רקע
יעקב שטיינברג
מות הרוכלת
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דביר; 1959

יש נשים זקנות, מעונגות מאד עלי יגון, המביאות את קולות נפשן ממרחק נעלם.

בעיר הגדולה ביהודה נודעה בין עוברי-חוצות אשה רוכלת אחת, מוכרת כעכים נודדת אשר השומע קולה הכירה על-נקלה מרחוק. בשבתה עם סל הממכר בקרן רחוב, נתונה בצל החסד של קיר, עפעפיה מתעבים כסוחרות על אישוני עיניה ופיה פעור למחצה מתוך עלפון מנוחה – והיה מראה כאֵם נכדים בוטחת מדור האמונות בישראל שהיו נכנסות ביום חופתן למדור התחינות והיו מוצאות שם מן המוכן עולם ובורא-עולם של נשים; אך בהתנערה משבתה הטילה לרוב את סלה למרום זרועה מתוך טלטלה נמהרה, ודמות חפזונה שונה מן החפזון הלאה של רוכלים; ובעברה אחרי כן רחובות למעש סחרה – היתה מטילה קול צרוד כנגד כל עובר-ושב, וכרוזה היה יוצא תמיד מעצם גרונה בכופל צורה שוקק: קנו כעכים, כעכים טריים! – קול גרון זה כאילו קפץ בבת-אחת דרך כל מדורי הפה, כאילו מנע עצמו מבטל את כוחו בין השפתים הנובלות; מכוון היה לכאורה לעורר בהלת קניה קטנה – והוא רק עכר את סחר בעליו. קטני ילדים, מושכי-אמם, הרפו לפעמים ממשיכה תובעת – מדי פגוע בהם מקרוב החתף הצרוד אשר מפי הרוכלת; ואֵם, מתחסדת-פתאום אל ילדה, רק תציץ כעוברת אל סל המתן הזה, מקום שם רוחשים עגילי כעכים קטנים ומעונגים, ותתאפק משעות אל הרוכלת התובעת אשר קולה כמקיץ רחמי-חובה. ובפתחה לעתים את צרור כעכיה לאחד הקונים – והיה זה לרוב אחד תם-ונמהר מבין הגברים, קונה אוסף אל-חופניו אשר לא יחוד מאומה אל המוכר, אחד מן הבחורים הזוכים המתהלכים מאז בחוצות יהודה אשר פניהם יהיו כמרוחמים גם בקנותם דבר במחיר. עם קונים כאלה, כופים בענווה אל סלה, הרגילה הרוכלת הזקנה את לשונה לצרף דבור-פה אל ספירת הגלגלים הקטנים, וגם דבורה האחד והשגור הזה לא היה כאמירת רוכלים רגילה הממתיקה כביכול את שהות הקניה, כי אם צרור-מלים קטן ללא כוונה נוחה וברורה; וכה היתה אומרת: קנה עוד היום; רק עוד היום. – ובדברה כזאת לא היה עוד קולה צרוד וחוצב, כי אם עמום וממושך מאד, דומה לקול אם-זקנה המתפייסת באמירת מוסר אל נכדה לאחר כלות משובתו; רבים אף לא הטו אוזן לשמוע את המוסר המתמיה הזה, כי גברים בימיהם האמיצים לא יחשבו הרבה את זקנת הנשים הפשוטות, ואחד מרבים כי נאחז בדבריה והביט אליה כשואל – ולא נתנה לו הזקנה מענה נוסף, ורק שפתיה נעו מאליהן עד עלות כפיה מתוך סל המכירה ועד התבולל האיש הקונה בהמון עוברים אשר ברחוב הגדול. ברחוב הגדול הזה קבעה לה מקום-תמיד ליד קיר בית אשר בקרן זוית, ובבואה לחנות בצל הקיר לא המירה אף יום אחד את עתותיה; מבוקר עד צהרים נדדה כרוכלת ברחובות מרחובות שונים, ורחוקים אשר לא ידעוה השתוממו לעתים על כרוזה הצרוד העולה מחצרות בית-ספר אשר מקצוי העיר, כרוז רוכלים אין-דומה-לו החוצב על ראשי ילדים ומשמים בלי-חשך את הטף; אך בפנות כמעט שעת הצהרים ובנטות הצל מן הקיר – מצאוה יודעיה יום יום בקרן הרחוב אשר יעדה לה זה ימים רבים לשבתה, מכונסת עם סלה בשולי הצל הפושט, עושה את עפעפיה כסוחרות על עיניה, פוערת פה כישישה משמימה ומתאפקת מכרוז את כרוזה. דומה היה כי צו מתחדש ימריצנה יום יום לשמור את מועדה הנכון; כי גם בימי הקיץ הגדולים, ימים המגביהים שמשם עד כלות הצהרים, לא אחרה לבוא למקומה זה אשר בפרזות הרחוב ולא הלכה לתור לה צללי בתים זרים. סבלה נראה לעין וטעם שבתה לא-מובן, – כשהיא מתכנסת אל הקיר המצל לעת עתה רק על עצמו, כפה הצומקה טורחת ברעדה לשרבב את מטפחת הראש, סלה כמרוחק ממנה ופרוש חינם לחמה, והיא כולה כישישה מיואשת מחולשה שכרעה לשבת ושמטה בפרזות של רחוב את צרורה. היא לא תשעה אל עוברים, וקונה מקיץ רוכלים לא ייקרה לה; גם בארוך אחרי כן הצללים ובאה שעת הרצון של יום קיץ, כשילדים מובלים חורגים מכף אמותיהם ובחורי פועלים דורכים לראוה ברחוב הגדול – לא תעשה עוד הרוכלת עד ערב את רצון סחרה. רק מטפחת ראשה חוזרת מאליה למרום מצחה ופניה כמו הולכים ונמוגים מנחת של קרירות; עיניה מביטות בלי-חשך אל עוברים ושפתיה זעות משפל שבתה; אם יגהר קונה לא-קרוא על סלה – ומנתה לידו בשתיקה את עגילי הכעכים הענוגים ושפתיה יזועו אחרי כן בעקבות ההולך, כאילו היא נזכרת ולוחשת לאחר מועד את דברי החידה הקצובים: קנה עוד היום; רק עוד היום. ככה היא יושבת תמיד, מפגע תמיד לעיניהם או לרחמיהם של יודעי הרחוב הזה; ויום אחד היתה גם לטורח ולשיחת תמהון – כי נשמעה פתאום השריקה הגדולה המניסה את כל הקהל מפרזות הרחוב, והמשגיחים על המנוסה מצאוה יושבת תחתיה במקומה, גבה אל הקיר וידה טורחת ברעדה במטפחת ראשה, כי היתה עדיין שעת חמה. הם צעקו אליה והיא לא קמה; הם הרימוה, אותה ואת סלה, והיא היתה כמתיראה, כישישה אשר לא תדע את נפשה. ובהיותה כבר כנדחפת – עוד ענתה לרוב דברים נלעגים ונמהרים, וקולה הצרוד דומה לקול כרוזה; וכה צעקה אל הגברים הדרוכים מבהלה: “גם פוגרומים ידעתי, גם בנים שכלתי באלה, עם מעפילים נסחבתי בספינה, לא אזכור עוד את מספר השבועות, ולמה תסחבוני גם אתם? הניחוני ואשב לי.” ובהגיעה לאחרונה אל מסדרון הבית הקרוב – היתה פתאום כמבוהלת, ונדחקה לעמוד עם סלה במקום האפלולית אשר מאחרי כל העומדים.

ובאחד מימי הקיץ האלה, בשבתה כמשמימה בין אור וצל, לוקחה במו-רגע מן החיים; כי נגע בה משמים אחד מגלמי המות השלוחים מאוירונים.

המלצות קוראים
תגיות