רקע
יעקב שטיינברג
דת ישראל

עוד נער ישראל ואלהיו חינכו ויתן לו לדת אילת אהבים אמיצת פנים. היא לא ביקשה לה כבודה רבה, כי גדלה מילדותה במדבר-קדם, ומשיאי סלעים חשופים למדה את חלומותיה על חסד אלהים ועל טוב האדם. בימי ארושיה לא ידעה כמעט התפנק; בלילות ישימון, לאור כוכבים טהורים ואבירים, דיברה אל חתנה השחום רק דיבורים קצובים אשר מספרם לא עלה על מספר האצבעות בשתי ידיה הנקשות. וזכר השיחות האלה, הקצרות והזכות, הצופנות כתומן בינת ילדות ערבה, שמרה כזכרון אהבה לימים רבים – גם בהיות כלולותיה והיא רעיה נבונה באוהל העם אשר בנגב יהודה. אך כרבות הדאגה כן ירבו גם תפנוקיה, והדת המבכירה, הנלקחת חליפות לשדות מלחמה ולשדות יזרעאל הנזרעים, מבקשת מעתה לנפשה גם מעט נמלצות ותנחומות; לא כילדה פותה מרוך, כי אם כאם-בנים שוחרת-עתיד היא מתענגת לשמוע את סיפור המחמדים על יום השבת, יום בו ינוח גם שור וחמור, יום נבחר בכל ימים הבא ללא כל אות על מצחו הקדוש, כי אין מופת לנבחרים; אך משנה עונג לה מדי תשמע הבל-נדבות על ביתה וארצה, על הסתיו הטוב והמיטיב אשר לא יחדל שנה שנה משלוח שני שליחים נאמנים, את היורה ואת המלקוש, על השנה השביעית ועל שנת החמשים – שנות שמים שתים, צעירה ובכירה, המבכירות לבדן בלב השדות ועובד האדמה צופה אליהן מרחוק ועל סף ביתו.

והנה עברו תקופות, ומחזור גדול של חיים נתלה בשמי הנצחים כקשת מלאת צבעים: הדת הישראלית נשקפת כאחת למול העין הרואה באדמימות נעורים ובתכלת צהרים ובאפרוריות שיבה. היא יפתה בנעוריה מעדיי חוקים מעטים ובנזר הזהב הצר אשר על מצחה, מעשה ללא-חלוף אשר לאל היחיד; פניה נהרו בימי העמידה מחכמה אין דומה לה, חכמת אם ודת אשר עמה אבד לה כמעט בימי רעה, ובחסד גורל, אין דומה לו, קם ויחודש ויהי בין החיים. מי ראה עוד אם כזאת, אשר ניתן לה לראות את המות רק כמסה, לשעשועי דמיון נוראים? האם השכולה תמוג באבלה הכבד או תתעטף ביגונה הערב; אם כה ואם כה – ויום אידה לא ילד דבר-בינה אשר לא היה לעולמים. ואולם הדת אשר בירושלים כרעה אל פחת המות בימי צדקיהו, שכבה כמתעלפת שבעים שנה. נפשה יצאה מקרבה ונדדה כזרה וחולמת על נהר כבר; ובאחד הימים פקחה עיניה, ולנגדה הבן אשר נחשב במתים. הזה יהודה? הוא דומה ואינו דומה; הוא שחום ומהיר-לב כבימי אליהו, אך נפשו מתעקשת ומתרצה חליפות, כאילו בא אל נפשו דבר חדש ולא נשלם. והנה גם הדת הזאת אשר בירושלים, אל אף היותה רק בת שמים, עושה את רוחה ואת מנהגה למען הבן; דבר-מה בא אל נפשה ולא נשלם. היא כמהה בלי הרף, גם מאימת המות אשר ראתה לחינם, רק למען התבונן בו, גם מרוב ערוך את החיים החדשים והזרים אשר לעם יהודה, עם אשר בא במתים ויחי. ברגעי מנוחה, ההולכים ומעטים מדור לדור, היא סחה לנפשה על תחית המתים אשר תקום להיות באחרית כל הימים. הכי נזדככה דאגתה לאי-ערוך והיא נתנה את כל לבה לעתיד? אך מדוע היא מסייגת סייגים לאין ספור, כיראה מפני כל קרוב? עמים עוד יחמדו יפיה, כי עודנה במיטב חלדה; אך כזקנה בלה, אשר לא תתנער משבתה, היא חורזת את כל מעשיה על פתיל אחד, על פתיל גדול ונורא אשר שמו: תורה. הביטו וראו: הנה רוחה עולה ויורד מבעד המסכת הכבדה, הרקומה הלכה ואגדה – כרעוד חזה אשה מבעד השמלה; אך מכל שכניה, צור ויון ורומא, לא יפתנה אף גוי אחד בדממה. נזירה היא מכל חדשות, אוטמת לבה בפני אהב זרים. גורלה לא יצוה לה כזאת, גורל מסכנה אשר הָעוֹגֵב סובב על פתחי ביתה באין מכלים. זקיפי רומא נצבים אל שערי הקודש, ואדוניה, אל הצבאות, לא ישמיע גערה. למה לא תכנע מעט במסתרים, ולו רק כאשה גדולה ועזובה הזוממת מזימת אושר אשר לא יקום לעולמים? אין עמה כזאת; יומם תנחה לפי כוחה את בנה, הוא עמה, הרך ורגז חליפות, המשתבח לאין הכיל, המתפלץ על-נקלה בראש ירושלים הקריה, הרואה לשוא פחדים גדולים. אמנם כן, לבה מלא כל הימים מחשבות על בנה על יחידה; אף רגע לא תרפה ממנו, לא תעזבנו לנפשו למען עמל, או מלחמה או שעשועים. מסביב ירעו עמים בשדות אמונותיהם, סגים ושבים, מגמאים גבולות ומלחכים מעט מיבול אלים זרים; אמם-אמונתם לא תחרד, העם לא ידע בלכתו ובשובו. מדוע חרדה ביהודה? הה, הלזה היה במתים ואמו שבה ותחבקהו מעל סף המות. האם לא תעזבהו גם בלילות, בעתות המרגוע האטומות אשר לעם יהודה; אל ערשו תשב בלאט, שפתיה נעות מפסוקים קצובים ונאוים, החרותים מאז על ספר המורשה, ובידה מנצנצת מחט הקודש: – תפיר-תפיר, תפר-תפר! היא תופרת טלאים, מאחה קרעים, ואצבעותיה לא ידעו לאות; הפוך והפוך בבלויי נושנות: – אולי יחסר הלבוש, תקצר באחד הימים האדרת, תפתח לעין זרים לולאה על חזה הבן המשומר והנמהר גם יחד. אמנם כן, זרים יהלכו עתה לרוב בחוצות ירושלים, ידידים זרים אשר קורָא להם גרי הצדק. אלופי לב כולם, נאצלים מאהבת אמונה חדשה; פיהם מגיד כל היום את צדקת יהודה, אך בעינם עוד יאיר מעט נכר ואדנות הערבים לכל רואה. הם מזילים כסף נדבות מכיסם ואור רקמתיים מכל הליכותיהם. הדת, האם היגעה אשר ביהודה, לא תשים גם אליהם לב; היא לא תטעם גם בקצה לשונה מן החנופה אשר לידידיה, חנופת גרים חסודים המשיחה אף היא לב נכרי, מתפנק, תובע עגבים. מה לה ולעדנת החדשות אשר יזילו הנכרים בקדושים האלה בירושלים? לבה מלא עתה דאגה על צרורותיה ונושנותיה המטולאות, המתגוללים בכל מושבותיה, מקריה ועד כפר, כאשר יהיה עם השכמת יום גולה.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35588 יצירות מאת 1818 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!