רקע
יעקב שטיינברג
הבחינה האחרת

מכר היה לאלמוני, איש עושה חילו ויודע עתותיו, אחד האנשים הישרים אשר צרור-מעשיהם ועולם-מושגיהם שקולים תמיד זה לעומת זה כשתי כפות המאזנים. והאלמוני אהבו לעתות שיחה ולעניני ידידות קלים, ולא רצה אותו בכל פועל רחוק ובכל מעשה נרחב, דברים אשר על פני שטחם אין להבדיל בנקל בין מקומות-התפיסה ובין מקום-העיקר האחד והיחיד; כי האיש הכשיל לרוב את שכלו הישר בדברים רחוקים, ברצותו לראות גם אותם לפי טבעו ובתפסו את המועט מן המרובה ולא את העיקר מן המורכב הטפל. לעת נסיונות כאלה נפסל עמית זה בעיני האלמוני כיהודי מבקש-טובה הבורר לצרכו מסממני הדברים ואינו מקבל את הדברים בשלמותם; וזה רגש התרעומת היה מתגלגל לפרקים גם בטעם של איבה קלה, – בשעה שהשנים היו נתונים יחד לחקרי אומה או עמלים באחת בסבלות התקופה, והאלמוני, על חמתו ועל חולשת דעתו, התנהג כלועג ומכעיס ללא תכלית, או כמרחיב דברים לראוה: – רק יען אשר עמיתו המיטיב-לנפשו הגזים לטובה או ברר ללא טעם קיצור-דבר.

היה יום מהומה, כי נפל מגדל צרפת; ורבים מאנשי יהודה, חוסים מדומים באור צרפת, נעתמה רוחם ביום ההוא מאבק ההריסות, כהיות כן לאנשים הקרובים למקום המפולת. וגם האלמוני התאפק מהגות תמהון או אימה, כי הוא הכין זה כבר את לבו לקראת הבאות האלה, ולא חשבן לאותות רזים המרפים או המרשיעים את ידי הלוחמים האחרונים. אך בבוא הערב, ערב ללא אור-חדרים הפרוש מיומו ונאמן כליל למזל החשכה, התייחד האיש על מרפסת ביתו, ובשבתו נגד אפיקי השמים הגלויים ערך מעט את הגיגי לבו, הגיגי לב של אב ונבון בישראל המקבל מראש על עצמו ועל ביתו את כל האימים המשונים אשר יבואו לכפר, כביכול, על הבלי הדור ועל אמוניו המשונים, – דומה מאד בשלות הכפורים הזאת ליהודי בן-אלהיו מלפני דורות אחדים, זה שהיה רואה בכל נחשול של פורענות סימן לתגבורת העוונות. ובעודנו יושב כן אל מחשבותיו – והנה כצעדי זר מגשש בדרך החדרים האפלולים, והאלמוני מכוון בחזקה את עיניו לעבר הפתח פנימה; ובהתקרב האורח, והוא האיש המכר, ראה האלמוני מאופל את פניו והם צרורים ועזים כפני איש אשר יגיד או יבקש דבר נמרץ. האיש צנח על כסאו ובפיו אקדמה קצרה: כן, כאחד המעיד על מחשבותיו כי רבו בדרך לכתו; אבל אחר זאת הטיח את עיקרי שיחתו קטעים קטעים, בצררו אותם בכעש כבד למען יפלו בכל כוחם באזני השומע: בין תבין – ילדים לי שלושה וקץ האבדן קרוב לבוא; – ואם שמורים לנו עוד ימים מספר, לא נוכל לעשות בהם בלתי אם תחבולה אחרונה; – ואם נתחפש לעיני צוררינו, לא תנחת בנו מכתם הראשונה; כי ברוב תמהון, ואף גם ברוב בוז, תחדל מכה. – והאיש שילב את רגליו לישיבת צפיה, כמחכה לתועפות דברים מאת חברו; אך הלז ענהו לראשונה רק תוכחה קצרה: אין זאת כי מרוב פחד תדבר את כל אלה. ובשמוע האיש את הדבר על פחדו התרגש לקום ממקומו, כאילו מצא פתאום קיצור ענין לענות בו, שורש-שיחה כתאות יהודים העושה עלים ופרחים למכביר בטרם תעשה פרי בכורים של תחבולה. הוא צעד כה וכה על המרפסת ובפיו שיחה יהודית חיה, זו אשר נפש וגוף בה והשומע אותה לא יבזנה עד-בלי-די גם בחסור בה כל מחית עצה; כי לא יבוזו לחי עד-בלי-די. הוא השיח בנשימה ארוכה אחת את פחדו ואת עצתו – פחד ועצה אשר שניהם אינם גופי דברים לעצמם, כי אם בחינות מבחינות הנפש היהודית, לאמר: אשר ייתכן בהם כל רחק, כל דהרת תהפוכות, כל צומת נסים כמו בנפש היהודית עצמה. לא פחדו כפה את נפשו להגות אימה, כי אם נפשו כולה מאסה פתאום ללא-תכלית ברובו של עולם, זה הכולל בטבורו את יהודה-המולדת ומעבריו מדינות מדינות, אשר למגינים ואשר לכובשים; ולא עצתו אשר לחשה לנפשו דבר-שגעון, לאמר: כבוא המנצחים יוגד להם מפי היהודים: פנינו כאיש אחד למקלט חדש, היא אלסקה בקצה הצפון, ואתם אל תדפקו בנו חינם עד בוא מועד – כי אם נפשו כולה דהרה עתה לקצוי צפון, פרושת אברותיה, מתיימרת לשאת שמה באברותיה את נפשות הילדים השלושה ואת נפשות כל בית ישראל אשר ביהודה.

ובהשאר האלמוני לבדו – הטה את מחשבתו ולא נתן לה לדלוק אחרי הנלעג; כי הלז השאיר אחריו בלכתו עולם ערפל קטן. גולם תעמולה ככף איש, והאלמוני ראה תאוה לנפשו לרדות את הדמות מן הערפל. ולאט לאט הסתמן ועלה צלם הפחד היהודי; זה לא היה איש פוחד לנפשו, כי אם איש-ונפשו יחד המהולים בפחד-תמיד, דומים בצרופם העתיק לחית השדה הנפחדת אשר פחדה לא ידמה ולא ישווה לאחת מסגולותיה האחרות, יען מרחם תביא עמה את כל נפשה החרדה ולמותר לה כל פחד שכיח, פחד-לעתים, הוא הוא צבי השדה, יפה המשלים, אשר ברעותו על כנף הערבה יביט לעברים בעינים כמהות ומלאות, אישון עינו נוצץ בטוהר צלול ומבטו אומר שלות בראשית, – ובטרם תבוא חרדה מעברים והנה הוא כבר דוהר למנוסה, לפחדו לא ישעה ורגע-בינים לא יעבור לעיו חינם עד מלאות פחדו: כי נפשו היא אשר תנוס, נפשו היא אשר תחיה במנוסה את בחינת חייה האחרת. הוא הוא גם איש-ישראל הרועה על כנף ארצות ואישון עינו לעתים כעויל אישונים, טהור או תמים ונשכח לנפשו; ובנגוע בו חרדה כמעט – ידהר למנוסה, ורגע-בינים לא יעבור עליו במחשבת הפחד הרגילה בעולם הזה: – כי לא לפחד ישועה; נפשו היא אשר תחיה במנוסה את בחינת חייה האחרת.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!