א: שכינת המקום

כחידה יראה ההולך בכל עיר עתיקה: הלך-החיים הקדמון משומר במקלעות רחובות אשר נשארו לפליטה, ריח ימים שכחי-שם תלוי זעיר שם על בליטת קיר, על קצה שוקת-מים חצובה, על משקוף בית-תפילה עתיק יומין. ואולם רגש משונה אף מתמיה יילוה אליך מדי לכתך בירושלים: תלי-תלים בנויה העיר ורוח הקדומים מרחפת על כולם. כי הנה ככל אשר תעמיק להכנס לתוך חומת העיר פנימה כן ידמה לך, כי יבשה כל אבן מזקנה, כי יֶאפל כסוד קדומים כל חריץ בקיר וכי יעצרך כל סגור-מבואות כחידה אשר נשכח פתרונה מרוב ימים; ואולם כמו כן אתה יודע, כי רק דורות חשוכים בני עם לא-עמך יצקו את כל החוצות הנפתלים האלה, אשר על קירותיהם חרותה כתובת-קעקע יפה ומוזרה. איך יהיה הדבר, כי בלכתך כיום הזה ללא חמדה באופל השווקים המכוסים תקרה – תדמה לראות את עצמך בתוך צנורות הרחובות הנפתלים אשר המו בימי קדם לצלע הר הבית? מה העצב אשר יגוף את לבבך גם מדי לכתך בשכונות אשר מחוץ לחומה, עצב מר ומשכר גם יחד, אשר טעם לו כשריד נמוג של משטמת קנאים? אין זאת כי עקבות הזמן לא נבלעו בירושלים בתוך אבק של הרס, זה אבק ימים חולפים אשר ידרוך עליו ההלך בכל עיר עתיקה אחרת.

אף צעד אחד רך לא תצעד מדי לכתך בעיר הקודש ירושלים, כי נדבכי העבר לא נשחקו במקום הזה, שרידי התקופות לא התמוללו, מטעי גן-החיים אשר בכל דור ודור לא נהיו לאבק פורח, השוקע לאט לאט לארץ כמשטח-נשכחות. מוצקה וקפואה היא ירושלים; גם חלל האוויר אשר בתוך רחובותיה העקלקלים לא יתנך לעבור כאוויר עיר ועיר: על דרכך כאילו ניצבים ללא דמות קירות סלעים משכבר הימים, על אזניך רועשים בלי קול תשואות דור ודור; גם מדי האהילך על עיניך להביט במקלעת שער בן מאות שנה, גם מדי העיפך בלי משים את עיניך באחד הבתים הצחיחים אשר בשכונת יהודים שוממה – וכבד מבטך גם פה וגם שם, כאילו בינך ובין מראה עיניך חצץ פתאום דבר-מה בלתי נראה וקיים. וככל אשר תוסיף ללכת כן תחדל מהביט במראות ירושלים האפורים והדוממים, וכן תימלא נפשך מירושלים בת כל הדורות, זו התלויה בנס ובאין רואים בתוך האוויר החונט והמשמר אשר מעל לגבעות עיר הקודש.

כזאת היא תכונת-המקום של ירושלים: הכל, הישן והחדש כאחד, מקבלים בעיר החונטת הזאת כעין דוק של משמרת. בניני העבר הנעלמים ובתי השכונות הקיימים צפופים בד בבד בתוך אוויר יגע ושבע-נדודים אשר איננו בן-חלוף; קילוחי דורות קדמונים רוחשים באין רואים בכל מקום אשר תעלה כיום המית חיים, ואף כל הנברא בעצם היום הזה בירושלים כאילו מתכנס מאליו לתוך ערבובית הקפאון אשר לבית-נכות, הכל משיר מעליו כדבר אין חפץ את חסד נעוריו, וכל דבר – אם ארמון לתפארת ואם רוח אנוש – נקבע מתחילת ימיו על כּן-שימורים. אין דבר אשר ישמח את לב הרואה, הבא מחדש, בגיל של ראיה ראשונה, מפליאה ומקרבת; על הכל טבוע זעף כל-שהוא של שכחה, כאילו נשכח ברבות הימים מיטב דמותו. דומה כאילו כבר שבעו פה עינים לראות, כאילו גורל רב-נשכחות עבר פה כמארה על כל אזוב בקיר, על כל שחר וערב, על כל מאוויי אדם; כאילו הוד העבר, אשר לא תראה אותו מדי תעותך בירושלים ואשר יעלה בכל זאת מבלי ראות כמסוה על עיניך, הוא הוא המשוה על הכל, גם על הנולד מחדש, כעין דמדומים של גמר-חליפות, כעין פגם של קיום. על כן ירגיש כל הבא מחדש לירושלים אותו צער הכפיה אשר נרגישנו מדי נימצא בקרבת אנשים תקיפים וזעומים; גם ירושלים, ככל הערים העתיקות, מיגעת את הרואה, משתפת אותו לזעף גורלה, לאותו שממון החיים הנאלם והכמוס אשר ייאָצל על האדם הרגיל, רפה-הנסיון, מדי יעמוד במחיצת חייהם של יצורים אשר ידעו גורל רב ורוב סבל. ברבות הימים תישכחנה רק חליפות הילדות, רק סבלות הנוער תימחינה מבלי השאיר שארית בנפש, אף אם כבדו כהנה וכהנה; על-כן גיל לו לאדם אשר יצא מן המצר בטרם כלות נעוריו. ככה תשכח גם עיר חדשה את אשר עבר עליה בימי דור אחד. ואולם ככל אשר רבו קורות חייו של אחד האדם, כן יכבד עלינו להתהלך אתו. אמנם לא איש אשר יפעל ברוב אונים יהיה לנו למעמסה, אף לא יחרידנו איש הסובל רוב מכאובים; גבורת עלומים תהיה לאין, יגון המחסור יישכח אף הוא, ורק אז, בימי מנוחתו, יכביד עלינו ביתר שאת הגבר אשר היה רב העלילה. למול חריצי פניו הדוממים – אלה אפיקי-המאוויים החרבים – ירפה בקרבנו הלב, לב האדם אשר יסבול בפני דברים נשכחים למחצה, המעוררים דמיונות-חיים גדולים ואשר גם את תוגת המות יעוררו. ככה תהיה להלך גם עיר עתיקה: רשת רחובותיה תתלכד לחטיבת חיים מעולפת, אשר קורותיה עברו לבלי שוב; רק המשבצות הקרות אשר לכל הקורות הללו שמורות עדיין בתוך אוויר קדומים, ואתה, הרואה, לבך נתון מתוך כפיה לכל המראות האלה ואף רגע לא יבואך דמיון של שיתוף-חיים, כאשר יהיה הדבר לפעמים מדי לכתך בקריה חדשה. זכור-נא את כל פינות החמדה אשר בנכר, מדי עמדך פה ושם בעיר-בירה, עיניך כלות לדמוע ולבבך רוקם בחפזון חלום אושר – היקרה כדבר הזה בעיר עתיקה? פה אין אתה מהלך במישור החיים השלו כמו בערי השדה, גם לא על רכסי החיים תטפס כמו בערי-הכרך – בעיר-הנושנות אתה יורד אל משקע אפיקים חרבים. שמש הדורות הובישה את נהרות החיים, ובלכתך בתוך ערוץ הנחל היבש ירבץ עליך מסביב כעין אד כבד, הלא הוא אד מי החיים אשר התנדפו עד תומם.

כאלו הן כל ערי העבר, כל אלה אשר דמות להן מעט או הרבה כאתונא, כרומא או כירושלים. ואולם אחת היא ירושלים אשר לא ביתר שאת אוויר קדומים, אשר ערוצי חיים חרבים יהלכו ברחובותיה על ימין ועל שמאל, מבלי אשר יכסם גם לאט לאט אבק המציאות ההולכת בלי הפוגות הלוך וכלה. אתונא ורומא, ערי הגויים, שומרות את רוח עברן ברסיסי דמות קדומה, הקיימת עדיין זעיר פה וזעיר שם; הדרן העתיק תלוי קרעים קרעים על עיים, זכרונותיהן חופפים כאבלים על כותרותּ ניתצות, בינת קורותיהן חרותה ככתב חרטומים על קירות החרבות – אך רוחן יעוף מעל כל כברת ארץ אשר תיחרש לשדה ואשר תיכבש לבנין חדש. לא כן ירושלים עיר היהודים: היא עיר העתיקות הערומה, המקננת מעל לחרבות. דומה הדבר, כי אותו מיץ החיים החריף, אשר בלעה ירושלים בימי היותה קרית ממלכה, הוא חנט לעולמי עד את אווירה, זה האוויר העיקש והפרוּשׁ של ירושלים, אשר לא קלט אף אחת מני אלף מנשמות כל תקופות הגויים, אשר עברו על עיר הקודש החרבה.

מי יבין לך, רז העבר? לחינם תחקורנה עינינו לראות בדמיון את כוורת החיים הנפלאה של ירושלים לפני החורבן, במקום אשר המו אף הסתובבו במחול-עוועים מהיר וסודי יצורי אדם חריפים, עצלים וגרויים, איומים ונבוכים כשכורים, לכודים כולם ברשת אחת של אושר-רמיה ומעולפים כולם בסנוורי-שגעון של תקופה הרת אסון. אין איש אשר יפתור עוד את סוד האימה רבת-העלילה של ירושלים בימי הנציבים, זו ירושלים הנשגבה, אשר בלב ארץ טרשים חדלת ערים נהיתה לקריה ספוגה מרמה וחסידות, מלאת מאוויים ומדנים, רצופת קודש וחתחתים, מצמיחה אוון וישועות-אל. מאת השנים האחרונות של ירושלים, נחלת הפרושים וקן הצדוקים, היא ספר זכרון חתום למראות חיים נאדרים, אשר תמו באבדן ובנצחון גם יחד; אז, בעלות שוועת ירושלים הרת רוגז בריונים ושיח אביונים, עת נתנו קולם על הר הבית אווילי חסידים אשר בשר נפשם בין שיניהם, והמוני עם, מוכי-מרד, התגלגלו שבע ביום אל כל שואה – רק אז הלך האוויר אשר מעל לירושלים הלוך ובלוע עד לבלי השיב לעולמי עד את קיאו. אכן רק אז, בשנות החידה האלה, נתגבש חוק החיים הפלאי אשר לירושלים, זה החוק אשר לא נדע לכנות אותו בשם ואשר נרגישנו בעיר הזאת על כל מדרך כף רגל: – מדי נראה גם כיום הזה כי כל הקטנות וכל הגדולות אשר בעיר הקודש תיעשינה כה-מהר לרשתות, הנלכדות אחת בשניה.

טבע הדברים כאילו הולך ומתמיד בירושלים מיום החורבן; שוא גם יתהלל אורח כי דימה לדרוך בקרית דוד: אור ימי הילדות נמוג כליל בירושלים, קול הנביאים נדם אף הוא לבלי השאיר הד, ורק בספר העולמים של כתבי-הקודש צרורים החיים הרוממים של ימי הבית הראשון, אלה החיים הדומים לפרלודיום, למשחק האלים אשר במלוא כל הארץ; כיום הזה לא נודעו בירושלים גם עקבות ימי הערפל אשר מתחילת הווסד הבית השני ועד קום בית החשמונאים: כל התקופה הסתומה והענוה הזאת, שכאילו עברה מעבר לקלעים אטומים, לא השאירה כל שריד בתחומי ירושלים הצחיחים: שמעון הצדיק כלול במחזור שני של אבות קדמונים, זעף האמונה של שמאי איננו אלא אדמומית השחר ליום הדין הגדול אשר לירושלים בימי החורבן. חיה תחיה רק ירושלים של ימי הנציבים, זו אשר כבר יצא עליה גורל ההרס והיא מלאה תורה והזיה ומדנים, כחדר גוסס המלא לשוא שיקוי-חיים. כי לא את כל החליפות נכיר באדם אשר נשברה נפשו בעצם חייו; יום-איד אחרון יטביע את החותם, וחרי האף, המתלקח בנפש בשעה של גמר-גורל, נתלה בפני העבר כענן כבד. ככה ירד המסך גם בירושלים בתקופת החורבן, ורק זרמי החיים אשר על גדות התהום נחרתו כחריצים עמוקים אשר לא יכסם הזמן.

הקריה, אשר משבצת הרי סלעים לה מסביב, השלימה כבר בימים ההם את מסגרת החייה, וכל האדם אשר בתוכה – כהני-משמרת, שוכני-שווקים, עשירים ורומאים – כולם לאים וקשובים, כולם צפויים כל היום לדבר-מה, כאילול בתוך הכרך הפלאי הזה נדמו כל יצורי-האדם לצפּרים מעופפות, אשר דבקו אל סלע ישימון למען דגור שם דבר-תעלומה. מעולפים וקרים פני אנשי ירושלים, ואולם פעם בפעם יש אשר תנשב רוח להטים מהר הבית – ונמסו אז כרגע כל הלבבות וזרמו שמה מכל עבר פלגי אדם. בהיות שיח ושיג לאנשי ירושלים והיו פני כולם אטומים, כפני אנשים עוורי-גורל, ואולם מדי געת בהם רוח מהומה והבינו איש את שפת רעהו, ובאו גם עד הנציבים והגישו להם כל הדבר הקשה אשר לא יוגד לנכרי; ואולם איש נכרי, כאשר יהיה בכל מקום בנכר, אין בירושלים: הרע בנציבים, אשר בא מרומא ונפשו – אל מול בני יהודה – רעה ושקופה כגביע בדולח המלא יין תרעלה, יהיה בקרב הימים לאיש מקשיב ומלא תחבולות, אשר יחרה לו יום יום בלי דעת על מה.

מאות השנים תחלופנה על פני ירושלים, ויש ימים אשר יזהירו בעיר הזאת והם קלים ושקופים ודומים לתחרת אור עדינה אשר בשולי קיץ-עולמים. מן הבוקר ירגע האוויר הזך אל מול התכלת אשר צבעה אחד מן הקצה ועד הקצה, ובערבי הימים האלה ילהטו מוקדי השמים, ובזיו השקוף אשר יישפך מסביב יעמוד כל פאר ירושלים על מכון-פלאים, ומארמנות הקריה ומגדליה אין קרוב ורחוק, כאילו נעלה מעליהם אד המרחקים. אז יש אשר אחד מאנשי הכהנים יתרומם במעלות הר הבית, ועמד על חלקת השיש וראה את עיר האלהים מרחפת באור הערב, כאילו שודדה ממנה כל מידת המרחק הנותנת אמון-חיים. ובהביט האיש מן הכהנים כה וכה – והנה נמלא לבבו אושר אשר אין לו שחר, הלא הוא אושר-החידה אשר ידענו איש גם כיום הזה, מדי לכתו על הגבעות השוממות למען ראות באור ירושלים בשעת-ערבּים שקופה, עת נבדל האור הזה מתוך אור העולם והוא כה צח וגווע והוא דק כוילון אשר יראה בעדו דבר-מה. והוא הולך הלוך ודעוך כעפעף תעלומה אשר ייסגר על עין-הגורל.

ב: עיר כתבי הקדש

אנחנו משועבדים לגדולות העבר, יען אשר אנחנו, למען השלות את נפשנו, נמאן להאמין כי תפארת האדם נמוגה כליל עם תקופתה. דומה לנו, כי במקום החזיון נשאר תמיד דבר-מה קיים לדורות, כעין רוח יצירה לאין-חלוף, העלולה להתעורר בבוא עת ולהשפך מחדש על יצורי האנשים היושבים על מכיתת העבר. האמונה הזאת, המוליכה שולל, גורמת לנו בכל עיר רבת-מסורת מין רגש של ציפיה בלתי פוסקת. מה גדול הרגש הזה בירושלים! אנחנו תאבים שם בלי חשך, כאילו תאבים על לא-דבר; מדי נציג כף רגלנו בירושלים כבר יאכלנו השׂפק, אחרי אשר נצא ממנה עוד ידמה לנו, כי לא ידענו לבוא בסודה. כל זה לנו, יען כי גדולות העבר של ירושלים שמורות אתנו גם כיום הזה; הן צרורות בתוך כתבי הקודש, ודמיוננו חדל-אונים הוא מהתהלך בירושלים לתומו, כמו באחת מן הערים העתיקות. על כל מדרך כף רגל עלינו לקחת לקח מפי כתבי-הקודש: לא למען דעת את החרבות, המעטות בירושלים, כי אם לשוות לנגד עינינו את החיזיון, המלא פלאות לאין קץ, של עיר אשר בתוכה נוצר היופי היותר ענוג אשר בעולם, היופי של געגועי האדם. בכל עיר עתיקה אחרת החרבות הן השרידים, העדים אשר על פיהם יצא משפט העבר; את אתונה ורומא אנו תאבים לקומם בדמיוננו בתור ערים של מטה, במלוא הוד גזרתן העתיקה; רק אז, אם נדמה להתהלך בין ארמנותיהן, נזכור גם את חיי האדם המיוחדים אשר בימים ההם, ואז יהיו לנו השירה וספרי המחקר של אתונא ורומא ככתובות על גבי המצבות. לא כן בירושלים: שם רק נשאף אוויר קדומים. מה לנו ולארמנותיה? הם נמחו כליל. אנחנו רוצים לקומם את ירושלים של מעלה, את חיי הרוח של עיר יהודים קדמונים, עיר לא-קריה, כמעט נדחת בערך לרומא ולאתונא; גם צור גדולה ממנה, גם דמשק אשר לארם התחשבה יותר בין הערים: – העיר הזאת, החבויה בין גבעות סלעים, המסתופפה, כרוב ערי הקודש, מסביב לבית-מקדש אשר לאל כה קטן בראשיתו, היא יצרה את כתבי הקודש, לאמר: בה חיו אנשים אשר לידם באו הספרים האלה. הם קראו בהם, הבינו לרוחם אף שמרו אותם מכל משמר. זאת היא חידה, אשר נפלאותיה רבו מספור.

לא כל התנ"ך נוצר בירושלים. הרבה ספרים מכתבי הקודש, ביחוד מן הקדומים, נכתבו על-ידי אנשים אשר מוצאם מסביבות ירושלים, או גם מאפרים; ואולם אין ספק, כי בירושלים נארגה מסורת הקדושה, אשר בתוכה נשתמרו הספרים כמו כתוך נרתיק של זהב. הנה כבר אות הפלאות לירושלים: הספרים הם רבי-תוכן – רב היה גם תוכן חייהם של אלה אשר קראו בהם, אשר שמרו אותם כבבת עינם. יש כתבים מכתבי הקודש המיסרים את האדם, המלאים תוכחה לאין מגמה, עד לנסוך רוח עוועים: גוילים כאלה, אשר אור החיים, הגנוז בהם כבכל דבר יצירה, נתון בתוך שבע קליפות של מוסר אכזרי, אינם בכדי קיום בלי סוג אנשים-קרואים, אשר מרוב הבין בחיים למדו להיות שוהים על דברים מעולפים של סופרים, להפוך ולהפוך בהם מתוך כשרון מבוגר של הסתכלות רבת-תבונה. נתאר לנו איש ירושלים, מימי הבית הראשון, היודע קרוא ומתאוה לשקול כסף על יד אחד הסופרים, המעתיקים את דברי הנביאים. הוא איש אשר עבדים ושפחות לו לא מעט, יש אשר ישא גם הרבה נשים; הוא עז לב וכבד ידים מעט, נפשו אמונה עלי הזיה ורוח בינתו שקולה – אין דבר אשר יכריענה, אם לא אסון מות או מצות המלך, המבשרת רעה. כי אמנם האיש הזה דורך לעתים בחצר המלך, הוא משחר גם את פני כהנים; לו יעבדו עבדים והוא עובד עבודת המלך, כי יש גבוה מעל גבוה; כולם יחד מביאים קרבנות לאל השוכן בתוך עמו – כל זה מעשה החיים על אדמות, כאחד כה מובן וכה סתום. איש איש יעשנו במעט ערמה – זה כל טורח האדם. יש כבר דעת החיים, הקצף העז, קצף בני המזרח, ינחת באיש אשר עווה את מסלולו; אולם אין עדיין חשבון, אין טרוף הלבבות הבא מתוך געגועים על משפחת האדם הגדולה, זו הפזורה מאחורי ארצות רחוקות. יש רק רוגז אשר אין לו שחר, ואולם הוא כה מצער, הוא כאילו צף מאז ומעולם בתוך האוויר הצלול של ירושלים. והנה האיש הזה, אשר טרם ידע לראות כוונים בחיים, מכוון את לבו לדברי הושע, לדברי עמוס, לדברי מיכה!

איך היה יכול להיות כדבר הזה? אין זאת כי גם היהודים של העת הקדומה ההיא, ביחוד יושבי ירושלים, היו מחוננים כבר בסגולה אחת מוזרה כמעט: לשאת עין למרחוק, “לדור ודור ולנצח נצחים.” גם כיום, מדי נקרא בדברי הנביאים אף נטה אוזן לשיח שפתינו, יאחזנו כעין שממון, ויש אשר נחפוץ לזעוק מר באזני אחד נעלם; אנחנו דומים אז לילדים, החורקים שן בשעה שהם מקבלים עונש. “היה טוב!” עונה פעם בפעם ההד להלמות מקל החובלים – ואולם מה הוא הטוב הזה, הנעלם ובלתי נתפס? מה קל ללמד את העם משפטים, לאמן את ידיו בכל מעשה קרבן. האין די בזה? צו לעם ויעשה כהנה וכהנה. ואולם לא בזה חפץ הנביאים. בקול ענות, מתוך רוממות לב של אנשים המשיגים מה שאין הפה יכול להגיד, הם מדברים השכם ודבר: העמיקוּ שׁחתוּ! סבבוּני בכחשׁ! מה סתום לקח התוכחה הזה; אין בו גם רמז למעשי תשובה. האם לא משוגע איש הרוח הזה? העם-הילד מביט בו בעינים נבוכות מעונש ומדמעות, ואיש הרוח עונה בקול תעלומות, ההולך עד סוף הדורות: וייגל כמים משפט! מה דבר המשפט הזה, אשר איננו בקום ועשה, אשר צפון בו דבר-מה מתחפש, כעין תורה לעתיד לבוא שאין בידינו לעשותה? באזני השומע מצלצל כל זה כאמרת זדון; ככה שאלו רבים מאנשי יהודה ואפרים: הקצר רוח יהוה? כל המון הילדים מביטים אל מדריכיהם בעין רעה, עומדים בפניהם מתוך לעג עצור, כמו בפני אנשים אשר אין רוח נכון בקרבם. ואולם יש ילד אשר בשעת עונש ישיג, למעוף עין קצר, את סוד התוכחה המכוּונת לימים הבאים: כאלה היו גם אנשי ירושלים, אשר שמרו לנו את דברי הנביאים. הנביא הושע, אשר בימי החסד של עוזיהו-יותם מלכי יהודה וירבעם מלך ישראל העביר בראשונה את הקול: אלה וכחשׁ ורצוח וגנוב ונאוף פּרצוּ! – הוא אשר נתן פה גם להמית הלבבות הרוממה של רבים מאנשי ירושלים אשר בימים ההם: וּפחדוּ אל יהוֹה ואל טוּבוֹ באחרית הימים! הנה היא הסגולה להמשך בלי יודעים לעומת ימים רחוקים. כי אמנם יש בעולם פחד-לבבות בלתי-פוסק, פחד סתום המכוּון כלפי העתיד; זהו שאר רוח האדם, אשר היהודים אולי חוננו בו יותר מאשר שאר עמי הארץ. בו, כמו בחוש טבעי, נעזרו שומעי דברי הנביאים בכדי להשיג, כי יש סתום אשר יפורש ברבות הימים. בלעדי זה מה היא תוכחת הנביאים, אם לא להג מרומם אשר לא ישא פרי, אם לא חצץ לוהט מתחת לרגלי הדורות? רק ברגעים של כליון נפש, עת אנחנו מסוגלים להשיג את החיים בבהירות מוזרה של דמיון, יש אשר נטעם לרגע את טעם הדברים שלעתיד-לבוא; אז נהיה כחרשים למלים צלולות, אשר צפונה בהן בינת ימים קצרים, בינת ימינו החולפים. אז טוב לנו לקרוא בכתבי הקודש, לשנן שבעתים את פסוקי המוסר הנוגעים ואינם נוגעים, להכין באהבה את ראשנו בפני התוכחה שלא עלינו בלבד לשאת בעולה; אנחנו חדלים אז מהיות יצורים עלובים, אשר צדקתם מאפע. היישמע קול התרועה, הקורא ל“אהבת חסד,” באזני הנמלה אשר מלפניה ומאחריה אין צידוק הדין? על מה ייאָמרו המון דברים, אשר לא תוכל הארץ להכיל אותם, ארץ פורחת ותמימת-חיים כארץ אפרים, אשר אנשיה שמחים על לא-דבר? כמה יש מגילוי-המאורעות בסיפור הדברים שבין אמציה ועמוס: אל ארץ יהודה – שם תינבא! בירושלים החבויה בלב ארץ חרבה, במקום אשר האוויר כאילו מזכיר נשכחות העתיד, שם קלטו אזנים את חידת כל היעודים של הנביאים. גם בירושלים הקדומה היתה מצויה כעין שכחת-חיים, אשר אחריתה נשורנה עוד עתה; העיר הזאת, אשר מלאה בנים סוררים ושובבים, ידעה גם לדום ולהתאפק, להיות פתאום כילד עיקש ורם לב, אשר נתן אל לבו: – להביט בעינים תמהות אל העתיד.

ממקור החיים של ירושלים הקדומה נובע גם כליון הנפש העז – זו הסגולה הטבועה באופי היהודים ואשר היא הכופה אותם לעשות בלי חשׂך את כל אשר לא יאמן. כל השירה הלירית של כתבי הקודש לא היתה עלולה להמסר לנו בכל הקצב הדק, בכל תפארתה התלויה בנס, אלמלי ליוה אותה מראשיתה הד לבבות נאמן. כל השירה של התנ“ך היא כה מתוקה, כה יכולה להנעים את החיים בעצבונה, עד כי גם היא דומה לשירה שלעתיד לבוא, ליעוד סתום אשר לרגשות הדורות הבאים. כל הרוך אשר בתחינה לאלהים, אשר באהבה ובתאניה על גורל האדם – כל זה הוא בכתבי הקודש כה רב ערך, כה הולך ונובע מתוכו, עד כי יש שאתה רואה את כל השירה שבעולם כפזמונים לעת-מצוא, ואת פרקי השירה הקצרים של התנ”ך כחובת הלבבות. הנה שירי האהבה אשר בשיר השירים: שונים הם, בתשוקת האושר העוברת את גבול לב היחיד, מכל השירים, המדברים על אהבה ועל חשק, אשר בספרות הרומאים; אלה מתקיימים עדיין בעולם, בקרן זוית, רק בזכות הירושה של הלטיניות, בה בעת אשר “שיר השירים,” ביחד עם האהבה עצמה, נישא על מרומי החיים אל חיק הנצח. מה נקלים שירי אנקריאון, שמורגשת בהם פנית לב אחד, לעומת הנדיבות התמימה אשר באהבת השולמית והרועה! גם התאורים של אהבת בעל ואשה, אשר בשירי העלילה היווניים, היו תאורים נמרצים רק לשעתם; יש בהם חומר נקשה, פרי מסיבות הזמן. אנחנו, מדי נקרא בהם עכשיו, לא נשכח אף רגע, כי מטפלים אנחנו ברגש אהבה אשר כבר בעלוהו בעלים. ואולם מה חדשה האהבה בשיר השירים; היא כולה תוכן, אין לה צורה קבועה, כמו שאין לשלהבת, ועל כן היא אוחזת בכל לב כמו שלהבת של אש. יש בה משל לכל נפש אדם, לכל דור, יען כי היא נוצרה מתוך דבקות המקרבת בבת אחת את כל החיים; היא מלאה כל כך געגועים, עד כי כל תקופת-עתים יכולה להמשיל ממנה משל: על האהבה לאלהים, על מאויי הגוויה לעומת הנפש, על כנסת ישראל הדבקה בתורה. הנוכל גם לנחש, כי מדור החיים של ירושלים היה ריק בימים ההם, ימי שיר השירים, מאנשים שואפי אלמוות, אשר רק בגללם היתה עלולה להווצר שירה עליוני כזאת, שירה הנותנת ביטוי כל-שהוא לתאות הרגע של היחיד, בה בעת שהיא מוציאה את כל אונה לדבקות בת בלי-שם? מי האיש אשר יקרא כיום את הפסוקים: “עזה כמות אהבה” וגומר – ולא ישוה לנגד עיניו את האנשים הכמהים, אשר עבדו בכל לבם את אלהי הנצח? במחצית האנשים האלה עבר בראשונה לחש התעלומה, אשר שמץ פתרון בו לכל כליון נפש האדם: שלהבתיה! אלה היו יהודים קדמונים, יושבי ירושלים; היוונים, אשר בימים ההם, כבר ידעו להשלות את נפשם בעולם שלעתיד לבוא, בחיי תחתיות אשר מעבר למות. ואולם חלום התעתועים הזה של היוונים כאילו נוצר, כמו אהבתם, רק מתוך צורך השעה הדוחקת את רגלי היחיד; פחדם מפני המות היה הפחד הממעט את דמות ההנאה שבחיים. יושבי ירושלים לא ידעו את העולם הבא: הם לא ידעו לתקן את מעוּות המות, יען כי לנגד עיניהם עמד מעוות החיים; הם היו אבות כל אלה המשיגים בתוך החיים עצמם דבר-מה מן הנצח, דבר-מה בלתי נתפס, הנמוג גם ברגעים של השגה יקרה, ואשר הנפש כלה אליו בלי-חשׂך, בכל גילויי חייה, ובראש וראשונה – בגילויי אהבתה: רק בין אנשים כאלה היתה יכולה לצמוח ולהאריך ימים שירה כזאת של שיר השירים, שירה אשר כולה געגועים ואשר כל געגועיה הם תשוקת-חיים שאין לה סוף.

כאהבה כן היגון: יגונם של אנשי ירושלים היה יגון חיים אמתי, קשה כמעט, ובעיקר – אמיץ. ירושלים, אשר ידעה להכיל את דברי הנביאים, היתה עיר אשר לא מעטו בקרבה אנשים אמיצים; Carpe diem של הורציוס הרומאי לא היה שגור בפני אנשי ירושלים. אמנם הרומאים היו אנשים רבי-משקל, אבל אמיתיות הלב שלהם היתה מכוּונה כולה למעשי החיים; רומא ויוון ידעו, יותר מאשר ירושלים, לחיות את חייהן בהשׂכּל; אבל הם נֶחלו כפעם בפעם רק על שבר עצמם. בספרותם אין בכיה לדורות; דברי משורריהם, בשעה שהם מעלים על לבם את גורל האדם, הם כמעט מן השפה ולחוץ, לעומת התוגה הרעננה, החודרת לב ולב, אשר בכתבי הקודש. בני רומא ויוון נשקפים אלינו כאנשים אשר, מתוך אהבת חיים, השלימו עם החיים; ירושלים, כפי שעולה תמיד על לבנו מדי ניזכר בה, היתה עיר שכֵחת-חיים, עשרה ותענוגיה היו מעטים, עד כי למראה עיני הנביאים נדמה כל איש, אשר ראה מעט בטובה, לעושק ורוצץ דלים; אנשיה החזקים, הרשעים אשר בפי הנביאים, אף הם התהלכו בחיים בצעדים צרים, הם שמעו יום יום זמרת כהנים, מין “הללויה” מלא כליון נפש, הנוסך תרדמה ומרפה מעט את הידים. גם בהם דבק היגון; כל אחד נשא מעט בעול האמת הטורדת, אשר רבתה בירושלים בימי גידולם של כתבי הקודש. ואולם עליהם נוספו בירושלים בני-העליה; גם אלה התערו בארץ, ידעו מנוח, אולי גם עושר. ואולי הם היו תמימי דרך ונמהרי לב גם יחד; זאת היתה כעין כת של אנשים מיוחדים, אשר כל אחד מהם היה עלול להיהפך בשעתו לאויב מקונן ודורש פתרונים. אלה היו יקירי ירושלים, אשר הלכו פעם בפעם לדרוש בעצת יהוה; לא כאזרחי רומא, אשר אף הם פנו לכהני יופיטר, למען דעת את משפט המעשה הקשה. חוץ מן הכהנים, משמשי החיים של כל העמים הקדמונים, היו בירושלים גם נביאים; אלה דיברו נשגבות, אשר לא היה בהן חפץ ברור. ואולם לא ברור היה גם חפץ החיים אשר המה בלבות אנשי ירושלים: זאת היתה כעין תשוקה הנוהה בלי תכלית אחרי צפונות העתיד, רגש חרדה לגורל האדם. כל אותה ההיסטריה האנושית שבספרי הנביאים איננה קול ערירי, אשר נולד מאין: המון לבבות תמימים של אנשי ירושלים דגרו במחשכים מין רגש של תפלות ביחס לחיים, אשר בגללו נהיו היהודים, כבר בזמן הקדום ההוא, לעם נבחר ושומם גם יחד. עין נאמנה רואה ברור את התכונה המיוחדת הזאת, השולחת מדור לדור שרשים יותר עמוקים בירושלים: באופן בולט, אך גם פרוע, היא מתגלה בראשונה בחיי אליהו, זה הנביא אשר התנודד כל הימים ברוח קשה בין הכרמל והירדן; אחר כך, בגמול החיים בארץ יהודה הקטנה, מופיעים שלושת הנביאים – עמוס, הושע ומיכה – אשר קולם הזועף, התובע מבלי דעת מה, הנהו כהד לכל אלה התאבים על לא דבר. תוכחתם סובבת עדיין על מעשי החיים הגלויים, ואולם לישעיהו, הבא אחריהם, הם מוסרים כבר במלואה את התלהבות הנפש הסתומה, שאינה תלויה בטוב וברע של חיי המקום. האם לא כהמנון של שירה, סתום ומרמז לחיי מרחקים, מצלצלים הדברים הנוגים והמוזרים של ישעיהו: איכה היתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפּט צדק ילין בה ועתה מרצחים? לא דבר חיים נכון בפי הנביא: הוא רק נותן גילוי לכל הלבבות הכואבים בלי סיבה, העלולים לראות בכלי החיים של דורם את סאת הרע שבעולם, הנכונים לנחש בכל יום את רגע המשבר. מתי הייתה ירושלים קריה נאמנה? מיכה, אשר לפני ישעיהו, ראה את “ירושלים בעוולה”; ישעיהו, הבא אחריו, כבר למד לשונו לדבר חידות, כאדם המלא געגועים. הוא עדיין שוקט במדה מרובה, אבל הוא כבר ממליץ, בכל תפארת לשון האדם, על העתיד הרחוק: אזנו כאילו כבר האזינה את רחש הלב הגדול, זה הלב של יהודי כל הדורות, אשר ישעיהו ידע בראשונה לכנות אותו בשם: לבב נמהרים. אחריו – ירמיהו, הנביא האחרון הנאמן לרוח החיים של ירושלים, הוא כבר כולו יגון, הוא הנביא היחידי אשר ביטא בכל מלואו את שאט-הנפש המיוחד אשר לזרע היהודים. יש גווילים בספר ירמיהו המעידים ברור, כי הנביא הזה היה קרוב ברוחו אל בני דורו. הוא נאסר יען כי נהו אחריו הלבבות, ביניהם גם לב המלך צדקיהו. האין המלך האחרון הזה ליהודה, היגע ומוכה העצבים, כעין סמל לעתיד? שריו עוד צופים בפני הסכנה מתוך עקשות לב של בני מזרח; המלך כבר חדל להאמין בגורל, הוא נעצב, נבוך וגם נושא את נפשו לדבר-מה, כיהודי הראשון לגולה: אז גלתה ירושלים גלות ראשונה. ואולם, עם גמר החשבון של תקופת הנביאים הגדולים, אנחנו שוהים עוד רגע ומעלים בזכרוננו את ספר התעודה היקר, אשר השאירה לנו תקופת כתבי-הקודש – את ספר איוב. זהו ספר בן בלי שם, קול אדירים, אשר מסדרי כתבי-הקודש נלאו ממצוא לו בעלים גבורים; בו, בספר הזה הדומה לאשד של כל זרמי השירה, הגדיל היגון נפלאות.

ריח של עצבון נודף כבר מן ההתחלה: איש היה בארץ – רוח נעלמה מיחדת פה את האדם בכשרון הקצור אשר לשפת העברים הקדומה. וכבר בפרק השלישי מתוארת בתאור נמרץ תכונת הנפש של האדם, אשר עליו ישא את דבריו כל הספר: “לא שלוותי ולא שקטתי ולא נחתי – ויבוא רוגז.” האדם בספר הזה הוא אותו הגבור האחד והמיוחד של היהודים הקדמונים, אשר דמותו חרותה בכל כתבי-הקודש; ההבדל הוא רק במקום החזיון של הגבורה: בספרי הנביאים הוא עולה על במת העם, פה, באיוב, הוא בביתו. בחוג צר של מרעים. ואולם יש דמיון גם בפרטים: דברי היגון של איוב אינם נכנסים ללב מרעיו, כמו שקול הנביאים היו קול קורא במדבר. הגבורים של שאר העמים היו מוצאים תמיד אזנים קשובות, יען כי גבורתם היתה מכוונת לשם החיים הגלויים; גבור הקורא בקול ניחר, הנותן לריק את כוח געגועיו – יתכן רק בין העם יושב ירושלים, יען כי רק בקרב העם הזה היו מצויים אנשים אשר נפשם התהפכה כל הימים כמו בצירי יולדה. תשוקת האנשים האלה היתה על לא דבר, שפתותיהם המליטו את כל הגבוהות אשר בלשון האדם, רק את אשר ביקשה נפשם לא יכלו לכנות כן, יען כי הם בעצמם לא שאפו לגבול אשר מאחריו מנוחה. הם נעשו פעם בפעם נעווי-יגון, החיים נראו להם כחסרי ממש, ימיהם כאילו פתאום קלו מני ארג על מה לתת צדק לאנשים האלה, המלאים התלהבות ורוגז עד לבלי השיב רוחם? על אחד מהם, אשר דבריו כאילו נשאו פרי, יסופר בכתבי הקודש: וירע אל יונה רעה גדולה. כל גבורתם של אנשים כאלה קיימת רק כשהם נתונים אל נפשם. גם איוב, אשר ניתן לו כל גאון הדיבור העברי, הוא כמעט רפה-אונים מדי יפנה אל מרעיו; הוא מדבר אז כמו מתוך כפיה, הפסוקים הם מפורדים, כמעט נבובים מהתלהבות. נפתח את הספר: אחרי כל דיבור-המתחיל של “ויען איוב ויאמר” נגררים דברים ללא-חפץ, שכאילו באים רק כדי לשים ריוח בין הנשגבות אשר ידבר איוב לנפשו; ואולם עד מהרה נגיע למקום-ההפסק: החרישו ממני! כהרף עין נגולה האבן מעל באר היצירה, ויופי עומד-לעד מזנק ממעמקי נפש ההולכת הלוך וכלה. איוב מדבר אל נפשו: הלא צבא לאנוש עלי לארץ; אדם ילוּד אשה. הדיבור מעולם ילוּד-אשה דברים כאלה המלאים תשוקה לאין-מרפא, הסובבים למראית עין על ציר אחד ושואפים בכל זאת ליגון אין-חקר, במקום שם אין צרי-מעשים, אין בטחון אולת? תקותי מי ישורנה – אומר איוב: זה הוא פתגם הגבורה של כל כתבי הקודש, של כל העיר ירושלים, העיר אשר נועדה לתקות חיים גדולה, והיא לא ידעה עד-מה; העיר אשר הציקה לה תמיד רוח, והיא נכלאה בין סלעים, במקום אשר תנובת החיים הדלה איננה משביעה, איננה מביאה את האדם לידי שעשועים. בעיר הזאת, העניה בצורות-החיים של הנאה והעשירה ברוח אנשיה, היתה מורגשת כל הימים כעין אי-התאמה, כל לב הרגיש חסרונו של דבר-מה. על כן קראו הנביאים לתשובה, מבלי אשר קראו בשם את הדבר אשר אליו ישובו בני ירושלים. הרגשת החסרון היתה כה סתומה, עד כי הנביאים יכלו רק לקרוא השכם וקרוא: שובו אל יהוה אלהיכם! היש דרך נעלמה יותר מאשר הדרך אל אלהים? שנים ויובלות מלאה ירושלים את הקריאה הזאת, הצורבת את הנפש ונוסכת עליה רוח עוועים; ולאט לאט, בחליפת הדורות, למדה ירושלים להתאפק בחבליה, להמיר את שוועתּ הנפש הרוממה של הנביאים בשיח שפתים של ענוה: הגלגול האחרון של חיי ירושלים היה ספר התהלים.

האהבה העורגת עד כלות נפש; כליון הנפש אשר לא יעצרנו כל מראה עינים; היגון אשר לא ינוחם – כל אלה התלכדו יחד בספר התהלים לרינת לבבות, אשר כמוה לא נשמעה עוד מתוך כל הספרים אשר לאומות העולם. בתהלים אין סדר זמנים, שם הקשוט אשר בראש כל פרק אינו בא לשם יחוד: דומה הדבר, כי כל ירושלים הציבה לה פה ציון, על כל תקופותיה ואנשיה. הלך הרוח של הנביאים נעשה פה לקנין הרבים, ועל ידי כך הפכה גם ההתלהבות של כתבי הקודש ותהי בתהלים לערגת לב חדלת קצב, אשּר נסתלק מתוכה הקורטוב האחרון של חולין. הנהיה הגדולה בספרי הנביאים היא ברובה מרומזת, היא נשקפת אלינו מתוך תאורי העתיד; בתהלים נעשה הרגש הזה ערום מכל לבושיו, וקול תשוקה הולך וחוזר: כלתה נפשי! גם הצדק של הנביאים הוא יצור-דמיונות, כעין מפלצת של קודש; ואולם רק חלום נידף הנהו לעומת ההזיה אשר בתהלים: אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף! גם האלהים אשר בתהלים חדל מהיות אל מסתתר, אף הנביא היחיד חדל לדבר בשמו; עתה, בהמלאות התעודה ובקרוב חיי ירושלים אל קצם, כאילו עמד כל העם על רגליו, וכאיש אחד נשא רינה לאל חי. גדולה היתה הרינה, אשר הדה יישמע עוד כיום, אף יישמע לדור ודור; העם אשר בירושלים נשא אותה מאות שנים. קול ראשון או אחרון לא ניכר בה, יען כי רוח אחת מחיה את המזמורים של ימי חזקיה ושל ימי החשמונאים, הלא היא הרוח של אנשי ירושלים, אשר מרוב ערוג לטוב החיים הנעלם נהיו באחרונה לענוים, לאנשים אשר לא נשארה להם בלתי המית לב ערבה, ההולכת וגוברת כמו מאליה. ככה חוזר הגלגל: ירושלים, בעודנה צעירה לימים, הנה כבר לב העולם. הלב הגדול הזה, אשר הנביאים היו יוצרים את הלמותו, מלא מאוויים לדבר-מה אשר לא יתואר בשם, לדבר-מה אשר בגללו חדלים החיים מהיות תפלים כמקרה, בדלים ורפים כחוטי הארג של שממית הנצח; לאט לאט, מרוב יגיע נפש, נאלמה ירושלים: גלגל חייה סובב ויורד אל אפלת היובלות אשר לאחרי גלות בבל. ופתאום הוא צף ועולה, הגלגל הנהדר: עוד פעם, באחרונה, עמד כל העם על רגליו מתוך כליון מאוויים; ברגע אחד – הזמן כאילו עוצר את נשימתו בעידן של יצירה – תתלכדנה כל משאלות החיים; האהבה, היגון וכליון הנפש מצטרפים לתאוה אחת מלאה: אז ירד כבוד אלהים על העדה, אשר תרנן כעדת לוויים. הרינה היא כה עצובה וכה ערבה, כאילו מלאה געגועים של עם גוֵעַ, כאילו נשמע בה תקוה לתפארת חדשה אשר מעבר למרחקי חיים רבים.

ג: עיר פלגות

ירושלים, העיר אשר רותה חיים, היתה עקרה. יש מין גלגל החוזר של גידול, הסובב בכל מקום, לרבות גם מקומות-ישוב; האדמה פורה רק לסירוגין, וגם האוויר, אשר מעל האדמה, יש אשר אחרי בלותו איננו מחיה כבר את החי בשפע ובנדיבות. אוויר ערים, אשר עבר עליהן כלח, כאילו נעשה יגע, רוח אפם של כל הדורות אשר גוועו מתכנס בתוך האוויר הזה כאד רעל, המכביד על הדור החי, הדור האחרון, העולה כצמח חולה מתוך אדמה אשר לא תוסיף תת כוחה. בעיר, במקום מושב בני אדם, מתגלה שדפון החיים הזה בצורת-תקלה של ריבוי גונים. העדה, ולפעמים גם העם השלם היושב בארץ עתיקה, מאבדים את צבע החיים הכולל, את רוח התום של קיבוץ; הרצון המשותף הולך ופוחת, ובמקומו באה התפלגות, ריבוי גונים של חטיבות חטיבות. כזה הוא גורל ירושלים בימי החורבן: העיר מלאה ניגודים, יען היתה כזקנה בלה אשר נדדה ממנה שנת מרגוע. גם בתוך קהל האנשים הרענן מתרוצצים מאוויים ומתנגשים רצונות; אבל קיבוץ כזה מקבל פעם בפעם מרות אחת, נכנע למשמעת יחידה – על ידי כך הוא נח, כאילו שוקע בתרדמת מנוחה. אולם מה ינוד לבנו מדי קראנו בספר הקורות על ירושלים בימי החורבן; למה לא יכלו הקנאים להסית גם את הפרושים, כי יעמדו, למצער, מחרישים במלחמה נגד רומא? מדוע לא התפלשו הפרושים באבק רגליהם של הבריונים, למען עורר אותם להכנע בשעת כליה? איך התנדפה כליל רוח המולדת, הרוח הכופפת או המרימה בבת אחת את ראשי כל בני העם – עד יעבור זעם? הה, דבר גורל היה בזה, כי תיחלק ירושלים ותפול איברים איברים אל פי הטורף! כל יהודה עיפה כבר בימים ההם למות; רק בקצה הארץ, בעבר הירדן ועל שפת הגליל, בין ההרים הרמים, נשתמרו עוד בעת ההיא קבוצות של יהודים רענני-חיים, אשר רוח תום כללה את כולם יחד ותעמידם הכן למלחמה. האוויר, אשר בערבות הירדן ואשר מעל להרי הגליל בצפון, אולי הנהו עוד כיום הזה קל לחיים כמו בימי האבות, רך ונוסך עונת-שלום כמו בימי האסיים. על כן, בקצה יהודה, עמדו מבצרים בודדים בפני הרומאים, כשרידים גבורים של משפחה עם נבוכה, אשר קמו עיניה מזקנה ומרוב ראות חיים. אכן נפלו גם המבצרים האלה לפני אויב חזק שבעתים; גם גוש חלב, גם יודפת – בתוך קן הגבורה האחרון הזה שם את רעלו אחד מחשובי ירושלים: האיש יוסף בן מתתיהו, אשר דבק בו רקב ירושלים לפסוח משלום למלחמה, להיות כאחד איש עוצם את עיניו, מרוב דעת חיים, ואף איש אשר יחזה עתידות. כמוהו היו כל בני ירושלים: הקנאים, אשר לא אבו לראות, כי חומת עיר הקודש לא תעמוד בפני פטיש כל הארץ, וילכו בגדולות; הפרושים אשר דאגו לשפוך את תורת חייהם על דור אחרון, וילכו ברחוקות. כאלה גם אלה שבע תועבות היו בלבם בפני הגורל; על כן נפלה ירושלים, שׂבעת הימים, ולא יספה קום, כשדה השבלים הבשלות אשר תישברנה תחת רגלי הדורך.

ירושלים, עיר החרבות אחרי החורבן, המעיטה לתת צבע חיים גם לפלגות, אשר הוסיפו להתקים בתוכה במשך הדורות הבאים. העיר ההרוסה דמתה לגוויה בלי רוח חיים, אשר דמה ייאסף גם מתוך בהרות העור, אלה סימני המחלה אשר בה מתה הגוויה. ואולם ירושלים לא מתה כליל; כמו מאז הוסיפו להתקים בתוכה חיים יגעים, מחולקים לחטיבות חטיבות, אשר????¹ אחת תמה לא תאחדן אף לרגע. אף לרגע! אם נסקור, במעוף עין מהיר, את פני החיים אשר היו לעיר ירושלים במשך המון דורות, מדור החורבן ועד הדור האחרון, אז נראה את הפנים האלה והם כפני מסכה: ללא הבעה של רצון או אימה. ירושלים, מימי החורבן והלאה, לא ידעה גיל, לא ידעה גם קצף מלחמה. היא באה במצוק ולא ידעה עד מה; היא נכבשה, והדם אשר נשפך בתוכה היה עקר כמו הדם אשר שפכה יד נבוזראדן. העיר המלאה פלגות מוזרות, הפרושות כל אחת לקרן זווית אטומה, דמתה בגלל זה לזקנה אשר פניה מלאים קמטים קמטים. מה הבעת החיים, החבויה בתוך קמטי הזיקנה? רק מעט ערמה, אשר עם גמר החיים, רק מעט זדון לב המעורב באימת המות. גם לוחמי הצלב, גם הערבים כובשי ירושלים בימי עומר, לא צרפו כל חדש לדמותה של עיר הקודש: פרשי הצלב היו דומים בראשית בואם לילדים עליזים, המתפרצים ברעש לתוך בית אשר השממון קינן בחדריו ימים רבים, ורק שנות מספר עברו והם הפכו כולם בחורים אווילים, אשר גדלו בבית לא להם. גם הערבים, אשר הביאו בדם להט גבורים, כאילו שאפו בירושלים אוויר חסד. הם לא נהיו לעם במקום הקנא הזה, אשר לא אבה לפנות את חיי עברו; הם רק נוספו כפלגה אחת חדשה על יד הפלגות של כל הדורות, אשר אווירה של ירושלים כאילו שומרת עדיין את רוחן.

ירושלים היא עיר מלאה פלגות גם כיום הזה, ואולם כולן הן פלגות של אביוני אדם. המון קצירי-חיים ברוכים קצר הזמן בירושלים עד ימות החורבן, ועתה מגדלת העיר, כשדה כחוש, רק תבואת-אדם אשר אין לה הוד ואשר לא תצלח להיטחן! על גלגל הריחים של ההיסטוריה, הסובב גם בירושלים, עולים רק זרעונים המובאים מן החוץ, על כן רק הזרים, הבאים ממרחקים אל עיר הקודש, מצרפים לפעמים את מעשיהם למפעל-אדם אשר ישאיר שארית. ואולם כמקרה הזה יקרה רק לסירוגין; אין המשך של מעשים בירושלים, אין בה צרוף של חיים העובר מדור לדור. גם המסורת היא פה נושנה, מוגמרת; מי גבור אשר יקרע את מכמרתה, אשר יתחיל פה דבר-מה מחדש? מעשה גבורה כזה עלול להיעשות על ידי יחיד מתקומם, ואולם בירושלים נפקד מקום היחיד! זאת היא אמנם המארה הרובצת על כל המזרח; במקומות הישוב האלה, הטבולים באור של שמש אחת גדולה, אין איש אשר ישאף אל שמשו. האנשים הגדולים אשר במזרח הם תמיד רק גדולי כוח, במהות נפשם אין כמעט חדש. כל אחד מהם כאילו שקול כנגד רבים, אבל אין ביניהם אחד אשר לא יהיה שוה לכל הרבים האלה. הגבור בן-המזרח הוא הטורף, אשר אוֹן לו עד-בלי-די; הוא בולע מן המוכן, ולכן, על פי רוב, הוא מציג ריקה את הסביבה אשר בה הוא פועל. לא כן יחידי הסגולה אשר במערב: אלה גורמים תמיד חידושים, יען כי הם מואסים לקחת מכל הבא ביד. זהו טיפוס היחיד אשר במערב – האיש המחדש מתוך הכרח, האיש אשר חליפות בנפשו ואשר מסביב לו, כמו מסביב למעין, עולים תמיד פרחי חיים רעננים. ירושלים איננה מגדלת אנשים כאלה: היא, עיר המזרח העיפה שבעתים מחיים. גם כל הזר הבא לתוכה כאילו מאבד בשעה אחת את הגאוה השקטה, המסמנת את היחיד; אף הוא נעשה בהול במקצת – בעיר הזאת הרעבה תמיד לחיים, מבלי אשר תוכל להשביע את נפשה. כי מה היא ירושלים עתה, אם לא עיר צחיחה, אשר כל היושב בה חי את חייו מתוך כלי שני?

ירושלים היא עיר אשר טרם רצתה את שבתותיה, ועל כן גידולי החיים אשר בה, כמו גידולי ספיח, אין בהם כדי שובע. בזה נגרע חלקה מכל כפר, מכל מלונת שדה אשר ישב בה אדם. שם, במקום טרם נפגם טבע הדברים, האדם יונק ממקום ראשון. הוא נלחם על חלקו או אורר את גורלו, אבל אינו מעלה על לבו שבע ביום דבר-אוולת לחשוב, כי יש מקום אשר עשהו אלהים יותר טוב מאשר מקום מושבו; האדם תולה שם את הקולר בצווארו, אבל בירושלים אין לך בן-אדם, אשר לא יבוז אם מעט ואם הרבה לעיר הקודש. האם כל אלה בתי-האבן אשר בירושלים, כל אלה הבנינים החשופים ומעטי הדמות, אשר כאילו לא דאגה להם, בראשית הבנותם, עין אוהבת ובוחרת – האם אינם מעידים כולם על זעף החיים אשר בלבות בני ירושלים? גם שרידי הנושנות כאילו שרויים כאן בתוך עלבון של בדידות; מקדש עומר הנעלה, עם החצר האוורירית וכלילת היופי, אף הוא עומד מרומם יותר מדי, כמוכן להסתלק מן העולם, צעד מעט הצדה ותבוא עד הכתל-המערבי; שם תראינה עיניך דבר אשר לא ראית לעולמים: דומה יהיה לך, כי כעין חידת גורל טבועה בקיר הפלאים הזה, אשר ייראה רק מצד אחד. גם שריד עתיקות הוא חטיבת חיים, ופה תראינה עיניך יצור קדומים, רב סבל וגדול מסורת, והוא את מחציתו האחת מכנס לתוך תעלומה, כנלאה לעמוד גלוי-חיים לעומת כל הזעף האטום אשר מסביב. הנה יבואו יושבי ירושלים לערוך תפילּה. הבט באנשים האלה: מדי נועם הם מביטים כה וכה, כאילו איזה פחד מוזר לא ירף מהם אף לרגע. מה פשר הפחד הזה? יש אשר תחשוד בזקנים האלה, המתפללים אל הקיר, כי איזה מפח נפש טמון בחובם לעומת הכתל הזה השׂבע תפילות עד לבלי הכיל. בכל ירושלים תחוש את מפח הנפש הזה, אשר יתנכרו בו גם בני הנעורים. כל תהפוכות נפש הנוער, אשר כאחת ינעמו לנו וגם יהיו לנו לטורח, אין העלם יליד ירושלים מגלה אותן אלא מעט מזעיר. אותו אור-המשובה, המתלקח פעם בפעם בעינים, בינת הגידול, המתבטאה בכל ניד כתפים, המרד המפעם את הנוער יום יום מחדש, וגם אותו העצב הכבד, הבא מרוב איסוף כוח – כל זאת היא מנּת מרחקים שאינה מצויה בירושלים. גידול האדם במקום הזה הוא כאילו חסר-תעלומה, כגידול העשבים היבשים אשר באדמה צחיחה. תום העלם בירושלים הוא צורה של עקרות, ולא צעיף בתולים על אוֹן הנפש שטרם פותח; הוא מתיחד עם גורלו חסר-העלילות, העלם המסכן הזה, מבלי אשר יכנס אותו החיק החם של ציבור אנשים, מבלי אשר תרמוז לו, כמשל-חיים מושך, דמות מרהיבה של איש יחיד. הוא למד מן הקרוב, כי על כן אוויר ירושלים, רב היחוס, אטום כמעט בפני זרמי חיים רחוקים; העלם נכנע פה בלי אהבה, טרוד בלי חפץ כמעט יותר מאביו-מולידו – הוא נד על אדמת גידולו כאגמון יבש חדל-עלים. על כן כה מוזרה היא משפחת איש ירושלים: בקרבה ישכון שלום, ולעין הרואה היא כאגודה, כחבר-אנשים מצער אשר חלק שוה לכולם בהרגל חיים משותף. רק אם תיקרה לתוך המשפחה הזאת, משפחת יהודים, בשעת-כושר מיוחדת, עת רק הילדים הקטנים חוסים בצל האם, אשר נשארה לבדה בבית – רק אז, באין האב ובאין הבנים, אולי תכבד עליך מעט הסביבה הקטנה הזאת, ואתה תרגיש את עצמך זר: כמו בכל מקום-חיים המלא מסורת מיוחדת של אהבה. אבל אז תיזכר בכל רגע, כי אם עבריה השכינה את נפשה במקום הזה: האם הדבקה והחשוכה, אשר הפכה את כל סגולות הערמה של בני עמה לזריזות-לב מיוחדת של עקרת הבית; גם רוח הפלגות אשר בירושלים, פירוד הלבבות הגמור שבין שכונה לשכונה, הנכאים הרובצים מעבר למפתן כל בית – כל תכונות המקום האלה הפכו להיות מדה טובה בנפש האם העבריה אשר בירושלים: את מיטב אור עיניה היא משרה על הילדים, על חפצי הבית הדלים, על קירות האבן העבים והתפלים, אשר רק היא, האם, מסוגלת להביט עליהם בעין טובה. אף משהו מחיבת לבבה איננו הולך לאיבוד, יען כי החוץ אשר בירושלים הוא מוזר וחדל-דרכים, איננו משכיח אף לרגע את חובת-הלב של האם, זו האם אשר אף שמינית שבשמינית מאהבתה איננה מפרישה לקרובים, לשארי-בשר הקובעים בין בית לבית שביל של ידידות. האם בירושלים היא על-פי-רוב בודדה, לפעמים גלמודה; העולם מתקיים בשבילה מעבר לימים, בירושלים היא שוכנת בתוך חצר נבדלת, ובתוך החצר – קן צר ופרוש מן העולם, אשר היא תמלאהו ממסד ועד הטפחות באהבה רבת טורח. הנה עמדת רגע בתוך הקן הצר: האם לא יכבד עליך לשאוף את האוויר הזה, אשר אד לב-אם מלא אותו פתאום עד לאין הכיל? צא מן הבית הזה, עוד מעט ובא הנה האב אשר למשפחה, איש אחד מאנשי ירושלים.

איש מאנשי ירושלים, הגבר אשר ענין לו בחיים אם מעט ואם הרבה, הוא יצור נבדל ובודד, אשר לנפשו חסר כעין עיקר של חיים. העיר איננה עיר מולדתו, יש אשר שנים תעבורנה והוא לא יעלה את ירושלים על לבו, את כל ירושלים, אשר טומאתה בשולי שכונותיה ואשר לכל רחובותיה אין, בכל-זאת, גמר של חולין, כאילו כולם מובילים רק הלאה, אל מקום-קודש אשר מאחריהם. האיש הזה צועד כזר בצדי הרחובות, ומדי עברו לא יכירנו עוד מקומו; הוא איננו מרהיב עוז בלבו לחשוב, מה ילד יום לירושלים, כאילו לא ניתן לו ענין בעיר הקודש הזאת, הגדולה רק לאלהים. הוא אינו קרב אל רעהו, יען כי התקוה, המקרבת אנשים, היא פה קצוצת כנפים; יושב ירושלים רק הולך וסובב את מקומו, עד לתעתועי לב, עד להקים מסביב תהפוכות חיים שאין בהן ממש. מה כל הריבות אשר בתוך פלגות ירושלים, אם לא זעף-לבבות אשר במקום ישוב חדל-עתידות? כעין חרי-אף שומם יאחזֵנו מדי ניזכר באותה הקנאה שאין לה פתרונים, החותרת בירושלים בגלוי, מבלי קרוב אל מטרה, מבלי שאוף לדבר-מה דומה לשינוי. אכן זאת היא תכונת אנשי המקום: לנער מעליהם בלי חשׂך את פסולת הלבבות, איש איש אל כנף הבגד של השכן. שבע קליפות של קפאון עוטה העיר ירושלים, העיר הירודה והמיוחסת; היא איננה סופגת לתוך חיקה המאובן את קיא החיים, על כן אינה משיבה אותו בדמות מחודשת של כשרון אנשים החותר מחיל אל חיל; על כן בירושלים, כרבות אנשיה, הולכת ורבה גם שכבת התקלה אשר מתחת לרגלים. כל איש דורך שם בלי יודעים על מצע רך על ערמה, של תעתועי-בטלה אשר כל פלגה מנערת אל מעבר למפתן. איך ילך שם היחיד בצעדי און, אשר הד להם ובטחון, על פני גשר מתנודד זה, הבולע כל קול, המעלה על שפתי ההלך כעין צחוק אווילי של נכה רגלים? פה לא תהיה זהיר כאיש מחשב את דרכיו, תלמד רק להיות זריז כלץ, לראות את דרך החיים כגבוהה טפחיים מעל האדמה. ככה הם כל אנשי ירושלים: הם מהלכים לנגד עיניהם זרים וקלים, כאילו יוצע תחתיהם דבר-מה. זאת היא תכונת החיים המיוחדת להרבה מקומות-ישוב, אשר עברו עליהם לבלי שוב, עושר וגבורה ותשואות, והם העלו באחרית ימיהם כעין קרום של שכחה; כזאת היא גם ירושלים, אשר על כל אנשיה טבוע חותם של חסידות. הרשעים יודעים להלוך נגד החיים, החסידים הולכים מעל לחיים; כאלה גם אלה מתעמים בתכלית הקיום של האדם, כאלה גם אלה מתרבים בערים אשר מלאה סאת חייהן, בכרכים העומדים להיחרב או המבקשים את תיקונם בגלגול חדש של חיים. עיר רשעים היא עיר “מלאה מוטה”, והרואה אשר לבו קר, יכוף למולה את ראשו בדממה, יען אשר ידע כי קרובה שעתה לבוא; ואולם לעומת עיר, המלאה חסידים, יצחק הרואה אף ירגז, יען כי שעת הגאולה מאחרת לבוא בעולם. פלאות מחכות לירושלים; ואולם קץ הפלאות, יום הולדת חיים חדשים, חבוי בחיק העתיד. יש יום – ואנחנו לא נדע מתי יבוא היום – ורוח חיים חדשה תציק לירושלים; אז, במחי-געש אחד, תתפקע הקליפה הקשה בת-הדורות, ואתה יחד תתפזר לכל עבר גם שכבת הרקבון הרכה, אֵם כל ההליכות הנפתלות אשר בחיי ירושלים. אז יהיו בירושלים החדשה אנשים ההולכים ישר; עד אז יישירו שם את צעדיהם רק – הזקנים.

הזקנים אשר בירושלים הם גלויי-לב, מלבבים כמעט בשקט אשר במידת חייהם הקצרה והאחרונה. פה, בעיר העבר, במקום אשר העתיד חבוי מעבר לאד מרחקים, הם יכולים למצות את כל בינת הזקנה, אשר הנה כמעט אושר. אין דבר דוחק פה את רגליהם, כה קל להם לדרוך ברגליהם העיפות על פני רחובות ירושלים, במקום אין אף שעל-אדמה אשר ישמור את חום צעדי העלומים. ירושלים היא כעין בית-מחסה גדול לכל זקניה הבודדים, הנאספים הנה מכל קצוי-ארץ; הם כה בודדים בתוכה, בלי תקוה לשוב ולראות עוד בנים וקרובים – ולמרות זה הם נושאים את הבדידות בעין יפה. הם באים הנה למות, ועל כן לא תוסס בלבם הרגש המיוחד של הזקנים המתרחקים מהבלי העולם לאט לאט, בלי יודעים. מדי דרכם על סף ירושלים נכנסים הזקנים לעולם שבו הכל מכוון יפה לזקנה; הזקן, כשהוא מוטל על יצועו, איננו קולט את הד החיים הבא מן החדר הסמוך: גם בירושלים, עיר הפלגות, אין צהלת החיים עוברת ממדור למדור. פה יכולים הזקנים להיות זריזים, לדעת מעט טורח וכשרון ידים, יען כי אין דבר אשר יכריחם לפנות דרך, להמלא שבע ביום בושה של זקנה; אין דואג להם פה, על כן הם נושאים את מחסוריהם ביד רמה, בעקשנות, במין צלילות-דעת מיוחדת. יתר על כן: הם מתנחלים בירושלים, הם זוכים פה לדבר-מה שכולו ברשותם. האם לא ממעוות אחד תוצאות לכל מכאובי הזקנה, מזה אשר הזקנים יוצגו יום אחד ריקים מכל דבר? לא כן בירושלים: יש פה מסורת קדושה, שאינה תובעת המשך ועלילות, והיא מכלכלת בלי יודעים את נפש הזקנים; יש פה גם עתיד מי ישורונו? – והוא איננו מעורר קנאה בלב האדם אשר ימיו נטו לערוב. יתר על כן: הגבר, האיש בימי העמידה, איננו רואה ממש בעתיד הרחוק הזה, ואולם לזקנים הוא נותן עצמה אשר היא להם לבדם, כעין צידוק-דין בלתי נתפס, אשר בלעדיו לא יתואר כל לב נכון למות. אמנם כל הלבבות הצנומים של יקירי ירושלים אלה דופקים ביתר עוז; הזקן הוא פה כה רגיל, כה נתון לנפשו, כמעט ממלא חובת-חיים מובנה ורבת תוצאות. מה ילד יום לזקן בכל מקום אשר לא בירושלים? רק כעין תמהון סתום ותפל, אשר אנחנו לא נוכל גם לנחש את כל כסל הגורל הכרוך בו; פה הזקנים אינם תמהים, הם חיים את מלוא חייהם, כאילו נטל עליהם דבר-מה, כאילו יש אחרים החיים בזכותם.

במורד דרך האבן, המובילה אל הכותל המערבי, יש יושבים יום יום זקנים ילידי המזרח וזקנים אשר הביאו את שיבתם ממרחקים; מימין ומשמאל קירות המבואות הצרים, אשר מאחריהם כלואים חיים של משפחות ערביים קנאים ומוזרים המסתופפים בקרבת מקדש עומר – ואל הקירות האטומים האלה נשענים הזקנים במנוחה, בסדר-ישיבה קבוע של אנשים אשר דבר-מה נכון לפניהם. הם שולחים יד לנדבות, ובשוב היד ריקם הם מציצים לפעמים האחד בפני השני, כאילו הם כולם חבר אנשים מאוחד; גם נשים יושבות ביניהם, ואחת מהן כי תקבל אגורת כסף, תצטחקנה לעומתה כל האחרות, כאילו כולן ביחד מילאו דבר, זיכו את נותן-הנדבה בברכה שיש בה ממש. ויש אשר העדה הזאת תרד להתפלל, אז יעמדו לפני הכותל כמעט זקופים, תפילתם הומיה והדרת פניהם כשל פני אנשים הנשמעים ביום פקודה. מי יראה אותם כקבצנים, את הזקנים המלבבים האלה? הם דומים יותר לממלכה קטנה של אנשים מרוכזים ומתונים, אשר רק אותם יכיר כל מקום בירושלים.

יש בירושלים עוד מין מיוחד של אנשים, מוכי אלהים, אשר אוויר עיר הקודש כאילו נותן תיקון לחייהם: אלה הם העוורים הנפגשים פה בראש כל חוצות, ההולכים קוממיות בתוך השכונות החדשות ונדחקים, כגלויי-עינים, בשווקים המקומרים של העיר העתיקה, במקום אשר יכשלו גם הרואים, בתוך האפלה למחצה השוררת שם כל הימים. יש אשר נער נוהג בעוור, ואולם העוור דוחק את רגלי מנהיגו, הוא שוקק תמיד קדימה ועל פניו נסוכה כעין בת-צחוק, כאילו הוא נהנה מדבר-מה אשר אין חלק בו לרואים. דומה הדבר, כי ירושלים האפלה, זו אשר לעוורים, מלאה המון צללים אשר ישוקו בתוכה כהמון יצורים. ירושלים הגלויה, אשר אור השמש הרב רובץ עליה כמעמסה, היא עיר לקויה בחסר; האדם בתוכה נראה כמו מעט במספר, כמו דל בערכו. בחוצותיה ייראה ההלך כעלוב, כעזוב-אל, כאיש אשר יחרה לו דבר-לכתו. הבתים הם חשופים, כאילו לא קנו להם פה הרגל-מקום; כל רחוב הוא ריק מתוכו, כאילו החיים הם פה חיים למחצה, כאילו הם נתונים פה רק לסמא את העינים, לכסות את ערית ירושלים אשר המון חייה, חיי העבר, נהיו לצללים המהלכים במסתרים. ואולם מה עלולה ירושלים להשתנות למול עיני הרוח של העוורים! המוג תמוג מנגדם ירושלים אשר רבו בה אבנים מחיים, במקומה – ירושלים מלאה צבא חזיונות, קריה מיוחסת אשר רוח אחת שפוכה עליה, עיר הכבוד המגדלת בחיקה את צללי כל הדורות. גם דמיוננו אנחנו, אשר ראינו את ירושלים בעיני בשר, גם הוא יילוה תמיד אל השם “ירושלים;” לשמע המלה היחידה הזאת אנחנו מתארים לנו בלי משים כעין עיר-משנה, כעין תוספת של עיר אשר בעבר או בעתיד –: בעיני העוורים תהיה ירושלים עיר שכולה יצירת דמיון, מקום נבדל לטוב, אשר יד העוור תגשש שם לא למען הכשל באנשים ובכל אשר לאנשים הרואים, כי אם למען הדחק אל בין יצורי צללים, אשר אף הם יהלכו באפלה כעוורים. על כן טוב לעוורים בירושלים; כאילו ניטל מהם פה חצי עלבונם, כאילו יש שיתוף-גורל של תנחומים בין העוורים, אשר בינת חייהם היא כה חותרת וכה עלובה, ובין ירושלים, הרחבה אף היא לחיי דמיון ואשר חייה בהווה הם כה כוזבים ודלים.

כמו הזקנים כן גם העוורים אשר בירושלים: כת מיוחדת, חבר אנשים אשר אמנם לא יכירו איש את אחיו, ואשר חייהם במובן המפשט, אינם תלויים בכל זאת בחסד אחרים. הזקנים, לעומת שאר בני המקום, אוחזים במלאכת-קודש רבת ענין ומגמה; הם מתיחסים אל האנשים אשר למטה משבעים במין חסד של אבות, בסבר פנים של יקירים. העוורים מסתופפים בין הרואים מתוך פרישות של גאוה, הם מתיחסים תמיד בהיתול קל אל כל הנעשה מסביבם, כאילו הם משוים לנגד דמיונם את האנשים, גלויי העינים, כיצורים אשר נבצר מהם לדעת את האמת, את חיי האמת של ירושלים הגדולה לאלהים. לעתים קרובות הם מתהלכים ברחובות מבלי אשר ינהג בהם איש, תאומים ילכו יד איש ביד רעהו. יש אשר תראה זוג כזה, זוג עוורים, במורד רחוב יפו, הפונה אל קצה העיר. שם, ברחוב הזה, אשר מכל רחובות ירושלים לקה בשממון מיוחד, תפל עד כדי לגרום כאב לאיש הזר, הבא הנה בראשונה – הם מתהלכים להם, לעומת בית-העוורים, בצעדים מהירים ובטוחים, על שפתיהם בת-צחוק ועל מצחם, מצח עוורים אטום ועקש, חתומה מין יהירות שלא מעולם זה. הם מנקשים במקלותיהם על פני אבני הרחוב, הלוך ונקש בשאון טורד המעורר דבר-מה, המכריח לעמוד ולהקשיב רגע אל הקול המוזר הזה, המספר אף הוא נפלאות ירושלים.

בין כתבי הקודש יש שלשה ספרים אשר בהם באה בעיקר לידי גילוי מלאכת הסיפור; מן “ויהי” הראשון של “שופטים” עד הסיום האלגי של “מלכים” משתרע אפוס אחד בלתי פגום של גזע עברי קדמון, אשר אנחנו, צאצאים רחוקים ומוזרים של הגזע הזה, מתבוננים עתה בחליפות חייו רק למען התפאר – לא להבין, לא להתענג, רק למען התפאר: כי זה הוא הסימן המובהק לכל יורש מדולדל.

בין כל ההרגלים, הפוגמים את דמות-האופי של יהודי-זמננו, יש הרגל אחד אשר לכאורה הנהו כשר ומשובח: זהו ההרגל לדגול בשם הנביאים. כל מה שאצור בכתבי הקודש חתום עכשיו בשבע חותמות בפני רוב היהודים; השגת החיים הטובה, זו שאינה מבדילה בין קטנות לגדולות, העלילה הצלולה, ההכרה הנכונה ביחס לכבוד ואי-כבוד – את כל זה אין יהודי בן-זמננו מחדש מתוך התנ"ך. אבל לעומת זה הוא מתגנדר בהגיונות הנביאים. זה נעשה מין משלח יד; הפסוקים בדבר הצדק וכו' משובצים כלאחר יד במכתב אל העורך, בנאום של דרשן, בפיסקה תפלה אשר בספר לימוד לילדים. אין שמים אל לב, כי כשם שאין לנו חלק בציווי “לא תחיה כל נשמה,” כן רחוקים אנחנו מרחק רב גם מן הציווי “ולא ילמדו עוד מלחמה;” גם זה וגם זה רוחם צמודה לתקופה ידועה, ואנחנו הצאצאים הרחוקים נאוה לנו רק להתבונן ולדום.

בשביל להתבונן – רוצה לומר: להסתכל בדברים ולהשכיל על ידם – אין בתנ"ך חלק יותר נפלא מאשר שלשת הספרים: שופטים, שמואל ומלכים. מתוך הספרים האלה, שכל דבריהם עלילות וחליפות חיים, אנחנו לומדים בראש ובראשונה את האמת היקרה, לאמר: כל שהמעשים הם יותר גלויים, גם ערכם יותר מרובה. ערמה ורמיה היו כלי שרת לאדם בכל הזמנים; אבל בניגוד למעשינו אנחנו היו מעשי אבותינו בלתי מטושטשים, מובנים גם בטוב גם ברע אשר בהם. בימים הקדמונים היה אוויר החיים של שבטי ישראל דומה לאוויר הצלול אשר בארץ יהודה ואפרים: אנשים הבליטו את מעשיהם, המעשים הבליטו את האנשים. בין מאות הגבורים, העוברים איש בעקבות רעהו מיום מות יהושע עד גלות בבל, אין אנשי-חידותּ ואין אנשים המעוררים רחמים, כי כולם היו גבורים, לאמר: אנשים המביאים את מעשיהם לידי גמר. אף זה האיש מהר אפרים, אשר נתן את אשתו תמורת נפשו ואחר כך נתח את המתה לשנים עשר נתחים, הוא, שפל הלב, רומם את שפלותו ויעשנה עלילת זוועה; השבטים נקבצים והוא, המסכן, אשר לפי מושגינו נאווים לו הסתר וכלימה, מדבר כגבור במצפה ומשמיד שבט מישראל. כל אדם כאילו מרותק שם בשלשלת ברזל אל עצמו; החמלה, הפחד והאהבה אינם גורמים לטשטוש הצורה; מיכל נשארת בת שאול, למרות זה שהיא מפקירה את אביה בגלל דוד, ואוהבה, דוד, למרות אהבתו אליה, עוּנה לה בכל ערמתו, מדי התחפשו כאשר התחפש כל הימים. האנשים עומדים שם תמיד פנים אל פנים; בגלל זה הם נראים כה מוּארים, כה מובנים וכה רעננים. יחסים כלאחר-יד אינם בנמצא; אחאב ואליהו ניבטים איש בעיני רעהו: – “המצאתני אויבי?!” “מצאתי!” – בגלל זה הקיצור אשר בדיבורים והערך הבלתי משוער אשר בדיבורים הקצרים האלה; בנפש מוכן הכל למפרע, שתי-המלים הנן רק לשונות האש העולות בלפיד העלילה. אתה יכול לנחש תמיד את אשר יגיד פלוני או אלמוני מן העברים הקדמונים האלה; גם הערום ביניהם הוא תמים לב בגלל כוחו, בגלל יושר הליכותיו. אף העמלקי מספר לדוד, כי הרג את שאול, ומשלם בעד זה מחיר חייו. אין איש מנסה שם לטשטש את התוצאות, להפסיק באמצע, לסור הצדה. הנה בין אבנר ועשהאל: “סור לך, למה אכּכּה!” – וימאן לסור! – לשניהם גורל ואין לשנות; גם אבנר נפל אחרי כן בחרב הגורל. אין ספר בעולם – בכלל זה גם הספרים העתיקים של יון – אשר יתוארו בו במספר כה רב אנשים כמו-חיים, צלולי דעה ועלילה. לעומתם גם הנביאים מעולפים, חיים במדברותיהם יותר מאשר בעלילות. אנשי הברית החדשה הם לעומת הקדמונים האלה צללים ולא יותר; את בני שופטים-שמואל-מלכים אין צורך לדמות, להשוות, למלא אחריהם לפי חכמת הנפש של האדם. מהם אנחנו יכולים להמשיל, עלינו ועל כל הדורות, אבל לא להמשיל עליהם. לא רק ביחס למלוא גורלם, לא רק כאנשים שלמים הם עולים עלינו בתואר נפשם, בימי הפקודה הרבים אשר הם מונים בחייהם, ביופי הנערץ אשר לקו חייהם המתוח; הם נעלים עלינו גם ברגשות הסתומים, גם בתעתועים, גם בחרטה. ישנה אוולת האומרת, כי בן זמננו מושלם הוא בנוגע לחריפות ההשגה ולהרכבה המוזרה של הרגשות; גם זה ינדוף מהר, אם תקרא פרקים אחדים באחד מן הספרים האלה. אתה קובּע לך בדמיונך איש מאנשי היגון, הרבים בין הגבורים האלה, ואתה צופה לתוך נפשו כמו לתוך תהום; ועוד נוסף אחד לתהום נפש כזאת, כי כעין סולם מוצב בתוכה מן השאול עד למרומי העלילה. לא כמו אנחנו, אשר לא נדע ליצור דבר-מה מתעתועי הנפש. הרוח הרעה אשר לשאול הדפה אותו אל המדרון, אבל גם ברדתו ליוו אותו מימין ומשמאל הגבורה והגורל.

רבים מאתנו, המחפשים דרך תשובה אל כתבי הקודש, טועים לחשוב, כי השער אשר בו יבואו הוא ישעיהו או עמוס. כדבר הזה לא יתכן, יען כי יצירות הנביאים דומות במובן ידוע לפירמידות: הן קיימות לראוה ולא לשימוש; מבחוץ אתה משתומם על יופין, אבל בתוכן פנימה אין לך מה לעשות. מבפנים שוררת אפלת הדורות אשר עברו לבלי שוב. הנבואה היא כעין נרד יקר עתיק יומן, העומד בריח ובצבע זה אלפי שנים; עוד כיום הזה מלאה כל הארץ מריחו העז. רק מטעם זה – ולא מפני שספרי האפוס של התנ“ך פחותים במעלה – מחבב היהודי והנכרי את ספרי הנביאים במידה אחת. ישעיהו ועמוס הם היחידים, ויצירות הרוח של יחידים, כשהן מתרחקות מרחק של אלפי שנים ממקור העם, הם נעשים בהחלט קנינים משותפים לכל יושבי תבל. אם לנו, היהודים, יש אחיזה כל שהיא באותו הזמן הרחוק ובאותו לשד החיים הפלאי, אשר בארץ יהודה הדלה עשו את אבותינו לגזע כה עשיר, כה מבורך, כה נאצל – אז הולך ונמשך חוט האחוה הזה מן הספרים האנונימיים של התנ”ך. בהם עוד נוזל דם הגזע; פה אתה נמצא מבפנים, ובתור יהודי אתה מתהלך במקום החליפות הזה בלב הולם, בנפש מתחדשת, בדמעה הנאספת פעם בפעם לתוך עיניך. אתה נכנס דרך בן-השער הנחמד, אשר שמו שירת דבורה, ולך ניתן להתהלך ולהתענג כל כך הרבה, עד תום הדרך עם צדקיהו המלך האחרון, אשר עוורו את שתי עיניו. איזו דרך-חיים הזרועה גבורים, הליכות-אנוש כה ברורות, כה חרותות! האם חסרו בימים האלה הנחשלים, המטושטשים, אלה הנוברים במקום שבתם ואחרי חלפם לא יוודע מקומם? הגורל אבה, כי בספרים היקרים שלנו לא יסופר עליהם כל מאומה; כאילו מי שהוא נעלם חזה מראש, כי צאצאי הגזע הזה, אשר יקומו באחרית הימים, יכילו ביניהם המוני המונים כרותי-עלילה, תועי גורל אשר ראשיתם ואחריתם אינן נושאות בד בבד! כאילו למען השאיר להם מופת, חוברו יחד, במקום היצירה של שלושת הספרים הנעלים, רצון ובינה ועלילה. פה אין מוסר השפתים של ספרי הנביאים; המשל המחולל נפלאות עומד כמו חי, האב הקדמון מלמד את דרכיו החצובות בסלעי ארץ יהודה.

א

השפה העברית – במלוא גילויי חייה – הנה בעצם שפת יחידים: הרגל-הדוגמאות ממלא בעברית הרבה פחות את מקום ההשתלמות מאשר בשפות אחרות. שפתנו היא שפה קדומה, ועל כן הדרך להשיג אותה מתאימה בד בבד אל אופן ההשגה שהיה נהוג בימי קדם ביחס אל כל החיים, לאמר, לגשת אל כל דבר ולהבין אותו מראשיתו.

יש שתי סגולות לשפה העברית, השמורות אתה מימי כתבי-הקודש ועד היום הזה. התכונה הראשונה היא הקביעות הבלתי רגילה של המושגים: שפת עבר לא ידעה או לא הספיקה לברוא חליפות לבושים בשביל המלה הבודדה, והיא השאירה כל מלה בכתונת פסים יחידה. סתם מלה בעברית נושאת עליה חותם עתיק; אם היא יצאה ממקום מולדתה אשר בתנ“ך, הסתופפה בגוילים של תקופות שונות ומצאה לה באחרונה מקלט בדף-חפּזון של סופר חדש, גם אז לא נגרע ממנה דבר ולא נוסף לה מאומה. גם במקרה של כפיה, אם עישו אותה ושינו את צורתּה, גם אז עוד נשאר דבר-מה קדמון דבק אל שתים שלש האותיות של המקור. אין מלה אשר ריחה נמר עד תום; המלים העבריות הן בבחינת גרים בכל מקום שהן נמצאות, אתה מדבר אליהן בשפה ברורה של היום האחרון, והן משיבות לך בלשון עלגים לועזית, בשפת השגה מוזרה ונחמדה גם יחד, הרת דורות רחוקים. בכל שפה אחרתּ כל מלה היא בת זמנה, היא נין ונכד ליצור מלים אשר נשכח כבר מן החיים; זאת אשר בעברית – הנה תמיד בת-זקונים, כעין יפהפיה מכושפת אשר עלומיה שמורים אתה כמעט במלוא תומם. יש בזה כעין מעשה נסים, והוא הוא אשר שמר על התנ”ך מטמיעה אטית, בלתי-ניכרת. הספר הגדול אף הוא משול הנהו לעץ השדה: התוכן הוא הגזע והמלים הם העלים. יש אשר יכרת הגזע – בהשתנות הזמנים ובקום דור חדש אשר לא ידע ולא יבין את התוכן אשר נתישן. כזה הוא גורלם של הספרים הנשכחים; עליהם יעלה הכורת. ואולם יש ספרים נטמעים, אשר גזעם חי וקיים ורק מלותיהם משנות את טעמן, מפיגות את ריחן, מצהיבות ונובלות כעלים אשר בשלכת. ספר התנ“ך נשמר מכל חליפות הגורל האלה, יען נכתב בשפה אשר מלותיה חיות חיי עולם; כל מלה עברית בודדה לחיי עצמה, וכל יצור אשר אין לו אחים תאומים חס עליו הטבע פי כמה וכמה מאשר על יצורים אחרים. על כן אפשר להשמיד את המלה העברית, אבל קשה להרכיב אותה ואין כמעט כל יכולת להוסיף לה צביון חדש. כמה דורות עמלו, מימי הקליר ועד ימינו, לצקת את רוחם על המלה העברית ולא עלתה בידם; הם כתבו “מליצה,” רוצה לומר: הם נתכוונו להגיד דבר-מה משלהם, ומלת התנ”ך לא נשמעה והשיחה ניבים עתיקים, משמעות חיים מימים רחוקים. לידי יצירה באו רק המעטים והנבונים, אשר במקום להטיל כפיה על המלים קבלו על עצמם מרות; אלה שיעבדו את הלך נפשם אל הלך החיים הישן-נושן הטבוע במלים העבריות העתיקות. חזור על “ציון הלא תשאלי” של ר' יהודה הלוי ותווכח, כי שם ההצלחה ושם גם המלים המדברות בקולות צלולים; המשורר לא נקב בשיר זה מלים תנכיות, הוא הרגיש את מושגן האמתי, זה שהיה להן מבראשית, בקיצור: הוא השיב למלים את מלוא חייהן אשר היה להן בימי קדם.

המובן שבמלה העברית אינו עלול להשתנות; אבל זה עוד לא מוכיח, כי גם ברוב-בינה אין להפיח חיים חדשים במלים האלה, הדומות ליפהפיות חנוטות. זכור כי לשפה העברית יש עוד סגולה אחת מיוחדת, אשר בגללה היתה שפת התנ"ך למה שהיתה – לשפת כל הדמויות אשר בעולם! בלשון הדקדוק אתה קורא לזה: תכונת הסמיכות של המלים; ואולם בעצם הדבר היא נשמת השפה. בלי אמצעים מוכנים מראש היא ממלאה בעברית את כל התפקידים של שפה בת-משמעת רבת-סבל; ככל שפה חרוצה היא יודעת לדייק, לצמצם וגם ללכת בכל שביל צר אשר יטנה שמה הדמיון. חצר-מות היא העברית מבלעדי הסמיכות; עמה מתחילים בשפה הזאת החיים החדשים, הרעננים יותר מאשר בכל שפה אחרת. זה כל כך מובן: הרעות והאהבה הן חדשות בחיים יותר מכל, הן חדשות יותר מאשר החיים עצמם. מלה עברית בודדה היא ערירה, עקשה, מסבה את עיניה מנגדך כבת-נכר שבויה; ואולם יש אשר תמצא לה אחות – ובן רגע נהפך לבה הקר לטוב. במעוף-עין היא כורתת ברית עם המלה הנצמדתּ אליה, והיא מפּקירה לברית האחוה הזאת את כל יפיה, את כל סודותיה, את כל רחשי האהבה הנבראים מתוך אהבה. שתי המלים חדלות לחיות את חייהן הנבדלים; ביחידות אין להן שוב כל ערך, ואולם בהעלם אחד הן מהוות עולם קטן ומלא. אין עוד צורך בכל אמצעי-העזרה הנדרשים מאת השפה; חפץ הלב הובע עד תום, הדמיון השׂיח לפי תומו יותר מכפי יכולתו. וראה פלא: לפעמים אתה מוצא, במקום הביטוי המצומצם של שתי מלים נסמכות, הרבה יותר מאשר עלה בדעתך להגיד; כי ככה היא האהבה: אתה דורש ממנה מעט והיא נותנת הרבה.

הסתכל ותגלה בשפה העברית סוד של גלגולים אשר אין לו דומה: גזע עברי, מחונן בכשרון חיים אדיר אך לא מאוזן, קטע-נפש כמעט, מחוסר כמה וכמה מידות-יכולת של חיים, גזע קדמון זה נקלט בארץ קטנה ורבת-הדורים, אשר דבר-מה בלתי נתפס עושה אותה למבורכה, לנוה חיים נאצל וצלול, אך בעצם גופה של הארץ הזאת דבר המחסור: אין רוויה, ואין גם מזג אוויר הנוח עד תום, הגורם לאדם את העבודה ואת החגים שיש בהם ממש. והנה הלכו ונוצרו מושגי החיים; סימנם המובהק והמיוחד כמעט היתה הקביעות הבהירה; הרבה מעניני העולם לא מצאו להם זכר ושם בתוך היקף המושגים של הגזע העברי, אבל מה שנברא נברא לזמן ארוך, כפרי רוח של אנשים מוכשרים ומוגבלים גם יחד, אשר כל דבר מצליח בידם רק פעם אחת, כפרי השפעה של ארץ אשר גוניה הולכים וחוזרים, אשר טבעה הוא קבוע וגם יש בו למלא את הלב. וכה רבו הדורות ומושגי חייהם מעטו; הדברים לא נשתנו, אך בגזע צפון דבר-מה בלתי-נתפס, הטבע של הארץ הוא קבוע ודל, אך הוא רומז בלי חשך לנפש, מזכיר כעין נשכחות. דומה, כי הגורל אבה לתת במקום הזה עוד דבר-מה נוסף, ולאט לאט, הוא נוצר, הדבר הזה אשר אין לו שחר ואשר עמים אחרים כמעט לא ידעוהו. הוא התחיל מצירופים: עניני החיים המעטים, הספורים כמעט, דבקו איש אל אחיו; העושק, התובע את חלקו במעט היצהר והדגן של עובד האדמה, נעשה לחמס הצועק אל השמים. המרגוע, אשר ירד מתקופה לתקופה גם על בית-החומר, הפך להיות צדק אשר אין על עפר משלו. האיש לא היה פה ערירי בעניו, הוא לא נושע לבדו; רק עוד אח אחד, והעני והנושע גם שניהם הפכו להיות עניי ארץ או נושעים באלהים. אחרי כן בא ההמשך, זה המשך הצירופים אשר אין לו קץ. כל דבר התחיל ממשיל את חברו, ומתוך השפה הולך ונעלם שם התואר – זה אופן הביטוי שמסתפקים בו העצלים והשבעים. במקומו באה הסמיכות, זו העולה בעמל, הדורשת את אימוץ העין כמו בשעת ירית החץ. זהו דבר אשר לא יאמן כמעט: בכוח של מעלת רוח אחת יתירה – כוח הכשרון לצרף את הדברים – הצליח הגזע העברי לתפוש בתוך היקף חיים צר את מלוא כל העולם, למצוא, לאחד ולכבוש אותו – כיבוש של רוח, כמובן; כמו כן נהיה הפלא הזה גם בחיי השפה העברית: רק הודות לשימוש לשוני אחד – זה של הסמיכות – הפכה השפה הזאת להיות יחידה במינה. דלת אמצעים, עמוסה במלים סגורות וקשות כחלמיש, אנוסה להשתמש בכל פעם במלה מלאה למען כנות שמינית שבשמינית של דבר – היא היתה בבת אחת לשפה מופלאה אשר אין כל נעלם לפניה; תאומי מלותיה המוצמדות חדרו לכל, פתחו את כל השערים; דבר לא נשגב ממנה. למען כבוש את המושגים העצומים חסר לה אמנם החיל הרב של מלים. למען התוודע אל העדין, אל הרחש ואל המעולף חסרו לה אמצעי הרמז, הסלסולים המתוקים של גמר המלים; אבל לעומת זה היא ידעה – בעזרת ההשוואה של סמיכות – לגשת לעצם הדברים, ושם, ליד מקורם של הדברים, לא צריך הרבה בשביל לכבוש או להבין הכל.

ב

השפה העברית אף היא הנה שדה-פעולה, אשר ישוטטו עליו רבים ושונים. כמו בכל מקצועות החיים כן הדבר גם פּה: הענין של חידוש השפה ניתן בגלּוי בידי חקרנים ותמימים, אך מעשה היצירה נעשה במסתרים, בהעלם וכלאחר-יד, ורק בתור יוצא מן הכלל יש שהחידוש נבּרא מתוך הכרח. על זה מוכיחה בנקל שפת הדיבור; זכור ותיזכר, כי כל המלים שאצור בהן דבר-מה מפתיע, כוח נוסף של תאור, של רמז או של חן סתם – כולן מצאו להן מקלט בבדיחה, בפתגם, בשטף-השעשועים של סיפור הבאי. שפתם של אנשי המעלה היא, כידוע, יבשה, שפת הליצנים הנה, להפך, יותר פוחזה ויותר רעננה. הסיבה היא לא בזה שלשון המעשה יש לה יתרון של דיוק; בעצם הדבר אין לך מקום ששם האדם מדייק בדיבורו כמו במושב לצים. שם תשמע את המלים הנמרצות, הכופות במעוף-עין את השומע לצחוק, להאמין, להשתומם. כתב החוזה הוא מכוון ומשעמם, הבדיחה, השגורה בפי העם, היא מדויקת ונחמדה. אפילו הקיצור נחשב בטעות לעבד חרוף של שפת העסקים; הוא, הקיצור הבא ברוב-בינה, הוא יותר מדי גא מתחת את כוחו אגב כפיה. רק בפתגם, בתחום יצירה זה שאין לו אדונים, הוא בוחר להראות את נפלאותיו. ובכן משפת הדיבור אתה לומד את האמת המוזרה, לאמר: לא כל מכוון הנהו גם עיקר; הדבר הזה מתאמת גם בנוגע לחידוש השפה: כל חידוש הנעשה במתכוון אין ערכו מרובה.

טעות היא באופן כזה לחשוב, כי חידוש השפה בא לידי גילוי ביצירת מלים חדשות. גם במובן הרחבת השפה אין העבודה הזאת ממלאה תפקיד גדול ביותר. אם גם נניח, כי עד היום הזה נתחדשו בשפתנו כמה מאות מלים נחוצות וכי בעתיד ירבה מספרן כמה מונים, הרי ברור בכל אופן, כי המלים האלה יישארו כל הימים בבחינת המאסף האחרון לשפה; בתור ילידות חוץ הן מכירות את מקומן ואינן שואפות אל המרכז. בשירה אתה מוצא מלה מחודשה לעתים רחוקות מאוד, בפרוזה הכתובה על פי נוסח – וכאלה הם כתבי הפרוזה ברוב המקרים – אין הכותב נמנע מלהשתמש במלה חדשה, אבל הוא משתדל להבליע אותה, נזהר מלהעמיס עליה כוונה רבה. מלים מחודשות אסורות לבוא בקהל בהמון; אנשים תמימים אך לא-מומחים נסו לבלתי ציית לטעם הטוב, והם השאירו בנידון זה דוגמאות אחדות של כתיבה, והנה הדוגמאות המעטות האלה מכילות בקרבן את כל הנגעים הכתובים בתורת הסגנון; שורה אחת של כתב מפלצת כזה עלולה להבאיש את ריח השפה היקרה לימים רבים.

ועוד דבר: המלים המחודשות, עד כמה שיוצריהן הצליחו בעשיתן, הן שמות של דברים אבל לא כינויי הגדרה בשביל מושגים; כל מלה חדשה מוסיפה לשפה שם ולא תואר. בשביל חיי השפה – רוצה לומר: בשביל חיי הנפש של האדם, אין הבדל גדול, אם כמות השמות שישנה מן המוכן היא גדולה או קטנה; שמות של דברים אינם עיקר בחיים, ואותם אפשר בנקל לחדש ואפליו לקחת אותם בהקפה. ככה אתה רואה, כי גם אלה הכותבים על טהרת הלשון משתמשים בלי היסוס הלב במלה לועזית, המסמנת דבר-חפץ או אפילו מושג מגובש; אחרת היא, כמובן, כשצל-צלו של דבר-מה עיקרי בחיים נתלה על השפתים ובידי השפה אין כוח להביע אותו. אחת היא לך אם תכנה את האוטו מכונית או מוביל, אבל כששמינית שבשמינית של כוונה איננה ניתנת להבעה – אתה מאמץ את דמיונך עד אין קץ; רק מלת הגדרה אחת חסרה לך – ואתה עומד כמו בפני קיר ברזל, דומה לך, כי כל העולם עטה ערפל. למה לא תחדש לפי אחד ממשקלי המלים, למה לא תושיט יד לאוצר המלים של השפות הזרות? אתה לא תעשה את זאת, כי אין ברוחך; דבר מה אומר לך, כי את הכל מותר לקחת מן המוכן, חוץ מן העלילה, חוץ מתביעת הלב. את אלה אתה אנוס ליצור משלך; אין אדם זוקף מעשי זרים על חשבונו, וגם לשפה פיגול הוא הדבר לכנות כל מעשה אשר יעשה; היא היא מביעה כל תנועה וכל מעשה, ובשביל להשיג את זה היא משתמשת במלים הראשונות, במלה אשר נוצרה בבת אחת עם המעשים. רבים מאתנו עודם זוכרים את הרגשת המבוכה, שהיתה נטפלת אל הסופר העברי בשעת כתיבה: הוא צריך היה להגיד “פרוסט,” רוצה לומר – קור המביא לידי קפאון – ובאוצר השפה הדל אין אף זכר למלה מעין זאת; דמיונו הסית אותו לתאר את חזות המלבושים של גבור הסיפור, ובעברית נשארה כשארית מרגיזה רק מלת “מעיל,” מין חפץ-הלבשה בלתי מסומן המסתגל לכל גיל, לכל תקופת שנה, לזכר ולנקבה גם יחד!… העט היה נשמט מבין האצבאות, ורגש מדהים של כלימה היה מטלטל את הסופר בערפו ומרחיק אותו מרחק של ת"ק פרסה מכל תקוה לנצח, מכל יכולת להמשיך. זאת היתה הבושה העזה והמחפירה המצויה אצל בני עניים: העשיר עובר לתומו במלבושיו, אבל אלה פניהם מסמיקים בשעה שפגומים הקישורים על נעליהם. עוד יותר מדאיבה היתה מלאכתם של המתרגמים. הנאמנים שבהם היו יושבים כאיוב באפר כל התקלות ולא היו דוברים דבר; אף פסוק אחד אי-אפשר היה להריק לעברית מבלי שידרש להקיף את הענין, לטשטש את הדברים ולעשות מעשה בדאות. אמנם כן: בשביל לתרגם מלועזית לעברית היה צריך ברוב המקרים לשנות הרבה דברים תכלית שינוי. המתרגמים המסכנים: אף אחד מהם לא ניחש, כי כל החן והעוז של השפה העברית כלולים בזה, שהיא אינה משיחה ברצון מעשיהם של זרים. המתרגמים לא שיערו, כי במקום שהם רואים עניות וחולשה שם קיימים בעצם עושר וגבורה. גם בימינו עוד טועים רבים לחשוב, כי חפץ פלוני או אלמוני אין לו שם מתאים בעברית. לפי ההנחה הזאת יוצא, כי אבותינו הנחילו לנו שפה מצומצמת, מקוטעת, שעלינו להשלים אותה, שפה של קרן זווית שעלינו להוציאה אל המרחב. בקיצור – לשון בלתי מספיקה שעלינו להוסיף לה מלים. הה, שוב אותה האוולת הנצחת, הרואה במלים את חזות-הכל! דרך התשובה אל שפת עבר לא נסללה בשביל זה שאנחנו נכנה את מאכל-חוקנו בשם לחם; שבים אל שפת המורשה בכדי לעבור ממדור-חיים אל מדור חיים ולהאפיל על שאר העולם. שכחו את אשר מספרים לכם על דבר המאור אשר תהווּ, על דבר הגיונות כל העמים אשר ינתנו לכם בעברית: אבותינו היו סגורים בארץ קטנה ואיש לא הבין את שפתם ואף אתם כן, אתם הולכים להצטמצם ולא להתפשט. וככה יהיה לכם גם במובן הדיבר, בעברית זאת, אשר אתם אומרים לקנות לכם לשפה. לדבר עברית – פירושו לשכוח, להכביד עול, לנתק את חוט-השממית של היהודי הנמשך דרך האוויר. שפת אבותיכם היא בשבילכם מיטת-סדום, הרבה כנפים יִדוֹנוּ להיקצץ, אבל – האמינו! – אלה לא היו כנפי נשרים; לא חך אחד ייאלם, אבל הכי תאמרו להביא אִתְּכֶם לעברית את כל הלהג, את כל עשרת הדיבורים הניזונים מגרגר אחד של עלילה? ראו את עלבונם של אלה אשר אינם יכולים לכנות כן בעברית הרבה דברים: האווילים נדים עליהם ראש, אבל בעצם הדבר, הילד, המנסה לכלול עולם מצומצם בתוך שפת-דיבור מצומצמת עד מאוד, הוא הלא מתוה דרך לכולנו; גם לכל הנבונים אשר בקרבנו, גם לכל אלה השבים לעברית בלא-חמדה, ובתואנה, כי העולם בלבם.

ג

אנשים, שכוח דמיונם אינו מרובה, רגילים לראות כל אדם מתבודד כאיש רע ואת כל אדם מתון במעשיו – כאיש אשר יכוּלתו אינה גדולה. קצרי ראות כמו אלה מוציאים גם את דיבת השפה העברית: הם חושבים לה לחטא את התבדלותה, את זה שהיא מצרפת את המושגים באופן מיוחד ומצמצמת אותם על ידי כך יותר מאשר שפות אחרות; הם טועים לחשוב כליקוי גם את הקיצור הנמרץ של השפה העברית, זה הקיצור המציק והמרגיע גם יחד, הגורם לידי כך, שהרבה מן הדברים הקיימים בעולם הזה מוכרחים להסתפק – בתוך היקף החיים של השפה העברית – ברמזים, בחצאי-כינויים. אבל כל הליקויים המדומים האלה הופכים להיות הרגלי אצילות – בשעה שהיד הכותבת עברית מאומנת ובשעה שהאדם המדבר עברית מסתגל לרוח השפה.

כדרך עשרם של עשירים מלידה גם עשרה של השפה העברית נמצא מעבר לקלעים: לא לעין כל, לא ברשות כל פה ממלל וכל עט רושם. זהו רכוש קדומים, משומר, רובו נתון בככרות כסף וזהב ומעוטו במטבעות בני יומם; על כן יש אשר מי שהוא מאספסוף המשפחה נמצא בדוחק גדול, בשעה שהוא צריך לכנות דבר-מה מצרכי יום-יום. אבל מה רב ההון הצפון לכל יודע עברית ברגע של השגה ודמיון! כמובן, מן המוכן אין פה הרבה: גזבר השפה שלנו אינו נוהג לשחר פני עוברים ושבים ולמלא על לא-דבר את כיסיהם במצלצלי כסף וזהב. פעם בפעם אתה מוכרח לשוב אל בית-האוצר ולהוכיח למי שהוא נעלם, כי נאמן אתה, כי לך הטעם וההבחנה, כי הולך אתה לרכוש דברים שיש בהם ממש. החסכון הזה נהוג גם בשפות אחרות: לא כל הבא בא ונוטל מן המכמנים, מן המוכן לעתיד לבוא; אבל בעברית זכות היחיד היא המכריעה. מדת המשפט החמורה של הגזע העברי הקדמון נשמרת פה בכל תוקף: אין מהדרים פני דל. דוק ותמצא, כי הספרות העברית של כל הזמנים – גם הספרות החדשה בכלל – לא עצרה כוח לברוא את הסגנון הבינוני הטוב. תמיד היו במחננו הקטן סופרים בעלי סגנון, אבל תופש עט רגיל היה על פי רוב כמתעתע, כמטשטש את חותם הדור. ועוד זאת: סופר יהודי, אחרון שבאחרונים, כותב בנקל צחות בלשון לועזית, אך סופר עברי, אם איננו ממנין המובחרים, כותב כל ימיו מבלי לדייק, מבלי להגיע לידי מדה בינונית של ביטוי, כל היהודים הם, כפי המקובל, חריפי הבנה, אף-על-פי-כן רובם של הדברים הכתובים עברית נראו כלקויים, כאילו נכתבו ללא-חפץ מתוך רוח רפה או עצלה. האומנם נדברו כל הנבונים אשר בקרבנו לאחוז בעט סופרים זר, ובפינה שלנו, בעברית, נשארו רק הכושלים, המטושטשים? כמובן, הדבר אינו כך. הסיבה היא בזה, שהשימוש בשפה העברית דורש הרבה יותר יכולת, הרבה יותר כשרון מלידה מאשר בשפות אחרות.

גם בזמן הזה, בכל יפי הסגנון המשומר אשר בספרות החדשה, עוד כל סופר עברי הנהו בבחינת יוצר בראשית: לו נותנים שמות וכינויים, ואת מלאכת הצירופים עליו לעשות מתוך הבחנה ראשונה שהיא כולה שּלו. בכל שפה אחרת מלה גוררת מלה, המלה העברית היא בודדה, דורשת בירור והתאמה. כמובן, כוח הזרוע שולט גם פה, ואין לך סופר שאיננו מסוגל להעיז אל פי עטו עדרי עדרים של מלים, אבל מעשה-כתיבה כזה בעברית מעורר על פי רוב בחילה אצל הכותב עצמו. אותה הרגשת התעתועים, שהיתה מצויה לפנים אצל סופרים בעברית ושלא חדלה גם עכשיו, אותו רוח השממון היורד לפעמים על סופר עברי וגורם לו גם בושה, גם זעם, גם רגש תפל שאין לו כל שם: – כל זה אינו מתבאר עד תום בחרוז היאוש של יל"ג: “למי אני עמל?” – דומה שעצם הכתיבה בעברית, כשם שהיא עלולה לגרום עונג וחדוה, כן היא מסוגלה להכות בשממון את הכותב – בן-רגע, בעוד העט נחפז להעלות על הגליון את המלים המעולפות, שאין ברצונן להשיח את הרהורי הלב. אותה ההשגה של העברים הקדמונים, שלא ידעה לדחות את השכר והעונש וקבעה אותם בהעלם אחד עם המעשים – ההשגה הזאת אצורה גם בשפה העברית. הספר העברי נשכח עד מהרה, אם אין כוחו אתו לחיות עידן ועידנים; אין פה חיים נוחים של העולם הזהּ על חשבון השכחה אשר בעולם הבא. הדברים המצוינים אשר נכתבו בעברית נקבעו בכתבי הקודש, בתפילות, בפיוטים, נוצרה בשבילם מסגרת של חיים ארוכים; לדברי כתיבה של מה בכך היה ליהודים תמיד יחס של ביטול. והיחס הזה דן ומכריע גם עכשיו בספרות העברית, ואין לך דבר שצורם את האוזן כמו תהלה מופרזת ביחס ליצירה כתובה עברית; השוה מה שכתבו על פרץ ועל אש באידית לזה שנכתב על אודותיהם בעברית. פה לא היתה המעטת הדמות מצד אחד, או הגברת הדמות מתוך כוונה מצד שני: סיבת הדבר היא בזה, שהמבקר אשר באידית ראּה לפניו כמכריע את החומר ואת שטף הדברים; המבקר העברי, להפך, מתרשם על פי רוב מן השפה, מן הביטוי המעיד על עצם הדברים.

ד

רך הלבב יקוץ עד מהרה בשפה העברית. אבל מי שבא בסודה יאהבנה אהבת נפש, אף על פי שהיא נותנת במסכנות את מלותיה, למרות זה שהיא מפרכת את הדמיון חלף כל צירוף קל של מושגים. היא, השפה אשר יאמר לה כֵלַי ומסוגרת, הופכת להיות נדיבת-לב עד מאוד ביחס לכל דובר אמת; מי שאין לו מה להגיד הדיבור העברי נעשה בפיו צחיח וחסר כל הבעה, אבל מי שיודע דבר-מה מנפשו ורוצה להביע את הדבר הזה – השפה העברית גורמת לו שפע של ביטוי בלתי צפוי. כי זאת היא הסגולה הנעלה ביותר של שפתנו: להיות מדברת בעדה. כשם שהיא מטשטשת עד תום את האחד, אם השגתו מטושטשת מלמפרע, כך היא מבליטה – לפעמים באופן מפליא ביותר – כל סימן קל של אישיות; אנשים בלתי נחשבים, אך נאמני-רוח, עלולים לכתוב בעברית דברים שחותם השלמות עליהם, הדומים דמיון רב לדברי גדולים. במקרה כזה לפניך לא תרמית עינים, כי אם עלילת אמת: אתה קורא משפטים ששפע הביטוי שבהם נובע ממקור עמוק, אבל לשוא תחפש את המעין הזה בנפש האיש הנאמן והצנוע: הוא גרם לעושר הביטוי הזה בלי כונה, הוא רק הערה את מקור השפה.

זה מבליט לפניך עוד גילוי אחד בגילויי החיים של שפתנו: הדיבור המתחיל העברי, זה אשר אין דומה לו לצלילות ולנועם רמזים גם יחד. דבר כזה לא יתכן, כמובן, בשפה רגילה, המודדת מידה כנגד מידה; בפיוט של עמים אחרים זהו חזיון בלתי ידוע כלל; שם רק בחירי הנבחרים יודעים להתחיל בפסוק שכולו זמר וכוונה, המעורר זכר וציפיה. בתחום השירה שלנו הוא מצוי בכל ארבע אמות של יצירה: למאות הם השירים הקלושים בעברית (גם הדברים שבפרוזה) אשר הדיבור המתחיל שלהם מעיד על דבר-מה שהנהו בכוח ולא בפועל; זאת היא השפה המנסה לדבר בעדה ואשר תיאלם דום עד ארגיעה. בספרותנו, מקצה ועד קצה, הדיבור המתחיל הנהו יקר בולט לכל עין: בראשית ברא אלהים; ויהיה בימי שפוט השופטים; איש היה בארץ עוץ; ציון, הלא תשאלי; לא עדת כפירים ולבאים: – כל זה הנהו סוג מיוחד של יופי, מאור פנים של שפה גאיונה המעורר במעוף עין אחד כליון נפש. יש מקומות בכתבי הקודש – במזמורי תהלים בעיקר – במקום שחצאי הפסוקים הקצובים עושים רושם כאילו כל אחד מהם הנהו דיבור מתחיל נאצל; לזה רגילים לקרוא בשם סגנון המליצה. אבל בעצם הדבר כל אותו הילוך הסגנון הנשגב – הפתוס בלשון העמים – הנהו סגולה מיוחדת של שפה המוכנה בכל רגע להשיח דבר-מה בלתי משוער מראש; זאת היא שפה הרווּיה חזיונות חוזים, הספוגה דמיונות העם הנבחר, הצופנת בחובה את רוממות הלשון של ארבעים דור קשי-עורף. מה שנשאר אתנו בתנ“ך זה חלק הביכורים של השפה, אבל עם חתימת הספר הזה לא מצאה השפה העברית את מרגועה. אנחנו משתאים כולנו אל חיי הגזע העברי, אבל מעטים הם אלה אשר הבחינו לראות, כי לשפה העברית גורל אשר ישוה לגורל היהודי, למרות זה אשר היהודי בן זמננו נזור מן השפה הזאת למראית עין. מה סוף סוף פלא החזיון של חיי היהודים? כמובן, לא בזה שמספר אנשים ידועּים מתיחסים על אבותיהם אשר בטלו מן העולם לפני אלפים שנה. גם לא בזה שהאנשים האלה אוחזים במדה ידועה בתכונות ובמעשים, אשר שלשלת רצופה להם והיא ארוכה במאוד מאוד. שרידי גזעים כאלה ישנם בעולם חוץ מהיהודים, ואלה לא מעוררים כל תמהון. מה שמתמיה הוא כוח הגזע של היהודים, אשר הנהו בבחינת מדבר בעדו. לא די בזה שאתה קובע ואומר: היהודים הם בעלי כשרונות; הכשרונות הולכים לתומם, אבל היהודי, כשהוא מקבל השפעה כל-שהיא מתרבות זרה, הוא מתרונן פתאום כשכור מהשגּה, מדמיונות, מהגזמה. האם הוא עושה מעשה לצים, או להפך, הוא נראה לעין העולם כאחד נשגב, יען הוא – היהודי אשר הגורל הדיח אותו ממולדתו בלא עת – מוכרח להתחיל בכל הזדמנות שהיא “דיבור מתחיל” מרומם? ההמשך איננו בא; זאת היא חידה בפני עצמה. אבל מי אשר בדמו תועים אדי יצירה ללא ארשת – בהכרח הוא שלשמע כל חדשה יתנער, יתלהב, יאמין שהגיעה שעת כושר. והנה ראה: כיהודי כן השפה העברית. מה שהיא אצרה בתנ”ך לא השיח את כל חייה: היא חדלה בלא עת להיות שפה מדוברת כשפת עלילה. ובשעה שעלו להבות האש בירושלים הנחרבת היא נאלמה דום, שבויה קדושה בתוך הכתבים הקדושים. זה יצר למענה גורל טרגי, מרומם, אשר הבטיח דבר-מה לעתיד לבוא. זה לא היה קץ, יען כי הדהּ האחרון לא נמוג ביחד עם זעקות הכהנים הנשרפים בבית אלהים השרוף. אחרי כן באו וחלפו דורות, והיא היתה כישנה שנת ציפיה; היא היתה מוכנה להקיץ בכל רגע ולהניע שפתים טהורות, לפרוש את אברותיה עם כל דמיון עז, להקר ניבים צלולים מכל מקור מחשבה. איזה עידן-ועידנים ארוך – מימי רבי ועד הרמב"ם; מימי הקליר ועד יהודה ליב גורדון! היא, השפה העברית, היתה תמיד מזומנת לגמור דבר-מה אשר לא נגמר, עם כל דיבור מתחיל שלה היה מורגש בעליל כי היא היא המדברת בעדה, המאזרת חיל את הצאצאים החלשים, אשר לשונם התנהלה בכבדות. נשמת השפה הזאת, אשר עמדה מהיות באמצע חייה, היתה מסוגלה להתחיל עם כל דור חדש “לכו נרננה;” היא נכונה גם כיום הזה לתת את כל נפשה – ובנפש השפה העברית צפון כוח לא נחקר, כוח הגזע העברי אשר איננו תם.

גם השירה העברית של זמננו ספוגה הדים, רמזים, תעלומות ביטוי שכל קורא מפרש אותן לפי השגתו; השגה חריפה ביותר מסירה בבת אחת את כל החיתולים מעל המלה העברית, דמיון נאצל ביותר מנחש בלא-עמל את שפע הביטוי האצור בתוך צירופי-המושגים אשר במשפט כתוב עברית. לזה קורָא חידוש השפה. הלא אתה רואה בעליל, כי הטובים מבין מחדשי השפה כתבו אמנם בעצמם עברית עשירה במלים, אבל בכל זאת היתה על פי רוב עברית אטומה, מין עברית בת-רגע אשר רק דמות האותיות מעמידה על קיומה; ולהפך – מחיה השפה הנעלה ביותר, ח. נ. ביאליק, לא חידש כמעט בעצמו מלים. חיבת הדור לביאליק תלויה ברובה בטּעם השפה החדש, אשר נתן המשורר הזה בפי הקוראים; וכמעט כל גדולתו של איש העלילה הזה אפשר לסמן במשפט אחד: תחת ידו נמסו אסורי המלה העברית. שים אל לב, כי ביאליק השתמש על פי רוב בצירופי מושגים הלקוחים בצלמם המוכן מתוך התנ“ך; אבל איזו תוצאות נתן שימוש-הגזל הזה? הוא הוציא אסורות מבית השבי ונתן להן חיים ודרור, הוא פתח את המליצה העברית מכל עבריה, זאת המליצה (אמור: צירוף המושגים) אשר היתה סגורה מכל העברים. קח לדוגמא את השיר: “תחזקנה ידיכם;” הוא כולו חיבור חצאי-פסוקים הלקוחים בצורתם מתוך כתבי הקודש, אבל בשיר החיבורי הזה הגיעה ההפלאה למרום מעלתה: זהו מין בקעת יחזקאל אשר כל עצמותיה היבשות קמו יחד לתחיה! אחרי ביאליק עשו רבים ויעשו לעתיד לבוא; בינתים נוסף דבר-מה חדש: יצירת המליצה העברית החדשה, רוצה לומר יצירת צירופים אשר חינם, דבקותם ואמיתם עשויים בעצם על פי דוגמא אידיאלית של מליצה תנ”כית; נוספו ידים מאומנות העושות את המלאכה הדקה הזאת, מלאכה מפליאה, העלולה לעשות את שפתנו לשפה הבחירה, שפה אשר עם היות עשרה גדול לאין ערוך עוד צמצומה הנפלא נשאר כולו בעין.

עוד נער ישראל ואלהיו חינכו ויתן לו לדת אילת אהבים אמיצת פנים. היא לא ביקשה לה כבודה רבה, כי גדלה מילדותה במדבר-קדם, ומשיאי סלעים חשופים למדה את חלומותיה על חסד אלהים ועל טוב האדם. בימי ארושיה לא ידעה כמעט התפנק; בלילות ישימון, לאור כוכבים טהורים ואבירים, דיברה אל חתנה השחום רק דיבורים קצובים אשר מספרם לא עלה על מספר האצבעות בשתי ידיה הנקשות. וזכר השיחות האלה, הקצרות והזכות, הצופנות כתומן בינת ילדות ערבה, שמרה כזכרון אהבה לימים רבים – גם בהיות כלולותיה והיא רעיה נבונה באוהל העם אשר בנגב יהודה. אך כרבות הדאגה כן ירבו גם תפנוקיה, והדת המבכירה, הנלקחת חליפות לשדות מלחמה ולשדות יזרעאל הנזרעים, מבקשת מעתה לנפשה גם מעט נמלצות ותנחומות; לא כילדה פותה מרוך, כי אם כאם-בנים שוחרת-עתיד היא מתענגת לשמוע את סיפור המחמדים על יום השבת, יום בו ינוח גם שור וחמור, יום נבחר בכל ימים הבא ללא כל אות על מצחו הקדוש, כי אין מופת לנבחרים; אך משנה עונג לה מדי תשמע הבל-נדבות על ביתה וארצה, על הסתיו הטוב והמיטיב אשר לא יחדל שנה שנה משלוח שני שליחים נאמנים, את היורה ואת המלקוש, על השנה השביעית ועל שנת החמשים – שנות שמים שתים, צעירה ובכירה, המבכירות לבדן בלב השדות ועובד האדמה צופה אליהן מרחוק ועל סף ביתו.

והנה עברו תקופות, ומחזור גדול של חיים נתלה בשמי הנצחים כקשת מלאת צבעים: הדת הישראלית נשקפת כאחת למול העין הרואה באדמימות נעורים ובתכלת צהרים ובאפרוריות שיבה. היא יפתה בנעוריה מעדיי חוקים מעטים ובנזר הזהב הצר אשר על מצחה, מעשה ללא-חלוף אשר לאל היחיד; פניה נהרו בימי העמידה מחכמה אין דומה לה, חכמת אם ודת אשר עמה אבד לה כמעט בימי רעה, ובחסד גורל, אין דומה לו, קם ויחודש ויהי בין החיים. מי ראה עוד אם כזאת, אשר ניתן לה לראות את המות רק כמסה, לשעשועי דמיון נוראים? האם השכולה תמוג באבלה הכבד או תתעטף ביגונה הערב; אם כה ואם כה – ויום אידה לא ילד דבר-בינה אשר לא היה לעולמים. ואולם הדת אשר בירושלים כרעה אל פחת המות בימי צדקיהו, שכבה כמתעלפת שבעים שנה. נפשה יצאה מקרבה ונדדה כזרה וחולמת על נהר כבר; ובאחד הימים פקחה עיניה, ולנגדה הבן אשר נחשב במתים. הזה יהודה? הוא דומה ואינו דומה; הוא שחום ומהיר-לב כבימי אליהו, אך נפשו מתעקשת ומתרצה חליפות, כאילו בא אל נפשו דבר חדש ולא נשלם. והנה גם הדת הזאת אשר בירושלים, אל אף היותה רק בת שמים, עושה את רוחה ואת מנהגה למען הבן; דבר-מה בא אל נפשה ולא נשלם. היא כמהה בלי הרף, גם מאימת המות אשר ראתה לחינם, רק למען התבונן בו, גם מרוב ערוך את החיים החדשים והזרים אשר לעם יהודה, עם אשר בא במתים ויחי. ברגעי מנוחה, ההולכים ומעטים מדור לדור, היא סחה לנפשה על תחית המתים אשר תקום להיות באחרית כל הימים. הכי נזדככה דאגתה לאי-ערוך והיא נתנה את כל לבה לעתיד? אך מדוע היא מסייגת סייגים לאין ספור, כיראה מפני כל קרוב? עמים עוד יחמדו יפיה, כי עודנה במיטב חלדה; אך כזקנה בלה, אשר לא תתנער משבתה, היא חורזת את כל מעשיה על פתיל אחד, על פתיל גדול ונורא אשר שמו: תורה. הביטו וראו: הנה רוחה עולה ויורד מבעד המסכת הכבדה, הרקומה הלכה ואגדה – כרעוד חזה אשה מבעד השמלה; אך מכל שכניה, צור ויון ורומא, לא יפתנה אף גוי אחד בדממה. נזירה היא מכל חדשות, אוטמת לבה בפני אהב זרים. גורלה לא יצוה לה כזאת, גורל מסכנה אשר הָעוֹגֵב סובב על פתחי ביתה באין מכלים. זקיפי רומא נצבים אל שערי הקודש, ואדוניה, אל הצבאות, לא ישמיע גערה. למה לא תכנע מעט במסתרים, ולו רק כאשה גדולה ועזובה הזוממת מזימת אושר אשר לא יקום לעולמים? אין עמה כזאת; יומם תנחה לפי כוחה את בנה, הוא עמה, הרך ורגז חליפות, המשתבח לאין הכיל, המתפלץ על-נקלה בראש ירושלים הקריה, הרואה לשוא פחדים גדולים. אמנם כן, לבה מלא כל הימים מחשבות על בנה על יחידה; אף רגע לא תרפה ממנו, לא תעזבנו לנפשו למען עמל, או מלחמה או שעשועים. מסביב ירעו עמים בשדות אמונותיהם, סגים ושבים, מגמאים גבולות ומלחכים מעט מיבול אלים זרים; אמם-אמונתם לא תחרד, העם לא ידע בלכתו ובשובו. מדוע חרדה ביהודה? הה, הלזה היה במתים ואמו שבה ותחבקהו מעל סף המות. האם לא תעזבהו גם בלילות, בעתות המרגוע האטומות אשר לעם יהודה; אל ערשו תשב בלאט, שפתיה נעות מפסוקים קצובים ונאוים, החרותים מאז על ספר המורשה, ובידה מנצנצת מחט הקודש: – תפיר-תפיר, תפר-תפר! היא תופרת טלאים, מאחה קרעים, ואצבעותיה לא ידעו לאות; הפוך והפוך בבלויי נושנות: – אולי יחסר הלבוש, תקצר באחד הימים האדרת, תפתח לעין זרים לולאה על חזה הבן המשומר והנמהר גם יחד. אמנם כן, זרים יהלכו עתה לרוב בחוצות ירושלים, ידידים זרים אשר קורָא להם גרי הצדק. אלופי לב כולם, נאצלים מאהבת אמונה חדשה; פיהם מגיד כל היום את צדקת יהודה, אך בעינם עוד יאיר מעט נכר ואדנות הערבים לכל רואה. הם מזילים כסף נדבות מכיסם ואור רקמתיים מכל הליכותיהם. הדת, האם היגעה אשר ביהודה, לא תשים גם אליהם לב; היא לא תטעם גם בקצה לשונה מן החנופה אשר לידידיה, חנופת גרים חסודים המשיחה אף היא לב נכרי, מתפנק, תובע עגבים. מה לה ולעדנת החדשות אשר יזילו הנכרים בקדושים האלה בירושלים? לבה מלא עתה דאגה על צרורותיה ונושנותיה המטולאות, המתגוללים בכל מושבותיה, מקריה ועד כפר, כאשר יהיה עם השכמת יום גולה.

זה שמם וזה זכרם לעולם: חז“ל. מלה עשויה כאחת מסתורין ודמות; אחת המלות שבעות הרמזים, הקיימות כמעט רק לצרכי עצמן ואין המשל שולט בהן אלא לסרוגין. שם רבוי זה, שאבותינו עשוהו מלאכת מקשה, האם אינו דומה לצמיד בן שלש חוליות הנתון כעדי תמיד על זרוע ימינה של האומה? אך מהותו מצטיירת בלי משים בדמיונך כאד עליון, דק ושקוף, התלוי לבלי חלוף על ראשה של כנסת ישראל, וחוצץ חציצה כל שהיא בינה ובין רוח התנ”ך הגבוה מכל גבוה; בינה ובין השמים הגלויים, המלמדים בבת אחת לשון בינה אחת לכל יושבי תבל; בינה ובין השאול העליון, כביכול, זה ששמו שכחה או נשיה או עבר, זה המושך אליו בלי הרף מעל אדמות החיים את אבק כל הנשכחות ואת כל המכיתה הדקה והנפסלת אשר לאחרית דברים. והיא עצמה, המלה היקרה והעמומה הזאת, האם אינה בעצם מפת דורות ישראלית, הדומה במעט או בהרבה לאותן המפות לגלילות הארץ שיצאו מידי קדמונים ללא חוק קוים, ללא שעורי שטח, ללא ערכי גבולות ומרחק? באמצע הים, ים התורה הגדול, עיקרו ורובו של עולם; מסביב לו ישכנו לחופיו הרי אישים, כולם כתמי תואר שוים, נקובים בשם ולא במידה, מכונים כולם חכמים על טפח אחד של חיי אומה – כאותן חטיבות הגויים הקדומות, ספק מדינות, ספק גדודי אנוש בלולים, שתוכני ארץ קדמונים היו משכינים אותן על מפותיהם במעגל מסביב לים התיכון. קטנה המפה והיא נשארת מדור לדור כמו שהיא – כולה תגים סתומים וכולה בהירה ומפורשת גם לדור אחרון; רבנו הקדוש אינו מזדקר כנגד העין יותר מאשר רבי חלפתא, ר' טרפון ור' גמליאל הזקנים אינם מעולפים במסורת יותר מאביי ורבא, רבי עקיבא אינו דוחק בזכות גורלו את רב אשי הצרור במתיבתא, אך המסורת, התמה והנאמנה בכל סגולות היהדות, שומרת מכל משמר על המפה האחת והיחידה, וזו פרושה תמיד למשעי, תלויה בכל תקופה בצל הקיר החוצץ ביותר בפני שמש החדשות; הבט והבט בה: לב המפה רענן כשהיה, וקו השוליים הולך סובב בכל שלמותו, כאילו לא נתמעך מעולם כמלוא נימה ולא רמז מעולם להורתו המסורת: עיפתי מהיות פרוש לעין דורות; הבה אתקפל ואהיה מגילה צפונה או גנוזה.

קהל החכמים, הכלולים בנס במרגלית תמימות זו ששמה חז“ל, התכונן לאין ספור במדור הקטן, ומנוחתו שלום. זאת היא דירת עולמים, חתומה ומחותמת, אשר אין כמוה לאבות החכמה והקבלה אשר לעם אחר; מי שנכנס לכאן ויתר מאליו על נדנוד אופי קל שבקלים, ניער מעליו את ניצת החיים האחרונה, זו הלקוחה עם המתים הגדולים אל קבר זכרונם. חוץ מאחד, אלישע בן אבויה, הוא אחר, מין רוכב על חמור. לא תמצאו בכל המנינים העצומים האלה חכם שחכמתו קודמת; היהדות, שהסיחה את בניה החיים מן הטבע, עשתה לרבותיה המתים כמעשה טבע מופלא, קיפלה את הגדולים והקטנים יחד כטיפות ישרות בקילוח אחד של גשם. ידועי שם הם, אבל דרכם בקודש לא תיראה לעין; מבחינה זו, מבחינת הדרך, אשר היא לבדה מרהיבה את עיני החי, עשתה היהדות ככל יכלתה האיומה: שחתה את המוקדם ואת המאוחר של האישיות, והשאירה רק את התוך, את המנה הניתנת לבישול בפרור העם. המסורת לא אבתה לספר על המוקדם, על תפנוקי יצירה ראשונים של תנאים ואמוראים; כמן כן נעלה את דלתה בפני כל מאוחר, לאמר שיהא תנא מן התנאים פושט או לובש צורה. כולם קשורים אליה בטבורם, אבל לא בחוט אהבה, העלול גם להנתק ברבות הימים, כי אם בחוט הדת אשר בני עש לא יכרסמוהו ברוב תאוה; מלבד שנים או שלשה, כעין ר' שמעון בר יוחאי או חוני המעגל, דמויות גנובות ע”י המסורת מבית הגנזים הקטן של הדמיון היהודי, כולם תלויים בלי נוע על חוטיהם הדקים, כחנוטים חניטת נצח ביד אלוהית אכזריה, אשר לא תדע חנות לב אדם בקטנות. הרואה נרתע מתמהון ויגון בפני המחזה הזה – בית גנזים לאישים נזכרים אשר בעליו לא השאיר בו כל תנועה, הוא הסימן האחרון לחיי דמיון, ולעומת זאת השכין בו עד תום את חוק המוות, לאמר: יסודות נפרדים שיש בכוחם להפרות במסתרים. מה רב ההבדל בין מדור אפלולי זה, שמעולם לא הציצה לתוכו כראוי עינם של נשים וטף ועינם הנבונה של שוטי הדמיון, ובין אולמי המורשה אשר בכתבי הקודש, החמודים מאור ומרווחה ומקישוטי קדומים! אשר באו שמה, לתעודה ולזכרון גם יחד, הביאו עמם גם את כל טוּב חייהם, גבור את גבורתו ודל את ערמתו; הם לבושים לעורם כתונת דורם ועל בשרם למעלה תתנפנף אדרת אופים; באור הנשגבות הרב אשר מסביב יתוארו גם שריריהם וקווצותיהם וכל נדנוד עפעפיהם; גם הקטן אשר ביניהם נשען אל הקיר הקדוש רק כמבקש מנוח לעת מצוא, עד אשר ייטב לו לשוב אל מחול המחנים הנאלם והחי אשר שמו – עבר אומה; דוד מלך ישראל, בן השבעים, עולפה תחת בגדיו על ערש הזקנה, אך ברחבי אולמו, אשר הוקצה למענו, נעות ונדות כל דמויות חלדו, מדמות העלם עם חלוקי האבנים עד תואר הגבר הנכון והמתעוול, הלוטש עין אל לבנת הבשר הגנובה אשר לאשה זרה ונאוה. ולעומת כל אלה, אולמים ומגדלים למיניהם אשר יענו זה לזה הדי חיים לא יתמו, חדר הקבלה אשר ליהדות, הצר ואינו צפוף, המכיל בנס המון אישים ללא דמות הגוף, מין בית קברות עליון של אומה אשר לא ילא לבלוע מתים ענווים ופלאים, הנמנעים מתבוע לעצמם מקום אשר ייטב להם ואשר ישפוק להם! גם רבנו הקדוש נח מנוחה ללא ממשות, ללא בליטת נשימה, ללא רמז חניה ממלוא כל חייו – והוא יסד את היכל המשנה ברוב תכונה, במחצבות סגנונו הלמו בשעתם פטישי יצירה אדירים; על כסא מחשבתו, מקום המשפט למסורת כל הדורות אשר קדמו לפניו, הוא ישב רם על כל רמים, וכבוד ותחרות ויגיעה עשו לו מסביב כבוּדה רבה; ולעת קיצו עלתה שוועתו לאין חקר מכאב, מגבורה נואשת ומתפלות אנוש! אף הוא כאחד המתים הריקים אשר לקבלה, תא דונג צהוב וקט הצופן בקרבו את טיפת הדבש. לחנם תצמיד אליו עינים שוקקות – הוא לא ינוע ולא יזוע; נחיריו הטהורות כשני אלמוגים קרים בים הקרוש, עיניו החתומות כשני ארונות לא נפתחים מקדמות ימי עולם, בטרם יחולל עם והדמיון טרם יהיה בארץ להחיות מתים גבורים ולדובב את הזכרון.

א

בים הנצחים יש שרטון פלאים אחד ושמו התנ“ך. נשמות עמים, כנשרים טסים או כצפרים עפות, יבואו אליו לעתים למען בקש על אדמתו התמה את התעלומות הקדושות המזכות את החיים; ואולם יש עוף אחד פלאי המקנן שם כל הימים: זאת היא הנפש הנמהרה של עם ישראל הדוגרת באי התמיד את כל עתידותיה. ואף היא, פרועת האבר וקֵרחת הנוצות, יש אשר תמאס פתאום באדמה האיומה והקדושה, הרעננה ללא גשם חדשות; אז תעש את כנפיה לרוח צח, הבא מאפסי המערב, תרחיק נדוד ללב ימים גדולים, תחוג חוגים כמלוא ת”ק פרסא – ופתאום יתעורר הסער הקדמוני ויטלטלנה טלטלת חפּזון אל שרטון הקסמים. שמה, אל בין עשבי-אל טלולים, יצנחו הכנפים הלאות והמקור הרעב והמשחת מזעף יתעלם על פני מנוחות-קדומים אשר אין משלן במלוא תבל. הס! נשמת-עם עתיקה מחליפה כוחות לא-כוחות, מחדשת נעורים לא-נעורים.

מעופי-בינים עף הרוח היהודי – לראשונה על פני הימים הקרושים של התלמוד ולאחרונה על פני ימי התכלת של תרבות אירופה, אבל כל אלה היו רק נדודים בלי מטרה מולכת. כל נציבי התקופות, כביכול, ששלטו מאז ומעולם על היהודים, לא קיימו את שלטונם אלא במאמר המלך-התנ“ך. גם העריץ שבכולם – התלמוד-הפחה אשר מעבר הנהר וכל סגניו-המדרשים – היה קובע בראש כל גזירת הלכה פסוק מן התורה, ובראש כל צדקת-אגדה – בדל-שיר מן הנביאים או זנב-סיפור מן הכתובים, וכאור הנוגע בכל רחבי הצל ובכל שבריו – כן נגע התנ”ך, בכל ספרות גדולה ומוזרה שהקימו אבותינו: פסוקי התנך, בכתבם הקיטע ובלשונם הכבושה, נשתזרו לתוך שטיחי הצבעונין של תקופת ספרד היהודית-ערבית, וגם בתחום ה“זוהר” וכל צאצאיו – אותה ספרות פלאית וסתומה שהקורא צולל לתוכה כמו לתוך מי מצולה ירוקים – גם שם היו גרגרי הלשם הקטנים, פצולים ממצבת התנ“ך, נקודות אור יחידות שהשפיעו על ערפלי הכתב הכבדים זכות מופלאה של אגדות רזים. אך הנה נבקע בסוף הדורות החיץ אשר ממערב, והרוח הישראלי נמשך לקראת ספרות. אשף אחד קטן – הרמבמ”ן מדסוי – קם והחליק באצבעותיו הדקות על פני גוילי הקודש, וכל מאסף תלמידיו הלך וכתב את שיריו ואת מחקריו בלשון נמלצה ואיומה, זו הלשון היחידה בעולם שלא נבנתה ולא נתקיימה אלא בזכות ספר אחד.

וכשהגיעה שעתה של הספרות העברית החדשה – לא בא שנוי נצורות במזל הזמנים: הספרים הכתובים עברית השיחו את פי העם, ספר ספר לפי מדרגתו, אבל כולם יחד היו בבחינת זרם חולף ולא בבחינת מעין. פחיתות-גורל זו של הספרות החדשה אינה טבועה כלל במהות הספרים; הגורם לה הוא הרוח היהודי שהוציא כבר בימי חלדו את אהבתו הראשונה. העם המתחכם הזה, המרבה עגבים על כל תעלולי האנושיות, שומר בחדר נפשו מעין אמון-פתאים לכתבי הקודש. לפעמים הוא מכזב מתוך יקר-אהבה ומכנה את תמצית-חייו בשם דת; אבל בכל שעת מבחן הוא מגלה את אות האמת של האוהב הגדול: הוא אינו מעריץ שום דבר הערצה שלמה. כאן הוא הבדל הקסם שבין ספרות גויים ובין ספרות יהודים. שרשרת דלה של ספרי אומה, אשר טבעתה הראשונה הם שירי עם, היא בבחינת מושכל ראשון של חיים; ספרותנו, אם גם תיף ותעצם עד בלי די, תישאר כל ימיה כלי שני. המעטת דמות זו היא הגורמת לספרותנו הפסקות, ירידות-פתאום, נפילת חלקים. בשביל ספרותנו לא נברא אותו המשך-תמיד המשמש הבדל, כביכול, בין חיים ראשונים ובין חיי גלגולים. הספרות העברית היא גלגול בין גלגולים מן התנ"ך; היהודים הם עם-גלגולים רחוק מכל בניהם של העברים הקדמונים: – עם יהודים זה חי כל ימיו בנפוצות – לעתים יקרות ערך ולעתים נמבזות עד לאין ערוך; ספרות יהודית זאת תחיה אף היא עד עת קץ בדמות שברים, טובים או רעים.

המסורת של כתבי הקודש עלולה להעלות מתהום הנשיה של היצירה היהודית רק את הספר הבודד לפי היופי של התנ"ך: בצמצום ובשירה, שרטון הבּיבּליה הוא ארץ מוצנעת בלב ימים נשכחים, וטבעה, כטבע כל ארץ, משפיע לטוב על סופריה רק באופן מיוחד. יש בעולם מין כתיבה מופלאה – תמה ועזה ומפורשת גם יחד; בכל דף מן התורה והנביאים והכתובים אתה מוצא אם מעט ואם הרבה מן הכתיבה הנשגבה הזאת, המאריכה ימים בשל עוזה ושומרת את טעמה בכל תמימותה. ממנה מתפתלת דרך צרה אל שיא עברי חדש: אל הספר הבודד שכולו צירוף אחד נבדל.

ב

רוח התנ“ך, אותה תפיסת עולם שכולה אמת וכולה דמיון, חלפה לבלי שוב; מבחינה זו משולה כנסת ישראל לכוכב עתיק שהשיר את אורו לפני תקופות מאליפות: הוא גופו אינו אלא עצם כהה ומעובה, אך דמות נגהו תלויה עדיין בנס במרחקי העתים. זכרון האחוה האחרון, המקשר את היהודים אל התנ”ך, נובע ממעין קטן יותר; זאת היא האמת הלאומית השמורה בעשרים וארבעת הספרים העתיקים. עמים רבים, ראשונים ואחרונים, השיחו ברוב תשואות את חייהם, אבל לא זכו להראות את נפשם לעיני תבל; רק עם יון במערב – במקצת גם עם רומא – ועם יהודה במזרח חוננו בעווית גאונית זו שידעה לשלוף נפש אומה מנרתיקה ולגלותה כמו שהיא, בכל מחסוריה התפלים ובכל מאווייה המבישים. אין זה הבדל בין כוח לכוח ובין לבוש ספרות אחד לשני; אלופי הבבלים הטעימו עד בלי די את חוקיהם הישרים, אצילי הערבים והפרסים הלעיטו את שיריהם מליצה וחן. גם המוסר, המזיל את ריר הנפש, וגם התחנון הבוקע ממעמקים – שנים אלה אינם עושים עדיין את האמת האחת והתמה של חיי אומה; היהדות של ימי הבינים רבצה כאבן ויראת השמים שלה ירדה עליה כדלף סגריר; יש בעולם כמה שבטים מצוקי-דת והם בדלים ומסוגרים שבעתים, ויש בעולם ספרות לא אחת המלאה שיח והי ואינה מראה אלא פרצוף עמה השטוף דמעות.

ספר הספרים הוא מראה-המראות לנפש עם סוררה – זאת נפש עם יהודה אשר נכלאה בעלומיה בין הרי חלמיש קרחים ובין נשגבות-אמונה חשופות. העם הזה, הקטן והתם, הלך אחרי אוהב גדול ונורא, אחרי יהוה האל אשר בא להדביר תחת רגליו את מלוא הארץ. ברית האהבים מלאה כל הימים קנאות וגעגועים סוררים; העדה הקטנה, שזופת שמש וצנומה כבת מזרח חרופה, עבדה בחיים הגלויים את אדמת עמקיה הצרים ורעתה צאנה על צלעות הגבעות; ואולם ליד אח הבית, הוא אח האמונה, נגלו במסתרים חיי תאוה מתוקים ומרים. יד האל לטפה, כביכול, את הכנענית דקת הגזרה ויצקה לתוך הגוף השחום והרזה מאוויים עזים ואיומים; פי האל לאט על פי היפהפיה הנאלמת רכות ואיומות; והיא, נשכחה מאדם ומעמים, עשתה את עצמה מדרס-תאוה לחליפות אהבה עצומה. הס! כל המוראים הקדושים האלה חרותים בכתבי הקודש. עם יהודה לא יצר למעט אנשיו את שריון הברזל של המדינה; לבוש השלטון של הארץ היה רק אדרת בד דקה, שבלתה על נקלה מרוח הצפון הבא מאשור ומרוח הדרום הבא ממצרים; ואולם נפש העם הזה נתקיימה כולה בחסד אחד, כולה היתה קשורה עד תום לגורל קנא אחד. על כן לקוי בתנ“ך סדר המאורעות; חליפות העתים נרשמו בספרנו הראשון ביד שכֵחה המתעלפת מאהבה או מקנאה או מכליון נפש; לעומת זה יתנו שם את חליפותיהם המון חיי נשמה, נעלים מעלילות גבורה של עמים ועצומים לאין ערוך מצבא התעלומות של נפש יחיד. אמנם כן, השרירות השלוה נעדרת שם, מחוגת דברי הימים אינה עוברת בקו ישר – אין חכמת היסטוריה לישראל, אומרים חכמי הגויים; אבל תלאות האופי של העם מתוארות שם בכל בושת מערומיהן. דמות העם היא כאן כדמות היחיד – מאושרה ואומללה, ערמומית ופותה; תהפוכות התשוקה והחרפה יצרו כאן לא את אֲפֵר החלקות של היסטוריה רגילה, כי אם את ריבות הנביאים, תחנוני התהלים ותמימות הכתובים – כולם יחד אמיתיים כמשחק, מפליאים לספר כדרמה, משלימים האחד את השני כחלקי רומן. כי על כן ספר התנ”ך הוא אחד יחיד בעולם – הוא רומן אלוהי.

התגלות אלוהית זו של האופי הלאומי לא נשתנתה בישראל. המזל עשה זר את מעשהו: רק לאחר החורבן נהיה עם יהודה ככל המון הגויים ספיחי האנושיות, המתיחשים בתבל לפי קורותיהם ולא לפי נפשם. מסך הדרמה ירד, ובמת המשחק הפכה כבר בימי רבנו הקדוש בית משפחה רגיל שכל סמל אינו חופף על כליו. המשנה, זרועת האור, אינה יכולה ללמד על יהודי זמנה אלא את שיעור חייהם ואת תבנית מעמדם; התלמוד, נהר עקלתון, סובב שפעת יהודים בת בלי שם; בימי הגאונים היהודי הוא כמסתיר כל פניו מן ההיסטוריה, ורק סופת הצלבנים מרימה בעים את הצעיף ומתגלה פרצוף מעונה המפיק אימה וגבורה. אחרי כן ניתכות בערבוביה המון תקופות שמד ובושת, כערבוב ברד וסגריר, ואולם מידת הראיה אינה כאן בגדר שימוש: רק האוזן עלולה מעכשיו להבחין בפזורי ישראל לפי קול השוד ולפי אנקת הטבוחים. והנה אפסו ימי הבינים, על כל עמל האמונה ועמל המלכויות; כעין ילדות חדשה באה לעולם, וגם בישראל, עם תחילת הספרות החדשה, נראו ניצני משחק; ואולם זה היה משחק ידים ולא משחק נפש. דמות האופי של היהודי, אשר הגורל הריץ אותה במשך אלפים שנה בין שתי שורות של מענים, חשכה מצער, צבתה מבכי, נחרשה מערמה; אך ברוב הספרים העברים דמות זו היא בבחינה משוערת מאליה, לטובה או לרעה. במקצת מהם היהודי הוא חטוב-אופי כאחיו הקדמון בימי הנביאים, וברובם הוא רגיל-אופי כשכנו מבני הגויים. כחש זה, שמקורו בהרגל ערמה או בהרגל בושה של היהודי, יסתלק מן הספרות העברית רק לאחר שתתאזר בגבורות התנ"ך – להרים את מסך האופי הישראלי ולגלות את במת המשחק החבויה מאחורי המסך הכבד הזה.

במקום נודע-בשם ובתיאטרון פלוני-אלמוני העלו משחקים עברים על הבמה חזיון, אשר הנפשות העושות בו הן אישים מן החומש. ככל חזיון תיאטרלי היה גם פה איש אחד גבור, אולם הפעם היה זה האיש יעקב, האב האחרון לשלשת האבות; כבכל מחזה-עלילה נגולה גם פה אהבת גבר ואשה, אולם הפעם היתה זאת אהבת יעקב ורחל, זאת האהבה התמימה והגדולה אשר הנה ראשונה במעלה בכל כתבי הקודש. על במת החזיון דרך, כרגיל, גם גבור שני, התהלכו גם אנשי בינים; כל אלה הזעיקו את חייהם הקדמונים החוצה בקול רם ובתנועה רבה ומוראה, קהל הרואים נלכד, כרגיל, בשחיתות המשחק והאמין אם מעט ואם הרבה למראה עיניו. ואולם קרוב לשער, כי בשעת המשחק נוכחו גם רבים למודי-חומש, ואלה התעיבו מעט בלבבם פנימה את הדבר הנראה; ואולי נמצאו בין יודעי החומש מתי-מספר אשר נישאו בדמיונם מפה והלאה, ואלה תארו לנפשם אישים וחזיונות אשר לא שערו מחבר המחזה ומשחקיו גם יחד.

יעקב – האחרון לאבות והראשון ביניהם לתואר-מציאות ולאמת-מורשה. מראשית ימיו הוא מסמל בגורל ובתכונות את כל סגולות צאצאיו, עד דור אחרון: – את הסבל המתפאר, את הערמה המושיעה, את ההזיה המרחיקה עד לשמי שמים. הוא חדל להיות אלם-נפש ברגע גיחו מרחם; בבחרותו הא תם וחורש מזימות כאחד, יום אחד הוא עושה בצדיה מצוה מבישה של אם-אשה, ומשנהו, כשהוא לן בשדה על אבן הבדידות, הוא חולם חלומות אדירים, כאיש אשר נפשו הגדולה מופיעה אליו בעצמו רק במראה ובחידות. וכך הוא כל ימי חייו: איש-נצורות בכל דרך-חדשה, בכל רגש, בכל זמן התוכן עלילות למרחוק; לעומת זה דרושה לו עד-מאוד הטובה בחיים, הוא מתאונן, מתאבל ושמח יותר מכל בגלל נחת-משפחה. בכל חייו הארוכים אין מעשה מכוּון ליפעה או לעזר-זרים, אין תאוה לנקמה או למשפט-חרב, ככל הדברים העזים והחמודים אשר נקרו בחיי אב-רם, זה האב המשותף לעכו"ם ולעברים גם יחד; יעקב בא בהמון רגשות רק בסוד בני משפחתו. הוא חרד על רוב בניו – לא כאברהם השולח את נערו יחידו אל מלחמת האמונה, לא כיצחק הנפרד בדברים מעטים משני בניו גם יחד; הוא מרבה תואנות וסולח בנקל, יותר ממשפט ומגאוה הוא נוצר את האהבה ואת הרחמים. בחרות לו דבר – עומדת לו כהרף עין צדקתו לעדה, בבוא עליו נסיונות – הוא מוכן לחכות עד יעבור זעם או לפייס בכל מחיר. לעת זקנה, בהגיעו למצרים, הוא מבכר את יוסף על רוב-גדלו; גדולת זרים ותפארתם מעוררות בו באחרית ימיו רגש מעורב בתמהון והכנעה, כמו אצל זקנים אשר חייהם עברו ללא די-עלילה. ואולם בימי העמידה, בעודנו עושה לביתו, אינו נראה כאיש המכבד ללא לב ולב את המון המעשה ואת כשרון המעשה אשר אצל זרים. ככה הוא עושה אצל לבן – זה האב הארמי, התמים יותר מאשר בדו עליו בסוף הדורות. לבן אינו מחשב ביותר את דברי עצמו ואת עשרו; הוא רך המזג כמעט, לבו טוב עליו ועל אחרים, שבע-רצון כשהדברים הולכים במהלכם עד אין-קץ. הוא משכיל אל אנשים יותר מאשר יעקב בן-הדרום, אוהב את השלום ושמח למצוא באורחו בן-משק-בית לאורך ימים, אף כי הלזה עולה לו במחיר רב ובמדנים לא מעטים; הוא נראה כנחשב בעיני אנשי מקומו, ואולם בקרב בני משפחתו הוא רק אב טוב-לב ולא יותר. את תלונת בניו על יעקב הוא שומע מקץ עשרים שנה, לב בנותיו סר מאחריו בלי משים, על לא-דבר. מדי רדפו אחריהן – הוא עומד נגדן פנים אל פנים נכבד, ולא כאב זועם, לא כנוטר נקמה; לאה, השנואה והטורחת כל ימיה, אינה מבינה לצדקו ולכבודו, כדרך אשה המרשיעה על-נקלה; רחל, הנאוה והגאיונה כמעט, אף משקרת לאביה נשוא-הפנים, המטה בלי משים אוזן אל אמרות חונף ושלום. רגע אחד עוד לבן מתפאר במתכבד: “יש לאל ידי;” אך למחרת, אחרי זבח וברכות ונשיקות, שב לבן למקומו ללא תרפים וללא נצחון. שם, בארם הטובה מכנען, הוא נעשה אב לעם לא-עם, אשר לא גידל אלהים אדירים; יעקב הולך לדרכו, לגור בארץ מגורי אביו על נשיו וטפו ורכושו. בדרך מתה רחל, אחרי כן מחריד אותו מקרה אחר: בניו מכים עיר חולה; המקרה השלישי, דבר-העלם יוסף, כאילו מבליט את פניו הקודרים מיגון ומפגעי משפחה. מה מובן הוא ומה רגיל; אבותיו לא ידעו יגון, הוא ידע לבכות בימי עלומיו, הוא מדבר כנאנח לעת זקנה. הוא מעורר רחמים כאיש אשר גבהות-עבר אינה חופפת עליו; בארות לא חפר, עם רועים לא בא בריב. ועוד מעט והנה הקץ המנחם והבלתי-נשגב: אב זקן החוסה בהדרת בן; יעקב הולך למות והוא מברך, ידו מגששת על ראש אפרים – הנכד הרענן של רחל הנאוה. עוד מעט, באסוף אב זקן ורגיל את רגליו, תבוא עלטה לדורות, יבואו המון בנים ידועים רק כפרים ורבים; ואולם לרגע קט מופיעה התפארת הגדולה של החיים הגדולים: הלא היא האהבה. יעקב, בן מאה וארבעים ושבע, מתחזק ומדבר בארשת גברים: “ואני” בלי רמוז לחליפות-עבר אחרות הוא מספר לניצבים עליו, כי מתה עליו רחל בדרך. לא אם הבנים, כי אם רחל האהובה; לא אחת הנשים, כי אם אשת-האיש היפה, הקרובה ללבו, הרעננה בחיים ובזכרון. מיום מותה עברו כחמשים, כשמונים שנה; אך כל אלה כימים אחדים, כצללים ארוכים על תור-אבל אחד. הרגעים ספורים, וחוק קדומים הוא לאב-עמים כי יצוה על בניו כי יזכיר להם את ברית אלהיהם; אולם יעקב מתאפק ומעלה על שפתותיו את יגון רחל: “בבואי מפדן ארם מתה עלי רחל.” וידוי כביר לאהבה, אהבת בעל ואשה; אהבת אמונים, אהבה ללא-חלוף, אהבה המרוה את החיים ואת הקברים גם יחד.

בפרדס הדת של בית ישראל עוד תשבע העין לראות – הגזעים הרחבים, הפתלתולים מזקנה, נושאים בתוך קליפתם המלאה בעין חותם-אלף; מקרוב אתה מתבונן והנה זאת הקצפה בת הדורות, אשר העלו בהבל פיהם פוסקי הלכות ראשונים ואחרונים; התרחק מעט ויהיה דומה לך, כי אוהבים נוגים או נלהבים חרתו פה את שמותיהם בתוך מצבת העצים השמורים האלה. אתה מתהלך בגן, המתעבה חליפות, ומתחת לרגליך אדמת-נתיבה חשופה, כאילו אין פה מפל-רקב לעצים ולשיחים ולגבעולי הארץ; מעל לראשך, בקצה אמיר, תלוי פה ושם, אחד לבדו, פרי צהבהב, שרוע, רזה, ואין לדעת אם זה פרי בוסר או פרי-זקונים אשר לא יצלח. עוד לא מצאת פה נחת-גנים, אך המראה עוד רב: הנה עץ-חוק בוקע ועולה ישר כתמר, כותרתו סוככת באור מרומים נעלה, ופריו כמוס או מדומה בתוך נוגה-תכלת מתמוגג; והנה גפן-הלכה הסורחת את דליותיה אל מקום לא-לה, שריגיה הלבינו מתוך נפתולי-סרק פרועים והיא נראית כולה כהמון שחיפי-רגלים של עכביש קדומים; פה רובץ תחתיו בירק עולמים שיח-השבת, שם ניצבים קודרים ברושי-החג הגבוהים והאטומים, אשר כאילו אין להם דבר עם החיים אשר מסביב; מקרוב ומרחוק עולים כשטיח-מרמס עשבי-המצוות האפורים, ועל כל מדרך כף רגל צצים פרחי-פרחים של תפילות.

מה נאוו לצבעם פרחי התפילות האלה. הנה תחינות-לב רכות ותאמי-דמות, אלה נאמרות בלילות-שחור בקול שיח חרישי ודומות לפרחי הלובן והתכלת העולים ליד מצולת נהר אפלה; זאת תפילת-תאומים הומיה, אשר החזן יתן בה עוז והמתפללים יענו בענוה, כה דומה היא לציץ “אמנון ותמר” אשר פרח מאהבת אלהים וישראל; הנה פזמוני-השמע הרוממים והמוזרים, אשר מלותיהם כה הדורות וכה קרות והם משולים לשושני הסתיו אשר אין להן ריח, ולעומתם – הלחישות הבאות ברוח-פה קלה, דומות לפרחי “זכריני” צנועים; ריח געגועים נודף מן התפילות התמימות, אשר מלותיהן שוקקות בהמון רב האחת אחרי השניה, כציצי-בר המכסים כרי-שדה רחבים; וכעין כריזנתימות אשר צבע-הוד להן צהבהב-לבנבן וקצות עליהן כפופים כלפי מטה מהתעדן ומרוך, הן תפילות החג הגדולות, אשר די באחת מהן לפאר את השולחן אשר לפני אלהים, ואחריהן – צבא ברכות אשר לא יבואו במספר; אמירות-בוקר שגורות ופשוטות מכל עדי, תחינות-ערב נוגות אשר לשונן תזל במנוחה, תפילות אשר אין להן זמן קבוע ואשר הנפש תשתרע עליהן כעל כר פרחים, זמירות ותשבחות אשר גון להן וריח ואשר בכל זמן ועידן טוב לחנות בהן את פני אלהים, הלא הוא אלהים אהוב העולם, אשר טוב לזרוק לו פעם בפעם אגודות פרחים בעד חלוני רקיעיו.

אוי לכן תפילות ישראל כי לחך אתכן הקהל! אהבת יגון היתה בין האל הגדול והנורא ובין העדה הקטנה והנלבבה, ועל כן חמרמרו כל אותות הברית אשר ביניהם: התורה הצרופה הפכה להיות נשמעת בלזות-קסמים של אלהון רַגָז; החוקים והמצוות נהיו לערב-רב אחד עם המון הלכות מטורפות, אלה אשר פי-אלים ימטיר אותן בעתות לאין חפץ; והתפילות, אף כי המו בקרבן לב נכסף ונפש כלה, נשמעו כזעקות-חונף או כתחנוני-מזימה. מה הויה בכן, תחינות-הזמר? אין זאת, כי האומה הקטנה, אשר נטל עליה להיות אהובת אל גדול, עִשְתָה את תפילותיה רק למענה, רק למען היותה יחידה, נדרשת, מוּצאת לפני אלהים; כאשת-אהבים ללא-בינות העתירה האומה הזאת השכם והערב את כל תפילותיה, אשר גם אחת מהן, בצאתה מנפש אדם בפנת סתר, די בה לפתוח שער שמים. הרעה הנה נהיתה: כעין הרמון-תפלות לנו, אבל לשוא ניגע למצוא אף תפילה אחת אשר שמרה את כל ההגות וכל חידות הרחמים; הן כולן הפכו להיות להג-קודש. הנה ניצב אחד מבני העם ולוחש “תפילה זכה:” ראשו מסתתר בתוך כיפת הטלית, עטרת הכסף חוצצת בהדר בין עושה-התפילה ובין שאר כל העולם. האם נתרחש הפלא ויהודי קם לבקש מנפשו, יחידי, נשכח, מבין רק בלבבו ובאלהים? לא; המלחמה הגדולה, אשר חציה תהילות וחניתותיה תחינות, עוד טרם תתחיל; הלזה, המתיחד בקרב המחנה, רק לוטש את כליו לפני פרוץ הקרב.

לגשם הַמְרַוָה יש בכתבי הקודש מקומות-זכר רבים עד-מאוד. בכל מקום שהוא נזכר שם נדבּר בתאוה עזה, בברכה או בקללה, בגעגועים או בקול המון-גיל; בצריח הקדוש, בן עשרים וארבעת המגדלים, יתעורר הכל לחיים ברגע אשר ייזכר הגשם. לקול דפקו מתנערים המחוקקים הנעלמים של התורה והנביאים מתוך עפר-הזהב של הפיוט הקדמוני, ואף אלהים בעצמו, כביכול, חדל לרגע להיות אל-עולם ושב לדמות יהוה השולט בגשם, כראש אלהי היונים השולט ברעם. מתוך רשת הפלגים, הניתכים משמים, נשקפת שוב ארץ יהודה ואפרים כנחלה אחת קטנה, אשר יהוה אדוניה יושב בקצה, בטירת ההר אשר בחורב, ועינו פקוחה על נחלתו מראשית השנה ועד אחרית השנה; האריסים, עם-נער ופלאי, משוטטים ערומים מגורלם הכבד ויחפים מסד הברזל של הדת.

הגשם יורד בארץ הקטנה הזאת בהמון ובתשואות ובנדבה רבה; הוא מהווה פה את ראש כל הסמלים, כי מדן ועד באר שבע אין מראה וכוח אשר יסמל כמוהו את השפע ואת הטובה העומדת לעד. העינים נפקחות לרווחה לראותו, וכאשר ירבה לרדת ירחש בכל לב לחש-רזים; גשם הולך וגשם בא, והאיש הרואה בעבים רבים ידמה בלי-דעת, כי פני סלעים ימוגו לעפר וּמעט או הרבה מן הצחיח אשר בארץ יגרע לעולם. בחורף נולד הדמיון הזה, בקיץ הוא הולך למות; זה מחזור עולמים של צלם אחד, אשר מדי שנה תהיה ראשיתו געגועים ותקותו ואחריתו תהיה יגון ודממה. בארצות הצפון האביב הוא הבורא חליפות לדמיון; השמים מיטהרים שם בלי-משים לתכלת אין-דומה-לה, מצע הדשאים משתטח בחפזון, בן-לילה ירבה העלה על פני העץ – וכל האותות האלה הם מדי שנה אות בעיני האדם, כי צפונים לעתיד חיים חדשים, אשר תואר להם וחפזון ושפע. ואולם גלגל החליפות הזה, הגומר את סיבובו בתקופת כל שנה, תואר אחד לו בארצות הצפון ותואר אחר לו בנוה ארצנו אשר במזרח. שם יש אשר יפריח רוח אביב נועם אין-קץ, ורוח האדם יאביר לעומתו למרומי כל תקוה; בימים החמודים האלה הארץ כאילו אוהבת את כל צאצאיה, ובמקום האהבה שם יחולל הדמיון את נפלאותיו. המראה הטוב והרענן, אשר האדם רואהו באביב מדי לכתו ושבתו, נעשה כעין קלף יקר ממגילת שמים אשר רשומים עליו קטעי-בשורה על-דבר התחדשות כל העולם. לעומת כל אלה יבשר הגשם בארצנו רק קטנות; ברוח הגדולה, ההולכת לפניו, יישמע המון-מבוכה רב של ארץ קטנה אשר נקטה נפשה בצחצחות הקיץ. בלילות התאוה, הפרועים מסער ומגשם, נדמית ארץ יהודה להיות בדלה מן העולם עוד יותר מאשר בשרב התמוז המעולף; שעת ערבוב זאת של נחמה וזעף יורדת לעולם רק בשביל משפחה אחת צרובת שמש, ומטרות כבדים, השוטפים באפלה, כאילו חוסמים כל מעבר-דמיון מן החרמון ועד הים האחרון. אולם בכל הנוה המסוער הזה ישלוט קשב רב קשב; נהימות הרוח אינן מחרישות אוזן, כאנחות היוצאות לפני בני בית, יבלי המים כאילו משקשקים אל צנור אחד של ברכה. ולפתע פתאום תהיה דממה, בין גשם לגשם, בין המון רוחות למשנהו; כוכבים מציצים נפוצים במסילותיהם, מזמרים כל אחד לבדו באור נבדל וטהור; תכלת רקיע עמומה, כגלויה ללא-עת, מתכנסה בחפזון מתית לאדי-ענן מעוכים, ומפאת צפון מגיחים מחדש בטור אחד שחור עננים רבים, חדשים לברכה וזועמים במשלחתם הכבדה. אז פתח אשנב והוצא את ראשך החוצה והבן במראה; גם מדמה דמיונות לא יקלוט בשעה זו שמץ-סוד הבא ממלוא עולם, אבל ברוח הלחה, הטופחת על פניו, הוא יחוש עד-מהרה את הדמעה ואת הנשימה הרווּיה של מקום המולדת. הרוחות הלחות האלה, השוקקות אל צלעות הגבעות של ארץ יהודה, כחפצות למוגג אותן, למצות מקרבן אחת מני אלף מן הצחיח! שנה שנה חוזרת תאות עוועים זאת, אשר לא נמצא לה להימלא; תחת מסך הגשם, כמו תחת קורת בית-משפחה, עוברים בארץ יהודה הקטנה בסך אחד רוב הברכה והתקוה והגעגועים; כנאקת דודים מתוקה ישמע בארצנו בחורף ילל הרוחות, אלה רוחות הגשם הרווּיות המפיחות את כל נפשן אל סלעינו ואל שדותינו המעטים.

מזרע אברהם הנאדר; בן לאמה מצרית אשר נסערה מאהבת אדוניה. אביו עושה את המון חייו ללא מועדי בנים ובנות, ובהגיע לו עדנת אב – קצרו עתות חייו האחרונות מסובב לאטו את מעגל ההורים השלם, והוא נחפז בלי משים מהליכות אהבה, מעשה גבר במשפחתו, אל שִכְחַת העזובה אשר לזקנים; את יצחק, בן הזקונים הישר והמאושר, אשר נועד לפי טבעו ולפי מקום צעירותו במשפחה לילדות ענוגה ולשחרות טובה – ניסה אברהם-האב במסה כבדה, והילד עודנו רך בשנים. דבר-המסה ההוא, אשר לא נשכח ולא ישכח, אפס קצהו עוד נוגע לעתים בצאצאי הגזע הרחוקים, ולא אחת יסופר עליהם כי נגע בהם המות ולא המיתם; וביומו נעשה הדבר מרוב הזיה וברוב הזיה: – זקן היה האיש ומדי הגותו באהבתו אשר לבנו הקטן – לא השׂפיק לו למען האהבה הזאת עמל בית-אב ההולך ובא מתחלף לאטו, המשלים במרוצת הימים את טובת הבן והבת וגואל לאחרונה גם את המוליד מייסורי כל חובה; קצרה העת ליושב האהלים הנאדר, ובלילות הזקנה הארוכים, אשר שנתם צומקת מקיץ לקיץ, שלח את ידו אל מפלשי הדמיון אשר מאחורי החיים הקיימים, ויקח לו משם חומר ויתו לו דבר – אשר לא יעשה כן גבר במשפחתו. ככה הקדיש אברהם את יצחק בנו על לא-דבר כמעט, רק מחפץ הקדושה המצוי אצל זקנים כבירים, כתום עלילותיהם ורוחם השואף שבוי במיצר האחרון אשר בין הזיה ומות. ואף לישמעאל בנו, אשר נולד על סף המסבר ועל סף זקנת אביו, לא עשה אברהם בחכמה אחת, כי אם רצה אותו לראשונה כרצות בן ונתן אותו לאחרונה טרף לכעס שרה אשתו; וישמעאל הילד כמו נער כבר בימים ההם, ומאמו יולדתו נחל רוחו את הסגולה – סגולת אשה רבת-לב אשר היתה לאמה – לשים לב בבינה ובדממה אל רמזי האנשים אשר מסביב. הוא השתאה מאוד אל אביו, זה אשר לא מנע ממנו רוך בראשית ימי ילדותו, וכאשר גורש לאחרונה מנחלת האהלים, הוא ואמו יחד – לא תעב בלבו את אדון האהלים המרשיע. רק כשעת ביניים אחת ארכה העת בין גערת שרה ובין גירוש ישמעאל והגר, היא השעה אשר אברהם הזה הזיה לפני אלהיו; ובבוקר ההוא, מדי התחמק הגר עם דמעותיה אל פאתי האהלים, למען אסוף בחפזון אל צרורה מעט חפצי אשה וצידת ילד, כי הבינה כבר היטב בלבה את דבר הגירוש העומד להיות – שכב הנער ישמעאל בסתר האשל הגדול, ידיו מחת לראשו החטוב, הנראה ככבד מרוב השחור אשר לשערות, וברכיו השחומות מציצות מבין כנפי השלמה, שלמת נער חגורה לא-למשעי; רק ברכיו המורמות קרבו והתפרדו חליפות, אך ראשו נח בלי נוע והנער הילך בקרבו את דמיונו ללא מעצור. שתים חדשות ראה והבין על נקלה – את הגבר העושה הכל כחפצו ואת האשה אשר יעשה הכל למען חפצה. מולידו לא היה עוד אב, אחד ויחיד כנגד בנו, ולובן זקנו כלובן הרחמים הטהורים, כי אם שליט האהלים אשר יקרב וירחיק גם בנים, יקרבם ברצון וירחקם במו צו, וזו לבנת שיבתו כטוהר לא-נכתם אשר לשלטון; ושרה, גברת האהלים, לא היתה עוד אם, ראשונה לאמהות השתים, ועדנת הזקנה בפניה, כי אם אשה טובת מזל השוררת ברצון אדוניה, יעלת נשים מזקינה אשר קל לה לבוא עד לב אדוניה גם בשבין הזקנה הנפתל. ככה הגה הנער השחום לבדו את הגות-התאומים על הגבר ועל האשה, ובהישמע קול הגר הקוראת לבנה, והקול צורח ומר גם יחד, קם ישמעאל הקטן מרבצו ועל שפתיו בת-צחוק ללא פתרון. צחוק חידה של ילד הדומה לניצה ענוגה העולה מעל פני גרעין הזרע הצפון – יבוא יום ורצון הגבר יהיה בכל עלילותיו וישלים את חפץ הנער אשר מלפנים. ובעודנו מצחק כנכלם – רץ ישמעאל לנוכח אמו, ודבר המראה, אשר ראה בפני הגר, נחרת עד מאוד בלבו; האם המגורשת צעדה כפופה תחת משא צרורה, ידה האחת לחצה בכוח רב מדי את חֵמֶת המים, כאשר יעשו נושאי משא רפי רוח, וידה האחרת נדה צנומה וגלמודה לקראת הנער, למען אחוז בכף ידו. רגע עצר הנער כמעט בצעדיו, כי ראה את יפי אמו אשר נהפך פתאום ליגון לא-ימחה, כאילו נחרת גם בבשרה משפט אדוניה הקשה; ובעוד רגע התאושש וילך אחרי אמו, אך לא נלחץ אליה גם אחרי צאתם משדה האהלים. פעם בפעם החיש את לכתו כמו צעד והסב את מבטו להביט בפניה, ומדי פעם ראה את המראה האחד: את האשה הדלה אשר נשבת פתאום מקור ערכה במצות אדוניה.

השנים טרם ירחיקו לכת, והמדבר טורף-המים היה לעיניהם מעברים. לא, זה לא היה לב הישימון הנורא, כי אם סף המדבר הזרוע חולות, והגר הלכה לראשונה לעבר מטרתה והיטיבה ללכת בדרך אשר אל נאות המים בפארן; אך בחום היום מעטו כבר המים בחמת, והנער ישמעאל הוריד אליו פעם בפעם את הכלי מעל זרוע אמו, ואף פעם לא דיבּר דבר מדי שאלו מים, כי כנקלה היתה עתה בעיניו והוא החל לשלוט בה בלי אומר, כאחד הגברים. לזאת נבוכה הגר עד-מהרה ותהי כאָמה; היא לא ידעה עוד לכוון את צעדיה בלי יודעים למטרה, כאשר תעשה האם בהנחותה את בנה, ובקומה למחרת היום ללכת הלאה לדרכה – היתה פתאום כשפחה עזובה ולא ההינה לפנות ימינה או שמאלה. עיניה לא יספו להביט היטב אל ערבות החול אשר מעברים, מסלול מעט הבהב רגע ונעלם מאצל מבטה, והיא התאפקה ולא חשבה בלבה אם זאת הדרך אשר בה תלך; ובארוך מצוקתה ובחמת אין עוד טיפת מים להרטיב את שפתיה העבשות – שאלה כמו עצה מאת הנער ישמעאל. הוא ענה לה דבר בלשונו הנמהרה, לשון נערי הנגב, ולמלותיו היה משנה עוז ומשנה צליל לעומת הקול הניחר אשר להגר. ולאחרונה עוד הרים את ידו וינופף אותה לאחד העברים, מקום שם הכתים דבר-מה את זוהר הצהרים. הגר התאוששה כהרף עין והלכה אחרי מוליכה, והנער ישמעאל הלך בראש וכנפי שמלתו מתבדרות בנחת וארכובת רגלו השחומה מתגלה חליפות מימין ומשמאל, מבלי היכפף כמעט – כי לא עיף עוד הנער מאוד ולבו עז בקרבו מהכרת ערכו. עד מהרה הגיעו אל המקום הנכתם בחול, והשיחים הנמוכים, אשר עליהם כנשוכים מרוח ומשרב, הבריכו כרגע את הנער אל צלם. הוא כרע, עצם עין, טמן את פניו בחול הנקשה אשר מתחת לשיח – ויהי לעיני אמו כמתעלף. הגר עמדה עליו רגע ולשונה, אשר צבתה מצמא, לא יכלה להוציא את הגה האימה אשר נולד בלבה. בנה היה בעיניה כהולך למות, והיא, האם האמולה, אשר גורשה על לא-דבר עם בנה מאוהל השפחות ואשר לוקחה ממנה ביום צרה גם תאות-ערכה, תאות-אם, נתנה לאחרונה את קולה בבכי. היא שבה כנואשת מאצל השיחים, ובלכתה לנוכח פניה נתנה את קולה ביללה, יללת אם הבוקעת את כל ענני צרה; לרגעים הסבה את פניה לעבר המקום אשר שם בנה, אך הנער ישמעאל לא נע ולא זע ויהי כלא שומע. ומדי ראות הגר כזאת – נפלה על פניה באשר עמדה, וקול בכיה עומם מעט מדי ירדו אל פני החול, אך נורא היה מאוד הקול הזה במדבר מסביב. ואז ראתה את אלהים.

והנער ישמעאל לא ידע כי ראתה אמו את אלהים – הוא וצאצאי צאצאיו אחריו.

כרצועת ענן קודר רובצת לה המגילה הקטנה בקצה האופק של התנ“ך: – קהלת. היא הגיחה מתהום היצירה הישראלית, ולא יספה; פירושים לא ניתנו לה, מוסר-השכל לא לוקח ממנה. הקרויים חז”ל לא אבו למצות מתוכה טעם נוסף לק“ן הטעמים של נצח ישראל; החכמים הקדמונים תלו בה את עיניהם והרהרו בלבם, כי עננה קטנה זו, יצוקת השחור, שנתלתה ללא זיע בשולי רקיעיו של העם המעריב, סופה שתיגנז בחיק הלילה הישראלי. אבל גם תלמידיהם, שהתהלכו כבר בעלטת הגלות, היו מבחינים עדיין בדמותה; ברם פיסת היצירה הקטנה הכחילה משחור בשארית הדמדומים של מזל יהודה, ולא זעה ולא יספה לצמוח ולא בשרה סופה. המראה היה בדל כל כך – מראה ספר מקודש שאין לו כל תעודת-לכת בחיי האומה – שגם אחרוני חז”ל הודו בעל כרחם בבדידות הגדולה של הספר הקטן, ותיבלו בהזיה רק את פסוקיו; עד טעמו לא הגיעה ידם. טעם המרורים נשתמר כמו-שהוא: חריף וצלול כאחד מטעמי-בראשית של היקום. המר לא נמהל בסמל, פסל היגון הקטן, עשוי בידי אחד נעלם מבני יהודה הדלים והנבונים, לא כוסה באדרת-אמונה סרוחה ורבת קפלים.

התמצית, כדרך ספרים עתיקים או תמימים, ניתנת מיד בהתחלה. חכמת המזרח שאינה מלמדת מן הקל אל הכבד, עושה גם כאן ערמה טובה של חיבה ומתחילה את הסבר היאוש כפסוקי-משלים שקופים, כאדון-בית מבני קדם, שגיא ורצוי לאורחיו, המביא את שקוי הלענה הבהיר בצנצנות גביש חמודות. הבל-הבלים: – מחצית פסוק שתאומי מליה הדוקים יחד; חץ יצירה קדמון, מהיר וחרישי, ההומה המית פלאים מדי עופו מן הספר אל דמיון המעיין: מין צמיד מכושף מארץ האשפים השומר ומתעתע גם יחד את נושאו. לשמע הכרוז הקצר הזה ירדו עליך כהרף עין עועים עצומים; אך הנה זה בא – ואחריו אין עוד פחד או עצב או רפיון ידים אשר יוכלו לספות לך ממרורים קבר חצוב שיש הוכן בעוד מועד-מועדים לכל תשואות החיים אשר עש אחריתן; נעשה מנהג גבורים קדמונים, והיכל הקבורה עומד הכן בעצם ימי העלומים, לפני היות כל צרה. אף זו היא ערמה טובה מתוך חיבת חיים, אשר המזרח ידע אותה בכל כוחה: – להשרות מאצל המות בטחון זר ומוזר על החיים. גם מעט מגבורת ילדים מהולה בתחבולת היצירה הזאת, המגלה את הסוד בבת אחת; פעמים אין זה בא אלא להפיג את פחד המספר, פעמים זה מכוּון לפתוח פתח גמור בלב השומע. אך אם כה ואם כה – והכל הוגד מבראשית, והיוצר פטור מלכתחילה להעמיד על דרכו הארוכה זקיפי-זקיפין של הסברה, עד הגיעו למחוז-העיקר. ככה יעשה בדורות האחרונים; ואולם קהלת בזה את חכמת המסכן: להשאיר את הנתח השמן לשם סעודה אחרונה. האיש כמוהו, אשר כתב מגילה אחת קטנה, גלויה ונפלאת, יפחד פן יברח שומעו משממון או מעקת-לב? הלא בכל פרקי הספר, אשר דלתותיהם פתוחות אשה מול אחותה, מהלך קול כפעמון בדולח: מה יתרון לאדם. מי יעצור כוח לברוח מפני עת-ספוד זאת, הקצרה והמתוקה כל כך? השומע, בכל גלגוליו במשך כל הדורות העצומים, לא שמע מעולם ארשת-יאוש תמימה כזאת, שאינה אנוסה להתרברב בפני שועים ולהתחפש בענוה בפני דלים. שעון נאמן ועומד-לעד מצלצל ממגדל יצירה ומוחה כנגנו כל חלוף – מי לא ישמע?

כל ספרי התנ"ך, בהודם ובמוראם גם יחד, נשקפים על פני ארץ יהודה הקטנה, וספר קוהלת הוא כעין אשנב-עליה הנשקף אל פני מרחקי-ערבּים מעל לאוויר המעובה העוטף גויים ולאומים; מחברו היה היהודי הראשון שלימד את לשונו ללכת פרזות, ללא חומות אום וגדרי דת. זמנו לא היה עת צרה, אחת מן העתים הרעות אשר עברו לאין-ספור על עם הסגולה ותבעו ממנו חליפות תהלים ונבואה וחזון אמונה; זאת היתה כנראה תקופת אחרית, כתום המֵץ-הגורל לסחוט את עם יהודה והעדה הנכאה, היושבת לסירוגין בין חברון והחרמון, לא היתה עוד הבּכּורה המלאה הנוטפת עסיס נפש: – לשונה, יובל הררים בימי קדם, נצטללה אף נצטננה כמי באר עתיקה; עץ הדת לא היה עוד משול, כבימי אליהו או עמוס, לתמר נזיר אחיו, אלא הפך להיות שקמה רחבת-נוף וסבוכת-פארות, כולו עץ-ישוב העומד בטבורה של העדה, מהַנֶה בצלו גם נשים וטף ומושיב את עם הגברים ישיבת כבוד על שרשיו החשופים; אנשיו לא שרו עוד ביום הנצחון כבימי דבורה ולא קוננו להפליא כבימי ירמיהו: – חזות נפשם היתה מעוטפה, כחזות אנשים השומרים בחובם סוד אבדון והם לא ידעו. הבּכּורה, מאכל תאוה לכל העתידות, היתה לגרוגרת-עם צומקה אשר הגורל עוד מעט ויפילנה מידו, העדה לא ידעה את עתידה התפל, אבל נבוכה עד בלי די מרוב עברה. והנה התהלך איש בקרבה והוא גדול רק בחכמה: כמותו לא ראה עוד העם הזה, העם המרודה אשר גורלו לא נתן לו להתחמק אל שבילי החכמה הנבלעים איש באחיו עד למרחקי אין-קץ. עתה הנה נהיתה זאת: יחיד הדור צפה פני אנשים ולא את פני האומה; הוא לא אבה לזעום, כי הסליחה מצויה בין אדם לחברו; הוא לא עצר כוח לשיר, לא ידע מה לנבא: – מי שר ככלות גורל, מי ניבא ביום אחרון? רק פליטה אחת עוד היתה לו, פליטת כל ראשון במעלה ואחרון בזמן: להשקיף. טובת העין הרואה; אך בלכת עד בלי די מבטה הצלול, ללא אד מאוויים וללא רוח חזון, היא מרחיקה לראות ללא עמל וללא חשבון הולך וחוזר; מתבטל משל המרחקים אשר בעלום הזה, ואתו יחד מתבטלים מאליהם כל הסודות וכל משלי התנחומות: – הבל הבלים.

זה שמה: קמצא בר-קמצא. תכנה מהתלה מרה, המתעלמת מאליה – מתוך רצון של חכמה או מתוך אונס של ערמה – בכפלי דברים של סיפורי-בדים; לבושה גוזמאות עם קישורים של ליצנות עממית; ואולם תוכה רצוף סוד – סוד הרפיון של הגזע היהודי.

אגדה מיוחדת זו שבתלמוד, האוצרת בקרבה משמעות גדולה, אינה מגיעה בדרך הילוכה לידי סמלים גדולים: אין בה לא קנאת עם, לא מוסר כלימה ולא תאות חרטה. כולה תמה ושקופה, כאילו אינה אלא מעשה בדיחה שעבר מפה לפה במשך דורות והפיג את כל חריפותו; היא מונה בזה אחרי זה חורבנות רבים, וכפל המאורעות אינו נעשה למשנה יגון, חידת האיד הולכת וגדולה עד בלי די, לעומת זאת פוחתות והולכות נסיבות המקרים, עד שלא נשאר בהן לבסוף גם כזית של גורל, ודמותן נעשית כדמות עדשים שאין בהן לכאורה במלוא חנק גם לגרונם של ילדים – – וזו האגדה, המספרת מעשה חנק של עם שלם, אינה סרה מדרכה ונמוגה לבסוף מתוך נחת מישרים. היא אינה מגידה מאומה – לא עלבון לדורות שהיו ולא נחש נבואה לדורות הבאים; כדרך כל הבדיחות, הנטפלות תמיד לדברים שיש בהם ממש גמור וממצות את לשדן מתוך תכונות בלתי-מתחלפות של האדם – כן גם בדיחות החורבן הזאת: היא סיפור-מהתלות נבון, לאמר חוליה אחרונה בסדר היצירה; לפניה כל הצורות השונות של הבעת עם: הנבואה, התוכחה, השירה, ספּורי הזכרונות; אחריה אין מאומה. היא בת-זקונים דקת גזרה וצלולת עין, אך בפניה החתומים מתעלם רק חן האחרית. כל אחיותיה שהלכו לפניה לא ידעו התאפק, יען נולדו עוד לתקוה; היא, הבדיחה, אינה אלא נטף של יאוש צלול. מה שהיה בגדר תנחומים, במזל תמורות, בסדר של עולם משתנה – כל זה יצא כבר מכור הנסיון ונהפך לאפר מזרה; בתוך הרמץ הזה, השומר מעט חום של חיים אחרונים, לא יחיה דבר מבלעדי הבדיחה – זו הקרה והנקשה, שאינה תובעת לעצמה כל לשד תקוה ולשון האמת אשר בפיה כמחט הדקה.

לא בעצם ימי החורבן, ימי עקשות וסבל לאין שיעור, נוצרה האגדה הישרה הזאת, שאין בה אלא שיעור אחד של נפש אומה; אף לא בדורות הראשונים שלאחרי החורבן, בזמן שנתקיימה עדיין אצל היהודים כעין במת חזיון קטנה. וזו, כדרכה אצל כל עם ועם, חקרה משמש מקום-אָבנים למהתלות; רק לאחרי כן, עת אשר שׂר ישראל נתגלגל בנשיא שבציפורי, ואמוראי בבל, נינים חורגים למסורת ירושלים, התירו לעצמם מעט התולים ומעט משל כנגד אם-אמם, זו הקבורה איברים איברים בין סלעי עיר הקודש – רק אז הבכירה ארמית-יהודית, אם חיה ראשונה לפזורי יהודה, וילדה את משל האגדה בדבר קמצא בר-קמצא. עוד בדורותיו הראשונים נבדל ילד הפלאים הזה מכל אחיו ואחיותיו, הלא הם משלי התלמוד ואגדותיו: – הללו היו ברובם ריקים מרמזים, ודור ראשון, שבא לעולם לאחר יצירתם, לא ידע כבר למצוא פשר לגוזמאותיהם; לעומת זה היה משל בר-קמצא, המרמז לעבר ולעתיד, מובן לכל הדורות. גם הסבתא בגלות פולין, מדי שבתה על עפר בליל תשעה באב והיא גומאה בנחת את כוס היגונים המזוג לפניה ביהודית-אשכנזית – אף היא נאנחה אנחה יתירה מדי קלוט דמיונה את האגדה על-דבר המחלוקת הישראלית; המון יודעי תורה בכל הגלויות, הם וטפם, ספגו אותה לתוכם ללא פירושים, כעיקר שאין להרהר אחריו. האגדה הזאת, המוגזמת עד כדי ליצנות, לא הביאה את אבותינו לידי קלות-ראש – הם הבינו את אמיתה מתוך נפשם; יהודי כל הזמנים ירדו מאליהם לסוף דעתה ולא הפטירו אחריה מאומה – לא שחוק ולא תוספת ביאור.

כלך לאגדה זו, אך אל תדרוש אותה במין חומר העלול להתגלם להרבה צורות. אחת היא הצורה: צלם בושת של עם אשר חורבנותיו הם חדלי דברים. האסון, דוגמת הטובה שבעולם, יש לו חלק במזל החיים; יש שהוא בא אלינו ביקר – כהכרח וכאבן נגף הנערמת לרגלינו בידי הגורל, ויש שהוא בא כמתחפש – כמאורע נקלה הפּושׂה והולך בחשאי. חורבן ירושלים הראשון היה גבור שבאסונות, כביכול, ואף תג אחד מתארו שבתנ"ך אינו מעיד עליו, כי הוא נעזר בכוחות לא-לו, לאמר מן הרשע והכסל של הדור; לעומת זה היה החורבן השני כעין איד להכעיס, מין פשע אדיר שעושיו לאין-ספורות נקהלו מבית ומבחוץ לחומת ירושלים. היאוש, האופף את גבורות המצור, מעיד למדי כי לב הקנאים מלא לאין הכיל הרגשת תקלה; יוסף בן גוריון בדא אולי מלבו את חליפות הרחמים והרוגז אשר לטיטוס, ואולם הסמל שבדברים הוא אמת ונכון: – החורבן רובץ מאחורי החומה כחיה רעה ורעבה, והוא לא זנק לקפיצת הטרף האחרונה אלא לאחר שמלאו נחיריו מריח הבאשה של ירושלים. הגבורה נמוגה, ואולם ריח המדנים חלחל עוד בדור רחוק, כשלש מאות שנה אחרי מות ירושלים וביתר; יהודים חדשים, דלי-עלילה ומיטיבי-הרהר, נטו אוזן לראשונות שבימי אבותיהם ופיהם נתעוה ממהתלה דקה כחוט השערה: הה, המדנים! הם, כאנשים הרואים ואינם עושים, רצו אולי לתאר בלא עמל את רפיון האופי של בני עמם, אלה היהודים הפזיזים שאינם יושבים במכונם כדי שבעם, אלא מחרידים מרבצם את הזמן ואת החליפות ואת האסונות; ואולם הללו, יוצרי האגדה, לא ראו בימיהם כל תיאור-חיים אשר יסכון לסמל: כל יצרי האומה, הטובים והרעים, נתנו בימים ההם את אותותם בהרהורים ובמלחמות שפתים. ועל-כן נחפזו אנשי האגדה ורשמו לדורות: לא נחרבה ירושלים אלא בשל מחלוקת.

שממון-לב אשר אין לו שחר מלוה את אחרית הקיץ בארצנו; זה שרב-הבוקר ואלה חרבוני-הצהרים החוזרים כסדרם, דבר יום-יומו, הנם גם היום, כמו לפני אלפי שנים, מקור הדמיונות הקצרים, הקצובים והברורים, אשר בארצות המזרח, שם, בארצות אירופה המעולפות, במקום אשר הערפל יקיף בשולים את כל תקופות השנה, ייגע גם האדם להדמות אל הטבע: בשלכת, בצבעים, באדי-דמיון כבדים; אצלנו, לנוכח תאומי-הימים הרבים אשר בסוף הקיץ, הולך וגמל בחיר הרעיונות של ארץ-השמש: כי הכל צפוי מראש, ואין לשנות. שם, עם קורי הקיץ האחרונים, מתחילה מתגנבת אל הלב עצבות ללא תואר ודמות, אשר מקורה, כמובן, באותו חוסר-הדמות של העולם המתעלם בערפלי הסתיו; פה, בתוך הזוהר, מתנדפת המלנכוליה בנפש היגעה כמים הנזרקים על פני פרחי-קיץ אחרונים; אין אדם מתכונן פה לעשות חשבונות רבים; את כל אמיתו הוא כולל באמירה אחת על-דבר אחדות בעולם, רוצה-לומר: על-דבר הגורל הכל-יכול אשר ברוחו לעשות פרצוף אחר לכל קיץ וקיץ.

כמה הם הימים הנכללים בשלהי-הקיץ? נדמה לך, כי אין להם מספר, יען כי הם דומים מאוד אחד אל השני. רוח זלעפות לא ינשב בכל העונה המוזרה הזאת, הים ער מן הבוקר ועד הערב וקרתו מתהלכת בלי הפוגות, היום ימהר לערוב והלילה יחיש את בואו – לילה משיב נפש, רב-טוהר וגדל-חקר. ואולם יש עצב ללא-פתרון באגודות הימים האלה, ימי העמידה הריקה אשר לטבע; נגמר סדר התנובה הגדול, מן הבכורים ועד הקציר. פה ושם עוד יראה גן עמוס, המבשיל את הפירות הכמוסים, אלה היונקים לשד עד אחרית השנה, ואולם פני האדמה הרחבים, הגלויים לעין כל, נקשו וחרבו והם נראים כמכוסים באבק-נושנות. עוד צאצאי העץ והאדמה, הקטנים עם הגדולים, מאוספים בממגורות ובאסמים, התבואה המלאה, אשר ממנה ילקח לכל מחיה, עודנה מזומנת בגרנות וחן של שפע מרחף עליה בטרם דיש – ואולם כל אלה כבר היו לעולמים: גם החוסן המשומר, גם העמל הגומר, גם גיל האחרית. באביב אין כוח הזכרון שולט בעולם; כל הבשורה אשר לטבע רשום בימים ההם בכתב ירוק – זה הצבע העמוק, הכמוס, אשר אין להשקיף מבעדו והלאה, צבע הים והשמים; עם קץ כל קיץ תשפך במלוא-תבל החלודה הצהובה, העושה כל דבר נקבים נקבים, לאמר: הבט וראה לפנים ולאחור.

אין כארצנו לאחרית הקיץ: לכוח המדמה הנולד בימים הברורים האלה. המרחקים והלבושים כאילו נמוגים, והכוח החושב של כל ילוד-אשה עלול לכלול את כל שלום הלב במשל אחד של תבונה. פה היא הארץ וזאת היא תקופת השנה אשר בהן נולדו חצאי-הפסוקים, אשר ידובר בהם על עולם ומלואו. הקל כנכבד, כולם דובבו פה את ההשואה אשר אין לה קץ; הדמיון לא שימש בארץ הזאת למען הרחיב את הנראה לעינים, כי אם למען צמצם את המשל, לקרב אליו את כל הרחוקים. איך יתכן לבקש בימים האלה מושכל-חיים נוסף, בימים הריקים האלה של אחרית הקיץ, עת אשר באויר ועל- פני האדמה ימצא רק אור-שמש, והוא לבדו מהווה את מעט החליפות אשר מן הבוקר ועד הלילה? איזה מחזור ימים איום ומציב-גורל; כל עתות השנה האחרות לא ישוו לו אף מעט בהשפעה על רוח האדם. החורף, עם ירחיו הרטובים והרעננים, יחלוף מדי שנה בחלום, כחיי טבע שיש בהם ממש והם ענוגים יותר מדי מהשאיר שארית; האדם יבלע אותם כבכּורה ולא ידע כי באו אל קרבו. האביב, עם ימיו הספורים, היקרים, אשר מקצתם מעולפים ברוח המדבר, הוא עת לכל חפץ; הכל ניתן בבת אחת, מתכלת השמים עד ירק האדמה, בּן-לילה יכוסה במשאון-הצמיחה מקום-הסתרים האחרון אשר שם יָפְיָפוּ רמזים, יפתה תחילת-דבר. קום ראה, חשוק, מלא את נפשך, אבל מה שתשאיר יהיה כלא היה; כל האביב הנערץ הזה, המגדל בחפזון, בגלוי, למראית-עין כמעט, הוא כעין אביב בציבור, ימי-משתה אשר יקיפו אותם מבלי שים הרבה אל לב. רק הקיץ, השואף מיום בואו אל אחריתו, אל אחרית תמיד – רק לו שהות ליצור תואר-נפש לגזע האדם אשר בארץ הזאת, הוא הוא אשר ימיו נראים כרבים מספור, כנתונים מבראשית; מבחוץ לא תכבד עליו העבודה, ורוב ימיו הברורים הוא כאילו הוזה לבטלה תחת שמים עמוקים וחשׂוּפים. אז, רק אז, יתחילו בארצנו המסתורין; באוויר מרחפים כעין להבי-רז, מיגעים את לב העצל ורוקמים מסכת זוהר לפני עיני האיש הנלבב.

הנה באים הימים הנאורים, הבטלים, הנכונים לעשות דבר-מה נשגב ונסתר. כדמותם, אשר אין לה חליפות, כן גם התועלת היוצאת מהם; ברוב-דמיון לא תתפוש אותה, עליך לָהֵקר מלבך משל-אמת צרוף, יחיד-תבונה. זאת היא תועלת נעלה, אחרונה, אחרית כל ישע הניתן מאת הטבע – אחרי אשר יתן לאדם את הלחם ואת עומק השמים ואת נועם הרוח. אין איש בארץ אשר לא ידע את זאת. הכסיל ירגיש כי קורָא צום לנפש – ולא ידע להגיד פשר דבר; ואולם רבים יבינו לימים הצנומים האלה ולא ישאו אותם כמעמסה. יום יום הם סופגים אל קרבם דעה נעלמה, מחכימה, הממלאה אותם שממון ומרגוע. היא באה כלהב לא-אש אל הדם, עוברת כחידת-חיים נפתרת ממבט-אב אל מבט-בן, חוגרת בטבעת-גורל נוספת את גזע העם אשר בארץ. היא אשר קורא לה חכמת בני קדם, מסורת המזרח, המשל הקדמוני; צנומה ובטלה כמעט ממעש, מסורת חוזרת על עצמה כתאומי ימי קיץ, משל ענוים המוליך אחריו מלות ספורות ותמימות. הה, אבותינו ידעו את כל אלה, אף העלו אותם על הספרים שהנחילו לנו; הם שזרו את הפסוקים הקצרים האלה לבין המקראות הגדולים אשר חיברו – של מוסר, תורה ושירה. אבל זה היה לפנים, לפני הרבה דורות; עם יהודה ישב בארץ הזאת, בהריה ובעמקיה, ידע אביב וידע את החורף. אבל הקיץ, השואף מיום בואו אל אחריתו, עשה אותו ברוב הימים לעם נבון מיוחד ההוגה ביום קדים גדולה אחת נאדרה.