זה שמם וזה זכרם לעולם: חז“ל. מלה עשויה כאחת מסתורין ודמות; אחת המלות שבעות הרמזים, הקיימות כמעט רק לצרכי עצמן ואין המשל שולט בהן אלא לסרוגין. שם רבוי זה, שאבותינו עשוהו מלאכת מקשה, האם אינו דומה לצמיד בן שלש חוליות הנתון כעדי תמיד על זרוע ימינה של האומה? אך מהותו מצטיירת בלי משים בדמיונך כאד עליון, דק ושקוף, התלוי לבלי חלוף על ראשה של כנסת ישראל, וחוצץ חציצה כל שהיא בינה ובין רוח התנ”ך הגבוה מכל גבוה; בינה ובין השמים הגלויים, המלמדים בבת אחת לשון בינה אחת לכל יושבי תבל; בינה ובין השאול העליון, כביכול, זה ששמו שכחה או נשיה או עבר, זה המושך אליו בלי הרף מעל אדמות החיים את אבק כל הנשכחות ואת כל המכיתה הדקה והנפסלת אשר לאחרית דברים. והיא עצמה, המלה היקרה והעמומה הזאת, האם אינה בעצם מפת דורות ישראלית, הדומה במעט או בהרבה לאותן המפות לגלילות הארץ שיצאו מידי קדמונים ללא חוק קוים, ללא שעורי שטח, ללא ערכי גבולות ומרחק? באמצע הים, ים התורה הגדול, עיקרו ורובו של עולם; מסביב לו ישכנו לחופיו הרי אישים, כולם כתמי תואר שוים, נקובים בשם ולא במידה, מכונים כולם חכמים על טפח אחד של חיי אומה – כאותן חטיבות הגויים הקדומות, ספק מדינות, ספק גדודי אנוש בלולים, שתוכני ארץ קדמונים היו משכינים אותן על מפותיהם במעגל מסביב לים התיכון. קטנה המפה והיא נשארת מדור לדור כמו שהיא – כולה תגים סתומים וכולה בהירה ומפורשת גם לדור אחרון; רבנו הקדוש אינו מזדקר כנגד העין יותר מאשר רבי חלפתא, ר' טרפון ור' גמליאל הזקנים אינם מעולפים במסורת יותר מאביי ורבא, רבי עקיבא אינו דוחק בזכות גורלו את רב אשי הצרור במתיבתא, אך המסורת, התמה והנאמנה בכל סגולות היהדות, שומרת מכל משמר על המפה האחת והיחידה, וזו פרושה תמיד למשעי, תלויה בכל תקופה בצל הקיר החוצץ ביותר בפני שמש החדשות; הבט והבט בה: לב המפה רענן כשהיה, וקו השוליים הולך סובב בכל שלמותו, כאילו לא נתמעך מעולם כמלוא נימה ולא רמז מעולם להורתו המסורת: עיפתי מהיות פרוש לעין דורות; הבה אתקפל ואהיה מגילה צפונה או גנוזה.

קהל החכמים, הכלולים בנס במרגלית תמימות זו ששמה חז“ל, התכונן לאין ספור במדור הקטן, ומנוחתו שלום. זאת היא דירת עולמים, חתומה ומחותמת, אשר אין כמוה לאבות החכמה והקבלה אשר לעם אחר; מי שנכנס לכאן ויתר מאליו על נדנוד אופי קל שבקלים, ניער מעליו את ניצת החיים האחרונה, זו הלקוחה עם המתים הגדולים אל קבר זכרונם. חוץ מאחד, אלישע בן אבויה, הוא אחר, מין רוכב על חמור. לא תמצאו בכל המנינים העצומים האלה חכם שחכמתו קודמת; היהדות, שהסיחה את בניה החיים מן הטבע, עשתה לרבותיה המתים כמעשה טבע מופלא, קיפלה את הגדולים והקטנים יחד כטיפות ישרות בקילוח אחד של גשם. ידועי שם הם, אבל דרכם בקודש לא תיראה לעין; מבחינה זו, מבחינת הדרך, אשר היא לבדה מרהיבה את עיני החי, עשתה היהדות ככל יכלתה האיומה: שחתה את המוקדם ואת המאוחר של האישיות, והשאירה רק את התוך, את המנה הניתנת לבישול בפרור העם. המסורת לא אבתה לספר על המוקדם, על תפנוקי יצירה ראשונים של תנאים ואמוראים; כמן כן נעלה את דלתה בפני כל מאוחר, לאמר שיהא תנא מן התנאים פושט או לובש צורה. כולם קשורים אליה בטבורם, אבל לא בחוט אהבה, העלול גם להנתק ברבות הימים, כי אם בחוט הדת אשר בני עש לא יכרסמוהו ברוב תאוה; מלבד שנים או שלשה, כעין ר' שמעון בר יוחאי או חוני המעגל, דמויות גנובות ע”י המסורת מבית הגנזים הקטן של הדמיון היהודי, כולם תלויים בלי נוע על חוטיהם הדקים, כחנוטים חניטת נצח ביד אלוהית אכזריה, אשר לא תדע חנות לב אדם בקטנות. הרואה נרתע מתמהון ויגון בפני המחזה הזה – בית גנזים לאישים נזכרים אשר בעליו לא השאיר בו כל תנועה, הוא הסימן האחרון לחיי דמיון, ולעומת זאת השכין בו עד תום את חוק המוות, לאמר: יסודות נפרדים שיש בכוחם להפרות במסתרים. מה רב ההבדל בין מדור אפלולי זה, שמעולם לא הציצה לתוכו כראוי עינם של נשים וטף ועינם הנבונה של שוטי הדמיון, ובין אולמי המורשה אשר בכתבי הקודש, החמודים מאור ומרווחה ומקישוטי קדומים! אשר באו שמה, לתעודה ולזכרון גם יחד, הביאו עמם גם את כל טוּב חייהם, גבור את גבורתו ודל את ערמתו; הם לבושים לעורם כתונת דורם ועל בשרם למעלה תתנפנף אדרת אופים; באור הנשגבות הרב אשר מסביב יתוארו גם שריריהם וקווצותיהם וכל נדנוד עפעפיהם; גם הקטן אשר ביניהם נשען אל הקיר הקדוש רק כמבקש מנוח לעת מצוא, עד אשר ייטב לו לשוב אל מחול המחנים הנאלם והחי אשר שמו – עבר אומה; דוד מלך ישראל, בן השבעים, עולפה תחת בגדיו על ערש הזקנה, אך ברחבי אולמו, אשר הוקצה למענו, נעות ונדות כל דמויות חלדו, מדמות העלם עם חלוקי האבנים עד תואר הגבר הנכון והמתעוול, הלוטש עין אל לבנת הבשר הגנובה אשר לאשה זרה ונאוה. ולעומת כל אלה, אולמים ומגדלים למיניהם אשר יענו זה לזה הדי חיים לא יתמו, חדר הקבלה אשר ליהדות, הצר ואינו צפוף, המכיל בנס המון אישים ללא דמות הגוף, מין בית קברות עליון של אומה אשר לא ילא לבלוע מתים ענווים ופלאים, הנמנעים מתבוע לעצמם מקום אשר ייטב להם ואשר ישפוק להם! גם רבנו הקדוש נח מנוחה ללא ממשות, ללא בליטת נשימה, ללא רמז חניה ממלוא כל חייו – והוא יסד את היכל המשנה ברוב תכונה, במחצבות סגנונו הלמו בשעתם פטישי יצירה אדירים; על כסא מחשבתו, מקום המשפט למסורת כל הדורות אשר קדמו לפניו, הוא ישב רם על כל רמים, וכבוד ותחרות ויגיעה עשו לו מסביב כבוּדה רבה; ולעת קיצו עלתה שוועתו לאין חקר מכאב, מגבורה נואשת ומתפלות אנוש! אף הוא כאחד המתים הריקים אשר לקבלה, תא דונג צהוב וקט הצופן בקרבו את טיפת הדבש. לחנם תצמיד אליו עינים שוקקות – הוא לא ינוע ולא יזוע; נחיריו הטהורות כשני אלמוגים קרים בים הקרוש, עיניו החתומות כשני ארונות לא נפתחים מקדמות ימי עולם, בטרם יחולל עם והדמיון טרם יהיה בארץ להחיות מתים גבורים ולדובב את הזכרון.