רקע
יעקב שטיינברג
קול מלילה

ערב בא, ערב חורף מפליא בדידות, המייחד את הבית הקטן ליגונו וכורת אותו מסביב מעל כל העולם אשר בחוץ. עששית הקיר תלויה בפינת הירכתים אשר בתחום התנור המוסק, הרחק מנגד לכל חלונות החדר המעלים צינה גם מבעד תריסיהם המוגפים, הם תריסי העץ המטולטלים אשר באין אבא בבית הגיפם מבעוד ערב גדול-הילדים עם אחיו ובריחי הכפור הנטושים על מזוזות החלונות מכבידים על ההגפה ומביאים את העושים לידי חרון-מלאכה ראשון; ובאין אבא בבית לוּקח גם השולחן אל מקום החמימות אשר עם ספת העץ הרעועה, הפרושה בערית קרשיה אל קיר התנור. פה ינעמו לילדים יחד פאתי החדר הבדלים, הכרותים אף הם מכל שפעת החדר האחרת; עיגול האור וסכך החמימות כאילו אסורים אף הם יחד אל כרעי השולחן לבלי סוב הצדה, הסבתא סורגת-הגרב ממתיקה היטב את אושת מחטיה המדומה רק למראשותי הספה, אמא חופנת בכף הבדיל משיירי תבשיל של צהרים ובפניה כל נחת ענותנותה, באין אבא לנוכח פניה אשר יענה לסעודתה במנוד-ראש, – וכל דחק המשפחה הזה הוא כדבר-בעתו המתכונן מאליו בליל חורף שורר, שעה שאביוני ילדים בבתי יהודים עושים להם זבול-צפופים בפינת חדרם ונאלמים ללא משובה וללא חרדה, כאילו הם זוכרים לקח מאורח החיה התמימה האחת המתהלכת בחצרות העיירה, הלא היא התרנגולת יודעת-החשכה העושה לה מרבץ-בלילות על אדן קורה. רק אחד הילדים, בעיפו להביט אל החניתות הקטנות השולחות בלי הרף את פיהן הממורט אל החוט הנפתל, יסב לפעמים את ראשו לעבר חלל החדר והביט בלי צדיה אל מנורת התקרה, מאור כל-המשפחה הגדול, המבהיקה מן האפלולית בדופן זגוגיתה רחבת הכרס; ובלי משים יראה גם כעין נצנוץ מתוך משענת הכסא המרוחק, זה כסאו של אבא העומד ככלי אין חפץ ללא-שיעור מקום וללא שכנות שולחן, – ואז ישאל על אביו, האב המתהלך בין כפרים אשר דמיון השלום של ילד יהודי לא יאבה ולא יוכל לזכור תמיד את אורחותיו המתעלמים, הרעים גם מארחות סכנה. האם תתן רק מענה רך, היא אנחתה המלטפת מנגד את פני הבן השואל, אך הזקנה מרקידה ריקוד-משנה את צנורות הסריגה הממורטות, העקומות אף הן בקצותיהן משׂיבה, ושפתיה יביעו דבר-מה אשר לא יגיע כמו אל אוזן הילדים, – כאילו שפתי-זקנה אלה, ההפוכות כלפי חלל הפה, ישלחו גם את דבריהן בדרך הפוכה, לעבר חלל החיים אשר בקרב הזקנה. ובהיות התכונה המעטה הזאת תמריץ האם את ילדיה לפרידת שינה, כי כן דרך ילדים מאחרים-בלילה אשר שיח-ושיג לא-צפוי או משובת-פתאום יביאו אותם כמעברות אל חוף משכבם. בעלפון לבם יעלו הילדים על משכבם, כי זה ניד שפתיה של הסבתא, ניד חוזר והולך עם הסבת-הפנים הקצובה לעבר כל ילד וילד, כאילו כיבה אחד אחד בלבם את להבי המחשבה הקטנים אשר התלקחו עם זכר אבא; במנוחת-משנה הם נרדמים, כילדי אביונים שוכחי-יומם אשר לא ידעו כמעט את רגע הגעגועים המרפק בין תרדמה לשינה, ובנומם כן כולם עד לאשמורה סתומה, שעה שנפש נערים קטנה ממוגגת בכוחה כי-רב כל רקמת חלומות, יקיץ פתאום אחד הילדים, ובהקיצו פתאום ימאן לשכוח דבר, לא כדרך אנשים בוגרים אשר בהתעוררם בלילה יחפשו בן רגע מזימת תרדמה חדשה; כתינוק חולה המקיץ בבת אחת עם מכאובו ובכיו – כן יקיץ הילד עם זכר אביו ועיניו הצלולות נעות סביב סביב לכל החשכה, כמדמות לראות או להבחין בכסא-אביו.

בחליפות הימים נדמה לפעמים יום ליום בהמון מראות ובכל טעם החיים; אך בסוד הלילות יש אשר שנים לילות ייבראו כאחים תאומים, והבכור היוצא לראשונה מרחם הזמן יצפה לאחיו כיובל שנים. זה האיש האלמוני אשר הקיץ על משכבו ביהודה בתוך הלילה יחוש אף הוא בלבו זכר אב, ועיניו הצלולות נעות סביב סביב לכל החשכה; הוא יודע כי האב-המזל, מזל-המולדת, איננו לעת הזאת בדמותו ובצלמו בכל גבולות הארץ, והוא מחפש בעיני דמיון את מקום שבתו לפנים – כאשר חיפש הנער ההוא במבט לא-רואה את כסא-אביו. רגע יחכם מנער, יערים מזימה על שנתו הנודדת וילחש לנפשו; אבינו, אב גם לכל שארית ישראל האחרת, מתהלך בגבולות זרים; אך כלחשו כן ימריץ את לבו להואל מרוב יגון, כלב נער המתחמץ למראה אב-אביון מתחסד הגומל חסדים עם רחוקים. ולחשו הולך ולוהט אל לבו: רק מארת אביונים הוא יצר הרחמים אשר לאבינו, זה אב לא-כאבות המוצא לו מתקופה לתקופה תואנת-קרובים למען נדוד למרחקים. – ובעוד רגע ולב האיש האלמוני, נער פותה ככל הנערים הקטנים, פורע את לבושיו עם בכיו וזועק ממשובת געגועיו: לא אובה כי זה אבי, מזל-מולדתי, ישאף למרחקים למען לא-בנים, ודבר צאתו תמיד באחד הבקרים בערפל, ובצאתו בסתר כאיש מתחמק מעם אנשי ביתו, לא ישאיר לילדיו גם ברכת מוסר, ערבון-פרידה מאב חנון לבנים משכילים; ובהקיץ הילדים למקומותיהם בחדר המולדת יקיצו רבים לדאבון אהבה נכזבה ויצאו איש לבדו כנכלמים, אשר היה אביהם לא כאיש-בעמיו. אי לך, אב נמהר מאבות: האם לא ידעת מה אחרית אהבה משחיתה כזאת, אהבת בנים ערים לאב הפכפך עד-בלי-די, מתקרב כאוהב ומתרחק ככוזב? שתים רעות, כסוגים השנים השכיחים בקרב הילדים, ישרישו פה עד-מהרה בלבבות: הנאמנים, המצפים-תמיד, יקנאו אותך יום על יום והיו כגברים מקנאים אשר ישטמו או יתעבו לאחרונה רק את נפשם; והפוחזים, הנמהרים לכל כחש, ישטו אל תאות חיים אחרת והיו לאחרונה כנשים מקנאות אשר יבוזו לבעל מתנכר כמו לבוגד. אבוי! – הלב הפותה ידבר פתאום תחנונים, כנער בוכה-על-דבר האָץ בבכיו מכעס לחנינה –: ארחמך גם הפעם, אב נאצל אך לא-חנון, ומתוק לי מאור-פניך אחת ליום נבחר, וטוב לי אם אראה בימי פרידה את מוטות צלך המתרחק ימינה או שמאלה, אל הרחוקים אשר ממשפחתנו או אל השכנים המתכבדים השמים גם לך כבוד מזימה למען הכעס ילדים נמוגים בלא-אב, ואף בזאת אשפיק אם אנחש עתה בקרב הלילה רק את מקום כסאך, מקום שם ישבת עמנו לפנים באחדים מפאתי המולדת.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47917 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!