אז, בהלוך גויים נסערים למלחמותיהם, שככו לבבות רבים ביהודה, – כשוך בעצם-יום חליפות הבית לעת היות בחוץ סופה עזה והיושבים-דומם לכסאותיהם משיחים מעט את מבטם רק להבהוב הברק ולגלגל הרעם. וכהיות לעת סופה כה וכה בבתים איש מרעיש-נפשו המתנכר למנוחת הצפיה אשר עם שולחן-היושבים, אחד אשר לבדו יצעד צעוד ושוב בדרך החדרים המעטה, צעוד ובדה דמיונות-פחדים לנפשו וכבוש את צעדיו עד להעלים כמעט את זכרו מקרוביו או שכניו אשר עמו בתוך בבואת הסופה הסתומה, – כן שרדו בימים ההם גם ביהודה מעט אנשי דמיון אשר בהתהלכם כה וכה בארץ העלימו כמעט מכל אחיהם את רעש נפשם, וכל הרואה בהם חשבם ללא-אמת לאחדים מן הרבים הסתומים ביום עלטה. אך נבון-כל התקופה, – אם אבי כל הימים כבר הקימו לעת ההיא למען יהודה, – חזה גם את האנשים ההם וידע כי נאבקים.

ואיש מן הנאבקים האלה הלך באחד הערבים ונשא את ילדת שעשועיו במחבוא זרועותיו, והוא צועד לעבר ביתו בתחילת גשם, – גשם נצורות ביהודה אשר ככל הברכות המתחילות בארץ הזאת יבוא לעתים בענני הוד וירעיף כנכלם רק פזורי מטר לא-נחשבים. ובלכת האיש שמח ומתאפק עם ילדתו, כשכור עליז בראשית שכרונו הזוכר עוד את המשא היקר אשר בידו, היה רק כאחד ההולכים ברחוב הנאחזים בגשם הראשון, אשר גם אלה אם מעט תאות-ארצם בלבם ייטיבו על-נקלה את רגשותיהם למראה נסך הברכה היורד משמים. אך בעוד רגע ומשנהו תקף את האיש רגש-משנה, בנפול כבר מנאדות אדים קלוחי מים כמו שתי-וערב, חבורים יחד לרשת מתנודדת בכל אפיקי הרוח; ורגשו כרגש הגדול הניתן בכל דור ודור למקצת אנשים בארץ הזאת, למען ידעו למצוא, – כמצוא דברים שלמים לכל נפש – את ברכותיה וצפונותיה המגלות היטב רק את ראשיתן. הגשם הלך וחזק, עד להציף בסנורי-מים את פני האיש הדורך בצהלת לבו ועד לדובב בתאנית-תמהון את חמודת זרועותיו – ואם כי מסת הדרך לא ארכה עד כה בלתי אם מגבול רחוב אחד למשנהו; והצועד צעד עוד נכחו במטר הגדול, המחריש אזנים ומרעיש נפש, צעוד והיכשל ברגליו והיסחף בכוח-התאומים של מים ורוח, והוא עבר כבר גם את רחוב הבינים המבדיל, המקום הפתוח לרוח-משנה, והוא טרם יזכור דאגה לגוו ופחד לבתו אשר יחשבנה כנפשו. זה המון הגשם, אשר אין יודע מראש אם יארך כדי טובה שלמה או יחדל פתאום כראשית דבר, נסך על האיש קסם-דמיון מוזר כאילו עשהו לרגע קט כאחד העברים המוזרים אשר לפנים ביהודה, אלה אשר בנחשם משמים אָלת מוסר או חזון ברכה או בשורת עתיד שכחו והשכיחו במועל נפשם את כל המזלות האחרים למען המזל האחד, וכל העם אשר מסביב, – המנחש היטב את כל פחדיו האחרים, – כאילו נלחץ באהבה ובשכחה בזרועות רוחם, כילד לא-נשאל הנישא בכפיה בסופה ובתלאות חוצות. ככה שכח גם האיש את בתו, בלחצו אותה בלי-דעת בחסות אהבתו ובתתו אותה מפגע למטר לא-נכלא. והוא חרד לאחרונה ממנוחת שכרונו רק בהיות פתאום ברק לא-צפוי ורעם עז ויחיד, – תאמי הוד ומורא הנולדים לפעמים לפתע פתאום בלב ענני גשם מלאים ומספרים באור ובקול על מכורת השמים אשר למים הנתכים; ובעקב חלוף-האיתנים באה כעין דממה, היא הדממה המדומה לאחרי רעם אדיר אשר גם המון הגשם הנפלא ידמה בקרבה לשיח מעולם-זה. רק אז שמע האיש את נאקת ילדתו מאצל שכמו.

מסדרון בית אסף את השנים, ומדוי השואה, – הטחב והצינה ופחד אותותיהם – התחילו מציקים לאב הדואג, אב אוהב את צאצאיו אהבת בשרים-ונפש אשר מרוב דמיון הוא כאילו משווה לנגדו את כאב ילדו בתוך בשרו. ונוסף על אלה עד-מהרה גם שממון נפש תפל; האיש דומה היה לשכור עם פוגת שכרונו, החש עוד כמעט בסחרחורת החושים ושכלו הצמא כבר מלקק נטפים נטפים מן אבל-התמיד של החיים. תלונות הילדה, המבקשת חסות בין ברכיו, הכעיסוהו כעס על הגשם, מררוהו מרי על שואת הדרך, חבורת מים ורוח, אשר אין לדעת אם תארך או תקצר ואשר אין לעבור בה גם עם ילדת-יקר אחת יחידה עד בית-המחסה האחד, עד הבית-ביתו אשר רק שם תשוער מחדש שכחת רווחה. הגשם המה, ברקים רחבים הבהירו את שוליהם בתוך האור הכהה של בית המדרגות; רעמים כמתגודדים, הבאים חליפות מלב השמים ומקצותיהם, ספרו על לילה דבק-בגשמיו, – ליל-נקמות למען כל צחיח המולדת אשר בלכת האיש בחיקו לפני שעה קצרה אהבהו אהבת אושר, כבדהו כבוד פלאים. עתה היה הלילה ליל בלהות. ובאמור הילדה דבר-פחדה – חרד האיש אל דמיונו למען ראות את אשר עולל לבתו לעת כזאת: – באין מזל מולדת ההופך בלהות לנצורות, באין מרחב מולדת הסובב מצרי כל יחיד, באין אומר מולדת היוצר כמו תאוה חדשה להשכיח מעט גם תאות אב, כהשכיח לפעמים יקר-חיים את יקר-חיים אחר. ובהתחנן הילדה על ביתה ותחנוניה תחנוני בת רכים הבאים כתומם בנפש אב – חרד האיש עוד חרדה אחרונה אל דמיונו, וירא את אשר נואל לעשות לבתו לעת כזאת: – בהיות רק אַמת-היחיד כמצפה לכל ההווה, והוא גחן אל בתו ויבט בה רגע ארוך, רגע קסמים של אב המודד באין-רואים את האומן הקורן מילדיו…