מכר האלמוני התאושש מיומים; כי פחד-יהודים הוא גלגול מלא של נפש יהודית, וכעצם הנפש הזאת נוח אף הוא לבקש מקומות-הצלה בכוח עצמו. ביום השלישי דלה כבר בקצרה חדשות מנעימות, דומה לאיש נתעה הבורר לו לאטו שביל-מוצא חדש; ובערוב היום סר בשניה אל בית האלמוני, והוא שאף מאד מדומות באפלה הזרה הזאת אשר עם תחילת ערב, – אופל צר ולא-משתרע בעיר-חומות אשר לא יתגוון מעט כאופל השדה מול שולי השמים החיים. לראשונה הרבה שיחה, וגם הלאה עוד ללא-תכלית את איש-עמיתו בדברי הוכחה נובלים, מסוג אלה המשתייכים כתומם על מדומות-החילוף אשר מתמול ושלשום; ורק לאחרונה, בעיפו באפלה לריב כמתראה ורעהו לעומתו כחשוך מלים, סר גם אליו מרי הזמן הנאמן, זה רפיון הלב לעת-צרה אשר מרבי-הלהג יחושו אותו לפעמים ככאב שבעתים, כאילו הם מוציאים בלא-יודעים את הגרעין המר מכל קליפותיו. ובהציק לו מאד הרגש הזה – גחן מעט, כמבליג על ערכו, וישאל חרש את האלמוני: – הבינני ואחכם מפיך: מי ינצח? האלמוני צחק בקול. זה אמון ההכנעה מפי איש יהודי, דומה לו בגיל-העמידה ושונה ממנו ביצר הכבוד, הביא אותו בלי-משים לידי צחוק מחמדים, כאילו דבר מחמדים הוא אמון יהודים כזה וכל רואהו יצחק בכל לב; אך לבו רטט גם לזאת אשר נשאל באמונה לקץ החידה. יום יום שמע האלמוני באמור אויל אל אויל ובודה-שיחה אל רעהו: מי ינצח מן הגויים השנים? ועתה הנה חרדה רוחו לשאלה המודעת הזאת, כאילו פליטת ילדות עוד שכנה בקרבו, אהבת-עולם לא-נשקטת החדה את כל הדברים כחידות חדשות, יצר לא-מתבושש המזדווג בתאוה גם אל הדברים הגלויים. הוא צחק שנית כנגד אורחו ואמר: חידת המלחמה הולכת אל קצה באותות ובמופתים, ועל פיהם נקל אולי לנחש את האחת מן השתים; אך כן יעשו רק צופי התקופה הזרים, בנים למשפחת אדם אחרת. אנחנו מעוני-בינים, וכשר הדבר כי יהיה לנו קץ המלחמה הזאת כקץ החיים והמות, אשר איש לא יהין לנחש אותו למען נפשו ונפשות קרוביו; רק דבר ננחש: מה אנגליה ועממיה, היא האומה אשר עוז לנו מעט בעוזה הגדול, – ודמיון יהיה בזאת למעשה אדם אשר ביום רפיון יטה אוזן אל רחש כוחותיו בגויה וברוח, ובהקשיבו כן ינחש את החיים במלואם ואת המות בקצות השולים הרחוקים. וזה הנחש הטוב לאנגליה: יתר החיים שת עליה מסביב כשולים רחוקים; אכן גרמניה היא אמיצה לכוח, ואבני ההריסות הכבדות יזעקו כן בקול גדול, אך העם היושב באנגליה עז הוא לעתים מכוחו הגלוי. אלה היריבים השנים מגשימים בטוהר צורה, כביכול, את שני טפוסי הבגרות השלמים המצויים מאז ומתמיד בעולם הזה; הם הם בהירי גברים או עזי עמים, המזדמנים לפעמים יחד לבמת חיים ורואיהם המיטיבים-לראות יחזו בהם מחזה לאין-ערוך, ריב גברים או מלחמת עמים אשר מעבר הלוחם האחד הכוחות המלאים ומעבר הלוחם האחר הכוחות הטמירים. אך טוב לנו כי נגלגל מחזה מלחמה במשל שלום, כי גורל נמהר למלחמה ואמת קיימת במשל. במסיבת ידידות, בהתאסף יחדו שוחרי אדם רגילים, ישבו לפעמים שני הטפוסים ההם שבת מתחרים, וסביבם נסערה מעט רוח המסיבה מאַוַת נשים ביפין ומקשב אנשים דרוכים; ושם תחזה העין הרואה בגבור תמיד לראשונה האחד האמיץ, – האיש המביע דבריו כנמרצים, המקרב בגלוי אישוני נשים, המכלה כביכול בבת אחת את אדנות האנשים המקשיבים. ולעומתו ישב מתחרו ומכת פיו לא-נאמנה; חליפות ינהג מנהגו אל המסובים וחליפות יריב אל יריבו, ומראהו כה וכה גם כקיטע גבורה או כגידם ברוחו. אשר יענה יוכיח, אך דבריו כקטועים או כמרחיקים או כמאריכים מדי שולי מחשבה: כנבחר יביט בשעות עיניו אל יפת נשים, כשופט יהיה עת יתלה את עיניו גם בשומעים – אך איש ואשה יראוהו כאוסף כוחו, כדובר נצורות תחת נמרצות, כמושך את עצמו ואת אחרים לעתיד לבוא. ואז תתחולל במסיבת צופים כזאת תנודת רוחות עזה, מעין צפיה קדושה שבין אמונה לאמונה: – מעבר האחד הגבור המוציא את גבורתו, מעבר האחר העז הממשיל את עוזו; האחד הכופה לאמונה תמימה, והאחד המעורר לאמונה זרה. ובחלוק כן לב המסובים ומרביתם יבגדו חליפות בזה ובזה מן המתחרים, כי לא ידעו לפתור דבר באין פתרון נצחון – הלוך תלך החידה בדרכה ואל קצה לא תתקרב; האמיץ יפליט בלי-חשך את כוחותיו המלאים, ועם כל פליטת כוחו ישב רגע כחוגג או כיגע, כאילו כלתה מלפניו כל מלאכת הריב והגבורה. וזה העז, אשר יתר-החיים סומך אותו לרגעים, יענה לרגעים רק את חלקו וישיב את המסיבה אל להטיה. ובבוא לאחרונה קץ המסיבה – ובא כראוה גדולה ומוזרה, כי זה האמיץ יקום פתאום ממקומו, כמציב בכוחו את גבולו, וזנח את הריב כזנוח גולם מלאכה לא-נשלם, ויצא את הבית בגאוה מהולה בחרי-אף, – זאת הגאוה המרה המודעת מאד בקרב האמיצים: ואחריו ישב עוד הגבר העז האחר, ומזימת עיניו הזרה תביע לרבים מן המסובים כמו פשר נצחון. אך הוא לא ידע עד מה; רבים יפתחו את פיהם לדבר בכל אשר קרם, והוא לבדו יחיש שיחה אחרת חדשה – כי יתר-החיים מושך תמיד את נבחריו אל העתיד.