתה רק בני אדם יושבי ברחוב ברדיטשוב… אני שוהה מעט מעבר הרחוב השני ועיני, כרגיל תרה מתחילה אחרי דמות הנערים, ומיד אני מתבונן בהם, בנערים שבמקום הזה, כולם חבושים כובעים לראשיהם (אנכי חבוש כובע עם מצחיה, כדרך נערי הסימטאות), והם דומים כולם למשרתים עולי ימים המשמשים בחנויות שבשוק… ומראה הנערים בני הנכר האלה, השקטים על עמדם ומשיחים זה למול זה דברי הלצה, מעורר את חושי ומביאני לידי תקיפות הדעת, ואני נזכר כרגע כי רע עלי כל מעשה הדליקה הזאת. בקפיצה אחת אני ממהר ונדחק אל מקום הטירוף של הערבוביה, החוסה בעלטת העשן, וכשערימה של כלי בית שמה לבסוף מעצור ללכתי, אני נתקל בנער הניצב נכון על מקומו…
“בּני!” פורץ בלי משים מפי קול קריאה. ואחר כך אני מביט בו ורואה אותו כשהוא חבוש לראשו כובע גבוה, אשר הפתיל היורד ממנו, קשור אל הכפתור העליון של המעיל… בידו של בּני מקל דק בעל גולגולת.
“הוא יצא מן הבית עם המקל שלו!…” - יש סיפק בידי להרהר בפני עצמי, עד שבני פונה אלי ואומר:
“עמוד אצלי, אני שומר על הכלים!”
“הבית שלכם בוער?”
“במפנים, למעלה, עוד לא בוער – איפה הספר שנתתי לך?”
“איש משוגע אתה, בחיי! – למעלה עוד לא בוער?”
“ישנם כל הספרים שלי, הוצאתי אותם בארגז – אתה יודע לקחת ולא להשיב.”
“מתי יצא מכאן הדוקטור הגר אצלכם למעלה?”
“עוד מעט תראה כשיוציאו את הדוקטור!”
חלחלה אוחזת אותי, רגלי נסוגות בלי משים לאחור.
“ראה נא, הוא פוחד! הבית שלנו הוא בית חומה, הוא לא יפול. רק עשן יוצא לעת עתה.”
“מה אתה אומר: הדוקטור –?”
“וכי אינך רואה – שברו את הדלת. רק בנו שם למעלה, ושפחה. מלבישים אותו.”
“מי זה צועק?”
“זה אבא שלי, אבא צועק שיוציאו אותו. ראה, אבא עולה למעלה.”
“זה אבא שלך? – כמה אנשים עומדים על המדרגות! איך יוציאו את הדוקטור?”
“ישאו אותו בידים. הוא אינו יכול ללכת בעצמו, הן הוא חולה. הבט, הבט! מובילים אותו!”
“מה אתה שמח כל כך? – – כך נאה לו לדוקטור, בעבור זה שגר אצלכם בשכנות!”
“הנה, הנה! הבט! הוא הולך קצת ברגלים! אבא מחזיק אותו תחת זרוע היד, והבן שלו גם כן מחזיק אותו! הדוקטור הוא בלי כובע לראשו!”
בחיי, שכך נאה לו! בעבור זה נאה שהיה גר אצלכם בדירה!"
“ראה נא, הדוקטור משח לו פעם את העינים! אותי היה מרפא שתי שנים! עוד בשבוע שעבר משח לי את העינים!”
“בעבור זה! כך נאה לו!”
“ראה-נא, – בכה מעט!”
מחנק של דמעות עמד בגרוני, ואינו עולה ואינו יורד…
“הא לך!…” וברגלי אני שולח בבּני חביטה גדולה, ובורח. הוא איננו רודף אחרי, הוא שומר את הכלים. ואני לבי הולך ומתרומם לבלי שיעור, ואני נדחק אל בין אנשי הלוויה אשר עם הדוקטור, ההולך הלוך והינשא בזרועות אנשים. ובעוד אני נמצא בריחוק מקום והנה כל התהלוכה נעצרת על דרכה.
“קחו אותו מפה! זיקים נופלים על הראש!”
“איננו הולך – עמד!”
הדוקטור אומר דבר-מה!"
“מה? מה הוא אומר?”
“וכי אפשר לשמוע מה שמדברים, במהומה כזאת! מכבי האש כבר באים!”
“איננו הולך? ובנו – מה הוא מחריש? – כופין אותו שילך!”
“סורו מפה, גזלנים! הן הוא מגיד איזה דבר!”
"כולם צועקים – אומרים שהוא מצוה להוביל אותו ל’ביקור-חולים' –!…:
“להוביל אותו ל’ביקור חולים'? דעתו נתבלבלה מפני הדליקה!”
“וכי הדבר תמוה? זקן מופלג, באמצע הלילה! לאן אתה נדחף, נער? נער בוכה! מה אתה בוכה, נער?”
"של-מי הוא? – – "
בת-ישראל
מאתיעקב שטיינברג
א
ביום קור לוהט, למועד שבת של חנוכה, הביא זליג אל העיירה את אשתו אשר נשא – בת ישראל מאירה, אשר עיניה היו אפורות ועל לחייה היה שפוך אודם רך. זליג, שיש לו חנות של מכולת בטבור השוק, קרא אליו רבים מבני-עדתו לקידוש של קבלת-פנים, ועוד בשבת הראשונה לא מצאה האשה הצעירה חן בעיני נשי המקום – בגלל חיוך שפתיה ובגלל הצחוק אשר בעיניה.
מסביבות חרסון היתה האשה, והיא לא ידעה להדמות אל הנשים שבעיירה, אל בנות ווהלין הצנועות, המחייכות אשה לקראת רעותה ועיניהן כאילו נשארות תחת דוק של קור ושעמום. צפורה, זוגתו של זליג, הראתה עוד בשבת הראשונה, כי עיניה מדברות וצוחקות יותר מדי. הכל שמו לב לזה: גם הגברים, אשר תבעו את זליג שיביא לפניהם את ה“קרן,” למען יחזו בה ויגידו לה “לחיים,” וגם הנשים, אשר צפורה כינסה את כולן לחדר-המיטות הקטן. אחרי-כן נסבה בפי הכל השיחה על אודות האשה הבאה מחדש, כי הדיבר בעיניה יותר מאשר בפיה.
האשה הרכה בשנים אמנם החזיקה מעמד של בעלת-בית בתוך קהל-האנשים הזר; אולם הנשים, בשובן אחרי הקידוש קבוצות קבוצות מביתו של זליג, לא יכלו להגיד, אם בעלת-הבית הצעירה הראתה למי-שהיא סבר-פנים מיוחד, ומשונה היה בעיני הנשים הדבר, שזו באה לכאן לזמן ארוך, להשתקע חרפים ארוכים בחנות של דגים מלוחים, ועיניה היו מצחקות כל זמן הקידוש והיא סבבה במידה אחת של סבר-דברים את כל מיני הנשים, כאילו לא ביקשה כלל לעצמה בעיירה קן של אנשים מסורים. וכל אותם האנשים והנשים, מכובדיו של זליג, מדי שבתם אחר-כך אל שולחן-השבת, לא דברו כלל על-אודות צפורה, אולם לכולם נשאר בראשם כעין שאון קל, כאילו חלף עליהם דבר-מה זורח.
שבת ראשונה זו, שהיו סמוכים על שולחן עצמם, לא עברה על זליג ואשתו בשלום: צפורה הגישה לבעלה ראש קר של דג, ובלכתה מן הארון אל השולחן חייכה לקראת בעלה ועיניה הביטו אליו ישר. זליג לא ראה מימיו בן-אדם, שיהא הולך ומביט כך בלי-הפוגות, ומתוך רוגז בלתי-ברור, שתקף אותו פתאום, לא נתן שהות לאשתו והוציא מידה את הצלחת.
“מה תביטי עלי ככה?”
האשה ענתה לו דבר-מה בעיניה, אולם שפתיה, שלא דיברו דבר, נתקפלו מתוך גילוי-תרעומת של בת-חרסון שהלכה למרחקים אחרי בעל, חנוני, שיש לו שיעור אמידות בעיירה רחוקה שבווֹהלין המדינה. ואף זליג לא יכול עוד במשך כל סעודת-השבת להשיב לנפשו את המנוחה הקהה והמיישנת, המרווה אותו בכל שבת ושבת. הוא התחקה אחרי אשתו בעיניו השחורות וקטנות-הדמות, ומדי פעם בפעם, כשהושיטה צפורה, למשל, את ידה, למען קחת פרוסת-חלה, נדמה היה לזליג, כי היא נועצת תחילה את עיניה, כי הנה שולחת את עיניה ללא-צורך… לכל אשר פנתה צפורה היתה מצליפה קודם קרן-אור מעיניה, ולזליג היה כל-הזמן הרצון להגיד לאשתו: “למה אינך יושבת במקום אחד?” אף כי צפורה לא קמה ממקומה כלל ועיניה היו מזרזות את המשרתת הקטנה שבבית.
אחרי גמר הסעודה הקדים זליג להתמתח במיטתו. צפורה עשתה את שערותיה לשתי מחלפות וישבה בקצה המיטה ליד בעלה, עיניה עברו כהלכה בחדר-המיטות, והיה דומה, כאילו רצתה להתרגל לבית החדש. זליג כבר היה מנמנם למחצה, ומרט בלי-דעת את זקנו הקלוש והשחור כפחם. אך כעבור רגע נפקחו שוב עיניו, והוא פיהק אל מול זרועותיה החשופות והבהירות של אשתו. זליג נתפכח בן-רגע, כאילו הואר פתאום החדר באור-משנה, אולם מיד משך את השמיכה והעבירה מעל לראשו, ומתחתיה השמיע כלפי אשתו נהימה:
“למה אינך הולכת לשכב?”
ב
חנותו של זליג עמדה במקום הרפש שבשוק, בין חנויות-העץ “השחורות,” המשמשות לסחורת-מכולת של ערלים, בעיקר למיני דגים חנוטים, אשר עינו של יהודי פשוט, שלא מזרע החנונים האלה, נקוטה מהביט בהם. לחנות היו שתי דלתות, מפנים ומאחור, והיו פתוחות כל היום, ואף-על-פי-כן לא היה האור מרובה שם, בין החביות הנוזלות מיץ-דגים עכור, מתחת לתקרה הנמוכה והמפוחמה, שמקורותיה היו תלויות ויורדות חבילות של דגים מעושנים וצהובים. זליג היה רגיל בחצי-האופל הזה, עיניו כאילו נעשו בתוך החנות עוד יותר צרות, ורק לעתים רחוקות, כשאיזה פריץ מדולדל היה נתעה לתוך חנות “שחורה” זו, הגדולה משכנותיה, היו העינים נפתחות לרווחה אצל זליג; עיניו היו דומות אז לעיני יתר האנשים, ורק בתוך האישונים היה נדלק אור של שביעת-רצון.
הימים, שצפורה התחילה משמשת בחנות השחורה, חלו לפני החגים של הגויים. במלוא תחום החנות, מחוץ ומבפנים, היו חורקות תחת הרגלים עצמות-דגים כתותות, כשהן שרויות ברפש ובבליל-שפכין של כל מיני חביות; קשקשות לחות היו נושרות מן התקרה, ניתזות כלפי פניו של זליג וניתלות בזקנו, באותו קצה הזקן שהיה מבצבץ מתחת לסודר-הצואר הסרוג. וזליג היה כולו מזוהם, אזניו האדומות נראו כקטנות ביותר, עיניו אף הן היו אדומות מקור, והוא, יתר על-כן, מבלי להשגיח בהמולה שבחנות, היה מלמד את צפורה כיצד לסחור עם האכרים. מדי עמדו כפוף על חבית של דגים מלוחים, היה ראשו מתרומם לרגע כלפי צפורה, שהעלתה דבר-מה על המאזנים בשביל אחד הקונים. – “למה היא מרבה כל-כך להסתכל?” היה זליג חושב מתוך תרעומת. בעיני-האור שלה השוקטות הסתכלה צפורה במאזנים, וכמו במעשה-משחק הביטה בכף העולה ויורדת. כעבור זמן-מה ראה זליג עוד פעם מעשה-בטלה כזה, וחנק את רוגזו בשיעול. אולם כשראה את אשתו בוררת לימון בשביל איזו יהודיה, והיא מוציאה לאט לאט את הפרי העבש והירוק למחצה ומסתכלת בו היטב היטב מכל-צד, לא יכול זליג יותר לשלוט בנפשו ונתן את קולו:
“אולי קצת יותר מהר, צפורה?”
ובעוד רגע נער מעל שפמו פליטת קשקשות והוסיף:
“כאן נחוצות ידים ולא עינים.”
צפורה נעלבה במקצת בפני היהודיה ולא ענתה כלום לבעלה. כשריסיה מורדים למחצה הושיטה את הלימון לקונה, ובלי-משים עלו בזכרונה ספורי-הגזמה של אמה בדבר החנות שכולה שלה, הצפויה לה לאחרי חתונתה. מבלי להתרעם החלה לטפל בקונה אחר; אולם זליג היה רגיל, שאפילו הנער משרתו יענה לו דבר-מה על כל הערה של תוכחה, ולכן לא קיבל בטוב את שתיקת אשתו. באותו יום היה מצר לאשתו כמה וכמה פעמים: “אל תסתכלי כל-כך הרבה! מוטב שתעשי בידים מאשר בעינים! לאיזה צורך את עומדת ומביטה?” ובשעת-מעשה היה לבו נוקף אותו – הוא ראה סימן רע בשתיקת אשתו, אך האשה הצעירה הורידה את ריסיה הארוכים ונטלה לעצמה שתיקה יפה. היא עדיין מרגישה את עצמה בחנות כזרה, זליג בעלה הוא כאן בבית, מותר לו להיות שרוי קצת ברוגז.
ואולם גם בבית הגנה האשה על-עצמה נגד טענותיו של בעלה רק בנקיון, שהשרתה בכל פינה, ובמבטה המאיר והשוקט. זליג התחיל להיות כמרוחק קצת מאשתו, התרגל להסתכל בה מן הצד, מבלי שתרגיש במבטו, והגיע הדבר לידי-כך שבשעת הטיול של שבת היה זליג רואה את-עצמו כאילו הוא קטן-קומה מאשתו, או כאילו היא משאירה אותו מדי רגע מאחריה: צפורה היתה מראה במין גבהות-נשים צנועה את צווארה הלבן מתוך אדרת-הקטיפה היורדת על כתפיה, עיניה הזכות חייכו באיזו רחבות ועדינות כלפי נשים ממכרותיה – עד שברכת “שבת שלום” של זליג ירדה כמדולדלת מעל שפתיו הדקות, הדבקות מתוך רוגז גלוי. פעם אחת, במוצאי שבת שאחרי טיול כזה, סעד זליג את סעודת “מלוה-מלכה” מתוך סבר-פנים של שורר ביתו, כשהוא שותק או מנעים נהימות בלי-דברים. לבו היה מלא על אשתו, אולם לא העז להתגרות בה. כשפשט את בגדיו, נתן, באופן בלתי-צפוי לעצמו, צו לאשתו: “העמידי את נעלי-הבית שלי ליד המיטה.” הנערה הקטנה, משרתת-הבית, טיפלה אותה שעה ליד מיטתו של זליג, אולם צפורה התרוממה ממקומה ומאצל פינה חבויה המציאה לבעלה את סנדלי-הבית. ותיכף אחרי-זה, מבלי תת שהות גמורה למשרתת שתצא מחדר-המיטות, התחילה האשה הצעירה להתפשט, ובשרה הלבן והרענן שפע זיו שקט, מעיניה המלאות תכלת השתפך אור רך וחי. ולמראה בשרה הלבן של אשתו התחילו ריסי-עיניו של זליג נעים הנה והנה, והוא כאילו רצה בשני דברים כאחד: גם לקחת לעצמו את הבשר הצח הזה, וגם להפוך אותו למגושם, להעימו ולהכניע אותו.
הוא הוסיף להביט כך אל אשתו, עד שלבסוף התפרץ מגרונו אגב-שכיבה קול חנוק במקצת:
“אל תתגלי ככה!”
בכותנתה האחת לבשרה ובמחלפותיה הקלועות הרגישה צפורה את-עצמה כמו אצל אמא בבית, לפני משכב הנערות. לקול-נהימתו של בעלה רק הרימה מעט את שכם השיש שלה, סובבה בחצי היקף את כפות רגליה היחפות, ושלחה לזליג מבט חרישי מתוך עינים פקוחות לרווחה. זליג עצם תיכף את עיניו ועשה את-עצמו ישן, ואולם כעבור רגע נאלץ להטיל בגנבה מבט באשתו – ושתי עינים גדולות, מלאות תכלת מזהירה מתוך דמעות, נסכו עליו אור קר, כאור עינים של אדם זר. זליג התרומם פתאום למחצה והתחיל לשדל בדברים רכים את אשתו, אך האשה לא ניתנה להתפייס. כאשר מחתה צפורה את עיניה בידה הלבנה – ערג זליג לנגוע בה בלי-שהות, למול האור אשר בחדר-המיטות. אך בחדר, במקום שדלקה מנורה קטנה ולהבה היה מורד, היה רב יותר מדי האור השופע מעיני האשה. וזליג, אף כי הסכין מימי-נערותו לישון באור המנורה הדולקת, הוכרח לשאול את צפורה בקול חנף:
“האם לא איכפת לך לכבות את המנורה? האינך מתיראה?”
ג
צפורה ילדה ילד ושכבה במיטה. הגיע יום הברית, והיא עדיין לא ירדה ממשכב-היולדת. מן החדר הסמוך נשמעה המולה מעורבת של צעדים ודברים, הגברים היו מכניסים אחד אחד את ראשיהם לחדר היולדת, פניהם המאדימים היו שוהים רגע בחלל-הדלת ושפתיהם ביטאו ברכה של “מזל-טוב,” ברכה חטופה וספוגה כל-שהוא בושה, שהיתה מעלה מדי פעם בת-צחוק על שפתי היולדת. לסוף חדלה צפורה לראות בפתח את הזקנים השחורים והצהובים ואת כובעי-השבת שעל ראשי הגברים, וליד מטתה עמדו עכשיו כחומה נשים שונות. ממצחה הלבן והחלק של צפורה, מלחייה החוורות ומעיניה העייפות נשפך על קהל הנשים כעין אור חגיגי, והנשים שלחו בלי-הפוגות את ידיהן, ואגב-גיפּוף החליקו באצבעותיהן על לבני המיטה, שהיה הולך ונאצל מהם כעין טוהר של לידה ראשונה… אשה צעירה אחת, חנונית, שפניה הפיקו דאגת-חנינה של אם ילדים רבים, חזרה ואמרה כמה פעמים, שכך נאה לה לצפורה’לי, שלא תרד ביום-הברית מן המיטה, ואגב-דיבור היתה מתקנת מזמן לזמן את מטפחת-המשי אשר על שערותיה הבהירות של היולדת. בינתים מעט קצת השאון בחדר השני, במקום שהאנשים כבר נתנו פוגה לרגליהם, וישבו כה וכה על כסאות וספסלים, כדרך גברים המבקשים קביעות-מקום בשעה של ציפיה רבה, ועכשיו נשמעו משם על-פי-רוב קולות רווּיים של בעלי-בתים, וצפורה, בהשיבה לנשים דברים, היתה נהנית מן ההמולה הבלתי-מבולבלת שבחדר הגברים. לפעמים היה זליג שולח את קולו, פעם מן המטבח, כשהוא טוען וצורח כלפי האשה המגישה לפני האורחים, ופעם מבינות למוזמנים, כשהוא עונה בקול דק לאיזה בעל-בית על ברכה של “מזל-טוב” – וצפורה היתה בלי-משים עוצמת את עיניה מדי שמעה את קול בעלה.
בין-כה וצפורה הכירה לפי קול-הצעדים את חברתה רחל, אשה שזה עשר שנים היא נשואה ולבעלה אין עדיין עסק-פרנסה קבוע, ובכל יום שני וחמישי הוא שוכר עגלה, בכדי להביא ריווח ממקומות-נכר. רחל, יונה שוקטה וטובה, אשר מעולם לא התמרמרה על בעלה, ברכה את היולדת ב“מזל טוב” רך וצנוע, וצפורה נהנתה כל-כך מן ה“מזל-טוב” של רחל, שהורידה את ריסיה. אולם תיכף חדר לתוך החדר קול של גבר, חזק ומצלצל. צפורה פקחה את עיניה וראתה, איך שרחל מושכת בשרוולו של איש טוב-מראה, גבוה וזקוף, בעל עינים שחורות וחמות מאוד: “צא מזה, ברוך…” צפורה הבינה, שזהו בעלה של רחל, שלא הכירה אותו עד היום, והיא העמידה בלי-משים את עיניה הבהירות בפני רחל חברתה… רחל טרם חדלה למשוך בשרוולו של בעלה, והוא ניגש קרוב ליולדת, ובקול עצור התחיל לדבר אליה דבר-מה. הוא השתוחח רגע אחד לצד המיטה, ועל לחייה החיוורות של צפורה נמתח כעין אודם קל. תוך-כדי-זה נראה זליג על הסף ונטה את ידו על בעלה של רחל: “בוא, מה אתה עושה פה אצל הנשים!” זליג עמד מאחרי הזר, וצפורה הגביהה להביט מעל הכר ולא ראתה את ראשו של בעלה…
ופתאום תקף את צפורה מיחוש רע – נדמה היה לה, כי מסביב אין כלום, ורק מרחוק הומים ורצים אנשים. היא עצמה את עיניה, לבה דפק ושפתיה יבשו. בעמל רב חזרה ופקחה את עיניה, וראשה נמשך קצת לצד רחל; היא פתחה גם את שפתיה ורצתה ללחוש באזני חברתה: “אני שונאת אותו!” אולם על-יד המיטה עמדו נשים, ומן החדר השני קראו וחזרו: “זמן הברית – את הילד!”
ד
אחרי הלידה נשארה צפורה רפת-כוח ונמנעה מלכת אל החנות. זליג היה בא במרוצה הביתה למלא חובת אכילה, ובשעה שהיה סועד, היה נוהם בין מאכל למאכל, כי “מזלנו אינו כמזל כל-היהודים; אחרים מתחתנים ונפטרים מכל הדאגות.” אשתו שותקת והוא משער, כי היא איננה משיגה את המובן שבדבריו, ולכן הוא הולך ומוסיף, כי גונבים אצלו בחנות ולוקחים בהקפה. צפורה מגישה לו מנה אחרי מנה, עיניה הגדולות והשוקטות מביטות מעל לשולחן, מעל לראשו הקטן והשחור של בעלה. פתאום מפסיק זליג באמצע ברכת-המזון ומטיל כעין תוכחה כלפי אשתו:
“רחל שלך אף היא חושבת, שלעולם ועד אתן לה בהקפה!”
בעיני צפורה חולף רגע ברק, והיא שואלת:
“וכי היא מוסיפה לקחת בהקפה?”
“התכשיט שלה נתיישב כאן לגמרי ואינו נוסע יותר לשום מקום!” מגנה זליג את בעלה של רחל, המקובל לבעל-שכל והשרוי תמיד בלי פרנסה. הוא רואה את צפורה עומדת והצלחת בידה והיא אינה זזה ממקומה, כאילו תחכה שיגיד עוד דבר-מה.
“שמעי, מה שאגיד לך,” הוא פוצר בה פתאום, “גשי-נא את אל רחל, אולי תגבי דבר-מה מן ההולך בטל.”
אחרי גמר הארוחה קובעת לה צפורה מקום להיניק את הילד, והלב אשר מתחת לחזה הלבן והמלא דופק במקצת. היא חושבת על הביקור, אשר בדעתה לבקר בלי-שהות בבית רחל. היא חושבת הרבה, הילד ישן בין זרועותיה והיא מוסיפה לשבת ואינה זזה ממקומה. מדי פעם בפעם מעלה לה דמיונה את דמותה של רחל חברתה – איך שזו מושכת בשרוול בעלה, זקוף-הקומה ורחב-הכתפים, ושפתיה מחייכות אגב שביעת-רצון. פתאום מתעוררת צפורה ממחשבותיה, מכסה בתנועה מהירה את חזה החשוף ומשכיבה את הילד בעריסה. היא מתלבשת במהירות בשמלה רגילה ופשוטה, כאילו יש בדעתה ללכת אל החנות, ויוצאת ללכת אל רחל.
היא מוצאת את רחל ואת בעלה כשהם יושבים על יד המיחם המשותק של אחרי-הצהרים. צפורה שוהה אצלם כאילו אגב-ישיבה של אונס, כשהסודר על כתפיה, וכפות-ידיה הלבנות מונחות על ברכיה ונעות רק לרגעים מזומנים. היא מסרבת אפילו לשתות כוס תה; אבל בעל-הבית מדבר לעומתה בבת-צחוק של בטחון: “היא תשתה, היא תשתה,” והוא מתרומם ממקומו במתינות וברעש של אדם בעל-כוח, ניגש בצעדי-און אל המיחם ומוזג כוס תה בשביל צפורה. לאט לאט נשמט הסודר מעל שכם צפורה, שתי הנשים נכנסות בשיחה קלה ומקרבת-לבבות, בעל-הבית מתהלך אותה שעה על-פני החדר בצעדים רחבים, מעשן ומזעזע פעם בפעם את חזהו בשיעול קצר וחזק הבא אגב-מחשבה. זמן רב הוא מתהלך כך אחת הנה ואחת הנה, מצחו הרחב מקומט, הוא חושב, הוא עסוק, כנראה, בדבר-מה… בכל פעם, כשבעל-הבית רחב-הכתפים עובר על יד צפורה, עוברת עליה גם נשיבת-רוח חמה והסודר אשר על כתפיה הולך ונשמט מטה מטה… דומה לה, שהיא רוצה להחפז, לקום וללכת. והיא פונה לרחל:
“שמעיני, רחל, ‘שלי’ הוא שפצר בי; לולי זאת הייתי דוחה לזמן אחר את הביקור שלי.”
שתי הנשים משתוחחות אחת כלפי השניה ומדברות ביניהן בלחש, אך בעל-הבית, שגמר בינתים לערוך את מחשבותיו, תופס איזו מלים מדברי הנשים ומתערב אגב-עמידה בשיחה. צפורה מוכרחה עכשיו להסתכל בו, הוא מדבר אליה בדבר איזה ענין… היא רואה, איך שהאיש הגבוה עומד לפניה במיטב דמותו ומשתדל להביע דבר-מה בעיניו השחורות והחמות מאוד; הוא כמעט לוחש את דבריו, ופניו מכוסים צל של בושה. מתיקות משונה מרתיחה את לבה, המתיקות נמוגה כרגע ושבה בחזרה למבוא הלב, והיא אינה יכולה לעצור בנפשה, מרימה אחת מידיה מעל הברכים ונוגע בבעלה של רחל:
“ילך נא, דוחפת אותו צפורה לאט לאט בידה הלבנה, הרי אנחנו מדברות פה בינינו לבין עצמנו. אני משוחחת סתם עם רחל.”
מדי דברה מביטה צפורה כלפי רחל, אך עיניה המאירות מבחינות בדבר – איך שבעלה של רחל רואה את-עצמו נכלם על-ידי כל הענין, והוא נעזר עכשיו בדבריה ויוצא כמתחפש מן החדר. רוח טובה של חג יורדת על צפורה, כל איבריה נעשים קלים עליה, קלים מכדי שתוכל לשבת עוד במקומה, והיא נפרדת ויוצאת מבית חברתה. עיניה קורנות מדי עברה את רחוב-הגויים השוקט, היא קלה כל כך בלכתה, עד שלא קשה לה גם לעבור את מגרש השוק, הזרוע בימי-הקור האלה תלמים וחריצים, ולהיכנס אחר-כך לרגע אל חנותה. בחנות כבר דולקת עששית, זליג לבוש אדרת משומנת וחגור באזור. הוא עומד גחון על חבית של דגים מלוחים, ומתוך החבית הריקה למחצה נוהם קולו החנוק:
“היית שם? התכשיט נותן דבר-מה, או לאו?”
צפורה עומדת על יד הקופה. ידיה משולבות ומבטיה תוהים. זליג מרים את ראשו מתוך החבית. פניו הקפואים מקור מסמיקים עוד יותר מכעס, והוא שואל פעם שניה:
“למה אינך עונה – וכי נתנו לך שם דבר-מה או לא?”
ואולם לשוא הוא מחכה לתשובה. הוא גוחן עוד פעם לתוך החבית וממלמל לעצמו בלעג:
“בודאי לאשה כזאת הייתי צריך!…”
ובקול עוד יותר נמוך, מתוך זהירות כלפי הנער המשרת:
“חתיכת בשר ועינים!”
ה
באמצע החורף נתכנסה העיירה לתוך ערפל עכור, שהיה תלוי יומם ולילה. מקפא הרפש שעל מגרש השוק היה הולך ונמס לעין כל כדבר חי שאחז בו רקבון. החביות הגדולות, המשוחות בזפת, התגוללו מסביב לחנויות ונזדקרו מתוך הערפל כגלמי-בלהות תפלים. האד לא מש ימים רבים מעל העיירה, האויר הלח והכבד כאילו בוסס את בתי-החומר, את השלג, אשר ברחובות הגויים היה עדיין רובץ בשארית של לובן, ואת האנשים אשר עמדו מצוננים בחנויותיהם. הקור הלח נגף עוללים בעיירה, וגם אצל צפורה חלה הילד ועיניה בכו הרבה בכי. אך עכשיו היא יכולה שוב להשכים קום בבוקר ולצאת לפעמים לפתיחת החנות.
הבוקר הוא קר ולח. הנער המשרת עומד ליד דלת החנות, כפות-ידיו מכונסות בתוך השרוולים, והוא מביט במבט תוהה על-פני מגרש השוק, במקום אשר בערפל הקר חורקות עגלות אחדות של איכרים, עגלות ראשונות, שפני האיכרים אשר לצדן זועפים ומביעים אי-אמון כלפי השוק הריק של היהודים… צפורה מסתובבת בחנות, הקור הלח חודר לתוך עצמותיה, ובעברה ליד הנער היא תמהה בכל פעם עליו על שהוא עומד שוקט וסבלן כלפי השוק. פתאום היא רואה כעין תנועה על פניו הקפואים של הנער המשרת, ועיניה הגדולות והכחולות של צפורה נותנות בנער מבט של שאלה: מה הוא רואה שם בשוק?
“כבר הולכים, השכם בבוקר!” עונה המשרת על שאלתה האילמת של צפורה ובשפתיו תנועת-בוז.
“מי?” שואלת צפורה, אף כי כבר הכירה בעצמה מי ההולך.
“מרחל,” עונה המשרת, “בפנקס כבר רשום רכוש שלם.”
צפורה מתיצבת על-יד הקופה ושולחת דיבור מהיר אל הנער המשרת:
“אמור לילדה, כי זליג בחנות.”
מיד נשמעים צעדים קלים, וצפורה מבחינה מתוך הלמות-לב, איך שהמשרת נותן בידו אות לילדה, שלא תיכנס אל החנות. רגע ארוך עוד עומדת צפורה על-יד הקופה, ואינה יכולה להוריד את ידה מעל לוח-לבה. וכמו להכעיס מתחיל הנער לספר דברים, כשהוא רוקד מחמת הקור מסביב לבעלת-הבית:
“בעלה של רחל חולה ברגלו. הרופא אמר, כי התקרר בעת הנסיעה, וזה עסק ביש. שוב אין מקיפים להם בשום מקום; בעל-הבית פקד לבלתי תת להם כלום, אפילו דגים מלוחים.”
בין-כה נכנס איכר אל החנות. צפורה מקבלת את אגורת הפדיון ושולחת את הנער, שיקנה כעכים בשביל בעל-הבית וישא אותם הביתה. האשה סוחרת בינתים לבדה, גוחנת פעם בפעם על החביות, ומדי עמדה כך כפופה, ראשה שטוף דם ואזניה כחרשות – היא שומעת פתאום מעל גבה קול אומר “בוקר טוב.”
צפורה מזדקפת, נותנת לאיכר את הדג המלוח ועל פניה מופיע חיוך קל:
“האת זאת, רחל?”
ומיד היא מוסיפה בנעימות יוצאת מן הלב:
“בוקר טוב לך!”
“הנך לבדך?” שואלת רחל.
“עדיין אני לבדי” עונה צפורה ומתיצבת על-יד חברתה, “הוא בוודאי יבוא תיכף.”
שתי הנשים שותקות רגע. צפורה מורידה ומרימה חליפות את ריסי עיניה ורחל מנסה להתחיל סוף-סוף:
“היתה כאן הקטנה?”
“מה אוכל לעשות…” עוזרת לה צפורה.
אחרי דממה קצרה מתחילה רחל ללחוש כמו לנפשה:
"סוכר אין, קמח אין… אלהים יודע – "
שתי הנשים שותקות ומביטות לצד השוק. צפורה מבחינה קול צעדים ומתיראת בלבה, שמא יכנס ברגע זה זליג אל החנות.
“אלכה-לי,” מתקנת רחל את הסודר וצועדת צעד לעבר הדלת.
“לכי לשלום,” מפטירה צפורה אחריה בשפה רפה.
צפורה נשארת רגע לבדה ושוהה ליד הדלת. היא רואה את בעלה מתקרב מן העבר השני של השוק ופותח בשביל מי-שהוא את הדלת שמנגד. צפורה, כדרכה תמיד, זזה ממקומה בתנועה ישרה ונגשת לשקול את הסחורה בשביל הקונה; מדי התנועע כף-המאזנים היא מעסיקה את מחשבתה ומבררת לעצמה, אם תוכל להוציא איזה חפץ מן הבית באופן שלא יהיה ניכר. מיד אחרי זה נתקע זליג לתוך החנות, וצפורה חובשת בדממה לראשה את מטפחת הצמר ומתכוננת לצאת…
זליג עוצר אותה בדיבור קצר:
“היו כאן שליחים?”
“לא נתתי כלום,” עונה צפורה מבלי הביט אליו ופותחת את הדלת.
“לא כך, היית צריכה לתת!” פולט זליג בלעג של כעס לתוך חלל-החנות… “את כל חנותי היו זוללים, לו נתתי!”
ו
צפורה גמרה את הבישול, סידרה את הבית והיתה לבושה, בכדי ללכת אל החנות ולשלוח את בעלה לארוחת-הצהרים. צפורה היא בעלת-בית זריזה ועשתה את הכל במהירות; השעה עוד מוקדמת, וצפורה יודעת, כי בבואה עכשיו אל החנות לא ילך זליג תיכף הביתה. היא מוציאה מתוך הארון את הקסת ואת הדיו וכותבת כרטיס-דואר לאבא ולאמא:
"הורים יקרים,
ראשית-כל הנני מודיעה לכם, שאני ב"ה בריאה ושלמה. זליג גם-כן במצב הבריאות. הילד לא היה בקו הבריאות, ועתה תודה לאל הוא בריא ונחמד. דעי לך, אמא, שאני קובלת עליך בעד זה שאינך באה. מה שהנך כותבת, שמסביבות חרסון לכאן מרחק רב מאוד – על זה הנני כותבת לך, כי בכל זאת יכולת להשיא אותי למרחקים, ואת חושבת, שאני פה מאושרת מאד. בואי הנה, אמא, ואראה לך פה זוג, שהיא לי כמו חברה. בעלה שרוי בלי פרנסה, ובכל-זאת לאשתו טוב יותר מאשר לי, שבעלי מרויח גם למשרתת. הלואי היה מזלי גורם לי זיווג כבעלה של חברתי זו, שחסר לה הרבה והרבה. נקל לך להבין, אמא, אדם זר הוא בשבילי ולא יותר, אבל העינים רואות ומבדילות בין טוב לרע. לאחרים יש מזל, אף כי אין לקנא בהם כלל, הוא נפל למשכב, כי חלה ברגלו והם גוועים ברעב. אלהים ישלח לו רפואה שלמה. אני מבקשת אותך, אמא, שתבואי בכל-זאת ותחיי את נפשי. תסלחי לי על ששפכתי את מרי לבי לפניכם, אני פורשת בשלום כל בני הבית.
ממני בתכם המברכת אתכם בכל-טוב
צפורה
זליג דורש בשלומכם הטוב."
בעל -הון
מאתיעקב שטיינברג
בעיירה הדלה, החבויה בתוך יערות-הביצה של פּולסיה, היה עלי לגמור דבר-מסחר רק עם בעל-חנות אחד, ואולם הדבר גרם, שאהיה זקוק לבלות שם בעצם תקופת-הסתיו יום תמים של גשם וחשכת-ערפל, ולהישאר גם ללינת-לילה ארוך. אבוי למי שידע את טעם הלילות האלה בבית-אכסניה של יהודי בן-עיירה, במקום שעל-פי-רוב הנך אורח בודד, והקול הרווּי עצב של בעל-האכסניה הזקן, השופך שׂיח בשעת קריאת-שמע שלפני שינה, מרביץ אותך על-כרחך על היצוע הקר באמצע האשמורה הראשונה… אתה מאריך לשכב בעינים פקוחות ונותן את אזנך לשמוע את שאון העמל של המגפים הכבדים, הדורכים במקום הרפש שמאחורי חלונך, ואתה מאזין לשומר-הלילה, המקדים לנקש בשני לוחות-העץ לפני כלות השעה התשיעית – ופתאום תהיה מסביבך הדממה הרבה, דממת-תעתועים ארוכה הדומה לעצם החדלון. ברגעים כאלה לא ישוער כלל נדנוד-איברים שלפני שינה, דומה לך, כי צללת במי-חמר קופאים. וככל אשר תוסיף לשכב כן ילך הלילה מאחורי חלונך הלוך ושחור, והעיירה תהיה בעיניך כאבן עקרה בתוך המדמנה: אדם לא ישב לנוח על צלעותיה החשופות, ואיש לא ידחנה ברגלו, למען הפוך אותה. מן הדממה לא יבוא קול צחוק, לא יגיע הד-צעקה. מה-חפצת להאמין, כי באחד הבתים הדלים יריע קול-צחוק, כי באיזה חדר-מטבח מנקשים בצלחות שטופות לסעודה של שמחה, או כי איזה עלם רך בשנים מצפה בעלטת-הלילה לצאת נערה ולבו הולם מאחורי אשנב של בית קטן. אך ידוע תדע, כי בבתים חדלי-הדמות חולצים עכשיו יהודים קשי-יום את המגפים הכבדים מרפש, ועוללי-עוני יתנו קול-צווחה מתוך מיטות אמותיהם. מה-רב העצבון הזה!
גלוי היה לפני טעמה של לינת-לילה כזאת, על-כן הוספתי לשבת שעה אחרי שעה בחנותו של בעל-העסק שלי, נתתי אוזן קשבת לסיפורי מאורעות משונים והגּחתי אל קרבי את כל ספיח-הדיבות של העיירה הקטנה; הייתי זקוק לשמור בזכרוני כמה וכמה שמות אנשים, אשר העלה לפני איש-שיחתי, חנוני בא בשנים, אשר לבו לא ידע רחם את הסוכן-הנוסע העצור בחנותו. בין-כה ירד הלילה; הנער המשרת, המנמנם מתוך בטלה, העלה מנורה רחבת-כרס, שהרקידה להב אדמדם, ובעל החנות, כאילו חיכה לזה, שיווה כעין קביעות יתרה על ישיבתו והתחיל מאריך בסיפורים… ולו נכנס למצער קונה אחד! וככה היה הערב הולך ונמשך וישיבתי ארכה באופן כזה עד השעה השביעית. ידוע ידעתי היטב מה שצפוי לי באכסניה, אך טבעי כטבע כל סוכן-נוסע, וקשה עלי הישיבה בחנות של איש-עסקים שלי בשעה שאין פדיון… ואולם כשיצאתי בשעה מוקדמת זו מן החנות וראיתי לנגד עיני את מגרש השוק, המשתרע כים שחור של מדמנה – לפת פתאום קור את לבבי. זקפתי בלי-משים את צווארון המעיל עד למרום-אזני ונשאתי את רגלי ללכת כלפי אור הפנס הבודד, שהיה דולק לפני פתח האכסניה. בלעדי נגררו עוד עוברי-דרך אחדים על פני מגרש השוק השטוף רפש, והיה דומה, כי כל אחד חוצה את המדמנה מתוך מזימה מיוחדת… ובעוד אני משרך בעמל רב את דרכי ועיני המורדות שואפות את ברק-הרמיה אשר לביצה, ראיתי פתאום את עצמי כאילו נקלעתי לתוך ים-הקרח…
אך הנה פתחתי את דלת האכסניה, ולנגדי נישא ובא זמזום חי של מיחם מוכן, ורק אז הרימותי את ראשי, נכנסתי לתוך חדרי, שתנורו היה מוסק, והגעתי לידי-כך, ששפתי המליטו כעין צפצוף של ניגון. בין-כה אימנתי בנעימות מתונה את ידי להדלקת המנורה, והייתי נוהג זהירות כלפי עצמי, שלא יכלה בלא-עת כל טוב-הרוח שלי, המתגלם בצפצוף השפתים. בקול רם נתתי צו, שיביאו לפני את המיחם; שתיתי את התה מתוך שהות גמורה, וכל כוס וכוס הייתי מלוה בצפצוף של זמר אחר. אך לאחרי שהמיחם נשאר על השולחן משותק וקר ולתוך חדרי נכנסה, שלוחה מאת בעלת-הבית, בת-ערלים מכוערת ואחוזת-תנומה, ושאלה אותי, אם אואיל לסעוד סעודת-ערב, אחז פתאום את לבי רגש תפל של בחילה, אשר המריצני לקום ולצאת מן החדר. זמן-מה הסתובבתי בתוך המסדרון, עברתי הנה ושוב לפני חדרם של בני-הבית, ומדי פעם בפעם שבתי והצצתי בעד הדלת הפתוחה למחצה. פנימה בחדר ראיתי את זוג הזקנים יושבים אל השולחן וגומרים את סעודת-הערב; ילד לא ישב אתם, אורח לא נמצא במסיבתם, אף הם בעצמם לא הוציאו כל הזמן הגה מפיהם, ועם-כל-זה תקף אותי פתאום חשק נמרץ להיכנס למחיצתם, לשבת על כסא ולהיות עד-ראיה לארוחת-הערב הדוממה של זוג-הזקנים… אותה שעה הייתי מתאוה כל-כך לראות פני אדם! זמן רב התאפקתי, כאילו חפצתי לדחות לעתיד את העונג הרב הזה, אך סוף-סוף גבר עלי יצרי ועברתי כנכלם את סף החדר. הזקן, שגמר כבר את ברכת-המזון, לא השיב לי ברכת-ערב, ורק זקן-השיבה שלו רטט במקצת; מבלי למוש ממקומו שׂיכל את ידו והוציא מתוך ארון-הספרים הנמוך מחברת-עלים צנומה, הרכיב בדממה על אפו משקפים גדולים והתחיל מעיין עיון שלפני שינה… בעלת-הבית, שנראתה צעירה לימים רבים מבעלה – זו היתה, כנראה, אשתו השניה של הזקן – אמנם ביקשתני לשבת, ועל פניה הופיע לרגע חיוך-חן של בת ישראל נאה, אשר לא ידעה מעולם כי ניתן לה יתרון-יופי. שלחתי אל הזקן מבט מן הצד ונכנסתי בשיחה עם בעלת-הבית. האשה בת הארבעים וחמש דברה בקול יוצא מן החזה, קול נעים ומלא של אשה שלמה בגופה, הגומרת את מיטב שנותיה. הדבר גרם לי הנאה – לשבת ולשמוע, איך שהיא ממשיכה כל דיבור ומביטה עלי כמו מגבוה. רגע אחד גם הרהרתי בפני-עצמי, כי האשה היושבת לפני לא שימשה רוב ימיה בתור בעלת-אכסניה, ואמנם במשך השיחה העלתה בעלת-הבית את זכרון החנות של סחורות-ברזל, אשר עוד לפני שנים לא-רבות היתה מפרנסת את ביתם בכבוד: רק “בימים ההם” שודדה אותה חנות עד-תום, והיה הכרח בדבר להשתקע במקום נידח כזה ולאחוז בעסק ביש של בית-אכסניה.
“מה יגיד כבודו, מותר לאמר, שזה מקום נידח?” כוונה אלי בת-שיחתי בשאלה, ותוך-כדי-זה היא מעלה על פניה הרעננים בת-צחוק עצובה ורבת-חן.
אני נזכר בבת-אחת, כי לא כלתה עוד השעה השמינית, וכי עוד מעט אדע גם אנכי את טעמו של מקום נידח זה, ואני שואל לתועלת-עצמי:
“במחילה מכבודה, וכי אין עכשיו אצלם שום אורחים? דומה לי, שכל הערב לא שמעתי באכסניה קול של בן-אדם…”
“הא כיצד?…” עונה לי בעלת-הבית ומעלה מחדש את בת-צחוקה. “אמש היה הבית מלא אנשים… היו בבת-אחת שני ווֹיאַז’ורים…”
;אותה שעה, שבעלת-הבית מספרת לי על-דבר ריבוי הטוב של אתמול, יש לי הרגשה, שפני כפני אדם אומלל וכי אני מצטחק לעומת הדוברת בבת-צחוק מעוררת-רחמים. אבל אין בכוחי לכפות את-עצמי, ואני חוזר ושואל:
“אבל היום אין איש, אין כל אורח?”
“אמנם יש מי-שהוא – הוא עדיין לא שב, נתון בוודאי לעסקיו – אבל זהו מין אורח, שלא תצא ממנו שום תועלת לכבודו. מסוג-אנשים אחר…”
;אני מביט עליה בעינים חוקרות, והיא מגידה לי מיד את הפתרון:
"לכבודו דרוש איש וויאַזור, או סוחר, אז אפשר לעשות התחברות לשם כל הערב. אבל הלז בא מעיירה שבסביבה, היהודי האמיד של אותו המקום.
“יהי כך. – יהודי אמיד, אבל יואל-נא לבוא.”
בעלת-הבית הנבונה איננה נוטה לעורר בי תקות-שוא, והיא מגלה לי תוך-כדי-דיבור את האמת המרה:
“דומה לי, שהוא בא רק לשאול בעצת רופא. הלא כבודו מבין, יהודי אמיד מעיירה קטנה, הוא יאכל את ארוחת-הערב ויעלה על משכבו לישון.”
שרוי בעצבון הוספתי לשבת על מקומי, מפּניה של בעלת-הבית כאילו ניטל בבת-אחת כל החן, וכל העולם נראה לי פתאום כאותו זקן בעל-האכסניה, שישב ברגע זה שרוי ברוגז – בוודאי ברוגז של זקנה – ועיין אגב-שתיקה בקטון-ספרים מדולדל-דפים. כך עברו עלי רגעים אחדים, כשאני יושב תוהה ומפשפש בהרהורי לשם התחלת שיחה חדשה. אך הנה ניעור גם הזקן, שלח מבט לאשתו מבעד המשקפיים הגדולים והגיד לה בקול נהימה:
“מלכה, הציעי את המיטה…”
בשמעי את המלים האלה קמתי ממקומי ויצאתי מן החדר. לא התאוויתי להיכנס מיד אל החדר המיועד בשבילי, והתהלכתי בצעדי-חרש הנה ושוב על-פני המסדרון. הוצאתי מכיסי את השעון – עוד חסר הרבה עד לשעה התשיעית, ואני התהלכתי לי בלי-הפוגות על-פני המבוא הצר, כשאני צועד על בהונות-רגלי ונזהר לבלתי הפריע את שנת הזקן. רק פעם אחת עוד הציצה בעלת-הבית לתוך המסדרון והקטינה את להב המנורה הדלה, התלויה על הקיר. והנה נשארתי שוב יחידי בחדר המבוא הארוך והאפל למחצה, ושוב התהלכתי בגנבה הנה ושוב והייתי חולף ועובר כצל ליד הקירות. מתחילה הייתי עדיין נתון להרהורים, בדבר העסקים שלי בעיירה, בדבר האשה מלכה, אשר דמיתי אותה לאתרוג הגדול של סבא, כפי שאתרוג מהודר זה היה נראה באחרון של סוכות, ואגב-הרהור הייתי מאזין ומצפה בלי-הפוגות לבואו של אותו יהודי, המתארח יחד אתי באכסניה; אבל לאט לאט גברה עלי הדממה והרגשה של בדידות תקפה אותי בכל-עוז. צעדי הלכו הלוך והיאלם, אך האוושה הקלה, אשר השמעתי בלכתי, הילכה עלי אימה, נעצרתי מלכת ועמדתי ליד הקיר, שילבתי את ידי על לוח-לבי והבטתי בעינים קמות אל הלהב הכתום של המנורה. ראשי היה ריק מכל מחשבה, ואולם לבי לא ידע מרגוע ואוויר המסדרון כאילו לחצני אל הקיר. לעור מצחי נצמדה כעין הרגשה של כאב, כאילו דבר-מה בלתי-נראה, המיחוש הרע, המסתופף בכל מקום נידח, היה מרפרף לנגד פני ונוגע במצחי. הרגשתי את עצמי כחיה מוכת-אימה, הנדחקת בליל-סתיו לתוך מערה רטובת ערפל, במקום שהיא מתכווצת בשממון ובזעף, בלי הרגשה כל-שהיא בדבר אור-העולם העתיד להתחדש.
נפתחה הדלת ובמסדרון הופיע יהודי גבה-קומה, בעל זקן חום גזוז. רגע אחד הביט בתמהון אל המקום, אשר עמדתי בו נשען אל הקיר, אחר-כך ניער מעליו פעם אחרי פעם את רטיבות הגשם, ונכנס בלי דבר דבר אל חדרו. אף אנכי נעתקתי כמבויש ממקומי, נכנסתי אל חדרי וישבתי לאכול בלי-חשק את ארוחת-הערב החרבה. לעסתי בעצלתיים את אכלי והקשבתי קשב רב למה שנעשה מאחורי המחיצה הדקה, במקום שכבר היה במציאות איש שכן חי. אולם שם שרר שקט. רק פעם שמעתי קול כבוש הקורא: “אולינה! אולינה!” אחרי רגעים אחדים עברה השפחה ברגליה היחפות על פני המסדרון, ולקול צעדיה רעדה גם דלת-חדרי העשויה קרשים דקים… ושוב חדל כל קול. רגעים עברו אחרי רגעים, ומאחרי מחיצת הקיר לא הגיעה עדי אף אוושה קלה. הגשתי את אזני אל הקיר, ועם-כל-זה לא האזנתי כלום, לא צלצול של כוס, לא שאון של שיעול… משום עצבון עזבתי שוב את חדרי, ואחרי שיקול-דעת מרובה התיצבתי ליד דלת החדר של שכני וקראתי בקול:
“במחילה מכבודו, ר' שכן – מר כבר שכב לישון?”
לא קבלתי כל מענה, רק נשמע בצלצל כף קטנה על זכוכית של כוס… פתחתי על דעת-עצמי את הדלת, וראיתי לנגד עיני את היהודי יושב אל כוס תה, והכוס מלאה על גדותיה פיתים שרויות של חלת-סולת. אותו רגע החזיק היהודי בידו כף מלאה רכרוכית של חלה, ואולם בראותו אותי כאילו בא לידי בושה והוא חזר והפשיל את הכף לתוך הכוס.
“מר אוכל ארוחת-ערב – יאכל נא לתיאבון!” החשתי כעין עזר ליהודי הנבוך ונכנסתי כניסה גמורה אל החדר.
“אל יחמד-לו לצון, איש צעיר!” הרים עלי היהודי שתי עינים מפיקות בינה, שנראו כשקועות עמוק בחוריהן מחמת פניו הצנומים והדומים לקלף. “מי שחסרות לו שינים, מוכרח לאכול חלה שרויה.”
“אז מכניסים שינים חדשות! בימינו אלה יש תיקון לכל דבר,” ממשיל אני משל ויושב תוך-כדי-זה אל השולחן.
היהודי מסתכל בי וממלא את פיו עד אפס-מקום בחלה שרויה.
“מהיכן ידוע לו למר, שאני איש אמיד?” מצטחק היהודי לקראתי כשפיו מלא על גדותיו.
“מפי בעלת-הבית נודע לי הדבר,” מודה אנכי בגילוי-לב, וצוחק בעצמי לדברים שהוצאתי מפי.
היהודי ממשיך להעסיק את-עצמו במעשה האכילה, ובהריקו את הכוס הוא מנענע לעומתי בראשו ורומז לי בעיניו המפיקות תבונה.
“ובכן כבר גלוי וידוע לפניו, שאני אמיד בין אמידים? איזה שיעור נתנה בעלת-הבית למידת העשירוּת שלי? רבות בנות חכמות ובעלת-הבית עלתה על כולן! היא הגיעה למדרגת החכמה של הרופא שלנו. אני בעצמי, איש צעיר, הנני תושב עיירה קטנה שבסביבה הזאת, ואצלנו שוכן רופא שלא מבני-ברית, במקרה הוא בן-ערלים טוב-המזג, ואתי הוא בבחינה של ידידות. אפשר למצוא אותו בחנות שלי, הוא תמיד סר אלי כשיש לו חשק להיכנס עם איש בשיחה. יאמין מר, שאיני מדבר בדרך גוזמא… והוא, כמו להכעיס, גם רופא לא-רע. אבל בשבילי איננו רוצה לרשום כל רפואה, כפי שמר שומע… יש לי רגל אחת חולה, זה שנים שאני חש בה, בשבוע שעבר תקף אותי המיחוש ושלחתי לקרוא לו, וכשבא לא רצה לדבר אלי כדבר עם חולה. ויאמין לי מר, שהוא נמצא אתי בידידות ודורש את טובתי. אלא מה? ‘הגד הגדתי למר עוד בקיץ, הוא אומר אלי, שיקום ויסע למעינות שבקוקז…’ ‘ראש של בן-ערלים, אני עונה לו, וכי יש כסף לאדון זה?’ במקום מענה הוא גומר ביריקה ובורח מן הבית. לא קבל אפילו את הרובל של שכר-ביקור. ראיתי הכרח בדבר להזניח את הכל ולנסוע אל הרופא אשר בכאן.”
“ולמה באמת מונע מר את-עצמו מלנסוע לקוקז?” מוציא אנכי מפי דברים שלא לצורך וסוקר בכוונה את היהודי בעל העינים השקועות.
“כלום גם מר חושב, שאני איש אמיד?”
“לרבות מי? מי עוד חושב, שכבודו הנהו בעל הון?” אומר אני בצחוק.
“אדרבה, יסע-נא מר ויבוא אל העיירה שלנו. זהו כבר ענין שעבר עליו כלח, בערך לפני עשר שנים הייתי כעין שותף לעסק של יער. גם בחלקי נפל אז איזה ריוח, ומאז יצא הדבר: בעלי-הון!”
“אין בזה אסון, יחשוב-לו מי שרוצה.”
“וכי כך גמר בדעתו, איש צעיר?” סוקר אותי היהודי במלוא עיניו הנבונות, המפיקות ברגע זה לעג גלוי. “אולי מר חושב, שמביאים לי מכל-צד כספים לפקדון?”
“אלא מה?”
“מטרידים אותי כל היום: הב גמילת-חסד!”
“ומה כבודו עושה?”
“כלומר, אם אני משיב את פניהם? וכי מאין יש לי לתת? יאמין לי מר, שכמה וכמה פעמים אני בעצמי זקוק לחסד, משום שחסרים לי עשרים וחמשה רובל, אבל מר הרי מבין, שאני בודד כמו במדבר. מי-זה יתן לבעל-הון? חושבים שאני מתראה כעני.”
“גם על-זה לא כדאי להצטער. וכי מה איכפת לו למר?”
“אוי!” צעק פתאום היהודי בקול שנשתנה.
“מה היה לכבודו?” הבהלתי את-עצמי כלפי היהודי.
הוא ישב כמתכווץ, אך עיניו הוסיפו להצטחק.
“מר שואל, מה-זה איכפת לי? אין דבר, כבר רפה ממני במקצת, זה המיחוש שברגלי, מר איננו יודע את השם שקניתי לי בעיירה שלנו? ‘בר-מינן,’ כך מכנים אותי.”
“בר-מינן?” חזרתי, ועיני נפקחו לרווחה כלפי השכן שלי. ואולם הלז ישב והפך את רגלו. פניו הדומים לקלף נעשו עוד יותר צהובים.
“אולי דרוש לכבודו עזר?” התרוממתי ממקומי וניגשתי אליו.
היהודי גנח והצטחק בבת-אחת.
“ישוב-נא למקומו, איש צעיר, אין בידו לעזור לי. המיחוש שלי לא ירפה ממני כל הלילה. כיון שנכנסים ימות-הגשמים, הרי אני מצווה לצפות לו. ישב-נא ואל ישים לב, איש צעיר…”
שבתי למקומי, והיהודי המשיך את דבריו בנחת:
“מר לא נזדמן עדיין לעיירה שלנו? יסור-נא פעם, לשם בדיחות-הדעת. מר לא יצטרך לחפש אותי בנרות. רק ישאל את מי שיפגוש: איפה החנות של הבר-מינן…”
“כיצד, בכל-זאת, הגיע כבודו לידי שם-כינוי כזה?” נזכרתי פתאום לשאול את שאלתי הקודמת.
“אל יתקשה בדבר: יהודי בעל-הון וקמצן! כמה שמוציאים ממני בתורת נדבה – הרי זה מעט מן המעט; בא אורח ונותנים לפניו מגדנות לכיבוד – הוא מפטיר אחרי לכתו ברוגז-פנים: וכי יתואר, שבר-מינן יקבל כהוגן פני אנשים!”
השכן שלי ישב עכשיו כשרגליו מקופלות תחתיו ועיניו התנוצצו כעיני אדם הכובש את צחוקו.
“נראה, שהוקל לו מעט?”
“הוטב לי מעט, להרף-עין… אולם יעיין-נא מר, עד-היכן דברים מגיעים לפעמים! מר הוא בבחינת איש זר, מותר לספר לו – יהנה קצת מבדיחות-הדעת… אב אנכי לבת, והנה אף היא גמרה בדעתה, כי אביה הוא מופלג בעשירות, אלא שעינו רעה גם בבת-חיקו. הלכה ובחרה לה בן-זוג על-דעת-עצמה – כמה שבאתי עליה בטענות, שאותו בחור איננו מסוגל להרויח פרוטה, לא הועיל הדבר ולא-כלום. אביה עשיר כקורח בשעתו – והיא תחשוב מה ילד מחר? מובן שעכשיו הם דלים וריקים ובאים לפני בתביעות. את המעט, שאני שולח לפעמים, מקבלים בסבר פנים זעומות. ולא עוד, אלא שהיא מתביישת להרים עין בפני התכשיט שלה – הרי אביה ‘בר-מינן’!”
שנינו כאחד נאלמנו דומיה. השכן שלי כיון את עיניו לנקודה אחת ובחש בכף-התה את רכרוכית החלה המעטה, שנשארה לפליטה בתוך הכוס. חדר-המלון התפל, הריק כמעט מרהיטים, היה מואר באור כהה, והגשם היה הולך ומצליף על החלון, פעם אגב דפיקה מדודה המהלכת שממון, ופעם בשטף זועף המעורר חרדה. שנינו ישבנו ושתקנו, ואף-על-פי שהיינו אנשים במסיבה אחת ואצבעות ידינו היו זעות בבת-אחת אלו מול אלו על-פני השולחן, היתה בכל-זאת עצבות של בדידות תלויה כצל מעל לראשינו.
“ליל-מנוחה, הגיע זמן של שינה,” ברכתי את השכן שלי והתרוממתי ממקומי.
היהודי כאילו התנער מתרדמה ומתוך אישוני-עיניו הציצה שוב בת-צחוק.
“מר דואג, שיהא סיפק בידו לנוח?… ליל-מנוחה.”
כשנכנסתי לחדרי, כביתי בלי-שהות את המנורה ועליתי מיד על משכבי. אותה שעה חפצתי, שלא יתקפוני הרהורים, שלא יפקדני כל זכרון, בקשתי לי רק אחת: שאעצום חיש-מהר את עיני וארדם תרדמה רגילה, בלי נדודים ובלי חלומות. ואולם בלי-משים הסיבותי את פני אל מחיצת הקיר הדקה, ופעם בפעם, ברפות מעט המולת הרוח והגשם, הייתי שומע את אוושת הנדודים של השכן שלי, שהיה מחכך את רגלו וגונח חרש גניחות עמוקות.
בבית עניים
מאתיעקב שטיינברג
א
היה חורף לבן. מעצי-האלונים, אשר קנתה אמא ביום-השוק, לא נשאר אף קיסם אחד, ובביתנו קיננה צינה טחובה ומשעממת. ובחוץ היו ימי-קור שוקטים ועצורי-רוח, בפאת הרקיע היתה תלויה שמש רחוקה וקרה, אשר יכלה לעורר דמיון בדבר עין גדולה מכושפת, התלויה באוויר ושומרת את אורה המת. ולפנות-ערב היה הרקיע שב לחיות ומצחק בארגמן של אש, ואחר-כך היה מתרומם הירח – ירח-כסף עגול, אשר היה נראה יותר חי ומוּדע לאדמה מאשר השמש ביום. ובביתנו התגלם אז הקור סביב החלונות בפסי-כפור לבנים, שדמו לרצועות שלג מלוכלך והיו משרים בבית מרה שחורה. נדמה היה, כי אויב בלתי-נראה חודר אלינו דרך החרכים. ואיש בבית לא הוציא מלה בקול רם. אבי, הגבוה, בעל האף הגדול והשפם העבה, היה יכול להשרות חמימות בבית, אילו היה אתנו והיה פוסע בצעדיו הכבדים והרחבים על-פני האולם (כך קראנו לגדול שבשלשת חדרינו). הרגל כזה נעשה אצל אבא מזמן שנשאר שרוי בלי פרנסה – להסתובב הנה ושוב בחדרים, כשהוא ממלמל בלחישה איזה ניגון היוצא מנחירי אפו, אף-הנשר, באופן עליז וחי כל-כך, שהלב נעשה קל גם בשעה שהבית ריק מפת-לחם. אולם בימים ההם לא היה אבא בבית. טבעו, לפסוע צעדים רחבים, משך אותו לכל-העברים, ולא פעם נתן בעבוט איזה חפץ ונסע לאודיסה או לחרסון, אולי ידבק בדבר-מה. ואצלנו בבית התמיד לקנן העצב המדכדך והמשעמם כאחד, העצב השורר בכל בית אשר האשה היא שם הנושאת בעול.
העצב בביתנו עוד גדל על-ידי-כך, שאמא היתה יצור טוב ונאה, ושאפילו בימים הרעים ביותר לא נדלדלה מפימת-הצוואר הלבנה, שיש בה משום אמידות; היא היתה מטבעה שקטת-רוח, ואהבה אהבה רבה, כמו ביום-כלולותיה, את אבא הגבוה בעל עיני-הנשר והשפם העבה והשחור. בזמן שאבא היה שב הביתה עם מעט כסף – היתה אמא מיטיבה את לבה למן יום ראשון לשובו, איחרה יום ביומו לקום ואבא הסכין להגיש לה את כוס-התה אל המיטה; נוסף על-זה היה אבא, בשעת ארוחת הצהרים, מלטף את פימת-צווארה הלבנה לעיני כל-הילדים… בימים כאלה היתה אמא מרחיקה כל דאגה מלבה, ואבא השגיח שלא יחסר לה דבר. אך הנה נסע אבא שוב פעם לאיזה מקום, ואמא היתה לאחרת למן הבוקר הראשון אחרי נסעו: היום לקחה בהלואה ולמחרת נתנה בעבוט, אחת אחת הוציאה לשימוש את העצה ואת המזימה, אשר בלעדיהן אין להתקיים בדלות אף יום אחד – ואצלנו היה מתחיל עוני של רעב אילם, האוויר הקר שבביתנו נעשה רווּי ריח חמוץ של ששה ילדים לא-רחוצים ולא ניזונים, כפופי-ראש היינו נלחצים זה לזה בצינה הטחובה, ואפילו אנכי, הנער הגדול, שמלאו לי כבר ארבע-עשרה שנה – הייתי מקבל לסעודת-הצהרים את המים הקלושים עם הפולים ומפי לא נשמע אף הגה. היינו בכלל ילדים שקטים, ודומים היינו כולנו לאמא השקטה וטובת-הלב. הילדים הקטנים בכו בלי תמרורים, לא כילדים אחרים רעים, וילד כי הרים אצלנו בבית צעקה – לא היה הולם את המוח… אולם אחרת לגמרי היתה אחותי הבכירה, שדמתה לאבא.
ב
אחותי אף היא היתה גבוהת-קומה ועיניה השחורות, העטופות בדוק של רטיבות, דמו לעיניו של אבא, ואולם פניה היו מחוטבים יותר, ועל פיה היתה טבועה גם הבעה של רצון. דקה ורכת-תנועה היתה אחותי עד למאוד, ולכן היו חזה העגול ופניה המלאים רווּיים חן-משנה. בכל לבוש שהוא היתה אחותי מרהיבה עין, והיה נדמה תמיד, כי את החולצה הפשוטה לבשה רק לשם היתול. מלבד-זאת היה לאחותי, מאז פינקוה כבת-אמידים, מין הילוך של מעשה-משחק, וכשצעדה צעדים רפים אחדים היה הרואה יכול לחשוב, כי לנגד עיניו בת-טיפוחים רכה, הנושאת בעורקיה את דם-היחוס של הרבה דורות נצרפים. ובאמת היתה אחותי צפויה לכל חן שבעולם. מדי שכבה מתוחה על הספה, עטרת שערותיה הרבות מפוזרת ועיניה הרטובות מרעננות נעוצות באיזה ספר-שירים, היתה צריכה רק לרמוז בקצה נעלה, בכדי שגם אני, בחור מגודל עם סימני שפם שחור, אשמע כהרף-עין בקולה. הילדים הקטנים היו מצייתים לה כמו לאבא, ואפילו הזקן מטווי, בעל הבית שלנו, שהיינו יורדים לחייו על-ידי עקיפין בלי-קץ, בשעה שהיה מוטל לשלם שכר-דירה, גם הוא, כשבא לתבוע תשלומים, היה אגב הכנעה מיוחדת מסיר את כובעו בפני אחותי רחל, וזה היה מוסיף אומץ-רוח לאמא שתוכל לשלח עוד פעם את הערל בלי כסף. ופעם היה מעשה, ששימש לאמא חומר גאוה במשך שנים: הלוך הלכה אמא עם רחל לקנות בד לחולצה (את הפרוטה האחרונה היתה אמא חושכת בשביל הבת הגדולה, בכדי שזו תהי לבושה, לכל הפחות, כדרך בנות ממדרגת בינונים). הדבר היה בימות-הגשמים, ובאחד ממקומות-הרפש היה נטוי כעין גשר, שאפשר היה לעבור עליו בחרבה. הולכת לה רחל ראשונה, במעילה הקצר ובכובעה הקטן, הכל מעשה-תפירה של השנה שעברה, קצות אצבעותיה מתגלים מתוך נעלי-היד הדקות והמעוכות, ורק קומתה הדקה והזקופה מקרינה מעל-פני הגשר החוצה ברפש. אחריה הולכת אמא, עטופה בסוּדר ישן ועבה, לשמלתה ציציות של בליה ועיגול של סימני רפש, עיניה דומעות מחמת הרוח… וכך הן הולכות ומתקרבות אל החנות – ופתאום צועד לקראתן שר-המחוז הצעיר, אשר זה מחדש בא אל העיר. צלצול דרבונות, צעדי-און רחבים… הנה הם נפגשים אצל הגשר, והגשר רק שני קרשים רחבו. עד למבוא החנות רק מרחק של צעדים אחדים, רחל יכולה להזדרז, אך היא אינה משנה את מהלכה וגורמת, שתעמוד פנים אל פנים לעומת השר. היא מרימה בידה את קצה שמלתה ומחכה… השר גבה-הקומה נעצר מלכת, הוא סוקר מעל לראש הנערה אל האשה הכפופה, הדרבונות משמיעים כעין צלצול של רוגז, השפם המסולסל רועד – הנה יפתח את פיו וישמיע גערה, הנה ירים רגל וידרוך על הנערה. אך רחל מרימה ראש, מסתכלת בעיני השר ואומרת בהתמרמרות קלה:
“ירשה-נא… יתן לעבור!”
עיניו של השר נפקחות לרווחה, רעד קל עובר בשפמו הזקוף, אבל בעוד רגע הוא מחייך, סר מעט הצדה ומתיצב על מדרגות החנות. הוא נותן לרחל לעבור… כמה פעמים אורו פני אמא בספרה את פרשת המאורע! וכמה מעשיות אחרות יש לה לאמא בדבר נוצרים, המעמיקים קידה בפני רחל אחותי… בדבר יהודים הענין אחר לגמרי. בשעת שיחה שבשוק, בשאול מי-שהוא לשלום רחל, עלולה אמא שיהיו פניה מסמיקים תוך-כדי-דיבור: דומה לה, שהנה ייאמר דבר-דופי בבתה, למה היא הולכת בטלה ואינה עושה כלום – צעירה שגמרה את למודיה בגימנסיה! בחנות, במקום שאמא לוקחת בהקפה, נמנעו פעם מתת לה דגים מלוחים ואמרו, “שהבת תשיג שיעורים ותשלם את המגיע.”
הנה בא הקצב המגושם לתבוע את החוב, שנצטבר בפנקס במשך שלש שנים, וכשאמא רואה אותו עוברת בה צמרמורת: היא איננה יודעת במה להתנצל לפניו; ובעת שהקצב מדבר בקול רם וגס, היא מושכת אותו בשרוולו אל המסדרון… אולי לה בעצמה לא מחוּור הדבר, שהיא עושה את זאת רק מפני שבחדר השני על הספר שוכבת לה רחל’ה והספר בידה, עיניה כחולמות ושערותיה פזורות על פניה ועל צוארה הלבן… דבר רגיל הוא, שאמא והילדים גומרים בחטיפה לאכול את התבשיל הקלוש של פולים, ובשוב רחל’ה הביתה, מוציאה אמא מן התנור קדרה קטנה ומניחה על הצלחת חתיכת בשר-צלי. משלחים את הילדים מן החדר, ורחל יושבת נטויה על ספר ואוכלת. לאט ובנעימות היא מגישה את האוכל למו-פיה, וכשמסתכלים בפניה השקטים והמלאים חן, קשה לומר, אם היא מבינה או אינה מבינה את הסוד של הקדרה הקטנה.
ג
עוד יותר קשה היה להבין, למה תשכב רחל’ה כל-היום על הספה ותסב מעט רק בכדי לעלעל דף בספר אשר תקרא בו – אם משום שהיא עצלה, או מפני שאין איש נחשב בעיניה. בעיירה שלנו לא היו מרובים הבחורים, אולם מדי קיץ היו נערות אחדות, מבנותיהם של בעלי-הבתים, גומרות חוק-לימודים בגימנסיה, ולפנות-יום בקיץ או בחורף אחרי ארוחת-הערב, כשהקור שקט והלבנה זורחת, אפשר היה לראות בטייל קהל עלמות סביב החנויות הסגורות, ומבין החבורות היה עולה לפעמים גם קול בודד של בחור, אך לא היה מי שיועיד את רחל’ה שלנו לטיול של רעות. ולמה באמת היתה רחל’ה בודדה כל הימים? בשעת ארוחה, כשאבא שהה בבית, היינו שומעים לפעמים רמזי-דברים בנידון זה.
הילדים אוכלים בחטיפה ובבהלה, כדרך פעוטים אחרי זמן רב של אכילת צמצום, ורק רחל’ה לבדה חוזרת ומרימה בעצלתים את הכף עם התבשיל, וידה הלבנה כלובן החלב נשענת מזמן לזמן אל השולחן ותומכת את הראש היפה; אבא, הנוהג מהירות בכל-דבר, מקדים לגמור את מנת התבשיל, מנגב ברוב-כוח את שפמו העבה, מעביר את עיניו הרמות על בני-הבית היושבים לפניו אל השולחן, ומעמיד אותן לבסוף בפני הבת הגדולה. במשך רגע יושב אבא בלי-נוע, על עיניו נמתח כעין דוק של רטיבות, הוא נאנח אנחה ממושכת ומניח את כף-ידו הכבדה על צוארה של הבת – ומיד יישמע קול נשיקה רבה – האב והבת משתוחחים זה לזה… הפעוטים, הרגילים לראות בכך, ממשיכים בעבודת הפה, רק אמא מרימה את עיניה כלפי אבא ואומרת:
“בגללך היא מתפנקת כל-כך. וכשאתה נוסע, היא גורמת לי צרות.”
את הדברים האלה מדברת אמא, בעלת המזג הטוב, בלי התמרמרות ובקול-עצלתיים של אדם שבע. אבא זה-אך שב מן הדרך, ובמגרה העליונה שבקומודה, בין סדין לסדין, מונחים לפקדון שטרות-כסף אחדים… ורחל, היודעת למפרע את טענות אמא, מפטירה אחריה במבט-עינים ואומרת בבת-צחוק:
“אמא תספר לך תיכף, שאני מגרשת את החברות מן הבית.”
ואמא באמת מתחילה קובלת על הבת:
" אין איש נכנס. היא מסוגלה לשכב יום תמים עם הספר, ואינה זקוקה לשום דבר אחר. נערה אחרת רוצה, לכל-הפחות, להתהלך על-פני-חוץ… וכי אינני יודעת שיש לה שכל יותר מאשר לכולן, כשהדבר נוגע לשיחה," מתחילה אמא כמנהגה הטוב, “אלא שאלמלא היתה נוהגת כפרא-אדם, לא היו גם אחרים שוכחים אותה…”
על שפמו העבה של אבא יורדת כעין קדרות – לזרא לו, לאבא, לשמוע רמזים בדבר רחל הבטלה ואינה מרויחה – ואמא משתתקת. אבא מתרומם ממקומו, משום שאפילו באמצע האכילה הוא מוכרח לקום מדי פעם ולצעוד קצת על-פני החדר. צעדיו הכבדים משמיעים קול, הילדים השבעים מאריכים לשבת אל השולחן, מביטים בבת-צחוק האחד אל משנהו, ובעיניהם משתפכת רטיבות מבריקה, אותו סימן המזג של משפחתנו… לסוף יוצא אבא אל הרחוב להתראות עם אנשים, רחל מתמתחת כדרכה על הספה, ואמא, המשכיחה דאגה מלב כל-זמן שאבא שוהה בבית, שוכבת להתנמנם, ובקן-המשפחה שלנו משתרר שקט של שובע… חולף זמן של שעה ושעתים, ורחל עדיין שוכבת על הספה באותה החולצה שלבשה בבוקר. אך הנה שב אבא מן הרחוב ואתו אורחים לשתית תה, והבית מתעורר לחיים. המיחם הגדול מבריק על השולחן, שתי הנערות, שאבא הזמין אותן לשמה של רחל, מדברות הרבה וצוחקות בכל-פה. רחל אף היא יושבת אל השולחן, ומזמן לזמן מצטרף גם קולה, קול-חזה מתון, אל רינון-הגרון של הנערות האורחות; פעם תשאל רחל’ה דבר מה כמתלוצצת, פעם תען מהתלות, ומדי רגע פורצות הנערות בצחוק ללא-מעצור, כשרחל’ה שלנו רק מעלה ומעלימה חליפות את בת-צחוקה. אחרי שהמסובים מתחילים לשלוח לשון במכרים, אז יש שגם רחל’ה מוסיפה משלה לכבוד האיש שנסבה עליו השיחה – היא אוהבת כל-כך ללעוג לכל דבר ולכל איש! היא מתרוממת ברגע זה ממקומה ומראה כאחרת, פניה המוארים מביעים גיל, דבר שאין רחל רגילה בו כלל… היא מתחילה לחקות, ולכל תנועת-ראש שלה נדלקת אש בעיני המסובים, וכולם צוחקים צחוק רב.
צוחקות ביותר שתי הנערות, חברותיה של רחל, ובכל-זאת הן קמות מיד אחרי כוס-התה הראשונה, ובעוד אודם-הצחוק והבל-התה על פניהן הן מתחילות לנהוג בחפזון, ויוצאות ללכת. ורחל אינה מעכבת על-פי-רוב אורחים כאלה. אפילו את רואה-החשבונות של הבנק, שאבא הביאו פעם אלינו לשם כוס-תה, גם אותו לא ביקשה רחל’ה שלא ילך ויוסיף לשבת אתנו. הבחור המהודר נכנס אלינו ו“שלום” רב בפיו, לרחל’ה הושיט את ידו בבת-צחוק רוממה של בחור בעל-הצלחה; אחר-כך, ליד השולחן, הרבה לדבר בקול רם, היה מתלוצץ ומביט על-פי רוב כלפי אבא – אלא שברבות השיחה התחילה גם רחל’ה לצרף הערה שנונה אחרי הערה, וכשנפנו אליה עיני המסובים, לא רצה הבחור לחדול מהיות השליט בשיחה, והתחיל פונה בדברים אל רחל’ה. אולם מיד עלה בחלקו להתאדם ולפניו נצמד בלי-משים ביטוי של שימת-לב והקשבה, הוא סלסל את שפמו הנאה והיה עונה מלים קטועות: “כך, בוודאי” וכמו הנערות בשעתן התחיל גם הבחור נהוג בחפזון ורצה ללכת אחרי כוס-התה הראשונה.
רחל’ה לא עיכבה אותו, ואחרי לכתו התלוצצה במלים קצרות: “בחור מן המהודרים” – הכל פרצו בצחוק לתנועת שפתיה, והיא, כדרכה, התמתחה על הספה כשהספר בידה, פניה נראו כנסוכי-קפאון, ורק בעיניה, אשר קרנו מתחת לריסים הארוכים, היה משחק עדיין כעין זיק אחרון של לצון. רק על-פי ברק-עיניה זה אפשר היה לנחש, כי בתוך נפשה נרדמים חיים טמירים.
רק פעם אחת ראתה כל עין בביתנו, איך שרחל נתעוררה לחיות בכל מאודה.
אבא שלי, אף כי הרבה שנים ארוכות רעבנו בגללו, היה בכל-זאת אדם בעל מוח חריף, וחלק גדול של רווחיו היה מוציא לנסיעות משונות. פעם נדמה לו, כי אפשר לפתות איזה בעל-אחוזה עובר-ובטל, שימכור יער בלא מחיר, ופעם סקר במבט-הנשר שלו איזו מכונות שבורות, שנשארו לפליטה מטחנה שרופה, ולשם-כל-זה היה צריך לנסוע, לחפש אחרי קופצים על קניות – והיה תמיד מאחר. וראה פלא: אבא שלי, הפוסע צעדים רחבים, היה מאחר לכל מקום, עיניו הרמות היטיבו משום-מה לראות רק דברים שלא שיחקה להם השעה. גם ענין המכירה של המכונות נגמר בלא-כלום, הן התפלשו זה כחמש שנים מחוץ לעיר, בתוך צריף שנפלה בו דלקה, ולא עלה על דעת איש שהן ראויות לקניה. ופתאום העלה אבא רעיון, כי בעיר-המחוז הסמוכה יש אחד שניאורסון, יהודי פיקח וקמצן, המלווה בצורת עסק של בנק ועוסק בהרבה עסקים קטנים, המכניסים לו רווחים, ויתרצה לקנות בזול את המכונות השבורות, אשר אין להן קונה. משני שטרות-הכסף הקטנים, שנמצאו אז בבית, לקח אבא אחד להוצאות הדרך ונסע אל העשיר הכילי, אשר הקשיב לכל פיתוייו של אבא – ידוע ידע אבא לפתות! – ולא כיבדהו אפילו בסיגריה… אלא שבשעת מעשה ישב שניאורסון הבן, יוסף בוריסוביץ', כפי שקראהו אבא, והלז הסתכל בעיני אבא יותר מאשר האזין לדבריו, ופנה פתאום אל הזקן:
“אולי מן הראוי לנסוע לשם?”
הזקן, שהוציא אותו רגע סיגריה מקופסת-הכסף ולא כיבד את אבא שלי, נתן בבנו מבט מן הצד. והלה, שירש מאביו את כוח-הרצון והיה עדיין רך בשנים ומלא גדלות-לב של בן יחיד עשיר, ענה לאביו במבט קר ושלו, והתחיל שואל את אבא שלי בדבר הנסיעה. והם באו יחד, אבא ויוסף בוריסוביץ', בלילה, בשעה שכל בני-הבית היו ישנים, ובבוקר, כשאבא יצא לשתות תה וסגר אחריו בזהירות את דלת האולם, נקּל היה להבין על-פי מראה פניו, כי הביא אתו הפעם אורח מיוחס ובלתי-שכיח. וכאשר יצא האורח בעצמו אל התה, ובנימוס ובבת-צחוק של חביבות הושיט לאחותי את ידו – נתאדמה רחל במקצת.
מסביב לשולחן-התה שרר שקט. אבא שוחח בנעימות את האורח, ורחל ישבה נטויה על ספר. אולם בקום האורח מאת השולחן הסתכל בעיני אחותי, ורחל אף היא פקחה לעומת יוסף בוריסוביץ' עינים תמהות במקצת, ואבא, שהשגיח בחילוף-מבטים זה, יצא אחרי אמא אל המטבח וכבש בכל-יכולתו את קולו ואמר: “אלה לא יהיו פטורים זה מזה – אנשים בני מעלה אחת…” ואמנם, אחרי חילוף-דברים קצר, חזר יוסף בוריסוביץ' וישב אל השולחן, אחותי ישבה ממולו ושוחחה אתו בקול הולך ישר. מראשית הדבר נסבה ביניהם השיחה על-אודות ארצות זרות ובני-אדם יושבי מרחקים, כיון שיוסף בוריסוביץ' אך-זה שב מעיר-למודיו שבמדינת-הים; הוא היה מדבר בבטחון ובשלוה של אדם רך בשנים, אשר מנערותו עמדה לו בינה צרופה וקבועה, ואחותי הבדילה מתוך דבריו של יוסף בוריסוביץ' תמונות ומעשים, והיתה חוזרת עליהם בלשון של תיאור. בהתלוצצות קלה, הממתיקה את השיחה, משכה אחריה את בן-שיחתה מן הענינים, אשר דמיונו שקע בגללם בערפל, ואבא, אשר אף הוא שילב לפעמים מלה יחידה לתוך השיחה, ישב והקשיב קשב רב ועיניו הרמות נמלאו רטיבות… השיחה טרם רפתה ואמא כבר הזמינה את האורח לארוחת-הצהרים; אחרי-כן שתו גם את התה בלווית שיחה, ובכלות כל-זה קבע לו יוסף בוריסוביץ' מקום ליד אחותי, אשר נשענה אגב שכיבה-למחצה על הספר, ועיני שניהם שלחו אלה מול אלה חיצי-אור שנונים, והחליפו גם מבטי-זוהר שוקטים; והילדים, שפינת היושבים היתה תאות-נפשם, הלכו בלי-משים סחור-סחור, ומדי עברם היו אצבעותיהם נוגעות ולא נוגעות בקצה הספה…
בשעת ארוחת-הערב, כשאחותי הדוממה תמכה את ראשה בידה הלבנה ועיניה הרכות הביטו בלי-חשך על יוסף בוריסוביץ‘, נזכר אבא פתאום במכונות השבורות; הנסיעה אל הצריף נקבעה ליום המחרת, ואולם אגב ראיה ראשונה לא יכול יוסף בוריסוביץ’ להחליט דבר, והוא נשאר בשניה ללון בביתנו. ושוב ישבו השנים על הספה אשר בפינה, והיו משוחחים, משוחחים בלי-הפוגות. בהיותי כבר מנמנם למחצה שמעתי מתוך החדר הסמוך, איך שאחותי מדברת אל האורח, וקולה היה ממושך כל-כך, מתוק ורך, כאילו על המשכב אצלה הסתופפה ברגע זה אגב שכיבת-שעשועים ריזל’ה הפעוטה, החביבה עליה כל-כך… ואחרי-כן הגיע לאזני גם קולו של יוסף בוריסוביץ'; הקול היה כקול איש מודע למשפחה, ואנכי נרדמתי מתוך הרהורי-הנאה בדבר הימים הטובים, המתרגשים לבוא עלינו בגלל האורח העשיר.
למחרת, אחרי שנפרד יוסף בוריסוביץ' מאת כולנו, חזר ולחץ את ידו של אבא, ושיבח תוך-כדי-זה את אחותי:
"זילברמן, אכן בת יש לו – "
אחותי ישבה בשעת מעשה על הספה ועיניה הביטו בלעג קל אל המדבר.
האורח נתאדם לרגע, אולם מיד הוסיף בקול של כובד-ראש:
“בת-מלכה.”
הוא נפנה והביט אל אחותי, והיה נראה כאדם שקוע במחשבה.
ד
העשיר הכילי אמנם לא קנה את המכונות, אך אצלנו היה עולה בכל-יום בשר על השולחן, ואבא היה פעם בפעם מוסר לאמא שטרי-כסף של שלושה רובלים; בתקופה זו האריך אבא לשבת אתנו, יום ביומו היה מכנס מן הרחוב איזו אורחים, שהה אתם באריכות על-יד שולחן-התה, והיה מביט בעיניו הרמות מעל לראשי המסובים. את אחותי היה אבא מסובב בימים האלה ברוך-משנה, לא עברה שעת-תה מבלי שינשק לה אבא ויכנה אותה “בת-מלכה שלי.” בכל יום או יומים נתקבל בבית כרטיס-דואר, ואבא היה שולח בקולו הרם הודעה לחדר השני, במקום שרחל שכבה כדרכה על המיטה וקראה בספר: “כרטיס מיוסף בוריסוביץ'!” אולם אף פעם לא בא על זה מענה מפי רחל והיא לא ביקשה, שיתנו לידה את הכרטיס. יום אחד עמדה רחל ליד הראי ועשתה את שערותיה, ואבא בא בחפזון מן הרחוב ובידו המורמה אגרת חתומה: “הנה מכתב בשבילך מיוסף בוריסוביץ'!” אחותי קיבלה בידה האחת את המכתב ובשניה המשיכה לעשות את שערותיה. לסוף היה אבא אנוס לפצור ברחל: “קראי סוף-סוף, – מה הוא כותב?” רחל עשתה את רצון אבא, ובעינים בהירות, שכבר גז מתוכן צל אחרון של שינה, עברה על פני גליון-האגרת הכתוב מפנים ומאחור. מתחילה הביט אבא בפני רחל, אחר כך נרתע קצת אחורנית, ורגע קל כונן את צעדיו הרחק ממקום עמדה ולא שאל דבר על-אודות המכתב. וגם אחר-כך, במשך כל תקופת החורף, לא היה אבא מוסר בעצמו את המכתבים לידי רחל, אלא שולח אותם ביד אחד הילדים… רק בכרטיס-דואר אחד, ששלח אבא מן הדרך, היה כתוב בדבר רחל: “כתבי, למען השם, אם רחל מקבלת כסדר מכתבים…” הכרטיס הגיע לפני הפסח, ובקרב הימים נתגלגל הדבר, שכל בני-הבית נעשו עדים לאשרה הטוב של רחל.
הפסח נכנס לביתנו בעמל ובעצלתיים. אבא היה שולח אמנם מדי פעם מן הדרך שלושה-רובלים ארוזים במכתבים, אך את מנת המצה הדלה, שהובאה אלינו בערב החג, סגרו על מסגר בארון-הבגדים, ורחל שכבה, כרגיל, על הספה ונפנפה אגב-שכיבה בכף-רגלה, והיה דומה, שיש לה חשק להשליך מעל הרגל החטובה את הנעל הבלה והמעוכה… רק יומים לפני החג שב אבא הביתה והביא במספר שטרות-כסף אחדים, בעשותו זאת, כדרכו, גלוי לכל עין. ערב-פסח אינו זמן של סילוק חובות, ולפיכך עמד על שולחן הסדר שלנו בקבוק יין נוסף, ורחל נעלה נעלי-לכה חדשות. ואור ליום-החג התכנס ביתנו לתוך ערפל מאיר, שבתוכו התהלכנו כל שמונת ימי הפסח כנסוכי-שכרון. בחוץ היה רפש, גשם קלוש היה יורד ומחלחל בלי-הפוגות, ולבני-ביתנו היה גיל מיוחד, מין מנוחה של אביונים, שניתן להם ראש משפחה שלם בגופו וטוב ברוחו. אמא קיבצה מכל-המחבואים לבנים נקיים, רחל אף היא כיבסה ורחצה ועזרה לכנוס החג. רק בעצם היום, אחרי ביעור חמץ, התיצבה רחל על-יד החלון והשקיפה אל הרחוב. קשה היה לראות בעד הזגוגיות הרטובות, ורחל הצמידה את לחיה המאדימה אל אחת השמשות… בסורה מן החלון נראתה רחל כשקועה בהרהורים, והתהלכה מאז ועד הערב כאחוזת-תנומה, ורק בשעת בין השמשות, כשיצא אבא ללכת אל בית-הכנסת, פשטה את החולצה של חול… גם אבא, בשובו מבית-הכנסת, הגיד את ברכת-החג בשפה רפה, והסתכל ברחל. כשערך את הסדר, הטיל אבא את כף-ידה של רחל על ההגדה ושם על גבה את כף-ידו הרחבה. בנעימות עצובה קרא את ההגדה והביט מזמן לזמן בפני בתו הבכירה… ולגמר הסדר, אחרי שנסתלקו הפעוטות למשכבותיהם ואמא אף היא התנודדה על מושבה מתוך חבלי-שינה, ישבה עדיין רחל כשעיניה פקוחות לרווחה, נפנתה לפעמים קרובות לצד החלון, ולכל תנועת-ראשה היה גם אבא מסב את הראש… פתאום דפקו בחלון, רחל ואבא הביטו זה אל זה, ושניהם פנו ללכת לצד הדלת. רחל נעצרה בכל-זאת מצאת אל המסדרון והקשיבה איך שאבא פותח וסוגר במהירות את הדלת שמבחוץ, איך שהוא מדליק גפרור ושוהה רגע בחדר-המטבח. אך הנה נכנס אבא וקולו הרם רועד:
“ידעתי… מכתב בשבילך.”
רחל, שכבר שבה ללכת אל השולחן, אינה מגדת אף מלה וקורעת במהירות את המעטפה. מלחייה אזלה האדמומית ועיניה מבריקות. היא אינה מרגישה בכך – איך שאבא נסוג מעט הצדה והרכין את-עצמו על ההגדה. היא קוראת לעיני כל, וכשגליון-האגרת נשמט מידה, היא מפנה את-עצמה לצד-אבא וראשה יורד לאט לאט על שכמו. עיני הנשר של אבא מבריקות, הוא נוטל ומכניס את האגרת לתוך המעטפה ונותן אותה לידי רחל:
“החביאי…”
את המכתב המקופל תוחבת רחל לבין חגורת השמלה, ולחייה בוערות באש של אדמומית בשעה שהיא סוגרת את שפת החגורה. אמא התנערה קצת מן התרדמה, על פניה העייפים משחק חיוך קל, והיא אומרת בגילוי-לב של אדם ער למחצה:
“בחרת לעצמך חתן נאה…”
רחל קמה מאת השולחן, ובעברה שמה את כף-ידה על פי אמא. את אמא אחזה בן-רגע תנומה, אבל היא מנשקת חרש את כף-היד הקטנה, ורחל הולכת לישון.
ה
כל בני-הבית, עד לריזל’ה בת החמש, נעשו מאותו ליל-הסדר כמדושני-אור. אחר-כך, כשיצא אבא למסעות-הקיץ הארוכים, כבר היתה רחל רגילה לשאול פעם בפעם את אחד מאתנו, אם נושא-המכתבים כבר עבר ברחוב, אולם כשאחד מן הילדים, מבולבל ורץ, הביא לה מכתב, היתה רחל מקבלת את האיגרת החתומה אגב תנועת-יד מתונה. וכשהיתה היא כותבת מכתב לתשובה, היתה מניחה אותו על-פי-רוב, כשהוא נתון וסגור במעטפה, על-גב שולחן-הראי ומשאירה אותו שם עד בוא עת. אחד הפעוטים היה מגלה אותו, ומיד היו מגישים אותו לאמא: “רחל כבר כתבה…” כל בני-הבית טיכסו עצה בדבר בול למשלוח, ורחל סרקה את שערותיה לפני הראי, והמכתב כאילו לא שלה. פעם אחת קרה מעשה, שריזל’ה הפעוטה הראתה בינה רבה. אותה שעה שיחקו הילדים בחוץ, רעבים ושקטים כדרכם. ופתאום נפרדה ריזל’ה מן החבורה ורצה לקראת אמא, שהלכה וחזרה מן השוק. ומיד שבה הפעוטה על עקבותיה ונכנסה במרוצה אל האולם: “רחל, אמא הביאה!…” אחותי הגדולה הסבה את ראשה לקראת ריזל’ה, וראתה את זו ניצבת אגב קוצר-נשימה ואצבעה הקטנה רומזת על המכתב הסגור, שהיה מונח אותה שעה על שולחן-הראי.
לחג-השבועות שב אבא הביתה ואמא אפתה חלה מצוהבת בקינמון, אולם שני ימי-החג היו ימים של שרב, נשבה רוח גדולה וענני-חול נישאו לפני החלונות. רק בלילה של מוצאי-החג, כשאמא כבר שכבה במטה, יצא אבא לשבת על הספסל שלפני הבית, הגה זמן רב יחד עם רחל הגות-לילה, ודיבר אתה ולא דיבר:
"הייתי הפעם בהרבה מקומות: אלמלא החג, הייתי סר בודאי – – "
רחל נוגעת בידו ואומרת:
“ראה-נא, אבא, ראה מה מבריק שם הכוכב מאחרי העץ, כעין פנס קטן…”
אבא, שענין שמים וכוכבים חביב עליו, מסתכל בפנס השמימי, ועיניו מבריקות ברטיבות שחורה… אבל מיד הוא שב אל ענין הקודם:
“חשבתי באמת לסור לשם, אולי יצא סוף-סוף דבר-מה מעסק המכונות.”
רחל פורצת בצחוק, ואבא מושך אותה אליה ומדבר בגילוי-לב:
“וכי יש טעם לצחוק? לוּ הייתי שם, יתכן שהייתי מביא אלינו את יוסף בוריסוביץ'.”
ידה של רחל אינה מסתלקת מעל ברכו של אבא, וזה משמש לאבא כסימן טוב.
“הכל תלוי בדעתך, רחל: אבל אולי נאה, שתכתבי ליוסף בוריסוביץ' ותבקשי אותו לסור אלינו? בשם הורים, כפי שנהוג…”
ובדברו הוא משחק באצבעותיה של רחל, כמשדל אותה לשמוע בקולו. ואולם רחל פורצת מחדש בצחוק, ואגב-צחוק היא קמה מעל הספסל.
“מה הצחוק לך הערב? החלון פתוח, תעוררי את אמא משינה, מרטן אבא מתחת לשפמו העבה. הגידי נא גם לי, על מה ולמה את צוחקת?”
“יוסף בוריסוביץ' בעצמו כתב, שיבוא בקרוב,” עונה רחל ונאנחת אחרי הצחוק.
פסק הדיבור מפי אבא: הוא לא ידע כלל, עד היכן הדברים מגיעים! הוא אוחז ביד רחל ומקים את בת-חמודותיו מעל הספסל:
“לכי לישון…”
ובאמת הוא מתכוון להיכנס בלי שהות אל חדר-המיטות. אפשר שאמא אינה ישנה עוד.
כעבור איזה ימים, כשבכיסו של אבא היה שמור רק שטר-כסף להוצאות הדרך, נתקבלה פתאום טלגרמה בשביל רחל… מדי שכבה, כדרכה, על המיטה הושיטה רחל את ידה לקבל את גליון הבשורה, ואגב-תנועה נשמט שרוול-החולצה הרחב מעל זרועה הצחורה כשלג, ולמראה זרוע-החמודות אשר לבתו מיהר אבא לנחש את הבשורה:
“מתי יבוא יוסף בוריסוביץ'?”
“היום,” ענתה רחל בבת-צחוק והשמיטה מידה את הגליון.
ואחר-כך ראינו כולנו, איך שאבא מעביר את כל הנמצא בארנק שלו לתוך ידיה של אמא… לפנות-ערב נסעה רחל אל התחנה לפגוש את האורח. בחולצה הלבנה, שהיו מסודרים עליה שני טורי כפתורים שחורים, היתה רחל תמימת-חן, ולמראה קמו בעיני אמא דמעות. ואחר-כך בערב, בשבתנו כולנו אל השולחן, לא הרבו רחל ויוסף בוריסוביץ' שיחה ביניהם, כמו בפעם הראשונה, אלא הסתכלו זה בזו וחייכו בלי דברים, כאילו נעשה הדיבור קשה עליהם במסיבת כולנו. רק אבא הרבה לדבר בקול רם, ועם גמר הארוחה הבדיל את עצמו לשוחח עם יוסף בוריסוביץ‘, והיה פונה אליו מדי פעם בלשון חיבה: "יקירי, יוסף בוריסוביץ’…" האורח, שעיניו השחורות הפיקו כעין תבונה מיוחדת של עשירים, היה מקמט את מצחו מדי ענותו דברים לאבא, וגם כלפי הילדים, שישבו בפנים נלהבים אל השולחן, היה שם לב פעם בפעם אגב בת-צחוק דקה מן הדקה… רק על רחל היה משהה את עיניו באופן מיוחד. וכך היה גם למחרת וביום שלאחריו – יוסף בוריסוביץ' היה מקמט מצח כלפי אבא ומאיר פנים לעומת רחל… ביום השלישי לפנות-ערב נשענה רחל אגב שכיבה על הספה – היא אך-זה שבה מטיול בלוית יוסף בוריסוביץ‘. – פניה נראו כעייפים ולולאה אחת של חולצתה היתה פתוחה. יוסף בוריסוביץ’ ישב על-יד הספה וברכו נגעה בברכה של רחל. בערב ליוו אבא ורחל את האורח, ולפני השינה צעד אבא הנה ושוב בחדר-המיטות ופלט דברים כלפי אמא, ששכבה כבר במיטה:
“הם, נפרדו אגב נשיקה… יוסף בוריסוביץ' אמר בלשון ודאיוּת, שיסור אלינו בעוד שבועות אחדים.”
אחרי יוסף בוריסוביץ' יצא גם אבא לדרך, אלא שאמא היתה מוכרחה ללכת קודם אל משה-יצחק המלוה ולעבוט איזה חפץ. ושוב הגיעו לנו ימי העצבות של בית-אביונים, ילדינו הרעבים הסתובבו שקטים ונידחים ובעיניהם היה מהבהב כעין זיק של תמהון. רחל חזרה להרגל-השכיבה, ומדי שכבה על הספה היתה על-פי-רוב בת-צחוק נסוכה על שפתיה, ועל ברכיה היה שוהה לפעמים מכתב סגור, שנתקבל בעוד הבוקר מיוסף בוריסוביץ'.
ו
לאט לאט חדלו המכתבים לבוא כסדרם. עברו ימות-החום של תמוז, ויוסף בוריסוביץ' לא סר אלינו כפי שהבטיח. פעם בבוקר נשמע מן האולם קול צעדים לא-רגילים, אבל מיד נעשה ברור הדבר, כי אלה הם צעדיו הכבדים של אבא… אותו יום, בשעת ארוחת-הצהרים, ישבה רחל אל השולחן מבלי להניח אף לרגע את הספר מידה, ואבא ניסה לקחת אתה דברים:
“איך ענין המכתבים –?”
רחל כאילו מתכווצת על מקום-מושבה ואינה עונה כלום.
“יוסף בוריסוביץ' עדיין לא סר אלינו – יש סיבה לדבר?” שואל אבא בהשפילו את קולו.
רחל מרימה את ראשה ופורצת בצחוק.
“מה הצחוק?” – תמה אבא.
“הוא מחכה, שאבוא אליו” – מביטה רחל לעיני אבא ומפצחת בשיניה פת-לחם חרבה.
גלוי לעין-כל, שאבא רוצה להקל על עצמו. לאחר רגע הוא פונה ושואל:
“עד היום כתב מכתבים כסדר?”
רחל מבטלת בתנועת-כתפיים את השאלה וראשה נוטה אל הספר. הארוחה נגמרת אגב-שתיקה, ואבא הולך בכבדות יתרה לישון שינה שלאחר-הצהרים. לעת-ערב, לשתית התה, מביא אבא מן הרחוב אורח – את רואה-החשבונות המהודר, אשר זה כשנה תמימה לא סר אל ביתנו. מתחילה הרבה האורח שיחה והיה מסלסל בשפמו, ואולם אחר-כך התחיל ממצמץ בעיניו כלפי רחל, והיה עונה “כן” ו“כך” על דיבורה השוטף; היה גלוי לעין, שאחותי מאמנת את לשונה כמו בכוונה, וגם בשעת-הפרידה הושיטה רחל את ידה לבוכהלטר במין מתינות מיוחדת, שהביעה טוּב-רוח גמור. היא זקפה את קומתה, מדי עמדה ברגע זה על-יד החלון, השמש השוקעת הטילה אור לתוך עיניה ועטפה את צוארה הלבן כמו ברביד שקוף ואדמדם… הבוכהלטר פנה פעמים אחדות ללכת ושב על עקבו:
“עוד נתראה פנים! דו-סבידאניא, דו-סבידאניא!”
כעבור ימים אחדים בא עוד הפעם. רחל ישבה בפינה החבויה שעל-יד החלון, ובדברה עם רואה-החשבונות צנחה עמוק בצל הספּה וכשקועה בהרהורים נפנפה במכתב הסגור שהיה כתב ושמור אתה זה ימים אחדים. באולם שררה דומיה, רק העדר השב מן המרעה עבר לפני החלון הפתוח וגעיית הבהמות הממה את דברי-החלקות של הבוכהלטר, שהחזיק אותה שעה בידו את קצה צעיפה של רחל, אשר היה תלוי ויורד מעל כתפה. געיית העדר התרחקה לאט לאט, ומן הרחוב נשמע רגע אחד קולה של ריזלה המשחקת בחוץ. פתאום טיפּסה הפעוטה ועלה על האיצטבה שליד הקיר והכניסה את ראשה בחלל החלון. רגע הצטחקה הילדה אל האחות הבכירה, ובראותה בידה של רחל את המכתב הסגור, השמיעה בקולה המצלצל דברים ברורים:
“אלך אל החנות ואביא בּול! שם יתנו!”
רחל סקרה בעינים פקוחות לרווחה את הפעוטה, אחרי-כן התחילה קורעת את המכתב לקרעים קרעים קטנים, כינסה אותם בתנועת-עצלתיים לתוך קצה הצעיף, וישבה ונענעה זמן רב את צרור הקרעים כמעשה-משחק. רק אחרי שהלך הבוכהלטר התיצבה ליד החלון ופזרה את קרעי הנייר לרוח. הרחוב כבר האפיל בדמדומי-ערב.
בלילה ישבה רחל על הספסל שלפני הבית, ואבא התהלך בצעדים כבדים על-פני האולם האָפל, במקום שהלבין משכב-הלילה של רחל. סוף-סוף יצא גם הוא החוצה, ורגעים אחדים היה ניצב בדממה ליד רחל. לאור הירח הרימה אליו רחל את עיניה, ופניה היו מצטחקים.
“אנכי אשם בכל!” השמיע אבא לחש צרוד וצנח על הספסל.
“הבט, אבא, איזה כוכב מבריק מאחרי העץ – כמו פנס קטן…”
“אוי, רחל’ה, רחל’ה” נאנח אבא לבין כפות-ידיו המכסות את פניו.
“מה לך, אבא, למה אתה מבכה אותי? תן את שפמך העבה ואמחה לך את הדמעות…”
“למה את צוחקת לדברי?… וכי לא הייתי צריך לדעת, שבחור כמוהו ילך רק אחרי הכסף? אבל חשבתי – הוא קרא לך בת מלכה –”
רחל זעה פתאום ממקומה וזוקפת את ראשה. היא הודפת הצדה את אבא ומפיה המלא צחוק פורצים דברים מקוטעים:
“בת מלכה?”
וצחוקה המצלצל מחריד את אמא, השוכבת כבר במיטה.
על חוף הדסנה
מאתיעקב שטיינברג
נהר הדסנה הוא נהר מצולה רחב ידים, אשר שטף מימיו הולך ישר ואינו מרבה, כדרך הנהרות העצומים, באפיקי-סתרים הנוטים לימין ולשמאל. גם במקום אשר נטל על הנהר המסוגר הזה לסוב את גבעות החומר, העומדות כנד מפולש בין ארץ הביצה של פולסיה ובין אוקראינה – גם שם יט הנהר במלוא מימיו, הלוך ושטוף לרגלי הרמה, ומרחב השדות אשר משני עברי המים זרוע בר עד לקצות החופים, כאילו שם לו פה דרך קטון-נהרות אשר מימיו דלים מעשות שדות שלחין. על-כן גם נמלים לא יעשה הנהר הזה, אשר מימיו לא יחתרו אל היבשה; רק זעיר שם זעיר שם, במקום צומת הפלגים ההולכים אל הדסנה, יש אשר ישחו פני החוף ומקוה מים שקטים יעמוד פה בעינו גם בימות החמה, עת המאסף לדוברות האחרונות יצא מן המקום הזה ללכת הלוך ושוט ישר על-פני הדסנה, ולשוב אחרי כן בדרכי מים עקלקלות עד לנמלי הים. ברבות הימים נאחזים יהודים במקום הישוב אשר ליד מקוה מים כזה, ידיהם מלאות עסק הדוברות, בתיהם, הנישאים מבתי הכפר, ילבינו ברוב חלונות לנוכח מסילת-הברזל ההומיה, אשר קרוב תקרב אף היא במקומות כאלה עד לחופי הנהר. ורגיל הדבר, כי כרבות ישוב כזה כן תגדל שם חנות אחת יחידה, אשר סחורותיה ערב-רב מכל המינים ובעלה נאמן לפני שולחי הסחורות אשר בערי מערב המדינה; וסוכן נוסע כי יקרה הנה – וטוב עליו לבבו וסעד פה את סעודת הדרך היחידה בלי הרהורי החשד הכמוסים, הנטפלים אל סוכן נוסע מדי שימו בכיסו שטר-קניה של חנוני. ואולם לאין מספר הם הכפרים המפוזרים בארץ הרחבה הזאת, המלאה חורשות ארנים, ורבים מהם נטלו את מקום ישובם על-פני חופי הנהר התלולים, במקום אשר המדרון הגבוה טובל את אדניו במי גלים שחורים ועזים. גם את תושבי הישובים האלה, הנדעים כעיקשי לב ונלעגי שפתים, יכלכלו היהודים בסחורות בד ובנפט ובכל דבר אשר ייקנה בכפר; ואולם חנות כזאת, אשר מראֶהָ דל, ישכין היהודי על-פי רוב בחדר אכלו, אשר שם גם מקום נוה המשפחה. מדי שבועיים יילוה חנוני כזה אל עגלת אכרים הנוסעת העירה, ואותה העגלה, כי תעשה בערוב היום את דרכה חזרה אל הכפר, ושב היהודי לשבת עליה מרומים, מתחת, במחבוא הקש, צפונים צרורות הסחורה, למעלה, במוחו של היהודי החנוני, סידורי חשבון משומרים, אשר לא ניתן להם לעלות על הכתב. כי גם היהודים אשר במקומות האלה נודעים לאילמי פה וכתב, אף יוגד עליהם, כי כולם דעתם אטומה וקשה; ואיש אשר יתקשר אתם בעסק – ובא בעול.
באחד מן הכפרים האלה נאחזה מכבר הימים משפחה של יהודים, אשר ראתה דור שלישי במקום ישובה הקבוע הזה. נוסח ישיבתם של היהודים האלה בכפר היה קבוע, גם לא בא עליהם במשך כל השנים ערעור מצד הרשות – ועם כל זה ידעו האנשים הבּדלים האלה עזר מן החוץ, אף כעין קשר היה ביניהם ובין ישוב העיירה הקרובה. לראש המשפחה, אשר הגיע לישיבה בכפר, היה אח בעיר המחוז המצערה, והלז הצליח ויהי שם לראש החנוונים. על כן לא עשה היהודי בן הכפר כל משגה בעת קנית סחורה, אף כי נעשה ברבות הימים אטום ההשגה כאחד האיכרים ודיבורו בלשון יהודים היה עלול להכשיל אותו בפני כל חנוני זר. האח הצעיר בן העיירה, חריף המוח, היה מונה מבלי טעות את צרכיה של החנות הדלה אשר בכפר, והזקן מדי סורו אל עיר המחוז היה יושב לסעוד אל שולחן הכבוד של אחיו, ובין תבשיל משנהו היה מפליט בלשון דיבורו הכבד חצאי רמזים, מבלי אשר יחווה דבר-מה ברור.
"אפשר שכבר אפסה הבורית – "
או בקיצור-לשון אחר:
“אולי סידורי כפתורים אחדים?”
והיה שב לאכול אגב שתיקה, במקום שבתו בקצה השולחן. ואחיו היושב ממולו, היהודי אוהב החידודים, היה נוהג קלות-ראש גם באחיו התמים, והיה מגיד לו בתור תשובה: “דוד, אכול לשובע!…” ואולם העגלה מן הכפר היתה מובילה תמיד בדרכה חזרה מכסת סחורה מתאימה, אשר לא חסר בה כל בשביל החנות הקטנה, זו שהסתופפה ברובה בתוך ארון משונה וגדל-מידה, שאף הוא התגלגל הנה לפני שנים מבית האח שבעיירה, אחרי ששימש שם בתור ארון-בגדים עד לתחילתה של תקופת האמידות… ונוסח-הקנייה הזה נשתמר גם לאחרי כן, כשבנו של הזקן התחיל ממלא מקום אביו והיה נוהג עוד יותר ליד שולחן דודו מנהג שתיקה של בן כפר, אף-על-פי שהיה אורח יותר קבוע בבית הזה. לשם תוספת פרנסה היה זה מצפה ליבול הכפר אשר לתקופות השנה, ופעם בפעם היה מביא אתו אל העיירה שק מלא שום או בצלים, והיה נשאר לפעמים אצל דודו ללינת-לילה, שהיתה מהנה כל-כך את גופו של היהודי בן הכפר, האלמן מאשתו זה כמה שנים. במשך השעות הארוכת של ערבי החורף היה יושב ישיבה רצופה אל השולחן אשר בחדר האוכל; כאיש נידח ורחוק מענין לא נשא אף פעם את רגליו עם חשכה, בכדי להיכנס אל החנות, חנות העיר המהודרת, במקום אשר דודו היה מסב עם אורחים לא-קונים והיה מרבה להג מתחת לאור מנורת-הברק רחבת הכרס… ער ונם כאחד היה יושב בן-אח משונה זה, נידח הכפר, אל השולחן, מפיו לא היה יוצא כל דיבור קל, ומעל דמותו הגבוהה והכחושה היה כעין צל יורד ומשתרע בחדר. בעלת הבית, אשה בגיל העמידה, אשר בערבים, לנוכח נחושת-הראי של המיחם, היו עיניה מלאות אור נחת של אשת איש-חיל עושה הון, שבעה בלי משים הנאה לא ברורה משאר-בשר מוזר זה, שאפשר היה גם חֲנוֹת אותו בלא כסף גם לשמש אותו ליד השולחן אגב עינים רמות. על-כן היה לפעמים נולד בלבבה, בשעות הערב החרישות האלה ולנוכח דמות האיש הדומם הזה, רעיון נדבה שהיה מתגלם במעשה למחרת הבוקר, כשתושב הכפר היה מקבל לתשורה דבר-מה מבגדי נשים בשביל בתו הנערה השוכנת עתה בכפר. הבגדים היו מבגדי השימוש של הבת סוניה לבובנה, וזאת היתה מסובבת את בן-דודה אגב אותו עונג הפלאים של אנשים צעירים וחמודים המצפים לכל אושר – עת ישימו אל לבם לעשות טובה קטנה אחרי טובה לאיש מן האנשים הקרובים אליהם… הבת סוניה לבובנה, אשר אך זה גמרה את לימודי הגימנסיה וחתנה טרם בא, היתה עדיין נוהגת לגשת בקפיצות חדוה לקראת אביה, ובערב כזה, בשהות האורח מן הכפר בבית והאב היה שב לאחרונה מן החנות, היתה הבת מדדה לקראתו אגב צהלה יתרה, והיתה מרמזת חיבה לבן הדוד, זה היושב מבלי להפנות ראש לעומת הבא:
“למה אחרת כל כך לבוא! מנדיל יושב אתנו כל הערב!”
ומנדיל הכפרי הזה נוהג את שתיקתו גם בשבת דודו אל השולחן. ויש אשר לפעמים, בארוך הלילה וכתום שיחה וסעודה, ונאלמו כאיש אחד כל היושבים אל השולחן; עת שינה כבר הגיעה, אך ראש המשפחה, יהודי זה כחוש הגוף הדומה בקלסתר פניו לקרוביו אשר בכפר ונבדל מהם בחושיו הערים, טרם יאבה לקום מאצל השולחן; הוא כאילו מצפה לדבר-מה אשר עוד יעשה על-ידו. ואולם דבר לא ידבר: הוא הרבה להג דברים לעומת אחוזת יהודים, אשר שתו עליו הערב בתוך החנות המוסקה, בערב ארוך זה, בהיות בחוץ זעף שלגים ואיש קונה לא נכנס אל החנות; על כן שפתיו לאות עכשיו והוא יושב כמחריש. מבחוץ תישמע במלואה יללת הרוח – כהישמע קול הלילה הנוגה הזה בערי השדה, בשבת אנשים מעבר לקירות דקים, ורצועות הנייר, העוטפות מסביב את החרכים שבחלונות, ישמיעו פעם בפעם קול אוושה. ולעומת קול התעלומות הבא מן החשכה יש אשר יהיה דבר-מה ביהודי הכפרי, כאילו דבר מה יכון בקרבו; אז יש אשר יגלה את נפשו – בקיצור לשון ובנוסח הקול של אכרים:
“פּוֹהוֹדה…”
לאמור: כזה הוא העולם… והמלה היחידה כאילו תארך בפי הדובר והיא נשמעת כארשת דברים מלאה. ובעל הבית מתנער בתת קרובו דיבור מוזר כזה, כאילו הוא שומע הד הבא מסתרי החיים של משפחתו, והוא פונה אל בן אחיו בחיבה המסותרת ברמזים של לעג:
“אָ, אָ – עוד לשונך רגילה בדברים – אדרבה, ספר ונשמע – מה אצלכם בכפר?” ומענין לענין, אגב הנאה של יהודי דובר חידודים:
“עוד אבא מגיד בכל יום ‘חוק לישראל’? עוד דבורה מתקוטטת עם הערלים?”
הקרוב הכפרי מרגיש מיד, כי דבריו של בעל-הבית הם דברי שאר בשר נאמנים, וכבן כפר הוא מסדר בלי שהות את חשבון עניניו, והוא נזכר קודם כל באחותו דבורה, שאין לה כמעט תקנה. מאין יבוא חתנה – לבתולת נשים זאת, הגבוהה והשחורה, המתקוטטת יום-יום בגלל גודל הביצים הנלקחות מאת הערלים חלף סחורות?
"לוּ רצה הדוד – – " נאנח הקרוב הכפרי, מבלי לדעת בעצמו את המובן שבדבריו. אולם תקוה לא ברורה צפונה בלבבו כי מבית קרובים זה עוד יכולה לבוא ישועה.
“וכי אני יכול לקצר את לשונה?” מתלוצץ בעל-הבית.
היהודי הכפרי משיג היטב היטב, כי הדוד אומר רק דברים בעלמא וכי במחשבה הוא קולע אל הצרה הנכונה… ואגב הכרח אף הוא מדבר דברים של סחור-סחור:
“מתקוטטת עם הערלים – מה בכך… אבל היא גורמת ענויים לסונקה שלי, כמו בגרזן על הראש, כשהיא מגידה לסונקה דבר מה.”
“כמו בגרזן על הראש…” חוזר היהודי הכפרי על דבריו ומכנה את הגרזן בלשון הערלים.
“בל תען לה סונקה שלך, הרי זו גדולה ממנה בשנים.” מעירה בעלת הבית אגב שלוות פנים של איש ההולך לשינה ארוכה של ליל חורף.
“כיצד? הרי היא עדיין ילדה וכמה שנים לא היתה בבית! ולמה לקחה לימודים בגימנסיה בכדי שתשמע כל היום את הקללות היוצאות מפי זו…”
היהודי הכפרי הביא לידי גמר את דבריו אשר ארכו כל-כך. חימה לא ברורה תלהט ברגע זה את קרביו כלפי הגורל אשר הציג את אחותו בבתוליה, והיא שחורה ורזה ועזר רחוק ממנה; והוא נלהב ברגע זה גם מרגש עז של גאווה, גאוות אב כפרי חשוך דמיונות, אשר על ידי השתלשלות פלאים באה בתו עד שערי הגימנסיה שבעיירה ותגמור שם לימודים של ארבע מחלקות.
והנה נתנה לסוף את דבריה גם הבת סוניה לבובנה. גם בעיני אנשי הבית דומה הדבר, כי היא היא אשר גרמה לאותה ילדה רזה ושתקנית מן הכפר שתלקח בילדותה אל בית קרוביה אשר בעיירה, בית אמידים זה רב החדרים, במקום אשר התגוללו עדיין בשלמותם ספרי הנוער של הבת היחידה, ואשר ממנו, מן הבית הזה ישר לפני הכפרית הקטנה הדרך עד לגימנסיה… סוניה לבובנה אומרת:
“פּפּה, פּפּה, מה איכפת אם סונקה תבוא אלינו לאיזה זמן?”
בקול הדוברת נשמע רוך, רוך הנוער הטוב והמיטיב. סוניה לבובנה עלולה תמיד לחוש בגורלה של הקרובה הקטנה. רגע תשלוט דממה מסביב לשולחן, עד שאם הבית מפטירה:
“ליב, כבר עת לישון…”
ואולם אבי הבית, זה הנאמן לשארי בשרו הצנומים ועיקשי הלב כמוהו, אומר מדי קומו:
“אם רצונך בכך – וכי מה איכפת.”
אבל מיד הוא מפנה את עצמו כלפי בתו, ואומר בקול מתלוצץ שנשמעת בו גם דאגה:
“אבל את טוענת טענה בדבר נסיעה לקיוב – משמע שאת חוזרת מדעתך…”
“לאו! לאו! פּפּה, פּפּצ’קה!…” משתערת סוניה לבובנה כלפי אביה וחובקת את שכמו, אני אסע, אסע בודאי, עוד יותר טוב, סונקה תהיה פה עד שאבוא לחג הפסח."
ואמנם כן היה: סוניה לבובנה נסעה לקיוב, אבל ימים מספר לפני נסיעתה באה סונקה הקטנה מן הכפר, כשהיא רכובה על גבי עגלת אכרים טעונה וצרור חפציה הדל כרוך במטפחת צבעונין מבהיקה. זמן בואה חל בשעת הבוקר, הדוד כבר היה בחנות ובעלת הבית עדיין לא יצאה מחדר משכבה, וככה יצא הדבר, כי סוניה לבובנה קדמה לבדה את פני הבאה וזרזה אותה, מדי עברן דרך חדרי הבית: “בואי הלאה, הניחי את הצרור אצלי בחדר.” ואותו יחוד ראשון היה גורם לדבר, כי סוניה לבובנה החליפה דברים עם קרובתה כמו עם נערה בת-גילה, ואף הגידה לה בלשון חברות: “כמה נשתנית, כמה נשתנו עיניך!” דיבור זה יצא באופן בלתי צפוי, והנערות היו ברגע זה בחדר המשכב של בת המשפחה, שבו קבעה סוניה לבובנה על דעת עצמה גם את מקום משכבה של האורחת; על השולחן הקטן עמד ראי כבד-זכוכית, זה שאבי המשפחה הביאו פעם במתנה לבתו, בשובו מוורשה הרוכלת. ואל הראי רב האור הזה ניגשה סונקה הקטנה וצפתה רגע ארוך בקלסתר פניה. ומדי ארוך הבטה זו התקרבה סוניה לבובנה בלי משים אל קרובתה העומדת נאלמה ונטוית-צוואר, והניעה אחת ושתים את צמת השערות היורדות על-פני העורף הצר והשחרחר.
“גם שערותיך נשתנו. צמתך מלאה.”
סונקה טרם תען דבר ופניה נטויים עדיין כלפי הראי. ופתאום היא מפנה את עצמה ובפניה הכחושים משתפכת אדמומית מוזרה, אותו אודם הבושה הנראה כלוט תעלומות על פני אנשים אשר עורם שחור וקודר:
“אני מכוערת!”
“את עלמה ממש, סונקה!”
“אל תגידי כזאת – לא צריך!” אומרת סונקה בקול זועף, כמעט צרוד. סוניה לבובנה תוהה על דבריה של הקטנה, אבל היא נמנעת מדרוש ממנה פירושים, כיון שהיא יודעת את טבעה של בת-אדם קטנה זו לבלי לדבר דברים מלאים שיש בהם כדי תחילת שיחה. אבל גם אחרי כן עוד לבה של סוניה לבובנה ער בקרבה; דומה הדבר כי איש חדש בא לשבת בבית – לא אותה הילדה אשר מאז ומקדם, הקרובה הקטנה מן הכפר. ועיני סוניה לבובנה צופות בזו כל היום: פעם תשגיח בה ברחמים, מדי שבת סונקה כפופת גב, ופעם, מדי לכתה מחדר לחדר, תתגלה דמותה של סונקה כה ישרה ודקה, כדמות נערה בת שבע עשרה נמהרת וגמילת נפש. וגם בלילה, מדי פשוט שתי הנערות את שמלותיהן לפני שינה, תגלה סונקה הקטנה, בהיות רק כותנתה לעורה, זרועות דקות ושחומות, אשר מדי הרים אותן הנערה לכבוש את שערותיה הפזורות – ונראו חטובות למלוא ארכן ופרושות עד בלי די… סוניה לבובנה לא תשבע מהביט בזרועות הידים האלה, ואגב הבטה זו משתפכת בפניה חמימות קלה, היורדת על צוארה ועל חזה העולה ויורד מתחת לכותנתה.
“סונקה”, משתיקה סוניה לבובנה את עצמה, “פה יימצאו כבר כאלה אשר יחזרו אחריך…”
סונקה אינה עולה בקפיצה על המשכב המשותף… אבל קולה מדבר וצוחק כאחד:
“את לא תאמיני, גם בכפר חזרו אחרי. בנו של הגלח היה קורא אותי לטייל אתי על החוף.”
“דומה לי שאני מכירה אותו,” אומרת סוניה לבובנה. דומה הדבר כי היא רוצה להמתיק שיחת-לילה הרגילה בפי שתי נערות, מדי דבקן אשה אל רעותה על המשכב המשותף, אבל פני סונקה, השוכבת פרקדן וזרועותיה חבויות מתחת לשמיכה, נראים כה שחומים מרזון ונסוכים אלם מוזר, זה העולה על פני אנשי כפר הממהרים להרדם שנתם – עד שסוניה לבובנה שבה לאט אל מנוחתה, והיא גומרת לבדה את הרהורי היצוע הקלים. ולמחרת, אגב הכנות הנסיעה, היא נעזרת בסונקה רק לשם עזר של שימוש, וברגע הפרידה, מדי צאתה לדרך, היא נושקת במלוא אומץ את סונקה הקטנה, זו שנאלמה כולה בין זרועותיה של סוניה לבובנה ואשר עיניה תימלאנה דמעות בצעוק אליה סוניה לבובנה מעל העגלה: “אל תשכחי לצרף דרישות שלום!” וכתום הפרידה סרה סונקה אל חדרה, זה שנפל עכשיו כולו בחלקה, סוגרת אחריה את הדלת ותומכת את ראשה ליד השולחן: היא חפצה להיות לבדה…
שבועות עוברים וסונקה נעשית רגילה בבית, ואף-על-פי-כן לא יקרה הדבר, כי תושיט יד לקחת מכתב המגיע מאת סוניה לבובנה; כל מכתב נקרא כרגיל ליד השולחן, וראש המשפחה, הקורא אותו אגב הערות של חידודים, נוהג לסיים בהמולת הלצה את דרישת השלום האחרונה: “שלום לסונקה הקטנה – תכתוב נא מלים אחדות…” וברבות הימים קרה פעם הדבר, כי במכתב אחד, אחרי עצם הסיום, נמצא עוד כתוב לאמר: “דרישת שלום גם ממני להורי סוניה לבובנה הנכבדים ולסוניה הקטנה. ממני בוריס שיינפלד סט. לרפואה.” גליון המכתב נשאר רגע תלוי בין אצבעותיו של בעל-הבית, אשר הביט אל אשתו בעיני מזימה – וסונקה הושיטה יד ולקחה לעצמה את המכתב. היא יכלה רק להעיף עין בשתי שורות הכתב הכתובות אותיות גדולות ופזורות, דומות לאותיות הכתב של נער, והמכתב שב ועבר לידים אחרות. אך בבוא מכתב חדש ומשנהו, וכשוב הסיום להיות כמקודם רק דרישת שלום מאת סוניה לבובנה בשביל סונקה הקטנה – התחילה סונקה מנסה לקחת לידיה את גוף המכתב ולעיין בו עד סוף כל סופו; עד כי פעם באחד המכתבים היתה היא, סונקה, המגלה את הצירוף המתעלם בפינת האגרת. צד אל צד ליד פסוק ההתחלה “אבא ואמא יקרים” היה רשום באותיות מהופכות: “שלום וכל טוב! בוריס שיינפלד.” סונקה הקריאה את הדברים האלה, וקולה נשמע כבא ממרחקים, כאילו חרה לה דבר מה, אבל אזנה קלטה בלי משים את צלילי החיים אשר עלו בערב רב מתוך מכתבה של סוניה לבובנה, ובאותו ערב, כשהוכנה בבית אגרת תשובה בשביל בת המשפחה, בקשה סונקה לעצמה את הגליון המכוסה כבר בכתב עד קצהו, ובסגרה את דלת חדרה אחריה ישבה אל השולחן ותערוך מחשבותיה, רשמה את דרישת השלום לסוניה לבובנה והוסיפה להחזיק את העט בידה; אחר כך הרכינה את ראשה כלפי המראה אשר על השולחן והסתכלה רגע ממושך, כשהיא עוצמת את שפתיה ומכנסת אור לתוך עיניה… מבטה הלך הלוך והברק, והיא הוסיפה להסתכל במראה כשפניה קודרים ועיניה רחבות ונוצצות. ופתאום, בעוד העט בידה, נפל ראשה על השולחן וקול מר, דומה לחריקת גרון, הרעיד רגע את כתפיה הדקות. ועוד זמן מה נשארה כך, גחונה ונאלמה, ובכה לא בכתה.
מן היום ההוא, במשך כל שארית החורף, לא הוסיפה סונקה להעלות דבר-מה על גליונות המכתבים הנשלחים לסוניה לבובנה; פעם אחת נמצאה כתובה בתוך עצם מכתבה של סוניה לבובנה שאלת תמהון: “מה לסונקה? הנסעה הביתה?” – ואז ישבה סונקה וצרפה בדמיונה בתור מענה כשתים שלוש שורות, ולכולן היה נוסח אהבה אחד: “סוניה, סוניצ’קה, יקירה, נפלאה!…” הדברים לא עלו על הגליון, אבל סונקה נשאה בלבה כל הימים את זכר קרובתה אשר בקיוב, זאת העלמה הגבוהה ורמת הכתפים, אשר תחלק לכל איש מטוּב לבה וכל איש ידבר אליה נכבדות. בעלות סונקה על המיטה של בת-דודה היה פעם בפעם עולה לפניה, מתוך אחד ההרהורים שלפני שינה, מראה ממראות הדמות של סוניה לבובנה: הנה נראתה במעיל העורות הקצר, שהלם אותה כל-כך, זה שתפרו לה לפני נסיעתה ואשר בלבוש אותו סוניה לבובנה לראשונה, באולם לפני המראה, לא יכלה סונקה לכחד את אשר בלבבה: “סוניצ’קה, אפשר להשתגע בגללך!…” הנה היא מופיעה במסיבת בית, כל פניה מאירים לנוכח אשה רוכלת, וזאת האשה, אשר בידיה סל הביצים וצרור התרנגולות, מתאפקת מספוק כפים מדי הגידה את שבח החיבה: “אוי סוניצ’קה, זכורתני כשהיית קטנטנה כזאת!…” סונקה היתה כובשת את פניה בכר, ערפה הדק היה מתגלה ואף זיע קל לא היה עובר בו במשך רגעים רבים. ולאט לאט ירדה על סונקה התרדמה ובחלומות שינה היה מתהווה איזה שיתוף-חיים בלתי ברור; הדברים עלו בחלום ברורים עד מאוד, אך הנערה, אשר בגללה היתה כל המסיבה, היתה כעין יצור תאומים אשר קורא לו גם סונקה גם סוניה לבובנה. בבוקר, אחרי ליל חלומות, היה עור ראשה של סונקה כואב מתחת לשערות לכל נגיעה קלה, ובארוך היום ואורח היה נכנס הביתה – אז יש שסונקה היתה שוכחת את נפשה והיה דומה כאילו נטל עליה להאיר פנים לאותו פקיד מבני עם הארץ ולשמוע מפיו שלום-הכבוד: “בהכנעה גמורה, סוניה לבובנה!…” ובעצם היום, בהיות דממה בבית השקט הזה, היתה סונקה יושבת לפעמים אל הפסנתר המשותק אשר באולם, זה כלי הזמר ששימש לסוניה לבובנה בילדותה, היתה קופאת עצומת עינים וקצות ידיה הארוכות נחים בלי נוע על מנענעי השן הקרים; ופתאום ושרביט שן אחד, אשר טרם נפח את שארית חייו, נתן צליל רופף – ופקחה אז סונקה את עיניה וכנסה ממקום בושת היתה ממהרת אל חדרה, אל מחבוא הכר אשר במיטה; היא לא בכתה, רק כבשה את פניה וכל כוחה היה נתון לגרש את שארית הדמיון אשר ירד עליה ליד הפסנתר.
הימים הלכו הלוך וקרוב למועד החג. והנה בא גם אחרון מכתביה של סוניה לבובנה. זה היה קטון מכתבים אשר סיומו היה קצר ואוצר רמזים: “אמנם יש לי לספר לכם הרבה, הרבה מאוד, אבל הן עוד מעט ונתראה…” האב לא הפטיר הפעם בדבר חידוד, ומסביב לשולחן היתה דממת רגע; וסונקה ישבה נטוית עינים וראתה בדמיונה דמות איש חי, הסתכלה במלוא דמותו של סטודנט שחור-עינים, הביטה בפניו הלבנים ובגולת שערותיו הרמה… וכל זה היה מראה חושים כה נאמן, עד כי ראש המשפחה, מדי הביטו בפני סונקה, לא יכול לעצור ברוחו ויתלוצץ:
“גם את תסעי לקיוב ותתוודעי אל סטודנט…”
סונקה נסה למקום מחבואה אשר על המיטה ושם שיננה לעצמה במשך רגעים את ההחלטה, כי בבוא סוניה לבובנה אז היא, סונקה, תנשק לה חליפות ותגיד לה בפה מלא את הדברים המפורשים: “סוניצ’קה, לוּ ידעת – אני מאוסה כל-כך, אני מקנאה ומחשבותי נתונות תמיד לאנשים אחרים – לו ידעת, סוניצ’קה…” אבל ברגע הפגישה התכנסה סונקה כולה לבין זרועותיה של סוניה לבובנה ואמריה היו רק תשובות רגילות; אחרי כך, בהיות האורחת מתירה את צרורי חפציה, התהלכה סונקה על-ידה ולטפה פעם בפעם בידה הדקה את שכמה של סוניה לבובנה, אשר גזרתה מלאה במשך ימי היותה בנכר; ותוך כדי זה הוציאה האורחת לוח של תמונה ותרם אותו אל מול פני סונקה: “המוצא חן בעיניך?” אך גם לשאלה קצרה זו לא יכלה סונקה למצוא מיד תשובה; היא התאמצה וחבקה את סוניה לבובנה:
“את חמודה כל כך, סוניצ’קה…”
סוניה לבובנה כאילו גמלה בנכר והלך-רוחה שקט; על שפתיה הופיעה ברגע זה בת-צחוק קלה, ובתנועה מתונה החביאה את התמונה והוציאה אחרת, גדולה מן הראשונה, ומסרה אותה הפעם לידי סונקה… וזו הסתכלה בזוג האנשים, הדבקים זה לזה על גב לוח התמונה, ולא יכלה לגרוע עין. ומאי-יכולת לחדול מהבטה ממושכה זו – נעזרה פתאום סונקה בדברים אשר היו שגורים בדמיונה:
“לו ידעת, סוניצ’קה, עד כמה אני רעה. לא חדלתי מחשוב מחשבות על הסטודנט הזה, במשך כל החורף…”
בת הצחוק לא נסתלקה מעל שפתיה של סוניה לבובנה, והיא ענתה דברים פשוטים:
“יפה הוא?”
ואחרי כך, מדי החביאה את התמונה, הוסיפה במנוחה:
“אבל אל תגידי לאיש.”
אבל סודה של סוניה לבובנה נתגלה מיד על ידי המכתבים שהתחילו באים מקיוב, וסונקה, בשובה הביתה לימי החג, שמעה מפורש מפי הדודה דבורה, זו הרגילה למלא את פיה על כל דבר:
“בת עשירים! רק פעם נסעה לקיוב – וכבר נמצא החתן!”
בחול המועד נסע אביה של סונקה העירה להביא סחורה, ובשובו מסר לבתו הנערה דרישת-שלום מאת סוניה לבובנה ואף הגיד לה תוספת מודעה, כי סוניה לבובנה אולי תבוא להתארח אצלם ימים אחדים; אך אנשי הבית נשאלו באותו היום עצה – איך להשכין בבית את הסטודנט, זה חתנה של סוניה לבובנה, אשר אמר לבוא הנה בימי הקיץ. כולם חוו דעה; הדודה דבורה החליטה במעמד ראשון זה, כי אפשר לנקות ולייחד חדר שלם – רק הזקן שאל את בנו בפנים זעומים:
“מה אמר לייב?”
“כן – הדוד אמר: יבוא. אמר: החתן של סוניה אולי יבוא…”
ואחר כך עברו ימים רבים, והיה דומה כאילו הלך הדבר הלוך והישכח. מדי פעם בשוב אביה מן העיירה היתה סונקה שואלת בקול רפה: “מה שלום סוניה?” והתשובה היתה תמיד רפויה: “לא כלום…” בכפר היה נישא כבר בשעות הצהרים אבק הדרכים של תחילת קיץ, העצים כבר עמדו במלוא עלים, ובן הגלח, העלם הגבוה והדק, היה נראה כשולח רמזים מתוך מחבוא העצים, מדי עמדו לפנות ערב בגינת הבית אשר ממול בית היהודים, והוא נשען על גזע עץ ועיניו החיוורות מישירות להביט מבלי חדול. הוא היה מסתכל בלי הפוגות כלפי זיז הבית אשר מנגד, במקום שסונקה ישבה לרוח הערב וידיה חבוקות על ברכיה. שעה ארוכה היתה עוברת בטרם תרים סונקה את עיניה; העלם, העומד מבלי תת קול ועיניו קמות, היה דומה לאחד האילמים ההוגים אהבים דוממים, רק לפעמים, באין איש על-יד הנערה, היה הלז מכוון כוון רב את שפתיו והיה מוציא מפיו מילת חידה, שנאמרה בלחש חודר והולך למרחוק:
"סונקה – "
מעל זיז הבית אשר מנגד לא היה בא קול מענה, והנער היה נותן פוגה לשפתיו והיה שב ושולח את מבט עיניו. הוא לא היה סר ממקומו לפני בוא החשכה – ומבני הבית ראוהו רבים והניעו עליו ראש; רק הדודה דבורה היתה מביאה את הענין לידי שיחה – בשעת ערב כזאת היתה מציצה מזמן לזמן מתוך הבית והיתה שולחת לסונקה תוכחה חטופה:
“שבי נא, שבי כך…”
כעין חדודים של חום היו עוברים בערפה של סונקה, והיא היתה שומעת ומחרישה… רק פעם אחת שפכה את לבה בבכי – הדבר היה כבר לאחרי חג השבועות, עת חדלו גשמי הסופה הקצרים, ההולכים ונשנים בכל יום אביב, ובעין כבר עמד החום הקבוע, זה הבא עם הביכורים הראשונים שבגינות הירק. במדרון אשר על חוף הנהר כבר התלכדו השיחים לסתר מחבואים אחד, וסונקה, אשר תאוות נפשה היה יחוד זה שבין השיחים, איחרה פעם לשבת שם עם ספרה, ובשובה הביתה קיבלה מאחד מבני הבית את תוכחתה:
“הולכת בבוקר ושבה בערב – דומה לה שהיא סוניצ’קה בת הדוד…”
רמז התוכחה הקל, שיצא בלי כוונה, מציף כהרף עין את מלוא לבה של סונקה, והיא שומעת ולא שומעת בצעוק כנגדה הדודה דבורה:
“הגידי את האמת – היית שם לבדך, בלי התכשיט של הגלח?”
אנשי הבית מנוחתם שלמה מדי שמעם מוסר כלימה זה; רק אביה של סונקה חש ברגע זה צורך להטיף לבתו כעין דיבור רך, והוא אומר אל הנערה:
“מוטב היה להיות בבית – סוניה מסרה על ידי הערל, כי תבוא מחר עם החתן.”
סונקה יוצאת ויושבת על זיז הבית. מעיניה נוטפות דמעות גדולות, אך פניה אינם נעווי בכי ועיניה פקוחות… בעוד זמן היא מבחינה בדמותו של בן הגלח, העומד בגינה אשר מנגד והיא מצטחקת כנגדו בעיניה הרטובות מדמע; היא מתעודדת לקום ולגשת אליו, אך מיד היא שבה לשבת ורק שולחת דברים בלחש חודר ההולך למרחוק:
“מחר אצלנו אורחים בת דודי עם סטודנט מקיוב.”
אבל מיד היא נחפזת להכנס הביתה, ותובעת תוספת לבנים וחפצים בשביל לקשט את החדר המנוקה מבעוד יום, ופעם בפעם היא פונה בדברים אל הדודה דבורה, אגב תוספת השם של סוניה לבובנה:
“תראי, סוניה תגיד שכך יפה…” הכל טוב ויפה עכשיו בעיני סונקה, היא עושה בבית ומצפה ליום המחרת – מאהבתה את סוניה לבובנה. ובלילה, כשהיא מתירה את שמלותיה ומביטה דרך מבוא הכתונת אל גופה הדק, היא נשמעת להרגל-נערות זה שלפני שינה מתוך עצב מתוק, והיא עולה אחרי כן על משכבה כשפניה שקטים ואטומים. ולמחרת היא נצבת בפנים כאלה נגד האורחים הבאים, וידה נלחצת ולא לוחצת מדי התוודעה אל הסטודנט; באותו מעמד של פגישה היא שומעת באמור סוניה לבובנה אל חתנה: “זוהי בת דודי הכפרית.” וסונקה כאילו שומעת להוראת-דברים זו של סוניה לבובנה, היא נמנעת מפתוח פה; היא מרחיקה קצת את שבתה ממקום שבת האורחים, וראשה עטוף במטפחת-צבעונין, אשר קישורה יורד מצד העורף… הסטודנט מסתכל בה לפרקים ומאמץ את כוחו למען הגיד לה דבר-מה; הוא מבולבל מעט מהמולת החג אשר בנפשו ואינו יכול לכלכל בתשומת-לב גם נערה כפרית. סונקה אף היא מביטה בו רק לסירוגין; כובד של חידה יורד עליה, מדי תשהה רגע נוסף את עיניה על פני הסטודנט, עיפות תוקפת אותה והיא רוצה אז לשכב במיטה ולכבוש את פניה בכר. לפעמים, כשהיא נכנסת מחדש אל החדר ובנוכחותה תפוג שארית שיחה של יחוד ובין הראשים הדבקים מתהווה לאט ריחוק-מקום, אז יש אשר חלחלה תעווה את פניה של סונקה מדי ראותה את פני הסטודנט הרכים, החיוורים ממבוכת אהבים. היא שולחת מדי פעם מבט מהיר בסדר הכפתורים של החולצה אשר על סוניה לבובנה, ולבה של סונקה הולם בקרבה… עיניה שבעו לראות עגבים בכפר, אבל נשימתה תקצר הפעם מראות את משא העגבים הרובץ על השנים האלה. הם לא יתבוששו בפניה, ובארוך היום וסונקה מביאה להם החדרה את התה אשר יישתה לפנות ערב – אז תלכד סונקה, מדי הציגה את הכוסות, בין השנים אשר יקריבו שפתים אל שפתים מעל לערפה. היא תיחלץ מתמהון נפשה רק הודות לאב הזקן הנכנס ברגע זה אל חדר האורחים, אבל מיד היא שבה וסופגת חידה מדי תת השנים מענה לדברי הזקן, אשר יגיד להם כי ייצאו מעט לטייל.
“לצאת עכשיו? אולי נדחה את ההליכה בכפר למחר?”
הם אינם יכולים לצאת, ביום-יחוד ראשון זה… והנה ירד הערב, ולארוחת הלילה, הניתנת במסיבת כל בני המשפחה הכפרית, יתנו אלה השנים פעם בפעם קול שבח: “זה כל-כך טוב! מאכל-עדנים, לא כן, סוניצ’קה?…” סונקה יודעת כי אלה הם דברים ממנהג הבריות, אבל היא מרגישה כי מן הדברים יוצא סוד ומצטרף בין השנים האלה.
החידה אשר בלבה הולכת וגדולה מרגע לרגע, דבר-מה צפון גם באוויר הבית ויש כעין כוונה בכל דיבור היוצא עכשיו מפי איש. הנה תמה הארוחה והדודה דבורה מזדרזת לשאול:
“אני חושבת, כי מותר להציע משכב? גם לך סוניה – את תשכבי יחד עם סונקה…”
סונקה אינה מביטה בפני הדוברת, דומה לה, כי הדודה דבורה חרשה כל היום את מזימת הדברים האלה. אחרי כן בא מענה מאת סוניה לבובנה, המביטה תוך כדי זה על חתנה:
“כן, אפשר להציע, נקדים ללכת לישון…”
וסונקה קמה מאצל השולחן ובעור בשרה עוברים חדודי-חום. היא מסתובבת עוד זמן מה בחדר הנמוך, המואר באור דל של מנורת כפר ומלא חום לילה אשר לא יזוע – ולאט-לאט יימלא ראשה אד והיא מביטה בבת-דודה בעינים רואות ולא רואות. סוניה לבובנה קמה חליפות ממקומה ושמה פעם בפעם את שתי ידיה מסביב לערפה, הקף ולחוץ את העורף הלבן והמלא אשר יערוג למשכב לילה. ואף סונקה תשב ותקום חליפות ותקיף בידיה את ערפה הדק. וכשהיא פושטת את בגדיה באפלה ליד המיטה, אז תעמוד זמן-מה ליד סוניה ואף כותנתה תלויה עליה בלי נוע, בלי להשמיע כל אוושה…
אטומת חושים היא נלחצת אחרי-כך במיטה אל בת דודה, זו השוכבת פרקדן וידיה מעל לראשה. שעה ארוכה עוברת כך, וסונקה ערה ולא ערה; כרבות דממת הלילה כן ילך ויהום בקרבה דבר-מה אשר אין לו קול. חושיה המעוטפים ישוקו לקראת צפיה נעלמה, שפתיה יבשות והיא מרטיבה מדי פעם בלשונה את שפתיה הדקות. והיא, בת הכפר הנאלמה, אשר ימי לימודיה בעיירה היו לה כימי שבי לחית-שדה, אשר שבה ונמלטה אחרי-כן מבין האנשים, היא יודעת בפעם הראשונה בחייה נדודי לילה; היא מבחינה בפעם הראשונה בחייה בחידת הדברים אשר מבחוץ, כי הכל מסביב לה מוזר עכשיו וחסר מנוחה. הנה ישמע מרגע לרגע קול חריקת המיטה אשר תשכב בה הדודה דבורה; מחדר הסטודנט, אשר דלתו לא סגורה, ישמע קול לחש, לחש מוזר, ההולך למרחוק, אשר כמוהו שמעה כבר סונקה פעם ושתים מדי שבתה בחוץ לפנות ערב:
"סוניצ’קה – – – "
ואחרי הלחש – דממת רגע גדולה. לבה דופק כל-כך עד שידיה תרפינה מחבוק את סוניה לבובנה – וזו מחליקה בחשאי מעל המשכב וצועדת חרש לעבר הדלת של החדר הסמוך. סונקה מתנערת מתמהון וצונחת מיד לתוך משקע המיטה, ידה, הפרושה לאורך הכר, מתפשה כה וכה, כמצפה לנגוע בראשה של סוניה לבובנה… שעה ארוכה עוברת בטרם תנסה סונקה להוציא כמעט את ראשה מתוך מחבוא הכר ובטרם תיפקחנה אזניה לשמוע. עכשיו כל חושיה מאזינים – לחש הסתרים הבא מן החדר הסמוך מרים אותה כרגע ממקומה, והיא יושבת במיטה כשחצי גופה נטוי לעבר הדלת של החדר הסמוך, שפתיה פתוחות והיא כבולעת דבר-מה בלי חשך. היא בולעת את לחש הנשיקות, אותו לחש היניקה של שפתים היונקות שפתים, אשר הוא לבדו, מבלי עונג הנשיקה, ידהים אוזן נאהבים כקול ללא פתרון, כקול מעמקים סתום אשר למען שמוע אותו ישליכו הנאהבים מדי פעם את רגשותיהם לתוך באר העגבים. וסונקה שומעת מבלי לדעת ברור מאין הלחשים: הם מרחפים מפנים ומאחור, הם משיבים את הכתונת אשר על בשרה. דמותה לא דמותה – נשימתה עולה בלהב, כאילו ייעשה בה, בסונקה, דבר מה אשר ייבראו ממנו הלחשים האלה. וכרגע – והיא עוצרת את נשימתה, כאילו היא מצפה ומוכנה לדבר-מה. ופתאום יעבור רעד בגופה – היא שומעת קול קורא לא רחוק ממנה:
“איפה סוניה?”
וכרגע והקול קורא ביתר עוז:
“סוניצ’קה, איפה את, בואי נא הנה!”
צעדיה של סוניה לבובנה הולכים ומתקרבים מעבר לדלת של החדר הסמוך. וכל ערבוב רגשותיה של סונקה מתלכדים לרגש אחד של תמהון – מדי שמעה את קולה של סוניה לבובנה:
“וכי אינך ישנה, דבורה?…”
הדודה דבורה עונה דברים לא מפורשים, אך קולה עדיין מלא רוגז:
“לכי לישון… כמה זמן התנודדת היום על העגלה – אין להרדם כשמי שהוא ער בבית.”
“כן דברת, אני עיפה. חפצתי לראות אם הוא ישן” אומרת סוניה לבובנה ועולה על המשכב. וקולה עדיין שקט, אך סונקה, מדי הילחצה מחדש אל בת דודתה, מעבירה את ידה על מדרון הצוואר של סוניה לבובנה – וחלקת הבשר, החשופה עכשיו במקום הזה, היא כה חמה וכה עולה ויורדת, עד שידה של הנערה נרתעת בלי משים לאחור. וסונקה הנבוכה שבעתים, הרואה ברגע זה בבת דודה דבר-מה אשר עיניה ראו יום-יום אצל בחורות הכפר – היא נלחצת שוב אל השוכבת על ידה ולוחשת על אוזן:
“סוניצ’קה, וכי אינך יודעת, שהולכים מכאן אל החוף? בין השיחים כל-כך טוב לשבת” והיא צמודה בכל גופה אל בת דודה, כמצפה למענה…
אך סוניה לבובנה פושטת חרש את שמלת הלילה הדקה, ושבה לשכב מבלי ענות דברים. וסונקה פורשת אל הקיר וסותמת את פיה בכף ידה, למען לא יפרוץ בכיה בקול. היא מלאה כולה בושה וחרטה וחדה לנפשה חידה כבדה: איך תרים בבוקר את עיניה כנגד בת דודה? ולבוקר פניה של סוניה לבובנה שקטים וחיוורים. מיד אחרי הארוחה היא יוצאת לטייל עם חתנה, וכשהיא נשאלת למקום ההליכה המוקדמת היא עונה:
“אני אראה לו את מקום החוף – הוא יכול ללכת שמה בכל יום. לו יש עבודה, ואני אשוב היום הביתה.”
הם מאחרים לשוב ממקום הטיול, ואיש העגלה, אשר הוגד לו כי בת-אדונים תלך אתו העירה, כבר בא ושאל פעם ושתים. ולסוף שבה סוניה לבובנה וטוב לבה נשקף מעל פניה; היא נפרדת בחיבה מאת אנשי הבית ומעניקה נשיקת שפתים לדודה דבורה, אגב עינים עצומות היא נפרדת לאחרונה בנשיקה קצרה מאת חתנה, והעגלה הולכת לדרכה. אחרי-כן משותפים עדיין אנשי הבית בעמידה שלאחרי פרידה, וכשהם נשמטים אחד-אחד נשארים בחוץ הסטודנט עם סונקה. הבחור, אשר מבט עינו עטה דמעה קלה, מדי עלות האבק אחרי העגלה המתרחקת – כבר סב ללכת וצעד אחת ושתים, אך סונקה, אשר ברגע הלוויה הרחיקה ללכת אחרי העגלה, עומדת עדיין במקומה מבלי לנוע, ואף הבחור שיינפלד רואה לעצמו חובה לקיים תוספת אחרונה זו של פרידה. הוא יושב על זיז הבית, מביט נכחו ואישוני עיניו הולכים ומיטהרים. הוא בן יהודים מאוקריינה ונפשו, כנפש אבותיו, דבקה רק אל הדברים אשר יקרבו אליו עד מאוד. הוא אוהב את העלמה, אשר זה אך נסעה בעגלה, ועתה יישירו עיניו להביט אל העורף הדק של הילדה, הנצבת עדיין במעלה הרחוב. אין הוא רואה את החיים לפי צירופם, וכל יום יכול להיות בשבילו יום הבחירה. אמש, בהילחץ סוניה לבובנה אל לבו, המה בקרבו דמיון פלאים, עתה הוא מביט אל עורף הילדה, העורף הדק של בת שבע-עשרה, אשר מדי יכוסה פעם ושתים בנשיקות – וזח תחת סבל העגבים. רגע יאריך הדמיון ורפה, כי סונקה, מדי פנותה ללכת, תפנה אל הסטודנט את פניה, והפנים שחרחרים ורזים והם מעלים בדמיון זכרון פרי ירקות אשר הצהיב בטרם בשל. ואולם הבחור שיינפלד, אשר שארית דמיונו עוד תוססת בקרבו, אינו יכול לבלי לנסות דברים אל הילדה:
“שבי על-ידי, סונקה.”
היא נשמעת לו, והם מאחרים לשבת עד אשר עם פנות היום תופיע בגינה אשר מנגד הדמות הגבוהה של בן הגלח. אגב קורת-רוח מסותרת מבחין הסטודנט בעינים הפקוחות לרווחה אשר תבטנה מבלי חדול אל מקום שבתם, והוא שואל את סונקה:
“הלז, שם בגינה – מביט אליך?…”
“זהו בן-הגלח,” עונה סוקנה מבלי ענות על השאלה.
ותוך כדי זה מרגיש כבר הבחור שיינפלד צורך להגיד דבר נאה:
“א, זה כבר ידוע, כל בן גלח חורש אהבים על בת היהודים אשר בכפר…”
סונקה מתאדמת ומצטחקת – באותה בת-צחוק סתומה של מבוכה העולה לפעמים על-פני בת שבע-עשרה ומגלה בבת אחת את כל אשר ניתן להיגלות בנפש נערה רכה. ובת-צחוק זאת גורמת לסטודנט שיגיד:
“נלך בכל יום יחד אל החוף – אני אלמד שם ואת תקראי בספר. מסכימה, סונקה?”
ולבה של סונקה מתחיל דופק מרגש עז של בושה – דומה לה, כי בת דודה סיפרה לסטודנט את עצת הדברים אשר היא, סונקה, נתנה אמש בלילה לסוניה לבובנה. אך כוחה דל מפתוח פה ומשאול, והיא ממעטת בדברים גם אחרי-כך, מדי שבתה יום יום עם הסטודנט בין השיחים אשר על החוף. היא אינה מביטה ישר אל עיני בן-לויתה ומבטי עיניו נעלמים ממנה – אלה המבטים הנצמדים אל ערפה ואשר לגבר, השולח אותם, לא יתכן תוך כדי רגע לפתוח פה ולדבר דברים. על כן ימעיט הסטודנט לדבר אליה, וסונקה לא תנסה בעצמה דברים; רק פעם אחת הגידה לו משלה דבר-מה – זה היה למחרת ערב של תוכחה, עת הדודה דבורה נהמה בלחישה את מוסרה:
“היא חושבת, כי עם חתנה של סוניה מותר לשכב כל היום על החוף…”
אותו לילה איחרה השינה לרדת על עיני סונקה; שוב נהיה אותו ערבוב החיים המוזר – אף היא, כסוניה לבובנה, קבלה תוכחה בגלל הסטודנט. וגופה הדק להט כל הלילה כלהוט אז מרומי חזה של סוניה לבובנה. והיא לא יכלה למחרת לעצור ברוחה וסיפרה לסטודנט אגב לחש מרוסק:
“לוּ ידע – הדודה דבורה מוכיחה אותי – – על זה שאני הולכת הנה יום-יום…”
סונקה שכבה אותו רגע לרגלי הסטודנט, ופניה נטויים כלפי מטה; היא סוככה בכפות הידים משני עברי עיניה לבלי ישיגנה, מדי דברה, מבט עיניו של הסטודנט. רוב גופה היה חבוי בין השיחים, והיא לא היתה מצפה באותו רגע לשום דבר, היא לא חכתה גם לדבר-מענה. רק ערפה היה גלוי, העורף הדק והענוג, אשר עתה, בהיותו נתון לבדו כנגד עינו של גבר, היה נראה כאילו נטה בכוונה… ופתאום דבקו שפתים אל העורף הזה. חום הנשיקה נצמד בראשונה לבשר-המשקע הרך, אשר בקצה הראש, ומשם עלה במעלה העורף וירד על פני הכתפים. סונקה לא השמיעה גם את קול הצעקה הראשון, כי הגיעה לחש הנשיקה, אותו הלחש אשר חרדה אליו פעם בלילה. וכמו אז ירד האד על נפשה והיא לא ידעה אם הלחש בא מרחוק או מקרוב; היא רק בלעה אותו אל קרבה ולא חכתה כי יגיע הלחש הזה אל קצהו. והאיש אשר גחן עליה לא הסב אליו את פני הנערה ושפתיו לא חדלו מינוק את העורף הדק, כאילו ידע כי כוח הנערה לא יעמוד בה אם תראה אותו פנים אל פנים. רק מדי קחתו אותה אל בין זרועותיו ביטא בשפתיו מלה יחידה – כינוי השם של הנערה:
“סונקה.”
ואז, כאשר שמעה את שמה, התנערה הנערה לרגע ואד הדמיוֹן ירד מעליה בבת-אחת; היא ידעה פתאום ברור, כי היא נתונה בין זרועות גבר ומערומי בשרה הולכים ומתגלים, כאילו אש, אשר רק עונג אתה, אוכלת את שמלתה במהירות נפלאה. היא פקחה את עיניה ולא ניסתה להמלט; היא בעצמה היתה עכשיו זאת הנושמת בכוח רב, לא חפצה לקום ולברוח.
היא שכבה גם אחרי כך, בעינים פקוחות, כשפניה גלויים במנוחה כלפי הסטודנט. רק מדי ארוך ביניהם הדממה והסטודנט, אכול החרטה, נסה להקל על עצמו והוציא דיבור של נוחם “סוניצ’קה” – רק אז, לצלצול השם הזה, התנערה סונקה ממקומה ובשפתים, אשר יבשו בבת אחת, המליטה כנגד הסטודנט תוכחה עזה, דברים ברורים שכמותם לא השמיעה עדיין באזני איש:
“אל יקרא לי בשם ‘סוניצ’קה’ – יקרא לי בשמי.”
אבל לבה כבר היה לב אובד. דמותה נעשתה שוב משותפת לדמות נערה אחרת, ומדי קומה לשוב הביתה צעדה כבר ליד הסטודנט כפופת גב וזועמת פנים, כאילו לא על גופה עבר כל העונג ההוא. ולילות רבים ללא-שינה עברו עליה אחר כן, ומשחק התעתועים הזה לא חדל מהתעולל בה; קור וחם עוברים חליפות בגופה, ואחרי שעה ארוכה של נוחם נעלמת מנגד עיניה דמותה של סוניה לבובנה והיא, סונקה, היתה נשארת יחידה לנפשה, וברדתה חרש מעל המיטה היתה צועדת לעבר הדלת של חדר הסטודנט.
ואולם לבקרים היו פניה שבים להיות זעומים שבעתים ורזון חדש שולח בגופה; היא חדלה כמעט לדבר, לא חשבה על מה שעתיד לבוא וכל הנעשה אתה היה רחוק וקרוב כאחד. היא שמעה באמור פעם אחד מאנשי הבית: “סוניה בודאי תבוא מחר או מחרתים” – והיא לא נענתה לנפשה גם ברגע זה. וגם ביום בואה של סוניה לבובנה היה הדבר מתחילה כה רגיל – בת דודה נשקה לה, הצטחקה אליה בפניה המאירים, פני בת-אדונים, ושאלה אותה בתחילת רגע הפגישה:
“איך חיית אתו – בטוב?”
אות מבוכה לא נראה על פניה של סונקה – היא הפליטה דבר מה לתשובה, לפי טבע הדיבור של בני משפחתה. ואולם כשיצאה סוניה לבובנה עם חתנה לטיול של יחוד, ארך הזמן לסונקה עד מאוד; היא תעתה זמן רב בבית וישבה לסוף על זיז הבית מבחוץ. היא ישבה בחום היום ובמוחה, המלא אד, צפו הרהורים כבדים ומקוטעים. היא נזכרה אותה שעה גם בבת האיכרים אשר קנתה אצלה פעם חומץ גפרית, ומדי זכרה את הדבר לא רעדה בגופה ולא השיבה דברים לנפשה. היא רק הניחה ברגע זה את כפות ידיה על ראשה, במגינה על ראשה בפני השמש, ואימצה תוך כדי זה את כוח זכרונה אף נזכרה לבסוף בפינת המקום אשר שם יעמוד גם עכשיו בקבוק החומץ. היא הוסיפה לשבת, ידיה צנחו מעל ראשה וחום השמש הכה על ערפה. ופתאום התעוררה לקול הדודה דבורה:
”אין לראות עדיין את סוניצ’קה? קומי נא והביטי."
סונקה הרימה את ראשה כלפי הדוברת ושאלה בתמהון:
“סוניצ’קה?”
הדודה דבורה כבר נעלמה, ומיד קפצה גם סונקה ממקומה, כי רעיון עז מנשוא הקים אותה ממקום שבתה. רעיונה היה אחד ומיוחד, אך זה היה רעיון בהיר, וכל הדברים היו בהירים בבהירות עזה אשר כמוה ידע אדם רק ברגע של יאוש. היא ידעה עכשיו ברור מה היא סוניה לבובנה ומה הדבר אשר עבר על עצמה; והיא הגתה את רעיונה, כי אין עוד לראות את סוניה לבובנה, אין לראות אותה לעולם. והיא עמדה והביטה סביב בעינים אובדות ורעבות, וגם זה היה לה ברור, כי היא תרה לה מקום אשר תברח שמה. אבל כל מפלט רחוק ממנה, והיא התגנבה חרש אל פינת העלטה אשר בחנות, אל המפלט הקרוב אשר בחיק המות.
חלום
מאתיעקב שטיינברג
מחיה מתים אתה רב להושיע…
יש בחורף, בעצם תקופת הקור, ימים לאין חפץ, עת טבורו של קיר התנור, שנתחדש מבעוד סתיו, כבר איבד רוב לובן ורוב טיח, וכל השפל של קיר-החמימות הזה, מלוא המקום אשר יגיעו שמה אצבעות הטף אשר בבית, כבר נזרע גומות, גומות, אלה הבארות הקטנות אשר ילדים צמאי-חום כרו בישימון התנור ההולך ומצטנן עם פנות היום, עת האם מסרבת להעלות בטרם לילה את המנורה, ובעלטת הדמדומים הארוכים כאילו ימוג לאט לאט החייץ בין הקור אשר מעבר הבית מבחוץ ובין צינת הערפל אשר בתוך הבית פנימה. אלה הם ימים קבועים לדאגה, אשר אין איש מנחש בדבר אווירם האיתן, המחדש צינה מבוקר לבוקר. קורטוב השעשועים של לילות החנוכה כבר אפס עד תום בסופות השלגים, אשר תזעפנה שנה שנה לפני כניסת ימי שבט, הקופאים בקור. לא חמודים הם הימים האלה, עת הגדולים עמוסים טרדות יום יום, אשר דרך התרופה המיוחדת להן הוא זעף אבות הניתך על ראשי ילדים. מן הבית רחוקה עדיין מרחק חיים רב הדאגה ההומיה, אשר תקדים לבוא עם החג למועד האביב ואשר רוב שיחה אתה ורוב דמיון – תקופה מסוגרת, בדלה למחסור ולשממון, תשים באמצע החורף מצור על יושבי עיירה נידחת: גריסין לתבשיל החול נלקחים בקביעות בחנות המסכנות, הנותנת בהקפה לשבוע, תיקונן של נעלי ילדים נדחה לזמן של הפשרת שלגים, מעשה תפירה אינו מתחדש בבית וגלגולו של בגד עליון, העובר מאח לאח, כבר קם להיות ימים רבים לפני כניסתם של הימים הקשים האלה, אשר אין להם חליפות. בוקר בוקר משפשפים ילדים את עיניהם למול שלהבת העששית, המאדימה עם שחר באור מעולף, שאינו בעתו, ועל השולחן, הפרוע מאמש, מועמד מבעוד חשכה של בוקר גם המיחם הרותח, זה אשר ידי אב חנוני הכינו אותו עם השכמה בפרוזדור הבית האפל, במקום אשר האב הריק את שיעולו לקול צריחות התרנגול, הבא מעליית הגג, אף התחיל לוחש את ברכות הבוקר למול אורם של כוכבי הלילה האחרונים, המציצים דרך הסדקים שבדלת החוץ. והמיחם, נעים בקרים וערבים זה, ניצב כאן במקומו כל עוד חום בו, וכל עוד אם המשפחה לא תפתח מקור חום חדש, מדי העלותה אש בכירים ומדי שלחה קריאות זירוז כלפי בכירת הילדות אשר בבית: “הסירי סוף סוף את המיחם מעל השולחן!…” אז גם תקום להיות בבית הקטן שעת החפזון הנעימה מכל שעות היום: בחדר האוכל תרים לפעמים הבוגרת בבנות את קולה בנגינות שיר, מדי זרזה את ידיה לעשות נקיון בבית; ממבוא הכירים אשר במטבח יתפוצץ קול העצים הלחים, הנותנים קול עליז מדי גדול הלהבה, כאילו יהומו למהר מלאכתם למען קטון חנונים, אשר ביום חורף קצר זה לא טעם טעימת-בוקר לפני לכתו ולא יבושש לבוא לארוחת הצהרים, אשר זמנה בימים כאלה לפני חצות היום. ואז יש אשר ייראה כעין אות חפזון גם על שמשת החלון הזעירה, העמוסה פיתוחי קור, בנגוע בה קרן אור של שמש חורף רחוקה ומופלאה, ועל לוח הזגוגית העמומה יתגלה פתאום מחשוף לבן וצר, כאילו מי שהוא מבחוץ התאווה להביט לתוך הבית פנימה… ואולם עוד מעט והשמש כבר נסבה מאצל בית האביונים, ואבי המשפחה, מדי הגידו בחפזון את ברכת המזון, כבר ינעץ מבט חול בלוח החלון אשר כולו מכסה אחד זעום של קרח, ועל דבר הסרת המפה, זו המקופלת רק לחצאין, רק די ערוך שולחן בשביל האב, מצווה כבר פה לפה, החל מצווי האם השלוח אל אחד הנערים, עד מאונו של אחרון הילדים המכוּון כלפי הבוגרת שבבית: “תסיר מלכה את המפה, הנה היא יושבת בלא כלום!…” והנערה מלכה, שכבר בגרה די היות חשה בשינים ודי כלות באחיה חרון גערה, הנה היא יושבת אל קיר התנור, אשר ילך כבר ויצטנן, ונוע לא תנוע ממקומה. בבוקר עשתה כהלכה בבית אף הרימה קול שיר, ועתה לפת אותה הזעף האילם של צהרי יום-חורף. דוממה יושבת האחות מלכה, כאילו תבין בלי-משים, כי ריקם תשוב אליה גערתה השלוחה אל הילדים, הנאלמים אף הם כמוה. וככל אשר יפנה היום לערוב, כן יימלא חלל הבית זעף לבלי מצרים, אותו ריק החיים הממלא מעונות דלים בשעות של מנוחה ואשר יהיה לסבל עז בבתי מצער של יהודים, במקום אשר יחושו בו בנות ישראל, הערות בנעוריהן על לא-דבר.
בשעת זעף כזאת, עם כלות יום חורף, נפנה אדם צעיר אחד לתוך מבוא רחוב צר ויצעד בכבדות לעבר בית הוריו, כשהוא נושא בידיו, הסומרות מקור, את צקלוני הדרך – אלה אשר העמיס אותם בעל כרחו על גבו, מדי עמוד העגלה ליד מבוא הסימטא והעגלון פיתה אותו לסיים את הדרך אגב הליכה. האיש הצעיר, שישב אותו רגע צפוף בעגלה בין נוסעים מרובים, לא ציית מתחילה להצעת העגלון, אף-על-פי שלא גילה את מיאונו בדברים – כיון שהיה צריך לטרוח כעין טורח של בוז בכדי לתבוע את העגלון בפני נוסעים שותפים, וכיון שמטבעו היה נוטה להתעורר בלבו על כל דבר עוול ולוותר לבסוף מתוך בינה. הוא נדחק לצאת מתוך העגלה רק מדי פנות אליו העגלון באמירה של בקשה ותלונה גם יחד: “הן ידעתי מי אתה – בנו של מנחם ‘הנאמן’ – ביתכם הוא הבית השני שבסימטא…” יחש בית אבותיו, שנפקד בו תיכף לכניסתו אל עיר המולדת, פגם בלב האיש הצעיר את רגש ההתבדלות, שליוה אותו מיום צאתו את העיר הגדולה והיה מחזק אותו כתקוה לגדולות. גם הוא, בנו של מנחם “הנאמן”, אף על פי שהיה קנדידט לפילולוגיה וכל כוונת חייו העתידים היתה נתונה למטרת הזיה רחוקה, כאילו נבאש מעט בעיני עצמו על ידי זה שבן העיירה הראשון לא התאפק מהכיר אותו ומקרוא לו בשם הורים חדל-תפארת. ובדרך ההליכה הקצרה, על פני רגבי העפר הנקשים מקור כאבני מכשול, היה ביחד עם הקור, שסימר את ידיו, ממרר את הרגשתו גם דבר-מה דומה לחרטה, אותו הרגש המר של משגה הבא לאדם עם תחילת מעשה. על כן לא נכנס האיש הצעיר אל בית אבותיו כבן מצליח השב כעבור שנים אל עיר השדה: הוא לא עורר שאון רב מדי גששו בפרוזדור המלא כבר אפלולית של בין-ערבים, והשמיט כמתאפק את צקלוניו על סף חדר המטבח. בפנים לוהטים מקר ומצפית פגישה עמד בעוד רגע במבוא חדר-האוכל והלום רושם ראשון שהה זמן מה במקומו, כשהוא מסתכל בלי הפוגות בדמות החיים של בית אבותיו.
מנגד, מול חלל הדלת, תוארה מיטת-העץ הרעועה, ירושת סבתא שבלתה בבית בנים זה את גמר ימיה; משענת המיטה הגבוהה, הכפופה מרוב ימים הצדה, העלימה את המשכב ואת השוכב עליו, ורק שתי כפות רגלים היו תלויות ויורדות מעל שפת המיטה, כפות רגלים נעולות בנעליהן ומגלות בכל זאת את צלמן העקום והיגע, המלומד דרוך על משטח חיים קטן וזרוע רגבי עמל. האיש הצעיר, אשר עמד כמלוא צעד מאצל הדלת, ראה רגלים אלה, רגלי האם, אגב מבט מהיר הבא באלכסון. הוא הבחין אגב הבטה חטופה זו גם במין צל מתנדנד, שהיה בא ומרחף ממראשותי המיטה החבויים, ואשר הוא, האח בכור המשפחה, אחרי שנתים של פרידה, ידע לנחש על פי דמות הצל הזה, כי שרה’קה הקטנה בילדות היא המשחקת שם בלי קול לרגלי האם המנמנמת, בשעת הערבים הנאלמה, עת החמימות השמורה בפאת מיטה מתוקה היא מהכיל בשביל ילדה בת דלים אשר לא תחשוק עוד להרים כל קול… ואולם במלוא עיניו היה האורח סוקר את דמותה של אחותו הבוגרת, שעמדה אותו רגע לפני ראי הקיר והיתה סורקת את שערותיה. בתאוה שוקקה נצמדו עיני האח לשער השפע הצהבהב אשר שטף את מלוא שכם הנערה, ואח זה אשר לפני שנים, בהיותו בן שמונה-עשרה והוא טרם עזב בית אבות, היה רואה את פזורות שערותיה של אחותו במין רגש מוזר של זעף נערים, כאילו בשעת סריקה היו שערות מרובות אלו חוסמות את החלל הקטן אשר בבית ההורים הצר – הוא נאלם עכשיו לראות את השערות החמודות אשר צבען צהבהב עמום, מין צבע מעולף שכולו אחד ואשר יפיו לא ניתן לסקירה ראשונה. האיש הצעיר, אשר בנערותו לא התבונן אל הבתולות שבעיירה, דרש עכשיו בדמיונו את שערות אחותו כסימן תפארת ליופין של בתולות יהודיות – אלו הגדלות בערבות ארץ הסלווים, מן הויסלה עד גדות הים בואכה אודיסה. רגע ומשנהו עמד האח וסקר את אחותו, וזו לא הבחינה בעמידתו; היא עמדה לפני הראי הירוק מחלודת זקנה והיתה מאמצת פעם בפעם את ידה לפלס למסרק דרך בעבי שערותיה. אחיה ראה אותו רגע את לחיה האחת ואת פינת עינה החומה, אשר רטבה מדמעות. הוא זכר את הרגל אחותו, לסרוק את שערותיה עד לידי דמעות, והוא ידע עכשיו, אחרי שהחכים מבינת חיים למודה בנכר, את סודן של דמעות הסריקה הללו, דמעות-רזים המיוחדות אולי רק לבנות ישראל, המבכות דבר-מה בבכי לא-בכי זה הבא בשעת גילוי שערותיהן החמודות. הוא ניתר ממקומו למען חבק את אחותו, ואולם כשזו נפנתה אליו בצעקה של נערה נבהלת וגילתה כנגדו את מלוא פניה, אז נעצר האח משום מה מהשתער אל אחותו והפליט רק מלת פגישה יחידה:
“מלכה!”
הנערה מלמלה וצחקה בחדוות פגישה גלויה, כשהיא לוחצת עדיין את ידה אל לוח לבה; ואולם האח מצמץ עוד רגע בעינים, כאילו רצה לפתור דבר-מה חדש, אשר נגלה אליו מעל פני אחותו. והוא הגיד בקול כבוש, מדי היכנסו לבסוף כניסה גמורה אל החדר:
“כיצד את, מלכה? דומה לי שנשתנית.”
והוא נקוֹט תיכף בנפשו על טשטוש רגשות זה, שנתרחש אצלו בשעת פגישה. אך אחותו לא השגיחה כלל בזה והתחילה מעירה את האם:
“אמא, אמא, קומי, הנה דויד בא!”
והיא השמיטה בחטיפה את האחות הקטנה מעל המיטה:
”הביטי שרה’קה, הנה דויד! התכירי אותו?"
ובעוד רגע והאורח נלכד בין פני שרה’קה מזה ובין רגלי האם, שהתנערה אגב יקיצת פתאום. פני האם, המסמיקים מתנומה כבדה שלאחרי הצהרים, היו ברגע הראשון נטויים כלפי בנה אגב פחד נאלם ונלהב, וכשפיה, הנפול מגרעון שינים, היה מוצץ אחר כך אגב נשיקת עוורון את קצה הסנטר של הבן, עמד הלז בלב תוסס והוא מבויש במקצת, כדרך הבחורים היהודים, בני ערי השדה, בשעה שקרובים מאצילים להם חיבת חיבוקים. ואולם גם האם נפטרה מיד מנשיקת פגישה זו, שאף היא לא טעמה בה קרבת לבבות יתירה, והתחילה מסיחה את המית לבבה בצינור אמת של דברים:
“וכי אמת ונכון שבאת? כשכתבת לנו חשבנו, כי זאת היא רק כתיבת דברים בעלמא… והנה באת, בשעה שנמנמתי. עיפה הייתי אחרי הצהרים – וכי יתכן שלא התעוררתי, כשנגשה העגלה אל הבית?”
והיא חזרה על זה פעם ושתים, כתוכחה כלפי לב האם:
“בודאי שהייתי יגעה שלא כדרך הטבע – אתה ניגש בעגלה אל הבית ואני כחרשה!”
ופתאום, כמשגיחה בבתה שעמדה עדיין פרועת שערות ומזהירה מחדוה, כלתה בה בחטיפה את כעסה לא-כעסה:
“ואת איפה היית, מלכה? עגלה ניגשת אל הבית ואת אינך מעירה אותי? היאמן, שלא שמעת כלל – כיון שהיא ניצבת אל הראי, היא חדלה לראות ולשמוע…”
גמר הדברים היה כבר מכוון כלפי הבן, מתוך כוונה כשרה של אם הממהרת להכניס את בנה האורח תחת קורת החיים של בית המשפחה. ואולם לאיש הצעיר נשמע בדברים האלה כעין רמז לדבר מה שלא היה עכשיו כלל לשיחה בפי האם. והוא לא יכול להתאפק לבלי לשאול אגב בת-צחוק גלויה, שנטרפה אמנם מיד מעל פניו:
“וכי מלכה אוהבת כל כך להתקשט?”
האם ענתה בחפזון, בצרפה לדבריה צווי כלפי הבת:
“היא ככל הבתולות של עכשיו, יצאנית – – ואולי תכנסי סוף-סוף את השערות על הראש? מוטב שתכיני את המיחם בשביל דויד.”
הבת, בטרם צאתה להכין את המיחם, מעשה-חיבה זה הנעשה בחדוה בערי השדה בשעת קבלת קרובים, לא עצרה בלשונה מלתבוע עכשיו לעצמה זכות יתירה – בפני האח השב מן הכרך שבמדינה, שאפשר היה לשער אותו כאיש עלומים שהרבה דברים מותרים בעיניו:
“מה תגיד לזה, דויד? הם מוכנים לבלוע אותי חיים, כשאני מתירה לעצמי לטייל עם מי שהוא…”
“לכי והכיני את המיחם, עוד יהיה לך זמן לדוש בלשונך,” סיימה האם את חילוף הדברים שנהיה בלי-משים בפני האורח, בשעת פגישה ראשונה. ואולם בצאת הבת מוציאה האם מלבה אנחה ממושכה, הגורמת גם לאורח לחיצת לב כל שהיא, אף על פי שהבן, דויד, ילד טפוחים של בית דלים, יודע היטב מאוד, כי את אנחת אמו אין לתלותה כולה בענין שנדון אחרון אחרון, אלא צריך לשער אותה כאחת האנחות הסובבות על מלוא החיים. והוא עושה תנועה בידו כמגרש דבר-מה, ותולה דברים בענין רגיל – בחקירה ודרישה הנוהגת בשעת פגישה:
"כיצד אבא? הוא עכשיו בקונטורה? מה עושה ברוך? הוא כבר גדל בודאי לבחור – "
“אבא הוא, ברוך-השם, בקו-הבריאות,” עונה האם ומעניקה לאורח גם שאר ידיעות: "גם ברוך עובד כבר בקונטורה, כבר מלאו לו שש עשרה, לאורך ימים לך, דויד, אבא יגדל אותו, בעזרת השם, לאיש.
“ואבא לא לימד אותו ‘יורה דעה,’ כמו שעשה לי, כשהייתי נער?” מצטחק הבן.
“השנים לא הן, אין עכשיו כוח לאבא לשבת אל ה’יורה דעה,' כשהוא שב בערב מן הקונטורה,” נאנחת האם ומוסיפה אחר-כך לבאר:
“לכל ילד יש מזל שלו – אתה נהיית לדוקטור… מה זה גרם שהקדמת לבוא? חשבנו, שתבוא למועד החג, כפי שכתבת מתחילה.”
“וכשבאתי באמצע החורף – אין אני לרצון לפניך?” מצטחק הבן ונוגע נגיעה מהירה בזרוע היד של האם. הנגיעה היא קלה מהיות לה ממש, אצבעות הבן נחות למעוף עין אחד על זרוע היד הצנומה של האם, מבלי ללחוץ אפילו עד כדי חמימות את בשר הזרוע הנוּקשה, החבוי מתחת לכמה וכמה כסויי חורף, ונגיעה זו שאין בה ממש גורמת לאם ולבן גם יחד קירוב לבבות גמור, מבוכת אהבה השכיחה על פי רוב אצל אם ובן רק ברגע שהם נצמדים האחד אל השניה מתוך חיבוק מלא. ורפוית לב מרגשות צונחת האם בקצה המיטה ומשיבה לבנה וידוי אהבה השגור בפי אימהות מישראל:
“ודאי שאני שמחה שהנך בבית, אבל לבי מהסס שמא, חלילה וחס, באין ברירה…”
“יש לי מאה בכיס,” מתכוון הבן לתת מענה נחומים לאמו, אבל הוא אינו מוציא את המלים מפיו וגם ניע שפתיו לא ניכר באפלולית הערבים אשר מלאה כבר את החדר. הוא צונח על שפת המיטה, בקירוב מקום ליד האם, ורגע ארוך הוא ממעך בין אצבעותיו את ארג השמיכה שעל המיטה, כאילו גיפוף החשאים, שבן נאהב מחונן בו את אמו ברגע של ישיבת יחוד, נתגלגל אצל דויד בן מנחם זה בליטוף אצבעות נעלם הנאחז רק בשמיכת המיטה, זו השומרת כל שהוא מחמימות הגוף של האם המזקינה. ובעוד אצבעותיו תועות סחור-סחור ליד מושב האם, עלתה פתאום בלבו מחשבת תאוה להשיח לפני אמו את המטרה אשר בגללה בא הנה באמצע החורף – כשמאה כסף בכיסו וכשהוא הולך לשהות חדשים מרובים בעיירה נידחת, בחביון הצר של משפחה דלה, בתוך שממון מקהה לב של בית-יהודים חדל-מעשה. והוא פלט:
"התדעי, אמא – "
הוא שהה רגע בשתיקה, כמחפש דברים נאותים, העלולים לתת בלב האם את בינת הדבר אשר רצה לספר. אבל מיד חזר ואמר דברים פשוטים:
“אני לא סתם באתי הנה, אמרתי לשבת פה עד שאכתוב ספר שלם.”
“ידעתי שאתה כותב בעתונים, גם בעיר יודעים את זאת,” נענתה האם מיד לדבריו מבלי רגש של חידוש. והוא, הבן, נחפז לדבר הלאה, כאילו רצה במסתרים, בבין השמשות ראשון ואפלולי זה שבבית ההורים הנידח, להשיח דברים שלא מצא עד עכשיו למענם אוזן קשבת – שם באותו כרך היהודים הגדול, במקום שבין האנשים, אשר התהלך ביניהם, לא היה אף אחד אשר יתאוה למעשה חיים רב לשם המעשה עצמו, ולא בגלל השכר הצפון אתו. גם בין חבריו, בני העלומים, לא נמצא אחד אשר יתנדב להרחיק פעולה, לעמול במסתרים למען שים כבוד לדורות אשר כבר אינם, או להכין פאר לעתים אשר יבואו. הוא לא יכול לדבר באזני אחד מהם על דבר תעודת חיים, באזני בני היהודים האלה, אשר דמיונם הער השיג את כל חליפות הכבוד שהחיים עלולים להנחיל לבן אדם, ולבם לא ידע את החובה המסותרת, אשר בגללה ישאיר אדם את נפשו בדבר מה, מבלי נחול ממנו כל כבוד בחיים. ומדי שבתו עכשיו פה, על סף החיים האטומים העתידים לו בעיירה הנידחת, בתוך הכהות של יום-חורף הנוטה לערוב ביגון רזים, למול לוחות החלון האפורים, אשר העולם מבחוץ נראה מבעדם מופלא עד לאין תכלית, כגולם בראשית אשר אל אלים אולי יביא לו תיקון אחרי עידן ועידנים – רצה להוציא מפיו דברים אשר הוא, הדובר אותם, יהיה חייב להם אחר כך חובה של מעשה. הוא אמר:
"אם תשאלי, אמא, למה לי לכתוב ספר? אז אמשול לך משל – "
“אדרבה, ספר לאמא…” נתנה האם סתם דברי הנאה, מדי זכרה, כי בנה היה משובח מנערותו כפה מפיק מרגליות.
“ובכן אמשול לך משל, אמא,” השפיל הבן את קולו והרכין באפלה את ראשו, כאדם המדבר אל נפשו, “את יודעת עד כמה בן אדם מתפלל לזקנה שיש בה כבוד, ואם החי בטוב בימי עלומיו, על אחת כמה וכמה. ועכשיו תחזי לך בכוח הדמיון בן-אדם רם המעלה אשר גר מקדמות ימיו בדירה הגונה, עשה מעשה עסקים ביד רחבה והיה חי כאחד הנכבדים. והנה לסוף נידלדל האיש הזה, מסיבות הזמן טלטלו אותו מביתו, ובכל בין הזמנים, עם התחלת קיץ וחורף, הוא מכתת את רגליו לשכור דירה אצל אנשים זרים. ועתה נתאר לנו איש כזה אשר ירד מנכסיו, והנה הוא גר בתוך שכן באיזה חדר ותולעת מוצצת את לבו כל הימים. על פי רוב הוא יושב ומעיין בספר, כי אחרת לא ידע לעשות בימי בטלה של זקנה, אבל הרבה פעמים יקרה, כי מחשבותיו מתבלבלות באמצע הלימוד והוא יושב כחולם. הוא זוכר בימי העוני את ימי ההצלחה הראשונים, והוא חושב: איך עלתה לי כזאת, כי נקלותי בעיני הבריות? והוא מיישב לעצמו, כי כזה הוא דרך העולם, כי אין אדם נחשב אחרי שסילק את ידו ממשא ומתן. ואז הוא נודר נדר, כי יאחז שוב באיזה עסק וינסה לחדש את שמו הטוב. אבל מה יצליח אדם לעשות לעת זקנה? אמנם שכלו עוד עומד בו והוא יודע כל מזימה השכיחה אצל אנשי עסקים, אך יותר מדבר ספסרות לא יעלה בידו לעשות. וכשהוא שב בערב לחדר משכנו, אז גרונו ניחר מרוב דבר, כי במעט שיחה לא יתכן כל סרסור, אך לבו ריק מכל נחת. הוא זקן שקנה חכמה ויודע, כי אדם שירד כבודו אינו יוצא ידי חובת הבריות במעשה ספסרות. על כן יאחר בלילות לשבת על ספר, כי השינה נודדת מעיניו והוא מתעצב אל לבו במאוד מאוד…”
“דויד,” מצטחקת האם כלפי הבן, "אתה מספר לי, כאילו לא ידעתי כלום… כשהייתי עוד נערה, לפני כלולותי, אז היה בקמניץ עירנו – – ”
"כן, אמא, את זה את יודעת, בדבר איש נכבד אשר נהפך עליו הגלגל לעת זקנה. אבל מכאן והלאה אני משיח לך דברים אשר המצאתי בכוח הדמיון… יושב לו הזקן בלילה, בהיות כל העולם ישן, הוא מתעצב אל לבו מאוד מאוד, ואף בספר הוא מעיין רק מתוך הרגל, כי הגה כבר פעמים לאין ספורות בכל הספרים הנמצאים ברשותו, והוא יודע אותם כמעט בעל פה. ופעם אחת עולה מחשבה על לבו: הלא אין טוב לפני מאשר אכתוב בעצמי ספר, מין חיבור אשר יצא מכלל החיבורים הרגילים ויעשה לי שם טוב בעולם… – וזאת לדעת, כי האיש היה בנעוריו בר-אוריין והיה גדול בתורה מהרבה רבנים – – "
"דויד, ילד שכמותך, חושב אתה, כי אין מוחי תופס מה זה חיבור… הלא סבא שלך היה רב בקמניץ עירנו – – "
“זה היה רק בנמשל, אמא,” מוסיף הבן לדבר, מבלי שעות כל-שהוא אל השומעת. דומה היה, כי לדויד בן מנחם הנאמן, אשר התאפק שנתים בעיר הכרך והיה מכבה את להט מחשבותיו במסתרים, מבלי להשקיט את מעייניו על ידי גילוי דברים – קרה פתאום המקרה המופלא, כי צורך-גילוי נעלם הוציא מפיו מלים דוקא ברגע אשר האיש היושב לפניו היה כחרש לדבריו. זהו אחד ממשחקי הגורל, אשר יתעלל על פי רוב באופן כזה באנשים שאינם חיים בהתאם גמור אל סביבת החיים המקיפה אותם. ואף האיש הצעיר נכשל עכשיו בשגיון חיים כזה, אשר עדים לו היו רק אם תמימה ועצב הערפל של בין-השמשות.
“כן דברתי, אמא,” המשיך האיש הצעיר את דבריו, אשר הוא כוון אותם בלי-משים להיותם מובנים ונכונים גם יחד, כדרך דברי אמת גמורים, “אני רוצה לשבת בבית ולכתוב ספר, כי לא ידעתי כל דבר אשר אוכל לקנות על ידו שם טוב. והנה הנמשל: לא בשביל עצמי אני אומר לעשות כזאת. רק אמרתי אולי ארומם על ידי כך את כבוד ישראל. הלא ידעת, כי בימים מקדם היינו ככל העמים, כי חלקנו היתה האדמה אשר יוציאו ממנה לחם, ונהיה חיים ועושים כאשר יעשה כל האדם על אדמות. ואנחנו הארכנו ימים, אף הגענו לימי זקנה. וברבות הימים נדלדלנו וכבודנו ירד בעיני הגויים. נפזרנו במלוא תבל, על כן לא היה איש בכל הארץ אשר לא התבונן, כי ידינו ריקות מכל מעשה. אם ישבנו בארץ אשר אנשיה חכמים, אז אמרו האנשים הנבונים האלה בלבם: ‘בנים הם לעם זקן, היהודים האלה, והזקנה אין אתה כוח ואין אתה מעשה. מה בצע כי נגיד להם תוכחות?’ והאנשים האלה רק לעגו לנו בסתר, מדי אנחנו עושים מעט עבודה קלה בבית המדינה ואנחנו תובעים כבוד כיתר האנשים העושים כל עבודה קשה. ואם חיינו בין אנשים קשים ותמימים, אז לא ידעו אלה להבין, כי הזקנה רוב ימיה בטלה וכי דרכה להרבות בשיחה ובדברי חלומות. והאנשים התמימים האלה הציקו לנו במאוד מאוד, אף נהגו בנו כל הימים בחרפה. ובין כה וכה והחיים נשתנו במלוא תבל, שערי הגבולות אשר בין ארץ לארץ נפתחים יום יום והגיונות האדם, כרוחות הנושבות באוויר, צפים עכשיו במלוא עולם ומתערבים אלה באלה. על כן יצאה לנו הרעה הגדולה, כי בכל אשר נבוא יגידו עלינו אנשי המקום, בדיבור-פה או במחשבה: ‘הנה הלזה אשר לא יצלח לכל מעשה!’ ואף בינינו יש אשר יתעצב איש תמים אל לבו אף יגיד אל נפשו: ‘האין קץ לכל החרפה הזאת?’ ובחר לו האיש הזה דבר מעשה המנחיל לאדם כבוד; ונלוה אל האיש עוד שני, ועוד רבים יעשו כמו אלה. ואף אני התעצבתי אל לבי וחשבתי: ‘הבה אעמול גם אנכי ואמעיט כפי כוחי את מידת החרפה הגדולה אשר נפלה בחלקנו בעולם הזה’. הלא ידעת, אמא, כי עברתי לחצי שנה לעיר אחרת והייתי משתדל, כי יתנו לי ללמוד את מלאכת הטוויה.”
“מה-טוב שחדלת משגעון זה,” אומרת האם ומתרוממה ממקומה, כאילו הגיע בנה לידי סיום דברים. הבן נשאר זמן מה יושב בקצה המיטה ואל מלוא פניו צמודה בת-צחוק של מבוכה, בת-צחוק מוזרה העולה על פני אדם בשעת חשכה. הוא משפשף רגע יד ביד, כאילו הוא מרוצה מזה שעמד מכלות את דבריו ולא גילה לפני האם, תוך כדי שיחה מופלאה ועקרה זו, את עיקר מצפוניו, את הסוד בדבר הספר אשר הוא הולך לכתוב. עם כל מעוף עין עובר משתפכת בכל קרביו חדוה לוהטת, כאילו ניצל בדרך נס מסכנה, ואגב אנחה קצרה ומתוקה הוא מתרומם ממקומו, מדי שלוח אליו האם מעל הסף דברי חיבה:
“עמוד אל התנור, עוד יש בו קצת חמימות, אני אלך ואשלח את מלכה להסיק מיד את התנור.”
וכשהבן נשען כבר אל קיר התנור, הוא שומע את קול האם הבא מריחוק מקום, כמתבייש:
“נסה נא להתפלל פעם תפילת מנחה, לשם האם, דויד’ל, נסה נא.”
והבן, השרוי באיזו חדוה מזהירה, זו הקרבה לפעמים בשעת יחוד של בין השמשות אל אנשים מתבודדים ועגומים – הוא עושה בלי כוונה את רצון האם, ושפתיו מתחילות לוחשות אגב ניגון הנוסח: “וידבר יי אל משה לאמר.” הוא מתחיל את תפילת המנחה העתיקה של היהודים במין עצב של מסירות נפש, כאילו הוא מבקש למצוא סעד לב בתפילת מנחה מסורסת זו, שיהודים דוויים, עם גמר כל יום תפל, מקדימים לה פרשה של קרבנות השומרת עוד משהו מראשית אמונתם הקדמוניה. הוא לחץ את ידיו אל התנור והתנועע מתוך דבקות, כאילו הוא, האיש הצעיר חדל-ההצלחה, אשר התכונן לכתוב ספר גדול-בינה – פנה רגע, באין ברירה, אל סוד האמונה החנוט אשר בסידור התפילה של היהודים, ובלבד שלא ישאר בתחום עצמו, במקום שלא היתה לו כל תקוה למצוא און למעשה גדול. ואף הוא מלמל בלחש את ניגון התפילה של היהודים, זה המצרף אל המלים הסתומות כעין משמעות בלתי-קיימת, והיה מונה בכוונת אמת שמות הקטורת: “נטף ושחלת וחלבנה…” כאילו רוחו, מתוך מצוקת אמונה, חיפּשה סמים נעלמים, שאפשר יהיה להכין מהם את הספר הפלאי, זה אשר אלהי כל העמים ירצנו כקטורת מנחה מאת העם העתיק, העומד בשעת בין השמשות של חייו. ולאט לאט שקטה נפשו ורק מחשבתו סבה בקלות, כמחשבת אדם אשר זה אך שקטה בקרבו מבוכת רגשות רבה. הוא היה מגיד עדיין בדילוג פסוקי זמרה, ואולם מתוך הרגל של יהודים, המחשבים חשבונות חול בשעת תפילה, התבונן אף הוא ברגעים האלה אל מעשיו העתידים. ראשית דבריו בספרו תהיה על דבר השארת הנפש – האיש הצעיר לא הבחין, כי שפתיו לחשו אותו רגע את תאומי המלים: “מחיה מתים…” והוא לא ידע בעצמו אל מה ירמזו לו עכשיו מחשבותיו – אם לאותה תשוקת הניחומים הלוהטת, העזה בעולם הזה גם מאהבת נשים, אשר בגללה ידבק האדם אל כל הבל הזיה, רק למען אמור: “יש מנוס ממות;” אם לאותה התוכחה הגדולה, אשר הוא התכונן להעלות בספרו על הגליון – כלפי דור אין חפץ זה שבישראל, היודע תחבולות העולם הזה מבלי לנחש להבין את רזי העולם הבא, הפוחד פחד נבער ממות ומתחכם לפחד הזה מדי תלותו על צווארי נשיו קמיעות של תכשיטים; או למצוקת נפשו הוא היתה מכוונת מחשבתו הראשונה הזאת בדבר השארת הנפש, מצוקת איש האומר לעשות מעשה רב והוא תוהה לדעת, אם הוא אחד מאלה אשר ניתן להם להשאיר את נפשם. והאיש הצעיר היה חוזר ומזמר, מדי השמיעו הפעם אל לבו את כוונת הדברים: “אתה – מחיה מתים, אתה רב להושיע” והוא כאילו כוון הפעם את כל מעייניו לתקות אמונה משולשת. ברגע פלאים אחד, מדי לחשו חזור ולחוש את וידוי התפילה המתוק הזה, דבקה נפשו אל דבר מה רב להושיע אשר גם יעזור לו לכתוב את הספר הנעלה, גם יקים את הפלא של תחית המתים בין בחורי היהודים, אף יתן לו לחוש, לדויד בן מנחם, כי יש בחיים איזו מהות ערבה ובלתי נתפסת, אשר מלוא חיי אדם אפשר לרדוף אחריה כאחרי צל ולרדת אחרי כן בעינים עצומות, למען חפש אותה בחיק הנשיה של המות. והאיש הצעיר נאלם כך ליד התנור, כשאצבעותיו מגששות לספוג חמימות אחרונה מתוך האבנים הצוננות של תנור בית הוריו, וכשרוחו מתאמץ למצוא את שארית הבטחון העז והנעלם אשר באמונת אבותיו החנוטה. ופתאום רעד מצינה שחדרה אל כל איבריו; הוא התנודד ופרש בעל כרחו מקיר התנור הצונן, ורגע עמד כאבוד וכנכלם באמצע החדר. דומה היה כאילו בבת אחת נסתלק גם מנפשו חום כל התקוות. והוא הפליט מלה אחת יחידה, שנשמעה כמו קריאת-פחד מיואשת ומבקשת חנינה:
“אמא!”
עם קריאה זו נכנסה החדרה אחותו מלכה, כשהיא גוררת אחריה את אלומת הקש שזנבה היה נתון בין זרועותיה של שרה’קה הקטנה. הילדה, שזה לא כבר הכירה מחדש את אחיה, הכריזה בקול חדוה כלפי דמות האח, שהסתמנה מתוך אפלולית החדר: “יסיקו את התנור!” והאחות הגדולה ניגשה אל האיש הצעיר, שנסוג בינתים שוב אל קיר התנור, והטיחה כלפי לחיי פניו את שתי כפות ידיה הקרות מצינת-חוץ. האח רעד בכל גופו, כאילו החריד את כל קרביו מגע ידים זה שהפתיע אותו ברגע תפל, כשנפשו היתה זרועה אפר שרפה של רגשות. והוא, אדם מנוסה במעט אהבת נשים וער משום כך ביותר לכל מזימת רגש של מעשה נשים, הוא דימה משום-מה לחשוב במעוף עין אחד קצר, כי אחותו חילקה לו בלא יודעים מעט טעם ליטוף של אשה הרגילה לחלק חיבה לגבר. והוא מלמל:
“מאימתי… ידעת לכוון באפלה את הידים?”
אחותו, שלא השגיחה אגב חשכה שבחדר באי-הרצון הנסוך על פני אחיה, קלטה בכל זאת משהו מן הרמז הצפון בדברים, ומדי תתה מענה נחפזה גם להתוודות בפני אחיה, בפני אח זה השב מן הכרך, שתנעם לו ביותר קרבת אחות מחוכמת, שראתה כבר מעט מעולם האהבה. והיא התפארה:
“אתה חושב, כי צלם אחד לכל בתולה שבעיירה. אם לדעת חפצת – יש לי אפילו בני-זוג לטיול…”
“רבים?” שאל האח, כשהוא מתפלא הפעם יותר מאשר הוא נבוך למראה דמות החיים של אחותו.
“את זה נודיעך ברבות הימים,” נפטרה אחותו אגב התחכמות רגילה בפי בתולה בת עיירה. והיא המשיכה לדבר בקול רם, כנערה שניצחה את בן-זוגה:
"סור נא אפוא לרגע, תן להעלות אש בתנור – שרה’קה, הביאי נא את השרפרף הקטן.
השרפרף הקטן, שהאח הכיר בחשכה את דמותו רבת הימים, השכיח מן האיש הצעיר את כל הענין הקודם והעלה בלבבו כעין רגש של רוך. הוא התחכם להחזיק ישיבה כל שהיא על פני השרפרף ביחד עם שתי האחיות, ובעלות ראשונה בפי התנור להב הקש העמום, זה אשר שלח אחרי כן לשונות אש שנתאבּכו אגב עשן עבה לתוך העלטה שבטבור התנור – נאלמו בבת אחת כל השלשה מתוך ציפיה מתוקה וגדולת רזים, זו הציפיה לקראת האש אשר לא אפסה עדיין בערי השדה ואשר שרד בה דבר-מה מן התעלומה של תקופת האש הקדמוניה. הנה הם צפופים יחד בדממה אחת, כל שלשת היושבים על השרפרף רב היחש שבא בירושה מבית-אבות נשכח, שרה’קה הקטנה, היושבת בתוך, היא התורמת מדי פעם אלומה של קש, והאחות הגדולה היא המכניסה לתוך פי התנור את השרביטים הארוכים, המצטרפים אל אחיהם הבוערים בתוך התנור אגב קול מתופצץ עליז… האח אינו משתף את עצמו למעשה ההסקה, אבל ידו נטויה למלוא שכמן של שתי האחיות, כמעשה עזר לישיבה משותפת או כסימן של קרבת לבבות אשר חלה להיות גם בו, מדי שבתו אל הסקת התנור הראשונה אשר בבית ההורים. ולאט לאט, מדי שקוט בו לבו, הוא נחפז, כרגיל אצלו, לצרף מחשבה מנחמת, אשר הנחמה שבה מתיחסת כמו תמיד אל מעשה חייו העתיד לבוא. הוא רוצה לכתוב ספר, אשר כל הקורא בו יאמין, כי לא רק הנכרי אשר מעם הארץ נושא בעול החיים בד בבד עם הטבע, ואשר על כן אין פחד המות אדיר לנגד עיניו… אל אלהים! מחשבת יאוש ראשונה מלמדת, כי היהודי הוא בבחינת אדם יחידי בעולם, בלי קשר עם משהו, בלי חמימות הלב של יצור הכפות לרצון נעלם. בכוח הדמיון אפשר לתאר מין אדם-מוראים כעין זה, המתהלך יחידי על פני תבל. הוא יודע כי יחיה שנים ואחרי כן ימות, ואתו אין אף אחד, אין לא דומם ולא צומח ולא חי, אשר יעזרו לו לשאת את הפחד מפני המות הזה. והנה האיש הזה חי רק לנפשו, וגם המות, הצפוי לו, הוא מות אשר לפניו לא היה כמוהו ואחריו לא יקום עוד מות אחר. רק תפיסת הדברים השנונה של היהודי עלולה לקרב אל השכל את המורא הגדול הזה: איש אחד יחידי ומות יחידי הנועד בשביל האיש הזה! הכי יש פה מהגזמת הדמיון, כשמשערים מה הוא בעולם מקום העמידה של אדם, אשר קצרו נתיבותיו מהגיע אל הטבע? הוא בעצמו, האברך דויד בן מנחם, אשר בגלל זה הוא הולך לכתוב ספר, רואה את ההפך לעינים: הלא היא החרפה הגדולה אשר סבה על היהודי בעולם הזה. ואף גם זאת: הכי ישוער, כי היהודים יחדלו פעם להיות מה שהנם? האדם הבודד על פני אדמות הלא בהכרח שיהיה עושה רק לנפשו – הוא, דויד בן מנחם הנאמן, אשר לא מצא לנפשו מנוחה גם אחרי היותו קנדידט לפילוסופיה, נזכר בכל המון הצעירים היהודים אשר ראה בכרך. מה קל להעלות על הלב את זכרון כל אחד מהם! ומדי היזכרו בהם עכשיו יש לו הרגש, כי כולם הם מצוינים ונבדלים מפני עצמם כחטאים של בית-אסורים, במקום שאין אחד דומה אל השני במעשי פשעיו הסתומים. אכן זאת היא הגדולה בכל הרעות: כי אין נס של תחית המתים נוהג לגבי בני אדם אשר אין להם קשר עם הטבע. אל אלהים! איזה צלם מפלצת: יהודי חי בלי השארת הנפש, יען יצא ממעגל הטבע; יהודי מוג-לב בגלל פחד המות הגדול; יהודי רעבתן רק לחיי שעה, משום שהוא מסוגר בתא חיים צר ומובדל מכל העולם! איזה סך-הכל של דמות היהודי – יצור אדם המפטם את עצמו לשם המות! זאת היא הרעה אשר הוא, דויד בן מנחם, התבונן לה אף חקר אותה; ולמען הפחית בעיני העולם את מידת הרעה הזאת הוא רוצה לכתוב ספר. הוא צריך לכתוב פרק ראשון: על דבר השארת הנפש. בו יבואו דברים להוכיח, כי גם ליהודי יש חלק בטבע. אמנם אין לו, לדויד בן-מנחם, די תקוה להראות לעין כל, כי היהודי נצר ככל האדם את ארחות הטבע הגלויים, אבל הוא ישכיל לגלות, כי יש דרכי טבע עקלקלות, אשר היהודי ידע לפלס אותן. לו היה הוא, דויד בן מנחם, בטוח, כי ינתן לו דיבור רב-הוכחה, המסגל דברים להבנה אגב רמזים, כי אז היה נותן בספר גם תיאור מצומצם מן הישיבה הנאלמה הזאת, זו שהוא משותף בה עכשיו עם אחות בת עשרים ועם אחות קטנה בת חמש – –
“אבא עומד עליו והוא אינו רואה!” מריע פתאום קול האחות מלכה, וחבילת היושבים מתפרדת. ועוד מעט ופני האיש הצעיר, שנתלהטו מהבל פי התנור, נתקלים בזקן הורים ארוך הספוג פּתי קרח. ותוך כדי נשיקה זו המתחוללת במעמד כל בני המשפחה, משמיע האב דברים שלא מענין הפגישה:
“שרה’קה, סורי מאצל התנור! כמה פעמים אמרתי, שלא יתנו לשבת ביחידות אל פי התנור!”
הבן מצטחק לגערת אב זו, המחללת לכאורה את שעת הפגישה. הוא נהנה לראות את אביו כמו שהיה, שומר אופי ומכונן סדר בבית, וככל בן שב-מולדת הוא מכיר לאביו גם תודה בעד זה ששלמות המזג של הוריו מעלימה מעיניו את הזיקנה, אשר חלה בהם במשך שנים של פרידה. והאיש הצעיר צונח שוב על השרפרף שלפני פי התנור ונכנס עם אביו בדברי שיחה ישרים:
“ובכן, אבא, כיצד שלומך? אתה נוהג לבוא מן הקנטורה עם חשכה כמו לפנים?”
“אין עבודה חסרה בקנטורה,” עונה האב בזעף כל שהוא, המתיחס אל המשך דבריו: “מיום שזה נעשה לראש בבית – – ואת ברוך עוד השארתי שם, הוא עודנו בחנות.”
“מי הוא ‘זה?’” – תמה הבן.
האחות הגדולה, שאף היא חזרה בינתים אל מקומה אשר ליד פי התנור, משיבה לאחיה דברי ביאור, כשפניה נטויים בשעת הדיבור לעומת האש:
"אבא מתכוון לאיסאַק, הוא עכשיו כמעט בעל הבית הגמור בקונטורה – "
“זהו צעיר הבנים של מאיר זלמן?” מנסה האורח לנחש, כיון שכוח הזכרון שלו נכשל בשם מחודש זה.
“זהו איצי הצעיר,” אומרת האם בלעג כלפי הבת, “היא קוראת לו ‘איסאק…’ הדבר כחידוש בעיניך – מאין מודה כזאת בביתו של מאיר זלמן? הרי זה מיום שלקחו למשה הבכור את האשה המגוהצת – הוא נעשה למויסיי, והקטן נקרא מאז איסאק. הלא תזכור עוד את החתונה?”
“אשתו של משה? דומה לי שלא ראיתיה מעולם – אבל דומה לי שמשה זה היה לקוי תמיד במחלות?”
“בן עשירים מוצא אשה נאה גם כשהוא חולה,” נאנחת האם.
“אינך זוכר – כחולת העינים,” נפנית האחות אל האח אגב התעוררות גלויה.
“דרוש לו לדעת, כי היא כחולת עינים…” אומרת האם בקול של ריטון, שהבן שומע מתוכו איזה ‘להכעיס’ המכוון כלפי הבת, “ואם היא יפת תואר, הרי מזלה ביש שבעתים… וכי יש יותר רע מבעל חולה?”
“הרבה היא דואגת לזה…” ממלמלת האחות בבת-צחוק כלפי פי התנור, כשהיא מנערת אגב משיכת כתפים את הקש הבוער, “והדוקטור מה?…”
“מה?” נעשית פתאום אזנו של האח חרדה לרמזי הדברים של אחותו.
“הדוקטור, לא הדוקטור היהודי…” פונה האחות אל האח אגב רמיזת עינים, "עם זה היא עושה רומן בפרהסיה, כולם יודעים את זאת – "
האיש הצעיר, שבנכר היה שומע מאורע של מעשה עגבים רק כדבר ענין, ישב עכשיו כנדהם, כאילו קצר כוח השמיעה שלו מקלוט דבר-זימה רב תקלה. והוא מלמל:
“הדוקטור? הלא הוא כבר איש בא בימים?”
“הוא אינו זקן עדיין כל כך…” מנערת שוב האחות את הקש הבוער, כשפניה לוהטים מחדוות שיחה.
“די לך לטנף את לשונך!” רוטנת האם כלפי הבת.
“מה שאני רוצה אני מדברת!” עונה הבת חלקה, כשהיא תובעת אגב הזדמנות את האם לריב בגלל עסקי נערות של בתולה בת עיירה. “לצאת עם מי שהוא – אסור, לעשות תסרוקת כפי שאת רוצה – אסור, ואף לדבר אסור…”
“את חצופה, ולא יותר,” מפטירה האם בחשאי, כמעט בלי רוגז.
הבן, שראה את עצמו כאשם מעט בריב משפחה זה, חיפש תחבולות דברים לשכך את הענין; ואולם האב הפליט בינתים:
“עוד בשבוע שעבר היה גרונו של משה פולט דם…”
בין כל המסובים משתררת דממת רגע; הבית מתמלא בבת אחת איזה פחד מות קלוקל ונמהר, וזה המתרחש בנקל בסביבה של יהודים מדי תסוב שיחת דברים על ציר המות. האם נאנחת אנחה הולכת וחוזרת, האב מתהלך הנה והנה בחדר, ואף האחות, מלכה, זו שפניה נטויים ישר כלפי הלהבה שבתנור, להט פניה הולך הלוך וחסור. ושרה’קה הקטנה, זו המתפלשת על פזורי הקש, ליד כרעי השרפרף הקטן, מוציאה פתאום מפיה מלה בודדה של ילדה לקויה הממעטת בדיבור:
“דם…”
ואחרי כן נדרשת האם מאליה להשלים עם הבת:
“מה תגידי עכשיו?… אוי ואבוי…”
והאחות, מלכה, שאף לבה נפגע מפחד המות, אינה יכולה בכל זאת לגזור על עצמה התאפקות גמורה. והיא מפטירה בתורת סיום:
“עכשיו משה שוב על רגליו, וזו עושה את הרומן שלה…”
האיש הצעיר, שכבר קבע בלי-יודעים בלבו החלטה גמורה, כי אחותו להוטה אחרי עניניו של אותו בית עשירים, אשר אביה משרת שם משכבר הימים במשרה של נאמן, לא רצה להלאות עכשיו את לבו ולחפש ביאורים, מדי שבתו אל פי התנור בערב ראשון זה של פגישה, ובית ההורים, שעזבו לפני שנים, דומה כמופיע לעיניו בלי פגמים. והוא הסב את השיחה מדי פנותו אל אביו:
“אמור נא לי, אבא, כיצד הזקן בעצמו?”
“כמו שהיה,” – עונה האב בקול ישר, מבלי רמז דופי כלפי בעל הבית שלו.
“עודנו יקטן כמו שהיה?”
האב מטה כלפי בנו מבט מן הצד, והוא נשאר שרוי בשתיקה כדי שלא לבייש את האורח. ואולם האם, הנכונה תמיד להטיל עוקץ בנותני השכירות של בעלה, עונה גם הפעם דברי לעג:
“מעשירות אין גדלים לאורך, אלא לרוחב.”
“והוא מגמגם בלשונו כמו לפנים?”
ושוב האם היא הנותנת דברי מענה:
“מגמגם עוד יותר – כשדורשים ממנו טובה.”
“והוא עודנו בעל שכל כמו שהיה?…”
“אצל גביר אין מודדים את השכל.”
“חדלי לפטפט,” מפטיר האב כמעט בלי רוגז, כיון שהוא משׂכל במתינות את אצבעותיו בכריכה של סיגריה עשויה בלי פגם, המיועדת לעישון הנחת אשר עם תחילת ערב חורף, למול הלהבה אשר בפי התנור…
“והוא עודנו בעל כרס, כמו שהיה?” חוזר ושואל האורח, שקולו נעשה משום מה יותר ער מדיבור לדיבור. הוא שח את דבריו במהירות ובהתרוממות הקול, אגב חפזון והתפנקות של בן שב-מולדת, אלה השכיחים גם אצל אורח למעלה מעשרים. והוא שואל עוד שאלה לא-שאלה, כמדבר אל נפשו:
"והוא גם עשיר כשהיה? – "
“הוא עוד יותר עשיר משהיה,” מגידה פתאום האחות דברים משלה.
האם נאנחת, והבן, השרוי רגע בשתיקה, פונה אחרי כן אל אביו ושואל בקול מתון, כשפניו נעשים בן-רגע כפני איש תפוש-מחשבות:
“הכי הוא באמת כל כך עשיר? אמור לי, אבא, מאין ליהודון כזה כל העושר הרב?”
“יותר עשיר משהיה,” שולח האב המעשן דברי הסכמה מתונים.
“מה אתה שואל, ילד שכמותך,” מחננת האם את קולה כלפי הבן הבוגר, המוזר, זה שהרחיק את עצמו מהווית העולם, “מי שיש לו הצלחה הולך ונעשה עשיר… – אבל התרומם נא מעל השרפרף ושב אל השולחן, ברוך יאכל אחר כך, כשיבוא.”
ואולם גם אגב שהות הטורח שלפני סעודת ערב משותפת לא נטרד האורח מהמשך שיחה, שהוא מכוון אותה ביחוד כלפי האב. הוא חוזר ושואל בלי הפוגות להתחלת ימי עשרו של מאיר זלמן, לראשית מעשהו של עושה הון זה, רחב הכרס וקצר הקומה, ואביו, שרוב ימי העמידה שלו שרת בבית עשירים זה בתור נאמן מקורב וזעום משכורת גם יחד, עונה עכשיו לבנו אגב הנאה ותמהון גם יחד – בפני בן זה שפנה מנעוריו ללימודי חכמה ופתאום, בליל שובו, נעשה פיו כמעין המתגבר לשאול על דבר מוצא העסקים שיהודים נוחלים על ידיהם הון.
ואולם הבן לא חשׂך את מוצא פיו עוד פעם ושתים:
"אתה אומר, אבא, הוא התחיל בכסף המוהר של אשתו ופתח חנות של קמח, ואחרי כן פתח את הקנטורה, ועכשיו יש לו בחנותו סחורה במחיר של…
“של מאה אלף,” מסיים האב.
“מאה אלף!” חוזר הבן על הדברים, כתמה ומבוהל. ולקול בהלה זה, היוצא מפי הבן האורח, תתרחש מסביב לשולחן דממה קצרה, כאילו כל המסובים מתבקשים במקצת לראות בתקלה את בן משפחתם, זה האברך המלומד השב מעיר הכרך ומוחו אינו תופס דבר-מציאות של חנות שיש בה סחורה בכמות של מאת אלף… ורק האם, מתוך דאגה יתרה לתמימות הלב של בנה, תמימות שיש בה מעט מגילוי אוולת, משיבה לו מיד כנרעשת:
“וכי מה אתה תמה כל כך?”
והוא, הבן, אינו עונה דבר, ורגע הוא נתון כולו למחשבותיו. הוא מהרהר בחידה ללא פתרונים, חידת יהודי קצר שכל ועושה הון, אשר עשיית עשרו אינה מתקבלת בנקל על השכל, כאילו יש בה דבר-מה לא טהור שהוא מחוץ לטבע הדברים. ופה, ליד שולחן האב העובד בתור נאמן דל משכורת אצל יהודי מופלא כזה, מגזים דמיונו של האיש הצעיר להראות לו את מאיר-זלמן, זה השרוי תמיד ברגזנות, כבן אדם הלקוי בחבלי דיבור – והנה הוא רוגז מסביב לאיש הנאמן של חנותו ומתופף על השולחן באצבעות קצרות ושמנות, בכדי להביא את “האיש” לידי הבנת הדברים הנאמרים בגמגום. והוא נותן צו אחרי צו אגב זעף אוולת המסרס את הישר, ואולם הציוויים ממלאים את משלחתם והעסק הולך וגדל, כאילו יש חוק למעלה מן הטבע השומר את הפתאים האלה, את היהודים עושי ההון האלה, אשר כמו עקרבים במדבר הם יוצרים לעצמם שפע בתוך העולם היהודי הצחיח, אשר סגרו עליו אם מעט ואם הרבה בכל המדינות שבעולם. והאיש הצעיר, כיודע למפרע שדבריו לא יהיו מובנים כל צרכם, נראה כמצטחק אל נפשו בשעה שהוא אומר:
“כל מיני היהודים האלה – – באיזה אופן הם באים לידי עושר?”
מן המסובים אין איש עונה למדבר, כיון שמרוב שיחה על דבר עשירות נעשה עליהם כבד לבם, לב הדלים. ובאין איש מתחיל בענין חדש נשמע פתאום קול הבת הבכירה:
“ברוך בושש הערב לבוא יותר מן הרגיל –”
האח, הרגיל להעיף את דמיונו מענין לענין, שומע בדברי אחותו משהו של דאגה השייך לה לבדה. ואולם הוא אינו מביא את הרגש הסתום הזה לידי מחשבת חקירה, כיון שהאם מוסיפה מיד דברי דאגה משלה:
“דואגת אני שברוך הולך לילה לילה ביחידוּת.”
“הלא הוא נער בן שש עשרה,” אומר האורח בקול עיף, מבלי החשיב את דברי הדאגה של האם. ותוך כדי זה נסגרות לרגע שמורות עיניו והוא מצטחק כבן מתפנק המתאווה לשינה.
“אינך יודע, ילד שכמותך. סכנת נפשות שכיחה עכשיו בעיר – אחד יהודי יצא לסגור את התריסים, ונמצא אחר כך הרוג – –”
ושוב נהיית דממה מסביב לשולחן, דממת פחד ללא בושה השכיחה בבתי יהודים בשעה שמי-שהוא מתחיל בשיחת רמזים על דבר פוגרומים. ואולם הפעם לא תארך הדממה הזאת, כיון שהאם חסה על הבן האורח, והיא מפתה אותו למעשה הנאה אחרון שלפני שינה:
“עמוד והתחמם קצת אל קיר התנור – שתי חבילות קש יצאו הפעם להסקה…”
הבן, ההולך בהנאה לקיים את מצות האם, תובע למעשה זה גם את האב:
“אבא, בוא התיצב גם אתה…”
האורח אינו נכנס בשיחה. עיף לשינה הוא עוצם את עיניו ומטה במקצת את הראש, כשהוא מתיר לעצמו בלי-יודעים להשען כל שהוא אל כתף-אב – בליל ראשון זה של פגישה. ואגב ערפלות החושים שלפני שינה הוא ממלמל:
“אבא, איזה בית קטן לך… זה לגבי זה אנחנו תופסים את מלוא הקיר של התנור – אמא, איפה אישן?…”
“בלי עין הרע, בני, אתה הגעת לידי גידול קומה, כמו אבא – תישן בחדר החדש.”
האורח שותק רגע ופניו, הלוהטים מחום התנור ומתאות שינה, צוחקים אגב עינים עצומות. אחר כך הוא אומר בקול ניחר של אדם העלול להרדם במקום עמדו:
“כן דברת, אמא, אנשי שכם אנחנו. איזה חדר חדש?”
“וכי אינך יודע שהוספתי לבית חדר חדש?” – מדבר אליו האב מפה אל אוזן, “איצי גרם, שאקבל מאתים כסף בהלואה, כשבא לידי שליטה בקנטורה – –הציעו לו את המשכב, איננו כבר בגדר של שמיעת דברים.”
"איצי – איסאק – – " ממלמל הבן ואינו מוסיף לזה שום דיבור. במוחו תועה דבר-מה הגורם לו לרגע חבלי שינה בלתי-צפויים, כאילו היה מי שהוא מבדר לו באצבע את שמורות העינים העצומות. ואולם דבר זה נעשה רק לרגע קצר בהיר במוחו, מדי הושיט לו האח, ברוך, הנכנס ברגע זה הביתה, את היד הקרה. למגע הקור פוקח האיש הצעיר את עיניו והוא מביט סביבו כמחפש דבר-מה. מבטו שנעשה פתאום ער עד מאוד נתלה בפני אחותו. ואולם מיד מובילים אותו לישון.
מתחילה התכונן האיש הצעיר להפקיר לבטלה רק יום ראשון של פגישה, ואולם למחרת יום בואו שמר שעה ארוכה אחרי יקיצה את המיטה, כשהוא שוכב על צדו כעין שכיבה של זעף וכשהוא נאלם אלם גמור מדי הגיע לאזניו מן החדר הסמוך אמירת דברים של האם: “חוששתני שהמיחם יהא צריך שוב פעם לגחלים!…” לקול זה, שלא נאמר בלחש, לימד הבן חובה כל שהיא על האם, שהשיחה את דאגתה בקול רם מעורר נרדמים, והוא לא בושש הפעם לקום, והתחיל מעלה על גופו את חלקי הבגדים אגב תנועות בוקר מהירות של אדם הנחפז למעשה יום קבוע. במעוף עין אחד שב הכל להיות בגדר של יכולת, זה אשר בשעת הזעף של יקיצה היה נראה כחדל מציאות, כדבר-מה הנידון מתחילתו לעקרות של שקר. אז – ומאז טרם עברה שעה ארוכה – התכווץ מתחת לשמיכת המוך המטולאה, שמי שהוא מבני הבית הוסיף עליה, ליתר חמימות, את פרוות העורות הקצרה של האם – זה מעיל הזקונים הקרח שהפריח שערות למול העינים של השוכב, שהיו עצומות מתוך רוגז. האיש הצעיר דחה מעל גבו את נטל הכיסוי הזה, שחמימותו התפלה היתה מזכירה לו בלי הפוגות את השינה המשותפת של ימי הנערות, עת הוא, ילד מגביה קומה ומעיין בעצמו ב“יורה דעה,” היה רואה את עצמו עם כל יקיצה ליד חזה האב החשוף, המעלה הבל של בוקר; ואולם אחר כך, מדי התכווצו שוב מתחת למכסה השמיכה, היה האיש הצעיר הולך ונטרד לשיעול של האב, שהתכונן לצאת ליום המשרה; מן החדר הסמוך נשמע קול הלעיסה של האם, קול אכילה קצרה של אם מזקינה הבולעת את כזית הבוקר הראשון, ובד בבד עם שאון לעיסה משיקה זו של פה חסר-שינים – נשמעה עוד אוושה צורמת עור, אשר הוא, האח המתראה כישן, פתר אותה לאחרונה כקול המסרק של אחותו המתהלך בין שערותיה בשעת סריקת הזעף של בוקר, כשעם קול נסירת המסרק הפגום עולות מאליהן דמעות בעינים. ולאט לאט נעשה הכל שקט וממלוא הבית חדל לבוא כל קול; והוא ראה בדמיון ראיה נכונה את האם הקולפת במטבח תפוחי אדמה, כשהיא משמיטה בלי נוע מתחת ידה את רצועות הקליפה, המעלות כעין אד בתוך חלל המטבח שכולו עדיין צינה, ואף את אחותו שיער עכשיו כיושבת למרגלות שרה’קה הקטנה, הנרדמת עדיין בתוך תחום החמימות של אמא, והיא, האחות הבכירה, חוזרת וקולעת את תאמי צמותיה רק למען ספות מעט חמימות לקצות האצבעות… ואז הכבידה את כל איבריו עצלנות זו של בחילה ופניו התעוותו במשקע הכר כפני אדם הרואה את עצמו אוויל מראשית הבוקר. לנוכח בוקר דלים זה של בית הורים התרושש בבת אחת כל הספר העומד להכתב. האיש הצעיר סתם אז בקצות אצבעותיו את שתי אזניו, לבלי לשמוע את תקתוק השעון הישן, זה קול התקתוק שבבתי דלים הוא מגיד מין שלום מרגעה שאינו דורש תיקון – ודמות הספר עלתה לפניו בכל חלקיה, דמות דמיון בהירה, אשר בהירותה מעידה עליה כי לא תבוא לעולם לידי קיום. הוא העביר לפני עיני רוחו את עשיית חלקיו של הספר העתיד, את ראשית-הדבר של החיבור המופלא אשר בו יגיד את הפשע אשר ראה ביהודים, את החלק הנמצא בתווך, זה עצם הבנין אשר בו ישכין את מחשבותיו, ואת אחרית הספר, אשר בו יחזה כבוד וימים רחוקים לעם היהודים הפלאי, עם אשר ניתק את מוסרות הטבע הרגילות ויבוא עם הטבע, אבי כל היצורים, בברית חדשה אשר עין זר לא תשורנה… והנה לפתע פתאום, למראה בית יהודים הרוגע בדלות רגילה, נגדעו שני קצות הספר, אשר יצירתם לא תתכן כלל במקום הזה, ובגדר של יכולת יצירה נשאר רק אמצע הספר, האמצע המעולף, אשר צורת גידולו לא הגיעה עדיין אפילו לידי בחינת דמיון. ופתאום שמע את אמירת אמו, אשר מצא בה כעין חטא ורוחו המרה הנה שבה אליו והוא אינו צפוי יותר לסכנת עצלנות של אדם אשר מראה עיניו גורם לו רק הבנה של רחמים. הוא רכס את בגדיו באצבעות שסמרו מצינת החדר, אך על פניו היתה שפוכה בת צחוק מדי שובו להרהר בחטא אמו, אשר השיב לו בבת אחת את רוחו. הוא נטל לעצמו אומץ נחמה חדש מדי הוסיפו לחשוב, כי רק הוא, בן יהודים, היה עלול לראות מין דבר של סילוף ברמז לא-רמז זה שיצא מתוך אמירת דברים של האם. האין גם דבר לא-נחשב זה, שהוא, דויד בן מנחם, הביא אותו לידי הגזמה רבה, אומר אמירה סתומה ונכונה גם יחד, כי מעשה החיים הקלוקל, זה אשר עדיין חלק בו ליהודי, מכתת הנהו לפתים קטנות שבקטנות, שאין בר-נש מאומות העולם עלול לתפוס את קטנות הדמות שלהן?… וכעין מעשה פיוס, השלוח בלי-יודעים אל האם, הכריז האיש הצעיר בטרם צאתו:
“אמא, הנה קמתי כבר והנני כבר מלובש.”
והוא מיהר לצאת אל החדר הסמוך, מדי שמעו משם קול ודברים חדשים. בחדר-האוכל, אל השולחן אשר המיחם היה עדיין שרוי עליו, ישב עכשיו במקום העליון של אבא, האח, ברוך, והיה טובל פרוסות חלה בכוס התה, שכף קטנה היתה נתונה בתוכה לסימן של מתיקות. האח הגדול מכיר מיד בישיבתו של ברוך, כי סעודת בית זו אינה נוהגת בכל בוקר אצל הנער המשרת; וכיון שהוא לא יצא עדיין ידי חובת פגישה כלפי אחיו הצעיר, הוא מנענע לו עכשיו בראשו אגב לגלוג קל:
“הנך לבוש מעיל לשתיית תה? והתה מתוק?…”
האח הצעיר עונה אגב קדרות פנים של משרת חנות בן שבע עשרה:
“רק דרך אגב נכנסתי הביתה.”
בין כה והאח הגדול רואה סימני סוד בפניהן של האחות והאם. האם אומרת:
"דומה שאבא שלח אותו להגיד לך… נודע להם בחנות, כי הנך פה – "
“ובכן?” תמה הבן.
“היה כדאי שתכנס לשם,” מסיימת האם אגב צחוק חנינה הממלא את כל קמטי פניה.
“הן היית כמו חבר לאיסאק, כשהיית נער,” מוסיפה גם האחות משלה.
האורח מבין, כי בשביל מסיבת בני ביתו יש בזה משום התחלת ענין שיתקיים זמן רב, והוא רואה את עצמו רשאי להיפטר מזה עכשיו בלא כלום:
“מוטב לי לשתות כוס תה.”
ומיד הוא מבחין בכוס מצוחצחת, ההפוכה על פיה בתוך הקערה שלה לסימן של יחוד… האחות מוזגת לו את החמים והאם משדלת אותה תוך כדי זה:
שימי לו סוכר מלוא הכף וחצי, הוא אינו אוהב הרבה מתיקות…"
“עדיין את שומרת את זה בזכרון,” מצטחק הבן ויושב אגב נחת רוח ליד האח הצעיר. אך ישיבת חיבה זו של האח בן הכרך גורם למשרת החנות קצת מבוכה, והוא גומר את שיירי כוסו אגב לגימות חפזון ומבליע בלגימת הסיום גם שאלת דברים, הנאמרים בזעף של נערות:
“ומה אגיד לאבא?…”
האח הגדול אינו מנחש כלל את הדברים כמכוונים אליו, והוא שותה כפות כפות את התה, שהוא מרגיש בו כעין מתיקות מיוחדת של בית-הורים דל, במקום שתה מתוק הוא סגולה לבריאות ולרוח טובה של חג.
“חכה מעט, החנות לא תברח. תן לו לשתות לגימות אחדות.”
האורח מבין הפעם, כי אגב נחת רוח של בוקר נעלם ממנו דבר-מה שהיה מכוון אליו. והוא מרים את פניו כלפי האם.
"דויד, הלא זה צריך ללכת אל החנות, אמור לו מה שיגיד לאבא – אם תיכנס היום אל החנות – ”
רגע אחד שוהה עדיין בת-הצחוק על פני האיש הצעיר, הנטויים כלפי האם. דומה הדבר, כי אגב שלות-רוח מתכונן האורח להיות שואל ומשיב בענין בית רגיל, שמאריכים בו לשם שיחה עם אם אגב שתיית תה של בוקר. ואולם פתאום, בכוח-הדמיון הרגיל אצלו, הוא רואה לפניו את החנות, אשר קירותיה צפופים עד התקרה שקי קמח, את הזקן, המתופף על השקים באין קונה בחנות, ואת אביו היושב אל שולחן החשבונות, כשנד שקי קמח לו מזה ומזה – ופתאום נשמע קול גמגום, קול המאבד רוב צורה של לשון אדם מדי עברו בין שקי הקמח המפוטמים החוסמים את רוב החלל של החנות:
"בנך, אתה אומר, בא להתארח, יכנס נא אל החנות – "
“ר' מאיר זלמן –?” מטה האב הנאמן את האוזן, המקבלת עליה לרגע של מנוחה את עט החשבון.
"דויד’ל שלך, אמרתי, יכנס אל החנות – – "
“לשם מה הוא צריך לי בחנות, המשוגע הזקן הזה,” אומר האיש הצעיר, מדי הרפות ממנו דמיונו.
“לא אל החנות סתם מכוון כאן המדובר,” מעירה האם לשם פיוס, כשהיא רואה את הקדרות העולה על פני האורח, “בחנות יש דלת אל הדירה שלהם. הכי אינך זוכר?”
ולדברי אמו, המעוררים אותו לזכרון, מביט האיש הצעיר רגע בעינים קמות וקצה לשונו נע בין שפתיו, כאילו הוא מלקק בלי-משים את טעם התמצית של ילדותו, העולה לפניו בזכרונו. ושוב, באותו כוח-הדמיון המעמיד לפני עיני הרוח את הדברים כמו חיים, המחיה עוד יותר על ידי תמצית הצירופים שאינה שכיחה בחיים עצמם, רואה האיש הצעיר איזה מעשה ילדות הנגמר בכשלון משותף לו ולאיצי החבר, זה המסתלק לתוך חביון החדרים של בית הגביר, כשהוא מובל כנתפס בידי האשה המשרתת בביתם. והוא, דויד’ל, כשהוא נשלח אחר כך על ידי אמא, למען בקש זוז כסף מאבא, הוא מקבל בחנות נזיפת עונש איומה ומתמיהה:
"הך את לחייו, אני אומר לך, בפָני הך את לחייו, מנחם! – – "
"וכי לשם מה אתה מחכה עדיין, ברוך? – מפנה האיש הצעיר את דבריו כלפי האח, השוהה עדיין בעמידה של צפיה. אך דבריו, הנשמעים כגמר ענין, נשמעים בלי-משים בלי זעף, כאילו האח הגדול נזהר בלי יודעים מלהוסיף כעס כל שהוא לאח צעיר זה, שעלה בחלקו לשרת אצל אותו מטורף זקן. ואגב רגש הרוך, המתרחש בלבו כלפי האח הצעיר, הוא שואל:
“איך הוא המתעתע הזה לעת זקוניו? בודאי שהוא גרוע עוד יותר?”
“ילד שכמותך, משוגע אתה קורא את מאיר זלמן!” מוכיחה האם את בנה, המצער אותה על ידי חוסר הבנה, שכמותה לא יתכן לכאורה לשער אצל בן-כרך. “בוא ותראה את עולמו של זה, ילד שכמותך… – די לעמוד כאן, ברוך, מוטב לך שלא תשמע מין דיבור כזה…”
“אמא,” מרטן הבחור המשרת אגב פנים זועפים, “אבא אמר: גם אשתו של משה בקשה, שדויד יכנס אליהם…”
“אתה רואה,” מתנערת האחות כלפי האורח, “עכשיו כבר תלך…”
והיא, הבתולה בת העיירה, שאינה חדלה לחשוד כי לאחיה השב מן הכרך יפים כל מיני אהבים, מביטה עכשיו אליו בעינים לוהטות, המביעות בקשה, מין בקשה סתומה על דבר שיתוף-ענינים. ואולם האח, שחזון הדמיון טרם נסתלק מלפניו, משסע את הענין החדש בדברים נמהרים:
“אף זו צריכה לי? די לה בדוקטור הזקן שלה!”
האם מתאפקת מענות, כיון שצעיר הבנים עדיין עומד על הסף. והיא משדלת את זה בחפזון:
“מתי אזכה שתצא ללכת אל החנות?…”
ומדי צאת הבן הצעיר מן הבית, מחדשת האם את דבריה כלפי בנה הבכור:
“יוצא לפי דבריך, כי אבא היה כל ימיו נאמן אצל איש משוגע?”
היא שבה מיד אל הענין הקודם, אשר נגע עד לבה. היא אשתו של איש שכיר זעום פרנסה, שהתנחמה תמיד בנחמה התמימה, כי מיעוט הפרנסה תלוי רק בחוסר מזל, חשבה בכל זאת את בעלה היודע חשבונות לאיש מעלה ובינה, שגורלו גרם לו להיות כל ימיו רק עוזר לאחרים בדבר הפלאים של עשיית הון. והנה בא בנה, הבן הנבחר, ופוסק בדברים נמהרים, כי אותו מאיר-זלמן הוא רק סתם מטורף ולא יותר, כלומר: עיקר העיקרים, בן האדם רב-המזל, הגביר הפלאי אשר לו נמכר בעלה הנאמן עם כל כוח השכל שלו – אינו כלל דבר שבמציאות. לא נזהרה הפעם מלפגוע בכבוד בנה אשר זה אמש שב ממרחקים:
“יצחקו לך, ילד שכמותך… יוצא לפי דבריך, שאבא שלך הוא בודאי לא כלום?…”
“אבא?” חזר הבן כתמה, “מה אבא שייך לכאן?”
"הן כך יוצא – אם מאיר זלמן הוא משוגע, אז אבא הוא, חס וחלילה – – "
והיא לא גמרה את דבריה, כמי שאינו רוצה להעלות על הלשון דבר-מה נבער, שאינו בגדר של אפשרות. והבן, בראותו כי פגם בדבריו אצל האם דבר-מה של עיקר, מצא מיד תחבולה של פיוס בפתיחת צקלונים, שהתחיל מוציא מהם במתינות את הבגדים ואת קטני החפצים. והאם, כפי שהבן שיער מראש, הסיחה בבת אחת את דעתה מן הקודם למראה חליפת הבגדים הראשונה, שהבן העלה אותה לחלקיה. ולמראה כבוד בגדים זה, שהיא לא ראתה כמותו מעולם בחוג משפחתה, שבה האם ותחנן את קולה:
“וכי למה לא תיכנס לשם? יש לך, ברוך השם, מה ללבוש.”
הוא לא רצה להרגיז את האם, ועל כן היה מוציא בנחת סתם דברים:
“וכי מה אראה שם, אמא?”
האחות, שידיה היו ממשמשות בין החפצים של האח, מיהרה להגיד:
“תראה את אשתו של משה – יפה כמוה עוד לא ראית!”
“וכי באמת יפה כל כך?” שאל הבן מדי הביטו אל אמו. הוא, האיש למעלה מעשרים וחמש, ששהה שנים בעיר כרך, נמנע מלדבר בדבר יפי אשה אל אחותו הבוגרת, מתוך הרגל לב של בן-צנועים, הרואה באחות לא נשואה תום נעול שאף אח אינו רשאי לחלל אותו על-ידי דיבור שאינו נקי מרמזים. האם משיבה:
“הן עוד תמול אמרתי לך, כי אשה יפת תואר לו למשה, כדאי לך, בני, להסתכל בה פעם לשם עונג.”
דבריה האחרונים של האם נחרתו בלי-משים בלב הבן השומע, ומדי עמדו גחון על גב הצקלון הפתוח היה האיש הצעיר חוזר ושוקל את דבר אמו, וכמתבייש להביט בפני האם הפליט דברים שהיו מכוונים ביותר כלפי נפשו:
“מה ראית לזכור, כי כבר שׂחת לי אתמול על דבר יפת-תואר?… ואני רשאי להסתכל בה לשם עונג?…”
על פניו, כרגיל אצלו בשעה שהוא נתפס למחשבות, עלתה בת-צחוק נאלמה ורחבה, שהשתפכה במלוא הפנים והוסיפה כעין זוהר מרטט למצחו הצח והרם. הוא הרהר ברגע זה מתוך חדוות לב, כי במוצא הפה התמים של אמו ניתן לו בלי משים גילוי יקר, גילוי תום של אם מישראל המניחה בדעתה, כי היופי גורם עונג כשר. והוא, כדרכו, נחפז אל ראש מחשבותיו, אל הקשר הנעלם אשר בין היהודים ובין יפי האמת של הטבע הקיים לעולם, וידיו היו ממשמשות אותו רגע, בלי כל כוונת סידור, בניירות ובתמונות צילום, שהיה מכנס ומערבב אותם בזה אחר זה. פתאום נשמטה מידו אחת התמונות, קרטון דק של צילום, שבדרך נפילה גילה לאיש הצעיר את דמות הפנים שעליו, פני בתולה אדירת-תלתלים גזוזים, שגילתה לשם צילום את מרומי זרועותיה צחות הבשר. זאת היתה תמונת מתנה לא יקרה, שהאיש הצעיר השמיט אותה מתוך היד מבלי לבוא לידי הפסקת מחשבה, אך תוך כדי זה השגיח באמו, שהרימה את התמונה מעל הארץ והצמידה אליה את מבטה, כשהיא מעבירה את הקרטון הדק והממועך דרך כל היקף הראייה של עיניה. ופתאום נראה לאיש הצעיר, כי שפתי האם התנועעו בתנועה מהירה, כמעט לא ניכרת לעינים. רגע אחד לא עמד הבן על מהותה של תנועת-השפתים האילמת הזאת, ואולם מיד ניחש את פירושה, ומפיו התפרצה בלי-משים קריאת תמהון:
“מה זה, אמא – ירוק ירקת בתמונה?”
זאת היתה יריקה כל שהיא, יריקת שפתים נובלות ודקות, והאם, אשר גם לא מחתה אחרי יריקת מסתרים זו את פיה, תירצה את מעשה כמתביישת:
“קחנה מעל פני, איני יכולה להביט בצורה כזאת…”
והבן מחל מיד אגב צחוק:
“זה מתגולל אצלי מעשה צילום ולא יותר…”
האם הושיטה לו את התמונה, כשצורת הצילום הפוכה בידה כלפי מטה:
“אוי ואבוי לאמא של זו…”
הבן הטה ברגע זה כמתכוון את ראשו, ומבטו היה תר לראות את האחות, זו ששהתה עכשיו בקצה השני של החדר, אצל ארון הכלים. האח ציין אגב הבטה מהירה כי ידיה של אחותו ממשמשות שלא לצורך בין הכלים שבמדור הארון העליון, זה המיוחד לכלי הזכוכית של פסח. והאח התבונן רגע ארוך באחותו הנאלמה, שראשה היה מורד קצת, כנוטה לנפול על המדף שבארון, והוא רצה משום מה לקרוא אותה בשמה; אבל מפיו לא יצא כל הגה, ורק כף ידו, שהחזיק בתוכה את הקרטון שקבל מיד האם, רעדה מקוצר רוח. וכה עבר עוד רגע של שתיקה משותפת לכל השלשה, ועוד מעט, בראות האיש הצעיר את האם כמתכוננת לנוע ממקום עמדה, לא יכול להבליג על תאות לבו, ויקרא:
“מלכה!”
לקול הקריאה לא הפנתה האחות את ראשה, ובאזני האח עלה רק קול צלצול של כוסות המתנגשות זו בזו. ופתאום נשמע קול צליל חזק, קול נפץ של כלי זכוכית הנופל ממקום גבוה. הנערה גחנה מיד לארץ, והאם המליטה מחמת צער דברי גידוף כלפי הבת:
“ידים ידי גולם – וכי למה עלה פתאום בדעתך למשמש עכשיו בין הכוסות של פסח?”
ובעוד רגע הוסיפה אגב אנחה קלה:
“יהי זה סימן ברכה לשם האורח…”
ואז התרוממה הבת מעל הארץ, כשאוסף שברי הזכוכית בין אצבעותיה. פניה היו אדומים אודם רב, והאח, מדי ראותו מכיתת זכוכית כנלחצת בחזקה בתוך חופן היד של האחות, צעק אליה בלי משים:
“בזהירות! תחתכי את היד!”
ואולם הנערה, כאילו היתה אתה פתאום רוח חדשה, הפנתה אל אחיה את עיניה המזהירות אגב התעוררות, ומדי הושיטה כנגדו את כף היד העמוסה לשונות חדות של זכוכית, כמראה לו את המשא המסוכן שבידה, שלחה אליו דברים אגב צאתה מן החדר:
“לא אקבל אף חיתוך אחד ביד – מיד אראה לך.”
ואולם היא לא שבה מיד אל החדר, כאילו נמלכה פתאום בלבבה לפייס את האם ולעשות דבר-מה בחדר המטבח, זה המסור בשעת בוקר לטיפול הידים של אמא. ועוד מעט וגם האם פורשת לעבודת הבישול, והאורח מכנס בלי חמדה את פזורי חפציו, ומסתלק אל החדר הקטן שהוקצה לו לדירת יחוד. הוא מעלה בחפזון על השולחן את כלי-הכתיבה, טובל ביד רועדת את העט בדיו, ומדי שהותו כך זמן-מה גחון על גבי הנייר, כשאצבעות ידו דרוכות לכתיבה – הוא מסובב את עיניו בחוריהן ומסייר את קירות החדר, שהלובן שלהם מעיד על מיעוט ימים שלאחר סיוד. מבטו, היוצא מעינים שנתאדמו מכפיפת הראש, מפיק יאוש עכור, חדל-מחשבה. ובעוד מוחו מתלבט להביא לידי סך-הכל את רמזי הבושת של חיי אחותו – מרמזי הרמזים של יום אתמול עד רמז הכשלון של הכוס הנשברה ועד האות היוצא מן החדר הזה, שכסף לבנות אותו נתקבל בדרך נס – נוטף עטו של האיש הצעיר את אותיות הכתב הראשונות, ומלות הנחת של התחלת ספר יורדות בצפיפות אלו בצד אלו על גבי הנייר. ואולם הוא מפסיק מיד, ישיבתו נעשית זקופה והוא מסתכל בשורת הכתב היחידה, הקיימת על גבי הגליון. הוא חדל פתאום להיות עמוס דמיונות, ורק הרהור חולף עובר במוחו, כי ביום התחל אדם לעשות ספר ידריך אותו הטבע כאשר ידריך את החי בדרך חייו: צעד אחרי צעד, מבלי עורר אותו לחשוב על דבר גמר מטרה ומבלי התוות מראש דרך ארוכה. ולהרהור זה הוא מנחש מעין עונג הצפוי לו בעתיד, והוא נזכר בימים יקרים מימי נערותו, עת אף הוא, נער-בחורים יהודי, שהיתה לו בכל יום חובה של לימוד “יורה דעה,” היה נאלם פתאום מתוך הרגשת החיים העתידים, הרגשה מתוקה שהיתה משתפכת כעסיס ממש בכל עצמותיו. ההיה זה רגש הגידול הרגיל השכיח אצל כל בן-נעורים, או אולי ניתן לו כבר אז להרגיש במוקדם אותו מתק החיים המיוחד, אשר הטבע צפן כגמול לכל אלה המייחדים לעצמם את העמל הנבחר, את זה אשר ישא את פריו רק בעתיד רחוק? אמנם כן, לחינם ייגע עכשיו את דמיונו לנחש את המופלא אשר בעבר ואת הנעלם אשר בעתיד; כי הלא דבר אחד ברור לו למצער, כי בעד עמל המסייע להשארת נפש אין לבקש כל שכר, ואפילו את השכר הבלתי נחשב הניתן בצורת הכרה של ודאות, הכרה המבטיחה לעושה המפעל כי מפעלו יבוא לידי קיום. אכן רק עכשיו, כשניגש לכתוב את הספר, נגלה לו הסוד: כתיבה של ספר היא השתלשלות כהשתלשלות המתונה של החיים עצמם. והוא, דויד בן מנחם, אשר ניחש תמיד במסתרים כי יש דבר-מה בלתי נתפס בחיים, אשר בגללו יתכן לאדם לעשות עצמו אוויל וללעוג למות – הוא מרגיש עכשיו אותו הדבר בצורה חדשה, כלומר, הוא מאמין, כי יש דבר-מה בכתיבה של ספר, אשר בגללו אפשר לאדם לעשות את עצמו אויל וללעוג לעש הזמן, האוכל בספרים על ימין ועל שמאל. אמנם כן, הוא, דויד בן מנחם, אשר חמד כל כך את החיים ולמראית עין היה חי בדמות עלם יהודי מחשב קטנות, הנה מצא עכשיו דרך לחיי אמת. הוא שיער קודם בדמיון, כי יש אפשרות כי מי שהוא מן היהודים יכתוב ספר – מין חיבור הדומה כל-שהוא לספרים אשר בכתבי הקודש: מייסר ומבטיח, מגלה רע לא-רע ומנבא טוב לא-יאמן – והספר הזה, ביום היבראו, ישלים בעולם את כבוד היהודים אשר היה לחרפה; והנה עכשיו נוסף לו דבר-מה בשביל עצמו: מעשה הכתיבה. – הוא שב וגחן על גבי הנייר, פניו הצטחקו והעט עוד רעד זמן מה בידו, מדי נטוף מפיו אותיות צמצום קטנות-דמות. הוא נתעורר רק כעבור שעה ארוכה, בקרוא לו מי שהוא מן החדר הסמוך:
“דויד, אבא כבר בא.”
אגב סתוֹם-נפש לא הבחין לדעת קול מי הוא הקורא לו, אבל צלצול הקול השאיר הד בנפשו – כאשר יקרה תמיד עת קול לא-צפוי יעורר את האדם מהמון מעייניו; הקול, שהזמין לארוחת הצהרים, בא מאצל הסף, והאיש הצעיר שהה רגע אחרי קומו ממקומו ולא ציית לקול הקורא לו. דומה היה, כי אחרי שהכיר כי הקול קול אחותו, רצה להביא את האחות לידי כניסה אל חדרו; אבל מדי עבור רגעים ואיש לא נכנס אליו החדרה, פנה האיש הצעיר לצאת, ומפיו התמלטו מלים אשר הגיד בקול לעצמו:
"מוכרח אני להיכנס לאותו בית – – "
והוא נשאר עומד בלי נוע, אחרי שנתן תוקף להחלטת-לב לא ברורה. מבטו, מבלי ראות, היה צמוד זמן מה לרשת האילמת שהשחירה מעל הגליון הכתוב, וידו, אשר נמשכה לכנס את גליון הכתיבה לתוך ארגז השולחן, לא עצרה כוח לעשות את מילוי משלחתה. האיש הצעיר הפך על פניו את הגליון עם ראשית הכתיבה, ויצא בצעדים לא ישרים אל חדר-האוכל.
האב הביט כלפי הנכנס במבט נטרף של יהודי הטובל כזית “המוציא” במלח; הבן קבע את ישיבתו אצל השולחן אגב תנועה מרושלת של אדם שהחסיר דבר-מה. ומדי לעוס האב בדממה את הכזית הראשון של סעודת החול, היה סיפק בידי האיש הצעיר לציין בפני עצמו, כי גם הפעם, מדי שבתו אל שולחן אביו אחרי כמה שנים של פרידה, לא היה אלא כבחור משכיל המצטרף אל הסעודה בלי נטילת ידים. ומתוך הרגשה זו של אדם שאין לו סבר-ישיבה נכון הקדים לדרוש אל אביו, כשזה שותק עדיין שתיקת הכרח שלפני גמר “המוציא”:
“מה זה רוצה לומר, אבא – וכי אני מוכרח להיכנס אל החנות? ממש היום – אין שהות בכדי יום אחד?”
האיש הצעיר, שלפני רגעים אחדים, בבדידות חדרו, קיבל על עצמו אותו הדבר ממש בתור נדר, התחיל שוב דן בענין זה למראה אחותו, שישבה עטופה מטפחת חורף ועיניה נדבקו, אגב מבט עניו של בת הורים, אל פי האב הלועס את כזית הברכה של תחילת סעודה… האב נתן מענה דברים שהיה צפוי מראש:
“וכי מה איכפת לך אם תיכנס לשם ותראה פני אדם? בפרט שאתה ואיצי הייתם לפנים בבחינת חברים.”
“עם איצי,” חזר האיש הצעיר על השם, ושהה רגע כתפוש מחשבות. הוא כאילו נתבלבל בלי-משים אגב אפשרות זו שניתנה לו להעמיד את אחותו בנסיון. וסוף סוף, למראה הפרישות הקרה הנסוכה על דמות אחותו, העלה על לשונו דברים מסורסים, שהילל בהם, באופן בלתי צפוי לעצמו, את אותו איצי בן-האדונים:
“הוא כבר נעשה בודאי לחשוב שבחשובים… את זאת שמעתי כבר בבית, כי הוא עכשיו בעל-הבית גמור.” האב, שהבל התבשיל הראשון עלה ברגע זה בפניו, נהנה לשמוע דברי נחת כאלה מפי הבן המוזר, זה שברח בימי נערותו מבית הורים, הגדיל לעשות את עצמו למין דוקטור בלתי שכיח, ושב עכשיו, באמצע תקופת השנה, בתור אברך גדול בלורית וחשׂוּך עתידות. והוא הפליט דברים מוזרים, כשהוא עושה את עצמו, בפעם הראשונה בחייו, שליח לרצון אשה:
"הכלה שבבית, אשתו של משה, יש לה חשק גדול לראות אותו – – "
בשעת דיבור זה הביט האב אל האם, ומסירת הדברים נסבה על-אודות הבן בלשון נסתר; ואולם פני הלז נתאדמו עד כדי אודם גלוי, מתוך מבוכת לב של עלם יהודי טפוח צניעות, שכל שיח ושיג בדבר נשים נראה לו בפני הורים כחטא של מעשה ערוה. והוא ניסה להסב במתכוון את השיחה:
“דרך אגב, יש לי לשאול אצלו דבר-מה, אצל איצי…”
ואולם האב לא חשך את פיו מלהגיד את המשך דבריו כלפי אשתו עקרת הבית, זו שזכותה קודמת לשמוע דברי תהילה על-אודות צאצאיה יפי-התואר:
“אפילו אל החנות יצאה זו, אשתו של משה, ובאותו מעמד, ליד השולחן שלי, לא חדלה מלנסות אלי שאלות: סבורתני שבן הגון הוא הבן הבכור שלו, ר' מנחם…”
ואולם האב שב מיד אל הענין הקודם, והתחיל מדבר בבן-אדוניו אגב עונג הרמיה של נאמן זקן ורגיל:
"איצי זה – לא תכירנו… אנכי הכנסתי אותו לתוך העסק – מתחילה לא ידע אפילו לתפוס עמידה בחנות… ועוד כמה זמן אחרי כך היה לפעמים קונה שלא מן המקום דורש אותו לשם שימוש, כמו את נער משרת. הן איננו בעל צורה, כפי שאתה זוכר. ועכשיו – "
ובין לגימת כף ושניה היה האב הולך ומוסיף דברים:
"כמה הוא יודע להתהלך עם קונים – כיצד הוא מוציא את דם התמצית, כשיש לו עסק עם קונה – איך הוא מרים עכשיו את המגבעת, כשהוא נפגש עם פריץ – "
והאיש הצעיר, שגרם לכאורה בעצמו לדברי התהילה התפלים האלה, הכריח את עצמו להגיד:
“אבל הן הוא לגמרי חדל-דמות – איזה מין מגבעת חבוש יקטן זה?…”
והאיש הצעיר הצטחק בקול, כאילו נהנה לשמוע מפי עצמו לגלוג גס ותמים זה, שכמותו אדם פולט רק בשעת התרגשות של בוז. האב הקדיר לדברי הבן את גבותיו, ואולם האם ענתה בתמימות:
“מה אתה שואל, ילד שכמותך – הוא לבוש כמו פריץ, וגם יקבל אשה נאה כמו משה אחיו.”
האב, שלא היה סיפק בידו לתת דופי בבנו בגלל דברי ההתלוצצות, הפריז תמורת זה בדברי שבח נוספים:
"הוא אינו בהול על הפרוטה כמו הזקן – "
“כיצד אתה אומר – הוא אינו בהול על הפרוטה?…,” הבהילה האם במעוף עין אחד את כל מרירות לבה, מרירות לב של אשת נאמן השומרת עברה לנותני המשכורת הדלה של בעלה. – “וכשהיה המדובר בדבר הוספה של עשרת זוזים לשבוע? הנתנו לך אז הוספה?”
והיא יצאה להביא תבשיל שני, כשכתפיה הכפופות נעות אגב הליכה של רוגז.
והאב תירץ בדברי נחת של נאמן זקן, שמשכורתו הדלה דומה בעיניו כקבועה בידי שמים:
“שכירות זה ענין לחוד… לעומת זה הלווה מאה כסף לבנין החדר, נתן בלי כסף את מקום החנות –”
“איזה חנות?” תמה הבן.
“וכי לא סיפרו לך? זה רק בקיץ, במקום שהולכים לטייל, שם יש עכשיו למאיר זלמן בית-אוצר של סחורה, ושם, באותו הבנין, יש כעין חנות קטנה של קרשים, לא חנות ממש. וכי לא כתבנו לך כלל? אשתקד כבר התחילה מלכה יוצאת לשם לפנות ערב –”
האיש הצעיר הוריד את ראשו ואשמורות עיניו כיסו כמעט על מבטו הנבוך. מתוך קטעי הדברים של האב יצא לו פתאום ענין חדש, ענין מביש בדבר אחות בתולה, הסוחרת בערבים בחנות הסוכה, לשם מכירת ממתקים לבחורים טיילים – והוא זכר בבת אחת מכתבי אם ארוכים, כתובים בלשון המדוברת וערוכים על הגליון בכתב מסובך ובלתי נפסק, הדומה לאנחת אם ארוכה וסתומה הבאה ממרחקים. במכתב חרטומים אחד כזה, שהבן הקורא הבליע את תוכו אגב דילוגים, היה רשום בודאי גם סוד ההתחלה בדבר מעשה חנות זה, שעכשיו הוא, הבן, מיצר לשמוע אותו באיחור זמן. והוא שהה אגב שתיקה מבלי חכות לתוספת דברי ביאור מצד אחותו, היושבת אתו יד על יד, כשהיא כולה נאלמה ומטפחת החורף עוטפת את פניה עד למרום העינים. אך באין האם ליד השולחן ראתה הבת לבסוף הכרח לעצמה להגיד דבר-מה בענין זה:
“רק לאחר הפסח פותחים שם מעין חנות – כשנעשה חם ביותר… וכי לדעתך יש בזה משום בושה?”
“בושה?” חזר האח על דברי אחותו, “אלא שהיה דומה לי, כי לא יתואר כלל שגם אצלנו תהיה חנות…”
האב הניע אגב ויתור של הכנעה את זקנו המלבין, והיה דומה כי אף הוא, העושה מעשה עט ומוצא את לחמו הדל על-ידי חכמת הפנקסים, נוטה לראות פחיתות של כבוד בחנות-ספיח זו, הנמצאת מחוץ לתחום החנויות הרגילות. והוא ישב רגע בשתיקה, כשומע חרפה, ואחר כך פלט בחשאי מין תלונה לא-תלונה, שאפשר היה לדרוש אותה כמכוּונת כאחת גם כלפי שמים וגם כלפי הבן המוזר, החוטא שלא מדעת – זה אשר מתחילה עשה את עצמו אוויל לעבוד במלאכת האריגה ואחר כך הלך ללמוד דוקטוריה שאינה מכניסה רווחים. הוא אמר:
“כשאין הכנסה אחרת מן הצד – לוּ זכיתי היית אתה לומד חכמת הרפואה, ואז היה הכל אחר – מתחילה ועד סוף…”
לתוכחת האב הרים הבן את ראשו ועיניו הישירו להביט רגע אגב מבט מלא ומזהיר. במעוף עין אחד קם לפניו כל גורלו – גורל איש שניחא לו בהפקרות גמורה של נחת-החיים, ובלבד שינתן לו לעשות עמל-מסתרים, השמור לטובתם של חיים אחרים לא-חייו. ובהימלא לפתע פתאום נפשו – לא יכול לעצור ברוחו וגילה בדברים תמימים כל שהוא מסוד נפשו:
"סבלתי מזה די והותר – מזה שלא יכולתי לשלוח לכם כסף. אבל – גזירה היא עלי – – "
“מה שייך – גזירה? הכל היה תלוי בך,” הניע האב שוב פעם את זקנו מתוך רוגז עצור כלפי בנו.
“לא היה תלוי בי,” ענה הבן שוב דברים סתומים, שהיה בהם מגילוי נפשו.
“ובמי היה תלוי, אם לא בך?” ענה האב בנחת, כמתכונן להתווכח. ובפרט שאתה היית מילדותך כפות אל אבא ואמא… מותר היה לחכות שתחפוץ להיות לאיש וגם תשמור בזכרון כי אבא שלך הוא רק נאמן – ואצל מי נאמן!"
“חדל מזה, אבא,” הפליט הבן בקול רפה, כאילו היה לו קשה לשמוע בגלוי את האמת הכי מרה של חייו, זו אשר עוד שם, בעיר הלימודים אשר בחוץ לארץ, היתה מביאה אותו לפעמים לידי כך שיאלם מתוך עגמת נפש מדי שבתו אל אחד מספרי החכמה – החכמה שאינה קרדום לחפור בה רווחים של כסף והשוללת למפרע כל תקוה ליום הרווחה, אשר בו אפשר יהיה לשמח את לב ההורים. והוא, בכדי להיפטר עכשיו מויכוח ללא תועלת, חזר אל הענין הקודם:
“וכי למי מוכרים שם מי-סלטר?”
ומדי הוציאו דיבור אחרון זה מפיו מתחילה עולה על פניו אותה בת צחוק אטומה, הרגילה אצלו בשעה שדמיונו פועל. הוא צופה בעיני דמיון בתמונה מימי הנערות: יום שבת של קיץ, בין גמר סעודה ובין שינה של צהרים. האב, המפצח זרעונים אגב עיון של נחת בשיירי “אור החיים” של פרשת השבוע, שולח אותו לקחת בהקפה של פרוטה כוס של מי-סלטר, באותה סוכת החנות הקטנה והמופלאה, הפתוחה גם בשבתות. והוא, נער למוד “יורה דעה,” מוליך מן הבית את הכוס שטלטולה עדיין מותרת לו בשבת, ומוסר אותה, לשם מזיגת מי סלטר, לבתולה צחקנית הניצבת בתוך מסיבה של בחורים מפצחי זרעונים, בתולה בת-יהודים, לכאורה, הנדמית בכל זאת כה מוזרה, כה שונה מן האחות מלכה אשר בבית… ואגב לחיצת לב החזיר עכשיו האח בקול רפה:
“בתולה בחנות של מי סלטר? מה מוסיפה מין חנות-עמדה כזאת?”
“וכי מה אתה שואל?” נענה לו האב בסבר פנים נוחים של יהודי יודע ספר, שאינו נתפס על מעשיהם של אנשי הבית, “אני נהנה מזה לפעמים כדי זוז בשבוע, לשם קנית חבילה של טבק…”
"אמנם כדאי הדבר – – " הפליט האח בצחוק רפה של לגלוג. אבל צחוקו גווע מיד על פיו מדי ענות לו האב:
“לו ישבה שם כסדר הבריות – אבל יש שאתה מוצא את החנות סגורה – ומלכה איננה…”
"כלומר? – – "
"שאל אותה – "
“רוצה לומר: היא מפקירה את החנות והולכת לטייל עם חברות?…” מנסה האח לנחש, כשבת הצחוק הרפה תועה עדיין על שפתיו.
“מי יודע איפה המקום הנעלם שלה,” מניע האב בידו דרך ביטול. ותיכף הוּא מכריז כלפי חדר המטבח: “וכי סוף סוף תכניסי את התבשיל, או לאו?”
ומן המטבח בא מיד קול מענה מוכיח:
“וכי אני צריכה לשפשף את הקערות אם לאו? הן לא ביחידות אתה יושב אל השולחן – דומה לי שיש לך עם מי להחליף דיבור…”
והאב, כמצדיק על עצמו את התוכחה, מפרש באין ברירה לבן את הענין הקודם:
"כלפי מה שאומרים – בתולה סוחרת… פעם אני ניגש לשם – – "
“באיזה זמן?” מקדים הבן לשאול אגב חרדת-לב לא ברורה.
"‘באיזה זמן?’ מובן מעצמו, לפנות ערב. וכי מתי יש לי זמן, חוץ מאשר עם גמר יום? אפילו בקיץ – – ובפרט ללכת לשם, כברת דרך – אלא שאזל אצלי הטבק ואמרתי: אגש אליה ואקח אצלה זוז – – "
“זוז?” חוזר הבן על המלה האטומה והדלה הזאת, שאי-אפשר, לכאורה, לנחש מתוכה כל רמז של חשד. ואולם מיד הוא מוסיף ושואל בקול ניחר קצת:
“ולא מצאת את מלכה בחנות?”
“כדבריך, לא מצאתי אותה בחנות, כלומר, ראיתי שהחנות סגורה, ושהיתי קצת בקירוב מקום.”
“כבר היה לפנות ערב, ומלכה לא היתה במחיצת החנות?”
"כבר מחוּור לך, שזה היה עם פנות היום, וכשראיתי שהדלת אינה נפתחת, אמרתי שמלכה פרשה למעוף עין לאיזה מקום, ובאין ברירה ניצבתי ועמדתי בתפילת שמונה עשרה – "
"עמדת, אבא, להתפלל שמונה עשרה תחת כיפת השמים?? – " אומר הבן בקול רם, אגב התפעלות גלויה. והוא מביט רגע לנוכח פני האב בעינים מזהירות וצוחקות, כשדמיון נחפז מעביר לפני עיני רוחו את תמונת האב בעל הקומה, הניצב אל דלת החנות מבחוץ כשהוא מתנועע לאט לאט אגב התפילה החשאית של שמונה-עשרה, וכשכוכבי השמים, כוכבי ליל קיץ, מזהירים מעל לדמותו עצומת העינים, הנעלמת בשקט הלילה של רחוב הפריצים… ואולם מיד, בחלוף תמונת הדמיון מנגד עיניו, הוא משפיל את קולו ומוסיף לשאול:
“כך שהית, אבא, בתפילה ומלכה לא היתה במחיצת החנות?…”
“סבורני שעדיין זכורה לך הלכה מפורשת: תפילה נוהגת גם בחוץ… כיון שחששתי לאיחור תפילת מנחה, יצאתי שם ידי חובת תפילה ואמרתי: בין כה תשוב מלכה ואקח ממנה זוז לטבק…”
“ומה היה הסוף?…”
"עמדתי והלכתי – ”
"ומה עשית – כלומר – לא דפקת על הדלת – "
“ילד שכמותך: כשהדלת סגורה!”
"מבחוץ – "
“סגורה ודי – נסיתי לפתוח ולא נפתחה.”
דממת רגע. מחדר המטבח נשמע קול ניקוש קערות, והבן, החושש לכניסת האם, שב ושואל בקול נחפז:
“ואולי היתה מלכה במחיצת החנות, אלא שסגרה על עצמה?”
“שאל אותה – וכי למה לא נענתה?”
שוב דממה לרגע. נשמע קול צעדי האם, הצועדת במתינות טעונת קערות. ופתאום מפליט האב דברי הבאי, כשבת צחוק של ליצנות מתעלמת בסבך שפמו:
"ויכול היות שמלכה היתה במחיצת החנות ולא רצתה לפתוח. אפשר שסגרה על עצמה וישבה מבפנים ועסקה בבכיה… הן יש לה הרגל כזה גם בבית: לקחת לעצמה מקום ישיבה בפינה ולבכות בלי טעם. סברא בדבר, ששמעתי אז כעין בכי, כשצעדתי שלשה צעדים אחורנית, עם גמר שמונה-עשרה – "
“מתי תשוב היום מן הקנטורה? שואל פתאום הבן.”
“כמו בכל ערב,” עונה האב בתמהון ובאי-רצון כמעט. דומה היה שהוא מצטער על כך שנפסקה בבת אחת שיחה בלתי-צפויה זו שבשעת סעודת החול, שיחה רבת רמזים שגרמה כעין מתיקות של יסורים. “וכי רצוי לך, שאקדים היום לבוא?” הוסיף האב מיד בקול רגיל וברוח כבר ישרה.
“תיכנס אתי אל מאיר זלמן, אחרי ארוחת הערב,” הפליט הבן דברים מהירים וקולו היה כזועף.
“הוא רוצה להיכנס הערב אל מאיר זלמן,” בישר ראש המשפחה לאשתו, ששבה סוף סוף לחדר-האוכל.
“בערב?” הטעימה האם בהנאה את החשיבות שבדבר, “וכי למה לא יכנס לשם, יש לו, ברוך השם, מה ללבוש…”
“בלבד שלא יבוא שם לידי קטטה,” הפליטה פתאום גם הבת בקול זועף, כשהיא עטופה כולה במטפחתה ומבטה אינו מכוון כלפי אחיה.
פירוש המלים של הבת נשאר כסתום, והאם נזפה בה מיד:
“מה הלזו שחה? התעטפה במטפחת ומפליטה דברים כצוענית מנחשה עתידות. בבית אין הקרירות גדולה כל כך…”
“היא חוששת שלא אטיח דברים כלפי איצי, כלפי איסאק זלמנוביץ'…,” אמר הבן והעלה בת-צחוק על שפתיו; אבל רק דפיקת לבו נשמעה לו כמענה לדבריו. האחות נפנתה לאכול בדממה את מנת הבשר, שהאם חילקה לה הפעם ביד זעומה. גמר הסעודה עובר אגב ניגון חשאי, הנשמע ככל מין אמירה שבעולם. האב, שבשעת סיום של ברכה אחרונה הוא תולה כבר את עינו בפרוות העורות, הקיימת אצלו מימי כלולותיו, מתרץ כלפי הבן את החפזון של יציאה זו שלאחרי סעודה: “הן חפצת שאמהר לשוב בערב. וחוץ מזה – ברוך ממתין שם, בחנות או בקנטורה. כשאני שב, אז הוא הולך לארוחת הצהרים.” האם, המסירה את המפה מעל השולחן, מבלי פנות אל הבת היושבת כנזופה, מוסיפה אגב אנחה סיום דברים לדברי האב:
“ברוך הוא מטבעו נער כפות אל החנות.”
הבן, שכל קרביו נדמו לו כתפלים בשעה שקם מאצל השולחן, נחפז להצמיד את מחשבתו אל איזו ממשות שהיא. הוא עובר את סף חדרו אגב הרהור שהוא מהרהר בברוך אחיו, זה שנתרגל מילדותו לראות אב עמל, המקיים יום יום, בלי ערעור, חובת קנטורה זרה, שאינה מצמיחה לאיש הנאמן שלה כל ישועה חוץ מששת הכספים הנלקחים לחלקים במשך השבוע… הנער, ברוך, סיגל על-ידי כך לעצמו טבע של בחור תמים, המקיים אמון לב למעשה העמל העוור. אם כן – אין הדבר נושן כל כך? כלומר, טבע המעשה של היהודים, המחוסר אמון לב, איננו ליקוי של חלודה, שהתחילה עולה מששת ימי בראשית?… – האיש הצעיר ניגש תוך כדי הרהור זה אל החלון הקטן והיה משתקף בעד הזגוגית האטומה מקרח אל הסימטא הצרה, זו אשר חללה היה מלא אד כחלחל כל שהוא של יום חורף עז ובהיר כמעט. זוהר השמש, שנתגלה על ארובת הבית שמנגד, נראה מבעד אפר הזגוגית כמין אודם נושן ונחלד, ארובת העשן המאדימה היתה מוציאה עשן כל שהוא, בשעה זו של גמר הסקת תנורים, והאיש הצעיר האריך להביט בתמונה המעולפה הזאת ואד של עצלות עטף לאט לאט את כל חושיו. וכרגיל אצלו בשעת עצלות הלב, התחיל דמיונו פועל ומשנה את מראה העינים: חלל הסימטא נדמה לו פתאום כחלל עולם קטן, הקיים בפני עצמו ומלא אד כאד אשר בבית-מדרש ריק מאדם; ארובת הבית שמנגד נראתה לו כנר תמיד הבוער בשלהבת אדומה ונאלמה, ואף הוא בעצמו, מדי עמדו אל החלון, היה דומה בעיניו לאחד מתבודד, המתכונן לעשות “תיקון” בבית המדרש הריק במשך כל הלילה. האיש הצעיר העלה קמטים במצחו, כמתאמץ למצוא את מוצא הדמיון המוזר הזה, אשר בא אצלו לידי שליטה בעצם היום, למראה בהרת שמש המאדימה מעבר החלון מבחוץ, והוא נזכר מיד בליל הושענא רבה מימי נערותו, כשנדר על עצמו לשבת כל הלילה בבית המדרש, ומראה הבית, עם נר התמיד על העמוד, היה דומה כמעט למראה פינת רחוב זו, המלאה אד כחלחל… הוא הצטחק וסר מאצל החלון; ומדי גשתו אל השולחן, במקום שמחברת הכתיבה היתה מונחת עדיין מן הבוקר, השוה האיש הצעיר בפני עצמו את כתיבת הספר, אשר נדר על עצמו, לאמירת התיקון של אותו לילה מימי הנערות: אז, בבית-המדרש, היה הנער, אגב תשוקה של שינה, מעלה על לבו מדי פעם הרהור של חרטה – ונשאר יושב אף על פי כן עד גמר התיקון; ואף עתה בא האיש, המתכונן לכתוב את הספר, מדי פעם לידי עצלות…
האיש הצעיר ישב כבר בינתים אל השולחן ועטו כבר היה טבול בידו; ראשו היה ריק ממחשבה, אך אצבעותיו לחצו באומץ של עקשנות את העט, עיניו נסגרו ונפקחו חליפות, ואגב ישיבה כפופה היה מוליך פעם בפעם את העט על פני הגליון, מבלי רשום אף אות אחת. הוא ניסה לחדש את מחשבותיו על ידי קריאה בשורות הסיום של כתיבת הבוקר, אך עיניו העיפות נלאו מיד מקרוא בכתב הסיום הזה, שאותיותיו המצומצמות נבלעו אלו באלו עד כדי טשטוש הדמות. הוא נאנח אנחה ארוכה ואצבעותיו הרפו מעט מלחוץ את העט; רגעים אחדים ישב עוד ישיבה של לאות על מקומו, אחרי כן צנח העט מבין אצבעותיו, ואז התרומם האיש הצעיר מעל מקומו וילך הלוך וגשת אל המיטה. רגליו כבדו עליו מדי לכתו ועיניו היו עצומות למחצה. מדי שכבו במיטה הרגיש מיד ברגליו קרירות חריפה, שהביאה אותו לרגע לידי ערות החושים; אבל הוא גלל על רגליו את מצע המיטה, התכווץ וכינס לתוך גופו את חמימות המשכב. הוא האמין להרדם, וכאדם המעטף לפני תרדמה את מוחו בקורי הרהורים קלים, התחיל גם האיש הצעיר להרהר במה שאינה לפניו דמיונו, והגיע לבסוף להרהר בשיחת הרמזים שנסבה בשעת סעודת הצהרים, מדי צאת האם אל חדר המטבח. הוא השהה מתחילה במוחו רק את המחשבה על אודות אבא המספר בתמימות בדבר עמידה זו של תפילה אשר תחת כיפת השמים, ואולם הרעיון נהפך מיד למראה של דמיון; ועוד רגע והאיש הצעיר כבר הביט כדרך הבטה של אדם עצום עינים: הוא נמצד בכל חושיו לתמונת היהודי גבה הקומה, המתנועע לאט לאט לפני דלת סגורה של חנות-סוכה, באויר הדמדומים של ערב קיץ, לרשרוש העצים הקל המגיע מן הגנים אשר ברחוב הפריצים… וכדרך אדם עצום עינים, היה האיש הצעיר מסתכל ורואה בבת אחת את כל מלוא התמונה, ומדי ראותו מבחוץ את אביו מתנועע אגב כל מלוא התמונה, ומדי ראותו מבחוץ את אביו מתנועע אגב שילוב-ידים של תפילה, היה רואה מתוך כדי זה גם את מראה החנות מבפנים. רגע אחד נתלבט דמיונו של האיש הצעיר בערפל של סוכת חנות ריקה, הסגורה כלפי חוץ סגירה של ממש; הבטה זו נמשכה רגע ארוך, ולבו של האיש הצעיר התחיל דופק בחזקה: תיק-תק, תיק-תק… ומתוך הלמות-לב לא רגילה זו נהיה פתאום איזה רחש מוזר, כבוש, ורחש חיים זה היה הולך ונמשך בתוך החנות הקטנה והחשוכה, שחדלה להיות ריקה מאנשים. האיש הצעיר נאלם שום אלם גמור, וכל חושיו התאמצו לנחש את הנעשה בתחום המקום הצר אשר בין שולחן המכירה ובין קיר החנות; פני השוכב, מבלי אשר ידע את זה, התעוותו עכשיו כפני אדם הרואה בהקיץ דבר-מה נתעב הגורם עינוי-נפש; האיש הצעיר התהפך מצד אל צד, מבלי לפקוח את העינים, ואולם מדי שכבו שוב שקוע ועצור נשימה היתה כבר עין דמיונו רואה ראיה של ממש את זוג האנשים, אשר אף הם, בתוך החנות הסגורה מבפנים, עצרו את נשימתם והביטו במבט רואה ולא נראה לתוך חלל החנות הצרה, זה אשר לא הועלתה בה מנורה ואשר מלאה חשכה כתיבה סגורה. הוא ידע, כי אלה השנים אשר בתוך החנות יראים לנוע, למען לא ינחש את ישותם האב העומד מבחוץ אגב עמידה של תפילת שמונה-עשרה, והוא הרגיש כעין הרגשה של ממש מדי לחוץ יד את יד ושפתים לחשו אגב לחש גווע: “חדל! מה אתה עושה –! אבא בחוץ!” פני השוכב מלאו פתאום איזה זוהר מוזר. כפני אדם אשר נאלם מתוך דמיון של תאות בשרים. עצום עינים היה השוכב הולך ובורא בדמיונו את העונג הנפלא של יחוד חשכה אשר לצד נערה חרדה, זו אשר מתוך חזה ישמע קול הלמות עזה. שפתי השוכב יבשו מחום אשר צרב את קרביו, ובתוך להט הערפל הזה תעו מלים רחוקות וקרובות כאחד:
"לבך הקטן דופק כל כך, מלכה’לי – "
רחש המלים נשמע וגווע, ואולם זה היה מין לחש תאומים, מוזר, כאילו יצא בבת אחת מפי שני אנשים: האחד, דויד בן מנחם, הגיד את המלים בקול כבוש, אגב חרדה של שעת יחוד, מתוך להט חשק אשר נהיה לעדנה נעלה בשעת פלאים זו, כשהנערה, המסורה לשליטה גמורה של חשכה, מאזינה מבחוץ את מוצא שפתי האב הלוחש: “האל הגדול והנורא…” והשני, איצי בן מאיר זלמן, אומר רק אמירה סתומה, רק בכדי ללוות את מעשה היד הרגילה לשחק במלכה בת הנאמן. – ואולם מיד בא קול חרד עונה:
“הרפה ממני, ראה בקשתיך, אבא בחוץ – הוא עלול לשמוע מה שנעשה מבפנים…”
“פתיה שלי, הוא אינו שומע כלום, הוא מתפלל שם בחוץ,” נשמע עוד הפעם לחש בן-תאומים.
“עמוד רגע במנוחה – רבונו של עולם – מה הוא עושה! אתה עלול לנגוע בזרוע היד בכוסות של השולחן…”
"עוד מעט – גשי קצת הנה, כך טוב – "
"מה אתה עושה! כשאבא בחוץ! עוד מעט אפרוץ בבכי – – "
“כל כך טוב, מלכה’לי – עוד מעט ילך לו, שחי אלי – עשי כך ולא אצטרך למשוך אותך, אני יכול באמת להכשל בכוס שעל השולחן.”
“שיני נוקשות. אינך שומע? סור ממני עכשיו, בקשתיך”.
"רק עד פה, מלכה’לי, פתיה שלי – מה את עושה, מלכה, מה את נוהגת בשגעון?! – לפתע פתאום – קול בכי! – – "
האיש הצעיר התנער ממקומו לקול יבבה אשר חדר אל אזניו. הוא קפץ מעל המיטה ועמד רגע נבוך ונדהם, ופתאום התחיל מאזין כאדם ער השומע קול בכי של ממש. זה היה קול בכי חרישי של האחות מלכה, והקול היה בא בהפסקות מן החדר השני. האח, שכל גופו היה עדיין כבד מדמיון הזוועה אשר עבר עליו, לא ערב את לבו לעבור את סף החדר. הוא ניגש בחזרה אל המיטה וישב בקצה, כשהוא סותם את שתי אזניו בקצות אצבעותיו. כך עברו עליו רגעים ארוכים, וכשפתח לבסוף את סגור אזניו – חזרה כבר להיות דממה, והוא יכול להכריח את עצמו לגשת עד הדלת ולהציץ בחשאי אל תוך החדר הסמוך. הוא הבחין מיד באחותו שהיתה רבוצה על גב המיטה של אמא; פניה היו נאלמים וסימנים של דמעות לא היו ניכרים עליהם. היא היתה דומה ברגע זה לבתולה שנרדמה מתוך עייפות של מיחוש שינים. האח נסתלק בחזרה אל חדרו וישב אל השולחן. הוא נטל אגב תנועה מהירה את העט לידו, כמתכונן להתחיל בלי שהות בכתיבה. ראשו היה גם עכשיו ריק ממחשבה, והוא לא קווה כלל לכתיבה שיש בה ממש, ורק תאוה כל שהיא הבהבה בקרבו: להעלות על הגליון טורים אחדים של אותיות, שיהיה בהם בכדי צורת הכתב… ומתוך תשוקה זו של מעשה נערות הקריב את העט כלפי הנייר ורשם מלים אחדות – מלות מליצה קלות, הדומות לחיות הפרא שבין יצורי הכתב ושאי אפשר לרתום אליהן כל רעיון של יצירה. ופתאום אחז אותו גיל למראה האותיות הראשונות המשחירות על הגליון; דומה היה, כי הוא תעה זמן רב למצוא עדר של יצורי הדיבור וראה מרחוק על כף, בישימון מחשבתו, את קלי הרגלים הראשונים. הוא ידע, כי אלה ינוסו בטרם יצוד אותם – והוא אמנם מחק מיד את המלים אשר כבר העלה על הגליון. אבל הוא התחיל מיד לכתוב, מבלי לתהות על מוצא העט ומבלי לאמץ את מחשבתו. חושיו נעשו ערים וסתומים כאחד. אצבעותיו חדלו מכאוב והוא קלט בשלמות כל רחש מחשבה, מבלי להתבלבל מרחש בלתי-פוסק זה, שמילא את קרביו. הוא האזין בלי מבוכה גם לכל קול אשר קם להיות בבית, ומדי הגיע לאזניו צעדיו של האח – ציין האיש הצעיר בפני עצמו, מבלי לבוא לידי הפסקה, כי אחיו ברוך נכנס זה עתה הביתה, ישב בלי שהות אל השולחן, והנה הוא כבר לועס את לחמו והוא ממלא ממנו את פיו פרוסות פרוסות גדולות… ומתוך רגש של גיל הרים האיש הצעיר את קולו ושלח את דבריו כלפי החדר הסמוך:
“ברוך, האתה זה, ברוך? אתה אוכל את ארוחת הצהרים?”
“אני אוכל,” ענה האח הצעיר בקול גס של נער בן שש-עשרה. הקול היה כמרוסק קצת, והאח הגדול העלה בת צחוק על שפתיו אגב הרהור מהיר:
“שפתי הפה של זה עדיין סמוּרות מקור…” והוא האריך בכתיבה. ופתאום נעשה דומה לו, כי הרחש שבנפשו התחיל הולך ושוקט. הוא הרים בלי-משים את ראשו והבחין בלוח החלון שכבר כהה אגב התחלת הדמדומים; אבל הוא ישב עוד רגע כמשתומם והפנה את ראשו הנה והנה, כתוהה לראות בהמעטת אור היום את הדבר אשר גרם לו טשטוש הדמיון. ופתאום ראה את האם ניצבת על סף החדר; היא החזיקה בידה עיגול התחלה של גרב, אצבעותיה הלכו הנה והנה אגב סריגה, וראשה התנועע בלאט כלפי הבן. האיש הצעיר התנער בבת-צחוק ממקומו ומגרונו התפרץ קול קריאה מצלצל:
“אמא!”
הקול המביע גיל נשמע כמוזר בדממת הבית שלפנות ערב. האם שהתה במקום עמדה וענתה לבנה באנחה.
“שבי והאנחי, אמא,” התלוצץ הבן בטוב לבו, “למה תעמדי על הסף?”
“אוי לאזנים ששומעות,” הפליטה האם אגב אנחה מחודשת, “משיחים רק בהריגות ובשחיטות.”
הבן הפליט שאלה אווילית, אגב טמטום הלב שלאחרי עבודה:
“הריגות – ביהודים?”
אבל הוא עמד מיד על הגיחוך שבדבריו, ומבלי תת שהות לאמו חזר ושאל:
“וכי עם מי דברת עכשיו, אמא?”
האם נחפזה להגיד:
“חנה רוצה לראות את פניך, השכנה שלנו.”
“חנה?” חזר הבן על השם מבלי לאמץ את כוח הזכרון, “איפה היא, אמא?”
הוא נשאר רגע יחידי בחדר, כשהוא מחזיק עדיין בידו את עט הכתיבה וכשכל קרביו עוד רוחשים אגב רעד פנימי ובלתי-פוסק. הוא שמע את בשורת האם, בדבר ההריגות, ברגע של סיום עבודה ממש, ובבית הבליעה של נפשו נעצרו כבליל אחד גם נחת וגם אימה, והוא עמד ונשם בכבדות, אצבעותיו נענעו את עט הכתיבה ושפתיו מילטו ניגון מרוסק, שהיה משמיע מדי רגע נכאים של התחלת בכי. והוא לא מש ממקומו עד שראה את שתי הנשים ניגשות ומתיצבות על סף החדר.
“כיצד אתה, דוד?”
האיש הצעיר הבחין רק בקול הזר לאזניו; הוא לא התאמץ להכיר את פני הדוברת, וענה:
"כך, חנה – – "
הוא ביטא את השם מתוך רגש מוזר, כמו לו העלה בשעת כתיבה על הגליון איזה שם של דמיון.
“אין נחת עכשיו, דויד, שמעת מה שמספרים – רואים את המות לעינים,” הגיע קול האשה מעל הסף, במקום אשר עמדה כצמודה אל משקוף הדלת והניעה לדיבור את שפתיה הנובלות, אלו אשר באפלולית הדמדומים נראו חדלות-צבע כעפר. האיש הצעיר הקשיב לדברי הדוברת, שעמדה בשורה עם אמו, ומדי הביטו אליה חדל לראות אותה ביחידות, ודמותן של שתי הנשים התחילה להיות בעיניו כדמות תאומים. הוא שמע את הדברים, שנאמרו בקול הולך ישר, ועיניו היו נפקחות לרווחה מדי הישמע אנחת-לווי ממושכה, זו שכאילו היתה מגיעה אליו מלוע הלב המשותף של תאומי הנשים המעולפות, הניצבות בחלל הדלת המאפיל. הוא הקשיב להמון הדברים שסיפרו בקול שקט כמעט על מעשי הרג, לא הפסיק אף בדיבור קל או בניד אבר, ובחשכה, אשר הלכה וגדלה מסביב, ירדו כמעט שמורות עיניו, ומבטו, אשר היה עדיין ער וכבד-צער, היה דומה יותר למבט עין הנפש, זה המבט הרואה בבת אחת את הדברים עם הכוונה התלויה בהם. דומה היה לו, כי זוג נשים זה, ששיתף את עצמו לעמידת תאומים שעל הסף, עומד לפניו כציר שלוח המספר לו בדברים מתונים, הנאמרים לפי תום – כמה אוויל הוא הבן ההולך להגיד בספר פשע רב – לבית היהודים האלה, אשר בערוב יום הרג יש סיפק בידם רק להשיח אימה בדברי נשים המתנדפים באפלולית של בין השמשות. האיש הצעיר התנער לבסוף מדמיונו כשנפסק הקול המדבר וכשאמו סיימה באמרה קצרה ורגילה:
“אדליק את המנורה.”
הוא מיהר לצאת אל החדר השני, ומבלי נסות להשרות בינה בנפשו אחז בדבר מקרה ראשון, בכדי להסיח את הדעת. הוא נטפל לשרה’קה הקטנה, זו שישבה, כרגיל, במחבוא המיטה והיתה מציצה בעינים גדולות אל אור הלילה החדש שזה אך עלה בחדר. הוא ישב על ידה בקצה המיטה והסתכל במבט אח בפניה החוורים, פנים ענוגים של ילדה בת זקונים, הגדלה מתוך חולי בלתי פוסק. האם, שהבחינה בהבטת הרחמים של הבן האורח, אמרה:
“אתה מסתכל בה… אם ירצה השם, אחרי הפסח תלך שרה’קה לטייל עם מלכה מאחורי בית המסגד…”
הבן הפנה את ראשו בתמהון, ואולם הוא נזכר מיד במשמעות הצפונה במלים “מאחורי המסגד,” זו שהיתה שמורה בזכרונו מימי הנערות. שם, מאחורי בית-מסגד הגויים, במורד הפונה אל הנהר, היה מקום הסגולה לאוויר הטוב, וחולים מבני יהודים היו מצפים לגמר יום שבחודש אייר, בשביל ללכת לשם רפואה למקום מופלא זה אשר בתחום הערלים. האיש הצעיר שב ונפנה אל האחות הקטנה ומשמש רגע מסביב למקום מושבה, כמחפש לגלות דבר-מה דומה לצעצוע ילדים; ואולם מיד הבין, כי הילדה חדלת-התנועה היתה רגילה לשבת בקצה מיטה זו של האם כשידיה ריקות וכשגופה הקטן מתפנק באפס מעשה מהנאת החום היחידה, הבאה מתוך כסת האם. הוא השתוקק להביא את עצמו לידי שיחה עם היצור הנאלם הזה, העצור במיטה, ואמר:
"שרה’קה, תגידי: דויד’ל – "
ואולם מיד חזר והוסיף:
“הגידי: דויד’ל הוא רע, דויד’ל הוא רע שברעים…”
הילדה הביטה כנגדו מבלי להצטחק, והפליטה לבסוף מלה יחידה:
“דויד’ל…”
בעיני האיש הצעיר נקוו דמעות. והוא נתעורר מרגשותיו רק לרעש הכניסה של האב, שנכנס הביתה אגב אמירה אמיצה של אדם הבא מן הקור:
“קר בחוץ – אש להבה…”
אבל מיד הוסיף כלפי בנו:
“אבל אור ללכת.”
ובטרם הפשיט האב את אדרתו, כבר זירז אותו הבן:
“על כן, אבא, אכול את ארוחת הערב, ואחר נלך לשם…”
“כן טבעך מאז,” אמר האב בנחת, “קודם לא חפצת ללכת, ועכשיו אתה מאיץ בי.” ואולם מיד התחיל הבן להאיץ שוב באביו, כי כבדה עליו בבת אחת הישיבה בבית, ישיבה זו שנמשכה מיום בואו עד שעת הערב האחרונה הזאת, שגרמה לו בלבול רגשות עד לעייפות הלב. הוא התהלך, מדי המשך סעודת האב, הנה והנה בחדר, והליכתו היתה דומה הפעם לריצת רגלים של נער המצפה לצאת מן הבית לשם משחק; האב הצטחק מדי ראותו את בנו לובש מעיל בהקדם זמן:
“עודך נער כשהיית, דויד…”
והבן ענה כמתחטא, כנער חסר סבלנות:
“בוא כבר, אבא, חטוף את ברכת המזון…”
והוא נתקרב אל הסף, מדי לבוש האב אגב שהות את האדרת הכבדה.
ואולם מדי צאתו החוצה נרגע בו מיד הלב והוא עבר את הסימטה הצרה בצעדים רגילים ואמיצים, כאילו שבה אליו פתאום רגילות ההליכה של נער בן עיירה, המלומד לדרוך על הרגבים שבמבואות מגוריו. הוא הביט רק לשם הנאה בדרך הזרוע אור הלבנה, והיה מחליף דברים חטופים עם אביו מבלי להשמיע לעצמו כל כוונה:
“אָ, קור הגון מתכונן למחר.”
“אָ, אָ, קור שבקור.”
“הלבנה מגדילה אור כמו ביום.”
“לבנה שלמה, באמצע השמים.”
הם יצאו אל מגרש השוק, ומסביבם נהיה בבת אחת ליל-חורף כחלחל ושקוף, זה המפליא את יפיו לעין אנשים המהלכים בדממת לילה כזה במקום רחב ידים, תחת שמים גלויים.
בשעת כניסה הקדים הבן לעבור את הסף לפני אביו, ומדי שהותו רגע בחדר מסדרון חסר-מנורה הישיר את עיניו כלפי דלת החדר הסמוך, ששני חצאיה היו פתוחים לרווחה. ותוך כדי שהות ארוכה זו, מדי סגור האב הנאמן ביד אמונים את דלת הכניסה, ראה האיש הצעיר מתחילה את מאיר זלמן כשהוא רוגז על מקומו אגב הסיבת ערף, אחרי כן הבחין האיש הצעיר קול ריטון שיצא שלוח מפי בעל הבית:
“איצי, בא מי שהוא…”
איצי זה נראה מיד כציר שלוח בחלל הדלת שמנגד, והאהיל על עיניו. ואולם הוא נעלם מיד, ושני האורחים הנכנסים שמעו את קול הדיבור היוצא מפיו:
“בא מי שהוא…”
האיש הצעיר לא עקר את רגליו, אף כי אביו כבר זירז אותו בינתים. במוחו עבר הרהור מהיר בדבר ביקור-תועבה זה, שלא היה בו כל צורך. וכי לשם איזו נחיצות הלך לכאן? שוב מין מעשה משגה שטבע ההזיה של היהודי גורם כמותו! מעל שפתי האיש הצעיר ירדה אגב לחש תוסס מלה יחידה: “אבא!” היה דומה, כי הוא עצמו רוצה להימלט ומתכוון לחייב את האב שיפנה קדימה ביחידות… – בינתים חזר ונשמע מפנים הבית קול מדבר חדש:
“למה את מפטיר: ‘בא מי שהוא’ והולך לך? הבט וראה מי שנכנס, איסאק…”
“גם אשתו של משה בבית,” לחש האב כלפי הבן. הלז, כשאזנו קלטה קול אשה, הישיר בלי-משים את קומתו באפלולית שבחדר המסדרון. ואגב תנועת הכנה זו שכח האיש הצעיר את כוונתו הקודמת, והוא פנה ללכת קדימה. וברגע הכניסה הראשון, מדי הבהב לנגד עיניו כמטושטשים פני המסובים, היה דמיונו מנחש למפרע דמות ברורה של כלת נגידים חצופה; אגב ברכת הערב היה ממצמץ בעיניו כלפי היושבים, הצטחק לעומת הזקן מאיר זלמן כלעומת דבר משומר מימי הילדות, אגב בת-צחוק אומרת סליחה מסר אחר כך את ידו לתוך כף היד של איצי, שהיה מנדנד אותה שבעתים למרום ולמטה, כדרך סדר ברכה של בן-העיירה, ולבסוף הרחיב האיש הצעיר את עיניו והביט בפני האשה הצעירה שישבה צפופה על יד בעלה. הוא ראה מתחילה ראייה של ממש את הבעל, זה שלגם לגימות מכוס של חלב, מבלי לבוא לידי הפסקה לרגלי כניסת האורחים וכשהוא מחבק לשם חמימות את הכוס המעלה הבל… ובת-צחוק לא רפתה מעל שפתי האורח למראה בעל ידוע-חולי זה, הדבק באשתו, הנצרך לחמימות אשתו, המזנה תחתיו, כמו לחמימות כוס החלב המעלה הבל. והאיש הצעיר נענע בראשו כלפי האשה הצעירה מבלי לדעת אם נאה כאן הושטת יד של פגישת הכרה, מבלי לרצות לנהוג כדרך הבריות בבית זה של מאיר זלמן, ששמר לו לעג ואיבה מימי הנערות. הוא ישב והיה שרוי רגע במבוכה קלה של אורח שזה אך תפס מקום. מהמסובים לא בא עדיין איש לידי דיבור, ורק הזקן, מאיר זלמן, היה מרטן דבר-מה כלפי האיש הנאמן שלו, כשהוא מלווה את דבריו הנבלעים בהוראת-יד גלויה. לרמזי היד האלה נבוך האיש הצעיר עוד יותר, והוא הרים את עיניו כנגד האשה הצעירה, כאילו פנה בלי משים, ברגע של מבוכה תפלה זו אשר נתרחשה עליו בביתו של מאיר זלמן. לאחת המיוחדת אשר לא נולדה לחוג המשפחה הזאת. הוא ראה הפעם במלוא עיניו את הפנים המוארכים וחוורי הלחיים, שצל השערות היה מאפיל אותם במקום העור הענוג שמתחת לעינים, ובלבו נקבעה מיד הרגשה מופלאה. הוא שמע את הדברים הראשונים אשר היושבת לנגדו התאמצה להעלות על שפתיה לשם נימוס, ורחש של חמימות מוזרה אפף לרגע את כל גופו ונתלכד לבסוף לצרבת מהבהבת אשר נתקעה במלוא שטח העורף. האשה אמרה:
"הוא רק אתמול בא, הלא כן? באמצע החורף – יש שגם אלינו באים אנשים, אפילו מן הכרך. אתה רואה, משה – " האשה הצטחקה, ומשמעות דבריה היתה כה פשוטה, היתה אווילית כמעט, מדי חלקה לבסוף דבריה ענין עם הבעל העטוף מטפחת, אשר נענע להסכמה את קצה הסנטר הגזוז והשׂרוע. האיש הצעיר חייב את עצמו לתת דבר-מענה, ואולם שפתיו התנועעו כלאות ומיחוש הכפיה לא הרפה ממנו אף לרגע. הוא נסה לאַמץ את דמיונו, בכדי לבוא לידי הבנה כל שהיא בדבר מיחוש הגוף הבלתי רגיל שגרמה לו האשה הזרה הזאת, אשר הביטה אליו מבלי חדול – ואולם הוא גמר מיד בזה שהתחיל לוחץ את אצבעותיו במקום המחבוא אשר בין השולחן ובין מקום מושבו. בינתים, מדי דאוג צעיר האחים לכיבוד האורחים והזקן, מאיר זלמן, נאלם ליד האיש הנאמן שלו – פתח האח הבכור את פיו ואמר:
"הלכתם – יש פוחדים עכשיו לצאת בלילות – "
האורח הפליט פתאום דברים מנפשו, שלא היה צפוי להם כלל ברגע זה. הוא אמר:
"כשהלכתי עם אבא בחוץ היה לי הדבר משונה מאד. אבא היה אומר לי מדי רגע: ‘מהר ולך!…’ ואני הן גדלתי בעיירה, כשהייתי ילד הייתי רגיל לראות את מקום הישוב שלנו כתחום מיוחד של יהודים, אני רוצה לומר: אחרי ששהיתי הרבה זמן בחוץ לארץ היה לי הדבר משונה מאד לראות פתאום, כי אין כלל תחום חיים מיוחד של יהודים, כי כל זה לא היה ולא נברא – – "
האיש הצעיר, שעיניו התחילו מזהירות מדי התאמצו להסביר דברים, הביט סביבו כנבוך. הוא כיון לבסוף את עיניו למול האשה הצעירה, אף כי לכאורה היה ברור לו כי זו אינה עלולה לעמוד על המובן שבדבריו. הוא הביט אל היושבת כנגדו מתוך נטית לב כמוסה, כדרך גברים צעירים לימים המרימים בלי משים עין אל האשה בשעה שהם זקוקים לשיתוף הבנה – אל האשה המתחפשת לכבודת רגשות, הנכונה תמיד להשיב לגבר, המביט אליה, מבט מרמז האומר: כן דברת. והיא, האשה ענוגת הלחיים, אשר נלחצה במלוא חזה אל השולחן והיתה מזעזעת כהוזה את קצות העצבעות של היד, אשר תמכה בה לרגע את הראש – היא נתנה לדובר מבט-מענה מצטחק ונוגה כאחד. האורח, שגם בלי זה היה צפוי למבוכת לב, כאדם המסיים דברים שאינם בגדר הבנה, נבוך עוד יותר לעומת האור אשר שפע אליו מעיני האשה. זה היה מבט עורג של עינים חומות, אשר כף היד של האשה, הסמוכה כחצי-עיגול על העינים, נעשתה בשבילו כעין צינור של יחוד. האיש הצעיר הוריד בלי-משים את עיניו, ואולם הוא נפנה מיד לשמוע את הדברים שהזקן התחיל מרטן:
“הלואי שתשמיד אותם מיתה משונה, את הערלים האלה… ככלבים ששוחררו מן השלשלת – רחמנא ליצלן…”
האיש הצעיר הצטחק לשמע הדברים האלה. דומה היה, כי נעים לו לראות את הזקן, מאיר זלמן, כשהוא מקלל בלי מעצור וכשהוא יורק לבסוף אגב שאט-נפש של יהודי בור וקשה לב, שאין לו כל ידיעה בחקרנות התפלה הרואה את ההרג, הנעשה ביהודים, כמוסר אלהים או כעין השתלשלות של דברים. מעיירה זו, שהיתה לפנים קן של ילדות נאמן ופרוש מן העולם, במקום שרגל של בן ערלים, המחמר אחרי עגלה טעונה קש, היתה מהלכה על פני שוק היהודים בסדר הליכה תמימה וקצובה, שאף ילד היה יכול לפרש אותה עד תומה: “רק בל ירמוני היהודים האלה!…” מעיירה זו ניטל עכשיו כל מובן החיים שבקרבה, והיא כולה, עם יהודיה הקיימים עדיין בחנויותיהם, נהיתה פתאום למקום אכזב, לרשות-חיים שאין לה בעלים. האיש מאיר זלמן מדבר, והאיש הצעיר רואה בדבריו את אות הקביעות האחרון שבעיירה; הוא מנענע בראשו כלפי מאיר זלמן, כאילו אף הוא, החולם מנדה היהודים, שלא ראה לחייהם כל תקנה, חוץ ממעשי גבורה של יחידי סגולה, היה מוכן ברגע זה לשפוך קללה על ראשי כל הגויים אשר בעולם. אולם בטרם יפתח את פיו להגיד דבר-מה – הקדימה האשה הצעירה להגיד:
“כך הוא דרכו של חמי לגנות את הבריות – וכי כל מי שאינו יהודי עושה פוגרומים?”
היא הביטה בשעת דיבור כלפי האיש הצעיר, והלז נתבייש עד לידי מבוכה גלויה, כאילו שמעו אזניו דבר-אוולת שמחוץ לטבע הדברים. בין כה שב ונכנס החדרה צעיר האחים, איצי, זה שכנראה נשא בעול של סדר הבית הזה, במקום שעקרת המשפחה שבקה חיים בימי הילדות של הבנים; הוא ניגש מיד לכניסתו אל האורח והחליף אתו אגב עמידה דברי שיחה מהירים:
“ובכן כיצד אתה, דויד?” הוא התחיל בלשון אתה, והאורח, כאדם בלתי מעורב בין הבריות, נגרר בעל כרחו אחרי סדר דברים זה.
"אין אצלי שום דבר חידוש. רק הוספתי שנים וגדלתי – "
"רואה אני – גם בימי הנערות היית גדול ממני פי שנים בקומה, אלא שבינתים נהיית גם לדוקטור – "
"מה שייך… אינני דוקטור במלוא המובן, אינני רופא – רק למדתי מעט – "
“‘רק למדתי מעט, רק למדתי מעט,’ שמעתי את כולם אומרים: בנו של מנחם הוא בבחינת דוקטור,” חזר איצי אגב גמגום של לעג על דברי האורח. ואולם הוא דפק לו מיד על שכמו והוסיף בלשון חיבה:
“הזוכר אתה: כשהיינו משחקים בימי הנערות – אתה היית רגיל להתפאר: אני אהיה לרב, בקרקוי או בלמברג, ואני הייתי אומר: כשאגדל תהיה לי טחנה של קמח… חי-חי-חי…”
האורח, שלכאורה אנס את עצמו להיכנס אל הבית הזה רק לשם שיחת ערמה עם צעיר בנים של מאיר זלמן, שהיה חשוד אצלו במעשה תועבה ביחס אל אחותו, התנער אף הוא פתאום מתוך רגשנות. הוא התרומם מעל מקום מושבו, פניו צהלו לעומת איש-שיחתו, זה שגורל הילדות התמים רצה בו לפנים לעשותו לחבר, ומתוך רגשנות הלב, הרגילה אצל בן עשרים וכמה בשעה שמתרגשים עליו זכרונות הילדות הקרובה והרחוקה כאחת, הפליט האיש הצעיר דברים בלתי צפויים:
“הזוכר אתה – הייתי מדבר אליך דברי שגעון, כשהיינו יושבים בחוץ, בליל קיץ קרוב לחצות, ואני איני נותן לך להיכנס הביתה. הייתי מצווה לך: הבט אל הלבנה, היא דומה לשק מפוטם של קמח… וכשלא חפצת יותר להביט אל השמים – הייתי כופה אותך, כששעון המסגד צלצל כבר שעת חצות, לבנות כעין עיגול גבוה מחול. ‘זאת היא ירושלים,’ הייתי אומר ‘עם החומה אשר מסביב. הגויים עושים עליה מצור…’ אותך עשיתי להיות ‘הגויים’ ואת עצמי עשיתי לראש היהודים. אתה לא היית יודע כלל מה אני סח, ואני כבר הייתי אז שטוּף בקריאה של יוסיפון, זה שהיה אצל אבא שלי…”
הוא עמד מדבר והרים בלי-משים את עיניו למול האשה הצעירה. הוא לא הרגיש מדי דפוק לו איש-שיחתו על השכם, כמי שמתכוון להפטיר הלצה אחרי דברים שאין בהם ממש. הוא הביט כחוקר, מבלי התחפש, לתוך עיני האשה הצעירה, ושפתיו לחשו בלי דעת: “חכה רגע…”
האשה הצעירה אף היא התרוממה ממקומה ועמדה קוממיות מעבר השולחן השני, כשאחת מידיה נחה על קצה השכם של בעלה. האיש הצעיר, כנלאה לחקור את החידה הנשקפת אליו מתוך עיני האשה, הפנה את מבטו והבחין בכף היד הפרושה במעלה השכם של הבעל, זה השכם הכפוף של ידוע-חולי המתכווץ מתוך הרגל במקום מושבו. והוא השהה את מבטו על כף ידה של האשה, כף-יד רפה שהיתה מונחת-בלי-יודעים, כנוגעת נגיעה שאין בה ממש בשכם הבעל החולה חדל-הממשות… ופתאום נתלהבו פניו להרהור הבנה אשר עבר במוחו. והוא מלמל כלפי איש-שיחתו:
“כיצד – מה חפצת להגיד?”
הלז התחיל מדבר דבר-מה, והאיש הצעיר כפה את עצמו לסלק את עיניו מאצל האשה. אזניו לא קלטו כלל את דברי איש שיחתו, והוא היה הולך וחוזר כלפי עצמו בלי קול: “היא מביטה עלי כעל גבר ממין עצם אחר.” הוא, הגבר טוב התואר, המנוסה מעט באהבים, פתר בבת אחת, בדרך הנס של בינת הלב, את חידת האהבים הכבדה של האשה הזרה, אשר החליף אתה פעם ושתים מבטים ודברים. הוא, בכוח-הדמיון של אדם יודע אמת, המלמד מדבר על דבר, מיצה את סוד התמצית מדמותה של יד האשה, זו שהיתה מונחת באופן כל כך רפה על שכם הבעל הכפוף, הבלתי-נחשב. והכל נתגלם פתאום בדמיונו עד כדי הבנה שלמה – גם הזוהר אשר לא רפה כל הזמן בעיני האשה, גם אותו רטט העור החם אשר גרם לו מדי פעם מבט העינים האלה. והוא כיון עכשיו את עצמו כלפי חבר-הנוער, כאילו נשקף לו מחדש ענין רב מדברי הדובר אליו, והוא לא נדנד אף בריס עין, כאילו פחד פן תפגענה בו שוב עיני האשה. ומדי ארוך עליו רגע מעמסה זה הלך דמיונו, כרגיל אצלו, הלוך וצרף את רמזי הדברים לתמונה שלמה ובהירה, בהירה יותר מדמות חיים רגילה: – אשה כבודת גוף, השרויה זה כמה שנים בחיי נישואין תפלים, בבית נגידים משותק חדל-אורחים; הימים עוברים ללא טורח חמות – זו אשר שבקה חיים בנעוריה והנחילה לבנה את חולי-החולשה הבלתי פוסק, המחייב לשינת-יחוד, הגורם עקרות. ביום לא יהלך קול ילד בבית, ובערב, בעוד הגיס דל-הקומה משרבב בקול דופק את העיגולים על לוח החשבון, פורש כבר הבעל אל משכב הפרישות והאשה הזקופה וחוורת הלחיים, אשר מקלעת שערותיה הכבדה נראית כעשויה על ראשה לצמיתות – שוהה רגע ומשנהו לפני מיטת הבעל, המצטחק אליה בבת צחוק רפויה, והיא, מבלי גחון עד כדי שיתוף נשימה, מתקנת ביד רפה את הכסת הרמה, זו הצופנת ללא-דבר את הבל הלילה, המעוררת בלי-משים בדמיון את דמותם של כלי האכילה כפי שהם נראים ביום הסיגופים של חג-הכיפורים. אחר כך באה שהות לילה ארוכה, האסורה בהשמעת צעדים ואשר רק החם, בטרם עלותו על יצועו, יפריענה לפעמים אגב ריטון חשאי: “ההיטבת לכסות אותו, פאני?…” ואז, במלוא בבית הדממה, יגדל בקרב האשה הצעירה אותו רחש המשג ההולך והומה בקרבה כל הימים. היא שוהה ברגעים כאלה בחדר-האוכל, מבלי לפרוש לחדרה, ואגב הרהורים היא מעלה לפעמים את דמותו של הרופא, העלול להופיע בבית ביום המחרת, היא רואה בדמיון את הנכרי לבן השפם הזה כשהוא עומד לפניה ביחידות, ומטיל את ידו על שכמה אגב אמירה רגילה: “טאַק, פאני סולומונובנה, כך הדבר…” הטלת היד של הרופא הזקן אין בה משום ערך, רק האמירה הסתומה, החוזרת מדי פעם בצורה אחת, מעוררת הרגשה כל שהיא, מזכירה דבר-מה שלא בא עדיין לעולם. והאשה הצעירה, מדי שבתה בלילה אל שולחן אחד עם הגיס המעלה חשבונות, אינה עוצרת בנפשה ושואלת:
“כיצד אתה סובר, איסאק – הרופא עלול לבוא מחר?”
הגיס עונה לה בקול מרטן, אגב הורדת-ראש גמורה:
"אין בו צורך מרובה – מסתמא יבוא – "
האשה הצעירה בולעת את רמז החשד, הצפון בדברי הגיס, ונפשה לא תמלא. היא תומכת את ראשה בכף ידה, מביטה בלי חשך אל להב המנורה וארכובות רגליה, מתחת לשמלת הצמר הכבדה של כלת נגידים, נלחצות זו לזו בחזקה… ולפתע פתאום היא פונה אל הגיס בצהלת דברים מוזרה:
“כיצד אתה סובר, איסאק – וכי למה לא אכנס פעם למריה איבנובנה?”
הגיס מביט אליה מבלי הבין, ואחר כך הוא מפליט דברים גסים אגב התרגזות של תמהון:
“אל הבתולה הזקנה, אל המורה של הפרוגימנסיה? דאגות אחרות אין לו, לרופא מטורף זה – מפתה אותך שתבואי בגללו אל המורה! – דומה לי, שאצלנו בחנות ראיתיה רק פעם אחת!”
אמנם כן, פאני סולומונובנה ראתה את זו רק פעם אחת בחנות. המורה הבתולה, החובבת בחורים ובחורות חובבי השכלה והמרבה להג אפילו בחנותו של מאיר זלמן, הגידה לה אז באותו מעמד שבחנות: “פאני סולומונובנה, חביבה שלי, הלא תיכנסי פעם אל ביתי. הלא את מכירה את ביתי – זה עם האכסדרה הגדולה, בקומה העליונה…” וברגע זה, מדי שבת האשה הצעירה בטלה אל שולחן הלילה, היא עלולה להוסיף ולהפליט דברים כלפי הגיס: “גם הרופא הוא מבאי הבית של מריה איבנובנה…” אבל היא עוצרת בנפשה מהגיד את הדברים האלה, אף על פי שהכל בעיר יודעים את טיבה המשובח של מריה איבנובנה, זו המקרבת בחורים ובתולות מזרע יהודים. לפני זמן מה סיפר מי-שהוא בבית, כי מריה איבנובנה נדבה מקום בביתה לאספה של בחורים הרוצים להעשות אגודה ולהגן בכלי זיין בשעת פרעות…
“דויד, אולי גם אתה כבר היית באותה אספה? הלא אתה נוטה לדברים כאלה… הנה אתה שומע – פאני מספרת, כי בביתה של מריה איבנובנה נועדה אתמול אספה…”
הקול היה קולו של צעיר האחים, והאורח בא פתאום לידי בחינה ממש. הוא הבין, כי זה רגעים ארוכים הוא עומד במעמד של רעות על יד איצי, משוחח ועונה דברים. והוא, מתוך צורך נפש לסיים את מראה הדמיון שנפסק באמצע, אימץ רגע את מבטו לנוכח האשה הצעירה ומסר לנפשו בדמות ממש של מלים את תמצית החידוש שגילה בעיני האשה: “היא, האשה הנשואה לבעל לא-נחשב, מביטה אלי בתאות נפש; הדבר דומה כי היא משערת ברגע זה את עונג האהבים יותר מכדי שיעור הממשות שיש בחיים. כאשה אשר נפל בחלקה גבר אין-אונים – היא רואה בי גבר נותן אושר לא-ישוער.” ותוך כדי הרהור זה הפליט האיש הצעיר דברי מענה נבוכים:
“אתה אומר – אספה? לא ידעתי כלל. בכלל אינני רגיל ללכת לאספות. אבל זכור אצלי מימי הנערות, שאצל מריה איבנובנה היו בחורים ובתולות מבני יהודים קובעים לעצמם מקום ראיון…”
“אף אנכי יודעת, כי מריה איבנובנה אוהבת לשדך…,” אמרה האשה הצעירה אגב בת-צחוק. היא הגידה את דבריה בקול רגיל, אבל היא היתה שוהה עדיין בעמידה, ואף כף ידה היתה עדיין נוגעת ואינה נוגעת בשכם הבעל. האורח נעתק פתאום ממקומו וצעד צעדים אחדים לאורך החדר; עיניו הזהירו וידו אחזה פעם בפעם בגולת-השערות הכבדה אשר על ראשו. הוא נראה ברגע זה לעין כל כאדם מבולבל ששכח את סדר ההתנהגות שבבית זרים. איצי רדף אחריו בצעדים מהירים, ומדי השיגו אותו בקצה החדר לאט על אזנו דברי הלצה:
“רואה אני, שתפסת את הענין… בת-נשים הגונה? אַ?…”
האורח הקשיב אל דברי איש שיחתו והיה מנענע כל-שהוא בראשו… הוא, כאחד האנשים שצלם החיים יושב להם בקרב נפשם, ראה פתאום כאחרת את דמות החיים אשר מסביב. דומה היה, כי הוא נמצא זה ימים רבים בסבך של התאהבות – ביחס אל אשה קרובה ורחוקה כאחת, אשה עצורת אהבים ולהוטת לב, למודת בעל ותמימת מזג. הוא רחוק ממנו מרחק נפש רב, מענין אהבים זה, שעונג בשרים הוא כל השכר הצפוי ממנו; והוא נוהה בלי משים אחרי תעתועי העגבים בכדי להיות זוכה במעשה פלאים שאינו מתרחש לכל אדם: לגרום ליצור אדם פתרון של חלום-חיים תמים, להביא יצור אשה על ידי נשיקה עד גבול כל המאויים! והוא עמד ברגע זה פנים אל פנים כנגד צעיר הבנים של מאיר זלמן והיה מתחכם לענות דברים מסורסים, כאדם אשר ענין אחד, ממושך ומסובך, הרגיל אותו לכל מיני ערמה:
“מה שאני מסתכל – לא לא כלום… מוטב שתאמר לי, איזה ענין יש במעשה החנות שבדית בשביל אחותי?…”
צעיר הבנים של מאיר זלמן מסתובב רגע על עמדו, כאילו נתרגש מתמהון. ואולם כאדם מן השוק, כחנוני הרגיל במסחר הקמח הפשוט, חדל התהפוכות, הוא עונה אגב חיוך:
“הוה בטוח, שהמשקל הוא נכון… אצל מאיר זלמן מכוונים את המשקל עד כדי חוט השערה!”
והוא אוחז בזרוע האורח וגורר אותו כלפי השולחן:
“בוא, די לעמוד פה, הכל יבוא על מקומו,” ומדי לכתם אגב סדר הליכה ישר, משותף, הוא מוסיף:
“שב מצד השולחן השני, ליד פאני, זה לא יזיק לך, חלילה…”
האורח מכוון את צעדיו. דומה לו, כאילו אחרי כמה וכמה זמן של תחבולות מצא לבסוף את שעת-הכושר.
הרוח הרעה התחילה שורה עליו מיד לכניסתו הביתה. בדרך חזרה, כשהאב, הנאמן, סיכן את עצמו מדי פעם בפתיחת פה כנגד הצינה והיה מפליט דיבור של התפעלות: “איזו לבנה! אור כמו ביום!” היה גם הבן משרבב מדי פעם את צווארו כלפי מרום והיה כופה את עצמו להרהר כל שהוא בדבר הנימים הדקות הרועדות גם בלבו של יהודי זקן, בשעה שיהודי בטל-חושים כזה נמצא כמעט ביחידות בין השמים ובין הארץ, והטוהר הגמור של ליל צינה אשר בחורף מדובב מעל שפתיו דברים שהם כעין שבח לרבון העולם אשר שמו הנעלם הוא: הטבע. כל רשמי הערב הנמהר הזה כאילו נתקעו במבוא נפשו של האיש הצעיר, מבלי לזוע ממחבואם; בכל עצמותיו היה שפוך סם של עגבים, שהיה מפעפע מבלי לתת כל קול, מבלי לעורר כל רחש של זכרון. מדי צעדו ליד אביו לא העלה האיש הצעיר בלבבו את זכר הדברים אשר נקרו במשך הערב, ונפשו היתה ככוורת נרדמה המלאה זכרונות עוקצים ומתוקים גם יחד. דומה היה, כי דויד בן מנחם זה, שלא שיער מעולם כי דברי עגבים עלולים להיות נאמרים בנוכחות בני משפחתו, לא שיער גם ברגע זה, כי דברים מעין נגיעות ברכים בברכים, במחבוא שמתחת לשולחן, עלולים להיות נזכרים בשעה שהוא צועד בד בבד עם אביו ומעילו הקלוקל, יליד הכרך, מתחכך בלי משים בפרוות העורות הכבודה של האב. ואולם כשסגר על עצמו את חדרו אפפוהו מיד זכרונות. הוא האריך בהפשטת בגדים ובכל קרביו המה דבר מה; מדי חלצו נעל הגיע לידי בלבול חושים והיה דומה לו, כי הוא מעורר שאון רב אגב כל תנועה. זה היה קול החרון הסתום של הדם, רחש העצמות של הגוף הצעיר אשר חרקו ממשטמה אחרי שעה ארוכה של תאוה לא נמלאה. והוא נאחז בכל כוח-דמיונו ברגש משטמה זה, שצפה בנפשו, ומתוך תמימות הלב של אדם הנתון כולו לתכלית חיים עתידה – התחיל דורש את רגש המשטמה הזה כקול חרטה, כקול משווע אשר ללב אובד. הוא לא העלה על עצמו כדי מכסה גמור את כיסוי המשכב הרב, שהיה משולש מכלי-מיטה ישנים, בגופו היתה עדיין אחוזה חמימות הבשרים אשר ספג במשך הערב, מדי שבתו ליד האשה הצעירה, ואולם הוא שיער את הלהט הזה כלהט עצמות של אדם אכול חרטה. הוא זקף את ארכובות רגליו, כמפקיר את עצמו ליאוש, ושפתיו העבשות מחום לחשו: “כן, כן הדבר! באופן כזה אפשר יהיה לעשות הרבה!…” וביחד עם לגלוג זה, שהיה מכוון כלפי עצמו, היה דמיונו הולך ומתאר דברים אגב חפזון משונה, בחפזון השכיח אצל אדם בשעת סכנה. הוא עצם את העינים ואזניו כאילו צללו ברגע זה מקול דברים אשר הוא בעצמו דיבר ואשר שמע מפי האשה הצעירה. אלה היו דברי לחש חטופים, מלים ללא מובן, רמזי אוולת סתומים ולב האיש הצעיר דפק עכשיו בחזקה, כשדמיונו העביר לפניו בחפזה את חליפות השיחה הזאת:
"פאני, עכשיו אין איש שומע – – "
“מה?” (בת צחוק מהבהבת על שפתיה, אצבעות ידה מתפשות על שפת השולחן – היא אינה יודעת לקרוא לו בשמו!).
"אינני יודע – טוב שמשה הלך לישון – "
"הן ישאר פה – לכל ימות החורף – "
"פאני – – אצל מריה איבנובנה – "
“יחדל-נא… (בקול רם:) משה לא גמר לשתות את כוס החלב!”
"מוכרחים למצוא עצה – (בקול רם:) איצי, הזוכר אתה – – "
“אני אחשוב בדבר – (בקול רם:) איצי, תביא לי את המטפחת העבה, אני מרגישה קרירות.”
“אח…” (אנחה עמוקה, השמעה אוילית הגלויה לאוזן כל המסובים).
האיש הצעיר חרד פתאום על מקומו ונאלם תוך כדי רגע. הוא אימץ את כל כוח שמיעתו, אבל מן החדר הסמוך לא בא כבר בשניה הקול אשר קרא לו בשמו: “דויד!” הוא שהה אחר כך רגעים אחדים מבלי הניד אבר, כמצפה לשמוע עוד פעם את קול אחותו. אבל מדי ארוך עליו הדממה התחיל אף הוא שב לאט לאט אל הרהורי נפשו. ואולם הוא נתיגע בינתים מהיות שוכב פרקדן, הוא עצם את עיניו וצירף את כל ענות לבו לדמות כשלון יחידה: הנה היא הדרך, דרך העוונות, גם ליהודי יקר-רצון הרואה את עצמו תקיף למעשה חיים יוצא מן הכלל: ליפול בלי משים, בלי הכנת לב קודמת, בפח של תאות בשרים! רוצה לומר: כאן לוקח לו שליטה גמורה האופי המביש של היהודי, זה הכופה אותו לבכר בחיים את המציאה, את הרווח המתרגש לבוא תוך כדי רגע! “הלוך הלכתי לבקש הצלה בשביל אחות משותקת ביסורים, בשביל בתולת יהודים עוורת מזג, המפרפרת בתוך הקורים של שממית הזנות, ואף אני נלכדתי תוך כדי רגע ברשתה של השׂממית הזאת! וזאת היא הרעה הגדולה: כי אנכי, היהודי מהיר ההזיה, כבר אימנתי בינתים את דמיוני הארור לשוות על כל זה חן; לו הייתי איש מבני הנכרים, כי אז הייתי נושק פעם ושתים את האשה, אשר יצרי נכשל בה במקרה, והייתי שב אל העמל, אל חיי האמת הכדאים בהמשך של עמל. אך אנכי בדיתי מיד דמיון תעתועים, לאמר: הנה האשה תמימת המזג, אשר שפתיה כלו מיחל לנשיקת אמת! הנה האשה הנזירה, אשר דמיונה נשקף ממרום מגדל האהבה על פני מרחקי עונג אשר אין להם קץ!” – הוא התנדנד כה וכה על משכבו והתכווץ לבסוף לשכיבה שלפני שינה. במוחו תעו עדיין הרהורים קלים, אלה הנאחזים עם תרדמה, וכדרך אדם ששבע נדודים על יצוע הלילה – נצמדה לבסוף עין נפשו היגעה אל מחזה בודד אחד של הזכרון. הוא צפה מבלי חדול בדמותה של האשה הצעירה גם אחרי אשר חדל כבר מהרגיש באבריו. נשימתו יצאה מדוּדה, אך דמות פניה של האשה הצעירה עדיין רפרפה על גבו; ומתוך שקט הנפש של אדם ההולך ונרדם ראה האיש הצעיר, הנם כבר למחצה, פנים עדינים ושקופים אשר העינים הנשקפות מעליהם היו נפלאות עד מאד. הוא הביט בלי-חשך לתוך העינים הצלולות, ודמיונו, הער עדיין כל שהוא, המשיל לו ממחזה על מחזה: הנה נחל מים, עם כלות היום בקיץ; האוויר, אשר עם בין-הערבים צף בתוכו מין אור-אודם שיש בו ממש, הוא רך לאין חקר, אתה שוכב על שפת נהר-מצולה ומביט לתוך מצולת המים הצלולה עד מאד; מבטך מתענג להביט בלי עמל דרך נד כל המים השקופים עד התהום, ורגשך מתעתע אותך רגע לחשוב, כי אתה שקוע בתוך המים העמוקים האלה, כי המון המצולה הקיף עליך מסביב כדבר-מה הקל ומתוק מחלום.
האיש הצעיר נרדם וחלם חלום.
הוא ראה את עצמו במחיצת בית זר. הוא התהלך הנה והנה על פני חדר, מבלי לתפוס עד כדי הרגשה את מידת הגודל של החדר הבלתי מוכר הזה. דומה היה שהחדר הוא רחב ידים ונמוך תקרה, ואולם ביחד עם זה אפשר היה לשער, כי השעה היא שעת בין הערבים ואור היום כבר חדל מבוא בעד החלונות קטנות הדמות. אמנם כן, הוא התהלך על פני חדר משונה קצת, נמוך תקרה ורב יחוד, אשר כמותו עלול להיות רק בבית מבתי האצילים אשר בערי השדה. הוא צעד הנה והנה ולא היה בא תוך כדי הליכה חשאית זו עד לגבול של קיר, והוא גם נמנע מעבור בקירוב מקום ליד בן האדם אשר נמצא אתו יחד בחדר, יצור אדם אשר ישב דומם, בפינה חבויה, ואגב אפלולית הדמדומים אי אפשר היה להבחין בדמותו. והאיש הצעיר, מתוך מצוקת נפש, הפסיק בבת אחת את הליכתו ועמד כתוהה באמצע החדר. הוא לא ראה מאומה, דומה היה כי כאב לב אנס אותו לעצום את העינים, אך פתאום ירדה מעל שפתיו קריאה עמומה, אשר מרוב מצוקה לא נשמעה כמעט כקול אדם מדבר:
“פאני!”
ותוך כדי רגע, מבלי השתלשלות של שהות באמצע, הוא ראה את עצמו ליד האשה הצעירה; נשימת פיו הלוהטת הלכה ונגעה בלחייה החוורות של האשה הדוממה, שישבה עטופה עד למרום צוארה במטפחת החורף הרחבה. הוא נמשך בכל תאות נפשו אל האשה החמודה והנאלמה, בשעת הדמדומים האיומה הזאת, כשאפפה אותו מצוקה לא-ברורה וכשכל גופו היה רועד ברעד חשאי ובלתי פוסק. הוא הניח את ידו על שכם האשה, אבל לא הרגיש כל סיפוק מדי חבקו חיבוק רפה זה את האשה אשר נשארה כמסוגרת במטפחתה. והוא נשאר כך במצב עמידה מוזר ומציק, כשראשו יורד ואינו יורד על שכם האשה. ופתאום נשמע קול מדבר:
“מה יהיה, מה יהיה אתנו?”
והוא נשאר תוהה במבוכה רבה, במבוכת נפש עזה עד לכאב, כאילו הוא לא ידע מפי מי יצאו הדברים האלה, אם האשה הנאלמה השיחה אותם בלי קול, או הוא בעצמו הגה אותם במחשבה. ואולם ברגע זה חמד עד מאד את האשה הצעירה, אשר התיחד אתה עם חשכה בחדר בית זר ומסוגר; ורגש התשוקה הזה כאילו הוציא אותו במעוף עין אחד מחוץ לגדר היכולת של טבע הדברים. והוא לא התפלא כשגילה לפתע פתאום את פתרון כל החידה ושפתיו מללו מענה ברור:
“אל תפחדי, פאני, אנכי אהיה מגן לך אם יבואו הערלים האלה.”
ושוב נתרחשה השתלשלות דברים מהירה, מדי הוציאו מפיו את הדברים על אודות הערלים. הוא התהלך כבראשונה הנה והנה על פני החדר ומחשבותיו סבו על ציר פלאי, כאילו מוחו היה רובה ברקים; ולמחזה פלאים זה, כשכוח מחשבתו עבר פתאום את גבול היכולת של הטבע, מלאו כל חדרי נפשו רגש עדנים רב מהכיל. כל חושיו נעשו קלים, קול צעדיו חדל מהישמע והוא המליט מעל שפתיו דברים חדלי-קול:
“הם יכולים לבוא, הערלים האלה. הביטי וראי: לבי רם מהתפעלות מדי ראותי, כי מקום התהפוכות של חיי היהודים אף הוא הנהו מעגל קסמים, ככל מעגל אשר בטבע, ואף בתוכו הולך סובב רוח הגורל ושב אל מקומו. אמשול לך משל: הנה משפחת דלים רבת-ילדים; אבי המשפחה הוא איש תמים וכבוד-ידים, המנהל את צאצאיו במשטר, למען ידעו לעשות את מעשה החיים בבוא עתם. והנה נקרה להיות בין בניו ילד רפה-כוח ומוג לב, והאב מחלק לו כל היום מהלומות. הזר העובר יניד ראש ויאמר: ‘הנה אב נבער המייסר את הילד הרך והענוג, אשר חזות פניו הצחים תעיד בו כי נולד לגדולות ולא יסכון לכל מלאכה!’ אמנם כן: הטבע הוא האב הדל ורב הצאצאים, המייסר כל היום את היהודי – את העם הרך והענוג בין עמי הארץ!”
מעל שפתיו אזל פתאום הדיבור, והיה דומה כאילו נמוג בבת אחת גם יצור האדם אשר הקשיב עד הנה לדבריו. יגון רב אפפהו, כאילו עווה לעשות דבר-מה אשר אין לו תקנה עולמית. האמנם הוא רצה להגיד, כי יש צידוק דין גמור במעשה ההרג הנעשה ביהודים? אל אלהים! הוא רצה רק להגיד בתור ראשית-דבר, כי גם העקמומיות אשר בחיים מעקימה את דרך לכתה לפי טבע הדברים… ועתה הנה כלו פתאום דבריו ונפשו הולכת וכלה באין מעצור, באין יצור אדם אשר יאזין לאמרי פיו, באין לו פתאום כל דמות דיבור למען הקים את תבנית הזוועה אשר קורא לה: פוגרומים – – החדר כבר מלא אפלה והוא לא ערב יותר את צעדיו בתוך נוה-זרים חשוך זה, בתוך משמר רהיטים מוזר ובלתי נראה. והוא, מבלי להרגיש בהשתלשלות של דבר, נהיה פתאום שוכב על יצוע לילה גמור, מכוסה בבגדים ובדל לתרדמת נדודים. הוא נאלם זמן רב על המשכב, נים ולא נים, ובנפשו היתה תועה מבלי חדול הרגשה של מוראים בלתי ברורים. נטל הבגדים רבץ עליו כמעמסה ונשימתו קצרה מחום. לבו התחיל פתאום דופק בחזקה, אזניו צללו, והוא הבחין בכל זאת בקול הצעדים אשר הלכו הלוך והתקרב אל מטתו. ופתאום גחנה האשה הצעירה על צווארו ולחשה לו על אוזן:
“אני נמוגה מפחד.”
הוא משך אליו את האשה הצעירה, מבלי לזוע כמעט, בכוח של תאות נפש עצומה. הוא נשק וספג נשיקה ארוכה, אשר לא ידע את תחילתה ואת סופה. הרגשת הזמן אפסה, ורק העדנה הלכה והתפשטה בכל גופו. האשה, אשר ממנה שפעה כל העדנה המתוקה הזאת, היתה נפלאה וערבה לבלי גבול, היה דומה כי היא בעצמה הִנֶהָ אותו עונג הפלאי, הרחוק, העלול להיות נגרם על ידיה. והוא, ברצותו לכנס לתוך עצמו את כל העונג הרב הזה, אימץ את האשה יותר ויותר אל חזהו. ופתאום נחלצה האשה מבין זרועותיו ולחשה לו על אוזן:
“אתה שוכח. מחר, מי יודע, אולי לא נהיה כבר בחיים. נחדל מזה עכשיו.”
הוא האמין תוך כדי רגע בדברים האלה, אף על פי שהמובן שבהם לא היה ברור לו עד כדי משמעות גמורה. הוא פרש לשכיבה של יחידות והיה שוהה זמן רב כאטום גו. ואולם זכר העונג אשר ספג מקודם היה חי בקרבו. והוא רצה לתת ולעשות כל מה שאפשר, ובלבד שישוב להיות מה שהיה – אותו מתק השפתים לבלי קץ, אשר מדי החילו הוא מעלה בבת אחת צלם של אושר קרוב ורחוק לבלי תכלית. והוא, ברצותו להסיר מכשולים, להוכיח, לכבוש – הגדיל לאין תכלית את כוח-דמיונו והתחיל מדבר:
"המות? אמנם דמות המות מרחפת ברגע זה לנגד עיני – אני יודע, כי בעוד שעות מספר אולי יבואו הערלים האלה ופוצצו את דלת החדר והכו בגרזן על ראשי – אבל קור של אימה אינו לופת את ידי ואת רגלי, ברגע זה, כשכל גופי עטוף בלהט של תאוה. הפחד מפני המות אינו שולט באדם אלא ברגע של מנוחת החושים, בשעה שהדמיון הוא בטל ועלול לתאר לפני עיני הרוח דמות של יסורים בלתי מובנים, המוציאים את החי מן העולם. ואני דמיוני נתון עכשיו לנחש את פלאי הפלאים של העונג, את חיי החיים של האהבה. כל גנזי נפשי מלאים דמיונות, בכל משכנות לבבי צפופים מחזות-חמדה קרואים, ותואר המות הבלתי קרוא נשאר בלי-משים מאחרי סף נפשי. ואם אומר: יש עוד אימת החידלון, שאינה תלויה ביסורים של רגע המיתה – הנה ראי אף ראי: החידלון הוא בשבילי ברגע זה דבר-מה שהוא מחוץ לטבע הדברים. אני עולה עכשיו במרומי ההשגה של החיים, ואיך אביט לראות את תהום האפס אשר בעמקי מעמקים? מלאתי נחת לבלי גבול ונפשי חורגת למצוא פתרון לחידה: הכי יתואר כי הוצגו גבולות לחיים – ואני, יצור אדם האבוד במחשכי הלילה ליד אשה חמודת-גו, מרחיב את עיני רוחי וצופה מתק אלמות רב מהכיל? אני חומד, עורג עד כלות נפשי, נשימת אפי הלוהטת כאילו מטילה בבת אחת אור חדש בכל לפידי האושר אשר דלקו בעולם הזה מימי היות אדם, ולבי גווע בקרבי למצוא שמץ פתרון: הכי ישוער כי זאת היא תכלית לא נחשבה, לשאת מעט מצער את בשרנו על אדמות – ואני, יצור אדם נבוך-אהבים, צורר בצרור תועבה אחד את עמל הסנוורים, את השממון ואת המות, ואני מעלה אותם יחד על כף המאזנים מעבר מזה; ועל כף המאזנים השניה אני מעלה ביד חרדה רק דבר-מה בלתי נתפס. וּראי אף ראי: כל כובד המוראים האלה, הצרורים בצרור אחד עם המות, עולה מעלה מעלה, כאילו הכריע אותו דבר-מה השקול כנגד החיים והמות גם יחד. אמנם שקול שקלתי על מאזני המרמה של דמיון האדם, אבל מה אדם כי יעשה אחרת במתוק לו פתאום החיים עד לסנוורים, בינוק שפתיו מעל שפתי רעיה עדנה אשר לא תאמן וצליל הנשיקה, אשר ימוג בחשכה, ישמע כשבועה המקיימת את כל חסדי החיים אשר אין להם שם – – "
הוא נאלם אגב נשיקת רמיה מוזרה, אשר לא ידע את סופה. ידיו היו צמודות אל גופו והוא לא עצר כוח לפשוט אותן בגו האשה אשר נחה בלי-נוע על ידו. הוא זעף על עצמו, ובן-רגע, בטרם הבחינה בזה עין נפשו הנבוכה, נהיתה בכל תמורה מוזרה: להט הרגשות כאילו ירד מעליו בבת אחת, והוא ראה את עצמו מתהלך על שפת נחל מים צר וחשוך מצולה. הוא רצה להטיל את עצמו לתוך הגלים, אבל חום יום הקיץ, אשר עמד מסביב, כאילו לא נגע בגופו העירום מבגדים. הוא נעצר מהתהלך ועמד שעה ארוכה על שפת הנחל, כשהוא מביט בעינים קמות במים הרוגעים, שכעין מזימה נשקפה מעליהם. הוא ניסה עוד פעם ושתים לקפוץ לתוך המים, אבל גופו היה כאבוד חושים, עיניו הביטו בחימה עזה בפני הנחל המשותק ושפתיו מלמלו בלי כוח: “היא חושבת, כי אני מוג לב.” ופתאום, מתוך מצוקת יאוש, הרים את כף רגלו וטבל אותה בקצה המים. וכרגע לפת קור את כל גופו והוא התכווץ ונטה לאחור. פחד רב אחז אותו והוא נס מן המקום. הוא רץ במהירות משונה שהיתה מחוץ לטבע הדברים. הוא שינה מקום מבלי ראות כל דרך, מבלי אשר אף אחד מאבריו ינוע ניד כל שהוא. ופתאום שבה להיות מסביב אפלה, ואף כוח-דמיונו שב אליו כבראשונה. הוא מלמל כלפי עצמו בלי קול, כשפניו כבושים בתוך כר המיטה: “אמנם כן, היא חושבת, כי אני מוג לב.” נפשו ירעה לו עד מות, והוא התנדנד הנה והנה מבלי למצוא מנוח. ולבסוף, אחרי תעותו זמן רב בחדר חשוך ונמוך תקרה, נתקל במי שהוא אשר נעלם באפלה. הוא גחן על גב דמות האשה, אשר ישבה עטופה במטפחת החורף הרחבה, והתחיל מדבר:
“את חושדת בי, כי אני מוג לב. אמנם כן, היהודים הם היצורים גלויי העינים אשר בעולם הזה, ועל כן ידעו עד מאד למאוס במות. המות הוא בשבילם דבר-מה לא נחשב, יען כי הם, העם הקיים לנצח, אינו דורש בגלגולים, אינו נושא עין לחליפות אשר יבואו. בן העם הנכרי, המשותף לטבע, מבין למרחוק, ועין הרוח הוא כעין הבשר: כל הצופה למרחקים מבליע את מבטו בתוך האד, רואה לפעמים דמות צורה גם בתוך הערפל אשר נכנהו בשם: המות. ואולם היהודי אינו צר צורה. זאת היא הרעה הגדולה: רק האיש הנכרי, עושה האלילים, הוא אשר עיניו נהרו מימות עולם אחרי אד הרמיה אשר בתבל! אדם הקדומים חזה גלמי פלאים בערפל אשר בקצה השמים, הבן אשר קם אחריו עשה בדמות גלמי הדמיון האלה נסכי אלילים, אף כרוע כרע להם. מה שם אשר נקרא לפסילי הגויים? הווה אומר: יש להם משמעות המשיחה את כליון לב האדם. אויל הפסילים נוצר להגיד, כי נשים כבוד לכל צורת תוהו אשר בחיים, כי אנחנו, יצורי האדם אשר נלאינו ממצוא צורת מזל לחיינו, נכלה את עינינו להביט במזלות הטבועים בכל הצורות אשר בעולם, נחרף את נפשנו לראות צורת מזל גם בדמות המרחפת באפסי אפסים! וראי אף ראי: הנה היהודי הרואה נכונה, אשר מדי שבתו כל חייו בתא בדידות, אשר מחוץ לטבע, לא כהו עיניו מהביט למרחקים; הוא לא יאמין בכל דבר אשר אין לו קיום של ממש, ועיניו הנבונות תרחבנה רק פעם לראות את דמות המות, זה המזל הנעלם הנשקף למול כל יצור חי. מה נורא הדבר לראות בעולם רק דמות תוהו אחת יחידה! אל אלהים! איפה נקח אנחנו, בני היהודים, כוח רמיה, למען נוכל לקפוץ ביום עברה לתוך חיק המות?”
הוא הקריב את פניו אל פני האשה, כשהוא עורג מתוך כליון יאוש לנגוע רגע ביצור האדם אשר לא חנן אותו בכל מענה שפתים; הוא גחן כך זמן רב על גב האשה הצעירה ונפשו יצאה בדברים חדלי-קול. היה דומה, כי כל בדי עורו רוחשים געגועים וכל עצמותו הולכת הלוך וכלה. זה היה מין רגש מחודש של אפיסת הכוחות, כעין סכנה של מות ההולך ומתרומם מתוך גלי נשיקה עמוקה כים. הוא הבחין בסכנת המות הנפלאה הצפויה לו מחיבוק עולמים זה, אשר נאחז בו יחד עם האשה הנאלמה, ונפשו התענגה על זה בלי קץ. זה היה עונג רב מנשוא, אשר כבד עליו כמעמסה. הוא לא יכול לנשוא אותו יותר, ומדי החלצו מתוך זרועות האשה השיח מתוך קוצר נשימה את כל המית נפשו:
“ראי אף ראי: הנה מות נמות – מה קל למות!”
כל מענה לא בא, והוא לא הרגיש כל חידוש בדבר. הוא רצה כל כך להחליף כוח, לצפות במנוחה בחיק החשכה ולשבת דומם במשך שארית ליל הנדודים הזה. הוא נסתלק לנפשו, כשהוא מתנודד פעם בפעם על פני החדר ושב להתמודד על המשכב, מדי לפות קרירות הלילה את עצמותיו. הוא לא תהה יותר על נדודי הלילה הזה, אשר נמשך במין אריכות שמחוץ לטבע הדברים. הוא ידע, כי כך הוא טבעו של ליל ציפיה אשר לפני יום עברות, ונשא בדומיה את סבל הציפיה, בהעסיקו את מוחו בהרהורים חדלי משטר, כאדם אשר הזמן רב לפניו עד מאוד. הוא היה מהרהר בערבוביה, נזכר ומדמה דברים על עבר ועל עתיד בהשתקעו לפרקים במנוחה של שכחה ובשובו אחר כך להיות נלכד בסבך התעתועים של הגיונותיו. ופתאום עברה חרדה בכל קרביו; דבר-מה נשתנה וגרם כעין מיחוש למלוא משטח עיניו אשר מבחוץ. הוא ניחש כי אלה הם לוחות החלונות אשר החווירו עם השכמת הבוקר, ולא התפלא כלל מדי מלאות אזניו מקול צעדים אשר הגיע מבחוץ. לבו התחיל הולם, והוא הידק את שיניו ואימץ את כוחו לקראת דבר-מוראים אשר התרגש לבוא. שעטת הצעדים אשר מבחוץ הלכה הלוך וקרוב, הלוך והתרחק – ופתאום רעשה דלת הבית, כאילו להקת בריונים השתערה על לוח הדלת הסגורה. שריריו נמתחו, כל חושיו היו דרוכים לקראת הסכנה הקרובה, העלולה להתרחש כהרף עין, והוא לא נרגע גם בכדי שהות להסב פנים כלפי האשה המסתתרת בפינה חבויה אגב אלם פחדים. מבטו נצמד אל הדלת, אשר חרקה על ציריה, נהימת מוראים התרוממה מקרביו, התגלגלה עד למבוא הגרון ונתקעה שם כחימה עשויה חלמיש, הקרובה בכדי שימוש, המוכנה לפוצץ ראשי ערלים. ופתאום נקרעה הדלת, בחלל הפתח נתקעו צלמי ערלים פרועי פנים ולהוטי עינים, קרודומות הרג התנגשו מעל הסף, מטות-חבלים נארגו בחלל הדלת כמסכת-המות. עיניו רחבו למראה הבלהות, הוא נטה את זרועות ידיו ומגרונו התפרצה שאגה. רגע אחד היו זרועות ידיו פרושות כך למלוא ארכן, הוא חסם בהן כמו בבריח ברזל את מבוא החדר, ועיניו, בחרף-נפש לא-יתואר, שמרו את עיני המצה של הערלים אשר סקרו מעל לראשו והלאה, אל פינת המקום אשר שם היתה חבויה האשה החמודה. רק רגע ארך מארב המוראים הזה, ובמעוף עין אחד קצר העלה לפניו דמיונו, כתמצית איומה ומתוקה גם יחד, את הרעיון בדבר המות אשר איננו נורא, המות המופיע כמזל, הגורם נדבת נפש אחרונה. ואולם, מדי נגוע במוחו דמות הרהור זה אשר בדבר המות, היתה כל נפשו כמרקחה וחפץ חיים אדיר החריד אותו ממקומו. הוא ניתר ממקום עמדו ונתן קול שאגה – קול פחדים רועם אשר החריד את הערלים וחצה את מחנם לשנים. והוא, שואג ועוור חושים, עבר בתווך, מבלי להסב כמלוא-ניד את ראשו אחורנית, מבלי לזכור באשה אשר נשארה מאחריו. הוא קפץ אחת ושתים וכרע לבסוף על מעקה הבית אשר מבחוץ. כוחו עזבהו, והוא זכר פתאום את כל אשר עשה כנבל וכמוג לב, והתחיל גועה ביללה ארוכה.
אחד החנפים
מאתיעקב שטיינברג
האיש ורמל היה כבן שלשים ומעלה, ובימי נדודיו הקודמים אירע לו הדבר להתקע שנתים בעיר-לימודים קבועה ולרכוש לו ידיעות במלאכת הכימיה. כל מכיריו המעטים ידעו להפטיר אחריו בבטחון רגיל, כי אלמוני זה הנהו כעין סגן-מומחה לכימיה והוא אחד מן הגֵרים אשר נאחזו ללא-חפץ באירופה התיכונה, ובימים האחרונים נעשה הדבר דומה למראית-עין, כי הוא מחונן באמת במשלח-יד ומושבו קבוע בעיר מגוריו. אבל עם כל זה היה ורמל אחד מאותו סוג האנשים הערירים, אשר לפעמים ימליץ עליהם מי-שהוא חידות. שם משפחתו יצא לפנים לטוב; גם מראהו היה טוב, אופן דיבורו נאה ומתקבל על הלב, ובכל צלם דמותו של האיש הכחוש והזריז הזה היה דבר-מה המעורר בלב זרים ענין וגם חפץ מוזר לבלי האריך אתו במסיבה אחת. אילו היה ורמל בעל מעמד חשוב בחיים, היו האחרים כוללים אותו בנקל בכלל המוצלחים; אבל הוא לא היה עשיר, לא אירע אף מקרה אחד שורמל יהיה דרוש במפגיע. וכמו ברוב המקרים, כשאדם במיטב שנותיו הוא נחשב וחשיבותו איננה ברורה לאחרים – הגידו גם עליו, כי הוא נוחל נצחונות רבים בקרב הנשים. ורמל ידע את אשר ידובר עליו, אבל לא האמין בלבו בדיבה המתוקה הזאת. הוא התהלך מימי נעוריו הראשונים עם נשים רבות, אבל אף אחת מהן לא חננה אותו באהבה גמורה על לא-דבר. הוא רק כפה לאהבים, היה מאמץ את עצמו ליצור מדי פעם מסיבת עגבים נאצלה. גם איש אחר, ללא תואר וללא הצלחה, היה מסוגל להשיג את כל אלה, אילו ידע לרומם בעיני האשה את עצם האהבה, אילו פיתה למלוא שעל-אהבים כאל נסיון של הגורל, אילו הסית בחרף-נפש נעלה לכל מגע קל של אצבעות. כאיש נבון, אשר גם ראה הרבה בחיים, ידע ורמל להוציא תמצית צלולה מהמון החיים הרגילים: – הרי הוא שניסה את לשונו אל כל אשה אשר נתנה לו אוזן שומעת. הכזה יהיה גבר אשר אהבת נשים תשיגהו בלא-יודעים? ורמל הרהר לעתים קרובות בדברים האלה, לא מתוך בקשת האמת, אלא מתוך גאות לב שלא מצאה לה שילומים ממקור אחר. בעצם היה אדם מרותח וריק מעלילה, ודברת האחרים, שיחסו לו הצלחה לגבי נשים, לא גרמה לו חשיבות בעיני עצמו. על כן היה משעשע את דמיונו בחידוש גמור: הוא ראה את עצמו גבר רגיל בין גברים, וכל הקורות אותו עם נשים ייחס לכוח הכזבון הנעלה,המצוי רק אצלו.
הרהורים מעין אלה היו קרובים ביותר אל לבו בזמן האחרון, בגלל נערה אחת אשר ניסה בכל תחבולותיו לרכוש את קרבתה. זאת היתה אנא-מריה שעבדה אתו יחד במכון הלבורטוריה הקטן, ושם, בחדר המלובן והצח כמעט, על יד השולחנות המכוסים שיש או זכוכית, בין הארונות הצרים המלאים כל מיני שפופרות של זכוכית, עדינות וטמירות, היה קל לורמל לנסות אל אנא-מריה את דבריו הצלולים, הסובבים יחד עם זה על כל-שהוא רחוק, דברים שיש בהם תמיד חידה ושאפשר לשמעם מבלי לענות. בחדר הזה, המלא המון זעירי-כלים בעלי תבנית, היתה באופן דיבורו של ורמל כעין התאמה מחוכמת ומתקבלת מאליה על הלב; הוא, הרגיל לדבר במשלים, שׂשׂ במקום הזה לתת לכל מלה צורה, ואנא-מריה לא היתה מקמטת את מצחה לאות של יגיעה, אף-על-פי שהיא היתה בת-גרמנים למעלה מעשרים ופניה המאורכים היו נטויים על-פי-רוב במלואם אל שולחן העבודה והיו מלבינים גם אגב עיון של שקידה. הכל היה בא על מכונו ובשלום. גם השותף השלישי לעבודה, זה הסלאוי המגורמן בלדאו, שבלטו לו בפניו גרמי הלחיים וסנטרו המקוטע, חדל הצורה, היה כעין סימן לגזע דל ולקוי עצבים. אף אדם בלתי זהיר זה, שפאות מוארכות על הצדעים שיוו עליו קדרות נלעגה ולא-נחוצה, היה שומע את רובי שיחותיו של ורמל בשלות לב גמורה, אף-על-פי שהוא עצמו היה קולע לעתים הלצות מוזרות, שנשמע בהן תמיד הד-מורשה לחייהם של אבות נשכחים, שהרקב בא בעצמותיהם באיזה כפר-ישוב מנודח, בגבולות ביצות או יערות. רק בימים הראשונים היה היהודי החושד מחלק את כיוון דבריו חלק כחלק בין בלדאו ובין אנא-מריה; בראשונה הטיל עליו גבר בן-נכר זה כעין מרות, מתוך הרגל של התבטלות כלפי נכרים, וגם מפני זה שוורמל לא היה שולט במלוא חושיו בחברת גברים ואנשי-מעשה. אבל לאחר-כך, כשעמד על טיבו המטושטש של בן-לויתו בעבודה, התחיל היהודי מדבר את דבריו אגב כיוון-השם: אנא-מריה. הלז הראה מצדו תשומת-לב בלתי נדרשת והיה סבלן לחזור בנוסח של מתקן על כל מלות השיבוש, שוורמל היה מוציא מפיו אגב שטף שיחה. היחס הזה אל היהודי נראה משום-מה כניגוד גמור לכך שבלדאו היה משבר שפופרות-שימוש במספר-עצום, כאי-התאמה אל פאות הצדעים השחומות, הנפוחות משני עברי פניו, היה נראה כדבר שאין לתת בו כל אימון – כשהעין היתה נתקלת פעם בפעם בפניה של אנא-מריה. אלה היו במקום הזה כה מתאימים, כה נאמנים, פנים צחים מלובן ומחוורון, שאדמומית מתפשטת בהם לפעמים בבת אחת, בגלל דבר-מה אשר כולו נשכח כמעט: כאותה תערובת כימאית אשר הצגת אותה כבר מן הצד והיא מקבלת פתאום צבע חדש. זאת אנא-מריה, שפניה, עד מחבוא הצואר ועד מקום הכתפים, עלולים לכאורה לעטות חליפות מנוחה גמורה ובושת-חן של בת-כרך, מאזינה לדבריו של ורמל בשקט אחד ישר, שאף הוא שייך כנראה כולו לחריצות ידיה של בת הגרמנים. אילו שמה אנא-מריה, למצער, את לבה לשיבוש הלשון, הצורם בודאי את אזנה יותר מאשר את אוזן-הערלים של בלדאו, הגבר המעורב כלאחר יד מפסולתם של שני גזעים! לעומת כל אלה – איך יצויר יחס ההסכמה מצד בלדאו כאחד כשר וישר? להפך, הדמיון מחייב את ורמל לתאר לעצמו את האפשרות של דברי סרה נלחשים מאחורי-גב. כשבלדאו, למשל, נכנס בבוקר-עבות אל חדר הלבורטוריה, מוצא שם את אנא-מריה לבדה, כשערפה, עורף-הנופת של בלונדינה כשרה ובלתי-מסורבלת, נטוי כבר אל שולחן העבודה, ומתוך צורך ההתגלות, שכל גבר בלתי-נחשב מרגיש ברגע יחוד עם אשה נאה, משפיל בלדאו את קולו ומפטיר: “וזה עדיין לא בא – שקוץ היהודים הלזה?…” בהרהורים כאלה אפשר היה להיאחז בכל יום, כיון שאנא-מריה לא הוסיפה ולא גרעה מתשומת-לבה, ואותה הארת-פנים, שאנא-מריה ידעה, כנראה, להשיח אותה רק במלים של נוסח אחר: “יספר-נא דבר-מה, הרר ורמל!” אף היא היתה חוזרת כמה פעמים ביום, מבלי לשנות כלום מקצה היחסים של כל השלשה.
אבל בחדר התעתועים הזה, במקום שכל כך הרבה כשפים קטנים היו מגיחים מתוך מארב הבקבוקים והיו חוזרים ונתקעים לשם, מבלי לגרום כל דבר – בחדר הלבורטוריה אפשר היה לבטל על נקלה עוד כישוף אחד קטן ומביש, זה המרתיח אבעבועות תעתועים בנפש היהודי. בעזרת הדמיון, שבכוחו עשה ורמל את מעט הקסמים אשר בחייו, אפשר היה אפילו לראות את אנא-מריה כמאריכה את הימים בכוונה, אגב ציפיה, מתוך הכנעה לסדר הזהירות אשר בלבורטוריה… הה, כל אלה הימים במלוא הקיץ הארוך, כשהאצבעות כאילו עשו את עבודתן לבדן, מבלי הימלך בכוח העיון אשר במוח, הן ערבבו, יצקו, העלו להב נוזלים חשאי וזך, ואחר כך היה הכל שב אל קדמותו; ולעומת זה היה ורמל עובד כל הימים גם בשפתיו: ערבב רמזים, יצק מדמיונו והלהיב לפעמים את אנא-מריה עד לידי כך ששערות הסיום על ערפה רעדו רגע ברטט חשאי, בלתי נתפס כמעט, ולבסוף היה הכל נמוג כלעומת שבא. כתום יום עבודה היתה אנא-מריה נחפזת ללא שרות-גבר למקום המעיל והמגבעת, וכשלא קרה לורמל להגיד ברגעי גמר כאלה דבר-מה מהודר, מצומצם ושלם כאחד – נפטר לדרכו אגב רגש תפל כמעט, כאילו הפחית לעשות… פעם אחת, אחרי גמר-העבודה, עמד ורמל והסתכל בדממה באנא-מריה, שריכסה אותו רגע על מעילה את חגורת-העור הדקה. מבטיו סבו בכבדות את תואר הגוף של הנערה ויצרו היה מגרה אותו, כדרכו, להגיד דבר-מה נאה ובלתי-צפוי, שיחרת ביתר עוז בשעה נוחה זו של סיום היום. אבל תחת זאת שאל לפתע פתאום בדברים כשרים:
“מתי קנית את החגורה, אנא-מריה?”
אנא-מריה ענתה בקול רגיל:
“היום.”
ורמל נבוך, היה דומה, כי עליו יהיה להסתלק לאחר שאלת-תם זו ששאל… אבל הוא שכח תוך כדי רגע את מבוכתו, וחולשת לב חדשה תקפה אותו, אותה החולשה התוקפת לפעמים את הגבר למראה אשה המטפלת באצבעות קלות בגוף עצמה. והוא הפליט בקול ניחר כמעט:
“אנא-מריה, פאס-מאל-אויף…”
ידיה של אנא-מריה נסתלקו כרגע מעל סגור-החגורה. והיא כיוונה את עיניה לעומת ורמל. חוורון פניה נשאר במלואו, למרות נוסח גוף-שני שיצא מפי היהודי לפתע פתאום, בנוכחותו של עד שומע. ורמל התראה כמתאושש והתחיל מונה דברי התחלה:
“אמנם כן, אנא-מריה: פּאַס-מאַל-אויף… למראה החגורה שלך עלה על לבי משום מה זכרה של מחרוזת המלים המשולשת הזאת, המיוחד לחג, להסברת הלב, לטעם של יחוד… אין לשון בעולם אשר ימצא אצלה מין כלי-יקר כזה, בן שלוש מלים שוות לקיצור, לכיוון, למעשה מקשה. הפה מוציא גם ביטויים מעונגים כאלה לבטלה, אבל תארי לך: גבר ועלמה מהלכים יד אל יד; העיקר כבר נאמר, או טרם יוגד. והנה הגבר רוצה להגיד דבר-מה שיהיה גם קל וגם קרוב מאוד מאוד אל החושים, והוא אומר (את שילוש המלים האלה מוציאים ברגע כזה מן הפה במתינות, בתאות חן של מונה פנינים): פּאס-מאַל-אויף… דומה כאילו הוא חוגר לגזרתה חגורת חיבה משומרת, בעלת שלשה כפתורים שווים, עשויים כסף מעשה מקשה, עמום ועתיק…”.
“אין לשון בעולם…” חזר ורמל ואמר עוד פעם לשם סיום, והיה דומה כאילו היה ברור למפרע, כי חזרת המלים תבוא לבסוף לשם חנופה. מענה השילומים, הצפוי לבוא מפי אנא-מריה, טרם בא, ובלדאו כבר חזר ואמר כמה פעמים:
“נאה, נאה, נאה מאוד”.
ולבסוף הפליטה גם אנא-מריה, מדי חבשה את נעלי-היד:
“יש המצאות נאות”.
היה ברור, לכאורה, כי שבר זה מכוון לוורמל ולא לשפת-הדיבור של הגרמנים. אבל ורמל פקפק מעט גם בזה, כיון שמוחו העלה אותו רגע גרה והיה בודק, לאחר מעשה, את שיבושי הלשון. הוא איחר בשביל כך את המועד ולא נצטרף אל אנא-מריה לשם ליווי-דרך. לעומת זה קרץ לו בלדאו בעיניו, כשיצאו שניהם בצוותא:
“עשה נא את זאת כהלכה, הרר ורמל, כהלכה!…”
ורמל לא ידע אם יצטחק, יעטה כלימה או ירים אל בלדאו את העינים בידידות… כוחה של קריצת-עינים זאת נשאר בתקפו ימים אחדים, ורק בשעת הזדמנות שלאחר-כך, ביום שבלדאו הקדים להסתלק מן הלבורטוריה, השכיל ורמל להצטרף אל אנא-מריה ולכוון את מהלך דרכם דרך רחובות שקטים, מרוחקים, שהיו משווים מאליהם הרגשה כל-שהיא של יחוד. ברגעים הראשונים ניהל את לשונו בכבדות. הוא עמד בשעה זו בנסיון, מבלי דעת זאת בעצמו, כגבר אשר שם את מעייניו באשה והוא יוצא אתה בפעם הראשונה לטייל, להיראות כזוג משותף במרומי קרת. זהו רגע של משפט היוצא לשבט או לחסד, הנחרץ לפעמים על ידי מבט איש זר, הנעשה לפרקים גזר-דין טוב או רע לפי מידת האור הנופל על גזרת האשה. גם ורמל, בלכתו פעם ראשונה עם אנא-מריה לעין רבים, תר מן הצד את דמותה של בת לוויתו, צד מבטי עוברים ושבים והיה מסתפק מהכרח בדברים מקוטעים, המשמשים לוואי למראות-עינים. וכשארך נוסח השיחה הזה, היתה אנא-מריה כמחכימה את בן-לוויתה בהערות של ממש, והלז לא היה מסרב להידמות שעה יתרה לקווליר מוצלח ומצליח, זה היוצא ברשות הרבים עם בת נאה, מיוחסת בתואר הגוף ובמגד שפתים, והוא מתיר לעצמו אף-על-פי-כן להיות שומע ועונה… הדבר היה, לכאורה, טוב מאין כמוהו, לצאת עם אשה, אשר דבקת בה אם מעט ואם הרבה, ולהרגיש כי הנועם שלה הוא מוחלט כמעט, עומד בתוקף לעין הרבים, נעשה דבר-מה הגורם גאווה וגעגועים. אבל יצרו התחיל מסית אותו לבלי להחמיץ, לדבר דברים המוציאים בלי שהות את המציאות מן הכלל. ופתאום, בעוד הוא תוהה על דבר התחלת-שיחה חדשה, היתה אנא-מריה כעוזרת לו בלי-משים. היא אמרה:
“דרך-חמודות, הרר ורמל, ואינך מכיר אותה לגמרי – – בפעם הראשונה תלווני, הלא כן?”
זאת היתה פליטת-דיבור שכיח, אם כי הדוברת היתה מרמזת בגלוי את הסכמתה… אבל ורמל נחפז לענות בחפזון רב, כאדם שיש לפניו רק דרך מכנה אחד:
“אני מלווה אותך היום בפעם הראשונה, אנא-מריה, אבל זה לא יצא בדרך הטבע, אם אפשר להגיד כך… יכול היה להיות גם אחרת – –”
היא לא הבינה, או רצתה להתחטא לפי טעם נשים, ושאלה בבת-צחוק:
“דומה, שהנך מתחרט?…”
הוא שתק רגע והעלה קמט קל במצחו… אחר כך אמר:
“להפך… למען תביני, או למען ייחרת מהיום והלאה הדבר בזכרונך, אגיד לך בצורה של תמצית: כשגבר מתייחס באיזה אופן שהוא אל אשה, אם מעט ואם הרבה – נגיד: אפילו כשהוא רק עובד יחד אתה במכון-לבורטוריה אחד – הרי יש דרך השתלבות. כשסופה טוב – הרי היא מובילה אל המוגמר, אל העיקר; אם לאו – סימן הוא שזכות היחסים אצלם היא רק בזה, ששניהם הם ילידי כדור הארץ… במה הדבר נאמר? כשאותו אדם אינו איש כמוני, רציתי להגיד: איש שהנהו בעצם חסר-גורל. אני – ועוד רבים כמוני – עלול להשמיט מתוך היד גם דבר שבא לי בהתאמה גמורה, בגזירת הטבע. ומן הצד השני: לאיש כמוני יתכן לדחוק את הקץ, לשעבד למפרע את הדבר הנכסף כי ייגמר בטוב, או, לכל הפחות, לחסום בעדו את הדרך אל האפס – ואפילו אם הדבר הנהו בתורת עצמו רק מיעוט שבמיעוט או מקרה שבמקרים”.
אנא-מריה התחילה למלמל, כשהיא מבולבלת וכמעט נכלמת:
“איני מבינה ברור מה שאתה רוצה להגיד, הרר ורמל…”
לוורמל ניתנה ברגע זה די-יכולת לדבר ככל העולה על רוחו; אבל הוא התאפק:
“הנך תמהה על נוסח הדברים, אנא-מריה?… אבל רק משל אחד, אנא-מריה, אחר כך את יכולה להגיד, כי נקרה לפניך אדם מוזר, מוזר מאוד: הלא ראית פעם ביער את הנמלים הזוחלות? ברובן הן מתרוצצות בלי כל צידה, ריקות ופוחזות. הן רצות ושבות כלעומת שהן באות ומראיהן כאילו נשכח מהן עיקר העיקרים של עם הנמלים. ופה ושם – נמלה אשר פיה מלא משא רב מכוחה, והיא מעפילה בלי דרך עם הצידה הזאת אשר מראה כגנובה, או כלקוחה מן ההפקר ללא חשבון וללא צורך”.
במוחו של ורמל עבר הרהור, ולא היה כדאי לכאורה להשיח אותו בפני אנא-מריה. אבל הוא הפיק מיד את זממו ואמר אגב בת-צחוק:
“מה שעלה במחשבתי, אנא-מריה: בעיניה של בחורה אחרת, בת עם אחר, הייתי בודאי ללעג ולקלס, אילו דברתי אליה כדברים המטומטמים האלה. ואתך נכנסתי בשיחה ללא-מובן כמעט – וכל זה ליד סף הבית, כשאת צריכה להסתלק!”
הם הגיעו כבר אל בית מגוריה של אנא-מריה והיו שוהים זה רגעים אחדים במקום עמדם. אנא-מריה, שהוקל לה מיד לאחר שבן-לוויתה הפסיק את הלהג הכבד, הבלתי-נחוץ, הרימה בלי משים את עיניה כלפי מעלה, אל אחת משורות החלונות של הבית… ורמל נחפז ואמר בקול כבוש:
“הנך מרימה עין למעלה, אנא-מריה – יש חשש שמסתכלים בנו מבעד חלון?…”
הבחורה ענתה בפשטות גמורה:
“אין דבר. אבא ואמא אינם שואלים לדרכי טיול שלי”.
ורמל נאלם, כאילו הופחתה בין-רגע חשיבותו של איזה דבר. רק עכשיו הוא נהיה פתאום כמבויש על דבר הגבוהות אשר השחית ללא השגה מצד בת-הגרמנים וללא תועלת בשביל עצמו. מוכן היה ברגע זה להתרפס או לנסות נסיון אחרון של חוצפה. והוא הגיד דברים שהיה בהם גם מזה וגם מזה:
“אמנם אין דבר: בעד החלון אפשר היה לראות, אבל לא לשמוע את דברי האוולת שיצאו מפי הרר ורמל… אבל, באמת, רוצה הייתי שאבא ואמא שלך יעמדו רגע זה בחלון ויהיו מסתכלים בנו… את טרם תדעי את הפירוש: מבט אבות הוא סימן לבנים… תני לי את ידך, אנא-מריה, ואסתלק…” היא הושיטה לו את ידה לפרידה, והוא ליטף את כף היד הצחורה אחת ושתים, בגלוי ובמסירות, אגב תוספת עזות לכל תנועת ליטוף חדשה. אבל הוא הפסיק בעצמו והסתלק מתוך הלצה:
“עד מחר, אנא-מריה. אלך לי להרהר בכל השטויות שהגדתי לך…”
הוא פנה ללכת, מבויש ומרוצה כאחד. על שפתיו תעתה בת-צחוק, כאות רצון גלוי לנצחון-האהבים הראשון אשר נחל לפני רגעים אחדים, אבל מפיו פרצו בזה אחרי זה קטעי דיבור, שנשמעו בקול מלא: “‘פוי, לעזאזל! הרי לך דבר שכזה!’ אמנם כן… אתה יכול לדבר לפני אשה דברים נאים די והותר, וזה לא יעלה אותה לידי התלהבות ולא יוריד אותה לידי מבוכה. אחרת היא כשהדברים סובבים על צירי עצמך, אתה הגבר המדבר דברים יפים, נעלים, מעולפים – אתה בעצמך נעשה לאט לאט יפה, נעלה, מעולף. אם ידובר, למשל, על צור מחצבך, הלא הדברים מקבלים מלכתחילה צביון כל-שהוא של עמקות, של התראה כמוסה: במקום שידובר על שרשי החשופים, יכול הדבר בנקל להגיע עד שרשיך החשופים גם את… אבל – הדיבורים צריכים להיות דומים באיזה אופן שהוא לדבר של ממש. באופן כזה אתה, המדבר, יכול להיות דומה – כמובן, רק בתקופת אהבים קצרה, בתקופת ההתחלה – ליוצר נלהב, ופרפר-נשים עלול לבוא ביעף אל אש הדיבורים”.
ורמל צעד על דרכו ודמיונו נעשה מרותח יותר ויותר. הילדות ובית-האבות ברוסיה המדינה, המרוחקת מעבר להרי חושך של השגה, מקור הגזע היהודי, הנהפך ללענה בפי זרים והעלול בכל זאת לעורר תמהון כשאתה בעצמך מדבר על אודותיו בגאוה ובזעף גם יחד – כל צירופי העבר האלה נמתחו פתאום בדמיונו כמטוה אחד יקר, שהיה עשוי כולו מראות ודברי משלים. הוא הלך וחייך, כשהוא צופה אל גיאות המלים האדירה, הרוגעת עדיין במעמקי נפשו, וכשהוא רואה מדי רגע את אנא-מריה עולה וצפה על פני הגלים המוזרים האלה. הוא ראה את מלוא המחזה הזה בראייה של חושים כמעט, ואף דמותה של אנא-מריה צללה ועלתה חליפות במערומיה הלבנים עד להכהות עין. דבר אחד לא היה ברור: מתי יקום כל זה להיות – בעוד ירחי מספר, בעוד שבוע, ביום מחר אשר יבוא?
אבל למחרת היום, כשוורמל עשה את דרכו אל בית הלבורטוריה, היתה כבר כל הציפיה לעתיד כלא-היתה. הכרך הילך מסביב ליהודי הנזעם את שאונו הרגיל, וקולות ההמולה היו קולות של חיים ממש, נקרו בבוקר זה להיות ממש אותם מלאכי החבלה הקטנים המלווים את האדם אל בית העמל. כל צבאות הפה של ורמל, שביום אתמול היו ערוכים טורים טורים והדמיון פקד אותם בכל רגע על-נקלה, כל צבא הרוחות הזה, כאילו פרק מעל עצמו את הנשק, נעשה דומה לאספסוף פרוע, המפוזר בכל משכנות הנפש הנדחים… רק הדמיון, כשר-צבא אשר נעזב, התלבט, זעף, זמם תחבולות. לאחרונה, עם גמר דרך ההליכה, היה ורמל כמבזה את כל עמלו אשר עמל לשם אנא-מריה. כל חפצו היה עכשיו לפנות אל חבריו בעבודה באמירת-שלום צלולה. הכי בת-גרמנים זאת, בעלת מזג הנפש הממוצע – אולי אפשר להגיד: מזג לבנבן-צהוב ובלתי-נפסד כאותו חלב-שימורים של נסטלה – זאת אנא-מריה, המהלכת זה שלש שנים לעבודת הלבורטוריה ועור פניה משומר עדיין על כל הלובן והאודם, על כל האודם הפלאי הזה של חרות הבתולות – הכי היא לא השכילה עדיין בחברת גברים להבין, כי יש אשר בן-לוויה של אשה משלח את לשונו חפשי, פולט להג של לצון או של ודויים – ולמחרת היום נתבע כל זה להיות נשכח, בלתי-נזכר, להיות כלא-היה?… ורמל סילק בשעת כניסה את אמירת שלומו, והשתדל אחר-כך להיות שרוי בעבודה אגב בת-צחוק או אגף צפצוף שפתים קל שבקלים. הוא הצליח להתאפק, וזכה לבסוף שהאזין קול אנחה, אותה אנחה צוהלת המשמשת אצל אנא-מריה סימן להפסקת עבודה. אנא-מריה פנתה אליו בכינוי-השם:
“הרר ורמל, כשנכנסתי אתמול הביתה –”
ורמל הפנה בלי משים את ראשו, אבל לא לעבר אנא-מריה. הוא הסתכל לראות, ללא צורך לכאורה, באיזה ריחוק-מקום נמצא ברגע זה בלדאו, העתיד אף הוא לשמוע את מוצא פיה של אנא-מריה.
" – כפי שהיית מנחש, הרר ורמל: אבא עמד, כנראה, על-יד החלון והיה מסתכל בעמידתנו הממושכת. כשנכנסתי שאל אותי: מה הדרשה אשר דרש לפניך אותו בן-לוויה שלך?…"
היא צחקה בקול, ובן-שיחתה, שמבט עיניו התלהט בין-רגע, שאל בקול חודר כמעט:
“מה המענה אשר נתת, אנא-מריה?”
היא ענתה בפשטות:
“אמרתי לאבא: הפעם היה לי בן-לוויה לא משלנו”.
בלבו של היהודי היה דבר-מה תלוי ועומד בין רוגז לחסד:
“כלומר?”
קולה נעשה רם ומצלצל:
“הכי אינך מבין, הרר ורמל? סיפרתי אחר-כך לאבא, כי אתה בן חוץ-לארץ. כשבן חוץ-לארץ מדבר הרבה – הרי זה מובן יותר…”
היא התאדמה, והיהודי הסתכל בה בעינים חודרות. דרוש היה להביא לידי גילוי את הכוונה הצפונה בדברים, אם לשבח היא או לדופי, ולזה אפשר היה להגיע רק בכוח השתדלות של יחסים ממושכים, נאמנים, מסובכים ללא תכלית. ורמל צפה מראש את ההרגשה של קוצר-רוח, ונדמה היה לו כי צר כבר עכשיו, צר עד מאוד… והוא, כרגיל אוחז תיכף ומיד במזימה נמהרה, הדומה לחוצפה:
“רוצה הייתי לראות פעם את אביך, אנא-מריה”.
היא צחקה בהנאה:
“אבי הוא יועץ-סתרים – אמנם כבר שלא מן המנין! רשאי אתה לבוא אלינו בשעת הזדמנות, הרר ורמל, בכדי לקחת אותי לטיול, ואז תראה את אבי. הוא מתהלך בנעימות עם אנשים…”
תוך כדי רגע נשמע קולו של בלדאו, ששלח אמירה רוממה ממקום שבתו:
“אני מודיע תיכף ומיד: אם אנכי אקבל הצעה כעין זאת, אהיה מוכן למלא אחריה בכל תוקף, עוד היום הזה!..”
ורמל חשב למועיל לבלי לייחד עכשיו את כבודו לעומת מוצא פיו הבנלי של בלדאו… הוא נפנה בעיון אל העבודה, אבל מחשבותיו הרגילות ליצור תואר כל-שהוא מכל דיבור נבוב, לא הרפו ממנו. הוא שקל בדמיונו את המובן שבדברי בלדאו, שיצא ללא-הדר וללא-חריפות, והנה יצא דבר-מה מוחשי, טבעי, דומה כמעט למוסר-השכל!… הלז, בלדאו, הרגיל שברגילים, שבמובן אפשרות-אהבים קיים היה בינו ובין אנא-מריה מרחק התבדלות שלם, הלז מוכן היה מלכתחילה לצלצל בפעמון של דלת זרה, לעשות קידות בפרוזדור הבית המתנכר, לדבר דברי-נימוס בלתי-שכיחים, להיות ממתין אחר-כך רגעי טורח ארוכים, בשעה שבת ההורים הנחמדה מתכוננת לצאת אתו לטיול – וכל זה היה בלדאו עושה ברצון, אגב תנועת-הרגל אחת של הנפש, אף על פי שאותה בת-האדם היא נחמדה, אם אפשר להגיד כך, לתוך חלל העולם, בלי בליטת-הנאה כל שהיא כלפי אחד דומה לבלדאו!… ורמל לא המשיך הלאה את מחשבותיו: מהותו הוא בעצמו היתה זה מכבר מתוארת תאור גמור בדמיונו. הליכה אל בית הורים – זו נראתה מן הרגע הראשון כדבר-מה בלתי שווה, גדול לטורח ומתרחק מן ההשגה. ככל דבר, המתחיל להגות באשה אגב צפיה, ראה גם ורמל בחזון את החובה ביחס אל אנא-מריה, אבל זאת היתה מין חובה בלתי ברורה, הגדלה בד בבד עם גמול האהבים… לא מציאות טהורה בפני עצמה, רק מין מזימה כמוסה אשר התערבה כצבע בכל דמיונותיו. והוא הרגיש בעצמו במזימה הזאת מדי הגידו אחרי רגעים אחדים דברים נלבבים על אודות ימי האסיף המהודרים, הממשמשים ובאים:
"תעלי-נא על דעתך, אנא-מריה: עוד ימים אחדים–וכל אותם רחובות-השדרות יתכסו במצע העלים הנושרים! אתה מטייל לפנות ערב ברחובות השקטים האלה, מעבר מזה ומזה עומדים עצי-הערמונים– רק העצים האלה משירים את עליהם ישרים, שלמים וצבועים מן הקצה אל הקצה – ומדי רגע, בנשור עלה כזה ביחידות, אגב אוושה צלולה וממושכה, אתה מפנה בלי-משים את ראשך, כאילו דבר-מה נחשב נגרע או נוסף ברגע זה בעולם – – "
ובנשימה אחת המשיך ורמל והתלוצץ בקול תחנונים:
“אנא, אנא-מריה, הפרוור שלכם יפה ביותר בימי השלכת – הרשיני נא פעם ללוות אותך ונטייל שם שעה יתרה!”
היה מובן שאנא-מריה תגיד מה שהגידה: “אף עלי חביבים ביותר ימי הסתיו היפים…” אבל בלדאו לקח פתאום את חלקו בשיחה:
“כך לא יתכן, רבותי – כמוני כמוכם!”
פניו של אותו בן-תערובת חייכו בשעת הדיבור, ואולם פאות הלחיים שלו התנפחו, רטטו, הקדירו בצל זועף את העינים המלאות אד מימי. ורמל העיף לרגע את עיניו ונשתקע מיד בעבודה אגב פנים מרוכזים ומרוחקים, כאילו הוא הוא שמתח בבת אחת את קו היחסים בין השלושה – הוא ולא בלדאו… בין רגע, על ידי מעשה הקנאה הגלוי של בלדאו, נעשה דומה כאילו הוא, ורמל, עשה כבר מעשה רב לשם אנא-מריה, קנה לו כבר זכות, התגעגע, נצרף ביסורים. הוא עבד זמן רב את עבודתו מבלי דבר דבר, אחרי אשר נעשה מובן מאליו, כי מכאן ולהבא הכל יסתעף, ילבש צורה אחרי צורה, יהא נעשה חמור משעה לשעה… מתוך הרגשה זו לא נחשב לו הדבר לוורמל שיכוון רגע מתאים, מדי הסתלק בלדאו אל ארון הכלים, ויגיד לאנא-מריה בלחש גמור:
“בשום אופן, אנא-מריה… אם לטייל הרי נטייל ביחידות”.
והם טיילו אמנם ביחידות, ימים רבים זה אחרי זה. בשעת הדמדומים היה האוויר הצלול, הממלא את שדרות הזהב העמומות, מתאר בפנים חדשות את פניה של אנא-מריה. עיניה, עינים של בלונדינה ממוזגה שאין מבט לוהט עולה בתוכן, היו נראות פה כמזהירות, כעינים יקרות המתלקחות מדי רגע בשיעור מידה לא-מרובה, בשיעור שהוא כולו שלהן… גם בשביל ורמל היו שעות הטיול האלה כה רצויות ומכוּונות, כאילו הוא, אגב מזימה מחוכמה, צפה מראש את הערבים המעונגים האלה, למען בוא על שכרו מאת אנא-מריה. פה, ברחובות המרוחקים, בדרך הליכה שכולה מרבד עלים, היתה הרגל צועדת לאט לאט, ותחום של רחוב אחד היה משאיר אחריו זכרון של צעדים עמומים, של גירוי בלתי-פוסק בכל הגוף המתפנק, המשתאה, השרוי כל הזמן בהליכה רכה של נדנוד… פה היה קל להרבות בגילויי דמיון, מבלי להיות תוהה על איזה עיקר החסר לדברים. העיקר היה יוצא מאליו מן הערב הרך לעינים, מן הצבעים אשר תחת כפות הרגלים, מעלי הצבעונין הרחבים האלה הפרושים בלב הרחוב בחמדה וברחבות, מבלי להתגולל כדבר אשר אין בו חפץ, ואחרון אחרון – מן הספסל הפלאי, הנידח במקום מן המקומות בתוך עזובת הצבעים, ספסל ההזדמנות הראשון אשר ורמל ואנא-מריה זה לזו שואלים עליו אגב צחוק, מתוך געגועים, בנגיעת העלמה ראשונה של הכתפים העיפות… ואף אותן ההפסקות של דממה, החוזרות בזו אחרי זו, אף הן משמשות להגברת הדמיון. ברגעים כאלה מורידה אנא-מריה את ראשה, קצה הנעל שלה מנער ביתר שהות את מעבה העלים השטוחים, ופניה הצחים, הממהרים להעלות על עצמם רפרוף של רגשות כמוסים, נראים חליפות כפניו של אדם תמה, משער, מתכונן… ברגע אחד מאלה, כשכל זה נראה לוורמל כמסתמן ביותר, הוא מוצא אמירת כושר הנמסרת לאנא-מריה במלים קצובות רחבות ומוזהבות כמעט כעלי השלכת אשר תחת רגלי המטיילים.
“הסתכלתי לראות בתנועת כף רגלך, המנערת לאט לאט את העלים, והעליתי על דעתי לחשוב, כי ברגע אשר החיים נעשים שווים מעט יותר, הם מגלים את זה בעצמם כהרף עין – על פי רוב ברמז כל שהוא, בלתי נחשב כמעט, אבל לוקח בכל זאת את הלב. מה לשנינו בערב הזה? רק רוחנו הוא מעולף מעט, על ידי דיבור אחד או שנים אנחנו מסוגלים לחונן האחד את השני באמון העלול להישכח, והנה – אל תצחקי, אנא-מריה! – מדי פעם כשאנחנו באים לידי הפסק שיחה, את צועדת ומנערת ביתר עוז את שכבת עלי-הזהב, כאילו את מחפשת שם דבר-מה… את – אגיד לך לבסוף גם את זאת – את עושה את זה בעקשנות חביבה כל כך, כאילו אין בעולם דרך אחרת למען מצוא את האושר…”.
הדבר מובן, כי אנא-מריה נענית לדברים האלה בצחוק מצלצל ורם. הצחוק נשמע בכל תקפו בתוך האוויר של גמר הדמדומים, והוא כאילו יוצא מחזה אשה שלא נתעייף עדיין כל עיקר, שלא נתעייף גם הערב הזה… ורמל מתבטל לרגע, כשהוא רואה את אנא-מריה ללא העייפות הרגילה בשעת געגועים, והוא מוצא בעל-כרחו ענין בבית-הקפה הקטן, המזדמן להם ברגע זה בפרשת רחובות.
“אולי ניכנס לשבת מעט, אנא-מריה?”
היא נעצרת מלכת, מציצה כנבהלת מעט לתוך בית-המשתה הדל, המסותר כבר מתחת לוילונות הערב אשר על גבי החלונות, והוא משיבה את הסכמתה בקול חשאי:
“טוב, ניכנס, אני עייפה. בחפץ-לב אצנח שם על ספה רכה שבקרן זוית…”
כהרף עין שבה אל ורמל הרוח הטובה, והוא אומר אל נפשו, כי הלא ישן נושן הוא הדבר – להיות רוח האשה עולה ויורדת בתקופה זו של תחילת אהבים. הוא בוחר מקום בפינת החדר הריק כמעט מאדם, וכשידיהם נוגעות אלו באלו אגב תפיסת ישיבה על גבי הספה המשותפת – הוא קורא לאנא-מריה בקול לחש:
“נעשה כך גם להבא – כשיזדמן לנו להיכנס לבית-קפה. באחד קטן כזה, במקום שיש רק פינת יחוד יחידה, אתה עומד מיד בנסיון…”
הוא יודע למפרע, כי אנא-מריה לא תנחש את המובן שבדבריו, כי הוא בעצמו לא שיער עדיין את אשר רצה להגיד… והוא מתחיל אגב בת-צחוק העלולה להראות כסימן של מבוכה קלה:
“השמת לבך לדבר, כי הזוגות הולכים בכוונה אל בתי-הקפה הקטנים אך ורק למען עמוד שם בנסיון? כיצד? פה, למשל, באולם הנידח, במקום שאין ענין מושך-את-העין מחפה על השכל הלקוי או מגרה בנקל את הדמיון הנרפה – פה אתה מכיר בנקל את הכסיל, המרדף ענינים מבלי להשיגם. פה אתה מכיר אם בן-זוגך מסוגל להקר ענין מתוך עצמו. כל דיבור, מבט, תנועה – הכל בא אליך בבחינת האמת שבו. אם בחור מרדף את אצבעותיך על פני הקטיפה של הספה, אם הוא נותן צו למלצר, אם הוא מנער את האפר מעל הסיגרה – פה אין דבר אשר יעזור לו לטשטש את הגרעון בקצב, את הליקוי בהתאמה – – הלא כן?”
הוא לא חדל מהצטחק וללפות את כף ידה השטוחה על פני הקטיפה. וכשידה של אנא-מריה זעה והיה דרוש להוסיף עוד דבר-מה – דבר-מה שיגשר את הלטיפה הראשונה אל ההמשך הבא אחריה – נחפז ואמר:
“אילו ישבת פה, דבר משל, עם אחד דומה לבלדאו…” מיד נהבל על-אודות דבר האוולת אשר יצא מפיו, ואף לא היה לו כוח להסיר את ידו ממקום מנוחתה הנעלה, מעל לכף היד של אנא-מריה… גם אנא-מריה לא הנידה זמן רב את ידה, כאילו המאמר חסר-הטעם, שיצא מפי בן-לוויתה, היה לה לזועה, הכה אותה בשממון. ורמל ישב שוהה ללא מלים וללא תחבולות – ברגע זה שעליו היה לתקן מעוות, לבוא בכפייה של ממש על נפשה של אנא-מריה. ופתאום קלטו אזניו דברי ישועה מפתיעים, שהמובן שבהם היה כולו נועם, נועם רב עד למעמסה. אנא-מריה דיברה:
“אינך יודע, הרר ורמל, לא חפצתי עד עכשיו להגיד לך, אבל כיון שהזכרת את השם בלדאו – האיש הזה הביאני מדי פעם לידי יאוש! הוא אדם שפל כל כך – כשאתה נמצא יחד אתנו – הרי הוא מצטחק אליך פנים אל פנים, וברגע שאני אתו ביחידות – הוא מתחיל ברמזים ובעקיצות טפלות… הרי אני אומרת לך – –!”
רק עכשיו השיבה אליה את ידה מתוך התעוררות לב מלאה, זו הבאה לפעמים לאנשים תמימים ושקטי מזג, עיניה נלהבו והן הביטו ישר בפני בן-שיחתה, כאילו ביחד עם הזעם, אשר טלטל את לבה בכל עוז, היה נכון להתפרץ מקרבה גם אותו הדבר הכמוס והמוזר – היחס אשר לא-יאָמן אל המכּר היהודי. והיא הוסיפה למלמל במהירות, כשהיא מערבת דברי וידוי בתוך קריאות האיבה המכוּונות לבלדאו:
“אילו ידעת, הרר ורמל – אפילו כשאתה פונה לרגע הצדה – ‘היהודי! היהודי! היהודי!’ אני רוצה להתהלך אתך והדבר מובן, שאני עושה את זאת… הדבר נעים לי – ודי! הה, אינך יכול גם לנחש… גם אבא יודע כבר איזה דבר! בימים האחרונים הוא מעלה מדי פעם את ענין היהודים… בלדאו עשה את הנבלה וכתב מכתב – אחרת לא יכול להיות! אל-אלהים, לו יכולתי להיפטר מן האיש הזה! הה, בן-מאַזורים זה!…”
ורמל הקשיב בלב מרותח אל הדברים אשר עברו עליו בגל, אשר טלטלו את נפשו מתוך הרגשת הכלימה שלפני רגע והעבירו אותה אל המקום אשר שם הגאוה, ההרגשה יקרת המציאות. ותוך כדי הקשבה נתרחש בדמיונו דבר-מה שהיה כולו תואר, כולו שלמות של ממש, כולו מוכן להיות מגולגל בלי שהות במעשה, היתה כעין יכולת, שהוא יפתח את פיו ויגיד אל אנא-מריה:
“שמעי, אנא-מריה, אנחנו שני אנשים מרוחקים בגזע וכדומה, והשכל של בלדאו והדומים לו אינו מחייב, כי רחוקים כאלה יתקרבו, יהגו זה לזה חיבה. ובכן ברור הדבר, כי ההתקרבות בינינו תהא גורמת אי-נעימות, תהפוכות, ענויים. הכי נגזר הדבר, כי את לבדך תשאי במעמסה הזאת? אני מתפטר מן העבודה – מיום מחר והלאה. אנחנו נוסיף להתראות, כמובן, אבל בינתיים יאבדו עקבותינו מאת כלבי-אדם קטנים”. ורמל הגה בחובו את הדברים האלה, חזר ושיער כמה פעמים בפני עצמו את טעמם, אבל שפתיו לא נפתחו. הוא שתק. ראשו היה מורד, וידו ליטפה את ידה של אנא-מריה מן הזרוע ולמעלה, ופתאום אמר:
“אנא-מריה, אולי נעשה כך: אני אחדל לצאת אחריך, כשאת יוצאת מבית הלבורטוריה. את תלכי בראשונה לבדך, בדרך שאנו הולכים תמיד, ואני אהיה משיג אותם אחר כך…”
אנא-מריה הסכימה. היא גם אמרה: “אתה צודק”. היה דומה, כי גם הפעם חלה תמורת אהבים חדשה, מבלי אשר נעשה לכאורה כל מעשה. להשיג את אנא-מריה ברחוב, כשהיא צועדת למראית-עין בצעדי יהירות של אשה הגונה, העושה את דרכה לבדה במרומי קרת – הרי זה היה מדי ערב ראיון-סתרים מחודש, פגישה העולה בהלמות-לב, המחייבת מאליה – ברגע ההתקרבות הראשון – שילוב זרועות או לחש עוועים של שני אנשים נפתעים, נלחצים, נמוגים מציפיה. והוא מלמל, כשהוא נלהב ממראה דמיונו:
“אנא-מריה, לפעמים נדמה לי, כי עברו כבר עלינו יחד הרבה חיים!” אנא-מריה, שפניה לא שבו עדיין למנוחתם, ענתה לו בקול עמום, כאילו לא בחנה היטב את המובן שבדבריו:
“וכי סבור אתה כך, הרר ורמל? –”
הוא הרגיש בדבריה כעין חשד בלתי ברור לה לעצמה, וזה הרגיז אותו עד לידי כך שהוא הרהר בחפּזון: “פתיה!” אבל הוא אחז כהרף-עין בידה ולחש:
"לו ידעת – – "
היא נכנעה מיד לקולו הטמיר, שהיה בו שיעור מלא של רמזים על העבר ועל העתיד. ומתוך טבע של אשה, אשר מתנת אהבתה הראשונה הוא האמון בגבר, היא מלמלה, כחוזרת על דבריו:
“אתה צודק: הרבה כבר עבר עלינו…”
הם נשתתקו, כשאנא-מריה צמודה אל משענת הספּה ושערותיה נראות כפרועות כל-שהוא, כפרועות, לכאורה, על לא-דבר… את ורמל אפפה לאט לאט הרגשה של עייפות, כאילו הוא ניחש למפרע את אותו עמל הדמיון שהוא יצטרך להוציא באותו סדר הערבים החדש, המתרחש לבוא עליו ועל אנא-מריה. אחר-כך עברו הרבה מן הערבים האלה, בבתי-קפה נידחים, במקום שוורמל, אגב ישיבת הסיבה של הזיה, היה צריך לנהל שיחת רמזים מקוטעת שהיא כולה אחת, ולהנחות פעמים אין-ספורות את אצבעות היד של אנא-מריה על פני קטיפת הספּה, זו הקטיפה המעלה אד חם, המגרה בלתי הרף, הגורמת לבסוף, אחרי שעה יתרה של ישיבה, שמבט העינים יעשה עכור ויהא מסתכל בזאת היושבת על ידך כמו באויבת, שגמולה היה שלם לו יכולת להכריע אותה על פני הקטיפה הארורה הזאת… הה, הערבים האלה עם תרמית-נועם מיוחדת לכל אחד ואחד, עם הפחד בפני כשלון של שעמום, עם אותן ההפסקות של דממה הנקבעות בכוונה, למען החליף כוח ולמען המציא דבר-מה מחדש, ואתה מתראה בשעת ההפסקות האלה כנבוך, כחולם, כהלום מחשק נסתר! ואותן ערבי המעמסה, כשאתה מבלה עם בת לוויתך שעות רצופות בנשף נגינה או באולם של בית קפה מהודר, ואתה מחויב להצטרף אגב הרגשה של שיתוף אל המקום, אל הרגילות הגלויה של הקהל, אל הארץ אשר אתה יושב בתוכה – כי אם אינך עושה כזאת אתה מסוגל להיכשל בין-רגע בתביעת-עין קרה, נעווה, אשר בגללה – רק בגלל תביעת-עין! – עלולה בת-גרמנים להסוג אחורנית כתחום שלם של אהבים! ומצוקות הטיול האחרון, כשהנכם משׂרכים שניכם את דרככם דרך רחובות נזעמים, אלה רחובות הסתיו שבכרך, המתקבלים על הלב רק אצל אנשי המקום; רסיסי הטחב נדבקים אל הפנים ואל הידים, הדבר כמעט לא יתכן כי תתפוס דרך אגב את ידה של ההולכת אתך, ואנא-מריה יש שהיא שואלת פתאום: “הייתי רוצה באמת לדעת, איפה אתה גר?” איזו זרות! איזה קיא יחסים – עם קרוב חצות בכרך של רבבות בבואות אנשים זרים המרדפים כל הבל, כל עונג, כל פגע אהבים! ברגע כזה אפשר לאמץ את הלב ולהגיד: “אנא-מריה, אני אלוה אותך הביתה – ודי. הסתיו אצלכם הוא ארוך, ואצל שנינו – כפי שאת רואה – אין כל עיקר…” תמורת זה אפשר גם ללחוש מתוך קוצר רוח: “די, אנא-מריה, בואי אלי…”
אבל גם זה וגם זה לא ייאמר, נשארת אותה הרגשה של דבר-מה שאינו שווה בכל המזימות, אשר זמות עד עכשיו, והדמיון שלך עסוק בעל כרחו בהכנת הצידה אשר למחרת הערב… – אף באותו הערב האחרון הדביק ורמל את אנא-מריה אגב בת-צחוק של תכונה והגיד לה דברים רגילים של הכנה:
“הערב – – מה נעשה הערב, אנא-מריה? צריך לחשוב…”
היא ענתה בפשטות:
“עוד מעט ירד גשם”.
ורמל תפס את ידה של בת-לוויתו ונעצר רגע מלכת. היה ברור לכאורה, כי ברגע זה גם עליו להגיד דבר מה בפשטות, בקול ישר, כאשר הגידה לפני רגע אנא-מריה… והוא אימץ את קולו ואמר:
“אנא-מריה – די. נלך אלי”.
היא לא ענתה דבר והם המשיכו בדממה את דרכם. רק על מדרגות המסדרון, כשאנא-מריה טיפסה מתוך קוצר נשימה במעלה הקומה השלישית, היא עמדה שם פתאום בתווך, מבלי להמשיך מהלכה עד לרחבה שלפני דירת ורמל, ואמרה, מצטחקת ונושמת בכבדות:
“זה מוזר כל-כך. באמת לא קרה עדיין שום דבר, והנה אני הולכת אליך. אתה לא נכנסת אף פעם אל ביתנו – לפני טיול – ואני חפצתי כל-כך בזה”.
אבל הוא משך אותה אחריו מבלי דבר דבר. ותוך כדי כך, בשיפוע המדרגות, הצמיד את ידו אל פניה הנלהבים מעייפות. והוא מצא די שהות לחשוב, בסובבו את המפתח בתוך מנעול הדלת:
“כך היה טוב, טוב יותר ממענה דברים, מלטיפה, ואפילו – מנשיקה!”
החג' מחפצי-בה
מאתיעקב שטיינברג
מחדרה, מקום החורש הטוב, עליתי באחת הימים אל גבעות הקבוצה אשר בחפצי-בה. המקום, נוף-שברים שומם הנשקף על-פני הים, נראה לי כה גלמוד וכה מסותר, באין אף כברת ארץ בינו ובין חדרה הנטועה. חמדתיו וישבתי שם ימים. לא במהרה קניתי לי הרגל-תפיסה: העצים הרכים, שהייתי מעדר תחתיהם במורד הגבעה, נראו לי כענוגים או כעמוסים חובה; רצועת המים המשחירה, הכפופה אל הים בתוך נקיק נחל צר ועמוק, נראתה לי כרחוקה, כנתונה בשפי, כיוצאת מן הסדר הרגיל של רמזי מולדת. לא נועזתי כמעט לרדת אליהם, אל המים אשר יקרי-דמות הם בכל מקום בארצנו; ברפות היום, באין להט שמש, הייתי בוחר לשבת במרום החוף התלול והייתי צופה אל פני הנחל הנפתל, זה אשר גם בקצה דרכו, מדי גשתו אל חיק הים, היה נראה כריק מכל הד מרחקים. משמאל השׂתרע הים ומראהו היה תאוה לעינים, ככל משטח מים רבים הנראה מגבוה; ואולם אף הוא, הים הגדול, הנוהר והשב לעומתך גם יחד, זה אשר מדי הביטך אליו אתה רואה אותו תמיד כזֵר לארץ יקרה – אף הוא נראה לי בימים ההם כהוד ללא-אדונים, כלווית עוז או תפארת אשר נקרעה לפני עידן ועידנים מאת אדמת אבות קדמונים. מימין התנוססה רמת גבנונים חשופה, הסף הצהוב לארץ שומרון המשוערת; משם נשקפה אלי דמות מולדת והייתי הוזה אהבה. בשעות הזיה כאילו לא הילכה נפשי את אהבתה במלוא הארץ, מדן ועד באר שבע; היא כאילה התרפּקה על הר-אפרים לבדו, זאת קדמות-אושר אשר הוֹיָה בה בראשונה הגורל, תואר מולדת נחמד אשר נמוג בלא-עת.
האנשים, אשר אכלתי אתם לחם-עמל ימים ספורים, לא הסכינו במקום הזה לצאת ולבוא, אף לא הרבו לשוחח; קהלם הקטן היה יושב ברווחה מסביב לשולחן האוכל, שהיה דומה לשולחן אבות אשר במשפחה רבת-צאצאים. בעד הדלת הפתוחה השקיפו המסובים אל במת החוף, אל נקיק הנחל ואל הגבעות האפורות אשר מעבר השני; גם עם אכילת הנחת אשר עם תבשיל הערבים העידה בהם הבעת פניהם, כי הם מדמים את מראה עיניהם לבמת-חזיון. הדיבור לא נראה כשגור, השתיקה שמסביב לשולחן היתה דומה לשתיקת מצוה של נזירים; כשהיו מתחמקים מאצל השולחן היה בין-רגע כמעט משׂתרר שקט רב; רק קול ענות אחד היה הולך ובא במקום: זה האיש אשר לו התור התכונן לצאת בסוס ועגלה למען שאוב מים. כל המסובים על המפתן הביטו אחריו בדממה בצאתו אל הנחל; הזוג אשר על צוואר הסוס צלצל לאט-לאט ובמעט תעלומה; קולו הלך הלוך ורדת. דומה היה כי איש העגלה יורד אל ארץ תחתית, אשר במהרה ישוב ממנה. הנה נדם השאון הרגיל, נעלם המחזה החוזר יום יום, והאנשים ניטשו במנוחתם, כשהם מתרפקים על קיר הבית או על אבן ועפר שיש בהם כדי שכיבה. אלה נראים כחוזים, כנעלים, כמסורים בלי-עמל לדבר-מה נאצל; על ידם, כאחים ליד אחים, היו סרוחים היגעים, הנעורים מכול. נוף ארץ אחד עשה גם זה וגם זה; אוויר ארץ שומרון הילך על האנשים הזיה ענוגה מאוד, אבל הוא נסך עליהם לפעמים תמהון אשר אין לו שחר. בין הגבעות הנכריות האלה, הגולשות ביחד עם מי-נהר יקרים אל הים, נעורה אהבה לא ברורה למולדת נכריה כמעט, אשר חדלה את גורלה בלא עת ואת מתק חייה ללא פתרון. פה התגאו על חזון המולדת לא פחות מאשר ביהודה הרווּיה זכרונות ומאשר בגליל הנערץ. אבל פה היתה האהבה מהולה בעצבות של רגש נכזב מבראשית. בין ערבים, עם גמר יום העמל, היה צריך להרהר בדבר-מה, להעלות בזכרון דמות רחוקה מאוד. ביהודה היה הדבר מובן הרבה יותר; שם היו הלבבות פונים רק אל העתיד, אל העתיד אשר כולו תמים, אשר קל לשיר עליו שירים מלב טוב, לחרות את דמותו בחלומות אמונה. בפינת השומרון נטל על האנשים לתהות גם על העבר; בשעות געגועים ושקט, כשאנשי הקבוצה המעטים היו תועים כה וכה, בין ספיח חרולים אשר על הגבעות העזובות או בין שיחי-העצים אשר במדרון הנטוע, בשעות כאלה היה דומה, כי פה עדיין הולך ונמשך אבל יחידים על אפרים ילד שעשועים.
יומם נשא המקום את אנשיו בדממה, כמסתיר מהם דבר-מה, ואולם בלילות היו מתגלים חסדי-חיים. יש אשר נתלתה מסביב אפלה מנומרת כוכבים, ויש אשר עמד הסהר מעל מי הכסף השטוחים מתחת; ואולם בלילות אפלים כמו בלילות ירח נשקפה לכל אחד מן האנשים המעטים כעין שארית טובה. הנה אתה יושב לשעה קלה על האבן הגדולה הקבועה באמצע המגרש שלפני הבית, זו הדומה לאבן השתיה של המקום, ואתה מכוון במוקדם את לבך כלפי מדרון הגבעה הגדולה, במקום שפזורים שׂיחי עצים דלי-קומה; אתה רואה אותם בדמיונך כשהם מכונסים כל אחד במעגל חיים קטן, העשוי עפר תחוח וטוב, ולבבך נרגע עד מהרה ואתה מחוה לעצמך שמץ מתיקות של אם, של אב עניו ורחום. זאת היא חידת הלילה הנפתרת על ערש הילד, בגחון עליו האם ונפשה מלאה לאין הכיל כאשר לא תמלא אף פעם לאור היום. מה-מוזר היה בלילות רגש המרחב; הלילה המצמצם מטשטש גם את הגבולות, ובאישון אפלה יודע הדמיון לשער על נקלה חוק אחד, גורל תמים, מולדת אחת מצורפת. הדל בין אנשינו היה אוהב לספר בערבים על כל נפות הארץ. גם שומרון, אשר לא מלאו ימיה עד תום, היתה כאחת מהן. בזוהר הירח נעלתה דמות המולדת שקופת-יקרות כבדולח, בעלטה אשר בערבי הקיץ היא שטה מסביב עטויה בכל מלבושי הרזים. צללי הגבעות, המתוארים מעבר הבית מנגד, שיוו עלינו שלום ופרישות, כנוף-הרים רב השם גבולות ובטחון. איש עתי, שהיה יוצא בערב ללכת לחדרה, היה יורד ברגל קלה, כיליד-הרים החושק לשוט בערבים על פני ערבה מודעת, פוריה, זרועת בתים ואחוזות. דבר-ההלך השרה גם על הנשארים כעין רגש חדש. חדרה אשר בעמק גדלה אף נסבה, הפכה להיות המון שכנים טובים וכבודים, אשר הרחיבו את שבתם לכל רוחות השמים. בערבים כמו אלה, כשהאנשים היו פגומים במספר, היתה מתכוננת חבורת מאחרים שהיתה ממתינה להולך ושב; היו מתפלשים בטל הלילה והיו משיחים בנקודות ישוב, אשר שם עברו או ישבו האלמונים בטרם בואם אל המקום הזה. שמות הנקודות, כשהיו יוצאים מפי המדבר, חרתו בדמיון השומעים רושם בהיר וברור; האנשים היו משולים למלחים הנוקבים את מגדלי-האור אשר עברו עליהם בימי נדודיהם. ככל אשר האריכו לשבת כן הרגישו את המרובה מתוך המעט; דברו על אמיצי לב אחדים והיו משערים, כי אצורה בארץ גבורת פועלים ושומרים לאין קצב; הזכירו בשניה ובשלישית צורות-ישוב בלויות, והיו מחשבים במעוף-עין את ריבוי הברכה של צורת חיים יחידה. לאחרונה, כשהיה שט אד-טל על פני הירח ומפני הרחקת החיים של חצות היה רחש הים כבא מארץ רחוקה, בשעת חצות כזאת עלול היה ילל תנים, המקיף את הגבעות, לעורר בלב המסובים הרגשה של מולדת מלאה: עם רזיה המהלכים אימה כיללה, עם חמודותיה המתעלמות בימי אלף שנים כמו ביום אתמול; עם אמיתה אשר דורות עצומים ורחוקים עשו אותה בראשיתה מרמס תחת כפות רגליהם. אך הנה נשמע קול צעדים. האם זה ההלך אשר שב? לא, הלזה נתעה ללון בנאות חדרה, והאיש אשר בא הוא גבה-קומה וכפוף שכם כאחד, את פניו יעטר זקן-שיבה מסולסל ובידו מטה מוזר ואדיר. זהו החג' המצטרף לשמירה בלילות, האיש בן-הקדם אשר יסופר עליו, כי לא נאות ללכת מן המקום הזה, ביום אשר רכשוהו אדונים חדשים, ויואל לשבת עם האנשים ולהיות נוטר עד בוא עת. הנה הוא הולך אל אבן השתיה, כשהוא מקיש אחת ואחת במטהו. מדי עברו עוברת רוח חדשה על המסובים; מן הסב הזה, אשר איננו בעצם מערביי הסביבה, יורדת כעין בשׂורת נכר.
בלילות הייתי מתעורר לפעמים לפתע פתאום – יקיצה בעצם הלילה ללא חלום, ללא הלמות לב, ללא שארית סנוורים של שינה. בני-עלומים אמיצי-גו, כשהם אוהבים בפעם הראשונה אהבת-נפש, יש שהם מקיצים באמצע הלילה והוזים בעינים פקוחות על דבר האהבה; היום ימעט להם, הערב יקצר ורק לב-הלילה ימלא להם. גם בעיני לא נחשב דבר-היקיצה כפלא; בימים ההם,בטרם ידובר על עם מתכונן בארץ יהודה, אהבו רבים את המולדת ראשית אהבה: ללא תכלית, ללא תקוה, מבלי ליחד את דמותה. חקרנו והזינו ימים וערבים, אך במסתרים ערג הלב לתפוס את הכל מחדש; בכל פעם, כשהייתי מקיץ בלא-עת, הייתי כנכון, כיודע דבר מראש. לבוש בגדים הייתי עובר בלאט וברוח נכונה את מפתן הבית, ואולם בחוץ, כשהגיע אלי קול הריטון של כלב הנוטר, הייתי פתאום כמתמהמה. כעבור רגע נשתתק הכלב, מתוך עצלות של זקנה או מפני שהריח בי ריח המקום, אך אנכי הוספתי לצעוד בלאט, כמתנכר למקום-נכר. באור הירח, שהיה מלא בלילות ההם, ראיתי את הדמות הרבה של החג' הערבי, כשהיא כפופה על-גב אבן השתיה; מטהו האדיר היה נתון בידו בזקיפות גמורה ואיש הלילה, שישב בלי נוע, היה נראה על ידי כך נמרץ לאין קצב. הוא לא הפנה ערפו, אף על פי שצעדי נשמעו בדומית הלילה, בלכתי הלוך והתקרב לא זע העיגול על ראשו. לילה אחרי לילה נשנה הדבר: הכלב רטן ונדם, אנכי צעדתי מעבר ערפו והוא לא זע, אנכי סבותי לעבור מנגד פניו והוא לא הביט אלי. פעם אמרתי לו מרחוק “שלום”, הוא ענה לי:“עליכום סלם”; אבל קולו עבר לבדו, קול צרוד מזקנה וצרוד מבדידות או מזעף. הסתלקתי מהר מתוך מעגל הקסמים אשר מסביב לאבן השתיה ושבתי בעוד זמן-מה אל יצועי; גם יומם הרהרתי לא מעט בחג' המוזר, שהיה קוסם את עצמו בכל לילה לישיבת תרדמה על האבן; לא הייתי מעורר עוד חצות לחפצי, למען הגות וכלות בגעגועי לילה טמירים. דבר-מה עמד לי לשטן.
ופעם אחת נהיה דבר-חידה – בלילה זר ומוזר, אשר נחרת בזכרוני כליל שמורים. הקיצותי בלב הולם ושמתי עלי את כל לבושי, עד שׂרוך נעל, כיוצא לדרך רחוקה; בחוץ קדמוני אדי ערפל לבנבנים, אשר נישאו כנדים טחובים במהירות רבה. הירח הפגום, אשר בגלל העננים המרחפים על פניו היה נראה כשט ועומד חליפות, שיווה על המקום קסם ומזימה, האוויר היה עשן כולו אד וטחיבות, ורק מנגד, מעבר הגבעות והלאה, נערם ענן-טללים כהה אשר לא זע והיה נראה כמכסה על פני תהום רבה. שילבתי את זרועותי על חזי, כי עצמותי רחפו מקרירות, אך לבי הלם בחזקה, כאילו צפה לדבר מה. צעדתי לפני, מבלי חשוב את הדרך, ועם כל אבן מכשול אשר פגעה בי עבר בקרבי זרם של כאב מתוק, לחצתי את ידי בשארית-כוח אל לבי והייתי כאוזר גבורה ותבונה גם יחד; היה לי טוב; תפסתי הכל מחדש: את המולדת ואת הלילה. עיני הביטו נכחן, אל האדים אשר רצו באלכסון בחלל העולם, והם נדמו, האדים החיים האלה, לגעגועים אשר דמות להם. זה היה הטוב או האמת אשר עברני; שפתי הריעו בחצי-קול, ואני נחפזתי ללכת. ופתאום התאפקתי כרגע, כי פגעתי באבן-השתיה. דמות הזקן, אשר בצבצה מתוך חוורון האדים הדקים, נראתה כמתוחה לרוחב, כנטוית גרם לכל העברים, אך אנכי לא יכולתי להתמהמה ועשיתי את דרכי מסביב לאבן, כשאני מרטן בשפתי וצועד צעד אחרי צעד בחזקה. רק עיני הסבו את קצה-מבטן לעבר האבן; ופתאום הקיש המטה – הקשת-מריבה יחידה, אשר הבהילה את לבי. נעצרתי מלכת וראיתי את הזקן אשר נזדקף בבת אחת ובזעף. הוא זע, פרוע מעיל, צעד צעדים אחדים למולי, ועמד; מטהו התחיל מקיש באדמה במהירות רבה, ונחירת גרון שוצפת, אשר לא היתה דומה לדיבור, התיז הנוטר במשך רגע לעבר פני. ידעתי כי הוא מקלל אותי, אך עמדתי בלי נוע. הוא כרבל פתאום את שולי המעיל על גופו והתחיל פונה והולך לעבר גבעת הנחל. הבטתי אחריו, כשאני רוטט מתמהון והבנה גם יחד. ההבנה, הבאה לפעמים במהירות הבזק בשעה שחידת המעשים היא גדולה יותר מדי, עברה עלי בחפזון ברגע שהחג' הלך הולך והעלם באד; ידעתי, כי הוא רצה לתפוס מחדש את המולדת כמוני. הציקותי לו, לילה, לילה; מלאתי את האוויר געגועים זרים. והוא לא עצר כוח; הנה הוא בורח, דמותו חגה, מלופלפת באדים, הנה הוא נראה כפוף במדרון; דומה כי הוא יורד לארץ תחתית. רק כלבו שולח אל עבר פני נביחה עמומה.
שלושת הרעים
מאתיעקב שטיינברג
נדחי יהודים, המעורבים במספר קטן בקרב עם הארץ, יש שהם זוכים ביחס רצון, כביכול, זה המגלה מעט מן המעט ממידת הסבלנות המצויה בעולם הזה לגבי גרים. קהילה כזאת, שיהודיה המעטים לא נצטרפו לעיני הגויים לגוף גמור החי את חייו המיוחדים בכל מאודם ובכל זרותם, נתקיימה בעיר מחוז לא-גדולה שבנגב רוסיה; זאת היתה עיירה פרושה כנחלה, נהר שפל-חופים עובר ליד טבּורה ואוצל מעט אלם-שדה גם על כיכר השוק, זה שחנויותיו, חנויות יהודים, לא נאחזו כאן זו בזו ברשות אחת של דלות או תחרות, אלא נתפזרו כה וכה וביניהם חוצצים בתי-מעקב טהורי חלונות; קצותיו של תחום הישוב הזה, שנראה כקיים מששת ימי בראשית, גבלו אל יער ארנים רב-נפוצות ואל אפרים שטוחים עד כלות העין, שלתוכם נבלעו גם דרכי-המלך הסלולים בחול כבד ומוליכים את עגלת האכר או את כרכרת הפריץ אל ערי הסביבה השוקקות מישראלים ומסחרם. בן-ערלים, שנתגלגל מעיר-המחוז השקטה אל אחת העיירות האלה, צפה בבת אחת בחוצות יהודים בכל העקמומיות של דלות סוררה ומבוהלת ונהנה שעה קלה משנאת ישראל מופלאה, זו שמנעימה מעט גם את הדמיון האטום ואינה מטילה פחד גם בלב קל שבקלים; ואולם בחזרו אל מקום מכורתו – שבה וניצבה לפניו דמות הישוב של יהודי המקום: גוף מקוטע שאינו ממלל כל צרכו כבני מינו ורק אבר פלוני או אלמוני שבו עושה נענועי חיים יתרים, זכר, כביכול, למוקיון-צעצועים… איכּר, מבעלי האפרים שבקצות העיר, כשהוא מעלה ברכת שלום מפורש וחבורת-זמר בחנות המנופקטורה של שלמה גלנטה ועומד קוממיות, כדרך גברא מן הסטרוברים, בפני בעל-חנות זה שכיפת משי רבת צלעות חבושה לו לראשו בקיץ ובחורף וזקנו המדובלל עשוי פאות פאות ללחייו הנופלות אז הוא מרגיש בכוח שׂכלו כי יהודי זה, אף על פי ששפתיו מעלות גרה בלשון חוּחולים מסורסת ואשה גוצה, כחולת שפתים ונפוחת כרס, מצויה תמיד בארבע אמות שלו בשעה שפיו דש בענין המחירים, יהודי זה ראוי בכל זאת שינהגו בו מנהג של ויתור.
שקטה היא עיר מחוז זו, סימני חייה גלויים וברורים, כבחינת ישוב הגדל לאטו בדרך הטבע, ודמות אנשיה העליונים נעשתה צירופים צירופים במשך שנים רבות; גם גברא קטינא, מדלת הסטרוברים, מצויה בו מעט יהירות של ערמה, ובכוחו להיות ניצב כעד-ראיה בשעה ששר-המחוז, אותו נסיך לבן-שערות ושחום-פנים משועי קוקז הנידחים, נכנס אגב הליכה אמיצה וישרה לחנות מנופקטורה זו, המפולשת כל היום בכל שלש דלתותיה לכיכר השוק, כמין רשות מופקרת ותפלה במקצת, והוא, הנסיך הזקן והעז, דורך עוז לקראת שולחן המכירה, מעלה אגב צעידה את קצות אצבעותיו אל פאת ראשו, לסימן פרישת-כבוד, ומושיט אחר כך את כף ידו לשלמה גלנטה, הושט והעבר את היד אל מעבר לשולחן-המכירה הצר… וכל איש מן הפקידים, פקידי-קבע של עיר מחוז ללא מסילת-ברזל, הסרים לפעמים אל חנות נחשבה גם לשם אמירת-פה בלבד, כל אחד מאלה תהה כבר לא אחת ושתים על אותו ספר בן-בליה, קטן-צורה ורב עלים, ששלמה גלנטה מסלק אותו מפניו סילוק כל-שהוא מדי היכנס אל חנותו קונה שהוא בבחינת אורח, כביכול, ואשר לשם סבר-פנים לכבודו תעלה האשה הגוצה קריאת כבוד מאצל שנים או שלשה מילדיה הכרוכים אותו רגע אחרי סינרה, לאמר: שלמה!… בעל החנות מעלה מיד על פניו בת-צחוק שפוכה כאדמומית בּושה, מין בת-צחוק מרצון הנוטפת מכל דבלילי זקנו ואינה משתנית לפי ערך הנכנס, ואז יש אשר האיש מן הפקידים יפתח בהלצת נימוס: “אנא, מר גלנטה! והרי עוד אשתקד הגעת לידי גמר קריאה בספר זה?…” בת-הצחוק שעל פני גלנטה משתפכת ביתר אדמומית, השיחה מעלה רגע ומשנהו קצף התולים, חציה לשון משפטים קצובה וצלולה וחציה לשון נלעגה כמעט, שרמזי עינים מוסיפים לה לווית תבונה, ולבסוף מפרש שלמה גלנטה גם הפעם את שם הספר: “שבילי עולם…” לאמר – גיאוגרפיה!…
אנשי מעמד, שדמותם ומעשיהם ברורים, אין בוז שמדעת חל בהם, ובעלי-הבתים המעטים שבעיר מחוז זו היו נקובים בשמותם ובמעשיהם בפי עם הארץ, ואפילו אברך שבלבלרים, שאין לו עדיין חתימה של פתילי-שרד על הכתף, ידע להעלות בדעתו את שמה של ישראלית שחומת-לחי, כשזו צעדה לקראתו על גב מדרכת הקרשים הצרה כאחת אורחת ששבה לימי פגרא מקיוב, עיר למודיה, והוא, הלבלר השאנן וגלוי הפנים, היה מרתיע מפני הכבוד את רגלו האחת מקצה הקרש והיה מבליע אותו רגע הרהור קל: אעשה לי אמתלא של קניה ואכנס אל החנות!… חנות זו, בית המסחר המובחר לגלנטריה, מודעת לכבוד בשם בעליה, הוא גביר היהודים, אפרים רוזנברג, שכל יודע נימוס מבין הנכרים מכנה אותו גם שלא בפניו בשם יפים מויסייביץ‘… אף הוא, כאותו שלמה גלנטה, תובע מאת עם הארץ כעין טביעת עין יתרה. חשובי היהודים שבעיר הם אילמי פנים כמעט, כאילו הקנה להם נוף מושבם השאנן תכונת-מכורה מיוחדת, והלה – אותו יפים מויסייביץ’ השחום והצנום, הצולע ברגלו מחמת נוירלגיה והילוכו בכל זאת שוטף ותוסס – הוא לפיד שחור, כביכול, שפתיו ענודות בכל רגע שלהבת הלצה ועיניו טבולות כל היום באש לחה וזרה המקרבת ודוחה בבת אחת. העינים האלה, שאור חדותן משתנה במהירות לזוהר עצבות, מין חילוף-תמיד של מצולות האישון המצוי לרוב אצל אנשי קוקז, ושבגללו אולי זכה יפים מויסייביץ' לסבר-כבוד מרובה מצד שר המחוז, הוא הנסיך משועי קוקז הנידחים – העינים האלה היה בהן להתעות אפילו את שלמה גלנטה, איש עמיתו של אפרים רוזנברג, ומדי תבוע ממנו הלז בשפתים נמהרות מנה או מאתיים בתורת גמילות חסד, לאמר: מבטן האדמה תחפור לי את הכסף, גלנטה!… – היו העינים של רוזנברג מחייכות אותו רגע מתוך אשן הלחה, וגלנטה, יהודי נבוך כל הימים מעסקיו ומששת ילדיו ומספרו האחד והמיוחד, הוא “שבילי עולם”, היה אומר בחשאי בלבו כי יש גביר והוא מתחפש כמסלק שטרות!… מתוך ידידות היה גלנטה מבליע את קוצר השגתו שבאותה שעה והיה מתרוצץ אחרי כן בין דלי החונים, כדי להשיג את סכום המנה מתוך צירוף של כמה וכמה הלואות, וכך היה חוזר ומקיים הרגל של רעות נושנה, רעות דומה במקצת, בנועם בלתי נובל ובהשתלשלות בלתי פוסקת, לאותה קריאה חוזרת ומתחדשת שהיה מהנה בה את עצמו מתוך ספר “שבילי עולם”.
אב נידח היה גלנטה, מתוך סבל הבא מהמון ילדים ומתוך טורח של אשה קטנה, רפת-ידים, התובעת כל תרופת בית מבעלה; את יתר דמיונו ספג ספר “שבילי עולם” בימות החול ופירוש “אור החיים” בלילי שבתות, זה סרח הכתב הרך והטוב, שמתחת לפסוקי החומש, שיש בו גם מעט מחקר דק, נוגע ואינו נוגע, הדומה במקצת למגע המשי של קפוטת השבת; ואף על פי כן היה גלנטה חוקר בלבו את טבעו של ידידו אפרים רוזנברג, ומידת הרעות לא נעשתה אצלו להרגל ידידות שבין שני בעלי-בתים, ידידות שאין לה תכלית ואין בה מבחינת ההתחדשות. יום יום נמשך גלנטה להיכנס אל אותו זקן צולע ופיקח, שהיה מתחיל מיד באמירה שחציה הלצה וחציה שיח של דאגה, ואותו רגע היו עיניו מחליפות חדוה בעצבות שלא לפי טעם הדיבור… גלנטה, יהודי תם גם בשנות העמידה שגם דבלילי זקנו ענו אמן אחרי כל אמירת פיו, לא נלאה מלהפוך בכוונת טבעו של ידידו, כשם שלא חרה לו מדי קפלו יום יום עשרת מונים את גלילי האריג שבחנותו; ואולם לפרקים, באחרו לשבת בנשף בבית רוזנברג, דירת אלמן אמיד, מרווחה ומעוטת-דמות כאחת, היה גלנטה מתמכר, כביכול, בכל מאודו לנפש ידידו, הנה זה, הזקן ארך-העפעפים, הדביק את אצבעותיו השחומות אל כוס התה, בת סאמובר-הכסף, ידו השניה נדה כמשפשפת על פני הרגל הלקויה, שרוך הפנסנה תלוי ויורד באין אונים, וכל דמותו של אותו זקן אומרת משנה אלמון, כדרך אנשים תקיפים המתגלים בשעת דכדוך נפש; עוד רגע ומשנהו – ופתאום יזוע שרוך הפנסנה, העינים השרויות במי-זוהר יורות מבט חטוף, רך ומתחנן כמעט, אל הבת הנאוה ושחומת-הלחי; הבת יושבת אותה שעה שלא ברשות אביה, כביכול, באור עיניה אין אף משהו מחסד הבית, והיא מטה במתכוון את אזנה אל הבחור מאיר, זה היושב על ידה זקוף ראש וסח לה בלשון רוסים שיחה מרומזת; עוד רגע ופליטה קלה מאותו מבט של הזקן ניתזת גם כנגד פניו הנקשים והרחבים של הבחור מאיר, אף על פי שהאורח הלז אינו אלא כבן עשרים ושלוש ואמו האלמנה גדלה את בנה יחידה רק בכוח מכירת עופות לשבתות ולמועדים של בעלי-בתים… ברגע כזה נזכר גלנטה בעל כרחו באמירת הפה של קוזלובסקי, הערל הפיקח: – סחוב את הזקן אל ה“רבּין” והעמידה לו חופה; כי אם לא כן תמצוץ זו הבת את לשדו… – וכי אותו ערל, האופה חשוך הבנים ובעל ההון, המלוה לרוזנברג סכומים על סכומים בלי רבית, מבין כאן דבר לאמיתו?… גלנטה מוכן כמעט ברגע כזה לאסוף את דבלילי זקנו לתוך כף ידו ולהעתיר על ידידו שאלה גמורה, במלוא נוסח: – ‘חייך, אפרים, הישך מעניק לבת ממיטב כספך לשם הרבולוציה שלה שבקיוב?…’ לולי זו הבת המזדמנת פעם בפעם לבית אביה בעצם עונת הלימודים, שלא כדרך הבנות הלומדות רפואת שינים בקיוב המעטירה, ואחרון אחרון – לולי הבחור מאיר היושב כאן מתוך הרחבת דעת, כשפניו נקשים ועזים ובעל-הבית שולח אליו ללא טעם את מיטב הלצותיו.
ואמנם הרעות לגבי רוזנברג לא היתה יכולה להתקיים כדרכה אצל גלנטה, אלמלא הידידות המשותפת שמצד שניהם לגבי קוֹזלוֹבסקי. ערל מחייך זה, גבה הקומה וחמוד העינים, שמראהו הטוב נפגם לעולמים על ידי חריץ הנשיכה שבחטמו, זו שאשתו הטילה בו בנעוריו מחמת הקנאה – מוחזק בעיר בבחינת “אחד מן השלשה”, ואיש מבעלי עסקיו, גם שלא מבני ברית, דופק לפעמים על דלת ביתו של רוזנברג, ביום פגרא, למשל, כשהחנויות סגורות – ושואל ללא מבוכה שבחידוש אם נמצא כאן מרן קוזלובסקי… על פי רוב נענה השואל מפי המבשלת, המגיחה מן המטבח אל הפרוזדור לקול הדפיקה והצעדים: קוזלובסקי? זאראז! לאמר: תיכף ומיד! וכששוהה כאן שעה ארוכה גם שרה מוכרת העופות, זו אמו של הבחור מאיר הקונה לה התחברות לגבי כל מבשלת שבבית רוזנברג ומנצלת מפקידה לפקידה את טוב המטבח, אז היא נחפזת בדילוג-חרש אל עבר הדלת הנפתחת ועונה בקול ספוג חנופה מתוקה: ואסילי פטרוביץ‘?… והיא עושה את השליחות בהכניסה את ראשה לחדר-האוכל המרווח ובהפליטה בקול מתוק שבעתים: ואסילי פטרוביץ’ – איש שואל לכבודו!… קבע מיוחד, קבע ללא תכלית כמעט, יש לכל ישיבת אורחים כזו בביתו של רוזנברג; היושבים הם גלנטה וקוזלובסקי, ובעל-הבית מטפל על ידם אם באמירות הלצה, שנאה להן עמידה או הליכה מאחורי גב האורחים, ואם במזיגת תה מתוך סאמובר-הכסף… ויש גם שהוא מסתלק לרגע ארוך לחדר-המשכב שלו, כדי לעשות דבר לרגלו הכואבת כל הימים. אותה שעה נשארים האורחים, על פי רוב, כשהם גחונים על פני כלי השח, אלה כלי השח כלילי התפארת, שרוזנברג הביאם מתנה לידידיו מוורשה עיר הגלנטריה ושמם בביתו, מקום הועד של ידידיו השנים; גלנטה זה דרכו ברגע הרהור של שח לאסוף את דבלילי זקנו לתוך כף-ידו, וקוזלובסקי גחון בחצי קומתו על גב השולחן, רגלו האחת על הרצפה ורגלו השניה על גב העיגול התחתון של הכסא הוינאי, והוא מצליף פעם בפעם את אור עיניו על פרצופו של גלנטה, בלעג ובחיבה ובתבונה רבה… עד שחוזר ונכנס רוזנברג, או יפים מויסייביץ' לגבי קוזלובסקי, והלה מטיל כדרכו אמירת ביטול כלפי ידידו היהודי: כלך לך, גלנטה – כיצד תוכל לראש ערלים זה?… גלנטה, הטוב והמיטיב בכל ענין, אינו מסרס אפילו את ניגונו החשאי לשם מענה, כי זה האיש רוזנברג אינו יודע גם את פירוש הכלים של השח; הוא מזמזם שעה ארוכה, עד שזמזומו הופך להיות קול דברים מדי הגיע לאזניו שיחת ענין שבפי ידידיו. הוא מצטרף אליהם כהרף עין, וקולם, קול השלושה, מהלך בכוח בבית המרווח והריק מאנשים – כי למען הבת, שבאה הנה לעונת ירח עם חתנה, שכר האב רוזנברג דירת קיץ בתוך נפוצות היער שמעבר לנהר. כאן, בדירת הקבע של האלמן הזקן, אין המית בית מצויה אלא בחדר-האוכל, בשעה שהאורחים הותיקים מסלקים את עצמם מענין השח ושבים אל טענותיהם ומענותיהם שבשפה הרוסית, זו שגלנטה נפטר ממנה חליפות לשם הבעת דברים ביהודית גמורה, כשהוא מטיל חובת הבנה כל-שהיא גם על הערל קוזלובסקי… תוך כדי ויכוח דברים כזה, ההומה על פני שממת בית אמידים, יש שתבקיע לפעמים זעקה מנסרת וסמוך לה ישמע מפל-יד: זהו מעשה-חולי של רוזנברג, הלוחץ בכף היד את ארכובת הרגל ומבשר לידידיו את בואה של שעה הנוירלגיה. מיד מרפה גלנטה רך הלב מכל טעם הויכוח, ומוציא מפיו ביהודית גמורה: אפרים, לך שכב! ואף קוזלובסקי ישנה את סבר פניו ויגיד במליצת חוחולים ובלשונם, זו לשון אשתו שאינה שגורה על שפתיו אלא לשם דרכי שלום: לך והתחלה, יפים מויסייביץ'! גלנטה הוא הנחפז אל המבשלת לצוות לה את דבר המים החמים, זה האיש קוזלובסקי מכנס את הכואב לתוך המיטה הצרה, מיטת אלמן שבחדר-המשכב, והוא עצמו, החולה הגונח, המגלה תוך שכיבה לידידיו את גופו הדל, שאינו צרור עוד, כביכול, כל צרכו בתוך עורו, מתחיל שופע אמרים, כשפניו מתעווים חליפות מתוך הלצה ומרטט של מכאובים. ידידיו נענים לו בכוונה בקול שוקק ובדיבורים נמהרים, וגלנטה, בתמימות דרכו, מצרף מיד אל השיחה את דבר המלחמה ואת ענין הנצחונות.
מלחמה זרה בארץ, ובעיר המחוז הקטנה אין אותו פחד סתום וערב, הדומה במקצת לתוחלת שבימי מחלה, שהיה מצוי בתקופת המפלה של מלחמת יפוניה; עכשיו שוררת כאן כעין אימת תמהון שלפני מיתה, וגם שלשת הידידים, שכל ימיהם היו מהנים זה את זה בכוונה ובשיעור, דעתם כאילו נתבלבלה עליהם מחמת רפיון העולם והם נעשו זה לזה בבחינת הפקר:– קוזלובסקי מטיל עודף של הלואות בידי רוזנברג, אף על פי שוורשה עיר הגלנטריה נקרעה מעל העולם וגם חדל להיות משא ומתן של שטרות; גלנטה מצא לו בבת אחת פתחון-פה גמור כלפי הזקן והוא טוען כנגדו בכל שעה של התקרבות: דיך שנתת על יד הבת אלפים רו“כ לגאולת החתן שלה! עכשיו קום וסע למוסקבה – עוד לא תמו קונים מן העולם!… ורוזנברג אף הוא נאחז עכשיו בעיקר-ידידות אחד והוא מחלק לשנים יום יום מבינת המלחמה: אשכנז “תנחיל” את המפלה!… הוא מתחיל את לקחו בחנות, במקום שאינה מצויה בימים האלה אוזן שומעת של קונה, ומסיים באריכות בסתר ביתו, לנוכח ההבל המיתמר של סאמובר-הכסף. ידידיו חולקים עליו, גלנטה ברתיחה וקוזלובסקי בנחת חמודות, הדומה לנחת החכמה שבעיניו הנאות, ורק לפרקים, כשהזקן מחרף את כל מערכות החיים של רוסיה ופיו פולט ביהודית קללת הלצה הנשמעת בחצי מובנה גם לאזנו של הערל – אז יש שהאופה חמוד-הפנים זוקף את מלוא קומתו ומגלה באמירה קצרה כעין קנאת מולדת: אי לך, יפים מויסייביץ‘! עוף השמים יוליך את הקול! וגלנטה, רודף השלום, מבטא ברגע כזה כלפי רוזנברג את המאמר הסתום השגור זה שנים רבות על שפתיו: אתה החכם וקוזלובסקי הוא הפיקח!… ואולם הזקן לא יחדל ממעשי פיו; הימים הולכים ועוברים, ולעיר המחוז הקטנה, שאינה מחוברה במסילת-ברזל אל ישוב הסביבה, ודרכי החול, המשמשות אותה, נעשו משובשות ואבלות – מגיעות עכשיו שמועות מרבות-רגלים המתגלגלות רק אל לבבות של יהודים, דוגמת העכבישים המדלגים אל הזבובים: גירושים במערב, חרפת מרגלים בגבולות, שוד והרג בסביבה! גם בעתון “דבר-קיוב” מוצא רוזנברג די רמזים שיש בהם לגרות את יצר זעמו, וכשהוא שוהה עכשיו ביחידות עם גלנטה הרי הוא מונע מפיו כל הלצה, מדליק את עיניו באש יבשה, שלא כדרכו, ומתבל את נבואותיו הרעות בדיבור שגור של שנאה: עוד מעט ויבוא קצם!… גלנטה, שאינו מדיר את עצמו גם בירחי זעף אלה מספר “שבילי עולם,” ספר זה שמצוי בו המאמר המתחיל: “ותהי רוסיה מימי מלחמות בונופרטה לגברת ממלכות באירופה…” אותו גלנטה, המעיין גם עכשיו בלילי שבתות בפירוש “אור החיים” וקונה לעצמו על ידי כך מין אבחת-קדושה, כביכול, – הלזה גונח גניחה שכיחה שבשעת צרת יהודים והוא משתאה במקצת בלבו לידידו רוזנברג, שאיננו נזקק כלל מימיו לשום דיבור ישראלי, מחוץ לאותו עתון, “דבר-קיוב” שמו, שנודף ממנו ריח הדיבור של יהודים והוא בוער בגלוי באש שנאה, עד לידי סכנה, חלילה… היה מעשה וגלנטה נתחלחל למען ידידו כשזה עמד כנגד מטרוניתא, באַת חנותו, וסח לה בלשון נמלצה עד מאוד על האחרונה שבמפלות; הלזו, מנהלת הפרוגימנסיה שבעיר, הרגילה כל ימיה לבחון פרצופים, עמדה אותה שעה כקונה יחידה בחנות, חבילת הקניה תלויה בקצה אצבעה ומבטה נתון בלי חשק אל זוהר החדוה הלח שבעיני החנוני… וכשמטרוניתא נדיבה זו, קונה בלתי שכיחה שבשעת חרום, יצאה מן החנות אגב נענועי ראש בלבד, ללא ברכת שלום מפורשת – הטיל גלנטה מבט בודק לכאן ולכאן, כירא מפני אוזן שומעת, והתחיל מוכיח בחשאי את ידידו: “אפרים, הלא חכם אתה! אפרים, הלא את חנותך אתה עוכר!” רוזנברג עשה את עצמו כאינו מבין, וענה מתוך עווית הנאה שבפניו השחומים: “גם להבא אעשה כך – דקור אדקור בבשרם!…” ימים עוברים והולכים, הדרכים משובשות ואף הגדול שבחנונים נעשה טפל לשיירי סחורות שאין להן חילופין; קוזלובסקי חדל לעורר את ידידו שיסע למוסקבה, והוא שואל עכשיו את הזקן שאלות מופלאות, כגון זו, למשל: "הישך, יפים מויסייביץ’, נתקל לפעמים בנסיך?… דומה פניו של הנסיך שלנו אינם כתמול שלשום!” גלנטה, התמים בשלושת הידידים, רואה בדברים כאלה רמזים רעים, ואולם רוזנברג סותם את פי ידידיו בויכוח מעניני מלחמה; הוא אינו מנחש לעצמו כל רעה עד לאותו בוקר של יום הפורענות, כשהחרידו אותו שני פקידי שוטרים מאצל סאמובר- הכסף והוליכוהו להיות עד-ראיה בשעת הטלת חותם על גב דלת חנותו, חותם מלכות שאין מסלקים אותו במהרה, בכוח הצדק בלבד… חנותו, חנות הגלנטריה המפוארת שבמחוז, נחתמה בגושפנקא של הסגר מטעם הנסיך, אותו הנסיך משועי קוקז הנידחים שדרבונות הכסף למגפיו צלצלו פעם בחדר-האוכל של יפים מויסייביץ' וסאמובר-הכסף הנאצל שבבית היהודי העניק לו כוס תה של ידידות-כבוד… אותה שעה מוקדמת של בוקר אירעה ביום יריד לקוי שבעונת מלחמה, ומנין של ערלים ויהודים יוצאי-שוק השתאו מקרוב ומרחוק אל מעשה ההסגר שנעשה לחנות הנאצלה, והיו מסתכלים אחרי כן בחנוני הזקן שהיה מדדה וחוזר לעבר ביתו; שם, בביתו המרווח והריק, התחיל רוזנברג צולע מחדר לחדר לצרכי עניניו כרגיל אצלו בכל בוקר, ורק הוסיף הפעם כמה וכמה הילוכים מתוך היסח הדעת – עד שמצאו גלנטה עומד מעוקם במקצת ליד שולחן הסאמובר, כשהוא משפשף את רגלו הלקויה ושולח כנגד הבא אמירה רמה, הנשמעת כהלצה:
“מזל טוב, גלנטה!”.
גם בשעה מוקדמת זו רצה גלנטה לאסוף את דבלילי זקנו לתוך כף ידו ולהתחיל מבראשית, מהגדת תוכחה: “הלא אמרתי לך, אפרים…” ואולם הוא משנה את טעמו ומוציא את יצר שפתיו בהבל הקיטור של סאמובר-הכסף, שהוא מחמם כנגדו את כפות ידיו; ואחרי רגע הוא שואל:
“אנא, הגידה – הימצא לך הכסף עד שיתוקן ענין החנות?”
שוב הלצה מפי רוזנברג:
“אמש נשאר כל הכסף בקופה שבחנות…”
ואולם בעוד רגע מוסיף הזקן, כשעיניו ארוכות העפעפים עצומות מעבר לפנסנה:
“אמש הוציאה מידי שרה מוכרת העופות את שטר העשרה האחרון”.
“שטר העשרה?” תמה גלנטה.
“לשם בנה יחידה, מאירקה שלנו. הוא מתחבא…”
“וכי אינו בגייסות המלחמה?”
“הוא מתחבא בהומל…”
גלנטה אינו מוסיף לפרש את הענין, הוא רק אוסף את כפות ידיו מאצל סאמובר-הכסף ונרתע בבית אחת לעבר הדלת:
“קודם כל – ארוץ אל קוזלובסקי…”
ולפני קוזלובסקי הוא מציע מיד את העצה השמורה בלבו מאז הבוקר: “נלך ונתיצב לפני הנסיך…” ואַסילי פּטרוביץ' מחייך, ועיניו הנאות משפילות רגע להביט בדבלילי הזקן של היהודי; אור הנחת אשר בעינים האלה הולך ושופע מדי יוסיף גלנטה להעלות גוזמאות דמיון, ולבסוף קובע קוזלובסקי שעת-שימורים למען הליכה של השתדלות, ומקיים את המעשה לאחר דחיה של כמה ימים, עונת ימים המספיקה כפי ההשערה לשכך את חמתו של הנסיך… אותו בוקר הוא צועד בד בבד עם גלנטה לעבר הבית הלבן בן שתי הקומות, הכולל כל מיני הלשכות של הרשות, כדרך בית פקידות שבעיר קטנה, ושאינגושים מגייסות קוקז משמשים לו שומרים מיראים מבחוץ; בני-אדם נכנסים לבית הועד של הרשות גם בשעת חירום זו של מלחמה כבדה, והללו פורשים שלום לשנים מזוּוגים אלה הממתינים בצירוף אחד לפני דלת הלשכה של הנסיך. המתנה זו לא תארך עד כלות כל רגל מן הבית, ויש מי-שהוא הרואה את גלנטה היוצא כנדחף מן הלשכה וראשו הגלוי אינו מקבל תיקון כובע עם צינת החוץ אלא לאחר שבא ומצטרף השתדלן השני, הוא ואסילי פטרוביץ' היורד כפוף ראש מן המדרגות והוא מחייך אף על פי כן לקראת ידידו… שניהם עוד מהלכים לרוחב השוק בצוותא אחת, ואולם בטרם יגיעו איש איש לביתו וכבר תעשה לה השמועה כנפים, לאמור: ‘גלנטה היהודי וקוזלובסקי הגוי הושלכו בחרפה מלשכת הנסיך!…’ ימים על ימים עוד הומה החדשה הזאת, כשהיא מכלכלת חליפות בספחת כזב את התושבים הנמקים ועוכרת את שאר רוחו של רוזנברג היושב בית. גלנטה וקוזלובסקי אינם מרבים בימים אלה לצאת מפתח ביתם, והזקן מכלה עכשיו את עיניו הקודחות בגליונות הפחותים של “דבר-קיוב,” שנגזר עליהם בקלקול הזמנים צבע צהוב, מזוהם מלידה… ואולם רעת יחידים זו נמוגה חיש מהר עד תומה בפני הנצורות הגדולות הנספחות אשה בעקב רעותה, כדמות גושי ערפל הממלאים את חלל העולם בין השמים ובין הארץ: הנה הושלך מכסאו הצאר, הנה נחשפו מעל למדינה שמים כחולים אשר לא יאמנו מרוב זוך, והנה נהיתה פתאום בכל הארץ כעין הפשרת-חיים וכל המדינה הרחבה היתה כולה כביצת אביב עיקש ורגל אדם לא תעבור בה כמלוא צעד-אמון… ועוד מעט ופה לפה יספר את נפלאות החידושים היוצאות מאת הכת החדשה אשר קורא לה: בולשביקים. ולנוסח שמועה ראשונה דן רוזנברג את אלה במלה קצרה: “ימח-שמם!”
גלנטה מוצא כעין אסמכתא לזכות הבולשביקים. זו נמצאת לו גם מלבו וגם מתורתו שנבלעה, כביכול, בעצמותיו; ואולם אין הוא חושש לשמוע לפי ידידו הזקן הלצה חריפה שאין בינה ובין גידוף מלכות ולא כלום… ואמנם דמיונם של בני-האדם נעשה עכשיו מדרס-הפקר לכל שמועה טובה ורעה, ועל כן יש שגם גלנטה מאמין כדי הרף-עין בתאות הנצורות של הכת החדשה, אף על פי שהוא יהודי בר-אורין ומשיג בלבו את הקבע העומד וקיים בעולם. הוא מנבא וצופה בסימנים יותר מידידיו, וביום מן הימים, כשהחנויות נעולות מחמת שיבוש הזמן וגלנטה שוהה שעה ארוכה ליד שולחן הסאמובר של רוזנברג, אז הוא פולט בלי כוונה פליטת-חדשה שאין בה ממש:
“דומה שנזדמן לי בשוק פרצופו של הבחור מאיר…”
והוא מפרש, לאחר הפסקה כל-שהיא:
“ובבית המדרש סח מי-שהוא – שהרי הרגל לי עכשיו ללכת לתפילת-צבור בכל בוקר – כי מאיר’קה שלנו יד לו בקרב הבולשביקים”.
“כלך לך!”
דיבור קצר יוצא מפי רוזנברג ודוחה את ההשערה השלוחה מאת בטלני בית המדרש, בטלנים חדלי שם וחדלי תורה של קהילה מעוטת יהודים… אותה שעה משפשף רוזנברג את רגלו הלקויה, סימן להרהור סתר שבלבו, ושכלו בודק בחשאי כל מיני אותות מן העבר: – את אמרות ההמלצה, שבתו העלתה לפניו בדבר הבחור מאיר, ואת החסדים שהוא עצמו אצל לאותו בחור בדרך העלמה, במדות מתנות-יד לשרה מוכרת העופות… ואולם מכל הרמזים האלה לא יצא לו כל תוקף של נחמה, ורק געגועיו על בתו מתעוררים בלבו בהמיה רבה, המית פתאום, כהלמות לב חזקה הקמה לפתע פתאום במקום הסנוורים של החזה ומנחילה לאדם אחד מששים מטעם המיתה. ורוזנברג מסיים את הענין בדברים הנשמעים כהלצה גמורה, מחמת אור החדוה שבעיני המדבר:
“ואם תמצא לומר, גלנטה… אם תגבר ידם של אלה – אז נהיה כולנו לבולשביקים…”
וידם של אלה גוברת. ועל מלחמותיהם וניצחונותיהם ידובר כבר באריכות ובחקר רב, כשם שנתבעים לדבר במלחמתה של מלכות גמורה… ועוד יום ועוד יומים והבריות מסיחים תוחלת והיפוכה בצירוף אחד: “הם יבואו, חלילה…” ועוד עונת ימים אחת, זמן שישוב המקום נשאר ללא שר ושלטון ודומה לגוף מתעלף בראש חוצות – וגייסות מתכנסות לתוך העיירה ומוציאות את בני המקום מעלפון לשבי. יום ראשון ויום שני וירח ימים – מין עובר של ירחים, המכונס בתוך עצמו ואינו מוציא את חייו הפחותים אלא בשעות היום הקצרות שבעונת החורף – ואף בעיר המחוז הקטנה מתגלים בני-אדם הקלים לחליפות או לויתור, והללו מתחילים לתקן תיקון כל-שהוא את סבר חייהם. גלנטה מנענע כבר בראשו על פני כיכר השוק לפלוני או אלמוני מסגני המלכות החדשה, ולבו שאנן בקרבו במידה כזו שהוא מוכיח את ידידו בדיבור נמרץ כאדם השומר כהלכה את חוקות הזמן:
“נצור את לשונך, אפרים!”
רוזנברג מצוה יום יום להעלות את סאמובר-הכסף ואינו פוסק מלהטיל דופי. הוא מתמרמר על הבחור מאיר שלא טרח להיכנס אליו; מאיר’קה בא לעיר ואינו נכנס לביתו של רוזנברג? אפילו אם תמצא לומר שאין בידו להביא דרישת שלום מן הבית אל האב, אפילו אם נאמר שהוא נתון עכשיו לכבוד המלכות החדשה…
“חייך, גלנטה – הללו הם ממזרים, בני בליעל, אנטי-כריסטים…”
את שם הגידוף האחרון מגיד הזקן כלפי קוזלובסקי, היושב אף הוא בחבורה ובת-צחוקו נראית כמכבידה על פניו הנאים… גלנטה מזעזע מתחתיו את כסא מושבו ומתקצף ברתיחת שפתים כלפי ידידו הזקן:
“חייך, אפרים, שאסתלק ממך ולא אוסיף לדרוך על סף ביתך… אנא, ואסילי פטרוביץ'!”
קוזלובסקי אינו פוסק מלחייך, ולשם הטלת נחת הוא סח בקולו הרוה:
“למחרת נצטויתי לאפות מאפה כדי עשרים פוד…”
גלנטה פונה בכל מאודו לענין החדש, והוא חוקר לדעת מה פרצוף היה לו למביא הצו: אם סר וזועף, או כדרך סגן המשמש בכבוד מלכות מתוקנת… קוזלובסקי אינו משנה כמעט את טעם החיוך שעל שפתיו ועונה בלשון קצרה:
“הרי זה היה מאיר’קה שלכם…”
גלנטה אינו תופס כל רמז בדברים הללו, והוא מתעורר בכל עוז ליעץ עצה לקוזלובסקי:
“ואסילי פטרוביץ', תוסיף להם עוד חמשה פוד, למעלה מן השיעור!”
וכלפי ידידו היהודי הוא מטיל אמירה בלשון יהודית גמורה:
“ראה תראה, כי ערל זה יעלה ביניהם לגדולה…”
יהודי אוהב תקוה הוא גלנטה, והוא מדמה כהרף עין לראות ניצני ישועה גם בימי הבולשביקים… הוא מצטחק בקול ומצליף באצבעו לצד קוזלובסקי. הלז אינו זע, כי רגיל הוא משכבר הימים להיות בין ידידיו אלה מפגע לרמזים סתומים. ואולם הפעם הוא הוא שמקצר את הענין ומטיל כלפי גלנטה תוכחה קלה שכולה נחת:
“הרי זמן ללכת…”
גלנטה מתרומם בחפזון ממקומו, שכן דמדומי הערב מתקרבים לבוא, והוא מקפיד להיכנס לביתו בטרם חשכה, אף על פי שגזרת הלילה אינה חלה אלא משעה שש ואילך. רוזנברג יודע, כי מצוה זו חזקה על גלנטה מפי אשתו, ואולם מתוך אהבת ידידות, החזקה אצלו בשעה זו, הוא תובע את גלנטה לתוספת שהות:
“וכי לפנים היית נועל את החנות בשעת הגזרה ממש?”
ואולם גלנטה מושיט יד לשלום, בחפזון ובתאוה, כמו בימים קדומים, ימי הסחר והרעות, ויחד אתו מסתלק מיד גם קוזלובסקי. רוזנברג מהלך ביחידות מחדר-האוכל אל חדר-המשכב ומטריד את עצמו לחשוב, אם ראוי לו להוציא משאר העצים כדי עשיית אמבטי חמה, לשם הרגלו הלקויה; ובעוד הוא צולע כה וכה באפלולית הדמדומים, נפתחה הדלת בקצה הפרוזדור, וקול הפתיחה נשמע בנחת, כאילו המבשלת היא שיצאה ובאה לצורך הבית… רוזנברג משער את הדבר, ואף-על-פי-כן הוא עומד מלכת ולבו הולם. עוד רגע וקול הצעדה בא ומתקרב, ולתוך החדר מתכנסת דמותו הרוממה של קוזלובסקי. הוא צונח לאטו על כסא ללא פירוש דברים, מטיל את אחת מידיו על השולחן ואצבעותיה של זו מתופפות רגע קצר תפיפה של רמזים. אחרי כן הוא אומר:
“יפים מויסייביץ', לו תשמעני… הללו אולי לא יאריכו כאן ימים – אף על פי כן אתה זקוק לזהירות… אשלח אליך מיד את איבן, זה הפועל הזקן שקבלתיו בירושה מאבא, והלה יחביא אותך בביתו. הללו אולי לא יאריכו כאן ימים רבים”.
רוזנברג מדדה עד מקום מושבו של קוזלובסקי ותופס אגב לחיצה את ידו של האורח.
“ואסילי פטרוביץ'! מה אתה סח?”
“חייך בסכנה, יפים מויסייביץ'”.
רוזנברג מרפה מן הלחיצה, ואולם מיד הוא חוזר ומטיל את ידו על כף רעהו; ואותו רגע פיו צורח בלחישה, כביכול:
“דעתך נטרפה עליך, ואסילי פטרוביץ'! שמא רוצה אתה ללוותני לעולם האמת? הביתה!”
עכשיו הוא מסלק את ידו לגמרי מעל השולחן; רק לאחר שסיים את דבריו נתחוור לו כעין דבר מופלא, לאמר – כי נזף בידידו בלשון אתה ממש, הפעם הראשונה בכל ימי ידידותם. הוא נעקר מן המקום ומתחיל לטפל בהדלקת המנורה הרחבה התלויה מעל השולחן. ותוך כדי כך הוא אומר בלשון נימוס השגורה ביניהם:
“הרי זו הלצה בפיך, ואסילי פטרוביץ'! וכי מי זה מגלה לך מראש סודות כאלה?”
קוזלובסקי תולה את עיניו בשלהבת המנורה העולה במהירות, כדרך אורה של מנורת-ברק עתיקה, והוא פולט את יתר דבריו שהיו שמורים על שפתיו:
“מלבדנו, כלומר, ממך, יפים מויסייביץ', וממני… הרי אין בעיר בורגנים לשם הריגה”.
רוזנברג מקבל בשתיקה את הדיבור האחרון של ידידו; אחרי רגע הוא מעניק שפשוף יד לרגלו הלקויה, ותוך כדי הסיבה קלה זו של פניו הוא פולט כלאחר יד:
“הסתלק לך הביתה, ואסילי פטרוביץ'. הלילה ירד כבר”.
קוזלובסקי מתרומם מעל כסאו בנחת, במלוא קומתו.
“ינעם לילך, יפים מויסייביץ'.”
“לך לשלום, ואסילי פטרוביץ'.”
רק נשאר רוזנברג לבדו – וכעין חולי תפל נדבק כהרף עין בחוש הראיה שלו. עיניו לא נשאו את מראה הרהיטים, עיניו מאסו מהביט במנורה ובשעוונית הלבנה שעל גבי השולחן. הוא מהלך הנה והנה ומכעכע כמה מונים, כדי לבטל את היובש שבגרונו; אחרי כן הוא מדדה לעבר הפתח, מבדר את חצאי הדלת ומטיל צו כנגד המבשלת הנחפזת אליו מחדר-המטבח:
“חיה, הכיני לי את האמבטי – בדי מים ובדי חום!”
הוא נותן את דבריו בטעם שררה, כפי שהיה רגיל לדבר אל המשרתים שבחנותו. ואולם מדי הסתלק המבשלת – שב ונדבק בכל חושיו אותו החולי התפל שאינו מניח לו לנגוע בשום דבר שבחדר. הוא קופא על עמדו ומאמץ את חוש שמיעתו, שמא יהא קולט רחש כאב מתוך חביון העצמות של רגלו הלקויה; ואולם הרגל עולפה, נדמה כאילו התאפקה מכאב לנוכח חולי מופלא וזר המתרגש לבוא על בעליה. לבסוף מסתלק רוזנברג לחדר-המשכב, מעלה שם אור ומבקש לו בין טורי הספרים, שארית נחלתה של הבת, מין ספר שיהא ראוי בשעה זו לעיון. עמלו יוצא לשוא, שהרי זה האיש רוזנברג לא קרב מימיו אל ספר כדי קריאה של ממש – מחוץ לאותם הגליונות אדירי המידה של “דבר-קיוב”, שחדלו לבוא אל עיר המחוז זה כמה ירחים… רגע אחד הוא נוטל לידיו גם “חומש”, ולאחר שהוא פותח אותו אגב עמידה הוא מסתכל ביראה ובשממון באותיות הגדולות, אלה המעלות בלבו זכר משונה – כעין זכר לנשמת סבא נשכח, שנפטר לעולם האמת בימי הילדות הרחוקים… לאחרונה הוא מעלה על השולחן שבחדר המשכב את ספרי החשבונות והולך ומצרף שעה ארוכה טורי חובות, כשאזנו קולטת בהנאה את קשקוש השאון שחיה המבשלת מקימה בחדר אגב עריכת האמבטי. מזמן לזמן הוא מייגע את גופו ומתכופף אל פי התנור המלא להבות אש, וכשהוא נפטר מטיפול זה, לאחר שהאמבטי מזומנת כהלכה לטבילת הגוף, הוא דוחה עוד פעם ושתים את מועד הרחיצה ואינו נועל את דלת החדר אלא לאחר שהוא נזכר בחיה המבשלת הרגילה לצפות בלילות לכיבוי המנורה שבחדרו… הוא נוהג טיפול מרובה ברחיצה, מבליע כהלכה את משחת הרפואה לתוך רגלו הלקויה ומסרס במקצת רק את סדר הלבישה, שכן הוא מעלה על בשרו כתונת צמר יתירה, שלא כדרך לילה רגיל. ופתאום, כשפניו מעלים עדיין הבל של חום וכל גופו מתפנק מאליו מעדנה שלאחרי רחיצת חמין – הוא מרגיש כעין התרוקנות בכל איבריו וברגליו הדלות עוברת חלחלה. רגע אחד הוא משתאה אל גופו ואל נפשו, ואולם מיד נעשה לו מחוור, כי אזנו קלטה מבחוץ קשקוש אופנים. פיו נפתח כהרף עין, לשם אמירת דברים, כביכול, ואותו פה נשאר פעור מלא הבל חם עד כלות כל הרגע וקול הקשקוש של האופנים נפסק ליד הבית. רק אז מתנער רוזנברג ממקומו, פותח את דלת חדרו ומוציא את חיה המבשלת מחדר-המטבח אגב שאגת-צו, זו המתערבת במקצת בקול הדפיקה הראשונה המגיעה מבחוץ:
“חיה, פתחי להם!”
ולאחר שהדברים ירדו מעל שפתיו הוא מחזיר את עיניו כלפי החדר – ופתאום הוא פורש בחפזון שמיכה על פי האמבטי המעלה עדיין הבל חם. וכאיש נרגע, לאחר תיקון גדול, הוא מעלה עכשיו את המכנסים על רגליו הצנומות ושולח דברים אחורנית, לקראת החבורה המתכנסת אותו רגע לתוך הפרוזדור אגב קשקוש רובים ושעטת מגפים:
“תיכף ומיד – איני מלובש לשם קבלת אורחים”.
ורק לאחר כך, כשהוא מטה את פניו כלפי השבּאים של המלכות החדשה ורואה שבראשם גם את הבחור מאיר – נמוגה מעל שפתיו עווית ההלצה, והוא פונה אל הלז בדברים הנאמרים ביהודית גמורה:
“מאיר’קה, מה פירוש הדבר?”
הבחור מאיר ניצב כנגד רוזנברג וממלא את כל סבר פניו, הנקשים והרחבים, באותה תקיפות-גזרה המצויה אצל שבּאי לילה. הוא לוחץ אל מעילו, במקום החזה, גליון מקופל בגלילה, ומוציא מפיו בקול רם:
"האזרח רוזנברג, אני אוסר אותך בשם – – – "
רוזנברג משמיע את הברה קצרה, שאינה בגדר דיבור, ואחרי כן הוא מסיים את סדר הלבוש אגב סבר גמור של טיפול, כשהוא מדדה הנה ושוב לרגלי החיילים וכופה בחורי ערלים אלה, הניצבים כחצי גורן ליד הדלת, שיזיזו כמעט את קתי הרובים… וכשהוא יוצא מתוך חדרו, בדמות שבוי, הוא משהה את עצמו רגע ליד דלת הפרוזדור ומטיל צו כנגד חיה המבשלת, זו שרוב גופה חבוי בחדר-המטבח האפל:
“חיה, הבריחי את הדלת ושכבי לישון!”
קולו כקול הדיבור שהיה רגיל אצלו לגבי המשרתים שבחנותו… ואולם בחוץ, כשנמנע ממנו להרוס גם ברגלו הבריאה עד שלב העליה של העגלה הגבוהה, זו שדפני אלכסון לה מצדיה, ושנים מנושאי הרובים מטילים אותו אגב הנפה קלה לתוך עגלת השבי – ניטל ממנו לכמה זמן כל חוש הנפש, והוא אינו מרגיש כמעט בסירוסי דרכו של הקרון הטופף עד שזה נעצר ליד הבית הנאלם של קוזלובסקי. אותו רגע כהרף עין, כשהעגלה נקבעת במקומה וחבר השבּאים מבוששים לקום, כלחוצים ממשא הקור הגדול, משרבב רוזנברג את קצה חטמו כלפי האויר, שמגעו כמגע זכוכית, ומשכל את שפתיו הקפואות לדיבור בר-הבנה:
“מאיר’קה, גם טרחת להמציא לי שותף לנסיעה…”
כל מענה לא בא, ורק רגלי השבאים מנקשות על רגבי האדמה בקול צעדה מוזרה שיש בכוחה לבשר מות. זמן רב אין שיני פיו של רוזנברג נצמדות אלה אל אלה, ורק כעבור רגעים, לאחר שגייסת המלכות נכנסה לתוך הבית הנאלם – חוזר ראשו של רוזנברג אל בין דפנותיו של צווארון הפרווה ושני החיילים, מימינו ומשמאלו, רובצים כמשותקים, כשרוביהם שקועים בקש העגלה… רגע עובר אחרי רגע ומתוך הבית הנאלם לא בא גם קול אוושה; הציפיה היא ממושכת ואילמת, כציפית נוסעים היוצאים עם השכמת הבוקר אל דרך הפרסאות אשר אל מסילת-הברזל ובעל העגלה משהה אותם ביחידות ליד ביתו של שותף לנסיעה.. וגם לבסוף אין נעילת הדלת הרגילה אומרת בפירוש, כי אדם נלקח בכפיה מביתו. קוזלובסקי מעלה את עצמו בכוח ובנחת על גב העגלה.
“וכי זה אתה, יפים מויסייביץ'?”
“ואף אתה באת לשחר את פני בחצות לילה, ואסילי פטרוביץ'?”
ואגב הלצה זו נלחצים השנים זה אל זה; רוזנברג משרבב את ראשו לעבר אזנו של חברו:
“חזור ואמור בעל פה, ואסילי פטרוביץ': שמע ישראל!”
“שו סה?” אומר קוזלובסקי בנחת, בלשון החוחולים, לאמר: מה פירוש המילים?
בעל העגלה מסתלק לדרכו, והעגלה מדדה על הרגבים; עם נדנוד אופנים חזק מתנער השבוי היהודי וממלל בשפתים עילגות כלפי חברו:
“מה יהיה עכשיו על גלנטה שלנו?”
ואולם בעודנו מתיז את המלים והוא כבר מנחש בקרבו דבר-מה חדש, בלתי מתואר, ברור כעצם כל הלילה הנורא הזה. כל עוצם טבעו מתעורר ונעשה קיים לרגע, והוא מוציא מפיו בקול צלול:
“ואסילי פטרוביץ', בשם אלהים – הללו נוסעים אל גלנטה!”
העגלה נעצרת, ובעלי רובים שנים שומרים על שני השבויים. הללו הפכו את ראשם, הטו את אזנם – ורוזנברג אוטם את אזניו רק לאחר שהדפיקות ניתכו על דלת ועל חלון ומבפנים הבית מחלחלת ויוצאת החוצה זעקת לילה ראשונה. הוא מחליף אצבע באצבע לשם אטימת אזנים גמורה, ראשו מעמיק לחקור מתוך חביון הצווארון והוא ממלל כלפי עצמו בלשון אם, בקול יבבה של אם ישראלית:
“אוי לי כי נולדתי – אוי לי כי נולדתי – אוי לי כי נולדתי – –”
ופתאום הוא פולט “אוי!” אחד רסוק ופוקח את אזניו וקולט בבת אחת בכי געייה וזעקת שבר, הממלאים יחד את כל חלל המקום וניתזים עד קצה הרחוב ששם ניצב אד הלילה העולה מן הנהר. הוא שולה את זרועות ידיו מחביון העגלה, כמכין את עצמו לקראת מעשה-ידים, ואולם כשהשבאים מטילים את השבוי השלישי לתוך קש העגלה – נרתע רוזנברג הצדה ומרתיע גם את שפתיו בדיבור רגיל של בן-אדם:
“בוא שב באמצע, גלנטה…”
הלז כוחו אתו להפנות את ראשו לעבר ביתו הנזעק כולו ביחידות באמצע הלילה. ורק לאחר שהמרחק מבטל את רוב הזעקה והעגלה נאספת לתוך דרך השדרה היורדת אל הגשר – הוא פונה אל רוזנברג בשאלה הנאמרת בלשון יהודית:
“וכי לאן הם מובילים אותנו? הרי עברנו כבר מבית-הפוליציה והלאה?”
קוזלובסקי מנחש את מקצת פתרונם של הדברים לפי המלה “פוליציה”; הוא שרוי בשתיקה, ורוזנברג מכעכע ועונה בחצי הלצה לשואל, כשהוא מכנה אותו בשם היחוד שלו:
“שב לך, שלמה – נסע עד שנגיע”.
ובעוד רוזנברג מחשב דברים כדי להכניס בלבו של גלנטה את בשורת המות – והעגלה עמדה בקצה רוחב הדרך, ליד האילנות המפסיקים בין דרך המלך ובין האפר הגובל אל הנהר. כל מחשבה נסתלקה מלבו והוא נעשה אחד יחידי, ללא מגע כל-שהוא לגבי חבריו; גם שעטת השבאים, הסוחבים אגב הליכה גוף אדם צורח, לא הביאה בלבו אף פליטת כוונה, ורק כּשחנו השבּאים בתוך האד וכף ידו טולטלה לרגע באוויר מלחיצת היד של קוזלובסקי – התנער רוזנברג והרתיע את ראשו לצדדין. ופתאום נפל ארצה ונחבט לרגלי השבאי היהודי; שפתיו המליטו בחפזון קטעי דיבור בלשון יהודית:
“מאיר’קה, אותי הרוג, רק רחם על גלנטה – ששה ילדים לו בבית –”
בשעת כפיתת-הידים לא הביט כלל אל גלנטה והיה ממלל בלשון החוחולים, כמתכוון לעורר רחמים אצל נושאי הרובים:
“ששה ילדים לו בבית – –”
ואולם לא ארכו הרגעים עד שיצא קול היריות.
רשימות
מאתיעקב שטיינברג
א. קדומים
מאתיעקב שטיינברג
א. קדומים
מאתיעקב שטיינברג
ירושלים
מאתיעקב שטיינברג
א: שכינת המקום
כחידה יראה ההולך בכל עיר עתיקה: הלך-החיים הקדמון משומר במקלעות רחובות אשר נשארו לפליטה, ריח ימים שכחי-שם תלוי זעיר שם על בליטת קיר, על קצה שוקת-מים חצובה, על משקוף בית-תפילה עתיק יומין. ואולם רגש משונה אף מתמיה יילוה אליך מדי לכתך בירושלים: תלי-תלים בנויה העיר ורוח הקדומים מרחפת על כולם. כי הנה ככל אשר תעמיק להכנס לתוך חומת העיר פנימה כן ידמה לך, כי יבשה כל אבן מזקנה, כי יֶאפל כסוד קדומים כל חריץ בקיר וכי יעצרך כל סגור-מבואות כחידה אשר נשכח פתרונה מרוב ימים; ואולם כמו כן אתה יודע, כי רק דורות חשוכים בני עם לא-עמך יצקו את כל החוצות הנפתלים האלה, אשר על קירותיהם חרותה כתובת-קעקע יפה ומוזרה. איך יהיה הדבר, כי בלכתך כיום הזה ללא חמדה באופל השווקים המכוסים תקרה – תדמה לראות את עצמך בתוך צנורות הרחובות הנפתלים אשר המו בימי קדם לצלע הר הבית? מה העצב אשר יגוף את לבבך גם מדי לכתך בשכונות אשר מחוץ לחומה, עצב מר ומשכר גם יחד, אשר טעם לו כשריד נמוג של משטמת קנאים? אין זאת כי עקבות הזמן לא נבלעו בירושלים בתוך אבק של הרס, זה אבק ימים חולפים אשר ידרוך עליו ההלך בכל עיר עתיקה אחרת.
אף צעד אחד רך לא תצעד מדי לכתך בעיר הקודש ירושלים, כי נדבכי העבר לא נשחקו במקום הזה, שרידי התקופות לא התמוללו, מטעי גן-החיים אשר בכל דור ודור לא נהיו לאבק פורח, השוקע לאט לאט לארץ כמשטח-נשכחות. מוצקה וקפואה היא ירושלים; גם חלל האוויר אשר בתוך רחובותיה העקלקלים לא יתנך לעבור כאוויר עיר ועיר: על דרכך כאילו ניצבים ללא דמות קירות סלעים משכבר הימים, על אזניך רועשים בלי קול תשואות דור ודור; גם מדי האהילך על עיניך להביט במקלעת שער בן מאות שנה, גם מדי העיפך בלי משים את עיניך באחד הבתים הצחיחים אשר בשכונת יהודים שוממה – וכבד מבטך גם פה וגם שם, כאילו בינך ובין מראה עיניך חצץ פתאום דבר-מה בלתי נראה וקיים. וככל אשר תוסיף ללכת כן תחדל מהביט במראות ירושלים האפורים והדוממים, וכן תימלא נפשך מירושלים בת כל הדורות, זו התלויה בנס ובאין רואים בתוך האוויר החונט והמשמר אשר מעל לגבעות עיר הקודש.
כזאת היא תכונת-המקום של ירושלים: הכל, הישן והחדש כאחד, מקבלים בעיר החונטת הזאת כעין דוק של משמרת. בניני העבר הנעלמים ובתי השכונות הקיימים צפופים בד בבד בתוך אוויר יגע ושבע-נדודים אשר איננו בן-חלוף; קילוחי דורות קדמונים רוחשים באין רואים בכל מקום אשר תעלה כיום המית חיים, ואף כל הנברא בעצם היום הזה בירושלים כאילו מתכנס מאליו לתוך ערבובית הקפאון אשר לבית-נכות, הכל משיר מעליו כדבר אין חפץ את חסד נעוריו, וכל דבר – אם ארמון לתפארת ואם רוח אנוש – נקבע מתחילת ימיו על כּן-שימורים. אין דבר אשר ישמח את לב הרואה, הבא מחדש, בגיל של ראיה ראשונה, מפליאה ומקרבת; על הכל טבוע זעף כל-שהוא של שכחה, כאילו נשכח ברבות הימים מיטב דמותו. דומה כאילו כבר שבעו פה עינים לראות, כאילו גורל רב-נשכחות עבר פה כמארה על כל אזוב בקיר, על כל שחר וערב, על כל מאוויי אדם; כאילו הוד העבר, אשר לא תראה אותו מדי תעותך בירושלים ואשר יעלה בכל זאת מבלי ראות כמסוה על עיניך, הוא הוא המשוה על הכל, גם על הנולד מחדש, כעין דמדומים של גמר-חליפות, כעין פגם של קיום. על כן ירגיש כל הבא מחדש לירושלים אותו צער הכפיה אשר נרגישנו מדי נימצא בקרבת אנשים תקיפים וזעומים; גם ירושלים, ככל הערים העתיקות, מיגעת את הרואה, משתפת אותו לזעף גורלה, לאותו שממון החיים הנאלם והכמוס אשר ייאָצל על האדם הרגיל, רפה-הנסיון, מדי יעמוד במחיצת חייהם של יצורים אשר ידעו גורל רב ורוב סבל. ברבות הימים תישכחנה רק חליפות הילדות, רק סבלות הנוער תימחינה מבלי השאיר שארית בנפש, אף אם כבדו כהנה וכהנה; על-כן גיל לו לאדם אשר יצא מן המצר בטרם כלות נעוריו. ככה תשכח גם עיר חדשה את אשר עבר עליה בימי דור אחד. ואולם ככל אשר רבו קורות חייו של אחד האדם, כן יכבד עלינו להתהלך אתו. אמנם לא איש אשר יפעל ברוב אונים יהיה לנו למעמסה, אף לא יחרידנו איש הסובל רוב מכאובים; גבורת עלומים תהיה לאין, יגון המחסור יישכח אף הוא, ורק אז, בימי מנוחתו, יכביד עלינו ביתר שאת הגבר אשר היה רב העלילה. למול חריצי פניו הדוממים – אלה אפיקי-המאוויים החרבים – ירפה בקרבנו הלב, לב האדם אשר יסבול בפני דברים נשכחים למחצה, המעוררים דמיונות-חיים גדולים ואשר גם את תוגת המות יעוררו. ככה תהיה להלך גם עיר עתיקה: רשת רחובותיה תתלכד לחטיבת חיים מעולפת, אשר קורותיה עברו לבלי שוב; רק המשבצות הקרות אשר לכל הקורות הללו שמורות עדיין בתוך אוויר קדומים, ואתה, הרואה, לבך נתון מתוך כפיה לכל המראות האלה ואף רגע לא יבואך דמיון של שיתוף-חיים, כאשר יהיה הדבר לפעמים מדי לכתך בקריה חדשה. זכור-נא את כל פינות החמדה אשר בנכר, מדי עמדך פה ושם בעיר-בירה, עיניך כלות לדמוע ולבבך רוקם בחפזון חלום אושר – היקרה כדבר הזה בעיר עתיקה? פה אין אתה מהלך במישור החיים השלו כמו בערי השדה, גם לא על רכסי החיים תטפס כמו בערי-הכרך – בעיר-הנושנות אתה יורד אל משקע אפיקים חרבים. שמש הדורות הובישה את נהרות החיים, ובלכתך בתוך ערוץ הנחל היבש ירבץ עליך מסביב כעין אד כבד, הלא הוא אד מי החיים אשר התנדפו עד תומם.
כאלו הן כל ערי העבר, כל אלה אשר דמות להן מעט או הרבה כאתונא, כרומא או כירושלים. ואולם אחת היא ירושלים אשר לא ביתר שאת אוויר קדומים, אשר ערוצי חיים חרבים יהלכו ברחובותיה על ימין ועל שמאל, מבלי אשר יכסם גם לאט לאט אבק המציאות ההולכת בלי הפוגות הלוך וכלה. אתונא ורומא, ערי הגויים, שומרות את רוח עברן ברסיסי דמות קדומה, הקיימת עדיין זעיר פה וזעיר שם; הדרן העתיק תלוי קרעים קרעים על עיים, זכרונותיהן חופפים כאבלים על כותרותּ ניתצות, בינת קורותיהן חרותה ככתב חרטומים על קירות החרבות – אך רוחן יעוף מעל כל כברת ארץ אשר תיחרש לשדה ואשר תיכבש לבנין חדש. לא כן ירושלים עיר היהודים: היא עיר העתיקות הערומה, המקננת מעל לחרבות. דומה הדבר, כי אותו מיץ החיים החריף, אשר בלעה ירושלים בימי היותה קרית ממלכה, הוא חנט לעולמי עד את אווירה, זה האוויר העיקש והפרוּשׁ של ירושלים, אשר לא קלט אף אחת מני אלף מנשמות כל תקופות הגויים, אשר עברו על עיר הקודש החרבה.
מי יבין לך, רז העבר? לחינם תחקורנה עינינו לראות בדמיון את כוורת החיים הנפלאה של ירושלים לפני החורבן, במקום אשר המו אף הסתובבו במחול-עוועים מהיר וסודי יצורי אדם חריפים, עצלים וגרויים, איומים ונבוכים כשכורים, לכודים כולם ברשת אחת של אושר-רמיה ומעולפים כולם בסנוורי-שגעון של תקופה הרת אסון. אין איש אשר יפתור עוד את סוד האימה רבת-העלילה של ירושלים בימי הנציבים, זו ירושלים הנשגבה, אשר בלב ארץ טרשים חדלת ערים נהיתה לקריה ספוגה מרמה וחסידות, מלאת מאוויים ומדנים, רצופת קודש וחתחתים, מצמיחה אוון וישועות-אל. מאת השנים האחרונות של ירושלים, נחלת הפרושים וקן הצדוקים, היא ספר זכרון חתום למראות חיים נאדרים, אשר תמו באבדן ובנצחון גם יחד; אז, בעלות שוועת ירושלים הרת רוגז בריונים ושיח אביונים, עת נתנו קולם על הר הבית אווילי חסידים אשר בשר נפשם בין שיניהם, והמוני עם, מוכי-מרד, התגלגלו שבע ביום אל כל שואה – רק אז הלך האוויר אשר מעל לירושלים הלוך ובלוע עד לבלי השיב לעולמי עד את קיאו. אכן רק אז, בשנות החידה האלה, נתגבש חוק החיים הפלאי אשר לירושלים, זה החוק אשר לא נדע לכנות אותו בשם ואשר נרגישנו בעיר הזאת על כל מדרך כף רגל: – מדי נראה גם כיום הזה כי כל הקטנות וכל הגדולות אשר בעיר הקודש תיעשינה כה-מהר לרשתות, הנלכדות אחת בשניה.
טבע הדברים כאילו הולך ומתמיד בירושלים מיום החורבן; שוא גם יתהלל אורח כי דימה לדרוך בקרית דוד: אור ימי הילדות נמוג כליל בירושלים, קול הנביאים נדם אף הוא לבלי השאיר הד, ורק בספר העולמים של כתבי-הקודש צרורים החיים הרוממים של ימי הבית הראשון, אלה החיים הדומים לפרלודיום, למשחק האלים אשר במלוא כל הארץ; כיום הזה לא נודעו בירושלים גם עקבות ימי הערפל אשר מתחילת הווסד הבית השני ועד קום בית החשמונאים: כל התקופה הסתומה והענוה הזאת, שכאילו עברה מעבר לקלעים אטומים, לא השאירה כל שריד בתחומי ירושלים הצחיחים: שמעון הצדיק כלול במחזור שני של אבות קדמונים, זעף האמונה של שמאי איננו אלא אדמומית השחר ליום הדין הגדול אשר לירושלים בימי החורבן. חיה תחיה רק ירושלים של ימי הנציבים, זו אשר כבר יצא עליה גורל ההרס והיא מלאה תורה והזיה ומדנים, כחדר גוסס המלא לשוא שיקוי-חיים. כי לא את כל החליפות נכיר באדם אשר נשברה נפשו בעצם חייו; יום-איד אחרון יטביע את החותם, וחרי האף, המתלקח בנפש בשעה של גמר-גורל, נתלה בפני העבר כענן כבד. ככה ירד המסך גם בירושלים בתקופת החורבן, ורק זרמי החיים אשר על גדות התהום נחרתו כחריצים עמוקים אשר לא יכסם הזמן.
הקריה, אשר משבצת הרי סלעים לה מסביב, השלימה כבר בימים ההם את מסגרת החייה, וכל האדם אשר בתוכה – כהני-משמרת, שוכני-שווקים, עשירים ורומאים – כולם לאים וקשובים, כולם צפויים כל היום לדבר-מה, כאילול בתוך הכרך הפלאי הזה נדמו כל יצורי-האדם לצפּרים מעופפות, אשר דבקו אל סלע ישימון למען דגור שם דבר-תעלומה. מעולפים וקרים פני אנשי ירושלים, ואולם פעם בפעם יש אשר תנשב רוח להטים מהר הבית – ונמסו אז כרגע כל הלבבות וזרמו שמה מכל עבר פלגי אדם. בהיות שיח ושיג לאנשי ירושלים והיו פני כולם אטומים, כפני אנשים עוורי-גורל, ואולם מדי געת בהם רוח מהומה והבינו איש את שפת רעהו, ובאו גם עד הנציבים והגישו להם כל הדבר הקשה אשר לא יוגד לנכרי; ואולם איש נכרי, כאשר יהיה בכל מקום בנכר, אין בירושלים: הרע בנציבים, אשר בא מרומא ונפשו – אל מול בני יהודה – רעה ושקופה כגביע בדולח המלא יין תרעלה, יהיה בקרב הימים לאיש מקשיב ומלא תחבולות, אשר יחרה לו יום יום בלי דעת על מה.
מאות השנים תחלופנה על פני ירושלים, ויש ימים אשר יזהירו בעיר הזאת והם קלים ושקופים ודומים לתחרת אור עדינה אשר בשולי קיץ-עולמים. מן הבוקר ירגע האוויר הזך אל מול התכלת אשר צבעה אחד מן הקצה ועד הקצה, ובערבי הימים האלה ילהטו מוקדי השמים, ובזיו השקוף אשר יישפך מסביב יעמוד כל פאר ירושלים על מכון-פלאים, ומארמנות הקריה ומגדליה אין קרוב ורחוק, כאילו נעלה מעליהם אד המרחקים. אז יש אשר אחד מאנשי הכהנים יתרומם במעלות הר הבית, ועמד על חלקת השיש וראה את עיר האלהים מרחפת באור הערב, כאילו שודדה ממנה כל מידת המרחק הנותנת אמון-חיים. ובהביט האיש מן הכהנים כה וכה – והנה נמלא לבבו אושר אשר אין לו שחר, הלא הוא אושר-החידה אשר ידענו איש גם כיום הזה, מדי לכתו על הגבעות השוממות למען ראות באור ירושלים בשעת-ערבּים שקופה, עת נבדל האור הזה מתוך אור העולם והוא כה צח וגווע והוא דק כוילון אשר יראה בעדו דבר-מה. והוא הולך הלוך ודעוך כעפעף תעלומה אשר ייסגר על עין-הגורל.
ב: עיר כתבי הקדש
אנחנו משועבדים לגדולות העבר, יען אשר אנחנו, למען השלות את נפשנו, נמאן להאמין כי תפארת האדם נמוגה כליל עם תקופתה. דומה לנו, כי במקום החזיון נשאר תמיד דבר-מה קיים לדורות, כעין רוח יצירה לאין-חלוף, העלולה להתעורר בבוא עת ולהשפך מחדש על יצורי האנשים היושבים על מכיתת העבר. האמונה הזאת, המוליכה שולל, גורמת לנו בכל עיר רבת-מסורת מין רגש של ציפיה בלתי פוסקת. מה גדול הרגש הזה בירושלים! אנחנו תאבים שם בלי חשך, כאילו תאבים על לא-דבר; מדי נציג כף רגלנו בירושלים כבר יאכלנו השׂפק, אחרי אשר נצא ממנה עוד ידמה לנו, כי לא ידענו לבוא בסודה. כל זה לנו, יען כי גדולות העבר של ירושלים שמורות אתנו גם כיום הזה; הן צרורות בתוך כתבי הקודש, ודמיוננו חדל-אונים הוא מהתהלך בירושלים לתומו, כמו באחת מן הערים העתיקות. על כל מדרך כף רגל עלינו לקחת לקח מפי כתבי-הקודש: לא למען דעת את החרבות, המעטות בירושלים, כי אם לשוות לנגד עינינו את החיזיון, המלא פלאות לאין קץ, של עיר אשר בתוכה נוצר היופי היותר ענוג אשר בעולם, היופי של געגועי האדם. בכל עיר עתיקה אחרת החרבות הן השרידים, העדים אשר על פיהם יצא משפט העבר; את אתונה ורומא אנו תאבים לקומם בדמיוננו בתור ערים של מטה, במלוא הוד גזרתן העתיקה; רק אז, אם נדמה להתהלך בין ארמנותיהן, נזכור גם את חיי האדם המיוחדים אשר בימים ההם, ואז יהיו לנו השירה וספרי המחקר של אתונא ורומא ככתובות על גבי המצבות. לא כן בירושלים: שם רק נשאף אוויר קדומים. מה לנו ולארמנותיה? הם נמחו כליל. אנחנו רוצים לקומם את ירושלים של מעלה, את חיי הרוח של עיר יהודים קדמונים, עיר לא-קריה, כמעט נדחת בערך לרומא ולאתונא; גם צור גדולה ממנה, גם דמשק אשר לארם התחשבה יותר בין הערים: – העיר הזאת, החבויה בין גבעות סלעים, המסתופפה, כרוב ערי הקודש, מסביב לבית-מקדש אשר לאל כה קטן בראשיתו, היא יצרה את כתבי הקודש, לאמר: בה חיו אנשים אשר לידם באו הספרים האלה. הם קראו בהם, הבינו לרוחם אף שמרו אותם מכל משמר. זאת היא חידה, אשר נפלאותיה רבו מספור.
לא כל התנ"ך נוצר בירושלים. הרבה ספרים מכתבי הקודש, ביחוד מן הקדומים, נכתבו על-ידי אנשים אשר מוצאם מסביבות ירושלים, או גם מאפרים; ואולם אין ספק, כי בירושלים נארגה מסורת הקדושה, אשר בתוכה נשתמרו הספרים כמו כתוך נרתיק של זהב. הנה כבר אות הפלאות לירושלים: הספרים הם רבי-תוכן – רב היה גם תוכן חייהם של אלה אשר קראו בהם, אשר שמרו אותם כבבת עינם. יש כתבים מכתבי הקודש המיסרים את האדם, המלאים תוכחה לאין מגמה, עד לנסוך רוח עוועים: גוילים כאלה, אשר אור החיים, הגנוז בהם כבכל דבר יצירה, נתון בתוך שבע קליפות של מוסר אכזרי, אינם בכדי קיום בלי סוג אנשים-קרואים, אשר מרוב הבין בחיים למדו להיות שוהים על דברים מעולפים של סופרים, להפוך ולהפוך בהם מתוך כשרון מבוגר של הסתכלות רבת-תבונה. נתאר לנו איש ירושלים, מימי הבית הראשון, היודע קרוא ומתאוה לשקול כסף על יד אחד הסופרים, המעתיקים את דברי הנביאים. הוא איש אשר עבדים ושפחות לו לא מעט, יש אשר ישא גם הרבה נשים; הוא עז לב וכבד ידים מעט, נפשו אמונה עלי הזיה ורוח בינתו שקולה – אין דבר אשר יכריענה, אם לא אסון מות או מצות המלך, המבשרת רעה. כי אמנם האיש הזה דורך לעתים בחצר המלך, הוא משחר גם את פני כהנים; לו יעבדו עבדים והוא עובד עבודת המלך, כי יש גבוה מעל גבוה; כולם יחד מביאים קרבנות לאל השוכן בתוך עמו – כל זה מעשה החיים על אדמות, כאחד כה מובן וכה סתום. איש איש יעשנו במעט ערמה – זה כל טורח האדם. יש כבר דעת החיים, הקצף העז, קצף בני המזרח, ינחת באיש אשר עווה את מסלולו; אולם אין עדיין חשבון, אין טרוף הלבבות הבא מתוך געגועים על משפחת האדם הגדולה, זו הפזורה מאחורי ארצות רחוקות. יש רק רוגז אשר אין לו שחר, ואולם הוא כה מצער, הוא כאילו צף מאז ומעולם בתוך האוויר הצלול של ירושלים. והנה האיש הזה, אשר טרם ידע לראות כוונים בחיים, מכוון את לבו לדברי הושע, לדברי עמוס, לדברי מיכה!
איך היה יכול להיות כדבר הזה? אין זאת כי גם היהודים של העת הקדומה ההיא, ביחוד יושבי ירושלים, היו מחוננים כבר בסגולה אחת מוזרה כמעט: לשאת עין למרחוק, “לדור ודור ולנצח נצחים.” גם כיום, מדי נקרא בדברי הנביאים אף נטה אוזן לשיח שפתינו, יאחזנו כעין שממון, ויש אשר נחפוץ לזעוק מר באזני אחד נעלם; אנחנו דומים אז לילדים, החורקים שן בשעה שהם מקבלים עונש. “היה טוב!” עונה פעם בפעם ההד להלמות מקל החובלים – ואולם מה הוא הטוב הזה, הנעלם ובלתי נתפס? מה קל ללמד את העם משפטים, לאמן את ידיו בכל מעשה קרבן. האין די בזה? צו לעם ויעשה כהנה וכהנה. ואולם לא בזה חפץ הנביאים. בקול ענות, מתוך רוממות לב של אנשים המשיגים מה שאין הפה יכול להגיד, הם מדברים השכם ודבר: העמיקוּ שׁחתוּ! סבבוּני בכחשׁ! מה סתום לקח התוכחה הזה; אין בו גם רמז למעשי תשובה. האם לא משוגע איש הרוח הזה? העם-הילד מביט בו בעינים נבוכות מעונש ומדמעות, ואיש הרוח עונה בקול תעלומות, ההולך עד סוף הדורות: וייגל כמים משפט! מה דבר המשפט הזה, אשר איננו בקום ועשה, אשר צפון בו דבר-מה מתחפש, כעין תורה לעתיד לבוא שאין בידינו לעשותה? באזני השומע מצלצל כל זה כאמרת זדון; ככה שאלו רבים מאנשי יהודה ואפרים: הקצר רוח יהוה? כל המון הילדים מביטים אל מדריכיהם בעין רעה, עומדים בפניהם מתוך לעג עצור, כמו בפני אנשים אשר אין רוח נכון בקרבם. ואולם יש ילד אשר בשעת עונש ישיג, למעוף עין קצר, את סוד התוכחה המכוּונת לימים הבאים: כאלה היו גם אנשי ירושלים, אשר שמרו לנו את דברי הנביאים. הנביא הושע, אשר בימי החסד של עוזיהו-יותם מלכי יהודה וירבעם מלך ישראל העביר בראשונה את הקול: אלה וכחשׁ ורצוח וגנוב ונאוף פּרצוּ! – הוא אשר נתן פה גם להמית הלבבות הרוממה של רבים מאנשי ירושלים אשר בימים ההם: וּפחדוּ אל יהוֹה ואל טוּבוֹ באחרית הימים! הנה היא הסגולה להמשך בלי יודעים לעומת ימים רחוקים. כי אמנם יש בעולם פחד-לבבות בלתי-פוסק, פחד סתום המכוּון כלפי העתיד; זהו שאר רוח האדם, אשר היהודים אולי חוננו בו יותר מאשר שאר עמי הארץ. בו, כמו בחוש טבעי, נעזרו שומעי דברי הנביאים בכדי להשיג, כי יש סתום אשר יפורש ברבות הימים. בלעדי זה מה היא תוכחת הנביאים, אם לא להג מרומם אשר לא ישא פרי, אם לא חצץ לוהט מתחת לרגלי הדורות? רק ברגעים של כליון נפש, עת אנחנו מסוגלים להשיג את החיים בבהירות מוזרה של דמיון, יש אשר נטעם לרגע את טעם הדברים שלעתיד-לבוא; אז נהיה כחרשים למלים צלולות, אשר צפונה בהן בינת ימים קצרים, בינת ימינו החולפים. אז טוב לנו לקרוא בכתבי הקודש, לשנן שבעתים את פסוקי המוסר הנוגעים ואינם נוגעים, להכין באהבה את ראשנו בפני התוכחה שלא עלינו בלבד לשאת בעולה; אנחנו חדלים אז מהיות יצורים עלובים, אשר צדקתם מאפע. היישמע קול התרועה, הקורא ל“אהבת חסד,” באזני הנמלה אשר מלפניה ומאחריה אין צידוק הדין? על מה ייאָמרו המון דברים, אשר לא תוכל הארץ להכיל אותם, ארץ פורחת ותמימת-חיים כארץ אפרים, אשר אנשיה שמחים על לא-דבר? כמה יש מגילוי-המאורעות בסיפור הדברים שבין אמציה ועמוס: אל ארץ יהודה – שם תינבא! בירושלים החבויה בלב ארץ חרבה, במקום אשר האוויר כאילו מזכיר נשכחות העתיד, שם קלטו אזנים את חידת כל היעודים של הנביאים. גם בירושלים הקדומה היתה מצויה כעין שכחת-חיים, אשר אחריתה נשורנה עוד עתה; העיר הזאת, אשר מלאה בנים סוררים ושובבים, ידעה גם לדום ולהתאפק, להיות פתאום כילד עיקש ורם לב, אשר נתן אל לבו: – להביט בעינים תמהות אל העתיד.
ממקור החיים של ירושלים הקדומה נובע גם כליון הנפש העז – זו הסגולה הטבועה באופי היהודים ואשר היא הכופה אותם לעשות בלי חשׂך את כל אשר לא יאמן. כל השירה הלירית של כתבי הקודש לא היתה עלולה להמסר לנו בכל הקצב הדק, בכל תפארתה התלויה בנס, אלמלי ליוה אותה מראשיתה הד לבבות נאמן. כל השירה של התנ“ך היא כה מתוקה, כה יכולה להנעים את החיים בעצבונה, עד כי גם היא דומה לשירה שלעתיד לבוא, ליעוד סתום אשר לרגשות הדורות הבאים. כל הרוך אשר בתחינה לאלהים, אשר באהבה ובתאניה על גורל האדם – כל זה הוא בכתבי הקודש כה רב ערך, כה הולך ונובע מתוכו, עד כי יש שאתה רואה את כל השירה שבעולם כפזמונים לעת-מצוא, ואת פרקי השירה הקצרים של התנ”ך כחובת הלבבות. הנה שירי האהבה אשר בשיר השירים: שונים הם, בתשוקת האושר העוברת את גבול לב היחיד, מכל השירים, המדברים על אהבה ועל חשק, אשר בספרות הרומאים; אלה מתקיימים עדיין בעולם, בקרן זוית, רק בזכות הירושה של הלטיניות, בה בעת אשר “שיר השירים,” ביחד עם האהבה עצמה, נישא על מרומי החיים אל חיק הנצח. מה נקלים שירי אנקריאון, שמורגשת בהם פנית לב אחד, לעומת הנדיבות התמימה אשר באהבת השולמית והרועה! גם התאורים של אהבת בעל ואשה, אשר בשירי העלילה היווניים, היו תאורים נמרצים רק לשעתם; יש בהם חומר נקשה, פרי מסיבות הזמן. אנחנו, מדי נקרא בהם עכשיו, לא נשכח אף רגע, כי מטפלים אנחנו ברגש אהבה אשר כבר בעלוהו בעלים. ואולם מה חדשה האהבה בשיר השירים; היא כולה תוכן, אין לה צורה קבועה, כמו שאין לשלהבת, ועל כן היא אוחזת בכל לב כמו שלהבת של אש. יש בה משל לכל נפש אדם, לכל דור, יען כי היא נוצרה מתוך דבקות המקרבת בבת אחת את כל החיים; היא מלאה כל כך געגועים, עד כי כל תקופת-עתים יכולה להמשיל ממנה משל: על האהבה לאלהים, על מאויי הגוויה לעומת הנפש, על כנסת ישראל הדבקה בתורה. הנוכל גם לנחש, כי מדור החיים של ירושלים היה ריק בימים ההם, ימי שיר השירים, מאנשים שואפי אלמוות, אשר רק בגללם היתה עלולה להווצר שירה עליוני כזאת, שירה הנותנת ביטוי כל-שהוא לתאות הרגע של היחיד, בה בעת שהיא מוציאה את כל אונה לדבקות בת בלי-שם? מי האיש אשר יקרא כיום את הפסוקים: “עזה כמות אהבה” וגומר – ולא ישוה לנגד עיניו את האנשים הכמהים, אשר עבדו בכל לבם את אלהי הנצח? במחצית האנשים האלה עבר בראשונה לחש התעלומה, אשר שמץ פתרון בו לכל כליון נפש האדם: שלהבתיה! אלה היו יהודים קדמונים, יושבי ירושלים; היוונים, אשר בימים ההם, כבר ידעו להשלות את נפשם בעולם שלעתיד לבוא, בחיי תחתיות אשר מעבר למות. ואולם חלום התעתועים הזה של היוונים כאילו נוצר, כמו אהבתם, רק מתוך צורך השעה הדוחקת את רגלי היחיד; פחדם מפני המות היה הפחד הממעט את דמות ההנאה שבחיים. יושבי ירושלים לא ידעו את העולם הבא: הם לא ידעו לתקן את מעוּות המות, יען כי לנגד עיניהם עמד מעוות החיים; הם היו אבות כל אלה המשיגים בתוך החיים עצמם דבר-מה מן הנצח, דבר-מה בלתי נתפס, הנמוג גם ברגעים של השגה יקרה, ואשר הנפש כלה אליו בלי-חשׂך, בכל גילויי חייה, ובראש וראשונה – בגילויי אהבתה: רק בין אנשים כאלה היתה יכולה לצמוח ולהאריך ימים שירה כזאת של שיר השירים, שירה אשר כולה געגועים ואשר כל געגועיה הם תשוקת-חיים שאין לה סוף.
כאהבה כן היגון: יגונם של אנשי ירושלים היה יגון חיים אמתי, קשה כמעט, ובעיקר – אמיץ. ירושלים, אשר ידעה להכיל את דברי הנביאים, היתה עיר אשר לא מעטו בקרבה אנשים אמיצים; Carpe diem של הורציוס הרומאי לא היה שגור בפני אנשי ירושלים. אמנם הרומאים היו אנשים רבי-משקל, אבל אמיתיות הלב שלהם היתה מכוּונה כולה למעשי החיים; רומא ויוון ידעו, יותר מאשר ירושלים, לחיות את חייהן בהשׂכּל; אבל הם נֶחלו כפעם בפעם רק על שבר עצמם. בספרותם אין בכיה לדורות; דברי משורריהם, בשעה שהם מעלים על לבם את גורל האדם, הם כמעט מן השפה ולחוץ, לעומת התוגה הרעננה, החודרת לב ולב, אשר בכתבי הקודש. בני רומא ויוון נשקפים אלינו כאנשים אשר, מתוך אהבת חיים, השלימו עם החיים; ירושלים, כפי שעולה תמיד על לבנו מדי ניזכר בה, היתה עיר שכֵחת-חיים, עשרה ותענוגיה היו מעטים, עד כי למראה עיני הנביאים נדמה כל איש, אשר ראה מעט בטובה, לעושק ורוצץ דלים; אנשיה החזקים, הרשעים אשר בפי הנביאים, אף הם התהלכו בחיים בצעדים צרים, הם שמעו יום יום זמרת כהנים, מין “הללויה” מלא כליון נפש, הנוסך תרדמה ומרפה מעט את הידים. גם בהם דבק היגון; כל אחד נשא מעט בעול האמת הטורדת, אשר רבתה בירושלים בימי גידולם של כתבי הקודש. ואולם עליהם נוספו בירושלים בני-העליה; גם אלה התערו בארץ, ידעו מנוח, אולי גם עושר. ואולי הם היו תמימי דרך ונמהרי לב גם יחד; זאת היתה כעין כת של אנשים מיוחדים, אשר כל אחד מהם היה עלול להיהפך בשעתו לאויב מקונן ודורש פתרונים. אלה היו יקירי ירושלים, אשר הלכו פעם בפעם לדרוש בעצת יהוה; לא כאזרחי רומא, אשר אף הם פנו לכהני יופיטר, למען דעת את משפט המעשה הקשה. חוץ מן הכהנים, משמשי החיים של כל העמים הקדמונים, היו בירושלים גם נביאים; אלה דיברו נשגבות, אשר לא היה בהן חפץ ברור. ואולם לא ברור היה גם חפץ החיים אשר המה בלבות אנשי ירושלים: זאת היתה כעין תשוקה הנוהה בלי תכלית אחרי צפונות העתיד, רגש חרדה לגורל האדם. כל אותה ההיסטריה האנושית שבספרי הנביאים איננה קול ערירי, אשר נולד מאין: המון לבבות תמימים של אנשי ירושלים דגרו במחשכים מין רגש של תפלות ביחס לחיים, אשר בגללו נהיו היהודים, כבר בזמן הקדום ההוא, לעם נבחר ושומם גם יחד. עין נאמנה רואה ברור את התכונה המיוחדת הזאת, השולחת מדור לדור שרשים יותר עמוקים בירושלים: באופן בולט, אך גם פרוע, היא מתגלה בראשונה בחיי אליהו, זה הנביא אשר התנודד כל הימים ברוח קשה בין הכרמל והירדן; אחר כך, בגמול החיים בארץ יהודה הקטנה, מופיעים שלושת הנביאים – עמוס, הושע ומיכה – אשר קולם הזועף, התובע מבלי דעת מה, הנהו כהד לכל אלה התאבים על לא דבר. תוכחתם סובבת עדיין על מעשי החיים הגלויים, ואולם לישעיהו, הבא אחריהם, הם מוסרים כבר במלואה את התלהבות הנפש הסתומה, שאינה תלויה בטוב וברע של חיי המקום. האם לא כהמנון של שירה, סתום ומרמז לחיי מרחקים, מצלצלים הדברים הנוגים והמוזרים של ישעיהו: איכה היתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפּט צדק ילין בה ועתה מרצחים? לא דבר חיים נכון בפי הנביא: הוא רק נותן גילוי לכל הלבבות הכואבים בלי סיבה, העלולים לראות בכלי החיים של דורם את סאת הרע שבעולם, הנכונים לנחש בכל יום את רגע המשבר. מתי הייתה ירושלים קריה נאמנה? מיכה, אשר לפני ישעיהו, ראה את “ירושלים בעוולה”; ישעיהו, הבא אחריו, כבר למד לשונו לדבר חידות, כאדם המלא געגועים. הוא עדיין שוקט במדה מרובה, אבל הוא כבר ממליץ, בכל תפארת לשון האדם, על העתיד הרחוק: אזנו כאילו כבר האזינה את רחש הלב הגדול, זה הלב של יהודי כל הדורות, אשר ישעיהו ידע בראשונה לכנות אותו בשם: לבב נמהרים. אחריו – ירמיהו, הנביא האחרון הנאמן לרוח החיים של ירושלים, הוא כבר כולו יגון, הוא הנביא היחידי אשר ביטא בכל מלואו את שאט-הנפש המיוחד אשר לזרע היהודים. יש גווילים בספר ירמיהו המעידים ברור, כי הנביא הזה היה קרוב ברוחו אל בני דורו. הוא נאסר יען כי נהו אחריו הלבבות, ביניהם גם לב המלך צדקיהו. האין המלך האחרון הזה ליהודה, היגע ומוכה העצבים, כעין סמל לעתיד? שריו עוד צופים בפני הסכנה מתוך עקשות לב של בני מזרח; המלך כבר חדל להאמין בגורל, הוא נעצב, נבוך וגם נושא את נפשו לדבר-מה, כיהודי הראשון לגולה: אז גלתה ירושלים גלות ראשונה. ואולם, עם גמר החשבון של תקופת הנביאים הגדולים, אנחנו שוהים עוד רגע ומעלים בזכרוננו את ספר התעודה היקר, אשר השאירה לנו תקופת כתבי-הקודש – את ספר איוב. זהו ספר בן בלי שם, קול אדירים, אשר מסדרי כתבי-הקודש נלאו ממצוא לו בעלים גבורים; בו, בספר הזה הדומה לאשד של כל זרמי השירה, הגדיל היגון נפלאות.
ריח של עצבון נודף כבר מן ההתחלה: איש היה בארץ – רוח נעלמה מיחדת פה את האדם בכשרון הקצור אשר לשפת העברים הקדומה. וכבר בפרק השלישי מתוארת בתאור נמרץ תכונת הנפש של האדם, אשר עליו ישא את דבריו כל הספר: “לא שלוותי ולא שקטתי ולא נחתי – ויבוא רוגז.” האדם בספר הזה הוא אותו הגבור האחד והמיוחד של היהודים הקדמונים, אשר דמותו חרותה בכל כתבי-הקודש; ההבדל הוא רק במקום החזיון של הגבורה: בספרי הנביאים הוא עולה על במת העם, פה, באיוב, הוא בביתו. בחוג צר של מרעים. ואולם יש דמיון גם בפרטים: דברי היגון של איוב אינם נכנסים ללב מרעיו, כמו שקול הנביאים היו קול קורא במדבר. הגבורים של שאר העמים היו מוצאים תמיד אזנים קשובות, יען כי גבורתם היתה מכוונת לשם החיים הגלויים; גבור הקורא בקול ניחר, הנותן לריק את כוח געגועיו – יתכן רק בין העם יושב ירושלים, יען כי רק בקרב העם הזה היו מצויים אנשים אשר נפשם התהפכה כל הימים כמו בצירי יולדה. תשוקת האנשים האלה היתה על לא דבר, שפתותיהם המליטו את כל הגבוהות אשר בלשון האדם, רק את אשר ביקשה נפשם לא יכלו לכנות כן, יען כי הם בעצמם לא שאפו לגבול אשר מאחריו מנוחה. הם נעשו פעם בפעם נעווי-יגון, החיים נראו להם כחסרי ממש, ימיהם כאילו פתאום קלו מני ארג על מה לתת צדק לאנשים האלה, המלאים התלהבות ורוגז עד לבלי השיב רוחם? על אחד מהם, אשר דבריו כאילו נשאו פרי, יסופר בכתבי הקודש: וירע אל יונה רעה גדולה. כל גבורתם של אנשים כאלה קיימת רק כשהם נתונים אל נפשם. גם איוב, אשר ניתן לו כל גאון הדיבור העברי, הוא כמעט רפה-אונים מדי יפנה אל מרעיו; הוא מדבר אז כמו מתוך כפיה, הפסוקים הם מפורדים, כמעט נבובים מהתלהבות. נפתח את הספר: אחרי כל דיבור-המתחיל של “ויען איוב ויאמר” נגררים דברים ללא-חפץ, שכאילו באים רק כדי לשים ריוח בין הנשגבות אשר ידבר איוב לנפשו; ואולם עד מהרה נגיע למקום-ההפסק: החרישו ממני! כהרף עין נגולה האבן מעל באר היצירה, ויופי עומד-לעד מזנק ממעמקי נפש ההולכת הלוך וכלה. איוב מדבר אל נפשו: הלא צבא לאנוש עלי לארץ; אדם ילוּד אשה. הדיבור מעולם ילוּד-אשה דברים כאלה המלאים תשוקה לאין-מרפא, הסובבים למראית עין על ציר אחד ושואפים בכל זאת ליגון אין-חקר, במקום שם אין צרי-מעשים, אין בטחון אולת? תקותי מי ישורנה – אומר איוב: זה הוא פתגם הגבורה של כל כתבי הקודש, של כל העיר ירושלים, העיר אשר נועדה לתקות חיים גדולה, והיא לא ידעה עד-מה; העיר אשר הציקה לה תמיד רוח, והיא נכלאה בין סלעים, במקום אשר תנובת החיים הדלה איננה משביעה, איננה מביאה את האדם לידי שעשועים. בעיר הזאת, העניה בצורות-החיים של הנאה והעשירה ברוח אנשיה, היתה מורגשת כל הימים כעין אי-התאמה, כל לב הרגיש חסרונו של דבר-מה. על כן קראו הנביאים לתשובה, מבלי אשר קראו בשם את הדבר אשר אליו ישובו בני ירושלים. הרגשת החסרון היתה כה סתומה, עד כי הנביאים יכלו רק לקרוא השכם וקרוא: שובו אל יהוה אלהיכם! היש דרך נעלמה יותר מאשר הדרך אל אלהים? שנים ויובלות מלאה ירושלים את הקריאה הזאת, הצורבת את הנפש ונוסכת עליה רוח עוועים; ולאט לאט, בחליפת הדורות, למדה ירושלים להתאפק בחבליה, להמיר את שוועתּ הנפש הרוממה של הנביאים בשיח שפתים של ענוה: הגלגול האחרון של חיי ירושלים היה ספר התהלים.
האהבה העורגת עד כלות נפש; כליון הנפש אשר לא יעצרנו כל מראה עינים; היגון אשר לא ינוחם – כל אלה התלכדו יחד בספר התהלים לרינת לבבות, אשר כמוה לא נשמעה עוד מתוך כל הספרים אשר לאומות העולם. בתהלים אין סדר זמנים, שם הקשוט אשר בראש כל פרק אינו בא לשם יחוד: דומה הדבר, כי כל ירושלים הציבה לה פה ציון, על כל תקופותיה ואנשיה. הלך הרוח של הנביאים נעשה פה לקנין הרבים, ועל ידי כך הפכה גם ההתלהבות של כתבי הקודש ותהי בתהלים לערגת לב חדלת קצב, אשּר נסתלק מתוכה הקורטוב האחרון של חולין. הנהיה הגדולה בספרי הנביאים היא ברובה מרומזת, היא נשקפת אלינו מתוך תאורי העתיד; בתהלים נעשה הרגש הזה ערום מכל לבושיו, וקול תשוקה הולך וחוזר: כלתה נפשי! גם הצדק של הנביאים הוא יצור-דמיונות, כעין מפלצת של קודש; ואולם רק חלום נידף הנהו לעומת ההזיה אשר בתהלים: אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף! גם האלהים אשר בתהלים חדל מהיות אל מסתתר, אף הנביא היחיד חדל לדבר בשמו; עתה, בהמלאות התעודה ובקרוב חיי ירושלים אל קצם, כאילו עמד כל העם על רגליו, וכאיש אחד נשא רינה לאל חי. גדולה היתה הרינה, אשר הדה יישמע עוד כיום, אף יישמע לדור ודור; העם אשר בירושלים נשא אותה מאות שנים. קול ראשון או אחרון לא ניכר בה, יען כי רוח אחת מחיה את המזמורים של ימי חזקיה ושל ימי החשמונאים, הלא היא הרוח של אנשי ירושלים, אשר מרוב ערוג לטוב החיים הנעלם נהיו באחרונה לענוים, לאנשים אשר לא נשארה להם בלתי המית לב ערבה, ההולכת וגוברת כמו מאליה. ככה חוזר הגלגל: ירושלים, בעודנה צעירה לימים, הנה כבר לב העולם. הלב הגדול הזה, אשר הנביאים היו יוצרים את הלמותו, מלא מאוויים לדבר-מה אשר לא יתואר בשם, לדבר-מה אשר בגללו חדלים החיים מהיות תפלים כמקרה, בדלים ורפים כחוטי הארג של שממית הנצח; לאט לאט, מרוב יגיע נפש, נאלמה ירושלים: גלגל חייה סובב ויורד אל אפלת היובלות אשר לאחרי גלות בבל. ופתאום הוא צף ועולה, הגלגל הנהדר: עוד פעם, באחרונה, עמד כל העם על רגליו מתוך כליון מאוויים; ברגע אחד – הזמן כאילו עוצר את נשימתו בעידן של יצירה – תתלכדנה כל משאלות החיים; האהבה, היגון וכליון הנפש מצטרפים לתאוה אחת מלאה: אז ירד כבוד אלהים על העדה, אשר תרנן כעדת לוויים. הרינה היא כה עצובה וכה ערבה, כאילו מלאה געגועים של עם גוֵעַ, כאילו נשמע בה תקוה לתפארת חדשה אשר מעבר למרחקי חיים רבים.
ג: עיר פלגות
ירושלים, העיר אשר רותה חיים, היתה עקרה. יש מין גלגל החוזר של גידול, הסובב בכל מקום, לרבות גם מקומות-ישוב; האדמה פורה רק לסירוגין, וגם האוויר, אשר מעל האדמה, יש אשר אחרי בלותו איננו מחיה כבר את החי בשפע ובנדיבות. אוויר ערים, אשר עבר עליהן כלח, כאילו נעשה יגע, רוח אפם של כל הדורות אשר גוועו מתכנס בתוך האוויר הזה כאד רעל, המכביד על הדור החי, הדור האחרון, העולה כצמח חולה מתוך אדמה אשר לא תוסיף תת כוחה. בעיר, במקום מושב בני אדם, מתגלה שדפון החיים הזה בצורת-תקלה של ריבוי גונים. העדה, ולפעמים גם העם השלם היושב בארץ עתיקה, מאבדים את צבע החיים הכולל, את רוח התום של קיבוץ; הרצון המשותף הולך ופוחת, ובמקומו באה התפלגות, ריבוי גונים של חטיבות חטיבות. כזה הוא גורל ירושלים בימי החורבן: העיר מלאה ניגודים, יען היתה כזקנה בלה אשר נדדה ממנה שנת מרגוע. גם בתוך קהל האנשים הרענן מתרוצצים מאוויים ומתנגשים רצונות; אבל קיבוץ כזה מקבל פעם בפעם מרות אחת, נכנע למשמעת יחידה – על ידי כך הוא נח, כאילו שוקע בתרדמת מנוחה. אולם מה ינוד לבנו מדי קראנו בספר הקורות על ירושלים בימי החורבן; למה לא יכלו הקנאים להסית גם את הפרושים, כי יעמדו, למצער, מחרישים במלחמה נגד רומא? מדוע לא התפלשו הפרושים באבק רגליהם של הבריונים, למען עורר אותם להכנע בשעת כליה? איך התנדפה כליל רוח המולדת, הרוח הכופפת או המרימה בבת אחת את ראשי כל בני העם – עד יעבור זעם? הה, דבר גורל היה בזה, כי תיחלק ירושלים ותפול איברים איברים אל פי הטורף! כל יהודה עיפה כבר בימים ההם למות; רק בקצה הארץ, בעבר הירדן ועל שפת הגליל, בין ההרים הרמים, נשתמרו עוד בעת ההיא קבוצות של יהודים רענני-חיים, אשר רוח תום כללה את כולם יחד ותעמידם הכן למלחמה. האוויר, אשר בערבות הירדן ואשר מעל להרי הגליל בצפון, אולי הנהו עוד כיום הזה קל לחיים כמו בימי האבות, רך ונוסך עונת-שלום כמו בימי האסיים. על כן, בקצה יהודה, עמדו מבצרים בודדים בפני הרומאים, כשרידים גבורים של משפחה עם נבוכה, אשר קמו עיניה מזקנה ומרוב ראות חיים. אכן נפלו גם המבצרים האלה לפני אויב חזק שבעתים; גם גוש חלב, גם יודפת – בתוך קן הגבורה האחרון הזה שם את רעלו אחד מחשובי ירושלים: האיש יוסף בן מתתיהו, אשר דבק בו רקב ירושלים לפסוח משלום למלחמה, להיות כאחד איש עוצם את עיניו, מרוב דעת חיים, ואף איש אשר יחזה עתידות. כמוהו היו כל בני ירושלים: הקנאים, אשר לא אבו לראות, כי חומת עיר הקודש לא תעמוד בפני פטיש כל הארץ, וילכו בגדולות; הפרושים אשר דאגו לשפוך את תורת חייהם על דור אחרון, וילכו ברחוקות. כאלה גם אלה שבע תועבות היו בלבם בפני הגורל; על כן נפלה ירושלים, שׂבעת הימים, ולא יספה קום, כשדה השבלים הבשלות אשר תישברנה תחת רגלי הדורך.
ירושלים, עיר החרבות אחרי החורבן, המעיטה לתת צבע חיים גם לפלגות, אשר הוסיפו להתקים בתוכה במשך הדורות הבאים. העיר ההרוסה דמתה לגוויה בלי רוח חיים, אשר דמה ייאסף גם מתוך בהרות העור, אלה סימני המחלה אשר בה מתה הגוויה. ואולם ירושלים לא מתה כליל; כמו מאז הוסיפו להתקים בתוכה חיים יגעים, מחולקים לחטיבות חטיבות, אשר????1 אחת תמה לא תאחדן אף לרגע. אף לרגע! אם נסקור, במעוף עין מהיר, את פני החיים אשר היו לעיר ירושלים במשך המון דורות, מדור החורבן ועד הדור האחרון, אז נראה את הפנים האלה והם כפני מסכה: ללא הבעה של רצון או אימה. ירושלים, מימי החורבן והלאה, לא ידעה גיל, לא ידעה גם קצף מלחמה. היא באה במצוק ולא ידעה עד מה; היא נכבשה, והדם אשר נשפך בתוכה היה עקר כמו הדם אשר שפכה יד נבוזראדן. העיר המלאה פלגות מוזרות, הפרושות כל אחת לקרן זווית אטומה, דמתה בגלל זה לזקנה אשר פניה מלאים קמטים קמטים. מה הבעת החיים, החבויה בתוך קמטי הזיקנה? רק מעט ערמה, אשר עם גמר החיים, רק מעט זדון לב המעורב באימת המות. גם לוחמי הצלב, גם הערבים כובשי ירושלים בימי עומר, לא צרפו כל חדש לדמותה של עיר הקודש: פרשי הצלב היו דומים בראשית בואם לילדים עליזים, המתפרצים ברעש לתוך בית אשר השממון קינן בחדריו ימים רבים, ורק שנות מספר עברו והם הפכו כולם בחורים אווילים, אשר גדלו בבית לא להם. גם הערבים, אשר הביאו בדם להט גבורים, כאילו שאפו בירושלים אוויר חסד. הם לא נהיו לעם במקום הקנא הזה, אשר לא אבה לפנות את חיי עברו; הם רק נוספו כפלגה אחת חדשה על יד הפלגות של כל הדורות, אשר אווירה של ירושלים כאילו שומרת עדיין את רוחן.
ירושלים היא עיר מלאה פלגות גם כיום הזה, ואולם כולן הן פלגות של אביוני אדם. המון קצירי-חיים ברוכים קצר הזמן בירושלים עד ימות החורבן, ועתה מגדלת העיר, כשדה כחוש, רק תבואת-אדם אשר אין לה הוד ואשר לא תצלח להיטחן! על גלגל הריחים של ההיסטוריה, הסובב גם בירושלים, עולים רק זרעונים המובאים מן החוץ, על כן רק הזרים, הבאים ממרחקים אל עיר הקודש, מצרפים לפעמים את מעשיהם למפעל-אדם אשר ישאיר שארית. ואולם כמקרה הזה יקרה רק לסירוגין; אין המשך של מעשים בירושלים, אין בה צרוף של חיים העובר מדור לדור. גם המסורת היא פה נושנה, מוגמרת; מי גבור אשר יקרע את מכמרתה, אשר יתחיל פה דבר-מה מחדש? מעשה גבורה כזה עלול להיעשות על ידי יחיד מתקומם, ואולם בירושלים נפקד מקום היחיד! זאת היא אמנם המארה הרובצת על כל המזרח; במקומות הישוב האלה, הטבולים באור של שמש אחת גדולה, אין איש אשר ישאף אל שמשו. האנשים הגדולים אשר במזרח הם תמיד רק גדולי כוח, במהות נפשם אין כמעט חדש. כל אחד מהם כאילו שקול כנגד רבים, אבל אין ביניהם אחד אשר לא יהיה שוה לכל הרבים האלה. הגבור בן-המזרח הוא הטורף, אשר אוֹן לו עד-בלי-די; הוא בולע מן המוכן, ולכן, על פי רוב, הוא מציג ריקה את הסביבה אשר בה הוא פועל. לא כן יחידי הסגולה אשר במערב: אלה גורמים תמיד חידושים, יען כי הם מואסים לקחת מכל הבא ביד. זהו טיפוס היחיד אשר במערב – האיש המחדש מתוך הכרח, האיש אשר חליפות בנפשו ואשר מסביב לו, כמו מסביב למעין, עולים תמיד פרחי חיים רעננים. ירושלים איננה מגדלת אנשים כאלה: היא, עיר המזרח העיפה שבעתים מחיים. גם כל הזר הבא לתוכה כאילו מאבד בשעה אחת את הגאוה השקטה, המסמנת את היחיד; אף הוא נעשה בהול במקצת – בעיר הזאת הרעבה תמיד לחיים, מבלי אשר תוכל להשביע את נפשה. כי מה היא ירושלים עתה, אם לא עיר צחיחה, אשר כל היושב בה חי את חייו מתוך כלי שני?
ירושלים היא עיר אשר טרם רצתה את שבתותיה, ועל כן גידולי החיים אשר בה, כמו גידולי ספיח, אין בהם כדי שובע. בזה נגרע חלקה מכל כפר, מכל מלונת שדה אשר ישב בה אדם. שם, במקום טרם נפגם טבע הדברים, האדם יונק ממקום ראשון. הוא נלחם על חלקו או אורר את גורלו, אבל אינו מעלה על לבו שבע ביום דבר-אוולת לחשוב, כי יש מקום אשר עשהו אלהים יותר טוב מאשר מקום מושבו; האדם תולה שם את הקולר בצווארו, אבל בירושלים אין לך בן-אדם, אשר לא יבוז אם מעט ואם הרבה לעיר הקודש. האם כל אלה בתי-האבן אשר בירושלים, כל אלה הבנינים החשופים ומעטי הדמות, אשר כאילו לא דאגה להם, בראשית הבנותם, עין אוהבת ובוחרת – האם אינם מעידים כולם על זעף החיים אשר בלבות בני ירושלים? גם שרידי הנושנות כאילו שרויים כאן בתוך עלבון של בדידות; מקדש עומר הנעלה, עם החצר האוורירית וכלילת היופי, אף הוא עומד מרומם יותר מדי, כמוכן להסתלק מן העולם, צעד מעט הצדה ותבוא עד הכתל-המערבי; שם תראינה עיניך דבר אשר לא ראית לעולמים: דומה יהיה לך, כי כעין חידת גורל טבועה בקיר הפלאים הזה, אשר ייראה רק מצד אחד. גם שריד עתיקות הוא חטיבת חיים, ופה תראינה עיניך יצור קדומים, רב סבל וגדול מסורת, והוא את מחציתו האחת מכנס לתוך תעלומה, כנלאה לעמוד גלוי-חיים לעומת כל הזעף האטום אשר מסביב. הנה יבואו יושבי ירושלים לערוך תפילּה. הבט באנשים האלה: מדי נועם הם מביטים כה וכה, כאילו איזה פחד מוזר לא ירף מהם אף לרגע. מה פשר הפחד הזה? יש אשר תחשוד בזקנים האלה, המתפללים אל הקיר, כי איזה מפח נפש טמון בחובם לעומת הכתל הזה השׂבע תפילות עד לבלי הכיל. בכל ירושלים תחוש את מפח הנפש הזה, אשר יתנכרו בו גם בני הנעורים. כל תהפוכות נפש הנוער, אשר כאחת ינעמו לנו וגם יהיו לנו לטורח, אין העלם יליד ירושלים מגלה אותן אלא מעט מזעיר. אותו אור-המשובה, המתלקח פעם בפעם בעינים, בינת הגידול, המתבטאה בכל ניד כתפים, המרד המפעם את הנוער יום יום מחדש, וגם אותו העצב הכבד, הבא מרוב איסוף כוח – כל זאת היא מנּת מרחקים שאינה מצויה בירושלים. גידול האדם במקום הזה הוא כאילו חסר-תעלומה, כגידול העשבים היבשים אשר באדמה צחיחה. תום העלם בירושלים הוא צורה של עקרות, ולא צעיף בתולים על אוֹן הנפש שטרם פותח; הוא מתיחד עם גורלו חסר-העלילות, העלם המסכן הזה, מבלי אשר יכנס אותו החיק החם של ציבור אנשים, מבלי אשר תרמוז לו, כמשל-חיים מושך, דמות מרהיבה של איש יחיד. הוא למד מן הקרוב, כי על כן אוויר ירושלים, רב היחוס, אטום כמעט בפני זרמי חיים רחוקים; העלם נכנע פה בלי אהבה, טרוד בלי חפץ כמעט יותר מאביו-מולידו – הוא נד על אדמת גידולו כאגמון יבש חדל-עלים. על כן כה מוזרה היא משפחת איש ירושלים: בקרבה ישכון שלום, ולעין הרואה היא כאגודה, כחבר-אנשים מצער אשר חלק שוה לכולם בהרגל חיים משותף. רק אם תיקרה לתוך המשפחה הזאת, משפחת יהודים, בשעת-כושר מיוחדת, עת רק הילדים הקטנים חוסים בצל האם, אשר נשארה לבדה בבית – רק אז, באין האב ובאין הבנים, אולי תכבד עליך מעט הסביבה הקטנה הזאת, ואתה תרגיש את עצמך זר: כמו בכל מקום-חיים המלא מסורת מיוחדת של אהבה. אבל אז תיזכר בכל רגע, כי אם עבריה השכינה את נפשה במקום הזה: האם הדבקה והחשוכה, אשר הפכה את כל סגולות הערמה של בני עמה לזריזות-לב מיוחדת של עקרת הבית; גם רוח הפלגות אשר בירושלים, פירוד הלבבות הגמור שבין שכונה לשכונה, הנכאים הרובצים מעבר למפתן כל בית – כל תכונות המקום האלה הפכו להיות מדה טובה בנפש האם העבריה אשר בירושלים: את מיטב אור עיניה היא משרה על הילדים, על חפצי הבית הדלים, על קירות האבן העבים והתפלים, אשר רק היא, האם, מסוגלת להביט עליהם בעין טובה. אף משהו מחיבת לבבה איננו הולך לאיבוד, יען כי החוץ אשר בירושלים הוא מוזר וחדל-דרכים, איננו משכיח אף לרגע את חובת-הלב של האם, זו האם אשר אף שמינית שבשמינית מאהבתה איננה מפרישה לקרובים, לשארי-בשר הקובעים בין בית לבית שביל של ידידות. האם בירושלים היא על-פי-רוב בודדה, לפעמים גלמודה; העולם מתקיים בשבילה מעבר לימים, בירושלים היא שוכנת בתוך חצר נבדלת, ובתוך החצר – קן צר ופרוש מן העולם, אשר היא תמלאהו ממסד ועד הטפחות באהבה רבת טורח. הנה עמדת רגע בתוך הקן הצר: האם לא יכבד עליך לשאוף את האוויר הזה, אשר אד לב-אם מלא אותו פתאום עד לאין הכיל? צא מן הבית הזה, עוד מעט ובא הנה האב אשר למשפחה, איש אחד מאנשי ירושלים.
איש מאנשי ירושלים, הגבר אשר ענין לו בחיים אם מעט ואם הרבה, הוא יצור נבדל ובודד, אשר לנפשו חסר כעין עיקר של חיים. העיר איננה עיר מולדתו, יש אשר שנים תעבורנה והוא לא יעלה את ירושלים על לבו, את כל ירושלים, אשר טומאתה בשולי שכונותיה ואשר לכל רחובותיה אין, בכל-זאת, גמר של חולין, כאילו כולם מובילים רק הלאה, אל מקום-קודש אשר מאחריהם. האיש הזה צועד כזר בצדי הרחובות, ומדי עברו לא יכירנו עוד מקומו; הוא איננו מרהיב עוז בלבו לחשוב, מה ילד יום לירושלים, כאילו לא ניתן לו ענין בעיר הקודש הזאת, הגדולה רק לאלהים. הוא אינו קרב אל רעהו, יען כי התקוה, המקרבת אנשים, היא פה קצוצת כנפים; יושב ירושלים רק הולך וסובב את מקומו, עד לתעתועי לב, עד להקים מסביב תהפוכות חיים שאין בהן ממש. מה כל הריבות אשר בתוך פלגות ירושלים, אם לא זעף-לבבות אשר במקום ישוב חדל-עתידות? כעין חרי-אף שומם יאחזֵנו מדי ניזכר באותה הקנאה שאין לה פתרונים, החותרת בירושלים בגלוי, מבלי קרוב אל מטרה, מבלי שאוף לדבר-מה דומה לשינוי. אכן זאת היא תכונת אנשי המקום: לנער מעליהם בלי חשׂך את פסולת הלבבות, איש איש אל כנף הבגד של השכן. שבע קליפות של קפאון עוטה העיר ירושלים, העיר הירודה והמיוחסת; היא איננה סופגת לתוך חיקה המאובן את קיא החיים, על כן אינה משיבה אותו בדמות מחודשת של כשרון אנשים החותר מחיל אל חיל; על כן בירושלים, כרבות אנשיה, הולכת ורבה גם שכבת התקלה אשר מתחת לרגלים. כל איש דורך שם בלי יודעים על מצע רך על ערמה, של תעתועי-בטלה אשר כל פלגה מנערת אל מעבר למפתן. איך ילך שם היחיד בצעדי און, אשר הד להם ובטחון, על פני גשר מתנודד זה, הבולע כל קול, המעלה על שפתי ההלך כעין צחוק אווילי של נכה רגלים? פה לא תהיה זהיר כאיש מחשב את דרכיו, תלמד רק להיות זריז כלץ, לראות את דרך החיים כגבוהה טפחיים מעל האדמה. ככה הם כל אנשי ירושלים: הם מהלכים לנגד עיניהם זרים וקלים, כאילו יוצע תחתיהם דבר-מה. זאת היא תכונת החיים המיוחדת להרבה מקומות-ישוב, אשר עברו עליהם לבלי שוב, עושר וגבורה ותשואות, והם העלו באחרית ימיהם כעין קרום של שכחה; כזאת היא גם ירושלים, אשר על כל אנשיה טבוע חותם של חסידות. הרשעים יודעים להלוך נגד החיים, החסידים הולכים מעל לחיים; כאלה גם אלה מתעמים בתכלית הקיום של האדם, כאלה גם אלה מתרבים בערים אשר מלאה סאת חייהן, בכרכים העומדים להיחרב או המבקשים את תיקונם בגלגול חדש של חיים. עיר רשעים היא עיר “מלאה מוטה”, והרואה אשר לבו קר, יכוף למולה את ראשו בדממה, יען אשר ידע כי קרובה שעתה לבוא; ואולם לעומת עיר, המלאה חסידים, יצחק הרואה אף ירגז, יען כי שעת הגאולה מאחרת לבוא בעולם. פלאות מחכות לירושלים; ואולם קץ הפלאות, יום הולדת חיים חדשים, חבוי בחיק העתיד. יש יום – ואנחנו לא נדע מתי יבוא היום – ורוח חיים חדשה תציק לירושלים; אז, במחי-געש אחד, תתפקע הקליפה הקשה בת-הדורות, ואתה יחד תתפזר לכל עבר גם שכבת הרקבון הרכה, אֵם כל ההליכות הנפתלות אשר בחיי ירושלים. אז יהיו בירושלים החדשה אנשים ההולכים ישר; עד אז יישירו שם את צעדיהם רק – הזקנים.
הזקנים אשר בירושלים הם גלויי-לב, מלבבים כמעט בשקט אשר במידת חייהם הקצרה והאחרונה. פה, בעיר העבר, במקום אשר העתיד חבוי מעבר לאד מרחקים, הם יכולים למצות את כל בינת הזקנה, אשר הנה כמעט אושר. אין דבר דוחק פה את רגליהם, כה קל להם לדרוך ברגליהם העיפות על פני רחובות ירושלים, במקום אין אף שעל-אדמה אשר ישמור את חום צעדי העלומים. ירושלים היא כעין בית-מחסה גדול לכל זקניה הבודדים, הנאספים הנה מכל קצוי-ארץ; הם כה בודדים בתוכה, בלי תקוה לשוב ולראות עוד בנים וקרובים – ולמרות זה הם נושאים את הבדידות בעין יפה. הם באים הנה למות, ועל כן לא תוסס בלבם הרגש המיוחד של הזקנים המתרחקים מהבלי העולם לאט לאט, בלי יודעים. מדי דרכם על סף ירושלים נכנסים הזקנים לעולם שבו הכל מכוון יפה לזקנה; הזקן, כשהוא מוטל על יצועו, איננו קולט את הד החיים הבא מן החדר הסמוך: גם בירושלים, עיר הפלגות, אין צהלת החיים עוברת ממדור למדור. פה יכולים הזקנים להיות זריזים, לדעת מעט טורח וכשרון ידים, יען כי אין דבר אשר יכריחם לפנות דרך, להמלא שבע ביום בושה של זקנה; אין דואג להם פה, על כן הם נושאים את מחסוריהם ביד רמה, בעקשנות, במין צלילות-דעת מיוחדת. יתר על כן: הם מתנחלים בירושלים, הם זוכים פה לדבר-מה שכולו ברשותם. האם לא ממעוות אחד תוצאות לכל מכאובי הזקנה, מזה אשר הזקנים יוצגו יום אחד ריקים מכל דבר? לא כן בירושלים: יש פה מסורת קדושה, שאינה תובעת המשך ועלילות, והיא מכלכלת בלי יודעים את נפש הזקנים; יש פה גם עתיד מי ישורונו? – והוא איננו מעורר קנאה בלב האדם אשר ימיו נטו לערוב. יתר על כן: הגבר, האיש בימי העמידה, איננו רואה ממש בעתיד הרחוק הזה, ואולם לזקנים הוא נותן עצמה אשר היא להם לבדם, כעין צידוק-דין בלתי נתפס, אשר בלעדיו לא יתואר כל לב נכון למות. אמנם כל הלבבות הצנומים של יקירי ירושלים אלה דופקים ביתר עוז; הזקן הוא פה כה רגיל, כה נתון לנפשו, כמעט ממלא חובת-חיים מובנה ורבת תוצאות. מה ילד יום לזקן בכל מקום אשר לא בירושלים? רק כעין תמהון סתום ותפל, אשר אנחנו לא נוכל גם לנחש את כל כסל הגורל הכרוך בו; פה הזקנים אינם תמהים, הם חיים את מלוא חייהם, כאילו נטל עליהם דבר-מה, כאילו יש אחרים החיים בזכותם.
במורד דרך האבן, המובילה אל הכותל המערבי, יש יושבים יום יום זקנים ילידי המזרח וזקנים אשר הביאו את שיבתם ממרחקים; מימין ומשמאל קירות המבואות הצרים, אשר מאחריהם כלואים חיים של משפחות ערביים קנאים ומוזרים המסתופפים בקרבת מקדש עומר – ואל הקירות האטומים האלה נשענים הזקנים במנוחה, בסדר-ישיבה קבוע של אנשים אשר דבר-מה נכון לפניהם. הם שולחים יד לנדבות, ובשוב היד ריקם הם מציצים לפעמים האחד בפני השני, כאילו הם כולם חבר אנשים מאוחד; גם נשים יושבות ביניהם, ואחת מהן כי תקבל אגורת כסף, תצטחקנה לעומתה כל האחרות, כאילו כולן ביחד מילאו דבר, זיכו את נותן-הנדבה בברכה שיש בה ממש. ויש אשר העדה הזאת תרד להתפלל, אז יעמדו לפני הכותל כמעט זקופים, תפילתם הומיה והדרת פניהם כשל פני אנשים הנשמעים ביום פקודה. מי יראה אותם כקבצנים, את הזקנים המלבבים האלה? הם דומים יותר לממלכה קטנה של אנשים מרוכזים ומתונים, אשר רק אותם יכיר כל מקום בירושלים.
יש בירושלים עוד מין מיוחד של אנשים, מוכי אלהים, אשר אוויר עיר הקודש כאילו נותן תיקון לחייהם: אלה הם העוורים הנפגשים פה בראש כל חוצות, ההולכים קוממיות בתוך השכונות החדשות ונדחקים, כגלויי-עינים, בשווקים המקומרים של העיר העתיקה, במקום אשר יכשלו גם הרואים, בתוך האפלה למחצה השוררת שם כל הימים. יש אשר נער נוהג בעוור, ואולם העוור דוחק את רגלי מנהיגו, הוא שוקק תמיד קדימה ועל פניו נסוכה כעין בת-צחוק, כאילו הוא נהנה מדבר-מה אשר אין חלק בו לרואים. דומה הדבר, כי ירושלים האפלה, זו אשר לעוורים, מלאה המון צללים אשר ישוקו בתוכה כהמון יצורים. ירושלים הגלויה, אשר אור השמש הרב רובץ עליה כמעמסה, היא עיר לקויה בחסר; האדם בתוכה נראה כמו מעט במספר, כמו דל בערכו. בחוצותיה ייראה ההלך כעלוב, כעזוב-אל, כאיש אשר יחרה לו דבר-לכתו. הבתים הם חשופים, כאילו לא קנו להם פה הרגל-מקום; כל רחוב הוא ריק מתוכו, כאילו החיים הם פה חיים למחצה, כאילו הם נתונים פה רק לסמא את העינים, לכסות את ערית ירושלים אשר המון חייה, חיי העבר, נהיו לצללים המהלכים במסתרים. ואולם מה עלולה ירושלים להשתנות למול עיני הרוח של העוורים! המוג תמוג מנגדם ירושלים אשר רבו בה אבנים מחיים, במקומה – ירושלים מלאה צבא חזיונות, קריה מיוחסת אשר רוח אחת שפוכה עליה, עיר הכבוד המגדלת בחיקה את צללי כל הדורות. גם דמיוננו אנחנו, אשר ראינו את ירושלים בעיני בשר, גם הוא יילוה תמיד אל השם “ירושלים;” לשמע המלה היחידה הזאת אנחנו מתארים לנו בלי משים כעין עיר-משנה, כעין תוספת של עיר אשר בעבר או בעתיד –: בעיני העוורים תהיה ירושלים עיר שכולה יצירת דמיון, מקום נבדל לטוב, אשר יד העוור תגשש שם לא למען הכשל באנשים ובכל אשר לאנשים הרואים, כי אם למען הדחק אל בין יצורי צללים, אשר אף הם יהלכו באפלה כעוורים. על כן טוב לעוורים בירושלים; כאילו ניטל מהם פה חצי עלבונם, כאילו יש שיתוף-גורל של תנחומים בין העוורים, אשר בינת חייהם היא כה חותרת וכה עלובה, ובין ירושלים, הרחבה אף היא לחיי דמיון ואשר חייה בהווה הם כה כוזבים ודלים.
כמו הזקנים כן גם העוורים אשר בירושלים: כת מיוחדת, חבר אנשים אשר אמנם לא יכירו איש את אחיו, ואשר חייהם במובן המפשט, אינם תלויים בכל זאת בחסד אחרים. הזקנים, לעומת שאר בני המקום, אוחזים במלאכת-קודש רבת ענין ומגמה; הם מתיחסים אל האנשים אשר למטה משבעים במין חסד של אבות, בסבר פנים של יקירים. העוורים מסתופפים בין הרואים מתוך פרישות של גאוה, הם מתיחסים תמיד בהיתול קל אל כל הנעשה מסביבם, כאילו הם משוים לנגד דמיונם את האנשים, גלויי העינים, כיצורים אשר נבצר מהם לדעת את האמת, את חיי האמת של ירושלים הגדולה לאלהים. לעתים קרובות הם מתהלכים ברחובות מבלי אשר ינהג בהם איש, תאומים ילכו יד איש ביד רעהו. יש אשר תראה זוג כזה, זוג עוורים, במורד רחוב יפו, הפונה אל קצה העיר. שם, ברחוב הזה, אשר מכל רחובות ירושלים לקה בשממון מיוחד, תפל עד כדי לגרום כאב לאיש הזר, הבא הנה בראשונה – הם מתהלכים להם, לעומת בית-העוורים, בצעדים מהירים ובטוחים, על שפתיהם בת-צחוק ועל מצחם, מצח עוורים אטום ועקש, חתומה מין יהירות שלא מעולם זה. הם מנקשים במקלותיהם על פני אבני הרחוב, הלוך ונקש בשאון טורד המעורר דבר-מה, המכריח לעמוד ולהקשיב רגע אל הקול המוזר הזה, המספר אף הוא נפלאות ירושלים.
-
מילה לא ברורה. הערת פב"י. ↩
שלשת הספרים הנעלים
מאתיעקב שטיינברג
בין כתבי הקודש יש שלשה ספרים אשר בהם באה בעיקר לידי גילוי מלאכת הסיפור; מן “ויהי” הראשון של “שופטים” עד הסיום האלגי של “מלכים” משתרע אפוס אחד בלתי פגום של גזע עברי קדמון, אשר אנחנו, צאצאים רחוקים ומוזרים של הגזע הזה, מתבוננים עתה בחליפות חייו רק למען התפאר – לא להבין, לא להתענג, רק למען התפאר: כי זה הוא הסימן המובהק לכל יורש מדולדל.
בין כל ההרגלים, הפוגמים את דמות-האופי של יהודי-זמננו, יש הרגל אחד אשר לכאורה הנהו כשר ומשובח: זהו ההרגל לדגול בשם הנביאים. כל מה שאצור בכתבי הקודש חתום עכשיו בשבע חותמות בפני רוב היהודים; השגת החיים הטובה, זו שאינה מבדילה בין קטנות לגדולות, העלילה הצלולה, ההכרה הנכונה ביחס לכבוד ואי-כבוד – את כל זה אין יהודי בן-זמננו מחדש מתוך התנ"ך. אבל לעומת זה הוא מתגנדר בהגיונות הנביאים. זה נעשה מין משלח יד; הפסוקים בדבר הצדק וכו' משובצים כלאחר יד במכתב אל העורך, בנאום של דרשן, בפיסקה תפלה אשר בספר לימוד לילדים. אין שמים אל לב, כי כשם שאין לנו חלק בציווי “לא תחיה כל נשמה,” כן רחוקים אנחנו מרחק רב גם מן הציווי “ולא ילמדו עוד מלחמה;” גם זה וגם זה רוחם צמודה לתקופה ידועה, ואנחנו הצאצאים הרחוקים נאוה לנו רק להתבונן ולדום.
בשביל להתבונן – רוצה לומר: להסתכל בדברים ולהשכיל על ידם – אין בתנ"ך חלק יותר נפלא מאשר שלשת הספרים: שופטים, שמואל ומלכים. מתוך הספרים האלה, שכל דבריהם עלילות וחליפות חיים, אנחנו לומדים בראש ובראשונה את האמת היקרה, לאמר: כל שהמעשים הם יותר גלויים, גם ערכם יותר מרובה. ערמה ורמיה היו כלי שרת לאדם בכל הזמנים; אבל בניגוד למעשינו אנחנו היו מעשי אבותינו בלתי מטושטשים, מובנים גם בטוב גם ברע אשר בהם. בימים הקדמונים היה אוויר החיים של שבטי ישראל דומה לאוויר הצלול אשר בארץ יהודה ואפרים: אנשים הבליטו את מעשיהם, המעשים הבליטו את האנשים. בין מאות הגבורים, העוברים איש בעקבות רעהו מיום מות יהושע עד גלות בבל, אין אנשי-חידותּ ואין אנשים המעוררים רחמים, כי כולם היו גבורים, לאמר: אנשים המביאים את מעשיהם לידי גמר. אף זה האיש מהר אפרים, אשר נתן את אשתו תמורת נפשו ואחר כך נתח את המתה לשנים עשר נתחים, הוא, שפל הלב, רומם את שפלותו ויעשנה עלילת זוועה; השבטים נקבצים והוא, המסכן, אשר לפי מושגינו נאווים לו הסתר וכלימה, מדבר כגבור במצפה ומשמיד שבט מישראל. כל אדם כאילו מרותק שם בשלשלת ברזל אל עצמו; החמלה, הפחד והאהבה אינם גורמים לטשטוש הצורה; מיכל נשארת בת שאול, למרות זה שהיא מפקירה את אביה בגלל דוד, ואוהבה, דוד, למרות אהבתו אליה, עוּנה לה בכל ערמתו, מדי התחפשו כאשר התחפש כל הימים. האנשים עומדים שם תמיד פנים אל פנים; בגלל זה הם נראים כה מוּארים, כה מובנים וכה רעננים. יחסים כלאחר-יד אינם בנמצא; אחאב ואליהו ניבטים איש בעיני רעהו: – “המצאתני אויבי?!” “מצאתי!” – בגלל זה הקיצור אשר בדיבורים והערך הבלתי משוער אשר בדיבורים הקצרים האלה; בנפש מוכן הכל למפרע, שתי-המלים הנן רק לשונות האש העולות בלפיד העלילה. אתה יכול לנחש תמיד את אשר יגיד פלוני או אלמוני מן העברים הקדמונים האלה; גם הערום ביניהם הוא תמים לב בגלל כוחו, בגלל יושר הליכותיו. אף העמלקי מספר לדוד, כי הרג את שאול, ומשלם בעד זה מחיר חייו. אין איש מנסה שם לטשטש את התוצאות, להפסיק באמצע, לסור הצדה. הנה בין אבנר ועשהאל: “סור לך, למה אכּכּה!” – וימאן לסור! – לשניהם גורל ואין לשנות; גם אבנר נפל אחרי כן בחרב הגורל. אין ספר בעולם – בכלל זה גם הספרים העתיקים של יון – אשר יתוארו בו במספר כה רב אנשים כמו-חיים, צלולי דעה ועלילה. לעומתם גם הנביאים מעולפים, חיים במדברותיהם יותר מאשר בעלילות. אנשי הברית החדשה הם לעומת הקדמונים האלה צללים ולא יותר; את בני שופטים-שמואל-מלכים אין צורך לדמות, להשוות, למלא אחריהם לפי חכמת הנפש של האדם. מהם אנחנו יכולים להמשיל, עלינו ועל כל הדורות, אבל לא להמשיל עליהם. לא רק ביחס למלוא גורלם, לא רק כאנשים שלמים הם עולים עלינו בתואר נפשם, בימי הפקודה הרבים אשר הם מונים בחייהם, ביופי הנערץ אשר לקו חייהם המתוח; הם נעלים עלינו גם ברגשות הסתומים, גם בתעתועים, גם בחרטה. ישנה אוולת האומרת, כי בן זמננו מושלם הוא בנוגע לחריפות ההשגה ולהרכבה המוזרה של הרגשות; גם זה ינדוף מהר, אם תקרא פרקים אחדים באחד מן הספרים האלה. אתה קובּע לך בדמיונך איש מאנשי היגון, הרבים בין הגבורים האלה, ואתה צופה לתוך נפשו כמו לתוך תהום; ועוד נוסף אחד לתהום נפש כזאת, כי כעין סולם מוצב בתוכה מן השאול עד למרומי העלילה. לא כמו אנחנו, אשר לא נדע ליצור דבר-מה מתעתועי הנפש. הרוח הרעה אשר לשאול הדפה אותו אל המדרון, אבל גם ברדתו ליוו אותו מימין ומשמאל הגבורה והגורל.
רבים מאתנו, המחפשים דרך תשובה אל כתבי הקודש, טועים לחשוב, כי השער אשר בו יבואו הוא ישעיהו או עמוס. כדבר הזה לא יתכן, יען כי יצירות הנביאים דומות במובן ידוע לפירמידות: הן קיימות לראוה ולא לשימוש; מבחוץ אתה משתומם על יופין, אבל בתוכן פנימה אין לך מה לעשות. מבפנים שוררת אפלת הדורות אשר עברו לבלי שוב. הנבואה היא כעין נרד יקר עתיק יומן, העומד בריח ובצבע זה אלפי שנים; עוד כיום הזה מלאה כל הארץ מריחו העז. רק מטעם זה – ולא מפני שספרי האפוס של התנ“ך פחותים במעלה – מחבב היהודי והנכרי את ספרי הנביאים במידה אחת. ישעיהו ועמוס הם היחידים, ויצירות הרוח של יחידים, כשהן מתרחקות מרחק של אלפי שנים ממקור העם, הם נעשים בהחלט קנינים משותפים לכל יושבי תבל. אם לנו, היהודים, יש אחיזה כל שהיא באותו הזמן הרחוק ובאותו לשד החיים הפלאי, אשר בארץ יהודה הדלה עשו את אבותינו לגזע כה עשיר, כה מבורך, כה נאצל – אז הולך ונמשך חוט האחוה הזה מן הספרים האנונימיים של התנ”ך. בהם עוד נוזל דם הגזע; פה אתה נמצא מבפנים, ובתור יהודי אתה מתהלך במקום החליפות הזה בלב הולם, בנפש מתחדשת, בדמעה הנאספת פעם בפעם לתוך עיניך. אתה נכנס דרך בן-השער הנחמד, אשר שמו שירת דבורה, ולך ניתן להתהלך ולהתענג כל כך הרבה, עד תום הדרך עם צדקיהו המלך האחרון, אשר עוורו את שתי עיניו. איזו דרך-חיים הזרועה גבורים, הליכות-אנוש כה ברורות, כה חרותות! האם חסרו בימים האלה הנחשלים, המטושטשים, אלה הנוברים במקום שבתם ואחרי חלפם לא יוודע מקומם? הגורל אבה, כי בספרים היקרים שלנו לא יסופר עליהם כל מאומה; כאילו מי שהוא נעלם חזה מראש, כי צאצאי הגזע הזה, אשר יקומו באחרית הימים, יכילו ביניהם המוני המונים כרותי-עלילה, תועי גורל אשר ראשיתם ואחריתם אינן נושאות בד בבד! כאילו למען השאיר להם מופת, חוברו יחד, במקום היצירה של שלושת הספרים הנעלים, רצון ובינה ועלילה. פה אין מוסר השפתים של ספרי הנביאים; המשל המחולל נפלאות עומד כמו חי, האב הקדמון מלמד את דרכיו החצובות בסלעי ארץ יהודה.
עברית
מאתיעקב שטיינברג
א
השפה העברית – במלוא גילויי חייה – הנה בעצם שפת יחידים: הרגל-הדוגמאות ממלא בעברית הרבה פחות את מקום ההשתלמות מאשר בשפות אחרות. שפתנו היא שפה קדומה, ועל כן הדרך להשיג אותה מתאימה בד בבד אל אופן ההשגה שהיה נהוג בימי קדם ביחס אל כל החיים, לאמר, לגשת אל כל דבר ולהבין אותו מראשיתו.
יש שתי סגולות לשפה העברית, השמורות אתה מימי כתבי-הקודש ועד היום הזה. התכונה הראשונה היא הקביעות הבלתי רגילה של המושגים: שפת עבר לא ידעה או לא הספיקה לברוא חליפות לבושים בשביל המלה הבודדה, והיא השאירה כל מלה בכתונת פסים יחידה. סתם מלה בעברית נושאת עליה חותם עתיק; אם היא יצאה ממקום מולדתה אשר בתנ“ך, הסתופפה בגוילים של תקופות שונות ומצאה לה באחרונה מקלט בדף-חפּזון של סופר חדש, גם אז לא נגרע ממנה דבר ולא נוסף לה מאומה. גם במקרה של כפיה, אם עישו אותה ושינו את צורתּה, גם אז עוד נשאר דבר-מה קדמון דבק אל שתים שלש האותיות של המקור. אין מלה אשר ריחה נמר עד תום; המלים העבריות הן בבחינת גרים בכל מקום שהן נמצאות, אתה מדבר אליהן בשפה ברורה של היום האחרון, והן משיבות לך בלשון עלגים לועזית, בשפת השגה מוזרה ונחמדה גם יחד, הרת דורות רחוקים. בכל שפה אחרתּ כל מלה היא בת זמנה, היא נין ונכד ליצור מלים אשר נשכח כבר מן החיים; זאת אשר בעברית – הנה תמיד בת-זקונים, כעין יפהפיה מכושפת אשר עלומיה שמורים אתה כמעט במלוא תומם. יש בזה כעין מעשה נסים, והוא הוא אשר שמר על התנ”ך מטמיעה אטית, בלתי-ניכרת. הספר הגדול אף הוא משול הנהו לעץ השדה: התוכן הוא הגזע והמלים הם העלים. יש אשר יכרת הגזע – בהשתנות הזמנים ובקום דור חדש אשר לא ידע ולא יבין את התוכן אשר נתישן. כזה הוא גורלם של הספרים הנשכחים; עליהם יעלה הכורת. ואולם יש ספרים נטמעים, אשר גזעם חי וקיים ורק מלותיהם משנות את טעמן, מפיגות את ריחן, מצהיבות ונובלות כעלים אשר בשלכת. ספר התנ“ך נשמר מכל חליפות הגורל האלה, יען נכתב בשפה אשר מלותיה חיות חיי עולם; כל מלה עברית בודדה לחיי עצמה, וכל יצור אשר אין לו אחים תאומים חס עליו הטבע פי כמה וכמה מאשר על יצורים אחרים. על כן אפשר להשמיד את המלה העברית, אבל קשה להרכיב אותה ואין כמעט כל יכולת להוסיף לה צביון חדש. כמה דורות עמלו, מימי הקליר ועד ימינו, לצקת את רוחם על המלה העברית ולא עלתה בידם; הם כתבו “מליצה,” רוצה לומר: הם נתכוונו להגיד דבר-מה משלהם, ומלת התנ”ך לא נשמעה והשיחה ניבים עתיקים, משמעות חיים מימים רחוקים. לידי יצירה באו רק המעטים והנבונים, אשר במקום להטיל כפיה על המלים קבלו על עצמם מרות; אלה שיעבדו את הלך נפשם אל הלך החיים הישן-נושן הטבוע במלים העבריות העתיקות. חזור על “ציון הלא תשאלי” של ר' יהודה הלוי ותווכח, כי שם ההצלחה ושם גם המלים המדברות בקולות צלולים; המשורר לא נקב בשיר זה מלים תנכיות, הוא הרגיש את מושגן האמתי, זה שהיה להן מבראשית, בקיצור: הוא השיב למלים את מלוא חייהן אשר היה להן בימי קדם.
המובן שבמלה העברית אינו עלול להשתנות; אבל זה עוד לא מוכיח, כי גם ברוב-בינה אין להפיח חיים חדשים במלים האלה, הדומות ליפהפיות חנוטות. זכור כי לשפה העברית יש עוד סגולה אחת מיוחדת, אשר בגללה היתה שפת התנ"ך למה שהיתה – לשפת כל הדמויות אשר בעולם! בלשון הדקדוק אתה קורא לזה: תכונת הסמיכות של המלים; ואולם בעצם הדבר היא נשמת השפה. בלי אמצעים מוכנים מראש היא ממלאה בעברית את כל התפקידים של שפה בת-משמעת רבת-סבל; ככל שפה חרוצה היא יודעת לדייק, לצמצם וגם ללכת בכל שביל צר אשר יטנה שמה הדמיון. חצר-מות היא העברית מבלעדי הסמיכות; עמה מתחילים בשפה הזאת החיים החדשים, הרעננים יותר מאשר בכל שפה אחרת. זה כל כך מובן: הרעות והאהבה הן חדשות בחיים יותר מכל, הן חדשות יותר מאשר החיים עצמם. מלה עברית בודדה היא ערירה, עקשה, מסבה את עיניה מנגדך כבת-נכר שבויה; ואולם יש אשר תמצא לה אחות – ובן רגע נהפך לבה הקר לטוב. במעוף-עין היא כורתת ברית עם המלה הנצמדתּ אליה, והיא מפּקירה לברית האחוה הזאת את כל יפיה, את כל סודותיה, את כל רחשי האהבה הנבראים מתוך אהבה. שתי המלים חדלות לחיות את חייהן הנבדלים; ביחידות אין להן שוב כל ערך, ואולם בהעלם אחד הן מהוות עולם קטן ומלא. אין עוד צורך בכל אמצעי-העזרה הנדרשים מאת השפה; חפץ הלב הובע עד תום, הדמיון השׂיח לפי תומו יותר מכפי יכולתו. וראה פלא: לפעמים אתה מוצא, במקום הביטוי המצומצם של שתי מלים נסמכות, הרבה יותר מאשר עלה בדעתך להגיד; כי ככה היא האהבה: אתה דורש ממנה מעט והיא נותנת הרבה.
הסתכל ותגלה בשפה העברית סוד של גלגולים אשר אין לו דומה: גזע עברי, מחונן בכשרון חיים אדיר אך לא מאוזן, קטע-נפש כמעט, מחוסר כמה וכמה מידות-יכולת של חיים, גזע קדמון זה נקלט בארץ קטנה ורבת-הדורים, אשר דבר-מה בלתי נתפס עושה אותה למבורכה, לנוה חיים נאצל וצלול, אך בעצם גופה של הארץ הזאת דבר המחסור: אין רוויה, ואין גם מזג אוויר הנוח עד תום, הגורם לאדם את העבודה ואת החגים שיש בהם ממש. והנה הלכו ונוצרו מושגי החיים; סימנם המובהק והמיוחד כמעט היתה הקביעות הבהירה; הרבה מעניני העולם לא מצאו להם זכר ושם בתוך היקף המושגים של הגזע העברי, אבל מה שנברא נברא לזמן ארוך, כפרי רוח של אנשים מוכשרים ומוגבלים גם יחד, אשר כל דבר מצליח בידם רק פעם אחת, כפרי השפעה של ארץ אשר גוניה הולכים וחוזרים, אשר טבעה הוא קבוע וגם יש בו למלא את הלב. וכה רבו הדורות ומושגי חייהם מעטו; הדברים לא נשתנו, אך בגזע צפון דבר-מה בלתי-נתפס, הטבע של הארץ הוא קבוע ודל, אך הוא רומז בלי חשך לנפש, מזכיר כעין נשכחות. דומה, כי הגורל אבה לתת במקום הזה עוד דבר-מה נוסף, ולאט לאט, הוא נוצר, הדבר הזה אשר אין לו שחר ואשר עמים אחרים כמעט לא ידעוהו. הוא התחיל מצירופים: עניני החיים המעטים, הספורים כמעט, דבקו איש אל אחיו; העושק, התובע את חלקו במעט היצהר והדגן של עובד האדמה, נעשה לחמס הצועק אל השמים. המרגוע, אשר ירד מתקופה לתקופה גם על בית-החומר, הפך להיות צדק אשר אין על עפר משלו. האיש לא היה פה ערירי בעניו, הוא לא נושע לבדו; רק עוד אח אחד, והעני והנושע גם שניהם הפכו להיות עניי ארץ או נושעים באלהים. אחרי כן בא ההמשך, זה המשך הצירופים אשר אין לו קץ. כל דבר התחיל ממשיל את חברו, ומתוך השפה הולך ונעלם שם התואר – זה אופן הביטוי שמסתפקים בו העצלים והשבעים. במקומו באה הסמיכות, זו העולה בעמל, הדורשת את אימוץ העין כמו בשעת ירית החץ. זהו דבר אשר לא יאמן כמעט: בכוח של מעלת רוח אחת יתירה – כוח הכשרון לצרף את הדברים – הצליח הגזע העברי לתפוש בתוך היקף חיים צר את מלוא כל העולם, למצוא, לאחד ולכבוש אותו – כיבוש של רוח, כמובן; כמו כן נהיה הפלא הזה גם בחיי השפה העברית: רק הודות לשימוש לשוני אחד – זה של הסמיכות – הפכה השפה הזאת להיות יחידה במינה. דלת אמצעים, עמוסה במלים סגורות וקשות כחלמיש, אנוסה להשתמש בכל פעם במלה מלאה למען כנות שמינית שבשמינית של דבר – היא היתה בבת אחת לשפה מופלאה אשר אין כל נעלם לפניה; תאומי מלותיה המוצמדות חדרו לכל, פתחו את כל השערים; דבר לא נשגב ממנה. למען כבוש את המושגים העצומים חסר לה אמנם החיל הרב של מלים. למען התוודע אל העדין, אל הרחש ואל המעולף חסרו לה אמצעי הרמז, הסלסולים המתוקים של גמר המלים; אבל לעומת זה היא ידעה – בעזרת ההשוואה של סמיכות – לגשת לעצם הדברים, ושם, ליד מקורם של הדברים, לא צריך הרבה בשביל לכבוש או להבין הכל.
ב
השפה העברית אף היא הנה שדה-פעולה, אשר ישוטטו עליו רבים ושונים. כמו בכל מקצועות החיים כן הדבר גם פּה: הענין של חידוש השפה ניתן בגלּוי בידי חקרנים ותמימים, אך מעשה היצירה נעשה במסתרים, בהעלם וכלאחר-יד, ורק בתור יוצא מן הכלל יש שהחידוש נבּרא מתוך הכרח. על זה מוכיחה בנקל שפת הדיבור; זכור ותיזכר, כי כל המלים שאצור בהן דבר-מה מפתיע, כוח נוסף של תאור, של רמז או של חן סתם – כולן מצאו להן מקלט בבדיחה, בפתגם, בשטף-השעשועים של סיפור הבאי. שפתם של אנשי המעלה היא, כידוע, יבשה, שפת הליצנים הנה, להפך, יותר פוחזה ויותר רעננה. הסיבה היא לא בזה שלשון המעשה יש לה יתרון של דיוק; בעצם הדבר אין לך מקום ששם האדם מדייק בדיבורו כמו במושב לצים. שם תשמע את המלים הנמרצות, הכופות במעוף-עין את השומע לצחוק, להאמין, להשתומם. כתב החוזה הוא מכוון ומשעמם, הבדיחה, השגורה בפי העם, היא מדויקת ונחמדה. אפילו הקיצור נחשב בטעות לעבד חרוף של שפת העסקים; הוא, הקיצור הבא ברוב-בינה, הוא יותר מדי גא מתחת את כוחו אגב כפיה. רק בפתגם, בתחום יצירה זה שאין לו אדונים, הוא בוחר להראות את נפלאותיו. ובכן משפת הדיבור אתה לומד את האמת המוזרה, לאמר: לא כל מכוון הנהו גם עיקר; הדבר הזה מתאמת גם בנוגע לחידוש השפה: כל חידוש הנעשה במתכוון אין ערכו מרובה.
טעות היא באופן כזה לחשוב, כי חידוש השפה בא לידי גילוי ביצירת מלים חדשות. גם במובן הרחבת השפה אין העבודה הזאת ממלאה תפקיד גדול ביותר. אם גם נניח, כי עד היום הזה נתחדשו בשפתנו כמה מאות מלים נחוצות וכי בעתיד ירבה מספרן כמה מונים, הרי ברור בכל אופן, כי המלים האלה יישארו כל הימים בבחינת המאסף האחרון לשפה; בתור ילידות חוץ הן מכירות את מקומן ואינן שואפות אל המרכז. בשירה אתה מוצא מלה מחודשה לעתים רחוקות מאוד, בפרוזה הכתובה על פי נוסח – וכאלה הם כתבי הפרוזה ברוב המקרים – אין הכותב נמנע מלהשתמש במלה חדשה, אבל הוא משתדל להבליע אותה, נזהר מלהעמיס עליה כוונה רבה. מלים מחודשות אסורות לבוא בקהל בהמון; אנשים תמימים אך לא-מומחים נסו לבלתי ציית לטעם הטוב, והם השאירו בנידון זה דוגמאות אחדות של כתיבה, והנה הדוגמאות המעטות האלה מכילות בקרבן את כל הנגעים הכתובים בתורת הסגנון; שורה אחת של כתב מפלצת כזה עלולה להבאיש את ריח השפה היקרה לימים רבים.
ועוד דבר: המלים המחודשות, עד כמה שיוצריהן הצליחו בעשיתן, הן שמות של דברים אבל לא כינויי הגדרה בשביל מושגים; כל מלה חדשה מוסיפה לשפה שם ולא תואר. בשביל חיי השפה – רוצה לומר: בשביל חיי הנפש של האדם, אין הבדל גדול, אם כמות השמות שישנה מן המוכן היא גדולה או קטנה; שמות של דברים אינם עיקר בחיים, ואותם אפשר בנקל לחדש ואפליו לקחת אותם בהקפה. ככה אתה רואה, כי גם אלה הכותבים על טהרת הלשון משתמשים בלי היסוס הלב במלה לועזית, המסמנת דבר-חפץ או אפילו מושג מגובש; אחרת היא, כמובן, כשצל-צלו של דבר-מה עיקרי בחיים נתלה על השפתים ובידי השפה אין כוח להביע אותו. אחת היא לך אם תכנה את האוטו מכונית או מוביל, אבל כששמינית שבשמינית של כוונה איננה ניתנת להבעה – אתה מאמץ את דמיונך עד אין קץ; רק מלת הגדרה אחת חסרה לך – ואתה עומד כמו בפני קיר ברזל, דומה לך, כי כל העולם עטה ערפל. למה לא תחדש לפי אחד ממשקלי המלים, למה לא תושיט יד לאוצר המלים של השפות הזרות? אתה לא תעשה את זאת, כי אין ברוחך; דבר מה אומר לך, כי את הכל מותר לקחת מן המוכן, חוץ מן העלילה, חוץ מתביעת הלב. את אלה אתה אנוס ליצור משלך; אין אדם זוקף מעשי זרים על חשבונו, וגם לשפה פיגול הוא הדבר לכנות כל מעשה אשר יעשה; היא היא מביעה כל תנועה וכל מעשה, ובשביל להשיג את זה היא משתמשת במלים הראשונות, במלה אשר נוצרה בבת אחת עם המעשים. רבים מאתנו עודם זוכרים את הרגשת המבוכה, שהיתה נטפלת אל הסופר העברי בשעת כתיבה: הוא צריך היה להגיד “פרוסט,” רוצה לומר – קור המביא לידי קפאון – ובאוצר השפה הדל אין אף זכר למלה מעין זאת; דמיונו הסית אותו לתאר את חזות המלבושים של גבור הסיפור, ובעברית נשארה כשארית מרגיזה רק מלת “מעיל,” מין חפץ-הלבשה בלתי מסומן המסתגל לכל גיל, לכל תקופת שנה, לזכר ולנקבה גם יחד!… העט היה נשמט מבין האצבאות, ורגש מדהים של כלימה היה מטלטל את הסופר בערפו ומרחיק אותו מרחק של ת"ק פרסה מכל תקוה לנצח, מכל יכולת להמשיך. זאת היתה הבושה העזה והמחפירה המצויה אצל בני עניים: העשיר עובר לתומו במלבושיו, אבל אלה פניהם מסמיקים בשעה שפגומים הקישורים על נעליהם. עוד יותר מדאיבה היתה מלאכתם של המתרגמים. הנאמנים שבהם היו יושבים כאיוב באפר כל התקלות ולא היו דוברים דבר; אף פסוק אחד אי-אפשר היה להריק לעברית מבלי שידרש להקיף את הענין, לטשטש את הדברים ולעשות מעשה בדאות. אמנם כן: בשביל לתרגם מלועזית לעברית היה צריך ברוב המקרים לשנות הרבה דברים תכלית שינוי. המתרגמים המסכנים: אף אחד מהם לא ניחש, כי כל החן והעוז של השפה העברית כלולים בזה, שהיא אינה משיחה ברצון מעשיהם של זרים. המתרגמים לא שיערו, כי במקום שהם רואים עניות וחולשה שם קיימים בעצם עושר וגבורה. גם בימינו עוד טועים רבים לחשוב, כי חפץ פלוני או אלמוני אין לו שם מתאים בעברית. לפי ההנחה הזאת יוצא, כי אבותינו הנחילו לנו שפה מצומצמת, מקוטעת, שעלינו להשלים אותה, שפה של קרן זווית שעלינו להוציאה אל המרחב. בקיצור – לשון בלתי מספיקה שעלינו להוסיף לה מלים. הה, שוב אותה האוולת הנצחת, הרואה במלים את חזות-הכל! דרך התשובה אל שפת עבר לא נסללה בשביל זה שאנחנו נכנה את מאכל-חוקנו בשם לחם; שבים אל שפת המורשה בכדי לעבור ממדור-חיים אל מדור חיים ולהאפיל על שאר העולם. שכחו את אשר מספרים לכם על דבר המאור אשר תהווּ, על דבר הגיונות כל העמים אשר ינתנו לכם בעברית: אבותינו היו סגורים בארץ קטנה ואיש לא הבין את שפתם ואף אתם כן, אתם הולכים להצטמצם ולא להתפשט. וככה יהיה לכם גם במובן הדיבר, בעברית זאת, אשר אתם אומרים לקנות לכם לשפה. לדבר עברית – פירושו לשכוח, להכביד עול, לנתק את חוט-השממית של היהודי הנמשך דרך האוויר. שפת אבותיכם היא בשבילכם מיטת-סדום, הרבה כנפים יִדוֹנוּ להיקצץ, אבל – האמינו! – אלה לא היו כנפי נשרים; לא חך אחד ייאלם, אבל הכי תאמרו להביא אִתְּכֶם לעברית את כל הלהג, את כל עשרת הדיבורים הניזונים מגרגר אחד של עלילה? ראו את עלבונם של אלה אשר אינם יכולים לכנות כן בעברית הרבה דברים: האווילים נדים עליהם ראש, אבל בעצם הדבר, הילד, המנסה לכלול עולם מצומצם בתוך שפת-דיבור מצומצמת עד מאוד, הוא הלא מתוה דרך לכולנו; גם לכל הנבונים אשר בקרבנו, גם לכל אלה השבים לעברית בלא-חמדה, ובתואנה, כי העולם בלבם.
ג
אנשים, שכוח דמיונם אינו מרובה, רגילים לראות כל אדם מתבודד כאיש רע ואת כל אדם מתון במעשיו – כאיש אשר יכוּלתו אינה גדולה. קצרי ראות כמו אלה מוציאים גם את דיבת השפה העברית: הם חושבים לה לחטא את התבדלותה, את זה שהיא מצרפת את המושגים באופן מיוחד ומצמצמת אותם על ידי כך יותר מאשר שפות אחרות; הם טועים לחשוב כליקוי גם את הקיצור הנמרץ של השפה העברית, זה הקיצור המציק והמרגיע גם יחד, הגורם לידי כך, שהרבה מן הדברים הקיימים בעולם הזה מוכרחים להסתפק – בתוך היקף החיים של השפה העברית – ברמזים, בחצאי-כינויים. אבל כל הליקויים המדומים האלה הופכים להיות הרגלי אצילות – בשעה שהיד הכותבת עברית מאומנת ובשעה שהאדם המדבר עברית מסתגל לרוח השפה.
כדרך עשרם של עשירים מלידה גם עשרה של השפה העברית נמצא מעבר לקלעים: לא לעין כל, לא ברשות כל פה ממלל וכל עט רושם. זהו רכוש קדומים, משומר, רובו נתון בככרות כסף וזהב ומעוטו במטבעות בני יומם; על כן יש אשר מי שהוא מאספסוף המשפחה נמצא בדוחק גדול, בשעה שהוא צריך לכנות דבר-מה מצרכי יום-יום. אבל מה רב ההון הצפון לכל יודע עברית ברגע של השגה ודמיון! כמובן, מן המוכן אין פה הרבה: גזבר השפה שלנו אינו נוהג לשחר פני עוברים ושבים ולמלא על לא-דבר את כיסיהם במצלצלי כסף וזהב. פעם בפעם אתה מוכרח לשוב אל בית-האוצר ולהוכיח למי שהוא נעלם, כי נאמן אתה, כי לך הטעם וההבחנה, כי הולך אתה לרכוש דברים שיש בהם ממש. החסכון הזה נהוג גם בשפות אחרות: לא כל הבא בא ונוטל מן המכמנים, מן המוכן לעתיד לבוא; אבל בעברית זכות היחיד היא המכריעה. מדת המשפט החמורה של הגזע העברי הקדמון נשמרת פה בכל תוקף: אין מהדרים פני דל. דוק ותמצא, כי הספרות העברית של כל הזמנים – גם הספרות החדשה בכלל – לא עצרה כוח לברוא את הסגנון הבינוני הטוב. תמיד היו במחננו הקטן סופרים בעלי סגנון, אבל תופש עט רגיל היה על פי רוב כמתעתע, כמטשטש את חותם הדור. ועוד זאת: סופר יהודי, אחרון שבאחרונים, כותב בנקל צחות בלשון לועזית, אך סופר עברי, אם איננו ממנין המובחרים, כותב כל ימיו מבלי לדייק, מבלי להגיע לידי מדה בינונית של ביטוי, כל היהודים הם, כפי המקובל, חריפי הבנה, אף-על-פי-כן רובם של הדברים הכתובים עברית נראו כלקויים, כאילו נכתבו ללא-חפץ מתוך רוח רפה או עצלה. האומנם נדברו כל הנבונים אשר בקרבנו לאחוז בעט סופרים זר, ובפינה שלנו, בעברית, נשארו רק הכושלים, המטושטשים? כמובן, הדבר אינו כך. הסיבה היא בזה, שהשימוש בשפה העברית דורש הרבה יותר יכולת, הרבה יותר כשרון מלידה מאשר בשפות אחרות.
גם בזמן הזה, בכל יפי הסגנון המשומר אשר בספרות החדשה, עוד כל סופר עברי הנהו בבחינת יוצר בראשית: לו נותנים שמות וכינויים, ואת מלאכת הצירופים עליו לעשות מתוך הבחנה ראשונה שהיא כולה שּלו. בכל שפה אחרת מלה גוררת מלה, המלה העברית היא בודדה, דורשת בירור והתאמה. כמובן, כוח הזרוע שולט גם פה, ואין לך סופר שאיננו מסוגל להעיז אל פי עטו עדרי עדרים של מלים, אבל מעשה-כתיבה כזה בעברית מעורר על פי רוב בחילה אצל הכותב עצמו. אותה הרגשת התעתועים, שהיתה מצויה לפנים אצל סופרים בעברית ושלא חדלה גם עכשיו, אותו רוח השממון היורד לפעמים על סופר עברי וגורם לו גם בושה, גם זעם, גם רגש תפל שאין לו כל שם: – כל זה אינו מתבאר עד תום בחרוז היאוש של יל"ג: “למי אני עמל?” – דומה שעצם הכתיבה בעברית, כשם שהיא עלולה לגרום עונג וחדוה, כן היא מסוגלה להכות בשממון את הכותב – בן-רגע, בעוד העט נחפז להעלות על הגליון את המלים המעולפות, שאין ברצונן להשיח את הרהורי הלב. אותה ההשגה של העברים הקדמונים, שלא ידעה לדחות את השכר והעונש וקבעה אותם בהעלם אחד עם המעשים – ההשגה הזאת אצורה גם בשפה העברית. הספר העברי נשכח עד מהרה, אם אין כוחו אתו לחיות עידן ועידנים; אין פה חיים נוחים של העולם הזהּ על חשבון השכחה אשר בעולם הבא. הדברים המצוינים אשר נכתבו בעברית נקבעו בכתבי הקודש, בתפילות, בפיוטים, נוצרה בשבילם מסגרת של חיים ארוכים; לדברי כתיבה של מה בכך היה ליהודים תמיד יחס של ביטול. והיחס הזה דן ומכריע גם עכשיו בספרות העברית, ואין לך דבר שצורם את האוזן כמו תהלה מופרזת ביחס ליצירה כתובה עברית; השוה מה שכתבו על פרץ ועל אש באידית לזה שנכתב על אודותיהם בעברית. פה לא היתה המעטת הדמות מצד אחד, או הגברת הדמות מתוך כוונה מצד שני: סיבת הדבר היא בזה, שהמבקר אשר באידית ראּה לפניו כמכריע את החומר ואת שטף הדברים; המבקר העברי, להפך, מתרשם על פי רוב מן השפה, מן הביטוי המעיד על עצם הדברים.
ד
רך הלבב יקוץ עד מהרה בשפה העברית. אבל מי שבא בסודה יאהבנה אהבת נפש, אף על פי שהיא נותנת במסכנות את מלותיה, למרות זה שהיא מפרכת את הדמיון חלף כל צירוף קל של מושגים. היא, השפה אשר יאמר לה כֵלַי ומסוגרת, הופכת להיות נדיבת-לב עד מאוד ביחס לכל דובר אמת; מי שאין לו מה להגיד הדיבור העברי נעשה בפיו צחיח וחסר כל הבעה, אבל מי שיודע דבר-מה מנפשו ורוצה להביע את הדבר הזה – השפה העברית גורמת לו שפע של ביטוי בלתי צפוי. כי זאת היא הסגולה הנעלה ביותר של שפתנו: להיות מדברת בעדה. כשם שהיא מטשטשת עד תום את האחד, אם השגתו מטושטשת מלמפרע, כך היא מבליטה – לפעמים באופן מפליא ביותר – כל סימן קל של אישיות; אנשים בלתי נחשבים, אך נאמני-רוח, עלולים לכתוב בעברית דברים שחותם השלמות עליהם, הדומים דמיון רב לדברי גדולים. במקרה כזה לפניך לא תרמית עינים, כי אם עלילת אמת: אתה קורא משפטים ששפע הביטוי שבהם נובע ממקור עמוק, אבל לשוא תחפש את המעין הזה בנפש האיש הנאמן והצנוע: הוא גרם לעושר הביטוי הזה בלי כונה, הוא רק הערה את מקור השפה.
זה מבליט לפניך עוד גילוי אחד בגילויי החיים של שפתנו: הדיבור המתחיל העברי, זה אשר אין דומה לו לצלילות ולנועם רמזים גם יחד. דבר כזה לא יתכן, כמובן, בשפה רגילה, המודדת מידה כנגד מידה; בפיוט של עמים אחרים זהו חזיון בלתי ידוע כלל; שם רק בחירי הנבחרים יודעים להתחיל בפסוק שכולו זמר וכוונה, המעורר זכר וציפיה. בתחום השירה שלנו הוא מצוי בכל ארבע אמות של יצירה: למאות הם השירים הקלושים בעברית (גם הדברים שבפרוזה) אשר הדיבור המתחיל שלהם מעיד על דבר-מה שהנהו בכוח ולא בפועל; זאת היא השפה המנסה לדבר בעדה ואשר תיאלם דום עד ארגיעה. בספרותנו, מקצה ועד קצה, הדיבור המתחיל הנהו יקר בולט לכל עין: בראשית ברא אלהים; ויהיה בימי שפוט השופטים; איש היה בארץ עוץ; ציון, הלא תשאלי; לא עדת כפירים ולבאים: – כל זה הנהו סוג מיוחד של יופי, מאור פנים של שפה גאיונה המעורר במעוף עין אחד כליון נפש. יש מקומות בכתבי הקודש – במזמורי תהלים בעיקר – במקום שחצאי הפסוקים הקצובים עושים רושם כאילו כל אחד מהם הנהו דיבור מתחיל נאצל; לזה רגילים לקרוא בשם סגנון המליצה. אבל בעצם הדבר כל אותו הילוך הסגנון הנשגב – הפתוס בלשון העמים – הנהו סגולה מיוחדת של שפה המוכנה בכל רגע להשיח דבר-מה בלתי משוער מראש; זאת היא שפה הרווּיה חזיונות חוזים, הספוגה דמיונות העם הנבחר, הצופנת בחובה את רוממות הלשון של ארבעים דור קשי-עורף. מה שנשאר אתנו בתנ“ך זה חלק הביכורים של השפה, אבל עם חתימת הספר הזה לא מצאה השפה העברית את מרגועה. אנחנו משתאים כולנו אל חיי הגזע העברי, אבל מעטים הם אלה אשר הבחינו לראות, כי לשפה העברית גורל אשר ישוה לגורל היהודי, למרות זה אשר היהודי בן זמננו נזור מן השפה הזאת למראית עין. מה סוף סוף פלא החזיון של חיי היהודים? כמובן, לא בזה שמספר אנשים ידועּים מתיחסים על אבותיהם אשר בטלו מן העולם לפני אלפים שנה. גם לא בזה שהאנשים האלה אוחזים במדה ידועה בתכונות ובמעשים, אשר שלשלת רצופה להם והיא ארוכה במאוד מאוד. שרידי גזעים כאלה ישנם בעולם חוץ מהיהודים, ואלה לא מעוררים כל תמהון. מה שמתמיה הוא כוח הגזע של היהודים, אשר הנהו בבחינת מדבר בעדו. לא די בזה שאתה קובע ואומר: היהודים הם בעלי כשרונות; הכשרונות הולכים לתומם, אבל היהודי, כשהוא מקבל השפעה כל-שהיא מתרבות זרה, הוא מתרונן פתאום כשכור מהשגּה, מדמיונות, מהגזמה. האם הוא עושה מעשה לצים, או להפך, הוא נראה לעין העולם כאחד נשגב, יען הוא – היהודי אשר הגורל הדיח אותו ממולדתו בלא עת – מוכרח להתחיל בכל הזדמנות שהיא “דיבור מתחיל” מרומם? ההמשך איננו בא; זאת היא חידה בפני עצמה. אבל מי אשר בדמו תועים אדי יצירה ללא ארשת – בהכרח הוא שלשמע כל חדשה יתנער, יתלהב, יאמין שהגיעה שעת כושר. והנה ראה: כיהודי כן השפה העברית. מה שהיא אצרה בתנ”ך לא השיח את כל חייה: היא חדלה בלא עת להיות שפה מדוברת כשפת עלילה. ובשעה שעלו להבות האש בירושלים הנחרבת היא נאלמה דום, שבויה קדושה בתוך הכתבים הקדושים. זה יצר למענה גורל טרגי, מרומם, אשר הבטיח דבר-מה לעתיד לבוא. זה לא היה קץ, יען כי הדהּ האחרון לא נמוג ביחד עם זעקות הכהנים הנשרפים בבית אלהים השרוף. אחרי כן באו וחלפו דורות, והיא היתה כישנה שנת ציפיה; היא היתה מוכנה להקיץ בכל רגע ולהניע שפתים טהורות, לפרוש את אברותיה עם כל דמיון עז, להקר ניבים צלולים מכל מקור מחשבה. איזה עידן-ועידנים ארוך – מימי רבי ועד הרמב"ם; מימי הקליר ועד יהודה ליב גורדון! היא, השפה העברית, היתה תמיד מזומנת לגמור דבר-מה אשר לא נגמר, עם כל דיבור מתחיל שלה היה מורגש בעליל כי היא היא המדברת בעדה, המאזרת חיל את הצאצאים החלשים, אשר לשונם התנהלה בכבדות. נשמת השפה הזאת, אשר עמדה מהיות באמצע חייה, היתה מסוגלה להתחיל עם כל דור חדש “לכו נרננה;” היא נכונה גם כיום הזה לתת את כל נפשה – ובנפש השפה העברית צפון כוח לא נחקר, כוח הגזע העברי אשר איננו תם.
גם השירה העברית של זמננו ספוגה הדים, רמזים, תעלומות ביטוי שכל קורא מפרש אותן לפי השגתו; השגה חריפה ביותר מסירה בבת אחת את כל החיתולים מעל המלה העברית, דמיון נאצל ביותר מנחש בלא-עמל את שפע הביטוי האצור בתוך צירופי-המושגים אשר במשפט כתוב עברית. לזה קורָא חידוש השפה. הלא אתה רואה בעליל, כי הטובים מבין מחדשי השפה כתבו אמנם בעצמם עברית עשירה במלים, אבל בכל זאת היתה על פי רוב עברית אטומה, מין עברית בת-רגע אשר רק דמות האותיות מעמידה על קיומה; ולהפך – מחיה השפה הנעלה ביותר, ח. נ. ביאליק, לא חידש כמעט בעצמו מלים. חיבת הדור לביאליק תלויה ברובה בטּעם השפה החדש, אשר נתן המשורר הזה בפי הקוראים; וכמעט כל גדולתו של איש העלילה הזה אפשר לסמן במשפט אחד: תחת ידו נמסו אסורי המלה העברית. שים אל לב, כי ביאליק השתמש על פי רוב בצירופי מושגים הלקוחים בצלמם המוכן מתוך התנ“ך; אבל איזו תוצאות נתן שימוש-הגזל הזה? הוא הוציא אסורות מבית השבי ונתן להן חיים ודרור, הוא פתח את המליצה העברית מכל עבריה, זאת המליצה (אמור: צירוף המושגים) אשר היתה סגורה מכל העברים. קח לדוגמא את השיר: “תחזקנה ידיכם;” הוא כולו חיבור חצאי-פסוקים הלקוחים בצורתם מתוך כתבי הקודש, אבל בשיר החיבורי הזה הגיעה ההפלאה למרום מעלתה: זהו מין בקעת יחזקאל אשר כל עצמותיה היבשות קמו יחד לתחיה! אחרי ביאליק עשו רבים ויעשו לעתיד לבוא; בינתים נוסף דבר-מה חדש: יצירת המליצה העברית החדשה, רוצה לומר יצירת צירופים אשר חינם, דבקותם ואמיתם עשויים בעצם על פי דוגמא אידיאלית של מליצה תנ”כית; נוספו ידים מאומנות העושות את המלאכה הדקה הזאת, מלאכה מפליאה, העלולה לעשות את שפתנו לשפה הבחירה, שפה אשר עם היות עשרה גדול לאין ערוך עוד צמצומה הנפלא נשאר כולו בעין.
דת ישראל
מאתיעקב שטיינברג
עוד נער ישראל ואלהיו חינכו ויתן לו לדת אילת אהבים אמיצת פנים. היא לא ביקשה לה כבודה רבה, כי גדלה מילדותה במדבר-קדם, ומשיאי סלעים חשופים למדה את חלומותיה על חסד אלהים ועל טוב האדם. בימי ארושיה לא ידעה כמעט התפנק; בלילות ישימון, לאור כוכבים טהורים ואבירים, דיברה אל חתנה השחום רק דיבורים קצובים אשר מספרם לא עלה על מספר האצבעות בשתי ידיה הנקשות. וזכר השיחות האלה, הקצרות והזכות, הצופנות כתומן בינת ילדות ערבה, שמרה כזכרון אהבה לימים רבים – גם בהיות כלולותיה והיא רעיה נבונה באוהל העם אשר בנגב יהודה. אך כרבות הדאגה כן ירבו גם תפנוקיה, והדת המבכירה, הנלקחת חליפות לשדות מלחמה ולשדות יזרעאל הנזרעים, מבקשת מעתה לנפשה גם מעט נמלצות ותנחומות; לא כילדה פותה מרוך, כי אם כאם-בנים שוחרת-עתיד היא מתענגת לשמוע את סיפור המחמדים על יום השבת, יום בו ינוח גם שור וחמור, יום נבחר בכל ימים הבא ללא כל אות על מצחו הקדוש, כי אין מופת לנבחרים; אך משנה עונג לה מדי תשמע הבל-נדבות על ביתה וארצה, על הסתיו הטוב והמיטיב אשר לא יחדל שנה שנה משלוח שני שליחים נאמנים, את היורה ואת המלקוש, על השנה השביעית ועל שנת החמשים – שנות שמים שתים, צעירה ובכירה, המבכירות לבדן בלב השדות ועובד האדמה צופה אליהן מרחוק ועל סף ביתו.
והנה עברו תקופות, ומחזור גדול של חיים נתלה בשמי הנצחים כקשת מלאת צבעים: הדת הישראלית נשקפת כאחת למול העין הרואה באדמימות נעורים ובתכלת צהרים ובאפרוריות שיבה. היא יפתה בנעוריה מעדיי חוקים מעטים ובנזר הזהב הצר אשר על מצחה, מעשה ללא-חלוף אשר לאל היחיד; פניה נהרו בימי העמידה מחכמה אין דומה לה, חכמת אם ודת אשר עמה אבד לה כמעט בימי רעה, ובחסד גורל, אין דומה לו, קם ויחודש ויהי בין החיים. מי ראה עוד אם כזאת, אשר ניתן לה לראות את המות רק כמסה, לשעשועי דמיון נוראים? האם השכולה תמוג באבלה הכבד או תתעטף ביגונה הערב; אם כה ואם כה – ויום אידה לא ילד דבר-בינה אשר לא היה לעולמים. ואולם הדת אשר בירושלים כרעה אל פחת המות בימי צדקיהו, שכבה כמתעלפת שבעים שנה. נפשה יצאה מקרבה ונדדה כזרה וחולמת על נהר כבר; ובאחד הימים פקחה עיניה, ולנגדה הבן אשר נחשב במתים. הזה יהודה? הוא דומה ואינו דומה; הוא שחום ומהיר-לב כבימי אליהו, אך נפשו מתעקשת ומתרצה חליפות, כאילו בא אל נפשו דבר חדש ולא נשלם. והנה גם הדת הזאת אשר בירושלים, אל אף היותה רק בת שמים, עושה את רוחה ואת מנהגה למען הבן; דבר-מה בא אל נפשה ולא נשלם. היא כמהה בלי הרף, גם מאימת המות אשר ראתה לחינם, רק למען התבונן בו, גם מרוב ערוך את החיים החדשים והזרים אשר לעם יהודה, עם אשר בא במתים ויחי. ברגעי מנוחה, ההולכים ומעטים מדור לדור, היא סחה לנפשה על תחית המתים אשר תקום להיות באחרית כל הימים. הכי נזדככה דאגתה לאי-ערוך והיא נתנה את כל לבה לעתיד? אך מדוע היא מסייגת סייגים לאין ספור, כיראה מפני כל קרוב? עמים עוד יחמדו יפיה, כי עודנה במיטב חלדה; אך כזקנה בלה, אשר לא תתנער משבתה, היא חורזת את כל מעשיה על פתיל אחד, על פתיל גדול ונורא אשר שמו: תורה. הביטו וראו: הנה רוחה עולה ויורד מבעד המסכת הכבדה, הרקומה הלכה ואגדה – כרעוד חזה אשה מבעד השמלה; אך מכל שכניה, צור ויון ורומא, לא יפתנה אף גוי אחד בדממה. נזירה היא מכל חדשות, אוטמת לבה בפני אהב זרים. גורלה לא יצוה לה כזאת, גורל מסכנה אשר הָעוֹגֵב סובב על פתחי ביתה באין מכלים. זקיפי רומא נצבים אל שערי הקודש, ואדוניה, אל הצבאות, לא ישמיע גערה. למה לא תכנע מעט במסתרים, ולו רק כאשה גדולה ועזובה הזוממת מזימת אושר אשר לא יקום לעולמים? אין עמה כזאת; יומם תנחה לפי כוחה את בנה, הוא עמה, הרך ורגז חליפות, המשתבח לאין הכיל, המתפלץ על-נקלה בראש ירושלים הקריה, הרואה לשוא פחדים גדולים. אמנם כן, לבה מלא כל הימים מחשבות על בנה על יחידה; אף רגע לא תרפה ממנו, לא תעזבנו לנפשו למען עמל, או מלחמה או שעשועים. מסביב ירעו עמים בשדות אמונותיהם, סגים ושבים, מגמאים גבולות ומלחכים מעט מיבול אלים זרים; אמם-אמונתם לא תחרד, העם לא ידע בלכתו ובשובו. מדוע חרדה ביהודה? הה, הלזה היה במתים ואמו שבה ותחבקהו מעל סף המות. האם לא תעזבהו גם בלילות, בעתות המרגוע האטומות אשר לעם יהודה; אל ערשו תשב בלאט, שפתיה נעות מפסוקים קצובים ונאוים, החרותים מאז על ספר המורשה, ובידה מנצנצת מחט הקודש: – תפיר-תפיר, תפר-תפר! היא תופרת טלאים, מאחה קרעים, ואצבעותיה לא ידעו לאות; הפוך והפוך בבלויי נושנות: – אולי יחסר הלבוש, תקצר באחד הימים האדרת, תפתח לעין זרים לולאה על חזה הבן המשומר והנמהר גם יחד. אמנם כן, זרים יהלכו עתה לרוב בחוצות ירושלים, ידידים זרים אשר קורָא להם גרי הצדק. אלופי לב כולם, נאצלים מאהבת אמונה חדשה; פיהם מגיד כל היום את צדקת יהודה, אך בעינם עוד יאיר מעט נכר ואדנות הערבים לכל רואה. הם מזילים כסף נדבות מכיסם ואור רקמתיים מכל הליכותיהם. הדת, האם היגעה אשר ביהודה, לא תשים גם אליהם לב; היא לא תטעם גם בקצה לשונה מן החנופה אשר לידידיה, חנופת גרים חסודים המשיחה אף היא לב נכרי, מתפנק, תובע עגבים. מה לה ולעדנת החדשות אשר יזילו הנכרים בקדושים האלה בירושלים? לבה מלא עתה דאגה על צרורותיה ונושנותיה המטולאות, המתגוללים בכל מושבותיה, מקריה ועד כפר, כאשר יהיה עם השכמת יום גולה.
חז"ל
מאתיעקב שטיינברג
זה שמם וזה זכרם לעולם: חז“ל. מלה עשויה כאחת מסתורין ודמות; אחת המלות שבעות הרמזים, הקיימות כמעט רק לצרכי עצמן ואין המשל שולט בהן אלא לסרוגין. שם רבוי זה, שאבותינו עשוהו מלאכת מקשה, האם אינו דומה לצמיד בן שלש חוליות הנתון כעדי תמיד על זרוע ימינה של האומה? אך מהותו מצטיירת בלי משים בדמיונך כאד עליון, דק ושקוף, התלוי לבלי חלוף על ראשה של כנסת ישראל, וחוצץ חציצה כל שהיא בינה ובין רוח התנ”ך הגבוה מכל גבוה; בינה ובין השמים הגלויים, המלמדים בבת אחת לשון בינה אחת לכל יושבי תבל; בינה ובין השאול העליון, כביכול, זה ששמו שכחה או נשיה או עבר, זה המושך אליו בלי הרף מעל אדמות החיים את אבק כל הנשכחות ואת כל המכיתה הדקה והנפסלת אשר לאחרית דברים. והיא עצמה, המלה היקרה והעמומה הזאת, האם אינה בעצם מפת דורות ישראלית, הדומה במעט או בהרבה לאותן המפות לגלילות הארץ שיצאו מידי קדמונים ללא חוק קוים, ללא שעורי שטח, ללא ערכי גבולות ומרחק? באמצע הים, ים התורה הגדול, עיקרו ורובו של עולם; מסביב לו ישכנו לחופיו הרי אישים, כולם כתמי תואר שוים, נקובים בשם ולא במידה, מכונים כולם חכמים על טפח אחד של חיי אומה – כאותן חטיבות הגויים הקדומות, ספק מדינות, ספק גדודי אנוש בלולים, שתוכני ארץ קדמונים היו משכינים אותן על מפותיהם במעגל מסביב לים התיכון. קטנה המפה והיא נשארת מדור לדור כמו שהיא – כולה תגים סתומים וכולה בהירה ומפורשת גם לדור אחרון; רבנו הקדוש אינו מזדקר כנגד העין יותר מאשר רבי חלפתא, ר' טרפון ור' גמליאל הזקנים אינם מעולפים במסורת יותר מאביי ורבא, רבי עקיבא אינו דוחק בזכות גורלו את רב אשי הצרור במתיבתא, אך המסורת, התמה והנאמנה בכל סגולות היהדות, שומרת מכל משמר על המפה האחת והיחידה, וזו פרושה תמיד למשעי, תלויה בכל תקופה בצל הקיר החוצץ ביותר בפני שמש החדשות; הבט והבט בה: לב המפה רענן כשהיה, וקו השוליים הולך סובב בכל שלמותו, כאילו לא נתמעך מעולם כמלוא נימה ולא רמז מעולם להורתו המסורת: עיפתי מהיות פרוש לעין דורות; הבה אתקפל ואהיה מגילה צפונה או גנוזה.
קהל החכמים, הכלולים בנס במרגלית תמימות זו ששמה חז“ל, התכונן לאין ספור במדור הקטן, ומנוחתו שלום. זאת היא דירת עולמים, חתומה ומחותמת, אשר אין כמוה לאבות החכמה והקבלה אשר לעם אחר; מי שנכנס לכאן ויתר מאליו על נדנוד אופי קל שבקלים, ניער מעליו את ניצת החיים האחרונה, זו הלקוחה עם המתים הגדולים אל קבר זכרונם. חוץ מאחד, אלישע בן אבויה, הוא אחר, מין רוכב על חמור. לא תמצאו בכל המנינים העצומים האלה חכם שחכמתו קודמת; היהדות, שהסיחה את בניה החיים מן הטבע, עשתה לרבותיה המתים כמעשה טבע מופלא, קיפלה את הגדולים והקטנים יחד כטיפות ישרות בקילוח אחד של גשם. ידועי שם הם, אבל דרכם בקודש לא תיראה לעין; מבחינה זו, מבחינת הדרך, אשר היא לבדה מרהיבה את עיני החי, עשתה היהדות ככל יכלתה האיומה: שחתה את המוקדם ואת המאוחר של האישיות, והשאירה רק את התוך, את המנה הניתנת לבישול בפרור העם. המסורת לא אבתה לספר על המוקדם, על תפנוקי יצירה ראשונים של תנאים ואמוראים; כמן כן נעלה את דלתה בפני כל מאוחר, לאמר שיהא תנא מן התנאים פושט או לובש צורה. כולם קשורים אליה בטבורם, אבל לא בחוט אהבה, העלול גם להנתק ברבות הימים, כי אם בחוט הדת אשר בני עש לא יכרסמוהו ברוב תאוה; מלבד שנים או שלשה, כעין ר' שמעון בר יוחאי או חוני המעגל, דמויות גנובות ע”י המסורת מבית הגנזים הקטן של הדמיון היהודי, כולם תלויים בלי נוע על חוטיהם הדקים, כחנוטים חניטת נצח ביד אלוהית אכזריה, אשר לא תדע חנות לב אדם בקטנות. הרואה נרתע מתמהון ויגון בפני המחזה הזה – בית גנזים לאישים נזכרים אשר בעליו לא השאיר בו כל תנועה, הוא הסימן האחרון לחיי דמיון, ולעומת זאת השכין בו עד תום את חוק המוות, לאמר: יסודות נפרדים שיש בכוחם להפרות במסתרים. מה רב ההבדל בין מדור אפלולי זה, שמעולם לא הציצה לתוכו כראוי עינם של נשים וטף ועינם הנבונה של שוטי הדמיון, ובין אולמי המורשה אשר בכתבי הקודש, החמודים מאור ומרווחה ומקישוטי קדומים! אשר באו שמה, לתעודה ולזכרון גם יחד, הביאו עמם גם את כל טוּב חייהם, גבור את גבורתו ודל את ערמתו; הם לבושים לעורם כתונת דורם ועל בשרם למעלה תתנפנף אדרת אופים; באור הנשגבות הרב אשר מסביב יתוארו גם שריריהם וקווצותיהם וכל נדנוד עפעפיהם; גם הקטן אשר ביניהם נשען אל הקיר הקדוש רק כמבקש מנוח לעת מצוא, עד אשר ייטב לו לשוב אל מחול המחנים הנאלם והחי אשר שמו – עבר אומה; דוד מלך ישראל, בן השבעים, עולפה תחת בגדיו על ערש הזקנה, אך ברחבי אולמו, אשר הוקצה למענו, נעות ונדות כל דמויות חלדו, מדמות העלם עם חלוקי האבנים עד תואר הגבר הנכון והמתעוול, הלוטש עין אל לבנת הבשר הגנובה אשר לאשה זרה ונאוה. ולעומת כל אלה, אולמים ומגדלים למיניהם אשר יענו זה לזה הדי חיים לא יתמו, חדר הקבלה אשר ליהדות, הצר ואינו צפוף, המכיל בנס המון אישים ללא דמות הגוף, מין בית קברות עליון של אומה אשר לא ילא לבלוע מתים ענווים ופלאים, הנמנעים מתבוע לעצמם מקום אשר ייטב להם ואשר ישפוק להם! גם רבנו הקדוש נח מנוחה ללא ממשות, ללא בליטת נשימה, ללא רמז חניה ממלוא כל חייו – והוא יסד את היכל המשנה ברוב תכונה, במחצבות סגנונו הלמו בשעתם פטישי יצירה אדירים; על כסא מחשבתו, מקום המשפט למסורת כל הדורות אשר קדמו לפניו, הוא ישב רם על כל רמים, וכבוד ותחרות ויגיעה עשו לו מסביב כבוּדה רבה; ולעת קיצו עלתה שוועתו לאין חקר מכאב, מגבורה נואשת ומתפלות אנוש! אף הוא כאחד המתים הריקים אשר לקבלה, תא דונג צהוב וקט הצופן בקרבו את טיפת הדבש. לחנם תצמיד אליו עינים שוקקות – הוא לא ינוע ולא יזוע; נחיריו הטהורות כשני אלמוגים קרים בים הקרוש, עיניו החתומות כשני ארונות לא נפתחים מקדמות ימי עולם, בטרם יחולל עם והדמיון טרם יהיה בארץ להחיות מתים גבורים ולדובב את הזכרון.
בעבותות התנ"ך
מאתיעקב שטיינברג
א
בים הנצחים יש שרטון פלאים אחד ושמו התנ“ך. נשמות עמים, כנשרים טסים או כצפרים עפות, יבואו אליו לעתים למען בקש על אדמתו התמה את התעלומות הקדושות המזכות את החיים; ואולם יש עוף אחד פלאי המקנן שם כל הימים: זאת היא הנפש הנמהרה של עם ישראל הדוגרת באי התמיד את כל עתידותיה. ואף היא, פרועת האבר וקֵרחת הנוצות, יש אשר תמאס פתאום באדמה האיומה והקדושה, הרעננה ללא גשם חדשות; אז תעש את כנפיה לרוח צח, הבא מאפסי המערב, תרחיק נדוד ללב ימים גדולים, תחוג חוגים כמלוא ת”ק פרסא – ופתאום יתעורר הסער הקדמוני ויטלטלנה טלטלת חפּזון אל שרטון הקסמים. שמה, אל בין עשבי-אל טלולים, יצנחו הכנפים הלאות והמקור הרעב והמשחת מזעף יתעלם על פני מנוחות-קדומים אשר אין משלן במלוא תבל. הס! נשמת-עם עתיקה מחליפה כוחות לא-כוחות, מחדשת נעורים לא-נעורים.
מעופי-בינים עף הרוח היהודי – לראשונה על פני הימים הקרושים של התלמוד ולאחרונה על פני ימי התכלת של תרבות אירופה, אבל כל אלה היו רק נדודים בלי מטרה מולכת. כל נציבי התקופות, כביכול, ששלטו מאז ומעולם על היהודים, לא קיימו את שלטונם אלא במאמר המלך-התנ“ך. גם העריץ שבכולם – התלמוד-הפחה אשר מעבר הנהר וכל סגניו-המדרשים – היה קובע בראש כל גזירת הלכה פסוק מן התורה, ובראש כל צדקת-אגדה – בדל-שיר מן הנביאים או זנב-סיפור מן הכתובים, וכאור הנוגע בכל רחבי הצל ובכל שבריו – כן נגע התנ”ך, בכל ספרות גדולה ומוזרה שהקימו אבותינו: פסוקי התנך, בכתבם הקיטע ובלשונם הכבושה, נשתזרו לתוך שטיחי הצבעונין של תקופת ספרד היהודית-ערבית, וגם בתחום ה“זוהר” וכל צאצאיו – אותה ספרות פלאית וסתומה שהקורא צולל לתוכה כמו לתוך מי מצולה ירוקים – גם שם היו גרגרי הלשם הקטנים, פצולים ממצבת התנ“ך, נקודות אור יחידות שהשפיעו על ערפלי הכתב הכבדים זכות מופלאה של אגדות רזים. אך הנה נבקע בסוף הדורות החיץ אשר ממערב, והרוח הישראלי נמשך לקראת ספרות. אשף אחד קטן – הרמבמ”ן מדסוי – קם והחליק באצבעותיו הדקות על פני גוילי הקודש, וכל מאסף תלמידיו הלך וכתב את שיריו ואת מחקריו בלשון נמלצה ואיומה, זו הלשון היחידה בעולם שלא נבנתה ולא נתקיימה אלא בזכות ספר אחד.
וכשהגיעה שעתה של הספרות העברית החדשה – לא בא שנוי נצורות במזל הזמנים: הספרים הכתובים עברית השיחו את פי העם, ספר ספר לפי מדרגתו, אבל כולם יחד היו בבחינת זרם חולף ולא בבחינת מעין. פחיתות-גורל זו של הספרות החדשה אינה טבועה כלל במהות הספרים; הגורם לה הוא הרוח היהודי שהוציא כבר בימי חלדו את אהבתו הראשונה. העם המתחכם הזה, המרבה עגבים על כל תעלולי האנושיות, שומר בחדר נפשו מעין אמון-פתאים לכתבי הקודש. לפעמים הוא מכזב מתוך יקר-אהבה ומכנה את תמצית-חייו בשם דת; אבל בכל שעת מבחן הוא מגלה את אות האמת של האוהב הגדול: הוא אינו מעריץ שום דבר הערצה שלמה. כאן הוא הבדל הקסם שבין ספרות גויים ובין ספרות יהודים. שרשרת דלה של ספרי אומה, אשר טבעתה הראשונה הם שירי עם, היא בבחינת מושכל ראשון של חיים; ספרותנו, אם גם תיף ותעצם עד בלי די, תישאר כל ימיה כלי שני. המעטת דמות זו היא הגורמת לספרותנו הפסקות, ירידות-פתאום, נפילת חלקים. בשביל ספרותנו לא נברא אותו המשך-תמיד המשמש הבדל, כביכול, בין חיים ראשונים ובין חיי גלגולים. הספרות העברית היא גלגול בין גלגולים מן התנ"ך; היהודים הם עם-גלגולים רחוק מכל בניהם של העברים הקדמונים: – עם יהודים זה חי כל ימיו בנפוצות – לעתים יקרות ערך ולעתים נמבזות עד לאין ערוך; ספרות יהודית זאת תחיה אף היא עד עת קץ בדמות שברים, טובים או רעים.
המסורת של כתבי הקודש עלולה להעלות מתהום הנשיה של היצירה היהודית רק את הספר הבודד לפי היופי של התנ"ך: בצמצום ובשירה, שרטון הבּיבּליה הוא ארץ מוצנעת בלב ימים נשכחים, וטבעה, כטבע כל ארץ, משפיע לטוב על סופריה רק באופן מיוחד. יש בעולם מין כתיבה מופלאה – תמה ועזה ומפורשת גם יחד; בכל דף מן התורה והנביאים והכתובים אתה מוצא אם מעט ואם הרבה מן הכתיבה הנשגבה הזאת, המאריכה ימים בשל עוזה ושומרת את טעמה בכל תמימותה. ממנה מתפתלת דרך צרה אל שיא עברי חדש: אל הספר הבודד שכולו צירוף אחד נבדל.
ב
רוח התנ“ך, אותה תפיסת עולם שכולה אמת וכולה דמיון, חלפה לבלי שוב; מבחינה זו משולה כנסת ישראל לכוכב עתיק שהשיר את אורו לפני תקופות מאליפות: הוא גופו אינו אלא עצם כהה ומעובה, אך דמות נגהו תלויה עדיין בנס במרחקי העתים. זכרון האחוה האחרון, המקשר את היהודים אל התנ”ך, נובע ממעין קטן יותר; זאת היא האמת הלאומית השמורה בעשרים וארבעת הספרים העתיקים. עמים רבים, ראשונים ואחרונים, השיחו ברוב תשואות את חייהם, אבל לא זכו להראות את נפשם לעיני תבל; רק עם יון במערב – במקצת גם עם רומא – ועם יהודה במזרח חוננו בעווית גאונית זו שידעה לשלוף נפש אומה מנרתיקה ולגלותה כמו שהיא, בכל מחסוריה התפלים ובכל מאווייה המבישים. אין זה הבדל בין כוח לכוח ובין לבוש ספרות אחד לשני; אלופי הבבלים הטעימו עד בלי די את חוקיהם הישרים, אצילי הערבים והפרסים הלעיטו את שיריהם מליצה וחן. גם המוסר, המזיל את ריר הנפש, וגם התחנון הבוקע ממעמקים – שנים אלה אינם עושים עדיין את האמת האחת והתמה של חיי אומה; היהדות של ימי הבינים רבצה כאבן ויראת השמים שלה ירדה עליה כדלף סגריר; יש בעולם כמה שבטים מצוקי-דת והם בדלים ומסוגרים שבעתים, ויש בעולם ספרות לא אחת המלאה שיח והי ואינה מראה אלא פרצוף עמה השטוף דמעות.
ספר הספרים הוא מראה-המראות לנפש עם סוררה – זאת נפש עם יהודה אשר נכלאה בעלומיה בין הרי חלמיש קרחים ובין נשגבות-אמונה חשופות. העם הזה, הקטן והתם, הלך אחרי אוהב גדול ונורא, אחרי יהוה האל אשר בא להדביר תחת רגליו את מלוא הארץ. ברית האהבים מלאה כל הימים קנאות וגעגועים סוררים; העדה הקטנה, שזופת שמש וצנומה כבת מזרח חרופה, עבדה בחיים הגלויים את אדמת עמקיה הצרים ורעתה צאנה על צלעות הגבעות; ואולם ליד אח הבית, הוא אח האמונה, נגלו במסתרים חיי תאוה מתוקים ומרים. יד האל לטפה, כביכול, את הכנענית דקת הגזרה ויצקה לתוך הגוף השחום והרזה מאוויים עזים ואיומים; פי האל לאט על פי היפהפיה הנאלמת רכות ואיומות; והיא, נשכחה מאדם ומעמים, עשתה את עצמה מדרס-תאוה לחליפות אהבה עצומה. הס! כל המוראים הקדושים האלה חרותים בכתבי הקודש. עם יהודה לא יצר למעט אנשיו את שריון הברזל של המדינה; לבוש השלטון של הארץ היה רק אדרת בד דקה, שבלתה על נקלה מרוח הצפון הבא מאשור ומרוח הדרום הבא ממצרים; ואולם נפש העם הזה נתקיימה כולה בחסד אחד, כולה היתה קשורה עד תום לגורל קנא אחד. על כן לקוי בתנ“ך סדר המאורעות; חליפות העתים נרשמו בספרנו הראשון ביד שכֵחה המתעלפת מאהבה או מקנאה או מכליון נפש; לעומת זה יתנו שם את חליפותיהם המון חיי נשמה, נעלים מעלילות גבורה של עמים ועצומים לאין ערוך מצבא התעלומות של נפש יחיד. אמנם כן, השרירות השלוה נעדרת שם, מחוגת דברי הימים אינה עוברת בקו ישר – אין חכמת היסטוריה לישראל, אומרים חכמי הגויים; אבל תלאות האופי של העם מתוארות שם בכל בושת מערומיהן. דמות העם היא כאן כדמות היחיד – מאושרה ואומללה, ערמומית ופותה; תהפוכות התשוקה והחרפה יצרו כאן לא את אֲפֵר החלקות של היסטוריה רגילה, כי אם את ריבות הנביאים, תחנוני התהלים ותמימות הכתובים – כולם יחד אמיתיים כמשחק, מפליאים לספר כדרמה, משלימים האחד את השני כחלקי רומן. כי על כן ספר התנ”ך הוא אחד יחיד בעולם – הוא רומן אלוהי.
התגלות אלוהית זו של האופי הלאומי לא נשתנתה בישראל. המזל עשה זר את מעשהו: רק לאחר החורבן נהיה עם יהודה ככל המון הגויים ספיחי האנושיות, המתיחשים בתבל לפי קורותיהם ולא לפי נפשם. מסך הדרמה ירד, ובמת המשחק הפכה כבר בימי רבנו הקדוש בית משפחה רגיל שכל סמל אינו חופף על כליו. המשנה, זרועת האור, אינה יכולה ללמד על יהודי זמנה אלא את שיעור חייהם ואת תבנית מעמדם; התלמוד, נהר עקלתון, סובב שפעת יהודים בת בלי שם; בימי הגאונים היהודי הוא כמסתיר כל פניו מן ההיסטוריה, ורק סופת הצלבנים מרימה בעים את הצעיף ומתגלה פרצוף מעונה המפיק אימה וגבורה. אחרי כן ניתכות בערבוביה המון תקופות שמד ובושת, כערבוב ברד וסגריר, ואולם מידת הראיה אינה כאן בגדר שימוש: רק האוזן עלולה מעכשיו להבחין בפזורי ישראל לפי קול השוד ולפי אנקת הטבוחים. והנה אפסו ימי הבינים, על כל עמל האמונה ועמל המלכויות; כעין ילדות חדשה באה לעולם, וגם בישראל, עם תחילת הספרות החדשה, נראו ניצני משחק; ואולם זה היה משחק ידים ולא משחק נפש. דמות האופי של היהודי, אשר הגורל הריץ אותה במשך אלפים שנה בין שתי שורות של מענים, חשכה מצער, צבתה מבכי, נחרשה מערמה; אך ברוב הספרים העברים דמות זו היא בבחינה משוערת מאליה, לטובה או לרעה. במקצת מהם היהודי הוא חטוב-אופי כאחיו הקדמון בימי הנביאים, וברובם הוא רגיל-אופי כשכנו מבני הגויים. כחש זה, שמקורו בהרגל ערמה או בהרגל בושה של היהודי, יסתלק מן הספרות העברית רק לאחר שתתאזר בגבורות התנ"ך – להרים את מסך האופי הישראלי ולגלות את במת המשחק החבויה מאחורי המסך הכבד הזה.
אישים מן החומש
מאתיעקב שטיינברג
במקום נודע-בשם ובתיאטרון פלוני-אלמוני העלו משחקים עברים על הבמה חזיון, אשר הנפשות העושות בו הן אישים מן החומש. ככל חזיון תיאטרלי היה גם פה איש אחד גבור, אולם הפעם היה זה האיש יעקב, האב האחרון לשלשת האבות; כבכל מחזה-עלילה נגולה גם פה אהבת גבר ואשה, אולם הפעם היתה זאת אהבת יעקב ורחל, זאת האהבה התמימה והגדולה אשר הנה ראשונה במעלה בכל כתבי הקודש. על במת החזיון דרך, כרגיל, גם גבור שני, התהלכו גם אנשי בינים; כל אלה הזעיקו את חייהם הקדמונים החוצה בקול רם ובתנועה רבה ומוראה, קהל הרואים נלכד, כרגיל, בשחיתות המשחק והאמין אם מעט ואם הרבה למראה עיניו. ואולם קרוב לשער, כי בשעת המשחק נוכחו גם רבים למודי-חומש, ואלה התעיבו מעט בלבבם פנימה את הדבר הנראה; ואולי נמצאו בין יודעי החומש מתי-מספר אשר נישאו בדמיונם מפה והלאה, ואלה תארו לנפשם אישים וחזיונות אשר לא שערו מחבר המחזה ומשחקיו גם יחד.
יעקב – האחרון לאבות והראשון ביניהם לתואר-מציאות ולאמת-מורשה. מראשית ימיו הוא מסמל בגורל ובתכונות את כל סגולות צאצאיו, עד דור אחרון: – את הסבל המתפאר, את הערמה המושיעה, את ההזיה המרחיקה עד לשמי שמים. הוא חדל להיות אלם-נפש ברגע גיחו מרחם; בבחרותו הא תם וחורש מזימות כאחד, יום אחד הוא עושה בצדיה מצוה מבישה של אם-אשה, ומשנהו, כשהוא לן בשדה על אבן הבדידות, הוא חולם חלומות אדירים, כאיש אשר נפשו הגדולה מופיעה אליו בעצמו רק במראה ובחידות. וכך הוא כל ימי חייו: איש-נצורות בכל דרך-חדשה, בכל רגש, בכל זמן התוכן עלילות למרחוק; לעומת זה דרושה לו עד-מאוד הטובה בחיים, הוא מתאונן, מתאבל ושמח יותר מכל בגלל נחת-משפחה. בכל חייו הארוכים אין מעשה מכוּון ליפעה או לעזר-זרים, אין תאוה לנקמה או למשפט-חרב, ככל הדברים העזים והחמודים אשר נקרו בחיי אב-רם, זה האב המשותף לעכו"ם ולעברים גם יחד; יעקב בא בהמון רגשות רק בסוד בני משפחתו. הוא חרד על רוב בניו – לא כאברהם השולח את נערו יחידו אל מלחמת האמונה, לא כיצחק הנפרד בדברים מעטים משני בניו גם יחד; הוא מרבה תואנות וסולח בנקל, יותר ממשפט ומגאוה הוא נוצר את האהבה ואת הרחמים. בחרות לו דבר – עומדת לו כהרף עין צדקתו לעדה, בבוא עליו נסיונות – הוא מוכן לחכות עד יעבור זעם או לפייס בכל מחיר. לעת זקנה, בהגיעו למצרים, הוא מבכר את יוסף על רוב-גדלו; גדולת זרים ותפארתם מעוררות בו באחרית ימיו רגש מעורב בתמהון והכנעה, כמו אצל זקנים אשר חייהם עברו ללא די-עלילה. ואולם בימי העמידה, בעודנו עושה לביתו, אינו נראה כאיש המכבד ללא לב ולב את המון המעשה ואת כשרון המעשה אשר אצל זרים. ככה הוא עושה אצל לבן – זה האב הארמי, התמים יותר מאשר בדו עליו בסוף הדורות. לבן אינו מחשב ביותר את דברי עצמו ואת עשרו; הוא רך המזג כמעט, לבו טוב עליו ועל אחרים, שבע-רצון כשהדברים הולכים במהלכם עד אין-קץ. הוא משכיל אל אנשים יותר מאשר יעקב בן-הדרום, אוהב את השלום ושמח למצוא באורחו בן-משק-בית לאורך ימים, אף כי הלזה עולה לו במחיר רב ובמדנים לא מעטים; הוא נראה כנחשב בעיני אנשי מקומו, ואולם בקרב בני משפחתו הוא רק אב טוב-לב ולא יותר. את תלונת בניו על יעקב הוא שומע מקץ עשרים שנה, לב בנותיו סר מאחריו בלי משים, על לא-דבר. מדי רדפו אחריהן – הוא עומד נגדן פנים אל פנים נכבד, ולא כאב זועם, לא כנוטר נקמה; לאה, השנואה והטורחת כל ימיה, אינה מבינה לצדקו ולכבודו, כדרך אשה המרשיעה על-נקלה; רחל, הנאוה והגאיונה כמעט, אף משקרת לאביה נשוא-הפנים, המטה בלי משים אוזן אל אמרות חונף ושלום. רגע אחד עוד לבן מתפאר במתכבד: “יש לאל ידי;” אך למחרת, אחרי זבח וברכות ונשיקות, שב לבן למקומו ללא תרפים וללא נצחון. שם, בארם הטובה מכנען, הוא נעשה אב לעם לא-עם, אשר לא גידל אלהים אדירים; יעקב הולך לדרכו, לגור בארץ מגורי אביו על נשיו וטפו ורכושו. בדרך מתה רחל, אחרי כן מחריד אותו מקרה אחר: בניו מכים עיר חולה; המקרה השלישי, דבר-העלם יוסף, כאילו מבליט את פניו הקודרים מיגון ומפגעי משפחה. מה מובן הוא ומה רגיל; אבותיו לא ידעו יגון, הוא ידע לבכות בימי עלומיו, הוא מדבר כנאנח לעת זקנה. הוא מעורר רחמים כאיש אשר גבהות-עבר אינה חופפת עליו; בארות לא חפר, עם רועים לא בא בריב. ועוד מעט והנה הקץ המנחם והבלתי-נשגב: אב זקן החוסה בהדרת בן; יעקב הולך למות והוא מברך, ידו מגששת על ראש אפרים – הנכד הרענן של רחל הנאוה. עוד מעט, באסוף אב זקן ורגיל את רגליו, תבוא עלטה לדורות, יבואו המון בנים ידועים רק כפרים ורבים; ואולם לרגע קט מופיעה התפארת הגדולה של החיים הגדולים: הלא היא האהבה. יעקב, בן מאה וארבעים ושבע, מתחזק ומדבר בארשת גברים: “ואני” בלי רמוז לחליפות-עבר אחרות הוא מספר לניצבים עליו, כי מתה עליו רחל בדרך. לא אם הבנים, כי אם רחל האהובה; לא אחת הנשים, כי אם אשת-האיש היפה, הקרובה ללבו, הרעננה בחיים ובזכרון. מיום מותה עברו כחמשים, כשמונים שנה; אך כל אלה כימים אחדים, כצללים ארוכים על תור-אבל אחד. הרגעים ספורים, וחוק קדומים הוא לאב-עמים כי יצוה על בניו כי יזכיר להם את ברית אלהיהם; אולם יעקב מתאפק ומעלה על שפתותיו את יגון רחל: “בבואי מפדן ארם מתה עלי רחל.” וידוי כביר לאהבה, אהבת בעל ואשה; אהבת אמונים, אהבה ללא-חלוף, אהבה המרוה את החיים ואת הקברים גם יחד.
תפילות
מאתיעקב שטיינברג
בפרדס הדת של בית ישראל עוד תשבע העין לראות – הגזעים הרחבים, הפתלתולים מזקנה, נושאים בתוך קליפתם המלאה בעין חותם-אלף; מקרוב אתה מתבונן והנה זאת הקצפה בת הדורות, אשר העלו בהבל פיהם פוסקי הלכות ראשונים ואחרונים; התרחק מעט ויהיה דומה לך, כי אוהבים נוגים או נלהבים חרתו פה את שמותיהם בתוך מצבת העצים השמורים האלה. אתה מתהלך בגן, המתעבה חליפות, ומתחת לרגליך אדמת-נתיבה חשופה, כאילו אין פה מפל-רקב לעצים ולשיחים ולגבעולי הארץ; מעל לראשך, בקצה אמיר, תלוי פה ושם, אחד לבדו, פרי צהבהב, שרוע, רזה, ואין לדעת אם זה פרי בוסר או פרי-זקונים אשר לא יצלח. עוד לא מצאת פה נחת-גנים, אך המראה עוד רב: הנה עץ-חוק בוקע ועולה ישר כתמר, כותרתו סוככת באור מרומים נעלה, ופריו כמוס או מדומה בתוך נוגה-תכלת מתמוגג; והנה גפן-הלכה הסורחת את דליותיה אל מקום לא-לה, שריגיה הלבינו מתוך נפתולי-סרק פרועים והיא נראית כולה כהמון שחיפי-רגלים של עכביש קדומים; פה רובץ תחתיו בירק עולמים שיח-השבת, שם ניצבים קודרים ברושי-החג הגבוהים והאטומים, אשר כאילו אין להם דבר עם החיים אשר מסביב; מקרוב ומרחוק עולים כשטיח-מרמס עשבי-המצוות האפורים, ועל כל מדרך כף רגל צצים פרחי-פרחים של תפילות.
מה נאוו לצבעם פרחי התפילות האלה. הנה תחינות-לב רכות ותאמי-דמות, אלה נאמרות בלילות-שחור בקול שיח חרישי ודומות לפרחי הלובן והתכלת העולים ליד מצולת נהר אפלה; זאת תפילת-תאומים הומיה, אשר החזן יתן בה עוז והמתפללים יענו בענוה, כה דומה היא לציץ “אמנון ותמר” אשר פרח מאהבת אלהים וישראל; הנה פזמוני-השמע הרוממים והמוזרים, אשר מלותיהם כה הדורות וכה קרות והם משולים לשושני הסתיו אשר אין להן ריח, ולעומתם – הלחישות הבאות ברוח-פה קלה, דומות לפרחי “זכריני” צנועים; ריח געגועים נודף מן התפילות התמימות, אשר מלותיהן שוקקות בהמון רב האחת אחרי השניה, כציצי-בר המכסים כרי-שדה רחבים; וכעין כריזנתימות אשר צבע-הוד להן צהבהב-לבנבן וקצות עליהן כפופים כלפי מטה מהתעדן ומרוך, הן תפילות החג הגדולות, אשר די באחת מהן לפאר את השולחן אשר לפני אלהים, ואחריהן – צבא ברכות אשר לא יבואו במספר; אמירות-בוקר שגורות ופשוטות מכל עדי, תחינות-ערב נוגות אשר לשונן תזל במנוחה, תפילות אשר אין להן זמן קבוע ואשר הנפש תשתרע עליהן כעל כר פרחים, זמירות ותשבחות אשר גון להן וריח ואשר בכל זמן ועידן טוב לחנות בהן את פני אלהים, הלא הוא אלהים אהוב העולם, אשר טוב לזרוק לו פעם בפעם אגודות פרחים בעד חלוני רקיעיו.
אוי לכן תפילות ישראל כי לחך אתכן הקהל! אהבת יגון היתה בין האל הגדול והנורא ובין העדה הקטנה והנלבבה, ועל כן חמרמרו כל אותות הברית אשר ביניהם: התורה הצרופה הפכה להיות נשמעת בלזות-קסמים של אלהון רַגָז; החוקים והמצוות נהיו לערב-רב אחד עם המון הלכות מטורפות, אלה אשר פי-אלים ימטיר אותן בעתות לאין חפץ; והתפילות, אף כי המו בקרבן לב נכסף ונפש כלה, נשמעו כזעקות-חונף או כתחנוני-מזימה. מה הויה בכן, תחינות-הזמר? אין זאת, כי האומה הקטנה, אשר נטל עליה להיות אהובת אל גדול, עִשְתָה את תפילותיה רק למענה, רק למען היותה יחידה, נדרשת, מוּצאת לפני אלהים; כאשת-אהבים ללא-בינות העתירה האומה הזאת השכם והערב את כל תפילותיה, אשר גם אחת מהן, בצאתה מנפש אדם בפנת סתר, די בה לפתוח שער שמים. הרעה הנה נהיתה: כעין הרמון-תפלות לנו, אבל לשוא ניגע למצוא אף תפילה אחת אשר שמרה את כל ההגות וכל חידות הרחמים; הן כולן הפכו להיות להג-קודש. הנה ניצב אחד מבני העם ולוחש “תפילה זכה:” ראשו מסתתר בתוך כיפת הטלית, עטרת הכסף חוצצת בהדר בין עושה-התפילה ובין שאר כל העולם. האם נתרחש הפלא ויהודי קם לבקש מנפשו, יחידי, נשכח, מבין רק בלבבו ובאלהים? לא; המלחמה הגדולה, אשר חציה תהילות וחניתותיה תחינות, עוד טרם תתחיל; הלזה, המתיחד בקרב המחנה, רק לוטש את כליו לפני פרוץ הקרב.
גשם
מאתיעקב שטיינברג
לגשם הַמְרַוָה יש בכתבי הקודש מקומות-זכר רבים עד-מאוד. בכל מקום שהוא נזכר שם נדבּר בתאוה עזה, בברכה או בקללה, בגעגועים או בקול המון-גיל; בצריח הקדוש, בן עשרים וארבעת המגדלים, יתעורר הכל לחיים ברגע אשר ייזכר הגשם. לקול דפקו מתנערים המחוקקים הנעלמים של התורה והנביאים מתוך עפר-הזהב של הפיוט הקדמוני, ואף אלהים בעצמו, כביכול, חדל לרגע להיות אל-עולם ושב לדמות יהוה השולט בגשם, כראש אלהי היונים השולט ברעם. מתוך רשת הפלגים, הניתכים משמים, נשקפת שוב ארץ יהודה ואפרים כנחלה אחת קטנה, אשר יהוה אדוניה יושב בקצה, בטירת ההר אשר בחורב, ועינו פקוחה על נחלתו מראשית השנה ועד אחרית השנה; האריסים, עם-נער ופלאי, משוטטים ערומים מגורלם הכבד ויחפים מסד הברזל של הדת.
הגשם יורד בארץ הקטנה הזאת בהמון ובתשואות ובנדבה רבה; הוא מהווה פה את ראש כל הסמלים, כי מדן ועד באר שבע אין מראה וכוח אשר יסמל כמוהו את השפע ואת הטובה העומדת לעד. העינים נפקחות לרווחה לראותו, וכאשר ירבה לרדת ירחש בכל לב לחש-רזים; גשם הולך וגשם בא, והאיש הרואה בעבים רבים ידמה בלי-דעת, כי פני סלעים ימוגו לעפר וּמעט או הרבה מן הצחיח אשר בארץ יגרע לעולם. בחורף נולד הדמיון הזה, בקיץ הוא הולך למות; זה מחזור עולמים של צלם אחד, אשר מדי שנה תהיה ראשיתו געגועים ותקותו ואחריתו תהיה יגון ודממה. בארצות הצפון האביב הוא הבורא חליפות לדמיון; השמים מיטהרים שם בלי-משים לתכלת אין-דומה-לה, מצע הדשאים משתטח בחפזון, בן-לילה ירבה העלה על פני העץ – וכל האותות האלה הם מדי שנה אות בעיני האדם, כי צפונים לעתיד חיים חדשים, אשר תואר להם וחפזון ושפע. ואולם גלגל החליפות הזה, הגומר את סיבובו בתקופת כל שנה, תואר אחד לו בארצות הצפון ותואר אחר לו בנוה ארצנו אשר במזרח. שם יש אשר יפריח רוח אביב נועם אין-קץ, ורוח האדם יאביר לעומתו למרומי כל תקוה; בימים החמודים האלה הארץ כאילו אוהבת את כל צאצאיה, ובמקום האהבה שם יחולל הדמיון את נפלאותיו. המראה הטוב והרענן, אשר האדם רואהו באביב מדי לכתו ושבתו, נעשה כעין קלף יקר ממגילת שמים אשר רשומים עליו קטעי-בשורה על-דבר התחדשות כל העולם. לעומת כל אלה יבשר הגשם בארצנו רק קטנות; ברוח הגדולה, ההולכת לפניו, יישמע המון-מבוכה רב של ארץ קטנה אשר נקטה נפשה בצחצחות הקיץ. בלילות התאוה, הפרועים מסער ומגשם, נדמית ארץ יהודה להיות בדלה מן העולם עוד יותר מאשר בשרב התמוז המעולף; שעת ערבוב זאת של נחמה וזעף יורדת לעולם רק בשביל משפחה אחת צרובת שמש, ומטרות כבדים, השוטפים באפלה, כאילו חוסמים כל מעבר-דמיון מן החרמון ועד הים האחרון. אולם בכל הנוה המסוער הזה ישלוט קשב רב קשב; נהימות הרוח אינן מחרישות אוזן, כאנחות היוצאות לפני בני בית, יבלי המים כאילו משקשקים אל צנור אחד של ברכה. ולפתע פתאום תהיה דממה, בין גשם לגשם, בין המון רוחות למשנהו; כוכבים מציצים נפוצים במסילותיהם, מזמרים כל אחד לבדו באור נבדל וטהור; תכלת רקיע עמומה, כגלויה ללא-עת, מתכנסה בחפזון מתית לאדי-ענן מעוכים, ומפאת צפון מגיחים מחדש בטור אחד שחור עננים רבים, חדשים לברכה וזועמים במשלחתם הכבדה. אז פתח אשנב והוצא את ראשך החוצה והבן במראה; גם מדמה דמיונות לא יקלוט בשעה זו שמץ-סוד הבא ממלוא עולם, אבל ברוח הלחה, הטופחת על פניו, הוא יחוש עד-מהרה את הדמעה ואת הנשימה הרווּיה של מקום המולדת. הרוחות הלחות האלה, השוקקות אל צלעות הגבעות של ארץ יהודה, כחפצות למוגג אותן, למצות מקרבן אחת מני אלף מן הצחיח! שנה שנה חוזרת תאות עוועים זאת, אשר לא נמצא לה להימלא; תחת מסך הגשם, כמו תחת קורת בית-משפחה, עוברים בארץ יהודה הקטנה בסך אחד רוב הברכה והתקוה והגעגועים; כנאקת דודים מתוקה ישמע בארצנו בחורף ילל הרוחות, אלה רוחות הגשם הרווּיות המפיחות את כל נפשן אל סלעינו ואל שדותינו המעטים.
ישמעאל
מאתיעקב שטיינברג
מזרע אברהם הנאדר; בן לאמה מצרית אשר נסערה מאהבת אדוניה. אביו עושה את המון חייו ללא מועדי בנים ובנות, ובהגיע לו עדנת אב – קצרו עתות חייו האחרונות מסובב לאטו את מעגל ההורים השלם, והוא נחפז בלי משים מהליכות אהבה, מעשה גבר במשפחתו, אל שִכְחַת העזובה אשר לזקנים; את יצחק, בן הזקונים הישר והמאושר, אשר נועד לפי טבעו ולפי מקום צעירותו במשפחה לילדות ענוגה ולשחרות טובה – ניסה אברהם-האב במסה כבדה, והילד עודנו רך בשנים. דבר-המסה ההוא, אשר לא נשכח ולא ישכח, אפס קצהו עוד נוגע לעתים בצאצאי הגזע הרחוקים, ולא אחת יסופר עליהם כי נגע בהם המות ולא המיתם; וביומו נעשה הדבר מרוב הזיה וברוב הזיה: – זקן היה האיש ומדי הגותו באהבתו אשר לבנו הקטן – לא השׂפיק לו למען האהבה הזאת עמל בית-אב ההולך ובא מתחלף לאטו, המשלים במרוצת הימים את טובת הבן והבת וגואל לאחרונה גם את המוליד מייסורי כל חובה; קצרה העת ליושב האהלים הנאדר, ובלילות הזקנה הארוכים, אשר שנתם צומקת מקיץ לקיץ, שלח את ידו אל מפלשי הדמיון אשר מאחורי החיים הקיימים, ויקח לו משם חומר ויתו לו דבר – אשר לא יעשה כן גבר במשפחתו. ככה הקדיש אברהם את יצחק בנו על לא-דבר כמעט, רק מחפץ הקדושה המצוי אצל זקנים כבירים, כתום עלילותיהם ורוחם השואף שבוי במיצר האחרון אשר בין הזיה ומות. ואף לישמעאל בנו, אשר נולד על סף המסבר ועל סף זקנת אביו, לא עשה אברהם בחכמה אחת, כי אם רצה אותו לראשונה כרצות בן ונתן אותו לאחרונה טרף לכעס שרה אשתו; וישמעאל הילד כמו נער כבר בימים ההם, ומאמו יולדתו נחל רוחו את הסגולה – סגולת אשה רבת-לב אשר היתה לאמה – לשים לב בבינה ובדממה אל רמזי האנשים אשר מסביב. הוא השתאה מאוד אל אביו, זה אשר לא מנע ממנו רוך בראשית ימי ילדותו, וכאשר גורש לאחרונה מנחלת האהלים, הוא ואמו יחד – לא תעב בלבו את אדון האהלים המרשיע. רק כשעת ביניים אחת ארכה העת בין גערת שרה ובין גירוש ישמעאל והגר, היא השעה אשר אברהם הזה הזיה לפני אלהיו; ובבוקר ההוא, מדי התחמק הגר עם דמעותיה אל פאתי האהלים, למען אסוף בחפזון אל צרורה מעט חפצי אשה וצידת ילד, כי הבינה כבר היטב בלבה את דבר הגירוש העומד להיות – שכב הנער ישמעאל בסתר האשל הגדול, ידיו מחת לראשו החטוב, הנראה ככבד מרוב השחור אשר לשערות, וברכיו השחומות מציצות מבין כנפי השלמה, שלמת נער חגורה לא-למשעי; רק ברכיו המורמות קרבו והתפרדו חליפות, אך ראשו נח בלי נוע והנער הילך בקרבו את דמיונו ללא מעצור. שתים חדשות ראה והבין על נקלה – את הגבר העושה הכל כחפצו ואת האשה אשר יעשה הכל למען חפצה. מולידו לא היה עוד אב, אחד ויחיד כנגד בנו, ולובן זקנו כלובן הרחמים הטהורים, כי אם שליט האהלים אשר יקרב וירחיק גם בנים, יקרבם ברצון וירחקם במו צו, וזו לבנת שיבתו כטוהר לא-נכתם אשר לשלטון; ושרה, גברת האהלים, לא היתה עוד אם, ראשונה לאמהות השתים, ועדנת הזקנה בפניה, כי אם אשה טובת מזל השוררת ברצון אדוניה, יעלת נשים מזקינה אשר קל לה לבוא עד לב אדוניה גם בשבין הזקנה הנפתל. ככה הגה הנער השחום לבדו את הגות-התאומים על הגבר ועל האשה, ובהישמע קול הגר הקוראת לבנה, והקול צורח ומר גם יחד, קם ישמעאל הקטן מרבצו ועל שפתיו בת-צחוק ללא פתרון. צחוק חידה של ילד הדומה לניצה ענוגה העולה מעל פני גרעין הזרע הצפון – יבוא יום ורצון הגבר יהיה בכל עלילותיו וישלים את חפץ הנער אשר מלפנים. ובעודנו מצחק כנכלם – רץ ישמעאל לנוכח אמו, ודבר המראה, אשר ראה בפני הגר, נחרת עד מאוד בלבו; האם המגורשת צעדה כפופה תחת משא צרורה, ידה האחת לחצה בכוח רב מדי את חֵמֶת המים, כאשר יעשו נושאי משא רפי רוח, וידה האחרת נדה צנומה וגלמודה לקראת הנער, למען אחוז בכף ידו. רגע עצר הנער כמעט בצעדיו, כי ראה את יפי אמו אשר נהפך פתאום ליגון לא-ימחה, כאילו נחרת גם בבשרה משפט אדוניה הקשה; ובעוד רגע התאושש וילך אחרי אמו, אך לא נלחץ אליה גם אחרי צאתם משדה האהלים. פעם בפעם החיש את לכתו כמו צעד והסב את מבטו להביט בפניה, ומדי פעם ראה את המראה האחד: את האשה הדלה אשר נשבת פתאום מקור ערכה במצות אדוניה.
השנים טרם ירחיקו לכת, והמדבר טורף-המים היה לעיניהם מעברים. לא, זה לא היה לב הישימון הנורא, כי אם סף המדבר הזרוע חולות, והגר הלכה לראשונה לעבר מטרתה והיטיבה ללכת בדרך אשר אל נאות המים בפארן; אך בחום היום מעטו כבר המים בחמת, והנער ישמעאל הוריד אליו פעם בפעם את הכלי מעל זרוע אמו, ואף פעם לא דיבּר דבר מדי שאלו מים, כי כנקלה היתה עתה בעיניו והוא החל לשלוט בה בלי אומר, כאחד הגברים. לזאת נבוכה הגר עד-מהרה ותהי כאָמה; היא לא ידעה עוד לכוון את צעדיה בלי יודעים למטרה, כאשר תעשה האם בהנחותה את בנה, ובקומה למחרת היום ללכת הלאה לדרכה – היתה פתאום כשפחה עזובה ולא ההינה לפנות ימינה או שמאלה. עיניה לא יספו להביט היטב אל ערבות החול אשר מעברים, מסלול מעט הבהב רגע ונעלם מאצל מבטה, והיא התאפקה ולא חשבה בלבה אם זאת הדרך אשר בה תלך; ובארוך מצוקתה ובחמת אין עוד טיפת מים להרטיב את שפתיה העבשות – שאלה כמו עצה מאת הנער ישמעאל. הוא ענה לה דבר בלשונו הנמהרה, לשון נערי הנגב, ולמלותיו היה משנה עוז ומשנה צליל לעומת הקול הניחר אשר להגר. ולאחרונה עוד הרים את ידו וינופף אותה לאחד העברים, מקום שם הכתים דבר-מה את זוהר הצהרים. הגר התאוששה כהרף עין והלכה אחרי מוליכה, והנער ישמעאל הלך בראש וכנפי שמלתו מתבדרות בנחת וארכובת רגלו השחומה מתגלה חליפות מימין ומשמאל, מבלי היכפף כמעט – כי לא עיף עוד הנער מאוד ולבו עז בקרבו מהכרת ערכו. עד מהרה הגיעו אל המקום הנכתם בחול, והשיחים הנמוכים, אשר עליהם כנשוכים מרוח ומשרב, הבריכו כרגע את הנער אל צלם. הוא כרע, עצם עין, טמן את פניו בחול הנקשה אשר מתחת לשיח – ויהי לעיני אמו כמתעלף. הגר עמדה עליו רגע ולשונה, אשר צבתה מצמא, לא יכלה להוציא את הגה האימה אשר נולד בלבה. בנה היה בעיניה כהולך למות, והיא, האם האמולה, אשר גורשה על לא-דבר עם בנה מאוהל השפחות ואשר לוקחה ממנה ביום צרה גם תאות-ערכה, תאות-אם, נתנה לאחרונה את קולה בבכי. היא שבה כנואשת מאצל השיחים, ובלכתה לנוכח פניה נתנה את קולה ביללה, יללת אם הבוקעת את כל ענני צרה; לרגעים הסבה את פניה לעבר המקום אשר שם בנה, אך הנער ישמעאל לא נע ולא זע ויהי כלא שומע. ומדי ראות הגר כזאת – נפלה על פניה באשר עמדה, וקול בכיה עומם מעט מדי ירדו אל פני החול, אך נורא היה מאוד הקול הזה במדבר מסביב. ואז ראתה את אלהים.
והנער ישמעאל לא ידע כי ראתה אמו את אלהים – הוא וצאצאי צאצאיו אחריו.
קהלת
מאתיעקב שטיינברג
כרצועת ענן קודר רובצת לה המגילה הקטנה בקצה האופק של התנ“ך: – קהלת. היא הגיחה מתהום היצירה הישראלית, ולא יספה; פירושים לא ניתנו לה, מוסר-השכל לא לוקח ממנה. הקרויים חז”ל לא אבו למצות מתוכה טעם נוסף לק“ן הטעמים של נצח ישראל; החכמים הקדמונים תלו בה את עיניהם והרהרו בלבם, כי עננה קטנה זו, יצוקת השחור, שנתלתה ללא זיע בשולי רקיעיו של העם המעריב, סופה שתיגנז בחיק הלילה הישראלי. אבל גם תלמידיהם, שהתהלכו כבר בעלטת הגלות, היו מבחינים עדיין בדמותה; ברם פיסת היצירה הקטנה הכחילה משחור בשארית הדמדומים של מזל יהודה, ולא זעה ולא יספה לצמוח ולא בשרה סופה. המראה היה בדל כל כך – מראה ספר מקודש שאין לו כל תעודת-לכת בחיי האומה – שגם אחרוני חז”ל הודו בעל כרחם בבדידות הגדולה של הספר הקטן, ותיבלו בהזיה רק את פסוקיו; עד טעמו לא הגיעה ידם. טעם המרורים נשתמר כמו-שהוא: חריף וצלול כאחד מטעמי-בראשית של היקום. המר לא נמהל בסמל, פסל היגון הקטן, עשוי בידי אחד נעלם מבני יהודה הדלים והנבונים, לא כוסה באדרת-אמונה סרוחה ורבת קפלים.
התמצית, כדרך ספרים עתיקים או תמימים, ניתנת מיד בהתחלה. חכמת המזרח שאינה מלמדת מן הקל אל הכבד, עושה גם כאן ערמה טובה של חיבה ומתחילה את הסבר היאוש כפסוקי-משלים שקופים, כאדון-בית מבני קדם, שגיא ורצוי לאורחיו, המביא את שקוי הלענה הבהיר בצנצנות גביש חמודות. הבל-הבלים: – מחצית פסוק שתאומי מליה הדוקים יחד; חץ יצירה קדמון, מהיר וחרישי, ההומה המית פלאים מדי עופו מן הספר אל דמיון המעיין: מין צמיד מכושף מארץ האשפים השומר ומתעתע גם יחד את נושאו. לשמע הכרוז הקצר הזה ירדו עליך כהרף עין עועים עצומים; אך הנה זה בא – ואחריו אין עוד פחד או עצב או רפיון ידים אשר יוכלו לספות לך ממרורים קבר חצוב שיש הוכן בעוד מועד-מועדים לכל תשואות החיים אשר עש אחריתן; נעשה מנהג גבורים קדמונים, והיכל הקבורה עומד הכן בעצם ימי העלומים, לפני היות כל צרה. אף זו היא ערמה טובה מתוך חיבת חיים, אשר המזרח ידע אותה בכל כוחה: – להשרות מאצל המות בטחון זר ומוזר על החיים. גם מעט מגבורת ילדים מהולה בתחבולת היצירה הזאת, המגלה את הסוד בבת אחת; פעמים אין זה בא אלא להפיג את פחד המספר, פעמים זה מכוּון לפתוח פתח גמור בלב השומע. אך אם כה ואם כה – והכל הוגד מבראשית, והיוצר פטור מלכתחילה להעמיד על דרכו הארוכה זקיפי-זקיפין של הסברה, עד הגיעו למחוז-העיקר. ככה יעשה בדורות האחרונים; ואולם קהלת בזה את חכמת המסכן: להשאיר את הנתח השמן לשם סעודה אחרונה. האיש כמוהו, אשר כתב מגילה אחת קטנה, גלויה ונפלאת, יפחד פן יברח שומעו משממון או מעקת-לב? הלא בכל פרקי הספר, אשר דלתותיהם פתוחות אשה מול אחותה, מהלך קול כפעמון בדולח: מה יתרון לאדם. מי יעצור כוח לברוח מפני עת-ספוד זאת, הקצרה והמתוקה כל כך? השומע, בכל גלגוליו במשך כל הדורות העצומים, לא שמע מעולם ארשת-יאוש תמימה כזאת, שאינה אנוסה להתרברב בפני שועים ולהתחפש בענוה בפני דלים. שעון נאמן ועומד-לעד מצלצל ממגדל יצירה ומוחה כנגנו כל חלוף – מי לא ישמע?
כל ספרי התנ"ך, בהודם ובמוראם גם יחד, נשקפים על פני ארץ יהודה הקטנה, וספר קוהלת הוא כעין אשנב-עליה הנשקף אל פני מרחקי-ערבּים מעל לאוויר המעובה העוטף גויים ולאומים; מחברו היה היהודי הראשון שלימד את לשונו ללכת פרזות, ללא חומות אום וגדרי דת. זמנו לא היה עת צרה, אחת מן העתים הרעות אשר עברו לאין-ספור על עם הסגולה ותבעו ממנו חליפות תהלים ונבואה וחזון אמונה; זאת היתה כנראה תקופת אחרית, כתום המֵץ-הגורל לסחוט את עם יהודה והעדה הנכאה, היושבת לסירוגין בין חברון והחרמון, לא היתה עוד הבּכּורה המלאה הנוטפת עסיס נפש: – לשונה, יובל הררים בימי קדם, נצטללה אף נצטננה כמי באר עתיקה; עץ הדת לא היה עוד משול, כבימי אליהו או עמוס, לתמר נזיר אחיו, אלא הפך להיות שקמה רחבת-נוף וסבוכת-פארות, כולו עץ-ישוב העומד בטבורה של העדה, מהַנֶה בצלו גם נשים וטף ומושיב את עם הגברים ישיבת כבוד על שרשיו החשופים; אנשיו לא שרו עוד ביום הנצחון כבימי דבורה ולא קוננו להפליא כבימי ירמיהו: – חזות נפשם היתה מעוטפה, כחזות אנשים השומרים בחובם סוד אבדון והם לא ידעו. הבּכּורה, מאכל תאוה לכל העתידות, היתה לגרוגרת-עם צומקה אשר הגורל עוד מעט ויפילנה מידו, העדה לא ידעה את עתידה התפל, אבל נבוכה עד בלי די מרוב עברה. והנה התהלך איש בקרבה והוא גדול רק בחכמה: כמותו לא ראה עוד העם הזה, העם המרודה אשר גורלו לא נתן לו להתחמק אל שבילי החכמה הנבלעים איש באחיו עד למרחקי אין-קץ. עתה הנה נהיתה זאת: יחיד הדור צפה פני אנשים ולא את פני האומה; הוא לא אבה לזעום, כי הסליחה מצויה בין אדם לחברו; הוא לא עצר כוח לשיר, לא ידע מה לנבא: – מי שר ככלות גורל, מי ניבא ביום אחרון? רק פליטה אחת עוד היתה לו, פליטת כל ראשון במעלה ואחרון בזמן: להשקיף. טובת העין הרואה; אך בלכת עד בלי די מבטה הצלול, ללא אד מאוויים וללא רוח חזון, היא מרחיקה לראות ללא עמל וללא חשבון הולך וחוזר; מתבטל משל המרחקים אשר בעלום הזה, ואתו יחד מתבטלים מאליהם כל הסודות וכל משלי התנחומות: – הבל הבלים.
אגדת החורבן
מאתיעקב שטיינברג
זה שמה: קמצא בר-קמצא. תכנה מהתלה מרה, המתעלמת מאליה – מתוך רצון של חכמה או מתוך אונס של ערמה – בכפלי דברים של סיפורי-בדים; לבושה גוזמאות עם קישורים של ליצנות עממית; ואולם תוכה רצוף סוד – סוד הרפיון של הגזע היהודי.
אגדה מיוחדת זו שבתלמוד, האוצרת בקרבה משמעות גדולה, אינה מגיעה בדרך הילוכה לידי סמלים גדולים: אין בה לא קנאת עם, לא מוסר כלימה ולא תאות חרטה. כולה תמה ושקופה, כאילו אינה אלא מעשה בדיחה שעבר מפה לפה במשך דורות והפיג את כל חריפותו; היא מונה בזה אחרי זה חורבנות רבים, וכפל המאורעות אינו נעשה למשנה יגון, חידת האיד הולכת וגדולה עד בלי די, לעומת זאת פוחתות והולכות נסיבות המקרים, עד שלא נשאר בהן לבסוף גם כזית של גורל, ודמותן נעשית כדמות עדשים שאין בהן לכאורה במלוא חנק גם לגרונם של ילדים – – וזו האגדה, המספרת מעשה חנק של עם שלם, אינה סרה מדרכה ונמוגה לבסוף מתוך נחת מישרים. היא אינה מגידה מאומה – לא עלבון לדורות שהיו ולא נחש נבואה לדורות הבאים; כדרך כל הבדיחות, הנטפלות תמיד לדברים שיש בהם ממש גמור וממצות את לשדן מתוך תכונות בלתי-מתחלפות של האדם – כן גם בדיחות החורבן הזאת: היא סיפור-מהתלות נבון, לאמר חוליה אחרונה בסדר היצירה; לפניה כל הצורות השונות של הבעת עם: הנבואה, התוכחה, השירה, ספּורי הזכרונות; אחריה אין מאומה. היא בת-זקונים דקת גזרה וצלולת עין, אך בפניה החתומים מתעלם רק חן האחרית. כל אחיותיה שהלכו לפניה לא ידעו התאפק, יען נולדו עוד לתקוה; היא, הבדיחה, אינה אלא נטף של יאוש צלול. מה שהיה בגדר תנחומים, במזל תמורות, בסדר של עולם משתנה – כל זה יצא כבר מכור הנסיון ונהפך לאפר מזרה; בתוך הרמץ הזה, השומר מעט חום של חיים אחרונים, לא יחיה דבר מבלעדי הבדיחה – זו הקרה והנקשה, שאינה תובעת לעצמה כל לשד תקוה ולשון האמת אשר בפיה כמחט הדקה.
לא בעצם ימי החורבן, ימי עקשות וסבל לאין שיעור, נוצרה האגדה הישרה הזאת, שאין בה אלא שיעור אחד של נפש אומה; אף לא בדורות הראשונים שלאחרי החורבן, בזמן שנתקיימה עדיין אצל היהודים כעין במת חזיון קטנה. וזו, כדרכה אצל כל עם ועם, חקרה משמש מקום-אָבנים למהתלות; רק לאחרי כן, עת אשר שׂר ישראל נתגלגל בנשיא שבציפורי, ואמוראי בבל, נינים חורגים למסורת ירושלים, התירו לעצמם מעט התולים ומעט משל כנגד אם-אמם, זו הקבורה איברים איברים בין סלעי עיר הקודש – רק אז הבכירה ארמית-יהודית, אם חיה ראשונה לפזורי יהודה, וילדה את משל האגדה בדבר קמצא בר-קמצא. עוד בדורותיו הראשונים נבדל ילד הפלאים הזה מכל אחיו ואחיותיו, הלא הם משלי התלמוד ואגדותיו: – הללו היו ברובם ריקים מרמזים, ודור ראשון, שבא לעולם לאחר יצירתם, לא ידע כבר למצוא פשר לגוזמאותיהם; לעומת זה היה משל בר-קמצא, המרמז לעבר ולעתיד, מובן לכל הדורות. גם הסבתא בגלות פולין, מדי שבתה על עפר בליל תשעה באב והיא גומאה בנחת את כוס היגונים המזוג לפניה ביהודית-אשכנזית – אף היא נאנחה אנחה יתירה מדי קלוט דמיונה את האגדה על-דבר המחלוקת הישראלית; המון יודעי תורה בכל הגלויות, הם וטפם, ספגו אותה לתוכם ללא פירושים, כעיקר שאין להרהר אחריו. האגדה הזאת, המוגזמת עד כדי ליצנות, לא הביאה את אבותינו לידי קלות-ראש – הם הבינו את אמיתה מתוך נפשם; יהודי כל הזמנים ירדו מאליהם לסוף דעתה ולא הפטירו אחריה מאומה – לא שחוק ולא תוספת ביאור.
כלך לאגדה זו, אך אל תדרוש אותה במין חומר העלול להתגלם להרבה צורות. אחת היא הצורה: צלם בושת של עם אשר חורבנותיו הם חדלי דברים. האסון, דוגמת הטובה שבעולם, יש לו חלק במזל החיים; יש שהוא בא אלינו ביקר – כהכרח וכאבן נגף הנערמת לרגלינו בידי הגורל, ויש שהוא בא כמתחפש – כמאורע נקלה הפּושׂה והולך בחשאי. חורבן ירושלים הראשון היה גבור שבאסונות, כביכול, ואף תג אחד מתארו שבתנ"ך אינו מעיד עליו, כי הוא נעזר בכוחות לא-לו, לאמר מן הרשע והכסל של הדור; לעומת זה היה החורבן השני כעין איד להכעיס, מין פשע אדיר שעושיו לאין-ספורות נקהלו מבית ומבחוץ לחומת ירושלים. היאוש, האופף את גבורות המצור, מעיד למדי כי לב הקנאים מלא לאין הכיל הרגשת תקלה; יוסף בן גוריון בדא אולי מלבו את חליפות הרחמים והרוגז אשר לטיטוס, ואולם הסמל שבדברים הוא אמת ונכון: – החורבן רובץ מאחורי החומה כחיה רעה ורעבה, והוא לא זנק לקפיצת הטרף האחרונה אלא לאחר שמלאו נחיריו מריח הבאשה של ירושלים. הגבורה נמוגה, ואולם ריח המדנים חלחל עוד בדור רחוק, כשלש מאות שנה אחרי מות ירושלים וביתר; יהודים חדשים, דלי-עלילה ומיטיבי-הרהר, נטו אוזן לראשונות שבימי אבותיהם ופיהם נתעוה ממהתלה דקה כחוט השערה: הה, המדנים! הם, כאנשים הרואים ואינם עושים, רצו אולי לתאר בלא עמל את רפיון האופי של בני עמם, אלה היהודים הפזיזים שאינם יושבים במכונם כדי שבעם, אלא מחרידים מרבצם את הזמן ואת החליפות ואת האסונות; ואולם הללו, יוצרי האגדה, לא ראו בימיהם כל תיאור-חיים אשר יסכון לסמל: כל יצרי האומה, הטובים והרעים, נתנו בימים ההם את אותותם בהרהורים ובמלחמות שפתים. ועל-כן נחפזו אנשי האגדה ורשמו לדורות: לא נחרבה ירושלים אלא בשל מחלוקת.
שלהי קיץ
מאתיעקב שטיינברג
שממון-לב אשר אין לו שחר מלוה את אחרית הקיץ בארצנו; זה שרב-הבוקר ואלה חרבוני-הצהרים החוזרים כסדרם, דבר יום-יומו, הנם גם היום, כמו לפני אלפי שנים, מקור הדמיונות הקצרים, הקצובים והברורים, אשר בארצות המזרח, שם, בארצות אירופה המעולפות, במקום אשר הערפל יקיף בשולים את כל תקופות השנה, ייגע גם האדם להדמות אל הטבע: בשלכת, בצבעים, באדי-דמיון כבדים; אצלנו, לנוכח תאומי-הימים הרבים אשר בסוף הקיץ, הולך וגמל בחיר הרעיונות של ארץ-השמש: כי הכל צפוי מראש, ואין לשנות. שם, עם קורי הקיץ האחרונים, מתחילה מתגנבת אל הלב עצבות ללא תואר ודמות, אשר מקורה, כמובן, באותו חוסר-הדמות של העולם המתעלם בערפלי הסתיו; פה, בתוך הזוהר, מתנדפת המלנכוליה בנפש היגעה כמים הנזרקים על פני פרחי-קיץ אחרונים; אין אדם מתכונן פה לעשות חשבונות רבים; את כל אמיתו הוא כולל באמירה אחת על-דבר אחדות בעולם, רוצה-לומר: על-דבר הגורל הכל-יכול אשר ברוחו לעשות פרצוף אחר לכל קיץ וקיץ.
כמה הם הימים הנכללים בשלהי-הקיץ? נדמה לך, כי אין להם מספר, יען כי הם דומים מאוד אחד אל השני. רוח זלעפות לא ינשב בכל העונה המוזרה הזאת, הים ער מן הבוקר ועד הערב וקרתו מתהלכת בלי הפוגות, היום ימהר לערוב והלילה יחיש את בואו – לילה משיב נפש, רב-טוהר וגדל-חקר. ואולם יש עצב ללא-פתרון באגודות הימים האלה, ימי העמידה הריקה אשר לטבע; נגמר סדר התנובה הגדול, מן הבכורים ועד הקציר. פה ושם עוד יראה גן עמוס, המבשיל את הפירות הכמוסים, אלה היונקים לשד עד אחרית השנה, ואולם פני האדמה הרחבים, הגלויים לעין כל, נקשו וחרבו והם נראים כמכוסים באבק-נושנות. עוד צאצאי העץ והאדמה, הקטנים עם הגדולים, מאוספים בממגורות ובאסמים, התבואה המלאה, אשר ממנה ילקח לכל מחיה, עודנה מזומנת בגרנות וחן של שפע מרחף עליה בטרם דיש – ואולם כל אלה כבר היו לעולמים: גם החוסן המשומר, גם העמל הגומר, גם גיל האחרית. באביב אין כוח הזכרון שולט בעולם; כל הבשורה אשר לטבע רשום בימים ההם בכתב ירוק – זה הצבע העמוק, הכמוס, אשר אין להשקיף מבעדו והלאה, צבע הים והשמים; עם קץ כל קיץ תשפך במלוא-תבל החלודה הצהובה, העושה כל דבר נקבים נקבים, לאמר: הבט וראה לפנים ולאחור.
אין כארצנו לאחרית הקיץ: לכוח המדמה הנולד בימים הברורים האלה. המרחקים והלבושים כאילו נמוגים, והכוח החושב של כל ילוד-אשה עלול לכלול את כל שלום הלב במשל אחד של תבונה. פה היא הארץ וזאת היא תקופת השנה אשר בהן נולדו חצאי-הפסוקים, אשר ידובר בהם על עולם ומלואו. הקל כנכבד, כולם דובבו פה את ההשואה אשר אין לה קץ; הדמיון לא שימש בארץ הזאת למען הרחיב את הנראה לעינים, כי אם למען צמצם את המשל, לקרב אליו את כל הרחוקים. איך יתכן לבקש בימים האלה מושכל-חיים נוסף, בימים הריקים האלה של אחרית הקיץ, עת אשר באויר ועל- פני האדמה ימצא רק אור-שמש, והוא לבדו מהווה את מעט החליפות אשר מן הבוקר ועד הלילה? איזה מחזור ימים איום ומציב-גורל; כל עתות השנה האחרות לא ישוו לו אף מעט בהשפעה על רוח האדם. החורף, עם ירחיו הרטובים והרעננים, יחלוף מדי שנה בחלום, כחיי טבע שיש בהם ממש והם ענוגים יותר מדי מהשאיר שארית; האדם יבלע אותם כבכּורה ולא ידע כי באו אל קרבו. האביב, עם ימיו הספורים, היקרים, אשר מקצתם מעולפים ברוח המדבר, הוא עת לכל חפץ; הכל ניתן בבת אחת, מתכלת השמים עד ירק האדמה, בּן-לילה יכוסה במשאון-הצמיחה מקום-הסתרים האחרון אשר שם יָפְיָפוּ רמזים, יפתה תחילת-דבר. קום ראה, חשוק, מלא את נפשך, אבל מה שתשאיר יהיה כלא היה; כל האביב הנערץ הזה, המגדל בחפזון, בגלוי, למראית-עין כמעט, הוא כעין אביב בציבור, ימי-משתה אשר יקיפו אותם מבלי שים הרבה אל לב. רק הקיץ, השואף מיום בואו אל אחריתו, אל אחרית תמיד – רק לו שהות ליצור תואר-נפש לגזע האדם אשר בארץ הזאת, הוא הוא אשר ימיו נראים כרבים מספור, כנתונים מבראשית; מבחוץ לא תכבד עליו העבודה, ורוב ימיו הברורים הוא כאילו הוזה לבטלה תחת שמים עמוקים וחשׂוּפים. אז, רק אז, יתחילו בארצנו המסתורין; באוויר מרחפים כעין להבי-רז, מיגעים את לב העצל ורוקמים מסכת זוהר לפני עיני האיש הנלבב.
הנה באים הימים הנאורים, הבטלים, הנכונים לעשות דבר-מה נשגב ונסתר. כדמותם, אשר אין לה חליפות, כן גם התועלת היוצאת מהם; ברוב-דמיון לא תתפוש אותה, עליך לָהֵקר מלבך משל-אמת צרוף, יחיד-תבונה. זאת היא תועלת נעלה, אחרונה, אחרית כל ישע הניתן מאת הטבע – אחרי אשר יתן לאדם את הלחם ואת עומק השמים ואת נועם הרוח. אין איש בארץ אשר לא ידע את זאת. הכסיל ירגיש כי קורָא צום לנפש – ולא ידע להגיד פשר דבר; ואולם רבים יבינו לימים הצנומים האלה ולא ישאו אותם כמעמסה. יום יום הם סופגים אל קרבם דעה נעלמה, מחכימה, הממלאה אותם שממון ומרגוע. היא באה כלהב לא-אש אל הדם, עוברת כחידת-חיים נפתרת ממבט-אב אל מבט-בן, חוגרת בטבעת-גורל נוספת את גזע העם אשר בארץ. היא אשר קורא לה חכמת בני קדם, מסורת המזרח, המשל הקדמוני; צנומה ובטלה כמעט ממעש, מסורת חוזרת על עצמה כתאומי ימי קיץ, משל ענוים המוליך אחריו מלות ספורות ותמימות. הה, אבותינו ידעו את כל אלה, אף העלו אותם על הספרים שהנחילו לנו; הם שזרו את הפסוקים הקצרים האלה לבין המקראות הגדולים אשר חיברו – של מוסר, תורה ושירה. אבל זה היה לפנים, לפני הרבה דורות; עם יהודה ישב בארץ הזאת, בהריה ובעמקיה, ידע אביב וידע את החורף. אבל הקיץ, השואף מיום בואו אל אחריתו, עשה אותו ברוב הימים לעם נבון מיוחד ההוגה ביום קדים גדולה אחת נאדרה.
ב. יגון המולדת
מאתיעקב שטיינברג
ב. יגון המולדת
מאתיעקב שטיינברג
לתת
מאתיעקב שטיינברג
לפעמים אתה ערב את לבך לתפוס בבת אחת את כל המון התעלומות אשר עלינו, עם לא־עם, נטל לפתור אותן בדרך המכאובים החדש. הנה עדרי אנשים בלולים עתידים במשך דורות רבים לחרוג מתוך המצרים הישנים למען בוא מחדש במצר ארץ קטנה; פה, בארץ חולות וסלעים ושרב, יאמינו רבים למראית עין, כי החיים יקלו פה את עולם, כי יד המולדת תהי עליהם לטובה, כי במקום הזה ינתן להם הכל באופן יותר קל. אבל בטרם יגיע היום הרחוק ההוא יבוא דור אחרי דור אל אבותיו – עיף מכאובים, אכול ציפּיה, מוכה תמהון. תאר לך מראש את החזיון הזה, אשר כולו תוגה ויפעה ואשר יתקיים בארץ יהודה במשך ימים רבים: בסתר נפשם יבינו הכל, כי למען הקשות את עוּלם טלטל אותם גורלם אל הארץ הזאת, ובגלוי ידובר תמיד על הטוב המקוּוה, על הלחם והמים הנאמנים, על דבר־מה אשר יקום להיות לנחלה! במה איפוא צפון הכוח אשר ידע לנהל אנשים נחשלים, אשר יקראם לארץ אבות ויענם במעט טוב? – אין זאת כי היהודים באים לארץ הזאת לא למען קבל יותר מאת החיים; הם באים הנה בשביל לתת.
על כל הדורות העצומים, אשר עברו מימות החורבן, אתה יכול להמשיל את המשל הזה: כוונת חייהם היתה לקבל ולא לתת. כל התורה, עד סוף כל החידושים, היתה מקובלת כבר מסיני; את ההשגה המופלאה הזאת של עם שלם אפשר, כמובן, להבין בתור מעשה־תפלות רגיל של חוקקי מסורת – אבל בעשותנו כזאת אנחנו מקצרים לראות. עם, המאמין כי גם הלויתן ערוך מששת ימי בראשית, מגלה לך על ידי כך תפיסת חיים מיוחדה. היהודים הבינו את כל המעשה תחת השמש בתור חילופין; הכל מוכן, צריך לעשות דבר־מה – מצוות או מסחר – בשביל לקבל את המוכן הזה מאת אלהים או מאת הגויים. בזה כלולה קללת הגורל: אנשים היודעים לעשות, אבל אין ביכלתם לתת. הנותן – הוא הרחמן, התמים, המחדש. ליהודים חדל העולם ביום מן הימים להיות עולם של חידושים. מתי חל להיות היום הנורא ההוא? דמיוננו מתאר לנו את עם יהודה והוא עיף עד מות אחרי הרבותו לתת; ימים רבים הלך העולם בעיני היהודים הלוך והתחדש: מזה נבראים החוקים אשר כלול בהם צדק ללא פתרון, אור האלהים הולך על ידי כך הלוך ורב. הנפש יוצרת געגועים עזים הנוהים עד קצות כל הדורות. אבל הנה בא הגבול, הקץ לדבוֹרת העמים הקטנה אשר הריקה ללא שכר את כל דבשה. מה יהי ברגע הפלאות הזה – המות, כאשר היה ליון ולרומא? לא. בא המות החנוט: חדל להיות כל חדש תחת השמש. ולאט לאט מתעבה האימה הגדולה אשר בכל חילופי־גורל: עם, אשר מרוב ערגה לפלאות ראה צדק משמים נשקף וצדקה מארץ תצמח, חדל פתאום לראות את השמש אשר ברקיע ואת העשב אשר על הארץ; כל זה כבר נתחדש ולא יוסיף עוד עד עולם. הכל הוא בעצם רכוש נושן וזר, העובר מיד ליד: סדן הארץ אחד הוא, כל השפות נוחות לדיבור, כל נוסחאות החיים טובים לאדם ובלבד שיקבל דבר־מה. אמנם רק בדורות האחרונים נתגלתה כוונת החיים של היהודים בצורה המנודה הזאת, אבל ראשיתה נעוצה עוד בימים קדמונים. כל הגלויות הנשכחות מופיעות לפני חזון רוחך בדמות חלכאים אלמונים אשר ידיהם פשוטות לקבל מאת אביהם שבשמים ומאת עמי הארצות אשר על פני האדמה. מה נשאר מהם? מספר כבד של דורות אשר עשו רק חילופין; הם לא הפרו ארצותיהם, לא ידעו לתת את כוחם. הם לא חידשו מאומה גם ברוח, יען כי גם את תאות נפשם לא ידעו לתת.
השיירה הגדולה של הנודדים, של העושים התפלים, של האומללים הצפויים ללא־דבר – הנה היא באה עד הקץ האחרון, ומגמת פניה בלי יודעים לסוב אחורנית. הכל עוד כמקדם. בלב כולם עוד התקוה הממאירה; הם מאמינים, כי הם הולכים להיות עושים המיטיבים לעשות מבראשונה, אבל הגורל כבר חרץ, כי היה לא יהיה כדבר הזה. ארץ יהודה לא תשא אותם אם לא ירגילו את ידיהם לתת בלי חשבון, להשליך את מיטב עמלם לתוך תהום של עתיד בלתי משוער. אל ישעה אותך קול ההמון הרב המדבר על מעשים אשר יעשו לטוב ולרווחה. המעשים ייעשו, יען כי הם המה קרום החיים. אבל במסתרים תאכל את כל העם הזה תאוה נסתרה לתת, לחדול מחילופין, לבייש את העבר. בבואנו כיום הזה לארץ אבות הננו באים לארץ אוכלת יושביה – איזה חזיון של גורל עצוב ואדיר תהלות גם יחד! כל הארצות – לא כל הגויים, כמובן – נתנו לנו בלי יודעים להסתופף בצלן, יען כי אנחנו עצמות יבשות ואדמת אלהים היא רחבה; רק אדמת יהודה היא זועפת למול כולנו, היא תגזול מאתנו את מנוחתנו האחרונה, את מנוחת החנוטים. גם הדל אשר בקרבנו יכּון לקראת המולדת האכזריה אשר לא תדע סליחה, יען היא קטנה מהכיל עושים, צחיחה מֵהָקֵר תנחומים רבים, נאמנה מהוליך בטלים שולל.
מעגל של חוני
מאתיעקב שטיינברג
בין אנשינו, המתאבלים על העבר והוזים על העתיד, ישנם מתי־מספר ההוזים הזיה מוזרה: לראות את העם הקטן, המתערה לאט לאט בארץ יהודה, הוּלך ושקט ומתכוץ במרוצת הימים בתוך מסגרת חיים צרה ומסוגרת. לא קו־מטרה אשר אין לו שחר, כי אם מעגל לאין־מוצא למען הֵרָגֵעַ; לא חליפות־חפזון, כי אם קורות הולכות לאטן; לא ערוּת חדשה כפולה ומכופלת, כי אם תרדּמה עזה אשר תפול על העם היגע הזה, למען ינוח בו לבו ולמען יקום באחד הימים הרחוקים נעור וריק ותמה.
רבים הם אתנו אשר חלומם יקפא בלבבם אם נגיד להם, כי רצינו לרדת במדרון, במקום שם האוויר כבד ואד עולה מן הארץ להיות חוצץ בפני המרחקים. ואולם, בעצם הדבר, מיום שנקבעה בין היהודים המחשבה הצורפת בדבר חידוש החיים, התחילה גם הנהיה המתוקה אחרי נוף־מכורה צר, אחרי ערש־מולדת הניצבת בפינת תבל נשכחת ושוממה כמעט. בתחילת ימי ההשכלה, כשנשבר בפעם הראשונה קו־התעתועים הארוך של חיי־היהודים, היו אנשי התקופה מתראים כפורצי סייגים, היו מעמידים לעין־רואים את האידיאל של יהודי יודע־דבר ויודע־כל; אבל במסתרים אמרו כולם שירה, העסיקו כמו בכוונה את עטם בדברים של מה־בכך, היו דורשים בסגנון מאריך ומיישן פסוקי־תנ“ך מטושטשים שאין להם כל אחיזה אפילו במציאות העבר הרחוקה. אפשר, כמובן, להתמם ולראות בכל זה מעשה־ילדות של תחילת תקופה; אבל די להשקיף על חייהם המיוחדים של האנשים האלה למען הווכח, כי כולם הרבו מעשה, הצליחו בעושר ובתחבולות־חיים, ורבים מהם עברו בצעדי אבירים את הדרך הרחוקה אשר בין מציאות למציאות – זאת אשר בין יהדות־המסורת ובין השמד. אצל אנשים כמו אלה אין לשער גמגום הבא מאליו; הם גמגמו מתוך רצון, למען יַשֵׁן את עצמם ואת אחרים. שים עין לחזיון: המשכילים הראשונים השמיעו את צעקת הלידה של חייהם החדשים והתאוו כהרף עין לשכוח, לעצום עין ולהרדם. יש בזה כעין חוק חיים; גם החסידים הראשונים, שהיו שותפים לתקופה עם אנשי המאספים, הניחו איש את ידו על שכם רעהו למען רקוד, למען התנער, למען התלהב; אבל כל זה היה רק למראית־עין, נמשך כמו־שהוא רק רגע אחד קצר: המעגל התלכד למען התנועע מתוך תרדמה למחצה. יד־איש על שכם רעהו, ראשים עולים ויורדים בטקט פרוע, עינים מעולפות שאין בכוחן וברצונן להציץ אל מחוץ לד' אמות של שכורים – כזאת היתה דמות האנשים אשר באו לכאורה להמיר דבר בדבר, להמס קפאון, להפריע מנוחת חנוטים. במשך מאת שנות הקיום, כשהחסידות היתה מסלדת לבבות מבפנים והיתה פרועה לצחוק מבחוץ, היו גדול וקטון בתוכה מסיעים בלי חשך אל לב המחנה כל מיני סמים של שכּרון: את הזמר הנוסך הזיה, את ה”הגדה" הפיוטית המטיפה את אמריה כמו מתוך שינה, את הבטחון ואת האמונה. המון מאוויי שלום, הבאים צפופים בתוך עדה דרוכה, המתכוונת בגלוי לנתוץ ולחדש! החסידות קראה לחיים, אבל מי שנכנס פנימה רוחץ ושופשף למען יישן שינה של חג, ארוכה ומתוקה. תרמית שלא מדעת כזאת הנהיגה גם הספרות העברית החדשה: התחלותיה הן תמיד תגרות, תוכה רצוף חלומות וגעגועים, צורות הגמר שלה עשויות להרגיע, להשכיח את ההווה עד־תום. ועוד גם זאת: כעין קו מבדיל עובר בדורות האחרונים בין יצירות היהודים שבלשונות העמים ובין אלה אשר בשפה העברית: הראשונות נוטפות סטירה, בקורת, חידושים; האחרונות מזמרות על אוזן לא־שומעת, לוחשות תנחומים, מבטיחות דבר־מה אשר אין לו שחר. הסופר העברי משׂיח אם מעט ואם הרבה את התשוקה למרגוע של נשמת עם דוויה, העיפה לתנומה.
את הערגה לארץ יהודה אפשר לראות כגישוש־הסנוורים לקראת יצוע־מנוחה. הנה התמונה: עם מפוזר, מרודף וער גם יחד; לעצום עין לא יתכן לו אף לרגע, פן יירדם תרדמת המות. דורות ותקופות עוברים בסך והעם הזה ייגע יותר, העבר ירחק ממנו, ורק שׂרידים אחרונים מהבהבים במוח; השפתים משננות בלי־חשׂך, דומה כי הן מנפּות בנפה לא נראית. מה לא עבר דרך הכברה הנעלמה הזאת: תלמוד ותשובות גאונים, העשויות בליל עברית־יהודית וארמית; ספרי מחקר אטומים בחונף נפש ולשון של ערב, ודברי שיר קצובים של יהודים צועדים מעדנות בספרד; ספרי יראים ותוספות שקמח מלותיהם דק מן הדק, תלי־תלים של חיבורים הכוללים דינים מפורשים וגמורים, רבים ומרים כספיחים העולים על שדות לא־נחרשים. הימים ירבו, השפתים משננות ללא־הבין, רק למען הביא במוח מבוכה, למען הרבות בו את העזובה המרחיקה את התרדמה; ואולם מדי הסתנן דרך הכברה גרעין חי, שארית תנובת הימים עברו, ישתוקק גוף העם היגע להרכין כאש, לצנוח, להרדם. אלה הם רגעים גדולים, מובנים וברורים; אז נפגשים פנים אל פנים רגש החיים המתעורר מכּל עוֹז ותאוה למנוחה ולשכחה אשר אין לה גבול. ציוני רגעים כאלה נשארו בספרותנו במספר לא קטן, כאלה הם הלכות מלכים וימות המשיח של הרמב“ם, “ציון הלא תשאלי” של יהודה הלוי, הפואימה של רמח”ל. עוד גם זאת: כל ספר עברי מקורי מתקרב מעט או הרבה אל הטיפוס של ספרי עכו"ם טובים; אף הוא גורם נחת, מציע למי־שהוא מקום מנוחה. בניגוד לספרות תקופות שבישראל, זו שידעה להוכיח, לנצור את הרוגז והמבוכה, להרים אבק פלפול או חקירה.
בארץ ישראל, במקום שהכל הוא בשבילנו תוכחה ונחמה גם יחד, עלול יהודי אחד מרבים לגלות, כי כל חמדת המולדת כלולה בזה שהיא מטילה צל של נכר על שאר כל העולם. הוא, המשתחרר, יהיה גורע המון דברים שאפשר לכנות אותם, ויהיה מוסיף, דבר־מה שאין לו שם הולם – את רגש ההפחתה שבנפש; הוא ילך לארץ הזאת כאחד מרבבה, כמרגל את שלום האומה – אך בבואו הנה יתו לו מעגל מסביב לגפן או לתאנה ויירדם לשבעים שנה. הוא יהיה כמנמנם; ידיו תעבודנה והוא יחלום מעט חלומות. הוא יתכווץ, יתפשט את לבושיו, ידל בהבעת פניו – כדרך הנרדמים; אחיו הקטון ממנו במדינות הים יאצל פי שבעה על סביבו, אבל רק הוא, חוני בן־בלי־שם הישן במעגל, ייקץ ביום מן הימים לחיים חדשים. אבל בינתיים, לפני בוא היום הגדול, תשבות רוח הארץ ותרצה רק מעט; נשמת העם, השועל המעופף אשר עבר את הים הגדול לארץ יהודה, ייתלה פה על ענפי־העצים וינמנם בזוהר השמש הרב. רבים ינודו לקהל העם,הדל הזה, אבל המשכילים יתהלכו בין הישנים ולבם ירחב; הם ישיבו לנפשם את דבר ההגיון הברור, לאמר: כל גוף חי אשר יעף עליו להרדם למען החליף כוח. הה, התרדמה המתוקה, המון הבלי הדעת והרוגז הנמוגים כצללים! מה טוב אם יקוים הדבר: להיות סרוח על האדמה ביחד עם הרוח; מה נאדר הדבר להרדם ברוח כבדה על יד גפן שפלת קומה או ליד תאנה בלה, ולהתעורר בבוא מועד ולראות את העצים אשר גדלו ואת הרוח אשר קטנה.
שרב
מאתיעקב שטיינברג
“הה, השרב!”
בכל יום מימי הקיץ אתה שומע את הקריאה השגורה הזאת, אלף פעם ואחת. עייפי החיים, ואלה אשר ביום גיחם מבטן נועדו לבלות תחת השמש רק מעט כוח בלתי נחשב – כולם למדו במקום הזה לדבר מתוך קורת רוח על הבטלה, על רפיון הידים, על התקלה התלויה ולא בהם. התכונה הנלעגה של היהודי: להשתמש בנסיונות החיים של אנשים זרים כמו בחומר שהנהו שלו ולסכּם אותם בלי כל היסוס הדעת לאמת מועילה בשביל עצמו – התכונה המבישה הזאת עוזרת פה בכל עוזה הכוזב. “האזור הממוצע הוא גם תחום החיים של האנשים העובדים!” – בפי המתלוננים אשר בקרבנו הדברים האלה הם דברי הבאי גמור, יען האנשים האלה, הם ואבות אבותיהם עד דור רחוק, ביישו בלא־עמל את הצפון ואת הדרום גם יחד.
הכל נשכח. גם הדבר הפשוט הזה, העומד אולי כאות מבעית ומיוחד במינו בכל קורות האדם, כי במשך ארבע מאות השנים האחרונות נכתבו בפולניה ובגרמניה – באזור הממוצע – אלפי ספרים של יהודים, ובכל הספרים האלה אין זכר לשמות הכינויים של העשב, של הרוח, של המים, או לכל הפחות – אין המלים האלה באות שם במובנן הטבעי האמתי. הדבר נשכח, כי מחלת הבטלה תקפה את היהודים רק מדי שקעה מאחוריהם שמש יהודה הלוהטת, ורוח עוועים לבשה אותם עד תום ככל אשר נדדו נדוד והתקרב במעלה הריינוס, הויסלה והדניפר, עד אשר – לאחרונה! – הושגה כותרת ההתפתחות בדמות תאומים של בית־מרזח בכפר של אוקראינה ומאה ברכות בכל יום. והנה עתה, כשאתה שומע מפיהם של צאצאי היהודים האלה את קריאות האיבה נגד החום, את מליצות ההסברה בדבר הארץ הצחיחה המשכלת באדם את החריצות ואת מעוף הדמיון, הנוטלת ממנו את תקיפות הדעת לעמול עד תכלית אחרונה – הרי הדבר ברור לך, כי כל זה הנהו רק להג תואנה של חולה אשר העבירו אותו ממדור למדור והוא טוען – בכאב הבטלה אשר עודנו חזק אתו – כי לחנם טלטלו אותו טלטלה וכי המקום הראשון אולי טוב היה לפניו מן האחרון. אמנם כל זה הוא נושן וידוע. על סיר העמל לא ישבו אבותינו מעולם לא בלובלין ואף לא במגנצה; אבל ככל אשר אזנך קולטת באי־רצון את הגידופים המכוּונים כנגד מזג החיים של ארץ יהודה, כן אתה מסוגל לפעמים להרהר ברצון רב בחידת העתיד, הצפונה בשבילנו בטבע הארץ הזאת. הפתרונים הם לעתים הרחוקות מאתנו מרחק רב, אבל להתכוון במחשבה־תחילה לזה אשר יבוא – גם זה ניתן לנו כנחמה. העתיד, אם הלזה יפואר על ידינו בעמל לא־אנוש, פּורע על ידי כך מראש: אנחנו מרגישים במין הרגשת אהבה את הדברים אשר את בואם לא נראה במו עינינו.
אנחנו, אם צפון לנו בארץ הזאת גורל ללא־כלימה, נהפוך ברבות הימים לדבר־מה נעלה את הכוח הלוהט אשר בשרב. בזה לא מכוון בעיקר לכשרון המעשה, אף אם גם הוא הנהו אפשרי ומובן. סדורם של חיים נוחים בארץ חמה לא יכול להחשב בימינו כעיקר, רוצה לומר: כפתרון לחידת הגורל של עם שלם. דיירי העולם שואלים עכשיו זה מזה תחבולות ומעשים ומבלי לייגע את הדמיון אתה יכול לצייר לך את היום הרחוק, עת רצועת הארץ הצרה, אשר ליד הים הגדול, תכוסה שדות־תבואה, תמלא שווקים, תהמה מאדם רב. אבל גם ביום הרחוק הלזה עוד טרם נהיה לעם אשר לו מולדת. בכלי־המלאכה יעשה כל עם ועם את מלאכת חייו הגלויה; ואולם יש עוד גורל צפון: זכור עמים מעמים שונים ואתה תווכח מהר, כי לכל עם ועם יש כוח מיוחד נפרז. להגדיל בלי־חשׂך את הכוח הזה – דרך אגב: בגלל מידה נפרזה כזאת מגנים העמים איש את רעהו! – זאת היא החובה אשר לה ישבע עם ביום אשר יקום לחיות על אדמתו. זאת היא ברית החילופין הנשמרת בכל תוקף תחת השמש: האדמה, הנותנת מקלט, מעמיסה על האדם היושב עליה את החובה להשיח את טבעה. זה הוא הגמול אשר בו יתרצה עם אל מולדת ואשר בלעדיו תשים לה ארץ המולדת הסתר־פנים, תעטה צעיף שממון, תעגוב לאחרונה על זרים. לא לפי רוב ההצלחה יאָהב עם בארצו; התשוקה המענגת במסתרים – כמו בכל ברית אהבה, כן גם בברית האהבה אשר בין עם ובין מולדת רק זה הוא הדבר הנחשב. רק במובן זה ייאָמר על עם: הנה עם האוהב את ארצו. והנה לפנים שמרנו גם אנחנו את חובת האהבה הזאת: נצמדנו בכל מאודנו אל סלעי ארץ יהודה, עד אשר גמרנו את דבקות המולדת העזה באופן נשגב, אשר כמעט אין למעלה ממנו. כי הנה בא יום והדבר נעשה דומה, כי בארץ יהודה לא יתואר עם אחר מלבד עם היהודים. זאת היא המדרגה העליונה אשר אליה צפוי עם בלכתו לקראת גורלו. אבל מדי עשות העם הקטן הזה, עם כתבי הקודש, את אשר נטל עליו – עיפה נפשו למנוחה מרוב דברות בארץ הצרה הכלואה בין מדבר לישימון, מרוב אהבה תחת שמי השרב.
אלפים שנה היה כמתעלף העם הקטן הזה – זה האוהב הגדול אשר הוכה לאחרונה בשממון. והנה אנחנו עוד הפעם בארץ יהודה. השרב אוכל בנו בכל פה – ככה יחשבו התמימים, הסכלים והעצלים. אבל השרב הוא גם כור האש בשבילנו: הסיגים ייחרכו לאפר והנותר יהי לעם. כי מדי כנותנו את מזג הארץ הזאת, אנחנו מכנים בלי דעת את מזג החיים של עמנו, של עם העתיד. שר־החיים שלנו שמו שרב, ועלינו, בהכרח וברצון גם יחד, להבין את כל פלאותיו, לצמצם מאשו הכבדה את כוחנו הנפרז, זאת הבינה הצלולה והעקשנית אשר בכתבי הקודש. היא מייגעת כמעט, הבינה הצורבת והערומה הזאת; יש חשק להמלט מפניה, להיסתר בצל – אבל ככיפת השמים אשר בארץ יהודה אף היא נבראה על מלוֹאה – יחס חיים צחיח כמעט אבל מלא עוז! היהיה כדבר הזה? המאמין – יאמין. כי אין עם אשר ניתנת לו ערובה. ואולם זאת להרגיש: השרב הנהו מטוה לוהט מצבעים, אשר ממנו – אם יקום ויהיה כדבר הזה! – תיעשה גלימת הכבוד לעם קטן ונמרץ
שפות
מאתיעקב שטיינברג
זה ימים רבים מושך את הלב חזיון אחד: ריבוי השפות אשר במקום ישובנו המשגשג, ההולך וגדל למראית עין. אמנם לא ריבוי השפות כשהוא לעצמו הוא הדבר המפתיע; כולנו חזינו מראש את התקלה הזאת, כבלבול אשר יבוא בד בבד עם קיבוץ גלויות. אבל אופן חייהן של המון השפות האלה, המדוברות עכשיו על שפת הים התיכון העברי, הוא כה מוזר, אפשר להגיד: כה שפל ודל־ערך, עד שלפעמים אתה גוזר ואומר: השפתים של היהודים האלה, המִטַמאות למין דיבור קלוקל כזה, אין סופן לדבר בזמן מן הזמנים בשפת אנוש מיועדת, שיש אתה הכרח של חיים.
מה שנישא עכשיו על שפתי היהודים זהו מוץ נידף, ללא גרעיני רגש ומחשבה; העתיד לא יקח בכל זה חלק. למען קרב אם מעט ואם הרבה אל ההשגה את דיבור־השידפון אשר היהודים הביאו אתם לארץ האבות, עלינו לזכור, כי היהודים דיברו קלות גם בארצות פזוריהם; את החמורות אשר בשפה הם לא ידעו מעולם. אם נמשיל את הלשון למזון הנפש, העולה על חלקת החיים של כל אומה ואומה, אז נחזה את היהודי כבן־כרך, אשר את משך הזרע לא ראה, על הקציר לא הריע ואת גרעיני הדיש לא אסף לממגורות. יהודי בן־אירופה דיבר צחות; בזה עמדו לו בלי ספק כשרונותיו. במהירות מרובה מאשר אצל אחרים הוא נער את הפסולת ואת המלים העמומות; בזה הוא הראה את כוח ההבחנה המפותח. אבל חיוּת לא היתה מלווה את דיבורו. רק במקום ששפת התושבים היתה נהפכת בפי היהודים ללשון מסורסת, למין ז’רגון שמשכילי היהודים קראו לו תועבה, רק שם דיברו היהודים קשות, והזר השומע הרגיש, כי בשביל לעמוד על מלוא כל המדובר דרושה לו בינה יתירה. אבל היהודי אשר לשונו תרוץ לדבר צחות? חומה של סייגי־ארשת מיוחדים לא היתה מעולם מסביב לקשקוש השפתים הלזה. הכל פרוץ לארבע הרוחות, מובן, קל לתפיסה עד למקום ששמה מגיע הקול המצלצל של המדבר. הדבר מובן, כי שימוש הלשון של היהודי גרר אחריו הרבה יתרונות: מי שמזומנות בפיו המלים המובנות ביותר, הוא גם ימהר לבוא לידי הבנה עם מספר גדול של אנשים. עוד יותר: המשכילים שביהודים, מדי דברם כולם יחד שפה מצוחצחת, ערוכה במשטר אחד ישר, נטויה כולה בכל חוּדי המלים שלה כלפי חוץ – נעשו בהכרח למין גדוד דוברים מנצח, לצבא מהגים מסודר אשר הנקל היה לו לעמוד במערכת ההשפעה, הבאה מן הפה, נגד המוני הגויים המזוהמים אשר יחידיהם נלחמו כל אחד לנפשו, בכלי דיבור שהוא כולו בן־בית, ירושת־אבות עתיקה, שלעתים קרובות כיסתה אותו כבר החלודה היקרה של המסורת הרחוקה. אבל לעומת כל היתרונות היה שקול ההפסד האחד הגדול: חוסר הרֵעות שבין היהודים ובין עמי הארצות. לעסקים, לעתונות, לדרשות מעל הבמות – לכל אלה היתה שפת היהודים שפה מצוינת, אבל להשיג בעזרתה את הרעות – לזה היה כוחה קצר.
אבל כל זה כאין וכאפס לעומת פסולת הדיבור אשר נדחי הגולה הביאו אתם לארץ האבות. פרט מענין: אם תפגוש בארץ נכריה שני אנשים והם דבר ידברו בשפת מולדתם – אזי הדבר מובן מאליו, כי אתה, השומע, תרגיש בשנוי אשר חל בשפתם השגורה של האנשים הגרים האלה. לפעמים, אם המדברים הם חדשים אשר זה מקרוב באו, יסתמן שינוי הדיבור ההכרחי הזה רק בהנמכת הקול. אבל כל יום מביא לגר תמורות בצרופי הביטויים, תשוקה והכרח לתת ארשת כל שהיא לחדש הסובב, הכופה עליהם יותר ויותר את שלטונו. מתוך להג השפות של אנשינו־עולינו ולא תקלוט אזנך אף פעם צליל כל־שהוא המעיד על נטיה מן המסילה, על נימת דיבור אשר פקעה, אשר נמתחה ביתר עוז. האדמה החדשה והשמים החדשים אינם בוראים כל חדשה בשפת האנשים האלה; שם, במקומות מגוריהם הקודמים, היו האנשים האלה משותפים לחיי המקום רק בכוח השפה, ועתה, מדי בואם אל מקום חיים חדש, אינם מסוגלים, כנראה, להרגיש כל שינוי. מוץ המלים אשר בפיהם מתעופף ברוח ארץ יהודה כאשר התעופף מקודם במקום פלוני אלמוני. אתה נזכר בלי־משׂים באותו שומר הסף, אשר כל כבוד משרתו היה מסומן רק בכובע השׂרד אשר על ראשו; יום אחד נדחה האיש ממשרתו – והכובע נשאר על ראשו עד אחרון ימיו. השכל הישר מחייב, כי מי שאשר יצא מארצו לבלי שוב, על פי רוב מארץ אשר שם שׂנאוהו, בזוהו, הגידו לו בכל פה את מגרעותיו הכּנות והמדומות, כי האיש היהודי הזה מוכרח, על פי דרך הטבע, להשתוקק כי ימהר ויבוא היום אשר פיו לא יזכירנו עוד את הבוז, את השנאה, את רגש האפסות. לא ולא. איש מאתנו לא חיכה לפלא הגדול הזה, כי על כן ידענו היטב מה קלה היתה השפה בפי היהודי גם בארצות פזוריו; זה אשר הנהו קל הוא גם לפעמים קשה ביותר להיות מושלך אחרי גו. הדיבור בשפה הזרה לא עלתה ליהודי מעולם בחבלי לב; ומדי לכתו הנה לא תפסה אצלו מקום, לא הכבידה עליו את הטלטול. מה הוא משקל מוץ הדבק אל השפתים?
לא. אין איש מאתנו מתפלא על החזיון הזה. כובע השרד של שומר הסף הדל נשכח פשוט על הראש. אבל יש ואתה תמה: הנה שמש חדשה, והיהודי הבא מן הגולה מכנה אותה בשפתו השגורה בניב כל כך שגור, במבטא בוטח, בשויון נפש שוטף ועובר… נדמה לך, כי יובל שנים עלול לעבור במקום הזה על האנשים האלה, מבלי אשר ישׂרוט שׂרטת בלהג שפתיהם החנוט. השפה החיה יודעת בושה, תמהון, הכנעה. שפת האנשים האלה אינה בושה בפני השפה אשר מצאה בארץ הזאת, גם למראות החיים החדשים לא תשתומם, גם בפני חזון הטבע הזר והמפליא לא תרגיש כל צורך של הכנעה. הפה הולך כאן למישרים כאשר הלך במקום הזוועה של רוסיה, בפינת הטנופת של פולניה. לא על זה אתה משתומם, כי נהג אוטומוביל דורש לפעמים מאתך את אגורת התשלום ברוסית, או כי חבורת יהודים מגרמניה מדברים ברחבות יתירה את האשכנזית היותר נמלצה. כאמור, לא בזה כל הפלא. הבטחון שלהם – זה הוא אשר יגרה את העצבים. ברור לך, כי בטחון כזה, בארץ הנכר, בתנאי חיים חדשים, למול אותות טבע לא נכּרים, הוא עלול להיות מצוי רק אצל אנשים אשר מוצא פיהם אינו נחשב אצלם אף כמעט מן המעט, כדבר קלוקל לגמרי שאינו מסוגל לפגוע קשה באחרים.
ימים הולכים ובאים. משמים ניתך שרב, מן הביצות עולה קטב ואדמת הטרשים מרמזת על עמל דורות בלתי־מתואר. לעומת זה נוטפים הלילות חן עובר, הטבע המעולף וקשה הקלפּה מרגיל לאט לאט לרגש של עתיד רחוק. הארץ הצרה, אשר בין המדבר ובין המים הרבים, מצמצמת את החושים כמו בצבת ומכינה את הלב לקראת הרגשה של מולדת עקשנית – ובכור הרעות האלה צריכים לבוא כל הבאים, למען יצא מהם ברבות הימים דבר־מה אשר ימחה כמעט כליל את עקבות הזועה של רוסיה, את הטנופת של פולניה, את הנמלצות ללא־שכר של גרמניה. אבל מה רחוקה הדרך! החומר, הבא אתנו יחד אל כור החיים החדשים, הוא כה חלק בשפותיו, עד כי כל לשון תלא לנבא לו עתידות. מה קל לעצב אנשים כמהים, בושים, נכנעים, ומה קשה ליחל לאלה אשר כל הנצורות יגמרו את חליפותיהן על דל שפתיהם!
כיכר לחם
מאתיעקב שטיינברג
איש אחד, בן־חיל ובעל־דמיון, עשה כעין מעשה גבורה והביא לביתו דבר־מה נחמד, מפתיע ויקר־מציאות. זה היה כיכר לחם לא־גדול ומארך, קרומו העליון כעין נחושת עמומה וצלעותיו הישרות חומות־מזהיבות כעין קנמון. ביד רופפה מעט הניח האיש את כיכר הלחם על שולחן המשפחה, וברגע הראשון הוא התנוסס שם כצעצוע; עקרת הבית התמיהה אליו את עיניה החוקרות, ובכור ההורים, בחור בן שבע, חרד בין־רגע מפינת המשחק ויבוא לראות בנעשה. הוא התעזר, כנראה, בחוש המיוחד של הילדים, הנותן להם לנחש בלי־ראות כל מעשה־חידוש המתהווה מסביבם – והנה הוא בא מדלג, התיצב קוממיות לפני השולחן וסקר בתאות־נפש לעומת כיכר הלחם, אשר הסתופף כגר מארץ נכריה בין שאר הובאות־השוק הרגילות. יד טרם נגעה בכיכר הלחם, ורגע ההתפלאות ארך; ופתאום צוה הילד צו קטן של ילד מפונק: “אני רוצה לחתוך את הלחם!” ההורים הועילו לו ברגע העשיה, שׂכּלו את ידו האוחזת בסכין, ובן־הנחתום נבצע וגלה לב רך וכתום כעין הזהב העתיק. הנה נהיה רגע הילולים: האם ובנה הריחו בלחם, הטילו את שני חצאיו מכף אל כף, טעמו ממנו והכריזו על ריח ועל טעם לשבח; לבסוף שאלה האם בקול דממה, כשואלת לדבר־פלאים: “מה־הוא הלחם אשר הבאת היום?” – האיש ענה בבת־צחוק, כאדם מבויש במקצת: – זהו לחם טהור הנעשה מן החיטה הגדלה בגליל.
בגליל, אשר למען שדותיו המעטים נשפכו מי־דיבורים אדירים לאין־סוף, גדלה החיטה הטובה אשר ממנה ייאפה הלחם הכתום, הנחמד למראה והטוב לאכילה; ואולם, בראותך לפעמים כיכר לחם לא־נחשב כזה על שולחן־מכירה של חנוני, אתה משתומם מאוד על המקרה אשר התעה ללא־מקום את יקר המולדת, ואתה נזכר בלי משים בכל המון בית ישראל העושה פלסתר את מאוייו, את מוצא פיו, את מיטב חלומותיו. אליקום צונזר צירף מאלפי מאויים לא־נמלאים של עם מטורף בעניו חרוז אחד תמים, ליצני מעט ונוגע מאוד על הלב: “אין דער סאכע ליעגט די מזל־ברכה;” ממנו למדו ושיננו את פתגם השיר הזה כל בנות־המשפחה וכל הבחורים התמימים אשר בליטא, רייסן ואוקראינה. עוד לפני שנות חצי־דור צלצלו הדברים האלה כשם המפורש של תאות עם, כל שומעם הבין אותם כתמצית געגועים של עדה יגעה עד מאוד, אשר למען אמת אחרונה הגידה הפעם הזאת דבר־מה בעניוות ובפשטות גמורה. יחד עם זה היתה בימים ההם מהלכת בכל תפוצות ישראל הלשון הממללת רכות של חיבת־ציון; בשעת דמדומים של חול, עת בבית היתה אמא צנועה־גלמודה של יהודים מזמרת את הבשורה על־דבר המחרשה, והיתה תובעת מגולם הברזל הדמיוני רמז לטוב, לנעימות ולרוך־חיים – בשעת געגועים זאת היה בבית־המדרש עומד על הבימה יהודי מגיד, גר ובן־עוני, והיה ממשיל אף הוא מן המחרשה על כל הנחמות שאפשר לשער בשביל יהודים דוויים. ולאחר כך, כשקיפל המגיד את הטלית הזרה, השאולה מאת השמש לצורך הדרשה, והיה סופר בקרן־זוית את מכסת הפרוטות שנצברו בצלחת ליד הדלת – לא נכרתה כולה דמות הדברים מדמיון השומעים. יהודי מהיהודים היה משיח את המית לבו לפני אשתו, הניבטת אליו בשעת ארוחת הערב: “מגיד הגיד היום בבית המדרש.” האיש לא נדרש, כרגיל, לפרש יותר, אף גם הוא בעצמו לא ידע ברור, כי כל דברי הפליאה על נחמות ועל גאולות ועל גלגולי־מרחקים מארץ גלות לארץ־ישראל אינם אלא משל אחד נמלץ, המסיים בכיכר לחם אשר ייאָפה מחיטה הגדלה בארץ מולדת. ועדיין נמשכה בתוך אותו בית שלשלת החלומות: בן־בכור שב בחצי הלילה מאסיפת ציונים, והיה מתהפך שעה יתרה על משכבו מרוב הגיון ומרוב דמיון; במוחו נקלטו המון ציוני־רזים של דרך המובילה אל העתיד. והוא, כאיש היגע מחדשות, ביקש לבוא בדמיונו עד מקום סיום, להישקט למראה אותו המעט האחרון אשר ייאָמר עליו כי הנהו אושר, גאולה, חידוש חיים: ואולם אף הוא חזה רק ביעף־דמיון חולף את כיכר הלחם העולה מן האדמה; רוב נוער ורוב דברים אשר שמע סבוהו, טלטלוהו, נסכו עליו כעין שממון עז ועכור. ולמחרת ולמחרתיים הלך הרחוב היהודי הלוך והתכסות בערפל כבד; דמיונות לאין תכלה, משלי־חיים לאין־חקר, תורות־עתיד אשר אין להן שם מפורש – כל אלה התכנסו כדבר שאין בו ממש במוח לא מרווח של בחור בן־עיירה, ושבו להיות פרושׂים, כאדים קלילים, על ראשי יהודים רבים ושונים, אז נעלמה כמעט דמות היקר של כיכר הלחם; ואולם אותו הכוסף הנעלם אשר הנהו ראשית כל מעשה, אשר מעט ממנו הופך להיות אדי־דמיונות רחבים מני ים – הכוסף האלמוני הזה יצא ממך, אתה כיכר הלחם המוזהב!
הנה נראית פה פעם כמו פלא, בין רבבות יהודים בארץ־ישראל. קרומך העליון היה מוזהב, לבך היה כתום ורך וכולך נראית כשם מפורש לדבר יקר, כאותו המעט האחרון אשר הנהו אחרית כל סתום, כל חידה, כל ערגה לאושר. בטרם תוולד נדברו עליך נכבדות, רבות ופליאות, וביום אשר נראית היית כה רענן, כה חדש, כה קטן מהכיל דבר־מה אשר ימשילו עליו מושלים. רק ילד קטן חרד אליך כאל חידוש־חיים, ואולם בעיני־כל נקלות, נדמת ללא־נחשב; רק שינים קטנות לעסו אותך ותהי למתוק – אתה כיכר הלחם המוזהב, אשר ימים ושנים הרעפת על כל המון בית ישראל את המאויים המתוקים ואת זהב כל החלומות.
ארוחת־בוקר
מאתיעקב שטיינברג
איש בן־שלשים, קל בלבבו ובעיניו, נקרה להיות בבית־משפחה באחד הבקרים אשר בקיץ. על מרפסת הצל, הנשקפת אל פני הים הגלויים, ישב האיש ביחידות עם גברת־הבית אשר לקטה אגב־שיחה פרורי־חן מעל השולחן המכוסה בכל מאכל הנאכל לארוחת בוקר. האשה הצעירה שׂיכלה את ידיה אל הצלחות ואל הצנצנות, כגברת־בית הרגילה להיות סועדת בשעת קבלת אורחים, והאיש האורח שיכל אף הוא את עיניו אל תנועותיה, ומראהו היה כנלהב וקודר גם יחד. האשה שאלה: למה יזעף? למה יביט בתמהון? – האיש ענה את דבריו; ופתאום קרא: ”הה, גברתי! מה נורא המקום הזה; אין דבר אשר אומַר: שלך הוא. הכל, מה שעל ידך ומסביבך, הנהו זר, מובא ממרחקים. את בעצמך נראית על־ידי־כך מוזרה, מופלאה, בלתי־נתפסת; יש בזה גם כעין קסם," סיים האורח בבת־צחוק, “אותו הקסם שגברים מאנשי הגויים מיטיבים לראות בכל בת־ישראל.”
נדנוד־ראש, תמהון, צחוק. האיש המשיך:
“אין דבר אשר בא אליך מקרוב – מן המאכל אשר בפיך, עד השמלה אשר על עורך ועד הדמיונות אשר בראשך. שולחנך דומה לסביבון בן־אגדה אשר הקיף מלוא־תבל ואסף מטוב כל הארץ: הלחם והחמאה מאוסטרליה, הגבינה מהולנד, הפירות הכבושים מאיי הים, הזיתים מסוריה והצלחת המכילה אותם – מצ’כיה. שפתך היא מטבּור אירופה, התמהון הגדול, הרובץ מעל לגבות עיניך, אף־הוא איננו בן־המקום; נראה ברור, כי בן־מצחך זה אין לו אף מודע אחד יחידי בין המון דמיונות המולדת, המתגוללים במקום הזה בראש כל חוצות. גם בת־הצחוק, הקורנת מעל פניך לחן לך ולי לשעשועים, עשתה קפיצת־דרך לא־מעטה למען הגיע אל הגבר הזר… חסל! המעגל נסתיים; הוא חבור כולו מנקודות חיים מרוחקות, זרות אחת לשניה. אין אף דבר אחד הבא מקרוב, מן השורש, מתוך עמל־מסורת. אמנם יש עוד דבר־מה – האל הגדול, אשר ביחס אליו אין קרוב ורחוק. אבל את אינך מאמינה באלהים, נפשך איננה דורשת לאמונה.”
מבט אשה לוחש סתרי־נסתרות, וזעף על שפתי־חן; האיש הגה מעט את דבריו מן המסלה: “נשאתי משל, אבל לא משל יחידים. הה, זאת העיר אשר על שפת הים – קריה לא־נאמנה, אשר אין בה דבר ללא מגרעת! כל אשר אתה סובא בקרבה מן החיים מהול תמיד במים, בפסולת, בלא־יקר; כאילו גם הים, הים שיש בו ממש, מתחיל כאלפּים אמה מן החוף והלאה. פה אין דבר אשר הנהו מתום: לא הסחורה אשר בחנות, לא המזרח, לא האוויר המאובק. לא רחוב שכולו תחום, לא גן מוגמר, לא שביל המוביל עד תכלית. כל הנלקח פה ביד מעורר אגב ראיה ראשונה רוגז, חשד, אי־חמדה; דומה כאילו מי־שהוא כבר החזיק אותו בכף, שקל את ערכו לחובה, כיהה בו בעין זועפת.”
האשה נענעה בראשה כמסכימה, כמשותפת להבנה; היא מלמלה: “הה, אין במקום הזה אף דבר אחד של מאה אחוז!” ואולם האיש סרב להקשיב; הוא דיבר עכשיו אליה כדבר גבר אל אשה – מבלי ערוך את הקשבתה ובפנותו רק אל האור אשר בעיניה ואל הצל הנופל מעל עפעפיה. הוא המשיך: “לפנים נואלנו לחשוב, כי יחידי־יהודים, בהתקבצם מארצות שונות למען שוב לבצרון משותף של חיים, יביאו אתם כולם רכוש גדול בטעם, בדעת ובמאויים; חוזים חזו לנו מראש את תערובת החכמה, את צירוף הכוחות, את הבקורת אשר הוחדה על אבני־נוד לאין־ספורות. אכזבה ודאבון עינים! לפניך עיר המלאה ממזרי־רוח, אסופי־טעם, ספיחי־כלאים שילשים וריבעים; לו יכולת למצער לדעת את מקום מוצאם של הנידחים האלה, ורווח לך. אבל כל היהודים האלה, מביאי השיירים, שכחו בעצמם את מקום מולדתם של הדברים הבלולים אשר אתם; ממזר הצורה – של הבית, של השיר, של יסוד האמונה – הורה בחרקוב או בפריז. רגש מוזר, שיש בו מחבלי הכישוף של האגדה – להיות מוקף, מבית ומבחוץ, בדברים אנונימיים! אף לא דבר אחד אשר תאמר: זה־הוא, ידעתי את מוצאו, אני משער את גידולו ואת תולדותיו; בכול רק דברים נעלמים, אשר לא תדע להוציא עליהם משפט. אתה קורא מאמר בעתון, שומע קול בתלהבות של נואם, רואה סדר־זרעים בגינה קטנה – ואתה כילד או כעוור: האם אלה מעשי ראשית או הדי־אחרית? תיאטרון של בובות, בלי החיל המתוק אשר בימי הילדות; הלזה, זעיר־בחורים בן־שש, היה זוכה לבסוף לראות את הדפנות כשהם מתבדרים ואת עושה הקומדיה כשהוא יוצא ומצטחק: הנני! ואולם זה אשר לימד את בובותינו הוא נעלם בן המון ארצות. מכרכי־הים הוא שהגלה אלינו בלילי טעם ואמונות ודעות; וכל המרכולת הזרה הזאת באה אלינו ארוזה לחלקיה מוכנה לשימוש בלי שהות. תמול בקובה, היום אצלנו; מחר תעיף עינך – ואיננו: סחרחורת שיש בה כל ואין בה ממש. דומה שמלוא כדור הארץ הפך להיות אצלנו מעגל־משחק עם בולי־סוסים אחדים: בן־רגע והמעגל נתסיים, בעוד רגע ו’הידד' ההתחלה מתחיל מחדש.”
דממת רגע, בת־צחוק ותוכחה: “עכשיו תחדל מזה ושתית את כוס הקפה, כי הלא את הכל כבר אמרת.” ואולם הפעם הקשיב האורח לדברי בת־שיחתו, והוא סיים בבת־צחוק:
“אוסיף לך רק זאת: כל מה שאמרתי לך כבר נאמר מפי זרים; כל זה חזו מראש אנשים מאנשי הגויים.”
דקלים ערופים
מאתיעקב שטיינברג
לפנות ערב, אגב הליכה לפי־תום, ראינו את המחזה. לכתחילה, כשנתקלו עינינו בדקל הראשון ערוף־הכותרת, אמרנו רק מקרה הוא זה או מעשה נבלה בודד – מיוחד במינו ובלתי מובן. אבל אחר־כך, כשהוספנו לשׂרך את דרכנו, ראינו והנה כל הדקלים, אשר התנוססו לתפארת במקום הזה, הם ערופים; עדי הכפות שודד בידי יהודים בשביל לשמש סכך לסוכות, והשארית האחרונה, אשר לא היה צורך בה, אף היא רוסקה, שוברה, כאילו נעשה בה בכונה מעשה השמדה. היה דומה כאילו מי־שהוא התכוון להביא את שכונת היהודים לידי שוו־צורה: לנוול אותה כיאות לה.
הדקלים הדוממים הם צאצאי אדמת יהודה, מעשה הפלאים הזה של טרוף ורוע לב נעשה בידי יהודים אשר קיימו מצוה מן התורה. מחזור הגלגולים של חיי העם מתגלה פתאום לעין: מנהג הסוכות, אשר תחילתו נעוצה בהרגלי החיים של שבטי רועים ואנשי שדה, נסחב, ביחד עם המטלטלים האחרים של הדת, לארצות בבל, ספרד, אשכנז, פולין; מתנדפים רמזי הזכרונות בדבר הטבע, האושפיזין משתלבים בנחת רוח גמורה עם הסכך המובא בידי ערלים – והשלשלת נמשכת. והנה דור אחד של יהודים צאצאי פולין נקלע שוב לארץ יהודה, בונה לו בתים בתוך חורש של דקלים והולך לו יום יום לעסקיו. בוקר רואה היהודי את הדקל המשחר פני שמש, בערב הוא רואה את הכפות המנפנפות לאטן ברוח, ואולם כל קשר לא נהיה ביניהם; הם לא הכירו איש את אחיו: הדקל הנאה, הענוג והאמיץ גם יחד, נשאר זקוף ובודד לעצמו, כשהוא מסמל את המזרח, את בני הקדם, את תפארת הדמיון של אלף לילה ולילה; והיהודי התהלך לו כשהיה, כשהוא חורש מזימת חייו הרגילים, כשהוא נושא ונותן עם אחיו הידועים, המתנכרים אף הם כמוהו, האטומים כמוהו בפני כל רמזי הטבע. פה נשארו – כשהיו – שני עולמות נבדלים: המזרח וגלות היהודים אשר בפולין המעוטרת; הם לא רמזו איש לאחיו, לא נדברו ביניהם על דבר מולדת. והנה הגיע יום עברות: חג הסוכות הגיע ליהודים יושבי פולין ורייסין; נחוץ היה לבנות את הסוכות כדת, לפי המצוות של ארץ פולין ורייסין ואשכנז, ועל כן הורם המוט המשחית ויסעף את כפות הדקלים.
כי מה לו ליהודי ולדקלים הנישאים, המסמלים את העזים אשר בגעגועי המולדת? פה לא נהיתה ארץ יהודה; היא היא אשר חסרה. עוד יותר: היהודי הזה, הדור הראשון ליורדים על שפת ים יפו, בהכרח הוא שיהיה יותר צחיח, עזוב יותר לנפשו. שם, בעיירה היהודית המוקפת נאות גויים, היה היהודי קולט בעל כרחו רמז כל שהוא מן הטבע; כל המוני השדות, היערים והנהרות, אשר היהודי לא ידעם ואשר הוא צירף את כולם בדמיונו לגוש חיים אחד מוזר, שנדף ממנו כעין ריח של עבודה זרה – כל זה היה שולח ממרחקים הדים קלושים. פעם בפעם היתה מופיעה על פני השוק עגלת השחת של האיכר, מקצות העיירה היו מגיעות שירות הקוצרים, בבקרים העמומים של תשרי היו השקצים של הערלים מביאים את פארות עץ הערבה – אמנם כן, גם הסכך אשר לסוכה היה בכוחו לעורר אצל היהודי מין חרדת לב לא ברורה, נוגה ומתוקה גם יחד: בעד שתים שלוש אגורות היה היהודי מקבל שיירים של עולם רחוק, שיש בו עלים וענפים, ובדבר הזה היה בכל הזמנים ובכל תפוצות הגולה כעין זכר לכשלון, כעין עונש סתום שבא בעקב חורבנה של אותה ארץ רחוקה וסתומה, אשר יאָמר עליה בשעת געגועים בבית־הכנסת: “ונתרחקנו מעל אדמתנו.” אבל על חופי ארץ כנען! פה בטלים המרחקים. שדות, יערות ונהרות אינם; פה עומד היהודי פנים אל פנים מול המולדת מבלי להכירה. עינו נתקלת פה בדקלים לבושי שריון, אשר על דמותם חופף דבר־מה כה מוזר ורחוק, מין גידול־חיים של בני קדר – ומזה לא בא כל רמז.
מה יפו לפנים הדקלים האלה, עם גאות יפים המנפנף באוויר; גזעם החוּם, הנצב קוממיות, כולו ישר ואיתן, סמל אופי נבדל של חיים, אשר לא יתערב, אשר יתמר אל על, מבלי נטות לעברים; טבעות השריון נלחצו בקצב איש אל אחיו, כדורות המצטרפים לגורל אחד אדיר, וכפות הכותרת, כה רחבות וכה מעונגות, היוו נוה־מרומים, אפריון חי ומתנועע אשר עורר את הדמיון, פיתח את הלב לְחַשֵב כי יש בחיים דבר־מה נאצל. הם עמדו ברוב כוח ובמלוא קומה, הדקלים האלה; הם נראו, מתפיסת עין ראשונה, כאדירי דורות, כיצורי אדמה מחוננים הנושאים לתאות נפשם את חן כל הארץ, את הדר כל המזרח. העין לטפה את דמותם מרחוק כנס של יופי מונף, אשר ינפנף גם לדור אשר הנהו עוד רחוק מכל רחוק; מקרוב היו העינים נמשכות את מרום כותרתם בעדנה מלאה ומהירה, כאילו למראה כל דקל מעוטר היה הלב חומד מאליו את כתר הגורל, את השלימות אשר ישיגנה אדם רק אחרי דרך ישרה, הבוקעת כחץ. – וכה הם יפו, הדקלים האלה; עד אשר באו יהודים וערפו אותם.
זבובי־נוד
מאתיעקב שטיינברג
בעד החלון הפתוח נתעים ביעף לתוך הבית אחדים אחדים מכל חית־הכנף הקטנה אשר בתוך האוויר. יש אשר יקרה כי אנקור אובד־דרך יתפרץ ברעש לתוך החדר, יתלבט פעם ושתים בין הקירות, יעבור אחת ואחת בטיסה מטורפת מפינה לפינה, ישוב רגע כנואש אל פני התקרה, ופתאום – עוף! הצפור התועה איננה, כי נקראה מטבעה לחזור. זרם האויר, ההולך ובא בעד החלון הפתוח, מביא בשגגה אורחים חדשים: הנה הצרעה או הדבורה, יגעות־ריק או עיפות־צידה, נכנסות בזמזום שוקק המבשר או מתאונן. הן עוברות פעם ושתים את החדר לאורך ולרוחב, מבלי להרגיש, כנראה, כי מסביבן מלכודת גדולה; כל עוד מעט והאוויר הכבד, המעיק על שלוחות השפם, מבשר להן את דבר המבוכה, ובנות־הכנף הקטנות מתחילות לרוץ בלא־דרך, מדי שאפן לצאת למרחב. הן נלחצות כה וכה אל שמשות החלון אשר מבפנים, הן קרבות כמלוא ניד־כנפים אחד אל המוצא, אבל הן שבות ומתרחקות, עוללות ויורדות, עד אשר לבסוף יבריח אותן איש מאנשי הבית החוצה. כל אלה הם מאורעות קטנים בשביל תושבי הבית; לא כן נדידת הזבובים: הלזו היא כל כך רגילה והכרחית, עד אשר יצאה מכלל השגחה.
אל מה אדמכן, מקהלות הנודדים היהודים, העוברות בצדיה מעיר־בירה לעיר־בירה, אם לא לזבובים הנקלים הללו, אשר בהיות החלון פתוח הם מתגלגלים לתוך הבית בלא פחד, במעוף שוקק וגלוי גם יחד, כאילו נטל עליהם להיות בתוך החדר פנימה לנחמה ולשעשועים. הדבר מכוּון לא לנודד עמוס־הצאצאים וכבד־הגורל, היוצא ברעש ובטלטול רב מארץ מסכנות, למען היכנס לארץ חדשה – כי אם לאותם יהודי־המלתחה הזריזים, אשר מיום היות אינפלאציה בארצות הם נהיו לזבובי־נוד אשר העין תכירם על־נקלה. זהו משל־רוגז המתאַמת עד תום: היהודים האלה יודעים, על־פי־רוב, גם להציק וגם להתכווץ בפינות ולהיות כלא־הוֹוים; כזבוב, אשר הקיר החלק משמש לו מקום הילוך גמור, כן גם היהודי הקל הזה, כשהוא בא לעיר־בירה חדשה, הוא ממתיק כעבור־יום אכילה ושינה וטיול של רווחה, במקום שהכל נכר ועמל־זרים ותעלומות־עבר. כאשר לא תבחין לדעת על פי מראה זבוב אם הלזה בא ממקום הטנופת או מהיכל מלכים, כן לא תנחש בנוגע ליהודי מסוג זה אף חצי־דבר: את מוצאו, את גלגוליו ואת טעם חייו. הוא איננו בא לקנות לו מולדת חדשה, הוא איננו שואף את האוויר החדש למען חמוֹד אותו לצמיתוּת – הוא רק עובר ממקום למקום; הוא מתפנק בתוך חללו של העולם הזר, אם כי הוא מוכן בכל רגע לרדת על השולחן וליהנות מן המטעמים; זיז כל־שהוא של אצבע, ניד־כתפים – והזבוב מסתלק; יושב לו על חודו של דבר והוא כולו משותק, מעולף, נראה כנקודה שחורה שאין בה ממש.
האם תגיד עליהם חזות קשה? הה, לא: הם יושבי־שער, שוכני קרת, תופשי־תורה! כזבובים הם אוהבים להתעלס באור, לדלג ממקום למקום למען יוודע להם דבר־מה חדש; בניהם ימהרו לרוץ לפני המוני־עם, בנותיהם תעכסנה במרומי קרת, גם זקניהם עוד יחלמו חלומות; הם פאר הרחובות – מדי לכתם כה וכה ברגל שוקקה ובעיניהם ברק וערמת אנשים רבה. בין־לילה יעלה בלבבם פרח המולדת: לבוקר, עם לחם־זרים ראשון, הם מתפללים לשלום הארץ החדשה, משתאים לראות בקרבה פיגול, רמיה ואוולת; בכל נפשם הם משתוקקים לראות מעל הבמה את המחזה הנהדר ביותר, לעמוד על במתי עיר פנים אל פנים אל־מול תשואות חיים אדירים, לחזות ירחים רבים בנועם ימי־שמש קלילים ונחמדים. יום כי עבר עליהם ללא תאות־רוח וגו, ללא מקרה סואן בלב־עיר, ללא שמועה צוררת מלוא עולם בכנפיה – וגעלה נפשם כמעט קט את העיר, את הארץ, את שארית התקופה הנמוגה בשממון. הכי יתואר כי תרע עין להביט בהם? בגדם עשוי מאטון רך, על שפתיהם מעט חמדת־נדיבים, במבוא פיהם כעין בת־צחוק של סליחה. כשאתה פוגש באחד מהם בשעת הגבורה של בוקר, כשעם הארץ יוצא לכל מלאכה, אז נדמה לך, כי אישון העין של אותו יהודי מתכווץ, פולט זעף, קולט בחילה; וברגע זה, למראה היהודי המזנב במבט־עין את העוברים ושבים הנחפזים, נראים לך כעיקר־העולם המחזות אשר על הבמה, המנגינות אשר למנגן מהולל, הדיבר אשר עצמה וקסם לו.
אמנם כן – אין להטיל דופי בהם: – כמו לזבובים גם להם כנפים רפות אך קלות עד מאוד; בלא־עמל הם מעבירים על כנפי התבונה האלה מעט יפי־לב, מעט חקר־חיים, מעט כשרון־מעשה. מראיהם, כשהם מסתובבים באור נחת ושמש, הוא לפעמים נחמד ונעים; אתה משתאה להם על עברם בלי־יגיעה מרחקים גדולים, על טהרת מצחם המעידה עליהם כי זכר המקומות, אשר משם באו, נמחה מלבם כליל. לבבך יהמה עוד יותר מדי ראותך אותם מעולפים על שבתם, כאותם הזבובים הנרדמים על הקיר; הם מסמלים לעיניך בבת־אחת את החן של שבת־אחים, את הנועם של משפחה צרופה, את שקט העדינות של אנשים נעלים היונקים בתאות נפש לשד של מולדת חדשה. אבל בטרם תעיף את עיניך מהם והלאה, והנה – עוף! זבובי־הנוד נַעֲלו מעל מושבותיהם, התגלגלו ביעף שוקק עד החלון הפתוח ויצאו חוצץ החוצה. לאן מועדות עיניהם השוקקות, המפיקות מעט תבונה, מעט בוז, מעט געגועים? אל נחש את זאת: כזבובים כן יבחרו גם הם למסור את עצמם לזרם האוויר הזורם בין עיר לעיר, בין מדינה למדינה. על כן אל דאוג להם ואל שאול לגורלם: הזרם יביאם למבוא פתוח והם יכנסו במעוף שוקק אל עיר־בירה חדשה. שם הם ישאפו מחדש תשואות, נצורות, הליכות־עולם; הם יקלו, יחכמו, ביום המחרת ידעו להשיח את ענות המולדת החדשה.
שכחה
מאתיעקב שטיינברג
שנת בצורת או דבר או מלחמה כי יבואו לארץ – ונשאר הדבר לזכרון; אצלנו לא השאירה תקופת ההריגה אשר באוקראינה כל זכר כמעט. הדמיון, דמיון היהודי הרפה, לא יצר כל דמות משטמה, בלבבות לא נשאר כל רגש של בושה.
כך הוא מנהגו של עולם: החלשים מתפייסים; אבל הדבר נעשה רק למראית עין. במסתרים, בדמיון וברגש, שומר גם אדם יחיד על כל עלבון קשה; גם ברבות הימים, אחרי אשר המעשה הרע נמוג ואפסה לו כל דמות, גם אז יש אשר האיש הנעלב יילָפת פתאום על לא־דבר. דבר־מה חלף עליו. לא משטמה: הוא כבר סלח; לא רפיון־לבב: הוא כבר שכח את הכשלון. אולם זכר העלבון עלה בכל זאת – בלא־עת, מבלי הידרש. הוא מתעורר פתאום כקול מסתורין של הדם, האזהרה סתומה אשר גם לא יכבד להבין פתרונה. זהו ההד האחרון לכל חרפה – הוא אינו דורש נקמה, אין בכוחו לעורר חרפה; הוא רק מבייש.
היא צורבת את הנפש עד היסוד, הבושה הזאת אשר הִנֶהָ השארית האחרונה לכל עלבון. רק הנקלים לא ידעו אותה. הם הם המשלימים עד גמירא, המסיידים את כל בית נפשם בלובן הסליחה, מבלי להשאיר טפח מרובע של קדרות כזכר לחורבן. גם העמים מחיים את הזכרון לפי עוֹצמתם, לפי גודל גורלם. “קרתגה אשר תחרב!” של הרומאים – זהו קול אדיר של זכרון אשר כמוהו יתן רק עם אדיר; אבל גם בישראל היו מונים לפנים את השנים מחורבן המקדש, מגירוש ספרד, מגזירת ת“ח. אבותינו לא עצרו כוח לשכוח – למרות זה שאת כל הפגעים הגדולים הם קבלו כיסורים מידי שמים. מאות בשנים עברו מימות החורבן, והמון מדרשים, אגדות ופתגמים חזרו וטפלו בשנאה עזה באדום – היא רומא – “אשר החריבה את ביתנו והגלתה אותנו מארצנו!” בתקופת הגירוש של ספרד לא התאכזר כמעט עם הארץ אל היהודים; לאלה אשר אחזו באמונת המדינה ניתנה חנינה גדולה, המגורשים לקחו אתם הון, את הנחשלים לא זנבו. ואף־על־פי־כן נוצרה בימים הגדולים האלה האגדה על דבר נידוי ארץ ספרד. ולאחרונה – גזירת ת”ח. – פה, בקהלות פולין ואוקראינה, פגעה הרעה בצאצאים אחרים של בית ישראל, שונים הרבה מגולי ספרד; עם כל זה נשאר מן הימים ההם הקונטרס “יון מצולה,” אשר דבריו קצרים ונמרצים, למען יעמדו לזכרון. ופי העם רקע שם הולם וחד: גזירת ת"ח! רק ההריגות האחרונות אשר באוקראינה היו כלא היו; פי העם לא יקוב את התקופה הזאת בשם, וכיום הזה רבים הם בקרבנו אשר לא ידעו להגיד ברור, מתי קרו ההריגות הגדולות ביותר אשר בדברי ימי ישראל.
נפש העם כאילו הקיאה מקרבה את כל הזכרונות. היא לא סלחה. גם הסליחה הנבונה הנה במובן ידוע מעשה גבורה, היא מרוממת את הנעלב ומקרבת אותו על ידי כך אל החזק, אל המעליב. היהודים שכחו – הם חסרי האמונה, המיחסת את תמצית הרע לזרוע הנטויה של אלהים; היהודים שמטו מלבם את הכל – הם אשר ברובם הגדול הם חסרי עתיד, שכחי חזון וכל חלום נעדר מאתם! כי יש אשר גם הסליחה תקדים לבוא – בזמן אשר לפתע פתאום יישקף עתיד גדול, המסיח מן הלב את כל הראשונות. אבל כל אלה האלפים והרבבות, הנושאים עכשיו את שם אוקראינה על שפתיהם, לא קנו את השכחה בעמל נפש, מתוך דבקות במה שעתיד לבוא; לא, הם שכחו בלא מחיר. הם מדברים על אוקראינה דברים גלויים כל כך, נקיים מכל שמץ שנאה, מכל קורטוב של בושה. לא רק כלפי חוץ; גם זאת היא מדת חיים: לדבר אל האויבים אשר מתמול מתוך הסתר־לב. אבל הם, היהודים, מדברים ביניהם לבין עצמם: אוקראינה אשר נזכור, אוקראינה אשר נדע! מאחורי שיח ושיג זה אין כלום. איך זה קרה לנו כדבר הזה? האם דומים אנחנו לעשבי השדה, המתנועעים ברוח היום אחרי היעלם המגל? האם אין אנחנו מסוגלים להשיג, כי יש לחי אויבים? הה, כאלה הם החיים מאז ומקדם: לשוב ולגשת לא פעם ולא שתים למקום הפורענות; ההכרח, כידוע, לא יגונה. אבל הזהירות, החשד בעינים, הבושה הכמוסה הניזונה מעלבונות העבר, הכי אין לאו חלק בכל אלה?
להטיף ליהודים דברים על אודות השנאה – את זה יעשה רק הכסיל; השנאה היא מושג מגובש, דבר של ממש, מין קת של חרב בשביל הגבורה, ולנו היא לא תסכון לעת עתה. אבל יש מדה המסורה ללב, וזאת היא הבושה. אתה מוציא מפיך: אוקראינה… אתה מתכוון בזה להגיד, כי בנוף הארץ היפה הזה תקועים רבבות רבבה של יהודים לאין מוצא; הם נוסעים לעגלות אכרים, אוכלים את פרי אדמתם של בני הארץ, הם חוסים תחת השלטון המאיר להם פנים כיום הזה. אבל האם אין לבך הולם יותר מן הרגיל ברגע הזכירך את השם המפורש – אוקראינה? הכוונה היא לא לשנאה גלויה, לאש היוקדת בעינים, אבל יש דבר המסור לחי באשר הוא חי: להיכלם ימים רבים אחרי עבור העלבון, להתאדם לפתע פתאום מבושה, מחרטה אין אונים, מהרהור אווילי הלוחש: הה, מה טוב היה אילו לא עברה עלינו הכוס הזאת…
עצמות־יבשות
מאתיעקב שטיינברג
זאת היתה חבורה של בחורים ובחורות אשר עלו כפורחים בתוך חליפות המהפכה האחרונה; המבוכה, אשר שׂררה בכל, גרמה להם רק להשתוקק לחיי חרות. עיניהם, אשר ראו בהמיר סדרים אחרי סדרים, למדו להביט למרחוק, לדבר־מה אשר הנהו עיקר. שלטון העם, שיתוף הרכוש, מעמד עובדים אחד ואדיר – בכל זה לא היה להם די, יען כי הם בגרו להיות אנשים בשנה הרביעית לריבולוציה! נוסף לזה היה מקום מגוריהם סיביריה המזרחית, ובריחוק־מקום מופיע, כידוע, כל דבר כמצומצם, כ“תוך” יקר ללא קליפּה. והנה גרם להם מזלם למצוא איש את אחיו – אף זה להם אור לישרם ולאמיתם, יען כי בעת עוועים ישנה רק מסילה אחת לעבור בה – הלא היא הדרך מלב תמים אחד אל השני. וכמצאם כן הבינו איש את אחיו: כולם, באין דבר נגרע מהון עלומיהם, נדברו ביניהם על אלהי חיים חדשים. כן, הכינוי הנעלה הזה היה בפיהם, אף אחד לא אבה לגרוע מעט מן הטוב הגדול הזה. היכבד לעשות דבר בשם אלהים? התארך דרך המובילה אל אלהים? על כן אין פלא, כי כולם קמו ללכת אל ארץ יהודה – מדי הגיע לאזנם השמועה על דבר תוחלת החיים החדשים המתרחשים בנוף הרחוק הזה. וזה להבין: הם הלכו לארץ־ישראל לא בתור מוקירי־מולדת. היו ביניהם אמנם אחדים אשר ידעו עברית, אשר לא כיחדו בגעגועיהם על ארץ אבות, אבל הרגשות האלה בטלו כמיעוט בתוך שאיפה גדולה כמלּוא כל החיים: לנסות הכל מחדש, בתוך ארץ חדשה. הארץ, למרות חיבתם אליה בתור יהודים, היתה נעלה וחדשה בעיניהם לאין ערוך, כאיש אשר יביט בואֶסטאַלית, המכהנת לאלהים ולא יראה בה חמדת בשׂרים. וככה הם התחילו לעשות את דרכם – בשבע דרכים ובהמון תחבולות; אך גורלם איחד אותם מחדש, לשמחתם ולציפית גורל אשר לא היתה לה קץ. הה, איזו נסיעה בים הגדול, סביב־סביב, הלוך והתקרב אל החוף האחרון בנתיב מים רבים, על פני מי האוקינוס המשוים חלומות נוספים, המסוגלים לעורר בלב רַגָש את הדמיון על דבר מהות חיים בלתי נתפסת ואדירה גם יחד! וכתום הנסיעה – הנה הארץ אשר שם יחלו החיים עם נסיונותיהם, אשר לשמם, לשם כל מיני נסיונות קשים ומרים, הביאו בני־העלומים האלה די און, די חרף־נפש, די בטחון.
כמה ימים עברו מיום כניסתם לארץ? אולי שנה, אולי ששה חדשים. אבל כיום הזה אינם פה אתנו. איש לעברו הלכו, מי שנדחק עוד לארצות הברית, מי שפסע פסיעה קצרה לפריז, ומי שתקע את יתד נפשו האחרונה באלכסנדריה של מצרים. אבל גם שנים מהם לא הלכו יחד. הם חיללו את בריתם עד ארגיעה, הם נפוצו איש לעברו לא להוותם, לא לנדוד, לא לאלם נפש של יאוש. להפך, הדבר הוא בגדר המציאות, כי כל אחד מהם ימצא לו בקרוב חברים חדשים ויתאגד אתם לחבורה, אשר תנהה מחדש אחרי אלהים חדשים. אבל מה שהיה – נמוג ויהי כאין. הכנת הנפש המלאה, אוסף הכוחות אשר בשרירים ואשר בלב, עליצות האופי, המצדיקה למפרע כל גורל – כל זה היה כקש נידף.
כן: הם שבו מחפצם. המצאו את ערות הארץ? הדבר יתכן. ההיו נבונים כאלהים וצפו מראש עתידות, כי עמלם יעלה פה בתוהו גמור? לא! כדבר הזה איננו בגדר האפשרות. הם רק שבו מחפצם – פתאום, בלי־משׂים, אולי על סף המכשול הראשון. גם לא כדאי הדבר לחקור, על מה ולמה יצאו כל אלה את הארץ בחפזון כל כך רב; הם יותר מדי באושים, חבורה נבלה ולא חכמה – הם, הנבחרים לפנים, הטובים והנאמנים, אשר כשחוק היה בעיניהם לעמוד בכל נסיון! בלכתם לא לקחו אתם גם את הזכות המבישה והאחרונה של מוגי לב, יען כי הם לא חיכו גם לעת אשר יימלא יום הבריחה. הכי דחה אותם דבר־מה לברוח? לא אי־הצלחה, לא מעשים אשר אין בהם חפץ, אף לא משהו של אי־התאמה. אולי כל אחד מהם, ביום עלותו בשניה על אנית הנדודים, נשא אתו געגועים, לחץ של חידה אשר לא היתה לה אף התחלה של פתרון. הם התפרדו, הלכו בידים ריקות – למרות זה אשר רבים מהם נשאו נפשם לציון, למרות זה אשר כולם חשבו את גורלם למפרע לימים רבים. הם, פשוט, שבו מחפצם – כאילו למען אַמת לכולנו גם יחד, כי אל לנו לבטוח במוצא שפתים, בברית אשר נשבענו לה אמונים בהכנת נפש אשר מלאה עד תום. עוד משם, מכל מקומות פזוריהם התפלים, הם כאילו מגחכים אלינו בצחוק זועה:
“אמנם כן, אנחנו שבנו מחפצנו!”
יסורים של ראוה
מאתיעקב שטיינברג
בסינגוגה לנאורים אין תפילת־ציבור עוברת מבלי שיימלא הבית מזמן לזמן חרדה נמהרה ומתוקה. פעם בפעם, בהישמע מעבר המבוא אוושת־צעדים, יַפנו המתפללים־בשפה־רפה את עיניהם לראות; איך יוכר באיש הנכנס מחדש דבר־מה מוזר – במהלכו, בלבושו או בעיניו השוקקות עד־מאוד אל מראה הבית – והביטו אליו האנשים מקרוב ומרחוק ותמהו אליו וחקרו את הבעת פניו. הנה הוא עמד; הֲשׂם הזר את לבו אל משען הספסל מעשה חרש־אמן? הנה שלח את מבטו אל־על; התיפּלא בעיניו הכיפּה מכל יופי? הנה הוריד ראש; היקשיב בתמהון לבב אל זמרת המקהלה אשר אין כמוה? המון חצי־עינים – וַחֲלָף! אורח חדש, אשר לא שיערו את בואו, עומד בפתח, מתבונן, משתומם, נראה כחושב לשוב על עקבותיו. המנין הקרוב, הרואה את האיש בכל־עין, עוצר נשימה: היכנס. שהה, תן כבוד לסינגוגה! אך הלזה יצא; איש־גוי מעם הארץ אשר עבר לתומו ויסר לראות מה קול־הזמרה ומה אורות־החג. כהה ליל־העצרת על באי הבית, החזן יתן קול ללא־הדר. אוי לנו כי שודדנו כמעט; במעלה הבית רק עדת באי־מועד עוטה צילינדרים, אל פינות הבימה נשענים רק מגידי־קדיש כהי־פרצוף. עוד החזן מזמר, זמר וכלה; ועוד יש אשר יאונה דבר־מה. מעבר הדלת נרתעת דמות יהודי שלא מן הנאורים, לבוש הקפּוטה ועמוס משני עברי הצדעים כדורי פאות סגלגלים; הוא מעקם את מהלכו, כמבויש וכתוהה, וליד מחשוף ספסל הראשון הוא כופף את עצמו אל בין העומדים ונראה כרובץ אגב עמידה. הוא סוקר על ימין ועל שמאל במבט תועה, כאיש אשר תפלתו כלתה במקום אחר, חזות פניו אומרת, כי הזמרה לא תקדש בלבבו; אבל הוא כמו שהוא – זר מעט ומבזה מעט מקום לא־לו – מעורר אצל שכניו בספסל את כל תשומת לבם. הקרוב אליו במאוד מחייך לעומתו: אף אתה מתקת לנו פה, יהודי לא־מן־הנאורים! סקור! גלה פה כבוד!
אוולת היא לנו בארץ הזאת לחרוד אל כל איש זר, לדעת ולהודיע על־דבר התמהון המקנן בבוקר בין גבות עיניו ועל פלאי הכבוד אשר ירחש לנו לבו בערב. יש אשר לפעמים – כשהמבקרים בארץ מרובים והמתחקים על עקבותיהם ערים ביותר – יבאיש הענין הרע הזה את כל אשר לנו בתחום המולדת; כל מקומות חיינו בארץ הזאת דומים בזמנים כאלה לקנים קנים של קורי עכביש, המצפים לזבובים וליתושים שיגעו בהם ויביאו אותם לידי רעידה. השכחו כל האנשים האלה, המקפידים על פליטת רושם כל תייר, כי להיות לראוה זהו עשן לעינים בשביל כל דבר שהנהו ישן, קבוע, חוזר על עצמו? – “בחור שלי, פתח את הגמרא והדוד ינסה אותך!” אבל הבחור כבר מבוגר וזועף; אין לו פתחון פה, רק במסתרים יהמיו כל קרביו מבוז ומבושה. המשולש המתוק – זה ששלוש צלעותיו הן האם והדודה והילד – מקומו רק בחדר התינוקות; אחר כך, כשהקטן אוסף אל מכנסיו את זנב־חמודות ומכנס לתוך נפשו את סוד גורלו, אין מנסים אותו יותר בחידות. חלף מלות־החיבה וחלף מתנות טובות מידי דודים ודודות לא כדאי להעלות על פניו של בחור מגודל אותה אוולת־הלוי שהנפש תקוץ לראות בה. אכן נגרע חלקנו וכזאת היא משפחתנו – אוהבת לראות ולהראות, מיסרת ומפנקת את צאצאיה לעין־כל, משדלת תמיד את דעת הבריות בדבר בניה. אבל גם לענין רע שתי פנים; הצחוק ומנוד־הראש הם בזה, כי המכשלה יושבת בינינו בפניה המכוערים. אפשר לקבל אורחים מתוך כיבוש היצר; אבל כל תייר הוא אצלנו בבחינת שליח בית־המשפט, שבידו להניח חותם של חרם על כל נכסינו. להיות בהול לקראת עיניהם ושפתותיהם של אורחים – זאת היא כבר מארת אלהים; אבל אצלנו גורם כל ביקור לא־נחשב גם שינוי בקול־הדיבור ושינוי בצבע הפנים, רוך־בכיינות לפני מוצא־הפה של האורחים. ומשוש כל תוי־הפרצוף לאחר אשר בא מוצא הפה הזה, אשר על פי רוב אין בו ממש. כבדים מנשוא הם יסורי ראוה אלה, ואף מתעים אותנו לחשוב, כי כל זה נחוץ לנו בכדי למשוך אלינו שפע מתפוצות הגולה. פרסום ותשומת־הלב, אם מהוים אותם בגלוי ולא בדרכי־טבע נסתרות, גורמים גם זלזול. אנחנו דוחקים את הדברים אשר בארץ לקראת כל עובר ושב אין פלא איפוא כי רבים נקלים וקצרי־ראות רומסים את מעשינו הטובים ברגליהם; עוד יותר: כל היהודים הנאים, כיון שאנחנו נוגשׂים בהם בלי הרף: ראו והבינו! – מרגישים את עצמם כפטורים מלשלם את המס בעד כל החידושים שהם רואים בארץ הקטנה הזאת. יש כפרים במקום שכל איש זר, העובר ברחובותיהם הפרוצים ללא שקט וצל, ייגע עד מהרה מהמון נערים המבקשים כולם יחד להורות דרך, מהמון עינים הבולטות מחורי החלונות ותובעות ומכריזות: הנה זר! הנה זר! ישובים לא־מרוחמים כאלה ימהר ההלך לעבור, מבלי לשעבד אף במעט את לבבו אל דמות המקום ואולם יש אשר בכפר שקט יתהלך איש זר לבדו בין בתים שאננים, ועין לא תציץ אליו מבין החרכּים: המנוחות והחיים – אלה בצד אלה – יעוררו בו געגועים, ימגרו כהרף עין את הגאוה אשר הביא ממרחקים. ואנחנו הלא את הטוב ביותר נעשה, אם נמגר את גאות היהודים הבאים לתור בקרבנו.
היוצאים
מאתיעקב שטיינברג
כל יציאה במנין מארץ־ישראל פוקדת עלינו עוונות־יהודים רבים ושונים, אבל בראש ובראשונה אנחנו נפקדים בכל הזדון אשר למורך הלב. אמיצי הנפש והדומים להם הם על־פי־רוב תמימים ושוגגים; את תועבות הכשלון אתה מוצא בעיקר אצל הפחדנים. עורף הזנונים, השמחה לאיד הרבים, הצלחה בדרך המנוסה – אלה הם דברים שאינם מצויים בהכרח אצל כל מחנה נסוג לאחור; במקום שאתה מוצא אותם אתה יכול לנחש את האותות לאחור ולהגיד, כי הכהנים לא הבדילו מתוך יוצאי המלחמה את היראים ורכי־הלבב.
כל אספסוף־חיילים, הנס מן המערכה, משוה תמיד לעין־רואים מראה־כשלון אחד: הם רצים לקראת השבי, הם מנשאים את האויב, הם מגדפים את שריהם; את כל פליט מן המחנה הם שואלים בתאוה רבה: האף אתם ברחתם, דיברתם בשׂרים, הבינותם כי שוא המלחמה? אם יוגד להם כי רבה המכשלה, ועלז לבם; אם יסופר כי רבים עוד אחוזים בקשרי מלחמה, וחרה להם. ככל אשר ירבו – כן ילכו ביד רמה בדרך המנוסה, כן תגדל גאותם. אבוי, גאות השגעון של מוגי־הלב! באין להם השבי, מגפת המלחמה, התוכחה היוצאת מן המפלה; רק נשׂוא לא יוכלו את הרעיון, כי הם נכשלו בשל עצמם. לשוא תחפש ביניהם את המנוצח – את הגבור המתנהל בצעדי יגע, ראשו מורד והוא כולו אומר הרהורי־עצב; הם כולם, בכל צרתם, זקופי־ראש ומלעיגים. בתלונתם, בקול־פחדים ובזעקת השבר הם לא ייטיבו להקל מעל לבם כמו בדברי הלעג השנונים. על הדרך, הזרועה חיילים נתעים, רצוצים, נמוגים מפחד ומעמל – עפים חצי מות העשויים לעג ואיבה; המהתלה היא פה חריפה, הצחוק המר מצלצל כמשפט בלי רחמים. האנשים היגעים האלה מנדים בכל כוח, בכל רגש הצדקה של בעלי־תשובה גמורים. מורך־הלב, בכל הרעה אשר מצאה אותו, מבקש קודם־כל לשחרר את עצמו מכל חשד של אומץ־רוח. כעניבת התליה הוא דוחה מעל פניו את הרעיון בדבר מלחמה מרצון, מתוך בקשת עלילה ונצחון; ברגע הכשלון הזה, עת אוכלים אותו בכל פה הכפן, החולי והבהלה, הוא חורג אל מיטב דמיונו למען סרס את האותות אשר מאחור ולהוכיח, כי הוא לא רצה את המלחמה, לא הבין את הגבורה, לא שאף אל הנצחון. זהו היום הנתעב אשר למורך־הלב עת הוא מתכחש לכל גבורה, לכל דבר־מלחמה, לכל ענין אשר תוצאות ממנו לנצחון או למפלה.
כל אלה הן פניות־זדון, הרבה יותר מאשר מרד מתוך יאוש או תרעומת שלאחר יאוש. אבל חוץ ממוגי הלב, הנסים מנוסת זנונים, אתה רואה את הרבים בין היוצאים והנה הם נעשים פי־שבעה ערים בהציגם כף רגל על האניה, הם נראים כּשׁכוּרים מן האוויר אשר מעבר למולדת. יש אשר אתה רואה על פניהם גם בת־צחוק מוזרה, ערמומית וסולחת גם יחד. מה זה היה לאנשים האלה – האם הם הבינו יותר מאשר כולנו את הרע אשר בארץ־ישראל ואת הטוב אשר בשבי הגלויות? אף לא זה; הם רק עושי־תשובה. על כן לבם כמעט טוב עליהם יען כי הם מתחרטים חרטה גמורה על העבר; יום היציאה הוא בשבילם כעין יום וידוי ויום כפורים. הם מתודים על הנסיון: הם ניסו לרכוש להם כעין מולדת! איזו כלימת פחדים תאחז אותם בזכרם את הנסיון הנמהר הזה! הם ואבותיהם כל חייהם ידעו רק שיח ושיג עם האנשים, רק זה ולא יותר; והנה הם הוצאו מתוך המעגל הזה. פה, בארץ־ישראל, היה להם דבר לא רק עם אנשים. הם הרגישו בזה, ומנוחתם כאילו נדרכה מן הרגע אר הציגו את כף רגלם על חוף יפו. לסכום החיים, אשר הם היו מונים בו בעולם רק אנשים והליכות, נצטרף דבר־מה חדש, בלתי מובן, בלתי משוער. המולדת? הם אולי לא שמעו עוד את מלת החידה הזאת, אבל הרגש הרגישו בהויה המוזרה אשר אפפה אותם מסביב, אשר לא נתנה להם לשוב אל עצמותם, אשר הדיחה אותם לאחרונה מתוך הארץ. עכשיו, בנשוא אותם אניה זרה וקלה, נעדרה פתאום אותה ההויה הכבדה, ואף להם הוקל לפתע פתאום. והנה הם מתכחשים ומתוודים: לא יתכן כי הם בעצמם נואלו לצאת מתוך המעגל של אנשים והליכות, אין זאת כי הסיתו אותם, כי שריהם היתלו בהם. עוד פעם ועוד פעם: סליחה ומחילה! הם לא איוו את הארץ הזאת, לא שאפו לכבוש אותה, הם לא הגו כלל את המחשבה הזאת. בפה מלא, מדי שאפם מלוא חזיהם את אוויר העולם הרחב והפתוח: הם לא הגו כלל!
לו זכינו היו יוצאים מארץ־ישראל רק יהודים מחרישים ונסוכי־עצב. הארץ הזאת, העניה והמיוחסת, נותנת מעט בשל עניה הגדול ודורשת הרבה בשל עברה אשר אין לו דומה, ועל כן כמו שהיה כן יהיה רגיל לראות את דורשי שלומה שבים ריקם, לעשרות, למאות ולאלפים. המנצח והמנוצח שניהם נכתבים בספר חיינו החדשים, ואיש, אשר הארץ לא רצתה אותו, יש אשר ילך מפה כמחריש וישא בלבו חלום מולדת אשר אין דומה לו; לזה יהיה עולם הגלויות אשר ישוב אליו כזר מעט, כחסר דבר־מה, כחלל חיים מפולש ופרוץ לכל הרוחות. אבל מה משונה בבשתה היא המציאות! יהודים יוצאים את הארץ כהולכים אלי גיל, כשבים אל קנם, כמתנערים מתוך חלום רע. המרירות, הטורח והמנוסה אין בכוחם למחות מעל פניהם את האור הזרוע, זה חסד הגאולה של אנשים אשר עבר עליהם סער ולא עקר אותם משרשם. בצאתם, בטרם ישימו לב לעתידות, הם חוגגים דבר־מה; הם מרבים שיחה ביניהם, ופעם בפעם הם מטילים מתוך לבם אנחה רבת מתיקות ורבת רמזים. הה, האנחה היהודית הזאת שאתה שומע אותה בבתי ישראל לאחרי יום חול, לאחרי יום שיעבוד, לאחרי יום צרה! גם באנית היוצאים פירושה גלוי לכל אוזן, לאמור: “הנה אנחנו שבים לטבענו, אל זה אשר היינו מעולם ואשר נהיה עד עולם.”
זכר עמלק
מאתיעקב שטיינברג
שעה ראשונה של – אשה מעוררת תאניה בפני קהל זרים, ילד מתיפח וגבר לובש זעף או קדרות; שעה שניה ושלישית של אסון – הילד נרדם אחרי כלות בכי, האשה – בעוד הרואים צובאים על אסונה – כובשת את הנהי, מפיגה את יגון פניה על ידי אנחות סתומות ומעלה על שפתיה בת־צחוק רפה. אותה שעה הגבר אינו משנה הרבה בלבוש אבלו; פעמים זעפו הופך להיות יגון־חיים, הקדרות שבנפשו מחווירה עד כדי צער ללא תקנה. אבל על פניו נסוכה תמיד הבעה של קשי נפש.
השכחה הגמורה אינה ראויה לגבר העומד ברשות גורלו; על אחת כמה וכמה, שאין עם המכיר עבר ועתיד, מצווה להשתמש בצרי הנקלה הזה. היחיד, אשר ידע יום עברות, פניו נעשים נקשים, צחיחים, זעומי־פרישות. העם, אשר יריבים שפכו עליו את חמתם, בהכרח שידבקו בו בזו אחרי זו כל מידות השנאה למיניהן ושכולן גם יחד יתמו במרוצת הימים ויפַנו את מקומן לרגש סתרים אחד: לזעם אלם. זהו רגש מדמדם שאין לו כמעט כל ציווּיים; אינו חורש כל רעה, אינו זומם כמעט דבר שנאה או נקמה, אינו מזכיר אפילו נשכחות. אבל הוא מצהיב פעם בפעם את הפרצוף הנקלה של עם האוהב הכנעה ומקרין על מצחו הבהוב זר וקר שלא מעולם זה – עולם זה המלא קישואים רווּיים מי־שלוֹמים ואבטיחים מתוקי סליחה. זעם־מסתורין זה המאריך ימים, כביכול, ללא חמדה וללא תועלת, הוא מעין קמיע של יסורים התלוי על מקום התמצית של לב האומה; ממנו אותו תוקף מעט של עמים נעלבים, אותו יצר שותת דם ודמעות של עמים רמוסים ואותו שאָר־כבוד אשר לעדה מעונה על עברי פי פחת. רק על פי קמיע זה יוכר באחרית הימים העם המזוהם אשר יצא מזרע אצילים; כי איך שכבו אף ישנו אבותינו בבשתם דורות על דורות והרקב לא כיסה עליהם לעולמי עד? יען וביען הם זעמו על תבל ומלואה, על עמים ומדינות, על כל אשר בשם אדם יקרא.
כתוב בתורה: זכור את אשר עשה לך עמלק! מלקטי המצוות התמימים השליכו את הציווי האדיר הזה לתוך דוד העצמות הגדול של תרי"ג, מסורת ענוה קבעה אותו בתוך סדר התפילות אשר לימות החול; ואולם לחה של מצות־אנשים זו עדיין לא נס. הפסוק הקצר מבריק כאבחת חרב, דומה הוא לחרב מתהפכת על שערי גן העדן של הסלחנים: אל תיכנס! זכור! אם תבוא באש ובמים אתך יהי הזֵכר האחרון הזה; לו אבו אבותיך להזכיר שם אלהים אחרים, כי אז עמדה להם הצלה; אתה אל תרויח במחיר השכחה. אל תשאל: מה בצע? אבותינו אכולי המדורות הגדילו על אויביהם מדי קראם עם יציאת נשמה: שמע ישראל. אנחנו נישא עד עת קץ את זכר אויבינו; הננו המרגלים המביאים את עֶרְוַת העולם הזה; לא דרך כלבים לנו המתחילים בנביחה ומסיימים בכשכוש זנב. אהבנו את החיים כגברים המצרפים לאהבה גם את אורך הרוח; אוהבי השכחה הם הם המכחישים את הישארות החיים.
ראה אף ראה: אם אויביך הרעו לך ואין לאל ידיך לשלם להם כגמולם – עוד יש גורל, דיין אמת, הנאמן להשיב לב עולבים על נעלבים, עוד יש זמן הולך לתומו והוא ממונה לכלות את קוצי התרעומת משדות־החיים. ואולם יש רעה נתעבה שאין לה תקנה; הזמן אינו מכפר על תועבות. הללו, תועבות עמלק, נפרעות ממך בשעתן ושלא בשעתן; גזירה היא ששמן יהיה כרקב בעצמותיך, שאם לא כן הרי אתה נעשה, כביכול, שותף להן ולעושיהן. אל תתמה על החפץ: אין הטבע נותן למוכים שיישנו שנת ישרים. אל תאמר: דַיֵנִי בפורעניות. מי שהמון החיים בידו הטיל עול משנה על המעונים: את היסורים ואת בושתם, את העלבונות ואת חרפתם, את העמלקים ואת זכרם.
בדיחה היסטורית
מאתיעקב שטיינברג
יצר הבדחנות של ההיסטוריה, כדרך כל היצרים הרעים אשר בעולם הזה, מטיל את סיפוקו על החלשים – על עמים פותים בשל צעירותם או על עמים נקלים בשל זקנותם. בדיחה מרעישה מסוג זה נגזרה לעינינו על אותו לאום מדולדל ומבולבל ששמו ישראל: – יום אחד בירח אב, יום לוהט מאיבה, שהה זקן זה על סף ביתו וידיו הרועדות במקצת טיפלו לסירוגין, כדרך ידים של זקנים, בעבודות קלות וחמורות; ופתאום התנפלו עליו בריונים והוא צעק לעזרה: הושיעו, ג’נטלמנים! ולא עבר רגע אחד עד שנקהלו על המתבוסס ארבעה בחורים, פניהם כפני מצילים וידיהם מגששות כעוזרות; רגע ומשנהו – ושלשת הג’נטלמנים שלחו את ידיהם בכיסי הזקן והריקו אותם עד תום. הם הלכו ולא הביטו אחורנית; רק הרביעי שבהם השיב ידו אל כיסו והיה כמהרהר או כמתחרט.
אחרית בדיחה תוגה; התוגה התפלה הזאת מתמידה בנפש הנעלב גם לאחר שרקב הבדיחה הצמיח את פרח הרחמים. כי הנה רוב המסכנים, שמעליבים בהם על ידי בדיחות עוקצות או הלצות גסות, סופם שמרחמים עליהם; ואולם מרחמיהם של אלה אין בידם לתקן אלא את המעוות הגלוי לעינים. אל התוגה העושה את הבליה בנפש הנעלב – אין בכוחם להגיע אפילו בקרני החסד של החרטה הצרופה. ותוגה זו שלאחרי צחוק זרים היא תוגת־מעטים האיומה בכל התוגות: החוטאים אינם לוקים בה וחדלי אישים ועמים אינם מבחינים בה, ורק התוהים על החיים, אלה השנואים במקצת על עצמם, הם הם העלולים לקבל את מרותה השוממה. זה בוז הליצנות, המבריח את היחיד לתוך חביון הבדידות, גורם לו לפעמים לעם, אשר הקניטוהו מתלוצצים, שיעצום את עיני גורלו לעידן ולעידנים. עם כזה מתחיל מהסס בפני מעשים העושים להם שם, כשם שיחיד מרודף־ליצים מתרחק מן השיחה הגדולה; איש אשר נתבזה על ידיי צחוק – מדמה להרגיש מעין זוהמה על עורו; הקיבוץ השלם, שטעם את זלזול הצחוק, רואה פתאום חטיבה גדולה של עברו ושל עתידו כמשוקץ או כדבר שאין בו ממש. כל התנגדות נראית לו פתאום תפלה – לא קשה כבשעת אסון ולא מוזרה כמו בזמן של יאוש אלא תפלה ושוממה כמענה חימה הניתן לליצנות.
בבית המשתה של העולם הזה יש תבלין מדושן ושמו הלצה. אוכליו קמים על פי רוב בחפזון מעל שולחנם, ואת כלי־הבישול המלוכלכים הם מפקירים לידים זרות. הה, דוד מגואל זה שרק מיץ נפש חריף עלול למוגג מעל שוליו את הטיפות הקפואות! ההיסטוריה, שבמובן ידוע אינה אלא אוסף של כלי חיים המתייצבים מאליהם אחד ליד השני לאחר שהם מתרוקנים מתוכנם, אינה מוותרת גם על כלי העוולה של בדיחה רעה. ככלי הגאולה לכל סוגיהם, כבזיכים אשר לאביבי עמים, כקדירות החול אשר לחיי אומות יגעות – כן יש אשר יעמוד כלי הבושה הזה בבית־הגנזים של עם טהור. אולי גם יישאר לעולמים; מימינו אגן זהב מימי מלכים או נביאים, משמאלו מחבת קטורת לקידוש השם אשר שרדה מתקופת הרג – והוא באמצע: כלי גס ואטום, פיו צר ובטנו רחבה ובקרבו אפלולית מפחידה ומוזרה. שנים תעבורנה, דורות יחלופו; ואולם ריחו לא ימוג מתוכו עד עת קץ, עד אם ירצה העם גלגולים רבים ורחוקים.
עם הביבליה
מאתיעקב שטיינברג
סנהדרין קטנה יושבת לדין בירושלים ולרגליה מתגוללת שושנת יעקב הנובלת. שרים אנגלים יבואו בבית־המשפט הנדגל הזה, ואולם איש מהם לא יתעורר לחמלה על הפרח המסכן, המתפלש בעפר מולדתו הקדומה; ויש אשר בעמוד אחד האנגלים להעיד בפני השופטים – ודרכה רגלו בלי משים על גבעול הפרח וחרטום נעלו יגע כמתגרה בטרפים הענוגים, לאמר: ידענוך, ציץ־גאוה אשר לעם נובל, לא צבע לך ולא ריח!
אנגלים מדברים על־אודות רציחות שנעשו ביהודים, ואיש כי יתן אוזן לשמוע – ישתומם על צבע הדברים ועל העלבון המשתמע מתוכם: הדברים הם, על־פי־רוב, לא דברי בלע, אבל שפוד העלבון הדוקר מתוכם נראה כמלובן באש קרה מן הקרה. בעצם לא יתכן לגרוס כאן גם משמעות של בוז. עולם העלבונות יש לו בן־שער המוליך מן המשטמה אל הבוז ומן הבוז אל הבזיון; החזקים אינם נדונים אלא במשטמה, החלשים מקבלים את עלבונותיהם מתוך בוז ויש להם לפעמים תקנה, אבל יש סוג אחרון של ענווי־ארץ, שהמעליב בהם מטיל בהם גם בזיון. הבוז הוא מעין חץ שלוח, הבזיון הוא מקור נרפש של חיים באושים; יש נעלב אשר כוחו אתו להתכחש לבוז, ואולם הבזיון הוא כרקב בעצמות. ואף גם זאת: הבוז הוא מעין עונש, גמול למעשים או לתכונות חיים; הבזיון הוא מין ספחת־גורל הבאה מאליה, היא צמודה אל העבד, אופפת את הזקנים העוברים ובטלים מן העולם, עוכרת כאחת קדשות ועם־קדושים פרוע לשמצה. וכאחד מסוג האומללים האלה היה בפי השרים האנגלים גם בית־יעקב: הפה הזה לא דיבר בנו סרה, אבל הוא הטיל דופי, כביכול, בעצם הערך של חיי היהודים. בסיפורי העדים האנגלים לא היה אף מקצת מן המקצת מאותו תמהון האימה שכל עד־ראיה מתבל בו את דבריו כשהוא סח על רציחות; אותה תמצית מן התמצית של חיי־אדם, הנעשית במקרה רצח מין יהלום שחור וקשה שאין עושים אותו כתית– היא הובאה בידי רואי־הרצח האנגלים כעין מכיתת־רסיסים שאין בה ממש. ראיתם של האנגלים לא כינסה לתוך עצמה לא אבחת מות, לא זדון רצח, אף לא את הברק היוצא מכל תועבה גדולה; אישון עיניהם הוליך כרגיל את גליו הרוגעים. המות? יש חיים, מופלגים בזקנה או בחולשה, שקריעתם אינה משמיעה כל נפץ מחריד; הרצח? הבזיון מחלק גם את הרציחות לחמורות ולקלות; התועבה? התועבה הגדולה עדיפה בכל־זאת מיסוריהם של עוברים ובטלים. כי אנחנו, עם זקן שבזקנים, השולח את ידו אל כלי החיים אשר למולדת, הננו בעיני שרים אנגלים מעין ישיש אשמאי המתאוה לחמודות; עוד יותר: כל שׂב הוא חרש במקצת לעלבונות, בית קיבולו כאילו מתכווץ ואיננו מכניס מידת־משפט שלמה. אנחנו, העם אשר שבע ימים וידע המון חליפות תוהו, מראינו בעיני זרים הוא לפעמים כגוף דל־דם המכוסה ביבלות גורל; מי שמחסר מחיינו דומה לעצמו ולאחרים כקורע מבשר יבלת. צעקתנו בעת צרה היא לרבים נהי זקנה, דמעותינו תאנית ריק של ישישים, דמנו השפוך הוא מין שבץ עורקים הנגרם מאליו על־ידי שיבה.
אם ראית אנגלי – אחד מיודעי עולם – המזלזל בערך חיינו ומטיח בנו את הזלזול פנים אל פנים, אל תתמּה על החפץ: הלז מתכוון כביכול, לשם שמים; אנחנו אשמנו בעיניו כי זָקַנו. אמנם מהדרין פני זקן, אבל רק בזמן שהוא הולך על משענתו; כבוד השיבה לא יתואר אלא בדמות אריה הולך למות, שרעמתו הקרחה תזוּע לאין חפץ בדמדומי החיים האחרונים. בסעודת החיים מגישים לזקן שבחבורה את הצלחת אגב קידה, אבל מנת הבשר היא זעומה. וכן גם אנחנו, אשר ייאמר לנו עם הביבליה: צלחת משומרת ולא מנה שלמה, מרק רוח ולא בשר מציאות. תָּאֳרֵנוּ בעיני זרים הוא לביא יהודה; הזמן הטיל קרחה ברעמתו, שחין בעורו, יּלפת בעיניו. אבל בזמן שהללו רואים אותו בין ערוגות החיים, הם משתוממים ואומרים: ההפך זה להיות צפיר עזים? והם מחייכים: כלך לך, זקן שוטה! – לשוא ינתז מפיך דבר שאלה: הלא גם על ההודים עבר כלח, הסינים הרבו ימים כחול, כל עמי הקדם וכל שבטי ערב כולם יחד נקרו ממחצבת קדומים? הזרים יחייכו שוב כנגדך ויענוך: עם הביבליה!
על סף בית־המשפט
מאתיעקב שטיינברג
בכל דור ודור בת־עינה של כנסת ישראל מזילה דמעות־חרש על סיפּם של בתי משפט פסולים; שם, במקום עדרי אדם עוברים תחת שבט המשפט, טועם לב האומה מעין טעם של עלבון אחרון השם מחנק לנפש. חרדה שלפני יאוש, כביכול, אוחזת את הבינה היהודית בשעה שמושיבים לעיניה בשפל את מידת הצדק; את העלבונות היא עוטפת בקורי פלפּול עד שהם נעשים כזבובים חנוקים בתוך רשתו של עכּביש, את הָרֶשַע היא משכיחה, אחרי היסורים היא מתנחמת, אבל בזמן שהיא רואה בהבלי בית־הדין הוא כולה בּוֹשה, כולה תמהה וכולה כעלה נדף. הבינה היהודית החרוצה, הערמומית והיודעת כל, זו המשלימה אל גלות ואל בוז, המחפה על עבר נקלה ועל עתיד נעוה, המאירה לעצמה בתוך כל תהפוכות ואינה מתמוגגת מפחד מדי צעדה בין חללים – הבינה הגדולה הזאת נפשה יוצאת אל המשפט ואל חין דבריו, כאילו היתה הרכה והתמה בבינות. כל עיווּת דין נראה לה כעלבון בראשית, כל צדק פיסח כמום עולם, כל משפט נרפה אפיסת כוחותיו של מין האדם; מעשה נקלה של שופט מבעית אותה עד לבלי האמין בחייה. היא, המנשקת גם שוט, גם פצעים, גם שפתי אויב – מכסה את פניה בכפות ידיה מדי ראותה תועבת דיינים; היא, המחניפה במחיר כל גרגר חיים, רואה מדי פעם בפעם במשפט את חזות כל השילומים: לרשע מרוק עוונות ולצדיק חיבת כפלים, השבת ארבעתים, צדקת שבעתים.
מי יאלפנו להבין את חידת היהודי המתחלחל עד היסוד בו מדי הנגפו עד־ארגיעה על דרך המשפט! הלזה, היהודי הלובש סחבות גורל, איננו הורס לבוא בשערים הגבוהים אשר לחסד ולאמת ולצדק; נזיפת־יד של שומר תבריחנו משם על־נקלה, אותו ואת בת־צחוקו המחניפה והמרשיעה גם יחד. ואולם על פתחו של כל שופט אווילי הוא ממתין עד בוש וחוזר שם פעמים אין ספורות על קיא מלותיו הקדושות והתפלות: אַיֶכָּה שופט הארץ! בשעות מוזרות אלה דומה היהודי לילד עיקש הזוחל על ארבע לרגלי אביו־מכהו, מתיפח ומתחנן־קובל בלי הרף: “אבּא! אבּא!” למראה הילד המפרפר, הנותן קול נואש שיש בו גם תחינה גם תלונה גם חרון אין אונים, יש אשר אחד העוברים ושבים יעמוד מלכת ויסתכל במחזה כאיש אשר נגע דבר עד לבו; ואולם היהודי הרובץ על הסף הקר של בית השופט, כשהוא מטה אוזן כגנב או כתלמיד של אמונה חדשה, כשהוא מעלה על פניו חליפות דבקות וחיל ובטחון, כשהוא חרד אל כל בת־קול, הבאה מתוך הבית, כמו לצעדי המשיח – היהודי הזה, העושה את עצמו מעין זנב לאנושיות והולך ומכשכש מאליו מסביב לבתי הדינין – אינו מרעיד לבבות זרים לא במראהו ולא באותו שאר תיקון־עולם שהוא מטיל על עצמו. אין רואים בו אלא את אחד ממרבי־הטורח אשר הארץ מלאה מהם עד אפס מקום; ואולם אללי לנו! – אנחנו הפקדנו בידו את אחרון חלומותינו. אם הוא ימעל מעל – ושיכלנו את ערמתנו הטובה ביותר, זו המלמדת אותנו לחתות מעט יושר־חיים מבין שיניהם של טורפי אדם ומתחת טלפיהם של עדרי גויים עצומים; אם הוא יניד עפעף כלץ למול פני שופט, אם ירמוס ברגלו כל לענת משפט, אם יהיה ככל המון הנבונים וקילל בשופטו – והיינו כולנו יום אחד מרמס לרגלי אנושיות נמהרה ורַגָזָה.
יהודים ואנגלים
מאתיעקב שטיינברג
אין עם אשר כל הגויים יתארוהו ערום וזומם כמו עם האנגלים. עוד מימי יוליוס קיסר רבים משוררים ניאצו בחרוזים את שם אנגליה בתורת “אַלבּיון נוכל,” ועמים רבים הביעו במלוא פיהם את אשר ירחש לבם לאנגליה החורשת מזמות במסתרים. הגרמנים חקקו, כידוע, בימי המלחמה, מטבעות זכרון, אשר עליהם היה חרות: “אלהים, שלם לאנגלים כגמולם!” – בזה לא צריך, כמובן, לראות אוולת־פחדים של עם נואל. להפך, הדבר היה בראשית המלחמה, ומיליונים רבים ועצומים בגרמניה האמינו, כי סוף הנצחון לבוא. אין זאת כי כל שבטי גרמניה גם יחד הביאו בזה לידי ביטוי את החרדה הגדולה אשר אחזה אותם למראה האנגלים המצליחים בלהטי הפוליטיקה על ימין ועל שמאל. לא הכוח הוא אשר הפיל את חתיתו, כי אם המזימה הנמהרה, אשר עין זרים תלא לתפוס אותה, לשוטט בעקבותיה. בימי תבערת העולם, כמו בשעת תבערה רגילה, לא אמיץ־הידים הוא האחד אשר אליו כל העינים נשואות, כי אם המפקד, האחד אשר ידע לחרוץ, מבלי הרעים עין, מה להציל ומה לדון בלי רחמים לשרפה, לאבדון. כאלה היו האנגלים, העם אשר לאור הזוועה של מוקדי המלחמה הזעימו את מחצית פניהם כלפי האויבים, ומחצית פניהם השניה חייכה מעדנות לקראת כל הקהל הצופה בחרדה בתבערה. עם נבון ונורא, אשר יעריצוהו במלוא העולם, אך אהוב לא יאהבוהו.
ולעומת זה – שם הכבוד של ג’נטלמן אנגלי. למראית־עין – תהום עמוקה, המפרידה בין נכלי הרבים ובין חוק החיים המזוקק של היחיד. העם, בתורת קיבוץ, התיר לעצמו להסיג את כל הגבולות, והאיש היחיד, הג’נטלמן – מוזהר בשבע הזהרות על הכבוד, על המשפט, על נקיון הכפים. כלפי חוץ לא ידע העם הזה שבעה; עוד בהיותו קטן, לפני יובלות שנים, נקעה לתוך בית בליעתו הצר החתיכה האדירה של הודו והוא לא אמר די; ובה בעת רעבו בביתו פנימה כל הרעבים, ואשר גנב תרנגולת – נתלה בלי רחמים על עץ. איזה ניגוד מופלא בין הכלל והפרט, אשר האנגלים הגדילו אותו עד ליד פלא! העם עשה בכל תחבולות למען השיג את תאות נפשו; עוד יותר, הוא לא ידע את עצמו חוטא מיום היותו לעם ועד היום הזה. אבל היחיד – שמו נכתם מכל עבירה קלה. מלך האנגלים אשר עשה מעט לא במשפט, נדון ועלה לגרדום; ביירון לא האיר את מלוא פניו לאשת חיקו – ונידח ממחנה הג’נטלמנים; וככה קרה לרבים גדולים וטובים. העם זומם רעה כל הימים; לוּ יגיעו ככה כל עמי הארץ. אבל אל יגיד איש, כי נפגמה שלמות המידות אצל הג’נטלמן האנגלי. ואמנם עוד טרם ניסה איש להגיד כדבר הזה.
סדר המוסר שלנו היה אחר. בכל ימי גורלנו אווינו תמיד להיות לעם סגולה, ועל ידי כך העברנו את נקודת הכובד מן היחיד אל הכלל. תקופתנו הראשונה, עד בוא ימי תפוצותינו, היא כמובן אחרת; אבל מעת לכתנו בגולה אמרנו על פי רוב בנקל נואש מן היחיד, מבלי לוותר על החלום של עם נבחר, המסמל אידיאה טהורה מכל טהור. את כל המצוות וחוקי המוסר העמסנו על היחיד בתורת בן לעם ישראל, אבל איש בינינו לא חלם, כי יבוא יום ויגידו: אין כיהודי איש יפה המידות! לא ידענו כי יש אושר כזה בעולם – לברוא את טיפוס האיש הטוב הין האנשים; חשבנו, כי רק העם קיים לעד ורק הוא המופיע כלפי הגויים ורק אתו יעשה הגורל חשבון. כמה זרות, קשי לב וגם תועבות מחלנו ליחיד, אם רק לא נגרע דבר מן העם כולו! שפלות, רפיון לב, רמיה אוכלת עד היסוד – בכל אלה עוד לא עכר אצלנו היחיד את נפשו; אבל איש מישראל אשר לא עלה על המוקד למען קדש את אמונתנו – רק אז ידענו, כי יש בקרבנו מוג לב. אף זה הוא ניגוד נעלה בין הכלל ובין הפרט, ואנחנו, כמו האנגלים, הגדלנוהו עד לידי פלא. היו עתים וכל מעשה נשחת, אשר עשה איש מעדת היהודים ואשר שמעו לא הגיע לאזני ערכאות הגויים – לא נחשב אצלנו לחטא, לא הבדיל את עושהו לרעה, לשמצה, ואף לא לחרטה. ועוד גם עתה – עוד מגמת דורנו כולה ירושה, כולה הרגל קדמונים. את אשר נחפש, זה אשר אנחנו דנים לגניזה וזה אשר נתאמץ לברוא מחדש – כל אלה הם, על פי רוב, סדרי חברה, תחבולות חיים המכוונים כלפי הקיבוץ, צדקות אשר נאמר להטביע אותם על פני הרבים. את הטהור הנשקף מעין לעין עוד טרם נחפש. עוד טרם נדע כי זהו האושר – לראות בלכת היחיד הלוך וגבור מדור לדור.
חברון
מאתיעקב שטיינברג
קרית המכפלה התמימה, שנצטיירה בדמיון כגניזה נשכחה וקדושה, הפכה פתאום להיות עיר־מפלצת ושלפה יום אחד את רצח־הרצחים – זה הרצח הנתעב והנורא שלא נוצר, כביכול, בעולם הזה אלא בשביל היהודים בלבד.
הוי, חברון עיר־הקדומים ענוגה כמסורת, עיר האבות, אשר השיבה כאילו הפיגה מקרבה את עוולת החיים הרגילים; דומה היה, כי מכל חמס־אנוש לא נשאר בתוכה אלא מעט ערמה שאננה אשר לבני חת, מעט יצר כמוס אשר לנשיאי־עם הסוחרים אל סף המדבר, אף גם המון הזיה הפרוש על פני שטח־זמן בן ארבעת אלפים שנה. והנה נתרחש פלא איום ונורא, והעיר חברון מלאה דמים כעיר מקרוב באה אשר לא תדע רחם, לא תדע בושת, לא תדע בינה; פה, במקום אשר יפעפע עוד בסתר מקור המכורה היקרה אשר לעברים הקדמונים, הוכלמנו כחדלי־אישים אשר עמם לא יקוֹם את נקמתם, שכניהם לא ישׁוֹמו על אסונם וכל יודעיהם מרחוק לא תצילינה אזניהם לשמועה הגדולה והרעה. בעיר הזאת, אשר אנחנו נתנו לה שם ושארית עולם, שפכו עלינו את הבוז אשר לרמוסים ולחנוקים ולזבוחים; משם נועדו אבותינו לצאת למלחמותיהם הגדולות, למען פדות להם אלהים גדולים, ושם גם עשו בנו הרג נקלה ונמהר. הה, הרג נמהר זה המשאיג שאגת־פחדים אחת את האנשים והנשים והטף, הכופה על המומתים את תרעלת כל הזוועה אשר בעולם הזה ונותן לממיתים את כל עונג המשנה אשר בעולם הזה, עונג של תליינים וזובחי־קרבנות גם יחד – האומנם בָּאָנו ההרג הזה בחברון עיר דוד, מקום שם אצרנו עבר עתיק ונכבד, עתיק מהשמד ברמיסה ובחניקה ונכבד מהתבוסס בדם הפקר של זבוחי יום אחד?
השקיפה מגבעת החללים וראה את האמת המבישה: מסביב לו, להר־המתים, עולים כל צמחי־הרקבון – הנהי והיאוש וחרוק־השינים – ורק נטע אחד, יקר לאדם ולאל, לא יראה בכל הכיכר האיומה הזאת: הנקמה. דם יהודים, שדורות על דורות הפיגו מקרבו את תאות ההרג – יצא, כביכול, מכלל הערכין העצומים של העולם הזה וכפרתו הלכה הלוך ודלה. הנקמה היא מתוקה; מתקה קדוש מן הסליחה, עז ומטהר מן השכחה, טוב ומיטיב מן התשובה. הנקמה, התומכת את מוסדות־החיים, לא באה לעולם כדי להנות את יורשי הנרצחים; חכמת רזים לה, הדורשת עין תחת עין, והיא היא הפוגעת בענגו של הרוצח שלא יהיה שלם. בזה כלולה בינת־בראשית אשר לנקמה: לחסר מן השׁכּרוֹן, מן הרהב, ואחרון אחרון – מן התמימות אשר במעשה ההרג. ואולם – אבוי! – דמנו, דם יהודי, אינו קורא לנקמה; רוצחינו באשר הם שם הם סוג מיוחד לעונג ולנחת הנופלים בחלקם. הם עטים אל זבחי־יהודים כמו אל כרה נפלאה אשר יערוך להם מלך־המלכים – המות; הם משׂתערים לקראת הזבח הזה כשהם נלהבים עד תום, מתהולללים לבלי פחד, סולדים וששים כמו בפני פלא. הה, מה גדול ונורא הפלא הזה: דם אשר יישפך כמי־השכחה או כשמן הסליחה; רצח אשר איננו בא כרקב בעצמות, כי־אם כמכאוב אשר יינשא; הרג חוגג המנחיל אושר לא־נעכר, המנשא את הרוצח עד לשיא־אלים לא־נחקר, עד לתאות־אלים נאדרה, לאמור: לכלות־חיים על לא־דבר.
מול עיני תנין
מאתיעקב שטיינברג
לפנים בישראל כיפרה אימת הרצח על פחד המות. היהודי, אשר חרדה זוללת הנפש, חרדה לא מעולם עכו"ם, כבר הציצה מעיניו מדי פגוע בו יד להכות בגופו; אשר כל דמות סתומה של מחלת־בשר עכרה כחתף אותו ואת ביתו וגם הותירה מעט בהלה אנושה לכל שכניו מסביב; אשר כל מראה מות – אם המות המשתאה הבא לילד, אם המות הנעוה הבא לגבר ואם המות הנאלם הבא לשבע־ימים – עשה במעוף עין אחד שמות בכל חוסן הירושה שבנפשו ובכל תנחומות דתו: – היהודי הזה גם תיעב את הרצח לא ככל האדם. על ידי כך הוא השוה כמעט את חשבון עולמו; מחרדתו הגדולה ניטל טעם השמצה של פחדנות הגוף, והיא הפכה להיות מעין תמהון לב גדול ונאדרי. בשר ודם זה, אילו עמד לפני שופט צדק, היה יכול לטעון, כי רמז הרציחה שבכל מעשה מות מביא אותו לידי תעוב המחריד את עצמותיו; בוחן מישרים, מדי ראותו את עין היהודי משתאה לאין תכלה אל כל רוצח, היה עלול להוציא דבר מתוך דבר ולנחש, כי גם המות בכבודו ובתומו הוא לגבי היהודי מעין קין ראשון בעולם.
ימים רבים נשתמר בגנזי הישראליות מטבע־חיים זה, שמצדו האחד חטא ומצדו השני כפרה; ההריגות הגדולות, שבכוחן נתפוררו בנפש היהודי כמה וכמה חוקי ברזל של הטבע, לא עצרו כוח למחוק אף תג אחד משתי צורותיו של מטבע זה, אשר הטבע יצק אותו, כביכול, בדפוס מיוחד לשם היהודי. ההרג הלך ורב, ואולם פליטי העם הזה לא הרפו ממעוות אבותיהם, ויום המיתה הוסיף להיות בשבילם מעין שינוי של סדרי בראשית; הרצח התהלך דורות על דורות בכל חוצותיהם, והללו לא הפיגו את עדנת הלב של אבותיהם ולא הליטו כדרך האדם בצעיף הרגל את דמות התועבה. ורק עם פרשת כל הגלויות, מדי שוב היהודים לשבת בקרב הכנענים אשר בארץ יהודה, מעט מצלם הפחד מפני המות ופחתה אצלם הרגשת התועבה בפני הרציחה. תוספת־הגבורה, אשר שואפי תקוה יחפו פה על בני עמם, לא ניתנה עדיין להשקל במאזני נחמה; ואולם הסגולה האחרת, הטובה והמכפרת, עלולה אולי לבוא לידי פחת גדול ברבות הימים. מי בוטח ויגיד, כי רבים מבינינו לא ילאו פה בחליפות העתים לשמור בדמיונם את החיץ אשר בין הרג לוקח נפש ובין רצח קובע יסוד עולם? הדמיון יכול לדאוג לרחוקות ולשער, כי בנינו אחרינו ישחתו אולי אל אדמת המולדת את הרגש העז והצלול נגד מרצחים, זה הרגש של אבותינו אשר המליץ רזים טובים על פחדנותם, פירש את שממונם בפני המות כמושכל נאצל – וגרם להם, על אף היותם דוויים מכל באי עולם, לספות בסתר עדתם ערך נוסף על החיים, כעין ערך אחרון שבאחרונים. כל זה עלול להתקיים לרעת נפשנו; כי מה שלא עשה הזמן, הזמן הארוך, ליהודים – יכול לעשות להם מקום־המזרח קצר הידים, מקום המזרח השומר בחובו את קדמוני הקדמוניות של הטוב והרע. דומה הדבר כי פה, בארץ המולדת, סרפד הרצח גדל בצדי דרכים יחד עם שאר קוצי הפשעים; הרציחה, אשר ברוב ארצות תבל היא קובּעת משכרת, הנה פה כשאר יינות החטא הקלים הנשתים מתוך היסח־דעת בשעת סעודת חיים; הרוצח אינו פה שכול או אומלל עד תכלית, כי אם איש צרה שיש לו עדיין חלק במזל העולם. כל אלה מצטרפים יחד למין מפלצת־יצר חשאית, הזוחלת ועוברת בכל שבילי הכנענים, וזו קוסמת גם ליהודים בעיני תנין.
קללות
מאתיעקב שטיינברג
השמעת באזניך בקלל איש יהודי במו פיו את ארץ־ישראל? יש אנשים תפלים מן התפלים, אשר מדי ראותם צפור מדדה באין־כוח על טרשי חורף – ירימו את עקב הנעל למען רמוס; בין אנשי גזענו יש אווילי־לשון, היורקים פעם בפעם את קיא־פיהם בפני הארץ הקטנה והנחמדה והיגעה. הם מיטמאים אל הקללה לא רק ביום עברה, בכלות הרעה אל עצמם ואל בשרם; דיבת ליצנים כי תסופר מזקן לזקן, יללת ילד כי תרגיז את האם, עוול כי יאונה לבחור שכיר־יום – והנה עברה האָלה כרינת שפתים קלה, כאמור איש לרעהו ברבות הבל־פיו: “חזיז ורעם!” גם השומע לא יחרד; הוא דומה לאדם המהלך בהודו או בלב אפריקה, ומבחין אגב־חלוף בתחום צעדיו יצור ממין הנחשים או השרצים. מי ירגז למראה מקלל־מולדת אשר פיו כאילו ירק למשעי?
גם בין עכו"ם תמצא אנשים אשר הפך לבם לשנוא את ארצם; יש גם אשר איש עז ונמהר יתחבר אל האויב ויעל יחד עמו להלחם במולדת. כמו כן מצויים בין כל העמים מבקרים על שוא ומחפשי־תואנות; אבל כל זה עוין ושוטם ומקלל את האדם היושב בקרב הארץ, ואינו מבזה אף במעט מן המעט את האדמה בדמותה ובצלמה. רק היהודי עלול לראות ארץ מן הארצות כדבר באושים – ארץ בתורת חטיבה מיוחדת, על אווירה ועל עפרה, על העשב ועל השמים, על הערבים ועל הבקרים. היהודי – האחד מאלף – המקלל את ארצנו, הוא בבחינת אדם נרגז, אשר עיניו משוטטות לקראת חלון פתוח, למען זרוק החוצה דבר גרוע מן המטלטלין; גם החרופים והגידופים, שבין־גזע־לנו כזה מצרף מפנים ומאחור אל הקללה, אינם קיא הנפש המזדעזעת. הלזה, היהודי המקלל את האדמה – את האלהים השוכן למטה – הוא פושע מיוחד במינו, אחד מאלה אשר מבחינה ידועה אינם כלל בני־עונשין; הוא עובר עבירה ואינו מרגיש בה. כי תשאלו אותו: הידעת, כי ביחד עם שאר האדם אתה שואף דרך כפות רגליך את מעט בטחון החיים אשר לכל יצור חי? וענה האיש: הן… אבל בזווית־פיו תסתתר ערמה לועגת. הוא לא יאמין, כי באמת ובתמים יש מי שסופר בין הענינים החולפים של החיים דבר־מה אשר הנהו עיקר והוא גם רפאות ללב, לנפש ולדם; הוא ישער, כי גם המושג בדבר האדמה הוא בגדר אמירה. פה היא נקודת התאומים של הפשע ושל סליחת הפשע גם יחד: הלא הגיד היהודי ואבותיו הגידו אלפים שנה את התפילות בדבר אלהים ועזרתו וקרבתו, ובחיים לא היה דבר אשר יאמן מכל הטפלות הקדומה הזאת! לאט לאט הלך והפריש את רעלו בתוך נפש העדה כעין ציניזם מסתורי; גם היהודי של עכשיו, המסוגל לקלל את האדמה אשר מתחת לרגליו, אינו מעוות את ישרת האדם; הוא רק מעלע בלי־יודעים את סחי היאוש שנתכנּס במעמקי הנפש היהודית. כל הקלס, אשר יהודינו באשר הם שם מזילים במו פיהם על אדמת ארץ־ישראל, אינו אלא יאושנו הגדול, השותת טפות טפות סרוחות.
קומוניסטים ביהודה
מאתיעקב שטיינברג
הלב ירפה, הדמיון יבוש, החרון לא ימצא ניב אשר ישׂפיק לו, בשוב אדם מישראל לחשוב מחשבה פותרת על שוחרי הקומוניזם ברחוב היהודי, פטרית הרעל, המתפּטמת להנאתה תחת שׂיח העתיד אשר לשבי ציון, צופה בך כעין מגודלת מטרוף, השקויה כולה אדמומית של בלהות, החסרה ללא שׂריד את לובן השלום אשר למסכת הראיה. כנגד העין הרעה הזאת, היורקת פעם בפעם מתהומה רמזי מזימה שיש בהם מטבע המשפחה היהודית, כביכול, אין אתה יכול לכוון מבט סוקר ומלא, כמי שרואה בחרדה מתוקה יצורים לקויים; גם מנוד הראש, המשמש כעין סיום מחשבה לגבי דברים שאין להם פתרונים, לא ימצא לך בשכנותם של האחים המפחידים האלה, המתהלכים בסודותיהם מאחורי חיץ המשפחה הדק אשר לקיר חדרם, וצעדם רוחש ומבעית חליפות וקולם עולה ויורד בלחש טורד ובזמירות טירוף. אתה נשען אל הקיר ומטה אוזן לשמוע, ואותה שעה כל איבריך נאנקים בלי קול, כמי ששומע את מרדות חליו של אחיו או את תֶּבֶל השגעון אשר לאחותו. מעבר החיץ הדק, אשר הנקל לכאורה לפתחו למען ניחומי מרפא, מהלך קול בוטח כמעט, דומה בלשונו ובלהטיו לשאר כל החיים אשר בבית: – אהה! זו היא האימה הלופתת קרובים מדי ראותם את נכר שגעון המתעטף כל היום בקול המורשה אשר למשפחה.
יש דברים הנבראים ערירים, ואין אתה יכול לתת להם עזר כנגדם אפילו בדמות כוונה כל שהיא או הכרח בן גלגולים רחוקים, ואין אתה רשאי לשוות עליהם הסבר דק מן הדק שיגונן עליהם במקצת מפני העין הברה של המציאות. כזו היא מזימת הקרובים הסהרורית, הקרואה בארץ יהודה קומוניזם יהודי. לתאות הטירוף הזאת, המידבקת בכל תומה הקודח בנערים ובנערות, אין כל פשר שיהא דומה לפתרון רגיל, לאמור: שתמשיל על הדבר הנדון מדבר אחר ותכלול אותו על ידי כך בסדר העולם. אמנם כן, כמותו לא היו בוודאי בעולם וגם אחריו אולי לא יקומו עוד כמותו. והוא עצמו, הקומוניזם היהודי בארץ ישראל, המשתייך לכאורה לרעיון כולל, המשדר את מעשיו לפי נוסח קבוע, היוקד וצונן לפי חליפות הזמנים, אינו אלא פרי שחיתות של גוף אחד נבדל, הוא הגוף היהודי: כשם ששאת בבשר היא פרי הגוף המסתאב, ואם כי סוג החולי ידוע מדוגמאות רבות ושונות. זהו הקומוניזם הצורב בבשרנו וזה פשרו הקטן והמבעית גם יחד: סאוב שותת של גוף עם; גוף זקן ודרוך שבעתים, המזרז ביודעים ובלא יודעים את דמו ומריץ על ידי כך מעמקי מעמקיו כל מאוכל, כל סמוי, כל מוקצה. הבחור הנדגל בעיניו, המשתלח בכוח סנוורים לעשות את רצון האויב של השבט, של המשפחה, של העולל אשר מעבר לקיר – אינו אלא פרודת גזע זעירה העושה שלא מדעת שליחות חפזון, המסתאבת מרצונה כאותה טיפת דם לבנה שנגזר עליה לשאת את משא סאובה הקט אל פי המכה; זוהי טיפה קטנה של דם יהודי, עטופה וגלומה היטב היטב בדרך הטבע, והיא מרקידה את חייה הסתומים כשהיא עמוסה לעיפה וכל שטחה האדום אומר: הבו גודל לציר הקטן בן הארגמן, המתועב והמכפר, המוליך מתהום גזעו פסלות־יצרים מדור לא נדע ומתקופה לא נשערנה! זו הבתולה הרכה והזעומה, המתהפכת בלילותיה כשיכורה, המתפלשת על משכבה בתהפוכות מזימה למען פנות מכשול כחוט השערה מדרך חומסים־חומסיה ורוצחים־רוצחיה – הריהי כלת שגעון פעוטה ולא רחומה, שנלכדה בגורל ולקחה מעט מזער מחרם הדם העתיק של העדה הישראלית, והיא אחוזה כולה צמרמורת למען המליט את החרם הזה החוצה, עד תום, עד אשר ינוח הדם היהודי מסאובו ומרוב גירוייו הנדלחים. ואחרון־אחרון: אף אותו טיפוס יהודי המקושט בחג עצמו, הדרוך שלא כדרך הטבע מחכמת מוסר או מטוב דעה, המתהלך בעולם הזה כשליח מוכן לכל דבר מצוה, העושה את אזנו אפרכסת לשמוע את גידול העשבים בגן העדן של העתיד, אף הוא אינו אלא נוגש סכל המעביד בכוח גזירה של מעלה את תאי דמנו הנרקבים. הוא מחונן את הקומוניסטים היהודים שבכל המדורים, בגלויות ובארץ יהודה, אך הוא עצמו אינו אלא בהרת כחודה של מחט, שרבות כמותה בעור גופנו, ספק פי מכה לעתיד וספק רק כתם אוילי שאינו פוגם אלא ביפיה ובחזותה של חלקת העור הצחה.
אף זה הוא הסבר; אולם יש הסבר אחרון שבאחרונים שאינו אלא בינת יאוש, מין קריאת עזרה חנוקה מתחת למפולת, כשהפה נטוי מאונס כלפי התהום הבולעת. אבוי! אנחנו רק מסתכלים בני דורם־יומם, אנו מכלים את עינינו עם מחזה הגורל היהודי, ובעינינו אלה הלאות עולים פעם בפעם טפילי העינים האדומים, ההופכים מחזה מתוק למר ומסת גבורה לחזיון עוועים. מה הסבר, אם פשרו אינו מתגלם כדי נוסח כל־שהוא של אזהרה? לא אזהרה כמו רגע, מחשש סכנה, כי אם אזהרת עולם לשלמים בקרבנו; למען ידעו, להוותם ולתרופתם גם יחד, כי בנים לא־חסינים הם לעם גדול ונורא הנותן תורשה עזה לטובים ולרעים, המשלח בעורקי צאצאיו דם חשוד וצלול, הזך לפעמים מיושן ושקוף לפעמים כארס. רק זאת עוד עליהם לדעת, מלבד דעתם את המלחמה באויביהם: חנוף תחנף תחתם גם אדמת חייהם החדשה, אשר בארץ יהודה, אם לא יאבו לדעת כי מאז ומעולם – מימי הקנאים הנואשים בירושלים ועד ימי הקומוניסטים הנעלסים ביהודה – נתייסר או נתנסה הגזע היהודי ביצר כפול, אחד לחיים ואחד למות; אחד נבון מגבורה ועז מיסורים, ואחד סבל והפכפך כטובע; אחד קבוע ככוכב במסלולו ולא יפתוהו כל תהפוכות עולם, ואחד חונף חליפות לעצמו ולאחרים, בוחל ומתרפס בבת אחת, מפקיר טובו וחומד כל מראה עינים. אכן לא תקום יהודה, אם לא ידעו שביה לפתור לטובה את הסוד הגדול, הגלוי לכל באי עולם, כי אחד ומיוחד הוא זרע ישראל – מקיים ומהביל כאחד את חייו עד למעלה מכוח אנוש, מרפא בענוה את פצעיו הגדולים כעם יודע רפאות מכל הגויים – ומביט אותה שעה מבלי הרעיד עפעף, כחולה אנוש או כגוסס, אל סאובו השותת ואל בהרות נגעיו הפושים בעורו.
עם עונת היסורים
מאתיעקב שטיינברג
עם עונת היסורים הזאת, כשמנין יהודים רגילים – אווילי אמון כזבובים הנלכדים מדי אביב בחלל הסתום שבין תאומי חלונות – נערפו לתומם בלבה של יפו הקדומה על לא־דבר, על לא שלטון, על לא נקם: – נתמלאו חוצותיה של העיר העברית המפוטמה, הסגורה אותה שעה ככוורת סנוורים, כרוזים מאירי עינים ובהם כתוב לאמור: הבליגו. ליהודי הגלויות הנקבצים, שביום צרה נפשם מתוחה ושריריהם לא דרוכים, נשלח לא צו, כי אם עצה הומיה המלאה רמזים – אלה הרמזים הממאירים שבעתים לכל יהודי, הנהפכים על נקלה לעיני כל פחדן לנחשי אימה או יאוש; ליהודי הקריה הבלולים, המהגים בכל שבעים הלשונות של הפה והנפש, לא ניתן אפילו לקח בצורת לאו מפורש וקצר, שעם כל היותו ריק ממצות פעולה – הרי הוא לפחות בבחינת נוסח שיש בו ממש, שאפשר לשנן אותו בשפתים נאמנות, בלב חוסה, בפנים שלמים; וליהודי הסגולה, אשר עמדו כבר מעט לגורלם בארץ יהודה, לא נאמרו דברים כדרבונות, המשוים על מצות ההתאפקות גם מעט גבורה, ולו רק גבורה שבהשערה; לא הוגד: אל תתגרו באויביכם, כי שעתם שוחקת; אל תכו נקיים, למען נקם, כי טובה ונכונה רק נקמה טהורה; אל תרגזו לשוא לעיני השליטים, פן יאבו את רעתכם. רק ככה הוגד: הבליגו, מלה סתומה ורוחשת, שפירושה העלוב אינו אפילו סליחה נאצלה, כי אם מחילה תפלה.
עם ועם וארסו המיוחד לו, המסוכן לו יותר מכל מפלה. אנחנו, החיים את רוב חיינו בכוח מחשבה על אחרים, בכוח המשפט הנעשה על ידי אחרים, בכוח הצדק המנוסח על ידי אחרים – אסורים בהבלגה, שכן פירושה של זו היא שוב מחשבה על אחרים; לנו מותרת ההתאפקות על כל סוגיה: מן הסליחה הנעלה, שיש בה תמיד קורטוב של בוז מוותר כלפי עושי הרעה, ועד חרוק השנים הנאלם, הצופן לעתיד לבוא נקמה זכה של מעשי יצירה. גופנו, על כל שריריו, תוסס מאז ומתמיד מרעל מחילה הבאה מאונס, לבנו מפרפר בכל שעת צרה כתינוק בוכה והוא חוזר ומרגיע מאין אונים כאותו תינוק לאחר בכיו – מה בצע כי נרפא את דמנו בתרופת הקזה זו ששמה הבלגה, ודמנו מלא ממנה מפה לפה? כל הויתורים מותרים ליהודי בארץ ישראל, חוץ מן הויתור על מידה קטנה של גבורה ששמה: עמידה תמה של הגוף הישראלי; ההתחפשות, זו ששמשה בארצות הגולה אפר אחד ויחידי לגורל היהודי, נמשכת והולכת אולי גם בארץ יהודה, אבל היא אסורה בשעת מבחן. שם, בכל הגלויות, מעבר לאותו החיץ הדק שבנינו בארץ ישראל וששמו: גאולה מעול זרים, לא ידענו כגויים אחרים את המלחמה הצלולה; ידענו רק את ערפלי הצרה ואת הפורענות הדלוחה. אבל כאן אנו מצווים לומר: אויב; מי שאינו מבחין בהבדל, סימן לו שלא עמד בברית גורלנו החדש. אומה יודעת צרות רק מידי שמים, היד אשר נחתה בה להכותה היא תמיד יד אויב – ואם גּם יטנה לאחרונה העתיד לעבר אחר, לתנועת שלום או ללחיצת ידידות; אף אנחנו אמרנו כי נהיה כאן עם קטן ועז בזעיר אנפין ונדע לקרוא בשם אויב, ולו רק פעם בתקופה, בקום עלינו אדם להכותנו. מחר נשלים אליהם, מחרתים נחונן אותם ברוב ידידות ונעתיר עליהם טובה, כדרך עשותנו בנכר לרודפינו מתמול שלשום; יתר על כן – אולי גם מותר יהיה לנו להתפאר על אמת ולומר, כי הפכנו מידת התרפסות נקלה של הגלות למידת נדיבות של עליזי מולדת. אבל בעצם שעת מבחן הדברים הם כהויתם, ואין כל כוונה טובה רשאית ליטול מן היהודי את יקר המבחן. כמכורים הבאנו הנה מנכר את בשרנו ונפשנו; בלב לחיינו להטה תמיד אדמומית מבישה של אנשים כפותים, אלה שעיניהם מורדות והם מביטים במעניהם בכל גופם. האין כל הגאולה הישראלית, אם תכון, נתפסת בפסוק אחד קצר: שחרור מזרים מבחינת הטובה ומבחינת הרעה? הנאבה לנטוע בבשר טפנו יושר אחר מלבד יושר החיים הרגיל, זה שמאמץ מאליו את הגוף, מאמצו אם מעט ואם הרבה עד כדי שאינו יכול להכחיש את עצמו? היקום לנו פעם עתיד שרובו איתן – אם לא נעמול מעט למען גבורה בכל שעה קשה, אם לא נשבור את כוחה של הצמרמורת היהודית – זו הדוחה תמיד עד לזמן של ישועה כל עמידה, כל חשבון תכוף, כל מענה נאצה – בכוח הערמה של צוויים חדשים, חדשים כגאולתנו ונכספים כפדות נפשנו?
יונת הרחמים של האומה הישראלית מנהמת עכשיו בארץ יהודה לא רק על שדות חררים משריפה ועל גופות ערופים בהרג, כי אם גם על היסורים אשר חמרמרו על לא דבר. נגרע מאתנו כל החלק הטוב של השואה הזאת, כי לא קם בנו רוח בינה לראות רק אויבים, כדרך שעושה כל אומה בזמן של סכנה, זמן יקר שאין מוציאים אותו לאמירת שמות כפולים ומכופלים. מה ליהודי – במקומנו זה היקר, הקצר בגבולותיו וצפוף מהמון כלי עתיד – ולהמון כינויים המפתים את יצר הפלפול? מה אושרנו אילו ניתן לנו לקח תמיד וחדש: היה אויב לאויבך; עד עת מצוא, עד השלימך! תחת זאת הלעיטונו כל היום את הענין הישן והתפל בדבר מסיתים וצוררים ובדבר מנהיגים זרים הפסולים למנהיגות – הכל רעל ומכשול לאוות נפשנו החדשה, זו התובעת צמצום של תום בכל המעשים, הכל פיתוי מביש לתכונת ההפקרות של היהודי, זו הגורמת לו שיתרפק על עניני זרים גם בשעת חירום. מה פירוש לכל חיינו, בקריה נכונה ובחצרות שדה, אם לא שבתנו לבדנו שבת אחים, נקיים לאחרונה מקורי נכר ומאוחדים כעם אחד מתאפק? אשר יאמין בזאת לא יאבה כי ילמדונו ללא חפץ את הפירוד הבא ברוב דברים; אשר נפשו נכספת לזאת לא ישקוט מדי ראותו כי מזכים שוב בזכויות יתרות את רשות היחיד של היהודי, על ידי ציוויים לא ברורים, שכל הרוצה דורש אותם כערמתו או כתומתו, לגבורה או לפחדנות. כי זה הוא אחרון אחרון לכל מדרש חיינו: ־ כנופת לצמא כן הנפתולים לנפש היהודי.
למול קול היריות
מאתיעקב שטיינברג
בתוך הלילה הם מקיצים, ילדי הכפר אשר בשדה המצור ביהודה; יומם הם מהגים גבורות ונקמות כגורי־עם קטנים, ולילה יקיצו לקול היריות השלוחות כאפרוחי־הורים מעונגים, ובהקיצם תתמוגג נפשם עד־ארגיעה אל חיק האם הנאמנה ואל זרועות האב הנוטר. אימת־בכים גדולה ואוכלת לב, הלא היא אימת יצורים הנפגעים לראשונה מנצורות־זוועה שאין להם שחר; מנוחת־דיבורם נפלאה כדי־חזון ומרגיעה כמו־רגע גם הורים, כי כן שלוים לאחר אימה כל יצורי הטף שלא טעמו עדיין את הטעם הדמיוני של המות. הם אומרים: קצת־יורים, ועיניהם מנצנצות בחשכה לא רק מחרדה ומתמהון ומרוגז לילה של ילדים; בין נפץ־יריה אחד למשנהו יש שהם שבים ומתיפחים מעט כנכלמים, כאילו שודדה על לא־דבר תפארת תמהונם. הם נשאלים: הלא לילה הוא לישון? – ואף הרכים מביניהם ממאנים להשיב את ראשם אל הכר; הם נתבעים באזהרה: מחר לא תהיה מנת יומכם שלמה! – ואף התמימים שביניהם דוחים בכף יד קמוצה את האב המדבר או את האם המתחננת; הם מושבים לאחרונה בכוח־חיבה אל חיק ערשם – והם מתמתחים בלא־חשק, כמו לאחר חידה לא־נשלמה, וזרועותיהם השלוחות יסובו עוד כה וכה שעה רבה, כאילו נגרע מהן דבר אשר תאחז בו היד. ובנפול כבר עליהם תרדמה – תשוב האם אל ערשה ואל מנוחתה, כי תמו לעיניהם רגעי חרדתה, והאב המתאפק עוד יוסיף וישב למרגלותם. עפעף עינם כי ירעד, ואמר בלבו: אגן תרדמת אלהים היא שנת ילדים; כל רז וכל זר וכל מותר־זוועה לא יעברו כמעט את גבולה; ובעברם – והיו בבוקר כמסוס מושלך אשר לא תשוב עוד וּתֵחַיֵם נפש הילד. משל לפליטת־מידוזות ללא רוח חיים אשר הקיא הים בזעפו אל החול: – הגלים רק ילקקו עוד את נבלתן, מבלי דעת אף הם עצמם כי זאת היא פליטה ממפלצת תהומם אשר התנוססה זה לא כבר בקרבם, והיא אז כולה שקופה כחידה אשר פתרונה ממנה והלאה.
כן יחשוב בלבו האב הנוטר, המנחש לבדו למען גורל הטף. ואולם יש אשר אחד לא־לומד, פרא־אבות, יחבק את בנו במחשכים והיה כמוצא שלל רב למול קול היריות. ידוע ידע האיש, כי הקולות המתפוצצים יגידו בלשונם האדירה, הגד וחזור בקצב־בראשית אחד, אמת קטנה ועזה, אמת לוהטת במערומיה; בין יבין האיש כי זאת היא אחת מאמיתות־בראשית ללא חותם גלגולים, ללא כל לבוש וללא כל ערמת פרצוף; ואף הוא, האב הנכלם והחומל והמתעבר, יתאוה פתאום תאוה אחת להתנקם ולענות אף הוא חלקו אמת קטנה ועזה. לב הילד על לבו, ושפתי האב ידובבו רק חלקות ומנוחות, אך לבו ידבר ללא־מלים; וכה יאמר: הה, בני! מה טוב כי השיבונו היורים האלה לאחור, אל קדמות ימי המערומים! מה נעים כי הגיעו לנו ממרחקים גדולים ימים אשר נאבה מחדש לראות את ילדינו לפנינו ללא כתונת לנפשם, ורק עורם להם לחום ולמגן. אבותינו, אשר לא ייספרו מני רוב גם הם גם לבושי דאגותיהם ותקוותיהם, לא ראו במו עיניהם את הבן בדמותו ואת הבת בצלמה; גם אהבתם גם דאגתם לחכו תמיד מתחילה את לבושי הצאצאים. ספריהם העידו בהם כי לא היו כמוהם בין הגויים אבות רחמנים, אך הם שיחתו את רוב רחמיהם אל מעבה הבגדים, הטפלים כולם יחד אל הבשר ואל הנפש – מכתונת הדת הראשונה אשר לרוח הטף ועד גלימות המוסר ומעילי המסורת אשר על כתפי העלם. עולל במערומיו לא נקרה אולי בימים ההם אל חיק אב מישראל, אשר יראנו מולידו בחלקת בשרו ובמלוא־נפשו, והאב המכלכל יכיר במו עיניו, כהכיר שליח־טבע נאמן, את פי המבואות המוליכים אל הלב ואל הרוח ואל הדמיון – בטרם יכוסה גור החיים הקטן בשער הצמיחה המאפיל והמבואות יהיו למאורות־סתרים; ועלם לא עמד לפני אביו כעמוד יורש לפני מורישו, למען ידבר הגדול אל הצעיר בלשון האבות הקצרה, זאת הלשון השומרת בחובה מעט מן הרזים הנאלמים אשר בדבור האהבה, מעט מן הצו הכבד והחריף היוצא מפי הגבר החובק. הה, לשון טורחת, בת־מזימות, נוצרה גם למען המשפחה בישראל, לשון אשר דמתה לא־מעט גם לשפת־כתית זו המתפזרת בחוץ ובמבואות שווקים – כי על כן היו גם הבנים טרחנים מרוב חשבון, נזעפים מרוב מנהגים, מתנכרים או יגעים מרוב לבושים. וכן נהיה הדבר אשר שכח יהודי את כל הקצרות ואת כל הנסתרות בדרך הלשון ובדרך האמיתות, אשר מאס יחד עם זה גם את החשופות בחיים ובמות. ואולם אתה, בני, עוללת לי פלא בחשכה הזאת, וידעתי בלבי כי לא אוסיף עוד להורותך בקול ובחשבון וברוב דעות. כקול הנפץ הזה, האטום וחשוף גם יחד כקול בראשית, כן יהיה מעתה לקחי אשר אתן לך למען העתיד: – כוח נאמן מנפשי, גביש מורשה מנפש העם, צדקה נקשה מנפש האדם. אף אנכי הייתי לפנים מהיר כאבותי, ועתה נגולו אבנים כבדות על שערי נפשי, על עיני נפלו דמדומי־סנוורים בני־קדומים ולא אראה עוד היום נכוחות וספורות וטובות, כי אם גשש אגשש לקראת נדבת גורלי; כל מבואות בינתי נעתמו כמו מערפלי שחר, ורק תמצית חיי מאירה עוד ללא־תמורות באור בודד – מה איפוא הבן אשר ייטב לי אם לא בן מחריש, אשר כוח עוורים כוחו לשאת את כל נפשו אל המעט? ועל כן שמע, הה, בני, ואגידה לך את המעט אשר אויתי: כבוש את נפשך התמה כאשר קמצת זה עתה את כף ידך הקטנה לקול היריה המתפוצצת.
אל מול ענני הזעם
מאתיעקב שטיינברג
חוטר בן־גזע, מעץ יהודה הניסח, ניטע אף נבט מחדש בארץ יהודה; ורבים השומעים עליו מרחוק כשמוע כזבי גורל, ורבים הרואים בו מקרוב – עד כדי מישוש האצבעות במחבוא השרשים. ויש אשר אחד המשתאים ישא את עיניו למעלה, כי יאבה לראות מה חופת הגידול לראש הנטע הנשפט הזה – וראה שמים שטופי־אד, כמראה אשר יהיה לשחק לפני חילוף רוחות או בערב אביב מוקדם ונמהר; ואל האופק יביט הרואה – והנה שם רבצת עננים, כחולי־שחור, הרומזים לסערה כי תבוא או למצוקת אוויר רבת ימים ולילות. וניחש האיש בלבו לאמור: הנה בקצה האופק ההוא שם אירופה וענניה, טור על פני טור, ענני זעם מוצקים אשר לא יתלכדו במהרה למסכת־ענן אחת, אפורה ורכה כעין ערפלי הגשם, כי אם גאה יגאו במוראם ולא יכלו ללא סופה; ושם עב כמתאבכת על פני אסיה, ומנגד לה ירחפו עננים מקצות שמי אפריקה הצחיחים, מקצתם שקופים כלאחר סער, ומקצתם כנאדות המלאים; ועוד הלאה מזה, במעגל האופק – רצועת ערפל ללא ניד, עמומה עד־מאד ממרחק, ואין לדעת אם לא שלוחות ענן הן העולות על פני אמריקה בת־התאומים; ואוסטרליה הרחוקה אף היא אדים לה במלוא קצותיה: – הכי מן האופק הזה לא תבוא חרדה?
עץ־פרי, בארצות של ארבע תקופות־שנה, יש שהוא מעלה ניצה בעצם סופות ניסן; ואיכר בעל־גן, מדי שמעו לילה את יללת הסופה, יחבר בלי משים פתגם ויאמר: – עץ המלבלב בתקופת סופה – פירותיו משובחים. אמנם כן, אף זוהי ערמת איכרים טובה – לברך תמיד על טבע השדה והגן, בין שהוא הולך במישרים עם גידוליו ובין שהוא משרה עליהם חליפות אבחת כליון; התמימות הצומחת מערמה זו משמשת בעיקר תריס בפני חכמה נפסדת, הלא היא התחכמות כל הפזיזים והחמדנים למיניהם, המרדפים תמיד סוג אחד ויחידי של טבע – זה שהוא טוב נוח ומתוק. אבל הטבע הוא תמיד אחד, וסוגיו לא היו ולא נבראו; הוא רב־און ושופע כוחות לבטלה ולעלילה – וככל היצורים הכבירים אין שותפות עמו אלא בשלום. אל תאור אותו כילד, אל תכסה על פניך מאימתו כפחדן, אל תכוף את ראשך לסור מן המקום כזקן; היה כגבר וצעד עמו שפי בכל אשר יצעד, ובין מעט גם בחנופה – כי אוהב חלקות הוא אדוניך זה, ואיש אשר יאשרהו יאושר אף הוא, אם מעט ואם הרבה. שים בפיך נחש־לטובה ואמור: הנה שטף אד את השמים אשר על ראש גידולי – אין זאת, כי קרוב יום אביב רוה; הנה אראה בקצות כל האפקים רבצת עננים עזים, כחולי־שחור – הוא הוא הזֵר, זר האימה וההוד גם יחד, אשר בלעדיהו לא יהיה למפעל־אנשים חלק באימת העתיד ובתפארתו; בלעדיהם, בלעדי רמזי־הכליון העוטרים תמיד מעברים כל במת חיים גדולה, לא יצדק לנפשו רפה־הידים המתחמק ולא יגבה מפחד לב האמיץ. מעטים הם חלקי היסטוריה שקורותיהם הן נחת והנחת היא פרי שלוה; חלקים כאלה בספר הדורות – פירושם מצוי לצדם ואומר: הללו לא היו אלא זמני־בינים, שעה ששר הגורל מנמנם, כביכול, ליד מפוחו השובת. אך מי ראה את דפי היסטוריה שאינם מהבהבים לסירוגין מאותות־לרעה, כאותן זגוגיות החלון הנדלקות וכבות חלילה מחזיז רחוק ומברק קרוב? הט אזנך אל מפעל־אנשים – ושמעת מתוך קרביו קולות־שבר אטומים; צמצם את עיניך אל דבר מן הדברים הנעשים – וראית מחול חלקים קטנים ללא משטר, העומדים, לכאורה, להסתיים בערבוביה נמוגה, כדרך כל המחולות; אמץ את דמיונך מעט – ובינות בכל חפץ אשר תחת השמש כמו בדבר אשר תחילתו וסופו מתארים מחזור שלם של כליון. אך האם לבינות כאלה יקרא חיים? היא הנותנת: חכמת החיים הולכת וגדולה ככל אשר יגדל בנפש החי הכשרון לראות דברים כמו־יחד, עד כדי היותם לעין שטח רחב וחלק; להקשיב יחד לכל הקולות, הגלויים והנסתרים, עד כדי צרף אותם מאליהם למנגינת עלילה אחת; לחזות בכל האותות, המלוים את המעשים, כמו שחוזה בתמונת ציור – על צבעיה־אוריה אשר בתווך ועל צלליה ההולכים וקודרים אל מול השולים.
מן האותות אשר באופק הדברים אל תַּחַת, כי ענני־האופק רובם נמוגים באפס כל סער ועין לא תראה אחריתם. אך אם יש בהם מבשר רעות – הבט גם אל המבשר העז הזה בתוחלת, כי גם ממנו יצא דבר: דבר־התפארת שאינו נוצר אלא מערבוב טובה ורעה. מכל המצוות התלויות בבנין עתיד – מצות התפארה היא הראשונה במעלה; רק הוד מעשינו יסופר לבנים. שפת המסורת היא משחק צבעים, והלובן של יום בהיר בהיסטוריה אין כוחו מרובה, מבחינת הביטוי, מאפרורית הבטלה. על כן נהיה כמתכחשים לטובנו, אם נצפה בלי הרף לימים בהירים; כי הימים הטובים והשקטים, זמן שהידים עמלות בקצב של שלום ונדבכי הבנין עולים מהר זה על גב זה, אף הם תובעים לעצמם – למען חינם וערכם – מסגרת בת חומר עמום,שהרואה בה ינחש בלי שהות, בכוח הצל הנאצל משוליה, את הסגולות אשר מעבר למסגרת פנימה, את יחודן המסוגר, את בעלותן ללא פרץ, את דבר היותן חשוקות יחד כמשפחה ביום סער גדול. והלא לזאת יתפלל כל עושה עלילה, אם איש ואם עם: למעט את הבוסר במלאכה, זה שאין בו הכרת שמחה ויגון. אמנם כן: יש דוגמה שכולה נועם מעושי מלאכה שאננים והוזים, אשר מקומם לרוב בארצות מזרח ובאגפיהן והם מכשירים את מלאכתם עד קצה התכלית; הללו יושבים בצל החמים אשר לקיר הבית, רוח השרב ינוע סביב ולא יגע בהם כמפגיע מדי הרימם יד על הברזל או מדי נהלם את החרט הדק בכסף ובזהב: – אך לעומת זה נודע לטוב סוג אמנים מסוג אחר, אישים דואגים ולא־נפחדים, התרים להם אור עם אשנב אחד בבית או מצפים באין אונים לשתיקת לילה, האוררים שבע ביום את הערפל הלח אשר בא בחומר מלאכתם או את שאון הזרים אשר נשל אותם מדרך מחשבתם. למי מאלה תחפוץ כי תדמה? אך שוא כל חפצך, כי בחור לא תוכל את דרכך וגורלך נכון עד אחריתו: לסוב בין מעשי ידיך אל מול נוף־חליפות, המבהיר ומקדיר חליפות. מקומך מקום מערבולת של רוחות העולם, הלא הוא בקצה המזרח והמערב, וכארוך ימיך כן יארכו לך הרמזים הטובים והרעים; בוקר תאמר: מי יתן זעף ענני לילה אשר לא תבחנו העין כמו, וערב תצפה אל בוקר למען האדומומית המרהיבה והחולפת אשר בעננים.
בימים חמורים
מאתיעקב שטיינברג
בימים חמורים, כשמושגי התקופה מתנערים אם מעט ואם הרבה מאבק הבטלה, ורבים מהם – מאלה הנפקדים במפקד ונבדקים לכוחם ונלקחים לעבודת המשמר של התקופה – גם מתקינים לעצמם לבוש־לשון מחודש, צר ועז ולא־מסולסל, כעין המדים אשר לאנשי הצבא: – אז יש אשר בקצותך המחנה הזה, ההומה ממלים חריפות כחצים ומביטויים לטושים כחרבות, יופיע פתאום יצור־מושגים מופלא, הלבוש אדרת לשון רחבה עשויה קפלים. מראהו אומר חשיבות וּתמימות, וכל דמותו, אשר לא מאפנת־הימים, מאצילה מיד על כל הפוגש בה זכר של עתים נשכחות, הלא הוא הזמן שמושגי חובה ישישים ישבו עוד ראשונה בסוד הגורל של האדם. הרואה אותו לראשונה לא יכירנו, אף ישתאה תחילה עד מאוד לישיש רב־קומה זה, המהלך קוממיות ומלוא רוחב מהלכו כתחום הרוחב אשר למסילת עולם גדולה; ולאחרונה לא יאבה עוד הרואה להתאפק ועצר בדברים את הישיש השגיא: “מי אתה ומה שמך?” – מרומא אנכי, עיר האזרחים הקדמונים, ושמי נודע גם בגויים. “אנכי איש ביהודה, המפליאה רבים ביצורי־מושגיה, וכדמותך הגדולה לא ראיתי עד היום ואת שמך לא שמעתי. רק עוד לי חשוב מעט עד אם אגיד את שמי בלשונך, כי לא נוסיתי עוד בארץ הזאת; וזה שמי, אשר רחב ונסב בלשונכם מפאת החידוש: אומץ הרוח אשר לאזרח בתורת אזרח.”
אמנם כן, מידה זו לא נתקיימה עוד היום ביהודה אלא מעט מן המעט. הַדַבָּרים, הרפים והחזקים גם יחד, הרחיבו את דיבורם רק לעבר אחד, בזמן שהיו מונים כל מיני ציוויים אשר בקום וזכה, אבל החרישו מלמד את העם להנזר כל הנזירות הרבות שחייב בהן כל צבור היוצא למטרה גדולה. רבים פשעיהם ולא ימנו מרוב; אבל על פשע אחד עלולה גזירה להתגלגל על כל יהודה החדשה: על אשר לא הוגד לעם הזה, ולו רק לאנשי המשמרות, המגששים במו רגליהם בשבילי העתיד, כי פלא החיים החדשים פירושו הוא לא רק לרבות כי אם לחסר ידוע ידע אולי כל הולך בראש כי ההולך אל מטרה שואף אל גבולים, כל מטיף ניחש אולי בלבו כי ההבטחות לעתיד־לבוא קיומן לא ישוער אלא במין כלי־חיים בן־דפנות, שיש בו כדי ריכוז וכדי שמירה וכדי הבדלה משאר כל העולם; אבל באין אומץ רוח לא נאמר לכל יהודי, בהיות יהודי זה גם בשכרון הגאולה פיכח לכל הבלי הבליו, כי הנגאל־באמת דומה לכילי אכזרי אל־נפשו, זה המקבץ המון פרוטות ומעביר אותן בלי הנאה מעולמו כדי שיזכה למשש במו ידיו את דינר הזהב. מי ראה עם כילי, לאמר: עם שואף גדולות, כשידו האחת מושטה לדינר הזהב והשניה מוציאה בלי הרף אגורות אגורות לכל מיני לקיקה? כל הגאולות הגדולות יותר משעשו נפשות על ידי מתק ההבטחות – כבשו את הלבבות הפשוקים על ידי אזהרות; כל בשורת פדות לוחשת על אוזן נטויה: הצמצום הוא הדמות בגילויי החומר והרוח גם יחד, ומושכל ראשון הוא לגבורת האדם: הנזר מן הריבוי. בו, בריבוי זה התובע מן הנפש את אונה בכל פיותיו הרבים, אין אושר ליחיד, אין חוסן לצבור, אין גורל לאומה. אף הדת, צורה ראשונה לגאולת האדם, מתארת את העולם לפני מאמיניה בתואר הכלוב, ואם אמנם היא מזהיבה בכוונה את בדי הברזל. גם גאולתנו, מימי פּינסקר ואילך, מחושבת היתה לכאורה בצורת מולדת סגורה, עם הגפן והתאנה ועם צל המנוחה אשר תחתיהן, זה הסובב חלילה ואת מקומו לא ימיר; אך כלוב מולדת זה ניתנו לו מלכתחילה בין בדיו רווחים גדולים מדי, למען יוכלו אווזי־אדם שבין היהודים לשרבּב על־נקלה את צואריהם הארוכים ולגעגע בקול גדול אל מרחב העולם: – גע־גע־גע, הבה לנו נגינה! גע־גע־גע, הבה לנו משופרא של תרבות, גוון מאיר־עינים של אמנות! גע־גע־גע, הבה לנו בליל חידושים, כי זה מאכלנו אל צוארינו הארוכים! – וככה יצעד העם הזה אל מטרתו, אשר שבילה ילך הלוך וצר, כטבע כל דרך המתקרב אל קצהו: נפשו מפושקת, עיניו נוטפות תשוקה, ידיו חלקלקות מזוהמת המתק של מעדנים בני פרוטה. הנפש כזאת תהיה בבת אחת לנציב גבורה? העינים כאלה תנעצנה בפני אויב? הידים כאלה תאחזנה דבר לבלי הרפות?
ימים יבואו – ומקק נפש לאין מרפא יפשה בערי יהודה אלה, המלאות מפה לפה חושקים, אשר אחד ממשפחה בתוכן לא יאבה לבחור במעט תחת הרבה, למען עשות במחיצתו את ההקדמה הקטנה לחזיון החרות אשר לאומה השלמה. שובע, אשר לא־כתוב בספר הגורל, ירבה בקרבן, ופימה שמנה – מרוב אכול חמאת תורות ודבש שעשועים – תדבק כמועקה אל כל צוואר; רוגז תפל, החרות בגלוי על הפרצוף, יילווה אל כל עובר ברחוב, כחוק לכל אלה אשר טרדתם או תשוקתם פזורה על כל עבר, המון הצובאים בחוצות לא מיכלול את האביון התם, את הרעב ההולך לבטח, את הנבער מדעת הטוב בבערותו – אלה טיפוסי אדם החמודים אשר לכל הגויים. ובית לא ישאר עוד אשר תשלוט שם נחת צפופה ותמה, היא הנחת הפרושה לרגלי האדם כמרבה הדשא אשר גבעוליו אלפי רבבה ומראהו אחד; וחדר לא יהיה עוד אשר ינוה שם סוד האושר הנבחר, זה אשר איננו ברוב המקרים בלתי אם תחום פרישות בין ארבעה קירות; ובית־אב לא יהיה עוד אשר שם ישב גבר בכל כבודו ומאודו, הוא הגבר אשר כבודו פנימה והוא הטוב והנכבד בכל מגיני העולם הזה – כי בכל בית יתגוררו אנשים ונשים אשר לא ידעו לחיות לפי עצם החיים והם עטו תמיד בשיניהם, כדרך חיות־שחץ קטנות, רק אל הגדילים אשר למפּת החיים הרקומה. רק אל בתי־שעשועיהם ואל מקומות נאומיהם ואל במות מריבותיהם ילכו כולם כהלוך אל המוחלט, אל העיקר, אל השלם; ואולם אזניהם, אשר היו כשרועות מרוב שמוע, תצילינה תמיד גם בעשותם את פועל כפיהם וגם בשבתם אל מנוחתם. ולילה אחד, מדי רחוש המוניהם באולמים, המון והמון באולמו, תרד על עריהם בשורה רעה וגמאה בכוח גדול, כעננת סער, את חוצותיהם ואת כל מבואותיהם; ואולם כעננה בסופה תעבור הבשורה ולא תשפוך עליהם גשם דמעות ולא תסקול את בתיהם בברד חרדה; במבוא אזנם הרחב מדי יתעלף הקול כמתעתע ולא יגיע אל נפשם: – או אז יתרוצצו דַבָּריהם כמשתוללים ויחפשו גבר לגבורה, ענוים לסבל, תמימים לאמונה – ואין. עינים כבות, עיני כסילים, כתום אוולתם, יביטו בהם מכל עבר.
מות הגפן
מאתיעקב שטיינברג
נשבה הרוח ונמוגה; השקמה, הערה בלילות, התאפקה כמו־רגע בעוד־רוח, ואחרי כן רעשה כה וכה במלוא גבולותיה, בין הכרם קצוב הגפנים ובין הדרך המתנכרת. חרמש הירח שח אל הערפל אשר בפאת הרקיע, והגפן העמוסה לא יספה עוד להבהב אל פני החול אשר מתחת לשלוחותיה; עין־האלף באשכולותיה הועמה מתחת לעפעפי הטל, ולעומת זאת התחילו מנצנצים לאטם העלים הנרטבים – כי כן תאציל הגוויה לעורה ארשת חיים ברורה מדי כסות מסך־השינה את עיניה. במחבוא הבדים, עם מבוא השרשים, נסוכה כבר אפלולית חצות תמה: נחת לילה, קצרה ומלאה, של אמצע קיץ; נחת שינה על יצור ברוך־יום אשר אין ניב ואין שארית יגון ללילותיו. נפתולי השלוחות קצובים בחשכה כמעגל, גֵבֵי החול מתחת יסובו כמלוא הגפן הסרוחה, מנשׂאים מעט מזער את יצור השׂריגים מעל פני האדמה הרבה; וממעל, במקום שם יתגודדו כל הלילה רזי הנוחם אשר לחיים, לא ירד כל שיג אל הגפן שפלת הקומה. הרוח יזוע חליפות והגפן תדום; היא למדה היטב עלפון תרדמה מאבותיה־רבבה, תחת שכבה יומם בהקיץ בכרמים החשוּפים, דבוקה בקצות בדיה אל החול הצורב, שפוכה כולה על פני ארץ למען לשדה, ללא משען־גזע עבה־מורשה, ללא צמרת קלת שרביטים המשיחה את עמל הצומח. הנה רוח מצפון משיבה צינה נכריה; השקמה, אילן־גבורות חדל־עלילה, חורק פתאום מכל מוסדי שרשיו ונופו הרחב נרעש לסירוגין לכל משכנותיו. אך הגפן לא תחרד. היא יצור תחתיות על פני חול, החול הצחיח ורך הלב גם יחד אשר יתן את לשדו המעט לדבקים בו כל הימים; היא עשירה ומטופלת מכל שיח, על כן היא בדלה ונבונה רק לנפשה. מורשת־קדומים נשלמה בכל שריגיה, ובכל דרכה – זה דרכה הנעלם אשר ארך אולי כארוך ימי החול המצמיח – לא אגרה בלתי אם בינת פריה ותעלומות מגדים; ברבות חמודותיה, מיום הצמיחה על פני ערבות שמש גרגר בוסר ללא בציר ועד יום אשר למדה לגדל בכרמי גיל ענב־חמד למינהו, לא השתעשעה בכל תמורות – מלבד תמורות האון הנאצלות מאליהן על יצורים מבורכים. היא לא טעמה מימיה חרדת אילנות, שלוחי־גזע וכלילי צמרת, הגדלים בעולם הזה לגורל־תאומים: לתועלת ולרמזים; מנפשה נשכחה זה כבר כל ארשת סרק ללא גמול, כל תאות רויה ללא פתרונים: – כולה תאוה נמלאה, כולה רויה שלמה, קיץ יבואנה ללא זכרונות פּחדים מיום צחיח, חורף יחלוף עליה ולא יעיר בקרבה ערגה סתומה לימים דשנים שבעתים. על כן היא ישנה עם חצות כתומה, ואף אבחת הלילה הנאלמה, זו המתעלמת על פני צמחי השדה עם רדת ירח פגום – עגה־חגה מסביבה ואליה לא תקרב. הה, היא לבדה, אשר רצתה ללחך חול לא־עז ולהשקף בבדולח ענבים מאצל עפר האדמה, רק היא מכל שיח מכסה את ערית אדמתה בשכבה יקרה המשורגת מפּרי ועלים ובדים; לו ישב במלונה הפרוצה, אשר במעלה הכרם, נוטר נאלם ובוטח, היה אולי מדמה בלי־משים את מלוא כל החיים לנחלה שאננה ושפלת קומה המשלימה כל חוק רויה במעלה טפח אחד מעל האדמה.
הס: חרמש הירח נהיה כבר קרן הפוכה, ורמזי עולם אחרונים ננערים מתוכה באין רואים אל אפסי הערפל. מסביב רק אד ודממה, ואף קלי העשבים, הגדלים עם משוכת הכרם, כפופים ללא תואר וישנים שינה גנוזה של אחרי לילה; אפסה כל אוושת תעלומה מן השדה, כי הגיעה השעה הבטוחה שבין חצות ובין שחר, אותו שלב אחרון בקצה המסלול של יום־ולילה אשר לא יתרחש עוד עליו דבר לכל חליפותיו. היא היא השעה אשר בחיקה יעוֹרו פעם בפעם הקולות הקטוּעים לצפּרים נדרסות או דורסות, והד לא יענה אחריהם ומקומם לא יוָודע, ודמותם לא כצעקת עזרה אף ללא כקול המקרה – כי אם כשארית שכוֹל או נצחון אשר השלימו זה כבר את דרכם, באנחה או גיל; אף אילנות מרחוק ינועו ללא שיח עלים, כי אם חרוֹד במלוא נופם והאָלם עד־ארגיעה. אך הנה השקמה לחשה לעבר הכרם, ולחשה בא גל אחרי גל, כחוזר משיח סוד בעתו; היא היא השקמה, עץ הלחשים הגדול, אשר פירותיה הצומקים נושרים לבטלה ותפארת־אבות בתארה ובלשונה, ושׂיחה כי יבוא לא ימוֹג במהרה. אך הפּעם חרדה השקמה גם חרקה בנפתולי גזעה הנטושים לארץ; ושם, במחבוא תחתון זה אשר מסביבו מתעקלים ועולים בדים כקורות, יזועו חליפות חד וצל, ומאליהם – באין עין צופיה מן המלונה אשר במעלה הכרם – יפוצו מן השקמה והלאה, יגעו במשוכת הכרם, יפּלו על שריגי גפן מעבר הגדר פנימה. וכמו קול צעדים – וקץ הלילה, הגאול והנשכח, הפך פתאום זמן טורד, כאשר יהיה תמיד מדי יישמע קול צעד מצעדי יצורים וכבר יסובו צללים כה וכה במלוא הכרם, אך הגפנים רבצן ושנתן לארץ, בדיהן הנרמסים ישקשקו וישובו למנוחות; הן ישנות עוד שנת ישרים, לאחר יום־חפץ נשלם, ולבבן הסגור לא יפתח על־נקלה כלב יצורים נמהרים. הנה צל מן הצללים הנדים גחון על פני אחת הגפנים, והיא כל דמותה שפוכה לארץ ולא תדע דבר, כאשר לא ידעו דבר בשנתם יצורים שבעי נפש; העומד עליה ידרוך ברגלו כנגדה, מאגודות עיניה יפוצו רבות לכל עבר ודם עסיסן הולך נוזל בחול – אך שארית אשכולותיה אשר מצדה האחר ינובו עוד באור בדולח, זך ומעולף גם יחד, אור מאישונים אשר יישקף בהם עולם מגדים. רגע ומשנהו – והמשחית יניף עליה ברזל; אך הגפן, בהאחז היד בגזעה הקצר והשחום, רק תחריד רגע את קצות בדיה אשר עם החול, ועליה הרטובים ינועו לאטם כמו למגע הזומר. הס: הנה היא כרעה על גזעה, כי פלח הברזל את עצה; שׂריגיה סבו בכוח־חרדה מאצל האדמה, עיניה לאין מספר נטיו כמנתּרות למול כוכבים ברורים ומעולפים, ובמראיהן ערבוב זוועה ותנומה: הללו עוד אישוניהן מעולפים, והללו מרוּטות לאין־מרפּא, או חשׂוּפות מדוק הטל אשר עליהן ופקוחות לאימה; והיא עצמה – הפּצועה וההפוכה, הלקוחה ממחבוא החול ונטושה פתאום בכל קרביה כנגד מלוא העולם – הקיצה כהרף עין למותה, כאשר יקיצו פתאום למותם יצורים שבעי נפש. דלף מגדים עוד בפצעי עיניה, אך כל דמותה, המרעידה חליפות מדי הכות הברזל באחיותיה אשר מסביב – כשׂממית פרועה אשר לא הכירה שמץ תנחומות במות.
האב המתאפק
מאתיעקב שטיינברג
המסורת, הנכתבת לסירוגין בספר, הולכת ונוצרת מדמויות גלויות של מעשי אבות; לא כן המורשה הנאלמה, הנשקפת מבבת העין של האומה: זו נוצרת באין רואים מכוחות שכולים, כביכול, המפרים לעתיד לבוא ואינם מולידים בשעתם. הכוחות הללו אין להם לא תואר ולא שם, שכן כל הויתם מתגלמת בד בבד עם מותם הנעלם; ראשיתם, היא־היא ראשית כל מורשה, נעוצה תמיד בתקופת ההתהוות או בתקופת ההתחדשות של האומה, והנושא אותם בחובו לראשונה – את הכוחות המצניעים הללו, הנעשים במשך הדורות ברורים כחותם ועזים כגורל – הוא יצור אדם רגיל שברגילים, בן אומה שלא הגיע עדיין למידת גבורה. לו אנו יכולים אולי לקרוא בשם; זה יהיה שם רפה, נלעג כמעט, אך מפתה במקצת את הדמיון. הוא, אבי המורשת המעטירה, הוא האָב המצוה דבר לבן ולנכד; אך הוא מצוה בלי מלים, ללא שפת מעשים, ועל כן יש אשר נקרא לו: האָב המתאַפּק.
הזאת מורשה? אמנם כן: האָב מתאַפּק ומנחיל על ידי כך לבנו תוספת ראשונה של גבורה. דוֹק ותראה שאותה תקופת האלם הידועה, האופפת כערפלי בוקר את ראשית חייה של כל אומה, היא־היא גם המקדימה והולכת תמיד במשך כמה דורות ומתקינה את מידת הגבורה בשביל דור שמורים אחרון המחדש את חייו. אין מרד מתפרץ אלא אם הוא חבוי ימים רבים עד מאד, הצו הגואל יורד כגזירה רק מעל שפתים אשר נאלמו עידן ועידנים. מופת זה יש שהוא מתגלה בדרך הטבע החמור, לאמר שהעם עושה את עצמו אילם מרצונו; ויש שהטבע, המקים מורשה לעם, מתחכם לעמו זה בתחבולות, ומשעבדים ועריצים זרים בולמים במתכוון את פי המשועבדים, למען יתאפּקו וירע להם שבעתים ולמען ייטב שבעתים לבניהם אחריהם. אם כה ואם כה, אם מרצון ואם מאונס – והמורשה האמיצה, אשר אביה האָב המתאפק ואמה האוּמה, אינה באה לעולם אלא לאחר הריוֹן ממוּשך של שתיקה. האָב ־ איש רגיל ונדיב, האובד בחיק הדורות – ישים פתאום אל לבו לחסוך מעט מנפשו למען הדורות הבאים. איככה יעשה כזאת? הוא לא גבור, כי אם נדיב; נפשו זרועה רסיסי כוחות, כרסיסי הפז אשר בעפרות זהב. היהגה בקול, הישאל לנתיבות, היצפה יום־יום לחדשות מפי גורלו – וידמה בלבו דמיון שוא, כי אמנם השׂכּיל לעשות למען העתיד ברביבי הכוח האלה, אשר השלימו במועדם את כל מחזור גלגוליהם? כזאת לא תהיה; ההגוי בקול, אם רב ואם מעט ערכו, פורש מיד לגנזי המסורת. המורשה הנסתרה – שגם בימי גבורתה, בהיותה לאם כל תכונות, היא סגורה ומסוגרת במחשכי הדם – זו ניזונה רק מן הנאלם, מן ההגוי בלב, מן הכוח המתאפּק. וזה האיש, אשר נדמהו בדרך משל כּאָב ראשון למורשה, כה יאמר בלבו: לא אדבּר, כי זרם לדברים והוא שוטף וסוחף את רסיסי כוחי לתהום הנשיה; לא אשאל ולא אתמה ולא ארגז אל מעבר למחיצות ימי, כי כל אלה הלא יוגיעו את הנפש – ולה אוריש את נפשי לבני והיא מעוכה ויגעה וקרחה? הבה אכלא את נפשי; הנכנס יכּנס והיוצא אל יצא.
נחוד חידה לבית ישראל, ונלכד לנו שבט משבטיו, ואיש יעלה מן השבט הנלכּד – והנה הוא הגבר הנרצה, הטוב מכל טובי אנשינו, תאות כל חלומותינו. מה שמו כי נדע? הוא כנכלם מעט על דבר שמו; מה כוחו כי נדע? הוא רק מתאַפּק ויותר מזה לא יעשה לעתיד; מה ערכו כי נדע? הה, ערכו גדול ורם: הוא האָב. הוא נורא ונאדר מרוב שלטון; ברצותו יחריש ויצבור כנדבה את גרגרי אונו, וברצותו יוציאם לבטלה, ישרפם בהבל פיו, כאשר עשו אבותיו ואבות אבותיו. הוא המוליד העריץ אשר יצוה תכונות לזרעו, ואין לשנות; הוא ייטיב לבניו ויעשיר את ניניו – אם התאפּק לאמיתו, אם החריש בלי דעת, אם הרביץ את נפשו לעולמים; הוא יעזוב כזב לבניו ויסכסך תכונות בתכונות בנפש נינו – אם התחפש כנבדל מאחיו, כשפל נבחר מעם, כגבר צרור במנוחותיו. אשריהו אם החריש; אבוי לנו אם היה כמחריש. אך אם כה ואם כה – והוא האחד ובלתו אין שני. כל אחיו המהגים עומדים במזל ישן. בדברם הם מבלים את תקות ישראל; בגבהם הם תומכים את סיפּון ההבלים אשר לבית ישראל; בלטשם עין לעברים – הם מָשיבים אימה בפני כל תכונה חדשה, מן הטף אשר לנפש אדם מישראל. כל אלה – יהודים אחים לקול הנקלה והמבזבז, ולא אחים לאלם הטמיר והיקר – עומדים בחומו של עולם ושארית אונם שופעת כיזע, כביכול, דרך נקבוביות עורם. האם לא יתם לאחרונה כל כוחם, כצאת דם החי דרך העורקים השסועים? רק הוא, האָב המתאַפק והרחמן, הגה בלבו רעיון למרפא – להתכפש בעפר האדמה באשר ימצא, או בכל תום או בכל שכחה, למען ייסתמו הפיות המבישים והנפש לא תוסיף עוד לנזול, לדלוף, לשחת בלי הרף ליום הווה את לשדה.
האָבות מצניעים את דודיהם הכשרים; אַל תחפש איפוא לשוא את האב המתאַפּק, המוליד במסתרים את תכונתנו החדשה. לו נאוה דומיה. אם תכיר אותו בדרך – והלם לבו רגע על לא־דבר, להוות כולנו; אם תקרא בשמו – וחרד גם האיש העניו הזה לקולך, כחרוד יהודי לכל קול מתקוה ומדמיון; ואם תגיד לו תהילה בפניו – ונהר ורחב והיה פתאום ככל יהודי. שטה ועבור מעל פני דרכו; כי באָבדו תאבד עמו גם תקותנו. לא אחת התקוות הגדולות והגלויות אשר נחרתו בשם ובתואר בספר המסורת. הללו לא יתמו, לא יכזבו את בואן; הללו ימאנו מאליהן להקרע מעל בית־ישראל. הן נושנו בבית הזה, אשר ריח נצחים נודף מכתליו; כה טוב להן, לתקוות שׂבעות ימים אלה, לשבת בין גוילים צהובים המשמיעים כל היום רשרוש קדומים. כה טוב להן פה ודבר לא יבריחן, את בנות התקוה האלה הנבונות והשבעות, אשר לחם חוקן ניתן להן מספר הספרים ושיקוין ילוקח מלשד נפשה של בתולת יהודה. ואולם מות תמות אולי תקותנו היחידה והנאלמה, התקוה למורשה חדשה. הלזו לא נכתבה בספר, לא נקראה עדיין בשם בפני קהל ועדה; חוזים לא דמו עדיין את תארה החמוד. ומגן אין לה עדיין בארץ היהודים, בלתי אם האב הנעלם, המתאפּק והרחמן.
רזי נוחם
מאתיעקב שטיינברג
הנוֹחם עומד מאחרי כתלנו, ועוד מעט והוא ימחה את הדמעה האחרונה מעל פנינו. לפניו ילוו אלינו מלאכי הרחמים, אלה הנחפזים מאליהם לכל מרום־קרע של מעשים; יבוא היגון בהיר־העינים ואחריו הדאגה המתאפקת ואחריה התוחלת בת התקוה, זו אשר לא תבושש גם ביום רע ובחצנה תמיד אהבת־חליפות חדשה. אך הוא, הנוחם בן־העיים, יבוא לאחרונה ויעבור במחננו בצעדי חרש; ומדי נעצום עין לרגע מרגוע אחד, רגע־עלפון אשר כמוהו יקרה לכל מחנה של יגעי־אסון, יגשש הלז על סף בית אשר יבחר, ואל האיש אשר יאבה בו ישלח את לחשו בלי קול: פתח לי, כי רק רוח לילה אנכי, ובעלות השחר למעשים חדשים – אמוֹגה על מקומי ללא שריד.
וכזאת ידבר הנוחם:
אטום את אזניך משמוע את דבריהם של החלפנים מישראל. מעברים, מקרוב ומרחוק, הם יבואו עליך ועינם הרעה לטושה אל הכוונה השלמה הנשקפת מתוך מעשיך; בלבם מזימה ובפיהם חלקות: הה, איש־חמודות אשר בגיא המולדת! על מה הוקעת נגד כל אויביך את הכוונה השלמה – והיא לא תצלח ליהודי איש־חמודות? הבה נמירה לך את האחת בכוונות רבות, למען לא יכירך אויב על־נקלה ולמען תנעם שבעתים לאוהביך. ככה ידברו בפיהם, ובחפני כפיהם מכל רעיון, מכל מגמה, מכל חנופה. אל תאבה ואל תשמע. ארורים המעשים שאין כוונתם שלמה – ואף אתה עוד תמול ושלשום גלגלת את נצורות המולדת ביד נמהרה, כמי שמגלגל באבני קוביה. זכור את תנאיך לבלי ספור אשר התנית בארץ הזאת אל גורלך ואשר החלפת אותם עשרת מונים, מדי נשׁוֹב שרב־סנוורים בפניך בירח הקיץ, או מדי ניסח אהלך בלילות אל יוֵן הסתיו או מדי תום יום אחד נחת הראוה מחוצות עירך. זכור איך לווּך הזיות טורדות בכל דרכיך, כלוות נחיל זבובים עיקשים את המגואל; על המכורה הקטנה הזאת, אשר למען החיותך מחדש הוציאה עד־ארגיעה מעפרה הדל את לשד־תעלומותיה הישן, התפארת בלי־חשׂך במגמות רבות, הִזִיתָ עליה מפקידה לפקידה מי־קודש, כאילו יראת פן ידל ערכה – והיא, הצמאה בכל ארץ, ספגה עם זיעת עמלך גם דלף תלונותיך לאין־שחר, גם דשן תקוותיך ללא־פשר, גם נטיפות יגונך הדלוחות, – אלה אשר מקור להן בנפשך עוד לימים ולשנים ולדורות. ואף ביום אשר אהבת היית כמחלל; מפיך לא יצא דבר־עדנה ללא עווית מצח או נדנוד עפעף. ארצך, כאשה לא־רוחמה, לא טעמה עוד כמעט את מתק שפתיך. כי כה היה דברך תמיד: זאת ציון מכורתי, למען אתקדש באין־מפריע בדת אבותי; זאת יהודה מולדתי, למען אדמה בחופשתי לעם עליון; זאת נחלתי במזרח, למען ימצאוני על גבול בני־קדם חדשות וצדקות. התשמע ארץ־מולדת תאנית־אהבים כזאת – ורגוז לא תרגז תחתיה? אך היא יהודה הדלה והנאמנה בארצות, לא התכחשה אליך בימי הרעה, ויהי להפך: בחפּזון, אשר לא ייאמן בלתי אם יסופר על אם או מולדת, החילה לך מעט גבורה תמה, הטהורה מגמול ומחרטה, מוגגה באין־רואים בזיעת יסוריך את כל כוונותיך השונות, כמחות יזע־עמל רב את השרק ואת הכחל, ונתנה לך בלי־משים תחת אלה את הכוונה השלמה, היא הכוונה השלמה שבתוך המעשים, הגורמת להם שיהיו מאירים מגופם בימי הרעה, כיהלומים המנצנצים בתוך החשכה.
ועתה הם יבואו עליך מעברים, נדחי השקר הישראלי למיניהם, ועינם החנפה אל הכוונה השלמה הנשקפת מעל פניך. אמור לא יאמרו לך, כי שוא המולדת היחידה – פן תתעבם בלי משים; אך סחור־סחור יקריבו אל לבך את מזימתם, מזימה כנה ואמולה של יהודים המרדפים בבוא־מועד מועדים חדשים. כטפסר היוני אל חנה ושבעת בניה כן יתנפלו אל תומת מעשיך במשל ומליצה: הה, איש חמודות – הלא כמונו היית עוד תמול ושלשום שוכן־במות! מה היה לך כי שחות, כי חמרמרו פניך כולם, עד אפס מקום למשחק הרזים אשר על פרצוף יהודי? הנה ראינוך בגיא המולדת, האחד והיחיד, ופאת ראשך לא תגיע עוד אל קצה במותינו; סגוד איפוא אל אדמתך, אך כוון את דעתך לחפש במקומך זה המעט את טבעת־החותם אשר נשרה זה עתה מעל אצבע האדם; כוף על טפּך למען הגן – ויהי זה לראוה כאילו שח ראשך מרוב הגות, מהמון חליפות, מחשבון צרופים; כרע תחתיך, אם גבר אויבך – אך מהל באנחתך האחרונה מעט עווית־סליחה או פלצות־חרטה או זעקת־בינה, למען תהיה גם במותך יהודי מסוער ככל אחיך: מחליף חליפות, מכוון כוונות, מוצא מוצאים. ככה ידברו אליך בכל לשונותיהם, לשונות הסולת המנופות, ואתה אל תשמע ואל תאבה, כי חגך רחוק וכל דבריך – אשר יבואו אל אזניך ואשר יצאו מפיך – עוד יהיו ימים רבים מטחן בן־יומו, לקוח כדי־חפנים גרעיני בכורים משדה חייך ונתון בחפזה אל אבן הריחים הקלה, היא אבן הריחים לכפר ולבית, מעשה חוצב איש־עתי, אשר תסובב על נקלה האם או הצעירה בבנות. מה לך ולסולת חגם? הם רכים ומעונגים, כקדשות הגורל, ועור נפשם משוח בשמנים מנכר. ואתה כבד מתומך, נקשה מתקותך, איש חררים מאמתך, ומאכל נפשך לא ייקנה עוד ממרכולת־השווקים הרחוקה. שׂטה מעליהם ואל תען להם כערמתם, כי דבר לא יוכיח עוד ביניכם. עפר האדמה יטמנך אולי ביום צרה, אבן השדה תהיה לך לעד ביום מריבה, העץ על גבולך ישיח אולי ביום מנוחות את טוב גורלך – אך הם לא יאמינו לך: – גילך בעיניהם כאחת החליפות, ויגונך הגדול, יגון יהודה הצעיר, קל בעיניהם כאֲפֵר אשר בא מחדש משוק נכרים.
פרחי המשיח
מאתיעקב שטיינברג
עלם פלוני אלמוני ירד לפני עשרות בשנים בחופה של יפו, ובהציגו לתוּמו את כף רגלו על אדמת יהודה – נתגלו לו יקרות ונפלאות, והוא לא ידע לכנות אותן בשם. מסביב המה לתאבון וללא תכלית קהל ערבים, אביוני מזרח פרועים ונעלסים; ביניהם, כזרים בין מוּזרים, התבוססו בתשואות יום הנמל יהודים רגילים נטויי גרון, ויהודים ספרדים – אישים שלוים למראית־עין – התנוססו מעברים במלוא תארם, התהלכו מתוך נחת וזהירות ככנענים אשר הגיעו למחוז חפצם. ואולם העלם לא שת לבו לאותו המהומה המבשרים לכאורה רק חיים גלויים ומעטים, ומדי לכתו בשרב הצל לאורך חוצות עקלקלים – ידע לבו מאוד את דבר היקרות והנפלאות, ופעם בפעם נשען אל קיר חומה, למען יעמול דמיונו למצוא להן שם. הפתרון בושש לבוא ואם כי העלם היה לפי נפשו זר להמון הבלי עולם ומודע להמון רזי חיים; ורק כעבור ימים וירחים והוא מהלך לבדו בערב בשדה טרשים אשר באחד הישובים הקטנים, הוא חפצי־בה אשר בקצה השומרון, שמע פתאום מלבו את השם הנכסף. מסביב היתה דממה, הדממה הנעלה אשר לאור הירח, ורק צעדי השומר הבודד הגיעו לסירוגין מן המדרון אשר עם הנחל; רוח הלילה נכנף בין הטרשים, ומדי האלמו חליפות עלה אחריו לחש קל וערב, כאילו התלחשו פרחים מבינות האבנים; רבות נשנה הלחש הזה, המתוק והתמים; ובהתהלך העלם כה וכה והוא מקשיב בלב צלול וקשוב, כאשר יצטלל הלב בלילה בארץ נכריה – ידע פתאום כי לרגליו יתלחשו פרחי המשיח.
אמנם כן, הארץ מלאה בימים ההם את פרחי המשיח הקטנים, ובכל אשר התהלכת – אם בלב יהודה ואם בקצה השומרון ואם במשעולי הגליל – כן ראית אותם בחליפות גונים: מקצתם כארגמן, צבע אחד שלם ומעולף מתוכו, כאומץ הלב המעט והתמים אשר לשומרי השדות ולנוטרי הכרמים; מקצתם עליהם הזעירים עוטים לוֹבן רך על שׂפתם, כטוהר העין הראשון אשר ליהודי בן־מושבתו; ורובם כעין טיפּוֹת קטיפה עם נקודות הכסף, צבע כהה ומאיר כאחד, גון רזים מדושן וצנוע גם יחד, פרחי חמד ללא ריח, אשר כל כותרתם כעבי עלה אחד: הללו דומים היו לאותם רסיסי הגורל החדשים אשר כוננו למו יהודים בארץ יהודה, בעיר או בכפר, בעצת ערמה או בתומת גבורה, למען תכונותיהם או למען תכונת העתיד. כאלה וכאלה הם פרחו בימים ההם בכל הארץ, וכמו נשמת פרחים נכונה היתה אז לכל היקרות והנפלאות, נשמה קטנה ותמה אשר אין לה דבר עם דאגת גידול ואימת חשבון. כעין תום היה אז במעט הגבורה והתקוה והרצון, תום העולל אשר פניו קורנים בלי דעת ליד האש הלוחשת או לנוכח הנחש המתפתל כמחריש. היוגב היהודי היה מסוגר בתחום צר של בטחון, תחום פלאי העומד בנס ללא התחזק וללא התרופף; הנוטר היה כמהביל באומץ לבו הרענן והפעוט: עלילת ערבים, קלה מלהג ונלעגה מדיבה, הבריחה אותו מגליל ליהודה, למען ינטור שם בכרמים עד עת מצוא, כדור נוקם יש אשר הכריע אותו ממארב הלילה, למען יבוא תחתיו אחד מאחיו ויתהלך כמותו עם אֲזַנוֹ, נערץ ופותה וחמוד; ואחרון־אחרון – הטף אשר בימים ההם נולד לעתיד בן בלי־שם, כהוולד פרחים. מוזר ומודע גם יחד היה בארץ, מין צמח מולדת דשן וחסר־גורל אשר לא ידעוהו שליט וחוקי מדינה והוא עלה כפורח ונשכח, כולו חיים נאים ללא מחיר, נחלת צאצאים חמודה ללא ציוני דאגה ומשפט. ועל כל אלה, על יקרות ונפלאות אין דומה להן, אשר לא יקום חרון גדול אם יירמסו ברגל, ועין הרואה לא תשתומם עליהן עד בלי די אם יאדירו וייפו שבעתיים, זרחה שמש תמיד, מאירה ללא תכלית, כביכול, נותנת חמדה ללא כוח, מבעירה צחצחות לאין שחר; ובמרחקים, בקושטא הנלעגה והנפלאת, זרחה שמש מלכות גדולה ועמומה, מלכות מוקסמה ללא מלוא קרנים, זו אשר חסדה וכבודה וערמתה גם יחד נפלו בארץ יהודה הרחוקה רק אלומות־אלומות, למען השאיר בארץ רווחה ותעלומה טובה, כרווחה וכתעלומה המצויות בכל ארץ אשר לא ימשלו בה שליטיה ממשל רב.
והנה עברו עשרות בשנים וחדשה נהיתה בארץ: הגיעה מלכות הנציבים אשר חסדה כאור המסוכן אשר לירח. מזוהר פני מלך גם משטר וגם רֶשַׁע, ואולם אור משנה זה, הזולף במסתרים גם בשעה שהוא בא מלב האופק, מלטף וקוסם כאחד, נוסך תמיד על נתיניו דעות והשגות אשר לא מן המציאות הבּרה, מאיר באור רך ומסכסך מאליו באורו את הדרכים, כופה רבים לעקשנות סהרורית אשר סופה אבדון או תרדמת הזיה. הה לפרחי המשיח: באור הטוב והרב והפרוע אשר מלפנים הם חסו בצל טרשים, ואולם מזל הסהר אשר מלך על הארץ הדריך את כל יושבי־בה, המונים־המונים ירוצו ללא דרך וירמסו על נקלה כל פרח, כי אפסו ברורות באור הירח. כבר היה כזאת לעולמים: בימי נציבי רומא נמוגה שארית יהודה לא מחוסר גבורה, כי אם מרוב משוגות חיים. הקנאים דרכו כסהרורים לקראת חודי החרבת של הלגיונות, ואנשי בן־זכאי ראו כחולמים בהקיץ טובות רחוקות מכל רחוק, אלה הטובות האיומות שאינן בגדר מצוה ממש לשום עם חי. ואולם יותר מכּל שרשה הנציבות ההיא בשעתה את הנטעים הענוגים אשר לעם יהודה: חדלו מישראל מתאַפקים יודעי כבוד. חצר בית המקדש ואגפיה מסביב שימשו אות ראשון וגדול למבוכה; הם מלאו תמיד המון שוקק, המתאוה הרבה ומקיים מעט. ואולם גם במלוא כל הארץ נהרו היהודים באור יתיר; החסיד היה כנזיר, האיכר רץ על נקלה אל המטבּלים, ואנשי הערים נדדו כמכושפים אל מעבר לגבולות יהודה. זאת היתה תקופה איומה ונאדרה: שמש יהודה עמדה עדיין בשיפּולי רקיע, ולמולה עמד כבר הכן במרום השמים סהר מלא, מתחסד ומכשף. הארץ מלאה גבורים ונואשים, הוזים ונודדים, מתחסדים ונבוכים, אך נוסף על כל האותות האלה נעשתה הארץ חררה מכל פרחיה. הללו נצמתו לאטם בכוח האור השופע מן הנציבות, אור ללא פשר הבא תמיד כאחרית, כשלות ערב או כביעותי לילה. היהודי לא היה עוד איש יושב תחתיו, כי זה דור או שנים הדריכוהו מנוחה ללא פשר; תינוקות של בית רבן לא ידעו אמון עולמים, אשר ממנו מוצא לדור קיים, כי בקריה ובכפר הסתובבו לעיניהם חליפות לא סרדיוטי מלכות רגילים, כי אם בּלשים מבעיתים, זרים לא ידועים המתקרבים ומתרחקים באור־הירח. הגבר התחקה על מושלו עד בלי די, למעלה מחובת נתין, למעלה מכוח אנוש; האם אף היא ניחשה למכביר, כקסומה אל צוהר עתידות נעלם – וכל משפחת עברים בארץ יהודה היתה בימי הנציבים כעין נפש אחת כלה ונמוגה.
עולל המולדת
מאתיעקב שטיינברג
שגגה או צדקה, כביכול, יצאה מלפני הגורל, הוא המיט עלינו בבת אחת אויב ורוכבו; אבל אם כה ואם כה – ונער־ישראל זה, ששמו הישוב הארץ־ישראלי, הועמד לנסיון־בינים: בין חיים למות, בין הבל לתעודה, בין ריבוי לגידול. מעכשיו לא נוכל עוד להשתבח לחינם ולומר, כי כולנו מכונסים על נקלה ולרווחה תחת חופת האביב שביהודה וכל הרוצה בא ומטיל את מטלטליו במקום אשר יבחר – יהודי וסחבות תורותיו; יהודי וסחבות מנוחותיו. הוברחנו עכשיו, בעטים של שכנים רעים או בעטיו של כוח בוחן, לתוך חצרות חיים מגודרות וצפופות, ושם נישאר ימים רבים כמו בתוך דחקות מצודה, גם לאחר אשר תיטב ותרחב הארץ לפנינו ככל אשר חפצנו. פה, במבצרי משורה סגורים, נקרב איש אל אחיו, ומאפס מקום ומאפס חמדה לא נחמוד עוד את הדמות היהודי המבהיקה והמסורבלת, זו שעורה משוח כדי טפח בכל מיני שמנים של בחירה וגופה משומר בכל מיני לבושים של בטחון; לעומת זאת ינעמו לנו אחים תמימים ודרוכים אשר יקל להם ללמוד דבר מפי הגבורה, אשר יתאמנו כילדים ימים רבים למשחק גורל אחד ולא יתבוששו.
הרווחה לא תהיה עוד בארץ, לאמר: הרוחה היהודית שאינה יונקת ממקור, אלא מתלקטת מבחוץ; זו שפירושה מלוא־חפנים ולא מלוא־רצון; זו הבלתי־נאמנה,החסרה את עפעפי הצניעות, המקנאה כל ימיה בכל רווחה אחרת הטובה ממנה; זו שאין בכל תאוותיה תאות מורשה ואינה ניתנת להימסר בצורה מן הצורות לדור יבוא. הרווחה הזאת סופה שתבוטל במקומנו, אם נזכה כאן למקום עולם, או שתידחק לפחות אל נויהם של יהודי־ראוה ספורים העתידים להסתופף בבמות הקריה שביהודה; אבל בחצרות שדה, ובכל מקום אשר תגיע שמה יד גורלנו, יתכונן יהודי ירא־מולדת. התמורה תבוא; היא תיברא ממכשול, מאסון, מלחץ אויב – כברוא הקונכיה את הפּנינה מסביב לגרגר החול המסתופף בחללה. החדשה תווצר; כי לא יתואר הדבר אשר לא ישולם מחיר בעד מולדת. הה, עמים רבים קנו את נחלתם בלא־יודעים, בהמשך נאלם של דורות; אבל הללו זכות ילדותם עמדה להם לקבל דוֹרן מאת הגורל – ואנחנו, באי יהודה – ואם אמנם השכלנו לקרוא לעצמנו בשם: נער ישראל – רק בנים אנחנו לעם נושן אשר חן העלומים נמחה זה כבר מפניו הנקשים. העם כזה יקו למתנת חינם? ואם שבע בתקופה ישוה על פרצופו העוית תחנונים – היא לא תצלח; רק קלסה ינחל אם ילהג כילד או יתפנק כעלם. הוא לבדו יחולל את הפלא באין רואים, בין דמעת אסון אחת למשנֶהָ. איש לא ישמע את אוושת הלידה האיומה הזאת, אשר מקומה כל טרשי יהודה ואנחותיה במלוא כל בית ואוהל, בעיר ובשדה; זר לא יבין, ותושב יהודי לא ישיח לפני הזר הזה דבר, לאמר: הביטה וראה, כי היתה לנו עדנה! זָקַנו, ואיש לא יאמין לשמועתנו; רק עצמנו־ובשרנו יאמין, יחוש, יתאפק מחדוה. כי רק אנחנו לבדנו נדע בדממה את חידתנו ואת פתרונה, לאמר: כי עולל מולדת בחיקנו ולהגו כמתק נצחים, פחדו כחרדה אדירה, מאור פניו כבינה הטובה בכל הבינות.
עולל מולדת נולד לנו ליסורי גידול, ואנחנו אב־ואם לסוכך ולהגן. אם נעשה את יומנו להתיפות – והיינו כזונה אשר יומה בתֶבֶל וזרעה ממזר; אם נרעה רוח עם לצים – וגדלה מולדתנו פרא ובעטה באביה ביום איד. אל לנו ספוֹק כפים מחדוה או מיגון; רק מעט ערגת שפתים לאם אוהבת, רק מעט חזון לאָב חנון. אמנם כן: עוד דורות למכביר ינקופו עד אשר תגדל מולדתנו והיתה כבת חמודה אשר המשתאה אליה ישתאה בדממה, או כעלם חסון הצועד לבטח בין רבים ושונים והפוקד אותו יפקדנו בברכה תמה; זמן רב עוד יתגודדו מסביב לעולל המון דודים ודודות, ומצמוץ לשונם לא יחדל והחרדה בעינים תעלה ותכבה חליפות. אבל היושב בציון ידע, כי טובה שינה מתוקה למולדת – למול הרוח העולה מן הים, בצל השקמה המלבלבת רמזים טובים שאינם תובעים פתרון. מאצל השקמה תפנה הנתיבה אל הבית, יט השביל אל השדה, תתפּתל הדרך אל העיר הקרובה או הרחוקה – ובזאת יתמו כל השבילים והדרכים; מלמעלה עד מלוא השמים, אשר בהם אולי אחרית החידה לכל חיים ותעודה, לא יהיה עוד שביל ודרך ליהודי היושב בציון. המכורה הנלעגת הזאת, המשתרעת כחפץ לב יהודי מקצה אוויר עד קצה־אוויר, תחלוף כליל; שעשועיה וחליפותיה וכל הדרה ילכו הלוך והקרע מפקידה לפקידה, עם היות רעמים וברקים על ראשנו. יום אחד וטהרו השמים על ראשנו; אך עד היום ההוא הרחוק נאַמן את עינינו לכפיה, נדבר בסתר על לב אח: בוא גם אתה בבריתנו, כי הקימונו ברית נאלמה ונאדרה אשר כמוה לא היתה לעולמים, לאמר: להשמיד באין רואים מכוֹרה ישראלית הבנויה מבצרי רוח לאין ספוֹר! – אשר יילוה אלינו לא ילבש גבורה, כי אם אחת יעשה – חדול יחדל לכלכל במו עיניו ובמו פיו את יצורי השחץ האוורירים, עדרי ישראל העליונים אשר גם אוויל מבני הגויים יכנה אותם לפעמים מבלי דעת בשם הון או קנין או נחלה. כל אלה ילכו הלוך והמוֹג, הם ושמותיהם: החריפוּת, ההתעלוּת, ההתקדשוּת; הם ורעיהם: פושׂקי העינים, זבי הנפש, להוטי הגרון.
והיתה דומיה בציון, זאת הדומיה אשר כל נולד יוולד בחיקה. אל תתמה על החפץ הקדוש הזה, אשר רוב המון בית ישראל ילעגו לפשרו ויאמרו כמתאוננים: על מה נלך למדבר הדממה הזה אשר סירי הרוח לא יקטרו שם את קיטורם? זאת לא זאת: יש המון חיים אשר קולם משול כמעט לקול מערכת הגלגלים, אלה המנסרים בכוח ובקצב ובדממה. כי זה כל חפצנו: לקרוע מעל כל חטיבת חיים יהודית את יתר ההמולה, את כנפות הסרח המתלבטות, המקישות ברוח כמפרשי אניה בטלים. כי הנה הגיעו ימים אשר הוגד עליהם מראש – ברמז נבואה, בשיח נחמות, באָלת נפשם של יהודים מעונים לכל לשונותיהם; אלה הם ימים אשר הרואה בהם יבין כי נועדו למען אחרית. אך מי סכל ולא ידע כי אבחת האחרית אינה נאחזת במקום שהאוויר רווי להטים תפלים, אלה שגם חרד חדה חותכת בהם בלי כוח?
עפר הקודש
מאתיעקב שטיינברג
השׂמת לבך אל סמל אחד ענוג, נוֹשן ולא־נובל, המציץ אלינו מבין מפלשֹי העתים של האומה? הוא איננו עוד כיום הזה כוכב קבוע מכוכבי הסמלים; רק ישׁוּת רמזים בלבד הוא אורו, וכל החומר אשר היה בו לפנים, חום האמונה וצורת המנהג – עבר כבר ובטל מן העולם. אך זקנים יורשי־זכרונות יגידו לך עוד את כל דברו בנשימה אחת: קומץ עפר, מעפרות הקודש אשר ביהודה. שאר הענין הוא ענין בתשמישי קדושה, יתר המעשה הוא במשולחים מארץ הקודש שהוליכו את עפר הסגולה לגלויות, קץ כל התכלית הוא שקיק ככף־איש מלא עפר שהורד עם האיש היורד אל קברו; אבל עצם הסמל קצר היה גם לפנים וקצר שבעתים גם כיום הזה: עפר האדמה הנלקח לעדות ביום המות.
בדור מטופל זה, המכלכל בצמצום סמלים מרובים מדי, דומה לכאורה סמל־העפר הקטן לבן־משפחה לא מקורב המגשש אל פתח בית קרוביו מלא הצאצאים; אבל יד מי תדחנו מבוא פנימה, את שאר־רוחנו הנחמד הזה? בבואו יתערב בדממה בקרב טף הסמלים, ואיש לא יראנו במרוצת עתים רעב ומבקש מחית־נפש; כי הוא חי את כל שארית חייו בנס, כטבעו של סמל מסמלי העבר, ופרשת גלגוליו מסתיימת לעינינו בעונת קיום קצרה ומופלאה שאין בה לא מחיה ולא דאגת גידול ולא קנאת רעים או אויבים, והיא כולה קודש לתואר עצמו של היצור החמוד. מחזה נדיבות כזה מצוי אולי במחוזות הטבע אשר לפרפרים, במקום שזחל עיוור בצורת דיירה זולל בלי הרף במקום שבילו ועושה בסתר את כוח הגלגול האחרון למען הפרפר העומד להתגלות; הלזה, כשהוא מגיח מלבושו הנושן והנובל, הוא כולו חדש, כל ישותו כנפים וצבעים, כל קיומו טיסה ועליה קלילה, כל ערכו מראה עינים לעצמו ולעולם. האין גם סמל העפר הקדוש בן גלגולים כזה? בימי אבותינו היה כנחבא, יושב כלא־נודע בסתר מאוייהם, אוכל וזולל ממיטב נפשם, עד קצות שרשיהם הנוגעים בתהום המות; הוא טרם יהיה לסמל גלוי בימים ההם, מין דיירה היה שכל רזיה בימי עוורונה אינם אלא עשית כוח למען בנה־גלגולה. והנה הוא לעינינו: הסמל הכלול: הגלגול הנכסף, מראה העינים שכולו מתום. הוא מתעופף מעל ראש הדור, פרפר ירושה אחרון ויקר, וימיו לא יארכו עד מאוד; כי אינו אלא סוד נשלם, סוד אבותינו וצמצום כל מאוייהם בפתרון אחרית אחד. אך במותו לא תישכח אחריו פרשת גלגוליו; ידוע נדע על פיה כי לא מתמול אנחנו עם עפר הקודש, ורק אוויל מבינינו, זה אשר בדה למען אחיו היהודים את סמל־הבחירה המדומה, הכולל כביכול בבת אחת את סמלי כל האומות – הוא לבדו יִוָּאֵל להאמין כי קורותינו נחצו ביום מן הימים למלוא רוחב רקמתם, ועל כן כאחוּזי־סהרורית אנחנו בדור זה מדי בואנו לצעוד על פי תהום. בלעדיו, בלעדי העד הקטן והער הזה, העד הנאמן האחרון אשר נשאר לנו בעולמנו למען העיד כי בסתר היינו גם אנחנו שלמים כמעט עם האדמה – והיינו בעינינו כזרע אנשים רמוס אשר נקבר בגזירה עילאית לשבעים דור בקרב אפסותו, וקם אחרי כן מן הנרדמים למען גחך גיחוך מבהיל אל עיקרי העולם המצויים בידי אחרים – מין חוני־המעגל אשר נמנם שבעים שנה לפי גזירה מן השמים, ובהקיצו – והנה הוא כזר ומשונה בעיני כל הברואים הרגילים, אלה אשר שלשלת מאוייהם שלמה והם לא זכו מעולם לרמזי השגחה מיוחדים. היינו מבקשים אולי את נפשנו למות, כאותו חוני־המעגל בשעתו, כי לא היינו יכולים לעמוד ברוח אפסותנו; אפסות אחת גמורה היתה נודפת מכל ישותנו, זו המשתייכת על עיקר האדמה, ואז התעצלנו אולי גם אנחנו, על אף היותנו רגילים לחשבונות רבים וממושכים – להתחיל בחשבון כבד שאין לחזות את אחריתו. אך הנה הוא עִמָנוּ, עֵדֵנוּ־גואלנו, ואת אשר ישימו בפיו המון דורות, דורות פתלתּולים של יהודים, ידבר בלשון החלקה אשר לאמת קצרה; את כל ההזמות־מאונס, שעדת יעקב חוזרת עליהן פעם בפעם בפני מיטיביה ומשנאיה גם יחד והן תקועות תמיד בגרונה כגֵרה תפלה, ואפילו גם בשעה קשה לדיבוּר, כשדמוּת גופה לחוצה לחצאין בדלת העתיד – את כל אלה מצמצם סניגור נבון זה בתואר מעשה אחד, הוא המעשה ביהודי אשר לא אבה ללכת ערירי אל קברו, ואם כי אפפוהו ביום המיתה המון מליצי מצוות והמון בוז לחיי ארץ ולכל יושבי־בה, ואם כי מאחרי ארונו עתיד היה להגרר שובל גאוה לאין־ערוך, שובל סגולה רקום יקרות שתחילתו במעמד הר סיני; את כל הנחשבות האלה הוא מצוה לבניו אחריו, עוזב אותן בחלל העולם הזה המלא לאין הכיל גאוה ובוז ותפארת מדומה, ולמקום היעוד אשר בקבר, הוא המקום אשר שם ישוב החומר הנברא והבורא אל עפרו, יקח עמו את הקומץ העפר הפודה, עפר הקודש הבא מאדמת יהודה.
הנה שכב כבר עם אבותיו היהודים המחשב־מותו, אחרון היהודים ההולכים אל קברם כהלוך אל עולם מלא; אין דורש עוד לתכריכי־סמל יקרים. כלתה הנתיבה לסמל העפר הקדוש, וחמרו שב בדמות ערפל מנצנץ אל ערפלי הזוהר אשר בנשמת האומה; רק תואר־אורו עוד תלוי למשמרת ברקיע הישראלי, הוא הרקיע השחור אשר כל הסמלים נראים בו ככוכבים בני גודל ראשון. אך כל כוכב מאיר, אפילו אם הוא מן הבטלים־בחומר, עודנו בחזקת מזל; גם זה הסמל־סמלנו נעשה מזל־מות לנפשות לא־רבות מישראל, מזל קצר ללא חשבונות מרובים וללא רמזים מאליפים. כל אחיו, כל מזלות היהודים הפתלתולים, מבטיחים ומכזבים בשבעים לשון – ובפיו רק לשון אחת, לשון המות שאין בה כפל וכזב; האחרים משברים את אורם אל כל יש ואל כל מדומה, והוא רומז רק רמז אחד על־אודות האדמה. עליו לא יסופר. כי החי לא יראנו כמו במו עיניו, ורק הנופל שדוד על אדמת יהודה יחזנו בן־רגע בצאת נפשו; המתעתעים והמהגים לא יעבירו את שמעוֹ בין יהודים מתאוים, כי אין תאוה בתשועת המות ואין יתרון־תעתוּעים ושאר הגוּת ביום המיתה. גם הדורכים על אדמת יהודה לא יהגו בו הגוּת שלמה, כהגות אדם בדברים הניתנים לחשבון ולתמורה, כי אם נטוף אחת מני אלף ממהותו לתוך מחשבתם; וכן כל הצפויים ביום מר לסכנה ולפחדים ולאבחת היאוש: רק רמז ממנו יצורף אל המחשבה המוסבה על המולדת ומועדיה, על האדמה ותעצומותיה, על הדבקות ונוראותיה. והוא עצמו, המזל הטמיר, יעמוד במרומיו ויזרע את אורו ללא רחמים על שדות לא־נרחבים וטרשיהם; אף זרוח יזרח על פני ערי יהודה ויושביהן, המפללות עוד לכל המזלות הבלולים, הרבים ככוכבי השמים; וגם שם, בזוהר המזלות הבלול אשר על פני ערי יהודה, לא יתבולל אורו ולא ידל מרמזיו. כי אין אור נבדל כאור המות.
ג. דמויות וחזיונות
מאתיעקב שטיינברג
ג. דמויות וחזיונות
מאתיעקב שטיינברג
בבוקר אביב
מאתיעקב שטיינברג
צא בעוד בוקר החוצה, באחד הבקרים הזכים, עת חג‑הגידול של הטבע כבר התכונן על האדמה. שב באור החמה והבט אל אגלי הטל הדולקים באור חשאי וטהור, כאילו השמש עלה בבוקר נדבות מיועד ופקח גם לטללים עין רואה, אשר ניתן לה להשתאות אל החיים החדשים המתרגשים לבוא; יריעת השמים, הטהורה מכל עב וקצה ועד קצה, רקומה כולה תכלת אחת עדינה, כאילו מלמטה, מחלל אוהל החיים, נשקף לעומתה דבר‑מה נאצל אשר ישק אותה כולה אור כחול ומזוקק. ובּנעום לך הבוקר תשהה רגעים בלי חלום וּבלי דאגה, כאילו התחיל פתאום תחת שמש יום ארוך אשר ילך למישרים; גם בשרך יקל עליך מדי געת בו השמש, השולחת לעולם רפאות אשר לא נהיתה עוד כמוה. הרוח הצח יעבור חרש על פניך ומנבכי לבבך תפרוץ בלי‑משים אנחה מתוקה, כאילו אי‑מזה יאחז בעולם את דרכו דבר‑מה חדש וסתום, ואתה טרם תדע לקרוא לו בשם, טרם תאמין בו עד תום. אתה תעיף עיניך מסביב, כמחפש עדות, פתרון, כתר לראות דבר‑מה אשר יצפּה כמוך אתה. הה, עיניך תשׂבענה מהר מראות ברמזים, בערב רב הפתרונים הנדחקים אליך מכל עבר! הכל יביע לך אומר רב, הכל יחלק לך ביד נדיבה את בינת היום הגדול הזה. מקרוב ומרחוק, במלוא תחום עינים, רעננו דשאים; גע בגבעול באצבע קלה, ועברך רוח לטיפה, כרוך אותו כמשַׂחק על ידך – ודמית אולי לראות את קנה הירק כרמז מעט מן המעט, כחוט צח המצפה לאורג‑פלאים; תצמיד עיניך אל משטח הדשאים ונוכחת חיש מהר בלי יודעים, כי הנהו מעוטף כולו בנוי מיוחד של גידול: הקנים הזקופים, הרכים ושקופים אף הם, שומרים כל אחד בחיקו עלה דק, נאצל, החרות ברשת גידים רבה; קוי הגידים, הישרים כאחים, בולטים לעין העולם, כאילו יש מי שסופרם, מאגד את כתבתם לסוד אחד, מוקירם כיקר חידה ומבין את חידתם; העלה נטוי קוממיות, מראהו כמו פנס צר הדולק בעצם היום באור ירוק, מדי שאפו אל על הוא מתכופף כמתפנק וצר לעצמו בקצהו לשון דקה מן הדקה, הנראית כשלוחה לדבר‑מה, כעורגת אף היא לשארית מעטה, לגורל אשר הנהו מצער. הה, תמהון בן‑רגע, אשר כל תנחומות אמונה מלומדה לא תשווינה בערכו! הזהו עשב השדה אשר יילחך ויירמס וייבש לאבק עפר? על מה עטה עליו הטבע חן, הראה בו לכל עין תעלומות פריחה, צר אותו כמרבד מנוחה, כאילו אף הוא מזומן לשתף את עצמו על‑ידי כל‑שהוא בתמורות המקרבות את החיים החולפים עד לשולי גבול לא נודע? הלחינם בא כל היופי הזה, התפל בלי רמז אשר יתקיים? האם הטבע, אשר לִמְדָנו מאז ומעולם להודות רק ביש הבא מיש אחר, הוציא מן הכלל הישר הזה את מראות עינינו, את רוחנו המתרשם, את לבנו המכה גלי‑רזים על לא‑דבר? היצא דבר‑מה לעין הסופגת רשמים ולנפש, המצרפת את רשמי העין לדמיון ולחלום – ומוצא לו אין? אך עצור עד בוא עת במחשבה הזרה הזאת, פן תעוות אתה, בן אדם, את כל הישרה הטובה אר עשה אלהים! הבוקר הולך וטוב למראה עינים, העולם נחמד לעונג ולהשכיל. הנה חרג מעפר רך יצור אדמדם וסגלגל, הנקוד בכוכבים שחורים. זאת היא חיפושית קטנה מקושטת, בת שעשועים לאביב, אשר קורָא לה שם חמודות: פרה של משה רבנו. הבט, איך יצאה הלזו לשׂרך במהירות את דרך יומה הראשון, ראשה הקטוע מגשש בחפזון ונקודות עיניה נטויות לעומת מרחקים לא ידועים, מתהום אל הר, מהר אל תהום. גבה החלק, הנכפף לכל קצותיו, עטף אודם כהה וצפוף, צבע יקר, מכונס, בלתי‑שכיח כמעט; הוא מתנוצץ, גב גמדים זה אשר עוּבד ביד‑אמונים כגב מגן קטן, הוא משובץ בנקודות שחור מעולפות, המבליטות ביתר שאת את האודם העמוק, אף מכוסה הנהו משני קצותיו, מימין ומשמאל, בדוק שקוף, בלתי נראה כמעט לעינים. והנה נפתחו הגפּים השקופות לכנפים והיצור הנחמד, המתוכנן כפלא יצירה, מרחף רגע באויר, מראה באור העולם את היופי אשר העמיסה עליו יד נעלמה. אתה שולח יד והנה הוא נצוד, כלוא בכף; ובטרם תתענג וכבר בלעת את יצור התעלומה הקט, אשר הטבע שלחו להיות רמז לא ארוך, להתנוסס רגע כנס לא מובן. כף ידך קמוצה למחצה ורועדת כאפריון מות הרועד ברוח, ואתה כחס להשיב אל העפר את מסוה הגוף הנבאש, אשר נפח בלי‑יודעים את סודו המתוק, זה אשר נועד ולא בשבילו. על מה לבוש המחמדים לכל אשר חולק לו חיים במסכנות? איך נכנס רז בצלם, בחן, בתואר הרמש האטום הזה, אשר נקרע רק לרגע חולף מן החומר הדומם? איך נאמת לעומת חזיון זה את החוק החורץ, כי אין הבריאה עושה לבטלה? כל דעת לא תלמדך להבין, בשלמה ניתנה כסות החיים היקרה לאביון היצורים, אשר שב עד ארגיעה אל תהום החדלון. אך אולי יצא מן הרמש הזה פתרון לזרים, לך בן האדם, לכל העולם? אולם הנה זה מת ואתה עיניך עורגות ומסביב המית חיים רבים. האין זבובים קלים עפים כחצי רקמה שלוחים? הכי על כן יארך יעף חוזר זה, יען כי המטרה היא מחצי החיים הקטנים האלה והלאה? הנה צפרים הגביהו עוף; אף מעופם לא ידע שבעה. אין חכם בחכמת הטבע אשר יפתה אותך להאמין, כי כוח הכנפים אשר לצפרים ניתן להן במידה קצובה, לפי צורך הקיום אשר לבנות האוויר האלה. בסתר חדרך אולי תרכין ראש בפני החוק המביש הזה, אשר בדו נבונים ואשר על פיו יתכלכל עולם נפשע, המקבל אור, כוח וצבעים רק לדרך קצרה הנגמרת על גבול הכליון. אבל מדי כלותך את מבטך בשביל העוף הפורח באויר הריק, לא תמלט את נפשך מנפול בפח התמהון. נדמה לך, כי נהיית עד לכוח נוסף ומיותר, העושה את המות, זה המכלה את כל הכוחות, לבלתי מובן שבעתים. בכל אשר תפנה תכשילך החידה הזאת, אשר לעומתה גם חידת התאומים של לידה ומיתה הנה כאפס. הנה נתך צליל עפרוני על ראשך הנבוֹך מהרהורים, ואתה נזכר, כי בכל מעוּף עין נפסדים לא רק ברוּאים, אף נמחק תארם למען תת מקום לחדשים, כי אם גם שאָר‑חיים רומז ומושך את הלב מתנדף למען חולל שאר‑חיים המושך את הלב מחדש! הדומם משנה את צורותיו בקולות ובלפידים, הצומח קרב אל הגוויעה בצהלת צבעים, החי הולך לקראת המות בהמית נפש כבירה. הנה מות אשר ילווהו חצוצרות ללא בשורה, יופי ללא נחת, חלומות ללא תקומה! – אך אל נא תתן בבוקר נעים זה את חיל מחשבותיך למות. עוד יגדל אף ינעם הלך נפשך ככל אשר תביט לראות: הנה נאלמה על האחו הפרה החולמת, אשר שתי עיניה הגדולות מעולפות בתום סתום; מסביב לה מכרכר העגל, משתולל מחדוה לאין שחר, והיא, האם הנוחה והכבודה, העמוסה בשר לטרף וחלב לזרים – נוע לא תנוע, כאילו בבוקר חמודות זה תועה בתוך עורקיה העצומים, כמו בנתיבות דוממות, אד ערפל של בוקר פלאי אחר, של בוקר האַלמות הרחוק. הנה ניצבו על בליטות השובך יונים רכות ומעונגות, על דמותן נסוך שלום בהיר, לוקח לב, כאילו אין ביניהן אף שכולת גורל אחת; הנה נמלה כבדת ראש וקלת רגלים תאחז את דרכה על הארץ, תעבור מכשולים אף תשוב פעם בפעם על עקבותיה, כאילו במוחה תוצת ותכבה חליפות אש התבונה המצעידה אותה למקום נוֹד. הכלב כונן אליך את צעדיו, שיחת לרגליך אותות תודה אשר תכיר בהם אחד מאלף, הוא קפץ, לקק, נבח למען באר את אשר לא יבואר; וככלות כל אלה רבץ על ידך והעמיד בך את עיניו הנוצצות, הנבונות יותר מכדי שיעור החיים אשר לחיה המאומנת הזאת. איזה מבט זר, תובע שיתוף, דורש מענה, מבט עינים מלא הכנעה ולהב כאחת, מבט חד הולך נכחו כחץ אור בהיר, גלוי ומרגיז גם יחד! הוא לא ייגע עד אם יקרה דבר‑מה אשר יעורר את הכלב מן התרדמה בהקיץ וישיבהו אל אדמות. הנה רגז הכלב לשאון עגלה דוהרת על אם הדרך. הוא נחפּז ממך והלאה ואתה תשמע מרחוק קול נביחה שוקק, כאילו יגרש עבדך הנאמן את הזר העובר מהסתפח בנחלה אשר לא‑לו – נחלת עולמים אשר כולכם גם יחד טרם תדעו אי גבולה; אתה מהרהר בלי‑משים בידיד עולם זה אשר חננך בו הטבע המעוות ארחותיו, הטבע המחלק מנת חיים בצמצום ועוטף את המנה הזעומה הזאת בהלך נפש, בחזות רבה, באמון אשר למעלה מחיים. בעין מעולפת תביט אחרי הסוס המושך את העגלה הלאה, באבק העולה. כל השלש מצטרפים בדמיונך לדמות סמל: דמות העגלה, הסוס והאיש האוחז במושכות כתפוש מחשבה כבדה. כולם יחד חרגו ממעגל הבדידות, התלכדו למעשה תנועה מחַדש, נישׂאים ביעף משותף, בטוח, שואל למרחקים. האם לא יתעלם גם על התמונה הרגילה הזאת דבר‑מה אשר לא תשיחנו עד תום בדברים רגילים? בתנועה המשותפת יש תמיד גילוי של און חדש, אשר הטבע לא חלק ממנו לכל ערער וערער אשר בתבל; דרך הרבים מכזיב את קוצר ההשגה הטבוע בגופים. מה רבים בעולם הזה אביוני הקיום הנעזרים איש באחיו למען פרוץ גבולות בל יכירו, הנוסעים כצבאות, הרצים כעדרים, העפים כמחנות! דומה כי יש מפקד אחר, חוץ מן הטבע הגלוי השם מסגר על תאיו, המונע כוח מעיף, המכנס את אסיריו אחד אחד לתוך החדלון; הלזה, הרועה אשר לא נכירהו, ירעה בתבל את כל הדברים ללא שם ודמות המרחפים מעל לחיים, אף ישמרם ליום פקודה אשר איננו יום פקודת המות. כי אם נמאן להאמין בהבל הזה, אשר אמנם לא ייאמן, איך נשכיל לתאר את הטבע כאחד, כשלם במדותיו, ככולל את הכל– וכל אשר לו צורת חיים מתיפּה לאין שחר, מתאַגד לאין חפץ, מתעתד ללא תכלית?
יתר החיים
מאתיעקב שטיינברג
למען הווכח כי יתר החיים איננו כאַין וכי, להפך, כל החיים הגלויים עומדים מקדמות עולם בנסיון של חילוף צורות רק בכח של היתר הנעלם הזה; למען אַמת פעם אחת לבלי חת את הרמזים הנטפלים אלינו פעם בפעם מעל פני החיים, אלה הרמזים הקרבים למעוף עין קצר ומתנדפים בטרם תביע שפתם דבר ניחומים ברור; ולמען נחול למצער נצחון אחד יחידי במלחמה הארורה אשר קורָא לה קיום, זה קרב האימה המוזר אשר כל הלוקח בו חלק ידע מראש כי יפול לאחרונה שׁדוּד – למען הציל את המעט הזה משן הכליון עלינו לעשות בערמה, ולהקיץ פעם אחת בימי חלדנו בעצם חלום האהבה. החיים יפילו עלינו את תרדמת החשק העזה, למען עשות על ידינו את משלחתם; כאַשׁף, המשׁבּיע את האוֹב באשוּן הלילה ומעלה בדומיה צללי שאול, כן יעשה שר ההוויה את קסמיו רק אחרי עטפו את עין החי באד אביונה; הוא מרגיז את תואר הגורל מחביון מרחקים רק אחרי אשר יתעלף לב האוהב וראשו הכבד משכרון יט באפס בינה אל ערש המאויים. אמנם כל החיים כולם הם טמירים בסוד, נשגבים ביקר, כבירים בגורל; אבל כל זה הנהו כה מרוחק, מיועד להמון חיים לא‑נחקרים, משותף לנצחים אשר אין להם קץ. אפס קצהו של סוד הקיום מכסה ארצות ולאומים, יקר ההויה טס כצל מכדור עולם אחד אל משנהו, ותואר הגורל עומד לכס משפט רק לעתים רחוקות. הטבע, ההולך בגדולות ובנצורת וברחוקות, בוז יבוז לזה אשר הנהו מצער, בלתי מתחדש, נידון להפסד. אנחנו, אשר רגעי חיינו חוצצו, נקלים הננו בעיניו הצופות למרחקים; הוא לא יביא אותנו בסודו, לא יתן לנו לגשת שעל אחד נוסף אל המקום אשר שם אמיתו נכונה, מטרתו מובנה, עלילתו נשלמת. הוא לא יירא את מרדנו בימי העמל, את מרינו לעת הזקנה, את קללתנו ביום המות. אם נאבה ואם נמאן – הוא יעשה בנו עד תום את חפצו אדיר הכוונה. את זה אשר ישאל מאתנו הטבע – למלאות פני תבל – את זה אנחנו עושים בהמון, בצפיפות, כצאן הנדחקים; את אשר עלינו להבין לעתיד, לגרום לשכלול הצורות, להגביר את תמצית החליפות – את כל זה אנו ממלאים כמו מאלינו, מבלי לשלם לנצח כעין מס לגולגולת. הטבע תובע את משפטו מעדת יצורים רבה, כופה בבת אחת את רצונו על כל העם, ממלא מעט מזער מן היעוד הנעלם על‑ידי צירוף צורות של מיני חיים שלמים. אי רגע בין חיינו אשר בו יעמדו לנו כוח בשרנו ואומץ רוחנו לעשות דבר‑מה מובן עד תכלית, קולע אל מגמה ברורה, מתאחד איחוד ישר עם מלוא כל החיים? כל מעשינו הם, להפך, נפרדים גם בתוך חוג הקיוּם אשר ליצור הבודד. הם חסרי מובן גם ביחס לגורל‑חלוף אחד, הם אובדים ללא תכלית גם בתוך היקף השגה של החי הנבדל. אם יש חשבון הרינו בא בהעלמה, מעבר לקלעים; אם יש למעשׂים בינה הרי היא בינת צירופים, בחלקם של היצורים הבודדים נופל דבר‑מה שאינו מרובה על הרמז, על ההרגשה הסתומה, אשר הנפש לא תאבה לתת בה אמון. הה, לו היינו בידי היוצר חומר בראשית הנלקח אחרי כבוד אל האָבנים! לו נועדנו, כי ייעשה בעצם עלומינו דבר‑מה אשר אין להמיר, כי נחולל בעולם הזה כל‑שהוא אשר לא תתכן ביחס אליו העלמה, לא ישוער אבדן השגה, לא יצדק חוסר שילומים! לו נעשה בנו הפלא הזה, כי אז מלאה הארץ דעה. אם יש תוכן למעשה היצירה או כל היקום הוא ריק מכל תכלית – אם כה ואם כה היינו אנחנו, מדי שרתנו פנים אל פנים את הטבע, יכולים להציץ אל העיקר, אל זה ההולך ישר, בחמדת גורל או בלעדיה, אל אחרית כל המעשים. ואמנם אבי כל הבריאה אִנָה לנו בחיינו רגעים כאלה, רגעים נחפזים ומעולפים, אשר כל היודע אהבה ידע גם את מתקם, את סודם ואת גולת הכוונה היקרה הצפונה בחובם.
אנחנו, בזויי הטבע, נלקחים אחרי כבוד בימי האהבה, שם, במעבר הצר שבין עבר לעתיד, בין זה אשר כבר נולד ללא‑גורל ובין זה אשר יִוָּלֵד לגורל לא נודע, בין זה אשר כבר נהיה שעבּוּד לצורה ובין זה אשר הנהו עדיין חרוּת ויכולת – שם הכרח הוא, כי יגונב דבר‑מה מעולם אחר, כי תתבולל נשימת החי ברוח הרזים הבאה מעבר העברים. במקום אשר אלהי היקום יקדיש לנו מחבואים למען נהיה נכונים, יאסוף את כל נדחי רגשותינו למען נטהר, ילביש אותנו אש מאויים למען לא ניכּוה – שם הלא יפלא המחזה כחדש. שם הוא מקום הבחירה אשר הטבע יקריב אותנו אליו בדעת, בחשבון מראש, במזימה נמהרה אשר לא תדע דאוג לאחרית היצורים, המתענים כולם ממפח נפש אחרי כלות תור אהבתם. ראה וחשוב: את כל און הקיום יוציא החי בהבל ובמחשך; יום ירדוף יום, כריקים הנחפזים להדוף איש את רעהו לתוך תהום החדלון, המעשה מיגע את עושהו, כמתנקם את נקמת מנוחתו אשר שוּדדה לשוא, הבטלה מוסכת רוח עוועים, כאילו תפל הוא מאין כמוהו הדבר לשקוט בעולם הזה, להתיחד אתו, לדרוש את קרבתו; הטוב והרע גדלים ללא חמדה, כילדי‑תאומים אשר גם אביהם לא יכיר להבדיל ביניהם; האושר לא ישכיח את אימת המות, הדמיון אינו מבטל את כזבון החיים; בינת המעשים תועה כאד קל אשר כל רוח תוכל להטותו, לפזרו או לתת לו צורה חדשה, ולעומתה גילוי החיים עומד נקפא כעווית עקשות אחרונה, כנאמן לבלי לתת לאחר טוב ממנו לרשת את מקומו – ואת כל המעּות הזה רואה הטבע ומחריש. הוא איננו מתקן, יען כי המלאכה עוד יש אשר תצא כלולה מלפניו, הוא איננו דואג ליציריו, יען כי הדאגה תחלוף כליל ברבות העתים. המצוקה, התעתועים ועלבון הדעת תובעים ואינם מקבלים מענה, רק יען אשר אינם נתבעים; כל האון הטבוע בחומר, כל ההבעה החרותה בצורות, כל ההכרה היוקדת ביצירי החיים – כל זה יגיעו כבר מלא ונשכח בטרם עוד יכיר את מקום גלגולו האחרון. ואולם יש דבר הנתבע בלי הפוגות, הדורש מקום אחרית, המשוחרר מכל כפיה. זהו כוח ההפראה אשר הטבע יקראהו בחנופה, מקום ההריון אשר הטבע יכוננהו בחביון חלומות, פרי האביונה הנזרע בעונג וברצון, פנים אל פנים למול הוד כל החיים העתידים. פתאום נמוג לאפס חוק הברזל אשר ליצירה, זה הגוזר על החי להתענג, לדעת בינה ולשער את הטוב רק במידה קצובה לפי קצב חייו; זרע חיים חדש עומד להזרע – והנה נתקפלו לרגע איש באחיו כל כוח ההמשך, כל שפע הגילויים, כל היכולת אשר לעתיד לבוא. זה אשר יִוָּלֵד הנהו כל העתיד; בלעדיו לא ישוערו כל המון הגלגולים אשר יבואו אחריו, כל פלאי הבריאה לא יצאו מן האפס אם לא יהיה להם פעם אחת היצור הנולד הזה למרמס. פה, במקום אשר ממנו תוצאות לכל, יינתן דבר‑מה אשר ישקל כנגד הכל. הטבע שוקל בד בבד: על כן יש בין רגעי האהבה רגע אחד קצר כמעוף עין אשר בו ימסו אסורי ההשגה, כאשר יהיה אולי באחרית העתים; הנשיקה, הנמוגה באפס קול על שפתי נאהבים, מבשרת לטבע את הבשורה האחת והיחידה אשר אליה תצא נפשו, על כן יבואו נישאים ביעף שלומי העונג הרב, אשר הבשר ילא מהכיל אותו, מעצור את טעמו, ממצוא בעולם הזה שני אשר ישוה בערכו. הלחש, המפתה לאהבה, חודר למרחקי מרחקים ומעורר מתרדמת חדלון את כל צללי העתיד, על כן ישיתו למראשותי חבוקים כל המון הנבראים אשר בחובם הגורל, התנחוּמים, שלום הבינה האחרון.
האביב עלה על הארץ צוהל ופורח. שפעת הדשאים, גאון היערות ומשטח המים נאחזו איש בעקבות רעהו כגובלים בתוך היקף מסוגר, כקובעים בו מעגל למחולות‑מחנים; השמים הכחילו מבעוד עת, השמש הלהיב את כל חלל האוויר, הרוחות השאננות עברו כה וכה כצירים שלוחים; היום נסגר ביקר כחדר מלך, הערב בושש לכרוע על סף הזהב, הלילה התהלך שפי לאור כוכביו במחנה האביב אשר נרדם. ובטרם בוקר שוטטו זהרי היום הרחוק, אשר נבחר מימים; השמים הגביהו מסילה לשמש, הצמחים גדלו עם תפארתם, עפר האדמה הריץ חיים ממחבואיו; עוד יום אחד עמד כן, כולו רחב חיים וחבור עדנים כולו; האור אשר רב כאילו נבע ממקור עצמו, גלי החיים כאילו אוו לשחק על פני הארץ עד עולם, השקט אשר נהיה בצהרים סגר את היקום בתוך מסגרת עולמים, אשר אין מתוכה מנוס. ושוב נמוג היום כּמעגל נחת המתפרד למען הלכד אחרי כן מחדש, הערב שת ככל אשר יכול נוספות אור ורגש החליפות וצבעים, הלילה כיסה באד תעלומה על צללי החיים הנפרדים, אשר נפזרו איש איש למקור חייו. והנה יצא מחביון העתיד עוד יום אחד חדש, כלול באביבו, וכל החיים נשקפו לעומתו צמאים לאורו, נדחקים להכּלא בזרועותיו, חרדים להצטרף אתו יחד לדמות אחד. ושוב נראו כל הנבראים כקרובים לא נפרדים, חצי החיים כשלוחים מקשת בינה אחת, חלל העולם כפתוח לאושר אחד. אכן כל זה הוא רק מחזה מול מחזה: הכל, מדי לכתו לפנים, חוזר במסלול החליפות הישן; כל המכונס בתך תחום ההויה נראה כמו כן כעומד מבחוץ, כמחכה לתור, כמשולל ישועה. האמנם כל כשרון היצירה, היוצא יום יום עד תום, כל היופי הנראה כמתגלם בכוונה אחרונה, כל היצורים המתאוים באשר הם שם לקץ כל הפלאות – האמנם כל זה הוא רק מנחה שלוחה לאח רחוק, אשר גם שער לא נוכל את בואו, את מקום חייו, את דמות גורלו? התכונה כבר רבה לעת הזאת, העין צופה מקרוב, קרואי החיים צוהלים על לא‑דבר. אין זאת כי הרוח, אשר הטבעה בבריאה, היא ארוכה במאד מאד והיא לא תקצר מחכות; כי כאשר הרגיל הטבע את כחותיו לחולל גידול בתוך גידול, מעגל בתוך מעגל, קיום נבדל בתוך צירוף כל החיים – כן השכיל לשמור גורל בתוך גורל. על כן לא נשגה אם נאַמץ את דמיוננו להשכין את כל היקר בתוך היקף חלדנו, לא נעוות את הישרה אם נשכיח מלב את אחריתנו, אף לא ניגע לריק אם נפקח עינים לראות את הטוב המוכן, את הערך היוצא, את התועלת הנשקפת. כי הנה האביב בא, וכל יסודות העולם ישאו על גביהם לראות את החיים הרעננים; במקום אשר ינוח אור השמש, ירחש עפר אדמה, יסוֹך את נסכו האוויר הטוב – שם קיים היצר את כל מאוייו, שם נתאחדו לחטיבה אחת בלתי‑נפרדת כל הדרוש, כל הנכסף, כל אשר ייראה בחלומות. במקום אשר יעמק שורש, ישתטח דשא, תרום צמרת – שם תרד, תתפתל אף תעל למרומים דרך המטרה המשותפת לחולף ולעיקר גם יחד. במקום אשר תרבץ אבן, יאפיל נקיק עפר, ישתפך פלג מים – שם תדלג רגל על פני מכשולים, תקפוץ על עברי תהום, תדרוך בלי חת במים עזים. מי הנבחר למקום האושר, מי הנחפז בדרך מטרה, מי האמיץ לכבוש מעצורים? זהו יצור התמותה, אשר הטבע צירף לכוחו הדל את המון כל הכוחות אשר מעולם ועד עולם; זהו הקרוץ מחומר, אשר הטבע קיפּל בטפחות ימיו את דרך‑הגלגולים הרבה; זהו החי הנבער, אשר הטבע זרע ברוחו את אושר ההשגה. מי האַמיץ לכוח ואנחנו כולנו נרפים, מי מהיר למטרה ואנחנו אובדי דרך, מי נולד לאושר ואנחנו אמרנו נואש? אכן האוהב הוא המאושר, הוא הרץ על אם כל הדרכים, הוא אשר הפקד לעבור בראש כל היצורים על פני כל מכשולים. אך אי צלמו ונחזנו, אשרו ונחמדהו, אחרית דרכו ונשיגנה? צלמו עוטה בבת אחת את תארי כל היצורים, אל אשרו התלקטו כל מאויי החיים, אחרית דרכו תאבד באבוד אחרון הימים. אך אי מקום כבודו מסביב ונבקשהו, מה שמו מקרוב ונכנהו, מה יפעל לעינינו ונעריצהו? מקומו במלוא כל הארץ, שמו נישא על כל שפתים, פעלו יראה על כל בשר. שלמה לא נודעו עקבותיו, איככה לא ינוס מפניו צל היגון, מדוע לא ינון אשרו בראש הומיות? על כן לא נודעו עקבותיו יען כי צעדו גמא מרחקים באין אורים, היגון לא נס מפניו יען כי אהבתו ינקה בסתר את כל התמצית הטובה אשר לחיים, אף אָשרו לא נודע לזרים יען כי בינו ובין כל הנבראים ניצבו כנד הררי החלומות הגבוהים.
הנה נפקחו עינינו למצוא עוד מזימה אחת יקרה בין מזימות הטבע המכוונות כולן לצרף את הניגודים, להקיף משטר במשטר, לשאת שני הפכים אל מגמה אחת נשגבה. האהבה שואפת אל מחבואים ורוחה בכל; האוהב אשר הכל בעיניו כה פתור לטוב, כה גדול לערך, כה כלול לאושר – ימאס כמו כן בתשואות, יקוץ בפנים חדשות, יראה לעתים את האור כהופך את כל העדנים ללענה. היְלֵל מראש גגות, השירה ממרום העפאים, הקול הנוער או הצוהל היוצא מצוואר נטוי בגאון; להג האהבה של האדם השוטף ברוב דברים, העולה על אפיקיו בהמון ספרים, המכסה בארשת סתומה את מעשי הרזים של האמנות – כל אלה מבשרים לכל, מפתים על ימין ועל שמאל, מגלים עד תום דבר אהבה כולל, משותף לכל היקום, עומד בעין מעולם ועד עולם. ולעומת זה דמות האהבים היודעת בושה, החותרת אל מקום מקלט, המחפשׂת לשוא בין אחיותיה אחת אשר תשוה לה. הנה יעוד האהבה העומד לעולמי עולמים ויחוד הנאהבים המתקיים רגע אחד קצר; הנה מתק החבה אשר כל פה ימלל ערכו עד בלי די, יביע לו תהלה בכל קול שיאה ובכל לשון געגועים – ולעומת זה שכרון הנשיקה האלמת אשר גם האוהב לא ידע להשיח אותו לנפשו. במקום אשר הכל נקהל לעזור, לתת תעצומות לטוב, להגביר פי אלף את ההשגה – שם גם ימך הכל באפס יד, יאבד החן עד ארגיעה והרהור נוחם אחד יפיל את כל התקוות חללים. זה אשר הנהו הריון, צו עליון הנעשה בהכרח, גמול קבוע אשר שני יצורים ישלמו בכפיה לטבע – נקרע פתאום מכל החיים הגלויים, נהפך בין‑רגע ליצירת תעתועים שלא מעולם זה, יגורש בעבור עתו מתוך הנפש היצור מפלצת ללא שם, אשר אין לו אב ומודע בין כל מאויי החי. מלאך האהבה התמים הנושא את זרע העתיד, הבא להשכין שלום, לכפר את אבדן החלוף ולהראות את תואר הקיום המתפשט לאין קץ – הוא הפך בלי‑משים שׂטן ערום, המעלה בנפש דמות של חיים אשר הם בעצמם מובנים ביקר בינה, בששון גורל, בגמר השגה. אוהב הנולדים הזה, המיעץ בשפת חלקות לצרור בצרור ענוה אחד את כל זה אשר קוו לו לשוא, יגעו בו לריק, כאבו עליו עד בלי די, ולהעביר את הכל ככליל מוֹרשׁה לדור אשר יִוָּלֵד – הנה הוא הפך פתאום את תארו ויהי ליצור האבדוֹן, הוא מסית לנסות תקומה בבית החומר הצר, לרשת בלא עת את אשר יחולק בין נין ונכד, להקריב עונג בעונג עד אפס מקום אשר שם יעברו הבינה הצפונה לעתיד, הכוח הנועד בשביל ההמשך, ההכרה בדבר המות. הנה זה אך קרא לשכוח, לכבוש במשכב דודים את הפנים הנסוכים כלימה ולהריץ בדהרות פראים את הדם הנבאש מכעש, ממזימה, מיאוש – ובין‑רגע ירעיד יד אל יד, יחריד לב מול לב אף יקריב פנים אל פנים, כאילו שני הנאהבים טהורים מחבוֹק, שלוים מכרות ברית, נפלאים גם מהבין האחד את השניה. רגע יענה את השנים בסגור זרועותיהם, כשני אויבים המחכים יחד לעונג אחד אשר אין בו די, ומשנהו יאסוף לתוך עיניהם דמעה טהורה מכל סליחה. הוא, הנעלם המגלה על ידי אהבה את החיים הנולדים, כאילו נטל עליו לבחון ברגע פלאים אחד את כל טעמם, את כל כוחם, את כל ערכם של החיים המולידים; על כן, ברבות לפניו המלאכה לקרב יצורים, להפרות ולהביא את ההפראה לידי תמצית מצומצמת מכל כוח, מכל רגש, מכל שמץ חיים מתוכן להמשך – הוא מנער בחפזון את היצור האוהב, מעורר את כל היצרים המתגרים, מקבץ כל נדחי הנפש למראשותי המשכב הלוהט. הה, מה האיום ונאדר מגע הבלהות של האביונה! זהו רגע נצחים אשר יחלק לרבבה, להמון חלקי עתים אשר אין להם ספוֹר. בו גלומה די עת להתענג ולהשיב עונג, לצמצם את הנפש באושר לא מקּוּוה ולכלות אותה בתקוה לא נמלאה, לחשׂוֹף כל עדנה ולכסות כל שממון; מדי ארוך חליפותיו יאריך האושר לבלי חוק, יקרבו הדברים איש אל אחיו, יעטה הכל דמות נצחים; בטרם ועבור הרגע הזה עוד ירדוף גל את גל בים ההשגה, היגון יהפוך את ערפו לנוס באין רודף, וצירים דחופים יביאו בשֹורות מארץ האַלמוות. הכי רק רגע אחד ארך נצח המהפכה הזה? גבהות אוהב עלתה מרומים וענות החי ירדה תהומות; הכרת חושים חדשה ישבה למשפט אף הרשיעה את כל אשר אין לו תקומה, אשר לא יתפאר בשריד אמת, אשר נמכר לצמיתות למות; יד חרדה שקלה במאזני הגורל את כל אשר אבד בתוהו, הושחת לאין חפץ, נתאַבך לאבק אוולת – והנה נמצא המשקל נכון, מתאים בד בבד, שוה ומשוה את כל אבדן החיים לעומת המתק האחד הזה המשובב, המפייס המרומם. הכי רק רגע זה היה והנה הוא כבר חלף, ואתה לשוא תחפשהו, לחינם תחקרהו, על לא דבר תאבל לזכור את נשכחותיו? אולי כל זה היה בעיניך כה קצר יען אתה יצור בודד בלתי‑נחשב, אשר השגת גורלו אפסה עד ארגיעה; מי יודע אם לא גלומים בעונג הזה כל השילומים, אם לא מעדניו ימתקו כל החיים, אם לא בכוחו תחרוג מחביון החליפות דמות האלמוות.
ישישים מלידה
מאתיעקב שטיינברג
זקנה ושיבה, כשהן כרוכות יחד בחוט שיש בו ממש, עושות את שביל האדם מושלם וכליל‑דמוּת מתחילתו. מאריכי‑ימים נוהגים באורך‑עמל לא רק לקראת זקנתם; דומה הדבר, כי מי שנוחל זכות יתרה ורואה מנפשו את כל מופתי הגלגולים אשר לחיי אדם – חש את הגזירה הטובה בעוד מועד, בזמן הבחירה של ימי הנעורים, והוא עושה שלא מדעת לפי הצו הנעלם, מאַלף את יצריו לדרך ארוכה ומדריך את כשרונותיו לפי הקצב הכבוש של המרחקים הגדולים. נאד הרוח, אשר האחד ישאנו במו זרועותיו החרדות כמלוא כברת גורל קטנה, והשני יעמיסנו על שכמו מדי צאתו לנוע בכל האפיקים הגדולים והקטנים אשר ליובל שנים – נאד הרוח הזה נעשה אולי לפי מתכונת קבועה מראש; הצפויים לאחרית נמהרה עושים את פיו כעין המשׁרקה, כביכול, ומי שנטל עליו לרעות את נפשו עד זקנה ושיבה – חס על כליו ועל הנמצא בו, ואינו מתופף אפילו על דפנות הנאד המתוח.
הטבע מתכּן את הכל יחד מראשית מעשהו, אפילו מבחינת דברים הנחתכים על –נקלה לפי המקרה. מידת החיים של האדם התחלואים עלולים לכאורה לשמש לה מספריים חותכים, אף היא מקבלת מראשית ברייתה את כל סימניה המיוחדים. היוצרים, לכל סוגיהם, מטביעים בעל‑כרחם על יצירותיהם את חותם החפזון או המתינות; כל שגר‑ספרים גדול, וכמו כן כל החטיבות רבות‑ההיקף אשר לאמנות ולחכמה ולפעולה, מגלים כמעט תמיד סימן נאה של שלוות‑סליחה, מין התחסדות של יצורים עשׁירי ימים; לעומת זאת אתה מבחין בכל יצירה מצומצמת, זו שיוצרה הטיל בה כוח למעלה מן השיעור, כעין תסיסה לשמה, כעין כפירה מתאוה כלפי יסודות החיים. אומרים: מיכאל אנג’לו יצר במזל הנשגב, את רפאל ליווה כל ימיו המעטים מלאך החן; האין השנים האלה עדים נאצלים: האחד לשעבוד‑עתיד, ארוך ורחוק, והשני – לחרות החסד של האדם הנכרת בחצי ימיו והוא חייב לעולם הזה רק את חובת התפארת אשר לרוח? אמנם מעגל היוצרים הוא כאחד ממעגלות החיים לערב רב של מקרי סנוורים; בונה העולם משליך את חוקיו והוראותיו כפתים, ואלה נרמסים לפעמים עד‑תום גם ברגלי היצור שאליו הם שלוחים. אבל האין עיננו רואה מין הבדל בראשית בין המלאים והקטועים בזמן? גיטה נהל את עטו, עט החלמיש, ובכל כתביו אפילו הגעגועים כבושים כדברי בינה; שקספיר, הדומה לו מבחינת ההסתכלות שאין לה שיעור, זו הרואה בכל גילוי וגילוי קטן כדי פתרון לעולם מלא – הגביר את שאר רוחו בין השיטין וכרך בכל שורה רמז ותאור למעלה מן התכלית כמעט. מנדלי שלנו, שרוח הבדיחה דחקה לכאורה אפילו את מפסלת השמיר שבידו, וסגולת הסבלנות שלו – סבלנות של יהודי – מהולה היתה בהתאפקות שמדעת – רשם את סיפוריו מתוך אורך‑עשיה המקהה כמעט את עינו של הקורא; ולעומתו היו היינה וברנה נרתחים כל ימיהם בחריפות עצמם, ועסקי‑החן שלהם היו מרובים אפילו מכדי מידת ההתיפּות המצויה – מימי מנדלסון ואילך – אצל כל ישראלי המשרת לפני קדשי עכו"ם.
הכשרון, המכריע אצל בעליו מבחינת כל התכונות, אין לו שליטה על סגולת הנחת של ישישים מלידה. הללו העומדים לזקוֹן בגזירה עילאית, רואים את עצמם על סף הנעורים כמפויסים בידי שמים, משולים בעיני עצמם בימי העמידה לאנשי המאסף הצועד ביתר רווחה בקצה המחנה; הם הולכים את דרך המערכות ביחידות, הרחק מאספסוף הזקנים הבטלים, אלה שנשארו בעולם הזה מתוך שכחת גורל; כל האדם קצר‑הימים נוהג בשגעון החפזון, והם דרכם כבושה מעט מתוך בושה חשאית, כדרך הילדים הקשובים אשר אמם תבדילם בעין טובה מאחיהם; והם משלמים בסתר ובגלוי גמול‑סליחה לאחיהם המקופחים.
דמעות ילדים
מאתיעקב שטיינברג
בארצנו, במשכנות הערבים ובגבולותיהם, אתה רואה רק ברואים, אף נמחק תארם למען תת מקום לחדשים, כי לפעמים דרך‑הילוך של צמד חמודות מעם הארץ: אב עטור תרבוש או אם רעולת שחורים מהנים קטון צאצאים שחום בטיול‑חוצות רך ונעים. אם בן‑שלוש יתנהל לרגלי אביו – והיה לבושו חלוק‑פסים ארוך, המשוה עליו מעט פרישות פלאית של גבר המזרח, כפת‑רקמה תרד על ראשו כעדי‑ילדות חנון ונחשב גם יחד, וכף היד הקטנה תנוח בתוך יד האב כמו במחבוא‑שלום אילם וכבד; ואם בת‑שלוש הלוך וטפוף תלך ליד אם – וטהר שער ראשה קלוע הצמות מחן ומאמון, פניה הסגלגלים יחרישו לעברים ויתאפקו בלי הפוגות מצחוק ומששון ילדים, ורק רגליה היחפות, השוקקות מדי רגע אל מפרשי‑הלבוש אשר לאם, ישיחו מעט רוך ובטחון ותאות חיבה. וככה יארך לתומו הילוך הנעימים; כעין טיול‑רחמים טוב ודומם, ללא דבקות‑גיל וללא מכשולי‑משובה; השליט מן ההורים נאלם לנפשו, הרך מן הילדים לא ירגז לרגעים מחצי אהבה, הכל הולך כשורה, שורת המזרח הקצובה והארוכה; כל רמז לא בא, רמז לנעוות הורים או לעקשות ילדים. ופתאום נפל דבר; עין המסתכל לא תראנו כמו; בינת הזר לא תנחש את בואו. הכבש הקטן את אביו הגדול לשהות לא‑נחשבה? החרשה יד הפעוטה תלם פסול ביותרת הגלימה אשר לאם? כמוס החט ואין יודע. ואולם לפתע פתאום תתנער יד מכה; פרצוף רך ובוטח יתעוות עד היסוד בו, גוף קטן יכרע ויתפלץ מחתף מהלומות, הפה הקרוע ישווע שוועת סנוורים עזה עד אם כלא המכה את רשעו והשיב את ידו הנעוה.
למראה ענות ילדים כזאת, שכולה כפיה ועוול, אדם טועם מין שממון בראשית שאין לו תקנה. כל מדות האוון שבעולם הן בבחינת חטאים אחרונים לעומת הפשע הקדמון הזה, אשר נולד עם זריחת הנפש של האדם. על פני חלקת הילדות, אשר הטבע יעד לה לתנובה פרחי ששון, ירד מימות עולם גשם‑מלחה של דמעות, דמעות שוא נמהרות הנמוגות ללא זכר, ללא ראשית לקח וללא אחרית נחמה. מה צלולות הדמעות האלה, הנקוות בחפזון כה רב לבית‑העין הטהור; הן לא יגרפו מחביון הנפש חלאת משטמה או גרעיני זהב אשר לנוחם; אף כל רוגז עכור, זה המהול לרוב בפתרון אנוש, לא יעיב את זהרן הריק. הן רק דמעות חיות, יצירי בראשית סתומים מתקופת השפע של הבריאה. בן‑שחץ אחד מעוולות האדם יפרה במעוף‑עין את המן – היא היללה – והן נולדות לאלפים ולרבבות; הן לא יביאו אתן לעולם כל כפרה, ושמש היקום תוביש אותן עד ארגיעה; הרואה בהן לא ינוחם – הוא רק יעמוד רגע ריק מאותה ציפית הפלאים העולה מכל מעשי האדם, הטובים והרעים גם יחד. לנוכח דמעות ילדים, החמודות ללא תכלית, יישנה דבר מוזר ורחוק, כעין הבל ריק וערב יליט בבת אחת את בבואת הנצורות אשר לעתיד: כי יש בעולם המון יצורים עתיקי דמות אשר שכלם נבדל מבינת תבל, כביכול, וחפץ קיומם אינו כלול בתאות החיים הנכוחה אשר לשאר הברואים; כאלה הן גם דמעות הילדים, זה המראה היקר והנבוב אשר מאחריו יעמוד עולם שתום‑גורל וחדל‑שילומים, מין בית‑עולה שקט אשר בחלונותיו, החמודים כעיני ילדים, עולות ללא חשבון וללא תעוד‑קיום המון דמעות ניגרות.
הילד הבוכה היה בעיני אבותינו כעין עמוד‑קלון קטן, שהדמעות ממרקות את זדון פרצופו; אף אנחנו רואים את העולם כפשוטו, לאמור: לפי בינת החיים שבזמננו, וקול הילד המתיפּח נתקע לתוך אזננו כתאניה בטלה במקצת, כבליל קולות‑ילדות התובעים בבת אחת ובלשון סנוורים גם חסד גם משוּבה. ואולם עדיין לא אמרנו אל לבנו, כי זו התרעומת הקלה, הנסוכה על פני ילד מתפייס והולך הוא ארשת חרטומים קטנה שיש בה ממש‑אמת. אלה העפעפים התמים, הנטויים לאחר גשם הבכי כשתי קשתות קודרות, הם אות‑ברית לשבט הפתיות המולך מעולם ועד עולם. מכל צעצועי הנסיון של האדם – הילד הוא הצעצוע האחד, החי והיקר, אשר על פיו נחתך זה מכבר גזר דיננו לכלימת נצח; תור הילדות של הצאצאים הוא לכל אב ואב יום ארוך, שראשיתו שחר ותקות חיים חדשים ואחריתו לילה ושכחה ועזובת גורל. הלא גם התמים בבני האדם יראה בילד הרך כעין רמז לעדנת חיים מופלאה, העלולה להתקיים בעולם הזה; הבשר הצח תובע מאת כל אב ומחנך ראי‑נפש טהור; העינים הנאורות, שלא למדו עדיין לבטל אף דמות אחת מרובו של עולם, שואלות שפה חדשה ודברים נכוחים; הרגלים, הנזירות מתפלות ומשממון, ירוצו אל חיק הורים בצהלה עזה המפורשת כחידת כל הטובות שבעולם; הצחוק הצלול מבשר מכל פינת בית דלה, כי גלגל החליפות עלה עוד הפעם נאדר ונעים ויקר: – והנה כל זה בא לעולמנו כפירוש‑חיים ישן ההולך וחוזר עם תרמית כל דור.
כל מידות הרחמים הנעלות נולדות מרפיון הילדות; והיא עצמה, הילדות הגלמודה, לא זכתה בעולם אלא לסבר פנים או לרגש רחמים עקש, המתחפש שבע ביום בערמה או בנקמה. הילד מלמד את האדם הנלוז את החן והחיבה הישרים; זו ידו בלבד, כשהיא נוגעת מגע אמון ביד הורים, מאצילה כהרף עין לקח לא‑ישוער; זו עינו, המגביהה להביט אל זרים כאל ידיד‑תבל, מקימה מחדש את מערכת האמונות המתמוטטת; ואחרון אחרון – זה נס גידולו, המראה בגלוי את נדיבות הטבע ואת תעצומות העתיד, מנחם מאליו סכלים ונבונים מעצבון כל עבר – והוא עצמו, הילד המכפר, אין לו כפרה בעולם הזה אלא בפשעי יד‑הורים ובשגגות לבם של מחנכים נמהרים. כולו תאוה וגיל, גידולו צוהל, נפשו שואלת, עינו חוקרת את מלוא היקום בלא מחיר ובלא עמל; משובה שלו כאושר, גאוה לו כנתונה מעצם המזל, אהבה לו עם כל חפץ – והוא עצמו רואה את גמולו, אם טוב ואם רע, מבעד אד של דמעות.
ענות הטף
מאתיעקב שטיינברג
מי פלאי וגבור וידרוס כמו‑רגע בגן המושגים? בכל המון המתפרצים, הצועקים לשנוי ערכין, רק מעטים הם המחדשים התאבים לשנוי מושגים; הערכין הם ולדות, לעומת האב‑המושג – וכאשר יהיה בחיים כן יקרה גם בתורת החיים: יש גבורים לרוב להכות ביד נמהרה בילדים עבריינים, אבל אין אמיץ לב להדיח ממקום כוחו את המחנך הפושע. אין אדם נתפס על‑נקלה לתשובה המרחיקה את שכרה, ומי שזומם לנקום נקמת כליון במושג נעוה‑שלטון, כגמול על הטעות שגרם להמון דורות מוטעים – אין לו ברירה אלא לצוות את נקמתו גם ליורשים וממשיכים; ואף בסוף הדורות, כשמושג רקוב נתפורר ונתפזר מאליו באבק בעולם – עדיין מכיתתו הדקה נישאת בלי ראות באוויר החיים, סובבת בלי הרף את מקום חיותה הקודם ויורדת, כמזרה שלא מעולם זה, על פרחי מושגים חדשים.
אחד המושגים האלה, המולכים ברשעם מימות עולם, נקרא בפי אדם בשם: ענות ילדים. זהו שליט חנף וערום, וככל השליטים מבני סוגו – הוא מיטיב למשרתיו ומתאכזר גם חינם להמון עבדיו הקטנים אשר לא ראו מימיהם את פניו. לאבות הוא מדבר בנחת, בצחצחות מליצה שדמות להן לפעמים כרחמים צלולים והרואה רואה במצולתן עולם רחוק שכולו טוב – אך לטף הוא מחלק דרבונות קהים ומכאיבים מכל מכאוב, שפע תוכחות עכורות מחירוף וכעס ורוע נתעב, רוע הלב האווילי של האדם הרואה את עצמו כמוליד, כביכול, ומתיר לעצמו בכל שעה אביונה בנפש הילד, מין אביונה מתוך אונס שכרוכים בה כפיה וצער ובושת. זה האב, שעוד בבחרותו הוא יודע על פי רוב לעקם מעט את שפתיו מול כל ילד מתיפּח, כאילו נודע לו לאותו בחור היטב מאוד שאין יסורים שלמים רשאים להיכנס לתוך גבולות הילדות – אב זה יש שהוא משכיל עם משכילים, לאמר: אחד ממשרתי המושגים השולטים, והוא אומר בלבו, מדי עמדו אל מקור הילד השופע דמעות, כי ענות ילדים תמה היא מהרע, קלה היא מהיצמד אל מקום בנפש, רכה היא משמור זכר ושארית; כל המון החיות של היסורים, זו שנותנת לכאורה מקום לשער שרעה גמורה מצויה גם בכאב הטף, כל החיות המבישה הזאת אינה ראויה כלל בעיני הבוגר השופט. כנגדה יש לו הוכחות אפילו מטבע הדברים, והוא הולך ומונה: הנה ילד מילל; התשמע ביללה השוטפת הלזו את קול הצער הנצרף, המשיח רק כאב או יאוש, המהבהב לפני עין השומע כגחלת לוחשת ששרדה משריפת הנפש הכואבת? זאת היא ברובה תלונה, הוה אומר: משהו יוצא מן הלב עם התחלת צרה; אנחת סתרים של גבר היא פרי בשל מזו לאין ערוך, פרי יגון שכולו לשד מרורים והוא אינו נושר אלא זמן רב לאחר שכלתה ניצת היסורים הקלה; – וכן גם בבכות ילדה את בכיה בהמון תאות רחמים קולה ערוך חליפות לרוגז ותחינה, והוא דומה כמעט לשמלת תמרורים עשויה תחרים למען האשה הקטנה; הלא אם תמשילהו לדמעת אשה, הבאה על כל מכאוב, והיתה גם הדמעה הרגילה כראי תלאות קטן אשר אם יש אדון לכל סבל והביט בו וראה את אשר יראה, בכי הילדה הרב יקל בעיניך כמשובת ילדות שטופת דמעות אשר אין בה דבר מלבד חינה; כי איככה תדבר בילד הקטן הרעה הגדולה, והוא טרם יראה את בשרו ללא תקוה, ככלי חיים שאין לו חילופין? הענות, כאורחת איומה ולא קרואה, מצויה רק בבית‑הנפש הספון של המבוגר ולא באותן מלוּנוֹת החמד המפוֹרצות שבהן מתלוננים פרצופי הנפש החולפים לשעתם של הילדות. צא וראה כמה שלוה נסוכה לפעמים על הילד בחליו: הרע במדוים אינו מכה את הרך בשנים אלא כדי מכאוב, ומה שעוכר את הלב, מה שמקיף את ערש הדוי מעברים – אינו בנמצא כלל אצל החולה הקטן; הלזה רואה את הוריו כסדרם, בכוחם ובטובתם. ואף את שאר כל העולם הוא רואה בעת מחלה כעטוף עדנה יתרה, משל לגור חיה, חמוד עינים, הנשקף בכלובו מבעד שריגי הברשת ובמבטו רק תמהון וגעגועים; משוך אליך דרך החרכים את כפו הרכה והיית בעיניו התמות והנאות כמושיע, כמשיב עולם אל כל טוּבוֹ. ככה הם הוגים בלבם ובכל לשונותיהם, הם הם הבוגרים המנשאים עד מאוד את עולמם וכל הצפון בו, עד למכאוביהם הנסתרים ועד לצללי יגונם הנדחים.
אולם הענות וערכה מחולקים בעולם הזה בסדר הפוך: כל הצעיר מחברו תאות יסוריו גדולה יותר. אפילו העולל, הזועק ללא הבין בשעת רעבונו והעמום לכאורה לאין תכלית בשעת מחלה, ספוג אימה למעלה מן המשוער, והשיעור המרובה הזה שוטף אותו בן‑רגע ומכסהו כמפולת רבה; אך כמו צעד מאצל הנגמלים מתחילה מיד הענות הצלולה והחריפה, הענות היוצרת המשווה על עולם האדם פרצוף תּמה ומעונה ומחוכם. מה ראשית לימודים לילד? הוה אומר: אמונה; בפיו יגיד אמא ואבא, ובלבו יגיד בלי הרף כי יש דואג ומיטיב ועושה כל. פגע ראשון, לבשרו או לנפשו, יחרידנו אל מיטיביו, ובאין נחת שלמה בן‑רגע – ונשלפה מיד עווית ענויים, סימן בראשית של הצער הדומה לסימן המכה בבשר התינוק; איוב ראשון בעולם הוא כחנף לעומת בן‑טיפוחים זה שהרע חטפהו מידי הטוב. כל תהפוכות אנוש לא ישווּ כדי משבר זה, בהשבר אמונה שכולה מתום; פה חסרים כל ציוני היחוד של המבוגר ודרך הפלצות משתרע לאין גבול. מה שמרומם במרמה את המעונה הרגיל בעיני הבריות – הדוי המפורש, הנתון בחלקו של היחיד ועושה את היחיד לצועק בשם עצמו – חסר כולו אצל הילד הסובל, להוותו ולפלצות חושיו. גם סכל, שנעשה רגיל לחשב את הבל החיים, למד לראות דברים כצפויים לכליה; לעומת זה אין הילד פיקח אלא לגבורות עולם. חרות בדמיונך את תואר הנבון הקטן הזה אשר ידיעת עולמו זכה מכל ספק, כמין שטיח רקמה שיצא בטהרו מבית‑האורג; כתם‑צרה קל שבקלים יראה פה בכל כעורו כזוהמת זועה שאין לה תקנה. פלפול הנחמות, לכל שמותיו, עזר רק למבוגרים; בן חמש נדון להתיר את הסבך הנפתל של צער וחיים בלי כל מכשיר ביד. ומדי עמדו כך – חכם‑נועם קטן הטועם לראשונה את אוולת היסורים – הוא אומלל ומרותח שבעתים מכל ישיש הנאנק במכאוביו באישון לילו האחרון; ובמעמד זה, במקום שנפגשים איש ברעהו יראה ובטחון שאין במלוא תבל מָשְלָם, מתחילה יצירת אנוש, זו שאף היא חציה בטחון סתום וחציה יראה גלויה – ושניהם זכר ילדות. ממנה, מתקופת הילדות הנראית לכולנו – בכוחה של טעות אלוהית – ישרה כנחת ותמימה כאושר והיא לאמיתו של דבר משוסעת יותר מכל עונת בגרות, מתחילים מתפתלים שבילי שימורים נסתרים, ובהם ינהל הילד – בד בבד עם צעצועיו הגלויים – צעצועי דמיון קטנים אשר רכש לו מיד נסתרה בימי צרה. וכאשר תדע האם מה חלי ומה צער אשר תמורתם העניקה לילדה מתנת צעצועים, ואם אלה גם יהפכו עד מהרה בידי השובב לגלמי עץ נשכחים – כן ידע האב‑הטבע מה דכא ומה מצוק ראה את ילדו לעת מצוא, בטרם שלח לו ממחבואיו את דמיונות הנחמה הראשונים.
הבל
מאתיעקב שטיינברג
יש מלים אשר נשתאה אליהן כאל חידות. בית‑האוצר של השפה אשר לכל עם ועם מלא מפה לפה המון שמות רגילים, אשר מרוב שימוש נתרגלה אליהן האוזן הרגל גמור; אלה הם רבבות הכינויים של הדברים אשר כוח ההשגה שלנו תופס את מהותם המלאה גם בשעה שהם נשמעים לאזננו בריבוי ובחפזון. השפה המכונסת בדיבור או בכתב חדלה משכבר הימים להיות אוסף של בית‑נכות, במקום אשר העין משתוממת, חוקרת ומסתלקת לבסוף מתוך קוצר השגה; מלות השימוש שלנו דומות יותר לכלי בית רגיל, אשר רבים כמוהם בכל מושב אדם. ואולם יש מלים אשר נשארו בודדות בתוך סדר המערכה של השפה: צלצולן נשאר זר לאוזן השומע, אף על פי שלפעמים הן כבירות בימים מהמון המלים האחרות, כלומר מאלה אשר הלשון הביאה לידי סיום גמור את המושג האצור בקרבן. המלים המוזרות האלה הן הן הנותנות צביון מיוחד לכל שפה, הן המחיות את הדמיון ומשוות הדר בינה מיוחד על כל עם ועם. תפיסת העולם, עד כמה שהיא מיוחדת לעם זה או אחר, מתגלמת רק במלים המיוחסות האלה, אשר פרושן המלא הוא בלתי נחקר, כאשר לא תחקר במלואה תכונת החיים של אומה שלמה. אלה הן יצירות לשון עקשות, אשר בקשי רב אפשר להעביר אותן ממדור חיים אחד אל השני; ביחס אליהן לא ישוער תרגום נאמן, לא תתואר כל הסתגלות למקום ולזמן. רוב המלים הן קלות‑דעת, משוות לפעמים על עצמן טעם נוסף מדי עברן לכלי שני של תרגום; אבל הללו, מלות היחוד של השפה, הן הנאמנות אשר כל כבודן פנימה; רק אל העם, אשר אתו קשור גורלן, הן מדברות בלא לב ולב, רק לו הן שולחות רמזים, מעוררות אצלו נשכחות‑בינה, ואחרון אחרון – מזכירות לו עוון.
אחת ממלות הערך המעטות האלה היא המלה הקצרה: “הבל.” היא היא אשר נשארה חתומה מיום הבראה ועד היום הזה. כל השפות אשר בעולם ניסו לרכוש את העיקר האצור בקרבה, אף לאחת מהן לא נתנה היפהפיה הזועפת הלזו את חסדה. כל עם ועם הטיל עליה מרות בינה משלו, וראה פלא: היא נתפלגה להמון מושגים, היא מלאה את העולם בהמון תארי אמת מוסר, אשר אחד מהם לא ישוה אל השני! אף אצלנו, במקום מולדתה, היא נשארה מופלאה ומעולפה, וכל אחד רואה בה ביחידות מנוחם נפשו. בכל התוכחות הצפונות בחובה אין אף אחת אשר תראה לעין רוחנו כעיקר בולט, כמושג השימוש בשביל הרבים. דמיון היהודי, אשר בשבילו נבראה המלה העזה הזאת למזכרת עוון, ולא למצות מקרבה את מלוא המכוּון. יש אשר נשאל את עצמנו: מה הוא מרי החטא אשר תקף בימי קדם את אחד מיוצרי בראשית של השפה והעלה מנבכי דמיונו את המלה הנפלאה הזאת, אשר צורתה כה ישרה וצלצולה כה קל, כמעט רופף, כאילו נוצר ללחוש אחרון, כאילו יצא באין כוח מתוך נפש גוועת בעווית נוחם אחרונה? אכן עמל שוא יהיה הדבר אם ננסה לנסח בקצרה את המושג של ההבל העברי. הוא מציין דבר‑מה אשר הנהו תכונת עם מדור ודור, הוא משולב מהמון חטאים אשר מקורם במעוות אחד בלתי נתפס. כל עם ועם חוטא, כנראה, על פי דרכו, ולחטא הגורל שלנו ניתן השם הפלאי “הבל,” זה אשר כל אוזן שומעת מבחינה בו בן‑רגע דבר‑מה מחפזון הנפש, מתעתועי החושים, מרמית המעשה הבלתי נתפסת אשר נקל לשעבד אותה בלב ולב גם אל האמת וגם אל התכלית. מי הם “המהבילים” אשר בכתבי הקודש? לא אלה אשר השחיתו את פני החיים, אשר נתעו אחרי יצרם, אשר החליפו טוב ברע. כל אלה קבלו תוכחתם במלים ברורות, שקולות כנגד עוונותיהם. אבל מי שהוא מן הקדמונים נסתכל פעם בפני הדור וראה חטא אשר איננו חטא, מין תכונה מבישה אשר באלף דבּרות מסיני אין להקים לה סייג, אין לעקור אותה משרשה. זה היה מעשה ההבל אשר מלת הכּינוי שלו נתּנה בלחש, באין כוח, באפס תקוה.
נסה נא לנחש את המלה הזאת עשרת מוֹנים, ובכל פעם יטעם חוש הלשון שלך משהו של הקלוקל הקדמון. הה, זה איננו הרע הגלוי, הנבדל, אשר ילך כלעומת שבא, אשר יפגע באחד מן העם והשני יינקה ממנו. זהו דבר‑מה אשר הנהו צמוד לכל אחד מאתנו, החופף על כל מעשינו, השמור לנו לרע מראשית חיינו ועד אחריתם. זהו החסרון לחיות עד תכלית, לקבל דבר מבלי ערעור, לדבוק באמת ובתום לב. לכל המדות האלה יש בכל השפות שם אחד מצרף; בשפת העם הנבחר אין למושג הזה כל שם, ורק חסרונן של כל תכונות הנפש האלה מבכּה השׂפה שלנו בשם “הבל.”
עשירים
מאתיעקב שטיינברג
לא בידי כל עשיר הופך העושר להיות עודף של יכולת. רוב האנשים, הצוברים עושר גדול, לא ניתן להם למדוד בתפיסה נכונה את הטבע ואת החיים, ועל כן נדמה להם כי ככל אשר ירבו הכסף והזהב כן יהיה ביכלתו של גוף אדם אחד לעשות מהם כלי‑שרת, וכי נפש אדם יחידה יש ביכלתה למצות בלי‑הפוגות נחת הולכת‑ורבה מן העשירות המופלגה. גם ברבות הזהב כחול עוד יש לפעמים בינו ובין בעליו כעין שיווי‑משקל; עוד נשארת השערת‑סנוורים אחרונה, זו הלוחשת תנחומים לקשי‑עורף ולאווילים, לאמר: עוד יש אשר יועיל הון ביום‑עברה. כל אלה, העשירים הרגילים, חיים עם עשרם בשלום אשר אין לו שחר; עשרם מונח בבית האוצר וממאן להעשות הויה חיה בפני עצמו – כדרך כל חומר הנמצא בידים לא‑אמונות. לעתים קרובות אתה רואה את יורשיו של קורח כשהם שומרים את ערימות זהבם בישוב‑הדעת ובאמון של סריסים; לעתים קרובות עוד יותר אתה מבחין בהיסח‑הדעת הגמור הנסוך על פניהם של אמידי‑אמידים, ואתה משער לנכון, כי האנשים האלה ישנים בשלוה כדלים וממלאים את משאלו לבבם הקטנות אגב חדות‑חפזון, כאנשים אשר החיים לא העדיפו להם כל‑דבר.
פליאת‑היגון של הזהב מתחילה מן הרגע אשר העושר הכבד נעשה למעמסה; האדם הנאצל עלול להרגיש מועקה בנפשו לנוכח העושר המונח ככוח אשר אין לו הופכין, כחומר אשר יכלתו סגורה בקרבו ואין פותח אתה. רגש המעמסה הזה הוא אות הגורל הראשון לכל איש אשר לו שאר‑רוח; אם יש לאיש חומר אשר לא ייעשה בו – בא שממון דומה לבחילה ומזעזע את היצר: קום ונסה, קום ועשה! גם פה, כמו בכל מקצועות היצירה, מכריעה התפיסה הנאצלה. בעל‑הון רגיל דומה לאדם מן השוק, אשר כל מראות החיים וכל מה שנתנסה בהם אינם יוצרים בשבילו אף מוצא‑שפתים אחד מיוחד; לעומת זה יש איש עשיר אחד מרבבה אשר עשרו הגדול או הקטן תובע אותו בכל פה, באותו הפה הלואט אשר לחומר האילם. מה הדבר אשר יגידנו העושר? פחות מכל יהיה זה דבר‑מה דומה למוסר כליות; יותר מכל ידמה זה לחרי‑אף – כעס תמרורים של אדם הנאחז, כמונו, במצודה הצרה של החיים ועליו, ללא‑הועיל, חותם הגבהוּת של העושר. גם פה, כמו בכל מקצועות החיים, מביאים לידי יצירת רגש האפסות ורגש היכולת הצמודים בנפש אחת; רק לא אהבת התועלת! העשיר המפזר צדקות אוחז במעשיו הטובים מתוך זה שהוא רואה את הונו והנה הוא ללא‑הועיל; הוא עושה את זה מתוך הכרח, ככל יצור מושלם בסגולותיו אשר לוּמד מפי הטבע לנסות דבר‑מה בכל הכוח המסור לרשותו. ככל יוצר מרחם גם העשיר על נפשו, בשעה שהוא מוציא את זהבו לקומם חיים זרים; אבוי לו אם יקפוץ את ידו – הוא ילך תוהה וערירי שבעתים, החידה של יצור הולך למות בעתרת של יכולת אשר אין בה חפץ – תאכלנו בכל פה. זוהי דרך הכוח של כל הישרים והנדיבים, הכוח הלוחש לבעליו בלי הפוגות: הבינני, חייני ואל אהיה לך למעמסה! וגם פה, כמו בכל מקום שיש עודף של כוחות, באה לעולם תקנה בדמות צורה חדשה. ככל היוצרים הנדיבים גם העשיר הנדיב אינו מסתפק בזה שיראה את עשרו עושה זיקים לאלפים ולרבבות; הוא מחפש בשבילו מקומות קבע, לבושים למשמרת. העשיר, המנדב לשם חידת חייו, בהכרח שירגיש קורת‑רוח דומה לפתרון במקום שהדבר, היוצא מנדבת הכסף, יש בו כעין פתרון‑חיים. התאוה הסתומה להשארת נפש ממריצה אף היא את האדם, אשר אינו חס על עמלו, לחפש אחרי דברים שהם בבחינת מראי‑מקומות לחיים חדשים; וסוף סוף מקבלת גם נדיבות‑הלב את תיקונה המלא רק בדברים שיש בהם קיום וצורה.
השורה
מאתיעקב שטיינברג
א
לאט לאט נעשתה השירה העברית – במובן החיצוני, לכל הפחות – לנס גאוה, אשר יניפו אותו ביום חג. או יותר נכון: שירתנו הנה עכשיו מין סֶרְוִיז של כבוד, שבכל ימות השנה אין נוהגים בו שימוש ואין זוכרים בדיוק את מספר כליו היקרים; רק ביום מועד, בהתאסף יחד בני המשפחה, יש אשר יבחינו פתאום כי השולחן דל וכי כל דבר לא הוצג לראוה. אז יזדרז מי‑שהוא להוציא מתוך ארון הספרות המאובק כלי אחד או שנים מאלה הנמנים על הסרויז היקר, מביא הכלים ינופפם באויר לעין כל הרואים ויכריז בקול חוגג: דעו וראו, כי אלה הם כלים יקרים מכל יקר!
זהו, בערך, כל היחס אל השירה העברית. כי – הודו ואל תבושו: כמו בימי אד“ם הכהן כן גם בימינו אלה, אין הקורא העברי מבדיל בין יצירה ליצירה; הוא רק מבדיל בין משורר למשורר. אך בזה עוד לא די. הבקורת העברית לימדה את הקורא שלנו כמו שמלמדים חומש ב”חדרים" מן הטיפוס הישן; מרוב שינון היה הילד תופס סוף סוף, כי חומש “ויקרא” הוא קשה ונכבד מאד מאד, כי מדובר שם על הקרבנות, על מצורע, ושם גם ה“תוכחה” הנוראה. אבל הפסוקים כשהם לעצמם? בדמיון הילד היו אלה כולם דומים, כולם חלקי‑דבר מקוטעים ומעוקלים, שאין להם צורת‑דבר בפני עצמם. כדבר הזה קרה גם לקורא העברי: בימי אד“ם הכהן הלהיבו את דמיונו בה”אמונה והחכמה;" החרוזים הבודדים של משוררנו הישן הזה היה אולי כחצץ גם בפי הקורא בן הזמן ההוא, אבל לפסוקים הלא לא שמו לב. העיקר היה לדעת, כי אד“ם הכהן דבר רמות ונשגבות, כי מיכ”ל המליץ על שיר‑השירים, משלי וקוהלת, וכי האריה יל“ג טרף בשיריו החזקים את הבערות, את הקנאות ואת הרבּנים, וכי הוא המשורר בעל השם האיתן והמצלצל הזה: יהודה ליבּ גורדון –היה דומה כמעט בכל לאחד המשוררים אשר אצל הגויים: הוא כתב “במצולות ים”!; הוא חיבּר “בין שיני אריות”! בתור חומר לשיר שימש לו גם נושא היסטורי: “צדקיהו בבית הפּקודות”! – ולאחרונה בא חיים נחמן ביאליק… לשוא אתה מאמץ את דמיונך לזכור מאמר בקורת אחד – אשר בו נגש המבקר אל עצם הענין אשר שמו: השירים של ח. נ. בּיאליק. מליצותינו פזזו גם כה וגם כה, אך התוכן היה תמיד אחד: ביאליק הוא ביאליק. רוצה לומר: לנחשים (לנחשים!), אשר יצר את האפּוֹס הנשגב אשר שמו “מתי מדבר”… היש איזה הבדל בין עצם החרוזים היפים אשר בשיר המכונה “ביום סתו, בקרן חשכה” ובין עצם החרוזים היפים אשר בשיר המכונה “לבדי”? לא, על זה לא דיבר איש. האם החרוזים אשר ב”בשדה" נאוים ונעימים הם לקריאה כמו החרוזים המתוקים אשר ב“ביום קיץ, יום חום”? היש דבר אשר נקרא לו עלילת‑אנוש רבּה, והוא בא לפעמים לידי גילוי גם בחרוזים הנקיים מכל דיבור ריק? ואם הדבר הזה ישנו במציאות, אז שאול נשאל את המבקר ואת קוראו גם יחד: האם בשיר הקטן “חוזה, לך ברח!” ישנה עלילת‑אדם יותר מאשר ב“מגילת האש”? על כל השאלות האלה לא תמצא מענה, כי כל השירה העברית, וגם ביאליק בכלל, הנה בשביל המבקר וקוראיו ממש אותו הדבר מה שהיה לפנים חומש “ויקרא” בשביל הרבי ותלמידיו: ידיעת הפסוקים חסרה לגמרי, ואין מבדילים גם בין פרשה לפרשה.
האם כל אלה הם רק דברי עיון, שיש בהם ענין רק לותיקים המצויים אצל עסקי ספרות? כמובן, בשביל יהודים הרואים את השירה העברית כדבר‑מה המשוה אותנו אל כל העמים, כחזיון המעיד על התמדת הגניוס הלאומי שלנו, ואחרון אחרון, כרכוש ספרותי שקודם היה חסרונו מורגש ועכשיו נתמלא – בשביל אלה אין הבדל גדול בין השגה להשגה. העיקר הלא ההופעה, הרכוש, קול הלאום היוצא מן השירה בתור עצם כולל, או מן המשורר הגדול בתור עצם נבדל. אבל את מושג החיים של השירה העברית אפשר לגרוס באופן אחר. בודאי ובודאי ששירה טובה הִנֶהָ גם רכוש ספרותי, לעתים, כטוב הרוח, אפשר להתגאות עליה, אפשר לעשות אותה גם כלי‑שרת בחיים הלאומיים של העם. אבל אמת לאמיתה ישנה במובן רק אחד: בשירה העברית נתגלמה שארית הישרות האחרונה של היהודים. ישרות היא לכאורה מלה תמימה, שאינה מחזיקה הרבה, אבל היא היא הנחוצה לנו לפתרון החידה של השירה העברית. החריפות, זו המרגישה מעט ורואה הרבה, היהודים נתנו לה כמה וכמה גילויים נאדרים: במהר“ם שיף ובשירי היינה, בּ”נודע ביהודה" ובכתבי בּרנה; בכמה לשונות – וגם בעברית – יצרו היהודים ספרות אדירה של דיבּוּר – של דיבור חריף, נערץ, רחב כמעט לאין שיעור. הכל היה בכוח הדיבור הזה של היהודי: גם אש הנפש, גם חִצֵי ההגיון, גם הלמות הפטיש של המלה העצומה, המפקירה את עצמה כולה לשם רגע אחד של השפּעה. רק דבר אחד היה חסר: העלילה, רוצה לומר: גילוי הנפש של האדם העושה ואינו מדבר. היתכן? להיות כאילם בספרות, שכל כוחה אינה אלא בדברים? אמנם כן: מזה מוטבע עצם החיים של כל שירה. השירה האמיתית חדלה להיות דברי שפתים ומהווה בגלוי את עלילת הנפש, שאין בה לכאורה תפיסה. ביחס אל היהודים גדל הפלא הזה שבעתים: כל גילויי החיים של היהודי, כמעט בלי יוצא מן הכלל, היו קליפּות מעל לקליפּות, והגרעין היה על פי רוב מצער; הדברים היו מגובבים, החילופים מרובים, שלשלת העבר היתה נמשכת בלי קץ – ולעומת זה היה קורטוב העלילה מתעלם מן העין, לובש ופושט לבושים, היה יקר מציאות עד כדי לעבור בירושה מדור לדור. זאת היא תקופה ארוכה של כשלונות, מיום חתימת התנ"ך, תקופה עקרה אשר לא חסרו בה גם עוז‑רוח, גם נשגבות, גם דמיון, אבל חסר בה דבר אחד: העלילה המוותרת על הלבושים, על הגלגולים ועל החילופין, במלה אחת – העלילה של האדם הישר.
השירה העברית החדשה הביאה גאולה לרוח העברי: היא יצרה את השורה. חרוז ריק של שיר רגיל, כשחרוז זה מצורף מדיבורים שאין בהם חידוש, הרי הוא פחות במעלה מפסוק רגיל של דברי אנשים, שיש בו לפעמים מחכמת הרגע. אחרת היא השורה הנמרצה של משורר: בה גלומה מכסת דברים, הגדולה לאין ערוך מכמות חיים שאדם מחוכם ביותר עלול להכניס לתוך דבריו. והנה רק בשורה הבודדה, רק בה בעצמה, בא לידי גילוי השינוי לטובה אשר חל ביצירה העברית. כל תקיפותו של יל“ג היתה מאפע, אלמלא היה משקיע פה ושם את גדלו גם בשורות הבודדות; ערכו היה נהפך לזכרון, כאשר קרה ללילנבלום ולאחרים מבני זמנו. לולא הכוח האדיר אשר ביאליק שיקע בשורות הבודדות של רבים משיריו, היה צפוי לו גורל כעין גורלו של פרוג, רוצה לומר: היה נשכח מן הלב. אבל ביאליק איננו פרוג: הלז דיבר בחרוזים הרבה דיבורי נשגבים, אבל השורה הבודדה שלו היא עניה ממעשׂ; ביאליק, להפך, התקרב בכוח האמת שלו אל התנ”ך, שכולו חיבור פסוקים נכוחים וישרים.
ב
השורה הטובה, הכלואה על פי רוב במסגרת הכרח של חרוז, יש לה גמר יצירה משלה. היא נבראת לעצמה, אוצרת בתחומה המצומצם תמצית רבת‑ערך של בינת משורר, ובתור מאמר מוסגר, שמלים מכוּונות שומרות עליו משני קצותיו, היא עוברת מדור לדור כתעודה קטנה ונפלאה של רוח אנוש. שורות טובות מסוג זה אינן יכולות, כמובן, להיות גם בעלות ערך אחד; השורה האידיאלית היא כעין חי נושא את עצמו, כעין ספר רב‑לימודים בזעיר‑אַנפּין. למען חדש אותה בזכרון אין צורך בסרח העודף של הדברים, הקבועים במסגרתה הצרה, אין צורך לדעת במוקדם את התוכן, אין הכרח לנחש את ההתלהבות, את הרגש או את מראה העינים אשר גרמו בשעתם ליצירת השורה הזאת. “לבכּות ענותך אני תנים, ועת אחלום שיבת שבותך אני כנור לשיריך” – השורה הזאת, משיר של ר' יהודה הלוי, קיימת בפני עצמה, מענגת בנועם של צירופי החלקים, מעוררת דמות שלמה, כעין דמות של קורל המתיחסת על דבר‑מה, על סתם‑חיים. הדברים נאמרו במקורם על ציון, אך יצור‑אדם זר, הרחוק מן המשורר מרחק של דורות ומרחק של מכורות, מקרב אותם מיד אל דמיונו ומבטא על ידם את זה אשר ירחש הלב לכל מולדת, ובנוסח שונה קצת – לכל אהובה ולכל רע. “הלוך בלאט למדני בְּקָרי” – שורה קצרה משיר קצר של ח. נ. ביאליק, אך היא שומרת אמוּן גמור לרגש נבון ויקר אשר נטמן בקרבה. פה רק ארבע מלים והן כאילו יצאו ביחד מתחת מכבש עצום של בינה. זכרונם משכיל, קיצורם הנמרץ מאמץ במסבּה צפופה אחת את אורך הרוח של הטבע, את המשך הסנוורים של הדברים שאין בו ציפּיה למפרע, ואחרון אחרון – את ההשגה הבטוחה, אך האילמת כמעט, אשר האדם משיג לעצמו בזמן שחושיו נתונים לטבע. תן את המלים האלה אל לבך, ונודע לך דבר‑מה כפי השגתך; אם תגרע מהבינם לא יהיה הדבר, בכל אופן, תלוי בזה, שהשורה נאמרה לפניך ביחידות בלי קשר עם תואר הנביא עמוס, שהמשורר לקח אותו לנושא בשביל השיר הקטן. “ופליאות מצצו לב ולא אבו להגלות” – שורה מסונטה של שניאור, שתכנה, על פי השורה הבודדה הזאת, נשאר לנו זר לגמרי. אך אם יש חיבוּר של מלים שהנהו מהות, תואר לרזי חיים, רשת אלהית לרחשי נפש בלתי‑נתפסים, אז אתה צריך להכתיר את השורה הזאת בעטרת כל כבוד! פלא הפלאים של כל שירת אמת הוא בזה, שהשורה כוללת דבר והיפוכו: היא גורמת עונג כשהיא מדברת על צער, היא נוסכת בדידות על ידי זה שהיא מתארת בכל חן את הרעות, את האהבה, את חמדת החיים. גם השורה הזאת, הבת המהוללה לאם‑סונטה נשכחת, מדברת לכאורה על פלאות שאין להן פתרונים, אך יחד עם זה היא כולה גילוי, כולה פתרון נעלה, היא הופכת תוהו ובוהו – של הנפש – ליצירה קטנת‑מדה שיש לה צורה, צירופים וקילוח דם עז, השוטף בתוך איבריה הקטנים והנחמדים.
שורות כאלה, דומות במעלה לשלש הנזכרות, יכולות לכאורה לאַמת את ההנחה, כי כל פסוק נמרץ של שירה עיקר מהותו הוא בזה, שהוא כולל גם רעיון נמרץ. אבל זאת היא טעות של השגה, השכיחה אצלנו ביחס לכמה דברים. קל להגיד: פה גלום רעיון יפה – כמו שרגילים להגיד: האדם הזה הוא טוב; אבל דוֹק ותראה, כי דרך הבחנה כזאת מצויה בראש ובראשונה אצל הילד, רוצה לומר: אצל זה שחושיו אינם מפותחים עוד. מה הדוד הזה? – “דוד טוב! דוד רע!” – ככה נשאל הילד וככה הוא עונה. האיש המבוגר, זה שטעמו ונסיון חייו שניהם נכונים, מבחין את חברו על פי התנועות, על פי הצפיפות שבין הדברים והמעשים. אמנם גם האדם המנוסה יודע להחליט, כי פלוני הוא טוב ואלמוני הוא רע, אבל הוא מקבל את ההנחה הזאת בהעלמה, הוא מבליע אותה בתוך צירופי הרשמים החיים שהוא מקבל מן האדם החי. וכך הוא הדבר גם ביחס לספרים. הילד קורא לשם סיפור המעשה, והקורא התמים – לשם הרעיון. אך יש גם קורא נבחר, זה אשר החיים לימדו אותו היטב וברור, כי היושר והתהפוכות מקורם בצורות הדברים, וכי לאחרונה בא המשפט, המובן, המוסר – כולם דברים בלתי חשובים בעצם, כיון שהצורה כבר נקבעה, ואחריה אין כל תפקיד יותר. תקרא לפני קורא כזה פסוק נבחר של שורה. יכול להיות, כי עם מלת ההתחלה כבר יופיע בעיניו זוהר הציפּיה הגדול. היתלהב האיש רק מתוך אמוּן של אוולת? לא, הוא רק ירגיש למפרע את האופי של הצורה, מקצה, מן הקו הראשון. כזה לא יקרה אף פעם אם המלה הראשונה תעיד על התוכן הרב, אם שמה יהיה “אלהים,” “גורל,” “מאויים.” אבל כזה יקרה לפעמים, אם המלה הראשונה היא רגילה ובה בעצמה אין כל תוכן, ובה רק דבק מקצת מן הצורה העתידה להתגלם לפני עין הרוח. ובכן: הנה נקראה השורה עד תומה והקורא הנבחר התענג. ברגע קצר של הקשבה הוא תיכּן את צירופי הדברים והנה הם תמים, תפס את התארים ואת המשלים והנה הם כה אחוזים זה בזה, ואין בהם מה לשנות ולא עולה כלל על הדעת לשנות בהם דבר‑מה. וכל השורה, אף כי היא קצרה עד מאד, היא גם חדשה בתכלית החידוש וגם חלקיה אינם מראים כל מקום תורפה, כל מקום חיבּור. איך חוברו החלקים להיות לאחד? זאת היא החידה וזה הוא סימן היצירה.
הקסם, הצפון בשורה יפה, הוא התאמת החלקים המפתיעה והמובנה גם יחד. האם משתעשעת בעולל הערום ואבריו הקטנים נראים לה כה נחמדים: הם כה קצובים, כאילו עשה אותם הגורל בדפוס יצירה מיוחד, אבל הם גם קרובים כל כך אל הלב, כאילו לא יכלו כלל להיות אחרים. האין האם משעשעת את דמיונה גם בזה, כי פני העולל מפיקים כבר חכמה, כי בגדלו היה כה נבון, כה נבחר וכה טוב? כזאת תיתכן, כמובן. אבל בינתים והעולל הרך הוא כה מתוק לנשיקות, לשעשועים, לקול זמרה והלך וחוזר אשר האם לא תלא לתת על ערשו הקטן. האם לא יקרה לנו כדבר הזה גם עם כל שורה של שירת‑אמת? אנחנו תופסים סוף סוף גם את הרעיון הגלום בשורה הערבה; עוד יותר: אנחנו מעלים על לבנו גם את ההשערה, כי היצירה שלמה, מחוברת משורות טובות כאלה, הנה בודאי דבר‑מה מחכים, נבחר וטוב במאד לקריאה. אבל בינתים והשורה הקטנה היא כה מתוקה לזמר היוצא פעם ושתים מן הפה, היא משעשעת בחלקיה הזעירים שכולם קצובים. אולם במה דברים אמורים – כשהשורה היא מעשה יצירה שלבנו קונה אותה משמיעה ראשונה; אבל רוב השורות נשארות בשבילנו זרות פחות או יותר, הן נשמעות לאזננו כמוצא שפתים של אנשים זרים. אנחנו מחוננים אותם לפעמים בהקשבה, כמו שאנחנו מאצילים לפעמים מבט חיבה גם לילדים זרים, אבל ברית לא נכרות אתם. כי סוף‑סוף – מה לנו ולהם? הרעיון הצפון בהם? אמנם כן: בשורות כאלה, שאינן שירה, הרעיון הוא לפעמים כה עיקרי, כה נחשב וגם רב‑ערך על פי מהותו. אבל כל זה אינו נותן להן זכות יתרה, גורלן אינו נוגע אל לבנו ואין שומרים להן אהבה. די לנו כי שמענו אותם פעם; הרעיון אין לו רמזים, אשר רק בגללם הדברים הולכים ונשנים כחדשים. הפלא הזה צפון רק בצורה. בתור משל מחכים בנידון זה יכולות לשמש לנו שתי שורות, שתכנן שוה אך צורתן שונה האחת מן השניה. בכתבי הקודש, באיוב, נאמר: “ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך!” זאת היא שורה אחת, פסוק שעל פי צורתו הוא שירה יפה להלל; השורה האחרת היא מדברי חז"ל: “חייב אדם לברך על הרעה, כשם שהוא מברך על הטובה!” ההבדל ניכר לכל עין בוחנת, אף על פי שהרעיון הוא אחד, אף על פי שבדברי החכמים מבוטא הרעיון ביתר בהירות, מבוטא כמעט עד‑תום.
ג
מכל מפרשי העולם רק ממשיל המשלים אין מלאכתו רמיה; חידת החיים אינה נפתרת, היא ניתנת להרחבה, ועל כן רק המשל יש בכוחו לפרוץ את גדר הסנוורים הסובבת את האדם. גם גרגר ההויה הקטן ביותר נשאר סגור ומסוגר בפני השגתנו, ואם תשתמש בהמון מושגים לאין קץ, למען באר את מין הגרגר הזה, לא תניח גם את דעתך וגם את דעת השומע. אתה מנסה, למשל, למסור כדבר‑השגה שלם את תואר האדם אשר הטבע הולידו, נתן לו לראות חלומות בימי הנעורים, לחולל עלילות בימי הגבורה ולשוב אל העפר – בהגיע ימי הזקנה ולטבע אין יותר כל חפץ ביצור האדם שנדלדל. איך תגיד את זה, אם ברצונך למסור את הדבר בצורה שלמה, שיעורר גם עצב וגם ישקיט את הלב, רוצה לומר: שגורל האדם יהיה כלול בדברים כמו שהוא כלול בטבע? בכדי למלא את רצונך יש לך שתי דרכים. הדרך הראשונה היא דרך ההרחבה הרגילה: אתה יכול להוסיף על מושג האדם המון מושגים אחרים. למשל: “האדם נולד ומת בכפיה; בימי הנעורים לבו ער וחולם רק למען יימשך בכוח אדיר אחרי האשה אשר יקים ממנה זרע; ועל כן הוא דבק בימי העמידה בעבודה, יען כי הטבע כופה אותו לדאוג לילדים אשר הביא לעולם.” ועוד ועוד לאין קץ ולאין נחת. ככל אשר תרבה מושגים, כן תעלה וכן תרד כף‑המאזנים. מושג אחד יגדיש את העצב, המלוה את גורל האדם, השני יחסיר מתואר הכפיה הצמוד אל האדם. שיווי‑המשקל של האמת לא יושג בשום אופן בדרך הזאת. אבל הנה לפניך הדרך השניה, דרך המשל או דרך ההשואה. בין כל המון הדברים אשר בעולם, אשר לכולם גורל רב‑חליפות, עליך למצוא דבר‑מה אשר תמשיל ממנו על האדם. אתה צריך למצוא משל אשר יתאים בד בבד אל הנמשל – לא בפרטים, כמובן, כי אם בהיקף השגה. בנידון שלנו מוטב לך להשתמש במשל הישן אשר בכתבי הקודש: “האדם עץ השדה.” במשל הזה מצאה ההשואה את תיקונה המלא, ואף על פי שבמובן הידיעה ניתן לך מעט מאד, הנה ההכרה שלך נתעשרה עושר רב: דומה שכפות‑המאזנים נושאות בד בבד ועין רוחך רואה את גדול‑הפלאים אשר בעולם: את שני הדברים אשר אמיתם משותפת! זהו גמר כל הפתרונים. הוא משעשע את דמיונך לשער, כי כשם שיש שני דברים הרחוקים זה מזה במקום ובערך חיים וקרובים זה לזה בבינת גורל משותפת, כן יכול היות כי רוח אחת כוללת את כל המון הדברים, כל המון החיים, כל המון העולמות אשר כוח השגתנו מתיגע לחינם למצוא להם היקף אחד של אמת. בזה כלול הערך הבלתי משוער כמעט של הערך של המשל הנהו באופן כזה ערך מוסרי נעלה: רק על ידו יוודע לאדם, כי הדברים אשר בעולם אינם מקוטעים ואטומים, אינם שחיפי‑גורל יבשים אשר יד המקרה פזרה אותם על ימין ועל שמאל. אלמלא המשל, אז לשוא היו כל תעצומות המדע וכל שיקול‑הדעת הבלתי פוסק של האדם. היינו כמודדים את העולם מבלי היות בידינו ציונים לקבוע את המידות; היינו מאספים עושר רב של חקירה, מבלי היות בידינו לקנות במחירו גם את הפתרון אשר הנה מצער; ואחרון אחרון: לא היינו משיגים את התכלית האחרונה אשר לכל ידיעה, לאמר – כי כל הדמויות אשר בעולם נתונות בדמות אחת משותפת. הרעיון על דבר אחדות העולם איננו אלא סכום כל המשלים אשר הקיפו מלא תבל ומצאו בכל אחים דומים, אשר נקל לאחד אותם במחי‑דמיון אחד. אבל חוץ מערכו המוסרי הנה המשל הוא גם יפה, כי הנהו תמיד ציורי; הוא מפתיע, יען כי המשל הנבחר יוצר את הקירוב שרק אפשר לשער בין שני דברים הרחוקים ביותר; והוא גם קובע לעצמו יצירה. אצל כל העמים, בגנזיהן של כל השפות אשר בעולם, מצויים משלים חשובים להפליא העוברים מדור לדור בצורה שלמה, עם תמצית חכמתם הבלתי נפסדת. הם דומים למטבעות הזהב שכוחם יפה בכל הזמנים אצל כל העמים ושאין דבר מוציא אותם מן העולם, חוץ ממפולת של תקופה הקוברת אותן מתחת לעיי שפה, תרבות ומולדת. וכך הוא הדבר גם ביחס לסופר בודד. כל זה שרגילים לקרוא בשם רעיונות נוצצים, דיבורים נישאים על פי כל דור, פתגמי חכמה הקובעים לעצמם צורה מיוחדת – כל זה הוא, על פי רוב, עושר של יוצרים, שיצא לדרך הדורות הרחוקים כשהוא ארוז בנרתיקי ברזל של משלים. סופרים שכוחם לא היה יפה במשלים הם ראשונים לשכחה; גם הגדולים שבהם, אלה שרגילים לסמן אותם בשם פילוסופים אדירים וצחי סגנון, אינם נשכחים מפי הדורות רק הודות לזה, שכל תורתם גם יחד של הגדולים האלה איננה אלא משל אחד אדיר אשר נשאו בצירוף אחד על כל החיים. ומכל סוגי הסופרים השונים המשוררים הם ממשלי המשלים בחסד עליון; הם, כותבי השורות הקצרות, קונים לעצמם חיים, ערך וחשיבות לבלי ערעור רק בעזרת המשלים; רק המשל משנה את דמות האדם, הכותב חרוזים, ובמקום להיראות בעיני הבריות כבדחן, כלץ מפיח שעשועים או, לכל היותר, כסופר שקלות דעתו מותנית למפרע בגלל צורת החרוזים – הוא מופיע פתאום כשופט נשגב אשר לדבריו המשקל, הקצב ומשפט הבכורה.
במה דברים אמורים – כשהמשל הוא ראשון במינו, שהוא לקוח מן הדברים החיים. בזה יוכר כל משורר: הוא עוטה לכאורה שבע חליפות אבל כל מעשי העולם הזה הם כערומים לפניו. הלא כתבו כותבים בלי מספר, הלא תוארו המון דברים בלי קץ, הלא הכל כמעט כבר מצא לו תיקון במשל, בציור אומר חזון – אבל כל זה לא איכפת. כל המון היצירה אשר מעולם לא גרע מאומה מגורל המשורר אשר יקום באחרית הימים, ויהי גם היקף יצירתו מצער במאד מאד. כי מעשי העולם כשם שאינם מפורדים, כן אינם מתישנים. את הסוד הזה יודע כל משורר, וכשהוא שם עין בדבר מן הדברים, הוא רואה אותו כחדש. אבל בזה כלול התנאי הראשון לכל יצירה: להביט בגוף הדברים. ההשכלה, כוח הדמיון ועוצם הביטוי אמנם מעלים ומורידים במעלת המשורר, אבל קודם לזה – העין הצמודה אל הדברים הרחוקים כמו אל הדברים אשר בהיקף של ארבע אמות. כמובן, הכשרון להיות משורר נתינתו מידי הטבע, על כן כל התחבולות, שאוחזים בהן לבאר את מעשה היצירה הזה, שאולות על פי רוב מאת המשורר עצמו. אבל הענין הלא ברור כשאתה בודק מעשי שירה בלתי‑מוצלחים: אתה רואה מיד, כי המשורר הזה – אם תקרא לו בשם משורר – לא עצר כוח להרחיק ראות את גופי הדברים, והוא לקח לשימוש דברים שהיו מקופּלים בתוך לבושם שניתן להן בכוח הדמיון של איש אחר. גם משורר אפיגון כזה ממשיל משלים, רוצה לומר: אף הוא שואף לתת לדברים סדר וקצב ומשפט; אבל על פי רוב הוא בעצמו אינו מרגיש, כי הוא לוקח את הדברים מתוך סדר קבוע, כי דמיונו נאחז בענינים קצובים, שחותם המשפט עליהם מפנים ומאחור. בהכרח הוא שמשורר כזה מצרף מלים שהן מצורפות זה כבר; והסימן הזה – של צירוף בתוך צירוף – הוא מכשול היצירה לכל דור של ירידה; בדיבּור הרגיל מכנים סופרים ומשוררים מסוג זה בשם כותבי מליצות.
ד
השורה, המהווה דמות יצירה בפני עצמה, הנה תמיד, בלי יוצא מן הכלל, משל נאמן המרחיב את ההשׂגה במהירות פלאים של ברק. על ההנחה הזאת לא צריך להקשות מזה, שרוב השורות יש בהן רק מעשה ציור ואין בהן לכאורה כל משל – כי, בעצם הדבר, כל ציור הנהו אף הוא משל מתעלם או, יותר נכון, מתכּוֹנת של משלים קטנים המצורפים לחטיבה אחת. המשורר אומר: “השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע” והוא הולך וחורז ברוח זאת שורות חמודות, שכולן יחד מצטרפות לציור כולל, אבל כל מלה ומלה מן השורות האלה ממשילה דבר‑מה בפני עצמה; על ידי ניתוח הדברים אפשר להווכח, כי אין בתנ“ך פסוק של ציור שיהא אמור בנשימה אחת, רוצה לומר: שהדבר המצויר יינתן – אם אפשר להגיד כך – חלק ונבדל; להפך, אמרות הנביאים הן תמיד מקלעת, מעשה משזר של משלים קטנים. מספרי החקירה של המלומדים יוודע לך, כי כזאת היתה צורת הפיוט של הנביאים: לעשות את השורה משני חלקים מקבילים, ואף כל חלק בפני עצמו מחובר על פי רוב משתי מלים מקבילות; אבל בזה לא צריך לראות רק סימן חיצוני של פיוט. העיון הנפשי בכתבי הקודש מראה לך בעליל, כי היכולת השירית של המשוררים האלה הגיעה עד לקצה שׂיאה; ממנה ולמעלה אין להשיג יותר שלמות. כי יש רק אמצעי אחד למשורר, שהנהו אצלו גם ראשון וגם אחרון: להקביל דבר אל דבר. “לא עדת כפירים ולבאים יכסו שם עין הערבה.” אין משורר מנסה להוציא את הדברים מקליפּתם, כי עמל שוא היא העבודה הזאת. הדמיון מנסה רק לקרב, ויותר שהקירוב הזה מתקבל עד ארגיעה על הלב, יותר הוא יפה. ובכן, כל משורר מתאר לך דבר‑מה על ידי זה, שהוא מראה לך את שיתוף החיים של שני ענינים. אבל מלאכת השירה הזאת מגיעה לפעמים למרום מעלתה: במקרה כזה אין המשורר מניח כל פרט מבלי שימשיל עליו; הוא אומר: “מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה.” הדברים הם מעטים פה, אבל המון הציור הוא עצום; המלים בכלל כאילו אינן פה וישנם רק דברים חיים, שלכל פרטיהם שיתוף‑גורל גמור. דוק ותראה, כי אין פה מלה שנגררה עם שטף הלשון; זהו משורר שכוחו מלא, שאין העיפות שולטת בו: אין לו צורך לנוח באמצע ההסתכלות וליצור לעצמו גשר מרגוע קטן בדמות מלה שלוקחים אותה מן המוכן. “אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף.” זהו דמיון שכל העולם פתוח לפניו, ואין דבר עומד למעצור אם הוא רוצה לענג אותך באופן נעלה, להכריח אותך שתאמין אמונה גמורה באיזה דבר, שתראה דבר‑מה כמציאות גמורה. למען פעולה כזאת הוא מקרב שני דברים הרחוקים זה מזה בתכלית הריחוק; הוא מקרב אותם עד למראה עינים אחד, משותף: “אמת מארץ תצמח!” מה לעומת היכולת הזאת כל התאמצות של אנשים המתיגעים למצוא קוים חדשים בגופי הדברים עצמם? כל התנ”ך, במקומות היצירה המובחרים שבו, הוא נקי ממחדשים, מנוברים, מדוברי רמות ההופכים והופכים את הענינים, מבלי להוסיף לדברים כל דמות. במקום החדש יש בתנ“ך – סגולה יותר יקרה: ההשואה המעוררת אמון. כי, בעצם הדבר, החידוש הנהו אף הוא השואה, אבל השואה בלתי מתאימה, שברגע הראשון אתה מסרב לתת בה אמון. ואחרון אחרון: בתנ”ך אין כמעט המשך דברים במובן הרגיל. במקום שהכל חצוב ומלוטש בפני עצמו, אין צורך בטיח הדברים; במקום שההשואות השנונות מצמצמות כל חצי‑פסוק בפני עצמו, בהכרח הוא שכל פרק יהיה כעין נוף הררי, קרוע לגבעות גבעות של משלים נאדרים.
גם בספרות העולם יש דוגמאות לצירוף מצומצם כזה של שירה: הקומדיה האלהית של דנטה, מקומות נבחרים של שקספּיר, ובדורות האחרונים – השירים הקטנים של בודליר הצרפתי. אצלנו, בספרות שלאחרי התנ"ך, מצוינים בסגולה הזאת מספר שירים של התקופה הספרדית, “מתי מדבר” וקטעי שירה אחרים של ביאליק, ועוד יצירות בודדות אחרות מן השירה החדשה. על כל היצירות מסוג זה טבוע חותם מיוחד: כל שורה בהן מעידה על צמצום הנפש של היוצר. כי בשביל שמשורר יגיע למדרגה כזאת לא די לו בכוח הדמיון ובכוח ההתרגשות, לא די לו שידע לתאר את הדברים במלים נחשבות, לא די לו גם בזה שיהא מחונן בכשרון, כלומר, שידע להבדיל בין טפל לעיקר. אל כל זה צריך שהמשורר ידע עוד דבר אחד נוסף, והוא: לראות כל דבר באופן כזה, שיהיה קשר של שיתוף‑חיים בין הרואה ובין מראה העינים! אשה צרפתית אחת רשמה בספר זכרונותיה פתגם מלא ענין רב עד מאד. היא כתבה, בערך, כדברים האלה: בימי נעורי, כשהגברים היו נושאים אלי את עיניהם, הייתי אף אנכי עונה לפעמים במבט משתתף; וראה פלא: לא התואר הטוב של המסתכל בי היה הדבר אשר המריץ אותי להיענות, אף לא החוצפה היתרה המפיקה תאוה, רצון לכבוש, עוז לב אשר ילעג למעצורים; אף לא פנים הנסוכים רוח דמיון, אלה הפנים המביעים בלי אומר לאשה, כי עד כמה שכבר מתקה לה האהבה – הנה יש אחד אשר ימתיק לה את האהבה שבעתים. לא, על מבטים כאלה לא ידעתי משום‑מה לתת מענה. רק פעם בפעם הייתי נתקלת בגברים שהיו מביטים עלי באופן מיוחד: לנוכח מבט כזה היה לי כל פעם הרגש, כי האיש המביט עלי יש לו למפרע איזה שיתוף בחיי. את הדבר הזה אין לסמן כמו במלים, הוא נשאר כמוס משכלי. אבל למבטים האלה הייתי עונה בכל פעם בחפץ לבי. דוק ותמצא, כי אם תשנה פה את הנושא, ובמקום האשה תקבע את המלה “טבע,” אז תצא לך פרשת דברים אשר אין כמוה לטוב, למען סמן את היחס אשר בין המשורר ובין הטבע.
המשורר בעל הכשרון מסתכל בדברים – רוצה לומר: בטבע – באופנים שונים. כליון נפש, תאוה לשפוך את יתרון הכוחות, העין הרואה, המשמשת מתחילת בריאתה בית‑קיבול רחב – כל אלה הם סיבות הגורמות ליצירה. אבל הטבע אינו נוטה עוד כל צרכו למשורר כזה; לאחד כזה, ויהי גם חפצו אדיר, נענה רק הטפל שבדברים, רק הפרטים המהווים את המקרה, את החלוף, את הלבוש הקבוע לאורך ימים מסוים. משוררים כאלה הם להוטים, נמלצים, מטביעים לעין כל על יצירותיהם את החוצפה אשר לא תעמוד בפני כל והמציירת בעוז‑נפש את זה אשר בשמים ואת זה אשר בתהום; אבל למרות כל אלה גורלם הוא בלתי נחשב; הם דומים לדון ז’וּאַנים המכריעים במבט אחד את בת הָאָמָה. הטבע בשלמותו חתום בפניהם; הדיבור, המגלה בדברים פנים חדשות, איננו עולה על שפתיהם; הצירוף שבין הקרוב והרחוק, זה שנותן לכל יצירה את הנועם היקר מכל יקר, זה שהנהו מטרה בפני עצמו, באין צורך לו להתלות ברעיון מרכזי של יצירה מקיפה, הצירוף הזה מתחמק מאת השגתם. על כן יצירותיהם, בתור דברים שלמים, קובעות ענין לעצמן, לפעמים הן גם נשגבות, אבל הפרטים, חלקי הדברים המצוירים, השורות הבודדות – אלה הם ערב רב ללא פרצוף, שגדול לא ניכר ביניהם לפני קטן, מכיתת חיים שרק הטיח העליון – הרעיון המקיף את כל היצירה – עושה אותה לחטיבה מיוחדת. בשעת הופעתן עושות יצירות כאלה רושם חזק; אבל הקריאה הראשונה מוצצת מתוכן את הרעיון המקיף, שהוא הוא כל חייהן, ומשאירה אותן פגרים מתים. אחרי עשר או עשרים שנה עולה מהן ריח בליה, שאינו נותן לקורא בן הדור החדש לגשת אליהן. ההנחה הזאת מאומתת על פי דוגמאות לאין מספר. בכל תקופה, וביחוד בתקופה שתסיסת חייה ניכרת לעין כל, מתרבות יצירות טובות מסוג זה, השוקעות – במהירות בלתי צפויה מראש – לאבדן השכחה.
המשורר, הרואה כל דבר כאילו הוא שלו, קונה לעצמו זכות פלאים להיות בבת אחת אדם יחידי ואדם ראשון בעולם. ביחס אליו אין יותר נכון ואין יותר טוב; אין מי שיכחיש אותו, אין מי שיגיד לו: הרחקת יותר מדי לצרף, להעיד דבר על דבר. אצלו הכל מובן, המליצה נעדרת ממנו לגמרי. הוא לא יכתוב: “אם הררי נשף עלינו נערמו,” אף על פי שזאת היא מליצה נשגבה, אף על פי שהצירוף הזה, “הררי נשף,” כבר קנה לו חזקה ואפשר להגיש אותו לדמיון הקורא כדבר שהאמון נתון לו למפרע; אבל הוא יכתוב: “צנח לו זלזל על גדר וינם – כה ישן אנכי.” הוא יכתוב את זה, אף על פי שהוא מבלבל על ידי כך את דמיונם של המון אנשים, כשהוא כופה אותם לראות בשני דברים שונים מוסר השכל אחד, נושא בד בבד צירוף חיים משותף המתאים עד למלוא השערה – שני דברים שכולנו רגילים לראות את האחד במזרח ואת השני במערב! כה הוא כותב, הכל אצלו כחדש והוא איננו מחַדש. ככה חדש הוא תמיד הטבע – בכוח הצרופים, מבלי לחדש יש מאין, מבלי להרכיב מין בשאינו מינו.
ה
מלאכת‑המחשבה של השורה התפתחה אצל עם העברים הקדמון באופן נעלה מאד; אחרי כן לא הושגה הדרגה הזאת בפיוט, לא על ידי היהודים – בשירת ספרד ובשירה החדשה – ולא על ידי המשוררים של אומות העולם. לצמצום יצירה זה ללא‑דוגמא גרמו כמה דברים, וקודם כל הטבע של ארץ יהודה הקטנה. האוויר השקוף גורם לתפיסת עין בהירה; הדברים הרחוקים נראים כקרובים והעין תופסת פה את הצורות בשלמותן, בלי טשטוש כל‑שהוא, בלי אותו ערבוב הקצוות של הדברים המצוי בארצות ששם פרוש האד לעתים קרובות. האדם, שנפשו היא ילידת ארץ כזאת, אינו מאַחֵז דבר בדבר; כשהוא הוגה הוא תופס כל ענין כצורה גמורה, כשהוא מדבר הוא משתמש במלים מהוקצעות, שאינן נוחות להשתנות. אבל לעומת ההשתלשלות, החסרה לו בהגיון ובשפה, הוא נעזר במשל, כיון שהוא רגיל לאחד על ידי טביעת עין אחת את הקרוב עם הרחוק. שער עוד את סדר היצירה של השירה העממית אצל עם כזה, השוכן בארץ שהנה יותר מדי שקוּית אור ופחות מדי מחוּננת בפנות מחבואים. החורשה אינה מצויה פה, ההולך אחרי המחרשה הוא הלוּם שמש, עם פנות היום הדמדומים הם קצרים, ואין בידי האדם סיפק לחלום ולהגות. גם בערים הבתים הם כולם אבן, הם אטומים וצרים וסגורים כמעט לגמרי בפני העולם; העץ אינו עולה פה בנקל, ועל כן אין שעשועי‑אדם ברחוב, אין מקהלות הנמשכות שעות רצופות. את הנביא, את השופט וגם את ההולך בטל – את כולם אתה מוצא רק במקום אחד קבוע: בשער העיר, ליד חומת האבנים הנותנת צל. במקום כזה לא תיווצר שירה: פה לא תיראה האשה, אין פה מחבואים לחלום, אין מרחב להזות. אבל הנה הלילה ירד והירח עלה. היגע משתטח למנוחה על תל חול או על צור ערום, והוא רואה את העולם ההדור שבעתים לנוגה הירח הכלול; העצים נראים כמו ביום במלואם, הם נחרתים בדמיון כמו מאליהם; נוסף על זה הם נראים כמחודשים, כיקרי ערך יותר מאשר ביום. הצורים החשופים, שדה‑הטרשים, עצי הזיתים הכחושים – כל זה נעשה נאוה אם מעט ואם הרבה; והנה באה שעת‑הניגודים: בזכרון עוד חי זכר היום המיגע, המלא שרב עד אפס מקום, המבליט עד תום את הצורות הדלות והחשופות של נוף ארץ יהודה; ולעומת זה הלילה מלא הרזים, הקריר, המשיב את הנפש עד ארגיעה, הנוסך מסביב יופי גמור ומרגוע שלם. שעת‑הניגודים הזאת מולידה את כליון הנפש, וכליון הנפש הוא הוא המחולל את השירה. ובכן הלילה הוא מקום הולדת השירה, והוא קובע מראש את תכונותיה. השירה היא ראשית כל קצרה, עשויה שורות חטובות עד מאד, העלולות להיות נשמרות בזכרון; גם השורה הבודדה מרותקה בחלקי ציור מוצקים, למען תעמוד כן, למען תימסר בתומה מפה לאוזן. אבל גם ברגע הווצרה אין השורה יוצאת כדיבור אנוש רגיל, המספר דברים כהויתם. הלילה איננו מציאות, הוא כעין משל מלא רזים הנישא על כל החיים. לאור הירח יש יכולת השגה אחת ביחס אל הבלתי משוער וביחס אל הדבר הקרוב עד מאד. שיקול‑הדעת, אשר בארצות החמות הוא צלול רק בערבים, איננו מתאוה בלילות בדברים כפשוטם: הוא נוטה יותר להשוות, להמשיל, לראות את הכל באור יקר. עוד יותר: בלילה שולטת רחבות הלב, לאדם המדמה לא צר להוליד דמיון ולאבד אותו עד ארגיעה; פה מקור הברור הנפלא של שורת הפיוט אשר לעברים הקדמונים. ביום יש לכל דבר ערך של קנין, וגם הלב חס עד מאוד על זה אשר הרה ואשר הגה ואשר ביטא. בלילה אין ריבות בין אדם לאדם בגלל מוצא‑פה ראשון, אין עקשות, הדיבורי שוטפים וחוזרים. בפסוקי שירה על אחת כמה וכמה: כאור הירח הנמוג ועומד בעין, כן עלול חרוז השירה, הנולד בלילה, להשתנות, לפשוט וללבוש צורות ולשוב אל מוצאו הראשון: אל מקור האמת אשר בדמיון.
העברים לא ידעו את אמנות הבניה והפיסול, אבל לעומת זה הם סמלו את הצורות באמצעים אחרים; המושג, התואר וגם הלך‑הנפש – את הדברים המופשטים האלה צייר להם דמיונם באופן כה ברור ובולט, עד כי אפשר להגיד, כי היהודים הקדמונים אף הם חיברו קן לקו ויצרו צורות ומונומנטים, אלא שהם השתמשו במלים במקום אבנים. על זאת מעידים לא רק ספרי השירה אשר בתנ"ך, כי אם גם השפה העברית בעצמה. מליה של השפה הזאת מהוקצעות מתחילת ברייתן, הן אבנים שלמות ולא חול ניגר כחומר המלים של השפות הגרמניות והסלויות. המלה העברית משתנה אך מעט; אפשר להקציע אותה על ידי כינויים, אבל לא לפורר, רוצה לומר: למזג ולערבב עם מלים אחרות. אופן הבניה של המשפט בשפה העברית נעשה על ידי סמיכות; המלים הבודדות נדבקות אחת אל השניה, אבל אינן נעשות בליל אחד. כתוצאה מזה – הצלילות ללא דוגמה של הפראזה, הציוריות הגמורה, האפשרות לחלק גם את המשפט היותר קצר לקוים בולטים. “ידע שור קונהו וחמור – אבוס בעליו; ישראל לא ידע – עמי לא התבונן” – פה מרהיב הכל את העין; חלקי השורה מענגים אותך, גם אחרי שעמדת מאה פעמים על מובנם. עין הרוח מסתכלת בהם ללא חשוב, כמו שעין הבשר מביטה להנאה בפינה יפה של בנין. בזה כלולה הסגולה האחרונה והנעלה ביותר של השורה העברית: להיות בנויה וכלילת יופי גם יחד! הדבר דומה, כי מתוך עיון של השגה בכתבי הקודש אתה בא בהכרח לידי הנחה עיקרית, שאין לפרוך אותה: כי השירה היא כולה צורה; גם בהיקפה, כשהיא ניתנת לנו בדמות יצירה שלמה, וגם בחלקיה ובשורותיה הבודדות. לא שהתוכן איננו עיקרי או שהוא בלתי נחשב, אלא שהמלה הבודדה, שתי המלים הנסמכות והמשפט הקצר – כולם הם מעשה צורה בפני עצמם, כולם מכילים עד‑תום את זה אשר כלול בהם. בשורה העברית אין שטף הדיבור בנמצא; כמו בבנין כן יש בשורה הזאת חלונות, אבל אין מקומות חלולים: יש מקומות שהפסוקים נעשים שקופים עד מאד, התוכן הולך וחוזר, כאילו בכדי לתת מרגוע לעין: “כל גוים סבבוני; בשם יהוה כי אמילם! סבוני גם סבבוני; בשם יהוה כי אמילם!” – אבל אין מקומות שהמלים ישפילו את עצמן לשמש את התוכן הרחוק, שיבוא לאחרי כן ושאיננו לעת עתה במלים עצמן! המלים אשר הנחילו לנו אבותינו הן כולן בנות גבורה; הן לוּמדו לקשט את עצמן. כשאתה מכריח אותן, כבנות אָמָה, לשרת זרים אז הן סוגרות על עצמן, נרדמות, חֲדֵלות לתת כל הבעה.
עם חתימת התנ“ך לא נחתמה תעודתה של השירה העברית ולא תמו דרכיה; לשירה הזאת כבר היו ימים של חידוש יצירה ועוד נכונים לנו ימים כאלה – בעתיד קרוב או רחוק. אבל דבר אחד ברור, כי בשחר כל תקופה חדשה השורה הבודדה היא היא המתעוררת לחיים בראשונה, והיא היא המעלה על עצמה בראשונה עבטיט של מליצות בתקופה של שיתוק יצירה. התוכן, ואפילו האידיאה הגדולה, אינם מצילים; די להשוות שני פרקים בתהלים: האחד הוא “אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים;” והשני, דומה לראשון על פי תכנו, הוא “אשרי תמימי דרך.” הראשון הוא קצר, את תכנו אפשר למסור בשתים‑שלש מלים: אשרי הצדיק ואוי לרשע; והשני הוא ארוך, תכנו הגדוש מוסר, כנראה, המון מושגים ומאויי‑לב שנעשו קנין, בתקופה ידועה שלפני החורבן, לחוגים רחבים של עם היהודים. והנה הפרק הראשון הוא כליל יופי, כל שורה בו היא יצירה בפני עצמה, המרחיבה גם היום את דעתנו: “והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבּול.” פרק שירה זה נכתב בלי ספק, בתקופה קדוּמה בערך, בזמן שהמושגים “צדיק” ו”רשע" היו בבחינת ראשונים, בזמן שעין המשורר תפסה את צורתם כצורה חיה. הפרק של “אשרי תמימי דרך” נכתב בתקופה מאוחרת יותר, בזמן שהמושגים האלו זקנו והולידו הרבה דומים להם: בשביל לחדש בדמיון בתקופה זו את המשג “צדיק” או “רשע,” לא היה שוב צורך בצמצום הנפש; להגיד דבר‑מה על‑אודות זה לא היה עוד בגדר של צמצום הנפש. גם המלים וגם המושגים כבר היו מוכנים, צריך היה רק לכפול מלים, לצרף מבטאים, לדבר גבוהות; על כן נקבע פרק של מליצה בתוך התנ"ך עצמו. כיום אתה קורא בו ואין לך כל יחס אל הדברים: התוכן לא הציל אותם.
ו
בנוגע לעתידות השירה העברית אפשר לנחש רק שלמות‑יצירה אחת: את השלמות הבלתי‑נפסדת הכלולה בשורה הטובה. ההנחה הזאת מתאמתת למפרע על ידי שני גורמים. הראשון הוא השפה. שפתנו העברית היא שפה מסוגרת, מלותיה בדלות, הן כולן בעלות צורה ואין הן נגררות על נקלה אשה אחרי אחותה. בכתבי הקודש לא מצוי הדיבור הנאוה, זה המשמש צנור לרעיונות מופשטים ולרגשות בלתי‑נתפסים; העשבים האלה לא עלו כלל על השדמה הברוכה מאד של השירה העברית הקדומה, במובן מקיף זה אפשר להשוות את השפה אל הארץ: גם ארץ יהודה איננה מגדלת בשפע את העשבים הסבוכים, העומדים ימים רבים בעין; משטח הירק, המכסה באביב את השפלה ואת מדרון הגבעות, הנהו בעיקר עתרת פרחים קטנים, המון יצוּרי‑ארץ נחמדים, אשר לכל אחד צבע ותואר ושם, ואשר העין תבדיל אותם לטוב מאותם גידולי השפע הבלולים יחד בשם הפקר אחד: חציר. ועוד זאת: אין נוף בארצנו אשר העין תופסת את דמותו בהעלם אחד, במהירות, בהיסח הדעת; הנוף הוא פה תמיד מסוגר, משביע את העין בחלקיו. גם בשפה העברית (ועל כן גם בשירתה) נעדרת לגמרי תכונת המרוצה; הכתיבה הקלה, הממושכה, המשתרעת על שטח של כמה גוילים, שהסופר מנהל אותה בלי עמל ושהקורא רץ בה מבלי לאבד את שלמות הענין – כתיבה כזאת לא תתואר כלל להיות מוצלחה בעברית. את הרומן, את האפוס הגדול, הכתוב ברבבות שורות הרודפות אחת את השניה – השפה העברית לא עצרה כוח ליצור כמו אלה; רק את השחת קוצרים לערמות, אבל את הפרחים קולעים רק לזרים. על כן נוצרו אצלנו לפנים רות ותהלים.
הגורם השני, אשר אף הוא יתוה את עתידות השירה העברית, אם לטובה ואם לרעה – הוא תואר הנפש אשר יתהווה בעתיד אצל היהודים. יש כידוע רבים האומרים, כי לספרות העברית (או לספרות אשר ביודית) נכון עתיד גדול אך יען וביען כי היהודים נפוצים במלוא‑תבל; הם חושבים לדבר טבעי, כי רוח העם, אשר ינק מכל המקורות, ייטיב גם ליצור בתור סינתיזה, בתור תוצאה מכל מתכונת ורוח וצורה אשר בכל ספרות. הם חושבים, כי הרעיונות, שמוח היהודים קולט, ההרגשות הדבקות בלבבם, צירופיי החיים השונים שהיהודים עדים להם בכל הארצות – כי כל זה בדין הוא שיהווה מזיגה נפלאה בספרות המיוחדת לעם הזה. מה גדולה התרמית הכרוכה בסלף הזה! המציאות מראה לנו את ההפך, וההגיון אומר, כי אין חוק המזיגה נוהג כלל וכלל בשירה. אין שירה אמיתית מתהווה כל זמן שאין הרעיון נהפך להשגה; ואולם בתור תוצאה מכל נדודיהם ומכל הסתכלותם העלו היהודים רק תפיסה חריפה, אך לא השגה גדולה. איזה רעיון מעוות: לחשוב, כי ילד שמחנכיו מרובים גם נפשו כבירה! השירה היא אהבת הנפש – כלפי החיים, כלפי מובנם הבלתי‑נתפס, כלפי עתידם הבלתי‑מתואר, וכל אהבה כוחה עז רק כשהיא עוברת דרך צנור אחד; מתוך מזיגה של השפעות רבות יצרו היהודים בלשונות שונות שירה של “תוספות,” ולא יותר.
בשביל שהשירה העברית תיטיב את עתידותיה, דרוש תנאי הכרחי אחד: שגם נפש היהודי תיטיב את הליכותיה. היהודים הם עם עז, אשר כשרונותיו הם רבים ועצומים; אבל דוק ותמצא, כי הכשרונות נתרוקנו ברובם מכל תוכן. הכשרון מתפתח בתור תוצאה של תכונות נפש ידועות; אך יש שתכונות נפש מיטשטשות והולכות, או נמחקות לגמרי, והכשרון, בתור הרגל וכלי‑שימוש, נשאר בעין. חזיון כזה מתגלה לפעמים בצאצאים שדופים של משפחה מיוחדת, המנחילה הרגלים מוצקים בלי תכונות נפש. זהו מחזה מעציב ומבעית גם יחד; היורש, העמוס מעמסה ארורה זו, מעורר זוועה במעשיו הנבובים, בעלילותיו החשודות, במדבריו העזים הנשמעים כתרמית חן של שטן; וראה פלא: יש תמימים המפטירים אחרי מנוגע כזה: “איש כזה וכשרונותיו – עד כמה חבל!” – אך מי אשר בינה בלבו יסור במנוד ראש; הוא ידע, כי לפניו יצור אדם מופלא המזוין בכשרון נבוב, חנוט, אשר אין בו רוח חיים!
כזה הוא היהודי. וכל סודה של תחית השירה העברית החדשה היה כלול בהתאמצות נפש אחת: להחיות את הכשרון, למלאות אותו תוכן. לא לחינם אתה רואה, כי כל הנסיונות ליצור שירה עברית – מיהודה הלוי עד ביאליק – התחילו קודם כל בזה, שפנו אל שפת הצורות של התנ"ך; אף למשורר עברי אחד אי‑אפשר היה לשער, כי מותר לו להשאר במחיצה אחת עם ספרי היראים, הפוסקים והתוספות – במלה אחת, עם אלה אשר לכל חריפתם, יכלתם ודבקותם לא היה די תוכן, די עלילה, די השגה; במשך דורות רבים נשארו שני המחנות נפרדים, בלתי משפיעים כמעט אחד על השני. בזמן שבטולידה אשר בספרד נולדו החרוזים של “ציון, הלא תשאלי,” אלה השורות שכולן חיים של ממש, ובתור שירה עוד יותר מחיים – הילכה את קולה בכל תפוצות ישראל החריפות האטומה, הפתיות החנוטה ורבת הכשרונות גם יחד של הפוסקים ומחברי ספרי המוסר, אשר רבו לאין ספורות גם בספרד עצמה. וראה: גם בימינו אלה נבדלה השירה העברית הבדל גמור מן הפרוזה; לא השירה הרחיקה כל כך ללכת בכשרון, אלא הפרוזה לא למדה מן השירה את הנאמנות, את הביטוי האטי, הכבד, מלא‑התוכן.
מי שרואה חזון לשירה העברית, רואה חזון גם לעם היהודים. לשניהם דרך‑נצורות אחת: במקום התפיסה המהירה צריכה לבוא ההשגה. בימינו אלה היהודי מרחיק ראות; הוא בן לעם זקן. ואולם לא בעיניו שלו רואה היהודי את הדברים הקרובים אליו, רוצה לומר: את הטבע, את החובה, את הרעות. בשביל לקבוע יחסים אל הדברים האלה משתמש היהודי בדעות זרות, במשקפים של השגה שהוא שואל מאת שכניו. והנה בכדי שיהודי ישוב אל החיים, עליו לשוב קודם כל אל הדברים הקרובים. הרעיונות, ההפשטות וההזיות – אף הם נעשים מחלקי חיים קטנים, שיש בהם ממש; אבל היהודי קונה את כל אלה מן המוכן, הוא אינו עוסק בעשיתם. על כן אין ערך לרעיונות היהודי: הרעיונות שלו אינם חדשים. כי החידוש שברעיון הוא בחלקיו, בצירופי ההשגה הכלולים בתוכו. היהודי צריך להתחיל מחדש, לשוב להיות כילד, לאחוז במציאות מסוגרת, כמעט נשכחת, מציאות אשר תפיל עליו לימים רבים איסורי שכחה. כשרונות היהודי לא ימוגו באופן כזה עד תום; הם ירדמו, הם יינקו באופל הנפש את התוכן החסר להם כיום הזה. אם יקום כדבר הזה, אז אשרי אשר יראה באחרית הימים את הכשרונות האלה בהקיצם! בכל מקצועות החיים יניף היהודי יד כבדה, נאמנה, העושה רק עלילות. השירה, כראי כל הכשרונות גם יחד, תסכם אז בתואר ובמשל את כל חליפות העולם, את כל צירופי ההשגה הנולדים אצל האדם השלם, זה העומד פנים אל פנים לנוכח הדברים והמעשים. אז יהיה בכוח השירה העברית לעשות כזאת; היא תיעשה לשירת אנוש מקיפה. לעומת זה היתה השירה העברית החדשה עד ימינו אלה שירה אשר לה רק צליל אחד נאמן: צליל הגעגועים של הנפש הכמהה לשוב אל מקור הדברים.
הכתיב החסר
מאתיעקב שטיינברג
בכל המעשים הגדולים יש שמץ של תפלות; גם עלילת השחרור של השפה העברית איננה נקיה מעוון הגורל הזה. בשולי הכוונה הרוממה נאחזה גם פה האוולת האטומה, אשר קשה לחלץ אותה כמו את היצור מרבה‑הרגלים המבליע את עצמו בבשר החי. הכוונה לכתיב החסר של הלשון העברית, ההולך ונעשה מנהג תפל בארץ‑ישראל.
ראשית כל קשה להבין במה תומכים את הגיונם האנשים המהבילים האלה הכותבים נֹעַר כמו נַעַר; אם תשאל אותם, אז יגידו לך, כי הכתיב החסר הזה מיוסד על חוקי הדקדוק, ותורת הדקדוק אף היא מיוסדת על הכתיב אשר בכתבי הקודש. אבל די לקרוא דף אחד בתנ“ך למען הווכח, כי המסורה לא שמרה כל משטר בנוגע לחסר ומלא, וכי המון פסוקים לאין מספר כוללים את החסר ואת המלא בערבוביה גמורה. מי שידיעתו בעברית היא כחוט השערה יודע אף הוא, כי אותיות התנועות חסרו לגמרי בכתב העברי הקדמון וכי דרך התפתחותן היתה ארוכה מאוד ונגמרה בתקופה של אחרי חתימת התנ”ך; על כן רק פלפול של הבל היא ההנחה האומרת, כי הכתיב החסר מיוסד על חוקי דקדוק מסוימים שיש להם מטרה ברורה. אבל לו גם היה כדבר הזה, רוצה לומר: לו גם ידענו ברור מאוד, כי הדורות הראשונים היו רואים כיֶתר הפוגם את הצורה כל “וו” הנתחבת לתוך ה“בינוני פועל,” גם אז היה צריך לכנות את מעשה המחסרים היום בשם אוולת שלאחר זמן. הגע בעצמך: לכתוב “כֹּתֵב” (ולו גם בניקוד, בשירה) ולהחיות על ידי כך אסוֹציאציה של תקופת האבן! באופן אחר תבעה העין את שלמות הצורה של המלים בזמן שהיו חורתים בחרט על גבי לוחות של צור, ובאופן אחר לגמרי תובעת העין את השלמות הזאת לגבי המלים השוקקות על גבי הנייר הדק! מלה חסרה כמו “כֹּתֵב”, כשהיא קבועה בדפוס, נראית קטועה, בעלת‑מום, אוילת‑פרצוף. היא חסרה דבר‑מה במובן הפשוט; בלי משים אתה מקבל ממנה רושם כמו מדבר מלאכותי, מזויף. הצורה והתוכן נושאים תמיד בד בבד, ומי שכותב “אֲגֻדָה” כמו “אַגָדָה” מכריח אותך לחשוב, כי בשעת כתיבה לא היתה לו כל כוונה של מציאות, כי לא חשש לטעות, לטשטוש המושג, לתמהון מעורר גיחוך. איש כזה מקלקל את הדמות, והחטא הזה שקול כנגד הלכה למשה מסיני! באין ברירה אנחנו כותבים בכתיב החסר את המלים שהן במובן ידוע גופי מסורת; אלה הן על פי רוב שמות, מלים שנפשן צרורה בקרבן ללא‑פגם מימות כתבי הקודש. את אלה, הנעימות והנאהבות, אין אנחנו רשאים לסרס, להוסיף עליהן סרח של עודף לשם נוֹחוּת‑הבנה קלה. אבל כל צבאות המלים שעל שפתנו – אלה, בהמוניהם, הם חיילים רגילים הדורשים מדים רחבים, נוחים, עשויים לפי טעם הזמן.
הכתיב החסר מזלזל בערך המציאות של המלים, מכשיל שלא לצורך את הביטוי הממהר אל תעודתו, אוטם מתוך כוונה חולה את המלה הנוצרת להיות בהירה בכל חלקיה. אבל בארץ‑ישראל נעשה המעוּות הזה חמור פי כמה וכמה, והוא יוצא ללמד על השגה שמחוץ לתחומי הלשון, על השגה הרואה קצרות, הבונה לעצמה תאי‑שבי קטנים על כל מדרך כף רגל. פה, במקום שעיקר התעודה הוא לפשט את כל העקמומיות של היהודים, מעקמים האנשים האלה את אם‑האמת של רוח האדם ואת צאצאיה – את הלשון ואת מלותיה; הם לא נתנו אל לבם, כי עצם החטא של דורות אין‑מספר של יהודים היה כלול בזה, שהם היו מעלים בכוונה תחלה עבטיט של פלפול על הדברים: אף הם, המחסרים, חושבים בתומתם, כי בעקרם “וו” ברוכה מתוך לב המלה הם משאירים את המקום ריק. לא, במקום אות התנועה החסרה מתגנבים מאליהם התפל, הבלתי‑מובן, הבלבול הבא ברוב ענין. ועין הילד אנוסה לאמץ את כוחה למען הוציא את כל הספיח הרע הזה, הזולל ביקר ההשגה שלו, ואף הבוגר מוכרח להשתמש בקפיצה של דמיון בכדי לפסוח על פגע ההתחכמות הזה. על סבלם של מתלמדים, של אנשים אשר ידיעתם בעברית קצרה, אין להרבות תאורים: זהו סבל תמהון שאין לו כפרה; השכל ילא להודות בו, והרוגז, שאסור לשתף אותו אל כל עמל חדש, קובע לו פה מקום ברחבות. אבל כל התקלות האלה יחד אינן שקולות כנגד המארה האחרונה, הנגרמת על ידי הכתיב החסר. חידוש הלשון צמוד בארץ‑ישראל אל כל המעשים המתחדשים, ושיטה זו של המחסרים, שתפסה, כנראה, מקום קבוע גם בבתי‑הספר, מאצילה – מותר לומר – על כל חיינו אשר בארץ הזאת כמין צל של בדיחות. הדבר דומה כאילו אנחנו עושים פה מעשה לצים, יוצאים חידות קטנות בשביל פתרונים של תינוקות, מאַחזים את העינים בשביל לשחק ולהתבדח. במקום לדבר ישר, כדרך אנשים אשר דעתם צלולה מרוב מטרה ברורה, אנחנו מעקמים את זווית הפה ותוקעים לתוך אוזן השומע: “אֲגֻדָה!” – כלומר: לך ונַחֵש, גרום לך הנאה אווילית של משחק מחבואים! ככה אנחנו כותבים ומדפיסים ספרים, והמון ילדים ובוגרים מנחשים אמנם בתמהון ובאָלות וברוגז לבב; ואולם ברגעי רוגז יש שאתה מנסה לנחש את הדבר הזה עד תום; ברגעים כאלה נדמה לך, כי האנשים האלה הופכים את חיינו בארץ הזאת למין משחק במחבואים.
שדפון
מאתיעקב שטיינברג
בדברי פיוט השורה הבודדה היא המכריעה במובן הערך: זאת היא הנחה שאינה סובלת כמעט ערעור. אבל ביחס לדברים שבפּרוזה יש רבים המחשיבים בראש וראשונה את הנושא. כשני לו במעלה הם רואים את הקשר הטבעי שבין חלקי החיבור ואת יושר ההבעה ההולך ונשנה מדף לדף, ובתור כמות בטלה כמעט הם תופסים את הפסוק – זה חוט הארג הבודד אשר ביריעת הפרוזה הרחבה. אל החרוז היפה של שירה מקביל לכאורה הדף המוצלח של פרוזה; אבל בעצם אין הדבר הזה נכון. הברכה בת‑השמים היא ענוות‑לב, וכשהיא שרויה על דברי ספרות אתה מוצא אותה רק אחרי חיפש מרובה – בתוך התא הצר של הפסוק הבודד; הקללה בת‑התופת מהרסת עד היסוד, וכשהיא מבליעה את ארסה בדברי ספרות הרי היא פוגעת קודם כל בתאי‑ההתחלה של הפסוקים הבודדים. במובן זה אין בין פרוזה לשירה ולא כלום.
נמשיל על דברי ספרות מן האדמה אם כל חיים. אל מה ישׂא האיכר את עיניו ביום קציר – לטובה ולרעה? לא למידת השדה: זאת נתונה לו מכבר, ואין לשנות; גובה הקנים אף הוא אינו סימן לברכה גמורה, קומתם הנמוכה של קני הבר אינה מעידה על רזון. אך הנה שלח האיכר את ידו וקטף שבולת מקנה ולבבו חרד מציפּיה: רק ברגע זה, פנים אל פנים מול השבּולת הבודדה, ידע האיכר את אשר לפניו. ביד חרדה הוא מנסה להוציא גרעינים מתוך התרמילים, וכשהוא מוצא אותם אז יֵאוֹרו פניו: כי הנה הם, הגרעינים הקטנים, אבות כל ברכה, פרי כל עבודה אשר הצליחה! ועוד רגע שני: הבחינה טרם תגמר. אל מחבוא כף היד ייאספו הגרעינים, יבואו במספר: הנתנה שבולת אחת בודדה הרבה או מעט? הגדלו הגרעינים אם קטנו? ההתליעו או צבעם עומד בעין, זה צבע בראשית של גידול? לפי סימנים רבים כאלה יתעצב האיכר או ישמח אל לבבו. אבל יש אשר במעוף עין תפול אימה גדולה על האיכר: ידו, אשר חיפשה אחרי הגרעינים, נשארה ריקה, והנה היא הבעתה הגדולה, מלת הזוועה הקטנה, אשר השפתים תלאינה לדובב אותה: שדפון! השדה רחב ונסב, קני השבלים ידוֹדו ברוח, יהמו ויספּרו דבר‑מה, כצירי אדמה נאמנים. אבל כל זה שוא, קש‑מרמס, מעשה עמל אשר עלה בתוהו.
דומים לזה הם גלגולי הבחינה אצל הסופר. עם גמר עבודה לא ערך הנושא הוא המכריע – כי רוח היא בסופר הקצובה לו מאת הגורל, ואין לשנות. השבט והחסד אינם תלויים גם בזה, אם גבוהה קומתם של הרעיונות, או אם, להיפך, ארשׂת החיים התכנסה לתוך תפיסת דברים התמימה ורגילה למראית עין. ואולם ככל אשר תקטין את מקום הראות, כן ילך המשפט הלוך וקרוב: עליך לשלוף את המאמר הבודד, כאשר יוציאו את השבּולת מתוך הקנה, ולבחון אותו בתור חטיבה מיוחדת. בו, בפסוק הנפרד מחבריו, טמונים גרעיני היצירה. התפיסה של האמן זורעת פה את אמיתה הראשונה, איש‑האמת קובע פה את כוח תפיסתו המצומצמת. בהם, בגרעיני האמת הקטנים האלה, תלוי הכל: הקציר המבורך, מראה הקמה אשר עלתה יפה ומרהיבה את העין. לפי זה, לפי הכוח הפּורה של הפראזה הבודדה, אתה משער את הערך המוגמר של יצירת אמן; מלות התאור כשהן לעצמן אין בהן בכדי להשלות אותך – תהיינה המלים מה שתהיינה: יפות, מקושרות אחת לרעותה על ידי מעשה אריגה נאה. כל זה ללא הועיל: כי הלא גם השבולת הריקה יש לה טווי נאה והוא חדשה ורעננה למראית עין. וככה יצא מלפניך המשפט גם בנוגע לחיבור של סופר; בלי גרעינים אין ענין גם בקמה המלאה. ספר, המצורף ממאמרים שדופים, אין בו לכלכל את רוח האדם; הנושא, ואפילו הדפים שיש להם שיעור קומה של כתיבה, אינם מעלים ואינם מורידים, כמו שבשביל האיכר, אשר את שדהו הכה השדפון, אין הבדל בזה אם הוא זרע חטה או שבולת שועל ואם עלתה הקמה עד לידי שיעור‑גידול גמור. יתר על כן: הנוי החיצוני עלול לגרום רוגז נוסף.
מי שגורס בדברי הספרות את המושג יצירה, בעל כרחו שיתחיל את הבחינה מתאי החיים, ולא מן הקרום העליון. לנבון‑ספרות כזה לא יֵצַר ביותר, אם הסופרים בני דורו יקצרו במידת ההיקף, ימַעטו בנשגבות ובשעשועים וגם לא יעצרו כוח לשלוח את רעיונותיהם למרחוק; לכל זה יש שילומים: בהטעמת המציאות ובהרגשה הנכונה של טבע הדברים, אשר נקל לנו לקבל גם מאת ספרות תמימה ביותר. כי עיקר הבנת העולם הוא סוף‑סוף בזה, שהאדם יחזה את העולם מבשרו, ולא ממחשבות לבו התועות; וכך הוא הדבר גם בנוגע לדור ולחיי העם כלו: גם בשבילם, כמו בשביל היחיד, טוב הוא המשל הלקוח מחיי האדמה, הלקח היוצא מן התקומה והכשלון אשר בטבע, הנחמה הנשקפת לכל עין תמימה מתוך התוהו ובוהו המבדח של הגורל. אם כה ואם כה – כל הליקויים אשר בספרות הם בלתי נחשבים לעומת השדפון. זאת היא מחלה אשר מחוללה מקנן בסתר הדם, לעומתה נראות כל מחלות הכתיבה האחרות כבנות חלוף, אשר הנגע שלהן עלול לפשות רק בקצה העט של הכותב. השדפון שבספרות אינו רזון‑האמצעים; הוא, להפך, כמו השדפון אשר בטבע, איננו מונע את הגבעולים ואת הקנים מלהשתגשג, אבל הוא ממית את הגרעינים בעצם הוולדם, או הופך אותם לאבק באשה. זאת היא עקרות של הפסוק: צרוף המלים נעשה יבש, מרחיק עדות, בלתי עלול לעורר את הדמיון. הגרעין, הצפון במלה הבודדה, נראה כחצץ, ואף הכוח המדמה החזק ביותר אינו מסוגל לטחון אותו למזון של תפיסה.
תמצית החזיון הוא בזה, שמכת השדפון פוגעת על פי רוב בהמון סופרים בבת אחת. זאת היא מחלת הדור. היא מופיעה, כנראה, בתקופות מיוחדות במינן, בשעה שבני אדם נוחים לתנועה, לרוגז ולשעשועים – אבל נפשם, במעמקיה, קופאת על שמריה וחסרת עלילה. קרקע הנפש של הדור נותנת אז בספרות את הלשד אשר בשטח העליון; על כן כל מיני הגידולים, אין שרשם מעמיק באדמה, מוציאים עלים וקנים, אבל אין בכוחם להשאיר שריד בשביל גרעינים. גם בזה נאמן עד תום המשל הלקוח מחיי האדמה: השדפון אשר בספרו מכה בעיקר את הבינונים. הסופרים הקטנים, עשׂבי השדה, פורחים ועולים בנקל גם בשעה הזעומה הזאת; המסורת הספרותית, שזוהי אם כל קיומם, הולכת ומתקיימת על ידם: כשם שלא יחדלו גרעיני הזרע אשר בעשבים הדלים. כמו כן נבדלים לטובה הסופרים המעטים אשר כשרונם מרובה; כמו עץ השדה החזק מעמיקים אף הם את שרשיהם, וכתיבתם נושאת פירות. האמוּלים ביותר הם הבינונים, המצוּוים לגדל את המזון העיקרי בשביל הדור: אלה, כשהם מוכים בשדפון, מאבדים את כל עולמם. דומים הם לקמה בשׁלה אשר גבעוליה נכונים ושבּליה נבוּבות, כי אפסו מהן גרעינים. הזר, כי יצא לטייל בשדה, יעיף את עינו במראה הקמה המלאה; אבל ביום קציר תיגלה לעין כל המאֵרה.
הספדים
מאתיעקב שטיינברג
שר‑הסופרים שלנו מזלו דומה לפעמים למזל המלמד אשר בסיפור‑בדים אחד ידוע. הָיה הָיה מלמד דל בישראל ולו כתריסר נערים תלמידים קשי‑עורף ולא‑חמוּדים; והנה רק במקרה אחד יחידי היו כולם יחד נחפּזים לעשות את מצוות פיו. כשהיה המלמד גומר בפני תלמידיו סעודת‑לחם דלה והיה פולט בחשאי מבין שפתיו, כאומר ולא‑אומר: הגישו לי “מים‑אחרונים!” כרגע היו כל הסרבנים העצלים נרעשים ממקוותיהם, היו נדחפים ברוב‑מהומה וברוב מרוצה לחבית המים אשר במסדרון הבית והיו מביאים כל אחד ספל וצנצנת מלאים על גדותיהם.
כדבר הזה יקרה אצלנו פעם בפעם – מדי היסגר מעגל‑חיים אחד קטן או גדול, ולשר הספרות שלנו נחוצים עד‑ארגיעה מעט “מים‑אחרונים” למען צאת ידי חובה אחת קטנה ונהוגה, למען טהר פעם אחת אחרונה את דמות החיים אשר הלכה לעולמה. לפי השכל נחוץ בשביל השליחות הברורה והקצרה הזאת רק שליח אחד מיוחד, לפי טבע הדבר אין מטיפים את הנטפים האחרונים והיקרים האלה מתוך כד מלא מי‑רחצה; אך די שתישמע במחננו קריאה ממלוא‑גרון: “איננו!” – והמון אנשים מריצים את עצמם אל המים עם הכדים ועם הפחים ועם כל כלי אשר לו בית‑קבּול. וראה זה דבר: כל מביאי‑ההספּדים האלה מהוים כעין כתה מסודרת, מוכנה מראש לתפקיד רב‑התכונה. בחוש הבחנה, המיוחד לאנשי מקצוע מובהקים, הם מחלקים ביניהם למפרע את העבודה, מבלי לבוא בדברים האחד עם השני; אותן ד' האצבעות של תפיסת דמיון שבני‑הדור מקדישים לרוב הנפטרים המפורסמים, די בהם שתתכנס עליהן כל עדת המספידים הרבה ושתרקיד שם ברווחה את כל לשונותיה. זאת היא כעין ברית‑חשאים של כַּשָפים. ברוב הימים הם נחבאים, ועטם החלוד נעוץ מתחת לזנבם הצנוע; רק ביום עברות, עת אשמדאי‑המות בא לקחת לו טרף מבין הסופרים או העסקנים או אנשי השם – רק אז הם נעורים כולם יחד במקום אשר הם שם. רק אז הם עושים כולם בבת אחת אבל כבד, אבל חרטומים, אבל להטים; רק נפטר אחד מפורסם – ועל מקום מצבתו הצר נאחזת בנקל רגל העגל של כל אחד מן האַשָפים האלה.
לא ראית אצלנו מספידים אשר יכחישו אחד את דברי חברו; שלום ושלוה שוררים ביניהם, אך לא שלום המות הסוכר פי דוברי‑שקר ולא שלות האבלים אשר מיום היות אדם זו דרך לה לדבר במשלים תמימים, לקוחים מעצב ואמת גם יחד. האנשים המספידים שלנו משלימים ביניהם מתוך ערמה, לבל יבולע לחלקם; גם זוללי הדיבורים ביניהם אינם להוטים למצות את ענין ההספד עד‑תום. אדם שמת – טבע הדבר מחייב שיְבַלַע בזעיר‑אנפין את כל מידות הנפש ואת כל כוחות החי; על הדבר הזה עמדו חכמי ההספד שלנו והנהיגו שיהא כל אחד מהם מספיד ביחידות מידה אחת או תכונה ידועה של הנפטר. על ידי כך, כמובן, אין אחד מהם נכנס בגבול השני; על‑ידי כך נוצרת עם כל מקרה‑פטירה אילוסיה של אבידה עולמית, והאנשים האלה מהגים את להגם לבטח, כמו בשעת חירום. כמה הם יודעים לפורר, לראות בעיני זבוב על נקודה כמקום‑משען תלול, אשר אפשר משם לנענע בחן את הגפַּים הקטנות של הדמיון! הקורא משתומם מתוך תמהון‑לב; אי‑פה ואי‑שם כבה גפרור – ומכל הרוחות באים ביעף יודעי‑דבר ומתחילים להאריך לשון על כל תכונות האש לסוגיהן. השומע ישום וישאף אף ישכח לאחרונה כי רק גפרור בודד כבה לבטלה וכי עוד לא “אָפסו גפרורים בקופסה.”
ויום אחד ימות איש אשר ראינוהו כולנו כיקר מחננו הקטן. אז, רק אז, בהתפוצץ תופי ההספדים, אתה מוכן בכל לבך להגדיל בבת‑אחת עקב על כל העדה הזאת. מקרה מות של איש מורם מעם הנהו קודם כל ענין לענות בו – והצריחה המקוננת מפריעה, מבאשת, עושה במעוף עין אחד שמות ברגשות האבל. יותר שדמות הנפטר הִנֶהָ זכר שיש בו חפץ, יותר דרושה בשבילה, כלכל דבר של מציאות, הערכה נכונה; ההפלגה בשבח ובערך מוציאים אותנו מתחום החיבה ומעמידים אותנו בפני דבר‑הבאי; והלב, כמובן, איננו הומה במקום שהמקוננות מפיחות עד לשמים את צעקתן הכוזבת. אמנם כן: הכזבון, בכל מקום שהוא בא להגדיל רושם, הוא נופל – להכעיס – כאבן‑מחנק על המקום הנחוץ, הנאמן, זה שאליו היה צריך להסב את העינים. תמצית ההוקרה ביחס לאדם גדול הוא לא בזה שאנחנו משתדלים לראות אותו בתור בחינה יוצאת מן הכלל; להפך, ההוקרה, כמו האהבה, היא תוספת‑מעט לזה אשר הנהו מובן, טבעי, הולך בדרך הישר של החיים. אם תגיד: הלזה בעשותו אחת יצאו שתים, בהגידו אחת ויהי ההד רבבה – אז תתגלם מדבריך דמות משונה; אך המשונה איננו יקר. כהנה וכהנה עושים המספידים שלנו בעמדם לפני מתם הגדול; הם מיחסים לכל דבר ערך יוצא מן הכלל, רוצה לומר: בלתי‑ממשי. על ידי כך הם גורמים ליקר שלא יהיה יקר.
על האני
מאתיעקב שטיינברג
שפתנו הבליעה ככל יכלתה את מלת‑ההרחבה “אני;” האיש הפועל מסמן את עצמו בעברית בתור עצם נעלם למחצה מצורף אל הפעולה, ועל יד כך נשמר מאליו המדבר מכל העויה ומכל העמדת‑פנים. השפה העברית, אשר הנה כאחת אצילה ומכבידה בצורותיה המצומצמות, יצרה את כל המון הכינויים במגמה גלויה – להרגיל את העושה ואת המְעַשה שלא יהיו נגררים כילדים בשעה שהם עושים שליחוּת של דבר, של דמיון או של פעולה. “אני אומר” – זהו סולם קטן, אשר שני שלביו הקצרים דורשים התכוננות והארכה יתרה; גנזי שפה, כשהם נותנים מתוך הכרח מקום להמון כלי‑ילדים כאלה, גורמים חליפות דוחק ובושת‑פנים בשביל העצמים הרבים והעצומים אשר במציאות. השפה העברית לא אבתה שיהא אדם מגיד “אני” בהזדמנות כל‑שהיא ויראה את עצמו בכל מלוא‑קומה; היא חיבלה המון תחבולות למעט בהבל‑פה ובמתק‑שׂפתים. כחץ מקשת, שאינו נראה בשעת מעופו, כן מצוּוה המדבר, לפי רוח שפתנו, לקלוע ישר אל המטרה מבלי שייראה לעין אותו חלק ה“אני” המצורף אל המדובר.
הסתר‑פנים זה שכּופה על מדבריה העברית העתיקה, אינו יכול, כמובן, לשמש נוסח‑תרבות קבוע בשביל יהודים המונים דורי‑דורות של חיים מטורפים; עם כל זאת כדאי להשתאות אל הדיבור האַנונימי שהיה נהוג בספרותנו בימי הבינים וראוי להשתומם על השינוי שבא בנידון זה בספרותנו החדשה. הדבר דומה, כאילו אותו היהודי הפתלתול הטיפוסי, שכל החיות שבו היתה באה לידי גלוי בשעה שפניו היו להוטים לשיחה וידיו חוצבות תנועות לשם דיבור – היהודי המהביל הזה, שכבר העמיד בינינו גלגולים בדמות נואמים ומוכיחים לאידיאות מכל הסוגים, הולך וכובש עכשיו גם את דף‑הכתב אשר בעברית. כי, בעצם הדבר, אותו ה“אני” הרוגז והמתחנף, ההולם עכשיו בבתי‑מלאכה של כותבי‑עברית, יותר משהוא מתרברב לשם רושם והמרצה, הוא בא תמיד בתור התחלה רועשת לדברים שאין להם חשבון מדויק ותכלית מסוימת. תן קורנס בידי ילד ותראה, כי הוא יכוון את עצמו פעם בפעם להקשה ראשונה; בין הקשת‑חשובות אחת לשניה משׂתררת המבוכה, הקורנס מתופף לצדדין ואינו ממלא כמעט כל שליחות. האדם המבוגר, הרואה אחרית דבר כראשיתו, אינו מחבב יותר מכל את ההתחלות עם פעמוני ה“אני” התלויים לצווארן; השהות הזאת שאדם שוהה עם כל דיבר מתחיל, הטית כל הגולם הרוחני כלפי השומעים, מפקד ההערכה שהסופר עושה לעצמו מרגע לרגע על ידי הבטת‑הנאה אוילית לתוך ראי‑הכיס של ה“אני” – כל זה מבדח לגבי סופר אחד, מטרף את הרושם ואת הערך של סופר שני ומעורר דאבון דומה לבחילה כשהדבר נעשה מעין ליקוי‑גברות שכיח אצל רבים. הענין הגדול יש בו במידה ידועה משום כפרה בשביל כל מין זרות של סגנון; אבל אתה תמה למבטא התפל של אנשי דור המבול בשעה שאתה רואה אחד המתמכר להנאת הפרצוף והוא מוציא מפיו לסירוגין דברים רגילים שנוח להם לבוא מצומצמים ואנונימיים. האיש הקדמון היה מוכרח לחלק כל מושג לחטיבות קטנות ולהקדים לפני כל חלק לשון נוכח; רבים מסופרינו עושים כיום הזה את המלאכה הקשה הזאת, רק בכדי להתרברב על חשבון החומר אשר בידם – זה אשר לעתים קרובות אין בכוחו לשאת כל עול.
השיירה הקטנה שלנו עושה את דרכה לעיפה בדמדומי החיים החדשים, ואולם פעמוני‑הפה הנבובים, אשר על צוארי הרועים העוּלים, מצלצלים בצהלה רבה: “אני” – “אני” – “אני”. ראש מאויינו, כשאנחנו מדמים לצירוף מתוך האופי היהודי את הסיגים הכבדים, הוא לראות את היהודי הולך ומתכנס כלפי עצמו; לעומת נוסח הגאולה של קיבוץ גלויות יש קול הלוחש במסתרים: קבּץ את פּזורי נפשנו! והנה מי שמקוה או מאמין, כי ארץ יהודה כבר שמה סתר לאנשינו הראשונים השוקטים לעתיד – אולי ימצאם, את הנגאלים האלה, ההולכים אחורנית, בין הנשכחים בעיר ובכפר; ואולם את היצר השב אל‑תוך חיתוליו אין למצוא עדיין אצל כל אלה אשר שפתותיהם מטיפות לתעודה ולעתיד. פה אתה רואה והנה שׂאת הנפש גדלה משהיתה; כל חזית החיים של האדם עשויה פה בדמות דלת רחבה, כל הרכוש נצבר על הסף כל הלהט מרקד על הקו החיצון של מבוא השּׂפתים.
על תבנית הספר
מאתיעקב שטיינברג
מפני צמצום שפתנו עדיפה צורת הקטנות לספר העברי יותר מאשר צורת הרחבות. רבים, הרואים בכרך שופע שולים מעין המשך של מסורת, מגלים לא כהלכה את הפנים הרחבים של ספרינו העתיקים; הגמרא היתה נכתבת ונדפסת על גבי עלים עצומים לא בכדי להאדיר את המסכת, כי אם בכדי ליחד את הדף. הספר היה לפנים שם‑מסתורין כולל, ולא היה נפסד משימוש של פעם אחת; כשם שאין סובאים מהות של אדם חי בלגימה אחת, כך היו אבותינו מניחים ספר מידם בכדי לשוב אליו לעת מצוא. אגב חטף אחד היו קוראים דף‑גמרא, היו מגידים פרק במשניות; בכדי לשים כבוד ליחידות‑הלימוד האלה, שהיו בבחינת ספרים‑צאצאים של ספר אחד גדול, היו משוים להן שיעור של מידה. לפני יהודי, כשישב אל גמרא פתוחה בדף פלוני‑אלמוני, היה דומה למלומד בימינו, האוחז בידו ספר אחד לקריאה ועל שלחנו מפוזרים מסביב המון ספרים שונים; בגמרא אחת יחידה היה משום כבוד‑מקום של חדר ספרים, בדף אחד יחידי היה משום ריבוי‑העיון. וכן היתה נכּרת חשיבות הדפים הזאת גם ביתר הספרים גדולי התבנית –מן הרמב“ם עד ה”טורים" ועד ה“אלשיך.” לא כן הדבר בימינו, כשהקורא מודד לעצמו בבת אחת מדת‑עיון בשביל קריאה של ספר שלם; הדפים, שחדלו לעמוד ברשות עצמם, נאה להם להצטמצם ולהיות אחוזים זה בעקב זה.
הספר של עכשיו, שאין לו דפים קרואי‑שם, הוא התובע שישימו לו כבוד נגד הקורא על ידי הרחבת הכּרס; אבל הדף הבודד, בספר עברי של זמננו, דורש שינתן בכלי צר, בכדי שלא יגרום לסופר מהילה. אין עם מכונן לכל צורת‑מצוא את שפתו; והנה את ההילוך של שפתנו מסמל הפרק ולא הספר, צעדה הבודד מידתו כמידת הפסוק הקצר. בהלך של סגנון ובשטף של לשון מגמא סופר לועזי פני דפים רחבים; היצירה והחכמה הן בשביל הכתיבה הזאת רק יצרים מגרים, המפתים את השפה שיהיו לה פתחון‑פה ונדיבות. הכותב בשפת‑עבר הוא, להפך, איש אשר לשונו תתנהל בכבדות; לא מחוסר מלים או מקוצר סגנון, כי אם מסיבה אחרת מופלאה עד מאוד: – מפני הצורך לחסר ממשמעות המלים. ברוב המקרים מתכוון הכותב בעברית להגיד פחות ממה שאצור במשפט הנמרץ היוצא מפרי‑עטו; צירופי מלים בעברית משׂיחים מאליהם, בדרך הקצרה של הרמז, חכמת לשון מיוחדת, וסופר ממדרגה רגילה סוחב בנתיב‑הכתיבה שלו המון שאריות כאלה, אשר הוא לא הולידן, לא הכירן ולא חפץ בהן. כתיבה תמה בעברית עושה אותה אחת משתים: או שהסופר מגדיל את מושגיו, או שהוא מלקט מלים וצירופים בזהירות ובענוה רבה; אם כה ואם כה אין בחפזון ברכה לסופר העברי. דוק ותסכים, כי בכל הספרות העברית לכל תקופותיה אין בנמצא אף ספר אחד נחשב, שהמכתב שלו יהיה רחב וקל ושוטף – כשם שקשה, להפך, למצוא בספרות לועזית ספר נבחר שיהא כתוב אגב גדלות‑מושׂגים וקיצור‑סגנון המצויים בכפיפה אחת במכתב של כתבי הקודש.
הסופר העברי אנוס לכתוב בדי‑שהות; כשהוא ממריץ את עטו – לא ימלט כל כשרון את כתיבתו מריח של מליצה. ואולם עמל סופרים כזה דורש לעצמו גם גמול מיוחד של עיון נוסף; בדף נרחב, בן הארבעים שורה חסר אחת, נראה הסופר העברי כמוכר בזול, כנותן המון חליפות‑כתיבה בפרוטה אחת של עיון‑כתיבה. חוק משוה הוא, כי מה שהוא נצרף ומצורף – לא יהיה סיפק בעיני הקורא להשקיף על זה בהעלם אחד. והנה בדף מפוטם של ספר עברי, האוצר לפעמים חליפות‑סגנון, המשיח הגיון של חיים רבים, המעביר בזו אחרי זו דמויות שונות של הלך‑נפש – בדף‑תערובת כזה על הקורא לרוץ, להוקיר את הפרטים ולתפוס בלי משגה את היקר הכולל! גמול‑צדק כזה מצד הקורא צפון, כמובן, רק לסופר אחד מרבים; כל הרבבה האחת והיחידה של קוראי עברית דנה את הדפים הגדולים, שמוגשים לה בספרים המעטים, כדברי מליצה התובעים עיון לעיפה. כמו כן אין ספר עברי רחב‑פרצוף זוכה, שיהא הקורא בו שוקק בקריאתו מדף אל דף; משטח אדירים של פסוקים עברים משכיח, מבליע ראשית ואחרית, יוצר דמיון של גשר ארוך לאין תכלית. הסגנון העברי, שמשקלו כבד, דורש סגולות‑עזר בכדי ליצור בינו ובין קוראו הלך‑לב של חלקות, של חנופת‑נועם כשרה; מדפים קטנים הבאים בהבטחה קלה של מועט המחזיק את המרובה, אפשר לפעמים לכונן גם בשביל הספר העברי את אַפריון‑הקריאה הענוג, אשר מסתופף בו פוקח עין טובה וצלולה ונותן את לבו לדברי‑כתב ספורים, השטוחים לפניו במספר כדברים חמודים.
שכחת הספרות
מאתיעקב שטיינברג
הספרות העברית, הירקרקה ונעות החן, מסובבת גבר לא‑גבר. רוב הימים היא רובצת ללא חלומות יצירה על האָבנים השוממות, וראשה הפרוע מלא הגיג‑כשפים אחד: למהול נסך‑רזים ולהשקות ממנו בערמה את בחיר‑לבה הסוטה, למען תעברנו בלי ידועים אהבת פתאום. ובלילות העגומים היא יוצאת להתהלך בארץ; שיקוי הרמיה מתעלם בין קיפולי‑אדרתה הבלה, ידה היגעה רומזת רמזי‑לילה ללא ממש, ועל שפתיה העבשות מהבהב באפלה צחוק כלאים של רוגז וחנינה. ואל צללים, צללי אנשים, היא נושאת עינים דולקות‑עורגות – אנה הלך, אנה פנה דודי? – ‘מה דודך מדוד?’ – דודי רך וערום, נסער וכוזב, צח מבטלה ואדום מהתלהבות! לבו כחליפות, ידיו כנאדי רוח, בטנו כערמת הזיה; רגלו קלה בראש דרכים, לשונו רצה כחיצי גבור, דמיונו רועה על כל שפיים; וכולו מחמדי זרים.
העולם בוכה למשפחותיו, וסירי הבשר המסודקים של הגויים לוחשים בבושת פנים על פני האש הגוועת של סוף תקופה. גם הסיר הקטן של הספרות העברית מבעבע ללא חמדה על פני מדורת קוצים קטנה; אנשי המעגל שמסביב מאריכים שבת בלילות השממון ופעם בפעם הם מעבירים מפה לאוזן לחש‑עצה, שעה לשעה הם שולחים על פני העלטה הריקה קול משוע ומתחנן: אַיכּה, הקורא?! – ואולם אין איש ביניהם אשר יהס בדיבור תוגה אחד את כל המית השוא של הלבבות האלה: אין עצה כנגד אהבה כוזבה ואין משועים בעקבות אהוב בורח! במקרה של בגידה, בין אם היא אסון יחיד ובין אם היא כשלון רבים, רק אחת היא תרופת‑הכבוד המשמשת מעין ראות לעתיד: השכחה; שכחה ללא ערמה, זו שאינה מתראה אלא מאמצת את האדם להוסיף ולעשות בתום‑לב את כל חליפות חייו, משאירה פתח פתוח למזל: גדולות אם תיעשינה על ידי האיש – ועברו לפעמים דרך בן‑השער הזה ועוררו מחדש את האהבה. גם מרבים לא מנע הגורל את הנחמה הזאת, היקרה והשוממה גם יחד; הספרות העברית, אף על פי שהיא משמשת מדוֹר‑רבים וסחר הרוח שלה יש לו עליות וירידות בשוק הקהל, לא תמצא חסד בכפיה, תשועה בתחנונים ודברות‑קוראים על ידי תוספת להטים או חיבה כלפי המון קטן זה, הנעכר והמתאנף, המצוי אצל השפה העברית. הללו, ככל המון בית ישראל, זעף הגלויות בעצמותיהם, טורח של בושת מעפּר כנגדם בחוצות הגויים, קשי‑ימים דק ואוילי, מעין שחק בלתי נראה של מאזני גורל עתיקים, רועף על גבם גם בתוך כתלי ביתם; אומללי‑חוץ כאלה אין דרכם לקבל טובת הנאה מאת קרוביהם אגב בת צחוק של תודה. להפך, הירא בחוץ הוא נרהב בפנים הבית; הידים הזריזות מתוך כפיה לגבי זרים – אמוץ הפחד סר מעליהן בן‑רגע מדי אחזן בספר עברי; העינים, עיני יהודים המצוּוֹת במדינה ובשוק על מבט כל‑יכול, נעשות לֵאות כנגד אותיות‑עבר וחשק ונדיבות זרים להן בשעה כזו מתוך הכרח טבעי כמעט. מתן לתמימים – דבר נאה זה לא היה מעולם חלק הספרות העברית; חוק עולם, חוק עולמנו העומד על יתרון כוח כלפי חוץ ועל יתרון תעתועים כלפי פנים, דן מלכתחילה את הסופר העברי שיהא מצוי אצל קורא מהסס, העוין מתוך עיפות של בחילה או, לכל הפחות, מביט במנוד‑ראש על נצורות קטנות. על אחת כמה וכמה בשעת צרה, בזמן שאיברי היהודי נעבדים בחוצות החיים עד לידי זעת נפש, וזעף הטמטום הולך וגובר שבעתים בתוך העדה..
היהודי, אח לנקלי החלשים שבעולם הזה, חרד עד‑בלי‑די על חיבת זרים; כשזו ניתנת לו הוא מתגבר והולך, כשזו נעדרת ממנו הוא חש, כביכול, אפסות בבשרו ובדמו. והנה אמוני הספרות, המקבלים עליהם שכחה, משוים על כל העם כעין חן של דוגמא טובה, עושים מעשה שיש בו כעין נסיגה ממקום תורפה אחד של האומה, הזעקה, הבקשה, האזהרה – כל פולחן החרדה הזה מצד הסופרים וחובבי ספרותם אינו אלא הרגל תמים ושבא לנו בירושה מאבותינו מרביצי התורה; ואולם הספרות העברית, לפי מהוּתה היקרה, רחוקה מן התורה כרחוק עברנו הקלוקל מן עתידנו המשוער, זה שיכניע כאחד את גאון לבנו הזר והמוזר ואת יצרנו המבוהל והעיקש. ספרותנו היא בבחינת דפוס אדם לאופי היהודי, כעין מכבש לצמצום תכונות; צורות, יושר יקר‑ערך, קצב בונה‑עולם – אלה הם המושכלות הטובים של ספרותנו, בכוח או בפועל. לא גינה אשר תחרב באין משקה אותה יום יום, כי אם מקום מחצב חדש לנשמת האומה; הלזה מסוגל להיות עזוב עד עת‑מועד.
על הרוח היפה
מאתיעקב שטיינברג
הרעה עוד לא כלתה אל הספרות העברית ופה ושם בתחום הפּרוזה והשיר עושה הכשרון שליחות קטנה או גדולה; ואולם המסתכל רואה בספרותנו קודם‑כל את המחסור ברוח היפה ובכל תעצומותיה, וזה נוטל ממנו כל כוח של השערה, כמו מראה אסון או חידה. המכתב הספרותי שלנו הוא כחוש, בין שהוא כשר ובין שהוא פסול מבחינת החוקים של הליטרטורה; זה על פי רוב דיבור קל ולא הגות כבדה, הפטרה של דברי רשות ולא הסברה של חובה. הסופר העברי מבדיל בין מלים למלים ובין נושאים לנושאים, אבל כור‑המבחן שלו הוא בן מדור אחד; יש לו ענין ראוי לספרות ויש לו סדר דברים, וכל השאר הוא בבל‑ייראה – לא התאור המוסיף חן, לא החידוש הנותן ערך, לא הנאצל הגורם אמון. הכותב מגיע אצלנו לעתים לידי זה, שיהיו דבריו ישרים או נעימים עד כדי שימצאו חן בעיני קורא, אבל אינו שואף אל מדרגה שלמעלה, שיהיו הדברים חדשים בעיני עצמו; על כן יוצא בספרותנו כל כך הרבה יגיע כפים ומעט בה עד מאוד עמל הנפש. אתה משתומם לראות את החריף היהודי כשהוא מגלה את עצמו בכתיבת עברית כרַגָז או כבעל הגזמה; את הנטיה היהודית לבחינות הלב – כשצר כוחה בתחום ספרותנו מלגלות פנים כהלכה ברגשות או במאויים; את ההרגל היהודי לקרב רחוקים אל רחוקים – כשהוא מתעצל על האָבנים לדמות דברים ביושר ובדאגה ובכשרון. בן‑גזענו הכותב לועזית מנער פעם בפעם את כל ערימות הדשן של הרוח היהודי למען העלות זיקים וברקים, ואצלנו מספּק לו הסופר את כוחו מן הגרה המחלחלת בתוך הספרות של השנים האחרונות. אי‑חן ואי‑פליאה נעשו אותות תדירים כל כך לכתיבה עברית, שקורא בלתי מבחין עלול לחשוד בכמה וכמה כתבי‑סופרים כי הם מעשי זיוף והיקר; הפשטות העליונה זו הדומה לרמץ יוקד שאינו מעלה לא עשן ולא להבה, היא נחלת יחידי יחידים, ואולם סתם סופר, הכותב דברים גם נכוחים וגם דרושים, גזירה היא עליו כי יקנה לעצמו חן תלוי בנס שיהיה כולו שלו. כשמגדירים ספרות אין נוהגים לשבח אותה בזה, שהיא טובה וחרוצה אך לא מחוכמת ביותר; ואצלנו, העם הנבון עד לחריפות או החריף עד לבינה, הולך ומתכנס אוצר של כתבים הכולל כל מיני בחינות שבעולם, אך מעט מאד מן היפעה העלולה להצטרף אל כל הבחינות האלה גם יחד. אחרת היא, כמובן, כשאותו עצם ששמו ספרות, הוא בגיל הילדות; הבדיחות אשר ב“ספר השעשועים” נראות לנו כדברים לעת ולדורות, אף על פי שדרך הסיפור שלהן הוא גם שאול מאחרים וגם פשוט ביותר; החידות של הראב"ע נשקפות אלינו ממקומות המחבואים כילדים חריפי מוח הצפויים לגדולות; ואולם דורנו, כשאינו יודע לסלסל נאה לא את חוטי המחשבה אשר ירש מאבותיו ולא את הקש שהוא לוקט מלבבו, הוא רפה מאויים וחסר בושה – אותה בושה יקרה של אנשי‑עט החוששים למשקל הכתיבה שלא יגרע ולאיפת הרעיונות שלא תהיה זעוּמה.
כעין רמז של ביאור לחזיון הזה אתה מוצא ביחס שבין הסופרים העברים וקוראי דבריהם הנדחים. סתם סופר, בתורת איש מן האנשים, אינו איש מחשב קצין ומוקיר עתידות; רק העין החיה, הצופה בו בברק תודה או התפלאות, מעוררת אותו להעלות ברק חדש על דיבור הסופרים הנכתב. לחן הפה של הקורא הוא עונה בחן נוסף של כתיבה, זה שדרך הסופר לדלות אותו ממעמקי הנפש כשהיא נסערת מדמיונות אהבה וגורל. קוראינו, עד כמה שהם מציאות עלובה ולא מפלצת מציקה של דמיון אין בכוחם לתת את המחיר הנאצל הזה, הנמצא רק בלבבם ובעיניהם של אוהבים; ואילו למצער אפשר היה להאמין אמונה נואשת, כי הבוז הוא נחלת הספר העברי. גם זאת היא לעתים חלקת גיבורים, המגדלת פרחי מרורים. את הסופר העברי אין יודע ואין מכיר; זהו הרגל‑מורשה אצל היהודי – לעיין בספר עיון נמרץ או קל מבלי להעלות על הדעת את המחבר, את שמו ואת ערכו כנותן תנובת נפש. גם חובב ליטרטורה משלנו נוטל ספר ומניחו לאחר קריאה בידים ריקות, וכל מתנת תודה או הכרה אין לו בשביל השליח המהיר הזה, אשר הביא לו מעט טוב מן הספרות העברית. כך פותח גם כיום רבן בפולניה או בגליציה ספר דינים ושואל להלכה בטריפות. גם לקורא הבודד, הקורא בספרים מדף אל דף, מהווה הספרות העברית רק מהות קטנה של שימוש; זהו הגלגול האחרון והעלוב של “והגית בו יומם ולילה.”
מה יניע בנפש הסופר העברי את גלגל היצירה הכבד? לא מים רבים של תשואות והערצה, לא אור החשמל של אהבה. הסופר אינו מלך נאמן לקוראיו המעטים, ואינו שם נישׂא על‑פה בשביל המוני יהודים. יצירה של סופר עברי כשהיא יפה היא בבחינת נזם זהב באף מת, וכשהיא רגילה בצורה ובערך היא בבחינת הבלים; לא לחינם נשמע זה דורות על דורות מתוך הספרות העברית קול משוע וקובל, העולה גם מגרון ניחר של נכשלים וגם מלבבות מלאים של יוצרים. מכל צומת היחסים ניתן לסופר העברי לשם הליכה אל אנשיו רק יחס דק כחוט השערה; הוא דומה למהלך על החבל או עומד על ראש כלונס צנום. מימי המשוררים הספרדים, או מימי רמח"ל ועד ימינו – ממשילה על עצמה ספרותנו היפה את משל האדם הדופק בלילה על בית המשפחה ואין עונה לו, כי כולם נרדמים על משכבותיהם ללא‑הקיץ; זהו מחזה מוזר ולא נשלם במהרה בלילות אפלים, עת האחד דופק דפוק וחזור על החלון ועל הדלת, באצבעות‑חרדה וביד נואשת, בתפיפת תחנונים ובשאון עוועים, ומן הבית אין קול ואין אות. לחינם יקשיב העומד בחוץ רב קשב, לחינם ינסה מחדש וידפוק רב דפק; בבתי שכנים הקיצו אנשים, יש אשר גם חלון יפתח באחד הבתים ואחד נעלם משרבב את ראשו החוצה ושואל לתוך האפלה: הה, פלוני אלמוני! האם לא שגית, היש אנשים חיים בבית אשר אתה דופק עליו עד‑בלי‑די?
על הדבקות בזמן
מאתיעקב שטיינברג
בתורתם כתוב: ודבק סופר בזמנו. אפילו לתינוקות של הספרות אין הללו מתירים להשתעשע אלא בצעצועי מליצה שנשרו אך תמול ושלשום מאילן המתנות של הפיוט; על אחת כמה וכמה לבחורי הסיפור או השיר שהגיעו למצות פריה ורביה ספרותית. את אלה הם משדלים כשדכנים, לאמר: כמה נאה כלה זו ששמה מציאות בת‑הווה; מצחה הגלוי ללא קמט רעיון, שפתיה ארגמן בראשית, תלתליה ינעמו מעברים ללא צמות, זה מבנה‑בתולים עיקש אשר למראהו תסוג לפעמים מאליה גם יד גבר חושק; מי פתי ולא ייפּתה? קחנה לך – ונערים שוקקים יתמכו את מוֹטות החופה כמנהג, ורב נכבד מטעם דת‑התקופה ישא את ברכת הקידושין; ואף בחותן איתן תזכה ששמו קהל, ובחותנת שומרת‑בנים אשר שמה בקורת.
רבים הם הזוגות הכשרים האלה, שניתן להם גם מוהר גם ברכה ליום כלולותיהם, וחוצות מגוריהם ישתרעו באין מכלים לאורך ולרוחב של פני נוף הספרות; אך זר כי יעבור במושבתם ביום לא‑חג, יום שניכרים בו אותות – וננעצו בו המון עינים מבעד החלונות, עינים מקנאות‑מרחוק אשר ליושבי‑בית, עינים חושקות‑מרחוק אשר לבעלים צמודים‑אל‑רעיונותיהם. זאת אחריתם, אחרית רגילה של ברית‑נישואין מתוך חשבון; זה גמולם, גמול ישרים לא‑נבונים אשר האמינו למפתי הבל ועשו את הזמן לסוכנת‑בית רוקחת ואופה ומרבה‑שיחה והוא, הזמן האמיץ ועושה‑כל‑ראשית, לא נתגלגל מעולם בתואר של אשת חיל השואפת נכונות לימין בחירה. רק רֵעַ‑לעיתים יש אשר יהיה הזמן לאיש יוצר או לכל חרוץ ועושה תכונה בחיים; פה כנאצלים שני הרעים גם יחד, והדיבור ביניהם לא יסוב גם לעת מצוא על התועלת הנשקפת לאחד מאת רעהו. כי מיטב הרעות היא גם בברית היקרה הזאת רק אותה הציפּיה הנאלמה לקרבת לבבות גמורה שאינה עתידה להתקיים במלואה; ואף ציפּית‑אמונים זו אינה מפורשת ואינה יודעת לעולם את כוונת עצמה. אנחנו כולנו נאמנים כל ימי חיינו לשר העתים, ולפי הלבוש וסבר הפנים ומערכת מעשינו אנו נראים תמיד כמחכים לאורח יקר, הוא הזמן – שיבוא וימצאנו שמחים וערים לבואו; אבל רק ריקות שבין נשים ולאים שבין סופרים מחליפים את חמודות החיבה האלה בעבודה גסה של התרפּסות‑אָפנה. זו האשה הטורחת למען אָפנת השמלה וזה הסופר המדקדק בנושא החיבור – שניהם יחדו מצמצמים את מושג הזמן האדיר כדי מושג נלעג של זמניות; הלזו, הזמניות הבשׂרית, כביכול, הנובלת וצומחת כאחת כבשר גופנו, הכפופה לפי טבעה החולף לרוב יצר ולרוב מחלה – היא היא הניתנת בכל התקופות לסופרים אוהבי‑עזר ככלת‑נועם בנעוריה וכאשת‑פתיוֹת ואשת‑רש לכל שארית‑ימיהּ. את הסופר האחד מרבבה היא מעשירה במוֹהר‑נושׂאים, מתרפקת עליו יום‑יום בחן לא‑נובל למען יעשה בלי הרף הון‑יצירה שכולו טוב בעולם הזה; אבל את האחרים בכל הרבבה היא עושה בלי כל נפלאות של יסורים לבעלי‑נשים חדלי חליפות, לגברים נדכאים היושבים בנויהם על אשפתות‑הנישואין והוזים לשוא על נאפופי סתרים. רבים הם לאין ספור בכל תקופה, סופרי הזמניוּת האלה שראשיתם צהלת‑כלולות, בעוד שעת מציאות מסוימת בבתוליה וכל עלם לכשרון‑סופרים נראה בעיניה כגבור כתיבה ראשון בעולם – ואחריתם תפלות‑מדנים, לאחר שאותה מציאות תשׂבע במהרה את היד העושה בהיתר במערומיה, והיא מתחילה לשאת עין אל כל זר. מי לא יכיר את האשה ערמוּמית‑המאויים, זו שמגע יד טרזן ינעם לה לפעמים מחשקי בעל מלאים? כזאת תהיה המציאות בימי ביכוריה: שוטמת בגלוי את סופריה הסובבים אותה בתאוריהם הכשרים, שנודף מהם שעמום‑חזרה, בוחלת בסתר בכל הגברים הנלעגים האלה אשר לא ידעו את סוד האשה, ואם סוד זה ידוע לכאורה מימות עולם, לאמר: טובים לאשה רק מעשי האהבה הבאים מרחוק – ממרחק הדמיון, מנבכי הרגש, ממצוּלת הדמויות. אז מתחילים המדנים. הזמניות מתנכרת, מראה לבחירה פנים מגושמים משממון; הסופר מאריך בפיתויים שאין בהם עיקר. מנסה את כוחו בחדשות לא תצלחנה, סוטה כה וכה מאחרי המציאות למען הוָשע בקנאת נשים. הספרות אֵם כל משפחות הסופרים, מתמלאה ספרים וחלקי ספרים שניכּרת בהם קודם לכל המבוכה, מבוכת בעלים שאשמו לרעיותיהם על לא דבר, רק בעטיה של המארה הטבועה בכל הרגל. והספרות, היא הסבתא מימות‑קדומים אשר בחיקה ימצאו כפּרה ושכחה כל הבל וכל שגיון היוצאים מדמיון אדם, מטילה אגב בת‑צחוק נוגה דור סופרים שלם לחדר גנזיה, ותם החזיון. אך עוד מעט וחזיון מתחיל מחדש: בא אביב‑מציאות חדש למדינה, וזוגות סופרים פרים ורבים, ואֵם הספרות מברכת ובת‑צחוק של נצוּרות שפוך במלוא פניה. כי זה העולם, בכל שפעת חייו המהבילה ופזורה לאין הכיל, אינו עומד על אהבת מרחקים המולידה נצורות ויקרות, אלא על משטר לידה רגיל ומצוי לכל דורש.
ואולם יש תקופה נבחרת מתקופות, חלקת‑עתים עידית שמיעוטה בור ובטלה ורובה תנובת‑חליפות, תקופת זריחה או שקיעה שכולה אותות כמועד אלוהי; הזמן יעמוד במילואו, כאב החיים הגדול והגלוי, וגוי ואדם ישכחו את הזמניות הענוגה כשכוח איש את שוכבת חיקו ביום חרדה; הענוה והכסילות והזקנה כאילו מתבטלות בעולם, אין שמח בנועם זמנו כענו, אין מתפאר על ערך‑זמנו ככסיל, ואין מפרש את הבל זמנו כזקן; כולם גאיונים וצעירים ונבונים למען העתיד – אז יאָמר לפעמים גם על סופר כי דבק בזמנו. לא רוח היצירה ולא הנושאים ולא תארי הדמיון יתחלחלו בבית יוצר איתן בתקופה חרדה כזאת, כשם שחלל הבית ומערכת הכלים לא יתפלצו עם היות סער בחוץ ויש אשר גם יהיה להם מראה קופא שבעתים; רק הכל יחדו יהיה לאחר – כאילו צפוי בבת‑אחת מכל העברים, כהיות הדברים עם מאור הברק. זה מעוף העין האדיר, המתגלה חליפות עם ברקים ועין הרואה תופסת אותו בנס מתוך הרחבת‑ראיה – גם נער בשחרותו ינחש את פליאותו בשעת סופה וגם ידע להבין כי אין כוח לגנוז את תארו של הפלא הזה, מין תואר של זמן גדול האצור במעוף עין אחד; והוא הדבר המתרחש לפעמים ביצירת סופר בתקופה גדולה: הכל על מקומו, כל כלי היצירה כתומם, ומעוף‑העין המבוטא נראה אדיר ומשומר שלא כדרך שאר החליפות שבעולם. מי לא מצא בספרים רגעי‑נצח שקופים כאלה? רבים הם עד מאד בכתבי הקודש, והמונה אותם בחרדת גיל ימנה כאחת גם את כל התקופות החרדות אשר עברו על שבטי ישראל הנספּים ועל עם יהודה הקיים לעד.
על השארת הנפש
מאתיעקב שטיינברג
אפילו חטיבת חיים נואשת מטובה, כאותה מכשלה יהודית ששמה ספרות עברית, ראויה עדיין שינסו אליהו מליצת פתרון אחרונה; אוהבי הבהירות, לאמר: קלי החובה, רשאים להגיד כי אין אדם מכניס לתוך בית‑נפשו תואר נזעם שנוצר במתכוון מערפלי מליצות אבל מליצת סוד, כידוּע, שׂנוּאה ביותר ובעיקר על כל אלה שפיהם מלא זמזום דיבורים קלים; הללו אינם רואים את להבת הרעיון, רק עשן המליצה, כביכול, הוא המדיח את דיבוריהם מן המסילה הרגילה, כאותו עשן להבה המבריח בכוח עצמו את היתושים הרוקדים, בנחת ובזדון גם יחד, מסביב לכל מקום דמדומים.
תחילת המכשלה של הספרות העברית, מימי דור המאספים ואילך, מקורה אולי בהפחתת האמונה בישראל; אך כל מדוויה הגלויים של ספרותנו, הן מבחינת היצירה של הסופרים והן מבחינת היחסים מצד הקוראים, לא היו עלולים להתרגש עליה – אלמלא לקה המשכיל הישראלי, זה כארבעה או חמשה דורות, גם בכפירה אחרונה שבאחרונות, זו שמבטלת בלי‑יודעים את האמונה בהשארת הנפש ואת התאוה לשאר‑נפש. רמח“ל, איש משורר שמפאת זמנו ואופיו לא היה מסוגל כלל לזנות אחרי הכפירה הממארת, כתב את המון שורותיו הנאמנות בגבורה ובאוות‑לב וטבע בכולן את הכונה של אריכות ימים – ואם כי זמנו ודעתו לא נתנו לו מאליהם השגה בדבר הערך הגמור של השירה; בעל “שירי תפארת,” איש שכשרונו הפיוטי ידע ללכת בגדולות ובגבוהות, מנע מחרוזיו את התואר המלא, זה שנותן לדברים את חיי עצמם, וכל חיבורו הפיוטי הגדול לא נוצר, כנראה, אלא מתוך חיקוי, לשם התחרות או התפארות כנגד הגויים עשירי הפיוט – סימן שכוונת היצירה הלקויה של אותו הדור עגבה כבר על הנושא ועל המהודר‑בזמנו ולא האמינה ביותר בהשארת הדברים. אותה תקופה, זמן שהעננים העתיקים על שמי האומה התחילו זעים ממקומם, נתקיים עוד בידי הרבנים סגנון כתיבה אלמוני, עשוי מדורות ועשוי לדורות, ובעל ה”שולחן ערוך" האחרון כתב את חיבורו בלשון נאה וצרופה, דומה כמעט במעלה לסגנון העליון של הרמב"ם; אולם סופרי הספרות השתמטו כבר גם בימים ההם מחובת המותר, זו המוסיפה בלי‑ראות תגים אל מלים ודוחקת בלי‑דעת כוונה יתרה לתוך פסוקים, המון עמל תעלומה שאינו אלא פרי השערה – השערת אב‑לבנים – כי תכלית כל פועל הוא העודף, השארית העשויה כקורטוב של נחלה. כזאת לא עשו, מלבד מעטים, גם רבוני הספרות החדשה; רובם הסתפקו במליצות רגילות, שכן איש החסר בריאות נפש שלמה – וזו לא תתואר בלי תאות‑סתרים להשארת הנפש – דומה לחולה הרואה את ימיו מעטים והוא מתעב את היגיעה הכרוכה בחידושים. ומאז ועד ימינו הולך ונשנה הליקוי הזה: הכותבים סומכים על כשרונם, איש איש כפי זכותו, ונתבעים לנושאי‑הדור, דור‑דור כפי טעמו; אך הדבקות שבכתיבה, העושה כל סופר לנדבן לא‑קרוא או לפועל חרוץ שלא מעולם זה או לאמודאי נשכח במעמקי נפשו, זו חסרה במחנה האנשים האלה, גֵרֵי הרציונליות או הבהירוּת הישראלית החדשה שמחקו, בד בבד עם כל מיני כתמי סוד עתיקים, גם את אבקת השרשים הקדושה ששמה: האמונה בהשארת הנפש. על אבידה זו לא דובר כמעט בפירוש, היא אבדה כלאחר יד, כנראה, בימי משבר הגורל ומשבר האופי שנתרגשו על היהודים במאת השנים האחרונות, לאחר ששימשה את אבותינו שימוש לאין‑ערוך במשך דורות אין מספר. אבל תוצאותיה, ולו רק בספרות, היו כדי זוועה; אלמלא עמידתה‑לתפארת של הלשון העברית, מין שיח שלא מדעת שאינו אלא עודף יקר בן דורות יצירה קדומים, היתה כתיבתם המון סופרי ישראל תחוחה כעיסה נמהרה או תפלה ונקשה כלחם הנאפה מעיסה כזאת. זה הרעיון הבא במערומיו למחצה ופרצופו לא‑ערוך ועיניו לא דרוכות; זאת ההשגה המטמטמת לסירוגין, כאשה‑בביתה המפהקת לחפצה; זאת הכוונה המעלה גרה בדרך התגלותה הקצרה; זה הסגנון המשוער מראש, המונח כפת משומשת בסל: כל אלה מעידים על בעליהם, כי לא ראו מימיהם בדמיונם צורת אורח מעולם חדש, זה העולם הנעשה קיים בזמן שאנו כלים, ועל כן לא ראו את עצמם חייבים בשיפור כלים. ולמטה מכך: יש סופר שעטו אמיץ ורוחו עזה וכתיבתו גרף לזרם של יום מחר; משל לגבר אמיץ זרועות ושלם נשימה הטובע כמו צעד מאצל מי‑ברכים. כי כל ספרותנו לא היתה אלא ספרות‑הווה, וכל סופרינו – מלבד יחידים, כמובן – לא למדו את השחיה במי העתידות העמוקים; הדיון בדבר העתיד, הנפוץ מאין כמוהו בספרותנו, לא היה אלא בבחינת נושא, ותאות המאמינים נעדרה מספרותנו ולא עשתה אצלנו את העיקר: את חשיבות הדיבור, את המעטה היקר המשוה על הדברים דמות של אורך ימים. גם בכמה מצורותיה היפות לא נגאלה ספרותנו מזולות, כי מארת הזמניות חלה בכל צדדיה, מן הצורה ועד הכוונה, ורוממות הענינים היתה רק כזַהֶבֶת על פני דברים הקרובים לבליה.
וזה לעומת זה: הקורא העברי נהג, לכאורה, כמנהגו אל עולם וביטל אגב ראיה ראשונה את הדברים שנולדו להיות בטלים עד‑מהרה. מסגולות החי להבחין בערכין ובדברים את המשך החיים הטבוע בקרבם; אנו מונעים את מבטנו משברי כלים ומבלויי גופים שגמרו את חיותם, אנו מתעבים כמעט את החולה המפורכס ומלגלגים כמעט לכל רפה המקושט לא לפי‑כוחו, אך בחרדת גיל אנחנו נצמדים אל הילד הרענן, זה שכפות המאזנים לחייו גדושות משקלי גורל. מבחינת ראיה ראשונה זו עשה אולי קוראנו כמשפט; הוא מצא לרוב בספרותנו דברים‑לזמנם והוא לא דן אותם כמלאי חיים ונותני חיים; הלא כן עשו כל יושבי תבל ביחס לספר הספרים, מותר נפשו של הגזע אשר ממנו יצא הקורא הלז: ספר “ויקרא,” למשל, הגדול כמאורע‑לזמנו בכל ספרי החומש, לא זכה לעולם שיהא לו ערך חיבה שקול כנגד יצור קטן מבני התהלים, מסוג “ה' רועי.” אך הקורא‑קוראנו צירף להבנת‑בראשית זו, שבטבע הראיה, גם משהו מלעיג או מלעיז, עשוי כולו בידי אדם‑יהודי. אותו נוטל‑ספרים‑עברים הלא היה אחד מרבבות יהודים שחדלו ממילא להטיל בעולמם את הלשׁד הקרוּי השארת הנפש, כדבוֹרים שאינן מטילות דבש באין כוורת; לא ארץ היונקת מנפש העובד, לא מלאכות שמצויּיה בהן השבחה לדורי דורות, לא בנין‑חיים מתחדש הזקוק למותר האדם; יהודי כמותו, אף אם נאמר עליו בכל ספריו כי גזעו חי לעד, היה לפי מהותו קצר חיים, וככל קצרי החיים נעשה נמהר במשפטו. זה הספר הרך, ללא גוף ועמידת הגוף; זה שמהותו חבויה בתוך אותיות אִילמות והוא עצמו נראה מראיה ראשונה כאגודת עלים מתים; זה הספר העברי ששׂפתו עושה אותו במקצת לגלגול מך של ספרי יראים בלים: – יצור לשון שכמותו, שברוב המקרים הוא עניו מכדי קרוֹא בשערו כי הוא מכשיר ללימודים, נעשה בעיני היהודי לפחוּת‑כלים שענוֹם מתועלת מנסים בו לשעה את ידם, לגרוגרת צמוקה שבטלים מכל מחיה מוצצים ממנה מתוך בושה.
תהילת ביאליק
מאתיעקב שטיינברג
בפני תהילת‑ביאליק תקום – ואם גם תחשׁבנה למטרוֹניתא נעות‑יחשׂ; סוּת‑מִשְיָה ייטב בעינך עד‑מאד – ואם גם תראה את השׁוֹבל הרב נגרר עד‑בלי‑די על פני אבק חוצות; שבע ביום ינוד לבבך למראֶהָ האומר אדנות וחיל ומעט פתיות‑נשים עילאית, מין פּתיוֹת‑בראשית, הטובה בשעת תאוה ונצחון מכל חכמה, אך פעם בפעם גם תתאפק בפניה, תאהבנה כמו‑רגע אהבה שחה ונכלמה, כנער פותה הנושא עין אל אשה גדולה, וכנער הלז תשאל ותשיב לנפשך אמרים: מי הגבר בין‑גברים אשר יעד וארש לו בעלומיו את הגבירה הנאדרה הזאת – רבתי בבית, שרתי בחוצות?
מחזה מול מחזה בספרות: יל“ג משתכח, אחד‑העם מתהלל; הארי”ה גווע כיחיד אלמן, ואם כי הוצאת‑הנדבה של ספריו כוללת גם את שיר‑הכבוד הראשון לישראל, את הפואימה “בין שיני אריות,” זו שכתב הדפוס שלה כולו אותיות מאירות, פתוחות לרווחה, התובעות כביכול רחמי קריאה; שמו של אחד‑העם בוקע והולך, ואם כי מחבר ה“פרורים” היטיב מתחילה בחמודותיו הקטנות רק את לבם של מתי‑מספר, בני‑מסיבה, אנשי המקום. היא היא החדשה: לפנים קידשו כשרון, מהיום והלאה ירוממו את האישיות; אד“ם ומיכל ויל”ג היו עניי עירם, והון‑תפארתם נתלקט אגורות אגורות מתפוצות רוסיה וגליציה; תהילת אחד‑העם יצאה מאודיסא, והוטלה כחובה על שאר הספרות כל ידי מקורבים, מעריצים, נכנעים. זוהי החדשה הגדולה בספרות יהודית קטנה: איש סופר, אב למספר מאמרים חבויים במאספים, מתחיל לקבל מס‑כבוד, מין מלך ראשון של תקופה, המולך בחסדם של תאבי‑מלכות. אך הנה הולך ובא גם משיח התקופה, זה אשר מלכותו תיכון לדורי דורות: האברך ביאליק נקרה לבוא אל מחנה הנשיא אשר באודיסא. בבגדיו מחלחל עדיין ריחן של מכלאות “הישיבה,” בילקוטו רק אבן‑קלע אחת, אֶל הצִפּוֹר – אך באופיו שופעת תכונת‑שׂררה. הוא לא למד עדוֹן לדרוך בגת אנשים, וטבעו כבר כטבע מושל‑מלידה: כל הנוגע בהליכותיו, ביחסיו, בדבריו, – נוגע בלי‑משים בשמן המשחה הנאצל אשר לא ימח במהרה. גם גדול המסיבה, אחד‑העם – אשר עור אופיו, כביכול, הוא יבש וחלק ואינו מדבק לעצמו אף כל‑שהוא מאבק הפריחה של הדור – אף הוא מנצנץ כמעט ממשׁחת ביאליק. את המַתְמִיד, לאחר שנות מספר של השפּעת ביאליק, הוא מעריך עד‑בלי‑די, בכוח אמון שכפה עליו המשורר. הוא, איש לא‑אמון לגבי השירה, משייך פתאום פואימה בת‑חרוזים לסוג הקנינים הגדולים של האומה, – לא כמו שעשה לסיפור “לאן” של פייארברג, סיפור שהיה בשעתו אח דומה במעלה להמתמיד. להערכה גדולה הכריע כאן ביאליק האיש, זה האיש ביאליק אשר מיום בואו בשערי השלוח לא טעם כמעט את הזכות הערטילאית של שירים בודדים. הוא כבש תמיד את הלבבות לפני כבשו את טעם הקוראים; כדרך מנצחים מלידה עשה את כל מקורביו לנאמנים, ואת כל ההמון ואשר מאחריהם – למאמינים. דברו היה כדבר איש‑ממשל: מבטיח ומצווה כאחד, משסע את עצת‑היחיד של השומע; לא חונף מכוּון של עושה‑הצלחה, זה הנוגע רק במקום‑תורפה או בענין‑תועלת של איש השיחה, אלא חונף עילאי של עושה נפשות, מבט מצביא נאצל העושה בבת אחת טירונים זרים לאנשי‑צבא חרופים. שיחת ביאליק, כדרך כל הכוחות הפועלים בעולם הזה, לא הצטיינה דוקא בהפלאה, לא הבריחה מעל פניה אפילו את סברות‑הלב של שומע צנוע; היא נשתפכה כסם חדש בדברי החולין של אנשי המסיבה, היתה בהם מרגע לרגע להומם ולהקימם מחדש על רגליהם – לאמר מעשה שליט שאין חפצו לבטל את האחרים אלא לעשותם כלי‑שרת. כל ההשפעה העצומה הזאת של ביאליק, שעבדיה ויודעי‑כוחה ראו אותה כהשפעת מעשים, כפרי שירים נביאיים ועבודת‑חכמה נעלה מכל נעלה – זו יצאה ברובה מאישיות תקיפה, שלמען תהילתה – היא כיבוש גורלה – לא נצטרכה אלא למחנה ראשון של יצירות; מה שבא אחרי כן לא היה אלא הערצה המפללת מאליה למה שיבוא מיד היוצר, הצובאה על ארמון המלך למען הריע לנסיך.
אד מתוק עטף מאז את ביאליק, אותו ואת כל אודיסא העברית, המתברכת לנפשה ולספרותה. זה היה מעין אוויר מעוּבה מסביב לגֶרֶם שמימי; חִיצֵי מבקרים לא חדרו לתוכו, שׂיח רוגן של קורא רחוק התבולל בו ללא כל סימן. אך מחסור זה לא גרם כל תקלה לביאליק; חסור חסרו לו גם התפלות המיטיבה של הבקורת, גם זעף‑הברכה של הסביבה, גם קנאת‑הסגולה של אחים‑לעט – והוא לא עבש מעט מזער מרוב מנוחה. גם מבחינה זו היה ביאליק שליט מידי שמים, אחד מן העריצים הענוים אשר יסופר עליהם באגדה: – מושל צדיק החולש על רבים ושומע בלי‑חשׂך בקול היצרים הקטנים, המצווים לאדם את הטוב. מין סָלָדִין בממלכת השירה, מהלך בלילות הבדידות על פני תחומי עבר ועתיד ותר לאור פנס‑היצירה אחרי צירופי‑פיוט כשרים, המצפים לגמולם.
אפופיאה עברית
מאתיעקב שטיינברג
בכרך הראשון של “ספר הדמעות,” שנערך על ידי ד"ר שמעון ברנפלד ויצא לפני זמן בברלין, אתה מוצא בין שאר הדברים גם את סיפור המאורעות על השמד הגדול, אשר בא על יהודי אשכנז בימי מסע‑הצלב הראשון. המחבר, ש. ברנפלד, השתמש לשם תאור המאורעות האלה בקטעים לקוחים ממגילה כתובה בידי אחד בן‑הזמן; שם האיש הפלאי הזה היה ר' שלמה בר' שמעון. יותר לא נודע על‑אודותיו; אבל פרי עטו, שנשתמר כשמונה מאות שנה בתור כתב‑יד הוא יצירה שאין דוגמתה כמעט בספרות העברית שלאחרי כתבי‑הקודש. הדברים שבמגילה הזאת מוסבים על הרג ועל רטט לבבות שלפני יציאת נשמה, אך סגנון הלשון, במקומות הנבחרים, הולך בנחת ובשלוה גמורה של מעשה תאור: “הנשים הטהורות היו זורקות את המעות בעד החלונות אל האויבים כדי שיהיו טרודים ללקט הממון ולעכבם מעט עד שיגמרו שחיטת בניהם ובנותיהם.” אחרי כל תקופה של גבורים יש תמיד רבים המתאוים לרשום על ספר את מעשי‑הגבורה, למען יעמדו לדור אחרון; רובם משתמשים לשם זה בכמה סגולות בבת‑אחת – בחימה, בקינה, בתפילה לאלהים. בכוחן של כל מידות הנפש האלה אפשר ליצור סליחות וקינות ופיוטים; אבל מי שלבו מרותח מן הנמנע הוא שימסור את הדר התקופה. הגלגול האחרון לכל גבורה היא השלוה, ואותו שלמה בר' שמעון הנעלם רשם את דבריו בשלוה של אפופיאה גמורה.
תקופה של גבורה באה כחתף, כסופת ברקים ורעמים ולא כיום סגריר. הפורענות של מסע הצלב הראשון באה כגלגל סופה: היא תפסה לכתחילה קהלות מועטות בערך, וצמצום מקום זה גרם גם לצמצום הכוחות. יהודי מגנצא וסביבותיה נלכדו בפח, בבת‑אחת כמעט. שחיטות והריגות – מלות הגורל של ספרות ישראל בימי הבינים – אלה היו רגילות על כל לשון לפני הימים ההם; גם המושג של קידוש‑השם היה אף הוא חדל‑עלילה. זאת היתה כעין תוספת של קדושה, שהיו משַׁוִּים על כל מיני יהודים נהרגים לאחר מותם, רוצה לומר – לאחרי מעשה. מקדשי השם בעצמם מתו על פי רוב ללא דעת, בפינות נידחות, עמוסי אסון. בשביל כל אלה זה היה רק המות, עם בלבול העולם הבא בעקבו. רק השמד של מסע‑הצלב הראשון יצר את המחזה, וככל מחזה הוא נראה ברור היטב, עד לימינו הרחוקים. האסון הפך להיות גורל: אנשי מגנצא מקדשים את השם בדעה צלולה. הם אנשי מלחמה; לא מוּגי לב המצפים עד הרגע האחרון לפלא, להצלה בידי שמים או בידי אדם. קיבּוּץ הגבורים, הצפופים בחדר העליה אשר בטירת ההגמון, יודעים את אשר לפניהם: הגויים, הצרים על הבית מסביב, הנם בשבילם בני אדם אויבים שואפי נקמה. אלה ניצבים מול אלה מערכה; שני המחנות חורשים מזימה במידה אחת. למטה “התועים” העצומים, בידיהם חרבות וכלי‑משחית, למעלה היהודים המסוגרים – אנשים, נשים וטף; בשני המחנות – הרוח נלהבת, רוממה, היד דרוכה. העלילה שולטת על הרגעים הנעלים של הקרב האחרון: “וימצאו (היהודים) תועה אחד בחדר ויקומו כולם, אנשים ונשים, ויסקלוהו באבנים וימות.” אין אף תועה לבב אחד; רק נער אחד – “והוא היה קטן ונעים מאד” – הלך לו ונחבא תחת תיבה אחת. כל השאר יודעים כי אין להוואש, כי יש עוד דרך להמלט והיא – הדרך אל שער השמים. הה, לא למות בידי האויב: זאת המא מפלה, מאפּליה, המות הנתעב אשר אין ממנו מפלט. רק למות אחד ביד רעהו: זאת היא כעין מערה נסתרה מתחת לחומת החיים, דרכה אפשר לצאת למרחב, להמלט עד לחיי‑נצח. מי לא יאבה ללכת בדרך הקשה הזאת, אשר אמנם חושך ישופנה מעברים? כולם מוכנים. האויב יאות לתת חנינה, צריך רק “להצחן בצחנתם;” אבל אסורי המבצר אינם מקבלים את החנינה. דעתם צלולה עליהם, והם יודעים להבחין בין מפּלה לנצחון; עינם חדה עד הרגע האחרון, כיאות לגבורים: גוילים של ספר תורה קרוע מעוררים בלב הנשים את קצפּן הרב מהכיל, והן קורעות את בגדיהן. אף ביניהן אין כושלה: “והנערות לקחו את המאכלת וחדדוה, שלא תהא פגומה, ופשטו צוארן.” העלילה היא בעצם עוזה: במבצר הרבה חדרים קטנים, והיהודים, הכלואים בתוכם, הם כעין גדודים קטנים הפזורים על שדה מערכה אחד. המחנה הוא אחד; רוח אחד ועצה אחת לכולם. קול נעלם, כמצביא עליון משותף לכולן, מבשר לכל הלבבות גם יחד כי הגיע רגע הנסיגה. המאכלת עושה את מלאכתה, כמו על פי צו מפקד מפנים הנצורים את פניהם ופונים עורף. לאן? לחיים. לאן? לערבת חיים חדשה, אשר הם מאמינים בה בכל לב. רק הנער הקטן אשר נחבא תחת תיבה אחת, עוד מפגר. “אז הרימה (האם) את קולה ותקרא: אהרן, אהרן, איפה אתה?” אין די זמן ושער השמים רחב ופתוח גם לאחרון הילדים. כל חלקי המחנה כבר נסוגו, קול צעדיהם לא ישמע עוד, כי מעבר לחיים הנם. גם האויב לא ישׂיגם; על שדה המערכה נשאר רק אגף אחד, המאסף לכל המחנה: “חדר אחד (במבצר) היה חזק מעט.” אך גם אלה רואים, כי חזקו מהם האויבים – “ויזרזו עצמם;” זוהר הגבורה מפיץ את הקרנים האחרונות: “הצדקניות היו משליכות את האבנים דרך החלונות על האויבים, והאויבים מסקלים כנגדן באבנים והיו מקבלות האבנים עד שנעשה בשרן ופניהן חתיכות חתיכות והיו מחרפות ומגדפות את התועים בשם התּלוּי. ויגשו התועים לשבור את הדלת” – תמה העלילה.
לו זכתה הספרות העברית (במובן הרחב, משנת תתנ"ו לאלף החמשי ואילך), היה נעשה לה מעשה השמד של מסע‑הצלב הראשון למקור של שירת גבורים. בכל תולדות ישראל אין למצוא ימי עלילה מצומצמים כאלה; עוד יותר: זאת היא עלילה צלולה לאין ערוך, האופפת בחשוקי מות עדה שלמה, עד קטון הילדים. היא נקיה מכל דופי של התהדרות. בחוג הקסמים התלכדו כאיש אחד גבורים הדורים, טהורי עין כקדושים: אבל גם המגילה הקטנה של אותו הנעלם ר' שלמה בר' שמעון הציגה ציון עולמים לאותה אפּופּיאה עברית אשר קוֹרא לה: מסע–הצלב הראשון.
ספר שירת ישראל
מאתיעקב שטיינברג
ספר “שירת ישראל” למשה אבן‑עזרא דומה הרבה לפי הצורה לשאר ספרי המחקר, שנכתבו בידי חכמים יהודים בלשון הערבית, אבל לפי מהותו הוא ספר יקר‑מציאות: אין לו כל נגיעה לחוקי הדת, ואין בו אפילו כל‑שהוא מאותה תמצית החיים של ימי‑הביניים, שהקדמונים היו כוללים אותה בשם מצורף נאה: חיזוק האמונה. זהו ספר בן שמונה מאות שנה, והוא כולו חילוני; לא רק במובן הנושאים. גם תפיסת‑הדברים בעצמה הִנֶהָ צלולה, כדרך כל שׂכל השופט את המציאות.
את דמותו של המחבר המיוחד במינו הזה קל לכאורה להבליט על ידי קוים חיצוניים אחדם: איש זקן, שיש בו הרבה מאוד מן ה“לימוּדיות,” נתגלגל בסוף ימיו לארץ זרה, לא הרחק אמנם ביותר ממולדתו, מדרום ספרד הערבי, אבל שינוי המקום פגם את מלוא חייו: הוא נהיה בבת אחת גם דל וגם נשכח. והנה האיש הוא זקן אמיץ‑רוח וקשה‑עורף במידה לא מעטה; הוא אינו רוצה לשכוח, כי במיטב ימיו חיבּר המון שירים לעת מצוא, וכי אלה כלולים יחד בדיוואן השירי שלו. הוא רוצה על כן להבריח מנגד עיניו את מפלצת השכחה ומתעתד לכתוב באחרית ימיו עוד חיבור אחד אחרון, אשר בו יוכיח, קודם כל לעצמו, כמובן, כי מעשה חייו היה בו ממש. אבל הוא היה משורר, וככל משורר בן אמת הוא נתן תוקף לעצמו על ידי זה שהרים את ערך השירה בכלל. זאת היא דמות חיים אחרונה ומובנה של משה אבן עזרא; אבל הדבר כשהוא לעצמו נשאר חידה ללא פתרון. רוצה לומר: לא מובן הוא הערך הגמור אשר משה אבן עזרא מיחס לשירה בכלל. “האל יתברך” נזכר כמה פעמים גם בחיבור החילוני הזה, אבל רק בתור פתגם של חן; הכוונה נתונה בעיקר ליופי אשר בצורה. הצורה נהיתה פה למציאות, חליפותיה הן ענין לעיון דק מן הדק, על הכשלון ועל ההצלחה אשר בחס לצורה ייחרץ המשפט בהכרה מלאה וצלולה. לא נחוץ אפילו להתחפש, להקדים או לסיים: ירא את האלהים; רפיון רוח כזה יתואר רק בזמן שהענין הנדון משאיר מקום פנוי. אצל משה אבן עזרא השירה נעשית בלי‑משׂים חזוּת הכל. היא בעצמה, על כל גוניה השונים. יוצאת דרך כל שערי העולם הזה, אבל בזה עוד לא די. מתוך התלהבות של הוקרה משׂיח אבן עזרא את סודו הכמוס. בתום לב הוא מספר, כי החכם‑המשורר – עדיף מנביא! אתה נפעם מאומץ לב זה של יחיד בדורו, אבל בעוד רגע אתה מבין, כי למשורר הזקן הזה, המגן על ערכו באחרית ימיו, יהיה המשפט המפתיע הזה גם פשוט וגם נחשב עד מאד. הנביא מקבל מאת האלהים; בזה אין להאריך. אבל המשורר הוא מקורי, שואב מתוך נפשו, צר צורות. פה הגעת לעצם ההפתעה; למקום ההעזה הנעלה ביותר אשר בכל ספרות ישראל של ימי הבינים. יש בזה כעין שחרור מעול המסורת, שידוד‑הכוונה של חיי היהודים. כמובן, זה נעשה בחצי הכרה ונאמר בחצי קול, אבל התאמצות הרוח ניכרת לכל עין. הדיבור היוצא הזה בדבר המקוריות נשאר ללא הד; בכוחו לא היה לזעזע את פועל הנפש העיקרי של היהודים: את מעשה השימוש במקורות היצירה שכבר היו לעולמים. ואולם החזיון כשהוא לעצמו הוא מרהיב ומתמיה עד מאד: מצד אחד כל ספרות ישראל שלאחרי התנ"ך, הבנויה כולה על יסוד אמת אחת – על ההרכבה; הרגל‑טבע זה של היהודים יצר את כל התלמוד, את ספרי הפוסקים, את הפילוסופיה ואת המוסר של ימי הבינים; ולעומת כל שפעת החיים העכורים האלה טפּה אחת צלולה של סם‑חיים חדש: מקוריות. בבת-אחת ניטל הערך מעת הדת, מאת ההרגלים, מאת כל הספיקולציה החריפה של דורות רבים; דומה שאפשר להתחיל הכל מחדש, לראות את העולם כמו שהוא – במלה אחת מובנה לא‑מובנה; לצור שירה. אמנם גם לשירה יש חוקים מעיקים, סייגים שאולים מאת השירה הערבית, אבל אל תתמה על החפץ: האדם הוא בן‑דורו ואת אמיתּו הגדולה הוא גילה כמו דרך אגב, מתוך התאמצות בת‑חלוף של הרכה. אף הוא ידע לדובב רק פעם אחת את מלת הקיום: מקוריות; הוא לא יסף, ואחריו לא יספו היהודים דורות רבים.
דמות
מאתיעקב שטיינברג
הנה קו מענין, קו למופת כמעט: כל אלה אשר צמצום המחשבה ניתן להם לאושר, לתועלת, לשימוש של יצירה – דיברו בלשון נפתוּלים או, לכל הפחות, הגו את מחשבתם החותרת בשברי פסוקים שלא היו כלל וכלל דבוקים האחד אל השני על פי סדר של התחלה וגמירה; להפך, סדר הכתיבה של אנשים מרוכזים כאלה הוא כעין חשש יצירה בלתי פוסק. מה שנאמר כבר לכאורה על כל חליפותיו, מציץ פתאום מבין פסוקים חדשים, מזכיר את עצמו במלת‑רמז נוספת, מזדווג במין תאוה עוורת אל ענינים רחוקים וחדשים, רק למען הכפיל את עצמו בדיבורים שונים. משלי אמת. המאמתים את תכונת היצירה הזאת, יש רבים וקרובים מאד – למן כתבי‑הקודש, המוקדמים והמאוחרים, של כל העמים, עד לדיבור הפה החי של אדם, ויהא גם אדם מן השוק, אשר מחשבתו פנויה ביותר לענין אחד. בספרים כאלה, וגם בפי האנשים ממין זה, הולכות מלות ההטעמה וחוזרות בלי קץ עד להרגיז, עד לעורר את החשד כי המלמד להועיל או האיש הדובר אליך הוא קצר שפה; אבל לא כן הדבר. זאת היא רק צפיפות החיים הנדחקת לתוך מחשבה אחת מרוכזת, זהו כל העולם אשר נטל עליו להעביר את כל מראותיו בראי‑השׂגה אחד. מחשבת האדם, שבית‑קיבולה צר לעומת מלוא כל העולם, נעשית מטת‑סדום בשביל כל אלה אשר סיגלו להם הסתכלות אחת יחידה, המוכרחים בכל פעם להזכיר – לעצמם ולאחרים – כי כל ענין, אשר אותה המחשבה היחידה לא עשתה לו חשבון, לא לקחה ממנו משהו בשביל האמת הכוללת – הענין ההוא לא יחשב כלל בין ענינים, ואולי לא יצויר כלל במציאות. זהו אושר ועמל‑לא‑אנוש גם יחד – להתמכר כל החיים למעשה ריכוז כזה, אשר אף פעם לא ישביע את רצון האמת עד תום, כי העולם הוא סוף‑סוף יותר מדי כביר ואטום מאשר נוכל לצרור אותו בכנף מחשבה אחת, מאשר ייכלא כולו באבן שואבת של השגה אחת. על כן יש אשר נראה לפנינו לפעמים מחזה גבורה המעורר קנאה וחמלה גם יחד: איש מוזר אחד, אשר הגה מחשבה אחת עזר בשביל כל העולם, בשביל עם אחד שלם, או בשביל נפשו לבדו, הנה הוא עמס את כל עניני העולם הזה, הקטנים עם הגדולים, על דבּשת מחשבתו הצרה מהכיל, והוא מוליך את המטען הרופף הזה בקוצר‑רוח רב, כשהוא כורע חליפות לימין ולשמאל למען הרים את אשר יישמט מעל גב נפשו – זה גמל המדבר המסובל, המתנודד על פני חול החיים. הנה מסע היגון הנמשך בלא דרך וכמעט ללא מטרה, ואשר יתּם רק בעת אשר המות יבוא להבריך את הנפש למנוחת החדלון.
כזה היה, כנראה, גם א. ד. גורדון. הרחק בכוונה את כל חומר ההגיון המסובך אשר היה בשביל א. ד. גורדון דבר שבמקרה, דבר‑מה אשר בו נאזר למען הוסיף עוד לתאות מחשבתו היחידה; אל תצרף לעצם הענין גם את הרעיון בדבר העבודה, זה אשר לכאורה היה אצל א. ד. גורדון ציר הסיבוב, תכלית לעמל המחשבה, פתרון גאולה לחידת המוראים של חיי היהודים. עצם הדבר אשר בו הגה א. ד. גורדון כל ימיו, במחשכי הנפש, עד לבלי השאיר כל פתחון פה לחרטה, תוך כדי התאמצות המביאה לידי השגת החושים, הדבר הזה היה המעוּות של נפש היהודי. היש בזה משום חידוש, הכי רק מאתמול נודע הדבר, כי נפש היהודי הִנֶהָ חולה ורעה? אמנם כן. אנחנו שוכחים, כי כל אלה אשר ביקשו ארוכה לאיש היהודי נתכוונו בעיקר לדרכי החיים; כמו‑כן אנחנו מסיחים את דעתנו מן האמת האיומה, כי גם עכשיו רצוננו מכוּון, באונס או בשגגה, רק להביא את התמורה – את הארץ החדשה, את מקור המחיה הטהור, את העמל לגורל מיוחד אשר ילביש אותנו גאון ככל העמים. אלה הן בוודאי הדרכים הטובות, והדבר הלא ברור, כי מלא‑דרך אל המטרה אפשר להגיע בזמן מן הזמנים רק בדרכי חיים. אבל המעוות עומד בעין, והאיש אשר השיג את זה פעם אחת בכל כוח מחשבתו, הוא לא ירף להגות במעוות הזה כל ימי חייו. הטוב – הלא גם את הטוב נעשה – נדמה כחיקוי, כמוגבל רק לראיה ולשמוש, כמונח בקרן‑זוית. בן העם הזר הוא לעומתנו לא רק יליד ההצלחה. זאת היתה הטעות של כל מתקני הגורל אשר בקרבנו, ונפשו של א. ד. גורדון נקטה לגמרי באמונה התפלה הזאת. לא, אלף פעם ואחת לא – ככה חושב א. ד. גורדון, ואלף פעם ואחת הוא שׂח תחת עול הביטוי ומשתדל למצוא מלים פשוטות, אשר יביעו כן את רעיונו.
א.ד. גורדון סבל יסורי ביטוי – אבל יכול להיות שזה רק תרמית השגה. אופן הכתיבה שלו, ככתיבת כל אדם המחיה את מחשבותיו, התאים בהכרח אל זה אשר רצה לכתוב; ואולם זה אשר נטל על א. ד. גורדון להגיד היה דבר אשר לא ייאמר עד תום. צריך היה להגיד, כי חיי היהודים הם רעים – למרות הצדקה והחסד ומדת הרחמים; כי מעשי היהודים הם בלתי נחשבים – למרות ההשפעה, חריצות השכל ותיקון העולם; כי בינת היהודי עקרה היא מהבין את ארץ הגזירה אשר שמה נתעו חיי הנפש של האיש היהודי – למרות זה אשר היא, הבינה הזריזה של יהודי, פרשה את כנפיה על מלוא כל העולם. כל זה יוגד על נקלה, אבל הנפש לא תשבע ממנו. אתה רוצה לעצום את עיניך ולמצוא ניב כל‑שהוא אשר יכלול את הכל בבת אחת. דומה אתה לראות לפני עיני רוחך גורל חיים אשר הושחת תארו, אשר ערבב לבליל אחד טוב ורע ותהפוכות רחוקות ומשונות – הה, מה מלים כי יעזורו, כי יגלו דבר‑מה חדש! הכי חפצת לעזור או לגלות? לו נמצא ניב‑קסם אשר ישכין שלום, ישכיח, ישיב את הנפש לקדמותה. “לגשת פשוט אל העבודה” – חוזר א. ד. גורדון במקומות רבים. כן, הנה הוא הדבר: ברית האהבה, אשר בין היהודי ובין העולם נתקלקלה, הפכה להיות בדידות ושממון; כל התפלות, אשר בחיי משפחה כזאת ללא‑נחת, הנה הן לעינינו: החדוה, הנדיבות והסבל נגוזו ואינם; העולם הוא נבדל, זועף וזועם כל הימים, ולעומתו חורש היהודי מזימות לעשות לנפשו. מה לעשות לאהבה כזאת אשר נכזבה משכבר הימים, אשר אולי כבר היתה לאין, למשל ולשנינה בשביל כל עמי הארץ? אפשר להחזיר את התועים למוטב; חכמים מיושבים יודעים להשכין שלום בין נאהבים נפרדים. אבל יש אשר האוהב האומלל בעצמו יכסה את פניו בשתי ידיו והוא הוגה הגות כבדה: מה הוא הדבר החסר, הדבר אשר אין לתקנו, אשר לזכרו יעוף בן‑רגע החלום על‑דבר החיים החדשים? כזה אתה רואה אותו, את א. ד. גורדון: יושב ותוהה מלא כלימה, ועל שפתיו בת צחוק של עזרה רחוקה מאד מאד. הוא אשר השלים, מצא דרכים, קירב לכאורה את הנאהבים הנפרדים – את היהודי ואת הטבע. “לגשת פשוט” – הה, לוּ אפשר היה כדבר הזה! פיו מילל: לתקן, לעבוד, לשוב אל הטבע; העין צופיה בנחת על זה אשר נעשה לתקן את המעוות, הדמיון משער את ההצלחה אשר תעמוד לימיננו ברבות הימים. אבל הלב מתאוה לאהבה שלמה, הנכסף לחיי אמת מהרף‑העין הראשון – הומה ומתודה ואינו מוצא לו מנוחה.
חיים ארלוזורוב
מאתיעקב שטיינברג
הכוכב האלמוני, אשר עלה על פאת שמינו בנתיב עקלתון – מנבכי אוקראינה דרך יפת של אשכנז – דרך כמו רגע ומשנהו בלב הרקיע היהודי, המגוֹאל בענניו, וצנח ביעף‑פתאום אל התהום – תוכני הדורות הבאים יגידו מה שיעור אורו ומה מנת גדלו. אנחנו, המון דורו, רבים ושונים מרמוז אחריו רמז אבל אחד; אנחנו, אשר החרדנו על ראשינו את כל המזלות, הטובים והרעים, נבוכים אנו מכוון את נפשנו אל המזל המיוחד הזה אשר היה תם וישר וקצר. אבל שעת ההסתלקות היא שעת הדמות גם ליחיד היחידים; היא שקויה צבעים מאליפים שהעין שולטת בהם בבת אחת, דוגמת ריבוי הגונים אשר לשקיעה, וככל אשר ילכו קרניה הלוך ועמום כן תלך ותעלם אמת אחרונה שאינה חוזרת – מתנדף שבח‑השבחים אשר כגדלו כן לפעמים אמיתו.
מי שתר בלבו אחרי שבח‑השבחים למען ארלוזורוב – אל יצרף חשיבותו אך ורק מתוך מאמריו וספריו, אל ילקט חטיבות‑ערך בשדה פעולתו – זה אשר קצהו האחד נעוץ בתוך המחנה החדש והמסויג, ההומה מבחורינו תופשי הסוציאליזם, וקצהו האחר גובל אל פזורי ישראל העתיקים; אף הערוגה הישרה ומלאת הזרעים, שארלוזורוב התקין עד‑ארגיעה בחלקת הטרשים של המדינאות היהודית, אף ערוגה זו, קצרת הימים, לא תוכל ללמד כתומה לכל יהודי את מרבית פרשת ארלוזורוב. אמנם גם יהודי שביהודים, זה הטופל ברוב המקרים שנאת חנם גם על המעשים, ראה את ערוגת ארלוזורוב כגדלה בנס של יחיד וכיונקת מנפשו של עושה, כביכול; ואולם אפילו אנשים מסביבתו, היודעים את יקר אמיתו, משיגים על פי רוב את ערך ארלוזורוב כערך שבצירוף. מדינאוּתו הקצרה, שלא זכתה לגדולה שבאריכות ימים ולתפארת שבריבוי דרגות, נראית לכאורה להערכה רק לפי קויה החיצוניים; והללו, ככל קוּרי המעשים הנמתחים בתחום החיים של היהודים, אינם סובלים השואה כנגד עלילותיהם של בני עמים אחרים – ועל אחת כמה וכמה כנגד תעצומותיהם של שועי‑מדינאות יהודים, אלה שהיו רועים ביד רמה עדרי אדם של עכו“ם. מה רבים בקרבנו התמימים המונים באצבעות חרדות את הכַּתָּפים הגבורים אשר מזרע ישראל, אלה אשר נשאו גושי מלכות של עכו”ם, מחיל אל חיל או מתחום חיים אחד למשנהו! הנה דיזרעאלי, שחום הפנים ושחום הנפש, כביכול, איש מתהדר כמליץ, עטור תלתלים והזיה, עז – כדרך בני שם – רק בשעות היחוד, יועץ פלאי וקונה עולמות יותר מאשר בונה ומחולל עלילות – והוא העביר במו ידו הצנומה את בריטניה, הגדולה והזרה, עד לנתיב הקיסרות ועד לתעלת היקר אשר עם ים‑סוף הקדמוני ובדורו קם באשכנז האברך לסל, ובעודנו למד ותאב ומתפנק ביפי רוחו – צר צורה לעם העמלים, יצר חטיבה גמורה מדלת המדינה ונתן לה שם והילוך ותאות עתיד ואחריו, כעבור יובל שנים נלקח שם אל המערכה היהודי ראטאֶנוי, איש לא‑פרוע לכוח או למחשבה, עקוד אל ספרים ואל הגיונות לא‑מתקיימים – והוא תיכן ואיזן ביחידות את גנזי החמרים אשר לארץ, וכהולך בלי‑משׂים הלך באחרונה לרצות את פני תבל למען כל העם היגע והחרד והזועף אשר בגרמניה; והנה עוד רבים ושונים, יהודי שלום נבונים או יהודי מרי שוקקים – ורובם תמכו או הריצו ממלכות, עשו באמונה או בתאוה במקום החיות של המדינות והאריכו בחכמה או בערמה את יום הפריה של האומות.
דיזרעאלי ולסל וראטאֶנוי – וארלוזורוב, הרך והמתחיל, מכריע כנגדם מבחינת האחריות שכולה שלו. הללו, יהודי ההצלחה הזרה, נעזרו לא רק בתנאים מזומנים ובמכשירי מתנה, אלא גם האחריות – מאזני‑התמיד לכל המעשים שבעולם – נלקחה על ידם מן המוכן, מתוך הלך הנפש של האומה שרצתה בהם לשעתם. דומים היו למשחקים על הבמה המבליטים דמות מן הדמויות בכוח כשרונם ואינם תלויים בשום פנים בחליפות גורלה של הדמות הזאת ואפילו את חובת הרושם הם היו מטילים, דוגמת המשחקים, לא על עצמם אלא על קהל הרואים בלבד. הם, המְעַשִים, צריכים היו ליכולת זרה ומוזרה, שאין מִשְלָה כמעט: זו החסרה כל דאגה מראשיתה ועד אחריתה הבאה כשמן בכל הגלגלים האדירים ובכל סתרי מכונה, המרויחה רווחים לאין שיעור בכוח המשכה השלם, מבלתי היותה נפסקת על ידי חרדה הבאה מבפנים. מכאן ההעזה המתמיהה, רהב החידושים הסהרורי; כמה וכמה מיהודי המנוף האלה, שהוציאו את יכלתם למעלה מן הטוב ומן הנחיצות, מסוגלים היו לכך רק בגלל היותם פטורים מאותו רגש, בן שברים וחליפות לאין קץ שאנו קוראים לו בשם דאגת הכלל. יש לשער כשטן על דרכם רק את היראה האחרת, יראת גורל עצמם, ואת זו מנצח על פי רוב כל איש עלילה בבת אחת, בראשית דרכו. – ההפך מאלה היה ארלוזורוב: בנתיב פעולתו הקטוע מתגוללים עדיין, כיתומים נאלמים, כמה אותות ומופתים קטנים המעידים על היראה הנאצלה אשר נשא בנפשו. הוא הלך את דרכו ישר, העמיד כנגד כל הבל כשלון פנים שלוים – אבל הוא עשה את שלותו למען אחרים, למען ידעו אחים קרובים ורחוקים כי גם עתיד יהודים, ככל העתידות שבעולם, קובע לעצמו מתחילתו עמל מזוקק, הטהור מסיגי מקרים ומתאוות נסים; בצאתו היה כליל רצון כמנהיג שכיח, ובאהלו הפך והפך בחשאי באותן גרוטאות הכוח החלודות שניתנו לו מרשות הרבים של היהודים. הוא פקפק וחזר בו, ראה את הבלי פעולתו והחריש; לא מתוך שכחת נפש, כדרך המעפילים, כי אם כאחד מן היהודים אסירי העתיד הנשבעים בדור הזה לחבלי תמימות ולאלם של מעשים ישרים. שלום‑גומלין זה, הרווי תוגה ויפעה גם יחד, שבין ארלוזורוב הנסתר וארלוזורוב הנגלה, הוא שעשה אותו למנהיג יהודים ראשון הנקי כאחד גם מכפירה וגם מהתחסדות. תום זה, הנוגע עד הלב, העיד על דרגה גבוהה יותר מאשר דרגות השתדלן והנשיא והמשיח לשעה, אלה סוגי המנהיגים המצויים עד היום הזה בישראל. ארלוזורוב בא לגדולה בדם עצמו, אבל לא רק מבחינת כשרונותיו, אלא גם מתוך הכרח עצמו ושארית הישראליוּת שנפלה בחלקו. הוא עשה בכוונה אחת למענו ולמען אחרים, אבל נהוג נהג את עצמו אולי יותר מאשר את האחרים – יום יום וכמושך בעול, על כל החליפות שבאמונה ותוחלת ועל כל תעלומות הצער המיוחד של היהודי, זה הצער שלפרקים ראוי לקבוע לו שם מופלא: הבושה או החרדה בפני המציאות שבעולם הזה.
בדור הזה אנו מנחשים – למען סעוד את רוחנו – את מציאותו של טיפּוס יהודי חדש, זה אשר בא בדרך נס בסוד הגדולה של הגזע העברי וטעם לעומת זה בכל חושיו את התפלות אשר דבקה בהמון סגולות של הנפש היהודית; והוא איש התומך יום יום בקרב נפשו את ההתאפקות – החדשה והבאה לו מקרוב – ואת ההסתגלות התמה לכוחות עצמו, והוא אחד אשר התחיל חומד את עמו במערומיו, כביכול, ללא פחד, בושה או קנאה וללא יתר לבושים של דת או מידות, כי אם כחמוד החי את גלגל החיים הגדול אשר מסביבו.
החן אשר לטיפּוס הזה, יציר דמיוננו, הוצק אולי על חיים ארלוזורוב.
אוקראינה
מאתיעקב שטיינברג
הארץ היא רבת‑טוב ורבת‑נוף, ואנשיה נמהרים. כל דבר‑שפתים אשר רגש אדם יתגלע בו במהירות או בחן, הזמר והריב וסיפורי‑בדים מצודד בארץ הזאת את הלבבות ומזעזע בנקל את אנשי הערבה, אלה צאצאי ההידמאקים הערומים והעזים למראית‑עין. בלב שדות, בערוב היום בקיץ, תזמרנה שם עלמות קוצרות בקולי‑קולות ערבים; האיש אשר ישמע את שיר‑הקציר המהולל הזה, השולח תאנית‑אושר עד לאפסי מרחקים, ידע בעליל, כי אין במלוא‑עולם דבר אשר ייטב כשיר הזה להיות משל להתגלות‑עם מהירה, מפליאה וחמודה. המריבה היא באוקראינה כעין תשוקת‑עם, ביום חג מחוללים אותה במקום מחולות רגלים, היא מתלקחת על פי רוב לא מזיק שנאה או מחפץ נקמה, כי אם מתוך שממון של אנשים השמחים להצריח את רגשם איש לעומת אחיו; ללא תמהון ובעינים צוחקות אפשר להסתכל בעב‑ענן כזה של אנשים נצים בתוך אספסוף פרוע, נרהב וצוהל – כי באחרונה ירד מטר המהלומות עליז ומהיר כגשם קיץ, נשיקות‑שונאים, כאור שמש על עלים רטובים, נופלות לבסוף כל פנים רטובים מפצעים ומזעה, ומחזה השעשועים הנה הוא תם. להג החן הוא דבר‑חפץ בכל הארץ הרחבה הזאת; הערמה, הגעגועים ואף שיחות‑רוכלים – הכל בא בלוית דיבור‑פה נרחב, נפתל ומאריך משלים; עוורים הדיוטים כתינוקות ישיחו שם במקהלות‑עם דברים לאין‑שחר, שירי‑עם, אשר יציצו באוקראינה כעשב השדה, יגידו באפס עלילה המון געגועים והמון תמהון‑לבב; בשירים הנבוכים האלה נזכרים תמיד ה“קוזיקינה” וה“קרוצ’ינה”, סמלים לגבורה ולשפלות החיים אבל שני אלה הם חדלי‑שם, סתומים כזכרונות העבר. דומה, כי לעם הזה הובטח בראשית גורלו דבר‑גבורה אשר לא נתקיים; זה מאות בשנים הנהו כעין עם ממזר, אשר גבולותיו לא הוצגו ועלילות‑לאום לא הכבידו את נפשו.
העם באוקראינה הוא סנטימנטלי, כדרך עמים הבטלים במשך דורות רבים מכל יגיע לאומי. ה“חוחול” רוקד ומרקיד את רגשותיו, עושה קישורי‑חן לאזור הצבעונין אשר על מתניו, מוביל את שור המחרשה חליפות מתוך רוגז או חנינה, סובב בשווקים של יהודים כשעיניו משוטטות בערמה וכשפיו, מתחת לשפם המשוּרבּב, מוכן בכל רגע להיות פולט שיחה ומהתלות. הוא הוא ה“ערל” האוהב לעמוד מאחורי חלונות של בתי‑מדרשות, בשעה שהומיה בתוכם תפילה של יהודים, הוא העושה את ענין ישראליו לצחוק ולקלס ולשעשועים, ובנותיו השפחות הן הן המלמדות את לשונן לדבר יהודית ומפקירות בלילות על מפתנם של בתי יהודים אהבה הומיה, הצורחת כילל חתולים ולואטת עדנים בשירי‑רוך. אך למראה העם הזה, המרגיל את עצמו בצחוק ובשעשועים ובמהתלות, אל נדמה לחשוב, כי בימי מבוכה תרחק נפשו מאכזריות רבה; הדבר יהיה להפך. הרגשנות, במקום להתגלגל ביום אכזרי במדת הרחמים, דרכה לכסות בקצפה על כל המידות הבודדות של נפש האדם – על הכלימה, על החרטה, על הדאגה. תקופות הזוועה אשר עברו על היהודים באוקראינה הראו לדעת, כי את מדורת הענויים הלוהטת ביותר העלו האנשים הרגשנים, אלה הקובלים בשירי‑עם על האושר אשר איננו מלא ועל העדנה אשר תכמה אליה הנפש. האיש הנמהר באוקראינה הוא נמהר לשוד ולרצח, צריחת השלום שבשעת ריקוד הופכת להיות הידד היום ביום פרעות; הסנטימנטליות, כשהיא מלוה את התועבה, היא דומה לאותו הילל הערב שהחתול לואט בשעה שהוא טורף. ה“חוחול” הוא רך‑לבב יותר מאשר איש‑העם ברוסיה, אך המיתה המשונה של היהודי איננה עלולה להיתאר בנפשו כדבר שיש בו ממש; הנפש ההומה – היא היא הסנטימנטליות – מוצאת תמיד חפץ בדברים המעוררים לבכי ולהתפעלות, המרמזים לקץ כל הקצין, וכל טבח יהודים הוא עולם מלא של חידושי‑חיים נוראים כאלה. האיש הפיכח הוא רק איום בשעת נקמתו; בעל‑השדה ובעל‑הבית באוקראינה, בשעה שנפשו שכּוֹרה, מבטל ביעף‑ידים של התלהבות כל עולמו, ועל כן נעשים בטלים ומבוטלים לפניו בן‑רגע כל המוראים אשר ידו תחולל באנשים חיים. יתר על כן: כשהוא מרבה שוד הוא מגיע לבסוף לשכרון אחרון של סנטימנטליות נתעבת: הוא רואה את עצמו כמעונה, ככפוי בידי הגורל, כטובח בהכרח יצורי ארורים. ואז הוא מתהולל, מלהיב את אפו עד‑בלי‑די; ברגעים כאלה הוא – המענה, הרוצח, הרומס ברגלים, הנורא בכל נורא, הוא האדם הסנטימנטלי – רוצה לבוא על שכרו; ההרג לא נחשב בעיניו. זהו גבול הרע בשביל הנוקם, בשביל הקנאי, בשביל השונא; האיש באוקראינה עובר קל‑מהרה את גבול כל הנקמות, הוא חומס וחונק ומענה ומרים תאנית‑צהלה ביחד עם אנקות המעונים. זהו חיבּוּק‑התופת של תלין וקרבנו, זהו חיבוק‑התענוגים האיום אשר העם באוקראינה, איום החיבוקים, קונה לעצמו מתקופה לתקופה במחיר ענות‑לא‑ניקמת של יהודים.
המזרח
מאתיעקב שטיינברג
תקופתנו, כחיה מרודפת בלי‑חשׂך, זוקפת פעם בפעם את צווארה היגע ונחיריה שואפות רוח בחרדה. והנה בא ממרחקים משב‑אוויר לאה וחם, עמום ולואט כעבר, והחיה הפצועה נושמת ושואפת בתאות צמאון ועיניה מתמלאות לרגע אחד רווחה והזיה: זה המזרח, היודע כאחד תמהון בראשית וסוד הקיום, שולח לקראת המערב צרי תפל ומתוק; אשר יטעם ממנו יהיה כשוכח את יקר היסורים, כנבדל להרף עין מחרון הגורל, כפודה את נפשו בלא‑דבר מעקת הציפּיה אשר בעולם הזה. ואולם רק תשועה תבואנו ולא נצחון; כי התשועה היא למזרח והנצחון למערב.
יש בעולם מידת אמת הטובה בכל דמויות הבינה, וזוהי ההשואה או המשל החג חוגים במרחב הדמיון ושב תמיד אל מקור הדברים, כצפור למודת‑קן היודעת לשוב מכל מרחקי מעופה. כזה הוא המזרח. דמיונו גדול וחכמתו רק קן מחסה לנשמת אדם. המשפחה הנאצלה הזאת, היודעת מאין כמוה את המליצה הנדיבה, זו המפרשת על נקלה את כל התעלומות, נשאה תמיד את אֲזֵנָה הקדמוני כשומר ולא כלוחם; שפתה הרוממה לא השיחה מעולם את הדברים עד‑תום, הגידה תמיד אמת מעולפת אשר גדלה כמלוא עולם וטבעה רך וקטן כטבע נחמה. מתוקה היא הנחמה ואינה צלולה כטיפה אחת של פתרון, ולא גם פתרון רמיה; איש המזרח מלמד נשגבות, חוקק חוקים נעלים, פורשׂ בכל שווקיו את שטיחי המוסר היקרים – אבל כל אלה הם צידה לדרך למען שיירה קצרה המתנהלת תומה מלידה ועד קבר. חכמת בני‑קדם מתקפלת מאליה תחת מראשותי האיש היחיד, אבל היא אינה ממרקת את הבל החיים אשר יגון ממנו לכל באי עולם. הסיני או ההינדוסי עלול להישגב בחכמת עמו, אבל הוא רואה אותה כשאר העצמים המצויים בעולם הזה, שכל אדם מתקין את עצמו כנגדם לפי ערמת חייו. ריח העתיד, הנודף מקטון פרחי החידושים של המערב, אינו מתהלך בין ארזי הלבנון אשר למזרח; חיי אדמות הם שם מעגל בראשית, ולא דרך מטרה. הכל שב וחוזר אל מקומו: אל ההכרח אשר לא יתוקן, אל נצח הסנוורים אשר לא ישונה. העוני והנדיבות, היסורים והעונג, הטוב והרע – כל אלה הם במזרח מעשה‑עולם ולא עמל הווה למען הדורות הבאים. גם הדת, גברת בני קדם, מצוה את הטוב רק למען מנוחת הלבבות ולא לשם תיקון הבריאה. איש נדיבות על הפּרת או הגנגס לומד בכל מאודו את תורת הצדקה ולבו לא יזוע למראה ענות אדם: רגש הרחמים, הצורב את הלב, מצוי רק בחוצות המערב, על אף כל התועבה המתהלכת שם קוממיות. רגש זה הוא בעצם מעין חובת עתיד, לאמר: הרחמן אינו אלא מי שמדמה בנפשו את כל יקר החיים – ואיש‑המזרח לא השכיל מעולם לעשות חשבון עתיד. הוא מגיע על נקלה לידי קדושה, כי זוהי תכונה המתקיימת בכוח השכחה; אבל הטוב המחדש, פרי הזכרון הנעלה, הוא ממנו והלאה. הוא רואה און ושומע אנחה ורוחו לא תקצר, יען כי לא ינחש דבר העלול לרשת את מקומם; רשע יעשה פתאום מעשה צדקה וצדיק מעשה רשע, יען כי אין באיש המזרח אף מידה אחת זהירה, חמורה, משותפת כולה לחשבון החיים הגמור. כל מה שנוצר שם מן הצורות הנעלות, הוא נעים עד תום ומראהו משכיח את הבל הקיום, אבל אינו מאציל על המתבונן את התאוה העזה ואת העצב מתוך יופי; שירי המזרחיים, ואפילו אם אתה מוכן לקלוט אותם בכל כליון נפשך, אינם משאירים בלב תביעת קיום יתרה; אף הם, ככל בחינות המזרח, תלויים במוגבל, במנוחת ההכרח, בגעגועים החולפים של גורל לא‑נחשב. בספריהם יש רוב בינה, אבל אין בהם כל רמז לאותו יתר ההשגה שיש בו כעין קפיצה לדורות; גם בתורותיהם מתגלה צדקה רחבה ורבת תהפוכות, הגדולה לפעמים ככל המון החיים, ואולם לעומת זה אין בהן יפעת מוסר צלולה, אשר המתבונן בה יראה את בבואת החיים הבאים.
קלי‑עולם מבין הנכרים וקלי‑הגזע מבין היהודים שרויים זה דור שני ושלישי במין תמהון של נחת, לאחר שנמוגה לעיניהם, כביכול, חידת התנ“ך – כי הנה נתגלו בשפת הבבלים המון מזמורי אמונה, ופסוקיהם דומים מאין כמוהם לפסוקי תהלים; בלוחות החוקים של חמוּרבּי הבבלי חרותים ציוויים אשר קיצורם נמרץ וקדוש כחיצי הנצח אשר בעשרת הדברות בתורת משה; ובספרי סנסקריט – הה, שעשועי תמהון! – רשומים לעין כל קורא אמרות‑דת ערבות אשר תאומים הן כנראה לדפי התוכחה המתוקה שבספר דברים, ושם גם עומדים בעינם פתגמי‑מוסר והמון מליצות‑צדקה אשר לעומתם יחבא כמעט גם קול הנביאים. פתרון חפּזון זה, המתימר למצות את כל מעלת התנ”ך מתוך מסורת היצירה של ספרי המזרח, אינו רואה את תאות הנצחון האצורה בכל כתבי‑הקודש של היהודים. סתם תורה בודהיסטית או פרסית או ערבית – מטיפה את דבריה כאם‑רחמניה וקרובה, אבל לא כרע רחוק ונעלה, אשר דבריו לא לקח מתוק, כי אם קצף הקודש המר. מכאן השלוה הזעומה שבכל תורות המזרח והחרון הצלול שבספרי העברים הקדמונים. הקצר בנביאים, כעין אחד נחום, הוא בבחינת אש אוכלת ואשו היא מחוץ לדרך הטבע, לאמר: יתר תאוה ויתר כליון‑נפש שאינם ניתנים לאדם אלא אם הוא רואה למען היקום אחרית טובה ורחוקה; הגדול בספרי המוסר של עמי‑הקדם אינו אלא פרי נסיון ואהבת תשועה. השאיפה לנצחון, זה בחיר רעיונות האדם, נתגלגלה מתוך תוכחת הנביאים ונצמדה כרז עליון אל המדע ואל השירה ואל מלחמת היצרים אשר באירופה. והוא הוא, רעיון זה שהנהו כאחד גם כליון‑נפש, גם אימת הוֹוה וגם חרדת עתיד – נתפרט ונדלדל בקרב היהודים של הדורות האחרונים; הללו נעשו נמהרים לכל רמז קל של עתיד, וקצף הקודש הפך להיות אצלם תאות שפתים וחרון צהלה.
זכרון העתיד
מאתיעקב שטיינברג
החיים פתוחים מזה ומזה, אל העבר ואל העתיד, וקול הזכרון הולך אלינו משני העברים גם יחד. אמנם כדבר מציאות אנחנו מכירים רק את זכרון העבר. עינינו הרואות, כי צמח, העולה מן האדמה, נאמן כולו לחליפות אשר נהיו בשכבר הימים וזכרונן נאצר בגרעין אשר ממנו יצא הצמח; כל ארחות חיינו זרועי זרע הזכּרון, אשר השאיר אחריו העבר המת. הבינה באה לעולם רק מדי תחרוג להדמות לדבר‑מה אשר הצליח כבר או היה כבר פעם לאמת; הנפש מתעוררת להיטיב או להרע מדי יפקדנה הדמיון, זה ראי‑הקסמים המצמצם את זכרונות העבר. אבל זכרון השלוח מן העתיד? אמנם כן: יש תנובה ושדה לה אין; יש פתרון אשר יקדים לבוא לפני לידת החידה, ויש קול המעורר לתקוה או ליאוש בטרם יבואו הדברים אשר בגללם החרדה או גיל הציפיה.
“זכור את העתיד” – עולה אלינו קול ממרחקים נעלמים, ולקול הטמיר הזה נשמעים עמים שלמים ואנשים בודדים מתעלים על ידו למעלת גבורים. האוזן הנבחרה, המאזינה לקול הפלאים הזה, קולטת חליפות ורזים אשר אין מָשְלָם בכל גנזי המציאות; בגללן היא שוכחת את ההרגל, את מוסר האבות, את דרך הזהירות אשר בה ידריך העבר את כל החי. כי רק לנו, העומדים בפני העתיד כבפני נד ערפל, העבר הוא אליל, יועץ רב‑מזימות, כור הנסיונות הגדול; אלה אשר ניתן להם להביט אל העתיד – רואים מעבר החיים והלאה. מה איום וחדש המחזה; שם פסל העבר נטחן לאבק נשכחות, חכמתו נסכלת וכל הנסיונות עולים בתהו הגדול אשר ממנו נוצר העתיד. אנחנו כולנו כורעי ברך לפני פסל העבר הזה ומשא נפשנו העז הוא למצוא חן בעיניו הערומות, אבל הנה בינינו אחד אשר חפנה עורף ללא‑אל ויבוז לכל כוהניו יחד.
למי נועד קול הזכרון הזה, העולה בלי חשׂך? העבר הכילי חס לבלי אבּד אף ניצוץ בינה אחד היוצא מרקבון מעשים, והוא שוקל כל נסיון ומונה כל מידה טובה; הוא צורר את זכרונותיו למשמרת לכל צומח, בכל חי, בכל מוח אדם. לא כן העתיד אשר לעלילותיו אין חקר, אשר חכמתו לא ניתנה עוד לשער. הוא שולח את זכרונותיו, המקדימים לבוא לפני הדברים, בדמות גלים המגביהים לשוט ונתלים על מרומי החיים הנישאים. רק במקום אשר גבהות עם שלם תרים את שיאה, שם תועים גם זכרונות העתיד. משם בא הקול הטמיר הזה, התובע בנפש כל אומה מבלי דבר אליה כל דבר ברור. כל עם מתהפך בצירי גורלו רק למען הבין את קול התעלומה הזאת; בגללו הוא נלחם את מלחמותיו, מחדש בעווית מהפכה את צורת חייו ומחפש בלי הרף עזר ביצירה. על כן רב הוא משחק החיים על פני כל עם ועם. אנחנו, היצורים הבודדים, יצאנו מרחם העבר עמוסים במלוא עול הזכרון; מה ישתעשע, מה ירפרף או מה יוסיף ארשת על הפנים הנקשים, אשר חרות עליהם מכתב הגורל הברור? אבל העמים העצומים נשקפים כילדים רכים לעומת אביהם העתיד; הוא המשעשע אותם מרחוק בקול מלא רמזים, כאשר נעשה גם אנחנו מדי ניתן קול ללא מלים כנגד הילד. ואולם מה רב‑חליפות הוא הקול הזה, השלוח מאת אבי כל החיים העתידים; הוא המחולל בלב עמים את התקוות אשר אין להן שחר, את היגון הלוקח לב אשר לאומה שלמה, את נהי העם הבודד הערב כדמעה צלולה אשר בעיני הילד. מה דלים פני העם אשר אזניו אטומות משמוע את קול העתיד! הוא לא ייאהב, לא ירוחם; הוא מעורר רק רחמים או בוז, העם המתפלש בעפר הזכרונות של העבר ואת פניו לא ישא אל אור הזכרון אשר לעתיד. זהו ילד בלי צחוק, אשר לא ידע לפרוש את זרועותיו הענוגות בתנועת חן; זרים לא ינחילו לו חיבה. רק גורלו הוא האחד אשר יטפל בו במצוקה ובתמהון לבב. אבל אבוי לגורל הלזה! אף שיר גיבורים אחד לא יצלצל מעל לערש של הילד המביש, אף לא לחש תקוה, אף לא חלום נאוה אחד. לאחרונה בא יום הגמול: גורל אשר הפך ויהי לכלימה. בעולם הזה, העומד בנסיון של כל המוראים, אין לאומה הזאת מָשְלָה: טוב לעם כי ימות בטרם היותו בגורל הזה.
אבוי לך עם אשר זכרון העתיד נשכח מלבך! עיניך התוהות מביטות מבלי ראות מאומה, תחת אשר עמים אחרים ייטיבו לראות עד כלות נפש; כל מבט סתום מעיניך יארך כימי דור, ובטרם תתבונן והנה דורות רבים וחשוכים עברו על פניך, ונפשך, בהקיצה פעם מתרדמת השכחה, היא כה זועפה, כה נבוכה, כה מבישה, כי הנה רגע היקיצה הוא הנורא מכל, הוא הגמול האחרון – הגורל, אשר הבכּיר עם אומלל, מתעורר פתאום בחרדה, כאם אשר נפקחו עיניה לראות את אשר היה לילדה, לא‑ילד.
על החרטה
מאתיעקב שטיינברג
אנשים מורים היו משיחים אגב הרחבת ענין בדבר חטאי‑שפתים של תלמידים, ולדברי כולם היה נוסח‑עדנה משותף של מחנכים זהירים ומרַצים. שעה רצויה שוחחו הטובים והנעימים, והיו מספרים מעשים בתלמידים שחטאו בפיהם כלפי המורים, והללו שלטו ברוחם והטיפו דברי תוכחה והפכו דין מר למוסר‑השכל מתוק; בעינים הבהיקו זיקי נצחון ומפה ומשם היה איש‑מסיבה שולח דברי הסכמה: אין מורה מטיל עונש אלא בשעה שרפו ידיו; – אין תכלית טובה למחנך מאשר למוגג מקרה‑שערוריה במחלקה למחזה של שלום וענות‑לב ואהבת‑נועם. כך גם במסיבת האנשים האלה, הרואים את מלאכתם כמכוּונת לתועלת‑עם חדשה, נתקיימה לבסוף אותה האמירה היקרה והחשודה בדבר חטא ועונש, לאמר: אין כפרה טובה לחטא מאשר חרטה.
החרטה היא אֵם כל חטאת. אמנם נפש האדם יצרה לעצמה רגש מחטא, המשמש ליחידי סגולה כעין שופט אחרון וקנא, אבל זהו שליח איום ויקר‑מציאות אשר קוֹרָא לו בשפתנו בשם הנוחם; מי שמפלצת זאת ממרקת את עוונותיו הוא בבחינת חוטא נעלה, המקבל עונש מידי שמים. את הנוחם אפשר לכנות בשם רקבון, המשמיד את החטא. הוא פועל לאט, צורף ומוסך רעל כאחד; ממנו יגון וענוות‑עולם, ראשיתו רפיון מאויים ואחריתו גבורת נבונים. לא כן החרטה: היא אינה אלא מידת‑נפש של חלשים, המסתפקים במועט. מקום מחצבתו של הרגש התפל הזה הוא בית‑העבדים; שוט הנוגש מכה, והמעונה מתפלץ וצורח: עויתי! העבד מתחרט עד עבור זעם; אף קל הדעת מתחרט עד‑ארגיעה. אין לך פעולת‑רמיה יותר קלה מאשר להוכיח אנשים נמהרים בדברים, להדליח לרגע את עיניהם, להכריע לרגע את לבבם ולהעלות על מצחם צל חולף של בושה; כל אלה הם אותו לא‑נחשבים של חרטה. איש מרבה נסיון יודע, כי בכל עוית‑חרטה כזאת אין משום תיקון הלב; להפך, מי שקל להתחרט ננעלים בפניו שערי תשובה. “האומר אחטא ואשוב” אינו הזיה של פלפול, כי אם פסוק שנון המגדיר את כשלון החיים של המון בני אדם, שאין מסייעין בידם לחולל עלילות. בחלל החיים, ובחלל חיינו אנחנו בעיקר, עצמו מרוב האנשים הערומים, המצרפים אל כל עוון גם חרטה קטנה אשר אין בה בכדי עונש; מעטים מביניהם אוכלים יותר מדי מן הנופת הזה, ומקלקלים לגמרי את קיבת המוסר שלהם, אבל הרוב הגדול נשאר בישרו לא‑יושר. מחנות עצומים של אנשים כאלה מהווים עם מתלהב אשר אין בו בטחון; מידת החרטה מרגילה את האדם להתחרט שבע ביום על הרע ועל הטוב גם יחד.
מידת החיים הזאת היא בשביל ילדינו מעין סם נבאש. כשאתה מוציא מפי ילד יהודי דיבור של חרטה ואתה מוחל לו על ידי‑כך את חטאו – אתה מרגיל אותו, להוות נפשו, לחשוב, כי מלים שקולות כנגד מעשה; ואולם צא וחשוב, מה אצלנו בבחינת תיקון הנפש יותר מאשר לחרות בצפּוֹרן של עונשין וסבל רב, כי מעשה אשר נעשה ואשר ייעשה אין לו תמורות ברגשות ובמאויים ובדיבור‑פה. דרך המחילה בשביל ילדינו איננה דרך העתיד; מורה נדיב‑לב אשר, כאלהוֹן קטן, ישליך את עוונות לתלמידיו למצולות ים ויטהר אותם לפניו על ידי כפרה חורטה – ממשיך את המסורת האיומה שלכל עדת בני ישראל: לשאת בעולם הזה באחריות לחצאין ושליש. טובים מזה לילד החוטא ולעמיתו בזיון וקצף ועונש; אלה הם פגעים לשעה, אבל הדבר דומה, כי מוטב לנו לשקע בלבבות ילדינו אבנים כבדות, ובלבד שישמשו משקולת למעשים. אנו עתידים, אם נזכה לכך, לפייס את גורלנו; אבל בכדי להגיע לידי כך עלינו לחדול לפייס את עצמנו, לחדול לפייס בנקל את ילדינו הגדלים לדור חדש.
על השבת
מאתיעקב שטיינברג
לא יתואר כי לכל המון המידות והמנהגים של היהודים יימצא המקום בארץ יהודה הקטנה; גם השבת, זאת סגולת‑החיים הכבדה והיקרה של אבותינו, תאַבד במושבותינו אשר בארץ רבים ושונים מן הקדשים הדבקים אליה כיום הזה. אם נמשיל על הגליות, כי ככל יוצאי‑חוץ עטפו גם הן את ילדיהן – ילדי רוחן – בלבושים ובסחבות, למען יחם להם בדרכים ובנדודים – עלינו לנחש ולשער, כי בבית המולדת הצר ינסה הטף אשר לרוחנו להתנער ולהתפשט, כי הגדולה והבחירה ביניהם – הלא היא השבת – תתרחץ, תחליף את עורות‑השועלים אשר על כתביה בגלימת‑תכלת קלה, וכן גם עשה תעשה את צפרניה.
אוולת הגורל היא, כי עם שאויביו משקצים אותו וגורמים לו דאבון‑לב – מעלה אף הוא זעף ושממון על כל הקדוש לו; נפש העם דומה בזה לראש‑משפחה, המקבל יסורים בחוץ ושופך אימה בבית. אימת‑שממון כל‑שהיא היתה צמודה גם אל השבת; הנחת שבערבי שבתות היתה בת משטר, יגיעת דורות, אחוזת תנומה. הנרות המבורכים הזהירו באור שלום, השולחן הצחור והארוחה הנדיבה שתלו במסיבה שאננה את האב הרודם, את האם הנוחה ואת הילדים הנכאים כמעט; אבל עיגול הנועם הזה גדלו היה רק כמלוא השולחן. מעבר ממנו היתה עלטה, זעף כלים ודברים אשר אין בהם חפץ. רק החריש האב מלסלסל את ברכות המזון ורק המתיקה האם אנחת לב שלאחרי סעודה – והנה קמו מעל השלחן אנשים חולי מנוחה, נואלים ונפחדים בקרב יצורי הכלים והרהיטים אשר במעונם הקטן. עוד מעט פסוע כה וכה, ומסביב כבר נהיה מרגוע; רוח השבת פרשׂה כביכול, את כנפיה בחדרי יהודים, והנה היא תלויה כמו שהיא – נושנה, כבדה ויגעת שלטון. מכבדה ימכּו גם הנרות: העין נרתעת מהביט בשלהבת השבת של הנרות, הרוקדת באין עזר את ריקוד המות, וכל חלל האויר מלא פחדים וגוויעה. ומתוך ליל הרזים הזה יבקע יום השביעי, יום מוזר בטובו ובכוח שלטונו, בכל הליכותיו הכבדות והריקות גם יחד. ענוים ישׂבעו בו, אך לעליזי חיים ישים יום השבתון הזה מועקה בלב ובמתנים. רינה לאלהים ומלבושי משי ושממון מתוק מן הבוקר ועד הערב – הנה יום קדוש ליגיעי‑כוח; זה לא חג לאנשי חיל וילדים, כי אם שעת‑הפסקה ארוכה בין ששת ימים לששת ימים. בכפר עכו"ם נכסף כל הטף ליום הנבחר אשר בשבוע, ואולם בבתי יהודים מענים את הילדים במצודה של שבת, לבל יחליקו מתוכה כדגים קטנים דרך חורי הרשת; העצבת, הבאה עם ערוב יום השביעי, משיחים אותה בכל מאודם רק נשים זקנות ויהודים יודעי‑דאגה. מה שתם להיות עם חשכה – זה לא גיל המנוחה, כי אם נועם השכחה; מה שמתרגש לבוא מחדש – הוא לא העמל הרב או הנוגש, כי אם טורח החיים הדל והמתועב. ניגון ההבדלה הוא לא ילל נבער לששת ימי השבוע השבים לסבל ולעבודה, כי אם יגון מבכּה על יום השבת הבהיר והנעלה והמיטיב אשר חדל מהיות לו עדנה. ואף זאת הקדרות השרויה בליל מוצאי שבת בקינים של יהודים נכאים, אינה אות לטובה, לאמור: קשה עלינו פרידתך, יום נחמד! – כי לעומת זה ירבה הגיל בליל הפרידה אצל יהודים מגודלים לכוח ולשפע; פה מצויה בלילי שבתות שמחה סואנת, כאילו נשבר עול וניתקו מוסרות של יום קשה מנשוא; ובליל זה, שהיהודים דלי‑דם מלאו געגועים קודרים על יום‑החרם המרגיע אשר עבר, הנהיגו יהודים תמימים וחסידים ריקודים ומשתה שמנים, כאות בשורה ליום‑איסורים אשר חלף ואיננו.
לא יתואר כי בארץ ישראל לא תיעשה השבת טובה ונוחה מעט יותר; פה, במקום אשר המלכה הזאת מלכה בנעוריה וזכות המלכות ניתנה לה מאת השמים והארץ וכל צבאם – היא תיכלם משמור ימים רבים על דמותה את תכריכי החוקים ואת פעמוני האזהרות אשר תלו בנכר על נזרה. ביום אשר יחדלו היהודים בארץ יהודה להיות ערים יותר מכל האדם, יחדל גם יום השביעי להיות יום משמים ומשכיח; הוא ישוב להיות זכר למעשים ולחיים.
על אמריקה
מאתיעקב שטיינברג
ממכלאות צאן אדם אשר בשיקאגו נתגלגל לעיר הקודש אשר ביהודה איש משׂכּיל ואמון על דעות. פעם, אגב שיחה במסיבת מרעים, נשאל האיש אחת ושתים בדבר תואר החיים אשר לאנשי אמריקה; השואלים הֵתַמוּ בחידות: מה היא בעצם אותה אוולת‑ישרים מיוחדת הצמודה אל הגזע החדש הזה? בבוא אלינו מעבר לאוֹקינוֹס אנשים נמרצים – היש לנו לפחוד בגאותם, לחשוש שבע ביום למעשיהם שאין בהם טובה מלאה, או להכנע לפניהם למראית עין כמו לפני תקיפים תמימי‑לב? לב רבים הלא יהגה חרדה מתוקה לזכר צלם החיים של אמריקה – במה איפוא מקור הרגש הזה: האם אנחנו, אשר עבר עלינו בארץ יהודה אביב חיים קצר, מצפּים עכשיו לאחינו בני אמריקה כי יביאו עלינו את הקיץ הארוך, עם השפע ועם המלאכה הרבה ועם החוֹרב המשכיח ראשית ואחרית גם יחד? האיש הנשאל ענה מתחילה בגאוה תמימה, כדרך בן אמריקה: כל סוּפת החרדות הזאת איננה אלא אות מבשר, כי זוג התאומים המהולל – הרוח והשלטון – הולך ובא ממרחקים! כעבור רגע הצטחק האיש כאשם, וענה ואמר:
בארץ ההיא, אשר קורָא לה אמריקה החרוצה והתפלה, הדברים הם גדולים ועצומים, אבל אינם מעדיפים על עצמם. אין להגדיר את זה עד כדי תפיסת זרים, אבל הדבר יובן פחות או יותר אם אגיד, כי האיש הרואה את הכּמוּת השלמה של חיי אמריקה איננו בא לידי אהבה או לידי קנאה. כלי המלאכה וכלי ההנאה של החיים הם מרובים מאוד בארץ ההיא, אבל החיים שבצרוּף אחד כאילו נתונים שם רק לשעתם; המוֹתר מן החיים, זה שאיננו בגדר של שימוש, איננו נאצל שם לא מאלוּף הדולרים ולא מגבּוֹר הפועלים, המשׂתכר לשׂבעה ולחסכון. עוד פעם ועוד כעין דיוק חדש: חיי אמריקה מרעישים את עולמם, אבל אינם משׂיחים את נפשם; מרחוק הם נראים במלוא כוחם, אבל תמציתם איננה מעוררת את הדמיון, תכליתם איננה בגדר של חידה. גם העושר של אמריקה הנהו רק דבר שבהשואה, לאמור: להם רבּוֹאות רבבה; אבל כל זה הון ולא שפע. אפילו החרוּת הטובה של יושבי תבל זאת אינה נראית כמתנת גורל, אשר אין חקר לעתידותיה; על כן מצער הוא כליון הנפש הנגרם על ידי קריאה בספר הקורות של אמריקה. לעומת זה מעורר ספר היסטוריה של עם אנגליה בלב הקורא קנאה ומאוויים ורחשי רזים: בתאוה עזה אתה שואף אל קרבך את רוח החיים הנושנים האלה, אשר לשעתם היו אף הם ענוים מעוֹני ומסבל, ואתה יודע ברור כי מה שלוקח את לבך הוא לא עצם הגבורה ותהפוכותיה, כי אם אותו עודף החיים שעמים רבים, גדולים וקטנים, מכניסים לתוך כיס הגורל של ההיסטוריה האנושית. קורות אמריקה בעבר וכל תעצומותיה בזמן הזה לקוּיות במידת חסכון מוזרה: הן מלאות על גדותיהן ואינן עוברות עליהם.
החיים מעדיפים על עצמם; לזה קורָא: דבר ועתידו. אמריקה, במובן ידוע, מוציאה את כל כוחה להוֹוה, לסדרים, למציאות כמות שהיא. בני העולם החדש הם חרוצים, אבל שנאתם נתונה אל התועים יותר מאשר אל העצלים; הם חובבים את הבטחון ומשקצים יותר מכל את הרמזים. ברכתם השגורה היא, כידוע: עשׂוֹת חיים; אבל מעטים שם אלה הרוצים להיות אנשים, רוצה לומר: להיות נחשבים בעיני עצמם. אין איש רוצה להיות נחשב בעיני עצמו יותר מאשר בעיני חברו; זה גורם כי מרובה שם הפעולה ומעטה העלילה. זה גם נעשה גורם לחינוך ילדים מיוחד במינו: ההורים אוהבים את צאצאיהם עד מאוד, כחלק מן “החיים העשויים;” אבל האב אין לו תאות‑רזים להאדיר את דמותו על ידי דמות הבן. אותה עמידה ברשות עצמה של ילדי‑אמריקה, זו המפליאה ומרהיבה את בן‑אירופה, איננה חריצות חדשה כלפי העתיד, כי אם תוספת של שעבוד ביחס להווה. כל זה ועוד כמה סגולות‑הרגל אחרות – כמו מוסד ממלכה השוה לכל נפש ומוסר חברה שאין לו עליות וירידות – כל תרבות‑נושנים זאת מקורה בחסכון: בן‑אמריקה איננו תורם בעין יפה בשביל העתיד. מזה הבהירות, הקנאה לסידור‑חיים ושויון הנפש לסדר עולם. אישנו, בין שהוא גר הכרך ובין שהוא תושב השדה, הנהו נלהב לגדולות וקר‑מזג לנצוּרות; הוא מעריץ את העסקים ואת העבודה לא רק בגלל התועלת, כי אם בעיקר מפני שהיא יכול לזוּן בהם את עינו הפקוחה ולתפוס אותם כריבּוּי של חיים. אותה מרבּית החיים האחרת, זו המצורפת אל המציאות בדמות ערפלי עתיד, אין איש בן‑אמריקה מחשב; הוא רק מפטפט על‑אודותיה המון מלים רכות ומתוקות. בין עתּוֹת החיים העתיד הוא בשבילו כעין בּייבּי מתוק, אשר מזמן לזמן נעים לתנות אתו על לא‑דבר אהבים ושעשועים. בדרך זו מתהווֹת שם הדרשות על האמונה, על מרחבי הצדק הרחוקים, על גן‑עדן המוסר של עתיד‑לבוא. אבל שמש ההזיה נוטה לערוב, הבּייבּי – העתיד הנחמד – הולך לישון בערשׂ השכחה; האמריקני שב להיות דומה אל הדומים לו – אל ההוֹוה המבוגר ואל העמל הנשלם.
הלב
מאתיעקב שטיינברג
רבים מבינינו, המזים עדיין יום‑יום אל תחת שׂפמם ממי‑הבוֹשׂם של התחיה, שבים לאט לאט אל המעגל הישן של היהדות. פה, בקרפף, פרוּש זה, שאדמתו היא רבת‑יחשׂ מדם ומדמעות ומספיחי הקדומים של כתבי‑הקודש, מתגוללים על כל צעד ושעל שיירי האמונות והדעות של אבותינו, וכל אדם מישראל רשאי גם בימינו לבחור לו מהם, לצרכו או להנאתו, כל שׂריד אמונה מתּממת וכל פליטת דעה מעוולת; ואולם בין השיירים האלה, שברובם הם פסולים מרוב שימוש ושם‑קדשם הישן מחוק כבר מעל צורתם, יש גם מספר נוסחאות העומדות עדיין בשלמוּתן והן מיועדות, כנראה, לראות חיים עד יום אחרון, עד אשר תתכּוֹנן ביהודה מסורת חדשה. הללו, נוסחאות הגאוה של היהודים, הן אולי החלמיש האחד שנוצר בידי הגלויות, הכוח החיוני שבהן הוא אולי התמצית החריפה ביותר שנבראה על ידי אבותינו מים דמעותיהם הגדול. טעם העבר של אלה מתוק בפי היהודי בן‑זמננו מטעם העתיד של הענוה, זו המחכּימה את האדם גם בצרה ועלבון; וכל הטועם מהן פסול במקצת ליום המחרת של האומה, כשכור הפסול ליום מחרתו.
אחת הנוסחאות האלה, הפגומות אם מעט ואם הרבה מבחינת האמת, הוא המאמר הנאדר על דבר הלב היהודי. הוא עצמו, עתיק היומין, כובש את דיבורו ומגלה את כל יהירותו במשפט אחד קצר, לאמר: הלב היהודי הוא הטוב שבלבבות; ואולם הוא הוליד צאצאים ובני‑צאצאים, והללו ממלאים את חלל עולמנו הגוּת ערבה ותמימה. בפי האחד מהולל רגש הרחמים של היהודי, כאילו ברור הדבר כי רגש זה – הרך והנמהר, הגונח להנאתו וכושל להותו בדרך המרוצה אשר מן החמלה אל מעשה‑העזר – משמש בנפש היהודי אב ולא תולדה, עיקר‑חיים הצלול עד היסוד בו ועומד בפני כל המידות הרעות של האדם – ולא הרגל‑לב המכוּון לתעודתו מששת ימי בראשית של הגלות; השני מזכיר לכל מי שבוחן את הטבע היהודי, כי יש רוֹך לא‑ישוער לחושיו של הישראלי, לאמר – מין תכונה נאצלה של ימות המשיח, המביאה את האדם לידי עלבון זוועה למראה הדמעות ומשמע היללה, הגורמת לו שיהא רואה את העולם שדוּד בשעה של אכזריות, החותמת את מוצאי פיו מלהגיד לנוכח כל כאב ויגיעת‑חנם וביטול‑חיים: אף זה טבע תחת השמים!; השלישי פותר בלחש ואומר, כי על‑כן היהודים פוחדים פחד מפני המות – יען אין אדם בארץ אשר יתעב כמוהם את שיקוץ הכליה, זה המתגלם כאחד בפצעי המות ובתחלוּאי הרשעה; הרביעי מבשׂר, כי זה שפע הרחמנות שבישראל נשתפך לעולמם של עכו"ם והשקה את אמונתם והעלה בספרותם שרטונות לאותה החרדה הקדושה אשר שמה בישראל חליפות: כליון‑נפש ויראת אלהים ואהבת הצדק. כל אלה וכל אחיהם גם יחד אינם ממלאים אלא את צו אביהם, הלא הוא המאמר המפורסם על דבר לב‑החסד אשר ליהודי.
האומה, דוגמת היחיד, אין דרכה לגלות את סתרי הלב; כל מקום שאתה מוצא כינויים בולטים למידות הלב – סימן שאתה עומד ברשות שמיעוטה מדור‑אמת לחיבה, ורובה מקלט‑ערמה לפחדים ולספקות. שכינת ישראל, גם בימי מרודיה, לא ניטל ממנה אור עיניה. מתוך ספרי יראים רומזות לנו – דרך רקמת הסוד של מוּסר וחסידות – כל מיני אזהרות חמורות, שאינן בעצם אלא נסיונות בחינה לגבי הלב היהודי. הללו נתחברו ברובם בימי‑הבינים, לאמר – בזמן שמעלת החסד היתרה של האדם הישראלי היתה בבחינת מוסכם אלוהי, ואף על‑פי כן התחכמו גם אז חוקרים כפוּתי רוח לפתור את החפּזון התוסס בכל מדוֹרי הלב של העם הזה עד לתחתּי תחתיים. הללו, חוקרים פרושים משאר כל האומות, היו בעולמם כאדם הראשון בשעתו, שלא ידע את כוח ההשואה; הם לא יכלו להשוות את ישראל לעמים לשם בחינה, מכיון שיצרי עכו"ם היו בעיניהם מחוץ לכל תואר, ועל‑כן לא יצאה להם מעולם כל מידה נכונה; השלילה הפכה בידם למוסר והנוֹחם לחסידוּת. ואולם אף הם דרשו מתוך חילה והשתוממות כמה וכמה דרכי התנהגוּת של היהודי – החל בהתלהבוּתו המוּפרזת, שאינה באה לפרקים מתוך גבורת הרגש אלא מתוך חולשת המזג, מזג זה שאינו מעמיד מחיצות של ממש בינו ובין הדברים, וכלה בהתמדתו המופחתת, זו אשר בגללה קיבּלו כל מעשי התועלת של היהודים צורה מבוהלת של חנינה והיו בכל דור בגדר נדבות הנקבצות ביד הפורענות, היא הגבּאית הישראלית של כל התקופות.
דומה הדבר, כי הרבה תשבחות סגולה של היהודים יקפצו את פיהן עם בוא היום הגדול והנורא אשר בו יקום העם הזה לענות‑עמל; ואולם יד העתיד, אם תיכּוֹן ככל חפצנו, לא תחוס גם על האגדה התמה והתמימה בדבר הלב היהודי, זו שהיא כעין כבשׂת הרש לעם ישראל. כל הכזבים הנאצלים האלה, אשר תמכו את יסודם בתכונה אחת גדולה ונכונה – הלא הוא כליון‑הנפש הישראלי – והפכו במרוצת הדורות כל מידה של חפזון למידה של התלהבות וכל צדקה נמהרה לחסידות‑לב קיימת – כל אלה ימוֹגו באפס יד בפני אלם האמת אשר יבוא כצרי לישראל; ולא ישאר מהם בלתי אם הריח הדק אשר לנחמות מתות.
נגינה
מאתיעקב שטיינברג
נגינה ביחידות חדלה זה כבר מהיות דבר שכיח בין היהודים. מכל כלי-הנגינה המשׂיחים את הלב – מן החליל נעים-הכפר ועד הפלייטה האצילית – השאירו היהודים לעצמם לשם שימוש רק את הגרמוֹפוֹן האווילי ואת הפּסנתר המהודר, הרעשן והמתפאר לשוא. אבל לעומת זה מוכנים נערים וזקנים יהודים בכל יום לעכּל בציבור ובצפיפות גדולה עד מאוד את מזון הנפש הרוֹסס אשר קורא לו: נגינה. הדבר נעשה כמעט לתכונה, לסימן טוב של מזג עממי חם ונעלה.
ביקור אחד בקונצרט, בתוך אחיך הנבהלים, יעורר בך ספק ותמהון: כל מצח עמוּם וכבד, הפנים מביעים בגלוי קוצר-רוח, העורף המתכּווץ מספר לך על-דבר התאפקות שלא מתוך נחת רוח. חסרה גם השלוה בעינים, זו המעידה על הקשבה תמימה, על מרגוע הלב של האדם הנוהה אחרי הצלילים בלי כל כונה. ואולם ביחד עם זה אתה מרגיש, כי כל המון האנשים אשר באולם מצייתים לערוּת אחת משותפת ומובנה לכולם עד מאוד. מה שמה כי תכנה אותה? את זה לא תוכל להגיד, יען כי התכּוננוּת החושים הזאת לא נוצרה לשמה, לשם יחוד עם שפע הנגינה. היא הובאה מן החוץ; גרמו אותה: פרסום שם המנגן, הצורך להיות בין הבאים, היראה הכמוסה של היהודי מפני המחסור – ואפילו כשהמחסור הזה הוא רק מחסור בנשפי נגינה. הנגינה בעצמה מענגת, כמובן, רבים מבין הקהל; אבל מה שכלכל את נפש כולם, סיפק להם את התעוררות החושים, עורר בהם רגש של חובה – זה היה דבר-מה מוכן למפרע. מושג הנגינה כאילו נתבּדל, נעשה חומר ראוי לתפיסה ולעשׂיה. היהודים הזריזים האלה הלכו אל נשף המנגינות בשביל לקיים מצוה, בכדי להצטרף אל אחרים, למען המלט מרגש האכזבה הנגרם על-ידי הפסד. פה היא נקודת ההבחנה הניתנת לראיה גמורה: הם נוהרים כולם אל המנגינות לא כדי לזכות, כי אם כדי שלא להפסיד. גם בקונצרטים אשר במדינות הים אין הקהל מצטרף כולו מיחדים חומדי-נגינה לתומם; אבל ענין היחיד אינו נמחה שם כליל מעל הפנים. לעומת זה הנשפים שלנו הם נלהבים כל-כך יען כי הם מעשה רבים: סלד-הלב של שומע בודד אינו צריך לחפּשׂ אחרי הד נפשו של שומע אחר; כולם יושבים מין ישיבה שיש בה עשׂיה, ועושים את שלהם.
עם גמר המנגינות הם מוחאים כף. במחיאות-הכפּיים הנשׂגבות של אחינו היהודים יש תמיד דבר-מה המעליב ומבייש גם יחד. זהו מן פרעון ללא חשבון של מבלי עולם. למראה השכר הזה, הניתן שלא כדין, אתה נפעם וזועם בלי-משׂים; ככל דבר שאינו מתאים אל המציאות מעוררת בך גם ההתלהבות הזאת, על כל ספיחיה, אי-רצון, אי-אמון, אי-סבלנות. השילומים האלה, אשר אין הנאה קודמת להם במידה נכונה, נעשים בן-רגע לסמל של קריקטורה, לדכי נואש של יצור מסכן אשר אין לו הבנה לצור כהוגן את הצורה הקלה של הבעת תודה. כי הנה זה עכשיו נגמרה המנגינה הארוכה והכבדה: מי שהבין אותה כבר שילם די מחירה בהקשבה מכוּונת, מיגעת; אשר לא הבין – עינה את נפשו שעה ארוכה בחששות על דבר תכליתן של יצירות-נגינה כאלה – בין כה וכה וגמר המנגינה הוא גם רגע המרגוע הנכסף, העולה בד בבד עם גמר השילומים למנגן. אבל כזאת לא תהיה אצלנו: מחיאות הכפיים מתפוצצות פתאום כרעם, כבשורה אווילית שלא מעלמא הדין. לפניך מין שקר מהביל ונשגב גם יחד: המון אנשים שולחים התלהבות תעלומה לאוויר העולם, מרעיפים תודות לאין חקר על ראש איש מנגן אשר הכביד את שבתם אתו באולם. אבל הנה הגיע התור למנגינות הקצרות, הזולפות למשעי, המתוקות לכל אוזן שומעת, העושות לרגע אחד את כל איש אקראי למניד-ראש על אושר, למבליג מתוך מתיקות על כל יגון. רגע ומשנהו ארכה המנגינה ונדמה. יש עין רטובה מהתעוררות, יש כף מתרוממת למחיאות, לשם צורך העולם. אבל הבאים בנשף הם יהודים והם מריקים את כל כלי נפשם: הם מוחאים כף לבלי קצב. הזר הרואה אותם מצטחק, מהרהר אולי בנדיבות על התלהבות המזג של הקהל, אשר כרוב הענוג אשר שׂבע כן ירבה להשיב תודות. אבל מה שנאת את ההתלהבות הזאת, אתה שומע בודד! היא מענה אותך כחרפּה, כשכרון בּוֹשת של אחרים רודפי-רוח, כצלם בלהות של הון הולך לאיבּוּד על לא-דבר. הנאמנה ההתלהבות הזאת? שבעתים ירע לך אם תאמין בזה: כי למה יסכּוֹן ההמון הקלוֹקל הזה, המפיח התלהבות אדירה על-נקלה – על פי כנור, על לוע פסנתר? מה יתן ביום צרה, מה יוסיף ביום נצחון?
אבל גרמניה
מאתיעקב שטיינברג
היהדות הגרמנית, בת-רוּחמה לכל עדת ישראל, כרעה למעצבה במרומי העולם: מימינה עם אדיר, נוהם במעגל מצרים וזועם מסנוורי נקמה; משׂמאלה אוהביה אשר בטחה בהם עד יום אחרון, והם כולם כנבוכים וכערופי רוח; ועל ראשה – אבינו-גורלנו, זה שר ישראל אשר בעת צרה יהיה כריק וכפוחז ולא יזכור רחמים רבים ולא ידע עצה נכונה ולא יבין נוחם לאמתו. כבתולה פתיה, אשר כתומם ישיגוה יחדו הפחד והאסון, כן נפלה לארץ היהדות הגרמנית; לא כגבר אשר הכין את נפשו בעוד מועד, כי-אם כאיש ערום ונרפה אשר קיוה לשנות את טעמו בחפזון, ביום בוא ההפכה, והנה נשתבש עליו גלגל המזלות והריץ את הרעה לפני זמנה.
מוסר ההשכל, היוצא מאידם של יהודי גרמניה, הוא זר ומפתיע מאין כמוהו ועלול להפוך על פיהו את פך השמן האחרון של הגלות. גם גירוש ספרד בשעתו לא היה במידה כזו מאורע פתאום, נחשול סופה, גזירה שאין לפניה אזהרה ואין לאחריה חנינה; אפילו הריגות אוקראינה, אלה שבימי חמלניצקי ואלה שבימי פּטליורה, נתכו כשואה רק על ראשי היהודים ולא הולידו בלבות המעונים חידת אימה יתרה. המאורעות הללו, העקוּבּים מדם, לא היו ממזרים כי-אם בנים כשרים, כביכול, לשנאת ישראל; דורם ידע את דרכם, צפה מראש את דמותם, רעד בעוד מועד לזכרם, כאותם העלים על העץ המתחילים ברעדה לפני עצם הסער, בעוד הרוח משכל את כנפיו בקצה העולם. היושבים באהלי יעקב לא ידעו מימי-הבינים ואילך טעם של מפּולת – על הפחד האווילי ועל טמטום החושים הנגררים אחריה; חידוש-גלות זה קרה עכשיו לראשונה בגרמניה; שם נפלה לפתע פתאום חומת בטחון של יהודים שהיתה עטופה עד חציה שׂריג זכויות והרגלי אזרחים. צרת גרמניה שבימינו תירשם בתולדות ישראל לא כפגע גדול מפגעים, כי-אם כמכשלה ראשונה למנין; סופר הקורות יעיד על כל הגלויות, כי לא נלקח מהן מעולם חסד הטבע האחרון, הלא היא ציפית הלב שלפני הרעה; רק על גלות גרמניה יסופר לדור אחרון, כי לא קמה עוד כמוה עדת אנשים אשר לא ידעה להבחין בחליפות העתים. יום אחד התהלך שבט ישראל והוא נושם ושואף, כביכול, בקול מבשר, ובמלוא כל פניו שפוכים תפנוקי נכר – ולמחרת היום צפד גרונו ופניו חמרמרו כפני עבד אשר הקיץ מחלום טוב; עוד אתמול כבד כרכוב ביתו מן האזובים אשר למסורת זרה, נפשו היתה לו כְחַלת-כלאים נאצלה והטף אשר בחיקו היה לנגד עיניו כפרי מולדת – והיום יציץ לבדו מפתח ביתו ויתבונן עד בוש לראות אם לא נשאר מכל נפות אשכנז שביל נבדל ונשכח, זה הצפון מאז ליגיעי-כוח או ליהודים יודעי-ענוּתם; עוד תמול ושלשום מתקו לו מריבות צדק, אשכלות מליו עברו בכל הארץ כמרכולת יקר, וזו היהדות העתיקה, חַיַת הקודש, נגררה אחריו בשלשלת, ככלב מוֹרשה נאלם המאציל על הנוהג בו מעט חן ויחש ועקשות אין דומה לה – ועתה הנה ישב דוּמם ומשמים, מבחוץ קול ענות זרים, ומבפנים ירבץ לעומתו זה יצור הקדומים אשר קורָא לו יהדות, שערו סומר, עיניו כלפידי נצח, לועו פתוח כעתיד אין-חקר, והוא נראה כאילו יפליט עוד מעט ילל חרון.
יש אבלים מיוחדים בעולם המתאבלים על מתים ומתיהם לא ראו מעולם חיים גמורים: אלה הם אוננים יהודים המבכים זמני ישועה וזכויות טובות וחסד לאומים. אין אבל רמיה כאבלם ואין דמעות ריק כדמעותיהם; הקטן בשבטי עכו“ם יודע את העדנה שלאחרי בליה, זו המתעלמת כהד חמודות וכתוגה ערבה בשירי גבורים; ואולם היהודי הרַגָז או המתראה, שאין בידו מתנות שלמות, אינו יורש מאומה מאבדותיו היקרות; לא גאות זכרונות ולא ענות נסיון. דברים שטבעם מלא – קצם נכון ומותם ציוּן אמת; אצל היהודים אתה מוצא הרבה תקופות טובות שדמותן כדמות הנפש של היהודי, לאמר: מעט רוממות ועדיים למראית עין – ורוב שטח ורוב בנין שאינם יוצאים לעולם מבחינת העצב והפלא והיגיעה. כזאת היתה גם תקופת הפּדות של יהדות גרמניה, מראשיתה – בימי מנדלסון הישראלי הפילוסוף קטן-התואר המשעשע את חכמי הארץ ופותח את לבם לחיבת יהודים – ועד אחריתה – בימי הלצים הישראלים שבעידן הרפובליקה, המהלכים בקרב עם הארץ ועל עיניהם התוהות אֲפֵר כשר של מוכיחי-צדק וקנאי-תרבות. בכל ימי הרמיה האלה לא כהתה שם יראת עכו”ם גם בלב יהודי אחד, אם עושה הון או ספרים או חידושי-תקופה, ולא נס ליחה של תכונה ישראלית אחת, אפילו אחת מאלה שמשכנן סמוך למדור הפרצוף. זאת היתה תקופה ארוכה, אבל לא אמיצה ומתונה, כדרך יצורים המאריכים ימים; כולה חפזון של התרוממות, נרגנות של שמד, תאוה של הצטדקות; רבים נלחמו לה בחרף-נפש, ואולם אף אחד לא שב אל מקורו, אל שדה היהדות הנטוש – כדרך מנצחים ישרים השבים לאחוז במחרשת המולדת; רבים שמחו את שמחתה, ואולם אף אחד לא פתר במסתרים את ריב הנצח אשר בין יקר ליקר, בין טוהר גזע לטוהר גזע, ובין מידות החיים התמות של אשכנז לבין תשוקות חלדה האחרונות של היהדות. גם תקופה גאיונה זו, כהמון תקופות אחרות בישראל, היא רבת שמות, דלת מסורה ועניה מאין כמוה במעשי פתרון; היא העשירה יהודים בחומר וברוח, אבל היא לא האצילה על יהודים רבים כבוד חדש – זה שמקורו תמיד החיים הגמורים.
חידה של כשלון
מאתיעקב שטיינברג
נערי-נביאים אדומים התהלכו בחוצות ברלין, דרכו ברגל קלה על גללים של כסף-נייר והיו מנבאים חד אל רעהו: הרבולוציה הולכת! – ואולם נבואתם, עליזת הסנוורים, לא נתקיימה. מאז עבר רק מחזור קטן של שנים רעות, וסיר גרמניה, הרותח בלב אירופה, השחיר מחימה ומרעב ומנקם. הזמן ההפכפך מעד בחוצות ברלין ושפך לארץ את פך השמן של הרבולוציה. זמן-מה עוד תסס השפך מאליו על מרצפתה החלקה של בירת אשכנז; קהל חתולים צנומים, מיללי המרד הותיקים, נקהלו על יד מי-האפסיים והיו מלקקים בחץ לשונם את הנוזל היקר, ואולם עוד מעט ומקרוב ומרחוק התחילה מגיעה שעטת רגלים כבדה: העוויל הגרמני רודף אחרי אברך יעקב, למען ענוש אותו על חטא קטן ונורא – על חטא הדיבורים הריקים.
מה רבו בימים ההם הדיבורים הריקים אשר חוצפתם היתה עגולת רגלים כעין השממית ושלחה את אצבעותיה הדקות לרוחב ולעומק, אל העבר ואל העתיד! באווירה של גרמניה המנוצחת נצטבר לאט לאט כעין שממון צורב, זה המצוי לאחר כל משחק מביש ותפל. ואולם אלה אשר קראו בארץ ההיא לחידוש החיים לא היו בבחינת טורפים ודורסים; הם לא זנקו בהוד ובאימה מתוך היער העבות של העם דוגמת גבורי ההפכה של הצרפתים; הם לא התאוו לראֵם המלכות, לצבי ענף-הקרנים של האצילות, לאיל הנגח של הכהונה; הללו, גֵרֵי המרד הכשרים של אשכנז, לא היו בעצם אלא חתולי בית, וכל מלאכת הטרף שלהם כלתה אל הבלי העם הקטנים. הם צדו את ההבלים האלה כצוד את העכברים, ולא הרפו מהם עד שטמאו אותם במות שמצה. תוכחתם לא היתה ראויה לשמה, מפני שהיה בה הרבה מזדון הנקמה; אמיתם נסרחה על שפתיהם כנפל אמת של לצים. הם לא הלהיבו את הלבבות, דוגמת המורדים הישרים המקנאים לעתיד, אלא הוציאו את חום נפשם לבטלה מתוך יללת מחנים מסביב לישן – קריאות קנאים משאירות לפעמים הדים, אך יללת הוללים סופה שהיא מעוררת יללת מענה גם במחנה השני. גרמניה לא גידלה מעולם מצחצחי חיים ומוקירי לצון; אשת חיל זו, היושבת בחדר הפנים אשר בבית אירופה, שומרת בלבה רק זכרון אחד – מר ומתוק גם יחד – על דבר חטא העגבים אשר הביא עליה לפנים איש פלאי ולץ, הוא היינה מזרע יעקב. ואולם שאר מוכיחי גרמניה היו תמיד מסוג המטיפים, אלה שאינם פוטרים את עצמם ממורא הצבור. והנה נהיה בארץ הזאת הפלא המבדח והמביש: אנשי גזע, הטבועים עד חצי נפשם במסורת אומה, נטלו על עצמם לדקור בדרבונות של גידופים את הצלם השמן והמגושם אשר קוֹרָא לו תפלוּת אשכנז! אנשים תמימי דמיון, ללא חכמת רזים של לצים או קנאים, הלכו להפוך לב עם; את ידם הכבדה לא מרחו במור האהבה, אם חכּם לא עשו ממתקים ובעיניהם לא העלו אף רשף אחד יקר. הה, אף חצי תאותם לא באה לידם, זו תאותם לא תאוה; לב אשכנז, הלב הגדול והנקשה, רק פּרפּר תחת ידם הצובטת.
באין אהבה יפשע כל מוכיח. שוט המוסר של מחדשי גרמניה לא היה קלוע ממשי האהבה, אלא מרצועת העור של שעיר עזאזל; הללו, הרצועות הטמאות, ניחתו בבשר עם אשר נתמסמס בימי מלחמה; הם השמיעו צליף פרוע, זה הצליף המבזה אשר קיר גבולות לא יקהה את קולו והוא הולך ונשמע לאזני עמים זרים. והנה השוט הזה, המר והנמהר, נמסר לסירוגין גם לידים נמהרות של יהודים. דיבורי ריק, קלים כגידופים, כיסו כארבה את שמי גרמניה; דומה היה, כי רגב עצום של תליינות דיבורית נשחק לאלפי פירורים והללו נפזרו בידי משחקים על פני ארץ רחבה. הן הדיבור של היהודי היה כאן ללא הועיל: הזמן היה מר עד-בלי-די. תאות הנפש של היהודי, המרתיחה בשעת ויכוחים, היתה אף היא כעוכרת: העם הגרמני היה מזה-יאוש – וכל הנלהבות, ואפילו נלהבות הפה, היו בעיניו כזיקי חדוה של זרים; הוא היה מזה-רעב – וכל שפע, ואפילו שפע של דעות חדשות, גרמה לו קנאת סנוורים. כאן הגיע לידי מורא ליקוי ההשפעה של היהודי: – כל אותה ספרות עלונים נפוחה, שהיהודים יצקו לתוכה את לעגם המיוחד – הצף תמיד למעלה – היתה מדברת כדבר חכם אל רשע. כל התוכחות המאליפות היו רעות וחלקות, כביכול, והנפש השומעת – אילו רצתה לקרב אותן אל עצמה – לא יכלה לאחוז בהן. ואולם מאות האברכים היהודים,שהלכו מטוב-לב להיות בין מלעיגי גרמניה, היו מדברים בעיקר להנאת עצמם. פה צפונה חידת הכשלון: היהודי, שיצר בעולם טבע שני – מין פלסתר של טבע – ושיוה על הדיבור יקר רמיה של עלילה, התיפּה ימים רבים לעיני כל גרמניה בחינו זה, הטוב ואינו מיטיב.
אנשי רוח
מאתיעקב שטיינברג
רבים מבכים עכשיו את הרוחניות היהודית, שנגזרה עליה כליה במדור אחד גדול שבאירופה והיא כמצניעה מעט את שיחה ואת טעמה גם בשאר כל העולם; ואולם תאנית אמת זו כשרה רק כאבל אחים ולא כאבל אומה. דמות האומה הישראלית, אף-על-פי שהיא נתונה עכשיו בעולם המרבה מיום ליום חנופה וכעס וחמס, מתקינה את עצמה בימינו למידות של ויתור, וראשית לגז הויתור תהיה זו הרוחניות היהודית, המשמשת בידי ישראליים רבים כמין עסק, מעין בית-משרפות לחמרי רוח משכרים. כי גם היהודי בן זמננו לומד על-פי רוב רק למען עשות דברי לימודים לביתו; ויש שהוא מפלפל את לימודיו, כשם שיהודי בן תקופת ארבע הארצות היה מערבב פלפל ביין השרוף. מפלצת הגורל עשתה לנו בשניה ויצרה המון יהודים מוכרי משקאות חריפים; הללו פזורים בגויים כאבותיהם אנשי היי“ש, ואף הם מוזגים מתוך חביותיהם לבני עכו”ם הבאים לקנות אצלם שׁכרה.
‘תורה לשמה’ – פרח מסתורין זה עלה לפריחה בביצת השפל אשר בימי הפרושים, וכבר מטרפיו הראשונים עלה ריח מריחות הקדם – חריף ומשומם גם יחד. כל הדברים במזרח יש בהם גילוי וכיסוי בפרצוף אחד, וכפל-משמעות כזה היה גם למושג של לימוד התורה: למד למען תקיים, למד למען תתקיים. וככל אשר שפלו הדורות כן הלכה ונשתלטה הנוסחה הכפולה והערמומית הזאת, שהרבתה את הלימודיות בין היהודים וביטלה אצלם את הידיעה. לבסוף נעשתה הרוחניות בישראל מעין ראי-מבריק מצד-פנים ואטום מצד-חוץ; כנגדה לא ראה הרואה אלא את עצמו, דרך גלמה המזהיר לא נראה העולם אף כמלוא נימה. הספר הפך לראי נשים, היהודי הלמד התחיל מתיפּה, כאותה אשת הרמון הנאלמת בצהרי יום קיץ על שפת אגם מים רוגעים. ואולם כל זמן שהיהודים עסקו בלימוד תורה בלבד – לא היתה נפשם דומה אלא לשבויה המתקשטת מתוך בטלה ועגמה בכל מין רוחניות מוזרה, כדי לשעשע את שליטה, את אשף הגלות הגיבן והמאריך ימים; עוון הזנונים בא לאחר כך, כשנפתח לפני היהודים העולם וכל גמוליו, והלמדנים שבהם התחילו מעשׂים את רוחם לעיסה של נחתומים הנפוחה היטב היטב. איש-הרוח היהודי, האחד מרבים, נושא עליו רבב-זוהמה של חטא קדמוני מיוחד: הוא הוא המתחכם בלי יודעים להפחית מן הלימודיות את כבדה ואת עצבונה. העילוי שלנו הוא רב כשרונות, המתמיד שלנו הוא עשיר בלימודים, אבל שניהם אינם אלא פטריות דלות-שורש ורחבות-ראש; גם הצדיק שבלמדנים האלה, זה הממית את עצמו באהלה של תורה, הוא בבחינת מוקיון הנהרג בשעת עשית להטים. החכמה היהודית אינה באה בצבעה ובריחה; היא כמעט תמיד רבת סממנים, ומוהל ריחותיה יש בו משהו מיקר זנונים, זנונים שפירושם תמיד: תאוה או התלהבות או חקר רב הבאים בצדיה. את אנשינו התורניים מנוולת עניות נפש שאין לכנות אותה כמו: הם חמריים עד מאוד בתוך תחומי תחומים של רוחניות. מבחינת יסודם הם דומים במקצת לנשות הפקר, המרבות אהבים לא רק בשעה שלבן ריק מכל אהבה, אלא גם בזמן שנפשן משובשת משנאה או בחילה; לפיכך אתה רואה המון יהודים מלומדים שסחי יצרם עומד בעינו כגביש ואינו מתמוגג אף כל-שהוא כנגד להבה של תורה; ולפיכך אתה רואה המון אנשי-רוח מבין היהודים שעוורון חושיהם נשאר קרוש ואטום למול אור המדעים, דוגמת תבלול זה של העוור שאינו זע כנגד אור החמה. חכמת האנשים האלה עושה על-פי רוב לעצמה ומבהיקה לאחרים, תחת היותה מצווה להאיר לעצמה ולעשות לעולם. חכמה זו יודעת לפתות כקדשה או כמכשפה, אבל אין בכוחה לתת דבר משלה, ולו רק דבר שנקנה מתוך נסיון. שבע ביום ראינו את פרצופה החד והחנף, אבל מעולם לא חשנו את מציאותה מתוך החיים עצמם. היא אינה מגידה את שם מולדתה הישראלי, כאותה זונה ששארית ישרה כופה אותה להתעטף בשמות זרים כנגד עוגבים; היא אינה נעזרת בעם מחצבתה. אף-על-פי שהיא תובעת לעצמה יתר תאוה ויתר כשרון בזכות טבעו המיוחד של היהודי; היא אינה יודעת לנחם, אף-על-פי שהיא מפשקת שפתים ומחליפה בנקל סוד-עולם אחד בסוד עולם שני; נמנע ממנה גם להשׂיא עצה ביום צרה, מכיון שבזפק שלה, הממולא בכל מדע, אין מאום מן הידיעה הנאצלה והטובה אשר מקומה בלב.
הרוח היתה מעולם עטרתם של אצילי ישראל. אולם רק בתחילתה היתה תפיסה רוחנית זו מצומצמת באמת, אז בזמן שהוציאה את כל כוונתה למען ראות בעולם נפש אחת ודברים רבים; לפנים בישראל לא נחשבה הנפש למשהו מופשט ומשוער שאין בו כדי לשׂבּר את האוזן, כי-אם לממשות המורכבת, כביכול, מחומר ומרוח גם יחד; ועל-כן יכלה התפיסה העברית הקדומה לנסח חשבון אחרון של העולם בדמות נפש אחת ודברים רבים, בניגוד לחשבון ראשון של חומר אחד וצורות שונות. במשך הדורות שיכל עם היהודים את כלי-חייו היקרים, וזה נופת הקדומים אשר לתפיסה העברית נתקע בזה אחרי זה באבנט הרועה-האמורא אשר בסביבות נהרדעא, בכיס האדרכּמונים המסותר אשר ליהודי בן מגנצא, ובמחבוא השטריימיל אשר לרבן בן פולין. לבסוף התליע הנופת, נתמסמס והבליע את עצמו, הוא וכל תולעיו יחד, בבשרו ובדמו של היהודי בן הדורות האחרונים.
אנטישמיות
מאתיעקב שטיינברג
טול מן האנטישמיות את מיטב כזביה – ועדיין היא מחלה שיש בה מעט מן האמת אשר למדווי העולם הגדולים; טול ממנה את תעצומות פשעיה – ועדיין היא אחד משגיונות האדם אשר הטבע לא מנע מהם נפש ורוח חליפות; טול את טומאתה מבין כל שוליה – ועדיין היא רחבה מכל אחוה ועמוקה מכל דעת. נסה נא להזים אותה עד תכליתה – והיא תעמוד כאליל כבד הנעלה מכל נוחם; הסירה מעליה ברוב עמל את כל לבושי עברה – ובן-רגע תצמח לה אדרת חדשה מאטון התקופה; הרימה את לפּיד העתיד אל עצם דמותם – וכהרף עין יצא מלפניה רוח אדיר המפרק הררי אמת ומשבר סלעי משפט. ואם תעשה לה סייגים לאין חקר – היא תכריע את כולם; ואם תקים לה הרבה אויבים מבין צאצאי הערמה והחכמה – היא תפיל את כולם חללים. אין זאת כי חוק בה, חוק עולם אשר לא יעבור; או תועלת מבישה אשר לא תכזב.
אומות העולם יצרו מתוך עונג דמיון את דמות האגדה של היהודי הנצחי הפוסע על פני תבל ועקבותיו מרחפים כצל; לעומת זאת רשאים אנחנו ליצור מתוך צער-נקמה את תואר האנטישמיות כשממית נצחית המדלגת מארץ לארץ ומפריחה בחלל כל העולם את קוריה המעוכים והמאוסים. ואולם יש אשר רמז מרמזי גורלנו כופה אותנו לנחש, כי בלעדי האנטישמיות היינו אולי כצוענים, לאמר: עם אובד בחדלון, אבק אדם אשר לא תתכן כנגדו כל מידת הסתכלות. זו האנטישמיות, הטמאה בידי טמאים, כשרה בעיני הטבע הדואג לתקן כל מעוות מתוכו. תפיסת העמים אלה לעומת אלה ניזונה בבת אחת ממראות רבים: מן העבר – על גבורותיו ופשעיו; מן העתיד – על תשוקותיו וחלומותיו; הארץ מאצילה דמות מתארה ומחיי עמלה, הלשון נותנת את שיחה ואת טבעה, הדת מראה את נפשה ואת לבושה, וכל אלה מצטרפים יחד לדמות הסתכלות רגילה, זו המכעיסה ומפייסת כאחת את הזר המסתכל רק עם היהודים התהלך בתבל ללא מידה נכונה. ארצו ולשונו נצפנו בבית הגנזים של העבר או של העתיד; על דתו התימרו עמים רבים כי לקחו את מיטב נפשה ואת יקר לבושה, ושאריתה היתה בעיניהם כקליפה ללא ליח. חדלו איפוא כל המראות מישראל; קהילת יהודים נעשתה מבחינת טבעה כעין מושג שובת: לא מלחמות נגף, לא פשעי אומה; לא קנאת הווה ולא תחרות עבר; כולה היתה כמין טבעת סטוּרנוּס המצורפת מחלקי הויה קרושים. כל מועדיה, הלוהטים עדיין בחן-עצב אין-דומה-לו, קבלו את מורא-הודם מן החוץ: – “כל נדרי” ספג את רטט הנוחם של האנוסים, ליל הפסח המה מחרדת קודש בגלל עלילת הדם, כל תפילה בציבור קנתה לה יחוד ותאות נפש בעוון אזני עכו“ם אשר שתו עליה מסביב. עדת יעקב במגנצא או בקורדובה יכלה להידמות לחבר אנשים ריקים ותמימים, יצורי קינים לא-עזים אשר שיח חייהם צורם ללא חמדה את האוזן – אלמלא להטה של שנאת ישראל אשר הפך את יום הקטנות הזה לליל חזיזים. ענות הזוך של רש”י, דהרת הפלפולים של התוספות, צדקת התמיד של נזירי התורה – כל אלה לא היו מגיעות אלינו כמופתי אומה והבל זהרן היה בעינינו כמוץ הזוהר הנושר מרקיע החיים בכל ליל ארוך של תקופה – אלמלא עמדו בחייהן במזל אדום של אימה, אלמלא נתגלגלו אלינו בבוא חליפתן דרך מחילות של דורות טבוחים. גם הבית היהודי, זה שנתערה במושבות הגויים כנוה-שלום מנואץ ופרוש גם יחד, עלוב מבחוץ ומדושן מבפנים – אף לו עשו את רוב קסמיו מלאכי האיבה, ששמרו על עציו ואבניו מֵעַש השממון. ברק חרבם של נוצרי לילה אלה הקרין את שצף העבדות שעל פרצוף הגברים, את תום היצר של הנשים, את עזובת הילדות של הצאצאים. קמטי המצח של היהודי המרודף סמרו והיו לקווי עוז בנשוב בהם רוח-בוז חזקה; הדמות הישראלית שבתפוצות הגולה לא היה לה משלה אור-מזלות, ועין רואה לא היתה עלולה להביט בה ולרצות את מהותה עד כדי תפיסה גמורה; צורת האדם של היהודי – הלאה בעמלה והחרדה במנוחתה – דינה היה שתכרת עם זמנה ומקומה; זאת היתה חשכת גורל, וכל המון היהודים הכשרים, שקיימו בגופם המון תלאות וקיימו בנפשם צבא מצוות לאין חקר – נדונו לכאורה להקבר באדמה הזרה מחוקי-זכר וחדלי-תכלית. ואולם היהדות של ימי-הבינים, הגרה והאומללה, העטופה כאחת סחבות נכר וגלימות מולדת – היתה בת-בתה של יהדות נביאה, אשר נתנה את כל רוחה ואת כל חלומותיה למען העתיד; כל צבאות העולם, כביכול, לא אבו שכוח את עולה של גברת הדתות, והעולם, המשלם גמולות רעים, יצר את האנטישמיות – את שמש האומה של היהודים.
מאדים זה של האנטישמיות מקיף את מסלולו כדרך מאור-בראשית: הרואה אותו בשיפוּלי הרקיע של החיים יודע לנכון, כי דרכו של זה לחזור לרומו של האופק. בימינו הוא הולך סובב את הארץ במסלול רם, וחלקי יהדות רבים נזכרים, נפקדים, נרתעים בכוח משיכה פלאי לקראת עתיד נעלם. נוראה-נשגבה התמונה: שבטי יעקב, צאצאי אומה כביכול, חונים בכל כנפות הארץ; הללו שרויים בצל המנוחה: בטנם מלאה למכביר ורוחם הומיה עד בלי די, ואולם אף מליץ אחד מני אלף לא יוכל למצוא פשר לרצון חייהם: – ביתם כמלונת אורחים מעולם אחר. אלהיהם תפל כמת שחזר לתחיה, טוהר לבבם כחטאים סלוחים. ולעומתם רוגשים קיבוצי יהודים באור זלעפות, והם נראים במלוא שפעתם כה עקשים ונקלים ודווּיים – אשר העין תדמה אותם לרבבות עם.
אנטישמיות מלמדת
מאתיעקב שטיינברג
אנחנו נזהרים מנגוע באצבע קלה בזדונותיה ובשגיונותיה של האנטישמיות המהבילה, כאלו היינו לקויים במורך לב של עבדים שאינם רגילים להרהר אחרי גידופי בעליהם. אמנם כל הכתוב בחרט האנטישמיות מושך את עינינו ומרקיד את לבנו; אבל כשאנו מקשיבים לדיבות מנדינו – אין לנו בגלוי אלא בת-צחוק משקצת, זו הנחשבת אצל הגויים כאחד הסימנים המגונים של היהודים המשכילים. לא יקר-מציאות הוא ברחובנו הטיפוס של מומר לאנטישמיות, זה המתפנק בקרב אחיו על קיא השקר של בוזי היהודים; אבל רק יהודי אחד מאלפי רבבה עלול לשמוע דברי קנטור כאדם שלם, כלומר שיתיחס אל הדברים חליפות בזעם ובלעג ובהודעה כבושה. ובין כל הוגי הדעה שלנו אין למצוא כמעט אף אחד, שיאמץ את לבו וילך גלוי עינים וגלוי פנים אל מקום הנחילים העצומים של האנטישמיות ויהא רודה משם, מתוך עולם מוזר זה שכולו זעף וזמזום ועוקץ, את מעט הדבש היקר שאינו בא אלא מתוך כוורות של שונאים.
כי הנה כל הטוב של הגזע העברי מצוי במידה שוה כמעט אצל יהודי כל הארצות. לא כן הרעות; הללו יש שנתהוו מתוך הזדווגות-כלאים של אופי יהודי ואופי נכרי, ויש שהוטבעו בנפש היהודית בתקופות שונות של שמד ונגישות, בזמן שהחומר הנפשי הוא כמסוס וכל חותם-חיים שוקע בו עד למעמקים; נוספו על כל אלה מחלות הבהלה: כל תקופה גדולה, שנתרגשה לבוא בארץ מן הארצות, עשתה את הלב היהודי כעין מפוח ויצרה בו חום טפל ומשחית. בן-עמנו השתאה עד להשחית גם בתקופת חורבן וגם בתקופת גאולה; אמנם הנפשות העזות שבין היהודים לבשו עם כל מאורע עולם אדיר מעין אפיקורסות חדשה ויקרה ותיבלו את תפיסתן בחריפות מזוקקת. אבל המון עמנו באשר הוא שם היה נוטה תמיד לצהלה ולבהלה; זה דורות על דורות לא חדלנו מהיות עם אומלל, והאומללים מתמלאים בעת צרה חשדים גדולים ומתרוקנים מכל חשדיהם בעת טובה. והנה כל חולשות האופי האלה למיניהן הן בעיקר נגעי המקום של גלויותינו. הם הם נגעי-חוץ גלויים ומביישים ותובעים, כביכול, תחבושת ערמה למען כסות עליהם. כל הכתוב בידי יהודים ומוסד על יהודים אין בו אף רמז לשעות התפלות העוברות על בית ישראל, כשהבית עתיק הימים הזה מתמלא אדים של מחלות נפש וריח-עובש של שיבה מעוטפת ומסותרת מחלחל באוויר עד לבלי נשוא. כל הספרות הגדולה, שנבראה על ידי יהודים לשם עצמם, חסרה את השְׁחור, זה הצבע העז של וידוי וכלימה וחרטה; בתוך ארבע אמות של יהודים לא נראה בדורות האחרונים דבר-מה דומה לקלון-עם. מטיפי העם הזה דאגו למידות טובות, אבל איש לא הוציא הגה על התכונות; ברחוב היהודים, המלא ערב רב של תוהי-לב, נקבעה מעין תמימות מעושה ונלעגה, זו המשערת כי היהודים אינם חסרים אלא רצון טוב בכדי שיהיו טובים.
לחקר סתום זה של תכונות היהודים מביאה האנטישמיות הכוזבת המון רמזים. מתוך השעטה הגדולה של שונאי ישראל, הממלאה פני תבל, אתה שומע לפרקים את הפסיעה הקלה של האמת; גם האיבה המתלקחת על לא-דבר משאירה אחריה מעט אפר חם, ולזה יש צבע, מקום וריח-סביבה; גם השטנה השובבה ביותר, הנמוגה כנביחות כלבים, משאירה אחריה הד-שממון מיוחד המעיק על לב באמיתו. היללה האנטישמית מגבירה לאין-חפץ רק את קולותיה האדירים, אבל שיחה התוסס יש לו בכל ארץ לשון-כזבים מיוחדת, וזו מקבלת השפעה גם מהליכות היהודים, מארחות נפשם, מסתרי אופים. מתוך כך אנו מצוּוים ליצור בעל כרחנו מחקר זר ומוזר של אנטישמיות. עם ישראל הוא בן קיבוצים, ואין לך קיבוץ יהודי שלא יכחיש את סגולותיו המיוחדות שיש בהן משום פגם; כל חלקי העם כאילו קשרו כולם יחד קשר על שכינות מקומותיהם, שברו כל אחד ביחידות את כור הליקויים יקר הבחינות. לא נשאר לנו איפוא אלא לדלות את המכיתה האבודה מתוך מצולותיה של האנטישמיות הרחבה והנרפשת.
סמל ה"דבוק"
מאתיעקב שטיינברג
חזיון “הדיבוק”, שנכנסו בו עלילה מעטה והמון בּדים, אוצר בקרבו גם שתים שלוש תעלומות-חפץ; אחת מהן היא האגדה בדבר ה“דיבוק” עצמו, זו ששימשה לפנים ברחוב היהודי סמל לאהבת גבר ואשה. מחבר החזיון, איש תמים ונועז מעט, לקח גם מזה אשר יבוא לפעמים מאליו ביד תמימה – מעצם המזל של החיים.
לא רק הנוטר שלוש-הראשים – דת-משה והתלמוד וספרי היראים – גרם לכך, כי איש ואשה יכלו להתראות פנים רק בנתיב הטהרה של המסורת; בבנין הנושנות של היהודים היו הנערים תאי-חיים צרים ואטומים, שנכפרו כולם מבית ומחוץ בכופר אחד. רוח החדשות, הנושבת לקראת פניו של כל בן שבע-עשרה, התגנבה כמעט לתוך נפשו של בחור יהודי רק בהפּתח אשנב קטן לחובות הנועם של המסורת: ביום בר-מצוה, בליל-התנאים, בשבוע של שבע-ברכות. לעומת זה דמתה הנערה במושב הקינים של אבותינו לעליית גג או לעזובת מרתף; בנפשה נשבו באין-רואים רוחות קלות, לעתים שררה שם עלטה הרת געגועים. שטח נעוריה של בתולה קטנה בת-יהודים דמה לחצר הטובה והדלה שמאחורי בית-עיירה, במקום שיש מעט הפקר וגידולי-ארץ לא-צפויים; בתוך מדור הנערות הזה, שספרי המוסר השכיחו אותו מלבם הקשה, חיכתה הנערה עד בוא עתה להיארס ולהשתאות ערב אחד לבחור מיועד ומוזר, עד בוא לה מועד להנשא ולצלול בבת-אחת לתוך מקוה צר ומסוגר של תעלומות בשרים. איזה קסם מסורת מפליא לעשות: ליצור לכל נערה ונערה, מדור למשנהו, תואר אחד של גבר הבא כשליח מצוה, ללא עצת אהבים וללא תחבולות דודים; האהבה השכיחה, זו המשיחה בנקל את סודה בין נשיקה לנשיקה, התרגשה פה לבוא במחבואי-מחבואים של אחד מרבבה, ולא באה במספר בין היצרים של העם. גם האהבה הקוסמת. העוטה יקר לאחד נבחר, כל כוחה היה במקום הזה לעשות נפש של בן-ישיבה לנוכח זוהר-הפנים של בת-מלמד, ואף הנפש הבודדה הזאת נחלצה חיש-מהר מתוך ידיה הרפות. ואולם יש אשר יצור אדם בן-עיירה טורַף בצפרני האהבה הנצחת, זו הטורפת כה וכה בכל מרחבי תבל; היא, אשר קורָא לה אהבה גדולה או אהבת עולם, עשתה לפעמים בין יהודי עיירה מעשה זר ומשחית: היא הקריבה נפש אל נפש. בארץ החיים הלזו, אשר לא היו בה מבואות-סתרים לנאהבים, הערימה האהבה הגדולה ללכת בדרך תחתיות, זו המובילה מן המתים אל החיים.
בין יהודי העיירה, כמו בקרב כל גזע אנשים ירוד, נטל בעיקר על הגברים לשאת את אות הדראון; מנפשם נכרתה הגבורה, תאות הנקמה לא היתה להם עוד, רגש המרד חדל להיות לו שֵׁם ביניהם. אמנם גזירה היא מלפני שר החיים, כי כל מידות הכוח האלה לא יחלפו כליל מקרב אנשים חיים; אבל יהודי האלף הששי הפנו את כל אומץ לבם האחרון כלפי בורא העולם, כביכול. גבורתם השלימה את חוקה בעבודת אלהים, המורד ביניהם היה האחד מרבבה אשר נער את ידיו מדתי אל, המתנקם ברחוב היהודי הלך ועשה בנפשו מעשה שמד. את חייהם חיו אבותינו, עם הגברים, בלב דל וברוח נכאה; על האהבה הם לא ידעו עד-מה. בספריהם לא נשאר לזכרה כל הגוּת וכל דמות. לעומת זה היה חן הגזע שמור בבנות ישראל עד-בלי-די; מעיניהן הרחבות, השקטות יותר מאשר עיני אחים ואבות, נשקף זוהר ענו וחם ונחמד כאחד. נועם גֵוָן כאילו מלל כבוד לגזע, בשרן הזך הרחיף זוהר כל שהוא על מלוא כל החיים התפלים. כי יש אשר תשא בלי משים משל על חיי עם אשר לבוז: שמש האנשים ירד, ירח הנשים עלה. עלמות הכבוד בעיירה נשאו בחובן טוהר מאוויים מלא ורענן, זה המצפה ליד אמיצה של גבר למען היפּתח וזנק בזרמי חיים עזים; הגבר, יוצא התא היהודי, היה בא תמיד בתואר אחד, דומה בכל לתואר האחרים, על כן נָשַמו כל כך פני האהבה בעיירה; אבל העלמה יש אשר ידעה אהבה גדולה – מעולם אחר, נעלם, מעולם שאין בו ממש, כשם שהעלם ידע גבורה רבה ביחס על העולם העליון אשר שם האלהים. נפשה דבקה בנפש אדם, אולם ללא אהבים וללא דודים; הרואים השתאו אל האהבה הגאיוֹנה הזאת, כנו אותה בשם פלצות ודיבוק.
אגדת הזלזול
מאתיעקב שטיינברג
כעין אוולת-עם היא בישראל לרומם את המתכחשים ולזכות אותם בעל כרחם בשאר-גאוה. איש מן העדה כי יאטום את לבו לשפת הלאום – והוציאו עליו יהודינו רק דיבה חונפת ואמרו כי הוא נוהג זלזול בעברית; מתבולל יהודי – זה הטיפוס האנושי המפוצל הנפש, אשר מימי פילון האלכסנדרוני ועד ימינו לא השכיל עוד הטבע לתכן למענו תכלית צלולה וישע מוגמר – אם ישתאה כמתפלץ לעווית-החידושים של התקומה היהודית, והעיד בו כל אחד מן הישראליים הלאומיים כי לא הגיעה עדיין שעתו של זה לרדת אל אחיו; אם לא יאבה בספרותנו עשיר או טפסר או חובק-עולם – ומצמצו אנשינו על הדבר בשפתיהם, כאילו טעמו נופת שלא-מעולמם, ונחפזו למיין את עוורי-חייהם אלה כגאיונים אשר לא אבו לתת לנו את כל לבם. כל אלה אינן בעינינו חולים עקשים אשר לא יבינו לטוּבם; אנו רוגשים כנגדם חליפות בכעס ובתחנונים ובתמהון – אבל מעולם לא ידענו כי הללו טעונים רחמים כאחוזי-מארה, ראויים למנוד-ראש כדלים וחצופים.
פי אוולת ידבר כזב – אך כזב זה רצוף תמיד המון רזי-חיים, קטנים ומבישים, שאין להם כוח ועת-מצוא לצאת לעולם והם נאחזים בעל כרחם בזנב השקר הזריז. גם אוולתנו זו אינה מכזבת אלא מבחינת המתכחשים; על הנאמנים, כביכול, היא מטילה המון רמזי-אמת, והמבין יבין מתוכם פתרון-דבר. על הראשונים מה היא אומרת? – זלזול. הריקן היהודי המצוי, זה שמקצתו גנדרן ומקצתו רגז, המתכחש כילד כנגד שוחריו וכל ימיו הוא נשאר בכל זאת כפוי ונטרד ומבויש כל-שהוא – מקבל פתאום, רק תחול עליו מלת-החנופה: זלזול, קדם לאין-ערוך אשר לא שערו למענו גם הוא וגם אחרים. היה היה דל מראשית עולמו, והנה נעשה בעל-שפע המזנב מאונס בערכי-חיים; פעור-נפש, מאמין בלשד אחרים, תומך כל היום אשוריו – והנה קורָא לו פתאום: בועט, קופא בטח על מכונו, רואה ערכין ולא יאבה; בהול על מרעהו כצבי מודח מעדר, ירא-מות ככרות משבטו, זוקף אזנים לכל חרדה – והנה ניתכה עליו תהילת-הבאי, והמסכן, היושב על עקרביו הרבים ומחנק אותם בחשאי, הפך בלי משים להיות איש לא-יחון, אחד שתולים בו דבר, בעל בעמיו הכשר למנין ואינו מצטרף. רק דבר-להג אחד דיברה בו האוולת – והנה נעשה לו נס ועוול כאחד, וגם ענותו וגם קלונו נעלמו יחד כתומם.
ויושבי ציון הנוֹאלים ואומרים זלזול לכל עווית-מאוּן של יהודי עיקש – מתוודים בלי משים אגב אוולתם על היותם צדיקים לשעתם, גרים חורגים לתחיה, חכמים וחרוצים יותר מאשר תמימים ונצרפים. הרואה את חברו מואס בטוב – יחשבנו לסכל, ידמהו לאחוז-עוועים; למה לא ידעו אנשינו לגמול לכל מתכחש את היחס הנאמן הזה, המתבקש מאליו כטבע של דבר, ותחת זאת יבואו על כל סרבן עלוב בתלונה חונפת או סולחת, זו שתמיד מרוממת מעט את הנתבע ומשקצת כמעט את התובע? אילו החרישו, כהחריש שוֹע כנגד נאצת המסכן, ונחשבו אף הם כשועי תחיה; אבל בדברם הם מדברים סרה בנפשם, מעידים על עצמם כי הם חיים עדיין בדמיהם אשר מאז. צא וחשוב מה כוח להם במולדת: ברית העדה, סמלי אבות התלויים מעליהם כמשי יקר של דגלי קדומים, המון פרפרי חלומות אשר עין עם מן העמים לא ראתה כמוהם לרוב בשעה אחת יחיד של גאולה, לוָי בעברית, הנופל על ראשם כמין צלילים מן השמים; ובהיות שיחם ושיגם בתוך העולם הזה, הערב כילדות ותקיף כבחרות ונבון עד תכלית כמורשה – הם רואים לבקרים יהודים אחים, דומים להם בצלם ובריב חיים, והללו לא יושיטו אצבע קלה למען אחוז באחד הסמלים אשר במולדת: – היש עוד שעה נועדת מזו למען יעמוד בכבודו הנושע למול האובד, מפוקח הנפש למול המתנוון, טועם החיים למול הכּילי חסר-הלב? אבל כזאת לה היתה ביהודה: – הכופר הולבש גאוה, כאילו אין בכל המקום הזה איש נלבב אשר יכירנו בעניו.
גבוּרה יתומה
מאתיעקב שטיינברג
גם אבותינו לא סיפרו לנו, גם בעינינו לא ראינו כמעט גבורה יהודית שסופה נצחון מפורש, בקרב המעשים ובקרב הארץ. אמנם כל גבורה, זו שצריכה לשמה המיוחד, הולכת וטובה ככל אשר יקרבו צעדיה אל המות; אבל בשום מקום בעולם אין בנמצא כלל טיפוס של גבור שכּוּל, זה המתעלה לשעה בגבורתו וחוזר בלי גמול לשפלותו. מעטים על אדמות קברי-גבורים עקרים שאינם מזדקפים אף לדור אחד כדיק חוצץ, ומעטים עוד מאלה מעשי-גבורים שאינם נזקפים על שום חשבון; רק יהודים – מוורמיזא שבימי מסע הצלב הראשונים ועד אותה עיירה נדחת שבפולין הקיימת, ששם הכו יהודים חמרמרים מכה אחת קטנה בצריהם – רק הם לבדם מתקינים בעולם הזה סוג מיוחד של גבורת אנשים, הלא היא גבורת החלשים, ואינם רואים בכל זאת שכר שצדה. הכל מתוכן לכאורה לשם ראוה ותגמולה: זירת חיים ירודה בתוך עמק-בכא של יהודים; אדי משטמה, כענני תמיד שלא מעולם זה, עוטפים מעברים את מקום המשחק, משחק של גבורים מרודים, שאין שעתם מגיעה אלא אחת לשמיטה או אחת ליובל: עצם המעשה, מעשה יהודים המתגוששים ללא-ערמה עם גורלם, בא כמפתיע, כאחת הזרות או כאחד ההפכים החביבים על מסתכלים – וכל זה בצירופיו דומה מאין כמוהו למחזה, נכון ונמהר גם יחד, מתוקן כביכול עד-תום למען אוהבי חזיונות: אהה! כתום המשחק יתפרדו כל הצובאים ללא תשורה, כהיפרד ממקום חינם; ובכיסם של היהודים הללו, שהפכו כחרטומים את כף-ידם לאגרוף, אין אפילו קשיטה מן הקשיטות שמפייסים בהן גם משחקים אווילים.
הוה אומר: אף זו הנותנת שגלויות ישראל אינם דומות אף כל-שהוא לשאר תחומי החיים הירודים שבעולם. כל צורות ההסגר האחרות, כגון גוי-למס, גוי-בשבי, גוי-בעבדות – גוזרות בעיקר ובראשונה על הקיבוץ, ובכוחה של מארה זו נידונים גם היחידים לבושת, לשעבוד, לעין רעה של שליטים; גלויותינו הן לעומת זה מקומות בזויים בכוח עצמן, ושם ישראל הקרוא עליהן לא הוא החותך עד כדי חוט השערה את כל המון הנפסדות שמייחסים לכל יחיד מרחוב היהודים. דומה הדבר שאנחנו בעצמנו, מאין כוח לסבול את עילת חרפתנו הראשונה והנכונה, יצרנו לשקר את האגדה המבישה בדבר צרעת הבושת הפורחת בשם ישראל העתיק. הפכנו את סדרי גורלנו ואמרנו: על כן אומללנו בגויים יען וביען נמנינו על עדת ישראל; אבל אולי היפוך הדברים הוא אמת: מדי לכתנו הלוך והתבזות בעיני הגויים – העטינו ברבות הימים כלימה גם על העם הנבחר אשר יצאנו מקרבו, הוא ישראל – אהוב האלהים לכל דמויותיו בנצרות ובאישלם ובנותיהם, הוא יעקב – קטון גויים אשר חצב עד עיפו בטרשי ארצו, למען חשוף מקורות לשיר ודת והלך-נפש הטוב לכל הנשמה היגעה. דברי ימינו, ללא פירושיהם של היסטוריונים יהודים, מעידים לתמהוננו, כי כל כינוי-לשמצה של יהודי התייחס, על כל המושגים הנקשים האצורים בקרבו, אל האיש היושב בגיטו, ושם ישראל היקר והסגור – ככדור צבעונין בידי תינוקות – נקלע בפיהם של כמרים קנאים בחרדה ובתאוה גם יחד. לא על מורשתנו נבזינו, כי אם על טבע-האדם החדש שיצרנו לעצמנו, זה אשר אחד מני אלפיו נבטא אם נאמר, כי הורדנו, כביכול, לעיני הגויים את ערך כל החיים.
קורטוב אלמוֹני אחד של אלמוּת העולם די בו לכאורה ליישב כל עקמומיות המארה שבגורל היהודים, ואף על פי כן יש שאתה דוֹלה מזכרונות האומה אחת מן הגבורות הנכלמות, אלה שכל כוחן לא עמד להן בשעתן לקרב את דמות היהודי כדי שעל אחד אל מקור החנינה שבאדם, ואתה צופה ללא כוח בינה: – למה נגרע קסם מן הגבורה הישראלית? הנה זבח משפחה בהיכל תפילה באשכנז, הזבוחים הם אבות על בנים, נשים וטפן; המעשׂ, אשר לא יקום עוד להיות כמוהו, הוא בצהרי יום קיץ, ברבות האור ודרכי החיים ברורים ותרמית הגמולות אשר למות היא מאפע; הזמן – כאלף שנה לאחר חורבן ירושלים, לאמר: לאחר נבול לעדת יעקב כל מידת תקוה שיש בה ממש; אין בכל המעשים אף מעשה אחד אשר יכונן אם מעט ואם הרבה את המות הזה, רק אחרון-אחרון: בחוץ, מסביב לבית הכנסת הנדגל הזה, הבנוי כמו חומה בצוּרה, צובאים הטועים, הם הנוצרים עם כמריהם וצלמיהם; הם מפתּים מבחוץ; היטבלו למען תחיו; ומבית – הקהל, על נשים וטף. מה פה החידה אשר עוד מעט ותיהפך לזוועה? רצון התקיפים משׂתער מבחוץ על החלשים: – אם יתקיים – והיה הכל כלא היה; אך אם יסער באימה גדולה ויגוע לאחרונה לבטלה – – אך ראה אף ראה: פנימה, בבית הקודש הריק מכל תקוה, עוברת מיד ליד המאכלת הנוצצת, מאכלת יהודים כשרה שבלהבה טבוע לא להט הכוח, כי אם ברק הגבורה הצרופה, זו שעומדת כולה על תאוה אחת ללא גמול: ללכת בקרי עם רצון זרים.
מעט אבק של תועלת די בו כדי לכסות על כל המון העוול הנעשה ליהודים בתחומו של עם פלוני-אלמוני. אף על פי כן יש שאתה שוהה ועומד על אותו מאורע בן-עיירה שאירע בפולין המדינה, זה שכלוּל כולו בסיפור קצר ובלתי שכיח על דבר יהודים מגודלי זקן שגמלו מעט מכות למעניהם. קטן המאורע הזה עד מאוד, ואפילו בצירוף הנקמה הגדולה שעשתה המדינה בגבוריה הקטנים אשר מקרב היהודים; ואולם ראוי הוא עד מאוד שיעורר לשם נוֹחם את כל הראשונות של הגורל היהודי: – מה פשרן של כל הגלויות האלה שאין בכוחן לשוות ערך כל-שהוא על הגבורה? רבים הם היצורים שאין הצלה בגבורתם; אבל אחד ומיוחד הוא היהודי שגבורתו היא חסרת-כל. הרואה בה לא יאבה לחוֹנן ולהשתאות; השומע אותה ישמענה כספּוּרי נמלים מפליאים, אלה הנרמסות בַשֶׁלִי על כל נפלאותיהן.
מכתב מאוקראינה
מאתיעקב שטיינברג
המעטפה – ערבּוב אפוֹר וצהוֹב, מזיגת צבעים עמומה המתפרשת מיד לעין כסמל של תוגה מלאה ואנוּשה, זו השוחרת גאולה רק מעבר המנוחה אשר במות. גליון המכתב, הצפון מבפנים, נראה ככמוּש מתחילת ברייתו; הוא כולו נייר עוני, מהבהב לפני העין כנקוּב מתוך תוכו, כאילו הקיא זה כבר מחוּבּו את הרוֹך הטמיר והלבן, זה המפתה מעל כל גליון נייר רענן את היד הכותבת. הכתב – מעשה דיוֹ כחוּלה ושקופה, צבע מושאל וזר, המשמש במרחקי ההוויה שמים וימים ונראה כאן כחולה גון, כמחולל, כמפיץ מנפשו נצנוץ בלהות. ולאגרת דיבּוּר מתחיל זעום: אחי השוכח; וכתוב בה לאמור:
רבים עוד בינינו האומרים, כי נשכחנו מלבכם עד-תוֹם; רק זאת עוד נדבר בכם – ולא במלים כמעט, כי אם ברמזים, באנחה, בזעף עינים הכלות למרחקים. ימין ישראל הכרוּתה, המוטלת בלב אוקראינה מסוֹאבת מפצעה וריקה מדמה, יש שהיא מרתיעה עוד מאליה את אגודת אצבעותיה, ואף זו הזרת הענוגה תזוע לפעמים זיע לאין חקר, כנמשכת בלי יודעים אל סוד חייה אשר מלפנים. הטף אשר בקרבנו לא ידעו כמעט לדמות לנפשם את בית ישראל, אף לא בדמות אחת יחידה מכל גלגוליו; אך ילד יהודי יש אשר יבכה בפינת בית בעיירה וגעה בבכיו ללא-הנחם, ללא דלג מיבבה לתלונה, כדרך ילדים המתאַוים בשעת בכים למופת של פיוּס – כי אם משוֹך בקרן שפתיו החמודות ללא תכלית, בּכה והיאנק חליפות, בּכה וצרף חליפות יללת לב סתומה ומחרידה, בּכה והיאלם חליפות והבט בעינים קמות אל הקיר החוצץ. אב קשוב בבית, האם המיטיבה מהלכת סחור סחור לילדה ובחוצן נפשה כל תנחומותיה גם יחד – אך הילד כנבדל, כמיותם, כמשוע לאין עוזר. ומדי שמעך את בכיו הממושך, המתוּכּן כביכול לדרך רחוקה מכל רחוק – יש אשר תשען בדממה אל החלון, הבט וזעוֹף למרחקים, ובלבך מחלחל פתרון הדבר לאמר: הלא זה הוא בכי תינוקות מישראל, המצרפים תמיד מיבבת לבם לכל נהמת שפתם; הלא זה בכים של ילדי יהודים באוקראינה, הם המשולים לגרגרי דובדבנים מחוברים בדרך גידוּלם אל ענף קטוע. ואף זקנינו יש אשר יבכו כבכי הנואש הזה – לא בדמעות עינים, כי אם במנוֹד יד המשׂיח בבת אחת עלבון זקנה ועלבון נשכחים. זו תנועת הביטול הרגילה של יד זקנים, התובעת מעט וסולחת הרבה – אפסה כמעט מבתי יהודים שבאוקראינה; דומה שלא ראינו זה שנים על שנים זקן יהודי, רוה ונטרד גם יחד מזקנה, כשהוא מרתיע את כף ידו כנגד ראשם של אנשי הבית ומטיל עליהם מתוך החוֹפן המצומק – זה משכן החליפות הקט והאחרון אשר לשׂיבה – מעט טורח הקל מהישָקל, מעט תלונה לא-נפתרת, מעט עצה לא-נדרשת. זקנינו ישלחו תמיד את מנוד-ידם אל הקיר, אל המרחק אשר מעבר לכל עיי חייהם; הם לא ידבּרו דבר בקול, כי מי עוד פתי בוטח בקרבנו אשר יקשיב לדברים רחוקים; אך תנועת ידם הפוקדת, גם בשעה שטעמה הנגלה הוא זעף ישישים רגיל שברגילים, מתפרשת תמיד מאליה כתלונה שלוחה אל שארית ישראל אשר הקיאה אותנו מלבּה. וראה אף ראה: כולנו נבונים לפרש את מנוד היד הזה; יען כולנו, מאנשינו עד טפּנו, אין לנו עוד כל רמז אחר אשר יצטרף ממעט זכות ותלונה וממעט חשבון נכון.
וכך אנו הוגים: נשכחנו עד-תוֹם מלבכם, ואתם המשכיחים לא ידעתם כמעט בשכחתם זו, הנושבת בפנינו כצינת מות. משול הדבר לדוגרת תמימת חום המשמיטה מתחת מחסה נוצתה את אחת מביציה-בנותיה, והיא לא תדע; מַקוֹרָה אוויל-אושר-ודאגה כשהיה, וקרקוּרה עולה לרגעים כבשורת רויה מלאה. כך אנו הוגים בדממה; אך דבּר לא נדבּר. כי נגמלנו כולנו מרחוקות, מחסד רמזים, מתלאה אחרונה של תקוה. גם ארור לא נאור אתכם בלבנו, כי חכמנו כולנו כזקנים סלחנים, אלה הממשילים מנפשם הדועכת על כל זוועה יוקדת אשר בחיים. אך יש אשר נתאַוה עוד בסתר לדעת אם הצבתם לנו ציון, כדרך שעושים יהודים מדי צררם בצרור כל צרה נשלמת אשר חדל לה אורח בחיים. הה, אילו סוּפּר לנו על דבר יום צום אשר קבעתם למען זכרוננו, אילו הובאנו בכוח כשפים אל אחד מבתי המדרשות אשר בגבולכם ושמענו באין רואים מפי זקניכם, מגידי סליחות, את נהמת הקינה החדשה אשר עשיתם למעננו, לספּוֹד לנו יום אחד בשנה. הנראה עוד בעולם מחזה נאדר ונורא כזה אשר יערכו תפילה חטופה לנשכחים, אשר ימללו בלי היכּלם פסוקי קינה למען אנושים לא-מתים, כדרך שממללים פסוקים לא-רוחמים למען מתי אמת? הדמיון ישיאנו להגות במחזה, כי עוד שׂרד גם לנו מעט דמיון נקם: הנה אנחנו ניצבים עליכם ללא דמות, ללא קול, ללא צל – כי הלא חסרנו זה כבר תוֹאר עם, קול אחים, צל עבר וצל עתיד; אתם לבושים כל לבושי נפשכם, כדרך החיים הנדים למתים, ואנחנו רק חלוּק הוֹוה אחד לבשרנו, חלוק לא לבוש אשר הושאל לנו מידי התקופה הנמהרה אשר במקומנו, ואף הוא יידרש מידנו בצאת התקופה הזאת מארצות החיים; אתם פּרצוּפכם נפוח כמעט מרויה, כדרך יורשים מחדש, כי ירשתם זה לא כבר את חלק נפשנו – ואנחנו אזננו האחת קשובה לתפילתכם ואזננו האחרת לקול טפּנו אשר בלב אוקראינה, אלה בנינו המתים בחייהם את מות עמם, חיות אדם חמודות ואטומות אשר לא ידעו להרגיש את המר והעז אשר בכל מות. ופתאום, בעוד זקניכם חולצים לאטם את עצמותיהם עם מלמול סיום, יכּנס בנו רוח שגעון, כדרך צללי מתים המתהוללים רגע קט בבית-המדרש, מדי הגיע זמנם להתחמק עם עמוד השחר. הללו ישבעו הילולים מדי כבּוֹתם את נר התמיד, ואנחנו לא נדע שׂבעה מדי נזחל סביבכם באין רואים ונשלח לעומתכם לשון לצים; מפנים ומאחור נרקיד את כנפות בגדיכם, ואתם לא תרגישו; נישוב חרדות במצחכם, ואתם לא תדעו מה העווית הזאת לכם עם כלות תפילה; ירוק נירק בפניכם רוֹק אשר לא ייראה ולא יימצא, ועל אזנכם נריע תרועת בלהה גדולה ונלעגה עד אם קמתם והלכתם, ואף אנחנו נתחמק בלי קול אל מקומנו אשר מעבר לגבול היערות.
הצבי ישראל
מאתיעקב שטיינברג
תואר הרוֹך והתפארת והתוגה לעם זקוף גורל. הזמן, המשנה פני-כל, החליף עשרת מונים את תארי האומה הזאת, ואשר נקרא לראשונה בגבורה גוּר-אריה – לבש לאחרונה את סוּת הענוה היחידה של בתולת-ישראל; ואלם תואר הצבי התנוסס חליפות גם בין תארי-החן הקדומים, כשנפש העם נבעה על פני רמותיה כמעין חי, וגם בין כינויי החיבּה המאוחרים, לאחר שכנסת ישראל היתה כעין ברז-תמיד לאלהים והדלף האלוהי דולף מקרבה ללא חשבון, ללא חליפות שפע וצמצום, ללא המית הסתרים של מבּוּע – והוא הוליד על דרכו במרוצת הימים, כדרך נוזלים לא חיים, גם ביצות-אפסיים רחבות גם מצולת-אפסיים לא-עמוקה. לפנים חיבּלה את השם הזה הרוח אשר בכתבי הקודש, ושם היה טעמו שלם ויקר; כנגד הרואה בו נשב מבין שלוש האותיות משב טמיר וחריף, כעין קילוח אוויר העובר בנס בין הבדים אשר לקרנים ענפות; ההוגה אותו שמע, כביכול, קול טלפים על פני במות הרים, ועם אמירת השם הזה, אשר תחילתו חטף וקול שריקה קלה, קמה מאליה בלב האומר מעט הלמוּת ומעט המיה, כאילו ראה האיש לעינים את צבי הגבעות בדָרכו את רגליו לקפיצת דרך ראשונה. לעומת זה נעשה השם הזה באחרית ימיו, מדי הרימו ראש מבין הפּיוטים המסובכים, תמה ומוזר כחית השבי, ותועפות קרניו הוחלפו ביפעת שׂריגים שכוּלה הזיה; יהודי, שלא מעולם המראות, הגה אותו באותיותיו בשריקת חפּזון אטומה, כזקן מרחוב היהודים שנזדמן לו לראות בדרך-עברו חיה זקופה בכלוב והוא ממאס בה מעט מחמת יראה ומסתלק מאצלה בלי כוונה.
אך גדול כוחו של מושג-ראשונים – ולעתות בצרה, כשיהודים מרודפים מתכנסים מאליהם תחת דמות אחת של זועה, אז יש אשר מתא פיוט עתיק, הלא היא קינת דוד על שאול ויונתן, מושיטה יד נעלמה את לבוש היגון הנאצל, ויהודים אובדים, אלה אשר אסונם, על פי רוב, אין לו פירוש-אמת אחר מלבד אבדן ואבדנם בא תמיד בצורת כליה שפלה של נטרפים או נדרסים – היהודים הללו רבים רואים אותם פתאום מרוּדפים רדיפה גדולה ונאדרה; תחת היותם, הם וכל טוּבם וכל משוּגת חייהם, רק בּליל מדרס – הם נלחצים מאליהם, כחיות שלוחות על פני ערבות הציד, לתוך זרם זועה, צלעותיהם נופלות ועולות מרוּץ ומנשוֹם, ראשם מוּרם ועל מצחם מתאבּכים שׂריגי הזיה: – הוא הצבי המרוּדף אשר ייף ברוּצו מרודפיו. היש עוד פלא כזה בכל מחזור החידות אשר ליושבי הגלויות? בימי טובה, טובת יהודים אביונה שיש לה לכל חליפותיה רק לבוש אחד לא-נחשב הנקרא שוֹבע, אין הדמיון רשאי לכאורה לנחש את היפּוּכה של טובה זו אלא כדלוּת משכּלת; בתור המנוחה, מנוחת יהודים דווּיה שבעליה חוששים לה מבוקר עד ערב ואינם פוסקים להגות במדוויה גם מדי עלותם על יצועם, אין אדם מן הגלויות מסוגל לשער את הצרה המתרגשת בלתי אם בדמות נגישׂות, הן הן הנגישׂות אשר יסופר עליהן היטב בספר קורות ישראל, לאמר: ראשית פעולתן כאיזמל בבשר החי, ואחרית בּשׁתן – עינים כלות אל צוררים, אשר תקוה מהם כי ייהפכו ביום מן הימים למענים שבעים; בתקופת גדוּלה, גדוּלת יהודים הדומה מאוד לקבּיים שאולים לפי טבעה ולפי יצר ההסתכלות שהיא מעוררת אצל אחרים, אין מפּלת יהודים מצטיירת אלא כגירוש נקלה שאינו מצריך את חורבן המקום – לא הרס, לא כיבּוּי מזלות, לא עקירת שרשים, כי אם ביעור יהודים בלבד, מעין עמל מטאטאים לפני חגיהם של גויים: – כל אלה הן המשוערות של המזל הישראלי ומהן תיבּנה דמותו בצרה. אך הנה הגיעה שעת פּורענוּת, והיהודים ואויביהם, הראויים לכאורה גם יחד לשם-תאוֹמים בזוי של מעונים ומענים, נהפכים בלי-משׂים לנרדפים ורודפים. כהרף עין נהיתה רדיפה, עם כל ההמון הכרוך בה: התשוּאות, הציפּיה עד כלות נשימה, נחרת המרוץ אשר זרם הרוח ישסענה להמון קולות; התחום תחוּם החיים של היהודים שבעליו הביאו במשך דורות במספר את כל גבשושיותיו, היה פתאום למרחב זרוע תהומות, והמרחב כאילו יסוֹב לאין גבול, די שאת על פניו צוררי ישראל בני שבעים לשון; הפחד הישראלי – משהו דליל ורגיל כאויר, המתכנס על-נקלה בזוויות עיניהם של יהודים ותועה בלי יודעים ברווח שבין אצבעותיהם – הפך להיות אימה גדולה, אשר רוח המרחב ישסענה לקרעים ויגלגלם מעברים גם על ראשי הגויים. והאומלל הלז, אשר בגללו כל התכוּנה, הוא היהודי-בצרה; מה שם אשר נבחר לו לעת כזאת מכל שמות יגוניו? האם נענה אחריו במנוד-ראש: זה פזורה? הנאמר לו: צאן-טבחה, עדר אובד? הנכלימהו על פי תהום, לאמר: בזוּי גויים?
הנה חלק מישראל אשר בארץ הגרמנים נחל תבוסת-יהודים, והכבוד אשר לפני התבוסה הזאת עודנו שמור בזכרוננו, על הנקלות והמדומות אשר נצטרפו אליו ועשוהו לחטיבה דוקרת עינים. הנקלות, או הנראות כנקלות, לא ניתנו להימחות, והן תבעו מאת יהודי אשכנז עודף של יגיעת מוח והמון הליכות יתרות, כדי שהפּסוּל יהא בטל בששים נוספים; והמדומות שבעליה זו גרמו חליפות למצליחים הללו סחרחורת-מרומים, זו שסופה לפעמים קיא-נפש ועועים של פרצוף והטלת שכם אל שכם כל זר המצוי בקרבת מקום. הנקלות אינן ראויות ואינן זקוקות למיון מפוֹרש, שהרי הן דבקות מאליהן אל פועל ידיהם של יהודים העושים תכונה רבה בקרב הגויים והן כעין גילוי מציאות של אָלת הגלות; והמדומות, שאף הן נגררות מאליהן עם כל תולעת יעקב המכרסמת מעט בשדה זרים והן מדליקות לפעמים את עוֹרה בזהרורים כעורן של תולעי-אש – לא נתבטאו מעולם בכל נצנוצן ובכל אפסותן כפי שנתבטאו באותה ספרות, מבושׂמת ונזעמה כאחת, שהצמיחו ישראלים באשכנז. גם אלמלא נסתמנו אצל יהודי אשכנז כל המרוֹרים האחרים, כגון אותה חלחלת המרומים והפחד מפני הזכרונות שמעבר הישראלי והאימה שנשבה כנגדם מתוך כל פה פעוּר ברחוב הגויים, אלה המדווים הרעים שעשו אותם חמרמרים גם בימי גדולתם – הרי די היה באותה ספרות בלבד לרמז על כל הנקלות והמדומות שבהצלחת הגלויות. אמנם כן, נקלה כמעט ומדומה לאין ערוך היה סוד גדולתם של יהודי אשכנז; עד שבאה מפלתם וגאלה אותם מכל גילויי טובתם החדשים, שמות טורדים שנולדו כל אחד במומו ובפסלתו, והטילה עליהם תואר קדומים לרוך ולתפארת וליגון: – הלא הוא הצבי ישראל.
תל אביב
מאתיעקב שטיינברג
רבּת-גפּים ורבת שלוחות, וחדרי-לב אין: – עיר במזל עכּביש.
ברחובותיה אדם יכול ללכת הילוך של קצב רק לשיעורין, כאותו אמודאי המונה את נשימותיו מתחת למים. מדי צעדך ברחובות האלמונים האלה, החסרים גאות-עבר ודאגת-עתיד, אתה כפוי להפקיר משהו שבהרגשת חיים, לראות את עצמך כהולך בין חלכּאים. גם אם תהלך בעיר המבוקעת הזאת מבוקר עד ערב – לא תשׂיגך לאחרונה העיפות הערבה, זה שיש בה רמז לסיום קטן של חיים; כאן אין חוצות-ראשית הרומזים לחידוש, המוליכים את זרם חייהם ללב-עיר טמיר ומסוגר; כאן אין מבואות-אחרית אפופי-שלום – זה שלום הסְפָר, הדומה תמיד לפתרון, אשר בשולי כל נוף ובקצוי כל כרך. במקום הזה שכולו ישוב, דוגמת יצור תחתון שבטבע שכל גופו אינו אלא עיסה אחת של בשר – נשכחו לעולמים הגן והדשא והכּכּר: – הגן, המפריד בין איברי העיר הדבקים, המשווה יחוד נאצל על תחום גדול מסביבו; הדשא המוֹריק, כברת שמים תחתונה, כביכול, הגוזר ואומר גם בקרית האבן כי היקף החיים המלא מתפשט והולך מכל אלי כל; הכיכר הטובה והרחבה, חמדת ערים, הקוסמת קסמי מרחב ורווחה וגדלוּת. כל הכבוד הרב הזה לא נתבקש להיות בעיר הרבה הזאת, אשר חוצותיה ירוצו בדי-ריק, משוֹאַת-מהומה אל שוֹאת-מהומה – וגן לא יפריד ביניהם ולא יעניק להם, בצאתם מחיקו, אוויר מבושם ומחודש; וכיכר יפת-חיק לא תקבלם, בהשתפכם לתוכה, כצאצאים יגעי-כוח אשר זכרו לאחרונה את אמם המולכת עליהם.
בארץ יהודה הקטנה, יפת הצחיח, התובעת מקריותיה דמות-משׂגב וחליפות-צבעונין מעטות ועזות – יצאה לגורלה עיר שטוחה, ממשפחת הזוחלים, ומלאה את רחובותיה אספסוף בתים שלא נברא להם שליט. הם עומדים בישרם ובמשטרם, כאילו יש ארמונות-מורשה או היכלי-עתיד המולכים עליהם; אבל בתחום-הבינים אשר להם מתעבה כל היום אוויר הסרק של מקומות ישוב אנוּשים, אלה המונים את כל כבוד חייהם רק לפי חידת גדלם. פה אתה רואה את הרחובות הלאים, אשר חללם מלא מפה לפה, מקיץ אחד עד למשנהו, פסולת הרוח אשר למשכנות אדם; כּכּפּה נשגבה לא תתנשא לעומתם יומם, לשוות עליהם מלמעלה ענוה והוד גם יחד; רוח-רזים, רוח גנים, לא תחלוף עליהם לילה, להדיח מחיקם את יזע הפיגולים. בוקר יקיצו צחיחי-נפש: כל עדתם השוממה יונקת טעם חיים רק מן השם, שם העיר, של משפחתם הפרה ורבה נאחזת בעקיפין בשורש הדל האחד אשר שמו: עיר פרזות. תארם כי יגע עד הלב – ודל הרגש כרגש הרחמים החולף; כי יש אשר יחוֹן המסתכל את תאומי-רחובות אלה, אחים למשפחה צפופה ולא-רוחמה, והרהר בגורלם, גורל עיר: מי תיכּן במקום הזה, בשולי ארץ אשר כולה עלפון-עבר, את הטיפּוס האחד והיחיד של רחוב נחפז ויגע כאחד. זה הנאחז תמיד בעקב רעהו, הממליט מכל הוויתו רק בתים לשבת ודרכים למהומה, הניבּט למלוא ארכו רק בפרצופי רחובות דומים לו לתואר ולתפלוּת, המאמץ את כוח שטפו עד כדי מילין – ולא יגיע לעולם למקום סתרים של עיר, לא ילָחץ כמרוּחם לנד-אילנות, ולא יעביר את שטפו הדלוח דרך הכיכר הצלולה והגדולה – למען צאת מן העבר האחר מזוקק ומחודש לתכלית? רק בלילות היחוּד אשר בעונת הגשמים, עת רוחות רווים מתפלשים במלוא כל הארץ, וטפות המטר ידפקו אל כל עבר וקולן כקול רזים קטנים הנופלים משמים – אז יש אשר גם העיר הזאת, לוחכת העפר, תעמוד פתאום רחוצה ומשובצת אגלים, כאילו שטף אותה ממחבואיה לשד חיים; רחובותיה יסוֹבּוּ לעברים כדרכים זכּות, גגות בתיה ירוֹנו יחד את רינת הגשם, החוזרת חלילה כרינת נצח, אילנותיה הבודדים ידובבו על פני כל הקריה בלשון העלים העז – ודמות טובה תדבק לשעתה גם במקום הזה. האמנם השׂיגוה פתאום, בליל סועה, נצורות או חליפות? לא, זאת היא רק מסכת-חלוף הנתלית על פני הדברים בשעות הרחמים ובשעות הזעם אשר לטבע, עת לא יוּכּר שוע לפני דל ועיר פרזות לפני קריה עזה.
מי ינוּב בחוצותיך, תל-אביב? האיש הישראלי המצוי, זה שאיננו שובת לעולם מדרכי חייו, ימצא בך את מיטב ישרו: את ההתמדה; הפיקח אשר בקרבנו יראה פה לנגד עיניו את בחירת השגותיו: את הקו ההולך במערומיו ולא יתבושש. ואולם הילדים אשר עִמָנו לא ימצאו מחסום לנפש; העיר הזאת המיותמת מראשי פינות ומחליפות תחומים כשטח של כברה – אשר אין לה שאָר קריה, המפוצלת עד-תוֹם לרחובותיה, המיותמת מראשי פינות ומחליפות תחומים כשטח של כברה – תרקידם ללא תכלית כאשר תרקיד הכברה את עדשיה. לקח מאליף לא יצמיח פה נצורות; גם חלום-העם הגדול, אם נציגנו מול עין-הנפש אשר לטף, יעמוד אילם ומבוּיש בפני דמות העיר אשר עשינו: עיר אשר חוצות חייה רודפים איש אחיו – ומלפניהם ומאחריהם אין תכלית-הוד, אין תואר-נשגבות, אין פתרון למען מישרים חדשים.
מורשת הגלות
מאתיעקב שטיינברג
א
אילו תמו כל הגלויות ואחרוני הנקלים שבישראל היו עוברים בנס את הגשר הצר והארוך של שיבת ציון, הלוֹך ועבוֹר מן התהום האחרונה של היהדות עד הגיעם אל האושר הקדמון של הגזע – כי אז נשארו מדוֹרי הגלות הריקים מאדם על סחבותיהם ועל גויליהם הבלים, ויד מחפשת עד-בּוֹש לא היתה חופנת שם אלא מעט נשכחות-חיים ענוגות. כל שטיחי-הבחירה הקדומים, שארגו בהם אצבעות שחוּמות בנהרדעא ובפוּמבדיתא; כל עטרות המעונים, עם פעמוני-ההזיה וגדילי-האמונה, אשר ליהודי ווֹרמיזא וקוֹרדובה; כל המטלטלים המסולאים בדמעות-העופרת ובקדושה הנקשה אשר ליהודי פּוגרומים וירידים – כל אלה גם יחד לא היו מצטרפים לקרן ירושה הקיימת בעולם הזה; על אחת כמה וכמה שלא היה בהם כדי לעכור בחרטה כבדה את רוחם התמימה של הנינים הרחוקים אשר ייאָחזו בארץ יהודה בחיים חדשים.
יתאר לו הדמיון רוח אנוֹש מיטיבה-ראות העוברת בחזון את כל דרך הפזרון של היהודים וגדר לה מזה ומזה ערימות ראוה של יצירות הגלות: כבר המחזה הראשון – התלמוד – יעורר תמהון משומם. הרוח הרואה בו תנוד מחידת זעוה אחת למשנֶהָ: האם כל המון אמוראים אלה, חכימי מזרח הבטלים ולא-מבוטלים, רק עשנו בעצם נרגילה עצומה אחת של תורה, שעברה מפה לפה במשך דורות, והיא עצמה לא באה לעולם אלא להתוות באוויר סלסולי עשן נמוֹגים? או אורגים חרוצים אלה ארגו מפי הגבורה בד נקשה לאין קצה ולאין מידה והלבישו את העדה הדלה, היושבת על נהרות בבל, המון תכריכי לצים? אם כה ואם כה – וכל הפּרוּר הגדול והנורא הזה, אשר יאָמר עליו כי מבשליו נתכוונו להרתיח בו צרי אחד נאדר לשדוּדי מולדת, יעלה באף ריח תפל של סמי רפואה עבשים מיוֹשן; אמנם הרוח תנסה לראות עד-ארגיעה בצרוף אחד את הגמרות החמרמרות, את המדרשים הרנים ואת התוֹספתא הענוגה – וכל אלה יתוארו פתאום כבנין גדול ולא נשׂגב, אשר ללבניו לוקח כל תבן ההלכה ומעט עפרות זהב של האגדה; אבל הנכנס פנימה נפשו נעשית בעל כרחו חידודין מפחד בושה, כמי שמתהלך בחדרים אפלים מלאי אנשים ומדמה לחוּש מסביבו תעתועי גופות וכל מיני תנועות הבל של משתטים ושולחי לשון. רגע ומשנהו – וכל הבנין ישקע תחתיו והיה להר-תורה אחד גבוה שאינו מגדל עשׂבים אלא בתחתיתו, מקום לו כמזח המשנה השטוחה והתמה, וכל כותרתו העליונה, הזורקת ללא הרף לבּה מתה, אינה מכוסה אלא באבנים עקרות.
התלמוד נמנה על הגידולים המטפסים ולא על המפעלים הנשגבים. התנ"ך נגמר בתכלית הגמר, ככל דבר של קדושה או מעשה גורל; ההוספות האחרונות אבדו על לשונן העברית, ואיש מחכמי החזון בישראל לא חיקה אחרי כן את רות או את ספר דברים. לעומת זה לא נסתתמו מעינותיו של התלמוד, כאילו היו פצעים נוזלים בקרקע האומה, ובמשך דורות היה כל העם מושך לכל פינות החיים את שוּליה של היריעה המטורפת הזאת: – אות לאי-סיפוק, לתמהון לב של יורשים שנפל בחלקם גולם ירושה לא-יוצלח. גם הקדושה, זו בחינת הערך המתמידה של יצירות עם עתיקות, אינה בחינת אמת גמורה לגבי התלמוד; היהודים העריצו אותו בלב ולב, לא מתוך נחת שבדעת צלולה; דבקותם שדבקו בו היתה עקשנית מדי, משתעיד על חיבּה שקטה ובוטחת; משנת התלמוד, על נעימתה השוקקה והתפלה גם יחד, היה בה, כביכול, אחד מששים שבמחיתת שגעון. היחוּד, שקנה לו לימוד זה, גדול היה מדי מהיות כוח שבחובה או בהתמסרות. כל המון גלגלי הפלפולים, שהסתובבו במהירות עכורה על צירי דינים זעירים ועתיקי ימים, לא היתה להם דמות-משנה בטבע הדברים אלא אחת ויחידה: הלא הם ציורי התעתועים העצומים שבמוח החולה, הסובבים נקודת זכרון רחוקה מימי הילדות.
למה יאָמר נכס או יצירה? הנכס עלול לעורר קנאה, היצירה הגדולה יש שהיא מנחילה לבעליה גם תהילת גאוה. התנ“ך נתן לעם העברי את הגמולות השתים גם יחד, התלמוד חי כל ימיו, מחוץ למכלאות היהודים, כאשם-עולמים והיה אנוס להטהר מתקופה לתקופה. הגויים העלו אותו על מוקדי אש: הם היו בוערים ואכזרים, אבל מעט מזער מחוק הטבע היה אתם; היהודים גרמו יומם ולילה את חרשׂיו: הם היו קנאים רק לו, הפכו אותו בהבל פיהם לערך לוהט, שמו את עצמם מרצונם במצור עולמים מתחת ליריעות התחשׁים הללו של המזרח, שכוחן לא היה עומד בפני חבטה אחת של מקל הגיון – אבל הם חיו במזל חסר טעם. מעבר מזה מלומדי עכו”ם משתטים, הקורעים מידי עדה אומללה את צעצועה השסוע והעטוף סחבות; ומעבר מזה יהודים דחוקי גיטו המשננים שינון עולמי, מבלי להרגיש אפילו את טעם הגרעינים המתוקים היורדים פעם בפעם דרך גרונם עם הגרה הגדולה. – פיו של יהודי בן זמננו ילא מרחמים ומחסד-בנים להביע כמו את פתשגן התמונה הזאת. כאילו רופא אליל נצב כאן לנוכח חולה עיקש, מחוכם ומיואש; כאילו התלמוד – זה שׂיג בן אלף לילה ולילה, שריחו לא נמר אלא מרוב ימים – הכה בשממון לבב לא רק את היהודים, כי אם הפיל פחדים גם בין הגויים. צל של דבר תקיף וזר סרוח ברחוב היהודים ושוליו יורדים אל השווקים וחנויות הממכר, מקום שם נפגשים אזרחים עם ישראלים; מעין זכר של מגפה שחורה בזעיר-אנפין, המטרידה את מוחם של נזירים וכמרים; מין בּוֹרות רעל ברחובות זרים, שמגרשים משם מתוך חמלה אווילית גם את היהודים האומללים. אבל גם חוסן הצללים התחיל חולף מאירופה; צמקו המגפות, נסתתמו בורות הרעל ותלייני התלמוד נבלעו בתוך יריבי הריפוֹרמציה. היהודים, מוכי כל האנושיות, נשארו לנפשם עם מזלם המדולדל, ובידם החרשׂ הגדול להתגרד בו – התלמוד.
ב
מן התנ“ך אל המשנה שלב-מוֹרד; מן המשנה אל התלמוד – שלב חלקלקות. המשנה היקפה גדול, אבל היא עשויה בצבת אחת של שלימות; חלקיה הם מצומצמים ובהירים, ואינם רועצים ברוב דברים את סמוּכותיהם, את פסוקי החוקים שבכתבי הקודש; אמנם במשנה נותן כבר את אותותיו הראשונים החטא האחרון של היהודים, זה הפלפול שלשונו קלה ונלהגת ואפיו קשה וגוזר גזירות; אבל כל סעיפיה הפעוטים של משנה מוקפים בסכר של דמות, וגם נהר המוֹר של האגדה אינו מתיז אל מעבר לסכר גבוה זה אלא שברי גלים. פנימה, בתוך המשבצות הקטנות האלה, שׂוֹרר כעין צמצום של שעת חרום; הלשון שקופה וחוסכת מאליה שברירי ספקות וויכוחים; הדיבּוּר הוא כאן רע נאמן להגיון ולזמן – לראשון הוא מיטיב ככל יכולתו על ידי זה שהוא תמיד ברור ותמיד גומר, לשני הוא מסביר פנים על ידי קיצור; “הלכה כפלוני” – ואין סרח עודף לשם נחת התלמידים; “וחכמים אומרין” – ואין שם ואין זכר, קיצוּר נעלה שיש בו אחת מששים מדמות-הסיום הרגילה בתנ”ך: נאום יהוה. לעומת זה מצויה על פני כל התלמוד אריכות אטומה, שאינה מבחינה בשעטת הזמן; כל המוטה הגדולה של דיני התלמוּד לא היה בכוחה לשוות על היהודי תכונה של אסיר עולמים, זה שעד יום מותו אינו מוליד כל שינויים; את הפלא המהביל הזה עשה הפלפול האחד והמיוחד במינו, פלפול השולל, כביכול, את הזמן. יקר הזמן הוא יקר החיים; התלמוד שלל מאת היהודים את היקר הזה, הרגיל אותם לחיות אלף שנה כמו יום אחד. מזמן היהודים ניטל כוח השׂררה; זאת היתה מידה חדשה בעולם: זמן שטוח היורד אל תחתית החיים, כאותו האוויר הנרפש השוקע למטה אל פני האדמה. הזמן היהודי צפן את חינו האחרון אצל הטף והנשים; עקרת-הבית חישבה עמל ומנוחה וחידושים, כדרך יצורי אנוש; הילדים התחמקו מיראת הוריהם ולמדו בחטיפה, מתוך משחקים גנובים, את הכושר המתוק של הזמן, אב שראה את בנו משחק היה בא לידי כעס תעתועים: מחזה נסיון זה העיד במשך דורות, כי כל אב ובוגר בישראל דומה לחולה פרוע שמתקצף למראה יצור אדם המתנהל לתומו בשביל הבריאות.
כל הדורות, מרב אשי עד הרמבמ“ן מדסוֹי, אינם שונים כמעט אחד מן השני בגון ובדמות. הגזע הזקן, זה שנשא מנעוריו על גבו את מטען אלהים הכבד, נעשה חלוש וכחוש; עורו נתכסה פצעים משׁוֹט החוּמרות, עיניו מלאו לפלוף ממוֹץ הפלפולים, והוא – כסוס לא-ירוחם לעת זקנה – לא ראה לפניו עבודת חיים אחרת אלא לסובב במחזור-תמיד את הגלגל הגדול של התלמוד. כל התקופות האלה, אף על פי שידי עשיו עמלו לצבוא אותן בארגמן-דמים ובשחור-זוועות, לא ניכּרו אחת על פני השניה; הן ארוכות וקצרות כאחת, ואין כלי-בחינה למדוד על ידו את עתּן, את ערכן, את גורלן. גאון מפומבדיתא ורב מלובלין אינם אחים לתולדה אחת כי אם תאומים לכרס אחת של גלות; אפשר למנות אותם בשמות, אבל לא להקים ביניהם חציצה עשויה מראות ומעשים. גבורים ופושעים לא התהלכו כמעט על פני השטח הגדול הזה, וכל המון בית ישראל בימים לא-ימים אלה לא נכתם בשום סם היסטוריה אחר חוץ מצרות. בגדרות כאלה, שעל דבר מציאותן יודעים רק פגעים ופורעניות ולא שחצי הגורל הטורפים, אין ההיסטוריה רועה צאן-אדם; קורות היהודים, מאביי עד חיבת-ציון, הן חוט לוהט מאש או לח מדמעות, אבל אין בהן גבישי עלילה המשמשים עושר-ירושה לבנים. וכעין סימן לכך: – “מגילות” הגלויות לעומת “שופטים” או “מלכים” של ימי התנ”ך; דברים כנגד דמויות, צרות שאין בהן ממש כנגד עינויי גורל נשגבים.
המרגלית הטהורה בת-הגלות – מסירות הנפש של היהודים – מזהירה בשלל רמזים קדושים; לאורה אנחנו רואים את נשמת הגזע והנה היא משליכה מעליה ביום נמהר את בגדי העידים מימי דלותה ונשארת בכתונת אמונה קדומה. ביום המות נתקפלה כל הגלות לאבן עקידה חצובה מנחלת יהוה; הספר הנאור, אשר העם את ברק המאכלת, היה ספר התורה – זו מתנת אלהים הקלה, אשר ניתן לאדם לשאת אותה בחיק נשמתו – ולא מסכת המסכות של הש“ס, זו הקדוּשה הכבדה של בתי מדרשות; וידוּי-הגבורה היה הפסוק שמע ישראל, הקצר והמתוק כחלום הנצח, פסוק לקוח כלשונו הטהורה מספר דברים – ולא ברכה או תחינה או תפילה מתחתיות הדת של התלמוד; ואף צידוּק הדין שלאחרי הנסיון נתכנס כולו לתוך התפילה הנוטפת רוֹך ונקם אשר קוֹרָא לה “אב הרחמים”; זו נערכה בלשון צחה ושקופה, נאמרה עברית נאמנה ותמימה, כללה בחובה פסוקי תנ”ך היצוקים קנאה ותלונה ותאות צדק – והיא לא נמהלה בניבים שטוחים או מתעקלים מן הארמית, לא גררה אתה שׂיח-קדושה לשם הנאת מצוה ולא קלטה כל תחנון או סליחה לפי נוסח הדורות המאוחרים. הגלות ארכה עד מאוד, אבל היא לא הכתה שורש-בראשית; היא כאילו לא רצתה ליצור מתוך עצמה דבר שיהיה שקול כנגד סוד החיים של אומה; כל הגלויות כולן כאחת מוכנות היו להקריב לשם עת נעלה – לשם ימוֹת-המשיח – את כל מצוותיהן וחומרותיהן, המסוּרבלות והדקות גם יחד; הן נתנו ליהודי שלום-בית יקר, קדושת משפחה טמירה, חיבת דת מתוקה – אבל הן לא עצרו כוח, כמו מתוך גזירה עילאית, ליצוק מתוך הררי תורתן שלשלת קטנה של תולדה. כאלפּים שנה – זמן כבד הניתן להישקל רק במאזני אלהים – דיברה הגלות בכל הלשונות, ראתה תמורות חיים, חיקתה פרצופי עמים, האזינה לחוקות טבע חדשים – ומכל נסיונותיה לא הוגה צרוף חדש לשם הכבוד או לסוד התמיד של הגזע. מכל ימי התלמודים ומתוך כל חכמת המזימה של יהודי הגלות אין אתה דולה אף רמז אחד לעיקר מתחיל; הגלות היתה רק מוסיפה והולכת – על עבודת אלהים, על חריפות המוח של היהודי; היא התחפּשה כל ימיה – לפני אל האומה, לפני עכו"ם, לפני הטבע הזר, אבל אין אנו מוצאים אותה בשום מקום ובשום זמן שכחת נפש כיוצרת.
ג
מיום חתימת התלמוד ואילך נדד היהודי בארצות נכר ושכמו עמוס תעצומות המסורת; אבל הלך יגע זה לא הרגיש כי נפתח שׂק-מזלו וכל מטלטליו, הגדולים עם הקטנים, נפזרו על אם הדרך כבליל חוץ שאין לו תקנה; ומאותה שעה הוא נבדל מכל הגויים ונדון לעקרוּת. עם מן העמים, כל זמן שאינו בא לידי אפיסת-יצירה גמורה, אוצר את מרבית תרבותו כחומר היולי ואינו מוציא לעולמו אלא דמויות דמויות, כדי שימוּש וכדי מראות חיים; אולם האומה הישראלית, מיום שהיתה בכל ארץ גלות לעדה חשוּכת-עושר ושומרת הון, נכסיה נעשו מקובצים וגלויים וניטל מהם סוד עתידם. אדם מישראל עטף את עצמו בכמה וכמה לבושי דת ומוסר, ומלפניו ומאחריו היה סרוח עד קצה כל הגלויות שוֹבל הקדשים; הוא ביזה את הנכרי, את האיש הנבער והמסוגר של ימי הבינים, חשבו לעובד-אלילים אובד עדי-עד; אבל הוא לא ידע כי הוא עצמו אינו מתקדש אלא מן המוכן.
מושג העם, לפי הכרח שאין אנו יודעים את פתרונו, שולל את החשיבות היתרה מן הבצרון, מן החוקים המתקיימים, מן הסדר הישר. דור פלוני או אלמוני שולט בשטח זמנו על ממגוּרות דת מלאות או על מכמני תרבות גדולים – לו ההצלחה ולו הדרת הפנים; אבל אמת המידה, הנלקחת באחרית הדורות, היא דבר-מה בלתי נתפס כמעט, שאפשר לכנותו בשם הלך הנפש או גבורת הלב של האומה. חוק נעלם, הנובע אולי מתוך השארוּת החיים הקיימת בעולם הזה, כופה אותנו לראות את התעלוּת החיים לא בהתמדת הקיום ובכל תחבולותיה הנערצות, כי אם בתעודת הקיום התולה את עצמה בדברים רחוקים או נעלים. את תהילת הנצח ישׂאו לא עמים מאריכי ימים, כי אם עמים שהרחיקו את חייהם, אלה שחרגו לעתים אל בחינות הנצח – ואם גם הביאה אותה הערגה הזרה הזאת לידי משטר הפכפך, לידי מדנים רעים ולידי שיתוּק גורל. החופש, שדמיון החי דבק בו בגלל היותו כעין דרך פתוחה למרחקים ולחידושים; השירה והבניה, חכמות הדמיון הבוראות ניב לעצמים; כיבוש הטבע, המגדיל את בחינות החיים – כל אלה הם דמויות לגורל עמים וסכר בפני שטף השממון של חליפות אדם. והנה כל התבלין החריף הזה אינו עולה בשפע על שולחנם של יורשים שבעים: – הגיטו, אף-על-פי שלא נוצר מתחילה אלא במזימת רשע של זרים, נעשה במרוצת הימים למדוֹר שׂבעים שאין כמוהו בכל העולם. היהודים, שראו את עצמם כנעלים מכל האדם, לא היו אווילי-דת, כביכול; הקל מביניהם, שינק חלב-אם המתוק מאמונת אל-יחיד, נכנס מעל סף בגרותו אל היכל-הצדקות של חיי אדם. נוצרי ימי הבינים ישבו בחוצות-זמן אטוּמים ועבדו בבתי יראה לאלהים חדשים, אשר חמדו עוד את הזמרה ואת התהלוכות ואת הקטורת המשכּרת; היהודים התהלכו לפני אלהיהם בצעדי אנוש רגילים ומתוך מחשבה צלולה, כבנים המתהלכים בחדר אביהם; כאן שלטה רק מידה של דרך-ארץ ומידת היחס הזאת, כשהיא רצופה על שטח של מאות שנים, היא משווה על פרצוף ההיסטוריה כעין אווילות-תמיד.
אבותינו שבגלות הנחילו לנו המון כלי-שימוש, ועל כולם טבוע יקר הזכרונות; יהודים תמימים שבכל דור ודור עתידים להתפאר בירושת-כלים זו – כלי דת, כלי מוסר, כלי דרך-ארץ – אשר ייאָמר עליה בצדק ובגאוה, כי היא המטען הגדול ביותר שעבר מעולם אבות לעולם בנים. החשבון יהיה רווּי עוד יותר אם ייזכר כי התלמידים לא השליכו לתוך אש חדשה את חרשׂי הקודש של רבותיהם, למען גלום אותם מחדש, ותלמידי התלמידים לא גרעו אף הם והיו מביישים מדור לדור את חוק הטבע, זה המשנה בלי-הפוגות את צורות החומר. מה רב משטח הראוה, מה רבים הכלים; מזווית נפש של יהודי תמים אחד אתה יכול לאסוף מהם מנין צפוף שיכסה, כסוֹת והוֹתר, את כל שטח הצווּיים והמשפטים שבכתבי הקודש! אבל חן הזכרונות, המעוור עיני יורשים, אינו יכול לדון עם מרדוּת בנים שתקיפה ממנו. זו מעבירה עין זעומה על שׂדה הדמים של כנסת ישראל ומחפּשׂת על פניו לשוא שרטון פלאים, כאחד משרטוני הנצח שבתורה ובנביאים; היא מעלעלת ביד חרדה בספרים קדושי-כרס ורואה רק שׂיח מובן שאין להציל מפיו אלא מוּדעוֹת בלבד; היא מטה אוזן שוקקה לנבכי הדורות ושומעת הדי בכי טרופים והדי נחמה מדודים, אבל לא קול-כּלאַים אחד, ערבוב יגון וגורל, אשר יספר סיפורו-תכלית על עולם הגלויות אשר כמוהו לא היה ולא יקום. והיא שואלת את נפשה: מי פתי ויאמין כי תוגת אבות, כשהיא באה ערטילאית ולא מזוגה בדמויות, יש בה משום תכונה או סגולה או ברכה?
קיום ישראל בפזרונו הוא נס אלוהי, אבל נס זה, כברק רחוק, מאיר רק את שולי הגלות – את הזמן שבו נדחו גולי יהודה לאספּמיא ולרומא והם מהגרים גבורים לפני אלהים, נודדים ראשונים שלא פחדו לשׂאת אתם בשבילי העולם את צרורם היקר – את שם היחוד; הם הלכו, נאורים ונכנעים, לקראת הזוהר הגוֹוע של היוונוּת, והמאור שבנפשם היה חידה, כמנורה המאירה ללא חפץ בעוד-יום, והכנעתם נראתה לעיני נכרים קצובה ושקולה, כאלו היתה מידת חיים חדשה; הם באו כיצורי אדם מוזרים, ומזרוּתם נדף עדיין ריח חריף של פרי מרחקים. ואולם רק הדורות הראשונים חיו בישימון הגלות כאנשי מדבר, כשהם בוזי-ישוב ושזופי שמש דמיון; הבאים אחריהם התערו בחול וקבלו עליהם עול של טבע שני. הם סחרו והולידו ונדדו לקראת טבּוּרה ומזרחה של אירופה; מפרצי ים-התיכון רחקו מתת באזניהם שריד הד של מולדת, העמים הסובבים אותם לא היו עוד גויי רומא, יורשיהם של מחריבי המקדש, אלה שבמסיבתם ישב יהודי הגולה כששלום על פניו ובקרבו חרון וקנאה וגדלוּת אין אונים: – שם, באחת מארצות הקנאות, נשמע עוד כאלף שנה אחרי גלות ירושלים שיר לויים, זה אשר קוֹרָא לו “ציון הלא תשאלי”, והוא כליל סגולות כדמות הנוצרת על אדמת מולדת, והוא ערב מאין כמוהו בשל געגועי מולדת רחוקים; הללו, אדוני היהודים החדשים, היו סלוים וגרמנים, גויים עוּלי-מזל אשר לא חלק להם בריב האֵלים הגדול. שׂנאת אדום, זו שהיתה לפנים כפגיון מתחת למדי היהודי, נדונה כאן לפירושים ולסמוּכות של מקראות; הקנאה לא מצאה כאן יהירות תרבות שכנגד וקהתה עד-ארגיעה; ואחרון אחרון – גדלות הנפש הזעומה של היהודים נתביישה כאן מאליה בפני פרצופי הערלים התמימים ונדחקה בעל כרחה לתוך בתי-מדרשות. אותה ישיבה-במארב של בחירי הגלות הקדמונים, זו שכגמול לה היה הולם לב עז ונמהר, עבר זמנה ובטלה חידתה; במקומה באה הדירה היהודית, הקבועה ובדלה כמאורת-עבדים; הסחר והמלאכה חדלו להיות מעשה עזר של נודדים ונעשו עיקרי פרנסה. הגעגועים הגדולים, אלה שמתכונתם לקיים בנפש רק מידות גדולות וספורות, עברו ובטלו מן העולם היהודי יחד עם הגיטו שבאלכסנדריה וברומא, מקום שם חתרו תחת כסאה הנאדר של האלילות והכניסו גרים תחת כנפי השכינה הקרובה; ולא לאט כיסה את עין הגלות, כארבה המכסה את עין השמים, המון מידות חיים – קטנות וטובות, חריפות וערמומיות, אך ביניהן מעטו מאוד מידות נפש גדולות שאין להן תיקון בעולם הזה אלא ביצירה.
ד
בסוף המאה השמונה עשרה, בשעת גילויים לעולם, נתגלה באירופה גם סוד הגבורה האחרון של היהודים: החריפות הישראלית, זו חומץ בן-יין שתוסס ואינו משכר, התחילה נשפכת כמים לרוב על פני שדות החיים של הגויים, וטפּין טפּין ממנה נתזו פעם בפעם גם לתוך בבת העין של האנושיות.
צנורות הגזע הם מן הדברים שאין להם שיעור, וגם החריפות היהודית – זו מידת הנפש שטוב ורע משמשים בה תוך כדי גילוי אחד של אופי – היא אולי בת-זקונים, מחוצפת ויצאנית, לתכונה רחוקה אחרת, נעלה וקצובה יותר. עוד המספר הקדמון של החומש היה מרדף, כביכול, בערבות מואב את החידה המתחמקת הזאת, חידת עדה אשר הקימה המון נצורות אלהים ולא רבצה לאחרי ימי יצירה ככפיר שלאנן ורודם, רק הוליכה מסביב לבמותיה הגדולות תאנית תנים. על פני מרחקי תקופותינו הוצגו למידת כלאים זו ציוני שמות רבים: איש האלהים בספר דברים קבב אותה מתוך חימה עצורה בשם נצח: קשי עורף; הנביאים הפכו והפכו בה ורוממו למענה על לשונם המון נשגבות והמון תוכחה; הפרושים, הסולת היבשה של העם, קבעו לעצמם מתוך גזירה עילאית שם נרדף לתכונת הגורל הזאת של האומה; בדור החורבן, כשמחנות עצומים של עברים-יהודים התגרו מלחמה באויביהם והתגרו אותה שעה גם ביצר מלחמתם, נתקפלו כל מוראותיה של עווית העדה במלה אחת שכולה זכות וכולה חובה; קנאים. ורק לאחר כך, כשהגיעה הגלות והתחילו משתכחים מישראל שמות המזלות של האומה, נטשטשה גם מידה זו, סבלה חיבּוּט ארוך של גלגולים והיתה בת-בלי-שם; ולאט לאט, כאותו גביש מלח נמס שצורתו נפסדת ומהותו נשארת, היא נתמזגה בחשאי במלוא השם יהודי, והערימה לקדש על עצמה – לעיני בן-ברית – ולתעב על עצמה – לעיני הנכרי – את השם הכולל הזה.
חריפות הנפש של העברים הקדמונים היתה מידת-מזרח טהורה ומצומצמת: בה חוּבּרו יחד תאות אלהים וערמה כלפי שמים. בראשיתה, בהיות לה עדנה, הוגה על ידה האלהים האחד והיחיד – בצרוף המון דמיונות כהונה ונכאי מוסר; לעת אחריתה, כשהסוד הגדול בדבר אחדות העולם נעשה שגור בכל ארץ יהודה הקטנה, היא התחילה מהבילה מזקנה, כביכול, ופוררה ללא תכלית-אנוש את האמונה הגדולה אשר יצרה בנעוריה. אולם החריפות היהודית הפכה להיות באירופה תאות ערמה כלפי דברים. האלהים, האל הנאצל שבא לעולם בזכות האבות האצילים, היה השרטון; מסביבו היה ים חיים מלא גלי ערמה קטנים. לא ערמה קלילה כרמאוּת, זו שאינה אלא ספיח בחיי היחיד, כי אם הערמה הדבקה בלב שראשיתה תמיד זכות וסופה תמיד חובה, תחליתה תאות-עשיה נמהרה והמשכה תהפוכות והזיה, קלסתר פניה מקרין מהתמסרות ותוכה חמרמר מעשתונות חשבון. העברי, שצפה לפנים עד לאחדות האין-סוף של העולם, הפך להיות יהודי הצופה אל סבך הדברים, אל טובם ואל כחשם. הוא תפשׂ הרבה, בן הגיטו התמים מדעת וערום מתוכו, ובכל עניני העולם הזה – במסחר, ברעוּת ואפילו בתפילה – היה עושה הרבה על חשבון עצמו ומעט מאד על דעת העולם; התמימות, זו אשר הלך-חייה הוא כעין בריח קדמוני שלא ינתק, לא היתה מצויה אצלו כלל; הוא רחק גם מן הסכלות הישרה, זו שתאבה כל ימיה בגלוי ומבקשת תשעה קבּים של שכר. היהודי, גם בתקופה החשוכה והרעה של ימי הבינים, היה בעצם בהיר דמיון ומסור לנפשו; משום כך הוא נעדר כל ימיו ממקום המידות הקשות וגם לא יצר בכוונה חדשות מהבילות, אבל לעומת זה אחז במהירות בדברים קיימים הנותנים כבר ריח של הנאה, והיה רואה בכל רובד גלוי שבחיים כעין מצע למזל עצמו. – ולאחרונה, כשחכמת התפיסה של היהודי התחילה מתגלה בספרות הגויים, התחיל המעוּות הזה מציץ בשבע עינים: כתביהם של אחינו, הלועזים שירה בלשונות הבחירה של אירופה, נוצצים תמיד בראוה יתרה, חריפותם צפה על השטח העליון כשפך של שמן, אמיתם וכחשם גם יחד אינם בני יצירה כבודים החבויים פנימה בתוך רקמת החיבורים.
בכתבים נכרים של יהודים נמצא תמיד דבר אחד יקר ועודף, והוא הוא הגורם להם כי ירבו גם יחד קוראיהם, חונפיכם ואורריהם. זהו כליון הנפש שגם פושעי אופי מישראל אינם נקיים ממנו. הוא טבוע כחותם יחשׂ אחרון על פני דפים טפלים, צובט את הלב הנכרי באמיתו – האמת האחרונה אולי שנשארה לבני יעקב מאבותיהם ולא נתחמצה מן השמרים של הגלות; בגללו זוכה לפעמים מחבר יהודי, שאינו אלא שכיר חרוץ של התקופה, להגיע אל גבול ההצלחה לפני כמה וכמה אבּירי יצירה; כליון נפש זה שובה את הלבבות באירופה ככל דבר יקר-מציאות האוצר בקרבו את חינוֹ של גזע זר. הגמולות הגדולים, הנלקחים בלי הפוגות בכל דור מספר תהלים, מאיוב, מישעיהו ומספר שיר השירים – אינם אלא אחים גדולים לאין שיעור לאותו מס הדבקוּת שמשלמים רבבות קוראים לספרי תערובת של יהודים, ספרי שירה ורוֹמנים הבנויים ללא תכלית, מגודלים בלשד זרים, מבושׂמים בוידויי ערמה מלוקטים ואין בהם תוקף אמת אחר חוץ מאותו החשק השוקק לכלל עולם ומלואו, לחשוף תיקון לא-ישוער, לפרוט בנשימה לוהטת אחת את שם השמות של המציאות. נַחַש ישראלי זה הוא ערב ומופלא לגויים; אבל חוץ ממנו כל היוצא מפי יהודים בספרות העמים הוא לכל היותר משוח לשעה אחת טרופה; כל מעשה בן-ערך, שאדם מודד לו אריכות ימים משוערת, הוא בעיקר הבעה של בטחון חיים; האמנות על אחת כמה וכמה. והנה בטחון החיים של יהודי הגלות אינו בשום מקום ובשום זמן הרגשה סתומה ועודפת ואינה תובעת מבעלה תיקון על ידי מעשים מאריכי ימים. אין יהודי מסוגל להשיח ביצירה קצובה ודבקה אל עצמה את הרגש הפלאי של בטחון החיים, את היתר הנעלה של בטחון החיים הזה הרומז לנו לפעמים מפרצופיהן של חיות הבר וממעשי האמנות של גאונים; להפך, היהודי אמיץ החושים ביותר משרה בעל כרחו עם כתיבתו חשד ומוּטה ומבוקה. גזענו, לפי קיומו בעולם הזה, לוֹוה ואינו מלוה לאחרים מן הקנין היקר אשר קוֹרָא לו הויה; העדות הקיימת בדבר נצח ישראל – סותמת את דבריה ואינה מפרשת את העווית המשחיתה כל פרצוף-נפש מישראל מתחת לאפר של חריצות או פּיקחות.
אחרית דבר לספר רשימות
מאתיעקב שטיינברג
א
מעגל התחיה הולך ונשלם, ועוד מעט וייסגר גם השער האחרון אשר קורָא לו: שער חשבון הנפש. גם פה, כמו בכל מעגל חיים, העבר והעתיד הם הקצוות השנים השואפים להתלכד; יעברו עוד ימים ושנים – וערב היהודים אשר בארץ יהודה ייסגר מאליו במסגרתו ויחדל כמעט לחרוד אל דברים רחוקים; הישוב יעמוד בצלמו – ולפני הצלם החי הזה יהינו לבוא רק חשבונות חיים שיש בהם ממש, רק דברים המצטרפים מיד לאחד הערכין הרגילים; המדינה הקטנה והמפונקת, מקלט-אחרית לרגזי-יהודים יגעים, תיקר בעיניה כבת-זקונים, תתיפה ותתחלה חליפות, לא תאבה השקט למען עצם חייה ולא תדע צפּות לעתידה בעינים לא-כלות. כשרידי פתאים יהיו בתוכה הישרים המעטים אשר יוסיפו לשלם מדור לדור את שארית החוב אשר חבה הנפש הישראלית; ואחרון אחרון – בחוצות עריה, אשר יעמדו כמעוּנות בזוהר השמש הגדולה, יתהלך בכבודו ובעניו טיפוס-אנוֹש מופלא, דומה לאחד אשר גילה את סוד חייו רק לחצאין. הוא לא יהיה כאבותיו אשר חיו עד-תכלית בריב עולמם – הללו ידעו את הציפּיה המלאה, את תקות העני, את רוגז המוֹרשה הגדול; כי על כן הם היו יהודי הזירה, מפוטמים מדורות לגורל-ראוה, מיותמים מן הרוח-האב ומן האדמה האם למען היות בנים לאב מתנכר אשר שמו יהוה אל צבאות. לא כן יהיה דינם אשר בארץ יהודה, אשר ימצא מעט פדוּת ואת כל שארית ענוּתו ישכיח ללא-תקנה: הוא ישתעשע בתקוה לא-באה; כל רואהו יכיר בו את האיש אשר לא שלמו גלגוליו והוא מאסף הרגלים וערכי-חיים אל צרור נפש נקוב. במסתרים יאכלנו עש התפלות הישראלית, והוא לא ידע; בגלוי ינוד תמיד בין הפזיזות המתעקשת – תכונת הסנורים אשר ליהודי-דורות – ובין האמוּן האטום העולה אליו כאד מן האדמה אשר תחת רגליו. יום יום ילא מעט מערמה נסתרה, חלק כל חולה-לשעבר אשר רופאיו לא השיחו לפניו את כל מחלתו.
יובל שנים עשתה התחיה העברית בחומר וברוח, והתוכחה העזה – הדמות בעלת הכנפים אשר בה מתגלגלים מתחילה כל חיים מתחדשים – נישׂאה ועברה שפיים רבים, ראשונים ואחרונים – משיא פינסקר עד הר-ההר של אחד-העם וביאליק, מהר-העברים של הרצל עד אחד הגבנונים אשר שמו א. ד. גורדון. זאת היתה רוח מוסר מוזרה אשר לוּקחה מנאדות רבים, ספגה חרטה מכל שבטי ישראל החטאים, אררה את העבר בכל לשונות הלהג הישרליות, ברכה את העתיד בכל המליצות השבויות בידי יהודים בתפוצותיהם. אבל גם המוסר, כאחותו הברכה, דרכו להביא בתחילת שליחותו רק משמנים. גם רוח-תחיה זו, אף על פי שנבראה מהבל ענוּתם של יהודים פזיזים, שמרה חוק וטבע ולא דברה לראשונה אלא על העוונות הגלויים, אלה שכל עין רואה את כובד משקלם: פינסקר ולילנבלום נתנו לעדה הסבר ראשון – את כסל העבדים המתאוים לנוב בעבדותם. אלה היו דברים מובנים ועזים, כמו בעת אשר ידובר על מעוּות או על אסון והחייבים במעוות או הנגועים באסון מתחלקים לקרובים ורחוקים; יהודי מגלות הבכא של רוסיה או רומניה לא היה רשאי לקבל את האוֹטוֹאמנסיפּציה של פינסקר כמליצה של נביאות, דוגמת יהודי מגלות המעדנים של אנגליה או ארץ השפלה. גם אחד העם, שהרחיק את תוכחתו עד לכונת המעשים של היהודים, גם ביאליק שקוֹנן ורינן חליפות על נשמת האומה – גם שניהם לא ראו בחזונם נוחם אחד לכל העם, על שבטיו ועל יחידיו. הם דיבּרו פנים אל פנים רק אל היושבים בלב היהדות; מלבד אלה חיו יהודים רבים ושונים על סְפָר היהדות, חיו בני-שם מעבר לכל גבולותיה. הללו לא נזעקו, כביכול, למלחמת התחיה, אבל זכו בכל זאת שייטבע לכבודם מטבע-זכרון עם הפסוק המלטף: עבדוּת בתוך חירוּת – לאמר, יהודים שוֹעים אשר נמצא פסוּל בכבודם, יהודים נישׂאים אשר נפל צל באשרם. גם הרצל, שבא וראה את כל היהודים השועים לסוגיהם כצאן טבחה הבוטחות עד בוא-מועד במרעה שאנן – אף הוא לא כלל את כל הגלויות לתחום אחד אלא לשם הנפת הדגל ביום עצרה; עם פּנוֹת היום הגדול נפוצו היהודים איש לנפשו ושבו להיות כשהיו: זריזים בתחבולות כנערי העולם הזה ומרותקים לתכונותיהם כעתיקי-יומין. כך נפתחו ונסגרו למישרים כל השערים לתחיה העברית, שער לפנים משער; עד שבא שעתו של שער החמישים, ועליו שוער צנוע וכבד פה, אחד א. ד. גורדון, אשר לא עצר כוח לקרוע את הדלתות לרווחה.
ב
מחפשי הגאולה הראשונים, דוגמת גרץ הגדול, לא מצאו בהיסטוריה הישראלית אלא צד אחד: את זכות היסורים. בכוחה של חרות הבחירה, הניתנת בשיעור מרובה לכל בורא יש מאין, הם קצצו מן הגורל היהודי, המושפל והשפל גם יחד, את רוב קלונו ורוב שממונו, ופרצופיהם של יחידי-ישראל לא הביעו עוד דבר מלבד הענוּת וגבורתה, העלבון וחכמתו, המשטמה וערמתה הצרופה. שנאת היהודים, גלגולה הראשון – והנבחר מבחינת השם – של האנטישמיות, לא היתה בעיניהם אלא מין קטב נוגף: שליח המות ולא תולדת החיים. המות וכל שליחיו אינם זוכים להעשות מוּשׂכּלים; היהודי המרודף היה איפוא מוכה-מגפה ומקורות חייו אי-אפשר היה להציל דבר מלבד זוועה. כל מצפה ומצפה בהיסטוריה זו נעשה מאליו נקודה שחורה משחוֹר או מזהירה לאין-ערוך – הכל לפי רשעת הגויים או קידוש השם של היהודים; אבל גם האופל וגם הזוהר אינם משמשים תחום לתפיסה נכונה. כל ההמון הישראלי, על כל חלקו בחטאות הגלות, לוּקח ממשפט אנוש: לא דנו אותו אלא על עבירות של ימי מלחמה; אופיו, כמהותו של איש-צבא, לא נראה משובח או נפסד אלא לפי טעם המחנה. ועוד אות אחרון, רב רמזים ורב הכרעה: ההיסטוריה הישראלית לא ידעה כמעט את השם: אדם; על כסא קדומים זה היא הושיבה יצור זר, יהודי מלאחרי החורבן, ועשתה לו חוק-חיים אחר, חוק מצמצם, כביכול, שאינו דן ואינו מעניש אלא על היהדות בלבד, שאינו מחייב ואינו שולל אלא את דרכיה הטובות או הרעות של יהדות זו.
קהילות מגנצא, ווֹרמיזא ודומיהן, כמסופר בקונטרסי-הספירים של ימי הבינים, הערו פעם בפעם את נפשן הטהורה אל חלל תקופה שכולה נכר, קורנת עד לסנוורים מאמונת-תאוה של גויים. הללו, שנעשו מעין חותם-יחשׂ בקורותינו, השכיחו מלב את הכרח החיים הגדול והממושך, זה שעשה את מעשהו בנפש היהודי וברא לכל עלבון ולכל צרה תולדות מבישות. רשעת הגויים ביהודים תישקל במאזני אלהים, כי כבד משקלה ממשפט אנוש; אבל לנהר הרשעה הזאת, שהוליך את גליו הזידונים על פני אירופה, היו המון אפיקים קטנים לשמותיהם: בוז, נאצה, תמהון-זוועה ודומיהם. כאן, במחבואי כל תקופה ותקופה, פעל לרע גם משהו מן האופי היהודי; היהודים המגורשים, שהיו שבעים ושבע בבחינת גרים בכל תקופה, לא יתכן שהעבירו את כל הרגלי פרנסתם ואת כל תחבולות גידולם רק בכוח ההכרח האחד הבא מן החוץ. הכותב בדמע את תולדות ישראל אינו פטור מלחשב את איד-הגומלין שבין יהודים ונכרים; מעבר האחד – הנדכאים, חלקם רק חמס; מעבר האחר – אנשי קריה נוצרים, רובם אספסוף השׂשׂ ביום הפכה אל שלל, אך מיעוטם אזרחים שקטים או נבונים, אנשי דת לסוגיהם הטובים והרעים, אף גם מספר יקירי-קרת אשר עיניהם פקוחות לראות צלם כל אדם. כל העדה הזאת, הפורסת מצל חייה כעין מקום-מחסה למנין יהודים, מתנערת כמה מונים בכל תקופה כמו מחלום רע, מעוה את פרצופה כאחוזת חולי, דורכת את שריריה עד לחמס, וכולה אומרת בולמוס אחד: הבה אקיא את היהודים. פעמים היא ממלאה את תאותה, פעמים היא חוזרת ומשיבה את יהודיה אל מקום האופל שבבית-בליעתה; אבל גם לאחרי בחילת הבולמוס עדיין הולך ותוסס בקרבה רוגז עכור. האומנם כל זה לא היה אלא מין קצף שלשם שמים? השלום, שר-הקדוּמים אשר לכל חיים, לא דרך מעולם על שביל-הבינים הצר אשר בין יהודים ונוצרים; מספר דברי הימים לא שמענו שׂיג אנשים מדמדם והולך, מעורב מקולות יהודים המתפייסים מאליהם ומקולות בני עשו המפיגים את כעסם מתוך נחת או שעמום של שכנות. כל חליפות המרי שבין יהודים לגויים דובבו את עצמן תמיד באמרים עזים: הכעס כמאכלת, הבוז כעין ראי המאיר מתוכו, הכנעת היהודים אף היא מין מעשה מקשה, כביכול, ואינה מתמוגגת במקצת חלקיה לעייפות או לשכחה. בין גויים מתהוים, הנתונים במשך תקופות ליצרי נעורים קלים; בכל נפות-אירופה הפתוחות, אשר בין הריינוס ובין שפלת הים הצפוני, שדה חיים הזרוע כולו מוקשי טמיעה – התהלכו בני יעקב עקשים וזהירים, פסחו על כל מלכודת שלום בת יומה ולא נלכדו אלא במצודת השמד הגדולה. היהודים האלה, העיפים מסבלותם מיום הלידה עד יום המות, לא עוּלפו מעולם בדרך הילוּכם, חזרו תמיד מאליהם לבית שבים כמו לתוך מארב יקר לאין ערוך. האין בכל הגבורה הזאת גם מעט ממארת-הנפש – לאמר, נפש אשר נעתקה מאזור התום של היצרים, מקום שם החליפות והפשרה והחרטה, ונתקעה בקוטב האחרון של החיים, מקום שם רק ההתמדה העיקשת?
ג
הפשרת היהדות, שנמשכה מאות בשנים, הדיחה את הנשמה הישראלית מקוטב הקפאון ועשתה את נהר חייה כמראה נהר קפוא בראשית אביב: מבוּקע לגלידי קרח ומרוּתח ממי תהומו. אביב ממושך זה – תחילתו נעוצה אולי בימי בשׂוֹרת-התבל של שבתי צבי – הכה את נפש היהודי בתרמית חליפותיו; שמש התחיה של העם המפוזר, אילו גם יצאה מנרתיקה בכל כוחה, לא יכלה לחמם בבת אחת ובמידה אחת את כל המון האיים המהוים את ממלכת הרוח של היהדות. אוויר הדת נקרע איפוא לזרמים חמים וקרים; הרגלי הרוח נתערבבו אלו באלו, על מסוֹסם הישן ועל חידושם האפיל; מושגים קלילים או משעשעים, שאינם אלא בועות אביב ולפי מהותם אינם ראויים כלל לשימוש קיים, עשו כאן ברית דבקות עם מידות חיים נזעמות משיבה; חפזון התמורות של ירחי אביב נעשה כאן מאליו הכרח לדורות, והעין הממצמצת, השואלת בוקר וערב לאותות האוויר, לא יכלה לשוב מהרגלה והיתה לעין היהודית המוּדעת בגויים, זו הנתבעת ראשונה – לפניה כל צירי הנפש – עם כל מקרה קל שבקלים. שיקול הדעת של אדם מישראל, שלפנים – בימי העמידה של היהדות – עלול היה לשמש את בעליו בצמצום ובמישרים גם יחד, נעשה ברוב המקרים פזיז או חרד או מערים, כדרך מאזנים שמשמשות בהן יד מרעידה, וכל סחר-הרוח אשר מיהודים לגויים כאילו נעשה רובו בידים נמהרות או מחוצפות. הפרצוף היהודי נהיה מודע ומתנכר כאחד – במידה שלא היתה כמוה אצל יהודי הזמנים הקדומים; חותם זה, המירא כמעט גם אחים מלידה, לא יכול היה להיטמע בפניהם אלא לאחר שכל העדה נדוֹנה ונכלאה בתחום-בינים במשך תקופה ארוכה מדי: – עמים רבים זכו שתעבור עליהם כחתף אותה רוח תזזית ששמה הפכה או התחדשות או שינוי-הערכין; רק עם ישראל, לאחר חורף-יהדותו הגדול, נשתקע מאונס באזור האביב הפרוץ לחליפות. אזור מוראים זה שבין תקופת אמונה לתקופת אמונה, בין בטחון-רוח למשנהו, בין חומות-חיים לחומות-חיים – הוא האזור המסוכן ששם הכל ביכורים, אמוּן אפיל, אמונה לחצאין; היהודי, ששהה זמן רב מדי על מעברות הזמנים, לקה לבסוף בשכרון נדנודים.
אביב הזקונים של היהדות גרם להודים לא רק נדודי מקום, מעיר-מושב נושנה לקרית-המון חדשה, ומיבשת אירופה ליבשת אמריקה; הללו היו נדודים של מטה, כביכול, וכנגדם הלכו ונמשכו נדודים של מעלה – נדידת הנשמות מן הקוטב אל אזורי המרכז, מנוה-הישימון הבדל של היהדות – מקום-מרעה דל שהצמיח פה ושם דקלים-תנחומות, מעטים במספר – אל גני התרבות הפתוחים של אירופה, אלה שנפש היהודי, יוצאת המצודה העתיקה, ראתה אותם אגב מבּט ראשון כמופקרים במקצת לכל עובר ושב, כאחוזת-מורשה עצומות שיורשיהן התירו בהן דריסת רגל מתוך הסח-דעת או מתוך לאוּת שבעשירות. מכאן ואילך נעשה היהודי באמת לאזרח העולם, לאמר – לאדם הרואה גבולות כמצות אנשים מלומדה. כל אחד מן הנודדים האלה, שהחוֹק והרֶשַׁע הצרו יחד את צעדיחם, היה בבחינת-מה נודד של מעלה, ולא היה דומה עוד בהדבה לאבותיו הגולים אשר כיתתו את רגליהם מעיר לעיר וצרורות נפשם על שכמם; הללו שנקראו בפי הגויים בשם בני היהודי הנצחי, הלכו ממדינה למדינה וחורף היהדות בעצמותיהם – החורף הנקשה שאינו מצמיח חדשות ומשמר גם את הסחי הישן בעטיפת כפור מבריקה; הלזה, היהודי בן הדורות האחרונים, נשכח לו זה מכבר קיץ הקדומים של עמו, אף ירחי החורף הגדולים אשר לגלות נמחו מספר חשבונו, והוא כולו אינו אלא צמח נמהר של בין-הזמנים, ללארר לשד השימורים של קיץ רוה וללא יפי האיזמרגדים של חורף הדור. כל רקמתה של נפש היהודי בן-זמננו, התפוחה והרכה, מעידה עליה, בי נרקמה כולה בירח ניסן, זה השרוי במזל תאומים של גשם ושמש, ולא זכתה לשרב תמוז האוכל מבשר הצמחים את עסיס הביכורים התפל.
יתר תאלותיה של נשמת העם הזה הלא הן כתובות בכתב המשטמה הקדמון על ספרי הימים אשר לעמים רבים. הדלה שבאומות, שלא נחשבה אלא אָמה מאחורי הריחים של הגורל,ראתה ביהודי את היתר ואת הפחת שאין להם משל בעולם; ומופלא מכל מופלא היה לעיני הגויים אותו גידול מהיר שבנפש היהודי, מעשה הצמיחה הנראה כמעט לעיני בשר. כל גויי אירופה אלה, הדבקים מיום היות גויים אל אדמת נפותיהם אשר באזור הממוצע, ידעו רק את הקרקע המצמיחה תנובה מירחים רבים ואת נפש החי העומדת בדמותה מהפכה עד להפכה; רק דור של יהודים, חלקה זיבורית של בני אנוש שהעלתה עוד תמול שלשום רק חרולי דלוּת וספיח יבש של תורה נושנה, נתברך פתאום לעיניהם בעושר, בכשרונות, במאויים נאצלים,גילוי-פלאים זה, שלא מעולם היגיעה הרגיל, היה בו בלבדו להקהיל עליו משתאים ועוינים; אבל עד-מהרה נצטרף אליו גם פלא הכמישה הנמהר. דור יהודים זה לא התנחל בשדה-חיים ידוע לשם ולגבולות, לא הקים דבר למשמרת, לא הפיק לשד מעשרו; עשיריו נראו גאים ולא-בוטחים, בעלי כשרונותיו רדפו נצורות בראש חוצות, אציליו אהבו חנופה או עזות כריקים. הגלגול האחרון הכביד: היהודי העונד ריק בעשרו וטפל בכשרונותיו – היה לחידה מאירה; הפתאים שבין הגויים אמרו מרמה, הבינונים אנרו ערמה, וטובי המזג החרישו כהחריש אל להטי מוּקיוֹנים. ואף הם עצמם – היהודים המתחדשים האלה\ אשר ברכת-תופת בנפשם להתגדל ולא לגדול – לא ידעו היטב את סודם,לאמר: כי אררם גורלם באביב לאין-הפוגות, וקיצם – זמן הטוֹבה והעמל גם יחד – נעצר מבּוֹא
ד
אילו ניתן פה לתמימים שבישראל – היו משיבים את חמת הבקורת מעל האדם הישראלי בתשובה קלה אחת: כזה הוא האדם, והליקויים מצויים אצל כל אומה; מה שנראה לכאורה כתכונת נפש מבישה הדבקה רק באוֹם מסוים אינו בעצם אלא הבהוב-צבעים הנגרם על ידי הסביבה המיוחדת. משל לאהבה וקגאה, משטמה ורחמים, מות וגבורה – אף אלו דמויותיהם שונות אצל כל עם ועם ומהותם קבועה ועומדת מיום היות אדם; אין פּייטן מהביל ואומר: הבה אעשה דמות אהבה שתהא משותפת לכל באי-עולם, אלא הוא אומר: אתאר אהבת גבר ואשה כאשר חזיתי את האהבה בקרב בני גזעי.הקורא במגילת שיר השירים – אף על פי שהוא שומע געגועים מפי השולמית, ורואה רוֹך וסמלים ומשלים שאינם מצויים אלא בארץ יהודה – מכוון את לבו מאליו לאותה האהבה העזה כמות המתהלכת בכל כנפות הארץ: אף הקורא בתוכחת הנביאים אינו עלול כלל לשער, כי שוֹעי יהודה חטאו בכוח יצר מיוחד, מושחת או נפתל, שלא נראה במוהו אצל בני עם אחר – אם כי בירמיהו וביחזקאל מסומנים המון מעשים ויצרים המפיקים ריח רע משלהם, והחטאים הם חטאי המקום, כביכול. הוה אומר מעתה: מעוּות-הנפש של היהודי הוא ישראלי לפי צבעו וטעמו בני-החלוף, והוא אנושי לפי שרשיו; תיקון נפש היהודי תלוי במזל הדורות, שמקצתם חייבים ומקצתם זכאים, גמר הטוב לאחרית הימים.
הדברים נכוחים בשביל כל הדורות, מלבד דור הגאולה. העווית הגדולה, ראשית-הפלאים של כל מהפכת עם, אינה עושה שליחות חולין, כדרך זעזועי-החלוֹף שבכל תקופה רגילה; היא עצמה מתחללת מאליה אם תּיקרה להיות בין חנפים, לאמר – בזמן שהעדה, ההולכת מגורל אל גורל, מעמידה פנים כאילו היא מחליפה סיר חיים אחג במשנהו. לא לרוב טובה ייקרא מהפכה, לחן החיים החדשים לא יאָמר תחיה; הטובה מצויה בכל הדורות, החיים מתחדשים בחינם בכל תקופה שאננה. דור של תחיה סימנים מיוחדים לו לאין ספוֹרות, כשם שמתרבים אותות האויר בשעת סוּפה של ברקים ורעמים; אבל הסימן המובהק לשעת התעלומה הגדולה, בה יתחדש עם בסופה, היא הנשימה הכבדה, מין לחץ לב סתוּם הדומה לפחד ולנוֹחם גם יחד. איש איש מקרב העדה הנצרפת הזאת יראה פתאום את נפשו מעוטלת מחנופת הדורות, מתלבעה עד לכאב בתוך הרגלים-הרגליה – שנהיו כולם בבת אחת נקשים וטפלים וניטלה מהם הזריזות הרגילה. הנה הוא האות הכביר: אוויר-העם נזדעזע, ולחץ הזרמים פועל בלי-הרף ודוחף החוצה את הקליפות המרוסקות שנשרו מעל הדברים; החנופה המקובלת, מוֹך הדורות, מתמוגגת והולכת, ומידות הרוּח של העם מונחות פתאום במערומיהן, נעווֹת-זוקן וחדלות-אוֹנים. נתפרד מה שהיה לפנים אגודה אחת של מסורת, ואין עוד לדון אותו ברחמים, בהשואה, בזכות אבות; מה שהיה קודם רע והכרח, טפל ומקודש – אינו תלוי עוד במערכת המזלות של העדה; הוא נראה קודר ומובדל לעצם קלקולו, אין כל סליחה לכפּר עליו: תמו ההשואות מעמים רחוקים או קרובים; איש ההפכה, הנתון בסופה, עומד שעה אחת יחידי בעולם. הוא לא יציץ דרך אשנב נפשו החוצה; מה לו גוי וגוי ולאומים אחרים?
הולך וכלה לעינינו התוֹאַם הגדול והנורא של היהדות, זה שהקריב חלאה לגבורה, עקשות-עוני לקדוּשה, תאות-ערמה לצדקה, ועשה את כל המידות הישראליות הבלולות למסכת אחת מופלאה אשר תזדעזע, בנגוע יד בקורת באחד מקוּריה. עד למקום טבּוּרה. רבים הרואים במחזה הזה, אשר לא נראה אולי כמוהו מימות עולם; אלה חרדים ואלה שמחים. אבל הסוד והגבורה והתוחלת של תחית ישדאל כלולים לא בעקירת העבר ולא בהוקרת העתיד, כי אם בראית-אמת של היהודי החדש. אף כאן, עם ניסוח-הצמצום האחרון של חידת הגאולה, לאניתנו לעמנוהשואות-לקח מאצל גויים אחרים – שכן אף עם אחד, בן לגזע נאצל כעם העברי, לא כלל כמוהו המון דברים בדי-ריק, ולא קרע ככילי להמון קרעים את מעט התוֹם אשר בעולם הזה. אף עם אחד, מאלה שזקקו בשעתם את בינת החיים, לא המיר כמוהו קטנות בגדולות ולא מיצה מן ההבל שיעור כזה של תנחומים לא-מתקיימים. אף עם לא עמל כעמנו למען מושגים, ועמל דורות זה – הנוטף דם מעוּנים ולשד-תמצית של מוחות, הרואה את כל זרעו כצאצאי אל עליון – הוליד בת-זקונים חצופה ונעות-שכל, אשר לא יימצא לה כל שם בלתי אם שם נחנופה: – לא החנופה-האָמה אשר בין אדם לחברו, כי אם החנופה המשמשת דברים, בת למלך-הכּזב ולמלכה-הערמה. משבאה זו לעולם היהודים – חדלו גבולות, נמסו אסוּרי-הטבע מעל הדברים; בני-עש המון עצום ורב מן הארבּה אשר במצרים, כרסמו כל נפרד, כל מוגבל, כל הבדל. זוהי – לפי תמציתה או, למצער, לפי החלק הנפסד שבטבעה – החריפות היהודית: ראיה שתופסת הרבה ומבדילה מעט. החסר, הפסול, המשונה – לא יגיעו לעולם לקצה אָפקם, למקום אפסוּתם; המושג הערב, שבין כך הוא מתרברב מאליו בעולם הזה,מתקיים והולך מבלי התאפק, כדרך האמיתיות שאין טבע-הזמן שוקד עליהן; אפשר לקרב ולרחק עד לאין תכלית, להתעלל בנפש הדברים, האמיצה והאילמת – ומה בצע בקבע-הנצחים אשר בדת ובדבקות הסנוורים אשר בחיי הגזע? עולם דברים, נראים ובלתי נראים, מרד לאחרונה ביהודי, המון מושגים נדחים ממסלולם, נושנות יגעות-קיום, ערכין לבושי בזב או כלאים מתפרצים מפני אדוניהם היהודי, אדון כל החריפוּת והמשוּגה.
ד. רשימות אחרונות
מאתיעקב שטיינברג
ד. רשימות אחרונות
מאתיעקב שטיינברג
עגל הזמן
מאתיעקב שטיינברג
הזמן, חית הקודש ילודת-העתים, שלח לנו עת שוקקה, תקופת נצורות זוללה. הנה היא כבר רובצת בפתח גורלנו: עיניה לוטות עדוֹן אדמומית עכורה של שעת לידה ונחיריה כבר נושפות נשיפת תאוה; מדרון צלעותיה מרעיד לתומו, כמצפה ללשון אם, רכה וענוה, אשר תלוק אותו ברחמים, תמשחנו בנחת לחיים, ומפלי בטנה סרוחים כבר כנאדות לא-נפוחים. ועוד מעט, בקום גור התקופה על רגליו, יתלה ויתמודד סרח הקפולים הנעוים ומראהו יהיה כבטן לא תדע שבעה.
עמים מכלכלים את עתותיהם לשובע או לרזון, אבל העת אשר תלך לפנינו תרבה בלע עד בלי די. את אכלה לא תבקש מידנו בגעית השלום, בשפך הרחמים אשר בעיני פרות חולמות, בריר הנחירים התמות הנוזל ומתאפק חליפות ליד עביט-העץ הכשר, מקום שם הולך ומתכונן לאטו בליל משורה. לכל אבוס ולכל מזוה-שמורים תפשוק עת-מרבק זאת את מלקחי-שפתיה, כמסואב מערגה ישח חרטומה על ספיחנו ועל מיטב בכורינו גם יחד, ולועה יפתח בצדיה על כלינו וכף ידנו, אכול וזלול, לחץ וגרס את חלקת כלינו, לחך וגרד עד זוב דם את בשר ידנו. בראשונה נתחכם לה במזימה, מפחד המחסור אשר יבוא באבוסינו, למען ההרגל אשר הורגלנו מאז ומתמיד לתת טרף, חלק כחלק, לכל ההמון המסתופף בחצרותינו, יצורי כנף כבדי-זפק, שרידי עתים ודורות; חכמינו יביאו נאדות-רוח, עביטי-מליצה, בלילי אמרים. שים ישימו לפניה את כל אלה ועל פניהם נדבה כוזבה, לאמר: הרבינו בלעך, עת גדולה, המתיקה חכך, עגל הזמן; והוא, עגל הזמן הפותה בראשית ימיו, יסבוא ויזלול בתאות-סנורים ללא שובע וללא רויה. עיניו תעטינה חכלילות זעם, בטנו תרטט מריק וממדוי רעב; קולו יחרידנו שבע ביום, געית קרביו תעירנו בלילות. ויום אחד לא נדע עוד עצת רמיה; עמוד נעמוד במצרי חצרותינו ורגלינו כלאות תחתינו מרוב הבט בדמות אשר תשגיא פתאום שבעתים: הנה הוא הראש המגודל, המקוטע לעבריו, כאילו העבר והעתיד לחצו עליו מזה ומזה לבלי חוק, ראש-עגלים אשר חזותו גם תקודש לפעמים באורח פלאים קדושת אליל. בנינו, הנערים המבינים לחרדות, ישיתו עלינו מסביב וימשכו בכנף בגדנו, משוך וצעוק אלינו: הב! הב! מעברים ישליכו הבנים לתוך עביט-התמיד איש את מותר אונו ואיש את צידת יומו; אף אנחנו, מאסף האבות, נשליך לסירוגין פרור עלילה, בקע-מעשה לגלגולת, אף עגל טפוחינו יבלע את מתן הראשית הראשית הזה ולא יודע כי בא אל קרבו. חזותו יהיה כתמול וכשלשום: הבולמוס הגדול בעיניו וחריצי חרטומו נוטפים ריר רעבון. ובלכתנו לשאוף מנוחה נחשוב את מחשבתנו; הכי לא פתינו לרוב עתים סוררות עד הפכנו אותן תקופות נהוגות? ועל משכבינו בלילות נפקוד בגעגועים את זכר הקצב היקר אשר אבדנו כאבדן כל בינה, ועל סף נוונו עם בוקר אולי גם יהיה עם לבנו דבר חרוץ, כי נכרות מפי העת הנמהרה את המון אכלה. אך עגלנו הסובא והזולל יאכל גם את גרת לילנו הזאת, יבלע ולא יותיר. וחוזר חלילה: אנחנו נפטמנו והוא לא ידע שבעה; עינינו תכלינה מהרבות לו משורה אחרי משורה, בחימה עצורה נשליך לו את נתחינו, בעצת נבונינו נרקח אף נמהל בדרכים שונות את סבאו, והוא לועו יחר מגעות, געה והחרד בלי חשך את בנינו הנקהלים יום יום על עברי עביטו. ויום אחד יתחולל דבר: ברבות הקהל יחזק פתאום הדחק עד מאד בעומדים ראשונה מול המחזה, והטו אלה את צואריהם בלי דעת, הטות ומשוך לפנים, והיה מראה הנערים כנדחקים מאליהם לתוך הלוע הפתוח. רגע יתאפקו הרואים ומשנהו יהומו מבהלה; נפש אבות תקצר, רוח הבנים יתפעם; בירכתים תגדל המבוכה, לשון אחים תהיה באחים, וליד המחזה מקרוב תגדל הצפיה ואח יהס אח – בהרים פתאום חית-הרזים את ראשה והבולמוס הדלוח אשר בעיניה יקרן באור חכלילי. צעקה גדולה, צעקת פתרון, תפרוץ בלי משים מפי העומדים מקרוב, פרוץ ומשוך אחריה גם תרועת רחוקים, ובטרם ימצאו נבונים את לשונם – תבקע הארץ לקול התרועה החדשה: אלה אלהיך, ישראל!
אך – אויה! – עוד רז לנו כיום הזה, לכלימה או למוראים: סלולה דרך הבאות, אך במלוא כל גורל וגורל אין עין רואה-כל הפקוחה עד תום על עקבות משחיתים, על הצפונות אשר לרוצחי עתים. אולי יימצא בחצרותינו מקום סתרה, מבטח נבדל לזקני עם ועויליהם, ושם ייקרה חד אל חד חורש המזימה, רוקח הכזבים ועושה הנבלה. אנה ואנה יצעדו צעדי חרש ויחליפו ביניהם דברים, מדברי הצדקה המתחפשת אשר לבוגדי כל דור:
לפני אוילים תשתולל עת ממאירה, וחכם ישפיל ראשה כאגמון. ככה יתלחשו, ויצאו לעברים למען התנכל. אל זקן ושׂב יסורו לראשונה, וצעירים לימים ולאמון ילכדו אחרי כן בחרמם; בחלקות יתחילו ובמקל חובלים יעוללו את אחרית תעלולם: סחוב והשלך הצדה וגרוע מן המתגודדים ומן אספסוף הגבורים אשר מסביב לעת הזוללה. והמחזה, מחזה העם הצובא כאיש אחד על עתו, ידל מיום ליום – כי אין תמורה נמהרה כתמורת עתים. תמול עוד בוסס עגל-הזמן במותר כל מתן אשר לרגליו – ומחר יבקע כבר הבולמוס השלם אשר בעיניו ושבריו יצופו כתבלולי תבל במי האישונים הדלוחים, ומחרתים אולי כבר תחרב החלקה כמלוא ארבע אמות מסביב, והמקום, אשר שם ירד מבול נדבות קטן, יעלה רגבים רגבים, כעין משטח חותמות קטנים ומתים. לסירוגין אולי עוד יציצו אל המקום השומם אחד ממשפחה ושנים מכל הנערים האבלים – ואשר יראו בעיניהם לא יביאו מרוב יגון אל לבם: הנבחר מכל חית העתים יתפלש כטמא עגלים משולח, צלעותיו תרפינה לגסיסה ומפלי בטנו הריקים כנאדות מושלכים.
סעדיה
מאתיעקב שטיינברג
את נועם החמלה, אשר ישא עמו בחוצות כל אב זוכר-ילדיו, פזר האלמוני לאביוני התימנים, פזורי ילדים שחומים, המסתובבים בין האשכנזים בלולי הפנים ובסובבם כן את המון היהודים הבלולים ידמה עור פניהם השחום לשריד-שימורים אחרון של קלף הברית הישראלי. כעתיקים ומרוחמים היו אלה בעיניו מכל מופתי הדם הנשארים של האומה, ובראותו תמיד במצולת עיניהם הכבדה מין פיקחות של בגרות מקדימה, המתערבת על-נקלה במשובת ילדים, ודמיונה כפקחות אבותיהם הבוגרים המתערבת אף היא על-נקלה במזימה תמימה או בערמה קלה – היה לו גם זה אות ליחשם הקדמוני; כי כן יעשה הזמן לשבטי אדם עתיקים: בקחתו מבגרות האבות למשוח בה מעט את עיני ילדיהם, ובחסרו מתום הילדים למען שובב מעט את נפש אבותיהם היבשה מרוב ימים.
וילד עתי אחד מילדי התימנים היה שעשועים לאלמוני; והוא ממוכרי השרוכים, הסובבים עיר ומקומות מועד, אשר יודעיהם לא יחשבו אותם כשואבי-חיים מיוחדים, ולוקחי סחורתם המעטים, הנותנים את מחצית האגורה, לא יאבו לחונן אותם בגלל מרכולת השרוכים אשר בידם, מרכולת קדומים הנודעת בימי המלכים ביהודה, שרוך הנעל הנחשב אשר נאמר עליו דבר ומשנהו בחזיונות הנביאים. קטן מקטנים היה הנער, יפה העינים העמוקות והכבדות של פעוטי המזרח, עיגול לחייו עוד סובב בשארית חן את פניו התמימים – אך בשחרו פני קונה מדומה, והוא מניף את צרור השרוכים וממלמל את מצות סחורתו, עמד אף הוא את עמידת הרוכלים הקטנים, עמידה קצובה ומעולפה גם יחד, דמות-סוחר לפני-קונה המודעת היטב במזרח הגדול והמתייחשת יחש אחרון על הכנענים הקדמונים: – רוכלים מעבר הים המתייצבים לפני התושבים והם ומרכולתם חידה וראוה לעינים. רך עוד היה קטון רוכלים זה, והאלמוני גם ניסה וישאלהו לשמו, מסת חיבה אשר תצלח אל ילד לא-נער; אך בענותו בפעם ההיא, וגם בהחליפו לעתים אחרות דברים עם קונהו המטיב, לא עמד נרפה מחמלה ואישון עינו לא זע לקול הדובר ההולך בנעימות, רק כאחד מחבריו הגדולים הביט בעינים כבדות באיש הרך מן האשכנזים, צרור השרוכים מונף בידו ומראהו כמוכר המתמהמה חינם לפני קונה רחמן. וחיבת האלמוני דבקה מאד בילד הזה מן התימנים, נער שחום מישראל המבקש למראית עין שפע של רחמים ועורו השחום קולט רק מעט חמלת חפזון כדי סחר אגורה אחת, דומה כביכול לישראל הקדמון, שתבע מאלוהיו רחמים מכסים-פני-תבל והוא לא נחל לנפשו בלתי אם מעט ברכה ושלום כדי תקופת חפזון אחת. בכיסי האיש נצפנו זוגות השרוכים הבטלים, עדים נשכחים לרגעי-הרעות המופלאים אשר בין גבר יודע-חיים ובין נער קטן יודע-נפשו, ובשבת האלמוני בבית הקפה ודמות הפעוט נצבת פתאום אל שולחנו, כי מצעדי היחף לא בשרו את בואו וערמת הרוכל הקטן זממה תמיד עמידת פתאום לפני הקונה – היה הגבר הדומם משהה את עיניו על הנער הנאלם, כמחפש הבעה בפניו; כמו בכונה בוששה ידו להושיט את מחצית האגורה, ובחלוף אחרי כן בין השנים מענה דברים, מנה האיש בחפזון את כל חליפות ההבעה: את התאפקות ההכנעה, את כליון השפתים הממללות תחינה, את המועקה כלילת השלמות אשר יתחפש בה להפליא ילד אביון בתחנוניו, ובכל אלה לא מצא את מעט האמת שבכל הבעה – את העצבון. דומה היה כי גם איש לא-רודף זה, מן המתונים ביהודה המצרפים בלאט את מופתי חייהם, השתומם בלי-משים על שכרו אשר בושש לבוא, בחוננו פעמים רבות בדברים ובאגורות פעוט נדח מנדחי תימן, רודפי הרחמנים, והוא לא אבה לשלם לו תודה בהתגלות אחת יחידה, לאמר: בהתייצבו פעם לפניו בדמות ילד עצוב. בין כה וזכר הפעוט נקבע מאד בדמיון האלמוני, ובלכתו לדרכו ברחוב העיר והוא עובר בלי-דעת על פני הילד ותופס את דמותו כעבור צעדים אחדים – והפך את פניו, כהפוך איש את פניו לקרוא אחרי עמיתו, וקרא בקול נכון, לא-מתחפש: סעדיה! כאומר: מי יתן וראיתיך הפעם כנדח כשר ועצוב. אך גם לפגישת חסד כזאת היה הפעוט מניף כהלכה את צרור שרוכיו, והכרת פניו כפולה ומשולשת כמו תמיד.
ויום אחד, בעונת השילומים של חורף, בהיות בחוץ שבת נאה ורחוצה שלאחרי גשמים, נחה האלמוני את ילדתו בת-השש, והיא הולכת וצוהלת לפניו; והשעה שעת הראוה הראשונה של יום השבתון, בהתערב השבים-מן-התפילה בין אלפי יהודה, ועין המטייל מתיימרת לראות בבת-אחת את נקבצי העיר הגדולה כאחים רבים וכהמון-עם אחד. ובנחות כן האלמוני את עיניו על פני העוברים-ושבים – ראה גם גבר מן התימנים הולך ומזמזם בטוב שבתו, טליתו המקופלת כרוכה מסביב לצוארו ופאותיו הגלויות נעות לרווחה ברוח היום הקלה; ונוחל-שבת זה הוליך עמו את נערו, – אך האלמוני, המביט-תמיד אל-ילדים, הביט עוד במבט מלא אל המתעלס ארך-הפאות העושה לו דרך שעשועים ברחוב האחים של האשכנזים, ובנטות מבטו פתאום – ראה והכיר האלמוני את סעדיה: נגרר אחרי אביו בנעלי מתנה פרועות-מידה, נושא את משא הסידור בידו האחת וצופן לבטלה את כף ידו האחרת בכף היד השכיחה של האב המזמזם ועל פניו שפוך עצב לא-שכיח של ילדים. רגע הביט האיש אל סעדיה, מתאפק מקרוא בשמו ומאלצהו מאד במבטו למען יביט אליו ויכירהו; אך הילד הביט נכחו, לבט את רגליו בנעלים התפלות ועשה את דרכו עם דרך אביו. והאלמוני עמד עוד אחרי כן כמתבונן, ובהביטו אחרי הילד עברהו כמו רטט חזון: הוא ראה בדמיונו את ישראל הקדמון – והנה הוא נגרר לאחרונה ביום קודש ושבתון אחרי אלוהיו אבי עמו, ועל פניו שפוך עצב, עצב לא-שכיח של עם שלם.
יצר המולדת
מאתיעקב שטיינברג
אל דמי לך, יצר-מולדת רך, לא מגודל, לא משוח בתמצית הנפש. הנה נחזה בך – ופניך לאים; עיניך עוד נפעמות ממחשבה, מחשבת נעוריך הראשונה אשר כהתה פתאום בלא-עת, ועפעפיך כבר ירעדו לתנומה, כעפעפי נער קטון אשר תשבנו שינה מאחרי שעשועיו: – אך בלעדיך אין עמנו ציר, נושא בשורה או אָלה, אשר נוכל שלחנו אל המרתפים מזרע יעקב. אם נשלח תוכחה, תוכחת יהודים קלת-שפתים – ודברה אליהם עד בוש, עד עבור יום-מסה ועד רדת ליל השכחה ועד עלות יום חדש אשר לא ימנה עוד על ימי פקודה; ואם משפט נחרץ יצא מלפנינו כמלאך הגואל אל המחנה – ובא אל אחינו כרץ אשר שפתיו צומקות. אהה, גם את העוז, הגר אשר בתוכנו, לא נוכל לצוות דבר שלוח, כי לא דרך עד הנה בלתי אם בנתיבות מעטים מנתיבותינו. אף לא יסכון לנו נדר נדיבים או מרי צודקים או גאות נואשים, כי כל אלה עצתם לא כעצת יהודים. רק בך, יצר-מולדת, נשים מבטחנו כי תייסר ותוכל, יען תייסר באפס קול כייסר איש את נפשו, אליך, פלאי יושב-לבבות, נקרא לעת לא-רוחמה הזאת, בגמול כמעט כל צפונותינו, מעט צפונות-עתיד לעם רש, וכוח אין לבקע קליפה: – עלה ודגור על צפונותינו אלה יומם ולילה, כדגור אם-הביצים על שפך צאצאיה הסגור, ורבצת עליהן עד בלי די והיו מוטות כנפיך, ככנפי הדוגרת הנאמנות, גולשות למשעי עד עצם פני האדמה, עד בלי היות כל מחשוף וכל מפלש-הפקר, מחתרת לצינה מרפה חיים: – או אז יקרב ויבוא המחזה הנכסף אשר לכל עם נושע-בגורלו, לאמור: בהתבקע רצון מקליפתו והפך להיות מעשה, והמעשה, כאפרוח המגיח מן הביצה, יראה בן-רגע את עולמו ויקרקר בן-רגע בלשון תמימה את סוד חייו: זולל חדש בא לעולם! – ובין כה, בשבתך רכוב על שבי בטנך, דמה לדוגרת: קרקר בלי הרף וכלל העולם את קרקור הזעף אשר לדוגרת החנונה, זאת האם החרופה אשר לא תלד צאצאים חיים ופרי בטנה לא יראה אור עד אם יינק חום בשרה בשניה. רבים אולי לא ישעו אל להגך המר, המבעבע והולך ללא הפוגות מעל מושב הלידה; אך השומע ישמע לאמר:
– אללי, אני הדוגר האחרון בישראל, ומבלעדי אין עוד כוח מוליד ואין אמונה יולדת. נאסף הרוח, אב המון צאצאים, מתה הקדושה, האם הרחמניה ביעקב, ומכל אבות החיים ואמהות הלידה נשארתי אנוכי לבדי, רך ויחיד ביהודה, דוגר לא-יוליד, אשר אם יחיה ימים אחדים מעט מן הנצורות הגלומות בקליפותיהן – ונבאשו מסביב כל יתר הנצורות כביצים עזוּבות. ישוב אשב על מושבי, חומי הדל יזל תחתי, ובלבי השפק והאלמון: מעטים ודלים היו ימי נעורי, ובגדלי לא גדלוני המתרפים מזרע יעקב לכוח ולעצה; את מיטב אכלם נתנו לא לי, כי אם לילדי פילגשיהם באשר הם שם, ואני, הבכור והמעונג בכל עם, בלעתי רוקי בסתר ולהשקיט את רעבוני לקטתי לחם נקודים מן המותר, או משכתי לי מידי הטף מטעמים; ובהיות החג או יום שעשועים לא נתנוני עמוד מקרוב, ובלהוט עיני במקום עמדי בירכתים מחמדה ומגעגועים – ואותר שם רק כנער בין הנערים הנדחקים. ככה שדדוני מנעורי, ועתה אשלם בחום כל חיי את הגזילה; דגור אדגור עד אם אחוש מתחתי את הדחיקה המתוקה, זו דחיקת-הקודש המבשרת לדוגרת את יקיצת החיים ואשר אנכי אכירנה כמהומת המעשה הראשונה. או עד אם יתם חומי לבטלה ואנכי, בורא המעשים האחרון בישראל, אשח ואגוע על פני יתומי, גלמי הכוח העזובים אשר תכבד עליהם עד מהרה יד הקפאון. ובין כה, בדגרי לראשית או לאחרית, אכלכל את נפשי במחשבת נקם, וככה אגיד לנפשי: אי לנוברי-עולם מבית יעקב אשר גלגלו תמיד לשבעה כל ענין וכל חפץ תחת השמים, ואת המעשה הנבחר מכל ענין רק עשו בלי חמדה בקצות נחיריהם. הראית את החיה המאולפת, המלומדת מנוער לקפוץ ולתפוס ולהקיא חזרה מבין כפותיה כל חפץ, כל גולם-דבר הניתן לטלטול – כמוהם כחיה הפתיה הזאת, אשר פתאום תמאס מפחד באחד החפצים, לא תאבה געת בו בקצה חטמה הבוחן. ורק כף רגלה האחת, מחצית מלקחיה, תשרבב לסירוגין לעבר המוקצה הזר, כי עינה הבחינה בו כעין עוית של בריה חיה: אף אלה, התופשים הנמהרים מזרע יעקב, יקיאו עד-ארגיעה מבין ידיהם כל דבר אשר יבחינו בו את העוית החיה של המעשה. הראית את הגבר העקר הבוזה את יגון-החובה ואת לוית הפחד הבאים עם לידת צאצאים, אשר הבין לא יוכל מה ניד המאזנים הנשגב בימי חלים ומה התמורה הנחרצת בעוותם דרך, או בשימם לאל מעט תקוה, או בהתחברם בלי דעת לזרים – כמוהם כעקר חסר הלב הזה: אף אלה, השאננים בבית יעקב, לא נֶחלו מעולם על שבר מעשים. מעשה כי יישבר לעיניהם, ואמרו: האפסו עלילות מן הארץ? כאמור העקר: האפס טף מן הארץ? וכי תציק להם באבלך, ויענוך כענות העקר: בהיר-תלתלים נאסף ושחור-תלתלים נחליף! הראית נער כושל בהשבר מידו כלי-מחמדים, והוא לא יקום לחרדה, לשלוב ידים על לב הולם, רק זחול וגלגל בשברים ולהוג להג שעשועים – כמוהם כנער הפותה הזה: אף אלה, העוילים הישישים מבית יעקב, ישיתו על שברי המעשה היקר בהמולת מלים לאין קץ, אף קום לא יקומו לחרדה. – ככה תשב יצר המולדת: בנפשך ערבוב אהבה ונקם ותחתיך יוצע כאחד סוד החיים והמות. רגע יגבר זעפך, בעלות מצרור צפונותיך מתחת רק הד דממה, ואָלית ומשכת בלי חמדה את משך האָלה הגדולה, אשר מאז ומתמיד, מיום נטוש ישראל את המעשה, אררוה חוזים, לחשוה כלחש כלימה כל שופט-עבר וכל בוחן-עתיד. ורגע משנה יתפעם לבך מאהבה מתוקה ורחוקה, בעלות מן הגלומות אשר תחתיך רחש לא-נודע, וברכת ומשכת את משך הברכה העתיקה, זו אשר מאז אור-כשדים תצוף כקורי עכביש באוויר מזלנו העליון, וכוח אין בה לצנוח ולהדבק בעצם גזענו.
על דוכן העבדים
מאתיעקב שטיינברג
בשוק הגויים אשר במזרח המולת ישמעאלים: נער-ישראל נצב על דוכן-הממכר, המתרומם מעל בימת-העבדים, וראשית המחזה עולה בתשואות-מטעמים כעלות ריח המבשל מפארור הנזיד. איש-המכר, גדול כל סוחרי הגויים בנפות בקצור לו שעתו אולי יאבה ויחיש את מעשה ממכרתו כמעשה מתנה; מבטו יגע בנער הנמכר, אך בחון לא יבחנהו, את חכמת פניו או גלילי ידיו או רום כתפיו, ראשית-חותם לעוז הגבר העתיד לבוא – כי כמוכר על-נקלה הקריב הפעם לפני הישמעאלים את חניך-העבדים הטוב, ואיש אשר לא ידע עד-תום את משפט האדירים האלה, לאמר: כי סחרם כמשחק ורשעם כשיג דברים אשר לא יכבד למראית עין, יחשוב לראות לעיניו עצרת-תעלולים לאחד המועדים במזרח, אשר ראשיתה תהפוכות גבורה מזה ומזה ואחריתה רק תהלוכת שלום, בשוב בני-קדם לאהליהם והרמנותיהם והם גאים וריקים כבצאתם. רק הם, הישמעאלים הצובאים מקרוב ומרחוק בכל המקום והם כרואים-נעלסים וכקונים-מקנאים גם יחד, יפיקו את מיטב מבטם אל מול פני האדון, אשר לא יכזבו לבני-קדם יודעי סתר-פנים: – הנה הטיל מחופן-יד למשנהו את מגלב-הראוה, גלל את רצועת-ההכות מעל מקלה, חזר וכרכה והציב את קצה זנבה, דמות נחש מקופל-גוף וזקוף-ראש, והם אומרים בלבם: גם באצבעותיו המתחפשות יתנכר האדון; הנה הדף כמו-רגע בעקב נעלו את הסד מסולסל-השינים, המבהיק בחלקת עצו מלב הבימה, והם נדים בראשם: גם ברגלו הערם יערים האדון; הנה האהיל במבטו על ראש העדה מזה, השקיף עליה במלוא עיניו, עד היות במשקע שפתיו החיוך הפוקד-קרואים ועד הפוך חיוך זה רק בהרת טפלה, מין נוגה-פרצוף בא-מאליו השכיח בזוהר המזרח, והם מחייכים למולו ללא התחפש: גם בעיניו לא ייאמן האדון.
אך מעבר מזה, כציציות בכנפות המחזה, נפוצים לרוחותיהם בני אברהם, יצחק ויעקב, המלווים המקודשים אשר מעולם, אשר זה דרכם, בהריחם מקרוב או מרחוק ריח פורענות הנחשבה כמו מות, המעניקה אֵבל כמו קבורה – והכינו מבעוד שבתם בבית את לבם ואת נאד יגוניהם, והמתינו עד גמול הרעה ועד הסתמן בה אותות כליה ברורים, כאות הנדרש גם מעל פני המת, ויצאו אחרי כן לחולל את עלילת הלויה, את הלויה הגלויה והגדולה על מטעמיה המרים, אשר מותר-טעמה ישאר עמהם לאורך ימים; המרבה ירבה והממעיט ימעיט, ושאריתם-מרביתם ילכו בחובת ההליכה הזאת כברת דרך לא-גדולה. הנה הם מתראים במלוא הככר, ואף עין רחבת-ראות לא תוכל למנות כמו את רחש פרצופיהם המזילים את יזע ההמתנה התפל: – הללו אוו להם מושב, צידתם בין ברכיהם המקומרות למנוחה, וגליונות העטיפה אשר לצידה הזאת, האטומים משמנונית המאכלים, סוככים על ראשיהם מפני עוז השמש ומאהילים למחצה מפני המחזה; אחרים מתהלכים אנה ואנה, מפליגים אל קרבת הישמעאלים, עד היות בהלוכם הרמז לקרבת תחומים, משתקעים כה וכה מול פני האדון, עד היות בפניהם הרמז אשר לקוצר-הרוח; והרבים, מרבית כל הקהל הרוגש הזה, עומדים הכן על רגליהם, מעגלים-מעגלים, עמוד נדיבי-מלוים בפתח לויה, וממתינים יחד המתנת אחים, מלבד אשר כה וכה ישט איש עם חברו הצדה למען שארית-ענין או ראשית עסק חדש, אף ממעגל למעגל יאבירו לסירוגין דברי-תחרות, אות ידוע ומפורש לתחרות הבטלה הערבה אשר בלעדיה לא יתכן צבא אנשים עומד על רגליו באפס מעשה. אך כולם גם יחד יודעים היטב בלבם, כי תעמוד להם זכות-מצוה, כי יש גלגל-מורשה החוזר מאליו בכל הליכותיהם ומחזירם מאליהם מתפלות לטהרת-לבבות, וכי לא היתה עוד מעולם בישראל לויה אשר לא תשלים את חוקה בתמרורים. ואמנם כתקותם כן יהיה: מעברים תשוב ותעמוד בחצי הככר מזה המית נכאים, אשר לעומתם תגאה בחלקת הככר האחרת המולת הישמעאלים; דמיון נאה ללוית-מתים כהויתה, אשר המלוים ייטיבו להראות כאבלים וכאמיתיים מהם יגלגלו אחרים את שאונם והמונם. ועוד יבוא ויגיע גם לדמיון האחר אשר ביניהם ובין העומדים לפתח נפטרים: שאול והשיב על האיד אשר נפל. הרפאו רופאים? ההקדימו כל רפואה? ההביאו עד הלום לאחרונה גם מן התחבולות אשר לרופאי-אליל, כי כן הלא יעשה האיש המשכיל בהתעטף לבבו למראה מחלה אנושה? זה בכה וזה בכה, ואחד – אשר נלאה מעמידת-רגלים, מיסורי מצוה זו שכולה ברשות הרבים, מהמית-לב זו הדומה לאבידה שאין לה חוזרין – יהס את הדוברים לרגע מנוחה או להרהורים המחזירים את הנפש לשלה: דרך כל בשר.
ושם, בלב היגון אשר על דוכן הממכר נצב נער-ישראל, בעיניו התמהון הגדול אשר לכל יוצא-לעבדות ובלבו חזון תמורות לא-מתקיימות. מן הככר, אשר משם נסבו עוד תמול ושלשום גבולות מכורתו עד לאפסים לא-נודעים, ינוד אל אזנו רעש ישמעאלים, קונים נלוזים מאריכי-שיגם; ומעבר הככר מזה, מקום התקהל אחיו הקרובים והרחוקים לשים תָּהֳלָה בגורל, תעלה לאזניו ההמולה הרעה מכל תשואות-ריק אשר בעולם הזה, הלא היא תאנית-אחים ללא תשועה. הארוכה בשעות הרעות, זו אשר הנמכר-לעבדות לא ימצא עוד עד-עולם לשון-חרות אשר תשיחנה ואוזן לאיש-בן-חורין אשר תשמענה, עוברת ומתגלגלת בעצלתים באחותה, שעת עבדות ראשונה אשר מעט רווחה בעתה: בצאת ממצרי-החיים אשר לעבד החדש תבונות החופש הישנות ולקח העבדות טרם יבוא לרשת את מקומן.
הפרידה
מאתיעקב שטיינברג
התזכור עוד: הדוד החנון, הדוד מחיה-התינוקות, כבר השלים את כל מועדיו, והנה הוא עומד לצאת לדרכו, והנה הוא נפנה כבר לצאת בפתח הבית. עיניו הרכות, הדומעות בסתר האישונים, סוככות לסירוגין על תינוקת-החמד הנמוגה, הפועה בבכי על הפרידה; רגע ומשנהו עוד יגחן אל הבת הקטנה, יודעת-היגון, ילטפנה כמו לשוא, ינשקה כמו נשיקת-סנוורים – ואחז בדממה את צקלונו, את הצקלון היקר אשר למתנותיו הנעלמות נכספו לפנים גם הבנים והבנות, אלה היודעים כבר לקרוא לדוד-הפלאים בשמו ובכינוי משפחתו, כקרוא לאחד מרבים. והוא לשונו לא תוליד עוד על הסף בשורת כזב מיתממת, אחת מאמרות הנחמה הנמהרות אשר נולדו ומתו בחפזון בעונת הצפיה הנבוכה, אז בהלוך וקרוב יום הנסיעה וגדולי הילדים תבעו פעם בפעם מאת הדוד מקיים-הנפלאות משך-דחיה נוסף, והפעוטה, מחמל כל הלבבות, אף לא אבתה עוד בכות למישרים לרמז הפרידה העתידה. עתה הנה הוא בא, הקץ הנחרץ; הדוד-מדודים, האורח המחדש פני-בית, המרגל החסיד אשר בא ממרחקים לתור את הלבבות ולסובב אותם במחמאות-עבר ובמתק-עתיד, עומד לצאת במו-רגע: מעילו לבוש-דרך, חותם הנכר על פי צקלונו הנעול, וניד ידו האחרון-שבאחרונים לא ירמוז עוד דבר בלתי אם הגפת חיץ בפני עולם אשר היה ולא ישוב עד-מהרה. והנה הוא הפך עורף, אולם סב עד-ארגיעה להביט אל חלל החדר, ההומה מתאנית הגעגועים אשר לטף; אבות-הבית ידבקו אליו עוד פעם לברכה וללחיצת-יד, כי כן חובת המלווים, אך בעיניהם כמו מורת-רוח של מצוה, לאמר: למה תארך עוד לחינם מצוקת-הגעגועים אשר לטף? הם מחבקים בכוח והודפים בנחת את ההולך, למען לא יעמוד בלכתו; והנה נעלם האיש לאחרונה מחלל הפתח, כהעלם למועד נכון כל טוב וכל רע, ואשר נשאר בחדר מן הבוגרים כבר יהס בלא חמדה את הקטנים. עוד רגע-ביניים – וכל המלווים שבים במעט המולה מן-החוץ, ריקים ולאים כמו לאחרי פרידה ממושכה, ופניהם אומרים לכל מבין-דעה אשר בבית: הנה פנה הלך גם הדוד-מדודים: מי יודע מתי ישוב; מי יודע אם ישוב. רק את נפש הפעוטה, המתייפחת עדיין לזרועות האם או לברכי האב, יחיו עוד פעם אחת אחרונה במענה רך: שוב ישוב; ואל תבכי. אך היא נפשה יודעת עד מאד את יגונה, ובכה תבכה עד-בלי-די.
התראה, בת-ציון הרכה, מחמל כל הלבבות, פועה בבכי על הפרידה, כי פנה הלך דודה מדודים, הוא הדרור מחיה התינוקות, הוא החופש מקיים-הנפלאות אשר בא אלינו פתאום ממרחקים, ממרחקי הגורל, ישב עמנו בביתנו כשבת אורח צעיר, לאמר: במעט טורח וברוב חדוה, השכין את צקלונו הקטן בפינת החדר המשמשת תחום-הפקר, מקום שם לא נעשה תקלה לרגל בוגרים ויד הטף משמשה בו בהיתר ובהנאה, ויום אחד כאילו חלפה עצבת על פניו, ובוגרי-הבית, אשר שמעו מפיו את בשורת צאתו, כחשו בראשונה לילדים, ודבר האורח עוד נתגלגל ממועד למועד, עד תום כל המועדים. והנה הוא עומד כבר בפתח הבית, מעילו לבוש-דרך, כנוסע המבטל עם צאתו כל מעשה-התאמה לטעם המקום, צקלונו הקטן אסור בין אצבעותיו וחור המנעול אף הוא מתעלם מתחת ללשון-צמיד עזה, הנוצצת לעיני הילדים בצחצחות נכר; והנה כבר דרכה רגלו על הסף, אך רגע עוד ישהה בלכתו, כאילו ייגע לעבור בין המתגודדים הרבים אשר מסביב, או כאילו יחשוב לגחון עוד פעם אל הבת הקטנה, הנמוגה ביגונה. הס! האין עוד לדרור מועד נוסף למען רכת הבנות הזאת, אשר מהיותה מעונגת קצת כבת-זקונים תמר לה הפרידה עד-מאד, ואשר מהיותה יושבת בבית יחיד, בית ללא אחים וכמגרשיים ממנו מפנים ומאחור כבר משכנות זרים וגבולות נכרים, אולי ישובו לענותה עם צאת האורח הפחד וחפץ הבריחה ודאבון הלילות הנורא, סבל ילדים פוחדי-תמיד? הה, הנה גחן האורח הלזה, אשר כאילו יישר וייף שבעתיים בתואר ההלך, ידו האחת תלטף את בתנו על לחיה, לטיפת לחי קלה המותרת רק לזרים, וידו האחרת לא תשמוט עוד את הצקלון החרד, התאב כביכול ליציאת מרחקים. האֵל הוא הדרור ולא יתנחם, אחד מאלי הגורל אשר בבואם יבואו למועד הנכון ובצאתם יצאו ללא חפזון או מקרה או משוגה, לאמר: בהשלימם את כל מועדיהם ובאין עמם עוד כל גמול למען המקום ויושביו? כלאי איפוא דמעותיך, בת-ציון הענוגה, ומבעד לדוק הדמעה האחרונה השקיפי אל דודך, הטוב לך מכל אבות-חיים, למען אשר בהיותך עזובה ממנו תזכרי את חינו ימים רבים, כי כל הנראה מבעד לדמעת הגעגועים יישאר בזכרון לאורך ימים ויבוא מרוחץ אל מדור הלב הטהור: – פניו נאים, נאים ורכים עד-בלי-די ומשתעשעים מאליהם לעבר הטף, לא כבאי-ביתנו האחרים – כושר-חיים ואמון-חיים ויתר החיים – אשר זעף שיבתם על פניהם; הללו שימשו עוד אורחים רגילים אצל אבותינו הקדמונים, ובעת אשר הגיע תורך, בת-ציון, לראות באור פני אורחים אשר מהתהלך עמהם ילמדו הנער והנערה נימוסי גורל חדשים ולעתים גם לשון-גורל חדשה, היו כבר אלה ישישים עקשים, בטלים אפילו מחנינת השיבה. והוא, דודך-גואלך, אהבך מראשית בואו, ובלכתך עמו לטיול נפתולים, בין כרמי שכנינו הגלויים והעזובים כמארב, ואת פותה וחמודה ואוות-כל בעיניך – ותבטחי במצחו הצח אשר לא חרשה עליו הערמה והמורא עוד לא עליו כצל, המורא הממושך הרע מן הפחד הנמהר, ובהביטך אל רום כתפיו ויהי בעיניך נאד כתנתו הקלה, הנפוח ברוח, כמפרש הגבורה הראשון אשר ראית בחייך, ולא פחדת כל פחד, אף לא את פחד-העתיד הנקלה, ואם כי את בשדה, לא-מקומך, וגדר לך מזה ומזה והוא עמך לבדו, ללא ברית-חברים עם הכוח-הגבור והעוז הערום. ועתה ראי אף ראי: כתפיו עוד נטויות לעברך וחסד פניו ממך והלאה, ועל רום כתפיו לא תראי עוד את מפרש הגבורה הקל, אשר היה כתואם אל עזוז נעוריך הרכים; עתה הנה אדר שעיר על כתפיו, אולי עשוי שעיר עזים מן המדבר, כאילו דרכו נכונה לפניו אל יושבי האהלים אשר על גבול המדבר.
קול אמונים
מאתיעקב שטיינברג
נער-אמונים, בן-טובים ויקר נכדים, לוקח אל בית סבא לשבת שם ימים רבים בצל האהבה האחרת, אהבת זקנים המכלכלת ומענגת למדי את בני-הבנים ועושה בהם רק מעט אונס של גידול. אבי-האב, זקן זקוף על פני כל אנשי ביתו, פיו היה שופע חידושי-נחת רק במוצאי-שבת, ובימות החול לא שקד על הנער הרך והבוחן גם עם לימוד הגמרא, היא הגמרא הדוברת אשר רוב אוהביה נבונים הם ברוב דברים; רק בערבים, בדלוק המנורה הטהורה, הועלה על שולחן התורה ספר-יראים מופלא, עֲבֵש עלים ונותן ריח גניזה, ולספר הפרוש שם רך ונעים, דמות שער חטוב ונחמד לפרדס נועם: – חובות הלבבות. הזקן מקריא והנער קורא, ולשון הנער תכבד מאד בפיו אל הפסוקים העלגים והעזים, ועינו גם תשתעשע וגם תפחד מעט למראיהם – כלמראה אנשי-צבא חמושים הדורכים ברגל עזה בחוצות שלוים. אלה לא היו נוטרי-המצוות הרגילים, היתרים מרוב, המתכלכלים לשובע על שוחד הפלפולים המבטלים לפרקים איש את צו חברו; מחביון הספר הזה, כמו ממצודת-ירכתים עתיקה, הגיחו אזהרות הולכות-בסך, וַאֲזֵנָן המוזר – רומח המוסר וכידון התוכחה – מבריק כמצוחצח ביומו, ובלכתן התלכדו לפלוגות-מערכה, הצטרפו לגדוד מלחמה שואף-קרבות השם מצור על מדור החיים הקטון והנחבא, על הלב, על הלב היהודי הכשר, השקט על מעט שמריו החריפים, הדל מתכונת היצרים הרבה. מי לא ישתומם, אף כי נער יהודי אשר סלסולי הפאות ידמו בעיניו כגדר עבותה מזה ומזה, מגן-בטחון משמים לכל היהודים, על חסידיהם וסוחריהם ושוניהם גם יחד. אך שר-הספר לא כן יחשוב, ואל פאות הראש והזקן, האותות מבחוץ, לא יביט; את הלב, מקום החיים האחרון, יקיף שבע פעמים עם צבאו, עד אם מצא דלת סתרים אשר הניחוה מרגלי החנופה. “מה תבקש פה, שר משרי ישראל?” שואל הנער באפס קול ובאפס דעת, רק מתוך תמהון-נערים אשר יישאר בנפש ויהיה לבסוף, עם ימי הבגרות, לזכר צלול. “את השקר אבקש; ועמו יילכד גם הכזב העוזר,” עונה הספר מתוך כל עליו ופסוקיו, ואף הוא באפס קול ובאפס כוונה מפורשת, רק מתוך יצר-התגלות גדול אשר ישאיר הד בלב הקורא וישלים את הכוונה לאחר עידן ועידנים.
והנער היה לגבר ביהודה, ובנפול שם לראשונה דם יהודים כנפול אבן בדומן-אבנים אחר, לאמר: אשר רק היד הזורקת אותה לה לבדה מעט הטעם או הענין או השעשועים – נתעוררה בו שארית אמוניו מנוער, והתמהון הרע, הוא התמהון הגמל כדי צורה בטרם מועד, התחיל מציק לו במסתרים. אל שופכי-הדם לא הביט ואל גואליהם-מראש לא שעה; רק אל אחיו השתאה, אשר שפיכת-הדם היא בעיני נפשם כמורא ללא תקנה, כזבח-פיגולים שלא מעולם-זה המטמא בריחו את כל משפחות האדם, וסגולת-האמונים הזאת, מיטב שכרם על כל נרצחיהם וזבוחיהם ורטושיהם, לא פקחה עין ולא השקיפה אף לרגע אחד קצר על פני כל יהודה ועל פני כל גורלה. הם חמרמרו, התמרמרו, תבעו שלומים; והוא הניע אחריהם ראש: הלא זה לכם רק משפט-הענינים הנכון בעתו, ואולם המס הכבד, המקנה רשות לסחור את סחר-האסון, טרם ישולם על-ידכם. כדבר אל צללי נאהבים כן דיבר בראשונה אל אחיו בחזונו: הבה נפתה יחד את הדמיון ונחיה את אבי-האב, אשר אנכי נכדו באמונים, ונראהו נצב במחזה רצח והרוצח לנגד עיניו: מה משפט פני הזקן הזה במחזה-האוב העולה לפניכם? הלא רק תמהון, רק אימת-תמהון, אשר אולי בה גם בוז, גם יראת זוועה, גם מעט גאות-חרדה של יהודי, אך ככרוּת מכל המונו יהיה התמהון הזה אם יקראו לו באחד השמות האלה, והוא, זקן-יהודים זה אשר באוקריינה, תוקף כל חייו אולי קל היה כנוצת המות אשר ישקלו בה את נשימת הגוסס, ואתם ביהודה הלא עשיתם עד מהרה פימת-בטחון. בליל-אי-שינה, בהמוס חרונו העז למסוס אהבה עכורה, כקרח הנוצץ הנמס לשלולית מים דלוחים, ערך לפני צלליו את מחזה הנבל והצדיק הדרוכים זה לעומת זה באמת-משטמה צרה, וכפשע לפני הצדיק עד המכה או מחץ הלכידה או זעקת האיבה, והוא, הצדיק אשר לעומת הנבל, לא יזוע, טרם יכונן את ידו, יתאפק כמעוף-עין להביע כמו פלצות, ואם כי בהתאפק רגע, למען פסול פסל פלצות חולף, יתן יקר-זמנו לנבל: – ואתם הלא נר העולם באמת המאפילה אשר לרצח, ועמוד עמדתם שם בפנים חשוכים אשר לא עלה עליהם אף לרגע קט ברק התוכחה הנאור. ובצר לו עד מאד, בהשאר לו ברבות הימים מכל חזותו הרעה רק תמצית אחת אחרונה, זו המגלידה על עצמה בתוך בשר הנפש, עברהו פתאום שטף-יסורים חדש, המרפא הנמהר אשר בטבע: – יום אחד הוכו יהודים בחוצות קריה, ומעת כרעם לאַמותיהם תחת מהלומות המות ועד נפלם כחללי-הפקר – נעו צללי-אדם נכרים בחלונות בתי-מועד, כעדים ברוח ולא בבשר אשר לא תוכל אחוז בהם יד הדין הרפה כבשר; ואחריהם, כמטרות-תמיד הבאים אחרי גשם הסופה הראשון, נשרו יום יום עלי-חיים מעל עץ-העם הקטון אשר ביהודה, ובלילות, זמן סגירת שערים בפני בשורות רעות, מנה הגבר את המתים, מנה וסקור: היש בהם אחד אשר תיקן את תקנת הנרצחים היהודים, לאמר: אשר צרף במותו גרגר קט לרגש-השיקוצים היהודי, זה העתיד אולי לעמוד בקץ הימים כחומת מגן שלמה בפני כל החי? אך כל אות לא בא מעל הפנים האלה, אשר אחיהם כסום עד-מהרה בתכריכי-ענינים ובהילולי-הספד; גם אחיות באו כחתף בערמת החשבון הקצובה, גם אמהות נסחבו בלי משים אל הגל, גם תינוקות השלכו שמה במערומיהם, ללא מטוה-הזועה, היקר השמור בבית-הגניזה לתלאות המות של היהודים. ורז הטבע היה גם בגבר הבוחן הזה: כרבות המשקל כן פחת מאליו ערך הנשקל. הוא לא תבע עוד בעוז רגשותיו: חתמו בחותם התועבה כל מעשה רצח כי חוק לכם הדבר ומבחר כל אמתכם; רק בלילות נדודים חרקו כל יצורי נפשו אל אחים שוכחי-אמת: הלא תגידו למצער מוסר; לא זה אשר יוציא אתכם ברוב דבריו מאַמַת-המשטמה היקרה, או גם מן התחום הנרחב אשר לפעולה, כי אם את מוסר אלהיכם, ואלוהיכם אמת, מוסר אשר מלוא כוחו בראש-אמתו החד, דומה לחץ הפוגע עד-תום גם בהשאר מרביתו בחלל האוויר. אבוי, למה נחתם מנוח-רשעים לעדה הרעה הזאת, המריצה מקרוב או מרחוק את הרוצחים – ואתם, החשודים בעיני גויים כחונפי לבבות נלהגים, יכולתם הפעם הזאת לקפל את שאט נפשכם בעקיצת-תוכחה אחת ויחידה, זו אשר בכוחה להמית בן-רגע את רמית-הבינים התלויה ועומדת בעולם הזה בין נבל וצדיק? מדוע חמדתם פתאם לשון מתנהלת, ללא נאצה לאמתה, ללא אָלָה יורדת בטן, ללא שם ניחת כרקב בפני רשעים, וערמת חלליכם מצטמקת והולכת לעיניכם כעיסה אשר לא חולקה לה מנת שמרים, ועוד מעט וצמקה הדק היטב היטב והיתה אך מצת-שמורים, משמרת יבשה בארון זכרונותיכם; ולעומתה תועבת יריביכם צבה והולכת לנגדכם כבטן זנונים המצפה למיילדים מרחמים, אשר עוד מעט יגיח מקרבה הרך הנולד וייבב יבבת-חיים לוקחת לבבות. או אולי כמתמהמהים אתם מתוך כפיה, כדרך פושקי-השפתים אשר מראה המות יקהה את חכם? – הה, לא בראשית לילותיו הרעים הגה הגבר את המחשבה המרשיעה הזאת, מחשבת-יחיד המתעללת לחפצה בצרור הרזים של הרבים; אך במחצו כן את סגולות אחיו עוד לא קהתה נפשו למנוחה. ובאחד הלילות אחז פתאום מחדש בשיחת-האלם אשר עם צללי אחיו, ומלתעות נפשו, כביכול, נעוות מתאות לעג. או אולי נושנה היא כל החידה ואין בה מאומה ממסת נקיים ביהודה, לאמר: כהגבירכם רוחכם תמיד למען זרים, כן תאגרו גם עתה לכליכם רוח-מוסר, ליום הנמהר אשר אולי יקומו מקרבכם אנשים ויכו בשכניכם כהכות ברוצחים. הכזאת היא מזימת תשוקתכם? שמטוה מלבבכם, הביטו אל ראי-הדמים הגדול אשר למתיכם ושמטוה בעוד מועד מלבבכם, כליצן אשר לפני עלותו על במת-המשחק יציץ בשקידה אל ראי-הזכוכית ויחליף מסכת-פנים באחרת.
ולילה אחד עיף האיש עד מאד ויבט אל נפשו, וכהבט חולה אל בשרו; וירא והנה צמקה שארית אמוניו מנוער וגדלה עוד רק כגודל כף איש, ועל אי-הפליטה הקטון יתבוללו יחד מחשבות זעם ומחשבות סליחה, כערוב היער למינהו המצטופף יחד על פני מער צר בלחוך האש את העצים מסביב. וישכב האיש וירדם, ותרדמתו לא-תרדמה; ובאד חלומו ראה מחזה מימי שחרותו, והנה עודנו נער-אמונים שלום בעיירה אשר באוקריינה, והוא מקיץ פתאום בלב הלילה ממגע יד סבא על לוח לבו; ובהקיצו יראה מבעד מפלשי התריסים כעין מסך אדום כדם. ובקפצו ובצאתו החוצה והנה מעברים תימרות אש ועשן, והעיירה בוערת בקצותיה. שלשה ימים ושלשה לילות אכלה האש את הבתים בתווך ובירכתים, ובבוקר יום הרביעי קרבה האש אל בית המשפחה אשר לסבא ותעמוד ולא פשטה עוד הלאה, ויהי הדבר כאילו נותר לפליטה הבית האחד הזה אשר עמד בקצה העיירה. ולעת הזאת עמדו בחוץ כל אנשי הבית, ובראשם הזקן הזקוף על פני כולם, ובתוכם גם הוא, נכד-הבית הקטון. והעומדים שמחים ומשתאים אל דבר הפלא, והזקן משקיף דומם על חרבות העיירה העשנות. ופתאום נשא את כפיו השמימה ויקרא באזני כל העומדים מסביב: אבי בשמים, לא אובה כי תרחק ממני הרעה הזאת, כי יהודי אנכי ככל היהודים, וככלותו לדבר וירום משב-רוח והאש אחזה גם בבית הזקן.
וענות לב ירדה פתאום על הגבר, וירדם תרדמה עמוקה.
תנים במולדת
מאתיעקב שטיינברג
אחזו לנו יצרים קטנים, מחבלי מולדת, וחדלה מעט מאזנינו יללתם המבישה, היא היללה השסועה להמון קולות אשר דמיונה כילל התנים בלילה העולה בבת אחת מכל רוחות השמים. ועוד לנו הנוחם האחרון, והוא גבור ציד לפני הגורל; ידו מעץ הבכאים, יצא אל סביבות המחנה וייר בצדיה אל פי המאורות הכרויות לרוב בגבעות החול הישראלי. ולעת אשר יתהלך הלז לצידו, הלוך ונשוא את קשתו גם אל בין הסלעים הנפתלים, נתלקט יחד גם אנחנו, חניכי הנוחם המעטים אשר ביהודה, ונשב אל האח-המבוערת האחרונה ונצפה לבואו; חרדים ודוממים נצפה, כי נדע אשר מבין היצרים השוטים יקפוץ לפעמים האחד אל מול פני הצייד ונשכו נשיכת-ארס, נשיכה המביאה שבץ או מטילה עוית פרצוף אנושה. ובשוב הנוחם מדרכו ופניו יגעים ונוחים, סימן לציד אשר הרג וגם הותיר ציד ליום מחר, נמשכהו אל המדורה הנאמנה אשר בחיק הלילה, למען ינוח את המנוחה הנפלאה היורדת על הנפש בקרבת האש, ולמען יספר לנו מן הסיפורים הנפלאים הכמוסים עם הציידים. האש תשמיע את קול-הנפץ החי, תני-המולדת הנותרים יריצו לעומתה את יללתם, יללת שוטים שסועה היוצאת כביכול מלוע שגעון אחד, ואיש-הציד, המבין כל סתום בערמת התהפוכות אשר לחית-היצרים, יחלק עמנו את רזיו וישעשע את לבנו בסיפורי בדים, אלה אשר זכות אמיתם גדולה מזכות המעשים המולידים אותה. וככה יספר:
לפנים ואני עלם ביהודה ורועה אהבה בירכתי מושבה מן המושבות הקדומות, הן הן מושבות יהודה אשר נמשלו לפנים לאגמים חדלי-תוצאות ונדונות היו לספוג כל הימים חזרה לתוך חללן את אדי קדושתן ואת אדיהן המלוחים גם יחד; ויום אחד באביב, בנטות השמש בצלע שמים שקופים, נחתני העלמה אשר עמי על פאתי בית-קברות, עירום מגדר ודל מקברים רבים וחוסה בין ספיחי גפנים, ובלכתנו כה יחד ושביל המולדת לרגלינו מאציל עלינו מעט חמדת-חיים, רק כדי מעט כליון-החיים העולה אלינו מבית הקברות, – נעצרנו פתאום לקול רשרוש ולהבהוב צהוב בירק הגפנים. ובטרם נריץ מבטנו לעברים – וכבר לנגדנו המראה, ממראות היקר אשר למקרה: שלשה תנים, אחים קטנים ממולדת-ישימון קטנה אשר בין הגבעות, מציצים אלינו בעינים כעין החול הקלוי, מושכים יחד את אזניהם ודורכים יחד את בטנם הצהובה, עד היות מראיהם – החוזר כתומו בשלשתם – רך וטוב לעינים. רק רגע ארך המחזה, עד כדי ראות הדמיון בשעל אחד מולדת ומות וישימון, ושלושת התנים נעלמו במרוץ סתרים מכלים עין, ובהעלמם הותירו בלבנו רגש מוזר, כאילו נתפרדה לעינינו משלמותה חידת המולדת. ואני מאז היום ההוא חסרתי דבר בתבונות מלאכתי, ומעגל הראיה לא היה שלם בידי: – ברדפי בדי-עמל את המחבלים הקטנים, כי מלאכתי עוד חדשה עמדי, הכרתי מרחוק את זדון הפחדנות אשר ליחידיהם ושמעתי מקרוב את תרועת הזדון אשר ללהקותיהם, ולא ידעתי פשר לריק הצרוף הזה: ובהרגי לראשונה אחד מהם והוא מוטל לפני כליל איברים וחרטומו הקטע חושף טורי שינים קצובות, ראיתי כמשתאה את היצור הקטון, שכן לבבות רגילים, והנה הוא עטוף כולו גם במותו הבעת טורף שלמה, כאחד מתמימי האכזרים בישימון אשר לא יפתחו את נפשם בלתי אם לטרף ולכל הליכות הטרף; ובצודי אחד מהם חי והוא כמוס עמדי בכלובי, נסיתי לשוא לגרד מעט את חרטומו העקש באזמל החכמה של המאמן, או לפטם את בטנו הדרוכה בנזידי הכלוב המקנים הרגלים כשרים, ובעמדי עליו שאלתי את בינתי, שאול וחזור: הלא מן המארב ראיתי לא פעם את הדומים-לו והם משתעשעים עד-בוש בפתחי מאורותיהם ועיניהם כעין החול הקלוי צופות להנאתן לחלל העולם, כאילו גונב אליהם גם מעט פקח-נפש, ואיככה לא יאבו לקבל ראשית-כפיה בשבתם עד בלי די בכלוב אדם? וגם יללתם היתה באזני לילות על לילות ואת אמיתה נלאיתי חקור; כבאה מקרוב היתה תמיד היללה הזאת, כקולם של כלבי-בית נדחים הנובחים נביחת חובה מלומדת על גבול הישוב, וגם כרינת פראים נלוזה נשמעה היללה, כאילו כל טבעה בא לה רק מטבע הישימון. הה, קראתי בחובי כדרך הציידים, רק נעוות-כלאים היא משפחת היצורים הזאת, פרי משוּגת הטבע אשר לא שקד על ארץ יהודה להשכין גם בה את ענות החיות. אי ארץ אשר היצר הקטון של לב האדם יילל שם לילה לילה במקהלותיו אל מול ישובו של עולם? אף בנפות השכולות של הגלויות, מקום שם רק נוטרי-דת ישישים הפקדו לשמור על סדר הענוה שבחיים, היה כל יצר קטון וזולל של יהודי לועס בחריקת שינים כבושה ירק המחיה או את כרוב-הכבוד נוטף-הליח, ובלילות, לילות צרה לבית יעקב, השכבנו כולם במאורות הלבבות ללא זיע איברים וללא חריקת גרון, כפזורי שפנים אשר בדרוך מסביב טורפים יבואו אל מחילות עפרם גם ליד מקשת הכרוב והלפת המתוקים. ובעודני נתון לחידת היצרים הזאת בכל נפשי, כצייד החומד את חללי קשתו גם למען בינת חייהם, ירד לילה-מגורל על ארץ יהודה, וסביב עריה וכפריה נצבה כחומת קולות יללה גדולה וממושכה, כאילו גם עוור ופסח ביצרים המחבלים נלוו יחד על המיללים להחריד ישובו של עולם חרדת-סנוורים תפלה. ואני באשר עמדתי לעת הזאת שם קפאתי על עמדי, כי סמר פתאום בשרי למראה הפתרון: זאת היללה השסועה להמון קולות, המכוונת כביכול יבבת תעתועים לכל רוחות השמים, רק טבע שלם בה, טבע התנים לכל נפלאותיו. אמנם מוזרה מאד כל התמורה הנמהרה הזאת, בהפוך יצר-היחיד של היהודי, זולל-המחיה של הגלויות, למחבל זר ומוזר אשר פיותיו אלף וגרונו אחד; אך היש עוד נבון וזריז ועושה-נצורות ככשרון-החידושים של היהודים, זה היודע לשנות גם יצרים לפי טבע כל ארץ חדשה?
ככה יספר הנוחם; וכעד-מרחקים יענה מקדם ומאחור ילל התנים.
לפני היות בציר
מאתיעקב שטיינברג
יש אמנוּת נמהרה, כביכול, הנדחקת לתוך מסגרות חלוף של נוסחאות מוסכמות והיא נודעת לשם לשעת ראווה קצרה; אבל יש אמנות קיימת, המיועדת לעמוד תחת שמש, וזו אינה כשרה לראווה אלא לאחר שיצאה מתוך חביון אחרון של יצירה. ספרי הקודש של כל הדתות, מחוץ לספר מקודש אחד, שנשאר במידה מסויימת מעשה בוסר, או בלשון אחרת: מעשה גלוי, – כולם נעשו מרחמים ומרוחמים לפני מאמיניהם רק לאחר שאבד שם וזכר ליוצריהם ולזמן יצירתם וכל הדמיון הצרור בהם נעשה על ידי כך למין הווה שלמעלה מן הטבע; ואין רמז לדבר בקורות העתים כי אמנות עממית מאיזה סוג שהוא העידה פעם על עצמה, מבחינת תפארתה או סגנונה, לפני היות לה הוויה גמורה, לאמור: לפני שהיא כינסה בשלמות את סוד התהוותה לתוך צורות גמורות ונעשה מובטח לה כי היא כולה תשאר סוד וסמל לדורי דורות.
ישובים לנו ביהודה, ואנחנו, האחרונים לרואי העבר והראשונים למולידי-העתיד, ידענו מאז ומתמיד כי דבר-סתר עם הישובים האלה; ידענו מראשית המעשה כי ישובי העוני הספורים מחליפים תחתיהם כוחות ישראליים ללא-ספור, וכי יום יבוא ושאר-יהודים זה, הטורח-ומטריח בראשיתו, יעמוד לאחרונה בסוד חייו החדשים ויבטל לעיני תבל את היסוד הישראלי הנושן. לא לשוא ידענו, לא לריק הבינונו; כי גם לאבותינו כבר היה חלק בתבונה העמוקה הזאת. אף הם ידעו כי סוד הגלות, והשנאה והבוז מנגד כל גוי קרוב ורחוק, יחיה ולא ימות עד אם יקום ויכריענו תחתיו סוד חדש של גאולה; ועל-כן הם גם הבינו לנכון כי מקום המעשה המביש אשר לגלויות לא יתואר כמקום כבוד לתחית ישראל וכי רק על הררי ציון הדמיוניים יקום הפלא לעת קומו. אנחנו רק השלמנו עד תום את מחשבת אבותינו, השלם ונסח אותה נוסח אחרון; הם אמרו; משיח צדקנו יבוא, ואנחנו היטבנו לקצר את רעיון-האמונה הזה, לאמור: רק סוד מבטל סוד. בסתר נפשנו אמנם השתעשענו בפתגם המקסים הזה, מין אוב-ידעוני קטן אשר הנקל היה לו להעלות כנגדנו המון דמויות רחוקות, אבל איש אל אחיו דברנו בקול לא-בוטח: ישובים לנו ביהודה, כאומרים: הנה הטורח לסעוד אותם, הנה הדאגה לכוחות האברכים ההם מאצל שוקת המשפחה היהודית אשר בווהלין ובליטא ובגליציה, הנה הפחד לצאצאי הלמדנים אשר השכילו למשוך עמם המון נאדות רוח ובכל מושבותם אין אחד משחית מושיע אשר יקום לעת מצוא ויבקע בצדיה את הנאדות הישנים האלה. ככה דיברנו איש-אל-אחיו מיום ליום ומתקופה לתקופה: ישובים לנו ביהודה, – למען לא תחלל עיננו את הגידול. למען לא תהיה עיננו רעה בחוטי השרשים המתכסים עפר-חיים ובתעלומות הקטנות המצטרפות לאטן לסוד אחד גדול. ובראותנו פעם בפעם בישובינו דבר-מה מגודל עד-תום, ומראהו כמו-נשלם, וריחו נודף ללא טעם בוסר – ספגנו את מראה עיננו במנוד-ראש ועל פנינו ערמה קדושה, כאומרים: מי גבר וימנה לתיאבון את עשבי התחיה האלה? הלא רוח זלעפות יפחה בהם מחר – ואינם. ובעמדנו בישובינו בלילות, בלילות יהודה אצילי ירח, ופנימה במעגל העדה הקטנה הרוקדה ומזמרת בשם ההורה – הרכנו גם אז את ראשנו מבושה, בושה רווּית דמעה אשר לא תדע את נפשה ולא תבין מי שלחה: אם השפק בן-העבר או החדוה בת העתיד.
ישובים לנו ביהודה, והעדה שם רוקדת ומרננת במועדיה… נינינו והבאים אחריהם אולי יראו בבוא-עת ריקודי-עם מעולפי-סמל, ובראותם כן ימלא לבבם חרדת-עם, זו החרדה הקדושה הנאצלת עלינו בפני כל מחזה-עם עתיק יומין; אך אנחנו נסב כיום הזה את פנינו מנגד. עוד לא שלמה בארצנו עת הציפיה, והציפיה המחרישה הלא היא מס נפשנו למען הדורות הבאים, כי היא היא אוויר המישרים לכל עונת גידול בתולדות העמים, לכל שבט מתערה-לעם, לכל עם מחליף-כוח, לכל אומה המדשנת מחדש את שרשיה. זה בור-התחיה, כביכול, הנודע בתולדות כל הגויים ונודע גם בתולדותינו בימי הבית השני – זה רק עתה ירדנו אליו לשבת ולגדול בדמדומים. מי זה קורא לנו מבחוץ, ממרום האור הגדול, אשר שם מוצא לשדפון? אוילי הראווה אשר בקרבנו הם המפתים אותנו כי נצא ממחבואים; לבלרי התקופה הם המשביתים את שלות הציפיה מעל לראשנו ופוצחים בשאון הילולים לפני היות בציר.
מות הדמעה
מאתיעקב שטיינברג
גבר נעכר התהלך ביהודה, ואת דמעתו לא נתן לעוכר מולדתו. רק דמעת-גבר יחידה נותרה לאיש הזה מכל דמע-המורשה הגדול, וביום האסון, בבוא המשחית והוא חופן כמלוא הכף מיונקות המולדת הטובות ומראה פניו במרמה כגנן חרוץ המנכש באחרית עונה ערוגה יגעת-גידול, למען זרוע מזרע חדש לתחילת עונה חדשה – חרדה רגע הדמעה מחביון עיניו ותעמוד מהקוות, כי כבוד ותבונת רזים גם לדמעת הגבר, וכאחת הריקות תבוא בנאד הדמעות אם נואלה ועמדה בלא-עת בפתח-העינים והחומס מביט כמנאף במערומיה הטהורים. והנה שבה הדמעה אל מקורה, אך בשובה לא דמתה עוד לגביש במשבצתו; כמחשבת להישפך יבשה על-מלאת וראי-מראותיה הולך וסוער. מה חזיונות והיא לא חזתה אותם בעין מצולתה, מה שגיונות-גורל ותעתועי-מזל והיא לא מוגגה אותם בסתר בלב תמציתה החריפה, מקום המצרף לכל מקודשי הבכי; גם תועבות אחים נפוחות-משמצה, גם מזימות-אחים בזויות השורצות ראשים סביב סביב כמלוא המעגל, גם קנאת-אחים הדשנה והטמאה בכל הקנאות: – כולן גם יחד באו במעמקים הקדושים האלה ולא שרד מהן לאחר הצרפן בלתי אם רסיס באשה קטן, נטף קרוש וישן מזיבת העם אשר לא יסכון עוד לאבל חי או לבכי צח. רק פעם אחת, בעוד צלמי כל השיקוצים האלה ננערים באין-רואים במצולת הדמעה והאיש, אשר לו הדמעה המצרפת הזאת, דמיונו כיורד-ים באניה נסערת, – עברה פתאום ביעף על פני הדמעה למעלה דמות-עתיד כלילת תואר, דומה לאני-שיט זקוף ולבוש כל-מפרשיו אשר ייראה לפעמים כחזון-עועים לעיני האומללים באניה נטרפת. בטיסה לא-מעולם-זה חלפה הדמות, אך כנטרפים ההם אשר בחלוף על פניהם בדי-רגע אני-רזים לא-מושיע ישפיקו לראות כנואשים את מכלולי המפרשים, את ראש התורן עטור הנס ואת מצעדי הבטחון אשר למלחים – כן ראה האיש תוך כדי מעוף-עין במחזה העתיד את מכלולי החיים, את גאות המולדת עטורת הדרור ואת מצעדי הדורות הבטוחים. ובראותו זאת בחרדת גיל החריד גם דמעתו ויצוונה להישפך אף היא כדמעת גיל; בחפזון עשה יצור העין הקטן את נפשו החדשה, אך דמות העתיד חלפה ונמוגה עוד בטרם יכל זה את מעשהו. והאיש נשאר ללא חזון בעיניו, והדמעה שבה כנכלמה אל מקורה והיא רק מהולה ללא-חפץ במעט גיל.
והדמעה, יחידת גבר וראי חזונו האחרון, חיתה מאז חיים כפולים ומחציתה האחת תוגה ומחציתה האחרת גיל; ואדוניה נמשך אחריה חליפות ליוון התעתועים אשר בלב החיים ואל מכלולי הענוה החמודים אשר בירכתי יהודה. יום אחד ראה חותם-כל בזאת הנאצה החסודה המרוחה על שפתי איש ואיש; זאת הרושפת לפעמים בעיניהם גם לבקרים – זמן האֵלם הכשר אשר לפני תחילת עמל – ועושה את עיני הגברים האלה כעיני קדשה מנאפת לבטלה בשעת שחרית: זאת הנוטפת גם מאצבעותיהן של ידים עמלות ומוהלת את ריחה הרע בריח היזע, ראשון לריחות הצדקה אשר ביהודה; – ויום אחד ראה חזות-כל בילדים גומאי-רחוב אשר לא ישמעו צו בכל ארץ-שעשועיהם הקטנה, או באשפים הנלבבים מן הטף אשר יתנו פאר-בראשית לשפת-מולדתו, או בעולל הצח הנשא באין מכלים בזרועות הורתו ועוברי-אורח בחוצות יהודים לא יעממוהו. והיא, הדמעה אשר חולק לבה, ארבה כאחת לזעם ולנחמה, ודבר-כתומו לא בא לה אשר יגאלנה באחת ממשבצתה היגעה, משבצת נפש של גבר אשר נלאתה נשוא את בת-טפוחיה הנסערה. ובנקוף ימים וימר מאד לב השבויה הטהורה הזאת, ולא היתה עוד כאחת הדמעות התמות אשר קרביהן יהמיון מעט בהשקיפן מרחוק אל הנחת והצער והמנוחה תשוב אליהן עד-ארגיעה, כבתולות נשים אשר תשכחנה על-נקלה מבט גבר אומר-רמזים; ואדוניה, יודע-סודה, הביט פעם בפעם אל מצולתה ויהי בעיניו כאיש העומד על שפת יאור שקוף וכובש נשימתו למראה מלחמת הטרף האילמת אשר במצולת הדגים. כי ליצור טורף היתה עתה הדמעה הזאת מרוב חיים יגעים, לדמעה זוללת החוטפת ובולעת מכל הנוגע במצולתה, המנתרת פעם בפעם באולתה גם לקראת יגונות-עבר נקשים ושמחות-עתיד לא-מתוארות אשר לא תכילם גם עין אדם שלמה. ובעמוד האיש על דמעתו, השבעה והשכולה בכל הדמעות, שח אליה ויצוונה דבר: – לו תאזרי באחת את כל רחמיך עם מראה מן המראות הרעים ותמותי כדמעת יגון, או לו תשתאי במלוא עינך לתקוה מן התקוות הטובות ותמוגי כדמעת גיל; עד אן תמלאי את בטן מצולתך שלדי מראות ושפוך לא תשפכי? עוד מעט ומלאת לאין הכיל ואנכי, הגבר שתום-הדמעה, לא אוכל עוד להביא אל נפשי כל מסת יגון או גיל. השפכי איפוא עד-תומך, ובמשבצתך תעל תחתיך דמעה חדשה אשר נפשה ישרה כנפש הראי ועינה שואבת כעין העולל.
ונער קטן, מן הנערים הסוררים והנבחרים אשר ביהודה, נקרה במקום ההוא וירא לתומו את האיש השחוח ושפתיו הנעות, ויקל מראהו בעיניו; ויוסף הנער לראות והנה האיש נשען כמתמהמה אל גדר-אבנים נמוכה, אשר עם גינת-סרק ליד בית-חומה, ומימינו ומשמאלו רכובים בגבורתם על הגדר רבים מן הטף. ויעש הנער במשובה וישכן את לקט ידיו, גלמי עץ ואבן, אל רגלי העומד ויציקהו אחת ושתים. והאיש מביט כנכלם אל המציק הקטן והזר אשר לרגליו ומתאפק מנסות אליו דברים, כדרך יודעי הצדקה הותיקים אשר לא יבינו לצדוק על-נקלה עם נערים. אך לאחרונה, בראותו כי כלתה אליו הרעה הקטנה הזאת, הסתובב על עמדו וישאל: הכי לא מצאת לך מקום בלעדי מקומי? ויטל הנער בפניו את זוג-המלים הדוקר: מה-יש! כאומר: הכי לא אדון אנכי לכל מקום אשר אבחר? והאיש הנעכר, אשר תמורת מולדתו מחרות לעבדות לא משה גם ברגע זה מנגד נפשו, קרץ פתאום בשפתיו ברוב-לעג, וקולו מר גם לאוזן הנער השומע: שפל לך, נערי; הכי לא ידעת כי עוד מעט ויבואו אחרים ויהיו אדונים בכל המקום הזה? – והנער הביט בדובר מחריש וזועם, ואחרי כן נרתע אחורנית ויטל בפניו בשניה את זוג-המלים האחר השכיח בחוצות הילדים: פרא-אדם! ובן-רגע נשא את רגליו ויברח, ורכוש צעצועיו עי-הפקר לרגלי יריבו. אך האיש לא ידע עוד עד-מה, כי דמעתו הגדולה עלתה במחנק הגדול בגרונו ותעמוד בפתח עיניו ותמת מות-טהורים.
כבשת הרש
מאתיעקב שטיינברג
האיש הרש, אשר כבשתו היחידה נלקחה ממנו במצות העשיר החומל על כל-עדריו, אטם רגע את אזניו משמוע את געית יחידתו; ואחרי כן סב וילך אל אהלו והוא מעפר ומעלה אבק ברגליו, למען לא יראו ילדיו את הגזילה גם במראותיה האחרונים, הנחתמים בזכרון. ובכור הילדים, הנער אשר ראה את הכבשה, לא הבין למזימת הרחמים אשר לאביו, ויאהל על עיניו ויתאמץ להביט לעבר הדרך אשר בה התרחק הגוזל. ויהי הנער מביט עד-בוש אל תימרות האָבק ואל נפתּוליהן לפנים ולאָחור, ועל פניו נחרתו חליפות עוית היאוש ועוית הציפיה, כי יום לוהט מאצל המדבר היה היום ההוא והלהט הרוטט נשא את האבק כצעיף מתנודד ולא נתנוֹ לרדת באחת ארצה. ואביו, בראותו כי מצוקת בנו תארך עד-בלי-די, החרידו לשוב אל מלאכת יומו; אך הצו יצא הפעם מפיו לא כמשפט כל הימים, כי אם במליצת דברים יתרים, לאמר: הכי לא ידעת כי רבה הדאגה בבית הרש גם בלעדי הכבשה הנגזלת הזאת, אשר היתה לנו לנחת ולא למחיה? – ויפן הנער ללכת אל מלאכתו, והוא מסב עוד את פניו אחת ושתים אחורנית. ויעברו הימים, והנער הולך וגדל והוא שופך יום יום את יזע עורו על רגבי אדמה אשר יפלחנה במעדר או במחרשה, עד מלאות גם לו נסך-הבשר אשר ישלם כל עלם אכרים מיום צאתו לשדה ועד נחלו את נחלת אביו. ויהי גם העלם הזה למראית עין לאכר מחריש מדבר ומתעלם מרחוקות ומתאפק מטובות, אך גורלו, גורל-גזירה אשר מצא בנפש איש עניו חוט זכרון דק, אחרון למטוה-זכרון שלם מימי השחרות – טיפס ועלה בסולם הרזים וישתקע שם בנפש ללא-צאת. והאיש העניו, בשבתו בשדה למנוחה בקצה מענית והוא רואה במרחק עדר כבשים מתלהלה, הגולש בלי-הרף מאדי הזוהר וממקומו לא ימוש – לא הביט אל שפע הצאן החי כהבט איש-איכרים בעינים קמות אל כל אשר מעבר לשדהו; אף לא חלפה בעיניו כמו-רגע שנאת-נפש, מעטה ועזה, דומה כמעט לשיח-העין של חיה. רק דמיונות וגעגועים וענות-לב שלפני דמעות לא-נשפכות – בלִיל הקנאה הנרקח בנפשות עלובות-עבר – רק רגשות רבים כאלה עברוהו מדי ראותו כבשים מלחכים ירק, בני-צאן פותים ופקוחי עינים אשר האיכר, איש לא-אדון בחיק השדה, יתן את ידו כחופנת בשפע בשרם החי ויחוש מעט אדנות, מעט מראשית האדנות הקדמוניה של האדם. וככל אשר רבו הימים כן רחב ונסב בקרבו זכר הכבשה ההיא, כבשת הגזילה מימי ילדותו, עד היות דמותה בנפשו כדמות אבידה מתמול שלשום. את אביו, בעודנו בחיים, הקיף לעתים ברמזי עינים, כתובע מאת הנגזל הראשון שיחות וזכרונות אשר יכזבו את זעם אמיתם; אך במות האב וילדיו הוא כבר אבו לשמוע מפיו משלי דברים – סיפר להם על הכבשה, חית המורשה האבודה, כאשר יסופר לדור שלישי: ספּר אמת והוסף את המליצה, פאר-השימורים אשר לאמת. הכבשה הנגזלת לא תוארה עוד כהויתה החמודה למדי בבית איכרים, כמחית בשר-וצמר חיה אשר לא ימירוה ימים רבים באחרת, כי אם כסגולת משפחה אשר ערכה כבר צפון מראשית דורות. והמספר לא הגיד לשומעיו את דבר רעותו את הכבשה בפאתי השדה הדל, כדי שמירת בטלה הריקה ממלאכה, והוא מחרחר כנגדה בזעם-רועה מדי המשכה כלועסת אל פאת השבלים, רק העד העיד עליה את האב, את הראשון בקדמונים, את האחד הנעלם אשר ידע את הכבשה נפש אל נפש, זה הידוע בין גידולי הדורות כאות מבשר מרד, אם גדול ואם קטן; תינוקות, נעמנים צומקים בבית-דלים, נשאו עין כנגזלים, ונערים, פרחי עבדים בבית-איכרים, ידעו פתאום שם מפורש משמות הגזילה אשר תחת השמים. ואחד הנערים, יורש האדנות אשר בכל משפחה, גם כהה באביו על אשר לא פנה לבקש צדק מבעוד-עת. וייטבו הדברים מאד באזני-האב, כדרך דברים הגבוהים והעזים מן המעשה אשר ייעשה, וילך בכוחם וישאל לנביא; ויגידו לו את שם נתן הנביא. וימצאהו יושב לבדו בחדר ופניו דרוכים מפני איש המתמהמה לפתור דבר. ויאמר: דבר לי אליך, הנביא. ויאמר: דבר, אך ספּר את דבריך במראות, כי לא יבין לחשוף ענינים איש המחרשה. ויחל האיש לספּר כאשר הורגל מאז עם ילדים: איש עשיר היה ולו עדרי צאן ובקר; ויבוא אורח לאיש העשיר, ויחמול לקחת מצאנו. – ויהי בראות הנביא את ראשית המראה בדברים התמימים – ותאורנה עיניו מאליהן מראשית החזון; ויקשב הנביא קשב רב וישמע את משך הסיפור על הרש אשר לו הכבשה היחידה. ויבוא גם משל המשלים: ויבלע הנביא את הדברים כתומם, ויגל את פניו ויצטחק. וימהר וישלח את האיש לביתו ויברכהו לפני צאתו.
ובישראל מלך בימים ההם מלך עז וחמוד, והוא גבר במלוא אהבים ונקמות; ואשר ידעוהו בימי נעוריו זכרו את דמותו כעלם אדמוני ויפה עינים אשר הרוך המתחפש בכל הליכותיו, הוא הרוך הנורא והיוקש הקורן לפעמים כשמן משחה מעל פני גברים רודפי-עונג. וכרוב חמדתו כן אהב המלך הזה את כל החמודות העזות למיניהן, מן מזימות הערמה המענגות בסתר לילות ועד תעלולי הנקמה המשכרים בצהרים, ומן קנאות בנות-מלכים היוקדות בבית הנשים ועד כלימת-בשרים לקוחה מיפת נשים זרה ושדודת-יומם. אף לעת ערב שלח המלך הזה רבים מלאכים לקחת את האשה היפה אשר ראה את בשרה ברחצה, ובשבעו כמעט את יפיה הרבה עוד את חמודותיו כמנהגו ויעש נקמת-ערמה באישה, שר בן-חיל מאום זר אשר לא ירצחנו גם מלך בלתי אם בתככים. ובעבור שבועות וירחים והאשה כבר יושבת בבית הנשים עם אמהותיה ועם עוללה, בן זנוני המלך – וירך פתאם מאד לב המלך ויזכור את נתן הנביא ויתאב לבואו. כי נתן הנביא הביא לו תמיד את היקרות בכל החמודות, בעשותו על ראשו העז והחמוד אימת תוכחה כאפריון לכסא המלכות, בתתו לו לשבת כנכלם ממוסר ורוך-הרזים הגדול שופע באחת מפניו ומנפשו; ועתה הנה יתמהמה לבוא, ואם כי חטאת המלך היא ראשית דעת לכל הנביאים. אך יום אחד בא הנביא; שחוח ממעמסת חזון צעד לעבר הכסא, ובגשתו אל המלך פתח במשל כליל-חמודות:
שני אנשים היו בעיר אחת, אחד עשיר ואחד רש.
כדור השעשועים
מאתיעקב שטיינברג
הים התיכון, עין העולם הקדמוניה, ישתרע בזוהר הדק של אחרית הקיץ, הוא המסך השקוף במזרח העולם אשר הדמויות נראות מבעדו כמשלימות יחד דמות אחת… רצי הגלים המאליפים נסוכים באין-רואים אומן אחים, אשר איננו לא קצב-האמונים של החי ולא תואם-הגלמים של החומר; המים הרבים, הגאולים מקפאון ושלוחים לתאות חיים אחת ויחידה, תאות תנועה, נוהרים ומקומם אחד, עולים ויורדים בחיק עצמם, פולטים מחביון אונם יודעי-התמורות קוים וצבעים וחוזרים ובולעים עד-ארגיעה את כל אלה לתוך המונם הנוזל, זו מכיתת היצירה מימי בראשית אשר היוצר פדה אותה משבי המנוחה ולא נתנה לבוא בגלגולי החיים הקצובים. ככה נע הים לנפשו; נוהר ומתמודד על כל תחומיו וזמניו גם יחד, ומימיו חיים ואינם-חיים. ומעברים, בכל תחומי המים המשתוחחים אל קצות השמים, אין ארשת דבר להאציל על המרחב המתפרק על עצמו; הכרת עבר או עתיד או מקום; אין אנית-מפרש שואפת רוח ואין אני רם-צלעות יורק עשן. רק הים נע לנפשו, וגלגול המרחקים החוזר אינו פוסק.
ובצפון העולם נפל דבר בעת ההיא: גוי חרוץ הלך לפקוד את כליו, ויפקד גם הצדק, כדור השעשועים הצומק, ויגמא פתאום אוויר-נשמות לרויה. זקנים השקוהו פה-אל-פה הבל שפתיהם האחרון, צעירים נפחו בו במלוא לחים העזה, ובצבותו עד-תום ונפשו שבה נשלמה בקרבו והוא מתוח מעבריו כתוף עומד לאורך ימים – ויקל עד מאד ויעף ויעל לאוויר העליון. והרוח נשאהו על-נקלה, נשוא ועבור על פני ערים עמומות וכפרים נכלמים, ויסיעהו דרומה-מזרחה, אל כנף הארץ שמה שאפו תמיד כל דמיונות האדם, ויביאהו לאחרונה עד מעל הים הגדול הסובב את ארץ יהודה. ובהגיעו שמה כחום היום, שעת ערבוב זוהר ואדים, וירף מעט הרוח ויסב אנה ואנה על פני משטח המים. והכדור הנפוח, אשר נד לאטו בין אברות הרוח, צפה רגעים רבים בתאוה אל תאות המים הנוצצים מתחת, כי נשמת הצדק אשר בקרבו הרגישה בן-רגע קרבת אחים בינה ובין המון המים העזים, יצר-הבינים מימי בראשית המתרפק על עצמו ללא תכלית. אך מהיות לבושו מעשה בני-אנוש ונפשו נלושה חליפות בין אצבעותיהם – השתוקק עד-מהרה גם ליצורי אדם, וידדה כה וכה על פני מפלשי הרוח לתור אחרי אניה. ויהי כי נטה בדרכו גם מלב הים, שוט ועבור מזרחה עד ראות כמהבהבים את חולות החופים אשר לארץ יהודה, וירא לאחרונה ספינה שפלה המרעידה את תרנה אל צלעות הגלים והיא כמדדה ונמוגה גם יחד על רצי המים. רגע אחד קפא כדור הצדק השוקק על פני גלגל הרוח, והוא כשואל את נפשו: איפה קו-המטרה ההולך ומשתלשל באין-רואים מאצל חרטום כל אניה יודעת דרכה, כהימשך מאחור המענית הגלויה אשר תחרוש האניה בכל מים? אך מחפצו כי עז להשתעשע בידי אדם לא שעה עוד אל תמהון נפשו, וישתוחח וישתלשל באפס קול אל סיפון הספינה. והספינה – הים ינחנה בדד כתיבת-נח אחרת אשר הוקמה אף היא במצריה על סף עולם דועך, ואנשיה – אנשים ונשים וטף – פרצו לבוא אל מקלט האנוש עד בלי הותיר עוד מבחוץ כל נפש אדם חיה. וברדת הכדור אל בין האנשים הצפופים – ויפול לראשונה לידי איש זקן, כי בכל עדת הפליטים יסתופף תמיד גם איש-שיבה היודע לרפות מעט את אימת האחרית; והזקן שכל אל הכדור את אצבעותיו הרפות ויבט בו בעינים נאורות, עיני יהודי הנחפזות להעלות שביב בינה בראשית כל ראיה. ויאמר, כאמור יהודי דעה בחפזון בהיות במו-ידיו דבר-חפץ, והוא מדבר באחת אל בליל אדם, כי בין הנלכדים באַמת המקום גם אבות עירומים מכל תוחלת וגם עוללים העטופים ערגת סנורים בחיק אמותם: – הנה ציר ממרום, אחרי אשר בצאתנו לא דבקה עוד בעקב נעלנו פסולת כל תקוה ומקדם לא נדע פתח חיים איהו. ובדברו לחץ כמעט קט את קווצות זקנו, מאזני הזקנה המרטטים, אל עורו של הפלאי העגול ההומה סביב סביב המית סתרים ופה אין לו לדובב אף במעט גלויות. ויילכד הכדור מיד ליד, ואיש מן הגברים הרקיד בו את אצבעו; ויען הכדור מקרבו קול כקול-התוף העבה אשר יאבה לנגוע רק בדלתות האזנים ולהמוג אחרי כן בחוץ על כל שבריו. ויביאהו למו ידו גם בחור, מעוילי היהודים החדשים אשר הכרת פניהם בלולה ללא הכיר, וימעכהו בלי משים בכפות ידיו, מעוך וסחוט מקרבו בלא-יודעים פליטת אוויר. ואחרי כן עוד נסו אליו את עיניהם מקרוב ומרחוק כל שאר העדה, ומן הנשים הלאות, הנראות כנושאות את הסבל הנורא, לאמר את בלִיל הדאבה המתחבר ממותר כל סבל אשר לאח ולבעל ולילד – מן הנשים האלה היו אשר העבירוהו בדי-רגע על חזן במגע הסתרים הנאלם אשר לאהבה, ומן הנערים היו אשר תלוהו בנס בין קצות אצבעותיהם, ללא הקשב וללא שמוע, כי אם למען לקוח לנפשם בדרך-רזים מראה או זכר או חידה לימים הבאים. והוא, כדור הצדק הרענן בראשיתו, נפח בלאט את נפשו נטפים נטפים, והיום נטה בין כה וכה לערוב.
וכצאת הכוכבים היתה מבוכת-תמרורים על הילדים אשר במעי הספינה, ואחד מן הילדים הבוכים געה בבכי ממושך ומדאיב לב, בכי לא-משווע אשר ילד יהודי ישפוך לפעמים בעניו כי רב, והאוזן, אוזן השומע, לא תבחין בו פשר מצוקה או גם משובת-נכאים מתמוגגת מאליה בדמעות, ורק הלב, לב השומע, ידאב עד לכלימה ושממון אין-אונים, כאילו עולם משוקץ מיסורים עשה בנכלים ויבך על נפשו דרך פי תינוק. ובראות האם כי אפסה ממנה כל נחמה להושיע את ילדה, ותזכור דבר ותחפז בעמל בין הגויות ותחפש אחרי כדור השעשועים ותמצאהו לאחרונה בנקיק בין הצרורות, מושלך לאין-חפץ לסנוורי לילה. ותקחהו בחפזון במלוא כפה, כהילקח דבר אשר ישרת, ותביאהו אל בנה ותתנהו בחיקו, והיא עומדת עליו לראות אם תרף הדאבה הזרה מבכי הילד. ויהי כמו-רגע ויתאפק הילד וישם את כפות ידיו הרכות מסביב לכדור וגם את מלוא זרועותיו הדביק אליו לתמכו, ואחרי כן התיפח מחדש כדי יבבה קצרה וצוהלת, כדרך ילדים המתפייסים אל מתנה בשעת בכיים. ויילחץ הכדור, כלי השעשועים הגווע, במחבוא אשר על חזה הילד ויתפקע בנפץ קל, ואוזן האם לא קלטה אותו בלתי אם כרעש מתנפּץ-פתאום המשעשע ילדים. אך תקותה לא באה, כי שמוט שמט הילד באימה גדולה את נבלת הכדור, והיא בראותה גם את עוית החרדה בפניו ואת פיו הפתוח לצעקה חדשה וגדולה – ותרם את ילדה אל לוח לבה ותעתר עליו מנשיקותיה ומן הנחמות הדחופות אשר בפי אם, ותרמוס ותרקד את עקבה כנוקמת על הסחבה הנובלת אשר לרגליה. אך היא לא השכילה לעשות כן את נקמתה המתחפשת, כי רגלה נרתעה חליפות לעברים, בנוד מתחת כשכורה אנושה הספינה השפלה, נופלת הירכים וצבת הבטן.
התהלוכה
מאתיעקב שטיינברג
כשערים נפתחים כן עשרים וארבעה המבואות אשר למצודת-הספרים הקדושה: – יום-תקופה תמים נשלם בעולם, וכצירים שבים ממשלחתם כן ימהרו החזיונות השלוחים לשוב לעת-ערב אל הקודש פנימה, איש נוכח שערו ואיש נוכח ספרו. ראשונה יבואו המשלים הקטנים והצרופים, כלילי-טוהר כילדי טפוחים, הפזורים כל הימים ברחבי העולם ומלאכתם הענוגה להפרק בלאט על הלבבות אשר ליחידי אדם ולפתחם ללא מגע-כפיה, כפתוח דבורים את גביעי הפרחים, ולהמליט אל קרבם תארי חיים חדשים, לב ולב ככוחו וכבית-קבולו. המונים המונים יטוסו וישובו אלה מכל משכנות האדם הרעננים באשר הם שם, כשוב הדבורים עם פנות היום אל הכוורת מן הגנים ומן האפרים, ורבים גם בהם אשר גפיהם, כביכול, מעוכים כמעט מהתנגש עד-בלי-די אל לבבות קשוחים או אל דמיון נקשה, מגולל בתוך עצמו כעלה יבש; טורים טורים צפופים ימהרו לעבור כל המשלים האלה, טף-הברכה אשר לכתבי הקודש, אשר מהיותם מאז המון דורות רק נושאי דבשם לא יוכר על פניהם כל עוצם נוגש וכל דעת גדולה, ומהיותם צחים ומעונגים ישוקו לא-נכלמים אל מחבואיהם הקדמונים, איש אל בית-פרקו ואיש אל תא-פסוקו. וכתומם לעבור יבואו החזיונות הגדולים השבים מעם גויים ולאומים רבים; הם הם נושאי-המראות הידועים לשם, הנאהבים בתוכחתם ובנחמתם גם יחד, וביניהם גם יצורי-חזון תמימים אשר חזות עיניהם המעולפות מעידה בהם כי בנשאם מדברותיהם על עתידות ורחוקות היו כחולמים ולא הביטו נכחם אל גוי ואדם; ביניהם גם שרפים נזעמים הגוררים בכבדות את אברותיהם המגואלות באבק עולם, גם כרובים חסודים הנושאים בשקידת פלאים צרורות רחמים להשיבם בטהרם אל בית גנזיהם אשר במצודת הנצחים, גם שנאני-שלום לא-נכתמים המתנהלים לבדם לעברי התהלוכה עם משאם הטהור מכל טהור, משא כל התחינה והתפילה והרינה אשר העולם הקיאן לעת הזאת וספר-המנוחות הגדול – אביהן-מחוללן – ישוב יאספן עד בוא מועד. רבים כאלה וכאלה בתהלוכה הנעלמה הזאת, תהלוכה מתכוננת בדמדומי עולם אשר קצותיה עוד ירגשו באפס קול בקצוי צפון או בישימון סהרה או באיי הים וראשה כבר הולך ומתכנס בחפזון לתוך מבואות המצודה, כהתכנס צבא אין-מעמד-לו לתוך מצודה אחרונה; אך מרביתם, מרבית כל הצירים הנאמנים האלה אשר זה דרכם בקודש לצאת חמושים עם שחר כל תקופה ולנוס עם ערב מנוסת-יגון, הם מלאכי מוסר ישישים ויגעים. הם הם נאמני התנ“ך הראשונים והאחרונים אשר יצאו בעלומיהם להגיד פשע לבית ישראל וילכו אחרי כן בעקבות העם הנד, הלוך והכהות מעט אור נפשם בתמורות הנדודים, ככהות עין נודד בחליפות אור ואויר, הלוך וסחוב את כנפיהם עם הקהל ומצוא אזנים קשובות רק בבתי מדרשות הומים, מדי דברם מקרב ההפטרה המתנכרת והמעולפת מקצותיה ניגונים, ורבוץ אחרי כן שבועות או ירחים בארון ספרים מעלע אבק. עתה הנה הם הולכים עם כל אחיהם לשוב אל מכורתם הגדולה אשר חוללה אותם למכביר, בלדתה למועדי-בינים גם צאצאי יפיה האחרים, והם לבדם אין בפיהם הנחר דבר מן הדברים אשר בנים שבים ישיבו להורתם גם בלי הישאל. אך ככל אשר יקרבו אל המבואות כן תחיה מעט מעט רוחם, כי יגע בהם האור היוצא למרחוק מן הספרים, האור האחד ויחידי בעולם המצרף בדי-רגע את כל ההמולות הרחוקות ליגון אחד קרוב, יגון-התנחומים של התנ”ך אשר משאו יקל לנפש ממשא הנחמה האטום. וכה ילכו כולם, הלוך והתכנס לתוך המבואות מסביב, ושאוף כבר על פתחי השערים מן הרוחות הכלואים למשמרת מבפנים ונדוף לא יתנדפו החוצה, כי האמת, חותם אלהים שומרת עליהם מבחוץ: – הם הם רוחות התנ“ך, מעלימי שמם ומפליאי חיים, היודעים סוד משדי לחדש פעמים אין ספורות את צבאות התעודה, קרוצי-ממלים, ולעשותם תאבים ועזים וערוכים כביום היולדם, בשובם חליפות מסוב פני תבל והם כמושים ומצוררים איש בתוך נפשו ואבק העולם עוטף אותם כאות אחריתם. אך לאחרונה, כתום כל השבים לעבור ולבוא, תיראה עוד במרחקים דמות מלאך או שרף או שטן-משדי, והוא המאסף האחרון אשר יתמהמה לנוס גם ממערכות תבל הרוסות. הוא לבדו ואין עמו אחר קרוב למחשבתו הקודרת; כי גם בלדת אותו רוח התנ”ך לעת אחרית לא זעקה עוד בחבלי לידה בלשון נעוריה העברית, הקלה והעזה והמדלגת על-נקלה מכאב קרוב לתקוה רחוקה, רק פעה פעתה בלשון ארמית חבורת הלחשים, לשון ירח כבדת-רזים המתעלמת על פני ארץ יהודה בדמדומי תקופה. ושם לא קֹרָא לו, ודמותו – הגואלת או העוכרת – לא ראה יצור-אנוש במלואה, וגם לא אלה המרופדים מכל דמויות הפחדים, רק זרועו המתוארת בנס בעלטת תקופה כותבת על קיר חיים שתים שלוש דלתות בכתב ארם מקוטע ואיום, דומה במראהו להבהוב פגיון אימה מעשה דמשק. הוא הכותב: מנא, מנא – על כל חומת גורל דחויה, אשר התומכים אליה לא יבינו עוד את ראשית שברם, והוא ההולך פה לבדד בשובו מתפוצות יעקב הנדונות לבלי השיב. אך כנפיו תרעדנה כה וכה ברעד שוקק אחורנית, כי הזכרון, המחריד לפעמים גם אחרית נחרצה, יטלטלהו פתאום טלטלת רחמים או חרטה. אך צרה היא תבל וצרה היא שבעתים לעת אסונה, בהשבר מרבית דמויותיה המגדילות בנס את התחומים; רק רגע יתהה האלמוני הלז, אשר רפרף עם-ערב כעטלף לא-ידע מנוחה על כל החומות הנכריות הנותנות את צלן לבית יעקב, וזכר ומנה את כל מקומות מועדיו, לא יחסר מקום: מן אשכנז הפוצחת זועה ברעם בהיר המתגלגל עד קצות שמים, ועד אוקריינה השפלה אשר סכר זוועותיה נבקע פתאום מעברים לאין הכיל; ומן גויים עצומים אשר תבוסת יעקב מתגוללת כבר בין כליהם הרבים עד עת-מצוא, ועד קטני עמים המחביאים את מזימתם על יעקב כהסתר ילדים דבר משובה, הסתר וגלוֹת כאחד וחמוד הדבר שבעתים. ככה יזכור וככה ימנה, עד אם ירפה מזכרונותיו; כולן, כל משפחות ישראל החוסות אל חומות והנשענות אל גדרות, נקראו כבר להתייצב ולפתור את הכתובת: מנא, מנא. וברפות ממנו אור הזכרונות יכסנו כמו צל העיפות, הוא צל הנחרצות האטום העוטף ביום פקודה גם את שופט-כל-הארץ וגודר את הדרך הנוחם מגשת אל האב שבשמים. ובצלו כי-רב ילך האלמוני את קצה דרכו, הלוך וסוב אל ירכתי המבואות והתכנס אל ספר הירכתים אשר שמו: דניאל.
האם
מאתיעקב שטיינברג
בית-אב אחד קטן ישב בעניו בתל-אביב אשר ביהודה: איש ואשה ונכדה לא-בוגרת, יתומה מאם ונדחת מאב. והאיש המזקין ישר קומה ורחב זקן ומדבר כמו צחות בלשון אשכנז, המדינה אשר בה ישב ישיבת-ביניים ממושכה, אך בעיניו היה רשף-התמיד הטפל אשר לאיש מתראה ואוהב-שלומו, ורשת הקמטים על מצחו רעדה על-נקלה לכל מוצא פיו, – ארשת חפזון רגילה, המעידה גם על תאות-קטנות נמהרה, המציינת זקנים בטלים מבין יהודי פולין המדינה; וכל רואהו, בהביטו אל הטפחות הרעננות אשר בלחיי האיש בן הששים, הבין על נקלה את סוד כל טובו, לאמר כי הוא אחד הבעלים המעבידים נשים גבורות וחרופות, אחד הריקים המאושרים – והם לרוב גברים אמיצי ראש ונרחבי עינים – הסובאים להנאתם את כל הנחת שבבית המשפחה. והאשה היתה קטנת קומה למאד מבעלה ושערותיה עשויות כצעיף מתוח עד לקצות צדעיה, הרגל אשה הממעטת בכונה את דמותה; שפתה בלולה, יהודית מאריכה שולים בנוסח לשון אשכנז, והליכותיה ברוב אמרים ובפזיזות לא-נבונה – בהיותה עובדת כל היום לביתה ולזרים והיא נסערת בלי הרף לשברירי מלאכה גדולים וקטנים, ורק הדיבור עם נפשה ינהלנה כמו עם מטוה החובה אשר בידה, עבודת שתי וערב של אשת חיל חלשה המשתכרת למען בעלה.
ורצון החיים הוא מאז ומעולם, כי לאיש העמוס דאגות קטנות תקרב הדאגה הגדולה אף היא רק בדמות שברים ולא במלוא תארה; האשה הקטנה, העושה יום יום בתבונת לבה לדאגות הבית הרבות כעשות אשת איכר בתבונת כפים לצאצאי העוף אשר בחצרה, לא שמרה בזכרונה ראשית יגון כבד על דבר בתה העצורה באשכנז, כי אם בהמון מזימות אם פקדה יום יום את ענין בתה, וברוב אמרים וביראת אהבה – יראת אהבה היודעת להפציר על תכלית – התחננה אל בעלה ותאלצהו לנענע כנגדה בשעת סעודה את ראשו הכבד, כאדם שדעתו נתונה לענין רחוק והוא חושך גם את ראשית עצתו לעת מצוא. ויהי כעבור כשלש שנים מעת בוא המשפחה ארצה – וירבו השמועות על דבר המלחמה המתרגשת לבוא; ותקם האשה על בעלה וגם בכתה עליו בכי קצר אשר נבלע עד ארגיעה בפניה המצוררים, והאיש הרים את פניו הגדולים והוא מזרה את זקנו לצדדין, עד האמן אשתו כי ישיח כרגע דבר-מעשה. ויאמר: מה אכתת את רגלי ורשיון-עליה לא אשיג; רק סוחר בשטרות-גורל אנכי בארץ הזאת. ותלפת המסכנה משמוע את דאבון בעלה ותגרר מאליה מעם השולחן והלאה, ותעש את מעשיה כל שארית היום ההוא בפנים מחרישים, דומים לפני אדם המתאמץ להעלות אחרי יאוש תקוה חדשה; אך גם ביום המחרת ובימים רבים אחרים היתה כבוששת לבוא ממקומותיה, וסודה אף הוא נתגלה לאחרונה בפזיזות לא-נבונה, במסרה שטר כסף על יד בעלה. והאיש השקיף אליה רגע נלהב ומשתאה, כדרך אנשים חדלי-מעש אשר מראה מכסת-כסף לא-צפויה ימלאם בן-רגע חרדה אוילית ומתוקה. אך ממלוא רשת פניה הזילה האשה את תקותה רביבים רביבים, ודבריה לא ברוב אמרים, כאילו זכתה להבין לאחרונה את ענינה הגדול: ותאמר: נמצא בחור, איש עתי לגאול בחורה בערמת נשואין, והוא יקום ויסע לאשכנז במלאות מכסת הכסף הדרושה. וייעשה הדבר; כי יש אשה דלה מנשים והמון רחמי אם נסוכים על פניה כמבוקשה האחד בחיים, והרואה בה רואה כמראה מבדח ומעורר נדיבות גם יחד, כמראה ילד המתחנן הרבה ותובע רק מעט מן המעט. במקומות כביסתה, מלאכת פרנסתה מימים לימים, פרעו לה מראש פרעון-נדבה נשים שונות, גם כאלה היודעות רק חסדי ביתן והמחוננות דלים רק לעת מצוא אחת – במוגג ארשת המסכן או המסכנה את קליפת הבטחון הדקה אשר לחלק אמהותן, והיא, האמהות חולת החרדה אשר לכל אם ואם, מציצה פתאום מתוך עטיפתה הפגומה ומראה מעורר רחמים כאפרוח קרח מנוצה; מכתביה, אגרות הבת הכתובות אשכנזית פרועה והומיה, לחוצים היו בחופן ידה לתעודה ותחינה, וגם שכנים מסביב נלכדו ברשת מרחמנות אשר פורשה לימים רבים עד לאפסי הרחוב. וגם בעל-הבית ואשתו – זוג-האורחים מאמריקה היושבים שאנני-קנין בעיר הנחת אשר ביהודה – נדבו כערך הדבר ועזרו לבחון את הדבר עד תכלית ולבחון לאחרונה גם את הבחור הגואל. ויהי כי עברו ימים והבחור כבר יושב למעשהו בארץ השבי – וירע פתאם המעשה מאד, ותוצאותיו נדמו להיות תוצאות מרעה אל רעה, כאשר תהיה לעתים בחיים אחרים מעשים הנהלכים אל קצם ברוב מזימות ועמל: כי החלה מלחמת גויים מאשכנז האדירה, הנמהרה בכל גזרותיה, וגם בהאמן הבשורה כי יש עוד אניות שטות בפאתי הימים הקרובים ליהודה – ותהי עוד האם כעלה נדף אשר יד עוצרת לא תשיגנו בחרדתו, ועד השכנים ועד כל יודעים הדבר הגיעה החרדה.
ויום אחד הגיעה הבשורה האחרונה, בלשון הטלגרף מגידה בטחון גם באד המלחמה, כי אנית הגאולים יצאה לדרכה ובוא תבוא לעת מועד, ליום השבת הקרוב; והאם ספקה כפיה לשמועה ראשונה וגם עם השנות הבשורה בפני שכנים שונים. ויחשבו לה האנשים את הדבר למשובת שמחתה הפרועה, המעורבת בחרדה; וגם בבית היתה עוד הזקנה ימים מספר כאיש עושה תהפוכות אשר בהסוב מעמו אסונו יתעקש עוד לדבר בו ולזכור את אותותיו. שבע ביום שלחה ידה אל מכתבי בתה, ופסוקי התנחומים עקצוה עתה, לאחר מועד, כפסוקי עדות מכלימה העולים בזכרון הפושע לאחר קבלת העונש; היא ספקה כפים לנפשה, או בכתה בכי חשאי ושופע דמעות בהיות כפיה נתונות למלאכת בית, ובהביט בה נכדתה בתמהון, נכדה יושבת בית-זקנים הטופלת על סבתא זרות זיקנה – השיבה לה אמנם הזקנה מבט תבלולים מתוך-דמעות, זה הרגיל רק אצל ישישות המשובשות ברוב ימי עוני. בעלה מצאה פעם בבואו בדמעותיה אלה ופניה כמגואלים מסחי יגון; הוא לא גער בה, כי תקפה עליו חולשת לב למראה רעיתו, כדרך גברים מתראים וחוסי-נשיהם אשר טלטלת זועה תגע בהם מדי ראותם את אשת החיל בחולי או במכשלת יגון גדולה. והיא, הנדרשת לו תמיד, התחפשה מאליה ואמרה בקול רחוק מכל דמעה: הלא תכין בעוד מועד כרטיס-כניסה לנמל, כי יום שבת יום בוא הספינה. ובזאת השכילה מאד לנחמו, כחכמת הלב אשר לנשים כאלה; כי לגבר כערכו ינעם מאין כמוהו כל דבר קניה, במזומן ובבטחון, כדבר מעשה קל אשר יש עמו עמידת כבוד. והאיש קנה את הכרטיס ויחביאהו במקום בחדרו, חדר המעון היחיד; ובבוקר יום השבת נטל את צרור טליתו ללכת אל בית הכנסת, ולאשתו אמר: את תלכי בלעדי אל הפגישה, וגם בעל הבית ואשתו הולכים לקבל את פני הספינה, – ועל הכרטיס שכח להגיד לה מקומו איהו. וכעבור שעה קלה אחרי צאתו החלה האם לחפש אחרי הכרטיס, והנכדה עוזרת על ידה; וכאשר לא מצאתהו – נחפזה ממעונה החוצה, להשיח את הטורח האחרון הזה לפני נדיביה, בעל-הבית ואשתו אשר חכו לה ללכת עמה יחד אל הנמל. ובראותם אותה ענודת שמלה ושערותיה חלקות על ראשה כצעיף דק ומתוח ופניה רועדים בכל קמטיהם מדאגה ותמהון – הצטחקו שניהם כנגדה בלי מלים, כרואים מאד את חדותה או חרדתה, וישלחוה לחפש שנית. ובהכנסה מצאה את נכדתה מעיילת מפתח במנעול מגרה אשר בשולחן בעלה, ותמהר אליה ותוצא מידה את צרור המפתחות, והיא מגידה בכל כוח קצפה: הכי רשות לך מסבא לנגוע במגרת השטרות? – והיא חפשה מחדש בכל החדר ותצא שנית החוצה אל ידידיה. ואלה נעתקו כבר ממקומם, מאצל גדר האבנים המצוננת, והאיש שלח לה את עצתו, המלגלגת והמנחמת, דרך הליכה: הלא תרוצי אליו אל בית הכנסת ויגידך את דבר המחבוא; ואנחנו נצא לפניך אל הנמל. והיא מהרה לעשות כן בקבלה את הצו, ודרכה במרוצה ושמלתה מרשרשת מעט ברחוב השקט; ובהתימה את כל המלאכה המשונה הזאת, ובצאתה כפרועת פנים מבין יהודים מתפללים – התכנסה לחדר מעונה בקוצר נשימתה ותשב עוד רגע להנפש, עד אמור לה נכדתה: סבתא, למה תשבי בשעה כזאת? – אז שאלה לה את צרור המפתחות מיד הנכדה, ותקלס עוד עוד בדברים ובברכות את תבונת הילדה לנחש את מקום הכרטיס, ולאחרונה, בהחזיקה בידה את היקר הזה, יצאה כמבוהלת מביתה ותעש את דרכה במשנה מרוצה, הלוך ורוץ והשתוקק בכל מאדה להדביק בדרך את ההולכים לפניה, ואם אמנם ידעה כי לא יתכן עוד הדבר. ובהגיעה ככושלת עד שער הנמל הסגור – הריצה את שתי זרועותיה אל בין מוטות הברזל, והיא נושפת בקול למול השוער המתעלם כדי-רגע ועיניה יוצאות אל הקהל אשר מבפנים ואל זוג ידידיה אשר מצאתם עינה בתוך הקהל. בן-רגע הבחינה בהם, וגם את הבחור העומד עמהם ראתה בקצה1 עינה. והוא, נושא-בתה הנכלם והירא, נסוג לעיניה אחורנית, והוא חוזר ומסיים דברים אשר לא שמעתם אזנה: במעלה הים, בפשוט השמועה הכוזבת כי ישיבו את הספינה למקום מוצאה ואת נוסעיה לארצותיהם וגם לאשכנז המדינה, נבהלה הנערה מאד לנפשה ויאחזה שבץ-לב ותמת בדרך.
-
“בקצב” בטקסט המקורי, צ“ל בקצה – הערת פב”י. ↩
בליל מסה
מאתיעקב שטיינברג
לעת התבוסה היה ביהודה איש לא-עניו וסר-מכלימה, מן האנשים הרואים את הכרח הנכוחות גם בתהפוכות האושר והאסון. והאיש, אדון חייו מיום בואו בגברים, אב לילדים רבים; גדולים אשר יסכנו כבר לעלות במעלות חייהם בהיות להם תומך, וקטנים היונקים עוד את לשד האהבה הנאצל. והימים בארץ מרים, כשלף לענה הגדל בשדה בין קציר למזרע חדש; ומסת העונה, זונה לא-נשכחה ביהודה, סובבת עיר ועיר ובפיה הפרוע פזמון התאוה הישן על פת הלחם; ופליטי המחסור אף הם, ערוב בשדה החיים, רומסים ברוצם גם משלח-יד רענן ומלאכה נטועה על שריגיה. וכרבות מסביב מצוקת המחיה, ורבים כבר בקצות כל העדה הזועפים ליום מחר – נגעה הרעה גם עד האיש הזה, ואותות החרדה נכרו גם בו; בשעותו אל ילדיו אוכלי-לחמם היה לפעמים כמתאוה להפיק את אנחתו החוצה, אנחה נשמעת בכל שברי קולה אשר האב הנאנח צורר בה כאחת את ודוי חולשתו ואת האזהרה לנפשו. וזו הצדקה היהודית, המונעת מראש מבעליה יאוש מגבורה או מחולשה, כפתה גם אותו לראשונה להיות יום יום כאיש לא-חושב ונסוך הרהורים; בלכתו ברחוב נעצר פעם בפעם בלי-משים בלכתו, בשבתו עם ידידיו אל שולחן בית-משתה התנהג לא-פעם בלהג או בשתיקה והיה כעוכר במו-חפצו את מנהגו, ובעשותו את מלאכתו, מלאכת תאוה הצריכה לאדנות חיים לא-פוסקת – אפפה אותו לסירוגין בחילת מות קטנה או גדולה, והוא נבהל ופרקי אצבעותיו כמתעלפים והוא מתאפק מברוח בריחה אנושה מחובת יומו. אך מהיותו איש לא-עניו לא נתן טעם כוזב לכל התלאה המבישה הזאת, כעשות רבים אחרים אשר בהתרפותם בעת רעה יחשבו את עצמם לחולי זמנם. ובזאת הרע לנפשו שבעתים; כי גאות היחיד, מעדני גבר, מפטמת את תולעי הלב מראשיתם, ועושה אותם לבסוף לפתנים מצוחצחים הנכנעים רק לחכם חרטומים.
אכן המרודף-מני-עוני לא ירוץ נכחו עד-בלי-די, עד עיפו למתנת אביונים ועד נפלו טרף לחית הרחמים, רכת העור ושולפת הצפרנים; כי אם סוב יסוב לעברים, כחיה הנמלטת בין המצרים, ויחפש מחבוא-ישרים מרעב. אך האיש הלז, בדלול מיום ליום בטחון יום-מחרו, לא יכול לעשות ברצונו העצור את המעשה אשר עניי-יהודים רבים יעשו על-נקלה ברצונם השלוח, לאמר: להתנער באחת מגאוה ומיאוש גם יחד ולצאת לרחוב, הלוך בצעדה כאיש-מטרה וטלטל זרועות כאיש-נחפז וקמוץ לפרקים אגרוף, כחופן שם רצון פרנסה. ברצותו להביט אל פחד עתידו, למען יאלצהו מעט המראה, הרגיש בן-רגע שובע-חיים זר ומוזר, כעין שובע הגוף החונף הבא אחרי רעבון לא-נשקט; בעמדו חליפות על ילדיו כאב ריק, חדל-אבות, היה לפעמים הדבר אשר הרהור כל-שהוא, כזבוב נוגע ואינו-נוגע במצח הגוסס, הטריד גם אותו לראות במחזה את האב השכיח, – אב יהודי המגיע עד-הלום לעמוד כאב נפשע על ילדיו, והוא נאחז עוד לאחרונה בתוחלת אחרית, תוחלת יהודית ריקה מכל ריקה והוא מתפרץ בכל מאודו החוצה, רוץ ובקש פתרון לתוחלת התעתועים הזאת בשווקים וברחובות ובאבק רגליהם של רחמנים: – אך גם בשעה כזאת, שעת נסים יהודית, דומה היה בעיניו למנמנם בקור קפאון אשר נמנום המות ערב עליו. ומפה, מן המראה הממשיל המעלה לפני איש הדמיון מנוחות מות, מעט היתה הדרך למחשבת מות ברורה וקצרה, מחשבת טורף-נפשו המכילה כאחת, – כפסק-דין של מות – את הגזירה ואת פעולתה. ובחשבו כן, להגאל בחפזון במות אשר כזה, לא אסף אליו את זכרונו ואת דמיונו מראות את פני ילדיו ופני גורלם; ויהי להפך: כהרף עין לאחר נדרו חזה את כל ילדיו יחד כשלשלת נאהבים, ובמעגלה עמד הוא עצמו דומם ובדל, כמצפה לראות את המעגל הזה הולך וצר ונעשה עניבת מחנק לצוארו. על פניו נח ברגע ההוא כעין צל, אשר לא היה בלתי אם ארשת תמהון לחזוק השכול אשר בנפשו; כי נפשו לא נסתה להתחמק מנדרה, כמסופר בספרים חנפים, לזכר נערים ונערות הדבקים בנפש אביהם כדבקם באהבת אמם. ובעוד רגע המריץ את בינתו, כעושה עוד מעשה גבר אחרון ויהי כמתקן משוגת נבונים זרים; ובלכתו באשר הלך, למחצית היום האחרונה אשר הכילה עוד כל גבולות חייו, השלים את מחשבתו: אכן רק כזאת היא חזות הילד בחזון האב ההולך לטרוף נפשו… יקרה היא מקרוב עוד אליה לעולם בכלימת חיים מוזרים, גאולים משבי נדר אדיר; ואשר יגיד ספר ומשנהו על נחשול הרוך וטלטלת הרחמים – רק מקרים לא-יקרים הם אשר יקרו את המתחפשים באחריתם, מרהיבי הנדרים למען חללם.
ובלב הלילה, אשמורת אמונים לכל טורף-נפשו, נעל האיש את דלת מבואו האחרונה ויכן בידו, יד אדם, את סוד מותו; ומאהבתו תמיד ראש-אמת בכל דבר – זכר בלי-משים את אלהים, כי לאלהים לבד סוד המות. ובזכרו את אלהים ראה פתאום בחזונו את העולם ומלואו, והמראה כמראה-דמיון גדול של ילד; הלוך והתכווץ במהירות פלאים והפוך לבסוף תמונה אחת בדלת, תמונת מקום או חפץ אחר יחידי. ובהיות כן נשאר האיש דבק לאחרונה רק בדמות המולדת; והוא לא יכול עוד לקרוא לה שם בהמית נפשו הדועכת, ורק תאות חייו הנשארת התרפקה על הדמות כהתרפק עולל על אם: ברוך לא-מתואר, לא-מלומד, לא נצרף בחכמת אנוש. וכעולל בכל פלאי גידולו כן נדחף גם הוא – עולל-לא-מעולם-זה – מפלא תחיה למשנהו, עד שובו לראות איש ולבינת גבר. ובראותו מחדש התבונן בדמות המולדת ויראנה כמו, כאם הבנים האמולה אשר תעלולים לה מבית ונושים לה מסביב מבחוץ; כאם שוקדת ומרה ככל אם, אשר חייה תלויים לה כל הימים מנגד ולבה אל נעריה ונערותיה אשר אולי יסכנו כבר לעלות במעלות גורלם בהיות להם תומך מכוחות המולדת, ולבה לטפה הרב אשר ילוקח אל זרות ותהפוכות ורעות בהכרת מפיו לשד האהבה הנאצל אשר קורָא לו: מולדת. והוא, איש עצור על עברי פי מות, הוריד ראשו ויחשוב מחשבה נתונה לא-לו, מחשבת גבר המאירה מאליה גם באד המות: – האמנם תבוא ותגיע יהודה למועדי חיים ארוכים וכל המון פחדיה כיום הזה יכלו לעדנת מולדת חדשה, כמכאובי האם בחליה אשר ישולמו אחרי כן לילדיה ברוך שבעתים? – ובחשבו כן נענע את ראשו נענועים קצובים בין חיים ומות.
המגדל השוקע
מאתיעקב שטיינברג
מגדל עם, אשר יסודו תקוות-גזית ממחצב שרים, הולך ושוקע לאטו אל תחתיות העבר. תהום הנשיה כבר מכסה על צלעותיו, מעשה תשבץ מכל לוחות החרשים בישראל; רק ראשו, העטור מעשה גבלות כחץ המגדלים אשר למגדלי אדום, מבצבץ עוד על פני התהום וזוקר את חודו מתוך הערפל. ואל החוד האחרון הזה, הנמוג כמעט מראית-עין, ישוקו עוד מבחוץ המון דמיונות פרידה כצפרים עפות…
אך פנימה, בלב החץ הצר, הדומה למושב-המצרים אשר למוליך-הפעמונים במסגדי-אדום, יושב עוד בסתר גמד-גאולה עקש; בהחל לשקוע תחתיו עופל התקוה לא אבה הנואש הקטון הזה לקפוץ1 קפיצת הצלה אל היבשה הישראלית, ככל אשר עשו יתר גמדי-השרת לשמותיהם, ובתוכם גם שני מוליכי-הפעמונים הנעימים והנאהבים, האחד לחיבת המולדת והאחד לחיבת הדרור. הוא נשאר לבדו בקנו האפלולי, נעצב ממחנק כלאו ומגשש באפס אור על פני הקירות המחוספסים, אשר ציוריהם ופתוחיהם המסולסלים רשומים כולם מן העבר האחר הפונה החוצה; רק הדרך אל-על עוד נותרה לפניו, דרך כל מחפש מוצא לאור ולאוויר, ובטפסו עד קצה דרכו הגיע עד הקצה העליון הדק מן הדק, אל חוד הפסגה הנמוג אשר גם אצבעות ישראליות נלאו מהאחז בו ומגבול בו גבולות-תבלולים. ומשם נגלתה לו מבעד חרכים לא-סתומים חזות שמים קטנה, היא חזות השמים אשר גם בראות אותה הרואה רק כגודל כף-איש ידע לנכון כי חלק לו עוד בכל החיים.
מבעד החרכים העליונים נשקף גמד השרת העליון, ולעיניו האד המתאבך על פני התהום הישראלית; ובאד, הדומה מרחוק לאד החלב הדמיוני אשר עם אוויר ההשכמה, רוחשים גמדי-גאולה מכל הדמות אשר שרתה לפנים במגדל העם; והמראה מגבוה כאילו עכברי שדה מלקקים כפות רגליהם עם בוקר, לפני החבאם בערפל. אשר יראה וישמע פה מגבוה לא יהיה בלתי אם תנועות-עצלתים וציוץ-מנוחות, וגמד-הגאולה הקטן נאלץ גם הפעם לגאול את המראה הנכון מתוך גלגולו המתנכר, כדבר אשר ניסה תמיד לרבים מחזיונות-העם ופעליו; בן-רגע יבין וידע כי שם למטה המון חפזון והמון תאניה, ובהבינו כזאת גם יסיתהו לבו כמו-רגע לנסות זעקת עזרה אל אחיו, פליטי המגדל – כי טובה תאנית אחים בלולה מזעות אובד צלולה. אך בפתחו את פיו הקט, אשר לא לוּמד מעודו לזעקה, יעבור את דל שפתיו רק הגה סתום וכבד, זעקת עזרה קטועה ולא-שלוחה אשר לא תצמחנה לה כנפים באין עמה בצרוף אחד גם שם הזועק וגם שם מקומו. מה יזעק לעזרה יצור לא מפורש בחיים, אשר מקומו לא ייאמן ואשר שמו הנכון טמון עוד בחביון מהותו, ואם כי יודעיו ראו לו כנויים רבים, רכים ותמימים, כראות העין שבטי ירק ענוגים עם עלות ראשית כל נביטה מחיק האדמה. מה רבו כינוייו בפי אחיו ומה רחקו כל אלה, הסובבים בחוצות הגאולה, מנחש את שמו לנכון, כלהקת אנשי קרת, חדלי שדה וגן, השׂמים עינים בשלוחות הנבט ומבטאים לשוא שמות מאליפים למען הכרת הגרעין. בחפזון נקלה קראו לו הקוראים גם תאות-מולדת, גם קנאת-מולדת, גם עקשות-מולדת, והיא לא כן, כי מחשבתו הרכה והמעונגה חשׂכה כוחה ולא פנתה לעמול למען נטעי-לאום אלה העזים בלשדם; בצרוף-הבל אחד כינו אותו המכנים גם מבשר-ריקות, גם מחלל-נמצאות, גם נשבע-על-מדומות, וכזב כל השמות האלה ככל כזב השמות הרגיל בבית יעקב לעת תקופה. אך כרבות שמותיו הכוזבים כן השכיל הגמד הנאמן להבין כי הוא בן-בלי-שם, יצור לעת חדשה אשר יוגיע עין במראהו הסתום ואשר לא יגיע לעתידו אם לא יברא מנפשו את שמו הנכון, שם משמות הולכים-בראש אשר גם אבי-כל-החיים לקח מהם ויענדם ככתנות-אור לכל מעשיו. וככל כורה-בנפשו כן הלך גם הוא לבדידותו מן הנמוכות אל הגבוהות, עלה מן היסוד אשר שם התקוות הראשונות, הקפואות ברוב-עצמן תחת המעמסה, וטפס בצלעות המגדל אשר שם כל מלאכה על המונה ועל להגה, ועלות לאחרונה אל קן הפסגה אשר לא יכיל עוד דבר בלתי אם אויר גאולה – הוא אויר החיים החדש אשר מהיותו קל מכל הנצורות האחרות יעלה רק מעלה מעלה, מעל ראש המון דורות.
ככה זכר זה גמד-הגאולה את גלגוליו, בהשקיפו מבחוץ על אחיו הנחבאים אחד אחד באד גורלם ובעמלו בבית נפשו לחפור ממעמקים את זכר שמו המתעלם. בין כה ומגדל התקוה הולך ושוקע בלי-הרף, כאילו נפתחה תחתיו תהום-התהומות, זו המזומנת מאז ומתמיד לכל תקופה גאיונה בישראל; ובראותו זאת לבש הגמד האובד גאות-משנה, כדרך כל יצור נאצל הדואג לתאות נפשו לנוכח המות, ובמשנה תאוה הזעיק אל דמיונו שמות משמות מפוארים, והוא מדבר בקול הולך ישר אל נפשו, כדבר הבודד-במות: – הכבוד אנכי ושמי כבוד-עם? אך אנכי הן אביתי לראות את העם הזה יושב בשפל רוחו עד תום עת רבה ועד לא ימצא עוד בין בניו גם אחד המתפאר בכבוד הרוח? – או העצה אנכי ושמי: עצת-עם? ואנכי הלא ראיתי כל מתאפק-בעם כנכון שבעתים לעתיד מכל דובר תושיה? – או האומץ אנכי ושמי: אומץ-עם? ואנכי הן לא אחת הסיבותי את פני מאומץ העם הזה, אשר לא ידמה לברזל מתמתח תחת הלמות המקבת או לזהב מתרדד תחת יד הצורף, כי אם פור יתפורר לרסיסים נדחים ברדת עליו המכה? – או אולי אנכי רק המעש הנאמן, או הרעיון החרוץ, או הרצון העניו, או אחד אחר מכלי הכושר התמימים אשר אין להם תמורה ביום-תקופה נמהר ואשר כולם יחד אחוזים זה בזה למען עמל-עם אחד כליל-מטרה? אך אנכי הן ראיתי את רוב אחי, המון גמדי-גאולה המתעלסים בתעודתם, ובפיהן לא חסר מאומה מרוממות כל השמות האלה? ולמה זה איפוא אנכי – אנכי אשר כמו נולדתי ללא עת נכונה, ללא תעודה מודעת, אף ללא בינת הצלה ביום אבדון? – וכהתימו לדבר כן כבר הגיעהו חץ המגדל השוקע עד אל פני המצולה, ורק כהרף-מחשבה אחד עוד היה בינו ובין התהום; אך זו מחשבתו האחרונה היתה גם מחשבת-ענוה, כענות-השלומים התמימה אשר לכל גווע-במות. וככה חשב: – אולי רק יושר אנכי ושמי: יושר-לב.
-
“לקפות” בטקסט המקורי, צ“ל לקפוץ – הערת פב”י. ↩
ביום מגפה
מאתיעקב שטיינברג
ככל אשר יארכו צללי הזכרונות לעבר הנשיה כן עוד ידבקו אליהם מעבר מזה מראות-חיים, מראות-משלים, דומים לצמוקי ענבים מכרם רחוק אשר הלוקח אותם יקחם למען לשד השמורים הצפון בבשרם הצומק. גם מראה תחתיות מתהום הילדות יש ויתגלה פתאום לעת-מצוא, כאילו משכו לסוד אהבים מראה אחר אשר מעולם הנמצאות, למען הוליד ולדת יחד חידת-בינה חדשה.
אד מגפה על פני העיירה. לראשונה, בדבוק עוד הקטב רק בתושבי הבשטנים אשר בעבר הנהר, הם זוללי המלפפונים הצהובים הזונחים זכר כל מחלה – תפול תמורת-פתאום בארשת הימים, החדלים להיות ימים-מאלוה הממלאים חללו של עולם, ימים לבנים-מכל-ימים אשר באחרית קיץ; הם נראים עכשיו ככפופים בגזירה על גנות הירק המצהיבות, כמייחדים את עצמם לסגור סגור-פחדים על תחום עיירות נקובות-בשמותיהן, אלה אשר אבא יביאן לפעמים במספר באזני אמא, למען הבין אותה את דבר המיחם ההולך ומרתיח מבוקר עד לילה ונותן מי-שמורים מזוקקים. אחרי כן יבואו אימים קרובים, מוראי-מות נשלמים באופל לילה מעבר רחוב או רחובותים אשר אמא תבשרם בפחדה כי-רב גם באזני הילדים, מדי שובה כל-בוקר מהליכת-כפיה אל חלון שכנה; אף אבא עוד טורח ברמזים ולחשים, סימן לרעה מגששת אשר המשכיל לא יחריש אל פחדיה וגם יתאפק מבטא את דמותה במלוא אמירה, רק דעה מדעת גברים הוא מסיח מדי פעם בפעם בשעת סעודה, כמטעים את כוונת הנחמה גם לטף: רק המרפה ידו מן המיחם הוא המסתכן לחולי זה! – ולפתע פתאום יצא קול מפורש בחוצות: חלתה ותאנש האלמנה.
דבר או עצת דבר או תואר דבר כי יפול באוויר-אימים המר – ונמוג מעליו בן-רגע לבושו החוצץ, כהשרף על-נקלה גזר עץ באש עזה, ורק בדל-המהות האחרון ינצנץ עוד כנגד העין כגחלת לוחשת של אמת. זה תואר האלמנה היה תמיד מתארי הכבוד העבשים שבעיירה, דומים לפרחי-משמרת יבשים החביבים בלא ריח וידועים בלא שם; רק אמידים-לשבת, הקונים ביום השישי חומץ-מטעמים, כמלוא הבקבוק החתום – הזכירוהו עם חשבון צרכי-שבת, מדי אמרם בניד-ראש כנגד הילד הנשלח: לך ודע את דרכך, כי רחוקה היא חצרה הרבה של המיוחסת הלזו ובית-החומץ שם בפאתי עולם! – ורק יהודים שרידים ממסלסלי-פאות כללוהו לפעמים בכוונה בגרת זכרונות, במנותם בין נפטרים ותיקים גם את בעלה של אותה אלמנה מיוחסת וירודה מעושר בית-אבותיה, הוא הוא בעלה הראשון שהלך לעולמו לפני עידן ועידנים והיה מנעוריו חסיד בטל, עוקר עיניו מביתו. והנה זה התואר הספוג נשכחות, מין פאר-אלמנות לא-יקר של אלמנה נחשבת, מיוחסת כפלים יחוס-עצמה ובדלה כפלים לאחר שני בעלים נפטרים – עמד פתאום לעין-כל עז וטהור וברור: יהודים, מחשבי מעשים, חשבו פתאום לאלמנה הכורעת-למות את חצרה הרבה, זו שעמדה להחלק נחלאות נחלאות ליהודים נדחי-רחובותיהם; הם ראוה כאשת-חיל העושה מלאכה בבית-חומץ, לא נדע כמותו בעיירות, ושולחת בקבוקיה למרחקים, ספורים וחתומים מיד הממונה מטעם המלכות, היושב עמה בעליה במרום ביתה; הם הללוה כחכמת נשים אשר השכילה לקרב קרבת-אמונים את ילדיה השונים, כאשה יושבת אל כסא-חוטיה למטוה אחד. נשים, זוכרות רחמים, זכרו לה את חסדה המפליא עם הטף האחרון, בעמדה בימי מרודיה עם בעל אכזר ומתראה, מתנכל לרווחיה בכל עתותיו ומערים תמיד בסתר על ביתה וחצרה, מורשת בית-אבותיה ומוהר נשואיה הראשונים, והוא עושה גם אז לביתה וחן-טפה גדול בעין הרואה מנעימות ילדים שבעי-ביתם, אשר ישולם להם כאחד חוק אבות ונדיבות אמהות. וגם ילדים, ילדי יהודים הכרותים מן האדמה, אם-האמהות המחרישה, ומשתאים רק לאמם-יולדתם מדובבת-חסדה – דימו להם אף הם את האלמנה הקרבה-למות, זו שפרצופה כאילו טבוע היה מקודם רק בראי הבקבוקים הירקרקים, המלאים נסך מתולע של חומץ-מטעמים; הם ראוה בלא-יודעים כאם מוזרה ונאמנה מכל אמהות, עמוסת-צאצאים ללא אב-דואג ועמוסת-נכסים ללא-הועיל, ומשפטה בשעה הזאת – משפט מות אשר אין לו חקר – להלקח פתאום מתוך רשת כל-חייה, ובהלקחה ישמע קול כקול קריעת-כל-החוטים, קריעת-צורה נמהרה המבעיתה ילדים. ואף הרופאים, עושי האמת העליונים שבעיירת יהודים, חרדו מאליהם למקרה-מרחוק זה, אשר אחרים דומים-לו יובאו בפי רצים עד סף ביתם; לראשונה יסופר בגיל-חרדה על לכתו בדרך הארוכה של הרופא בן-הנכר, הזר גדול-הצורה הבא מביתו אשר בירכתי הגנים, ובן שעה יואיל ויזדמן גם רופא-החולים האחר, הקטון היהודי אשר חכמתו תאיר בעיניו וגבו אסור לחטוטרת של גבן.
וילד הבית, ילד יהודי האץ אל תהפוכות-עיר ולא אל סבך צמחים ומהמורות בשדה, רץ הפעם ברגל גנובה אל מקור המות אשר נתגלע מעבר כל הרחובות: כמו לא-רבה היתה הדרך, רק כמטחוי קשת המות ביום מגפה, אך כצעדי ילד בחדר אפלה – המהירים והכבדים גם יחד – כן היתה לו הליכה זו ברחובות הצלמות. ובדרך מזה ומזה דלתות סגורות. מחזה אומר שבתון-בעתה בעיירת יהודים, זו הפוערת תמיד את דלתות בתיה במשך כל הימים החמים, כזקנה הפושקת פה בחמה; ובקצוי הדרך, אשר משם ייראה כבר באלכסון בית החצר אשר לאלמנה, ייקרה עוד שער-דלתים צהוב, סגור ונעול על שתי דלתותיו. הילד יודע וזוכר, כי פה מבוא למדור-אכסניה, משמש לכלי-רכב העולים לעיירה, אך דבר-שהיה זה מתמול שלשום הוא רחוק וסתום בדמיונו, ומראה הצהוב אשר לשער מבעית אותו מקרוב ומנגד ככתם מות, גדול לאין שעור כמו עין מול עין. הוא עוקר את רגליו והולך נכחו, כי כן כוח הילד להשלים את תאותו גם בדי זועה; אך בהקיפו כבר את חצר האלמנה יפחידנו פתאום פחד תמהון, העז שבעתים מכל פחד הציפיה אשר ידע בדרך: – לאזניו יגיע רגע שקשוק רגלים, כאילו זקנים וזקנות, הנועלים סנדלי-רווחה לרגליהם, פונים כה וכה בחדר חפצם הבדל, ורגע משנהו עוד יישמע כמו קול-תבלולים זר ומוזר, דומה לחריקת גרון כבושה, כאילו כל הטף נוסך-התאניה נלקח בעוד מועד ממראשותי אם מתה, הנתעבים אף הם עד לבעתה ביום מגפה, וכדובר-יתמות לא שרד פה בלתי אם אחד יחיד מגדולי הבנים, בחור נכלם מזעוק על אב וכובש את יצרו האחרון מקרוב עד המחזה ובכות בכית פרידה מרה, בכית שמורים הנזכרת מדור לדור. והילד, האחד אשר רצה את סוד המות אשר לאלמנה, סב וירץ לאחור, וברוצו לא פנה עוד לראות מאצל בית החצר את הזקנות המטהרות ואת הזקנים הנושאים בלויה.
בגשם הראשון
מאתיעקב שטיינברג
אז, בהלוך גויים נסערים למלחמותיהם, שככו לבבות רבים ביהודה, – כשוך בעצם-יום חליפות הבית לעת היות בחוץ סופה עזה והיושבים-דומם לכסאותיהם משיחים מעט את מבטם רק להבהוב הברק ולגלגל הרעם. וכהיות לעת סופה כה וכה בבתים איש מרעיש-נפשו המתנכר למנוחת הצפיה אשר עם שולחן-היושבים, אחד אשר לבדו יצעד צעוד ושוב בדרך החדרים המעטה, צעוד ובדה דמיונות-פחדים לנפשו וכבוש את צעדיו עד להעלים כמעט את זכרו מקרוביו או שכניו אשר עמו בתוך בבואת הסופה הסתומה, – כן שרדו בימים ההם גם ביהודה מעט אנשי דמיון אשר בהתהלכם כה וכה בארץ העלימו כמעט מכל אחיהם את רעש נפשם, וכל הרואה בהם חשבם ללא-אמת לאחדים מן הרבים הסתומים ביום עלטה. אך נבון-כל התקופה, – אם אבי כל הימים כבר הקימו לעת ההיא למען יהודה, – חזה גם את האנשים ההם וידע כי נאבקים.
ואיש מן הנאבקים האלה הלך באחד הערבים ונשא את ילדת שעשועיו במחבוא זרועותיו, והוא צועד לעבר ביתו בתחילת גשם, – גשם נצורות ביהודה אשר ככל הברכות המתחילות בארץ הזאת יבוא לעתים בענני הוד וירעיף כנכלם רק פזורי מטר לא-נחשבים. ובלכת האיש שמח ומתאפק עם ילדתו, כשכור עליז בראשית שכרונו הזוכר עוד את המשא היקר אשר בידו, היה רק כאחד ההולכים ברחוב הנאחזים בגשם הראשון, אשר גם אלה אם מעט תאות-ארצם בלבם ייטיבו על-נקלה את רגשותיהם למראה נסך הברכה היורד משמים. אך בעוד רגע ומשנהו תקף את האיש רגש-משנה, בנפול כבר מנאדות אדים קלוחי מים כמו שתי-וערב, חבורים יחד לרשת מתנודדת בכל אפיקי הרוח; ורגשו כרגש הגדול הניתן בכל דור ודור למקצת אנשים בארץ הזאת, למען ידעו למצוא, – כמצוא דברים שלמים לכל נפש – את ברכותיה וצפונותיה המגלות היטב רק את ראשיתן. הגשם הלך וחזק, עד להציף בסנורי-מים את פני האיש הדורך בצהלת לבו ועד לדובב בתאנית-תמהון את חמודת זרועותיו – ואם כי מסת הדרך לא ארכה עד כה בלתי אם מגבול רחוב אחד למשנהו; והצועד צעד עוד נכחו במטר הגדול, המחריש אזנים ומרעיש נפש, צעוד והיכשל ברגליו והיסחף בכוח-התאומים של מים ורוח, והוא עבר כבר גם את רחוב הבינים המבדיל, המקום הפתוח לרוח-משנה, והוא טרם יזכור דאגה לגוו ופחד לבתו אשר יחשבנה כנפשו. זה המון הגשם, אשר אין יודע מראש אם יארך כדי טובה שלמה או יחדל פתאום כראשית דבר, נסך על האיש קסם-דמיון מוזר כאילו עשהו לרגע קט כאחד העברים המוזרים אשר לפנים ביהודה, אלה אשר בנחשם משמים אָלת מוסר או חזון ברכה או בשורת עתיד שכחו והשכיחו במועל נפשם את כל המזלות האחרים למען המזל האחד, וכל העם אשר מסביב, – המנחש היטב את כל פחדיו האחרים, – כאילו נלחץ באהבה ובשכחה בזרועות רוחם, כילד לא-נשאל הנישא בכפיה בסופה ובתלאות חוצות. ככה שכח גם האיש את בתו, בלחצו אותה בלי-דעת בחסות אהבתו ובתתו אותה מפגע למטר לא-נכלא. והוא חרד לאחרונה ממנוחת שכרונו רק בהיות פתאום ברק לא-צפוי ורעם עז ויחיד, – תאמי הוד ומורא הנולדים לפעמים לפתע פתאום בלב ענני גשם מלאים ומספרים באור ובקול על מכורת השמים אשר למים הנתכים; ובעקב חלוף-האיתנים באה כעין דממה, היא הדממה המדומה לאחרי רעם אדיר אשר גם המון הגשם הנפלא ידמה בקרבה לשיח מעולם-זה. רק אז שמע האיש את נאקת ילדתו מאצל שכמו.
מסדרון בית אסף את השנים, ומדוי השואה, – הטחב והצינה ופחד אותותיהם – התחילו מציקים לאב הדואג, אב אוהב את צאצאיו אהבת בשרים-ונפש אשר מרוב דמיון הוא כאילו משווה לנגדו את כאב ילדו בתוך בשרו. ונוסף על אלה עד-מהרה גם שממון נפש תפל; האיש דומה היה לשכור עם פוגת שכרונו, החש עוד כמעט בסחרחורת החושים ושכלו הצמא כבר מלקק נטפים נטפים מן אבל-התמיד של החיים. תלונות הילדה, המבקשת חסות בין ברכיו, הכעיסוהו כעס על הגשם, מררוהו מרי על שואת הדרך, חבורת מים ורוח, אשר אין לדעת אם תארך או תקצר ואשר אין לעבור בה גם עם ילדת-יקר אחת יחידה עד בית-המחסה האחד, עד הבית-ביתו אשר רק שם תשוער מחדש שכחת רווחה. הגשם המה, ברקים רחבים הבהירו את שוליהם בתוך האור הכהה של בית המדרגות; רעמים כמתגודדים, הבאים חליפות מלב השמים ומקצותיהם, ספרו על לילה דבק-בגשמיו, – ליל-נקמות למען כל צחיח המולדת אשר בלכת האיש בחיקו לפני שעה קצרה אהבהו אהבת אושר, כבדהו כבוד פלאים. עתה היה הלילה ליל בלהות. ובאמור הילדה דבר-פחדה – חרד האיש אל דמיונו למען ראות את אשר עולל לבתו לעת כזאת: – באין מזל מולדת ההופך בלהות לנצורות, באין מרחב מולדת הסובב מצרי כל יחיד, באין אומר מולדת היוצר כמו תאוה חדשה להשכיח מעט גם תאות אב, כהשכיח לפעמים יקר-חיים את יקר-חיים אחר. ובהתחנן הילדה על ביתה ותחנוניה תחנוני בת רכים הבאים כתומם בנפש אב – חרד האיש עוד חרדה אחרונה אל דמיונו, וירא את אשר נואל לעשות לבתו לעת כזאת: – בהיות רק אַמת-היחיד כמצפה לכל ההווה, והוא גחן אל בתו ויבט בה רגע ארוך, רגע קסמים של אב המודד באין-רואים את האומן הקורן מילדיו…
קול מלילה
מאתיעקב שטיינברג
ערב בא, ערב חורף מפליא בדידות, המייחד את הבית הקטן ליגונו וכורת אותו מסביב מעל כל העולם אשר בחוץ. עששית הקיר תלויה בפינת הירכתים אשר בתחום התנור המוסק, הרחק מנגד לכל חלונות החדר המעלים צינה גם מבעד תריסיהם המוגפים, הם תריסי העץ המטולטלים אשר באין אבא בבית הגיפם מבעוד ערב גדול-הילדים עם אחיו ובריחי הכפור הנטושים על מזוזות החלונות מכבידים על ההגפה ומביאים את העושים לידי חרון-מלאכה ראשון; ובאין אבא בבית לוּקח גם השולחן אל מקום החמימות אשר עם ספת העץ הרעועה, הפרושה בערית קרשיה אל קיר התנור. פה ינעמו לילדים יחד פאתי החדר הבדלים, הכרותים אף הם מכל שפעת החדר האחרת; עיגול האור וסכך החמימות כאילו אסורים אף הם יחד אל כרעי השולחן לבלי סוב הצדה, הסבתא סורגת-הגרב ממתיקה היטב את אושת מחטיה המדומה רק למראשותי הספה, אמא חופנת בכף הבדיל משיירי תבשיל של צהרים ובפניה כל נחת ענותנותה, באין אבא לנוכח פניה אשר יענה לסעודתה במנוד-ראש, – וכל דחק המשפחה הזה הוא כדבר-בעתו המתכונן מאליו בליל חורף שורר, שעה שאביוני ילדים בבתי יהודים עושים להם זבול-צפופים בפינת חדרם ונאלמים ללא משובה וללא חרדה, כאילו הם זוכרים לקח מאורח החיה התמימה האחת המתהלכת בחצרות העיירה, הלא היא התרנגולת יודעת-החשכה העושה לה מרבץ-בלילות על אדן קורה. רק אחד הילדים, בעיפו להביט אל החניתות הקטנות השולחות בלי הרף את פיהן הממורט אל החוט הנפתל, יסב לפעמים את ראשו לעבר חלל החדר והביט בלי צדיה אל מנורת התקרה, מאור כל-המשפחה הגדול, המבהיקה מן האפלולית בדופן זגוגיתה רחבת הכרס; ובלי משים יראה גם כעין נצנוץ מתוך משענת הכסא המרוחק, זה כסאו של אבא העומד ככלי אין חפץ ללא-שיעור מקום וללא שכנות שולחן, – ואז ישאל על אביו, האב המתהלך בין כפרים אשר דמיון השלום של ילד יהודי לא יאבה ולא יוכל לזכור תמיד את אורחותיו המתעלמים, הרעים גם מארחות סכנה. האם תתן רק מענה רך, היא אנחתה המלטפת מנגד את פני הבן השואל, אך הזקנה מרקידה ריקוד-משנה את צנורות הסריגה הממורטות, העקומות אף הן בקצותיהן משׂיבה, ושפתיה יביעו דבר-מה אשר לא יגיע כמו אל אוזן הילדים, – כאילו שפתי-זקנה אלה, ההפוכות כלפי חלל הפה, ישלחו גם את דבריהן בדרך הפוכה, לעבר חלל החיים אשר בקרב הזקנה. ובהיות התכונה המעטה הזאת תמריץ האם את ילדיה לפרידת שינה, כי כן דרך ילדים מאחרים-בלילה אשר שיח-ושיג לא-צפוי או משובת-פתאום יביאו אותם כמעברות אל חוף משכבם. בעלפון לבם יעלו הילדים על משכבם, כי זה ניד שפתיה של הסבתא, ניד חוזר והולך עם הסבת-הפנים הקצובה לעבר כל ילד וילד, כאילו כיבה אחד אחד בלבם את להבי המחשבה הקטנים אשר התלקחו עם זכר אבא; במנוחת-משנה הם נרדמים, כילדי אביונים שוכחי-יומם אשר לא ידעו כמעט את רגע הגעגועים המרפק בין תרדמה לשינה, ובנומם כן כולם עד לאשמורה סתומה, שעה שנפש נערים קטנה ממוגגת בכוחה כי-רב כל רקמת חלומות, יקיץ פתאום אחד הילדים, ובהקיצו פתאום ימאן לשכוח דבר, לא כדרך אנשים בוגרים אשר בהתעוררם בלילה יחפשו בן רגע מזימת תרדמה חדשה; כתינוק חולה המקיץ בבת אחת עם מכאובו ובכיו – כן יקיץ הילד עם זכר אביו ועיניו הצלולות נעות סביב סביב לכל החשכה, כמדמות לראות או להבחין בכסא-אביו.
בחליפות הימים נדמה לפעמים יום ליום בהמון מראות ובכל טעם החיים; אך בסוד הלילות יש אשר שנים לילות ייבראו כאחים תאומים, והבכור היוצא לראשונה מרחם הזמן יצפה לאחיו כיובל שנים. זה האיש האלמוני אשר הקיץ על משכבו ביהודה בתוך הלילה יחוש אף הוא בלבו זכר אב, ועיניו הצלולות נעות סביב סביב לכל החשכה; הוא יודע כי האב-המזל, מזל-המולדת, איננו לעת הזאת בדמותו ובצלמו בכל גבולות הארץ, והוא מחפש בעיני דמיון את מקום שבתו לפנים – כאשר חיפש הנער ההוא במבט לא-רואה את כסא-אביו. רגע יחכם מנער, יערים מזימה על שנתו הנודדת וילחש לנפשו; אבינו, אב גם לכל שארית ישראל האחרת, מתהלך בגבולות זרים; אך כלחשו כן ימריץ את לבו להואל מרוב יגון, כלב נער המתחמץ למראה אב-אביון מתחסד הגומל חסדים עם רחוקים. ולחשו הולך ולוהט אל לבו: רק מארת אביונים הוא יצר הרחמים אשר לאבינו, זה אב לא-כאבות המוצא לו מתקופה לתקופה תואנת-קרובים למען נדוד למרחקים. – ובעוד רגע ולב האיש האלמוני, נער פותה ככל הנערים הקטנים, פורע את לבושיו עם בכיו וזועק ממשובת געגועיו: לא אובה כי זה אבי, מזל-מולדתי, ישאף למרחקים למען לא-בנים, ודבר צאתו תמיד באחד הבקרים בערפל, ובצאתו בסתר כאיש מתחמק מעם אנשי ביתו, לא ישאיר לילדיו גם ברכת מוסר, ערבון-פרידה מאב חנון לבנים משכילים; ובהקיץ הילדים למקומותיהם בחדר המולדת יקיצו רבים לדאבון אהבה נכזבה ויצאו איש לבדו כנכלמים, אשר היה אביהם לא כאיש-בעמיו. אי לך, אב נמהר מאבות: האם לא ידעת מה אחרית אהבה משחיתה כזאת, אהבת בנים ערים לאב הפכפך עד-בלי-די, מתקרב כאוהב ומתרחק ככוזב? שתים רעות, כסוגים השנים השכיחים בקרב הילדים, ישרישו פה עד-מהרה בלבבות: הנאמנים, המצפים-תמיד, יקנאו אותך יום על יום והיו כגברים מקנאים אשר ישטמו או יתעבו לאחרונה רק את נפשם; והפוחזים, הנמהרים לכל כחש, ישטו אל תאות חיים אחרת והיו לאחרונה כנשים מקנאות אשר יבוזו לבעל מתנכר כמו לבוגד. אבוי! – הלב הפותה ידבר פתאום תחנונים, כנער בוכה-על-דבר האָץ בבכיו מכעס לחנינה –: ארחמך גם הפעם, אב נאצל אך לא-חנון, ומתוק לי מאור-פניך אחת ליום נבחר, וטוב לי אם אראה בימי פרידה את מוטות צלך המתרחק ימינה או שמאלה, אל הרחוקים אשר ממשפחתנו או אל השכנים המתכבדים השמים גם לך כבוד מזימה למען הכעס ילדים נמוגים בלא-אב, ואף בזאת אשפיק אם אנחש עתה בקרב הלילה רק את מקום כסאך, מקום שם ישבת עמנו לפנים באחדים מפאתי המולדת.
חלום האלמוני
מאתיעקב שטיינברג
ימים על ימים הגה האלמוני ביגון המולדת ובקלון תמורותיה אשר לא ידעו רחם; ובאחד הלילות חלם חלום גדול ונורא, – מן החלומות היקרים, המביאים במשפט ערגת אדם, אשר בהקיץ מהם החולם לא יזכור תעתועי נפשו הנמוגים כי אם מראות ממראות שונים. אף זה הוא דבר ממזימות הטבע התמימות, הטבע המרחם על-נקלה ותרופת רחמיו רק אחת: המראה המרחיק את הסובל או המתגעגע מעל פי התהום הצרה אשר ליחיד.
בחלום האלמוני והנה שדה שלג לאין-מצרים ותחומיו הלבנים אחוזים זה בזה מכל העברים עד מעבר לפאתי הרקיע, רקיע מקופל של ליל חורף אשר ענן אחד ישר יכסנו ואדמת השלג מתחתיו נראית גלויה ורחבה ממנו לאין תכלית. מסביב אין כל, וניד החיים האחד הוא הרוח המזעזע קני עשב בודדים, שבלי חורף מתות המתנערות בכל מקום גבנון מקברן הרך; ומסביב אין קול, רק יבבה שרועה, – איומה ולא-נאמנה כצלם מות רחוק – סובבת את אופק הרקיע הצר ונכנפת לתוך רצועת הדרך המפולחת בשלג, היא דרך המזחלות המישירה העושה את הערבות הלבנות מזה ומזה לתאומי ישימון אחד. ופתאום יבוא עוד קול אחד מנגד לקול היבבה, ראשית רעד לא-ברור אשר השומע אותו בלילה בשדה יכירנו בלי-משים כקול תכונת אדם ההולכת וגוברת מרחוק; ובהיות קול החיים מן העבר האחד יארך פתאום בעוז משנה גם קול היבבה אשר מן העבר האחר, ואשר היה בראשונה משך אימה ללא מגמה הפך להיות משך אימים מתקרבים מן המארב. ובין הרגעים, בהקרע היבבה הדקה ללא הד זועה ותאומי הערבה מעברים ינוחו בתומת השלגים, יזדכך שאון המרחקים על כל צליליו המבשרים חיים: קול שחז הולך-ישר מעל פני השלג כצחצוח שכין אדירה, הולם פרסות דומה להלמות פרועה של לב אדיר, הדי שוט עולה ויורד באויר, וצהלת סוס גוברת בראש, – צהלת גרון לא-צלולה המהולה בנחרת נחיריים כבדה; ובהלוך בדממה השעטה והצהלה של סוס האדם, הסוס השועט והצוהל לחיים ולמות, יילוה על אלה עוד רחש סתרים אחד, זה רחש אדם שולח תכונתו לפניו והוא טרם ייראה בצלמו ודמותו. אך עוד מעט, בגבור פתאום מנגד יבבה ממושכה כתרועת אויבים יוצאים מן המארב, יתגלה גם האדם; הוא בא זקוף בחיק המזחלת. עיניו תרות את מוצאי הערבה, פיו מרעיף את חסד אדנותו על ראש הסוס; בעוד רגע יקפוץ לארץ, יסוב את צואר הסוס, יחליק אחת ושתים על העור המיוזע ויקריב את פניו כנגד הנחיריים הנושפות בכל תבונת כוחן; וכיודע את מענה סוסו יתיר בחפזון את הרתמה וישוב ויעלה על רכבו. והנה הוא עומד שם שנית זקוף ובודד, נשקו בימינו, קולו מאיץ בסוסו הדוהר לנפשו לאחד העברים, ויד שמאלו מאהילה לתומה על עיניו המונות מספר לצללים המתרגשים ובאים על פני הערבה. אין עד לאור עיניו; מבעד הענן הם גם הכוכבים, צאצאי השמים המדומים. אך בעיניו עתה אור גבורה, גבורת האדם האחת והיחידה אשר בראותו יחד ראשית מלחמה ואחרית תבוסה תכונן במו ידה החרוצה את כל מעברות הבינים. האיש אשר על הרכב המת, הכרות מסוסו, יכונן את נשקו, רובה האדם אשר למד מן האלים את ראש כוחם בברק וברעם, ובהקף כבר בן-שחץ ראשון את מצפה המזחלת – יכריענו האיש מרחוק.
אור זיקים ונפץ הדים בערבה, ולב האיש יאדיר רגע לקול הנשק; כי ברית היא מעולם בין איש ונשקו להאדיר תמיד איש את אחיו. שנית יתור הנצור את צריו, ובחוגו לאט עם רובהו במקום עמדו יראה למעוף עין אחד את נבלת החיה – פגר אויב ראשון הנעשה כמו דיק מגן קטן למען הנצור. אף חוק-מעולם זה יתן זכר מעט בלב הקלע המתבונן לקלוע אל האויב החי האחר, הרץ ומתקרב והפגר בדרך מרוצתו; אך בעברו לצד הנבלה הנטושה כרץ לא-פוסח וזיקי האש מאדימים בראשו ללא רעוד – יתמהמה האיש כמעט משלוח את כדורו, ימית אחרי כן את השועט מקרוב ועל פניו יחלוף כעין ניד שפתים אומר מחשבה: בן-זאבים. דומה כי הבל התקוה אשר לכל נואש ניסה להפליא גם פה את מעשהו הזר, והנלכד בין זאבים שכח כמו רגע למען תקותו את טבע הזאבים. עתה יחוג עוד עם רובהו לעברים, הרוג בחיות ומנה בדעה ברורה את מספר הנשארות; אך לבו איננו עוד תמים עם מעשהו כבראשונה. מחשבה נסבה מאליה בנפשו, מחשבה מוסבת על עולם-ומלואו אשר כמוהו יחשוב בכפיה כל קרוב-למות, כאילו כל הולך-באמת-למות אנוס ביד הטבע לשוות על מלוא היקום את תמצית תמרוריו המיוחדת; וככה יחשוב האיש, בקלעו עוד אל זאבים כבוטח ובהשכיחו כבר מזכרונו את שארית חציו המעטים במספר ממספר אויביו: – אבוי לנלחם על נפשו ואויביו הם כתומם זאבים זונחי החללים; איש רובה אנכי מימים רבים ולא ידעתי בלתי אם מסת קרב אחת, לאמר: ההורג לרוב באויביו מדאיב במראה החללים את האויב הנשאר, ואף הוא אם יפול יתגדל לנפול כאחד הגבורים. עתה קם ויהי עולם חדש, בהתגלותו מגלגול זוועה אחד למשנהו; עתה היו כולם זאבים וכזאבים לא יחשבו את חלליהם; ובהיות כזאת לא יהיה גם איש גבור כגבורתו…
האלמוני
מאתיעקב שטיינברג
האלמוני, האיש ביהודה אשר ידע חלק רב בנסתרות התבוסה, נשא בימים ההם מלוא-חלקו גם בתעלומות הזכרונות. כי הטבע, ראש וראשון לכל שוכחי הצדקה, מחונן משנה חנינה את נפש המאושר המלאה: ברצותה תדמה לה דבר רחוק או מוזר בפאתי דמיונה, וברצותה תאסוף אליה גם את כל שלוחות דמיונה הלאות. והזכרון הנאמן, – הציר אשר לא יאבה לשוב חנם על עקבותיו – מסובב כה וכה את הנפש התפוחה והסגורה, ומזמזם מבחוץ את יגונו או תוכחתו כזמרת מרחקים ערבה; אך הנפש הריקה כאילו קולטת בכפיה את כל הבא למלאותה, ואם רחבה היא מהיות מחבוא לא-נחשב לנצורות יום יום אשר ליחיד – ועשה הטבע למענה בתבונה גדולה וללא רחמים וברר לה זכרונות שלמים, לא מצוררי-פנים ולא עלגי-לשון, הממלאים אותה מן הקצה אל הקצה כמלאות המים השלמים תמיד את הנאדות.
אז, בשכוח רבים ביהודה את תעתועי הצפיה אשר לפני יום ההתגלות, ובשכחם עוד את שוחד התאוה הגדול המסלף מחשבות גורל, וברבות מחדש ביהודה גם כאלה האומרים: נתחכמה ונבחר לנו מכל מסת המולדת רק כראות עינינו וכאות טבענו – זכר האלמוני ימים מלפנים, ימי-ראשית אחדים בבואו לארץ ובשבתו כרואה בודד לנפשו במצודת בחורים עניה ורוחמה, היא חוות-ירכתים קטנה אשר באחת המושבות. הקרואים-למולדת במקום ההוא נמנו לחבורה קטנה כשנים עשר איש, מעין מקימי-שבטים בעצם חייהם המעטים והנדחים, לפני הולידם את העם הרב הבא אחריהם; בית אחד היה לכל החבורה המסתופפת הזאת, אשר לא נודעו עוד ביניהם תושבים-לצמיתות, ותכונת אהבה אחת אפפה את כולם, מן הצעיר בצעירותו המביט לאדמה חדשה ועד הראש, יהודה שמו, אשר כבר ידע להתבונן אל טרשי השדה כאל סוד נושן של טבע דברים. וכזאת היתה תכונת האהבה ההיא: להשתאות במלוא-נפשם לכל דבר המתרגש עליהם במקום המולדת הקטן, ואם גם רגיל ועניו הדבר והוא מבקש, כביכול, רק העפת-עין בלבד – דומים מאד בזאת לבחורים בימי אהבתם הראשונה אשר תואר העלמה יתראה לעיניהם יום יום רק ברמזים חדשים. בשבתם ברוב-עדתם אל שולחן-התמיד יש ונפעם האחד במאור עיניו למראה ככר הלחם התמימה המתכרכמת בטובה עד לירכתיה, או לטעם הזית הצורב, או לתוספת המנה החוזרת המוגשת כמנחה ביד נערת העדה היחידה, היא נזירת הבית המבשלת אשר לא תעניק גם בעיניה מותר חיבה לאחד הבחורים; ובסעדם לעת ערב למועד רווחה, דומים בשלותם ובמראיהם הדל למעטים ונדחים אשר יעשו בלא-מורא תחנת ערב ולילה על בדל ארץ נכריה, ואיש-התור מחלק להם בדממה את חלוקי החינין הלבנים, מאכל המנחה המר המושך עליהם ערב ערב מעט חנינה חדשה מעם עתיק הקטב החונה במקום, – והפכו פניהם ברגע ההוא נכונים וברורים שבעתים; ובשבת הבחור יהודה, העניו בנגלות מכל אחיו, אל פאת השולחן, ומנורת העדה הדלה מוקרבת למען עיניו, והוא רושם בעט על ספרו מספרי משק שלובים כרשמו לילה לילה בענוות כבודו, – אז נראה האיש כהוגה באחת הגות מקומו ונכאיו, חלקו בהגות המולדת הגדולה אשר תקצר עיניו מראות את אחריתה, וכל בחוריו יחד נסבים עליו מרחוק, כמעיינים בספריהם או כעוברים בשעל אנה ואנה בין מצרי החדר, ואף הם כנסוכים כולם הגות, הגות-מולדת לישראל הדומה עדיין בימים ההם לשפך ערפל רפה הנובע מתוכו, ועיניהם דורשות פעם בפעם אל הרושם ההוגה ובמבטם אהבה שאננה: – היא האהבה יקרת התמימות, רחש נפשם של בחורים, הנגמלת פה ליהודה עבור היותו כמושך על כל העדה את הגות האהבה אשר למען המולדת, והיא היא אהבת בחורים מתאפקים לגבר עניו, השכיחה בעולם האהבים הגדול, אשר רבים יראוה ולא יבינוה – גם בהיות לנגד עיניהם מקרוב או מרחוק אשת החן היוצרת אהבה בגלגולים.
אך גלגולי האהבה הנגלים דבקו בבחורים ההם בהגיע להם מועדים לקדחת והם לוהטים על משכבם בעצם היום ונפשם, הפעורה בכוח החולי, לא תתבושש בכל הגיגיה הבלולים. צפחת המים למראשותי החולה העזוב לעצומותיו, דממת שמורים על פני מיטת הירכתים הצרה, והראש הפרוע בשערות עלומיו ישעה ויצנח חליפות כנסער במסת צפיה; רגע תפקחנה העינים וצבען יהיה צהוב עכור, כצבע הרמץ החי אשר נגלה זה עתה מתחת אפרו, והן מביטות נכחן במבט עמום וישר, הוא מבט הרואים בחולי או בחזון או בקרבת המות אשר לא יפחד להתייחד בפני זרים, כי לא יבדיל הזר אף חלק מן הדבר הנראה אליו; ופתאום ניע שפתים וניב נמוג-ממלים, ואחריהם חיוך רצון על פני השפתים הנאלמות, – כאילו התרחשו פה כהרף עין במחזה לא-נראה מורא-התאוה אשר לפני התגלות וכליון הנפש המתוק אשר לאחריה. רגעים שלובי-יחד באים ועוברים, רגעי חולי המנצנצים, כביכול, בנצנוץ עמום וחיים יחד בדמות אשכולות; אחים מן העדה הקטנה נכנסים ויוצאים, ובצאתם תשוב עת החולה לזהרה החי והדומם, כשוב אשכול הענבים הגדל אל זהרו הרוגע בסור מעליו היד הנוגעת; היום הולך ורפה ורהב החולי הולך וחזק. האיש על-משכבו נאנק, חורש בחזקה את מצחו הצרוב, ממולל כנואש את ידיו הצונחות לעברים, אף ישים פעם בפעם לפניו סתר דאבה: – דומה הדבר כאילו אחרי ההתגלות באה בלי-משים שעת התבלולים הקטנים העולים מאליהם בעיני נאהבים נפגשים, וזה הנאהב הקודח נאנח חליפות ממדנים בלולים ומתאפק לאחרונה במחסור כל תקוה. ופתאום תקרענה שפתיו והוא נותן את קולו בזמר ובשיר דברים; הוא מזמר פסוקים ממזמורי תהלים ועל פניו עדנת נצחון, כאילו הבין פתאום מנפשו מה דרך הדיבורים אשר ייטיב להתנהל בה בדברו באין-רואים אל חזון המולדת הקדום. הוא מזמר וחדל. כאוהב השומע לאחרונה מענה שלומים נכון, הוא מזמר ומתעלף ללא הגה וללא זיע עפעפים וללא רפרוף נשימה, וארשת רזים על מצחו: – דומה לאוהב נצרף מצפיה אשר כמהה אליו לאחרונה עלמה עזה באהבה.
אביונים במולדת
מאתיעקב שטיינברג
עם רב הם העניים, וגלגל התקופה נדחה לפעמים ממסלולו כשהוא נתקל בזעקת העם הכבד הזה; כדגת הנהר הם העניים, ובשוב זרם המחיה הנפרץ אל אפיקו הצר – יילכדו רבים מהם בגבים הרחוקים, ואחריתם אבדן באשה. אך תומכי-עולם הם האביונים; משולים הם לדבורי אדם נאצלות המלומדות מנפשן לעשות למען כוורות העם. בהיות קיץ בארץ ילקטו עניי העדה נעימות מולדת ככל אשר תשיג ידם, ואת הנותר לא ישימו בכליהם; אך האביונים, היונקים נטפים נטפים מן החיים, מגלים בכל דור ודור מחדש את דרך הקיום הצרה הנודעת במלוא סודה רק לנזירות הדבורים, ובגדול כמעט משא רכושם מהנשא בדרכם הצרה – הם חוזרים ומטילים את הלשד המעט הזה כדבש מתוק לעינים.
מעוות נודע הוא במשתה החיים אשר אין יקר לזולל, ומעונגי הקיץ במולדת יושבים לעת סתיו שפונים בבתיהם מפחד העריה; ונוסף עוד מעוות אחר בחיי העם, אשר אין שמחה-בחלקם לרעבים ואין כל זכרון צפון עמהם ליום דל מדלים. ואלה ואלה, הזוללים והרעבים, פוגמים בטעם הדברים, רק האביונים, המושכים בסתר את סוד התאוה על כל הערכין הנפוצים ועל תמצית כל ענין וכל חפץ, מחזירים את טעם העולם לתיקונו, – גם בזמן שכוורת האומה היא כמו ריקה, וכל הנגלות נמקים ושבים אל עפר האדמה כצמחים לאחר קיץ, ורוח המולדת נושבת בחוץ פרצים ומעפרת שרידי תקוות ורקב מעשים. הנאות מעטות להם לאביונים בחייהם, וכולן כמו אקדמות קטנות לעיקר-מאוויים גדול אשר לא יבוא בצלמו ובדמותו וגם לא יבשר כמצודד את מועד בואו; דומים הם בזאת לאוהבי-האשה הטובים והתמימים, אשר בהיות מלוא-תאותם בדמיהם וחן-אהבתם בעיניהם ידעו עוד להתברך בנשיקה הבודדה האחת, אשר לא תחדל מהיות נשיקת ראשית, וכל ארשת הבשרים הגדולה אשר לאשת בריתם לא תאבה להתייצב בחזונם כעונג אמונים. כי עם עז הם מעולם האביונים, אוהבי החיים הבוטחים; בלעדיהם יאכל וירוה כל העם בזנונים, ואיש-מן-העם ידמה לרודף פלגשים הלז השוכח כי אין רעב באהבה וכי התאווה הנעלה אף היא תתמכר לצמיתות רק לטועמיה; בלעדיהם אין בריח-שלום בין תקופת רויה ועונת מארה, ואין אותו הנעלם המשווה על עדה שלמה מראה של שפע אמון, גם בהיות בחלקיה הדראון והכזב והכפירה המבישה, דבר הדומה למראה עיר-תלפיות, אשר הרואה יראנה מרחוק כאחוזת יפעה, והיא – עוני ותמרורים לא מעט בקרביה ורצי הדאגה בכל רחובותיה. במקום האביונים שם שורר בערבוב שמחה ויגון חוק היעוד, זה המשווה מרחוק גאים וענוים ומפיג גם מקרוב את קלון הניהנים, הזוללים לעיני היושבים-בתענית, עד היותם כמעט רק כבריאים האוכלים את אכלם לעיני החולים; הם הם האביונים הגוהרים על הטובה הנפסדת, כדבורים המתעלפות לתאותן על הפרח הרפה, עד אם יהיה הפלא וישתנו פני הטובה המעטה הזאת ויסופר עליה מדור לדור כמו על אגדת חיים, והם הם היוצרים את כל הערכין הקטנים, צאצאי המולדת החמודים ברוח-אמונים ובמוסר-אהבה. כי ככה תפעל חכמת האביונים גם במולדת: – כעין ילקוט האשפים תלוי באין-רואים על שכמם, ומתחת לרגלי השבעים והרעבים גם יחד הם בוררים את כל היקר הנופל לארץ.
אכן גם תבוסה נמהרה נכונה לפעמים על-נקלה לאביונים: – נאורים הם בכל תחומי העוני הבלולים, חכמי מהתלות הם לנוכח הדאגה נעוות-הפנים, כחרשים הם במועדיהם הרעים לזעקת המחסור, אך בהגיעם כשבויים אלמים אל החצר הפנימית של הדלות – ירפו פתאום כל סגולותיהם. שם, במקום שהדלות חובקת-הרגלים פוסקת מהיות שממית יושבת-בצפיה, והיא מתחילה מדלגת סביב סביב לטרפה בחפזון של שתי וערב, והיא מכוונת את העוקץ, היורה רוגז משחית, כנגד לשד המוח של הטרף המפרפר – שם יגעלו באחת בגועל המות גם האביונים הטהורים, והשפק האכזרי, מחלת האחרית של הטהורים, ישבית את נפשם. כי תומכי עולם הם האביונים, ובזאת גם כזב גורלם: – בהיותם אבות נאמנים מאד לביתם ולטפם ולמורשתם – תכבד נפשם עד-בלי-די מן המותר הזה והם לא ימנו להוותם בין קלי-עולם, אלה העלולים לפעמים לחמוק ולעבור בין הקורים המרעידים-והולכים של רשת הדלות; לאמר המופלאים מבין אבות יהודים המדמים לראות בעיני כל ילד ממתיק-והולך את פתשגן החיים החדש – תחלש כמעט דעתם ממותר התקוה הנמלצה הזאת, והם לא ימנו להוותם בין ערמומי-עולם, אלה המקוים למעט ותובעים הרבה.
יש עם בצפון
מאתיעקב שטיינברג
אש אוכלת, חמת אלהים הנאורה, עולה בלילה בכל גלגולי מראותיה: לשונה הכבדה שורפת מקרוב, מכלימה עד-תום את פני הדברים הנרחבים ומחזירה אותם על-נקלה לאפר תמציתם הקדמון; להבותיה מרצדות כצירים באוויר העליון ומטילות לעברים את אור הבלהות הנאדר, אור הבינים הגדול המתגלה ברעדה בין חיים ומות, תעלומת כליה, נתונה במראה עינים, אשר בהיותה כאחת נמלצת וחמודה מכל דמויות הכליה האחרות – תעורר בלב הרואים הרחוקים חדות אימה מתוקה ואוילית, היא השמחה-לאיד אשר ידע כל רואה דליקה ואשר נפשנו תגלום בה בלי-יודעים את מיטב מחשבתה בדבר כל החיים וכל כליהם הנובלים הטעונים תמיד כליה צורפת ולידה חדשה; וגצים גצים עפים מאש גדולה בלילה, מגיעים עד קצה מרחקים רבים ומסובבים שם אופק רקיע רוגע, כבים ומזהירים חליפות בתוך כיפת עולם בדלה לסנוורי לילה, ורק ערים-בלילה מעטים רואים עוד את הזיקים החרישים, הבאים מדליקה הומיה במרחקים, ואלה מחשבתם תאיר פתאום ברעדה לנוכח המראה, כאילו נגע בה האור הגדול אשר בין חיים ומות.
ובאכול חמת הגבורה בצפון העולם את הצר הנלחם ואת כל כליו הנובלים, ובהיראות תעצומות הגבורה הזאת להמון רחוקים כנפלאות אנושות אשר יעשה עם בודד ועז בין חרות ואבדן – ראה גם האלמוני ביהודה המון גצים מן הלהב הצפוני, הרחוק מיהודה כמלוא כל תארי הריחוק המצויים בעולם הזה, והמראה לעיני האלמוני כמראה אשר יחזה לפעמים איש מקיץ יקיצת-רזים בלילה: עיניו נפקחות בן-רגע אל מול חלקת החלון ומבטו, הער מצפיה, יראה לראשונה בעד הזגוגית העמומה לא את כוכבי הלילה, כתב הרשפים הנושן, כי אם זיקים עפים וכבים, אותיות אש מרעידות על פני כתב הכוכבים הקבוע, וכל הדבר נפלא ושלם לעיני הצופה, כאילו אל-עולם, השולח חזון בלילות, קם פתאום בטוהר הלילה וידו השוקקה כותבת ומוחקת כתובת-רזים חדשה, כתוב וכסות בה על סתרי הכוכבים הנושנים. פקוח עינים גם האלמוני על יצועו, ועין דמיונו בוררת ועורכת ופותרת את האותות העפים ובאים מצפון, השלוחים לתעודה, כביכול, לאמור – תעודת השכל קטנה, אולי מעטה כטיפה מעטה בים הגדול, תעודת בינה נמוגה אשר סופה להיות כלא-היתה בהתבוללה גם היא על-נקלה בים המושכלות אשר מעולם, אשר הולכים אליו תמיד רזי כל הדברים והוא איננו מלא. וככה יערוך לו האלמוני את בדל הכתובת הנפתרת: יש עם בצפון – ומעברו האחד חומת אוקינוס לבנה, לא משטח ים חי ומתפרק ורומז כימי התקוה החמים אשר בדרום; מעבריו האחרים עמים לא-אחים, אשר ידמה אליהם בנימוסים עזים ומעטים, אך לא ישווה להם בשויון-הגזע, זו שכנות המשפחה התומכת לפעמים בסתר את תקות החלשים והדלים; ומערפו – גוי כביר ונזעף ומתמם, דומה מאד לדוב היער אשר פתע יאחז ופתע יפליט טרף, ואשר גם בהיותו נצב בלי משים לקראתך בסבך היער תחשבנו רגע כעובר לתומו במעטה פניו השעיר. והנה היתה מלחמה נמהרה וכבדה גם-יחד בין העם הקטן, צבי הצפון וענף הקרנים, ובין הגוי הרב, דוב הגויים הפותה מבטחון, ההולך גם לקרב בעורו זה הכבד, הטוב לו כבית מחבואים, והוא מזדקף לאטו אל אויבו ולא יחוש את רוב מכותיו. ובהיות המלחמה הזאת היה גם המחזה אשר לא ישוב להיות בלתי אם אחת לתקופות, – הוא הקרב אשר יערכו זה למול זה הרצון, הקם בכל עת, והיצר החם רק מתאות עונתו, היא מסת אלהים המפורשת אשר ייבחנו בה ערכי האון לסוגיהם, והבחינה אין יודע מה כבודה לנבחנים ומה גמולה לשאר באי עולם. כל באי עולם יחזו במחזה, כי בתת הגורל לרואים תפארת חנם כזאת אולי עוד יציג לעיניהם בלא-יודעים, עם פתיות הזועה אשר למחזה, גם מעט חכמת גבורים, חכמת המור הריחנית אשר לא יסוף ריחה גם עם רקב החללים; כולם כל אוות עיניהם אל נגלות המחזה, אך אחד האלמוני ביהודה המתאוה לראות גם את הנעלם אשר בכוחו נתכנו כל עלילות הגבורה כגשר צולח מעשה אמן. וככה יאמר האלמוני אל לבו, בשכבו על יצועו בלילה וחליפות לנגד דמיונו גם מעט או הרבה ממשטח התכונות אשר לעמו, – כי לא יכון כל חקר בלתי אם יעמדו יחד לבחינה דבר מול דבר: – אין זאת כי היתה לעם הקטן הזה תכונה אחת חזקה, לא-פגומה לכל ערכה ולכל מידתה, ובכוחה נמתח הגשר התלוי-בנס אשר קורא לו גבורה, זה אשר יזכה לשמו לעולמים רק בהיותו נטוי על פני תהום רבה. מה שם לה לתכונה הזאת, למען נבטאהו לברכה? עוד מותר בה בתכונה ההיא גם מאהבת מולדת; כי רבים יאהבו מולדת, ואהבתם לא תצלח לנטות עם הגורל בכל אימותיו. וכטוב ערכה מאהבת המולדת, השומרת עוד כמעט את ענות ראשיתה, כן אולי ייטב ערכה שבעתים גם מאהבת החירות הנובלת, המנומרת כבר בהמון גווניה החדשים כפרח באחרית עונתו. אין זאת איפוא כי תכונת אמונים אחרת היתה בלי-חשך עם העם הקטן, אֵם תכונות ישרה-בסתר מכל יושר המידות הגלויות, דומה לאם בנים אשר כל מעשי צדקה עטורים לא ישוו אף במעט לצדקתה השפונה, אם הרחמים הגדולים אשר רק את בנה בחירה תביא לעתים בלא-יודעים אל צומת המזלות, מרוב רצות יחד את אורך ימיו ואת גודל חייו. הנה ככה הגיע העם הקטן עד-הלום: לעמוד בתקופה הזאת, פוערת התהומות, על פי תהום רחבה מכל האחרות ולהיות כולו כמנסה את קפיצת הגבורה אל העבר האחר, אשר שם אולי גודל החיים לאורך ימים. ועוילי עמים רבים, בנים מרחם לאמהות נרחבות או נבהלות, משתאים אל המחזה כאל מסת הנצורות אשר יעשה לפעמים לעיני רואים, לחגא ולשעשועים גם יחד, אחד זר ואמן העקוד אל מלאכתו; והעם הקטן ביהודה, הנכלם עתה מאד על דבר כל תכונותיו הנרהבות והנבהלות, מביט במחזה כמסתיר דמעה.
נאום הכזב
מאתיעקב שטיינברג
הכזב הנעים, הוא המאסף לכל השטנים האוהב אהבת-בוז את העייפים, ארב לאלמוני בכל נפתולי יגונו – כארוב מאסף הציידים לחיה בורחת העוכרת את כוחה במנוסת תעתועים. וברפות לאט לאט כוח היגון אשר לאלמוני, כי תמו ימי המצרים וכל חונפי התבוסה למיניהם חדלו לכלכל בלא-יודעים את היגון הכבד הזה – נראה הכזב בכל אֲזֵנו ותכונת דרכו להתייצב כשטן בשביל האחרון, מקום שם מוצא-הכפיה מן היגון אל כל בינת-עתים אחרת. וברמזו במתק עיניו הנרחבות, עיני כזב השואבות בלי-משים כל הזיה רחוקה, שלח לקראת המתקרב מאמר חונף, ראשון, זה המשמש דיבור-מתחיל לכל הכוזבים הוגי-המחשבות:
– העולם מתחדש.
האיש נרגש בן-רגע מתמהון; כי בפלגות גורלו הרבות הבין תמיד לשאוף רק אל התשועות הנפרדות, תשועה לתקופתה ובמעגל חידושה המיוחד, מובלעת בתוך חוטי החיים הדקים ומאצילה גם מעט נצנוץ מחדש על רקמת העבר הקפואה, – ומימיו לא ראה מפתח עולמו התחדשות דומה להישנות-חיים בלתי משוערת, מין תחיה מתבקעת מביצי עבר עבשות אשר הדוגר עליהן יהיה הגורל המביט לפנים ולא לאחור. אך עוד זה נתון לבחילת בינתו, בעשותו גם לה דמות אמת – והכזב נשא שנית את קולו, קול נכון ושש-לספר אשר גם נבוני-אדם מעטים לא ישמעו כמוהו מפי האמתות הלאות תמיד כמו לאחר עמל. והאיש שומע: עין בינתו עצומה, כעיני הצמא המשתוחח אל מקור מים לא-נודע בטהרו, ולבו שותה בצמאון-בחילה את הדברים המפכים. וככה שח הכזב:
– בעולם המתחדש יזחלו גם הכפותים-לתעודה בעקב החוגגים; שעה אחת, שעת-עולם לא-קצרה, ישובו המון בני עמך להיות חולים מתנכרים מתהלכים בחוצות הגויים בחלים ובצהלת לבם, זו צהלת הלב היתרה המצויה, – כגמול רזים – אצל אנשים חולים המעלימים חלים ומאריכים ימים עד-בלי-די בחלים הנעלם; וזה מקוה ישראל במזרח אשר אמרתם כי ירוץ אליו ממרחקים כל איש איתן או טהור ביהודים – יעמוד ימים רבים מעלות על גדותיו ועל פניו תשלם לאט לאט ירוקת הקדושה. ואשר רבים מכם, השוכחים את מחזורי הדברים, ראו כמורד האחרית וכל מוצל ממנו כקם מן האנושים היהודים – יתגלה ויובן ויאומת למועד ההוא כמאפלית חלוף, כליקוי-מזלות לזמנו אשר צאן אדם נבהלו מפניו עד-תום וגם מהרו אל דיר הצאן הנבדל כמו לעת הלילה. האם מעטו בעולם הרג ורשע ומופתי זועה אשר בשלום מחזורם נתגלו כולם רק כלחץ הגלגל בין ירידה לעליה, כשחק הגלגל המתיז זיקי מוראים? זה הגלגל החוזר מוריד ומעלה, ובהֵעָלותו יעלה גם רבים מקרבכם, אתם המשקעים זה דורות את כל בינתכם בתואר עולם בלתי-משוער, דומה לבובת-ילדים מתפרקת על-נקלה אשר רק מהיותה בובת-צעצועים לא יבחלו בה גם במומיה הרבים; ובשבת גם אלה במרום הגלגל ידמו באמת לילדים לקוחים ממשחק כבד ונתונים על מרכב גבוה, – אשר בראשונה ירעימו פנים ולאחרונה יצהלו מפחד מתוק. מה יצהלו פניהם ההולכים ובוטחים, ואם גם לבם הבודד ידאג ויכמה וישתאה מעט אל זחל אומה הרוחש שם במזרח בתבונת-גבהות של פרפר; הצהלה הגלויה והבהלה הנסתרת לא ירהבו זו בזו, אף לא יכירו בבריתן הדוממה אשה את אחותה, – משולות לתהפוכות הגלגל הסובב המתלכדות בלא-יודעים למחזור שלם, אהוב הטבע וחפץ כל גורל. זאת תהיה מחדש ההתגלות הישראלית המופלאה, המכלימה והמחכימה גויים, לאמר – בלמדה אותם להועיל את פלא הנפשות הנקטפות, אלה הנפרדות בכל יפין מעל שרשיהן והן מרטטות אחרי-כן אגודות אגודות בכל צורות נכר, משולות עד-תום לפרחים נקטפים הנותנים את ריחם בבזיכים זרים. גויים יחרשו למראה, ובני עמך, – שאר כל העם הרב אשר אל-עולם חלק לו מקדם רק שדה מולדת נעבד – ימצאו מחדש את לחמם במלוא הגלגל הגדול, את לחם הקנאות הישראלי הנחטף והנגנב והנגזל בגלל היותו לחם-מאפה רך ונעים.
אך הזכיר הכזב את שם המולדת, כדרך הכוזבים אשר לא יבחנו בדברם את כבוד מליהם – והאלמוני נבוך מגעגועים. ובאד הגעגועים נמוגו מהר גם שניהם, הכזב הנעים וקולו הנכון…
בבית קפה
מאתיעקב שטיינברג
מכל חקרי האהבה, הדוגלים בשמותיהם הברורים, ימעט עד-מאד זה אהב-הלב הנאלם הפוקד לפעמים איש-ואשה לשעת-בינים קצרה ועוטף אותם יחד באד תעלומה. מעש אהבים אין בכל היעוד הנרפה הזה, ועל כן לא יצלחו לו גם האותות השנים אשר לכל ראשית אהבה, חיל האשה וגיל הגבר; חיבת-פתאום כזאת צרה היא מהכיל את השפק העז, את עוזר-הנאהבים המצביא בסתר המון ערמה ורוך וכליון נפש, אף נמהרה היא תמיד מהחל וכלות תחבולת חשק קטנה או גדולה. אחר גם יחש משפחתה, כי קרובה היא לגבהות הנפש מאשר לנבכי המאויים; אחות היא בלי יודעים ליצורי השירה למיניהם, אלה מופתי היצירה הקטנים אשר אינם מעשים כי אם משלים למעשים ופלא שוכן בהם בכל זאת להאציל מחן בינתם על משל כל-החיים בשלמותו.
באחד הימים החדשים, ימי רעה ראשונים הגורפים אחריהם ממקור התקופה הנפתח זרמת נצורות עכורה, נכנס האלמוני אל בית-קפה להשבית יגונו בצהרים; כי ככה עשה האיש יום יום לשעה הזאת, שעת הנשכחות היתרה אשר בחצות היום, שעה הגלגל הגבוהה בצהרים אשר גם כעס וגם ששון ייראו בעתה הקצרה כמראה של מטה. ובלכתו אל ירכתי האולם והוא סוקר בצדיה את היושבים, כדרך עין אדם השוקדת היטב בכל מקום מבוא – ראה בעברו פני אשה טובת עלומים, והפנים מתוודעים אליו בחפזון במאור הבעה מלא, לאמר לא במבט רגיל של אשה זרה המיטיב או גורע הבעה בכוונה, כי אם כמבט הילד הצופה פני זר אשר פניו ועיניו יהיו רגע לאחדים. ובשבת האיש על מקומו עוד המה כמעט בקרבו זכר השילומים המעונגים האלה, חלק יחידי גברים מנשים בוחנות-זרים; אך כדרך גבר בוחן הרפה האיש עד-מהרה מן הרמז הנמוג הזה. רוחו לא הוסיפה לחקור, עינו נפנתה רק אחת ושתים כדוברת לעבר האשה היושבת לנפשה ומראה כזרה ולא-מתנכרה; בשגם כל המקרה נולד בהבל הדלוח של בית-קפה, מקום שם רבים ימליטו מרפיון נפשם ורבים יאמצו להם מרוב ענים נפלים תפוחים של רוך וחיבה, דומים בחייהם הקצרים למדוזות הללו הנבראות ממסוס נוצץ. מי גבר ויחפש את אחד מפרפרי מזלו הקלים בקרב ממזרי אולם אלה, הנרמסים על-נקלה בין כרעי השולחנות השאולים? – האיש שגה איפוא כרגיל בלהג החוזר של העתונים, השקיף על פני השולחנות המסתאבים ומתחדשים חליפות, והוא גם הצמיד אליו לאחרונה את העמית אשר ישוחח עמו את שיחת יומו, – שיחת צהרים מוזרה, בדלה מכל ענין עיקש ומכל דאגת יחיד, זולפת בטהרה כביכול על פני שולחן אבן קטן שבבית-קפה, שיחת קרבן בעצם הצהרים אשר המביאים אותה לרצונם הם ברוב המקרים אנשי-לב דלים וחסודים והם מקריבים את מותר דמיונם לרוח עולם בלתי-נראה, זה האחד הנעלם הדורש מעם האדם שיעשה קבע את התרוממות לבו. והנה כמנהגם יום יום נגעו המשוחחים גם בעניני המולדת, אשר היו בעת ההיא כילדים אהובים הכואבים מאד בראשית מחלה; אך הפעם היתה עם האלמוני כמו תשוקה יתרה. בדברו על התבוסה דלה ביד שוקקה את שלוחותיה אשר מפנים ומאחור, וברמזו פעם בפעם על צרי העתים אשר אין לו חקר – המתיק כל תקוה, הכניע בכוח דמיון גם את טבע הדברים הרע והאכזרי, זה המתגלה תמיד ברוב כוחו בראשית כל צרה; וככל אשר ארכה השיחה בפחדיה ותנחומיה כן התגלם ברוח האלמוני תואר דמיון משונה: דומה היה לו כי הוא נשתנה בסתר ואיש עמיתו לא ידע. ורגע אחד, – בהאירו את עיניו למול איש שיחתו והוא מדבר טובות ונפלאות על תחלואי המולדת, כאב אל ערש ילד חולה המספר פתאום חזון מרפא מתוק – נתבהר הדמיון הזה גם בנוגה משל, והאלמוני אמר בסתר לנפשו: – כשנים אנחנו הנועדים בתאות חברים לקראת מערכה, והאחד בטרם צאתו שתה מן היין המגביר ולרעהו לא הגיד. זכר האשה טובת העלומים שטף פתאום בעוז משנה את לב האלמוני, כאילו גאה ממשל היין; עתה לא היה עוד במופת האהבים הנמר כל כחש, כל הבל, כל גאות-חנם. הוא פרפר בלב כמכוה גורל קטן, דומה בזאת לכל מופתי האהבים הקטנים אשר בבואם לראשונה כמו ריקים בצלמם ובדמותם ישובו שנית בצלם הזכרון והם יקרים ונאמנים שבעתים. האיש קם ממקומו, ובנדבות רגעיו הרוגשים לא אבה לדרוך את עיניו אל ירכתי האולם ולתור בצדיה אחרי האשה הזרה; הוא גם לא נואל לבחון בעין הדמיון את נטף הנפש המעט מן המעט המצוי כסם חשק חריף בכל מבט מחשבת של אשה. רק מחשבותיו גאו, בדברו עתה שנית ושלישית על המולדת; משא דבריו התנשא, עשה לשונות צבעים, – כלהבת אש בהיזרק לתוכה חומר בועד חדש. גאון האהבים הקטן נשרף כליל בנפשו ועשה כמו רגע אור עז בדמיונו, זה הזבול החיצון הסובב כל נפש יקרה; כי כן יעשה כל גבר מגברים לכל להטי המזל הנאוים והקטנים ולא ישאיר מהם שריד לתחבולות חיים. גם סלסולי דבריו היו הפעם כחדשים, מעין סלסולי אפר ענוגים לאחר שרפת מחשבה; וכה אמר לאחרונה לרעהו, בפנותם יחד לעבר המוצא והאלמוני עוד רואה שארית מוקד בלבו: – האין גם בזאת כמו צדק לא-נחקר, אשר המולדת תהיה לנו מעתה ולימים רבים כמו זרה ולא-מתנכרה, דומה לאשה אוהבת בסתר אשר תחונן את אהובה לעין רבים במבט מחשבת – ואהובה יתחזק מאד בכוח המבט הזה, המדבר דבר לימים צפונים, לאחרית עונג ואמונים? – ובכלות האלמוני את דבריו והנה הוא עומד ליד שולחן הפדיון, ובקרבתו האשה הזרה המדברת בלשון-נכר אל הנערה המלצרית. הוא ראה עוד רגע את מבטה-אליו, מבט כולל את מאור כל הפנים אשר דיבור השפתים הזר כמו שם לו סתר-משנה; ואף הוא הביט בה בלי-חשך, מעת דברה כמתנכרה ועד צאתה כזרה, ולבו המה מיגון תעלומה.
אוב העתיד
מאתיעקב שטיינברג
ובימים ההם בוסר המלחמה בפי כל; ורבים מן היהודים בוחנים בסתר את דמיונות עתידם, והנה קהתה רוחם מאד והם מדדים בלי-כוח בסבך הסתומות הגדול הסובב את שני טורי הגויים הנלחמים, – תחת אשר בעלות לפני שבועות וירחים אד המלחמה הראשון היו עוד הדמיונות האלה יצורים-בעתם, כעין העטלפים העוורים הנועדים לרחף את כל רחף לילם בין מכשולי החשכה הבלולים. ומן הבוחנים היהודים יש אשר אמרו בדברים מרים: מי יתן ושב והושלך כל בליל הסתומות האלה אל כור הגורל החתום ולא יהיה עוד לעולם לרקמת עתיד ברורה; כי מי יודע אם לא תהיה הרקמה החדשה הזאת לתכריך אבדן אחרון למען כל עמנו, העם השוקק הזה אשר לא יאבה ולא יבין ולא יסבול אחרונות. טוב לנו איפוא כי תחדל פתע מסת המלחמה, וישבנו גם אנחנו להיות פתאום כאשר היינו – עומדים ונעים חליפות בעולם פרוץ, ועינינו רואות כמו לפנים את מיטיבינו ומנדינו גם יחד. והאלמוני לא נמנה עם אלה המייחלים לפרשת דרכים קרובה, אף לא רצה את מחשבתם, – זו הרואה בחזון את העם המשחית והנה הוא עומד בקצה המלחמה הנמהרה בפשיטת בגדיו המגואלים, ובחפזו אל שלומיו הטובים ישכח לנצל את כיסיו ולא יקח עמו גם את האיבה הממורטה אשר עשה למען היהודים, – איבת המות אשר לא גומד ארכה והיא נתקעת רק בחלב הישראלי, כי אם ארכה כחנית הקרב הנכונה המבתקת את הבשר עד הלב ומכתה האחת אנושה. אך במאוס האלמוני בחזון הזה, אשר היה בעיניו נין או נכד להבלי יהודים ישנים, לא ידע עוד מדוע ולמה יבחר לראות את פקעת המלחמה נגללת והולכת עד קצה חוטה האחרון, – והוא אולי דומה בתשוקתו הזאת לילד לא-בינות, אשר בנפול מידי אמו פקעת החוטים הנסרגים ישמח ויגיל וגם יאבה כי תבושש לעשות היד העוצרת. וברצותו לבוא עד תכלית דעתו – הלך לראשונה בדרך המחשבה, הדרך הקלה והסלולה והמוזרה בכל הדרכים, אשר בלכת בה איש למגמתו יראה תמיד לימינו ולשמאלו המון חושבים כמוהו והם תרים להם המון מגמות הפוכות; וגם מהיות הדבר הנדון דבר-לעתיד – לא דבקו בו הוכחות המחשבה כדי צלם ודמיון ומראה, כדרך כל עולל עתיד אשר יבוא בצלמו ודמיונו ובמראהו רק בצאתו מרחם הגורל. ובעיפו לאחרונה ממופתי המחשבה, קהל נרגנים הזונחים בריבם את מבקש עזרתם, פנה אל הדמיון, אשר מרוב בטחון באמתו הוא מהלך יחידי בכל תהפוכות העולם, דומה בעיניו הנאורות ובאזניו הקשובות ובטוהר רחמיו לרבים מן היחידים בעולם הזה. ויענהו הדמיון.
ובעצת הדמיון החל האלמוני במלאכה, והמגמה ברוחו ליצור איש-יהודי בצלם עתיד משוער ולפחת בו את הנשמה הנמרצה, אשר תתמכר גם בימים החדשים ההם לכל מדומות הגורל הישראלי. ויהי אך לבש גולם עתי זה את בשרו הרך ואת עורו הנרחב, ואך הקריב האלמוני חד אל אחד את כל ההפכים הרבים אשר יסכנו יחד ביצור יהודי – והנה חלפה בכל האיברים החדשים תנועת מצוקה רפה, דומה לצמרמורת הבשר הנסתרה אשר ידענוה עד-בלי-די באדם נואש הדרוך עוד לכל מעשיו הבלולים; ובהסתמן גם הפרצוף – והנה הוא כמו כבוש ועזוב לנפשו וכמו חסר מעט את אור הפנים הישראלי, זה מותר הנפש בראי הפנים המשמש ליהודי בכל הדורות גם יחש גאון, גם הכרת קלון, גם עין חיים חדשה אשר לא ידעוה גויים; ובאור לאחרונה גם העינים – והנה מלוא הפרצוף כפרצוף העוור המתגלה בלי יודעים בזעף הכנעה ובענוות אסון נזעמה, פרצוף זונח כל תקות-רבים ומדובב לעצמו את תוחלת חייו. כעמוד לפני חידה בלולה כן עמד האלמוני לפני גולם העתיד, יצור מתחלחל ודרוך גם יחד אשר בפניו תבונות יאוש ובושת מזל, והוא דומה בפחדיו הערים לחיות הערבה הנבהלות המסתופפות על גבול הישוב ובאפן עולה מרחוק ריח אחיהן אשר בשבי אדם. – וכעבור ימים רבים נתן האלמוני גם את הדבר בפי הגולם העתי הזה, ובעשותו כן כמעשה אמן הטה את אזנו לשמוע, – כי כן יעשה גם אמן, אשר לא יאבה בדברים גלויים בלתי אם אחרי כלותו את כל רזי מלאכתו.
וקול האוב דיבר לאמור: למה החרדתני בצלמי ממדומות העתיד – ואני גם בבואי בחיים לא אהיה עוד בלתי אם כקטע-אדם, או כגידם הלז אשר רק שרוולו המת יורד על חרפת מומו? כי לפני השלימו את חוקם יהודים שנואים והשנאה שלוחה אל כל נפשם התפוחה, ובעתי – יהודים צומקי נפש אשר רוח הגויים ידון בם בלחש בוז, כדבּר שלמי הגוף על בעלי המומים. תשואות השנאה ונפתולי השמות יחדלו לימים רבים מגאות אל מכלאות יעקב, כי בנשוך עוד לפעמים את איש נכרי צפע מן הצפעונים הנותרים אשר לשנאת ישראל – והביט אל העם המשחית היושב בלב אירופה, ושב ורפא לו והלך לדרכו וחזר לעולמו אשר לא חלק בו עוד ליהודים הנפלאים ההם, תופשי העולם הגדולים. בארצו הטובה והתמימה ישב בעת ההיא העם הגדול, בחיר כל הגויים החרוצים ואח לכל העמים המעמיקים מלאכה, ושפרירי גורלו פרושים כטהורים על ראשו; והוא רק תמול שלשום עשה את הדבר – בקומו על היהודים ובעשותו בם שפטים נפלאים, לא רק במשיסה ובהרג ובכלימות מצוקה המזנבים תמיד ביהודים בימי עברות, כי אם גם בענותו אותם בנחת ידו ובהריצו אותם בתבונת עיניו מדחי אל דחי, כענות וכהריץ המאמן החרוץ את החיה אשר תלמד, – בנפתולי השוט הפותה ואכזר – את השעבוד העומד לעולמים. ככה ישב בטוב ארצו, ומשל תהילתו מים עד ים, לאמר: קם מאַמן גבור לפני אלהים ויבז לפחד היהודים המכסה את עין הארץ. כאבותיו הקדומים מאד, אוסרי הצבאים בחבלי הרסן, אשר בשבתם אל האח המבוערת נשאו קולם בשיר עלילות, שיר וספר את גבורותיהם ואת שובם משלגי הערבה במזחלת הצבאים, שיר והריע הידד על הבל כל האדם האחר אשר טרם ידע את הרסן, סוד האַדנות הראשון בעולם – כן ישב גם העם המשחית אל גלגלי מכונותיו, אחרי צאתו חרוץ שבעתים מכל מלחמותיו, וגלגל אל גלגל יריע אומר: כבוד לאדוננו אשר מצא את סוד האַדנות האחרון בעולם, כי עשה לו את עבדו ובן-בוזו מקרב היהודים ענפי-הקרנים, אשר דהרו חינם בערבות הגויים; תהילה לאדוננו הבורא בריאה חדשה, יצור-אנוש לא-אדם אשר כעשו כנהי החיה הסתום ומשפטו יאור וידעך בעיני בעליו. – ואף אנחנו, יהודים הרועים על גבולות עמים אחרים, נריח תמיד מרחוק את כל איש-נכרי, ככל החיה למינה אשר למדה לעולמים את מזימת כל האדם ותואר אנוש יפחידנה בלי-משים גם מרחוק. רק לעתים, כי ייקרה לנגדנו איש-נכרי חולם או נכמר או אחד אשר תו הקדומים על טוהר מצחו, איש אשר לא יגע לרעה בשבויי עולם כמונו – והבטנו בו בעינים הומות מתחינה, כאשר יעמוד לעתים צבי נדח לנוכח אדם עובר ונשימת אפו עולה גלים גלים חמים.
ובדבר כן האוב והוא מיוחם מאד מרחמיו ההומים – ולא נשא עוד האלמוני את הקול המדבר; ויך על ראש הגולם וירוצצהו וישיבהו אל אבק הדמיון אשר משם לוקח.
לריח פרדסים
מאתיעקב שטיינברג
ערב אחד, בכלות יום ללא-מוצא, יצא האלמוני אל הגזוזטרה אשר לפני מעונו וישען אל המעקה ויבט מגבוה אל שלוחות העיר המעולפות באור פנסים; והמראה לנגד עיניו כמראה עיר נדגלה בלילות, בהיות אורותיה בקרבה כהמון תבונות נעלסות אשר לאדם ונוגה הלילה האחר חופף עליה ממעל כתבונת העולם הרוגעת. ובהרחיקו להביט לאור הירח והוא רואה גם את בריח הפרדסים הכהה, הנמתח מירכתי העיר עד לגבעות השדה – הרפו עיניו פתאום מן המראה הרחוק ומבטן שב והתרפק מקרוב על משבצות הרחובות החבורים, כמבט החולה הנואש אשר ינוס בפחד מפני דמות הימים הבאים וישוב בחפזון אל מחבואי היום הקיים.
יגון-פתאום אחז את האלמוני, יגון חרישי הצף על דממת הנפש ומעלה בה רק גבים גבים של הרהורים. ודמות היגון היתה כה ברורה, עד כי זכר האיש על-נקלה תמונת צייר המתארת ברבור צף על פני אגם רוגע, וגם זכר אחרי כן את רעתו עד אחריתה; והוא קרא ליגונו שם נבדל ותמים, כשם התמונה ההיא אשר ראה לפנים: עצב אחרון. כנזהר עמד האלמוני ויתאפק מאד אל הרהורו הקל, כאילו יאוש המולדת השווה אותו בלי-משים לכל הצפויים אלי-מות, אשר אין להם עוד קנאת עבר ואהבת עתיד, וכפה גם אותו רק לדאוב בהרהורים ולא לרגוש במחשבה, – גם בזכרו מאחור כעש ומשוגה ומעוות. זה הרהורו הראשון תהה על הדומים-לו, הם אובדי הטובה או הבטחון אשר שברם יבואם לפתע פתאום ואשר למחרת אידם לא חלק להם עוד ביסודו של עולם; אף הוא לא יוכל עוד מעתה ולכל ימיו לכנות כמו את תקוותו אשר היתה ואשר אפסה להיות. אשר יזכור עוד – זה דבר המולדת; אך גם המולדת ונעימותיה אולי לא היתה באהבתו הגדולה בלתי אם טבעת חובה מקדשת, והאבן הטובה בטבעת היה יהלום נבדל השופע את האור והיקר למען אורו. מה איפוא הדבר ההוא, – אשר במשך דור ומשנהו ראה את אחיו היהודים רק מגששים למצוא אותו, בהיות עוד תמיד עטיפת הגלות על עיניהם והם נראים בתשואותיהם כעוטי סנוורים נעלסים המשחקים משחק חפושים? האמנם כן היה, – אשר הגורל, לוקח הערבונות, ערך משחק כבד כזה למען עמו, כאומר: גששו למצוא את הדבר אשר הסתרתי מעיניכם ובמצאכם את הדבר שוב אשיב לכם את המולדת, והדבר אשר תבקשו למצוא הוא חפץ המולדת?
מגע רך כפף פתאום את הרהורי האלמוני; זה היה ריח הפרדסים בהנשאו עדנים עדנים עם רוח הלילה. האיש הזדקף רגע על עמדו למען נשום לרווחה, ובנשמו כנכלם את בושם הלילה היה כמתאושש לקראת נחמה, כי ריח הפריחה ומראה הפרחים מזכיר לאדם את עדנת-העולם הסתומה; והזכרון, עבד-הנפש, נעור למלאכתו וישב על האיש המון מלים רכות, דומות לריחות אשר בשובבם את הלב לא ידעו להגיד דבר. הוא עמד וצפה בהן בעין דמיון, והכר הכיר אותן על-נקלה; זה היה בליל קל וריחני מאד, כעין שפע אוורירי של ורדים עבשים, אותו נשר מלים מזרי הנביאים אשר יגישו אותן בעבשונן הריחני אל לב יהודי צומק כהגש צלוחית של בשמים אל אף המתעלף. צחוק קל עבר ברטט על שפתי האלמוני וראשו שב וירד בחפזון אל חזהו, כאילו נתן בזה אותו לזכרון כי ישבות ממלאכתו. ובעמדו אחרי כן בודד מאד לנפשו, – ללא זכרון פועל נחמה, ללא ריח עבר המזכיר עדנת אומה עתיקה – מנה בלא חמדה את מעט רשמיו האחרונים, לאמר: אכן נפלאת, עמי, גם בנחמה. יש וגם הגוי הנכרי, בעבור קטב תבוסה בחוצותיו, יתאוה לשאוף ריח נחמה המשובב את הלב והגד לא יגיד דבר; אך מקור כל הריחות ההם הוא תמיד פועל אבות, נטוע בארץ ונראה לעינים, – בשפע הפרדסים האלה אשר אראם או אנחש את מראיהם מדי אריח מקרוב את ריחם הנודף. ולפניך, עמי, יקטירו ריחות הנחמה הכרותים זה עידן ועידנים ממקורם, ריחות ערטילאים הנודפים חינם בעולם כאור הכוכבים וכעדנת הנביאים המשובצים במסילות הנצח. הנוהגים בך, אשר הסחרחורת היהודית תאחזמו בהרימם עין אל עתיד קרוב, יטפסו כשוכני עצים עד לאמיר אשר לאשל עברך הגדול, ומראיהם יהיה לעתים כסנאים הנמלטים אל בין הענפים העליונים מדי ראותם את האדם, פחדם החי, מתהלך ביער; ובהתנודדם כבוטחים במעלה האמיר הם משיבים משם את ריח הקדומים ואת המון העלים החנוטים. – ובהרהר האלמוני את הרהורו האחרון – ויחפוץ עוד להכלים מאד את הבל העם הזה; אך לבו לא נתנו לחשוב עזות פן יפגע בקודש ובחנינה הדבקים כריחות בכל תעתועי היהודים.
משל היהלום
מאתיעקב שטיינברג
טבעת היתה לאלמוני, חפץ-ירושה קטן הנמנה על צפונות אדם. ובהגיע ימי אין-חפץ, ימים כחלומות רעים אשר אין בהם חשבון, פקד האיש את טבעתו וישאנה אל הצורף קונה הזהב. ובלכתו לדרכו בעצם היום היה כהולך בדמדומי דלותו, דומה לחולם הנפעל באפלולית חלומו; ובמסרו את טבעת הסגולה למסת המכירה ואבן המשבצת נתלתה כהפוכה ביד הבוחן – עמד עוד האיש כחולם ולא השתאה אל ראשית הערמה הקטנה המכלימה את יהלום טבעתו. והצורף הרקיד את הטבעת אחת ושתים בחופן ידו, כאילו פשט מעליה את יתר ערכה הנודע לה מבעליה, ויתננה אחרי כן על כלי מאזנים קטן וישקלנה למשעי כשקול זהב, ואת גביש היהלום לא סקר כדי ערכו ולא נתנו ישר לנגד עיניו. ויקוב הקונה לאחרונה את המחיר והוא מצער מאד בעיני המוכר. ויאמר האלמוני: אין זאת כי לא החשבת את היהלום וגם בהביטך אליו לא הגבהת אותו לראות את אורו. ויענהו הצורף משל ומליצה, כדרך הצורפים האוהבים את מחשבת מלאכתם: כאיש בטובתו כן אבן טובה מאירה ביד בעליה, אך כאיש ברעתו כן אבן-החן הנמכרת, ועין הצורף תאבה לבחון את היהלום ההפוך אם לוטש היטב ואורו שפוך בו עד קצותיו. – והאיש לא ידע אם להג רמיה בפי הקונה, וימכור את טבעתו בלא מחיר וילך לדרכו עם מעט כספו ועם מרבית יגונו.
ויעברו ימים ומכסת השקלים אזלה בלא חמדה מיד האלמוני, כי אחרית תוגה לכל אתנן דלות כזה הנלקח מקדשי ירושה; ובאזול הכסף חשב האיש כי הזמן יפדהו במהרה גם מכעסו אשר כעס על נפשו בדבר המעשה הנמהר. אך בחפשו מחדש מוצא לכסף מחיה והוא עוטה בגלוי גם ענות כלימה גם רהב תחנונים, ככל הדרוש ביום מחסור לדל זומם – הציקתו עוד בסתר לבו בושה נושנה ועכורה, בושה חסרת טעם הרע מכל סוגי הבושה האחרים הדבקים במעשים. דבר החפץ הקטן, אשר מכרו בלא-מחיר, נעשה עתה זכר רע וכבד, דומה לאבן משקל קטנה המכריעה בחפזון את כף המאזנים האחת בהיות האחרת ריקה; האיש זכר תמיד, גם בהיותו עסוק עתה למראית עין בנסיונות עוני מחפירים, כי געל מורשת אבות וגועל המורשה לא הביא לו רווח מצמיח ישועה ורק עממהו לימים ספורים בריח הרווחה החולף. כל ענותו עתה, כל כלימות הדלות אשר נתנן ללא ספור למען לחם העוני, נתנן על ימין ועל שמאל בחפץ כל מכלים – ישרה עתה בעיניו לאין ערוך מעוון המתן ההוא אשר הוציאו באולתו מיד הורים ואבות הורים, הם המתים הישרים לעולמי עד, שוכני העבר התמימים אשר לא ידעו כל מענה רך לחימה העזה הזאת אשר בנפשו, כי אין החיים יודעים לכפר את פני המתים; ומלבד זאת קרה לזכר יגונו את אשר יקרה לכל הגיונות מבישים המציקים לאב או לאם, לאמר: אשר בושת הנפש תלפות לאחרונה גם את כל חקר המשפחה. בהביט האיש אל ילדיו לא חשך מנפשו גם כלימת אב, המרפה כליל את הנפש. כי הנה טבעת הזהב, הזהב אשר לא ימירנו הזמן, נמכרה עבור ימי רווחה ספורים, ימים אשר הילד ישכחם כליל ברוב ימיו הבאים; וזה היהלום המאיר, אשר לוטש קדום, מבוהל ברוחו או במלאכתו, לטשו לזר-יהלומים ויעשהו כליל-ראש וחרום-צלעות – אף הוא, גביש המשפחה המסורס, נלקח מצפונות המשפחה, הוא ומשבצתו בזהב. ובהתאחד בלב האלמוני לאחד המכאובים השנים, על עלבון האבות ועל עלבון ילדיו, וישפל בעיניו מאד ויהי כאיש אשר הנוחם והדאגה ישיתו עליו כאחד. רבים הם הנובלים בדרך הזאת, ההולכים כן עד גבול ימיהם בעצלתים ובכלימה וכגדר להם מזה ומזה העבר הנעלב והעתיד העלוב; אך האלמוני, איש עשיר חיים אשר כל עשרו מנעוריו בלבושי ההתחדשות הרבים, ניחש גם הפעם כי יש ישועה למוכה יגון, והישועה היא בגלגול היגון, לאמור: בהפריד אותו היחיד ביסורי גויעה מעולמו הקטן ובהביאו אותו בחבלי לידה חדשים בעולם הרבים, – הוא פלא הגלגולים המהולל הנאמן מאד על המאמינים העתיקים, המקוים לגאולת נפשם.
והימים ביהודה כחלומות רעים, ועל גוילי העתונים הרחבים יתוארו בוקר בוקר תעתועי הזועה הנעשים ביהודים בנפות אירופה האובדות, דומים לבעותי החלום הזרים אשר גם החולם ידע להביט בם רק בעודנו שובת ממאור עיניו. ובצאת האלמוני בוקר בוקר אל תשואות הקריה, הרוצצות דלים, ראה על דרכו ידידים וזרים והם שלוחים לנפשם כתמול שלשום, – כאילו לא באם חלום אידם, האחרון עתה בליל גורלם, ולא סגר את עיניהם הפקוחות-תמיד ולא עורר בם את תבונת המראות העמוקה המציקה אצל החולם עצום-העינים; ובדברו אליהם על הנעשה – עלו פחדיהם כמתרוננים, כאילו עמם הוא עלם-גויים אשר בבוא עליו לראשונה צרתו הגדולה יתמה על חפץ הגורל החדש וינהג גם מעט שעשועים ביסוריו, כמנהג העלם הטועם יסורי אהבה ראשונה; ובסור האלמוני אל בית הקפה, לעת האסף שם רועי העתונים, ושמע מפי המשוחחים נאומי לעג על הצוררים ועל רווחת האדם העומדת לעולם, – ובשמעו זאת השווה בדמיונו את כל אלה לעלמה נדחת ממאהבים רבים, אשר בגעול אותה גם מאהבה האחרון תתיצב מחדש לפני המראה ותרקיד את תלתליה הנובלים, כאומרת: הגברים חולפים והאהבה לעולם עומדת! – ובגמול כל הרשמים האלה בלב האלמוני – עשה לו את משלו אשר גאל בו את נפשו; וכה אמר בדמיונו: לא כעלם עמכם ולא כעלמה עדתכם, ואהבת הגויים העומדת לעולם לא תדבק בכם עוד, כאשר לא דבקה באבותיכם עטורי-הזקן ובאבות אבותיכם הקדומים, העבשים בקדושתם על יאור התורה הגדול. כי עם-למשל אתם מעולם, לאמר: עם אשר לא יובן כהמון גויים אחרים במראהו ושיגו האחד, וכל המשולים בעולם הזה לא תדבק בם כל אהבה, האהבה המשיבה את הדברים אל מקורם הטהור, ובדבקה בם במשוגה – תרגז באחריתה ותריב בהמון משלים מכאיבים; ומשלכם הוא משל היהלום אשר גורל קדום, מבוהל ברוחו או במלאכתו, לטשו ככוזב ויעשהו כליל-ראש וחרום-צלעות.
ממרום הגג
מאתיעקב שטיינברג
אז, בשחת כבר התבוסה כל תקוה קרובה ביהודה, לא נתנה עוד הארץ את אותותיה נמרצים כולם; כי גם התקופה הרעה, – התקופה היולדת אשר לא נכיר פנים אל פנים את גורלה המוליד, – לא תדע או לא תאבה לברוא תמיד לידיה פנים חמרמרים. וביהודה, אשר הרתה בימים ההם חליפות לחרון וליאוש ולכלימה, המליטה רוח העם את ממזרי בטנה, את המדנים הרבים והקטנים אשר היו לפושקי שפתים מראשית ילדותם ואשר הערימו מאד גם על הורתם; ובעיפה מלדת את כל אלה – קראה יום מועד ותצא לטופף בחוצות, ואת ילדי המדנים הנכלמים כלאה בבית.
ממרום הגג ראה האלמוני תהלוכת רבבה, נדגלה באנשים ונשים וטף, וזקני הקריה עוטרים עליה מפנים והנערים הרנים צמודים אל שוליה מסביב. מראה האדם הרב, הנלכד במצרי הרחוב האחד, הרהיב בראשונה את האיש הצופה, כי צבא אדם רב הוא מראה ממראות הרזים אשר הרואה בהם לא יבקש את חשבונם ורק יכיר בהם את תאות העולם; רינת הילדים הבלולה, זו אשר בהישמעה יישמע מתוכה תמיד גם קול העתיד הסתום, אצל ברגע הראשון על האלמוני כעין מבוכת פלאים, כאילו מחיק הרחוב צפה ועלתה כנגדו אבהות-אלף, רגש-אבהות קדוש להמון ילדים יחד אשר לא יכילנו לב אדם יחיד בלתי אם בחגי עם קדושים; גם שלטי הבד על מקלותיהם הדלים, המון דגלי צרה קטנים אשר ברבותם מאד יסכנו יחד כנטפי דמעות, אף הם עוד רחפו רגע לפני עין האלמוני כהמון גלגולים לא-נכונים, אלמי-פה כגמלים, אשר צרת העם המבוהלת מצאה בן-לילה בדרך גלגוליה הראשון והיא רשמה עליהם בחפזון את אמריה הבלולים; ועל כל אלה עלה קסם-הלכת של תהלוכת יהודים, יהודים באלפיהם ההולכים אל מגמה בזקניהם ובנעריהם ומגשימים לעין הרואה, במצרי רחוב אחד, את כל משאלות השלמות הישראלית הפזורות מדור המדבר ועד הנה. – אכן רק רגע שכח האיש ולא זכר כי יש דבר אשר קורא לו ראות יהודים והוא מין הדרכת הפרצוף, לרוגז או לשמחה או לערמה, אשר הטבע נתנה היטב לנשים למען גאול אותן ממעשים רבים ואשר באחוז בה אנשים תהיה להם רק כבערות חיים נלעגה; ובזכרו זאת לא ראה עוד את זקני העדה כהולכים בראש בשארית כוחם, למען יראה אויב מן המארב את מצחותם הנובלים ויבין בלבו כי נושן מאד חרי כל הקהל הזה, וכיושנו כן יהיה עוד לאורך ימים; כלוקחי כבוד ראה אותם אחרי כן האלמוני, לוקחי כבוד ובושים גם יחד מחלק כבודם בתהלוכת המשובה הזאת, דומים בלי-משים, – בהגבירם את צעדם כגבורת האנשים הצועדים אחריהם או בהניעם מראש את שפתיהם למען לכוד את סלסולי הרינה השלוחים מאת הילדים, – לנשים זקנות הקוראות בככר השוק למחולות מחנים והן מחוללות עד-בוש בחג הנשים ובפניהן גאות זקנה מבויישת. ואף הילדים, – אלה בחירי הדור הקטנים אשר בהקהלם יחד לא יקל כבודם והמון חייהם עוד ייף מאד בגדול קהלם, – אף הם היו כנלעגים באשמת נפשם, מין קהל נפשע של נערים יהודים אשר נצמדו בין-לילה לטבע הוריהם המתראים; הם רננו בכל תפוצות התהלוכה את פסוקי הכעש הקצובים, אך אָלותיהם המושרות עוררו בזכרון השומע מחזה של נערים יהודים המשתעשעים בצום התשיעי על פני ככר החצר של בית המדרש וזורקים לעברים וללא-מגמה את אגסי הברקנים, זרוק ואסוף מחדש את המזיקים הנכלמים. ואשר בתווך, האנשים והנשים המתנהלים ללא כבוד נאלמים וללא רהב תרועה, אלה צעדו באשר צעדו ודבר לא נאצל מעליהם, – מלבד רמז אחרון אשר לא יבוטא בדברים, כעין סיום של משל נבער ומכאיב לב.
ושמש החורף, מאדימה במלוא טבעתה ללא צל שולים וחופפת כנעלה על פני קצוי הרקיע הירקרקים, ירדה בהדר עדנים אל בין צבעי השקיעה הרכים, ורוך היום האחרון נאצל כדבר אשר לא יבוטא, רק כסיום למשל רזים המיטיב לכל לב. ובהיסגר שפת השמים על פני השמש השוקעת – התפשט במלוא חלל האוויר אור חכליל, מהול למשעי בירקרק הרקיע העליון, ולאור התמהון הזה שקט העולם ויהי כעומד באחד מרגעיו החמודים, לעת צאת כל רמזי החיים בצלמם ובדמותם ולא עת עוד לבחון באיבה ובאהבה או להבין ביגון ובשמחה. ובהתנהל עוד התהלוכה באור החכלילים הזה ותמוג כמעט מהיות מראה עינים נכון; וכל רמזי האיבה והאהבה אשר לקחה עמה בצאתה, איבת אויב ואהבת מולדת, צפו ונמוגו לאטם בתוך חכלילות העולם, – דומים בצרופם לכף עננה קטנה, מחציתה צחורה ומחציתה כהה, השטה ונמוגה בלאט בשפרירי הערב.
בחלות הילד
מאתיעקב שטיינברג
בימים ההם חלה ילד מילדי האלמוני, והוא האחד אשר אביו אהבו עוד אהבת סתרים על פני כל ילדיו ובגבור מחלתו בחפזון והאם צופיה כל היום לחדר החולה וכוח רחמיה עוד כחדש עמה – ולא נתנה אבי המשפחה לקחת את חלקה בליל השימורים הראשון; ויעשה כן במצוה ובאהבה גם ללילות הבאים, ולא פתר לאשתו בדברים את עקשות חפצו. ותשמע האשה פעם בפעם בקולו, כי בהיות הסכנה הנמהרה בבית המשפחה תקטן בעיניה האם האוהבת בפני האב הרחום; ובלבה אמרה כי כן דרך האיש הזה להעמיק כוח עד מאד בכל נסתרות הרעה והטובה הבאות מיד הגורל, תחת אשר בכל נגלות הגמול והמחסור ינהג לעתים כאיש נרפה.
והאלמוני כבר ידע בסתר את סוד דמיונו כדעת דבר אשר לא יוגד לאחר; כי אמנם יש דברים אשר ידע אדם רק לנפשו, מהיותם אחוזים בהמון נימי נפש, ונתינתם לא תתכן כאשר לא ייתכן מתן הנפש עצמה. עוד בעצם היום ההוא, בשובו הביתה ובבשר לו אשתו את מחלת הילד, התאפק מהחיש את צעדיו לחדר המשכב; רק רגע ארכה שהות הביניים הזאת, וגם מבוכת מחשבה היתה אז בקרב האיש, אך בעברו אחרי-כן את הסף ובצעדו אל מראשותי המיטה – זכר את הגות האבל אשר הגה מן הבוקר על דבר המולדת, ובזכרו זאת נראה לו יגון המחלה המתחיל כמבעית או נורא לאין תכלית, דומה לזועה ולא לצרה המוקפה מסביב פזורי חיים ומקבלת מהם גם מעט חנינה. הוא השתוחח על הילד ויחפוץ בכל כוחו למחות מעל פניו כל הבעה זרה, אך גם חנינת פיו הראשונה היתה כערמת חרדה, לא כתקות אב טהורה, – כדברו תמיד אל ילדיו בימי ענים. ובשבתו אחרי כן על שפת המיטה, והוא מלטף בדממה את יד החולה, נאלם רגעים ארוכים מדי, די זמן לבחון היטב בהרהוריו אשר סובבו כולם על המחלה ועל תהפוכותיה המתרגשות לבוא בעת החלשה הזאת, עת דקת רבדים, כביכול, אשר בהקרעה מהר מכובד הרעה תפתח תחתיה התהום הרובצת מתחת לכל עתות החיים. לבו התחיל הולם והוא מהר להתרומם ממקומו, כאילו לא רצה עוד לעוות את דרך מחשבותיו בחוג משפחתו; הוא קרא בנחת לאשתו, אך בבואה לקראתו לא ידע לכונן לעיני הילד הנבט עמידת הורים שלובה ושאננה, זו הידועה לנועם ולאמונים בכל חדר ילד חולה; כי האם הקרבה שאלה ברמז עיניה להבעת פניו הקשים, והוא כמעט אשר ענה לה בדברים: – לא אדע מדוע נבהלתי הפעם במלוא נפשי. – הוא התאפק מהסיר את הלוט מעל תהום נפשו החדשה, ותחת זאת הפציר בה אז לראשונה, כי לא תחלק עמו את משמר הלילה; ושאר כל היום ההוא עד היות הלילה הרים אליה פעם בפעם את עיניו ומבטו מזהיר כחדש, כי בהחילו לדלות את דבריו מעומק נפשו כבר השתקף גוונם החדש בראי העין החיצון, דמיון לברק המים המבשר את דרך הדלי בתוך הבאר העמוקה; אך מדי פעם כלא את דבריו בחובו ולא הגידם בקול לאשתו, דמיון לשואב המים אשר בשאבו מים עכורים ישוב ויהפוך את הדלי אל פי הבאר. ובהיותו כמחריש כבר חרגו דבריו ממחבואם והוא דיבר אל אשתו באפס קול: – אשר אמרתי לך כי נבהלתי במלוא נפשי הוא יגוני הנכון, יען הייתי היום כאבי או כאחד מהמון היהודים האחרים אשר בנפול ילדם למשכב יחרדו בכל נפשם לרמז המות הרחוק; ואני עד היום גם בכל אהבת ילדי יכולתי לשגות בדאגת האהבה הזאת רק בחלק מנפשי, כמו נעתמה מעט מאֵד המולדת החדש, האופף כאד בוקר, – לא כאבותי וכאבות אבותי, צלולי נפש ואדונים לכל נפשם, אשר המון כל אמונתם וכל אלוהיהם הגדול וכל יחוד עמם העקש האצילו על נפשם רק רעיון דבקות, רק רעיון צלול מיושן אשר אין בו מן החומר התופס מקום בנפש. על כן נפעמתי מאד מדי ראותי כי נפשי מלאה הפעם אך אימה על כל גדותיה, כאילו לא שרד בקרבה גם מדור אחד אחרון אשר יעמוד ולא יירא מות, לאמר – מהיותו כזר וכנכרי לרגל אהבה אחרת.
כימים אחדים עוד נתן האלמוני את מחשבתו לדברים החדשים האלה כי לא שלח אותם בדרך השיחה הגואלת. ובאחד הלילות שמר את מיטת הילד ויבט אל מבוכת המצוקה הסתומה אשר על פני החולה, וחקר מבטו חקר אב נפלא ונורא, זה היודע לראות במלוא אהבתו מראשית החיים ועד אחרית המות. ובהבט כה האב המתאפק – עבר פתאום זעזוע כבד בכל גוף הילד, אחד מזעזועי המחלה הסתומים אשר עצמת אימתם לא תעורר את החולה ולא תקרע את עיניו, כאילו לא ידע בבואם ובלכתם, והם הם הבוראים מעולם בכל אגדות מות את דמות המלאך השלוח לקפד חוטי חיים. האב כיסה פניו בכפות ידיו, אך אימת המות לבשה דמות אהבה, ובהיותה כדמות נפתח לפניה שער הנפש, כי הנפש פתוחה לרווחה לפני כל הדמויות. ואבי הילד צפה וראה והנה דרך המות אשר בו הלך ילדו נמתח כשביל אור לאין קץ והוא, האב האלמון מילדו, מהלך ימים רבים על פני שביל האור הזה, הלוך ממשכנות החיים והגיע עד מעונות השמים המדומים, הלוך ושוב וייחל ליום אשר בו ייפתח גם לפניו שער שמים. הוא לא יאבל עוד על דבר במלוא נפשו, כי לא ידע עוד את האבל המלא הזה הרע גם מאבל המות הגדול; רק מעט מנפשו יתן לכל יגון החיים, ושאר כל נפשו כנרצעת לנשמת ילדו, אשר אף היא תרחף במעון הנשמות המדומה ותחכה ליום התראות מדומה; גם אבל המולדת לא ירע לו עוד מאד, כי בקטון מחדש נפשו יביט ויעמול ויחיה כעבד נעתם, לא כהמון אחיו היהודים האדונים למלוא נפשם.
וכאשר ישב כן הוסיף לשבת בלב הלילה; ובבוא האם התמה באהבתה, ותשלחהו ברחמים רבים, כי לא ידעה את אשר היה לו בלילה ההוא.
המעגל האחרון
מאתיעקב שטיינברג
כגלגלי ראוה הנבראים זה מעבר זה בהכות האבן על פני המים – כן עשה הגורל בחפזון את מעגלי התבוסה מסביב לעמים רבים; זה מעבר זה עשה אותם, ואת מעגל-הסוגר החיצון התוה לאחרונה מסביב לצרפת הרחבה, הארץ המתנודדת ברוחה, העוברת על גדותיה מיובל ליובל כעבור על גדותיו יאור משקה, היא צרפת אשר מעת היותה ממלכה שלמה מים-עד-ים לא נכלאה עד-תום בתוכה אף לתקופת פרישות אחת, לא השלימה היא ועמה יחד אף עונת קפאון קצרה, תקופת דראון או עונת עריצות שיש בהם מעין טעם מוקדם לממרורי המנוחה הבאים מידי כובשים. ובמלאות גם המעגל האחרון וכל אשר מעבר לו פנימה, כל קטון עמים לתבוסתו, נמוג כמעט ממראה עינים, כהמוג האופן בתוך האופן – דעך פתאום כל תו הגורל הסובב את ארץ יהודה, ואבלי המעגל הקטון הזה החלו מדברים בלשון התמרורים הבלולה, אשר לא יוכר בה עוד מוסר עם לנפשו.
והאלמוני, איש עיקש לנפשו כל ימיו, לא רצה את שבתון הנוחם הזה, ובהגיע שמועת צרפת עד אחריתה והשומעים ביהודה נדים מנוד-ראש סתום וגדול, זה שאחריו באה סגירת הדמיון לשעה ארוכה – סובב האלמוני בין מרעיו למען מצוא עוד אוזן קשבת ליתר דבריו; אך בהחילו לדובב נשכחות – נתנוהו שומעיו להציב שנים שלושה שערי שיחה אשר בלעדיהם יתעו המשוחחים ללא מגמה נכונה, ובעמוד אלה על מכונם, והם נישאים ונשקפים למרחוק, התרחקו עד-מהרה כל-האחרים מן האלמוני, תרו להם ענינים ממעגל המלחמה החיצון, ושיחתם נסבה מאד כשיחתם תמיד כל היום. ובעמוד האיש לבדו על יד שעריו, אשר קישטם ללא הועיל בדמות המזלות אשר ליהודה, הרפה ממנו רגע קט חרון תמהונו, והוא הבין בנפשו אל כל חבריו אלה הנמשכים בחבלי קסם אל כל שיחת אימים גדולה; אכן לא מעטים בעולם הזה האנשים אשר בעמלם ביושר גורלם על פת לחם ועל שלום בית – יקדשו להם במסתרים גם שעת הזיה מוזרה, ואשר הם הוזים הוא בולמוס עולם במלחמה או הפכה, רוח זועה העוקרת את היגיעה מתוך הידים ואת הדאגה מתוך הלבבות. אך בהבינו את חירות הלבבות הזאת, מין עליצות רוח של אנשים חיים אשר מתו בבת אחת כל יצרי עתידם, זחיחות דעת של אסיר הנכנס לחדר הקהל של בית-הכלא, התלהבות העין של עם אנוּש-מולדת הרואה עמים שדודים למכביר – לא אבה עוד האלמוני לסתום מאין שומע את מערכי לבו; הוא עשה בערמה והרחיק לדבר אל מרעיו על נפוצות המלחמה, אך בשובו בעקבה אחורנית, אל המועדים אשר לפני התקופה ואל החזיזים אשר לפני הסופה, התמהמה שם לחפצו וידבר אליהם לאמר: התזכרו את לילות החזיזים הראשונים, בקום אדון-עולם חדש ואנחנו כולנו יושבים בתפוצותינו וערפנו אל המראה הגדול, דומים לנשים המלהגות לאור ירח אדמדם, מבשר סופה, ועיניהן מוסבות מעבר הברקים אשר בשולי השמים? כמרבית הנשים ההן, הפורשות מן המעגל לבל ירך לבבן בטרם סופה – כן היו גם מרבית תפוצותינו, באטמן את עיניהן ובאמרן בלבן כי תקומנה לעת בוקר להתפנק מלב טוב, לאמר: עמקה תרדמתנו ולא ידענו בחלוף סער; ואשר שרדו עוד בחוץ וחליפות דבריהם איש אל מרעהו הרחוק, כאשר ידובר ממרחק אל מרחק בליל פחדים – הם הם אשר נתנו כזב ביעקב וגם זרעו רמיה בין הגויים. הם ראו במו עיניהם את הכוח, המתרגש ובא בכל תועבות רזיו ובכל נפלאות ערמתו, והם לא ביטאו את הדבר האחד הזה, הוא הדבר הקצר אשר אם ייאמר ישמש בלי-משים סימן לתקופה חדשה, לאמר: חיים באים לרשת חיים; על האותות המלווים הם נשאו את מחשבותיהם ואת מדברותיהם, ואיש איש הגדיל את יקר טעמו למען שקץ את שפך הצבעים הבהולים אשר לרתח החיים החדש, אבל איש לא הביט אל המראה כהבט החי אל החי, מן העין אל אישון העין. הככה יעשו אנשים: לגעול ולבחול ולקרוא קלון קלון, – תחת אשר הגבר הזה דרך רוחו תמיד לראות בכל הדברים את כוחם; הכן תגדל איולת יעקב לספר ברבים על תועבות הנשפכות פתאום על חלק עולם, מין נוזלים באושים הנתכים על אשכנז, כגפרית על סדום ועמורה, ומטביעים במחנק טבע אדם וגוי ורוממות אשכנז המהוללה? ואלה היו בני יעקב אשר לוּמדו מנוער עמם לראות בכל את האחד, והאחד הוא הכוח, אישון החיים של כל הדברים; ואלה הלא היו יהודים טועמי חיים, הטועמים היטב מאז ומתמיד את חייהם המנודים, והם יכלו להמשיל משל מנפשם ולהזהיר את כל באי עולם, כי יש עם אשר תארו כצנינים ותארו נתעב בעיני זרים – וכל בזויי הלבושים האלה הם סימן לשמצת הבטחון אשר לכוח חדש. הה, כל תופשי התקופה היהודים לא נשאו לגויים את המשל הנמרץ האחד, כי כבטוח נשים בגברים כן בטחו גם המה בגויים, לאמר: שמוע ישמעו מפיהם את הלהג הרב וידעו בלי משים גם את המעשה המבוקש. ויהי להפך: עמים רבים שקטו לגורלם, הגורל לאין-שחר המפיל סנוורים על גויי ארצות למען הנחותם למסת מלחמה.
ספרים ביהודה
מאתיעקב שטיינברג
בין תקופות הגבר, שרובן מתחילות ונגמרות בתחומי חיים חיצוניים, יש תקופת ביניים אחת המביאה את בעליה למרכז חייו ומוליכה אותו קרוב קרוב למרכז כל הדברים. זהו משך הזמן המוזר אשר בו האדם עושה את מיטב עמלו וכופר במיטב העולם; אשר האנשים רמי הגורל יקרבו אל נצורותיהם הגדולות או אל משוגותיהם האחרונות, ואנשי הסגולה הרגילים ימעטו ללמוד וללמד, – בהתרחקם מרוב מכרים וידידים ובהשאירם להם רק אחד או שנים בפאת עולמם הפנימית. היא תקופת החיים אשר על העומדים בה ייאמר לפעמים מפי צעירים, כי עקשים הם מדעת עוד אנשים נחשבים או ספרים נודעים. ואמנם נכון הדבר הזה, והנסיון יראנו תמיד באור החיים הברור; כי בבוא הגבר בימים כאלה לא יראה עוד את כבוד האנשים הנודעים כפרי נאמן על גידולו, וגם את דף הספר לא יראה עוד כמקלעת גידול חיה, מין צרור עלים ופקעים במחובר שהעין חייבת מאליה בכבוד פריחתו.
והאלמוני לא איש רודף ספרים מנעוריו, כי רוחו העמיקה לשכון במלאכתו והליכותיו עם אדם ואדם היו לו כספר-תמיד; אך גם בבואו בימי העמידה לא זנח את המון הספרים הקטון, ספרים ביהודה הפושטים כמו רגע ומתעופפים מהר אל השכחה. ואשר ראה לנפשו מקריאת הספרים האלה היה לרוב דבר בחינה; בעלעלו בספר מן הרומנים, או גם בפזרו את אור בינתו לחקרי סופרים, היה כאיש הקולט מפי עמית חדש שיחת דברים, למען נסות אחרי כן היטב את איש שיחתו לפי הזכרון, – בזכרו מלים נמרצות ופסוקי כוונה ובבחנו בזאת יחד את טעם השיחה הכוללת. ולא מלב ריק ולא ככסיל מתעבר על ספרים נהג האלמוני את סבל הקריאה הזה, קריאה המוציאה את הספר ואת קוראו גם יחד מכלל אמונים; איש מוכיח דבר מפי דבר היה האלמוני, ואת תכלית התוכחה האלמת הזאת ראה למרחוק, בהאמינו כי בכוחה ייצרפו בלאט כל האמתות אשר ביהודה. ואולי עוד רבים כמוהו ביהודה, יהודים הנגועים אף הם במותר היהודי והם אומרים עד-בלי-די משל ותבונה מדבר אל דבר, – במקום אשר יהודים נגועים אחרים יבקשו עד-בלי-די חשבון ותלונה, וגם המה, ככל המוננו המתנסה עמנו כיום הזה, מצפים בלא-יודעים לשמם אשר יקרא להם העתיד; אם יקום משלנו ותצא תבונתנו – ואמר עליהם הדור האחרון: יקרים היו אלה בארץ, בהפכם את נגע רוחם לכשרון רוח חדש ובעזרם בכשרונם לכל אחיהם לשוב אל הנמשל ואל הנבון האחד; ואם ירבו ימינו בארץ באפס עתיד, כרבותם לפנים כן גם במרבית תפוצותינו – ובאו גם האנשים ההם במספר כל היהודים האנושים, אשר ניסו גלגולים לרוב ולא השיגו לאחרונה את גלגול המתאפקים.
ובימי המלחמה, ימים שמחשבת אדם מהססת לנגוע בתבונת הדברים הרגילה, הרבה האלמוני לקרוא ולהבין בספרים, נדחי ספרים ביהודה אשר אף הוא אספם אליו לעת מצוא, ללא ערובת החמדה הנצמדת אל ספרים מיד קונה. עתה כאילו התאנה אליהם שבעתים, באין ענינים אחרים לחתות עוד יום יום את כעש המולדת החריף, זה המשאיר בנפש חום שכרון ומשביח גם את רעבון המעשים, כהשביח היין את מצוקת הרעב. יום יום עגמה רוחו עם ספריו, כאילו נלחצה אליהם באהבת תלונה אחרונה: יום יום כבדה רוחו על ספריו, כאילו העיקה עליהם בחריפות הכבדה של הרוח היהודית. וכאיש סגולה בימי העמידה מצא במהרה תכלית תוכחה קצרה, וככה הגה על הספרים: – שנים ידעתי דרכי דמיון בספרים: האחד הדולה מן הזכרון הנעלם, זה העשוי תאים תאים של מראות, והאחד ההולך אחרי הזכרון הגלוי, זה היודע שמות ומושגים. ובספרים אשר ביהודה ראיתי לרוב רק את הדמיון המדבר, השליח לשמות ומושגים אשר דוגמת כל השליחים אין לו כל חלק בשליטה ובצרופי החיים. עוד לפני דורי דורות לא ידעו כבר בישראל בלתי אם את בעל הדמיון, איש המדבר שונות או רחוקות להפליא, ולכוח המדמה לא נודע עוד בעת ההיא כל כנוי; כי זה הזכרון הנעלם כבר שבת אז בישראל, וכל פרי עמלו אשר עמל לפנים למען נער-ישראל, כעמלו עד-בלי-די למען כל גוי וגוי ובנעוריו, – כבר צפון היה למשמרת בסמלי הדת המעולפים ובתאורי הקודש אשר בספרי הקדומים. ועתה אראה בספרי יהודה והנה נעדרה מהם לרוב רקמת התאור החיה, זו הבונה בכל ספרות גם את בשר החכמה היקרה, כהבנות בגוף החי מרקמה כזאת גם בשר העין הרואה. ולעתים אחשוב לי, כי בהיות תעצומות סופרים כאלה, הבוראים את חליפות השיר והספור והמדע בלשון הבוגרים המהירה והכוללת, יהיו לעומתן כן גם תעצומות העושים האחרים, לאמר – אשר יבראו את כל חליפות חיינו בלשון המושגים המהירה והגלויה, ולא ירקמו תחתיהן את בשר הרקמה הזן את עצמו בלאט ובמסתרים. ואף זאת אחשוב עוד בעצבוני, כי מיטב משלינו יכהה כמעט אם נקריבנו כמו רגע לאור הספרות; כי למה נגרע לעת כזאת כל דמיון נעלם מספרותנו – ואנחנו הלא ממשילים עלינו את משל הגורל הנעלם, זה הנרקם גרעינים גרעינים של חיים.
הבחינה האחרת
מאתיעקב שטיינברג
מכר היה לאלמוני, איש עושה חילו ויודע עתותיו, אחד האנשים הישרים אשר צרור-מעשיהם ועולם-מושגיהם שקולים תמיד זה לעומת זה כשתי כפות המאזנים. והאלמוני אהבו לעתות שיחה ולעניני ידידות קלים, ולא רצה אותו בכל פועל רחוק ובכל מעשה נרחב, דברים אשר על פני שטחם אין להבדיל בנקל בין מקומות-התפיסה ובין מקום-העיקר האחד והיחיד; כי האיש הכשיל לרוב את שכלו הישר בדברים רחוקים, ברצותו לראות גם אותם לפי טבעו ובתפסו את המועט מן המרובה ולא את העיקר מן המורכב הטפל. לעת נסיונות כאלה נפסל עמית זה בעיני האלמוני כיהודי מבקש-טובה הבורר לצרכו מסממני הדברים ואינו מקבל את הדברים בשלמותם; וזה רגש התרעומת היה מתגלגל לפרקים גם בטעם של איבה קלה, – בשעה שהשנים היו נתונים יחד לחקרי אומה או עמלים באחת בסבלות התקופה, והאלמוני, על חמתו ועל חולשת דעתו, התנהג כלועג ומכעיס ללא תכלית, או כמרחיב דברים לראוה: – רק יען אשר עמיתו המיטיב-לנפשו הגזים לטובה או ברר ללא טעם קיצור-דבר.
היה יום מהומה, כי נפל מגדל צרפת; ורבים מאנשי יהודה, חוסים מדומים באור צרפת, נעתמה רוחם ביום ההוא מאבק ההריסות, כהיות כן לאנשים הקרובים למקום המפולת. וגם האלמוני התאפק מהגות תמהון או אימה, כי הוא הכין זה כבר את לבו לקראת הבאות האלה, ולא חשבן לאותות רזים המרפים או המרשיעים את ידי הלוחמים האחרונים. אך בבוא הערב, ערב ללא אור-חדרים הפרוש מיומו ונאמן כליל למזל החשכה, התייחד האיש על מרפסת ביתו, ובשבתו נגד אפיקי השמים הגלויים ערך מעט את הגיגי לבו, הגיגי לב של אב ונבון בישראל המקבל מראש על עצמו ועל ביתו את כל האימים המשונים אשר יבואו לכפר, כביכול, על הבלי הדור ועל אמוניו המשונים, – דומה מאד בשלות הכפורים הזאת ליהודי בן-אלהיו מלפני דורות אחדים, זה שהיה רואה בכל נחשול של פורענות סימן לתגבורת העוונות. ובעודנו יושב כן אל מחשבותיו – והנה כצעדי זר מגשש בדרך החדרים האפלולים, והאלמוני מכוון בחזקה את עיניו לעבר הפתח פנימה; ובהתקרב האורח, והוא האיש המכר, ראה האלמוני מאופל את פניו והם צרורים ועזים כפני איש אשר יגיד או יבקש דבר נמרץ. האיש צנח על כסאו ובפיו אקדמה קצרה: כן, כאחד המעיד על מחשבותיו כי רבו בדרך לכתו; אבל אחר זאת הטיח את עיקרי שיחתו קטעים קטעים, בצררו אותם בכעש כבד למען יפלו בכל כוחם באזני השומע: בין תבין – ילדים לי שלושה וקץ האבדן קרוב לבוא; – ואם שמורים לנו עוד ימים מספר, לא נוכל לעשות בהם בלתי אם תחבולה אחרונה; – ואם נתחפש לעיני צוררינו, לא תנחת בנו מכתם הראשונה; כי ברוב תמהון, ואף גם ברוב בוז, תחדל מכה. – והאיש שילב את רגליו לישיבת צפיה, כמחכה לתועפות דברים מאת חברו; אך הלז ענהו לראשונה רק תוכחה קצרה: אין זאת כי מרוב פחד תדבר את כל אלה. ובשמוע האיש את הדבר על פחדו התרגש לקום ממקומו, כאילו מצא פתאום קיצור ענין לענות בו, שורש-שיחה כתאות יהודים העושה עלים ופרחים למכביר בטרם תעשה פרי בכורים של תחבולה. הוא צעד כה וכה על המרפסת ובפיו שיחה יהודית חיה, זו אשר נפש וגוף בה והשומע אותה לא יבזנה עד-בלי-די גם בחסור בה כל מחית עצה; כי לא יבוזו לחי עד-בלי-די. הוא השיח בנשימה ארוכה אחת את פחדו ואת עצתו – פחד ועצה אשר שניהם אינם גופי דברים לעצמם, כי אם בחינות מבחינות הנפש היהודית, לאמר: אשר ייתכן בהם כל רחק, כל דהרת תהפוכות, כל צומת נסים כמו בנפש היהודית עצמה. לא פחדו כפה את נפשו להגות אימה, כי אם נפשו כולה מאסה פתאום ללא-תכלית ברובו של עולם, זה הכולל בטבורו את יהודה-המולדת ומעבריו מדינות מדינות, אשר למגינים ואשר לכובשים; ולא עצתו אשר לחשה לנפשו דבר-שגעון, לאמר: כבוא המנצחים יוגד להם מפי היהודים: פנינו כאיש אחד למקלט חדש, היא אלסקה בקצה הצפון, ואתם אל תדפקו בנו חינם עד בוא מועד – כי אם נפשו כולה דהרה עתה לקצוי צפון, פרושת אברותיה, מתיימרת לשאת שמה באברותיה את נפשות הילדים השלושה ואת נפשות כל בית ישראל אשר ביהודה.
ובהשאר האלמוני לבדו – הטה את מחשבתו ולא נתן לה לדלוק אחרי הנלעג; כי הלז השאיר אחריו בלכתו עולם ערפל קטן. גולם תעמולה ככף איש, והאלמוני ראה תאוה לנפשו לרדות את הדמות מן הערפל. ולאט לאט הסתמן ועלה צלם הפחד היהודי; זה לא היה איש פוחד לנפשו, כי אם איש-ונפשו יחד המהולים בפחד-תמיד, דומים בצרופם העתיק לחית השדה הנפחדת אשר פחדה לא ידמה ולא ישווה לאחת מסגולותיה האחרות, יען מרחם תביא עמה את כל נפשה החרדה ולמותר לה כל פחד שכיח, פחד-לעתים, הוא הוא צבי השדה, יפה המשלים, אשר ברעותו על כנף הערבה יביט לעברים בעינים כמהות ומלאות, אישון עינו נוצץ בטוהר צלול ומבטו אומר שלות בראשית, – ובטרם תבוא חרדה מעברים והנה הוא כבר דוהר למנוסה, לפחדו לא ישעה ורגע-בינים לא יעבור לעיו חינם עד מלאות פחדו: כי נפשו היא אשר תנוס, נפשו היא אשר תחיה במנוסה את בחינת חייה האחרת. הוא הוא גם איש-ישראל הרועה על כנף ארצות ואישון עינו לעתים כעויל אישונים, טהור או תמים ונשכח לנפשו; ובנגוע בו חרדה כמעט – ידהר למנוסה, ורגע-בינים לא יעבור עליו במחשבת הפחד הרגילה בעולם הזה: – כי לא לפחד ישועה; נפשו היא אשר תחיה במנוסה את בחינת חייה האחרת.
אחרי יומיים
מאתיעקב שטיינברג
מכר האלמוני התאושש מיומים; כי פחד-יהודים הוא גלגול מלא של נפש יהודית, וכעצם הנפש הזאת נוח אף הוא לבקש מקומות-הצלה בכוח עצמו. ביום השלישי דלה כבר בקצרה חדשות מנעימות, דומה לאיש נתעה הבורר לו לאטו שביל-מוצא חדש; ובערוב היום סר בשניה אל בית האלמוני, והוא שאף מאד מדומות באפלה הזרה הזאת אשר עם תחילת ערב, – אופל צר ולא-משתרע בעיר-חומות אשר לא יתגוון מעט כאופל השדה מול שולי השמים החיים. לראשונה הרבה שיחה, וגם הלאה עוד ללא-תכלית את איש-עמיתו בדברי הוכחה נובלים, מסוג אלה המשתייכים כתומם על מדומות-החילוף אשר מתמול ושלשום; ורק לאחרונה, בעיפו באפלה לריב כמתראה ורעהו לעומתו כחשוך מלים, סר גם אליו מרי הזמן הנאמן, זה רפיון הלב לעת-צרה אשר מרבי-הלהג יחושו אותו לפעמים ככאב שבעתים, כאילו הם מוציאים בלא-יודעים את הגרעין המר מכל קליפותיו. ובהציק לו מאד הרגש הזה – גחן מעט, כמבליג על ערכו, וישאל חרש את האלמוני: – הבינני ואחכם מפיך: מי ינצח? האלמוני צחק בקול. זה אמון ההכנעה מפי איש יהודי, דומה לו בגיל-העמידה ושונה ממנו ביצר הכבוד, הביא אותו בלי-משים לידי צחוק מחמדים, כאילו דבר מחמדים הוא אמון יהודים כזה וכל רואהו יצחק בכל לב; אך לבו רטט גם לזאת אשר נשאל באמונה לקץ החידה. יום יום שמע האלמוני באמור אויל אל אויל ובודה-שיחה אל רעהו: מי ינצח מן הגויים השנים? ועתה הנה חרדה רוחו לשאלה המודעת הזאת, כאילו פליטת ילדות עוד שכנה בקרבו, אהבת-עולם לא-נשקטת החדה את כל הדברים כחידות חדשות, יצר לא-מתבושש המזדווג בתאוה גם אל הדברים הגלויים. הוא צחק שנית כנגד אורחו ואמר: חידת המלחמה הולכת אל קצה באותות ובמופתים, ועל פיהם נקל אולי לנחש את האחת מן השתים; אך כן יעשו רק צופי התקופה הזרים, בנים למשפחת אדם אחרת. אנחנו מעוני-בינים, וכשר הדבר כי יהיה לנו קץ המלחמה הזאת כקץ החיים והמות, אשר איש לא יהין לנחש אותו למען נפשו ונפשות קרוביו; רק דבר ננחש: מה אנגליה ועממיה, היא האומה אשר עוז לנו מעט בעוזה הגדול, – ודמיון יהיה בזאת למעשה אדם אשר ביום רפיון יטה אוזן אל רחש כוחותיו בגויה וברוח, ובהקשיבו כן ינחש את החיים במלואם ואת המות בקצות השולים הרחוקים. וזה הנחש הטוב לאנגליה: יתר החיים שת עליה מסביב כשולים רחוקים; אכן גרמניה היא אמיצה לכוח, ואבני ההריסות הכבדות יזעקו כן בקול גדול, אך העם היושב באנגליה עז הוא לעתים מכוחו הגלוי. אלה היריבים השנים מגשימים בטוהר צורה, כביכול, את שני טפוסי הבגרות השלמים המצויים מאז ומתמיד בעולם הזה; הם הם בהירי גברים או עזי עמים, המזדמנים לפעמים יחד לבמת חיים ורואיהם המיטיבים-לראות יחזו בהם מחזה לאין-ערוך, ריב גברים או מלחמת עמים אשר מעבר הלוחם האחד הכוחות המלאים ומעבר הלוחם האחר הכוחות הטמירים. אך טוב לנו כי נגלגל מחזה מלחמה במשל שלום, כי גורל נמהר למלחמה ואמת קיימת במשל. במסיבת ידידות, בהתאסף יחדו שוחרי אדם רגילים, ישבו לפעמים שני הטפוסים ההם שבת מתחרים, וסביבם נסערה מעט רוח המסיבה מאַוַת נשים ביפין ומקשב אנשים דרוכים; ושם תחזה העין הרואה בגבור תמיד לראשונה האחד האמיץ, – האיש המביע דבריו כנמרצים, המקרב בגלוי אישוני נשים, המכלה כביכול בבת אחת את אדנות האנשים המקשיבים. ולעומתו ישב מתחרו ומכת פיו לא-נאמנה; חליפות ינהג מנהגו אל המסובים וחליפות יריב אל יריבו, ומראהו כה וכה גם כקיטע גבורה או כגידם ברוחו. אשר יענה יוכיח, אך דבריו כקטועים או כמרחיקים או כמאריכים מדי שולי מחשבה: כנבחר יביט בשעות עיניו אל יפת נשים, כשופט יהיה עת יתלה את עיניו גם בשומעים – אך איש ואשה יראוהו כאוסף כוחו, כדובר נצורות תחת נמרצות, כמושך את עצמו ואת אחרים לעתיד לבוא. ואז תתחולל במסיבת צופים כזאת תנודת רוחות עזה, מעין צפיה קדושה שבין אמונה לאמונה: – מעבר האחד הגבור המוציא את גבורתו, מעבר האחר העז הממשיל את עוזו; האחד הכופה לאמונה תמימה, והאחד המעורר לאמונה זרה. ובחלוק כן לב המסובים ומרביתם יבגדו חליפות בזה ובזה מן המתחרים, כי לא ידעו לפתור דבר באין פתרון נצחון – הלוך תלך החידה בדרכה ואל קצה לא תתקרב; האמיץ יפליט בלי-חשך את כוחותיו המלאים, ועם כל פליטת כוחו ישב רגע כחוגג או כיגע, כאילו כלתה מלפניו כל מלאכת הריב והגבורה. וזה העז, אשר יתר-החיים סומך אותו לרגעים, יענה לרגעים רק את חלקו וישיב את המסיבה אל להטיה. ובבוא לאחרונה קץ המסיבה – ובא כראוה גדולה ומוזרה, כי זה האמיץ יקום פתאום ממקומו, כמציב בכוחו את גבולו, וזנח את הריב כזנוח גולם מלאכה לא-נשלם, ויצא את הבית בגאוה מהולה בחרי-אף, – זאת הגאוה המרה המודעת מאד בקרב האמיצים: ואחריו ישב עוד הגבר העז האחר, ומזימת עיניו הזרה תביע לרבים מן המסובים כמו פשר נצחון. אך הוא לא ידע עד מה; רבים יפתחו את פיהם לדבר בכל אשר קרם, והוא לבדו יחיש שיחה אחרת חדשה – כי יתר-החיים מושך תמיד את נבחריו אל העתיד.
מחזה במסדרון
מאתיעקב שטיינברג
כהולך אל טובו כן הלך האלמוני לקראת מעונו; כי גברים רבים, רכי-לב וידועי-רצון, יוקירו כן את ביתם לתקופה מזומנת בחייהם, – לאחר שנכזבו באחרית נעוריהם מהקים להם שם או נחלה ובקרב נפשם עוד נצנצו לרוב יצרים טובים. שרב הצהרים גם כפה על האיש תשוקת שבתון רגילה, אותה תאוה כשרה לצל בית אשר כל אב-למשפחה, פוסע עם-תיקו בחצות היום, נעשה בכוחה למין אדון שואף-צל אשר יכירנו כל רואה. ובסוב האלמוני אל רחוב מגוריו הצר ולהט החומות כבש כמו-רגע את רוח הים הקטועה – החיש את צעדיו לעבר ביתו הקרוב, ולשארית צעדיו האחרונים כבדו מאד פניו מחום ומכבוד גם יחד, כגבר יגע אשר עוד מעט תיפתח לפניו דלת מעונו בשלום ובכבוד. אך בבית המדרגות קידמה את פניו כעין מהומה קלה; הוא רצה לפנות בלי-משים בדרך המדרגות העולה, כהרגלו מאז לפסוח על מהומה קטנה או גדולה, אך נשים נצבות חסמו לפניו כמעט את הדרך, והוא נעצר על הרחבה לפני דלת מעון אשר בקומה התחתונה. ובעמדו הבחין לראשונה בבורא המהומה המרעים את קולו, קול מפי גוץ כבד כתפים הפועל בכוח אימה; ובן-רגע, מהיותו מהיר להסתכל או מנחשו דבר לפי קצף הלשון הלועזית, תלה האלמוני את עיניו בכרטיס-השם אשר על הדלת, והוא ראה מעין מעשה-חלול מבדח על גב שלט הקרטון הרבוע: – מתחת לטור של כתב לועזי, הנמתח ביחידות בלב הכרטיס, נשרטו בכתב עפרון אותיות עבריות דולגות, שרטוטי שברים דקים שיצאו מיד ילד או מידו של נער נחפז מתוך יראה. האיש כמו חייך רגע לנפשו, כי ניסה לפענח את השם לפי פזוריו המשונים אשר בעברית; אך הקול החוצב השיבהו אל המחזה, כפה אותו להיות עד כואב לחציבה טמאה בקדשי העדה החדשים, מושגי הקודש אשר לא היו עוד לחלמיש אוּמה. הוא הגביה בלי-משים את התיק, כעושה אותו חיץ לפני עיניו, וברגע זה שמע את המגדף צועק צעקת זדון מפורשת: באגרופים אדוש לו את הפרצוף לעבריין הלז! – הצועק שנה ושילש את האזהרה המרעימה הזאת, כאילו רחבת המסדרון האפלולי צרה מהכיל עוד דבר מאימות פיו, ובהוסיפו לצווח השחה את זרועותיו המאוגרפות כנגד הנצבות, וכחצי מנין נשים ניתרו כה וכה מסביבו והבהילו מפיהן דבור לועזי להסכמה: מותר להתעורר על חוצפה כזאת! – והאלמוני נסוג בינתים לאטו במעלה המדרגות, כשהוא פוסע מתחילה כמו אחורנית גבו לפנים ופניו אל המחזה ותיקו עוד מורם כמגן; רק עם מפנה המדרגות עשה את הליכתו רגילה והיה הולך ועולה בצעדים מהססים, כמתכוון להאריך בעליה ולכלות מקרבו את זכר התאונה המבישה. ובהיותו כמצליח ודמות השמצה הראשה כמבוטלת כליל בעיניו, בטלה ומבוטלת במשל ובהשערה ובבזוי שבדמיון, הכל בכוח היהודי המיוחד היודע לבטל בכל תאונה מבישה את פרצוף-הדברים העיקרי – מצא לו עוד האלמוני שהות ותאות-דמיון להרהר במראות הלוי של המחזה. זה פרצוף המגדף, כבד הפה ומבליט העינים המאדמות, נמחה כליל מנגד עיניו – ואם כי ניתן בנקל להשערה מגשימה אחת, לאמר: לראות אותו, למשל, כיהודי אלים גוף האנוס מעודו לכבוש כל-חימה, אחד יליד מזרח שישב באשכנז בשנים הרעות, יהודי מחריש אל-חזקים המתאנה לאחרונה ביהודה גם אל נערים חומדי משובה ושופך בפרוזדור אפל של יהודי, באין משיב דבר, זעם נלעג ואימות לא-מתקיימות; ורק הנצבות על המחזה רחפו עוד כחיות לעיני האלמוני – נשים ביהודה המרכינות ראש בפני חוצפה יהודית, חוצפה נלעגת מנתעבות הגלויות אשר גם הקל והקלה ביהודה חובה להם כי ימאסוה על-נקלה. בשארית רשמיו אלה התקרב האיש אל דלת מעונו, ובצלצלו בפעמון מחה בלי-משים את הזיעה מעל פניו, כמיטיב את עצמו להכנס פנימה באפס כל רוגז. אך בפתח קדמוהו יחד אשתו וצעיר בניו, ובנוח כף ידו על ראש הנער, מעשה אב המשתמש בלטיפה לשם תיקון לבו, נלחץ אליו נערו בן-העשר מתוך שהות יתירה, והאב הנבוך הרים את עיניו אל האם כשואל פשר דבר; ורק הביט בה הבחין בעיניה צל כבד, זה השוהה באישון העין לאחר בכי. והנער עוד נלחץ אליו, כופה את אביו לכבוש כן את צעדיו ולהביט כמנחש אחרי אשתו המתרחקת; כמו רגע ארך מסע המשפחה הדומם מן הפרוזדור אל החדר הסמוך, וברגע הבינים כבר הבין האלמוני את פרשת המאורע, כאילו זו נגולה לפניו בלשון חשאית, לשון ללא-מלים אשר בה ישיח כל מאורע לראשונה את נפשו. ובעמדם כבר שלשתם בחדר והנער שולח את זרועותיו לפניו, ממשיל לפני אביו את רהב הזר המתפרץ אל מעונם ופורץ גם אליו לתפשו או להכותו – עמדה האם עמידת צפיה, עיניה נסוכות אד דמעה ופניה רכים מאד, כפני אשה אשר נתרגש עליה עלבון ונוקם עלבונותיה בא והגיע למועד.
הערב מצאם יחד על מרפסת הבית; אך במסיבת שיחה ממושכה כזאת לא ניסתה עוד האשה הוכחות תלונה אל בעלה, ורק העלתה מדי פעם בשפעת דברים את דמות המעליב – כמתפרץ במהומה אל בית זרים, כמרעים בגאות חוצפה בפני אשה, כדורך סחור סחור לאם למען תפוש את נערה המתפלץ אשר לא ידע מאומה מפשר הזועה. ואף האיש לא הוסיף עוד דבר לבחינת המאורע, כי התאורים המוסבים על הגבר המשוקץ השיחו לכאורה גם את רגשותיו, רגשות הבעל היושב לנוכח אשתו בסוד אחד של בוז וכעש ותמיהה; אך לשמע התאורים לא נעם לו קול אשתו, כאילו העלתה בלא-יודעים צלם גברות רב בחינות אשר לא תכילנו עוד הבחינה המשקצת האחת של המאורע. הוא הסב את השיחה; ובשוב השיחה מאליה אל ענינה – ניסה עוד לגלום בצורה אחת אחרונה את כוונת בגרותו המתאפקת, לאמר: איש ביהודה לא יוכל לתת מסערת נפשו לכל מגדף ולכל נעוה מנעוי הגלויות; הלא כדוגרים אנחנו – והדוגרים על מלאכתם לא יתנו מענה גם לנערי זדון הסובבים אותם כמציקים. – ובעודנו מתאושש מעט בנפשו על דבר משלו אשר עזר לו לאחרונה – ואשתו ענתה ואמרה בחפזון: הלז הלך אחרי כעשו לעת אשר נפגע כרטיס דלתו; ואתה חכמת מאד למראה עלבון אשתך. – האיש התרומם ממקומו, נדהם ונגאל כאחד, כאילו גם יקרו לו הדברים המעליבים האלה המכפרים מעט על משוגת יומו; הוא פרש לשינה, אך בראשית הלילה נדדה גם תנומה קלה מעיניו. רגש, אשר לא ידע כמוהו מעודו או מימי נעוריו הרחוקים, הביאהו לרגעים לידי בחילת לב; הוא ראה את עצמו פתאום כאחד מרבבה, אחד מן הרבבה הישראלית המודעת שבכל הדורות המלבישה את כושר פחדנותה שני יקר של מלים. וברצותו להגאל מן הרגש המביש הזה ביקש לנפשו עצבון אחר, עצבון לא-מכלים המקרב את התרדמה; ולאט לאט נדדה רוחו למרחקים, כדרך אנשים הנודדים נדודי רוח בעקבות שנתם הבורחת, והוא זכר את אשתו בעלומיה, – יפת עין ישראלית, אשר בשבתם יחד בעיר הסלווים גאלה אותו ימים עלי ימים בגאות עיניה ממצמוץ הבוז של עיני נכרים. ראשו התרומם פתאום מעל הכר והוא ישב במיטתו בקוצר נשימה, דומה בישיבתו ובעזובת זרועותיו לאיש בימי העמידה אשר אחזהו בלילה בולמוס לב.
עם שותי שכר
מאתיעקב שטיינברג
המתמידים בבתי-קפה רואים לעתים את פסולת היצר של האדם כאשר לא יראוה רבים גם בלב השווקים ההומים מתככים. בבתי מועד אלה, המשקרים לכל עובר, יושב לו הנוכל משלם-האגורה ומראהו כמשוח לשעה ומשקהו לפניו כאתנן נסך מיד משרת; עברו ועתידו כשני משלים מדומים, וברווח-הבינים הקטן מציאות קצרה התובעת את גילויי אדנותה. אם אחרה לבוא מנחת המאכל או המשתה – והקיש האיש לעין-כל בפרקי אצבעותיו והחריד היטב את המלצר; ואם נגעל דבר בצלחת או בכוס – ונגעלו בן-רגע גם אישוני הנוכל ונעצו את ברק קצפם בפני בעל-הבית, האיש היודע יום-יום את הברקים הנתעבים האלה.
והאלמוני, איש אשר גם בארץ הסלאוים לא ידע במו-חייו מסת חרפה עזה, ענה תמיד בקרב נפשו לחרפת מלצרים זאת, חרפת יום-יום השאננה כטורח מלאכה והמתנדפת חינם כבזיון עבדים. אכן עז וחריף היה מאז ומתמיד מענה נפש זה, אך ברבות הימים, בלכת האיש לקראת ראשית זקנה ואחריות ענוה, לא ענה עוד בנפשו קול-יחיד לכל תעלולי נוכלים; הענוה, הרואה לרוב נכוחות, ידעה גם להגיד לבעליה כי למראה צער או בושת של זרים חובה על הגבר לכלכל את מענה נפשו במידה ובקצב, יען אשר בעשותו אחרת ידמה מאד לילד המגיע לידי חולשת לב למראה עינויים או מריבות. – ובאחד הימים ישב האלמוני בענות גבר בבית עתותיו, בית-קפה ארוך כאולם כבוד וצר כאולם מרזח, מקום רב ירכתים המושך על-נקלה את שותי השכר המתגודדים; ופתאום החריד האיש את גליון עתונו וגם מתחו כחיץ לנגד עיניו, כי דיבור נכרי צרם פתאום את אזניו, קול צורם מראשית-ראשיתו אשר לא יישמע כמוהו בלתי אם מקרב מריבה מרה. רגע תמים שהה האלמוני במין מחנק דמיון, כשהוא ממאן לפרש את הקול המזנק הזה, קול כנושך השלוח מנכרי אל יהודי, קול לא-צפוי, הבא לפעמים מפה בהיר של נכרי ומצליף על פנים בהירים של יהודי, – אחד מרבבות הקולות, לגוניהם ולשיקוציהם המופלאים, אשר מלאה מהם לפנים ארץ הסלאוים ואשר בין עושיהם, – לא ייספרו מני-רוב, – גם כלבים-לתומם שבעליהם משסים אותם על ידי רמז-עין בנערי יהודים עוברים לתומם. ואחרי רגע החליף האלמוני את אלם נפשו בערמת נפש אחרת; הוא שירבב בלא-חפזון את גליון העתון, כמי ששמע קול נצים והוא מושך עינים לאות למקום הפרוע, וכל כוונתו המעטה רק לתקנת עצמו; אך עיניו, כעיני הפחדן, לא נחו מיד על קבוצת הסובאים המסתופפים בשכרונם בקרבת מקום. הוא ראה לראשונה רק את בעל-העסק המוכר, יהודי מטובי גברים יהודים, גזוז הזקן הקשה ואמיץ הזרועות החשופות; הוא ראה אותו כמה מונים בזה אחרי זה, בעברו כמדדה בשבילי הכסאות הפרועים ובעמדו מדי פעם לפני שותי השכר עמידת נפקד חדשה, אזנו נטויה במלוא חללה, גלילי זרועותיו כנאספים לתוך עצמם, ושערות זקנו הגזוז כמו זרות מסביב לפניו המאדמים. וזה מראה היהודי כאילו השפיק עתה לאלמוני, – יהודי שורר בגלמי גופו ויושב בתוך עם-יהודה, ועל פניו המנואצים אין קורטוב של לעג או תמהון לנוכח הגרים הסבואים האלה, המנסים לשחק גם פה, – על במת יהודה המטוהרת, – את משחק הפגולים הישן אשר שמו ותכנו: נכרי מנאץ ויהודי מנואץ. ובהרהרו כן והוא כמו הוזה הזית תוגה קצרה ונמרצה – רחב מבטו בלי-משים לעברים, והוא ראה מסיבת הסבואים לפרצופיה; רק כעומד על מחזה ראה אותה ומבטו ריק, כביכול, קולט את המראה ואינו פולט כל בטוי כנגד ההוללים, אף לא כנגד אדום-הפרצוף ועכור-העינים האחד, זה שבתבוסת שכרונו המלאה הפליא להמיט תבוסת נאצה שלמה על ראש היהודי. ואגב זה נתפס האלמוני שנית להזיה קצרה ונמרצה; לקול העכור היוצא מפי המנאץ וחוזר ואומר לסירוגין: נבזה, נבזה, נבזה – הרהר האיש באותו הרגל, ששנותיו אלף או אלפים, הרגל מעשה-טבע אצל ערלים שכורים הנותן להם להתגבר גם בשעת הפסולת האחרונה של שכרונם ולמרוט את נפש היהודי בדעת ובחשבון. ובעודנו חושב זאת – נפל דבר: מדבר הביזויים הפנה ראשו לעבר האלמוני ופרצופו כאילו נתחלק; עיניו ננעצו בעיני האלמוני ופיו המתעקם הפליט כנגד בעל-הבית את הנאצה הכפולה, זו המקופלת בחשאי בכל לשונות הגויים: נבזה בן-יהודים! – האלמוני התרומם ממקומו, גל של דם מחץ את לבו, אבל לא פשט בארובות ידיו לסמר את אגרופיו; רק נפשו, נפש יהודי, עשתה כמו שמץ דבר וכינסה לתוך עיניו הבעה עזה. הוא נדחק לצאת מבין הכסא והשולחן ואויבו העכור קם אף הוא כמתנודד, צועד ככושל ותומך את עצמו חליפות בכסא ובשולחן. רגע ומשנהו עשה האלמוני את מנוסתו המתחפשת, ובמשך הרגעים השנים התאמץ ועשה כגבורת כל אצילי ישראל, לאמר: העלה על ערפו כעין עב-ענן של בוז או ביטול תרעומת לימות המשיח. ובצעדו אחרי כן מעבר לדלת – לא פנה אל הרחוב אשר דרכו חזר-יום-יום אל ביתו; הוא שם את פניו אל הרחוב האחר השקט, ובשקט הערב המתקרב, לנוכח הים הצופה אל השמש השוקעת, מנה על-נקלה את הדברים ולא מצא בהם כובד יגון מיוחד, ורק שממון נפש מיוחד היה עמו במלואו, זה אשר ירגיש כל אדם בצאתו מעל פני שכורים הוללים ואשר דרכו להתמוגג לאחר תחום הליכה קצר. אך בלכתו את מהלכו הרב לא פג הפעם שממון נפשו; הוא זכר פתאום את מספר שנות מגוריו ביהודה, עשרים שנה אשר יעודן כלול היה לכאורה בהשכחה או בחניטה של הבזיון הישראלי. עתה דומה היה כי נגרע דבר מן היעוד הזה, והעמל מתחיל מבראשית.
ההלך
מאתיעקב שטיינברג
חזון היה לאלמוני, מן החזונות המושיעים הידועים לאנשי דמיון.
ובחזון האלמוני מראה ללא חידות, כעין מראה אחרית המשיר את צלליו בעצם רדתו אל תהום העבר; ובמחזה, כאשר יהיה לעתים בחלום לילה נמרץ, המון תמונות-ירכתים דוממות ודמות אחת יחידה המתגלמת כליל לעין הרואה; והדמות דמות איש ישראלי הצועד והולך לנוכח פניו, והתמונות העוטרות עליו מן הירכתים הם מושבות הגויים לארצותיהם שטוחים ומקופלים תחתיהם כציורי גלילות על מפה עתיקה של כתיבת הארץ. הרואה, הוא האלמוני, מכיר ומבין בחזונו את המחזה המתמם הזה, אשר כל המון הגויים נראים בו כדוממים ופשר ההבעה ניתן כולו להלך הישראלי; כן גם יכיר איש על פני מפה עתיקה את הסימנים התמימים, המסמנים ישובים וערים, ועינו לא תשתומם לראות שם ציור אחד יחידי, רב מידה או מתואר-למשעי, המסמן עי מקדש או חורבת-מלכים. מבין-פתאום הוא גם חולם-החלום וגם חוזה-החזון, והאלמוני אמנם יבין בלי-משים כי זה ההלך הישראלי הולך ומתרחק מארצות הגולה, מכל מושבות הגולה גם-יחד. וכמו בחלום אשר שמץ דבר מובן יגאה פתאום בדמיון החולם, כן הגדיל אחרי כן האלמוני לראות את צעדת ההלך, הכבדה והדרוכה כאחת, ואת גלמי אבריו הדרוכים והיגעים גם יחד; דומה לו לרואה, כי מן עולי כורש המנוחמים ועד אחרון החלוצים הנרגשים לא היה עוד כהלך הישראלי התמים הזה, איש יהודי המבטל לראשונה את אחדות העולם המדומה של היהודים, אחד המגיח לעת שיבה רעה מן הרחמתים הזבים של הגויים כהגיח העולל מן הרחם הזן של האם. הנה הוא פנה עורף לכל עולמו האחד והולך נכחו אל כל עולמו האחר; רק מאמין השלם עם אלהים חיים, – אם ישוער מאמין אשר כזה, – זונח כן את אפסות העולם הקיים, הנשאר עוד להמון זרים ושונים, והולך למנוחת עולם הבא. אין זאת איפוא כי דבר אחרית נגע באיש הישראלי הזה, לא ככל סיומי הבלהות האחרים אשר בעתם רק נטרד המזל הישראלי מערוץ גלות אחד למשנהו ונדנוד הטלטלה הכמיר לשעתו את בית יעקב; בעתם עוד ארך חזיון התוגה על במת תבל, והקצים המדומים לא היו בלתי אם הפסקות תחבולה למען העם המשחק הזה, אשר בפתח גוי אחד יצא ובפתח גוי אחר חזר, כצאת וכחזור על הבמה כל המשחקים המתחפשים, ובחזרו והנה להטי הבעה חדשים בפניו המשוחים. אך עתה, כשוך החזיון, ילך לו הלז לעבר פניו, ואשר אונה לו באחרית הדברים עולה מאליו בדמיון, כעלות בזכרון תמונת חתימה אשר למחזה משחק: – כל העמים הגדולים, עושי הפחדים על במת תבל, סבוהו ברמחים נטויים, כתרוהו בזעף זלעפות, הריעו עליו הידד נקמה: אתה הגוי! והעמים הקטנים, כמקהלה במחזה תוגה עניו, מכל ירכתי תבל: אתה הגוי! – ועתה הנה שכך כליל החזיון; המשחק ירד כחוק מעל הבמה: בעיניו אימה גדולה ומעושה, אפשר יעלנה ראש-המשחקים בעיניו לעת התרת העלילה הרעה, אך בפניו רוממות גורל מעושה ונלעגה, כזאת אשר ראש-משחקים יעטנה ערב ערב בלא עמל; ובצעדו מן הבמה והלאה והוא כלאה ונובל ומבקש-מנוחה – אולי יירק פעם ושתים לעברים מדי זכרו את חפץ גאותו, את רוממות התעודה הזאת הנקנית בצבעי הכחל ללהטיהם, השלוחה מעל במה חורקת תחתיה והמכמירה רק את הקרובים אשר מבני משפחת המשחק, אלה המגלגלים עינים דומעות אל המון הצופים האחרים ודמעתם על-לחיים נלעגת ואומרת: הביטו וראו! – עתה גם זה עבר; גם סוב לא יסוב עוד את פניו לעבר במת הבכא ההיא, אשר עלה עליה לראשונה בחסד תארו וביקוד עיניו ואשר לא אבה לרדת מעליה עד-בוש, עד נבול ממשחת הכחל כל עור פניו; גם רוק על עברו יחשוך עתה מפיו, – כי כן יראה האלמוני מניד כתפיו, ניד קצוב אשר כמוהו יהיה רק לאיש ולגוי המרחיקים ללכת מגורל אלי גורל. ובהביט האלמוני באחרונה אחרי ההולך – יאחזנו רגש מוזר: לא יגון הוא זה, אשר כמוהו ירגיש אדם בלוותו במבטו את ההולך לבלי שוב; אף לא תשוקת עין, חרדת לב, אנחת שפתים מרוב התאפק – מראות רגש שכיחים שאדם מלווה בהם את כל היוצאים לדרך סכנה. שאנן ורך ונסוך עצב קל היה האלמוני בהביטו אחרי הדמות ההולכת; רבים רגעים הביט כן בדממה ובשלוה, כאילו הביט אחרי השמש השוקעת אשר כל הרואים בה ידעו כי תשוב לעת בוקר.
מות הרוכלת
מאתיעקב שטיינברג
יש נשים זקנות, מעונגות מאד עלי יגון, המביאות את קולות נפשן ממרחק נעלם.
בעיר הגדולה ביהודה נודעה בין עוברי-חוצות אשה רוכלת אחת, מוכרת כעכים נודדת אשר השומע קולה הכירה על-נקלה מרחוק. בשבתה עם סל הממכר בקרן רחוב, נתונה בצל החסד של קיר, עפעפיה מתעבים כסוחרות על אישוני עיניה ופיה פעור למחצה מתוך עלפון מנוחה – והיה מראה כאֵם נכדים בוטחת מדור האמונות בישראל שהיו נכנסות ביום חופתן למדור התחינות והיו מוצאות שם מן המוכן עולם ובורא-עולם של נשים; אך בהתנערה משבתה הטילה לרוב את סלה למרום זרועה מתוך טלטלה נמהרה, ודמות חפזונה שונה מן החפזון הלאה של רוכלים; ובעברה אחרי כן רחובות למעש סחרה – היתה מטילה קול צרוד כנגד כל עובר-ושב, וכרוזה היה יוצא תמיד מעצם גרונה בכופל צורה שוקק: קנו כעכים, כעכים טריים! – קול גרון זה כאילו קפץ בבת-אחת דרך כל מדורי הפה, כאילו מנע עצמו מבטל את כוחו בין השפתים הנובלות; מכוון היה לכאורה לעורר בהלת קניה קטנה – והוא רק עכר את סחר בעליו. קטני ילדים, מושכי-אמם, הרפו לפעמים ממשיכה תובעת – מדי פגוע בהם מקרוב החתף הצרוד אשר מפי הרוכלת; ואֵם, מתחסדת-פתאום אל ילדה, רק תציץ כעוברת אל סל המתן הזה, מקום שם רוחשים עגילי כעכים קטנים ומעונגים, ותתאפק משעות אל הרוכלת התובעת אשר קולה כמקיץ רחמי-חובה. ובפתחה לעתים את צרור כעכיה לאחד הקונים – והיה זה לרוב אחד תם-ונמהר מבין הגברים, קונה אוסף אל-חופניו אשר לא יחוד מאומה אל המוכר, אחד מן הבחורים הזוכים המתהלכים מאז בחוצות יהודה אשר פניהם יהיו כמרוחמים גם בקנותם דבר במחיר. עם קונים כאלה, כופים בענווה אל סלה, הרגילה הרוכלת הזקנה את לשונה לצרף דבור-פה אל ספירת הגלגלים הקטנים, וגם דבורה האחד והשגור הזה לא היה כאמירת רוכלים רגילה הממתיקה כביכול את שהות הקניה, כי אם צרור-מלים קטן ללא כוונה נוחה וברורה; וכה היתה אומרת: קנה עוד היום; רק עוד היום. – ובדברה כזאת לא היה עוד קולה צרוד וחוצב, כי אם עמום וממושך מאד, דומה לקול אם-זקנה המתפייסת באמירת מוסר אל נכדה לאחר כלות משובתו; רבים אף לא הטו אוזן לשמוע את המוסר המתמיה הזה, כי גברים בימיהם האמיצים לא יחשבו הרבה את זקנת הנשים הפשוטות, ואחד מרבים כי נאחז בדבריה והביט אליה כשואל – ולא נתנה לו הזקנה מענה נוסף, ורק שפתיה נעו מאליהן עד עלות כפיה מתוך סל המכירה ועד התבולל האיש הקונה בהמון עוברים אשר ברחוב הגדול. ברחוב הגדול הזה קבעה לה מקום-תמיד ליד קיר בית אשר בקרן זוית, ובבואה לחנות בצל הקיר לא המירה אף יום אחד את עתותיה; מבוקר עד צהרים נדדה כרוכלת ברחובות מרחובות שונים, ורחוקים אשר לא ידעוה השתוממו לעתים על כרוזה הצרוד העולה מחצרות בית-ספר אשר מקצוי העיר, כרוז רוכלים אין-דומה-לו החוצב על ראשי ילדים ומשמים בלי-חשך את הטף; אך בפנות כמעט שעת הצהרים ובנטות הצל מן הקיר – מצאוה יודעיה יום יום בקרן הרחוב אשר יעדה לה זה ימים רבים לשבתה, מכונסת עם סלה בשולי הצל הפושט, עושה את עפעפיה כסוחרות על עיניה, פוערת פה כישישה משמימה ומתאפקת מכרוז את כרוזה. דומה היה כי צו מתחדש ימריצנה יום יום לשמור את מועדה הנכון; כי גם בימי הקיץ הגדולים, ימים המגביהים שמשם עד כלות הצהרים, לא אחרה לבוא למקומה זה אשר בפרזות הרחוב ולא הלכה לתור לה צללי בתים זרים. סבלה נראה לעין וטעם שבתה לא-מובן, – כשהיא מתכנסת אל הקיר המצל לעת עתה רק על עצמו, כפה הצומקה טורחת ברעדה לשרבב את מטפחת הראש, סלה כמרוחק ממנה ופרוש חינם לחמה, והיא כולה כישישה מיואשת מחולשה שכרעה לשבת ושמטה בפרזות של רחוב את צרורה. היא לא תשעה אל עוברים, וקונה מקיץ רוכלים לא ייקרה לה; גם בארוך אחרי כן הצללים ובאה שעת הרצון של יום קיץ, כשילדים מובלים חורגים מכף אמותיהם ובחורי פועלים דורכים לראוה ברחוב הגדול – לא תעשה עוד הרוכלת עד ערב את רצון סחרה. רק מטפחת ראשה חוזרת מאליה למרום מצחה ופניה כמו הולכים ונמוגים מנחת של קרירות; עיניה מביטות בלי-חשך אל עוברים ושפתיה זעות משפל שבתה; אם יגהר קונה לא-קרוא על סלה – ומנתה לידו בשתיקה את עגילי הכעכים הענוגים ושפתיה יזועו אחרי כן בעקבות ההולך, כאילו היא נזכרת ולוחשת לאחר מועד את דברי החידה הקצובים: קנה עוד היום; רק עוד היום. ככה היא יושבת תמיד, מפגע תמיד לעיניהם או לרחמיהם של יודעי הרחוב הזה; ויום אחד היתה גם לטורח ולשיחת תמהון – כי נשמעה פתאום השריקה הגדולה המניסה את כל הקהל מפרזות הרחוב, והמשגיחים על המנוסה מצאוה יושבת תחתיה במקומה, גבה אל הקיר וידה טורחת ברעדה במטפחת ראשה, כי היתה עדיין שעת חמה. הם צעקו אליה והיא לא קמה; הם הרימוה, אותה ואת סלה, והיא היתה כמתיראה, כישישה אשר לא תדע את נפשה. ובהיותה כבר כנדחפת – עוד ענתה לרוב דברים נלעגים ונמהרים, וקולה הצרוד דומה לקול כרוזה; וכה צעקה אל הגברים הדרוכים מבהלה: “גם פוגרומים ידעתי, גם בנים שכלתי באלה, עם מעפילים נסחבתי בספינה, לא אזכור עוד את מספר השבועות, ולמה תסחבוני גם אתם? הניחוני ואשב לי.” ובהגיעה לאחרונה אל מסדרון הבית הקרוב – היתה פתאום כמבוהלת, ונדחקה לעמוד עם סלה במקום האפלולית אשר מאחרי כל העומדים.
ובאחד מימי הקיץ האלה, בשבתה כמשמימה בין אור וצל, לוקחה במו-רגע מן החיים; כי נגע בה משמים אחד מגלמי המות השלוחים מאוירונים.
באחרית השנה
מאתיעקב שטיינברג
ערב ערב, בעלות מתיבת הרדיו הכנה רינת-ראוה של חזנים לא-מתפללים, ישב האלמוני כנעצב ומקשיב קשב נסתרות. בערבים הכהים האלה, בשבתו בדד כראש-משפחה מתאפק אשר בנים ובנות לא יסובו אותו בכל-עת באהבתם, ידע את הנוחם המתון והרך המותח בלי-הרף בלב הרהורים נוגים. רגשו לא היה כרגש החרטה העז והקצר; אשר הציק לו עתה היה תולע לב מתייחד, דומה לתולע משי מתעטף במסתרים אשר לא ישבות עד אם כילה לטוות את כל חוטו הענוג.
באחרית השנה יהיה בארץ יהודה כעין חורב מעט גם על האדם, והרהורי נוחם, קלים וענוגים, יפקדו את הלבבות, – ואף הם מאותות העונה הסתומים המשיחים באחת אחרית וראשית, דומים באורם ובסודם החולפים לנפילי הכוכבים הנושרים לרוב בלילות תשרי ולחזיזים החרישים המחליקים באפקי השמים בראשוני הלילות של חשון. ובשבת האיש בדד בערבים הכהים, והוא מתראה כראש-משפחה הזומם בנחת את מזימת ביתו – זכר וידע את דבר הנוחם הרגיל הזה, העתיק אולי במינו כמין החזיזים אשר בראשית הסתיו, נוחם עתי לרבים מן-העם אשר לא יחתו מפניו כל-יודעיו; אמנם כן, ביהודה נצורת החום יהיו רבים בימי הקיץ האחרונים כאנשים המתחרטים על-לא-דבר, או כאנשים המשתאים פתאום אל עצם החיים; ובטרם תבוא בחוץ רוית הגשם החדשה יהיו רבים אחרים כאנשים לאים בבית נפשם. את כל משלי הטבע והאדם האלה זכר וידע האלמוני, – איש מתבונן הנפעם זה כעשרים שנה מרוח ארץ יהודה; אך הוא ידע כמו כן כי בכל שנות שבתו ביהודה לא אפפהו עוד כנוחם הסוכן הזה, המותח בלי-הרף בלב חוט הרהורים אחד. זה הגיג הנוחם הסתום היה יהיה לאחרונה לרעיון ברור אשר אולי יעשה גם כנפי תבונה, כי על כן משול תולע המשי אשר בתום המטווה ייהפך מגולם עוור לפרפר בן-כנפים; אך בראשונה נתכנו לאלמוני ערבים משמימים רבים, – באחרית השנה הממושכת אשר ביהודה, באחרית שנה סתומה אשר בלב מלחמה, לעת חסותו עוד עם כל אחיו ביהודה הנצורה, בהתאפקו עוד עם בנים ובנות באחד הערוצים החשוכים אשר למעברות הזמן.
ערב אחד האזין האלמוני לזמרת חזנים מתמרת, אשר לא שמע עוד כמוה ליגון בכל הערבים הקודמים, זמרת מלים מסתלסלת המתעטפת בכל סלסוליה ביגון אחד סתום; ובדרכו את אזנו ללמוד את רצי המלים מקרב הרינה המתאבכת – שקטה פתאום נפשו למנוחה תמימה, כאילו נחלצה פתאום מכל קורי עצבונה למראה עוצב המסורת הישראלי, עוצב עתיק ימים הסובב כזרם רחב ומובדל-לעצמו את תקופת השנה של חיי היהודים. תיבת האמונים שלחה שלוח וחזור את תמצית היקר של תפילה אין-דומה-לה: אשמנו מכל עם, ובאסוף האיש אל אזניו את שלוש המלים האלה, הדומות יחד ללב זועף של תפילה זועפת – עצם את עיניו ופקח את דמיונו לראות דברים רחוקים, אלה הנראים בדמותם ובסודם גם יחד. הוא ראה לראשונה את השנה הנודדת של היהודים, הגרה בארצות נכריות, היוצאת מפמבדיתא ונכנסת למגנצא ומבלה בדרכה הארוכה את שרידי הריח הדבק בה מן השדה, הנמלטת מספרד בגלימת אצילים אחרונה, ואף דשי הגלימה הפרועה הזאת, הרקומים עוד ציצי יצירה וחותמות שרים, הולכים ודהים עד לכתה ובואה ימינה לאמשטרדם עיר הכנענים ועד הגיעה שמאלה באניות אימה אל מבואות אפריקה החשוכים. ובכל נדודיה, בשנותה את טעמה הדווי לפי משפט גויים חדשים ובהחליפה מעש וסחר ודאגה לפי טבע ארצות זרות, לא המירה השנה היהודית הזאת את אחריתה; גם בנבול פרחי חגיה האחרונים וסוחרי יהודיה נלאו לנצור נגד עיני זרים את שבתותיה המעונגות – עוד ידעה לנכון את המועד האחרון אשר לקץ השנה, ולבה הוכן לקראת זרם העוצב הישראלי החוזר ועובר על פני גדותיה. כל אחיותיה, שנות עם ועם, כפופות בעונה הטובה הזאת לאדמה ועל פניהן תאות האסיף; מפי אחיותיה יישמע יומם קול מאלמי אלומות, והיא חנטה את הימים הזכים והנוחים האלה לימים נוראים ובלילה תרים את קולה מכנף כל ארץ ובפיה תפילה זועפת אין-דומה-לה: אשמנו מכל עם. זה הוידוי השלם, הדומה לוידוי מות העוכר את שומעיו, בא מפולין ואגפיה, מן הגולה המלאה מפה לפה, ובפרזות אמריקה הרחוקות אף שם יגאה הקול ממעונות יהודים פזורים, יעלה כזעקה וירד כיבבה: אשמנו מכל עם. הנה הוא מתיפח גם פה, על פני חוצות יהודה, שופע מתוך תיבת הזמרה בכל סלסולי יגונו כאילו נכון לו ביהודה לב שומע אשר ישמענו למשעי, הנה הוא בוכה ומסיים את בכיו ללא שובל הבושה הנגרר אחרי תפילות ישראל בחוצות זרים. הנה שב ומתיפח מראשיתו השיר הקצר הזה, המתחטא בעד כל העם וקולו כבכי הלב הגדול אשר לכל העם; ולב האיש השומע לא יאבה לפתור אותו כוידוי זך של היהודים, וידוי המבטא את ראש כל חטאותם, המספר בלשון היגון הברורה את דבר היבדלם מעל כל משפחות העמים. הידבר עם וידוי אחרית אשר כזה? אין זאת כי רק השנה היהודית היא המקוננת בסתר התפילה הקצרה, שנת היהודים הבושה אשר בהתקרבה אל אחריתה לא תוכל לגווע בשלום, בנפחה את נפשה אל אויר החיים ובתתה את זכרה כאחד מן חשוקי הזכרון של האומה; היא היא הבוכה את בכי הנוחם הגדול, – השנה הגרה, הנודדת, היורדת ביגון אל שאול העתים של היהודים.
דג הזהב
מאתיעקב שטיינברג
באחד הימים, בתקופת החדשים הנצורים אשר ביהודה, נפעם בית האלמוני מחג ילדים; וברדת היום ובחדר הילדים נטשו כל תשורות הצעצועים על מקומן, כי החוגגת הקטנה כבר זנחה אותן במוצאי חגה למעצבה ראשונה – עמד עוד לראוה נסיך המצולה הקטן, הוא דג הזהב אשר הובא לתשורה באגן זכוכית מעוגל, מזרה צבעים כגביש, ואשר מאז בואו הוצג בלב השולחן ותחתיו פרושה לתפארת-תמיד מפת שמורים קטנה מעשה תחרים. עתה, בכלות אור היום ונוגה הערב בא מהול בקורים חכלילים, כאשר יהיה לפעמים בדמדומי יום סתיו, התנוסס בזיך הצלעות מול חלל הפתח ובמצולה הזקופה אשר בתוכו התמודד עוד דג הזהב אנה ואנה בטרם לילו, וניד שעשועים מהיר טלטלהו עתה רק מרגע למשנהו, לעת אשר הילדה הגוהרת עליו נאנחה אנחה קלה מרוב תענוג והשתאות. לבדה היא הילדה בחדר תשורותיה, וכדרך ילדים בדבקם אל-דבר ביחידות – לא תשמע את הקול הקורא אליה, קול האם המצווה לה מרחוק, מאצל דלת המסדרון, כי תבוא להחליף אמירת-שלום של פרידה עם האורחות ההולכות, בת-ואם מן הקרואות אשר הביאו לתשורה נעלה את דג הזהב. עוד רגע ישוקו שם מאד הדברים, דברי נשים המשוחחות עד-תום בפתח מסדרון, בקצה השובל של חגיגה מסתיימת; אך הילדה הקשובה בת השש לא תאזין ולא תשמע, כי בעמדה פה אל מחמד תשורותיה תאזין ותשמע את קול החיים הפלאי המתעלם בניד שעשועים, היא לשון המצולות המתהדרת חרש בזהב קשקשים ובכסף סנפירים. ויעברו ימים ובית האלמוני נפעם שנית, כי גדול הבנים בישר להוריו את דבר צאתו בצבא המתנדבים. ואביו, אשר דימה לראות את שורש ההחלטה בדמיון הצעיר ולא בלבבו, חשב לנכון כי מסיבת משפחה וחליפות שיחה בענין הגדול אולי יעניקו למתנדב הנסער גם מחובת הלב היציבה, זו שיוצאי צבא נכרים זוכים כנראה לקבלה בחשאי ובחפזון בשעת אמירת שלום של פרידה. ויעשו כן בביתו וסעודת הצהרים הנפעמת נקראה בשם מסיבת פרידה; והאב, אשר רצה אמנם כי תקום ותארך שיחת חיבה למלוא השולחן, למען ירגיש הבן את ערך מעשהו לא בגאות יחיד כי אם בענות כבוד של יקיר משפחה, לא התאפק בכל זאת והשיח את מזימת כוונתו בפני כל היושבים הגדולים עם הקטנים, – כדרך יהודי הבהול על פי רוב להשיח עיקר-דבר. וכה אמר בפתיחת הסעודה, אחרי אשר הבן כבר הרבה דברים מן הענין האחד: העושה דבר בכוח הדמיון הוא רק שליח עצמו, אך העושה מתוך התעוררות הלב הוא בבחינת אחד מרבים; נטוש איפוא את דברי דמיונך, בחורי, ונחייה פה יחד התעוררות לב. – אמנם כמו היתול חיבה היה בדברים, אך המתנדב בן-העשרים, בחור יהודי הקרוא לכוחו, לא נמנע מהשיב דברים מחוכמים, והראה אף הוא, – בראי הקסמים של הדבור היהודי, – את בחינת המעשה שהוא עומד לעשות; וגם בדברו אחרי כן כה וכה נסבו דבריו בלי-הרף בכוח הדמיון. לאט לאט נתבטלה כליל מחשבת האב אשר חשב להיטיב לבנו: זאת לא היתה עוד שיחת פרידה מתחפשת שבשעת סעודה, שיחה תמימה ומתממת המהולה בחיבת הורים ובמזג המשפחה של אחים ואחיות והטובה לבן ההולך מאמרות החיבה המפורשות; ויהי להפך: הבן הרבה לדבר בענין הגדול, ובדברו כן בכוח עצמו לא השגיח עוד היטב ברמזי פנים של אב ואם והיה הולך ומתאר נפלאות מלחמה בפני אחים ואחיות קשובים. ובמצרי תאור אחד, לעת אשר לא ידע עוד המשך או תעצומות דמיון נוספות, המריצהו דבור-פה מתפנק של האחות הקטנה למהול את תאורו גם במתק האימה השכיח באגדות ילדים. זאת המחוכמת בת-השש קראה פתאום ברהב ילדותה: אתה תהרוג הרבה במלחמה! – ואחיה, אשר צחק אליה עם יתר הצוחקים, עשה חיש מהר אמרים חדשים במבוכה הצוהלת הזאת, ומשיח שפתיו כמו נגלמה פתאום דמות המלחמה ההורגת, היא דמות ההרג השנואה בקרב היהודים מכל דמויות המות האחרות. האם נפנפה בכף ידה מול הבן המדבר ושפתיה המליטו בלי-משים צוו מול הילדה המאזינה: קומי ולכי לך אל חדרך! – ובסרב הקטנה בקול רם והיא קוראת בעניה בשם אחיה הגדול – נאנחה האם כאנוסה לקום בלא-עת מעל השולחן, אספה כמלוא משאה ממערכת השולחן וגם נהגה אחריה בשלום את הילדה הנכנעת. והאב, אחרי השארו לבדו עם כל עוילי משפחתו, ישב כנבוך או כנעצב; בשעה זו לא ראה את עצמו אב נכון ביהודה, אב בגבורים אשר התחיל ספירת דורות חדשה ואשר בנו הפועל אחריו כבר רואה את ההסברה הדבורית של העולם כעשויה ברובה בידי אביו, והוא מקיים על ידי כך כבוד-אב חדש אשר כמוהו לא היה עוד בקרב יהודים. הדמדומים כבר התרגשו לבוא, וזה הבן היוצא לצבא דבר עוד על מלאכות המלחמה בתאות בחורים, בתאוה של מסביר חדש; רק לאחרונה, לעת אשר כהתה ראות העין מפנים אל פנים, התאושש האב ואמר בלשון ענוה של יהודי רגיל: המות הוא מות-אדם בכל מקום. – אך תשובת הבן המדבר דחתה עוד לשעה קצרה את שתיקת ההפסקה הנכספת, זו שבכוחה לכלות בשלום כל שיחת מסובים הנעוצה בדמדומי ערב.
ופתאום, בעוד עוילי הבנים מקשיבים ועונים בשארית דמיונם ואביהם עוד מתרפה מקום קימת אב נחרצה – חדרה עד-הלום זעקת חרדה מן החדר הסמוך, והקול קול הילדה הזועקת את זעקת השבר הסתומה של הילדים: אמא, אמא, אמא! וכחרדת כל המשפחה לבת הקטנה כן חרדו גם הם ממקומותיהם, ובבואם אל חדר הילדים צבאו גם הם בלי-משים על בזיך הצלעות המתנוסס, מקום שם גהרו יחד האם והילדה, זאת בהשקיפה חרש על מצולת הבזיך וזאת ביבבה חרש אל כתף האם: אמא, אמא, אמא! – האב כאילו התאושש עתה מרפיונו ומר בלשון אב מסביר את דבריו הברורים: הוא מת – איכה זה מת פתאום הדג? – אך הוא עמד ולא פעל דבר, מגולגל בן-רגע ביהודי מבויש אשר נבלת חיה מתה תשקץ לו את כל מראה עיניו מסביב. ובניו ובנותיו עמדו עמו כנכלמים, כאילו זה מראה המות הנכון לעיניהם השיבם במחיתה נמהרה אל אביהם היהודי, מושך שלשלת המורא היהודית. רק האם עוד צפתה רגע בשים-לב אל תהום המצולה הזקופה, מקום שם התמודד כמתעלף דג הזהב ובטנו, המופזה עוד בפז חייו, שקועה אל קרבה לבלי התרומם. ואחרי כן נשאה מלב השולחן את אגן הזכוכית, ובתה הילדה הולכת אחריה הלוך ובכה.
הזר
מאתיעקב שטיינברג
לעת התאסף המתנדבים התייצב בתוך העדה הקצובה גם איש זר לא-צעיר לימים, מן הזרים המבישים או האוילים המצויים ביהודה בכל מושב אבות ובכל דרך בנים. עוד בעמדו מאחור והוא גבוה בקומתו הצנומה מעל כל הבחורים וערפו הדק נטוי כקשת לעבר דלת הלשכה – נראה היה כקרוב מאד לתור הנכנסים, ובהמליטו מפרק למשנהו מלים לא-נדרשות ולשונו לועזית מתובלת המשתייכת אל אחת הנפות הצפוניות של אשכנז – היה כמבטל במתק שפתיו תוכחת-עינים של אחד הבחורים, אחד המקבל על עצמו מבעוד עת את העמידה הכשרה של טירוני מלכות. ובארוך הזמן הוסיף הזר המטריח להמליט את דבוריו, מדבר מאליו ללא חפץ שומעים, מכוון את מוצא-פיו כנגד איש הקרוב אל הדלת הנצורה ומתערב עם ראשוני הממתינים; ובקום אחרי כן מבוכה סתומה, המקדימה לבוא לפני רוגז, ואחד מן החבורה מתח לאחרונה את פיו לנזיפה, נזוף בזו המבלע ראשית משטר של טירונים יהודים ודבּר עברית נמרצה המצלצלת כשרשרת של ציווּיים קצרים – נתגלה בלי-משים מחזה: ארך-הצואר אסף אליו את גלגל צוארו ואת פיקת גרגרתו העמיד לראוה; כמו רגע עמד דומם בזקיפה וגם תמך את שתי ידיו במוצאי המתנים, כמעשה איש גבוה וצנום בהתכוננו לתת ליריבו מענה רב, אחרי כן פתח את פיו ולחייו הנופלות שקעו ועלו חליפות ולשונו בפיו היתה אנגלית: – הוא דבר אנגלית ברגש ובקצב מיוחד, כמייחד אותה למערכת כוונות הערוכה בנפשו – כאשר יעשו רבים יהודים בדברם לשון נכריה נחשבת. עיני כל השומעים נסבו אל פניו, כי בדבורו השוקק היה כעין יתר-הבעה, תפל ונרגש כאחד, אותה חשיבות תפלה שכל לשון מאצילה על עצמה לפעמים בכור שביה, כשהיא נתונה בפיו של דובר נכרי; לאחרונה, אחרי דברו למדי, התחמק שוב ממקום למקום, השעין את קומתו הדקה אל דלת הלשכה, שלב את זרועותיו כראשון לממתינים ועיניו הצרות אשר כעין החוּם העלו על עצמן שעור של חיוך.
בין כה ובבית האלמוני לא נשלם עוד סדר המועדם, כי הבן המתנדב עוד סר למועד כל שבוע לעירו ולבית משפחתו, ואמו עוד ראתה את הביקורים הקצובים האלה ככל קצב חיים אחר אשר מטבע האשה לקצוב כנגדו מידה של קביעות בביתה ומידה של מנוחה בנפשה. אך האב, גבר נאמן ליסוד מעשיו ורפה אונים כנגד חליפות החיים הכוזבות, היה חרד או מתאפק עד-בלי-די לעת ביקורי בנו, – בשבת בתוכם זה לבוש המדים ונרהב הפנים והוא מביא לידי גילוי בכל תנועת יד ובכל תנופת דבור את רוח הבכורה הפועמת בקרבו, אותה תכונת הבוחן הגלויה של בנים יוצאים אשר למראה ירחב ויפחד לב הורים. לא האם הוסיפה עתה להתמכר שבעתים לרחמיה או לצפות בכוונה לביטוי חיבה מחודש מעל פני בנה בכורה, וגם בקום הבחור לפרידה לא ידעה לרוב דבר שפתים חדש, ואשר שאלה אותו אז במאור עיניה היה כמו נוסח חוזר: למתי איפוא מועד בואך הקרוב? – האב הוא אשר עמד במעמד כזה ברפיון לבו, וגם שאל לפעמים כמתחפש: למתי איפוא נקבע מועד צאתכם למחנה הרחוק? – גם בעמקי נפשו לא ידע האלמוני מה טעם הבולמוס המדאיב הזה התוקף אותו עתה למראה בנו, חלוץ הטירונים הכשרים המצפה וצפוי לגורלו: – האם תכונת גבר יהודי היא זאת, קוצר הרוח של יהודי אשר מהיותו נרפה או כוזב למעשים הוא גם מתמלא מבוכה מדאיבה בתחילת כל מעשה? או אולי תשוקה היא זאת, תשוקה נבוכה של גבר מזקין, לראות במהירות ובשלמות את עויל המלחמה היהודי בדמותו ובצלמו, דמות בחור המוחץ אויב ומגן על עמיו, – תחת אשר האב לא היה גם בימי עלומיו בלתי אם אברך נגאל עם אברכים, לאמר: עושה את המעשה הקל בכל מעשי הגברות? אם כה ואם כה – והאלמוני לא צפה בנחת לקראת ביקורי בנו הנוחים, מטעמי חיים של יום השבתון; ולמעמסה כמעט נעשה לו הדבר מיום שבחורו צרף אליו מן המחנה עמית למועדים, ואל שולחן המשפחה ישב ביום הביקור גם זה הגבר הצנום, מושך הלחיים בשעת הדבור, הזר המטריח את חיוך עיניו רק לעומת גברת הבית הפוקדת אותו לפרקים בלשון יהודית מנומרת בחודי מלים של אשכנזית, או לעבר תמת הבנות בת השש החומדת לה לשעשועים את שצף שפתיו המגלגלות לכל עת מצוא בלשון אנגלית. ואף האב, הזועם בחובו, מזמן לעצמו רגעים של בדיחות דעת, למראה זה הזר הנוטל מפניו כל רז של הקשבה בשוב צליל העברית לשרת מסביב לשולחן. משך סעודה שלמה הגה בזאת האלמוני ביום-האורח הראשון, ובהגותו כן כמתבדח עלה לפרקים במוחו גם רעיון כבד, לאמר: אז, בתחילת הנס של הלשון העברית, בקום מחדש השפה העזה הזאת, – והעזים לא יקומו על-נקלה אחרי נפלם, – ומילותיה הקצרות, מעשה שן או גביש, נאלצו בכל קיצורן להעביד בקרבן, במהירות ובשלמות גם יחד, את חילופי המזלות של שנות אלפים ואת חידושי הטעמים והמושגים הבדילים בין עברים קדומים לבין כל סוגי יהודים נמהרי שפתים, ובעשות כן השפה הזאת והנה היא כנפילת הלשונות הנופלות מן השמים הגבוהים אשר לאלהי המזלות, או כמזר נאור מאד אשר שב אל מסלולו וחוזים בכוכבים לא בשרו את בואו, – אז, בהתעורר להיות הנס הזה לעיני מעטים ביהודה, הלא ככזב לא-יובן היה באזניהם הדבר לוּ הוגד להם כי יבוא יום ואיש ישב ולא יעפעף עין למשמע הלשון העברית, והאיש ההוא יהיה יהודי, ממתיק הלשונות הנודע בקרב כל הגויים.
ובאחד מימי הביקורים, בשבתם יחד אל שולחן המשפחה והבן הבחור נותן מפרק לפרק את פניו כנגד פני האורח ומחליף אתו שיח אנגלי, מרומם ונבדל על פני כל אמרות השיחה השוטפת אשר בעברית – כבש האלמוני את מנהג נימוסיו, כי אמר בלבבו: אף זה האיש הזר לא הוקיר נימוס אל שולחני וגם את בחורי, הצעיר ממנו לימים, השבית מנימוסיו לעיני כולנו. ובחשבו כן פני ואמר דבר אל בנו, – ולא נתן עוד את דעתו לשקול אם אין האורח עלול בכל זאת לתהות על פסוק עברי, פסוק מבליט כוונה הנאמר בהטעמה נבדלת. וככה אמר ושאל: מה מצאת בגבר הלזה שכה דבקת בו לכל ביקוריך בבית? – והאלמוני גם ניחש מראש את המענה, כדרך איש השואל שאלה שקולה, ואשר שיער ביותר היה נימוק החנינה, לאמר – כי בנו יתאר בקצרה, ברמזים ובמבוכת בחורים, מין משך-חיים יתום של גבר עצור במחנה, גבר לא עול ימים, זר לא-מרוחם אשר ביום ביקור לא יחיש את צעדיו העירה בלתי אם יקחנו אחר לצדו. אך הבן ענה כצוחק וכזורה את אמריו: הלא מפי בחורינו לא אלמד אנגלית; הוא היודע. הביטה אל סרטיו השנים: על לשונו בדיבור ובכתב לוּקח אל לשכת האנגלים. – ובשמוע האב את מענה בנו לא הרהר עוד דבר וגם לא הכין את לבו לקראת הגות חדשה; רק דומה היה לו כי עמל הרהורים כזה טוב אשר ידחנו לימים אחרים ולמועדי גורל חדשים.
אבינו התנ"ך
מאתיעקב שטיינברג
אך האב, היקר והנאמן, ייקר ויאָמן בעיני הילדים רק על-פי דמותו העולה בראי המשפחה; ובמשפחותיהם של יהודי עיירה, המלאות מפה אל פה חליפות אכזבה ותעתועי דלות, יהיה עד-מהרה שטח הראיה המתוכן בין האב והילד כשטח החלודה אשר על פני ראי אביונים נושן, ובקצה הילדות כבר ישגה גם נבון הילדים בכל הנוגע לדמות אביו. כי הנה האם, הצרורה בעניה, תדרוך עוד לעתים את מבט גאותה הנשארת רק למען חלל במבטה את פני אישה ולמען נסות אליו לעיני הילדים את תוכחת הנשים אשר אין לה מענה, תוכחה בלא-עת התומכת את טענותיה הקדומות במליצות הפה של חתן נעלה ובאמון המחמדים של כלה ענוגה; והנה הדודים הסוחרים לרוחה, המבטלים מרחוק את פרצוף האב הצנוע; והנה הדודות המכלימות, המשלחות אשה וילדיה באחרית ביקור ובפיהן דבר לפרידה: הינוב עוד זה בעלך? והנה לאחרונה כל העיירה הנפתלה, ההולכת רכיל וגורסת כנויי שמות תפלים, העוכרת בפירושיה כל צלם בהיר בגברים, המרחמת להבל כל איש שואף חיים על-פי דרכו. הנה הנם כולם, מוגיעי האב ונושיו, הגודרים בפני אב-המון-תבונות מהתודע פנים אל פנים אל הבן. זה הבן ידע רק אבהות מושפלת כל ימי שחרותו; ובהגיע גם הוא אל צומת התבונות הראשה, מקום שם העלם מוצא את מקורו וצופה במקור את תבנית מזלו, וגעגועי הבגרות ימריצוהו לחוש אמת – או אז יפקוד את אביו בזכר גדול.
ככה זכר האלמוני את אביו, ואת טעם התפלות אשר הטעימוהו רבים בילדותו עם כל שמץ אבהות הנאצל עליו מאת אביו; ומסת הזכרון הנושן נקרתה להיות הפעם הזאת בשעת התרומה החדשה, בשבת האיש על ספר מספרי התנ“ך והוא מקיים נדר-עיון ליום יום, כדבר אשר קבלו עליהם רבים ביהודה. וכהיות תמיד נסתר ונמרץ כאחד זה הקשר בין המשל והנמשל, אשר אין לדעת מי משניהם ראשון ומי העלה את חברו בכוח כה רב מזכרון הדמויות העמוק, כן היה גם עתה במסת הזכרונות של האלמוני; כי בטרם עוד יעשה לאביו זכר שלומים מלא – והנה פקדהו זכר אחר, ויגון התנ”ך היוצר עלה וירש את עצבון האב המוליד. אף הוא, ספר התנ“ך היה אב-המון-בינות, אבי כל האומה אשר תוכל עוד להקריב אליו ילד מילדיה. והאלמוני חידש לפניו את ילדותו, בלמדו את כתבי הקודש הענוגים ורוחו מוגשת תמיד להבלי נחושתים. תארי דמיון קצרים ונאוים, דומים לפסוקי הגיון של אב מתאפק, הוזנחו במקומם ללא חפץ, מופקרים חינם לשכל הנובל של מפרשים ראשונים ואחרונים; כמהתלות חוצות נפרמו חידות נביאים יפה-פיות, רק למען הוציא מקרבן את דרש הרמיה של שוטי שמים חשוכים או את עקשות הלשון התפלה של מדקדקים. וזו ראות הספור השמימית המתעלמת בפסוקים נעלים וקצובים היתה למשנת גמגום נמהרה, נגמעת בחפזון כיורת הספרים הרזה ונתזת עם גמיעה כמרק חוקם של תינוקות לא-חרוצים. וככה נעשה פרק התנ”ך, מסכת היצירה הנשלמה, צומק וכורסם למרבית משבצותיו, דומה במראהו הקרח לעלה החי על הענף אשר עברה בו לסירוגין שן התולעת; זדון הבורים ועש הלמדנים עשוהו ככברה, ומשנת הילדים, – החטופה והנמהרה גם יחד, – משולה היתה בסופה למערכת דברים של אב חכם הנשלחת לתעודתה בידי בנים כסילים ולא-זריזים: ערוכה ושקולה היתה בצאתה מפי המדבר הנחשב, ובהגיעה בפי השליחים נהפכה לשיח תחרים מתפרד אשר השומע לא יציל ממנו בלתי אם שתים שלוש משבצות דברים. וכמו חופת מבטחים גדולה, חופה ללא-מוצא על פני זווגי משוגות רבים ושונים – נבראה שיטה, אחת מדיבות האדם המחפות בכזב אחד גדול על המון תהפוכות אולת; ודבר הדיבה היהודית הזאת, אשר תחילתה אולי מימי המדרשים הגדולים, רעבי הרוח הראשונים בישראל המתחילים לסחוט את מלות התנ"ך – היה על כל עמל הלשון העברית, לאמור: מליצה היא בכתבי הקודש, ובדרכי המליצה ינוס הקורא ויסתבל הַמְעַיֵן ויהפוך את פניו הלומד.
והגות האלמוני כבדה כמו משטמה בזכרו את דיבת המליצה על כל אגפיה, האגפים אשר נמתחו לכל ספרי התנ"ך ויכסו בצלם את מרבית המשל הקדמוני, מיטב המורשה של הדמיון העברי והמון חמודות לשון טהורות וצלולות. ובזכרו זאת תמך כיגע את ראשו, זרועותיו מוסבות מזה ומזה לעברי הספר ועיניו המתאפקות רואות את לב הגוילים המשובץ בתוך עטורי הפירושים. ופתאום חרד לקום ממקומו, כאילו מראה הפירושים הגודרים גדרות מסביב אלצהו לרגע להתרחק גם מן היקר התיכון, כאוהב אשר יבחר לפקוד מרחוק את לב האהובה הנצורה. הלוך והתרחק, הלוך וקרוב צעד בקרבת השולחן הקטן, הנוצר על פניו את כל צומת התעצומות של היהודים, בעיניו עוד עומד להב העיון הקודם ואת לבו כבר חורכת מחשבת שממון אחרונה, לאמר: אף פה ביהודה, במקום אשר געגועי הבגרות המחודשים ימריצונו לחוש שנית אמת, הסתבלנו בעטורי הפירושים העוכרים כל צלם בהר בדברים.
הרופא
מאתיעקב שטיינברג
מי זה דופק על פתחי זכרונות ומעורר בדמי הליל את נדיבי הילדות? האלמוני הוא המבקש לבוא עוד הפעם אל מראות ילדותו החנוטים בנפשו בכל קצב אמתם הקדוש, ובהתקרבו כמחפש אל אחד מכוכי הזכרונות – ישטפוהו מקרוב בשמי החניטה הטובה. רגע ישהה אל ריח השמורים, ישתאה אל תכריך הקצב, יתבונן אל יושר ההבעה השלם הנאצל מעל הזכרון הנדרש; אחרי-כן יגהר על ישן-העבר הקטון, הטמון בעפר החיים של הילדות, וידובב בלאט את שפתיו החתומות:
חוצות העיירה, הצופנים את סרח חצרותיהם מאחורי בתיהם הדלים, יכלו בפאת העיירה האחת אל רחוב נכרים, מבדיל בתים וחושף גנים; ובמפסעת ההולכים הצרה, העשויה לרחבה צמד קרשים והעוברת לרוב ארכה מתחת למוטות עצים, לא ידרכו רבים מעם הארץ במגפיהם העזים, כי בכל רחוב המחמדים הזה, אשר מספר בתיו יספרם גם נער נבער מגבעות הערלים אשר על שפת הנהר, לא ישכנו בלתי אם שועי שלמונים נסתרים, נשכחים מאדם במקום הזה ומוצצים את כיסי היהודים במקומות מזומנים אחרים, אל כל מפתח צר של דלת לשכה. רק אחד השוכן פה לשם ולדורשים רבים, ואל ביתו ינהרו גם בבקרים יהודיות עוטות לבוש שבתן, – גם בבוקר החול של העיירה, אשר כל עובר-ושב ברחובות מרוחקים מתהלך שם בלי-משים כנעקר מביתו ומכל פשר עניו. נשים, חושכות אגורות מקמח שבת, ישכימו לבוא אל-פני הבית הזה, המבליט מחביון עציו אכסדרה משובצת חלונות; ועל מדרגות העץ האחדות, – השומרות שנים על שנים שיירים של צביעה אדומה, צבע השררה של מפתן שועים, – יתמהמהו יחד נשים כואבות ונשי אמידים נחפזות אל חלין, עד בוש לשונן לדבר עוד אשה אל אחותה ועד פתוח לפניהן את הדלת הקלה משרת זר כאויב, נודע-מאז ומתנכר-תמיד, צופה פני באים בחפזון ובודק את נעלי רגליהם בזעף כלימות גלוי. ואחרי כן, כטוב כבר הדלת הנפתחה, יבוא לעת-מצוא גם גבר מן היהודים, זקן פכח מטורח פרנסה הנותן את כל אחרית עתותיו למדוי השיבה הסתומים וזוכר את חליו הברור בראשון בשבת כתום עלפון החושים של יום שבתון; אף זה ישב להמתנה באולם הכניסה שופע הכסאות, סרח רב של בית שועים הריק מרהיטים ומקשב חדרים סמוכים, המכלה עד מהרה את תאות עיניהם של יהודים ממתינים. ובשבתו יקרב אל טור היושבות, ישמע שיחת הנשים הלוחשות ביניהן על רופא האחרית שמעבר לקיר, זה הגבר הרם מן הרוסים העליים אשר כל חולי-תמיד בעיירה יבואו אליו בתור לאחר הנזרם ללא-מרפא מרופאים ישראליים, – ישמע וירכין ראש ויקיים את הדברים; ואחרי-כן יוסיף עוד שמוע ויחליק בלאט את זקן שיבתו, כמבטל דרך שתיקה דברים בטלים, כי אשה לרעותה אמרה כפתיה, ככלות שכלה בשממון ההמתנה: ואולי גם אוהב-ישראל הוא מכל רופאינו גם יחד! – ופתאום תהיה דממה ובאולם הרחב יחלוף לרוחה קשב דק להפליא, מין ערבוב דק מן הדק של אימה וכלימה – עת מעבר לקיר יגיע קול נקישה, וכל הקרואים לשלמונים אשר באולם ידעו בלי-משים כי הרופא הוא המקיש שם על השולחן בפרק האצבע, נקישת לעג של אצבע אחת, כנגד יהודיה סוררה, אמיצה מעוּני, המנסה בפניו לחסר זוז אחד מזוזי האתנן השמורים. והנה קדמה במבוכה החרישית הזאת שעתו של הגבר, כי הרופא השורר פקדהו לכניסה לפני רוב הנשים: ובצאתו יצעד עוד כמלוא מפסעת הקרשים בצל השררה של הרופא, כי במלוא הדרך הזאת ירבץ הגן הכבד מאחרי גדרו הגבוהה, האחוזה כרכוב מסומר במסמרים. חולשת רעבונו כבר מחלחלת בדעתו, אך הוא נעצר פתאום מלכת, מביט לימין ולשמאל אם אין מכשול בושה מלפני עובר-ושב יהודי, ומטיל לבסוף את פרצופו אל קיר הגדר, עד כדי חריקת צמרמורת בזקנו, ומציץ בעד החרכים. רגע יביט כמתמהמה אל טורי העצים, נושאי-הפירות הקצובים ומשוחי הגזע, ולמראה השפע הטהור הזה, אשר לא כשפע הפירות הנובל בערימות על פני ככר השוק, ינוע זקנו בלחץ שביו, כמזכיר לבעליו בחפזון את המנין המשומר של שבעת המינים; אך בהבחינו מבין הטורים בדמות הנוטר, הוא נוטר הגן הכבד הנודע לתהילה ולמחיתה בעיירה, אף הוא גבר מידות מן הרוסים העליים המבריח ילדים יהודיים מכל צל הגדר מסביב – ירתיע את פניו אחורנית וימהר שנית את דרכו לאחוז הלוך וסוב אל רחוב העיירה המפולש, ופניו אל בית המדרש לתפילה נמהרה. ובלכתו עתה בנתיבות-תמיד של יהודים – יאלצהו זעף חולשתו להשתומם בדעתו על הרופא הזר והמוזר, הגבר נדיב התואר המזיל אל שולחנו את זוזי השמורים של נשים יהודיות, השוע הקוסם לחולי העיירה הנמוגים אשר מוני נצורות בבית-המדרש ימנו את נכסיו בעיר ובשדה ונשים משוחחות בשממון המתנה אף יחודו לו שם אוהב ישראל. ובהוליכו כן את הרהוריו לבית-המדרש, בית המשמרת לצורות הדמיון של העיירה, הולך ונשלם בדמיונו צלם השוע הנכרי הממוגג בכל דור ודור את לב ישראל, נכרי שורר בקטנות או בגדולות הנוהג חיבת שלמונים עם יהודיו וכופה אותם, את רעבי החיבה אשר מעולם, לחקור ולחשוד גם יחד במופלא החריף הזה: – דוגמת החיה הרעבה המתמוגגת לנוכח משאת מפיצה-את-ריחה. אך הנה נכנס הזקן לבית-המדרש, עוטף את טליתו לסוּגר תפילה, כורך את רצועת התפילין לרתוקות הקודש, – צדקות רגילות למען אל ישראל אשר יהודי זקן ורגיל יעשן כדת ולא ידחה מפניהן את מראה עיניו, – והוא משגיח בפניהם של שרידי המנין ומושך עם לחש תפילתו את שיח שפתותיהם המבשר חדשה, פסוקים פסוקים בכל הפסקה כשרה שבין מזמור למשנהו, והוא נוחל את פשר הדבר, לאמר: תמול, בפנות יום השבת, שעה שבריוני נערים בעיירה עושים להם מסת גבורה ופורצים בגניבה ובמזימה לגנים זרים, נתפס נער בן-פלוני בגן הכבד, נתפס ביד הנוטר והשלך החוצה מעל פני הגדר, השלך ונפל ולא הוסיף עוד קום. והוא, אסיר תפילה, אשר עברה עליו זה-עתה בקורת הקודש של שמע ישראל, דוחה מתוך הכרח את רצון הדבורים ההומה בקרבו, ורק פיו מבליע מאליו דבר קצר בלשון הקודש: היתכן? כאומר: הלא זה הרופא מן הנכרים דפק גם הבוקר באצבעו על השולחן, דפק על-אודות זוז מן זוזים כתמול שלשום? וברדת עליו דממה, בעמידת הכוונה של שמונה עשרה, עוד קולט המתפלל את כוונת האנחות המהלכות על פני בית-המדרש לאמר: איכה תשא עוד העיירה פנים אל שוע הנכרים הזה, ואיכה יהלכון עוד רגלי יהודים בצל השררה אשר לגן הכבד.
החורף ביהודה
מאתיעקב שטיינברג
יש ימים ביהודה, ימי-בראשית לגשמים, אשר הרואה יראה אותם בהוד בוקר על שפת הים הגדול, הוא מפתן העולם המשומר ומקום הפרזון הקדמון למוצאי בקרים נפלאים. רבים ושונים הם ימי-תחילה אלה, והמראה הנאדר עוטר את כולם מבוקר; והרגיל ביניהם הוא יום היורה הנכון, יום נודע וקבוע לתכונת גשמים אשר לפניו ירוץ בסופה ליל-רוחות מקבץ עננים. ביום אשר כזה יתעלם הבוקר הקודר וערבות השמים יתקשרו עד-מהרה באד הגשם מן הקצה ועד הקצה, עד למזרח השמש ועד לפאתי הדרום, המתמהמהים תמיד לקראת ענניהם, ומטרות חפזון דחופים, נבוכים מרוח ומכל שפע ענין חדש, יעצמו לרגעים ויסערו חליפות לעברים, למקום אשר תשפל שמה חשרת העבים הנמהרה. אולם בעצם עונת החורף יתייחד לפעמים יום-מימים, יום נכון לבדו לתועפות חורף ובמספר ימי סגריר לא יבוא. כי הנה פלגי המים כבר נקוו וחרבו למועדיהם, אף השאירו תחתיהם מרבדי חולות מטוהרים ושטוחים, להיות אף הם מנעימי-חורף ביהודה; והנה כבר גאה מעט גם דמיון האדם, כאשר יהיה לתקופת כל שנה, מתארי עבים שטים יומם ומבלהות רוחות עפים בלילות, והמון הגשם ענה ימים ולילות לכל יושבי יהודה את קולות הטבע הסתומים, קולות לפחדים ולדמיונות אשר מרביתם יחסרון פה בכל תקופת קיץ לירחים שלמים; אף אהבת השמש תשוב תפרח ביהודה, אחרי נבלה כל ימי הקיץ כנבול כל אהבה הזונחת רוך ומחמדים, ואהבת העולם הזאת לא תבושש לתת על פני האדמה את פרחי העדות הצהובים והאדומים, אישוני המחמדים הקטנים הנפקחים בעצם החורף: – או אז יבוא בלי-משים יום מימים נכּרים. יום עצרת לברכת גשמים חדשה אשר בבואו ובצאתו יבוא ויצא גם אחד ממזלות החורף המיטיבים שנה שנה ביהודה. לפניו ישקוט הערב אל-מול צבעי שקיעה עזים ועצורים, עזים מאשר תמול שלשום ועצורים ללא מוצא על פני שולי הרקיע, באין חתימת עב להוליך את פזורי הארגמן עד למרומי השחק; והלילה יקדיר מעט את אורו, כי הכוכבים יעמדו באד או הירח יהלוך כמעולף, ולבוקר עוד יזרח שמש בטהרו, ורק פאת המערב תבשר משפל את דבר התמורה: שם ירבץ ענן שחור מרבץ שלם אחד, ומלוא מעבהו הכבד, הנמתח למישרים, אינו נגרע מקרן העולם בצפון עד קרן העולם בדרום, ענן שריון עז להפליא אשר אשיותיו השחורות ממלאות את מצולות הים עד לאין-אפסים ואשר בטרם גשם, ובטרם עוד יתלכדו במעלה השמים בני-עבים זעים לעברים, ישעה הוא לבדו אל-פני תבל – רב ומחריש, ללא רוח דופק באגפיו, ללא מפלשי אד מבהירים בגבו הנורא. ללא סלסולי עבים יוצאים-נמוגים מאצל גבולו העליון. כה ירבץ לבדו, ענן אדיר בלי- מגרעת אשר אין לדעת את מועד גשמיו; מלפניו עוד ירחב הרקיע החשוף, אך מתחתיו כבר יוריקו וישחירו רצי ים קרובים ורחוקים ומרחקי המערב, אשר מעבר לכל המצולות, הולכים וכלים לאטם – כאשר יהיה תמיד יומם לפני סופת גשם גדולה, בהסגר כל חבל ארצנו לעלילת חורף, ממפתן הים ועד קצה המדבר. ופתאום יזוע רוח סתרים, כאנחת היקום בכלותו להתאפק, וכל משטח הענן כאילו ימיר בבת אחת את חלקת פניו, המשחירה משחור, והיה לטורי עבים בלולים, – קודרים עד לזועה בתחתית הים, מתאבכים ועולים למרום הרקיע, ונפוצים כיריעות עב חדשות לעבר השמש המתעלם. וכל אשר יתלכד תמיד עם סוד הטבע לפני גשם רב, – הצפיה ומחנק התאוה ומותר כל ההרגשה הסתומה, – ישיח עתה את נפשו בצמרות עצים נרעשים, וברמות הים הקמות, ובעיני האנשים המשתאים אל פחד העבים האדירים. רק כמו רגע ומשנהו תארך תעלומת האדמה הזאת, הנושאת את יצרי הטבע הכמוסים אל שעת ההתגלות ואל מקום העלילה; וכתומה, וצבא העננים יתבוללו לעב ממטיר אחד – ונגול גם הגשם מכל העברים.
[כציפור ביום סתיו, אשר תשיר שיר-נדודים]
מאתיעקב שטיינברג
כְּצִפּוֹר בְּיוֹם סְתָו, אֲשֶׁר תָּשִׁיר שִׁיר-נְדוּדִים
טֶרֶם תַּרְחִיק נְדֹד לְעֵבֶר יַמִּים, –
כֵּן שִׁירִי, נַפְשִׁי, שִׁירַיִךְ הַגַּלְמוּדִים
מִבֵּין שְׁבִילֵי גַּן הָאָדָם הַנְּשַמִּים.
מִבֵּין שְׁבִילֵי גַּן הָאָדָם הַנְּשַמִּים
לִקְרַאת הֶעָתִיד, נַפְשִׁי, הַאֲבִירִי;
מֵעַל לְעִיֵי גּוֹי וְגוֹי וּלְפִגְרֵי עַמִּים
בִּשְׁמֵי הַחֲלוֹם יֵחָרֵת שְׁבִילֵךְ הָעֲרִירִי.
בִּשְׁמֵי הַחֲלוֹם יֵחָרֵת שְׁבִילֵךְ הָעֲרִירִי,
וּלְמוּל כְּנָפַיִךְ יִמּוֹג דּוּמָם יָם הַדָּמִים;
עַד אִם כִּכְלוֹת יְגוֹן עֵינַיִךְ אָז תַּכִּירִי
אֶת אִיֵּי יָם הֶעָתִיד הַנַּעֲלָמִים.
הָהּ, אִיֵּי יָם הֶעָתִיד הַנַּעֲלָמִים!
מֵרָחוֹק תִּרְמְזוּ מִבַּעַד וִילוֹנוֹת-אוֹר עֲנֻגִּים,
אַךְ זֹהַר לִבְלִי גִיל, כְּחִידַת כָּל הַיָּמִים,
אֶת דְּמִי חוֹפֵיכֶם עוֹד יְכַס כִּבְרַק אַלְמֻגִּים…
בנשוב הרוח הצלולה
מאתיעקב שטיינברג
גם אלה ימי חורף בארצנו, – בנשוב הרוח הצלולה מנגד הים, מאצל קשת האופק הרוגעת אשר ביהודה, והשמש הסובבת בשפל דמיונה כרעיה אוהבת-מרחוק, אשר חום אהבתה יקטן וינעם ויטהר מלהטי הדבקות הקרובים. אלה הם הימים הקצרים והנחמדים, והחי יתן אותם אל לבו מן הבוקר המתנהר לאטו ועד הצהרים השקופים בחומם, אשר לא יעלו את אד הנגוהות העכור, ועד הערב הצח באחריתו, המרפד את שמשו באודם ירקרק, – זכר פלאים לכל מראה-משנה של ראוה ועדנה. הם הם ימי הגעגועים הצלולים ועדנת האמונה אשר בחורף, ברצות אדם רב את דרכו ויחידי אנשים, המתפתים על-נקלה לרמזי הטבע הטובים והרעים, יערכו לעת כזאת מחדש את כל דמיון חייהם, – להיותם רואים כגרם מעלות את הנעורים, או כשריון את ימי העמידה, או כמו מנוח-תנחומים את הזקנה. ויחיד מן יחידים ילך לו ביום חורף כזה, יום נעים למופת אשר טוב ונקל לחוד על-פיו את ימי העתיד הרחוקים, המרומזים בכל חזון, – וזכר והבין פתאום מה דבר האושר והטוב והרחמים אשר קרב לעתים אל לב הנביאים ויעמוד לפניהם כשאוּל ממראה עינים ומתאמת עד תכלית בכוח המשל. וכהבינו כן ישתאה בלבו, לאמר: הלא הוא גם הדבר היקר האחד אשר אָצלו להם הנביאים מן החורף עוּל-הירחים.
בחורף בורא-העתים, בזעום או בנעום יום מיום ולילה מלילה יפעל רוח וגשם ומצרי חשכה, חדלה ארץ יהודה לנבול בדמיון היהודי כבדל אדמה צחיח, כאבר שולים מגוף העולם אשר זיבת לשדו לא תצלח לכלכל ברווחה תקופות שנה נחשבות. שנה שנה ישובו אל מעגלותיהם הפכי הדמיון השנים, אשר לקיץ ואשר לחורף; בשרב, ובימי הזוהר התמימים הגובלים אליו מפנים ומאחור, ישובו אל אמתם הקטועה, המעלימה חליפות רבות, כל צלמי האבות והנביאים והמלכים, וכל-הכתוב לדמות בספר תפארתנו חוזר ונכלל באמון-התנ“ך הגדול, כאילו חרט הקיץ המלובן בשרב עובר שנה שנה בחריצי האותיות הקדומות ומעלה על פניהן מחדש הבעה מזהירה; ובעצם חורף, וגם מכל ימי הנחת הצלולים המבתרים להפליא את החורף לתקופות תקופות קצרות, כאילו סגולת השנה נשלמת ממתן למתן, ימיר מעט את מראהו כל צבא החליפות הקדמון אשר ליהודה ואפרים, כמראה לבוש קיץ אשר לא יאמן כתומו לעת החורף, ואם גם ייקר ויעמוד בערכו; וזה ספר התנ”ך, עד הנצחים האיתן, כמו נחשדהו בחוסר ובהעלמה או נתעצב על שמץ תכלית אשר נפלג מתכליתו השלמה והיה כלא היה, – כחשד וכעצבון המהולים בכל בחינת עולם האדם. כי כל מעשה התנ“ך הוא חזיון קיץ נשלם ומאיר עינים, ועל במותיו הגלויות מעטות הן חליפות החורף הלאות, רבות הטורח ובלולות הקצב, המתחילות במבוכת הרוח או במצוקת הגשם ונגמרות בסתר חידה מעבר למסך החום אשר בבית. אוהל התנ”ך הוא מחוז העלילה ולפתח האוהל לא תנגף העלילה מזעף אנשים ומשממון הקור; זקן האבות לא ינוד בסופה, וחידות הנביאים לא יתמוללו ביום סגריר, ואוזן המלכים שומעת תוכחת כלימה כשמוע אגדת מוסר מסתלסלת, – כי תכלת השמים מעל לראשיהם, תכלת הקיץ ביהודה המשאילה בלי-משים לכל אימה ולכל חידה ולכל גמולות-עתיד את גון הגורל המרגיע.
רב הוא הקיץ ביהודה, – להמון הזוהר ולראות השלוה, ולכל רחב הבינה הסתומה הכלולה בזהרי העולם הגלויים, – ואת אחיו החורף, המחזיר את מבוכת עולם לקדמותה, הגלה מקדושת חגים ומזכרון מועדים ויניחהו ערום ונכלם בתוך פסוקים צרים של כתבי הקודש, לבלתי הותיר לו כל דבר רב גם בספר הצדקה הזה, – הגומל דמות נצחים לכל יהודה ולכל עמה, – מלבד רמזי מראות הבאים בזכות אחרים. לחרפי ארצנו, הכוללים תמיד בתפארתם את עדנת השנה ואת זעף נעוריה, אין כמעט זכר-מישרים אחד בכל התנ"ך, ונחלתם בעבר הישראלי הרחוק היא מעטה ומעולפת, כאילו אבותינו העברים, – הצפויים מני נוער אלי-בינה, המתייחשים כבר בראשית בגרותם על ממלכת אביונים טהורה ונזירה, – נחפזו תמיד מן הערב הרב של החורף אל אחדות הקיץ הנאורה, וכאילו גם האל היחיד והמטוהר, זה אדוניהם לנצח נצחים, אבה את ירחי החורף הבלולים רק למען מלאכו הסוחף, הוא המטר נושא-הגמולות. אך הנעלבים בעבר הם הששים תמיד אלי עתיד; על כן גם תגדל בחרפי ארצנו עדנת האמונה משנה לשנה, – כאילו זה חורף אשר שודד עוד יקח מיד אחיו הקיץ מועדים וחגים ומן מיטב הנצורות אשר לעמם האחד.
בחצות הלילה
מאתיעקב שטיינברג
דומה הדבר כאילו מתי-עולם יבואו בחצות הלילה להסתופף בבית-הכנסת הגדול, – בהיות ליל אשמורות ארוך על פני העיירה, ליל החושך הקשוב מכל מחשכי הסתיו, והאשמורה התיכונה תגיע עד-הלום קשובה ומחרישה שבעתים, הד לא יעלה בחוצות שוממים וחלון לא יגיה בכל תפוצות הבתים מסביב, ובבית הכנסת הגדול, הנעול בלילות וגובה ויראה בהיכלו הריק, יהל נר-התמיד הנשא, הדולק מלילה עד לילה, וטור החלונות אשר במזרח הבית ידמדם החוצה, ירמוז מנגד אל בית-הקברות ויפת אל המתים. והנה הם באים להסתופף באין-רואים בהיכל הקודש, – מתי-עולם אשר שמם לא יחונן עוד בעיר ובמשפחה ושארית עפרם לא תתבולל עוד בשדה הקברים, ומתי תמול ושלשום אשר קורי אהבתם וקנאתם עוד יתעו בחלל החיים ומצבת-מורשה עוד תכון על קברם; הנה הם באים לחסות פה לבדד עד תום הלילה ולהתלחש בקרב עדתם עד עלות השחר, – ואל אחיהם אשר בתפוצות העיירה לא ישעו לרעה או לטובה, כי לא אחים קרובים הם המתים לחיים.
בלילה, בנפול על האנשים הרהרוי אמונים בטרם תרדמה, זכר האלמוני את משל המראה הזה; ואת הנמשל לא העלה לרווחה שלמה בדמיונו ורק נתון נתן לו לדמדם מרחוק בפאתי רמזים, – כאשר ירפה תמיד אדם מאחרית חפצו מדי בקשו משלים למען המות או עיד החיים: פתוח יפתח את דמיונו לפני המשלים הצלולים, ואת עצם הימם ההם, אשר למות ואשר לחיים, יזניח בלי-משים בצל המחשבה האטומה. אך צלילות הדעת שלפני שינה, הרגל הזדככות של יהודים בין יומם ולילה, הציבה מאליה בנפשו תארי דברים ברורים, והוא התחיל חושב ומצרף דבר לדבר, עד הגיעו אל חשבון כולל ועד הפטירו לאחרונה באנחה, – אף זה ממעשה ההרגל של יהודים על משכבם, הרגל אנשים נוצרי-הגות ומפקירי-מעשים הנראים בעיני עצמם כנפסדים במקצת; היא היא האנחה רכת-המשמעות אשר גם יהודים לומדי-תורה וגם יהודים מורי-דרכים יפיקו בה בלילות את מוסר יומם. אך שנתו לא באה; זו אנחת-התשובה של לילה, אשר אולי גם לתלמידי רבי יהודה החסיד בדורם כבר השתמשו בה לתקנת שינה, לא הועילה בליל זה לאלמוני, – ליל הרוח העזה ביהודה אשר איש על משכבו לא יוכל לכוון עמו יחד מחשבה קלה או מכפרת, הנמוגה מאליה אל צלעות הדברים, כי אם רעיון עז העוקר דברים עם שרשם ומדיח גידולי חיים מעל ערוגותיהם הקצובות וגורף את כולם יחד לגל-עד גדול. ובנדוד שנת האלמוני לרעש הסופה הגוברת, המבכירה באין-רואים את ענני החורף הרעננים, אלה אשר כוחם עמם לפשוט מים עד אפסי המדבר ולשוות על כל יהודה יחד מראה ארץ מקופלת תחתיה באחדות בראשית – לא כיהה עוד האיש ברעיונותיו השוטפים, רעיונות לילה נסערים אשר זעפם וקדרותם לא יעלו בד בבד עם אד המחשבה העולה מלב החושב: אף זה דמיון לענני שמים נזעמים עד-בלי-די, אשר אד האדמה הרך יולידם והם עוטים מאליהם את ראות הזועה הגדולה. לא כאשר ראה אותם יומם ראה עתה את יבושת היהודים האלה, לאמר: כאחת מגלויות ישראל אשר יבשה לעת-מצוא בערוצה הנבדל, ובהיותה לאבקת אומה, כביכול, אבקת-שימורים אשר תמצית כל תכונותיה עוד שמורה עמה גם בגלגולה זה החנוט, עוד תקוה לה לשוב אל לשדה ואל ריחה, – ביום אשר תישפך כתומה אל אחד ממקוי ישראל החיים או לעת אשר ירטיב אותה טל השחר ביהודה; ולא כאשר שפטם יומם הבין עתה ביהודים המכושפים האלה, יהודי המערב הישראלי אשר בכוח קסם לא-נודע נתגבשו אצלם סיגי עבדות והבלי אדנות ליהלום קשה-צלעות התלוי כחותם על לבם העקר. עתה ראה את צלמם הנמרץ ככולל בשלמות את התעלומה החולה ההיא הנובטת והולכת, – כבוהק לא-ימחה הנחקק לאטו בחלקת הפנים, – בכל צלמי יהודים לדרגותיהם, הלא היא תעלומה של הצלם היהודי המשתחק ומתחפש כאחד, מין פרצוף אדם אשר הטבע, – העושה במסתרים, – מפעיל על-פניו בגלוי ובצירוף אחד נביטה וכמישה, שחיקת קוים וסלסול קוים חדשים, הכתמת המצח במזרה האבק הזה והבהרת העין באור ההתחדשות הזאת. היא היא תעלומת פנינו נגד כל הגויים אשר אין אדם בארץ להגיד מה פשרה לעת הזאת ומה תכליתה לקץ הדורות, ואשר שמץ ממנה נזכור בלי-משים מדי נראה על-ימין ועל-שמאל יהודים גונבי-נפשם הנושאים את גנבתם בין שניהם.
ולפתע פתאום רפתה מאד רוח האלמוני, כי לזמרת הגשם הקצובה כמו מתקה נפשו בהרהוריה; דמויותיו התרחקו לאטן כגושי עבים משפילים, ובקרבו פשטה ענות סליחה אחרונה, כזאת הכתובה בצוואת רבי יהודה החסיד למצוה ולזכרון למען יהודים נוצרי-תורה וכזאת השכיחה גם עתה אצל יהודים נוצרי-הגות הזורקים לילה לילה את החטאים ואת המשוגות ואת קליפות המעשים ומשאירים לנפשם ליום מחר רק את תוכם-של-דברים.
תפילה על הנצחון
מאתיעקב שטיינברג
כמאמין-באלהים כן גם אנכי, האלמוני המאמין-בעתיד: את איד החיים לא אראה כציר שלוח-מקרוב, ולתשועה אצפה תמיד כי תבוא מרחוק. כהבט המאמין אל רקיע השמים כן אביט אנכי אל נד העתידות, וכאשר יקרב איש אל אלהיו בשארית נפשו הזכה – כן אעשה לי אנכי מתמצית האדם הצלולה ראי-רחוקות; והתפילה אף היא תעלה על שפתי לעת-מצוא, כי זאת אילת המצרים אשר לאדם תרוץ מכל לב אם ישלחוה לדרך רחוקה.
ובאיד המלחמה התפללתי גם אנכי על הנצחון; וכערמת כל המתפללים, המאדירים את שם אלהיהם למען עורר חמלה, עשיתי גם אנכי לראשית תפילתי, ובמתק שפתים הגדתי את צפונות דמיוני, לאמר: ידעתי, העתיד, כי כל דרך אשר תבחר תצדק באחריתה; ואחת לך אם תועים ירחיבו חנם את המסילה כהרחב מעגל, או אם אומללים יעמיקו נדוד בגיא צלמות, או אם גאיונים בלא-עת יתורו להם סביב הר וגבעה לרומם את מעגלותיהם; ואף בדל הדרך הזה אשר בימי אימותינו ירוץ נכחו אל אחת מצומות דרכיך הקרובות, ואתה – העתיד-עתידנו, – לא תכלימהו אם ישקה עדיך בדם ודמעות שוד גויים רבים, אשר יטנף ימים רבים את פעמי רגליך, ולא תחשוב לו למותר אם יביא לך שי חרות עמים חדשה, – הדבר האחד מן האדם אשר נעם תמיד לכל צלמי העתיד למיניהם, הקדומים אשר האריכו ימים בארץ והחדשים אשר נמחו עד מהרה עם כל נצורותיהם. על כן גם לא אתפלל אליך על דבר עמים רבים, כי תכלית מעשיך תדלג בלא-יודעים מעם אלי עם, ואשר יכונה היום באזנינו בשם-תאומים, לאמר: נצחון-ותבוסה, – אולי יתלכד מחר לשם-בראשית אחד, וזכר לא יהיה עוד למכורותיו השתים, המעליבה והנעלבה; גם פלס המנצחים יהיה לאבק, גם הסד אשר ברגלי המנוצחים ירקב בלי-משים – ואתה לבדך תחפון לעת-מצוא מן המכיתה הנשארת הזאת ותזרנו בשויון נפשך לעיני דורות באים: היא היא פרוכת התולדה המבריקה, המתחדשת מתקופת-עתים לתקופת-עתים, אשר יסופר עליה לעמים כי היא רקומה קורים קורים של משלי אבות וכי מאחוריה יסתופף קודש-הקדשים של העבר; הוא הוא קטב החידה של מתי הנצחון והתבוסה המפתה מחדש מנצחים ומנוצחים. – אך יש עם אחד בארץ אשר ענוּתו לא תצלח ולא תיבש לאבק תולדה, ורק רסיסיה-אלף מתגעלים כתומם על-פני חלקת כל מסילה העולה אל העתיד; הוא העם אשר הלמות-התמיד לסד רגליו תשוה הד נושנות על כל תקופה חדשה. שאל את זקניך, אבירי העתיד אשר היו לפניך, ויגידו לך כי זה קול הפגולים האחד השבית תמיד את פזמון ההבדלה שבין דור למשנהו וכי תקופה רעננה הוכתה לפעמים גם בתמהון הנורא, הנודע בתולדה, רק בגלל הקול הנחר הזה, קול זקונים אשר בהיותו לנפשו כמו אטום ועבש מכל רגש – ימיט על השומעים הזרים אימת רמזים ובלהות שממון. התאבה גם אתה להיות אביר עתים כזה, כי תשבר בראשונה חרב רשעים גדולה ותמגר רוח גאיונים עזה ואת פלס הענקים הנורא אשר בידם תשים בין עיי ראוה – והסנדל המסומר אשר לעבדות הישראלית ידפוק אחרי-כן בעקבותיך לאמר: הבל הבלים, כבר היה לעולמים? ואתה אל תדמה לך, כי בעתך הנאורה ימוג בלי-משים קהל השמורים הזה ושרידי אנשיו, אשר נכרת מעליהם צל פחדם, יפיקו את צלמם באפס קול, – דמיון לשברי לאומים רבים המתעלמים מן העין בזוהר תקופה נצחת. רבים מאחיך, מציבי עתים כמוך, נפתו להאמין בהפשרת השלום של הצלם הישראלי, אך בנטותם כמעט במעגלותיהם לימין או לשמאל – והנה מסביבם בכורי התקופה הנעוים והחריפים, יהודי הכלאים המובהקים אשר עלפון מאויים בעיניהם הקודחות והסד אשר ברגליהם יתאר מתחת את לשון העועים של העבד הקדמוני; ומן המרחק הציצו תמיד לנגד אחיך האורבים הישראליים, רוצחי-עתים לתאוה אשר בדמם אולי רתחה ונסתמאה הנקמה היהודית והיתה לבחילת תעתועים המקיאה וזוללת בלי הפוגות. וכזאת יקרך גם אתה, העתיד-עתידנו; אשר בטרם תנדוף מאפך קטורת העמים העליזים – וחבל עדות מעדות ישראל הנדפות ישיתו עליך בהמולת מחנים, ישוטטו סביבך בגיל אשר לא תבין או ברעדה אשר לא תוכל שאת, והאחת המריעה חלקות על מבוא אזניך תחלוף ותוריש את מקומה לזאת האחרת המושכת את כנף גלימתך בתחינה אלמת; ובעוד האיש היהודי האחד נושא עליך מרחוק את כל הקללות הנמרצות אשר לאוררי-עתים, מן הנביאים זועמי-זמנם ועד חדל-האומללים מקלל יומו – ישרוק אליך האחד מקרוב לאמר: הבל-הבלים, כבר היה לעולמים.
איבת המרחקים
מאתיעקב שטיינברג
עוד לא גונב אלי דבר מעיני אחי אשר אתברך בו לאמור: הנה מבט ההתמדה הקורן לנוכח-הדברים. גם בירחים הצרים האלה, אשר אין בהם כל שעשועי גוּרל מלבד הפכי הגורל השנים, הגדולים והנזעמים – עוד אראה לרוב מסביב עיני יהודים המפזרות את אורן לעברים.
גם עתה עוד אבוא לשבת באספותיהם הנעוות, הנפוחות מלהג קודח, ובשבתי בתוכם לא אתרפה חינם מתמהון גבר ומגאות איש; רק כעד משתומם אקשיב אל משא-דבריהם הנע-ונד אל כל מגמה קרובה כנוע וכנוד חלום בהקיץ על מאויים לא-מתקיימים. ואזני כי תצוד לפעמים ממדברותיהם את חפץ הנאום הברור, זה המושך את השומעים בשלשלת החליפות ושואף למראית-עין להגיע במשך התנועה הזאת אל גבול הענין הנכסף – הן יהיה זה תמיד רק רצון ההרחקה הנפשע, התאמצות הרוח המתחפשת המכוונת מראש לדרך רבה ולא למטרה רצויה, מעשה-תחרות כמעשה הרץ קל-הרגלים השואף אל ציון-המטרה האחרון רק למען השיב את רוחו; הלא היא תאות תבונה הפוכה המתכבדת ברבוי הדברים ומתענגת על תערובת הענינים, והיא גם מכנה לאחרונה את סיפוקה בשם הכוזב הנודע: חריפות, לאמר: חפץ הרוח אשר אין לו תעודה ולא יביא מאומה מדרכיו. ובשבתי כן בתוכם המשלתי עליהם לא-פעם את משלי הרחוקים, ובאלה אמנם לא בחרתי על-דבר היותם זרים-באים-מרחוק, כי אם על-דבר האור אשר יפיקו לי מרחוק בדרך החץ הישר והמהיר; הן כקרן האור הוא המשל השלם. ובזאת דמיתי מאז ומתמיד לילד עושה-נצורותיו המכוון צעצוע על צעצוע כנגד קרן-האור המזומנת לפניו, ובהתענגו בלאט לנפשו על זיווג-הפלאים של המאיר והמאור ועל הסתום והנאור הנבלעים זה בזה ללא-עמל – לא ידע את חידת האור ולא יבין את מותר דרכו, ומראה הקרן הזאת, אשר מעולם אחר, יהיה כמראה-חמודות רגיל וקרוב. ומכל המשלים ההם, אשר המשלתי לנפשי בכל עצרת-עם ומצפונות רוחי, כי חוללתי אותם בכעש ובערמת שממון טיפחתי למשעי את צלמם, ואשר יראה חיים בכמו אלה לא יצלח ליצירה; ואת האחד אזכור ואחשבהו עד-עתה ליליד דמיוני, ואם כי פשוט הוא למאד ונראה לרבים כאסופי בן-בלי-שם, כאחד ממשלי השיחה המשומשים השגורים בפי מכעיסים; אולם אמת ונכון הדבר כי אנכי ילדתיו בעצבון ואת אמיתו לקחתי מן ענוּת היהודים הקיימת, היא ענוּתנו כפרת-נפשנו אשר כל המשל הנצרף היוצא ממנה מוצא לו תמיד נמשל-כנגדו בין הסיגים הרבים של הרוח היהודי. ודבר המשל ההוא היה לאמר: זאת התאוה החולה אשר נתאוה כולנו לראות את רוחנו הווה מכל אפסי ארץ, וזה החפץ הצובט של היהודי להבהיל דבר מקצה המערב לעת אשר היהודי האחר גלגל ענין מכנף מזרח – אלה השנים יחד הם רק נפץ קטן מראי הרזים הגדול של הטבע, ראי-הפיפיות המוזר הבולע לרווחה את צלמי הדברים הראשונים וחוזר ופולט אותם בצמצום לתוך צלמי הדברים האחרונים. רק ימשוך היהודי ברסן רוחו, למען ינוע מעט לאשר יצוּוה – ונס ממאיר יתרחש במעמד הדל הזה: נדודי עולם יתנו את אותותיהם הקדומים. כל מדרך כף רגל יחזיר מאחור פליטת בהלה: כל עין אשר עששה מחליפות נמהרות של בטחון ופחד, כל תבונה אשר חרגה מטבע כוחה מרוב ראות לעברים ומתור אחרי מפלט מתעלם ואחרי גבולות כוזבים – גם העין העששה הזאת של יהודי מגנצא וגם התבונה הרגזה הזאת של יהודי ספרד האחרונים – יקיאו פתאום מאבק כליונם, – המפוזר בשבע גלויות, – מבט נע-ונד; והנה השלמה שוב בנפש היחיד בבואה לצלם הפרצים אשר קורא לו: עם יהודים. דומה הדבר כאילו כל פה יהודי הנוקב שמץ דבר מגורל או מתעית החיים או ממפלט הדברים המשוער במרחק העתים – מתעוות מאליו לכל עברי המדומה והמשוער, דמיון לעובר המעביר בצלמו המעולף את כל שלשלת החומות של חיי המכורה.
עוד לא גונב אלי דבר מעיני יהודים; ואם אמנם דמיתי לי לא-פעם בסתר, כי ראי-משנה היא עין לעין, וזו איבת המרחקים, אשר קיפלתי בה את כל המזימות הטובות של העתיד הישראלי, אחזנה לעתים נשקפת למולי ממבט תמים או מעין מתאפקת. ולעתים עוד אדמה לי, כי כל איש זוכר-אמתו יתוודע פעם אל מקרהו הטוב, הגומל לו את העדות הטהורה אשר לא תכהה עוד לעולם; וכזאת אולי עוד יקרני גם אני: אשר יוכיח לי דבר מן הדברים הבאים כי זה ראי-המורשה האכזר הולך ונדחק מתוך שער העין של היהודים, הולך וצולל לתוך תחתיות הנפש הסוגרות על בלען לנצח נצחים.
בין ערבים
מאתיעקב שטיינברג
האותות גאו; והשכל השופט, כמזר אשר מחצוהו מרחוק גלמי עולמות לא-נראים, נסח ממסלולו החוזר ונתעה אל בין ערפלי התקוה המלחכים את עפר החיים.
ובעצם ימי המבוכה האלה, המחרידים מבוקר והכוזבים עד ערב, זכר האלמוני יום-יום לחלק עם בתו הקטנה את פרידת הערבית החמודה אשר ליד ערש השינה; ובלכתו כאורב נלבב אל חדר הדמדומים, והוא ממתיק ערב ערב בדמיונו לחש השכּבה חדש, ניחש תמיד מראש כי ברגע הקצר האחד, בגחנו על בת-השש כאב נדיב-בחפזון, יהפוך קל-מהרה את ברכת ההשכבה השגורה לשיח אהבה נחמד וקצר אשר כמוהו לא ידעו מעולם אוהבי ילדים חדשים וישנים. אכן למועד היחוד הזה נתעוררה יום יום בנפשו נדיבות האב, זו המשולה כמעט לגאות אוהב; כאוהב הבורר לו סוד אהבה – כן התיימר האלמוני בלבו, כי הוא אב אחד מרבבה אשר מצא על פני מעברות הדמדומים את חקרי הטף הענוגים, אלה העולים בין יום ולילה בחביון הערש השאננה וגולשים בתהלוכה חרישית אל מורדות התנומה; וכאוהב משתאה אל לא-נאהבים – כן השתאה האלמוני בלבו, לכל אב ואם לא-נבונים אשר בהחישם מאד את מנוחות הלילה ידרכו את קולם על ערש ילדם ויבהילו בלי-משים את הגיונות הילד ויניסו בלא-יודעים את טורי התהלוכה לכל עברי הדמדומים. וככה הגה לעתים במסתרים, בשלמו לנפשו עוד גאוה אחת חדשה: הלא לב קשוב אשר לאב או לאם ישעה לפעמים אל הצעדה הנפחדה הזאת, אשר בין יום ולילה, ובגחנו על היצור בן השש יפתח בלאט את כל מבואיו ונחה בסתר אל קרבו את כל השבויים הענוגים עד אחד, – ואדוניהם לא ידע היטב את הדבר, והוא הולך ונרדם ונשימת שפתיו כבר לואטת לנפשה למישרים, ורק עפעפיו התמימות ירעדו לרגעים כנבהלות, כאילו זה השער האחרון אשר על העין עוד מצפה בחרדה לחקרי הילד האחרונים אשר יצאו להתהלך עם ערב והם בוששים לשוב עם לילה.
ויום אחד פשטה עם ערב שמועה חדשה, מן השמועות הרעות האורבות מבוקר במער העין של עוברים ושבים. ובגשת האלמוני עם חשכה אל משכב בתו, להרעיף עליה לחשי ההשכבה, היתה השמועה הרעה בכל רוחו ויגונו הולך ומחלחל בלי הפוגות, כי זה תמיד רוע השמועות החדשות ליסר את השומע הנאמן בכל המשחק האוילי של הנוחם והכעש, תחת אשר מעשה הצרה הנשלם מביא לפעמים לאדם גם את מנוחת ההכנעה. ובעמדו כן על הילדה, כאיש תמרורים אשר לא יצליח עוד להנעים את קולו גם על ראש ילד אפוף תרדמה, ראה את יקירתו המפונקת והנה היא שכובה לשעשועים במער המשכב התיכון, ראשה עוד נסוג במשובה ממעלה הכר ולמרגלותיה תרצד בהן הרגל האחת מתחת למחבוא השמיכה. זאת היתה דמות ילדה קטנה בכל חמודותיה הטהורות, כאשר תראנה העין החובבת ברוב הערבים הנעימים אשר לטף: – לבושה חלוק הלילה הרחב, הנותן לבשרה כמו מראה עדנה מופלא, כמראה בת-נשים קטנה המיועדת לתפנוקי דור רחוק, ועל הלבוש הנראה הזה תרחף עוד בעין-רואים ראוה אחת אחרת, היא חטאת הרוך הטהורה והמתוקה המתחדשת ערב-ערב על ילדות המתפנקות בערש שינה, מין רווית ערבּים זכה מתלתל המצח ועד בוהן הרגל, ונאספת לאחרונה לתוך זהורית הלחיים של הפנים הנרדמים. – בעין רואה-שבעתים הביט הפעם האב הנעצב אל בתו הנוהרת, כי גבר בצרה יראה תמיד במלוא יכלתו את אור העולם; ובהביטו כן אל ערש החמודות ובכוננו בלאט נפשו את מאזני האבהוּת, – הלא הם מאזני הרחמים אשר כל אב למשפחה נכונה ישקול בהם לעתות בצרה את יום המחרת, בערכו זה לעומת זה את כוח ידיו ואת תשועת ילדיו, – עברהו פתאום פחד מביש, עוקד ידים ומסלף בזועה את אישוני העינים. לראשונה עמד כנכלם, בהביטו אל בתו הקטנה במבט הנבוך של הורים הנשפלים פתאום לעיני ילדיהם; אך כשלוח אחריו תמיד הפחד המתוח את חץ המחשבה – כן נמחץ גם לב האלמוני עד-מהרה מהלמות מחשבה עזה. הוא חשב וראה כי בכל חידושיו, אשר מתא ותכן והשלים יחד עם רבים מתחדשים מבית ישראל, לא חידש בכל-מאומה את בחיר הכלים, את סגולת הראש אשר בגנזי כל אומה, ואלה מאזני האבהות, – אשר אב מן הגויים יוכל להעלות עליהם ביום דאגה גם גבורה, גם תאות נקם, גם גאות מות, – נשאר בידו דלים וצרים, כהיותם לפנים בידי אבותיו לכל דורותיהם.
אחמד
מאתיעקב שטיינברג
כימי דור שלם התרפה האלמוני אל עם הארץ, כל ימי שבתו ביהודה כאזרח מחריש המתאפק אל הפכי העתיד אשר במולדתו; ולקץ הימים הנחיל לו המקרה מודע ערבי, את אחמד נער-הפרדס.
כנער בן חמש-עשרה התוודע אחמד לראשונה אל האלמוני; וכבר במעמד הראשון, בעמוד השנים הבאים-מן-העיר במער הפרדס אשר עם בית-המים, הכין האורח בלי-משים את דעתו לקראת התוודעות חדשה, כי בעל-הנחלה נשא את קולו וקרא אחת שתים ללא בהלה של אדנות; אחמד! איפה אתה? – והנה בא והתקרב בשביל הבינים הרחב של הפרדס נער כליל-קומה, זה השכיר מן הערבים אשר בעליו קרא אליו בשניה אל חביון העצים בעברית רכת-הברה של האשכנזים, והקול לא התחזק גם הפעם לתוספת שררה. והנער נחפז כמעט בלכתו; אך בהחישו את דרכו היה כמודד צעדיו, וחלוק הפסים הכתום, היורד עד כפות רגליו, הבריק בנוגה השמש למלוא ארכו ולא התבלט מהליכת החפזון. ובגשתו אל העומדים התקרב אליהם כמלוא קרבת אנשים, הגיד את ברכת השלום העברית והפליא בבת אחת את עיניו כנגד השנים, הבט ועשות כתומו את פלא המבט של איש המזרח, זה המבט היודע להעמיד את אורו חלק כחלק כנגד כמה רשויות. רגע שהה בשתיקה ולא הבהיל את מוצא פיו לקראת בעליו; אך כנער חרוץ אשר לא יפסח על ענין גם במצרי זמנו, הרים אל הזר האורח את עיניו – עינים שחורות המטפטפות את גון הענבר ואישוניהן עמוקות ללא מצולה. ולאור העינים האלה, הזהבהב, והאטום, נפעם האלמוני ולא יכול כמעט לעצור את עיניו למול הנער הערבי הלז, המביט אליו בחנופה של הכרה חדשה, המתעדן מקרב לבושו הכתום במסת נמוס, – ואם כי חלוף המבטים הזה ארך רק רגע קצר והשנים-מן-הפרדס, השכיר ובעליו, התחילו משוחחים ביניהם את שיחת הענינים השוטפת, זו אשר חלק השכיר בה נראה היה כנכבד בין השנים, אולי בגלל אומץ לשונו של השכיר המדבר עברית צלולה עם כוח שנינות של פסוקים קצובים. ובכל הרגעים ההם, בארוך שיחת הענינים ובנודה מקרוב ומרחוק בין מחבואי העצים, עשה האיש האורח כה וכה את צעדיו, הביט כזר-מן-העיר אל מערכי הדברים המכונסים בשערי פרדס גדול, אך בהתהלכו כן להמית הרוח הקלה ולזמזום הדבורים החוזר ובדעתו כי הוא נשאר לשעה בטלה של המתנה, זנוח ומבוטל עד בוא מועד – היה הוא, להפך, דבק בכל כוח דמיונו בזוג האנשים ההם, השכיר ובעליו, וחלק הנער הערבי בכל חקר הדמיון הזה נראה היה גם הפעם נכבד יותר מחלק בעל-הנחלה היהודי. כי במאמץ דמיונו זכר האלמוני דבר מימי בחרותו, ואת הזכרון הרחוק והתמים הזה עשה כולו פתרון לחידת הנער זהוב-העינים: – הנה הוא גר ותושב בעיירה, בן נדח החוזר ומסיים בבית-הורים את בחרותו השסועה, זו שרוב חלקיה עברו עליו בחדרי הבכא השכוּרים של כרך ההשכלה; ובהתהלכו לרוב רק בחדר הירכתים הנעלס, הנשקף אל-פני הרחוב, והוא מעלה שם בשממון את גרת למודיו הבלולים ומדמה לפעמים בעצלתים גם עתידות לא-מתקיימות – ישופנו כה וכה בבית חתול רך ומדמדם, אשר חנופת רזים קדמוניה באישוניו הזהבהבים וחום רזים קדמון בעורו הכתום; אחרים מן המשפחה ישגיחו אליו ברצון או בנחת של בטלה, והסבתא מעונגת השיבה גם תלין לפרקים את כף ידה הצנומה בין רצי העור של החיה הכבושה, הממוגגת לעת כזאת את נפשה בלשון סתומה, ערבוב רוגז ותפנוקים, – והוא האברך המשכיל אל בחינות, אשר ראה את בחינות החיים בדמות נחילי רשפים, לא יוכל לשאת את מבט העינים המרשיפות של החיה הנכספת הזאת; ובצנחו לעתים קרובות אל משכב יום, מזומן לאחת ההזיות הממושכות הבוחשות לו בערבוב אחד עבר ועתיד – והנה בא ומתפשט קול כאורב, וכפות הרגלים של החתול המתגנב ישרטו שפי את כל מעברות החדרים, עד אם האוזן תשמע דריכה שלא-מעולם-זה, כעין הזיה מופלגת המגולגלת בתנועה חשאית, הזיה עילאית המבטלת בלי-משים את הזית כל הנרדפים והשכיחים ההוזים על משכבותים.
ובעוד האלמוני שוגה בדמיונו – ובעל-הנחלה כבר נצב על ידו ומחדש אליו את חובת הנמוסים; וכאיש מקיץ בחפזה כן שאל האלמוני שאלה חטופה: איכה הגיע שכיר ערבים עול-הימים ללשון עברית שלמה? – ויענהו הנשאל: הלא תראה מרחוק, במער הפרדס האחר, כצלעי אוהל עשוי עורות: שם לי משפחת ערבים נוטרת, ממשפחות הבדוים הנאמנים; והנער גדל בין עצי הפרדס הזה ויהיה עמי לדובר עברית. – ובשמוע האיש את המענה אחז בענין ויאמר למראית עין: הבה אלכה לרגעים אחדים עד מקום האוהל; ולבדי אלך לי, למען אתבונן בהם מעט מן המארב. – ובעברו כשדרה אחת ללב הפרדס – סב הצדה והוא הולך ותר ומחפש אחרי עדורי עצים, למען מצוא את מקום הנער העודר, כי המעדר היה ביד השכיר הצעיר בצאתו אל בעליו. ובמצאו אותו לאחרונה, כי הלך אחרי קול המעדר המקיש באדמה, ראה אותו מוצב כפוף גב ופשוק רגלים, חלוקו הכתום מופשל לו מזה ומזה על שוקיו, ועל פניו הדרוכים מעמל אין כל סוד לראווה – מלבד סוד היזע הקדמון אשר לאדם העובד.
בליל קדים
מאתיעקב שטיינברג
כנטות היום וסביב יתהלך נועם ערבית, היא צינת הערבּים בטרם קיץ המבשרת יום נוח למחר ומקיימת כן ביהודה את אחרון החסדים אשר לאביב, – אז יש וממארב העולם יבוא פתאום רוח זר, לא מנפנף, אשר מגעו כמגע הלחש הלוהט. אחת ושתים יעבור משב הנכר הזה, ובעברו והנה כבד האוויר מסביב וזה אד השקיעה אשר עם השמש היורדת, המתמוגג בערבים ענוגים מעל פאת הים, יעמוד פתאום תחתיו בגון הצהוב העבש, וצלם השמש אף הוא נשקף מבעד האד צהוב ונכמר בלא-עת, והמראה כמראה פרצוף ישיש בראי המשפחה הנובל.
ובבוא הלילה והכוכבים כמעולפים וירח כנחושת עמומה יעמוד בתוך המעגל, מעגל הלכת של הירח הנברא בלילות שרב, – יעלה רוח הקדים ויכס את פני הארץ. כשפך גלים יבוא, ואת קצב הרוחות השכיחים לא ישא בכנפיו; רק טוס מרחוק וזרום אחרי כן לעברים רבים ונוד לאחרונה כנד מחנק – כן יהיה דרכו מפאת סתרים בין המזרח והדרום. ואיש אשר ישהה בחוץ למול מפלי האויר האלה, הנשפכים אחד אחד כשפך נאדות, וזכר למשל ולרמזים רבים את כלי הקדומים של המזרח, את נאד העורות הנפוח הקרוץ כגולם בראשית, אשר בתארו כעין המכלא הקטן ובפיו כעין הלוע הכבוש נתגלם לא זלף הרוחות הקלות והחמודות – כי אם קיא הקדים הכבד, הרוח הפולט חום כעורות חדשים, המתקפל לאלפי גלמי מחנק קטנים ונתעבים. הנה הם מתבקעים מסביב, נאדות השרב המגיעים עד-הלום באין-רואים, ולכל זיע אויר נוסף יזוע ויקפא תחתיו גם לב הנושם, וכל אשר לו רקמת בשר בחי ובצומח נהיה רגש אחד ודמיונות אחדים, – הוא הרגש הכולל האופף את כל היקום בליל הנאדות אשר לפני יום לוהט, והם הם דמיונות המצוקה הסתומים על דבר ההשגחה הנבונה להרע, השגחת האלים או הטבע המתגלה לפתע פתאום בעולם ומכינה בגלוי שואת סופה או מסת מחנק. מעבר מזה, במערב העולם, יתגלמו המופתים האלה לרוב באימת המרומים אשר לברק ולרעם, ואקדמת הציפיה, בהכון כל המראות הזידונים, היא קצרה וחרדה להפליא; על כן יפעל שם דמיון האדם בדמויות שלוחות ורום התכונה וקוצר ההשגה הם אותותיה הניכרים. ומעבר מזה, ביהודה אשר במזרח, יהיו ימי החרבונים למופתי טבע עמומים וממושכים, ולילות השרב ההולכים לפני הימים האלה הם רק מסת ענוים, כביכול, מחזה להטים מייגע הניתן לעניי ארץ לפני בוא יום התלאובות הגדול; גם ביום הקדים הנורא, בצהוב ובנבול גבעולי דשא למול העין הרואה, לא ירהבו אותות הטבע באדם בגלוי ובכוח גדול, כי אם רחף ירחפו סביב וישימו לו מחנק רב מנשוא, – ואף בלילה אשר כזה, בהיות כה וכה אויר סנורים, כאילו תבלול נשחת עלה על רוח החיים הצלול, יפעה לאין-הכיל רק לחש הסתרים, בשפל יתעיבו רוחות הדרום את נשימת החי והצומח, ובמרומים תבחין העין רק אד לבנבן המתחמק כל הלילה בשבילי הכוכבים, דוק של טוהר-ורוך לא-נחשב הצף תמיד לתומו על פני כל מצוקת חיים רחבה. ובהיות כן מערב עד בוקר כל התעלומה החרישית הזאת – יפעה דמיון האדם בלאט ולא יחרד מסתרו; כי חרדת היצירה רק לדמיון הרואה נפלאות.
אך יש ואיש יאחר להזות בלילה, כי אכף עליו המחנק, ובשבתו כנעכר לא ידע היטב אם עברו על שפתיו קלוחי האויר היבשים או אם נפשו צללה בלי-משים במקוה ההשגה האטום והפושר, זה המזומן בלילות שרב ליחידי אדם במזרח. ובשבת כן ההוזה הלז והוא לאה מלבקש לו משחק דמיון והוא ער מלסכסך מחשבה במחשבה – יחשוב כאחד האדם על העולם הבהיר והאכזר הזה, אשר מורהו ואדוניו העליון, הוא הטבע המורה-לכל, ילמדהו מתקופת שנה לתקופת שנה את השגת החיים האחרת, את זאת החומדת לה זדון לעיני כל באי עולם. הנה זה רוח החרבונים, המגיח עם ערב מאוצרות חום נעלמים ומתלקח עד בוקר לשלהבת-יה לא-רוחמה – הוא העוכר ללא חפץ את העולל בערש ומצמית במהרה את עשבי השדה, למען לא תקום להם שארית עד נקוף כל השנה הזאת ועד בוא תקופת הצומח האחרת; והוא הוא אחד משליחי הטבע המחזרים במלוא עולם, אשר בלחש ובקול ובמופתי מראות ילמדו את האדם היטב להיות כמוהם, לאמר – אשר יפליא גם הוא בזדון קדומים את כל פרקי מעשיו הקצרים.
על התמהון
מאתיעקב שטיינברג
ימים נסערים הם גם ימי חידה, ולעת כזאת ירבו השואלים והמשיבים כחול אשר על שפת ים סוער. ולעומת המון המתווכחים הרגילים, התמהים ומנחשים פתרון כדרך בינונים, רק כדי לצאת ידי חובת ענין – ישנה עוד כת-צבעונין של משתוממים, והם-הם הטף הפרוע מתמהון הגובר לראוה בכל תקופה משובשת. הללו פורצים כילדים שובבים בסייגי ההסברות המקובלות, מריצים את דמיונם אל הנוראות או המופלאות שבדור, וקולם השוקק נישא ובא כתרועת פרחחים מאצל כל הופעה מתמיהה: הייאמן? ההיתה כזאת מעולם? –
נסה לסכסך את טענתם באחד מפתגמי החכמים ואמור להם, למשל, כי בין המשוער לפי המציאות ובין הבלתי-משוער אין על פי רוב אלא כחוט השערה, – והיית בלי-משים בעיניך אתה כאחד הבא להשתיק פחזות נערים בכוחה של ערמת זקנים; ענה להם בסבר-בינה, כי המתמיה מתמיה בעיקר במידה ובצורה ולא בתוכן ובמהות, וכי אחת היא כמעט המהות בחטא בן-יומו ובתועבה הגדולה, – והיית בעיני המשתוממים כזקן מט-לטמטום שכבדו עיני רוחו מהביט בחידות; ואחרון-אחרון: הנבא להם כי מחר לא יוודע עוד האות הזה, וכי על אותה אבן-מיטאור גדולה, שנפלה בלהטה משמי העוונות העליונים, יגלגלו מהר בפשעיהם הקטנים כל מיני עבריינים בני-יומם ובני-עירם – והיית באמת כאחד ממבלי הנצורות שבעולם, אלה המזכירים ביום לידה את יום המות ולכל נפלא יאמרו: אין חדש תחת השמש.
ומי יודע אם כל מענה-הבינה הזה הוא באמת ממין הטענה; הלא בעצם הדבר יודע גם כל משתומם, ואפילו אם הוא מענוי הדור, כי תחום המעשים השכיחים ובלתי-שכיחים ששמו מציאות, – ואם גם נצרף לתחום הזה את כל פאתי-המחשכים המרוחקים ששם מתרחשים הרזים והגבורות והזוועות למיניהם, – הוא עולם מתגבש, ואל שטח-נוד המתמלא ומתחסר ללא עמל וללא משטר. לא ישער איפוא גם תמים, כי עולם העלילות של האדם קונה לו בנס נוף-עוונות חדש, מצמיח בבת אחת הררי נפלאות, או ממטיר לפתע פתאום גפרית של יצרים משחיתים על שדמות רחבות של נפש האדם; רק זאת ישאל השואל הבוחן: איפה הוא מקום-המארב ששם מתלקט באין-רואים אותו רהב הסנוורים של היצרים, כשהוא חותר מתחילה כמה חתירות ללא תכלית, כדרך כל הנבראות בימי העוּבּר שלהן, והוא מציץ לבסוף, ביום השלימו את צורתו, אל פני שטח המציאות: – בדמות רציחות מהבילות, אכזריות ללא ישע, זוועות תעתועים אשר לא כדרך האדם והחיה גם יחד? – והשואל שואל ומסיים: אילו יכולנו למצער להשקיט את תמהוננו בהשוואה. כי כל המופלאות שבעלילות אדם, בין שהן תועבות-סנוורים כדי מעשה סרק ובין שהן מזימות היוליות שלא מעולם זה, שטבע-הדברים עצמו מכלה אותן תמיד לפני הגיען לידי לידת-מעשים – לא היו מתמיהות אותנו ביותר אילו ראינו להן אח במציאות, ולוּ יהא אח זה צעיר מהן בכוח ובזוועה ובתעלומה.
כל תמהון מוסב תמיד על חוסר השוואה, ובעלי התמהון הגדול שבכל דור ודור היו מתנחמים לחצאין מתמהונם אילו הבינו, – מדי צאתם לחפש אחרי השוואותיהם, – לתור בדי חפזון את ההיסטוריה על כל אגפיה, הקדומים והמאוחרים, ולעומת זה היו צועדים שעה ארוכה בשלי בחדר-החדרים של נפש האדם, – ותהא זו נפשם הם עצמם. מעין תרמית מוסכמת דבקה מעולם בבעלי המוסר ובבעלי המחקר, ואלה מתחילים למדוד את מידות האדם משני העברים אשר לסף נפשו: הנגלה והנעלם, או המוכר והבלתי-מוּכּר, כפי שהם נקראים בלשון הדורות האחרונים; החשבון, לזכות ולחובה, מוסב תמיד על הנגלות והנסתרות, לאמור – או על המעשים הקטועים שברשות המציאות, אלה החסרים על פי רוב משמעות שלמה, או על חרסי-הנפש “מעבר-הנפש” ש“מעבר-לסף”, נסתרות החי שאינן מאירות מגופן, ושרובן, אולי רובן הגדול, אינן ראויות כלל לשם-הרזים הזה, מכיון שעין בעליהן שולטת בהן שליטה של ראיה גמורה. רק לאלה, אל מעשי אנוש שמחציתם כפיה ומחציתם מקרה וחוט רצון דק עובר בהם, ואל חרסי הנסתרות שבכוחם רק לשרוט את הנפש – נצמדים בעמל עין החוקר ודמיון הממשיל ובינת המדריך; רק העין האלוהית של הדתות הגדולות ראתה תמיד עוד דבר נוסף: את הרהורי הלב המתרחשים בלי הרף ומעלים בנפש מראות של עונג וזוועה ללא תכלה. הנבואה, לכל צורותיה, ידעה מעולם על מחשבת האדם הרעה כל היום, או בלשון דמויות אחרת; הלך-הנפש הבלתי-פוסק, הים הקטן של עשתונות האדם שאינו פוחת על-ידי זה שהוא פולט מעשים ורצונות. אח ומשל לכך מצוי בעולם החיה: הבט לתוך עין החיה במנוחתה – וראית מבעד האישון, בין אם הוא מזהיר מעֵרות ובין אם הוא עכור מתנומת חושים, את ים התמיד שבנפש הטורף, את ההרהורים ההיוליים הבלתי פוסקים. וכל דת גדולה, בשעה שגילתה חכמתה, בארה מעולם את אידי היסטוריה כחליפות סער ומנוחה של הנפש האנושית, כדבר יוצא מאת ההשגחה להסעיר לדור אחד המון ימים קטנים של בני האדם למען ינוח אחרי כן לדורות אחדים הים הגדול של המין האנושי.
צא וראה: כל הדתות הגדולות שבעולם, אלה שכסו את עין הארץ בהבליהן וביקרותיהן, דנו את יצר האדם לא לפי טבע המעשים הכלים תוך כדי התגלמותם, כי אם לפי הרהורי הלב המתרחשים בלי הרף; מה שאפשר, מה שיתואר, מה שייאמן – שלוש מידות הוויה אלה, הרחבות מני ים, לא נתלו על ידי הדת על חודים צרים של מציאות או על גבשושית הערפל של נסתרות הנפש; כזאת עשה המחקר בכל שיטותיו העקשות, והסברותיו על אודות המוסר מרעידות וצונחות מעל הכנים שלהן ונהפכות למכיתה – עם כל רוח מצויה של אכזריות המנשבת בעולם, עם כל צעד סואן של עריץ חדש, עם קולו המנסר של כל גואל מחדש, ואפילו לריחה החריף של שיטה חדשה הצומחת בפרדס הפילוסופיה או בשדה האמונה. ואולם לעומת זה העמידו הדתות המוכּרות, בנותיה של דת העברים, את כל נפלאותיהן, – גם בשכר וגם בעונש – על הזיות הלב של חולם בהקיץ ועל דמיונות הרוח של אדם פרוש ממעשים. האמונה והאהבה של הנצרות, בזמן שרואים אותן במלואן, אין להם שטח אחר להשתרע מלבד לב האדם השלם – בשעה שלב זה הומה ומתרחב מדמיונות; אף האיסלם העניק ברכה כחפץ לב מאמיניו, ולא לפי הרצון הנקשה של העולם הנגלה: זו צדקת המות, הנאמרת לחסידי מלחמותיו, אינה צדקה נתפשת לאיש אחוז-מעשיו, כי אם אחת מדמויות החלום של המזרח, וזו איילת-החן אשר בגן-עדנו אף היא לא נבראה מזכרונות עונג יוצאי-הרמון, כי אם מנפתולי הדמיון, דמיון-התמיד של הגבר. רק דת העברים היא לבדה עשתה בערמה גדולה ואדירה והתיימרה בפי נביאיה לשביח את ים הנפש של האדם: מחוקקיה הציבו בידם האחת סייגים לאין-ספור, למען לא יזח עוד לעולם הים הזה, וידם האחת כלכלה את מאמיניהם במזון אלוהי מיוחד, – מזון מרוכז ומצומצם אשר לו טעם מיוחד, אשר רפאות בו לחריפות החיים המיותרת. אמנם במאוחר הצמיח גן-הקבלה פירות חדשים, שלא ממין הקדמונים, וגם כרם-החסידות גידל לדורות מספר שיחי-גרגרים אשר כמוהם לא ראתה עוד עין בקרב היהדות, – אבל דת העברים השלמה עמדה בקיומה והתיימרה לצרוף לאט לאט מתוך הנפש הישראלית את הצדקה ואת הזוועה אשר לא מעולם זה: אולי את שניהם גם יחד.
האסון המשחק
מאתיעקב שטיינברג
לכואב ולחולה וגם לנעלב – ניתנת היכולת להשליט את רוחם על האנשים הסובבים אותם; אם נלכדת בפח האסון – הטבע מפייס אותך פיוס כל-שהוא ומקבץ אל סביבך רבים או מעטים השומעים לקח מפי אנחתך, המביטים במבטך הדוה כמו במראה. אין מאזנים למכאוב זרים, כשם אשר אושר לא-לנו הוא מאפע; אבל המעשה הרע אשר יקרה לאדם עלול עוד יותר מן הטוב להלך תמהון, לעורר נשגבות, לשים כבוד. רוב האומללים צועקים רק כדי לעורר חרדה או רוגז; אבל יש מעטים המקיימים במלואה את חובת הלבבות המיוחדת לסובלים. לאלה העומדים עליהם הם מראים אורך-רוח, כעין גשר בל-ימוט של חיים התלוי על פני תהום של יסורים; למראשותיהם של אלה היודעים טוב-טעם שבשעת צרה, הולך ונוצר דבר-מה אשר הוא למעלה ממוסר-השכל: הלא הוא החזיון. בת-צחוק המרצדת על שפתים אשר חרש אותן הסבל, אור העינים המתבולל בתוך העננה אשר על פני המצח, לחש נדיבות הבא עם להג האנחה, ואחרון אחרון: אותו מבט-סתרים של מעונים גדולים, הרואה כביכול את רפיון ההווה וצופה לשילומים רחוקים, – כל אלה הן חליפות יקר אשר אין משלן בחיים הרגילים. זאת היא התפארת היוצאת מן הסבל, הגות-רוח זכה שרוחצה לטוהר במי הנפש – בדמעות. שעה שהיא קיימת היא מעוררת בלב הרואים רוך של חיים, מתק בל-ישוער של סליחה ומין חפץ לראות-בנחמה העז מכל המון החיים; לאחר זמנה היא מהבהבת עדיין בהעלם וממלאה בלי-יודעים את מזג הלבבות בכמה רגשות נאצלים של האדם. גם עדת אנשים רבה, אשר שתו עליה מכאובים עזים, כפופה לבחירה הזאת אשר בין אסון משחק כחיים ובין אסון אשר הוא עקר כמות; אבל עדה שלמה, כשנטל עליה לערוך את אחד מחזיונות התוגה אשר בעולם הזה: להיות לקוחה ממשפט, עקובה מדם בכל דרכיה מסביר, המומה תוך כדי מכות-גורלה מלעג זדים ומלהג גאיונים, – הרואים בחזיונה הם לא רק אנשים מעמים זרים, כי אם בעיקר בניהם וניניהם של אלה המתגלגלים לעיני-עולם תחת השואה; העם הרב משחק את משחקו הגדול, לתוגה או לגבורה, אך ורק למען יורשיו. משחק הולך-למרחוק כזה אינו עולה לעולם על במת חיים רגילים ואינו מסתיים עם הורדת-מסך קבועה; רק שעת נסיון, קרועה להמון רגעי חרדה וצפיה, היא היא במת החזיון. במקום עוצר זה ובשעה המחוללת הזאת נטל על העדה המעונה למלא חובה, – לשכל תנועה, לאזן אנחה, להשקות שאר-אמונה את דמעת היסורים הספורה. זאת היא במת-חזיון נפלאה אשר קיר-ירכתיה הוא ההווה ופניה הגלויים פונים לעבר העתיד; משחקיה ממלאים למראית עין הם לבדם את המקום הנשא, אך המון רואים לא-נראים יסובו עליהם מכל עברים.
אבוי לך, עם משחק-ענויים, אם אסונך יטלטל אותך כגוף מובס, אם תאנק בבושת יסוריך במלוא גרונך הנחר מיאוש; חרוֹק שניים או להוֹג חרטה או הבט לשוא במבט עמום לעבר מעניך, – כל אלה באים מן הכאב, וכאבך לא יחשב במאומה לדור אשר יבוא. יש דבר אשר בניך ישוקו אליו כדבורים אל הפרחים: – הלא הוא תואר פניך. מסוה הבלהות, אשר עטית ביום צרה, לא יחלוף יחד אתך כליל; הוא ישאר למשמרת, ודור אחרי דור יבחל בו, יחרד למראהו, יבוש בגללו נגד זרים. אוולת היא לך להאמין כי עוית פניך אשר שרדה מן היסורים, תעורר בלב הבאים אחריך כעין רגש של רחמים; האנשים הרחוקים, העתידים ללכת בעקבותינו, כמוהם כילדים הקטנים המפחדים ומתענים בתוך חדר החולה, ואשר מעבר לדלת וחוצה נשכח מלבם כל הדבר. לעומת זה יש גמול לאסון ההופך כולו להיות מחזה בשביל הדורות הבאים, המראה דמות יקרה של כאב נשכח-תוך-כדי-אמונה, של יגון סולח מעט להווה ודבק הרבה בעתיד, של מוכה-אלוהים נבון. זאת היא מורשה נבחרה: לצפון בדם יורשינו את הרגש כי החיים הם עזים מעט יותר מאשר הם היו לפי כוחנו; פי שבעה תיף התרומה הזאת אם תבוא מאבות לבנים בדרך הצרה של המכאובים, כאילו ניתנה עם נשיקת אמון נאצלת על יד ערש הדוי. רגש הרוך, המתעורר בלב אדם עם דמיון דורות רחוקים, גורם לדמיון שיהא מתאר את הנולדים אחרינו כהמון ראשים נחמדים הצופים בנו באהבה מתפנקת ותובעת; רק מי אשר חסר אותו אלוהים כל רוח גבורה – הוא ישאיר בשביל היצורים הרעננים האלה פרצוף מושחת וערב רב של קולות הרחוקים, להשכיל אותם כמו שמקנים דעת לילדים: על ידי משל ומשחק.
טפוסים של דור ראשון
מאתיעקב שטיינברג
פינסקר, המסיים את דרך חייו רק כאחד מקברניטיה המפוזרים של חיבת-ציון, הכותב עוד לשמה רק דברי אמת מסודרים, דברי אדם שהיה ראשון-לראשונים ואין לו עוד אל מי להידמות. דומה הדבר כי הוא חסר באחרית ימיו גם את כפית היצר של החכמה; וכדרך אדם שלם ההולך ומצמצם בבת-אחת את כל בחינותיו – הריהו ממעט מאד ברמזי נפש גמורים, כאילו דרך כתיבתו עשויה במתכוון להזכיר לאנשי דורו כי לא יוסיף עוד לדבר כאחד הגדולים, אחרי אשר דבר פעם כאחד חכם ונבון ומגלה-רזים. אך בהכלא כל בינותיו השלמות – עוד נשארת לאישיותו הקסם האחרון, זה שבזכותו מבדילים גם קלי-עולם בין החכם העיף ובין עושה-החכמה הרגיל: הוא האור אשר בדבריו, האור האחד והיחידי אשר לנפשו השלמה. – והנה ר' שמואל מוהליבר, הרב מטעם חיבת-ציון השומר על חלקת התחיה הקטנה מפאת מזרח, המקום אשר משם יבואו להשחית מכרסמי-הפלפול הידועים בימים ההם בשם קנאים-חשוכים; הוא שומר לאטו, רק בכוח של מטה-רבנים הנבוב כמעט מקצותיו, הוא אינו מרים אפילו קול גדול של תוכחה, כי האיש הוא איש-התורה המתון. אבל לעת הפריחה הראשונה הוא הוא המוריד מעט רביבי קדושה על נצני התחיה המקדימים; הוא לא הועיד את עצמו לנצורות, משיצא אל סף התקופה החדשה וכף ידו סוככת כמעט על עיניו מפני חידת הדברים הבאים, – אבל הוא הואיל לתת שם-שמים לרעיון הגאולה הארצי. ואמנם הוא חוזר ולוקח לעצמו מאת הרעיון השופע הזה גם כבוד וגם יחוד וגם שבט-רועים נאצל; ולאחרונה, לאחר שעברה שעתם של תומכי רעיון הנדיבים והגיע זמנם של רועי-התנועה הקרואים, הוא נראה כחוזר מעט על עקבותיו; הליכותיו ביחס לעבודת-החול של חיבת-ציון נעשות עכשיו מרוחקות ומעולפות במקצת, תחת אשר היו לפנים קרובות ונמרצות ביחס לעבודת-הקודש של הרעיון. הוא עוד בראש הקרואים, אבל גם בשבתו בתוכם הוא כאחד נבדל; דומה שהוא לבדו מוסיף לכוון את הדברים לשם שמים, כאילו הם עומדים עדיין בראשית קדושתם. – והנה – האיש הנאמן משה ליב לילינבלום, אחד מטפוסי הנאמנים שבכל תקופת חידושים, אחד מבעלי העבר המופלאים שאינו נעשה לעת זקנה זקן מתגדל; הוא אינו מזכיר אפילו לחבריו את טובו מימים-עברו; וזה אשר נאבק לפנים עם כוחות-העבר במקום המחשוף הנורא שבין שתי תקופות – עכשיו הוא אינו מחשב אותו, את המאבק הגדול הזה אשר פעל אולי למען שר-התחיה עמל של דור שלם. הוא עובד עכשיו עבודת-חוק גלויה המובנה קודם-כל לו לעצמו, והוא שב וזוכר לפעמים את כל בינת עברו רק כדי להסתפק בתמציתה החוזרת. – והנה הברון היושב לחידה בפריז. הוא האחד אשר נעשה כבר בימים ההם כעטור-דמיון; בני-זמנו מייחלים לו ביגון ולא ברוגז, ועל כן אינם יודעים להטיל בו דופי; ומשבוששה פעם בפעם לבוא העזרה הישנה או הישועה החדשה ודמעותיהם החריפות של הנכזבים נטפו על התואר הדמיוני של הנדיב – חרדו מיד בני-החבורה והשכילו ביניהם לשלוח צירים לפריז, כדי לראות את התואר הנכסף פנים-אל-פנים. ובינתים ראוהו הרבים מרחוק כמלהיב ומכהה חליפות את ישועתו, ולפי נוסח הרבים אשר בימים ההם היה הברון כיהלום הנוצץ מתוך קורי עכביש; דומה היה להם כאילו אשף-הגורל הקנא ציוה עליו מסביב את השממיות שבין טווי-החיים, והן גם טוו עליו מסביב את הרשת הדקה של קורי-עכביש, זו אשר יוצריה לא נלאו מחדש את קוריה הנקרעים. ודמיונם, כדרך הדמיון של ראשית תקופה, צדק גם לדורות הבאים; אך הוא דמה ליהלום לא רק לפי אור-ישועתו המתהפך, אלא גם לפי סוד ערכו, ערך של עושר ורצון שאינו ניתן להיות מוחלף בשלמות במטבעות של מעשים.
אלה, ועוד אחרים דומים להם, עיצבו את התקופה לפי יכלתם המוזרה, יכולת של יהודים המפחיתה תמיד מכוח עצמה ככל שכוחה הולך ונעשה מורכב יותר. הם היו המעשים, מעוצבים מן החומר הראשון של התקופה, זה המזכה את הנוצרים-ממנו בגון חדש או אפילו בצבע-אישיות מגרה; ועמהם היו העושים הראשונים של חיבת-ציון, אף הם מסובכים ומסבכים ודומים בעצם שעת פעולתם לאותו הטפוס הנודע של יהודי בעל-פעולה המגדיל תמיד משהו מסביבו, המטיל כביכול אדמומית של גרוי בעור-החיים של הסביבה והוא נראה משום כך כמשאיר חריץ-חיים לדורות, – אבל שמותיהם של אלה, כשמות כל אנשי-המעשה, החולפים, נבלעו מאליהם במכיתת הסיום של התקופה; ולבסוף היו עוד שליחי-פריז, מנהלי הנדיבות המופלאה: אחד הירש, למשל, המרגיז עד בלי-די את טף האכרים-והיוגבים המתייתמים ביהודה ובגליל, אחד אוסובצקי המרגיע מתוך מבוכה ואינו מביא את הדברים לידי שכחת-שלום, ואחד ארלנגר בפריז, זה הקרוב לכסא-הנדיבות והוא כעין נדן חרב המפחיד ביותר את כל עדת הנכבדים של התנועה, שלא ידעו עדיין מה תארה של חרב-שלטון שלופה. וכל אלה יחד מהווים עדה אחת נפלאה המרשיעה ועושה צדקות במין ערבוביה שאין לה שחר, העושה את כל אשר ביכולתה למען העלם יְקָר שאינו בן-זמנו; מה שכתוב היה בגויליה המעטים של מגילת פינסקר, לאמר: הפירוש-מתוך-אהבה לשתי התוכחות שבתורה, לא נגנז אמנם לשעתו כמדרש-פליאה יקר או כספר-טמירין שמתירים אותו רק ליודעי-חן, אבל המגילה באה לעולם בנרתיקה המסוגר, ואפילו גדוליהם-למדניהם של חובבי-ציון, שיצאו מגלות רוסיה, לא שננו לעצמם פסוקים מתוך אותו “חובות-הלבבות” החדש; כולם כאילו הסתירו מעין עצמם ומעין אחרים את המטרה אשר לא-תאמן, מטרה מבעיתה מרוב רחק אשר אליה שאפו כמעט כולם יחד; הם שאפו אליה במסתרים או בגלוי, איש איש לפי אפיו הנגלה או המתחפש, ושיחם והגיגם היו מהול תמיד בפחד סתום, – פחד המלכות הגוזרת של רוסיה ופחד המלכות הקיימת ששמה גלות-ישראל. רוב העם מקצותיו לא אבה עדיין דעת מאומה מן החדשות המעוררות, – והאנשים הפועלים היו דומים איפוא למקדימי-קום המבליעים את אושת צעדיהם למראה הנרדמים-המעולפים, רוב אנשי המשפחה הסרוחים עדיין על משכבותם. אבל למרות חפצם יישמע קול העתיד מתוך גרונם הנחר, כשהם זועקים בלי-קול איש לאחיו על תקומת-התחיה, כשהם מדברים אל עדותיהם בנות עמם בשבעים לשון; והם עצמם נשארו כולם גלויים ומובנים לדורות: – ואם כי בזמנם עשו רובם את מעשיהם או הגדילו את דעותיהם אגב רוגז בלתי פוסק המטשטש את הכוונה, רוגז אנשים המשכימים קום בשעת-שחרית צוננת ומעורפלת והם כאילו בלתי-נראים כמעט גם לעצמם וגם לאחרים.
הנה פינסקר, האיש שקיים את גבהותה, לאמר: את חזונה של חיבת-ציון, והוא אחד מאנשי הפלאים השקטים שעין לא שזפתו בשעת התעלותו; חזונו הוא גם אמתו, הוה אומר: אחד שמעטים כמותו גם בין החוזים; הוא נביא-אמת לעתיד וגם מגלה את אמת-העבר, לאמר: יחיד-יחידים שאמת גמורה בידו. אבל למראית עין, לעין הדור הראשון שלא אגר עדיין די חריפות נפש חדשה המספיקה למסס את הצרי החדש והקשה של הרופא מאודיסה, הריהו רק גדול שזכה להיות גם בר-מזל, כמי שקונה לו את הערצת הדור בחפזון בלתי-מובן; הוא כאילו השיג בבת-אחת את הכל – ולא יסף; דומה שלילינבלום מיטיב ממנו לראות את מצב הענינים העומדים ליכולת הדור, והרבים והשנונים של התקופה מתהלכים בקרב הדברים ומלהיבים יותר ממנו; אבל הוא מקובל גם על הגדולים המחשבים לעצמם זכות-בראשית, בדבריו המתונים מרגישים בני החבורה לא פשרה של אדישות כי אם טעם של אמת עצורה; ובגזירותיו המעטות, המכוונות לצורך השעה הקצרה, רואה גם לילינבלום, – הכפות מרצונו הטוב לזמנו, – כוונה אמיצה המרחיקה לפעול. אך אבוי – חיבת הדור עמוסה עליו לשוא, כמעט לשוא: הוא אינו הוגה גדולות לאחר הנצורות אשר פעל. ומלבד זאת השיג אותו הגורל ליד המצרים, כשהוא חולה אנוש, וכל אותה הסגולה יקרת-המציאות, זו שאנו רגילים לכנות אותה בשם: השפעה-מתוך-אהבה, כאילו תלויה ללא-חפץ באוירו האחרון ולאט לאט היא נעשה, – האהבה הלא-רגילה הזאת מצד יהודים נרגשים לאחד שלם ולא-רוגש, – למין לויה בטרם-מועד לכבוד ההולך-למות הגדול. וכנעילה רועשת אחרונה, נעילת-פעולה אוילית לחכם-החכמים של התקופה – ענין גדרה, זה שנעשה בשביל פינסקר למין דמות מפלצת, מין חידה קשה אשר כלכלה ברוגז ובכליון עינים את אחרית גורלו. וככה נשלמה לפינסקר, החוזה הראשון של הגלויות, דמות-חיים המצווה לעמוד בזכרון כל האומה; משל העתיד הרחוק עוד ינעים אותה למישרים במשך הדורות, אבל דמיון הדורות הקרובים, שיהיה מסוגל עוד לראות את רשמי התקופה ההיא, יחזור ויסתכל בדמות-החיים של פינסקר מתוך תמהון ושממון גם יחד: גבור ללא גבורה מפורשת, אהבה ללא עלילות-גמול מאת האהוב; כבוד-איש רב כמעט מהכיל, – כי זה אינו כבוד שבדרך-המלך, הבא מאת הרבים, אלא הערצה מצועפת מצד יחידים והיא באה לפרקים בצורת אגרות שלוחות מאת נדיבי-עם, קרויים מורשים, – ואיש-הכבוד השובת ילא אפילו להמציא למעריציו נימוקים, ועל שפתיו היגעות שגורה רק התנצלות: אין זמנו פנוי! אמנם כן, התנצלות בינונים זו היא המוציאה את פינסקר שבשנות התשעים ממבוכתו, מבוכת נפשו של אדם שהציץ פעם לתוך עין-הגורל של האומה האומללה, האומללה, כביכול, מדעת עצמה; מתוך זעף-לא-זעף הוא מקיים את אחרית גורלו והוא מגיע כמעט למחשוף הזמן שבין שתי התקופות: לעת שפשטה חיבת ציון בערים ובעיירות, אך נפשה כבר מגולגלת בירוקת-החלודה שעל גבי קערות-הנדבות שבערב יום-כיפור, – וחיבת-העתיד החדשה של הרצל ממשמשת ובאה בחוצפה קדושה ומושיבה את אמה, החיבה הישנה, בבית-העבר של האומה.
ולעומת פינסקר – לילינבלום היודע את עתו, הנכון תמיד לקטנות; הוא צמוד בכל השגתו לא רק אל הערך ההולך ומתרחב של חיבת-ציון, כי אם גם אל מוסרה ההולך ומצטמצם, ההולך ונעשה חד וצר כחודה של חנית, עד שאפשר לרטש בו את כרסם של כל השמחים אלי-גלות; אבל הוא גם מזכירה הנרצע של התקופה המחדשת אשר לעם הדל, תקופה טורחת בכל רוח וחומר חדש, הדומה לעבד שנקנה על-ידי משפחה ירודה בשאר כספה ומעניקה לו מבוקר ועד ערב גם את העבודה וגם את מורת-הרוח אשר לעבודת-עניים. בכל יום נכונות לו קטנות ואכזבות-הכלימה הנגרמות על-ידי הקטנות, – ו“גדרה” היא בשבילו לא רק אחד השתילים האלוהיים של המולדת הצפויה, כי אם גם “קאלאניע” עם תריסיר בילויים, מין ענין-לענות בו של בעל-עסק עני. הוא יודע את הכל, מבין למלוא אמתה והפסדה את אותה התרוצצות-הנפש בין מעשה למעשה שעכרה את מיטב כוונותיהם של חובבי-ציון; אבל הוא מתאפק, כאילו הוא יודע את משלו, לאמר: כי נמכר לצמיתות. הוא גם עוצר ברוחו ואינו מביא את הדברים לידי דיון חריף, שבו עלולים בני-החבורה לחשוף את חולשותיהם איש נגד רעהו; אבל דומה שהוא עושה כך לא מתוך זהירות, מטעם היותו איש-הלשכה, כי אם לשם אותו מחשוף-העתיד הקטן שנתגלה לו בחזון. בין כל העסקנים של הדור לא היה כמעט אף אחד שידע לוותר מתוך אהבת הדבר הכולל; אפילו פינסקר מוכרח היה לעשות שקר קטן בנפשו בשעה שיעץ לאכרים להתרפס לפני הירש הסוכן. לא כן לילינבלום: הוא התאפק במלוא נפשו וכבש את מעט זעמו אשר נשאר לו מימי עלומיו.
העסקנים של התקופה ההיא, שרבים מהם השאירו לנו בכתב דברי-חזון שלמים, נכשלו במעשיהם על כל מדרך כף-רגל; דומים היו לאנשים שחלומותיהם בהירים ושנתם מטורפת. העדה, אשר לשמה נעשו המעשים הנאצלים והיגעים של חיבת-ציון, היתה חלק של עם שבע-ימים ורוגז אשר התנודד זו הפעם המאה מתוך גלותו המטורפת; זה ההסבר, שנעשה בהרבה לשונות, וזה כסף-הנדבות המנומר, שנקבץ בהרבה מדינות, שיוו לדבר כעין מראה של רחבות – אבל בכל השטח הדמיוני שהדמיון היהודי התרגל לצרף מכל מיני קהילות-ישראל, לא היה עדיין אף מקום-ישר אחד, מקום-מישרים שבתחומו, הקטן או הגדול, משלימים אנשים שלמים את דרכם. אפילו האיש בן-יהודה, הנזיר המוזר אשר נדרו הטהור ללשון העברית מזכיר משום-מה את נקיון הקלף היבש, הגבור המתחיל-וגומר אשר חג לו בשביל עצמו חוג גורל שלם, – אף הוא נראה כמוכן לתמורות משונות; הוא, שיעודו כולו בממלכת הלשון השקופה, אינו עומד כנגד המסתכל כששתי עיניו מישירות את מבטן; פעמים נדמה כי עין רוחו האחת מרחיקה לראות את אחרית-הטובה של הלשון העברית ועין רוחו האחרת מישירה בלי-חשק להביט אל סדר-החיים של יום אחד יחידי. כי זו העלילה המתחילה של התחיה הובילה את שליחי העם למסעות-חזון ולמעשים בלתי-צפויים, והנוסעים הללו, – שאבותיהם ואבות-אבותיהם לא יצאו מעולם ממעגל-השבתון של הגלות, – התאוננו, חשדו, תבעו פעם בפעם שהות של הפסקה. איזו דרך של חתחתים קטנים וצפופים; כמה חוגים חגה העגלה מסביב לגדרה הקטנה, זו שהיתה כמעט בת-זקונים והוריה ואחיה ודודיה, – שהיו מפוזרים מאודיסה ועד פריז, – עלולים היו לכאורה לקבץ לה מוהר באפס-יד. רק אנשים סבלנים ורואי-מטרה נבונים נשאו כל הזמן על מקומם. אחרים יצאו מקוצר רוח או לרגלי חשדים; רוקח הסתבך לאין-מוצא, שפ"ר, – שרוחו היתה כבדה בכל ספריו ותרגומיו, – נחשד כאן כעושה מתוך קלות-דעת, צדרבוים ראה פתאום את עצמו מועל בכסף הקדשים. אך רבים כאילו הטילו על עצמם בכוונה חשדים, ובלבד שיתנו להם דרור מן הקרון הגבוה והמתנדנד הזה שהיה ימים רבים לשנינה בפי רבבות פתאים של הגלויות. כל מעשה קל וכל אמירת-פה היו עלולים לגרום פולמוס סכסוכים; וזו רוח האביב הבאה ממרחקי התחיה לא היה בכוחה לנפנף נועם בעינים היגעות ובפנים הנזעמים, – בדומה ליהודים הנוסעים לירידם ורוח השדה אינו משנה את חותם פרצופם.
ואחרון אחרון: מלבד החושדים והחשודים, שתכלית מעשיהם היתה מובנה למדי, היו עוד אחרים שנכנסו למעשה-הרבים ונעשו מיד קפדנים, נקיי דעת עד לרפיון-ידים – כאילו זו חיבת-ציון, שכבר התחילה מולידה מתוך עצמה כל מיני בחינות של ראי, עיקמה לאלה את מראה אפים: האנשים האלה נכנסו לפעמים לחיבת-ציון רק משום שהרגישו שיש כאן עסק-גאוה חדש של האומה, ובהכנסם ניטל מהם בבת-אחת הכשרון לדעת עת-לכל-חפץ, להשתמש בנחת או בערמה בתועלת האנשים המשותפים. והם, בתורת יהודים, הלא גדלו בכוח הכשרון המיוחד הזה, בו עשו הון או השכלה, בעזרתו הלא עקרו רבים מהם את עצמם לישועה מארץ אחת לארץ אחרת, יצאו ועברו על-נקלה על-פני אשפתות אבותיהם. את כל אלה הם ידעו בבוא יומם, ואת כל אלה הם שכחו בבוא יום-העם.
שלום אש
מאתיעקב שטיינברג
הוא התחיל בכשרון ובהצלחה: אחרי שתים-שלוש שנים כתיבת נובלות נעשה לאברך-השעשועים של הספרות הרכה אשר באידיש. אנשי הספרות אינם מצליחים – כידוע – לפי תוֹאם כשרונם בלבד; גם בתחום היצירה הספרותית מכריע על-פי-רוב מבחינת ההצלחה לא כשרון-המעשה של עט הסופר, כי אם שיא-העינים של האישיות הפועלת. יש אנשים היודעים לגלות על-נקלה את היקר המשותף אשר לאנשים הסובבים אותם; אף אַש כוון מלכתחילה את מעשה יצירתו אל הדברים העלולים לקנות בבת אחת את הלבבות, או – אם לסמן את זה בדבור נאצל – אל המזל המשותף של בני הדור.
ראשית מעשהו היתה כמובן לחרוז נובלה קטנה אחרי נובלה ולהכניס לתוך כל אחת כעין פלפלת, – זו שבלעדיה לא היה מתוּכּן בימים ההם שום דבר של ספרות יפה. כל המתחילים המוכשרים של הזמן ההוא כאילו גילו במעוף-עין אחד את הדרך הקלה אל הלך-הנפש של התקופה; אבל שלום אַש נכנס לעולם הספרות עם אשרו המיוחד. לא עברו שנים מעטות והוא נתגלה לעין-כל כאחד גבה-עינים, – בעולם ספרות זה שבאידיש שכלל בתחומיו המעטים אנשים יוצאי-עוני שהוסיפו לדרוש אל עוני החיים של היהודים. אלה הנובלות אשר כתב לא נבדלו הרבה בכוח או בתפיסת הדברים ממעשי-העט של חבריו; אף-על-פי-כן היתה בהן תוספת אחת נחשבה: בכולן היה הקול המספר נשגב הרבה מן המידה הרגילה. הנובלות לא חסרו בהן גוזמאות של סגנון, מתיקות נוער תפסה בהן לסירוגין את מקום הרוך הצח אשר לאמן; אבל הן דובבו את החיים היהודיים כמו בכוח של זמר, בקצב מזוייף אך מנעים עד מאד. זאת היתה הכללה פיוטית ראשונה באידיש, זו הגורמת גבהות-לב לקוראים והצלחה לסופר; היא הבליטה, אגב נושאים מרובים, סמל אחד משותף, – והקורא, שנתנו לו בפעם הראשונה את הסמל, לאמור: את גאות-החיים המתקבלת מתוך קריאת ספרים, התעורר מאליו לחובב את הסופר ולקרוא לו בשם גדול. אבל על-ידי ההכללה הפיוטית התעלה מבחינה מסויימת גם הסופר עצמו: לא היתה לו כל יראה מפני הכשלון, מפני הגחוך, מפני אי-ההתאמה; כוונת תאוריו היתה להמון דברים בבת-אחת, וכאן ההגזמה היא תמיד מין אמת חדשה, – דומה לאמת ראשונה של השחרות והנוער. כבר בספוריו הראשונים היה שלום אַש הולך ומגזים בנוסחאות-התאור של הטבע ושל הבחור היהודי (בכור הנושאים של כל המספרים בימים ההם); אבל בכל נובלה קצרה התכוון לכלול, להראות את תנועות החיים של היהודים לא אגב עצבות או גחוך, כפי שאתה רואה את התנועות האלה אצל איש יהודי יחיד, כי אם אגב קצב מושך את העין – כפי שאתה רואה כל מיני תנועות משולבות הנעשות בבת-אחת על-ידי המונים. והנה עברו רק שנים מועטות – ולשלום אַש לא היה חסר אלא השם: עיקר מזלו הספרותי כבר היה מתוכן ועומד בעין. הוא קרא את קובץ ספוריו הגדול בשם “עיירה” – ובבת-אחת נתגלה כי האברך החדש הזה, אשר מקוטנא בפולין, נקב בצלילות-בטוי מפליאה את שם המזל הצנוע אשר לבני הדור. הבנת-לב רבה ענתה כהד לצלצול השם היקר הזה: שלום אַש נעשה בן-שעה כמעט לחטיבה מיוחדת, לדמות-סופר שאינה סובלת כל גרעון ואינה נתונה אפילו להשוואה. אפילו ח. נ. ביאליק של הימים ההם כלוא עדיין בתחום של אהבת-יחידים או של הערצת-מבינים; ביאליק התחיל מבשר את המזל העולה של תחית-ישראל, שדחק את אורו מתחת לענני בוקר, – אבל שלום אַש הראה את המזל השוקע, וצבעי השקיעה האדירים מושכים את העינים ביתר עוז וביתר געגועים מאשר הקרנים המבצבצות של הזריחה. ספר “העיירה”, שאינו בעצם אלא אוסף סיפורים משולבים יחד לפי הלך-רוח אחד, נסך על כל-קוראיו שכרון, עצבות וגאוה. זה היה הספר המתוק באידיש, אח-תאומים ל“אהבת-ציון” אשר בעברית, אחד הספרים הפועלים גם על הקוראים הנבחרים כחנופה אדירה. את הערצת ההמונים קונים בנקל על ידי זה שמציגים לראוה את חטאיהם הגדולים: גורמים להם למקבלי המוסר שיוכלו להשתאות אל עצמם; אבל יש דרך-הצלחה מסוג זה הבטוחה עוד יותר: לגלות לפני ההמונים את צדקותיהם הגדולות. את ספרו של אַש קראו הקוראים מתוך אנחה מתוקה: עשַרנו ולא ידענו את דבר עשְרֵנו! דור שלם כאילו מצא בלי עמל את תיקונו: להתגאות ולהתאבל על עבר השווה באבל ובגאוה. אחרי דורות של חצאי מזלות נמלא מזל מקיף, שהלך ושקע על סף שמים הנטויים על פני-כל. יהודים מדולדלי מזל מצאו פתאום את האושר המוצץ ומנעים את הלב – את מלוא-החיים אשר היה בעבר; מעכשיו אפשר היה לשוחח שיחות ערבות שלאחרי סיום תקופה, לשער השערות מתוך המית-לב של בטלה, ואחרון אחרון – לחיות על החשבון הנאדר של העבר.
שלום אַש נתן איפוא שיח ושיג לתקופה שלמה. ומיד, – ללא שיעור עניוות שלאחרי הצלחה, ללא קביעת עתים למען הכשרון, התחיל המצליח הגדול הזה לחפש אחרי ענינים כוללים חדשים; בכתיבתו הלכה ופחתה מאליה אַות-הדמיון התמימה של תור-נעורים, זו הכרת הכשרון הראשונה שהאמן המתחיל מקבל כביכול חינם מידי הטבע; ספריו נקראו מעכשיו בשמות גדולים, מכיון שקריאת-השם המפרסמת היתה עלולה אף היא לתת את חלקה במגמת הסופר, לאמר: לעורר שיח-ושיג. העמודים הרבים לאין-ספור נדמו עכשיו יותר ויותר למצע עלים תלושים שנצברו משלכת עצים שונים; אך לעומת זה עצמו ובלטו ללא טעם אמנות מספיק הכוונות והמגמות של הסופר, כדבר אשר יקרה תמיד לכל סופר בעל-כוח המתחיל בשאר-רוח ומונע את עצמו אחרי כן מחובת ההתחדשות, ולאחרונה, לאחר שכל סוג הכוללות השונים לא גדלו ביחידותם, ואף כולם-יחד בצירופם לא היו אלא מין טף רגיל הנושא עינים מבויישות אל האח הגדול אשר ב“עיירה”, – הגה המחבר הנמרץ מגמה נמרצה חדשה: – לכפות על בני-הדור שיח-ושיג קדום; לעשות כמעשה המשל אשר באגדה ולהוציא מתוך כלי-הקדושה החתום, הצפון בתהומות העתים, את שם-הבינים הגדול, הוא שם ישו שבא לעולם בשעת הדמדומים של כל הזמנים והבדיל לנצח בין שם ויפת.
הליטראט
מאתיעקב שטיינברג
לפנים התפארה הספרות העברית באיש הסופר, הגבר הצנוע כנגד העולם ועשוי-בלי-חת כנגד נפשו; עוד ריב"ל וקלמן שולמן, אחד אמיץ ואחד נוח, היו מעין אחים-במורשה לאותם “הסופרים” הקדמונים שגלגלו את אמתם במחשך העתים של הבית השני ועשו אותה לבסוף לעיקר ההשתלשלות של האומה. רק במשך הדורות האחרונים התחיל מתפתח גם בספרות העברית הטיפוס של הליטראט, איש חרוץ ויודע-להתהלך שהליכותיו נחשבות על-פי-רוב יותר ממעשיו. דוד פרישמן היה הליטראט הראשון והדגול בספרותנו, ואם כי נִצְרַף פעם בפעם על-ידי התבודדות עם השירה הלירית ואם כי יצר את תרגומיו המופלאים לקין ולזרטוסטרא – תרגומים שיש בהם מקדושת הגבורה של יצירה.
מימי הרנסנס ואילך התחיל מתגלה הליטראט בעיקר בשלוש הספרויות הגולות של הימים ההם: האיטלקית והצרפתית והאנגלית. גורמים שונים הולידו את הטיפוס הזה; אבל אחד ילד אותו: זה היה “שאר-הרוח של חדר-המדרגות”, לאמר: אותה פקחות המכשלה של האיש הביישן שאינה נענית לבעליה כהרף-עין כשם שהיא נענית לאיש-החברה הזריז. היא היא שהקימה וגיבשה את מעמד הליטראטים, הכשירה אותם להליכותיהם בסלוני הספרות, משחה את שפתיהם בחיוך של אנשים נדרשים ונתנה להם לאחרונה קהל שומע – בניגוד לאיש הסופר השוחר-את-עמו, המבטא בלי-יודעים את יצר הגזע. כנגד סלוני החברה, ששימשו מאות בשנים מקום-אמונים ומקום הצלחה רק לאצילים מלידה, הלכו ונוצרו הז’ורנאלים, – אף הם אהלי מועד, אבל קהל-הקרואים נתחלף כאן בקהל-קוראים וארי-החברה כביכול נהיה פה למתבודד של שולחן-כתיבה, איש-רוח מוצלח ומצליח שאין השהות פוגמת בדבריו החריפים והוא רשאי למסוך את אמרות פיו, בכל זהירות ובכל שהות, מפיה הנובע של נוצת אווז. קנאת ההצלחה, אותו הכוח שידו בכל חליפות החברה, היא שגידלה והגדילה גם את מין הליטראטים; כוח חיצוני הוא שטבע את חותמו על אצילי העט האלה, אצילים כרותים מעבר רחוק ומעתיד לא-קרוב שלא ירשו מגזעם מיטב-מורשה ולא היה בזכותם להוריש לגזעם מיטב-יצירה. והוא הוא הנותן עד היום הזה את אותותיו בהליכותיהם: בריבוי סגולותיהם הטובות ובמעוט אמתותיהם.
הדמיון יתאר לך את האיש הליטראט כעקר-הבית של הספרות, צרור מפתחות בחגורתו – לשערי חן, למקצועות ספרות, לענינים חדשים-לבקרים – אבל מפתח אחד אינו מצוי בצרורו: הלא הוא מפתח עצמו. הוא תמיד בהווה, והוא שוכח איפוא את תחילתו ואינו ממצמץ לעבר אחריתו, – אף הוא כאותה עקרת הבית הטרודה אשר “שולחן ערוך” תמיד לנגד עיניה. לו אין חלק כמעט בזכרונות הרוח המוסבים על העבר ועל העתיד, הם הם הזכרונות המציקים והיקרים שרק האיש הסופר מתענה ומתנסה ומתעלה על-ידם. הסופר מהרהר ביום-יבוא, בו אולי ימלוך טעם נרחב אשר קצה השובל שלו יתקפל כמשאון על פני יצירות רבות – וביניהן גם הרבה יצירות קטנות והדורות; והנבחר בסופרים נותן לפעמים לבו לזכור גם את יום המחרתיים, בו אולי ישב לכסא גדול-מלכים של בינת-אדם, מלך לא-אסור במסורת אשר יאמר הרף להמון צורות עבר. הסופר הוא התמה אל העולם, המפחד-כל-היום לנפשו, והזכרון העז הלא ניתן רק לתמהים ולמפחדים. ואחרוני הפחדים של הסופר: הפחד הסתום מפני החונף והשקר האורבים לו מימין ומשמאל בזויות פיו; אימת-התמים בפני הכזב הדבק לכל מעשה-אדם וצמוד לכל מראה עיניו; ומנוסת-הבהלה החוזרת אשר ינוס הסופר בכל דרכיו מפני השטן בן-כל-הדורות, זה המכונה בדורותינו גלויי-השמות בשם מודה או אקטואליות. הלזה, הליטראט הרואה את לוח השעון של ההוה כציור הנצח, אינו יודע כל פחד; הוא בורר לו את קהלו, עטו – הזהיר ככלי מקצוע – אינו נתעה בכל ימי חייו ואינה מפנה לעולם אף קו כתיבה אחד לעבר הנעלם, לתחומם של האנשים עלומי הדמיון וההשגה העלולים לזרות הלאה דברים כתובים שאין בהם מחידת האדם הכותב; עט זה, הפיקח ואינו-חכם, עיקר גאותו תמיד על הקוראים המרובים במנין, ראש בטחונו הם בני-אדם טפלי עולם – והוא נרתע בבהלה שעה שמציץ אל חודו אחד מן הקוראים המופלאים, שומרי הגאוה של כל ספרות וספרות, קוראים שאינם רואים בספרות דבר-לשעתו והם משתאים משום כך בחמלה לכל סוג הכתיבה של הליטראטים. אבל על כל הסגולות האלה, שהטוב והרע משמשים בהן יחד, מחפה לאחרונה – ביחוד אצל ליטראטים מצליחים – תרמית אחת כוללת: זוהי ההתראות. הסופר – אות האמת האישית על מצחו, לקללה ולברכה גם-יחד; והנה הסופר, כשחסד היצירה בוגד בו והוא מעלה בדעתו היגעה לעשות את עצמו מתראה, לאמר: שעה שהוא מעביד בכפיה את רצונו ואת דמיונו ומזייף אגב כך לעצמו הכרח של כתיבה, הוא חטא-הזנונים הנודע של יצירה – הריהו נעשה מיד מגוחך, אומלל, חדל-אישים, כאותה אשה תמת-אהבה המתפלצת למעשה נאופים כדי לעורר את קנאת אהובה הסר. ואולם הליטראט, אשר כל ימי חיי עטו הוא מתראה – ואינו מתייחד – עם דברים ונושאים ואפילו עם השגות ודעות, הריהו נעשה בימי הצלחתו או בימי העמידה הספרותית שלו לאיש מתחפש על-נקלה: – האוירה של כתיבתו נעשית דומה בהדרגה לאוירה הרגילה של חיי יום-יום, מקום שאדם איתן בחברה אינו מחשיב את חיוכו ואינו מתפלץ לזעם עצמו, והוא מדבר אמת וכזב לתועלת עצמו ולבדיחת לב השומעים.
קומוניסטים יהודים
מאתיעקב שטיינברג
ספר תולדותינו, המופלא בכל ספרי האסונות, חסר עדיין את פלא האסון אשר קוֹרָא לו: הקומוניסטים היהודים; למועד, בו ירשם סיפור המדוחים הזה כחזוּת ברורה, יתברר אולי הרבה מספיח היצר של היהודים ויתלבנו גם שעשועי הרשעה המתחוללים לעתים על חלקת חיים שכוּלה ישראלית. עכשיו, בעוד אנחנו מבקשים גאולה גדולה לאור ישועה קטנה, נלאה ממצוא את בן-השער הסוגר על שגיונות גזענו; ואולם גם בדורנו נהיה כאווילים אם נשתאה עד-תּוֹם אל מעשה הקומוניסטים היהודים. מבטנו, המרדף בחרדה את האחים האיומים האלה, ראוי לו שיהיה דומה במקצת למבטו של הבריא המלוה את המת. זהו מבט המתחיל בעצב וגומר: דרך כל בשר; גם בראי עינינו עלינו לראות תואר כזה, שתחילתו תוגה וסופו נוחם-בראשית: דרך כל רוח יהודי.
כל ישועות העולם, הראשונות והאחרונות, יש בהן משהו מהבל האגדה של המלך סלדין, הוא הגבור אשר בספר אלף לילה ולילה; כולן תיכּנוּ רק מערכה חדשה של דברים, גם אלה אשר ניצבו בעיתּן כצלמי פרווים ועל פניהן חיוך מסתורין, כאילו עבדים להן כל מזלות האלמות. הללו באו לעולם בצורת דתות והמטירו על צחיח החיים גשמי תורה; הללו פרצו לבוא בשער הדמים והרתיעו את אווירו של דור אחד בפזמונות אדירים; ורבות מביניהן, ישועות ענוה, לא אבו להתחפּשׂ והעמידו בגלוי את גאולת העולם על דברי נחמה – הטובים או כנים או מתוקים מכל אשר היו לפניהם. כולן – כרוב מאמיניהן כן מעטו גמולותיהן; אף אחת מהן לא באה בשעתה בלי קללת חינם, זה שפּירושה – בכל דור, בכל נסיון, בכל מעשה חיים – ברית גורל עם המקולל; אף אחת מהן לא מנעה מנפשה עמל-ערמה, להטי-נקמה, שעשועי-גבורה – כל אלה מופתי אדם טפלים, המעידים תמיד ובכל מקום, כי עוית החיים עומדת בעינה ואינה מניחה לשום בריה למצוא נקודת-משען למען חדשות; ואחרון אחרון – כולן דמו לילדים הנולדים בצעקה ומבשרים על ידה כי הם שותפים למעשה בראשית: כל הגאולות צעקו חמס ברגע גיחן מבטן הגורל, ובשרו מאליהן כי הן נעשות שותפות לסדר העולם. אשר אזנים לו שמע את הצעקה המבשרת; הלז לא מאס בגאולה החדשה, כשם שאין מואסים בעולל לאחר שרואים את חלקו בדמוּת העולם; הוא רק הפך בלבו את הגאולה החדשה לאחת מחליפות החיים. המוני אדם, אלה הנושאים גם את דמות עצמם בלא-יודעים, התלהבו ולא אוּכּלוּ, נשאו את עיניהם אל החדש ולא הסירו את ידיהם מעיקר חייהם. אף הם, הבוערים והתמימים והאמיצים אשר בכל עם ועם, נחלו מאבותיהם את סוד ההבחנה ומאבות אבותיהם – את דאגת החיים הכנה, זו המצמצמת מאליה את כל בחינות הדיבור.
רק היהודים לקו זה דורות רבים באהבה זרה ומוזרה: הם אוהבים את הדיבור כאהוֹב יצוּר-אדם את הגלוי, את הפּריון, את הבטחון. הם שוקלים אותו במאזני המעשים, מתארים אותו בפלס העתיד, נשבעים לו כמו לאליל בורא. הם קובעים את מיטב נפשה של דתם למען העמיס ערך לאין ערוך על התפילה בת השׂפתים; את מושגם העליון, מושג התורה, הם צירפו מן הזכויות הדלות אשר להגות ולשׂיח ולהילוּך הקול; את ערכם זה, מוֹץ העולם התחתון, הם תקעו גם בגן עדנם אשר לצדיקים, הם חיפּוּ כל מצוה קלה, כל חוק פוחז וכל גרגר של מוסר בתלי תלים של רמץ מלים; הם מגלים לעתים בדיבּוּרי אנוֹש פנים שלא כהלכות המציאות רק למען הלבין את הפנים האלה בדיבּוּרים נאים יותר; לבם יגיל מחדות הדיבור, רוּחם יכאב ממלים, והיאוש – זה מנקה האשפּתּות הבא לגרור מתוך חצר נפשם את נבלות המלים – אף הוא בא ודופק על פתחם באגרוף המליצה. מקרב עם כזה, אשר חצץ הפה לו כאבני משקולת, יצאו הקומוניסטים היהודים.
פשענו הולך לפניהם, אסוננו הביא אותם עד הלום. שר המרד החדש קרא: הנני – ובחורי ישראל נזעקו מסביבו מתוך חבלי יצירה; הוא פיזר על ימין ועל שמאל עקרבי מלים – ואברכי הרחוב היהודי ראו את כל הנברא בצלם כנשוּך לאין מרפא; הוא עבר כמתרונן דרך שתים ושלש סימטאות-חיים – ולעיני יהודים רבים קם עתיד אשר כלה את כל מלאכתו. המרד הפיח את כזבי נעוריו, כדרך כל בריה אשר נשמה באפה – ודרדקי ישראל נחפזו לדקור את אמם, כי אמרו: אפס אדם יָשָן מן הארץ. הם, הרואים במלים את תמצית היקום, טעמו כהרף עין את טעם ימוֹת המשיח, ימים אשר אין בהם לא צער-עבר, לא רחמי-הוֹוה ולא הכרח-מסורת. הם השתוללו עד-תּוֹם, כי על כן אין קץ לשפע השכּרון הבא מדיבּוּרים; ולאחרונה, עת נערמה מסביבם שלכת המלים החדשות, הם כרעו ונפלו ונרדמו שנת ישרים, ללא חלומות נוחם; רק נחרתם אימה ושממון.
לפריט זה טרם הוצעו תגיות
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.