במקום נודע-בשם ובתיאטרון פלוני-אלמוני העלו משחקים עברים על הבמה חזיון, אשר הנפשות העושות בו הן אישים מן החומש. ככל חזיון תיאטרלי היה גם פה איש אחד גבור, אולם הפעם היה זה האיש יעקב, האב האחרון לשלשת האבות; כבכל מחזה-עלילה נגולה גם פה אהבת גבר ואשה, אולם הפעם היתה זאת אהבת יעקב ורחל, זאת האהבה התמימה והגדולה אשר הנה ראשונה במעלה בכל כתבי הקודש. על במת החזיון דרך, כרגיל, גם גבור שני, התהלכו גם אנשי בינים; כל אלה הזעיקו את חייהם הקדמונים החוצה בקול רם ובתנועה רבה ומוראה, קהל הרואים נלכד, כרגיל, בשחיתות המשחק והאמין אם מעט ואם הרבה למראה עיניו. ואולם קרוב לשער, כי בשעת המשחק נוכחו גם רבים למודי-חומש, ואלה התעיבו מעט בלבבם פנימה את הדבר הנראה; ואולי נמצאו בין יודעי החומש מתי-מספר אשר נישאו בדמיונם מפה והלאה, ואלה תארו לנפשם אישים וחזיונות אשר לא שערו מחבר המחזה ומשחקיו גם יחד.
יעקב – האחרון לאבות והראשון ביניהם לתואר-מציאות ולאמת-מורשה. מראשית ימיו הוא מסמל בגורל ובתכונות את כל סגולות צאצאיו, עד דור אחרון: – את הסבל המתפאר, את הערמה המושיעה, את ההזיה המרחיקה עד לשמי שמים. הוא חדל להיות אלם-נפש ברגע גיחו מרחם; בבחרותו הא תם וחורש מזימות כאחד, יום אחד הוא עושה בצדיה מצוה מבישה של אם-אשה, ומשנהו, כשהוא לן בשדה על אבן הבדידות, הוא חולם חלומות אדירים, כאיש אשר נפשו הגדולה מופיעה אליו בעצמו רק במראה ובחידות. וכך הוא כל ימי חייו: איש-נצורות בכל דרך-חדשה, בכל רגש, בכל זמן התוכן עלילות למרחוק; לעומת זה דרושה לו עד-מאוד הטובה בחיים, הוא מתאונן, מתאבל ושמח יותר מכל בגלל נחת-משפחה. בכל חייו הארוכים אין מעשה מכוּון ליפעה או לעזר-זרים, אין תאוה לנקמה או למשפט-חרב, ככל הדברים העזים והחמודים אשר נקרו בחיי אב-רם, זה האב המשותף לעכו"ם ולעברים גם יחד; יעקב בא בהמון רגשות רק בסוד בני משפחתו. הוא חרד על רוב בניו – לא כאברהם השולח את נערו יחידו אל מלחמת האמונה, לא כיצחק הנפרד בדברים מעטים משני בניו גם יחד; הוא מרבה תואנות וסולח בנקל, יותר ממשפט ומגאוה הוא נוצר את האהבה ואת הרחמים. בחרות לו דבר – עומדת לו כהרף עין צדקתו לעדה, בבוא עליו נסיונות – הוא מוכן לחכות עד יעבור זעם או לפייס בכל מחיר. לעת זקנה, בהגיעו למצרים, הוא מבכר את יוסף על רוב-גדלו; גדולת זרים ותפארתם מעוררות בו באחרית ימיו רגש מעורב בתמהון והכנעה, כמו אצל זקנים אשר חייהם עברו ללא די-עלילה. ואולם בימי העמידה, בעודנו עושה לביתו, אינו נראה כאיש המכבד ללא לב ולב את המון המעשה ואת כשרון המעשה אשר אצל זרים. ככה הוא עושה אצל לבן – זה האב הארמי, התמים יותר מאשר בדו עליו בסוף הדורות. לבן אינו מחשב ביותר את דברי עצמו ואת עשרו; הוא רך המזג כמעט, לבו טוב עליו ועל אחרים, שבע-רצון כשהדברים הולכים במהלכם עד אין-קץ. הוא משכיל אל אנשים יותר מאשר יעקב בן-הדרום, אוהב את השלום ושמח למצוא באורחו בן-משק-בית לאורך ימים, אף כי הלזה עולה לו במחיר רב ובמדנים לא מעטים; הוא נראה כנחשב בעיני אנשי מקומו, ואולם בקרב בני משפחתו הוא רק אב טוב-לב ולא יותר. את תלונת בניו על יעקב הוא שומע מקץ עשרים שנה, לב בנותיו סר מאחריו בלי משים, על לא-דבר. מדי רדפו אחריהן – הוא עומד נגדן פנים אל פנים נכבד, ולא כאב זועם, לא כנוטר נקמה; לאה, השנואה והטורחת כל ימיה, אינה מבינה לצדקו ולכבודו, כדרך אשה המרשיעה על-נקלה; רחל, הנאוה והגאיונה כמעט, אף משקרת לאביה נשוא-הפנים, המטה בלי משים אוזן אל אמרות חונף ושלום. רגע אחד עוד לבן מתפאר במתכבד: “יש לאל ידי;” אך למחרת, אחרי זבח וברכות ונשיקות, שב לבן למקומו ללא תרפים וללא נצחון. שם, בארם הטובה מכנען, הוא נעשה אב לעם לא-עם, אשר לא גידל אלהים אדירים; יעקב הולך לדרכו, לגור בארץ מגורי אביו על נשיו וטפו ורכושו. בדרך מתה רחל, אחרי כן מחריד אותו מקרה אחר: בניו מכים עיר חולה; המקרה השלישי, דבר-העלם יוסף, כאילו מבליט את פניו הקודרים מיגון ומפגעי משפחה. מה מובן הוא ומה רגיל; אבותיו לא ידעו יגון, הוא ידע לבכות בימי עלומיו, הוא מדבר כנאנח לעת זקנה. הוא מעורר רחמים כאיש אשר גבהות-עבר אינה חופפת עליו; בארות לא חפר, עם רועים לא בא בריב. ועוד מעט והנה הקץ המנחם והבלתי-נשגב: אב זקן החוסה בהדרת בן; יעקב הולך למות והוא מברך, ידו מגששת על ראש אפרים – הנכד הרענן של רחל הנאוה. עוד מעט, באסוף אב זקן ורגיל את רגליו, תבוא עלטה לדורות, יבואו המון בנים ידועים רק כפרים ורבים; ואולם לרגע קט מופיעה התפארת הגדולה של החיים הגדולים: הלא היא האהבה. יעקב, בן מאה וארבעים ושבע, מתחזק ומדבר בארשת גברים: “ואני” בלי רמוז לחליפות-עבר אחרות הוא מספר לניצבים עליו, כי מתה עליו רחל בדרך. לא אם הבנים, כי אם רחל האהובה; לא אחת הנשים, כי אם אשת-האיש היפה, הקרובה ללבו, הרעננה בחיים ובזכרון. מיום מותה עברו כחמשים, כשמונים שנה; אך כל אלה כימים אחדים, כצללים ארוכים על תור-אבל אחד. הרגעים ספורים, וחוק קדומים הוא לאב-עמים כי יצוה על בניו כי יזכיר להם את ברית אלהיהם; אולם יעקב מתאפק ומעלה על שפתותיו את יגון רחל: “בבואי מפדן ארם מתה עלי רחל.” וידוי כביר לאהבה, אהבת בעל ואשה; אהבת אמונים, אהבה ללא-חלוף, אהבה המרוה את החיים ואת הקברים גם יחד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.