רקע
יעקב שטיינברג
אחד החנפים
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דביר; 1959

האיש ורמל היה כבן שלשים ומעלה, ובימי נדודיו הקודמים אירע לו הדבר להתקע שנתים בעיר-לימודים קבועה ולרכוש לו ידיעות במלאכת הכימיה. כל מכיריו המעטים ידעו להפטיר אחריו בבטחון רגיל, כי אלמוני זה הנהו כעין סגן-מומחה לכימיה והוא אחד מן הגֵרים אשר נאחזו ללא-חפץ באירופה התיכונה, ובימים האחרונים נעשה הדבר דומה למראית-עין, כי הוא מחונן באמת במשלח-יד ומושבו קבוע בעיר מגוריו. אבל עם כל זה היה ורמל אחד מאותו סוג האנשים הערירים, אשר לפעמים ימליץ עליהם מי-שהוא חידות. שם משפחתו יצא לפנים לטוב; גם מראהו היה טוב, אופן דיבורו נאה ומתקבל על הלב, ובכל צלם דמותו של האיש הכחוש והזריז הזה היה דבר-מה המעורר בלב זרים ענין וגם חפץ מוזר לבלי האריך אתו במסיבה אחת. אילו היה ורמל בעל מעמד חשוב בחיים, היו האחרים כוללים אותו בנקל בכלל המוצלחים; אבל הוא לא היה עשיר, לא אירע אף מקרה אחד שורמל יהיה דרוש במפגיע. וכמו ברוב המקרים, כשאדם במיטב שנותיו הוא נחשב וחשיבותו איננה ברורה לאחרים – הגידו גם עליו, כי הוא נוחל נצחונות רבים בקרב הנשים. ורמל ידע את אשר ידובר עליו, אבל לא האמין בלבו בדיבה המתוקה הזאת. הוא התהלך מימי נעוריו הראשונים עם נשים רבות, אבל אף אחת מהן לא חננה אותו באהבה גמורה על לא-דבר. הוא רק כפה לאהבים, היה מאמץ את עצמו ליצור מדי פעם מסיבת עגבים נאצלה. גם איש אחר, ללא תואר וללא הצלחה, היה מסוגל להשיג את כל אלה, אילו ידע לרומם בעיני האשה את עצם האהבה, אילו פיתה למלוא שעל-אהבים כאל נסיון של הגורל, אילו הסית בחרף-נפש נעלה לכל מגע קל של אצבעות. כאיש נבון, אשר גם ראה הרבה בחיים, ידע ורמל להוציא תמצית צלולה מהמון החיים הרגילים: – הרי הוא שניסה את לשונו אל כל אשה אשר נתנה לו אוזן שומעת. הכזה יהיה גבר אשר אהבת נשים תשיגהו בלא-יודעים? ורמל הרהר לעתים קרובות בדברים האלה, לא מתוך בקשת האמת, אלא מתוך גאות לב שלא מצאה לה שילומים ממקור אחר. בעצם היה אדם מרותח וריק מעלילה, ודברת האחרים, שיחסו לו הצלחה לגבי נשים, לא גרמה לו חשיבות בעיני עצמו. על כן היה משעשע את דמיונו בחידוש גמור: הוא ראה את עצמו גבר רגיל בין גברים, וכל הקורות אותו עם נשים ייחס לכוח הכזבון הנעלה,המצוי רק אצלו.

הרהורים מעין אלה היו קרובים ביותר אל לבו בזמן האחרון, בגלל נערה אחת אשר ניסה בכל תחבולותיו לרכוש את קרבתה. זאת היתה אנא-מריה שעבדה אתו יחד במכון הלבורטוריה הקטן, ושם, בחדר המלובן והצח כמעט, על יד השולחנות המכוסים שיש או זכוכית, בין הארונות הצרים המלאים כל מיני שפופרות של זכוכית, עדינות וטמירות, היה קל לורמל לנסות אל אנא-מריה את דבריו הצלולים, הסובבים יחד עם זה על כל-שהוא רחוק, דברים שיש בהם תמיד חידה ושאפשר לשמעם מבלי לענות. בחדר הזה, המלא המון זעירי-כלים בעלי תבנית, היתה באופן דיבורו של ורמל כעין התאמה מחוכמת ומתקבלת מאליה על הלב; הוא, הרגיל לדבר במשלים, שׂשׂ במקום הזה לתת לכל מלה צורה, ואנא-מריה לא היתה מקמטת את מצחה לאות של יגיעה, אף-על-פי שהיא היתה בת-גרמנים למעלה מעשרים ופניה המאורכים היו נטויים על-פי-רוב במלואם אל שולחן העבודה והיו מלבינים גם אגב עיון של שקידה. הכל היה בא על מכונו ובשלום. גם השותף השלישי לעבודה, זה הסלאוי המגורמן בלדאו, שבלטו לו בפניו גרמי הלחיים וסנטרו המקוטע, חדל הצורה, היה כעין סימן לגזע דל ולקוי עצבים. אף אדם בלתי זהיר זה, שפאות מוארכות על הצדעים שיוו עליו קדרות נלעגה ולא-נחוצה, היה שומע את רובי שיחותיו של ורמל בשלות לב גמורה, אף-על-פי שהוא עצמו היה קולע לעתים הלצות מוזרות, שנשמע בהן תמיד הד-מורשה לחייהם של אבות נשכחים, שהרקב בא בעצמותיהם באיזה כפר-ישוב מנודח, בגבולות ביצות או יערות. רק בימים הראשונים היה היהודי החושד מחלק את כיוון דבריו חלק כחלק בין בלדאו ובין אנא-מריה; בראשונה הטיל עליו גבר בן-נכר זה כעין מרות, מתוך הרגל של התבטלות כלפי נכרים, וגם מפני זה שוורמל לא היה שולט במלוא חושיו בחברת גברים ואנשי-מעשה. אבל לאחר-כך, כשעמד על טיבו המטושטש של בן-לויתו בעבודה, התחיל היהודי מדבר את דבריו אגב כיוון-השם: אנא-מריה. הלז הראה מצדו תשומת-לב בלתי נדרשת והיה סבלן לחזור בנוסח של מתקן על כל מלות השיבוש, שוורמל היה מוציא מפיו אגב שטף שיחה. היחס הזה אל היהודי נראה משום-מה כניגוד גמור לכך שבלדאו היה משבר שפופרות-שימוש במספר-עצום, כאי-התאמה אל פאות הצדעים השחומות, הנפוחות משני עברי פניו, היה נראה כדבר שאין לתת בו כל אימון – כשהעין היתה נתקלת פעם בפעם בפניה של אנא-מריה. אלה היו במקום הזה כה מתאימים, כה נאמנים, פנים צחים מלובן ומחוורון, שאדמומית מתפשטת בהם לפעמים בבת אחת, בגלל דבר-מה אשר כולו נשכח כמעט: כאותה תערובת כימאית אשר הצגת אותה כבר מן הצד והיא מקבלת פתאום צבע חדש. זאת אנא-מריה, שפניה, עד מחבוא הצואר ועד מקום הכתפים, עלולים לכאורה לעטות חליפות מנוחה גמורה ובושת-חן של בת-כרך, מאזינה לדבריו של ורמל בשקט אחד ישר, שאף הוא שייך כנראה כולו לחריצות ידיה של בת הגרמנים. אילו שמה אנא-מריה, למצער, את לבה לשיבוש הלשון, הצורם בודאי את אזנה יותר מאשר את אוזן-הערלים של בלדאו, הגבר המעורב כלאחר יד מפסולתם של שני גזעים! לעומת כל אלה – איך יצויר יחס ההסכמה מצד בלדאו כאחד כשר וישר? להפך, הדמיון מחייב את ורמל לתאר לעצמו את האפשרות של דברי סרה נלחשים מאחורי-גב. כשבלדאו, למשל, נכנס בבוקר-עבות אל חדר הלבורטוריה, מוצא שם את אנא-מריה לבדה, כשערפה, עורף-הנופת של בלונדינה כשרה ובלתי-מסורבלת, נטוי כבר אל שולחן העבודה, ומתוך צורך ההתגלות, שכל גבר בלתי-נחשב מרגיש ברגע יחוד עם אשה נאה, משפיל בלדאו את קולו ומפטיר: “וזה עדיין לא בא – שקוץ היהודים הלזה?…” בהרהורים כאלה אפשר היה להיאחז בכל יום, כיון שאנא-מריה לא הוסיפה ולא גרעה מתשומת-לבה, ואותה הארת-פנים, שאנא-מריה ידעה, כנראה, להשיח אותה רק במלים של נוסח אחר: “יספר-נא דבר-מה, הרר ורמל!” אף היא היתה חוזרת כמה פעמים ביום, מבלי לשנות כלום מקצה היחסים של כל השלשה.

אבל בחדר התעתועים הזה, במקום שכל כך הרבה כשפים קטנים היו מגיחים מתוך מארב הבקבוקים והיו חוזרים ונתקעים לשם, מבלי לגרום כל דבר – בחדר הלבורטוריה אפשר היה לבטל על נקלה עוד כישוף אחד קטן ומביש, זה המרתיח אבעבועות תעתועים בנפש היהודי. בעזרת הדמיון, שבכוחו עשה ורמל את מעט הקסמים אשר בחייו, אפשר היה אפילו לראות את אנא-מריה כמאריכה את הימים בכוונה, אגב ציפיה, מתוך הכנעה לסדר הזהירות אשר בלבורטוריה… הה, כל אלה הימים במלוא הקיץ הארוך, כשהאצבעות כאילו עשו את עבודתן לבדן, מבלי הימלך בכוח העיון אשר במוח, הן ערבבו, יצקו, העלו להב נוזלים חשאי וזך, ואחר כך היה הכל שב אל קדמותו; ולעומת זה היה ורמל עובד כל הימים גם בשפתיו: ערבב רמזים, יצק מדמיונו והלהיב לפעמים את אנא-מריה עד לידי כך ששערות הסיום על ערפה רעדו רגע ברטט חשאי, בלתי נתפס כמעט, ולבסוף היה הכל נמוג כלעומת שבא. כתום יום עבודה היתה אנא-מריה נחפזת ללא שרות-גבר למקום המעיל והמגבעת, וכשלא קרה לורמל להגיד ברגעי גמר כאלה דבר-מה מהודר, מצומצם ושלם כאחד – נפטר לדרכו אגב רגש תפל כמעט, כאילו הפחית לעשות… פעם אחת, אחרי גמר-העבודה, עמד ורמל והסתכל בדממה באנא-מריה, שריכסה אותו רגע על מעילה את חגורת-העור הדקה. מבטיו סבו בכבדות את תואר הגוף של הנערה ויצרו היה מגרה אותו, כדרכו, להגיד דבר-מה נאה ובלתי-צפוי, שיחרת ביתר עוז בשעה נוחה זו של סיום היום. אבל תחת זאת שאל לפתע פתאום בדברים כשרים:

“מתי קנית את החגורה, אנא-מריה?”

אנא-מריה ענתה בקול רגיל:

“היום.”

ורמל נבוך, היה דומה, כי עליו יהיה להסתלק לאחר שאלת-תם זו ששאל… אבל הוא שכח תוך כדי רגע את מבוכתו, וחולשת לב חדשה תקפה אותו, אותה החולשה התוקפת לפעמים את הגבר למראה אשה המטפלת באצבעות קלות בגוף עצמה. והוא הפליט בקול ניחר כמעט:

“אנא-מריה, פאס-מאל-אויף…”

ידיה של אנא-מריה נסתלקו כרגע מעל סגור-החגורה. והיא כיוונה את עיניה לעומת ורמל. חוורון פניה נשאר במלואו, למרות נוסח גוף-שני שיצא מפי היהודי לפתע פתאום, בנוכחותו של עד שומע. ורמל התראה כמתאושש והתחיל מונה דברי התחלה:

“אמנם כן, אנא-מריה: פּאַס-מאַל-אויף… למראה החגורה שלך עלה על לבי משום מה זכרה של מחרוזת המלים המשולשת הזאת, המיוחד לחג, להסברת הלב, לטעם של יחוד… אין לשון בעולם אשר ימצא אצלה מין כלי-יקר כזה, בן שלוש מלים שוות לקיצור, לכיוון, למעשה מקשה. הפה מוציא גם ביטויים מעונגים כאלה לבטלה, אבל תארי לך: גבר ועלמה מהלכים יד אל יד; העיקר כבר נאמר, או טרם יוגד. והנה הגבר רוצה להגיד דבר-מה שיהיה גם קל וגם קרוב מאוד מאוד אל החושים, והוא אומר (את שילוש המלים האלה מוציאים ברגע כזה מן הפה במתינות, בתאות חן של מונה פנינים): פּאס-מאַל-אויף… דומה כאילו הוא חוגר לגזרתה חגורת חיבה משומרת, בעלת שלשה כפתורים שווים, עשויים כסף מעשה מקשה, עמום ועתיק…”.

“אין לשון בעולם…” חזר ורמל ואמר עוד פעם לשם סיום, והיה דומה כאילו היה ברור למפרע, כי חזרת המלים תבוא לבסוף לשם חנופה. מענה השילומים, הצפוי לבוא מפי אנא-מריה, טרם בא, ובלדאו כבר חזר ואמר כמה פעמים:

“נאה, נאה, נאה מאוד”.

ולבסוף הפליטה גם אנא-מריה, מדי חבשה את נעלי-היד:

“יש המצאות נאות”.

היה ברור, לכאורה, כי שבר זה מכוון לוורמל ולא לשפת-הדיבור של הגרמנים. אבל ורמל פקפק מעט גם בזה, כיון שמוחו העלה אותו רגע גרה והיה בודק, לאחר מעשה, את שיבושי הלשון. הוא איחר בשביל כך את המועד ולא נצטרף אל אנא-מריה לשם ליווי-דרך. לעומת זה קרץ לו בלדאו בעיניו, כשיצאו שניהם בצוותא:

“עשה נא את זאת כהלכה, הרר ורמל, כהלכה!…”

ורמל לא ידע אם יצטחק, יעטה כלימה או ירים אל בלדאו את העינים בידידות… כוחה של קריצת-עינים זאת נשאר בתקפו ימים אחדים, ורק בשעת הזדמנות שלאחר-כך, ביום שבלדאו הקדים להסתלק מן הלבורטוריה, השכיל ורמל להצטרף אל אנא-מריה ולכוון את מהלך דרכם דרך רחובות שקטים, מרוחקים, שהיו משווים מאליהם הרגשה כל-שהיא של יחוד. ברגעים הראשונים ניהל את לשונו בכבדות. הוא עמד בשעה זו בנסיון, מבלי דעת זאת בעצמו, כגבר אשר שם את מעייניו באשה והוא יוצא אתה בפעם הראשונה לטייל, להיראות כזוג משותף במרומי קרת. זהו רגע של משפט היוצא לשבט או לחסד, הנחרץ לפעמים על ידי מבט איש זר, הנעשה לפרקים גזר-דין טוב או רע לפי מידת האור הנופל על גזרת האשה. גם ורמל, בלכתו פעם ראשונה עם אנא-מריה לעין רבים, תר מן הצד את דמותה של בת לוויתו, צד מבטי עוברים ושבים והיה מסתפק מהכרח בדברים מקוטעים, המשמשים לוואי למראות-עינים. וכשארך נוסח השיחה הזה, היתה אנא-מריה כמחכימה את בן-לוויתה בהערות של ממש, והלז לא היה מסרב להידמות שעה יתרה לקווליר מוצלח ומצליח, זה היוצא ברשות הרבים עם בת נאה, מיוחסת בתואר הגוף ובמגד שפתים, והוא מתיר לעצמו אף-על-פי-כן להיות שומע ועונה… הדבר היה, לכאורה, טוב מאין כמוהו, לצאת עם אשה, אשר דבקת בה אם מעט ואם הרבה, ולהרגיש כי הנועם שלה הוא מוחלט כמעט, עומד בתוקף לעין הרבים, נעשה דבר-מה הגורם גאווה וגעגועים. אבל יצרו התחיל מסית אותו לבלי להחמיץ, לדבר דברים המוציאים בלי שהות את המציאות מן הכלל. ופתאום, בעוד הוא תוהה על דבר התחלת-שיחה חדשה, היתה אנא-מריה כעוזרת לו בלי-משים. היא אמרה:

“דרך-חמודות, הרר ורמל, ואינך מכיר אותה לגמרי – – בפעם הראשונה תלווני, הלא כן?”

זאת היתה פליטת-דיבור שכיח, אם כי הדוברת היתה מרמזת בגלוי את הסכמתה… אבל ורמל נחפז לענות בחפזון רב, כאדם שיש לפניו רק דרך מכנה אחד:

“אני מלווה אותך היום בפעם הראשונה, אנא-מריה, אבל זה לא יצא בדרך הטבע, אם אפשר להגיד כך… יכול היה להיות גם אחרת – –”

היא לא הבינה, או רצתה להתחטא לפי טעם נשים, ושאלה בבת-צחוק:

“דומה, שהנך מתחרט?…”

הוא שתק רגע והעלה קמט קל במצחו… אחר כך אמר:

“להפך… למען תביני, או למען ייחרת מהיום והלאה הדבר בזכרונך, אגיד לך בצורה של תמצית: כשגבר מתייחס באיזה אופן שהוא אל אשה, אם מעט ואם הרבה – נגיד: אפילו כשהוא רק עובד יחד אתה במכון-לבורטוריה אחד – הרי יש דרך השתלבות. כשסופה טוב – הרי היא מובילה אל המוגמר, אל העיקר; אם לאו – סימן הוא שזכות היחסים אצלם היא רק בזה, ששניהם הם ילידי כדור הארץ… במה הדבר נאמר? כשאותו אדם אינו איש כמוני, רציתי להגיד: איש שהנהו בעצם חסר-גורל. אני – ועוד רבים כמוני – עלול להשמיט מתוך היד גם דבר שבא לי בהתאמה גמורה, בגזירת הטבע. ומן הצד השני: לאיש כמוני יתכן לדחוק את הקץ, לשעבד למפרע את הדבר הנכסף כי ייגמר בטוב, או, לכל הפחות, לחסום בעדו את הדרך אל האפס – ואפילו אם הדבר הנהו בתורת עצמו רק מיעוט שבמיעוט או מקרה שבמקרים”.

אנא-מריה התחילה למלמל, כשהיא מבולבלת וכמעט נכלמת:

“איני מבינה ברור מה שאתה רוצה להגיד, הרר ורמל…”

לוורמל ניתנה ברגע זה די-יכולת לדבר ככל העולה על רוחו; אבל הוא התאפק:

“הנך תמהה על נוסח הדברים, אנא-מריה?… אבל רק משל אחד, אנא-מריה, אחר כך את יכולה להגיד, כי נקרה לפניך אדם מוזר, מוזר מאוד: הלא ראית פעם ביער את הנמלים הזוחלות? ברובן הן מתרוצצות בלי כל צידה, ריקות ופוחזות. הן רצות ושבות כלעומת שהן באות ומראיהן כאילו נשכח מהן עיקר העיקרים של עם הנמלים. ופה ושם – נמלה אשר פיה מלא משא רב מכוחה, והיא מעפילה בלי דרך עם הצידה הזאת אשר מראה כגנובה, או כלקוחה מן ההפקר ללא חשבון וללא צורך”.

במוחו של ורמל עבר הרהור, ולא היה כדאי לכאורה להשיח אותו בפני אנא-מריה. אבל הוא הפיק מיד את זממו ואמר אגב בת-צחוק:

“מה שעלה במחשבתי, אנא-מריה: בעיניה של בחורה אחרת, בת עם אחר, הייתי בודאי ללעג ולקלס, אילו דברתי אליה כדברים המטומטמים האלה. ואתך נכנסתי בשיחה ללא-מובן כמעט – וכל זה ליד סף הבית, כשאת צריכה להסתלק!”

הם הגיעו כבר אל בית מגוריה של אנא-מריה והיו שוהים זה רגעים אחדים במקום עמדם. אנא-מריה, שהוקל לה מיד לאחר שבן-לוויתה הפסיק את הלהג הכבד, הבלתי-נחוץ, הרימה בלי משים את עיניה כלפי מעלה, אל אחת משורות החלונות של הבית… ורמל נחפז ואמר בקול כבוש:

“הנך מרימה עין למעלה, אנא-מריה – יש חשש שמסתכלים בנו מבעד חלון?…”

הבחורה ענתה בפשטות גמורה:

“אין דבר. אבא ואמא אינם שואלים לדרכי טיול שלי”.

ורמל נאלם, כאילו הופחתה בין-רגע חשיבותו של איזה דבר. רק עכשיו הוא נהיה פתאום כמבויש על דבר הגבוהות אשר השחית ללא השגה מצד בת-הגרמנים וללא תועלת בשביל עצמו. מוכן היה ברגע זה להתרפס או לנסות נסיון אחרון של חוצפה. והוא הגיד דברים שהיה בהם גם מזה וגם מזה:

“אמנם אין דבר: בעד החלון אפשר היה לראות, אבל לא לשמוע את דברי האוולת שיצאו מפי הרר ורמל… אבל, באמת, רוצה הייתי שאבא ואמא שלך יעמדו רגע זה בחלון ויהיו מסתכלים בנו… את טרם תדעי את הפירוש: מבט אבות הוא סימן לבנים… תני לי את ידך, אנא-מריה, ואסתלק…” היא הושיטה לו את ידה לפרידה, והוא ליטף את כף היד הצחורה אחת ושתים, בגלוי ובמסירות, אגב תוספת עזות לכל תנועת ליטוף חדשה. אבל הוא הפסיק בעצמו והסתלק מתוך הלצה:

“עד מחר, אנא-מריה. אלך לי להרהר בכל השטויות שהגדתי לך…”

הוא פנה ללכת, מבויש ומרוצה כאחד. על שפתיו תעתה בת-צחוק, כאות רצון גלוי לנצחון-האהבים הראשון אשר נחל לפני רגעים אחדים, אבל מפיו פרצו בזה אחרי זה קטעי דיבור, שנשמעו בקול מלא: “‘פוי, לעזאזל! הרי לך דבר שכזה!’ אמנם כן… אתה יכול לדבר לפני אשה דברים נאים די והותר, וזה לא יעלה אותה לידי התלהבות ולא יוריד אותה לידי מבוכה. אחרת היא כשהדברים סובבים על צירי עצמך, אתה הגבר המדבר דברים יפים, נעלים, מעולפים – אתה בעצמך נעשה לאט לאט יפה, נעלה, מעולף. אם ידובר, למשל, על צור מחצבך, הלא הדברים מקבלים מלכתחילה צביון כל-שהוא של עמקות, של התראה כמוסה: במקום שידובר על שרשי החשופים, יכול הדבר בנקל להגיע עד שרשיך החשופים גם את… אבל – הדיבורים צריכים להיות דומים באיזה אופן שהוא לדבר של ממש. באופן כזה אתה, המדבר, יכול להיות דומה – כמובן, רק בתקופת אהבים קצרה, בתקופת ההתחלה – ליוצר נלהב, ופרפר-נשים עלול לבוא ביעף אל אש הדיבורים”.

ורמל צעד על דרכו ודמיונו נעשה מרותח יותר ויותר. הילדות ובית-האבות ברוסיה המדינה, המרוחקת מעבר להרי חושך של השגה, מקור הגזע היהודי, הנהפך ללענה בפי זרים והעלול בכל זאת לעורר תמהון כשאתה בעצמך מדבר על אודותיו בגאוה ובזעף גם יחד – כל צירופי העבר האלה נמתחו פתאום בדמיונו כמטוה אחד יקר, שהיה עשוי כולו מראות ודברי משלים. הוא הלך וחייך, כשהוא צופה אל גיאות המלים האדירה, הרוגעת עדיין במעמקי נפשו, וכשהוא רואה מדי רגע את אנא-מריה עולה וצפה על פני הגלים המוזרים האלה. הוא ראה את מלוא המחזה הזה בראייה של חושים כמעט, ואף דמותה של אנא-מריה צללה ועלתה חליפות במערומיה הלבנים עד להכהות עין. דבר אחד לא היה ברור: מתי יקום כל זה להיות – בעוד ירחי מספר, בעוד שבוע, ביום מחר אשר יבוא?

אבל למחרת היום, כשוורמל עשה את דרכו אל בית הלבורטוריה, היתה כבר כל הציפיה לעתיד כלא-היתה. הכרך הילך מסביב ליהודי הנזעם את שאונו הרגיל, וקולות ההמולה היו קולות של חיים ממש, נקרו בבוקר זה להיות ממש אותם מלאכי החבלה הקטנים המלווים את האדם אל בית העמל. כל צבאות הפה של ורמל, שביום אתמול היו ערוכים טורים טורים והדמיון פקד אותם בכל רגע על-נקלה, כל צבא הרוחות הזה, כאילו פרק מעל עצמו את הנשק, נעשה דומה לאספסוף פרוע, המפוזר בכל משכנות הנפש הנדחים… רק הדמיון, כשר-צבא אשר נעזב, התלבט, זעף, זמם תחבולות. לאחרונה, עם גמר דרך ההליכה, היה ורמל כמבזה את כל עמלו אשר עמל לשם אנא-מריה. כל חפצו היה עכשיו לפנות אל חבריו בעבודה באמירת-שלום צלולה. הכי בת-גרמנים זאת, בעלת מזג הנפש הממוצע – אולי אפשר להגיד: מזג לבנבן-צהוב ובלתי-נפסד כאותו חלב-שימורים של נסטלה – זאת אנא-מריה, המהלכת זה שלש שנים לעבודת הלבורטוריה ועור פניה משומר עדיין על כל הלובן והאודם, על כל האודם הפלאי הזה של חרות הבתולות – הכי היא לא השכילה עדיין בחברת גברים להבין, כי יש אשר בן-לוויה של אשה משלח את לשונו חפשי, פולט להג של לצון או של ודויים – ולמחרת היום נתבע כל זה להיות נשכח, בלתי-נזכר, להיות כלא-היה?… ורמל סילק בשעת כניסה את אמירת שלומו, והשתדל אחר-כך להיות שרוי בעבודה אגב בת-צחוק או אגף צפצוף שפתים קל שבקלים. הוא הצליח להתאפק, וזכה לבסוף שהאזין קול אנחה, אותה אנחה צוהלת המשמשת אצל אנא-מריה סימן להפסקת עבודה. אנא-מריה פנתה אליו בכינוי-השם:

“הרר ורמל, כשנכנסתי אתמול הביתה –”

ורמל הפנה בלי משים את ראשו, אבל לא לעבר אנא-מריה. הוא הסתכל לראות, ללא צורך לכאורה, באיזה ריחוק-מקום נמצא ברגע זה בלדאו, העתיד אף הוא לשמוע את מוצא פיה של אנא-מריה.

" – כפי שהיית מנחש, הרר ורמל: אבא עמד, כנראה, על-יד החלון והיה מסתכל בעמידתנו הממושכת. כשנכנסתי שאל אותי: מה הדרשה אשר דרש לפניך אותו בן-לוויה שלך?…"

היא צחקה בקול, ובן-שיחתה, שמבט עיניו התלהט בין-רגע, שאל בקול חודר כמעט:

“מה המענה אשר נתת, אנא-מריה?”

היא ענתה בפשטות:

“אמרתי לאבא: הפעם היה לי בן-לוויה לא משלנו”.

בלבו של היהודי היה דבר-מה תלוי ועומד בין רוגז לחסד:

“כלומר?”

קולה נעשה רם ומצלצל:

“הכי אינך מבין, הרר ורמל? סיפרתי אחר-כך לאבא, כי אתה בן חוץ-לארץ. כשבן חוץ-לארץ מדבר הרבה – הרי זה מובן יותר…”

היא התאדמה, והיהודי הסתכל בה בעינים חודרות. דרוש היה להביא לידי גילוי את הכוונה הצפונה בדברים, אם לשבח היא או לדופי, ולזה אפשר היה להגיע רק בכוח השתדלות של יחסים ממושכים, נאמנים, מסובכים ללא תכלית. ורמל צפה מראש את ההרגשה של קוצר-רוח, ונדמה היה לו כי צר כבר עכשיו, צר עד מאוד… והוא, כרגיל אוחז תיכף ומיד במזימה נמהרה, הדומה לחוצפה:

“רוצה הייתי לראות פעם את אביך, אנא-מריה”.

היא צחקה בהנאה:

“אבי הוא יועץ-סתרים – אמנם כבר שלא מן המנין! רשאי אתה לבוא אלינו בשעת הזדמנות, הרר ורמל, בכדי לקחת אותי לטיול, ואז תראה את אבי. הוא מתהלך בנעימות עם אנשים…”

תוך כדי רגע נשמע קולו של בלדאו, ששלח אמירה רוממה ממקום שבתו:

“אני מודיע תיכף ומיד: אם אנכי אקבל הצעה כעין זאת, אהיה מוכן למלא אחריה בכל תוקף, עוד היום הזה!..”

ורמל חשב למועיל לבלי לייחד עכשיו את כבודו לעומת מוצא פיו הבנלי של בלדאו… הוא נפנה בעיון אל העבודה, אבל מחשבותיו הרגילות ליצור תואר כל-שהוא מכל דיבור נבוב, לא הרפו ממנו. הוא שקל בדמיונו את המובן שבדברי בלדאו, שיצא ללא-הדר וללא-חריפות, והנה יצא דבר-מה מוחשי, טבעי, דומה כמעט למוסר-השכל!… הלז, בלדאו, הרגיל שברגילים, שבמובן אפשרות-אהבים קיים היה בינו ובין אנא-מריה מרחק התבדלות שלם, הלז מוכן היה מלכתחילה לצלצל בפעמון של דלת זרה, לעשות קידות בפרוזדור הבית המתנכר, לדבר דברי-נימוס בלתי-שכיחים, להיות ממתין אחר-כך רגעי טורח ארוכים, בשעה שבת ההורים הנחמדה מתכוננת לצאת אתו לטיול – וכל זה היה בלדאו עושה ברצון, אגב תנועת-הרגל אחת של הנפש, אף על פי שאותה בת-האדם היא נחמדה, אם אפשר להגיד כך, לתוך חלל העולם, בלי בליטת-הנאה כל שהיא כלפי אחד דומה לבלדאו!… ורמל לא המשיך הלאה את מחשבותיו: מהותו הוא בעצמו היתה זה מכבר מתוארת תאור גמור בדמיונו. הליכה אל בית הורים – זו נראתה מן הרגע הראשון כדבר-מה בלתי שווה, גדול לטורח ומתרחק מן ההשגה. ככל דבר, המתחיל להגות באשה אגב צפיה, ראה גם ורמל בחזון את החובה ביחס אל אנא-מריה, אבל זאת היתה מין חובה בלתי ברורה, הגדלה בד בבד עם גמול האהבים… לא מציאות טהורה בפני עצמה, רק מין מזימה כמוסה אשר התערבה כצבע בכל דמיונותיו. והוא הרגיש בעצמו במזימה הזאת מדי הגידו אחרי רגעים אחדים דברים נלבבים על אודות ימי האסיף המהודרים, הממשמשים ובאים:

"תעלי-נא על דעתך, אנא-מריה: עוד ימים אחדים–וכל אותם רחובות-השדרות יתכסו במצע העלים הנושרים! אתה מטייל לפנות ערב ברחובות השקטים האלה, מעבר מזה ומזה עומדים עצי-הערמונים– רק העצים האלה משירים את עליהם ישרים, שלמים וצבועים מן הקצה אל הקצה – ומדי רגע, בנשור עלה כזה ביחידות, אגב אוושה צלולה וממושכה, אתה מפנה בלי-משים את ראשך, כאילו דבר-מה נחשב נגרע או נוסף ברגע זה בעולם – – "

ובנשימה אחת המשיך ורמל והתלוצץ בקול תחנונים:

“אנא, אנא-מריה, הפרוור שלכם יפה ביותר בימי השלכת – הרשיני נא פעם ללוות אותך ונטייל שם שעה יתרה!”

היה מובן שאנא-מריה תגיד מה שהגידה: “אף עלי חביבים ביותר ימי הסתיו היפים…” אבל בלדאו לקח פתאום את חלקו בשיחה:

“כך לא יתכן, רבותי – כמוני כמוכם!”

פניו של אותו בן-תערובת חייכו בשעת הדיבור, ואולם פאות הלחיים שלו התנפחו, רטטו, הקדירו בצל זועף את העינים המלאות אד מימי. ורמל העיף לרגע את עיניו ונשתקע מיד בעבודה אגב פנים מרוכזים ומרוחקים, כאילו הוא הוא שמתח בבת אחת את קו היחסים בין השלושה – הוא ולא בלדאו… בין רגע, על ידי מעשה הקנאה הגלוי של בלדאו, נעשה דומה כאילו הוא, ורמל, עשה כבר מעשה רב לשם אנא-מריה, קנה לו כבר זכות, התגעגע, נצרף ביסורים. הוא עבד זמן רב את עבודתו מבלי דבר דבר, אחרי אשר נעשה מובן מאליו, כי מכאן ולהבא הכל יסתעף, ילבש צורה אחרי צורה, יהא נעשה חמור משעה לשעה… מתוך הרגשה זו לא נחשב לו הדבר לוורמל שיכוון רגע מתאים, מדי הסתלק בלדאו אל ארון הכלים, ויגיד לאנא-מריה בלחש גמור:

“בשום אופן, אנא-מריה… אם לטייל הרי נטייל ביחידות”.

והם טיילו אמנם ביחידות, ימים רבים זה אחרי זה. בשעת הדמדומים היה האוויר הצלול, הממלא את שדרות הזהב העמומות, מתאר בפנים חדשות את פניה של אנא-מריה. עיניה, עינים של בלונדינה ממוזגה שאין מבט לוהט עולה בתוכן, היו נראות פה כמזהירות, כעינים יקרות המתלקחות מדי רגע בשיעור מידה לא-מרובה, בשיעור שהוא כולו שלהן… גם בשביל ורמל היו שעות הטיול האלה כה רצויות ומכוּונות, כאילו הוא, אגב מזימה מחוכמה, צפה מראש את הערבים המעונגים האלה, למען בוא על שכרו מאת אנא-מריה. פה, ברחובות המרוחקים, בדרך הליכה שכולה מרבד עלים, היתה הרגל צועדת לאט לאט, ותחום של רחוב אחד היה משאיר אחריו זכרון של צעדים עמומים, של גירוי בלתי-פוסק בכל הגוף המתפנק, המשתאה, השרוי כל הזמן בהליכה רכה של נדנוד… פה היה קל להרבות בגילויי דמיון, מבלי להיות תוהה על איזה עיקר החסר לדברים. העיקר היה יוצא מאליו מן הערב הרך לעינים, מן הצבעים אשר תחת כפות הרגלים, מעלי הצבעונין הרחבים האלה הפרושים בלב הרחוב בחמדה וברחבות, מבלי להתגולל כדבר אשר אין בו חפץ, ואחרון אחרון – מן הספסל הפלאי, הנידח במקום מן המקומות בתוך עזובת הצבעים, ספסל ההזדמנות הראשון אשר ורמל ואנא-מריה זה לזו שואלים עליו אגב צחוק, מתוך געגועים, בנגיעת העלמה ראשונה של הכתפים העיפות… ואף אותן ההפסקות של דממה, החוזרות בזו אחרי זו, אף הן משמשות להגברת הדמיון. ברגעים כאלה מורידה אנא-מריה את ראשה, קצה הנעל שלה מנער ביתר שהות את מעבה העלים השטוחים, ופניה הצחים, הממהרים להעלות על עצמם רפרוף של רגשות כמוסים, נראים חליפות כפניו של אדם תמה, משער, מתכונן… ברגע אחד מאלה, כשכל זה נראה לוורמל כמסתמן ביותר, הוא מוצא אמירת כושר הנמסרת לאנא-מריה במלים קצובות רחבות ומוזהבות כמעט כעלי השלכת אשר תחת רגלי המטיילים.

“הסתכלתי לראות בתנועת כף רגלך, המנערת לאט לאט את העלים, והעליתי על דעתי לחשוב, כי ברגע אשר החיים נעשים שווים מעט יותר, הם מגלים את זה בעצמם כהרף עין – על פי רוב ברמז כל שהוא, בלתי נחשב כמעט, אבל לוקח בכל זאת את הלב. מה לשנינו בערב הזה? רק רוחנו הוא מעולף מעט, על ידי דיבור אחד או שנים אנחנו מסוגלים לחונן האחד את השני באמון העלול להישכח, והנה – אל תצחקי, אנא-מריה! – מדי פעם כשאנחנו באים לידי הפסק שיחה, את צועדת ומנערת ביתר עוז את שכבת עלי-הזהב, כאילו את מחפשת שם דבר-מה… את – אגיד לך לבסוף גם את זאת – את עושה את זה בעקשנות חביבה כל כך, כאילו אין בעולם דרך אחרת למען מצוא את האושר…”.

הדבר מובן, כי אנא-מריה נענית לדברים האלה בצחוק מצלצל ורם. הצחוק נשמע בכל תקפו בתוך האוויר של גמר הדמדומים, והוא כאילו יוצא מחזה אשה שלא נתעייף עדיין כל עיקר, שלא נתעייף גם הערב הזה… ורמל מתבטל לרגע, כשהוא רואה את אנא-מריה ללא העייפות הרגילה בשעת געגועים, והוא מוצא בעל-כרחו ענין בבית-הקפה הקטן, המזדמן להם ברגע זה בפרשת רחובות.

“אולי ניכנס לשבת מעט, אנא-מריה?”

היא נעצרת מלכת, מציצה כנבהלת מעט לתוך בית-המשתה הדל, המסותר כבר מתחת לוילונות הערב אשר על גבי החלונות, והוא משיבה את הסכמתה בקול חשאי:

“טוב, ניכנס, אני עייפה. בחפץ-לב אצנח שם על ספה רכה שבקרן זוית…”

כהרף עין שבה אל ורמל הרוח הטובה, והוא אומר אל נפשו, כי הלא ישן נושן הוא הדבר – להיות רוח האשה עולה ויורדת בתקופה זו של תחילת אהבים. הוא בוחר מקום בפינת החדר הריק כמעט מאדם, וכשידיהם נוגעות אלו באלו אגב תפיסת ישיבה על גבי הספה המשותפת – הוא קורא לאנא-מריה בקול לחש:

“נעשה כך גם להבא – כשיזדמן לנו להיכנס לבית-קפה. באחד קטן כזה, במקום שיש רק פינת יחוד יחידה, אתה עומד מיד בנסיון…”

הוא יודע למפרע, כי אנא-מריה לא תנחש את המובן שבדבריו, כי הוא בעצמו לא שיער עדיין את אשר רצה להגיד… והוא מתחיל אגב בת-צחוק העלולה להראות כסימן של מבוכה קלה:

“השמת לבך לדבר, כי הזוגות הולכים בכוונה אל בתי-הקפה הקטנים אך ורק למען עמוד שם בנסיון? כיצד? פה, למשל, באולם הנידח, במקום שאין ענין מושך-את-העין מחפה על השכל הלקוי או מגרה בנקל את הדמיון הנרפה – פה אתה מכיר בנקל את הכסיל, המרדף ענינים מבלי להשיגם. פה אתה מכיר אם בן-זוגך מסוגל להקר ענין מתוך עצמו. כל דיבור, מבט, תנועה – הכל בא אליך בבחינת האמת שבו. אם בחור מרדף את אצבעותיך על פני הקטיפה של הספה, אם הוא נותן צו למלצר, אם הוא מנער את האפר מעל הסיגרה – פה אין דבר אשר יעזור לו לטשטש את הגרעון בקצב, את הליקוי בהתאמה – – הלא כן?”

הוא לא חדל מהצטחק וללפות את כף ידה השטוחה על פני הקטיפה. וכשידה של אנא-מריה זעה והיה דרוש להוסיף עוד דבר-מה – דבר-מה שיגשר את הלטיפה הראשונה אל ההמשך הבא אחריה – נחפז ואמר:

“אילו ישבת פה, דבר משל, עם אחד דומה לבלדאו…” מיד נהבל על-אודות דבר האוולת אשר יצא מפיו, ואף לא היה לו כוח להסיר את ידו ממקום מנוחתה הנעלה, מעל לכף היד של אנא-מריה… גם אנא-מריה לא הנידה זמן רב את ידה, כאילו המאמר חסר-הטעם, שיצא מפי בן-לוויתה, היה לה לזועה, הכה אותה בשממון. ורמל ישב שוהה ללא מלים וללא תחבולות – ברגע זה שעליו היה לתקן מעוות, לבוא בכפייה של ממש על נפשה של אנא-מריה. ופתאום קלטו אזניו דברי ישועה מפתיעים, שהמובן שבהם היה כולו נועם, נועם רב עד למעמסה. אנא-מריה דיברה:

“אינך יודע, הרר ורמל, לא חפצתי עד עכשיו להגיד לך, אבל כיון שהזכרת את השם בלדאו – האיש הזה הביאני מדי פעם לידי יאוש! הוא אדם שפל כל כך – כשאתה נמצא יחד אתנו – הרי הוא מצטחק אליך פנים אל פנים, וברגע שאני אתו ביחידות – הוא מתחיל ברמזים ובעקיצות טפלות… הרי אני אומרת לך – –!”

רק עכשיו השיבה אליה את ידה מתוך התעוררות לב מלאה, זו הבאה לפעמים לאנשים תמימים ושקטי מזג, עיניה נלהבו והן הביטו ישר בפני בן-שיחתה, כאילו ביחד עם הזעם, אשר טלטל את לבה בכל עוז, היה נכון להתפרץ מקרבה גם אותו הדבר הכמוס והמוזר – היחס אשר לא-יאָמן אל המכּר היהודי. והיא הוסיפה למלמל במהירות, כשהיא מערבת דברי וידוי בתוך קריאות האיבה המכוּונות לבלדאו:

“אילו ידעת, הרר ורמל – אפילו כשאתה פונה לרגע הצדה – ‘היהודי! היהודי! היהודי!’ אני רוצה להתהלך אתך והדבר מובן, שאני עושה את זאת… הדבר נעים לי – ודי! הה, אינך יכול גם לנחש… גם אבא יודע כבר איזה דבר! בימים האחרונים הוא מעלה מדי פעם את ענין היהודים… בלדאו עשה את הנבלה וכתב מכתב – אחרת לא יכול להיות! אל-אלהים, לו יכולתי להיפטר מן האיש הזה! הה, בן-מאַזורים זה!…”

ורמל הקשיב בלב מרותח אל הדברים אשר עברו עליו בגל, אשר טלטלו את נפשו מתוך הרגשת הכלימה שלפני רגע והעבירו אותה אל המקום אשר שם הגאוה, ההרגשה יקרת המציאות. ותוך כדי הקשבה נתרחש בדמיונו דבר-מה שהיה כולו תואר, כולו שלמות של ממש, כולו מוכן להיות מגולגל בלי שהות במעשה, היתה כעין יכולת, שהוא יפתח את פיו ויגיד אל אנא-מריה:

“שמעי, אנא-מריה, אנחנו שני אנשים מרוחקים בגזע וכדומה, והשכל של בלדאו והדומים לו אינו מחייב, כי רחוקים כאלה יתקרבו, יהגו זה לזה חיבה. ובכן ברור הדבר, כי ההתקרבות בינינו תהא גורמת אי-נעימות, תהפוכות, ענויים. הכי נגזר הדבר, כי את לבדך תשאי במעמסה הזאת? אני מתפטר מן העבודה – מיום מחר והלאה. אנחנו נוסיף להתראות, כמובן, אבל בינתיים יאבדו עקבותינו מאת כלבי-אדם קטנים”. ורמל הגה בחובו את הדברים האלה, חזר ושיער כמה פעמים בפני עצמו את טעמם, אבל שפתיו לא נפתחו. הוא שתק. ראשו היה מורד, וידו ליטפה את ידה של אנא-מריה מן הזרוע ולמעלה, ופתאום אמר:

“אנא-מריה, אולי נעשה כך: אני אחדל לצאת אחריך, כשאת יוצאת מבית הלבורטוריה. את תלכי בראשונה לבדך, בדרך שאנו הולכים תמיד, ואני אהיה משיג אותם אחר כך…”

אנא-מריה הסכימה. היא גם אמרה: “אתה צודק”. היה דומה, כי גם הפעם חלה תמורת אהבים חדשה, מבלי אשר נעשה לכאורה כל מעשה. להשיג את אנא-מריה ברחוב, כשהיא צועדת למראית-עין בצעדי יהירות של אשה הגונה, העושה את דרכה לבדה במרומי קרת – הרי זה היה מדי ערב ראיון-סתרים מחודש, פגישה העולה בהלמות-לב, המחייבת מאליה – ברגע ההתקרבות הראשון – שילוב זרועות או לחש עוועים של שני אנשים נפתעים, נלחצים, נמוגים מציפיה. והוא מלמל, כשהוא נלהב ממראה דמיונו:

“אנא-מריה, לפעמים נדמה לי, כי עברו כבר עלינו יחד הרבה חיים!” אנא-מריה, שפניה לא שבו עדיין למנוחתם, ענתה לו בקול עמום, כאילו לא בחנה היטב את המובן שבדבריו:

“וכי סבור אתה כך, הרר ורמל? –”

הוא הרגיש בדבריה כעין חשד בלתי ברור לה לעצמה, וזה הרגיז אותו עד לידי כך שהוא הרהר בחפּזון: “פתיה!” אבל הוא אחז כהרף-עין בידה ולחש:

"לו ידעת – – "

היא נכנעה מיד לקולו הטמיר, שהיה בו שיעור מלא של רמזים על העבר ועל העתיד. ומתוך טבע של אשה, אשר מתנת אהבתה הראשונה הוא האמון בגבר, היא מלמלה, כחוזרת על דבריו:

“אתה צודק: הרבה כבר עבר עלינו…”

הם נשתתקו, כשאנא-מריה צמודה אל משענת הספּה ושערותיה נראות כפרועות כל-שהוא, כפרועות, לכאורה, על לא-דבר… את ורמל אפפה לאט לאט הרגשה של עייפות, כאילו הוא ניחש למפרע את אותו עמל הדמיון שהוא יצטרך להוציא באותו סדר הערבים החדש, המתרחש לבוא עליו ועל אנא-מריה. אחר-כך עברו הרבה מן הערבים האלה, בבתי-רפה נידחים, במקום שוורמל, אגב ישיבת הסיבה של הזיה, היה צריך לנהל שיחת רמזים מקוטעת שהיא כולה אחת, ולהנחות פעמים אין-ספורות את אצבעות היד של אנא-מריה על פני קטיפת הספּה, זו הקטיפה המעלה אד חם, המגרה בלתי הרף, הגורמת לבסוף, אחרי שעה יתרה של ישיבה, שמבט העינים יעשה עכור ויהא מסתכל בזאת היושבת על ידך כמו באויבת, שגמולה היה שלם לו יכולת להכריע אותה על פני הקטיפה הארורה הזאת… הה, הערבים האלה עם תרמית-נועם מיוחדת לכל אחד ואחד, עם הפחד בפני כשלון של שעמום, עם אותן ההפסקות של דממה הנקבעות בכוונה, למען החליף כוח ולמען המציא דבר-מה מחדש, ואתה מתראה בשעת ההפסקות האלה כנבוך, כחולם, כהלום מחשק נסתר! ואותן ערבי המעמסה, כשאתה מבלה עם בת לוויתך שעות רצופות בנשף נגינה או באולם של בית קפה מהודר, ואתה מחויב להצטרף אגב הרגשה של שיתוף אל המקום, אל הרגילות הגלויה של הקהל, אל הארץ אשר אתה יושב בתוכה – כי אם אינך עושה כזאת אתה מסוגל להיכשל בין-רגע בתביעת-עין קרה, נעווה, אשר בגללה – רק בגלל תביעת-עין! – עלולה בת-גרמנים להסוג אחורנית כתחום שלם של אהבים! ומצוקות הטיול האחרון, כשהנכם משׂרכים שניכם את דרככם דרך רחובות נזעמים, אלה רחובות הסתיו שבכרך, המתקבלים על הלב רק אצל אנשי המקום; רסיסי הטחב נדבקים אל הפנים ואל הידים, הדבר כמעט לא יתכן כי תתפוס דרך אגב את ידה של ההולכת אתך, ואנא-מריה יש שהיא שואלת פתאום: “הייתי רוצה באמת לדעת, איפה אתה גר?” איזו זרות! איזה קיא יחסים – עם קרוב חצות בכרך של רבבות בבואות אנשים זרים המרדפים כל הבל, כל עונג, כל פגע אהבים! ברגע כזה אפשר לאמץ את הלב ולהגיד: “אנא-מריה, אני אלוה אותך הביתה – ודי. הסתיו אצלכם הוא ארוך, ואצל שנינו – כפי שאת רואה – אין כל עיקר…” תמורת זה אפשר גם ללחוש מתוך קוצר רוח: “די, אנא-מריה, בואי אלי…”

אבל גם זה וגם זה לא ייאמר, נשארת אותה הרגשה של דבר-מה שאינו שווה בכל המזימות, אשר זמות עד עכשיו, והדמיון שלך עסוק בעל כרחו בהכנת הצידה אשר למחרת הערב… – אף באותו הערב האחרון הדביק ורמל את אנא-מריה אגב בת-צחוק של תכונה והגיד לה דברים רגילים של הכנה:

“הערב – – מה נעשה הערב, אנא-מריה? צריך לחשוב…”

היא ענתה בפשטות:

“עוד מעט ירד גשם”.

ורמל תפס את ידה של בת-לוויתו ונעצר רגע מלכת. היה ברור לכאורה, כי ברגע זה גם עליו להגיד דבר מה בפשטות, בקול ישר, כאשר הגידה לפני רגע אנא-מריה… והוא אימץ את קולו ואמר:

“אנא-מריה – די. נלך אלי”.

היא לא ענתה דבר והם המשיכו בדממה את דרכם. רק על מדרגות המסדרון, כשאנא-מריה טיפסה מתוך קוצר נשימה במעלה הקומה השלישית, היא עמדה שם פתאום בתווך, מבלי להמשיך מהלכה עד לרחבה שלפני דירת ורמל, ואמרה, מצטחקת ונושמת בכבדות:

“זה מוזר כל-כך. באמת לא קרה עדיין שום דבר, והנה אני הולכת אליך. אתה לא נכנסת אף פעם אל ביתנו – לפני טיול – ואני חפצתי כל-כך בזה”.

אבל הוא משך אותה אחריו מבלי דבר דבר. ותוך כדי כך, בשיפוע המדרגות, הצמיד את ידו אל פניה הנלהבים מעייפות. והוא מצא די שהות לחשוב, בסובבו את המפתח בתוך מנעול הדלת:

“כך היה טוב, טוב יותר ממענה דברים, מלטיפה, ואפילו – מנשיקה!”

המלצות קוראים
תגיות