זה שמה: קמצא בר-קמצא. תכנה מהתלה מרה, המתעלמת מאליה – מתוך רצון של חכמה או מתוך אונס של ערמה – בכפלי דברים של סיפורי-בדים; לבושה גוזמאות עם קישורים של ליצנות עממית; ואולם תוכה רצוף סוד – סוד הרפיון של הגזע היהודי.
אגדה מיוחדת זו שבתלמוד, האוצרת בקרבה משמעות גדולה, אינה מגיעה בדרך הילוכה לידי סמלים גדולים: אין בה לא קנאת עם, לא מוסר כלימה ולא תאות חרטה. כולה תמה ושקופה, כאילו אינה אלא מעשה בדיחה שעבר מפה לפה במשך דורות והפיג את כל חריפותו; היא מונה בזה אחרי זה חורבנות רבים, וכפל המאורעות אינו נעשה למשנה יגון, חידת האיד הולכת וגדולה עד בלי די, לעומת זאת פוחתות והולכות נסיבות המקרים, עד שלא נשאר בהן לבסוף גם כזית של גורל, ודמותן נעשית כדמות עדשים שאין בהן לכאורה במלוא חנק גם לגרונם של ילדים – – וזו האגדה, המספרת מעשה חנק של עם שלם, אינה סרה מדרכה ונמוגה לבסוף מתוך נחת מישרים. היא אינה מגידה מאומה – לא עלבון לדורות שהיו ולא נחש נבואה לדורות הבאים; כדרך כל הבדיחות, הנטפלות תמיד לדברים שיש בהם ממש גמור וממצות את לשדן מתוך תכונות בלתי-מתחלפות של האדם – כן גם בדיחות החורבן הזאת: היא סיפור-מהתלות נבון, לאמר חוליה אחרונה בסדר היצירה; לפניה כל הצורות השונות של הבעת עם: הנבואה, התוכחה, השירה, ספּורי הזכרונות; אחריה אין מאומה. היא בת-זקונים דקת גזרה וצלולת עין, אך בפניה החתומים מתעלם רק חן האחרית. כל אחיותיה שהלכו לפניה לא ידעו התאפק, יען נולדו עוד לתקוה; היא, הבדיחה, אינה אלא נטף של יאוש צלול. מה שהיה בגדר תנחומים, במזל תמורות, בסדר של עולם משתנה – כל זה יצא כבר מכור הנסיון ונהפך לאפר מזרה; בתוך הרמץ הזה, השומר מעט חום של חיים אחרונים, לא יחיה דבר מבלעדי הבדיחה – זו הקרה והנקשה, שאינה תובעת לעצמה כל לשד תקוה ולשון האמת אשר בפיה כמחט הדקה.
לא בעצם ימי החורבן, ימי עקשות וסבל לאין שיעור, נוצרה האגדה הישרה הזאת, שאין בה אלא שיעור אחד של נפש אומה; אף לא בדורות הראשונים שלאחרי החורבן, בזמן שנתקיימה עדיין אצל היהודים כעין במת חזיון קטנה. וזו, כדרכה אצל כל עם ועם, חקרה משמש מקום-אָבנים למהתלות; רק לאחרי כן, עת אשר שׂר ישראל נתגלגל בנשיא שבציפורי, ואמוראי בבל, נינים חורגים למסורת ירושלים, התירו לעצמם מעט התולים ומעט משל כנגד אם-אמם, זו הקבורה איברים איברים בין סלעי עיר הקודש – רק אז הבכירה ארמית-יהודית, אם חיה ראשונה לפזורי יהודה, וילדה את משל האגדה בדבר קמצא בר-קמצא. עוד בדורותיו הראשונים נבדל ילד הפלאים הזה מכל אחיו ואחיותיו, הלא הם משלי התלמוד ואגדותיו: – הללו היו ברובם ריקים מרמזים, ודור ראשון, שבא לעולם לאחר יצירתם, לא ידע כבר למצוא פשר לגוזמאותיהם; לעומת זה היה משל בר-קמצא, המרמז לעבר ולעתיד, מובן לכל הדורות. גם הסבתא בגלות פולין, מדי שבתה על עפר בליל תשעה באב והיא גומאה בנחת את כוס היגונים המזוג לפניה ביהודית-אשכנזית – אף היא נאנחה אנחה יתירה מדי קלוט דמיונה את האגדה על-דבר המחלוקת הישראלית; המון יודעי תורה בכל הגלויות, הם וטפם, ספגו אותה לתוכם ללא פירושים, כעיקר שאין להרהר אחריו. האגדה הזאת, המוגזמת עד כדי ליצנות, לא הביאה את אבותינו לידי קלות-ראש – הם הבינו את אמיתה מתוך נפשם; יהודי כל הזמנים ירדו מאליהם לסוף דעתה ולא הפטירו אחריה מאומה – לא שחוק ולא תוספת ביאור.
כלך לאגדה זו, אך אל תדרוש אותה במין חומר העלול להתגלם להרבה צורות. אחת היא הצורה: צלם בושת של עם אשר חורבנותיו הם חדלי דברים. האסון, דוגמת הטובה שבעולם, יש לו חלק במזל החיים; יש שהוא בא אלינו ביקר – כהכרח וכאבן נגף הנערמת לרגלינו בידי הגורל, ויש שהוא בא כמתחפש – כמאורע נקלה הפּושׂה והולך בחשאי. חורבן ירושלים הראשון היה גבור שבאסונות, כביכול, ואף תג אחד מתארו שבתנ"ך אינו מעיד עליו, כי הוא נעזר בכוחות לא-לו, לאמר מן הרשע והכסל של הדור; לעומת זה היה החורבן השני כעין איד להכעיס, מין פשע אדיר שעושיו לאין-ספורות נקהלו מבית ומבחוץ לחומת ירושלים. היאוש, האופף את גבורות המצור, מעיד למדי כי לב הקנאים מלא לאין הכיל הרגשת תקלה; יוסף בן גוריון בדא אולי מלבו את חליפות הרחמים והרוגז אשר לטיטוס, ואולם הסמל שבדברים הוא אמת ונכון: – החורבן רובץ מאחורי החומה כחיה רעה ורעבה, והוא לא זנק לקפיצת הטרף האחרונה אלא לאחר שמלאו נחיריו מריח הבאשה של ירושלים. הגבורה נמוגה, ואולם ריח המדנים חלחל עוד בדור רחוק, כשלש מאות שנה אחרי מות ירושלים וביתר; יהודים חדשים, דלי-עלילה ומיטיבי-הרהר, נטו אוזן לראשונות שבימי אבותיהם ופיהם נתעוה ממהתלה דקה כחוט השערה: הה, המדנים! הם, כאנשים הרואים ואינם עושים, רצו אולי לתאר בלא עמל את רפיון האופי של בני עמם, אלה היהודים הפזיזים שאינם יושבים במכונם כדי שבעם, אלא מחרידים מרבצם את הזמן ואת החליפות ואת האסונות; ואולם הללו, יוצרי האגדה, לא ראו בימיהם כל תיאור-חיים אשר יסכון לסמל: כל יצרי האומה, הטובים והרעים, נתנו בימים ההם את אותותם בהרהורים ובמלחמות שפתים. ועל-כן נחפזו אנשי האגדה ורשמו לדורות: לא נחרבה ירושלים אלא בשל מחלוקת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.