ערב ערב, בעלות מתיבת הרדיו הכנה רינת-ראוה של חזנים לא-מתפללים, ישב האלמוני כנעצב ומקשיב קשב נסתרות. בערבים הכהים האלה, בשבתו בדד כראש-משפחה מתאפק אשר בנים ובנות לא יסובו אותו בכל-עת באהבתם, ידע את הנוחם המתון והרך המותח בלי-הרף בלב הרהורים נוגים. רגשו לא היה כרגש החרטה העז והקצר; אשר הציק לו עתה היה תולע לב מתייחד, דומה לתולע משי מתעטף במסתרים אשר לא ישבות עד אם כילה לטוות את כל חוטו הענוג.
באחרית השנה יהיה בארץ יהודה כעין חורב מעט גם על האדם, והרהורי נוחם, קלים וענוגים, יפקדו את הלבבות, – ואף הם מאותות העונה הסתומים המשיחים באחת אחרית וראשית, דומים באורם ובסודם החולפים לנפילי הכוכבים הנושרים לרוב בלילות תשרי ולחזיזים החרישים המחליקים באפקי השמים בראשוני הלילות של חשון. ובשבת האיש בדד בערבים הכהים, והוא מתראה כראש-משפחה הזומם בנחת את מזימת ביתו – זכר וידע את דבר הנוחם הרגיל הזה, העתיק אולי במינו כמין החזיזים אשר בראשית הסתיו, נוחם עתי לרבים מן-העם אשר לא יחתו מפניו כל-יודעיו; אמנם כן, ביהודה נצורת החום יהיו רבים בימי הקיץ האחרונים כאנשים המתחרטים על-לא-דבר, או כאנשים המשתאים פתאום אל עצם החיים; ובטרם תבוא בחוץ רוית הגשם החדשה יהיו רבים אחרים כאנשים לאים בבית נפשם. את כל משלי הטבע והאדם האלה זכר וידע האלמוני, – איש מתבונן הנפעם זה כעשרים שנה מרוח ארץ יהודה; אך הוא ידע כמו כן כי בכל שנות שבתו ביהודה לא אפפהו עוד כנוחם הסוכן הזה, המותח בלי-הרף בלב חוט הרהורים אחד. זה הגיג הנוחם הסתום היה יהיה לאחרונה לרעיון ברור אשר אולי יעשה גם כנפי תבונה, כי על כן משול תולע המשי אשר בתום המטווה ייהפך מגולם עוור לפרפר בן-כנפים; אך בראשונה נתכנו לאלמוני ערבים משמימים רבים, – באחרית השנה הממושכת אשר ביהודה, באחרית שנה סתומה אשר בלב מלחמה, לעת חסותו עוד עם כל אחיו ביהודה הנצורה, בהתאפקו עוד עם בנים ובנות באחד הערוצים החשוכים אשר למעברות הזמן.
ערב אחד האזין האלמוני לזמרת חזנים מתמרת, אשר לא שמע עוד כמוה ליגון בכל הערבים הקודמים, זמרת מלים מסתלסלת המתעטפת בכל סלסוליה ביגון אחד סתום; ובדרכו את אזנו ללמוד את רצי המלים מקרב הרינה המתאבכת – שקטה פתאום נפשו למנוחה תמימה, כאילו נחלצה פתאום מכל קורי עצבונה למראה עוצב המסורת הישראלי, עוצב עתיק ימים הסובב כזרם רחב ומובדל-לעצמו את תקופת השנה של חיי היהודים. תיבת האמונים שלחה שלוח וחזור את תמצית היקר של תפילה אין-דומה-לה: אשמנו מכל עם, ובאסוף האיש אל אזניו את שלוש המלים האלה, הדומות יחד ללב זועף של תפילה זועפת – עצם את עיניו ופקח את דמיונו לראות דברים רחוקים, אלה הנראים בדמותם ובסודם גם יחד. הוא ראה לראשונה את השנה הנודדת של היהודים, הגרה בארצות נכריות, היוצאת מפמבדיתא ונכנסת למגנצא ומבלה בדרכה הארוכה את שרידי הריח הדבק בה מן השדה, הנמלטת מספרד בגלימת אצילים אחרונה, ואף דשי הגלימה הפרועה הזאת, הרקומים עוד ציצי יצירה וחותמות שרים, הולכים ודהים עד לכתה ובואה ימינה לאמשטרדם עיר הכנענים ועד הגיעה שמאלה באניות אימה אל מבואות אפריקה החשוכים. ובכל נדודיה, בשנותה את טעמה הדווי לפי משפט גויים חדשים ובהחליפה מעש וסחר ודאגה לפי טבע ארצות זרות, לא המירה השנה היהודית הזאת את אחריתה; גם בנבול פרחי חגיה האחרונים וסוחרי יהודיה נלאו לנצור נגד עיני זרים את שבתותיה המעונגות – עוד ידעה לנכון את המועד האחרון אשר לקץ השנה, ולבה הוכן לקראת זרם העוצב הישראלי החוזר ועובר על פני גדותיה. כל אחיותיה, שנות עם ועם, כפופות בעונה הטובה הזאת לאדמה ועל פניהן תאות האסיף; מפי אחיותיה יישמע יומם קול מאלמי אלומות, והיא חנטה את הימים הזכים והנוחים האלה לימים נוראים ובלילה תרים את קולה מכנף כל ארץ ובפיה תפילה זועפת אין-דומה-לה: אשמנו מכל עם. זה הוידוי השלם, הדומה לוידוי מות העוכר את שומעיו, בא מפולין ואגפיה, מן הגולה המלאה מפה לפה, ובפרזות אמריקה הרחוקות אף שם יגאה הקול ממעונות יהודים פזורים, יעלה כזעקה וירד כיבבה: אשמנו מכל עם. הנה הוא מתיפח גם פה, על פני חוצות יהודה, שופע מתוך תיבת הזמרה בכל סלסולי יגונו כאילו נכון לו ביהודה לב שומע אשר ישמענו למשעי, הנה הוא בוכה ומסיים את בכיו ללא שובל הבושה הנגרר אחרי תפילות ישראל בחוצות זרים. הנה שב ומתיפח מראשיתו השיר הקצר הזה, המתחטא בעד כל העם וקולו כבכי הלב הגדול אשר לכל העם; ולב האיש השומע לא יאבה לפתור אותו כוידוי זך של היהודים, וידוי המבטא את ראש כל חטאותם, המספר בלשון היגון הברורה את דבר היבדלם מעל כל משפחות העמים. הידבר עם וידוי אחרית אשר כזה? אין זאת כי רק השנה היהודית היא המקוננת בסתר התפילה הקצרה, שנת היהודים הבושה אשר בהתקרבה אל אחריתה לא תוכל לגווע בשלום, בנפחה את נפשה אל אויר החיים ובתתה את זכרה כאחד מן חשוקי הזכרון של האומה; היא היא הבוכה את בכי הנוחם הגדול, – השנה הגרה, הנודדת, היורדת ביגון אל שאול העתים של היהודים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.