עם רב הם העניים, וגלגל התקופה נדחה לפעמים ממסלולו כשהוא נתקל בזעקת העם הכבד הזה; כדגת הנהר הם העניים, ובשוב זרם המחיה הנפרץ אל אפיקו הצר – יילכדו רבים מהם בגבים הרחוקים, ואחריתם אבדן באשה. אך תומכי-עולם הם האביונים; משולים הם לדבורי אדם נאצלות המלומדות מנפשן לעשות למען כוורות העם. בהיות קיץ בארץ ילקטו עניי העדה נעימות מולדת ככל אשר תשיג ידם, ואת הנותר לא ישימו בכליהם; אך האביונים, היונקים נטפים נטפים מן החיים, מגלים בכל דור ודור מחדש את דרך הקיום הצרה הנודעת במלוא סודה רק לנזירות הדבורים, ובגדול כמעט משא רכושם מהנשא בדרכם הצרה – הם חוזרים ומטילים את הלשד המעט הזה כדבש מתוק לעינים.
מעוות נודע הוא במשתה החיים אשר אין יקר לזולל, ומעונגי הקיץ במולדת יושבים לעת סתיו שפונים בבתיהם מפחד העריה; ונוסף עוד מעוות אחר בחיי העם, אשר אין שמחה-בחלקם לרעבים ואין כל זכרון צפון עמהם ליום דל מדלים. ואלה ואלה, הזוללים והרעבים, פוגמים בטעם הדברים, רק האביונים, המושכים בסתר את סוד התאוה על כל הערכין הנפוצים ועל תמצית כל ענין וכל חפץ, מחזירים את טעם העולם לתיקונו, – גם בזמן שכוורת האומה היא כמו ריקה, וכל הנגלות נמקים ושבים אל עפר האדמה כצמחים לאחר קיץ, ורוח המולדת נושבת בחוץ פרצים ומעפרת שרידי תקוות ורקב מעשים. הנאות מעטות להם לאביונים בחייהם, וכולן כמו אקדמות קטנות לעיקר-מאוויים גדול אשר לא יבוא בצלמו ובדמותו וגם לא יבשר כמצודד את מועד בואו; דומים הם בזאת לאוהבי-האשה הטובים והתמימים, אשר בהיות מלוא-תאותם בדמיהם וחן-אהבתם בעיניהם ידעו עוד להתברך בנשיקה הבודדה האחת, אשר לא תחדל מהיות נשיקת ראשית, וכל ארשת הבשרים הגדולה אשר לאשת בריתם לא תאבה להתייצב בחזונם כעונג אמונים. כי עם עז הם מעולם האביונים, אוהבי החיים הבוטחים; בלעדיהם יאכל וירוה כל העם בזנונים, ואיש-מן-העם ידמה לרודף פלגשים הלז השוכח כי אין רעב באהבה וכי התאווה הנעלה אף היא תתמכר לצמיתות רק לטועמיה; בלעדיהם אין בריח-שלום בין תקופת רויה ועונת מארה, ואין אותו הנעלם המשווה על עדה שלמה מראה של שפע אמון, גם בהיות בחלקיה הדראון והכזב והכפירה המבישה, דבר הדומה למראה עיר-תלפיות, אשר הרואה יראנה מרחוק כאחוזת יפעה, והיא – עוני ותמרורים לא מעט בקרביה ורצי הדאגה בכל רחובותיה. במקום האביונים שם שורר בערבוב שמחה ויגון חוק היעוד, זה המשווה מרחוק גאים וענוים ומפיג גם מקרוב את קלון הניהנים, הזוללים לעיני היושבים-בתענית, עד היותם כמעט רק כבריאים האוכלים את אכלם לעיני החולים; הם הם האביונים הגוהרים על הטובה הנפסדת, כדבורים המתעלפות לתאותן על הפרח הרפה, עד אם יהיה הפלא וישתנו פני הטובה המעטה הזאת ויסופר עליה מדור לדור כמו על אגדת חיים, והם הם היוצרים את כל הערכין הקטנים, צאצאי המולדת החמודים ברוח-אמונים ובמוסר-אהבה. כי ככה תפעל חכמת האביונים גם במולדת: – כעין ילקוט האשפים תלוי באין-רואים על שכמם, ומתחת לרגלי השבעים והרעבים גם יחד הם בוררים את כל היקר הנופל לארץ.
אכן גם תבוסה נמהרה נכונה לפעמים על-נקלה לאביונים: – נאורים הם בכל תחומי העוני הבלולים, חכמי מהתלות הם לנוכח הדאגה נעוות-הפנים, כחרשים הם במועדיהם הרעים לזעקת המחסור, אך בהגיעם כשבויים אלמים אל החצר הפנימית של הדלות – ירפו פתאום כל סגולותיהם. שם, במקום שהדלות חובקת-הרגלים פוסקת מהיות שממית יושבת-בצפיה, והיא מתחילה מדלגת סביב סביב לטרפה בחפזון של שתי וערב, והיא מכוונת את העוקץ, היורה רוגז משחית, כנגד לשד המוח של הטרף המפרפר – שם יגעלו באחת בגועל המות גם האביונים הטהורים, והשפק האכזרי, מחלת האחרית של הטהורים, ישבית את נפשם. כי תומכי עולם הם האביונים, ובזאת גם כזב גורלם: – בהיותם אבות נאמנים מאד לביתם ולטפם ולמורשתם – תכבד נפשם עד-בלי-די מן המותר הזה והם לא ימנו להוותם בין קלי-עולם, אלה העלולים לפעמים לחמוק ולעבור בין הקורים המרעידים-והולכים של רשת הדלות; לאמר המופלאים מבין אבות יהודים המדמים לראות בעיני כל ילד ממתיק-והולך את פתשגן החיים החדש – תחלש כמעט דעתם ממותר התקוה הנמלצה הזאת, והם לא ימנו להוותם בין ערמומי-עולם, אלה המקוים למעט ותובעים הרבה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.