בפרדס הדת של בית ישראל עוד תשבע העין לראות – הגזעים הרחבים, הפתלתולים מזקנה, נושאים בתוך קליפתם המלאה בעין חותם-אלף; מקרוב אתה מתבונן והנה זאת הקצפה בת הדורות, אשר העלו בהבל פיהם פוסקי הלכות ראשונים ואחרונים; התרחק מעט ויהיה דומה לך, כי אוהבים נוגים או נלהבים חרתו פה את שמותיהם בתוך מצבת העצים השמורים האלה. אתה מתהלך בגן, המתעבה חליפות, ומתחת לרגליך אדמת-נתיבה חשופה, כאילו אין פה מפל-רקב לעצים ולשיחים ולגבעולי הארץ; מעל לראשך, בקצה אמיר, תלוי פה ושם, אחד לבדו, פרי צהבהב, שרוע, רזה, ואין לדעת אם זה פרי בוסר או פרי-זקונים אשר לא יצלח. עוד לא מצאת פה נחת-גנים, אך המראה עוד רב: הנה עץ-חוק בוקע ועולה ישר כתמר, כותרתו סוככת באור מרומים נעלה, ופריו כמוס או מדומה בתוך נוגה-תכלת מתמוגג; והנה גפן-הלכה הסורחת את דליותיה אל מקום לא-לה, שריגיה הלבינו מתוך נפתולי-סרק פרועים והיא נראית כולה כהמון שחיפי-רגלים של עכביש קדומים; פה רובץ תחתיו בירק עולמים שיח-השבת, שם ניצבים קודרים ברושי-החג הגבוהים והאטומים, אשר כאילו אין להם דבר עם החיים אשר מסביב; מקרוב ומרחוק עולים כשטיח-מרמס עשבי-המצוות האפורים, ועל כל מדרך כף רגל צצים פרחי-פרחים של תפילות.

מה נאוו לצבעם פרחי התפילות האלה. הנה תחינות-לב רכות ותאמי-דמות, אלה נאמרות בלילות-שחור בקול שיח חרישי ודומות לפרחי הלובן והתכלת העולים ליד מצולת נהר אפלה; זאת תפילת-תאומים הומיה, אשר החזן יתן בה עוז והמתפללים יענו בענוה, כה דומה היא לציץ “אמנון ותמר” אשר פרח מאהבת אלהים וישראל; הנה פזמוני-השמע הרוממים והמוזרים, אשר מלותיהם כה הדורות וכה קרות והם משולים לשושני הסתיו אשר אין להן ריח, ולעומתם – הלחישות הבאות ברוח-פה קלה, דומות לפרחי “זכריני” צנועים; ריח געגועים נודף מן התפילות התמימות, אשר מלותיהן שוקקות בהמון רב האחת אחרי השניה, כציצי-בר המכסים כרי-שדה רחבים; וכעין כריזנתימות אשר צבע-הוד להן צהבהב-לבנבן וקצות עליהן כפופים כלפי מטה מהתעדן ומרוך, הן תפילות החג הגדולות, אשר די באחת מהן לפאר את השולחן אשר לפני אלהים, ואחריהן – צבא ברכות אשר לא יבואו במספר; אמירות-בוקר שגורות ופשוטות מכל עדי, תחינות-ערב נוגות אשר לשונן תזל במנוחה, תפילות אשר אין להן זמן קבוע ואשר הנפש תשתרע עליהן כעל כר פרחים, זמירות ותשבחות אשר גון להן וריח ואשר בכל זמן ועידן טוב לחנות בהן את פני אלהים, הלא הוא אלהים אהוב העולם, אשר טוב לזרוק לו פעם בפעם אגודות פרחים בעד חלוני רקיעיו.

אוי לכן תפילות ישראל כי לחך אתכן הקהל! אהבת יגון היתה בין האל הגדול והנורא ובין העדה הקטנה והנלבבה, ועל כן חמרמרו כל אותות הברית אשר ביניהם: התורה הצרופה הפכה להיות נשמעת בלזות-קסמים של אלהון רַגָז; החוקים והמצוות נהיו לערב-רב אחד עם המון הלכות מטורפות, אלה אשר פי-אלים ימטיר אותן בעתות לאין חפץ; והתפילות, אף כי המו בקרבן לב נכסף ונפש כלה, נשמעו כזעקות-חונף או כתחנוני-מזימה. מה הויה בכן, תחינות-הזמר? אין זאת, כי האומה הקטנה, אשר נטל עליה להיות אהובת אל גדול, עִשְתָה את תפילותיה רק למענה, רק למען היותה יחידה, נדרשת, מוּצאת לפני אלהים; כאשת-אהבים ללא-בינות העתירה האומה הזאת השכם והערב את כל תפילותיה, אשר גם אחת מהן, בצאתה מנפש אדם בפנת סתר, די בה לפתוח שער שמים. הרעה הנה נהיתה: כעין הרמון-תפלות לנו, אבל לשוא ניגע למצוא אף תפילה אחת אשר שמרה את כל ההגות וכל חידות הרחמים; הן כולן הפכו להיות להג-קודש. הנה ניצב אחד מבני העם ולוחש “תפילה זכה:” ראשו מסתתר בתוך כיפת הטלית, עטרת הכסף חוצצת בהדר בין עושה-התפילה ובין שאר כל העולם. האם נתרחש הפלא ויהודי קם לבקש מנפשו, יחידי, נשכח, מבין רק בלבבו ובאלהים? לא; המלחמה הגדולה, אשר חציה תהילות וחניתותיה תחינות, עוד טרם תתחיל; הלזה, המתיחד בקרב המחנה, רק לוטש את כליו לפני פרוץ הקרב.