שממון-לב אשר אין לו שחר מלוה את אחרית הקיץ בארצנו; זה שרב-הבוקר ואלה חרבוני-הצהרים החוזרים כסדרם, דבר יום-יומו, הנם גם היום, כמו לפני אלפי שנים, מקור הדמיונות הקצרים, הקצובים והברורים, אשר בארצות המזרח, שם, בארצות אירופה המעולפות, במקום אשר הערפל יקיף בשולים את כל תקופות השנה, ייגע גם האדם להדמות אל הטבע: בשלכת, בצבעים, באדי-דמיון כבדים; אצלנו, לנוכח תאומי-הימים הרבים אשר בסוף הקיץ, הולך וגמל בחיר הרעיונות של ארץ-השמש: כי הכל צפוי מראש, ואין לשנות. שם, עם קורי הקיץ האחרונים, מתחילה מתגנבת אל הלב עצבות ללא תואר ודמות, אשר מקורה, כמובן, באותו חוסר-הדמות של העולם המתעלם בערפלי הסתיו; פה, בתוך הזוהר, מתנדפת המלנכוליה בנפש היגעה כמים הנזרקים על פני פרחי-קיץ אחרונים; אין אדם מתכונן פה לעשות חשבונות רבים; את כל אמיתו הוא כולל באמירה אחת על-דבר אחדות בעולם, רוצה-לומר: על-דבר הגורל הכל-יכול אשר ברוחו לעשות פרצוף אחר לכל קיץ וקיץ.
כמה הם הימים הנכללים בשלהי-הקיץ? נדמה לך, כי אין להם מספר, יען כי הם דומים מאוד אחד אל השני. רוח זלעפות לא ינשב בכל העונה המוזרה הזאת, הים ער מן הבוקר ועד הערב וקרתו מתהלכת בלי הפוגות, היום ימהר לערוב והלילה יחיש את בואו – לילה משיב נפש, רב-טוהר וגדל-חקר. ואולם יש עצב ללא-פתרון באגודות הימים האלה, ימי העמידה הריקה אשר לטבע; נגמר סדר התנובה הגדול, מן הבכורים ועד הקציר. פה ושם עוד יראה גן עמוס, המבשיל את הפירות הכמוסים, אלה היונקים לשד עד אחרית השנה, ואולם פני האדמה הרחבים, הגלויים לעין כל, נקשו וחרבו והם נראים כמכוסים באבק-נושנות. עוד צאצאי העץ והאדמה, הקטנים עם הגדולים, מאוספים בממגורות ובאסמים, התבואה המלאה, אשר ממנה ילקח לכל מחיה, עודנה מזומנת בגרנות וחן של שפע מרחף עליה בטרם דיש – ואולם כל אלה כבר היו לעולמים: גם החוסן המשומר, גם העמל הגומר, גם גיל האחרית. באביב אין כוח הזכרון שולט בעולם; כל הבשורה אשר לטבע רשום בימים ההם בכתב ירוק – זה הצבע העמוק, הכמוס, אשר אין להשקיף מבעדו והלאה, צבע הים והשמים; עם קץ כל קיץ תשפך במלוא-תבל החלודה הצהובה, העושה כל דבר נקבים נקבים, לאמר: הבט וראה לפנים ולאחור.
אין כארצנו לאחרית הקיץ: לכוח המדמה הנולד בימים הברורים האלה. המרחקים והלבושים כאילו נמוגים, והכוח החושב של כל ילוד-אשה עלול לכלול את כל שלום הלב במשל אחד של תבונה. פה היא הארץ וזאת היא תקופת השנה אשר בהן נולדו חצאי-הפסוקים, אשר ידובר בהם על עולם ומלואו. הקל כנכבד, כולם דובבו פה את ההשואה אשר אין לה קץ; הדמיון לא שימש בארץ הזאת למען הרחיב את הנראה לעינים, כי אם למען צמצם את המשל, לקרב אליו את כל הרחוקים. איך יתכן לבקש בימים האלה מושכל-חיים נוסף, בימים הריקים האלה של אחרית הקיץ, עת אשר באויר ועל- פני האדמה ימצא רק אור-שמש, והוא לבדו מהווה את מעט החליפות אשר מן הבוקר ועד הלילה? איזה מחזור ימים איום ומציב-גורל; כל עתות השנה האחרות לא ישוו לו אף מעט בהשפעה על רוח האדם. החורף, עם ירחיו הרטובים והרעננים, יחלוף מדי שנה בחלום, כחיי טבע שיש בהם ממש והם ענוגים יותר מדי מהשאיר שארית; האדם יבלע אותם כבכּורה ולא ידע כי באו אל קרבו. האביב, עם ימיו הספורים, היקרים, אשר מקצתם מעולפים ברוח המדבר, הוא עת לכל חפץ; הכל ניתן בבת אחת, מתכלת השמים עד ירק האדמה, בּן-לילה יכוסה במשאון-הצמיחה מקום-הסתרים האחרון אשר שם יָפְיָפוּ רמזים, יפתה תחילת-דבר. קום ראה, חשוק, מלא את נפשך, אבל מה שתשאיר יהיה כלא היה; כל האביב הנערץ הזה, המגדל בחפזון, בגלוי, למראית-עין כמעט, הוא כעין אביב בציבור, ימי-משתה אשר יקיפו אותם מבלי שים הרבה אל לב. רק הקיץ, השואף מיום בואו אל אחריתו, אל אחרית תמיד – רק לו שהות ליצור תואר-נפש לגזע האדם אשר בארץ הזאת, הוא הוא אשר ימיו נראים כרבים מספור, כנתונים מבראשית; מבחוץ לא תכבד עליו העבודה, ורוב ימיו הברורים הוא כאילו הוזה לבטלה תחת שמים עמוקים וחשׂוּפים. אז, רק אז, יתחילו בארצנו המסתורין; באוויר מרחפים כעין להבי-רז, מיגעים את לב העצל ורוקמים מסכת זוהר לפני עיני האיש הנלבב.
הנה באים הימים הנאורים, הבטלים, הנכונים לעשות דבר-מה נשגב ונסתר. כדמותם, אשר אין לה חליפות, כן גם התועלת היוצאת מהם; ברוב-דמיון לא תתפוש אותה, עליך לָהֵקר מלבך משל-אמת צרוף, יחיד-תבונה. זאת היא תועלת נעלה, אחרונה, אחרית כל ישע הניתן מאת הטבע – אחרי אשר יתן לאדם את הלחם ואת עומק השמים ואת נועם הרוח. אין איש בארץ אשר לא ידע את זאת. הכסיל ירגיש כי קורָא צום לנפש – ולא ידע להגיד פשר דבר; ואולם רבים יבינו לימים הצנומים האלה ולא ישאו אותם כמעמסה. יום יום הם סופגים אל קרבם דעה נעלמה, מחכימה, הממלאה אותם שממון ומרגוע. היא באה כלהב לא-אש אל הדם, עוברת כחידת-חיים נפתרת ממבט-אב אל מבט-בן, חוגרת בטבעת-גורל נוספת את גזע העם אשר בארץ. היא אשר קורא לה חכמת בני קדם, מסורת המזרח, המשל הקדמוני; צנומה ובטלה כמעט ממעש, מסורת חוזרת על עצמה כתאומי ימי קיץ, משל ענוים המוליך אחריו מלות ספורות ותמימות. הה, אבותינו ידעו את כל אלה, אף העלו אותם על הספרים שהנחילו לנו; הם שזרו את הפסוקים הקצרים האלה לבין המקראות הגדולים אשר חיברו – של מוסר, תורה ושירה. אבל זה היה לפנים, לפני הרבה דורות; עם יהודה ישב בארץ הזאת, בהריה ובעמקיה, ידע אביב וידע את החורף. אבל הקיץ, השואף מיום בואו אל אחריתו, עשה אותו ברוב הימים לעם נבון מיוחד ההוגה ביום קדים גדולה אחת נאדרה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.