¹

א

מעבר לחרסון העיר, במקום שנהר בוג ימשך כרצועות אין סוף אל הים, מצאה לה מנוחה עיירה אחת קטנה מוקפת חולות ובשטנים, אשר סחור תסחר אל רחבי תבל באבטיחים הסגלגלים רבי-הלשד, ששם חרסון העיר נקרא עליהם, לאמר: אבטיחי-חרסון.

חוף הנהר בוג שפל הוא רק מן העבר האחד – ובמקום זה דוקא התכוננה העיירה להיות טבולת-חול בקיץ וטובעת ברפש בחורף; אבל כיון שעוברים במעברה אל עבר הנהר השני, הגבוה והתלול, מתחילות העינים לספוג את הדר התמונה המתגלה בדמות ים של זהב כורע ורועד – אלו הן השמשיות הגבוהות, המרימות את ראשי-הזהב שלהן מכל גן ירקות ומכל בשטן של אבטיחים. על פני כל חוף הבוג ועד למרחק הערבות תפשו פה מקום הבשטנים, ולא כל אדם זוכה לראות דרך חלון ביתו, שמעבר החוף השני, את הבשטן שלו – האבטיחים הכרסנים, שעליהם הרחבים מגינים על גבם מפני השמש, ואת השמשיות המצהיבות כשהן כופפות ראש בחום צהרים. עגלה וסוס – והיהודי חוכר-הבשטנים עובר מגינתה של אלמנת השוטר, הנשענת אל חצר הרב, עד מבחר-הבשטנים שבכפר המולדבנים, הידוע ב“שקציו”-מזמריו, – אלו הם מזמרי הערבות הנודעים, היושבים בלילות הסתו בשדות לשמור על ערמות האבטיחים, מביטים בעינים ערומות לתוך זוהר הלילה ומביאים מזמירותיהם כליון נפש על השומע הזר, אשר ייקרה למקומות האלה; כבר היתה לשיחה מתיקות שירי-המולדבנים, וגם הרב עם השוחט, הנוסעים יחד ל“ברית מצוה,” כשהם שומעים בדרכם קול שיר של מולדבני שר, הם עוצרים את הסוס ויושבים ושומעים, כשהערבה להם מימין ומשמאל, וכוכבי הלילה נוהרים על ראשם ממעל… אבל את הבשטנים הגדולים והרחוקים חוכרים להם רק יהודים בעלי-מטמונים, אלה היהודים רחבי הכתפים ומגודלי-הזקן, שאינם יראים להשאר בשדה ללינת לילה ולספור לאור של מדורה ערימת-אבטיחים גבוהה… אולם גם גינות-הירק שסמוך לעיר יהודים מושלים בהן, אלא שחכירת הבשטנים האלה נעשית בשותפות לשנים לשלשה מתאגדים יהודים בעלי קפוטות החוכרים את הבשטן כשהוא עומד כבר בגידולו; ומרחוק, מעבר החוף משני, רואים אותם כשהם מתהלכים לפני מלונת השמירה, קפוטותיהם מתנפנפות ברוח וציציותיהם טופחות להם על ברכיהם. בדממת הצהרים יש אשר יישמע מעבר החוף גם קול דברים וריב – חבורה של שותפים היא זאת המתקוטטים איש עם אחיו על דבר עסקיהם ואשר יביאו היום או מחר את ריבם לפני הרב של העיירה…

והעיירה כולה רק על שפע הבשטנים תחיה, ואין בית אשר לא יהיה שם חוכר או סוחר באבטיחים; ואפילו משרתי-קודש – הרב והשוחט וכדומה – אינם עומדים בפני תאוות החכירה ומשקיעים ממונם של בניהם וחתניהם בכיכר-אדמה זרועה אבטיחים, הנתלשים בתחילתם של עשרת ימי תשובה ונמכרים ליהודי אחד סוחר הבא בכל שנה ושנה מאומן העיר, הנודעת בעולם באהבתה לאבטיחי-חרסון הסגלגלים.

אין לך בין יהודי העיירה אדם יותר קלוש משלום המנקר, שבא לכאן מסביבות ברדיטשוב והביא אתו משם את פניו הצנומים, שכאילו נישרו יפה יפה במים, ואת פאותיו הארוכות והדקות – אף על פי כן גזרה עליו אשתו שיקום וילך לחוכר הטכסא ויבקש ממנו בהלואה חמישים רובל על מנת לשלם קימעא קימעא בכל שבוע, ואדם זה קיים את מצות אשתו, אף על פי שלא האמין כלל בהצלחת הנסיון. אבל מכיוון שבא לבעל-הטכסא, נתעורר בו כמעט רגש של גאוה, כאילו זכר פתאום, מה היה לפנים בברדיטשוב ומה היו אבותיו שם, ובמנוחה של יודע ערכו הציע את בקשתו. את הכסף קיבל סוף כל סוף, משום שביאר לאיש-שיחתו, כי צריך הוא לכסף בשביל לקחת בחכירה “קצהו של בשטן”… ואולם כשעבר הכסף לידה של חנה-חיה, היא אשת המנקר, ידעה כבר לחטוף מתחת לחטמו של מי שהוא בשטן קטן, אבל מיוחד ומנומר בירקותיו: בתווך, במקום הכבוד, נזרעו האבטיחים הצריכים לשמש, בצידי הדרכים ובקצוות, על הגבולים ובכל מקום צנוע, עלה ירק הקישואים, ובין ירק וירק ובין התלמים הגביהו ראשיהן השמשיות הדקות. ומכיוון שטעמה חנה-חיה את טעמה של שנת צהרים בתוך הבשטן שלה, לא נמנעה מלחכור בשנה הבאה בשטן יותר גדול, וגם שלישי וגם רביעי – כי חנה-חיה היא אשה, שאינה חוששת לעבודה ואינה יראה מפני “השקצים,” וכשהיא מתהלכת – בבוקר של יום תמוז למשל – על פני הבשטן, חופרת ומעדרת ועומדת אחר כך לנוח לרגע בינות לשמשיות-הזהב ופניה לשמש, אז נדמית גם היא, הגבוהה ושזופת השמש, שפניה מכוסים בבהרות-חמה, לאחת השמשיות שכבר בשלו באור השמש… כי נוף חרסון אינו דומה כלל לנופה של ברדיטשוב: פה סופגות הנערות יחד עם השמשיות את אור השמש ואת חוּמה, וחנה-חיה –נערה נכונת-שדיים לפנים, שפניה מאדימים עד גמירה לכל רמז מגרה ועיניה נתקלות בכל לילה, לפני שינה, ביצורי-גווה המלאים – אותה חנה-חיה לא נפל עליה לבה אחרי חתונתה, כשהכירה לדעת את האברך כפוף-הכתפים, שניתן לה לאיש, ובשנים הראשונות אחרי חתונתה היתה משפיעה עליו חום נעוריה שהיה נובע מאליו. ולא פעם קרה המקרה, כי איחר גם האברך את התפילה שבציבור, וגם אשתו לא עברה את מפתן החדר בבוקר בטרם תשמע דפיקת אמה על הדלת: “עד מתי? המיחם כבר הולך וקר”… וגם אחרי כך, אחרי שתי שנים לחתונתם, כשגלה הזוג הצעיר מעל שולחן הוריהם, וחנה-חיה היתה צריכה לנהל את ביתה במשכורת בעלה המנקר, לא גברה, אף על פי כן, הדלות על האשה הצעירה ולא באה בעצמותיה; היא נשארה אותה חנה-חיה שישבה עם בעלה על שולחן אביה: אשה גבוהת קומה ורחבת כתפים, שפניה המלאים מכוסים בהרות-קיץ ושפתיה העבות מאדימות. גם נשי הרחוב, שגרה שם אשת המנקר, לא יכלו לעתים להסתכל בפניה של חנה-חיה מפני המנוחה הרבה, שאינה שכיחה אצל יהודים, שהיתה שפוכה עליהם. ועל אחת כמה וכמה כשחנה-חיה היתה משתטחת מלא-גדלה לפני ביתה ומתחממת בשמש הצהרים ועיניה עצומות – אז יאמר כל העובר: רק אשה מולדבנית לא תתבושש כך! – הגרב, שחנה-חיה ארגה אותו לפני שכבה, נפל מידה, שני שדיה המלאים מתירים מעליהם את כפתורי-החולצה ונדחקים בלבנם לאור היום; הילדה הקטנה, שגם פניה מכוסים בהרות-קיץ ודומים לפני אמה, נרדמה בחיקה של חנה-חיה, והיא בעצמה, אשת המנקר, פרשה את ידיה על החול וסופגת לתוך אבריה את להט השמש.

עוד בחצי היום הוצאה קדירת התבשילין מן התנור, והאם עם בתה אכלו לבדן את ארוחת-הצהרים, מבלי חכות למנקר; רגע אחד – והחדר מכובד, כי הן רק ילדה אחת מתהלכת בבית, ומה לה עוד לאשה זו, הדומה ל“ערלית,” לעשות, אם לא לצאת החוצה ולהתרפק על החול בשמש? עוד מעט והמנקר שב מן השוק, כלו עייף ומזיע וכל עוד רוחו בו הוא נגש אל אשתו, שוהה רגע אחד לפניה, עיניו מורדות וכמתבייש הוא מניע את כתפה באצבע קטנה: “חנה-חיה, חנה-חיה!”… ובשעת מעשה איננו מביט בפני אשתו וזיעת-בושה מכסה את בשרו, כי ירא הוא, שמא יראה אדם ויסתכל באשתו השוכבת. שם, אצלם בברדיטשוב, אין הנשים נוהגות כך… וכשחנה-חיה פוקחת סוף כל סוף את עיניה ורואה את אישה העומד עליה, אינה שמה עוד לבה אליו, אלא מתמתחת מתוך פיהוקים מתוקים וארוכים, עד שמתעוררת לגמרי ממגע רסיס הזיעה, היורד ממצח אישה ונופל על לחיה, ורק אז היא מעוררת בדחיפת-רגל את הקטנה הנמה למרגלותיה ונוהמת, כשהיא עוצמת שוב את עיניה: “פייגה, קומי וקחי את קדירת-התבשילין מתוך התנור בשביל אבא”… המנקר הולך ונוטל את ידיו לאכילה, וחנה-חיה שולחת שוב את פיהוקיה לאוויר העולם הלוהט ונרדמת.

ושנה אחרי שנה עברה כך ופייגה, שנשארה יחידה להוריה, היתה ממלאה בימי הקיץ את מקומה של חנה-חיה, הנתונה אז כולה לעבודות-הבשטן. עובדת היתה הנערה את עבודות הבית, מבשלת את התבשילין ונושאת אותם יום יום בקדירה קטנה לאמה, שקבעה את מושבה בבשטן החביב עליה.

רגיל היה כבר המנקר לדעת, כי משנכנס חודש אלול וקול השופר הולך ונשמע מבתי-כנסיות, ומעבר לנהר מתחילים לתלוש את האבטיחים, עליו להיות שרוי יחידי בבית ולקחת לו בעצמו יום יום את הקדירה הקטנה, השמורה בערימת אפר חם, וקשה היתה לו למנקר בדידות זו, כשאין איש בבית וכשלוחץ את הלב שיעמום צהרים – אין לפני מי להביע אף מלה אחת, ורק זמזום הזבובים מוסיף על השיעמום ועל הבדידות. רק לפעמים, כשלחץ לבו של המנקר היה מתגבר בקומו משנת-הצהרים ובקיבה היה חש טעם לפגם מתבשילי-הארוחה, היה אדם זה בודק את כיסו, מוציא מטבע של שתי פרוטות ושם את פעמיו לחוף הנהר; על המעברה היה המנקר תוחב את עצמו לקרן זוית, ובהישמע רשרוש המים המלחכים את שפת-המעברה היה מוריד את עיניו לבלי להסתכל בשטף הנהר… בצעדים מהירים היה עובר את הדרך שמן החוף עד לגדר הבשטן של אשתו, ופה מעבר לגדר היה שוהה ומציץ רגע בעד החרכים לתוך הבשטן, וכיון שהוא רואה את אשתו עומדת בתוך ציבור של שמשיות גבוהות, מתישבת עליו דעתו והוא נכנס כבר לתוך הבשטן כאדם הנכנס לנכסיו, פושט את קפוטתו ומוחה את זיעת-מצחו בכנף הטלית-קטן המתנפנפת ברוח… אשתו חנה-חיה ופייגה בתו עסוקות הן בין האבטיחים, והוא יושב לו לבדו על גבעת דשאים, מוחה וחוזר ומוחה את זיעת-פניו ומקשיב לקול אשתו הממושך, המטריד את דממת בין-הערבים:

“פ-יי-יי-גה!”

ויש שהיה נדמה לו, כי קול אשתו הוא כקולה של בת “ערלים”…

ב

חנה-חיה מתהלכת עם מעדר-הברזל בין תלמי הבשטן ומעדרת מסביב לצמחי האבטיחים; היא עובדת עתה בקצה הבשטן הגבוה, הזרוע בשיפוע של גבעה תלולה, וכשהיא מרימה את ראשה לרגע למחות זיעת-מצחה, היא רואה את שטף מי הבוג הרבים ואת החבלים העבים של המעברה, הרועדים ברעד חרישי מעל למי הנהר; דבר זה – רעד החבלים – סימן הוא לה, שהמעברה נעתקה מעבר החוף השני, והיא מאפילה בידה על עיניה ומביטה לנגדה במבט חד וארוך. עוד רגע וכבר נשמע שאון המעברה ורעד החבלים בא כבר כהמולה חרישית בלתי נפסקת, וחנה-חיה חופרת רגע במעדר שבידה ושבה להסתכל במעברה המתקרבת, עד שהיא מכירה בתוך ההמון, הצף ומתקרב אליה את בתה, פייגה, העומדת בקצה המעברה וקדירה מעוטפת סחבות בידה. רגע אחד ילחץ בקרבה לבה – לב אם עבריה – והרהור דאגה עובר במוחה: “היא עומדת שם, הבתולה, בקצה המעברה ממש, ויש סכנה בעמידה כזאת,” אבל מיד היא שבה ומעדרת באת, רסיסים-רסיסים נוטפת זיעת מצחה על רגבי העפר, ומעט מעט נסוגה חנה-חיה למורד הגבעה, ורק כשהיא מגיעה לשורת הקישואים הארוכה, הזרועה בין שני תלמים של אבטיחים, היא מרימה את ראשה לקול בתה, הצועדת בצעדים זהירים בין הצמחים לבל תרמוס ברגלה צמח כל-שהוא, מביטה רגע אחד במבט-דאגה של אם בפני בתה, ומבלי דבּר דבר היא לוקחת מיד הנערה את הקדירה הקטנה ויושבת לה לאכול בצלה הקלוש של גדר הבשטן. ובשעה שאמה עסוקה באכילה, פושטת פייגה את נעליה, קושרת כעין עיגול את מטפחתה מסביב לראשה ומתחילה לעדר במקום שפסקה אמה.

דממה שורה בתוך הבשטנים. שמש הצהרים יוקדת כיקוד אש, ומבנות הערלים, הפזורות על פני השטח הגדול של הבשטנים, יש אשר תרים רק האחת את קולה ותשיר רגע אחד, ואולם משנהו ילך כבר קולה הלוך ונמוג בלהט הצהרים ודממתם. ושוב שקט על פני כל המרחק הרב, עד שרעד החבלים על-פני הנהר יישמע עד קצות הבשטנים הרחוקים בלחישת חשאים ממושכה, והד יענה לשאון המים בקרוב בת-כפר עם זוג-דליים לשאוב ממי הנהר… אך הנה עברה שעת הצהרים. צללים מתחילים נמשכים כבר מציבורי האבנים, הגדלות על החוף, אבל העינים תלאינה עוד להביט בפני הנהר, שכולו זוהר, והחסידה הלבנה, רחבת-הכנפים, הטסה עיגולים-עיגולים בתכלת השמים, היא הציפור היחידה המתרוממת על פני הנהר בחום הגדול, הבא אחרי חצות היום. וגם בנות הערלים, העובדות לאיטן על פני הבשטנים וראשיהן עטופים במטפחות אדומות וכתומות, מראיהן בדממה הלוהטת כאילו צומחות אף הן בתוך גינות-הירקות ומתנועעות הן כפעם בפעם רק לרוח הקל, הבא מן הנהר… ורק לעתים, כשבחור צעיר מבחורי הערלים עושה לו צחוק עם בחורה חשופת-ברכים, התולשת באותה שעה עשבי-ספיח מבינות לתלמים ומבריחה את מציקה בקריאה עזה, שיש בה צחוק – רק אז הבן תבין, כי נעורים טמירים שמורים פה בתוך גינות-הירק, השומרים ומחכים לשעה של שקיעת שמש… וצחוק הבחורות ילך הלוך ורב ככל אשר תוסיף השמש לשקוע. ולעתים יתנוצץ למול השמש גם מעדר ברזל, אשר תשא אחת העובדות על שכמה, בלכתה אחרי עבודתה לנוח בצל. ואולם רק שירת הבחורות, המתנשאות לפנות ערב מתוך הבשטנים והולכת ונישאת על פני הנהר, מגיעה עד לעיירה ועוברת ונמוגה הרחק-הרחק לגבול הערבות, רק היא אות נכון לשעת בין-הערבים הקרובה לבוא. וכך הן נולדות, שירות הערב בבשטנים: כי יפנה היום וצללים יתארכו, אז יפול צל-גדר על אחת העובדות והאפיל על קצה חזה וקרר חצי שדיה הגלויים לרוח הערב, ויישרה הנערה אז את קומתה והביטה הנה והנה על-פני הבשטנים ועל פני הנהר, והיא נשענת על מעדרה וקצות מטפחת ראשה מתנפנות כבר לרוח הערב; אז יש אשר תרים הנערה את קולה בשיר, והיא מבטת עוד על פני הבשטנים, כמו קוראה היא לעזרה, ורגע אחד – ומקצה בשטן סמוך מתרומם קול שיר חדש, קול מולדבני דק ואמיץ, הרועד ומשתפך עד לאין גבול ומושך אחריו כרגע עוד המון קולות של בחורות מולדבניות המתחברים כולם לשירה אחת דקה, שירת נשים, אשר אין לה עוד עצבון וכליון נפש והיא מלאה רק רגשות מנוחה ושלום ערב ורמזי-אושר לא רחוק. ואולם עוד מעט וקול רם של גבר יחדור גם הוא לתוך השירה, ומקצה הנהר יענו לו זוג הדייגים הפורשים את רשתות-הערב, והיתה כבר השירה אדירה ועצבה, והיא הולכת למרחב ולמרום, כגעגועים על אושר רחוק. שעה קצרה תשיר כך המקהלה ושפכה כליון נפשה גם על העיירה, אשר אחת מבנותיה תשיר עתה אף היא את שיר הבשטנים: פייגה בת המנקר היא זאת, שכלתה זה כבר את עבודתה בבשטן הקטן שלה ושכבה אחרי כך לנוח בין גבעולי הדשא הגבוהים, ליד הגדר הנמוכה, העומדת למחיצה בין הבשטן של חנה-חיה ובין זה של חיים-יוסל “טורף הבשטנים” – כך קוראים לו על תאותו הגדולה לבשטנים. שוכבת לה שם פייגה ומסתכלת לעתים בחשאי לתוך נכסי שכניהם לראות שם את חיים-יוסל זה, כשהוא מתהלך שפי בין התלמים ומנדיל בנו לצידו מעיין במקומות הזריעה, שאביו מראה לו עליהם בשוט שבידו… עוד לפני זמן-מה, כשהתבוננה פייגה אל המעברה, ראתה את חיים-יוסל, כשהוא עובר את הנהר עם בנו ועם סוסו ועגלתו, והיא לא יכלה כבר לגרוע עין מחבורה זו, ומתוך עבודת-הגינה התבוננה לראות את חיים-יוסל, כשהוא עוזב את הסוס והעגלה שלו על החוף ונכנס עם בנו לבשטן קרוב וקטן זה, אשר קרא לו חיים-יוסל בשם חיבה “צעיר בשטני”… שוכבת לה פייגה בעשב ושרה בחצי קול ועיניה מסתכלות מרחוק בפניו של מנדיל: רוצה היא לדעת, אם מכיר הוא מנדיל למי הקול הזה ואם תר הוא בעיניו לבקש את מקום מחבואה? אבל פניו של מנדיל אינם מגידים בנידון זה כלום, מסתכל הוא הבחור כל העת בפני אביו וצועד בעקבותיו צעד אחר צעד משיפוע הגבעה ולמטה. ואולם רק אחרי אשר תשמע פייגה את הכאת-השוט, וקריאת “וויוֹ!” חזקה תגיע לאזנה מרחוק, רק אז היא קמה ממקומה והולכת להעיר את אמה, שנרדמה כל העת בעבי צל הערב וגרבה בידה. וכשיורדות שתי הנשים האלה, שזופות-שמש ועייפות, מהמעברה והולכות זו בצד זו בצעדים מדודים וחזקים, הן רואות לפעמים מרחוק את דמותו של המנקר, הצועד באמצע הרחוב והוא לבוש קפוטת-השבת שלו. פייגה מרמזת בתנועת-יד עייפה לאביה ואומרת:

“אמא. אבא הולך שם לתפילת מנחה.”

ואולם חנה-חיה תעיף רק את מבטה לעבר הרחוב הרחב, למקום שעובר שם אישה, ועל פניה משתפך רוגז של עייפות ובדידות ומראה אז כמראה בת כפר, השבה לפנות ערב מעבודת השדה הקשה.

אבל קודם ראש השנה, כשהאבטיחים נעשים בשלים, לוקחת לה חנה-חיה לעזרה את מי שהיא מבנות מורד-הנהר, על-פי-רוב את מאריאנא, שיש לה בית שלה על החוף, ושלשתן עוסקות כל היום בתלישת האבטיחים. לערב נשארת פייגה ביחד עם מאריאנא לשמירת-לילה בבשטן, לבל יבואו גנבי-האבטיחים לבדוק בערימות ולקחת מלא-חצנם ולעבור אחרי כן לבשטן שני ולעשות גם לו כדבר הזה, עד שלמחרת בבוקר תראה בקצה השוק ערימת-אבטיחים צנועה, שבעליה, בחור מסוכן מבני הרקטורים של שנה זו, מקריא בקול רם ובטוח: “אבטיח רק חמש פרוטות!” כאילו תלש בעצמו את האבטיחים מבשטן שלו… מעל לנהר בוג שטה הלבנה, חצות הלילה טרם תהיה, וליל-האלול שקט כל כך עד שנשמע על פני הבשטנים קול-נגינתו של יוסל החזן, החוזר עם המקהלה שלו, מעבר החוף השני, בעירה, על ניגון הסליחות היפה: “הנשמה לך”… ומעבר מזה, מקצה הבשטנים הרחוקים, יש אשר תגיע שירת לילה של מולדבנים, והתערבו אז שתי השירות לרגע והיו לכליון נפש אחד; ואולם רגע שני, ושירת “הנשמה” תישמע רק כהד רחוק ודממת הלילה סופגת רק את שירת העצב של המולדבנים, – אותו העצב המתוק מנשיקה ומעביר את האדם על דעתו, לאמר: הינשאי, השירה – גם אני עם געגועי… השעה מאוחרת כבר ופייגה עם מאריאנא יושבות עוד שתיהן ומשיחות בשפת איכרים שחציה יהודית – מאריאנא זו שירתה בנעוריה בבתי-יהודים, וכשבא סוף כל סוף סטפאן, בעלה של הערלית, לקרוא את הנשים לשנת שחרית, אז יושב גם הוא על ערימת השחת ומקשיב מתוך קמיצת-מצח לשיחה היהודית, ששתי הנשים לוקחות בה חלק כחלק…

אבל רק שעה קצרה הוא מאזין. עייף מתשומת לבו הוא מניח את ידו על כתפה של אשתו ומעביר אותה, את מאריאנא לבין ברכיו, אבל זו, מאריאנא, עוברת כרגע למקום מושבה הקודם ומוכיחה את בעלה מתוך בושה והתמרמרות כל שהיא:

“אוטיקיי, בעסטיזשי![²]… אינך רואה את היושבת פה?”

סטפאן מַּפנה כנבוך את ראשו לעבר הערבות הרחוקות, כמו מתבייש הוא על זה שעשה לו צחוק עם אשתו בשעה שבת ישראל יושבת ומסתכלת בשניהם… ואולם עוד מעט והחבורה הולכת לישון. שלשתם נכנסים למלונות האיכרים, ומבלי הדליק נר, רק לאור הלבנה המשתפך בעד חלונות המלונה הקטנים, מכינה מאריאנא את משכב-הלילה בשבילה ובשביל בעלה ומצע-שחת של השתא היא מציעה על הרצפה בשביל פייגה, וזו – כשאיזה גל חם מפעפע בלבה ועולה כפעם בפעם עד גרונה, מתנפלת היא לתוך השחת, מתכווצת ונלחצת בשדיה הערומים לגבעולי השחת הרכים ועוקצים במקצת. רק רגע אחד היא מרגישה כמנוחה לפני שינה, ואולם מיד מתחיל ריח-השחת לפעפע באפה, קצות הגבעולים מגרים את לחייה ועיניה נפתחות מאליהן. במלונה הקטנה דממה, ואולם פתאום תשמע קריאה ממושכה ועמומה: “סטפאַ-אן!”… פייגה רועדת רעידה קלה ועוצרת בעד נשימתה ולבבה מתחיל הולם בהישנות השאון הקל: “סטפאַ-אן!”… לוקחת היא, פייגה, את החולצה שלה בידה ומתרוממת מעל משכבה, ואולם ברגע זה מרימה גם מאיראנא את ראשה מעל משכבה ופונה אל הנערה בקריאת חפזון:

“פייגה, אל תרחיקי ללכת מן הבית.”

ליל חם מחליק לה, לפייגה, כשהיא יוצאת החוצה, על פניה ועל מערומי בשרה, שרק כותונת דקה עליהם, והיא יושבת לה סמוך לפתח המלונה על גזר-עץ ישן-נושן, שנעשה דק מחלודה ומרוב ימים; מורידה היא את ראשה על חזה החשוף, זרועות ידיה גלויות גם הן עד כתפיה, ומסביב מנוחה רבה כל-כך, עד שה“מפלצות”, הניצבות בכל בשטן ובשטן, נראות כמתנועעות לאט לאט, ופייגה מתאמצת בכל כוחה לבלי תביט אליהן, מיראה שמא תנוע אחת ממקומה… אבל יותר שהיא מַפנה את עיניה מבשטן זה של חיים-יוסל – כי רק בבשטן זה נראו לה המפלצות כמתנועעות – נמשך לבה יותר ויותר להסתכל בגינת-ירקות זו, וכשהיא שולחת לשם מבטי-גנבה מהירים, היא רועדת פתאום רעידה קלה, כי נראה כמו איזה יצור חי מתהלך שם בין השמשיות… עוד מבט אחד – ופייגה מתבוננת כבר בכוונה ובלב חולם לבן-אדם המתהלך שם ומטהו בידו, רגע יגחון האיש על גבי האבטיחים ומשנהו הוא מכונן את צעדיו למעלות הגבעה, למלונות-הבשטן שלו… “דים-דים”… הולם בקרבה לבה של פייגה, עיניה מרותקות לדמות בן-האדם התועה בלילה והרהור אחרי הרהור עובר במוחה: – “מתי הּיה יכול בחור זה לבוא הנה, אם אותו אני רואה פה? כל הערב לא נראה סימן של אדם חי בבשטנו של חיים-יוסל…” ומתוך הרהורים אלה היא מגבירה את תשומת-לבה לדמות האדם המוסיף להתרומם במעלה הגבעה. הנה הוא גוחן עוד הפעם ואינו מתרומם שוב, רגע עובר אחרי רגע, מסביב אין תנועה, גם המפלצות עומדות עתה כקפואות במקומן, ופתאום נשמע קול קריאתה של פייגה:

“מ-מנדיל!”

ותיכף אחרי קריאה זו מתחיל לבה של הנערה לדפוק בחזקה והיא שמה את ידה על עיניה, כמו יראה היא להתבונן אל תוצאות הקריאה המשוּנה אשר פרצה מגרונה מבלי משים בדמי-הלילה… ורק בהגיע לאזניה כתשובה קריאת-גבר חזקה “מי שם?” היא פוקחת את עיניה, ואולם כוח אין בה להשיב על קריאתו של מנדיל, והיא מנפנפת רק בידה ונותנת לו אות בזה כי יקרב אליה. עוד רגע אחד מפעפע בקרבה רגש בושה, והיא חשה ביתר עוז את קרירות הלילה בקצה צווארה החשוף, ואולם עיניה עושות את רצון לבה ומסתכלות בדרך אשר יעבור בו מנדיל: הנה הוא קופץ על פני תלמי-אבטיחים, הנה הוא מציג כבר את רגלו על הגדר הנמוכה…

ובטרם יבוא מנדיל בשיחה עם הנערה, הוא מתמתח לרגליה על האדמה ושולח לה לפייגה הכאה קלה על ברכה: “מה תעשי פה בשעה מאוחרת כזאת, פייגה?”

משנות ילדות הם מכירים זה את זו, מלמד-דרדקי אחד היה לשניהם ויחד ישחקו הילדים בחול שעל שפת הבוג, וגם עתה מתנהלת שיחתם בלשון “אתה” וברמזי ריעות. בילדותו היה מנדיל נער שחרחר ומהיר רגלים והיה מציק לבת המנקר הקטנה. בלי חמלה היה מכה הנער הרזה ואמיץ הידים את חברתו העבה ממנו, שהיתה מתביישת ופניה היו מאדימים בשמעה מפי הנער את חרפתה:

אִמֵּךְ הִיא צְהֻבָּה,

אָבִיךְ הוּא מְנַקֵּר,

מִתְהַלֵּךְ הוּא בָּאִטְלִיז,

..הוּא מְנַקֵּר…

ועתה פייגה היא נערה בת שמונה עשרה, קצות לחייה מנומרים בבהרות-קיץ, צווארה הלבן שזוף-השמש בקצהו הולך ומתלבן עד כתפיה העגולות, ושתי צמותיה העבות מראה זהב עמום להן, וכולה היא פייגה כשמשיה גבוהה ובשלה לעין השמש, שגדלה ותיף באדמת בשטן שמן אשר על חוף הנהר בוג… ומנדיל גדל גם הוא, גבה-קומה ושזוף-שמש, ובכובע הקצפים שלו עם מצחתו השחורה הנוצצת, אומר הוא כולו חן וזריזות נוער, עד שבחורות הכפר, העובדות בגני הירקות של אביו, קראו לו בשם “ליובינקי מנדיל,” לאמר: חמוד בחורים מנדיל… על שפתו צץ ועולה שפם דק ושחור כפחם, ובשתי עיניו השחורות משובצות נקודות לובן טהורות ונוצצות, שמבטן נוגע נגיעה צורבת בפני בנות הערלים ומגרה לבותיהן של הבחורות האלה, הערים תמיד לאהבת גבר אמיץ.

ועתה, בשכבו לרגלי פייגה וראשו נשען על ידו, מתנוצצות מתוך עיניו הנקודות הלבנות ופייגה מורידה גם היא קצת את ראשה בשביל שתסתכל היטב היטב לתוך עיני הבחור, הנוצצות כל כך לאור הלבנה.

“מתי באת לכאן?” משיבה לו פייגה על שאלתו גם היא בשאלה, נוגעת בכתפו ומושכת אותו משיכה קלה אליה, “האם לא התבוננת אלי, הן אני יושבת פה כל הערב.”

“זה לא כבר באתי עם סוסי ועגלתי. מחר השכם בבוקר אני נוסע לראות את הבשטן החדש, שחכר אבא. חיפשתי אחריך בבשטן שלך, ואולם לא ראיתיך. איפה היית? חושב הייתי, כי נבלה שעה אחת ביחד, אבל לא מצאתיך… אפשר שמדמה אַת כי יש לי עוד זמן רב לנוח כך לרגליך – בעוד שעה אני יוצא לדרך, משום שרוצה אני להיות שם השכם בבוקר. הן לא תלכי מזה עד נסעי?”

“עוד אשב אתך זמן מה.”

“לא כך, תשבי עד שאסע!”

“אל תתגאה לפני כל כך!” מכה אותו פייגה הכאה קלה על גב מצחת-כובעו הנוצצת, “אפשר שתמריצני?…”

אבל מנדיל גם הוא שם את ידו על צווארה של פייגה, גופו, כגוף של יציר קל וגמיש, במשיכה אחת נדבק בנערה, עד שהוא נראה כתלוי על גבה, והוא צועק על אזניה:

“מכירים אנחנו את בתו של המנקר!”

“כלומר, בחור נאה?” שואלת פייגה ספק תמהה ספק צוחקת והודפת ברגלה את הבחור התלוי על גבה ונושם לה חמות על גב ערפה.

“התאמצי קצת ותּזכרי,” עושה מנדיל עיגול בשתי ידיו מסביב לערפה, “מי משנינו קרא בראשונה: ‘מנדיל, מנדיל!’”

“ומי זה התרוצף הנה והנה כמוכה קדחת?” גוחנת פייגה קצת להסיר מעל צווארה את שלשלת הידים, המשפיעה עליה חום משונה, אבל ראשה הורד לא במידה, כי נשימת שפתיה נוגעת כמעט בשפתי מנדיל, עד שראשו של זה בא במבוכה, כאילו מסכו עליו שכרון. ומנדיל מעביר העברה קלה בשפתיו על גב לחיה החמה של הנערה – נשיקתו זו אינה נשיקה ממש, משום שפייגה הודפת אותו לאחוריו ועושה לה אחרי כך צחוק ממבוכתו.

“לך שמה, שמה!” מראה היא בידה על הבשטנים הרחוקים, “בנות הערלים אינן ישנות עוד…”

“אל תפטפטי דברים כאלה” יורק מנדיל בכעסו ונרתע בעצמו לאחוריו, “זה לא יפה כשאַת מדברת דברים כאלה.”

“אל תגע בי, אם אינך רוצה לשמוע כזאת!” עושה פייגה את עצמה כנעלבה גם היא, מורידה בכוונה את ראשה על שתי ידיה ומביטה בפני הנהר, המתנועע חרש-חרש לא רחוק ממקום מושבה. בינתים נעשה הלילה חשאי שבחשאי, הלבנה הפגומה שוקעת כבר מאחרי גבעות הבשטנים הרחוקים, ומעל הנהר מתרומם אד-שחרית, המתעבה לאט לאט ועומד כנד באמצע המים, עד שעבר החוף השני אובד לאט לאט מן העין, וכל המרחק מקבל דמות של ערבות אמוצות רחוקות רחוקות… השמים נעשים כהים ומספר הכוכבים הגדולים, הנוצצים מבעד לצעיף הערפל, נראים כרועדים ומרפרפים; הרחק הרחק נשמעת אוושת מים חרישית – זה יצא בודאי דייג משכים לפרוש בעוד לילה את חכותיו אשר משה לפנות ערב מן המים. מקשיבה פייגה לקול המים החרישי וראשה הנשען על שתי ידיה לא ינוע, אף כי חשה היא את מגע ידו של מנדיל, אשר הניח לאט את ראשו על ברכי הנערה וידו מתהלכת על פני ערפה וקצות זרועותיה. אולם פתאום מרימה פייגה את ראשה, הודפת מעליה את הבחור וגוחנת אליו שוב בתנועה מהירה, והיא שואלת בקול רם ומהיר, בבחנה את מנדיל בעיניה:

“אל תגע בי, אם אינך רוצה שאהיה כלתך.”

למשמע הדברים האלה נעשים פניו של מנדיל צוחקים, אוחז הוא את פייגה בזרועותיה העבות, זרועות בת כפר, ואומר:

“בחיי, שרוצה אני שתהיי כלתי!”

ופייגה מניחה את ידיה על שתי כתפיו של הבחור ומוציאה מלים מפיו:

“אני לא אאמין לך, עד שתישבע לי שבועה כדבעי!”

“הלואי שאיגאֵל כך בשנה זו מעבודת-הצבא!” מציית לה מנדיל ונשבע.

“אל תדאג, לא תיפטר מזה!” מלגלגת פייגה על שבועתו של הבחור, אבל בקולה נשמעים כבר רוך ודאגה כאחד. היא יושבת בדממה, כאלו נחה עליה פתאום רוח אהבה חשאי, וכשמתחיל מנדיל לאמץ אותה אל לבו, היא עוברת בעצמה בתנועה מהירה לברכיו של הבחור וחובקת את צווארו בידה האחת, כשידה השניה שומרת על לטיפותיו של מנדיל, שלא יעברו את גבול כתפה הערומה. אבל לאט לאט היא מורידה את ראשה על שכמו של מנדיל, עיניה נסגרות מאליהן, וכעבור רגעים אחדים – כשרוח שחרית המתרומם מעל הבוג נוגע נגיעה קרירה בשדיה החשופים – רעד עובר פתאום בכל גוה והיא נלחצת ביתר עוז אל הבחור… בינתים קרעה כבר ידו של מנדיל במקומות אחדים את שמלת הארג הקל, שתפרה לה פייגה בידיה בשביל עבודת הבשטן, לחיו השזופה נחה על חזה הבחורה, שאין בלבה אלא מסירות גו ונפש, והוא לוחש לה את סודו:

“קומי ונעבור לבשטן שלי, פה אני מתירא —”

הנערה אינה עונה מאומה, יושבת בלי נוע ועיניה סגורות, ואולם כשלוחש לה מנדיל סוד זה על אזנה עוד פעם ומושך אותה משיכה קלה אחריו – היא מתרוממת ממקומה והולכת אחריו בעינים עצומות למחצה, וראשה נשען על שכמו של הבחור. ואולם כשמגיע הזוג לגדר שבין שני הבשטנים, עומד מנדיל כתוהה ואומר מתוך לטיפת לחיה של הנערה:

“שמעי נא, פייגה, לכי ונשוב בחזרה. לא יפה לכלה לעשות כך.”

הנערה חוזרת, כשראשה נשען עוד על כתפו של הבחור… וכשהם מתקרבים אל המקום, שישבו שם לפני זה, הם מבחינים באפלולית השחר במאריאנא, הנצבת על סף המלונה, מנפנפת בידה לפייגה וצועקת אליה:

“אֵי, אי, בשעה כזו עם בחור! לספר זה לאבא המנקר!”

ג

משנכנס חודש אלול מתחילים ימי הקטיף לאבטיחים, וכל יהודי, החוכר בשטן, מכנס את ביתו לעבר הנהר, וכולם, מנשים ועד טף, עוסקים אז בתלישת הירקות, בספירת האבטיחים ובשמירתם, ורק הוא בעצמו – ראש המשפחה – עסוק בטעינתם של הפירות לתוך הקרונות, הנושאים את האבטיחים הרחק הרחק לנוף וואהלין, ששם משלמים לכבוד החג זוז-כסף בעד כל אבטיח ואבטיח…

אם לכל יהודי-העיירה נעשים ימי התשובה לימים של פיזור הנפש, על אחת כמה וכמה לחיים-יוסל “טורף הבשטנים,” שנכסיו מפוזרים “על שבעה ימים,” בשעה שתולשים אצלו בבשטן אחד, מונים ומסדרים כבר את פירותיו של השני והשלישי. חצי פירותיו עומדים לתלישה והשאר טעון עוד רחמי שמש, ועל הכל פקוחה עינו של חיים-יוסל בעצמו, החס גם על קטן האבטיחים ויש שהוא מהפכו בעצמו בידיו ומַפנה אותו לצד השמש… חיים-יוסל מזדרז ודורש זריזות גם מבנו, אבל זה יש שהוא מתמתח באמצע היום בתוך העגלה הרתומה לסוס, מצהיל כפעם בפעם את פניו לבת-כפר המישירה אליו מבטה מתוך הבשטן ועל כל קריאותיו והפצרותיו של אבא הוא עונה בתנועת-יד של אדם, שנחתם כבר גורלו להסתלק מעולם זה.

תינוק קטן אם תשאל בעיר ויגדך, כי יגעים הם השתא עניניו של חיים-יוסל וכי עתידים הם כמה וכמה אבטיחים שלו להיות נרקבים על אדמתם עד אחרי הסוכות, בשעה שלא תמצא בעד כל הון דעלמא אף ערל אחד, שיקבל עליו את הובלתם של הפירות בדרך שירדו עליה כבר גשמי-סתיו, וכל זה בא לו לחיים-יוסל בשביל בנו, העתיד להילקח בשנה זו לצבא, ששחרר את עצמו בעוד מועד מעול הבשטנים, עשה לו כבר מגפים גבוהים והתקין לו גם ארגז צבוע כאצל החיילים…

השכם בבוקר של צום-גדליה, למשל, עומד חיים-יוסל ליד סוסו-ועגלתו, שוטו בידו האחת ובשניה הוא מרעיש את חלונו של חדר מנדיל: “הלואי שתלך לכל הרוחות שבעולם – צא סוף כל סוף!..” והבחור מנדיל איננו שם לב לרגזו של אביו, מתלבש הוא בלי חמדה ויוצא סוף כל סוף החוצה, כשפניו תוהים וזועפים… מתוך סקירה מהירה מכיר חיים-יוסל בבנו, כי הלז כבר דן את עצמו לבטלה, והוא מתחיל צועק ומתרעם:

“אפשר שחולה אתה – לכל הרוחות שבעולם – פתח פיך והגידה מה תעשה לישם, תרנגול מתנפח, מוטב שאסע בעצמי…”

אבל הבחור עומד לו אצל פתח הבית עמידה שיש בה תהייה – יורק יריקת בוז וממלמל בקול זועף:

“עזבני נא קצת לנפשי, עוד תהיה לי די עבודה כשאלך לעבוד את הקיסר…”

“שב על העגלה ונסע!” מתרעם שוב הזקן, “בחיי שתהיה לך גאולה! מה זה היה לך, כי נשתגעת פתאום?”

ואחרי כל אלה מתחיל מנדיל להכין את עצמו לדרך, אבל הכנותיו לאין קץ מטילות שיעמום על הזקן והוא קופץ מתוך יריקת-יאוש על העגלה ונוסע לבדו… – “וויוֹ, וויוֹ,” דוהר חיים-יוסל על עגלתו הקטנה מבשטן אחד למשנהו, יום ולילה כך, וכשהוא שב, הוא נכנס הביתה מתוך תנועות-שוט מטילות אימה: “מה זה היה לך, בן חמד, גם לעבור במעברה התעצלת – מי יודע מה שנעשה שם בבשטן הקטן – אשת המנקר – שלה סמוך לשלנו – תולשת כבר בבשטן שלה… למה אתה מחריש, חייל שכמותך!..” ואולם הבחור יושב לו כנזוף, נותן לתוך פיו חתיכה אחרי חתיכה מסעודתו ואינו משיב כלום.

ומנדיל הולך וזועף מיום ליום, אף על פי שלעתים הוא מקהיל לו חבורה ועושה לו עמה חינגא, אבל בין כך וכך איננו פורש מן הבטלה ומחבריו החדשים, לבושי מגפים ו“ערבי חיילים” כמוהו, ממעט בהליכה לבתי חבריו ומקדים בכל יום לכנס אותם, את הטירונים למחצה, אל חדרו, ולהינזף ולחוגג עמם שם יחד… נחה עליו, על מנדיל, רוח זרה, עד שקם ופיתה פעם אחת – דבר זה קרה בימים שבין יום כפור לסוכות –את חבריו לשירי-טירונים ממש ולמחולות-הילולים, שמלוות אותם שריקות, הקשות-רגל והמולה רבה… שמע חיים-יוסל – והוא עוסק אז בהרמת-הסכך על גב הסוכה – את השאון הרב ונבהל, ירד כרגע ממרומו ונגש לחלון לראות מה שם; וכיון שהסתכל וראה את הכנופיה המרימה רגל ושורקת, דפק רק בחלון, לאמור: “החרישו, שקצים!” והלך לו… עד שתפשה אשתו של חיים-יוסל את מגרפת-התנור והשתערה על הכנופיה בצעקת-אימה: “כרגע אבער אתכם, ממזרים, מביתי, צאו וקחו עמכם גם את ממזרי!…” לא סרבו הבחורים והלכו להם כשמנדיל בראשם, כובע-הקצפים שלו נתון על ראשו בשיפוע לסימן של גבורה ופריצות, ידיו נתונות בכיסי-מכנסיו והוא מוליך את חבריו באמצע הרחוב, כמנהגם של בני הארץ בשעה שהם מהלכים בחבורה, הולכים להם הבחורים, דוחפים איש את אחיו, נתקלים אחד ברגלי חברו ומדברים בקולי-קולות… בדרכם הם עוברים על פני ביתו של המנקר, שחלונו היחידי פתוח לרחוב ועל הסף של אותו חלון נצבת בת המנקר הצהובה ורוחצת את זגוגיותיו. ולמראה של הנערה מריעה פתאום כל הכנופיה ומנדיל בראשה, עד שאזנו של בחור זה איננה קולטת את קריאת-החיבה, ששלחה לו הנערה בראותה אותו מרחוק ובקראה לו בשמו: “מנדיל!…” עוברים להם הבחורים הלאה וצחוקם נשמע על פני כל הרחוב, ופייגה עומדת לה על סף החלון, רוחצת את הזגוגיות ולחייה רוחצות בדמעות: זה ימים רבים מאז הגיד לה מנדיל דבר, ועוד מעט והוא יילקח לצבא. אבל אין פייגה תמהה למעשיו של מנדיל: יודעת היא, כי כך צוחקים תמיד אלו הבחורים העומדים להילקח לצבא.

ואחרי הסוכות, כשנכנסים ימי גשמים ורפש, ובלילות מרחף על פני העיירה שר של אימה ועצבון, אז יש אשר יישמעו בערבים אפלים שירי הטירונים על פני הרחובות הדוממים, ומלאים הם השירים הללו הילולי-אימה, ויש בהם משמחת בית-השואבה ומניגוני ימים-נוראים, ומטילים הם פחד על כל שומעם: היהודי העוסק בנחת-ערב בהסקת תנורו, קופץ ממקומו, למשמע קול השירים, סוגר את תריסי החלונות ושולח את אשתו להבריח את הדלת.

“טירונים מהלכים!”

פעם אחת בליל חשוון אפל יושבת לה משפחת המנקר וכל אחד עסוק במלאכתו: פייגה רוקמת בחוטי-שני על גבי אלונטית רחבה, על הדום קטן יושבת חנה-חיה ומכינה חביונת אבטיחים קטנים לחמיצה והמנקר בכבודו מסיק את התנור, אוחז באלומת-התבן הבוערת ופניו נוהרים ממנוחה ונחת. בבית דממה, מרגע לרגע נשמע רק קול נפץ האש בלחכה את הקש היבש, התריסים מוגפים, הדלת סגורה, ועוד מעט והיה גם חם בחדר… הנה אכלה האש אלומת-הקש האחרונה. בחצאי מלים – קשה לו למנקר לפצות פה מרוב מנוחה – מרמז הוא לפייגה, וזו מביאה לו את מגרפת-הברזל, בהנאה ובמתינות מערבב הוא במגרפה את האפר הלוחש ומאזין לכל אוושה קלה, אשר יפליט עוד התנור מרגע לרגע… ופתאום ירעד המנקר והרים את ראשו והצמיד את עיניו לשני החורים השחורים אשר בתריס החלון:

“טירונים מהלכים…”

בידים רועדות מוציא המנקר את מגרפת הברזל מתוך התנור, על פניו הלוהטים מחום נסוכה אימה רבה, הולך הוא על בהונות רגליו ומעמיד את המגרפה במטבח, וכשהוא שב משם בצעדים מהירים הוא פונה לאשתו בקול של התראה:

“קומי וצאי לראות, אם סגורה הדלת כדבעי… ישמרני השם מלכת עתה בחוץ…”

“משום מה אתה מפחד כל כך?” לועגת לו אשתו למנקר, מצחצחת היטב-היטב במים אבטיח סגלגל קטן ומשליכה אותו אחרי כן בהמולה לתוך החביונה העומדת לרגליה, “האינך מבחין, אלו הם טירונים יהודים המהלכים בחוץ…”

כל שלושת אנשי הבית מאזינים: קול-הזמרה, המתקרב יותר ויותר, בא מאמצע הרחוב, שריקות-שקצים אינן מתערבות בו וזרם הזמרה אינו נסחף לצדדים, כזמרתם של טירונים שיכורים, המתפזרים בלכתם לאורך ולרוחב הרחוב – מקשיבים אנשי הבית בדממה ונזכרים הם בשיר והילולא, ששבעה אזנם עד בלי די בליל שמחת-תורה זה בבית-המדרש של החיילים… פניו של שלום המנקר מצטננים לאט לאט והוא אומר בנחת כשהוא מסלסל בזקנו:

“באמת יהודים…”

והוא יושב לו – בין הסקת התנור וארוחת-הערב – לעיין בספר הפתוח מבעוד לילה על השלחן, עוד מעט והוא מתעמק בעיונו ופניו נעשים שקטים כפני אשתו, העסוקה עוד בהכנתם של האבטיחים ואין איש מהם מבחין, כי פייגה נעלמה פתאום מתוך החדר ואיננה, ואינם שומעים גם בפתוח פייגה לאט את דלת-המסדרון. רוח-לילה קר מתלבט מסביב לפייגה, כשהיא מתיצבת על סף הפתח וראשה וצווארה מעוטפים באלונטית-הרקמה הלבנה, נטפי גשם דק נתזים בפניה, עיניה אינן רואות כלום בחשכת הלילה ורק לבבה הולם בחזקה לקראת הזמרה הבאה ממקום לא רחוק ולשאון הצעדים ההולכים ומתקרבים; היא מתאמצת להבחין איזה דבר באפלה, אולם כל התריסים שברחוב מוגפים כבר ומסביב חושך רב, עד שהיא נרתעת לאחוריה בעבור לפניה פתאום ערבוביה של צללים וצעדי-מגפים כבדים משרכים ברפש שלפני ביתה. עוד רגע, כשחבורת הטירונים מתחילה להתרחק, נעשית דפיקת לב פייגה חזקה עד לקוצר נשימה. היא שמה את ידה על בריח הדלת, כאילו רוצה לעזוב את מקומה, ופתאום מתפרצת מגרונה צעקת יאוש ותחנונים:

“מנדיל!”

אחד ממקהלת המזמרים נשתתק פתאום ונסתלק מן החבורה בשריקת “האך-הא-א!” משונה שנשמעה על פני כל הרחוב והפריעה לרגע את הזמרה, שהתחילה נעשית רופפת עד שנשתתקה לגמרי. רגע אחד נשמע על פני הרחוב רק שאון הצעדים בתוך הרפש, אבל מיד נתגלגלה בחשכה צעקה צרודה ולועגת:

“מי שם?”

ופייגה לא משה עוד ממקומה, ידה האחת אחזה בבריח הדלת ובשניה נשענה על הקיר, מפחד שמא תפול מעקת-לב; היא הקשיבה לשאון הצעדים, שהתקרבו לרוחב הרחוב וידעה, כי עוד מעט ואחד מן החבורה יתקרב אליה, אבל למוש ממקומה לא היה בה כוח; היא נתעוררה מחולשת-לבה רק כשעמד כבר מנדיל לפניה והבל-פיו מגרה את צווארה, פניו נוגעים בפניה ונקודות-הלובן שבעיניו נוצצות קצת באפלה… מנדיל הסתכל רגע אחד לתוך עיני הנערה ומגרונו פרץ פתאום צחוק-פרא, שחציו שריקה:

“האת היא זאת, צפורי?”

ובטרם תדבר אליו פייגה דבר-מה, שלב כבר הבחור את ידיו מסביב לצוואר הנערה ונשק לה על לחיה נשיקה ארוכה והומיה, כששפתיו מפליטות לתוך החשכה איזה “פסא” משונה… ורגעים אחדים עמד עוד מנדיל על מקומו, ידיו פרושות לתוך חשכת הלילה ושפתיו נעות כמו לנשיקה ומפליטות “פסא”… פתאום נתעוררה פייגה ודחפה בשתי ידיה את הבחור מעליה, עברה בקפיצה מהירה את הסף ותמהר לסגור אחריה את הדלת, וזמן רב שהתה עוד הנערה באפלת המסדרון, כשהיא מנגבת את לחיה הנושקת ומוחה את דמעותיה.

ד

ולפיכך כשסיפר המנקר ביום אחד מימי-הסתיו הבאים בשעת ארוחת הצהרים כי נלקח מנדיל, בנו של חיים-יוסל, לצבא, דיברה רק חנה-חיה על ענין זה דברים אחדים בשביל שיחה גרידא, ושאלה: “מה יעשה חיים-יוסל בקיץ של השתא, מי זה ישית עין על בשטניו המרובים?” אבל פייגה החרישה, וגם אחרי כן כשהתחילו במשך החורף להציע לפני אביה שידוכים בשבילה, לא היתה פייגה מהרהרת כלל, שמא היה מנדיל, שהלך לצבא, חתן נאה בשבילה. פייגה זו היתה עוד נערה צעירה לימים – בקיץ של אשתקד התהלכה עוד בבשטן יחפת-רגלים. בערב של ראיון, כשהיתה פייגה לובשת את חולצת-המשי הירוקה וצמתה העבה היתה מקופלת באמצע ראשה כחצי-אבטיח, היה החתן שלעתיד לבוא מסתכל בפניה המזיעים, המנומרים בבהרות-קיץ, ומהרהר, כי לשדכן צריך להגיד בדבר הנערה, כי איננה מוצאת חן… וכך עבר החורף הראשון, ואחרי הפסח, כשהתחילה חנה-חיה לדבר בדבר חכירת בשטן, קיבלה פתאום נזיפה מאישה:

“הפעם, אני אומר לך, לא יהיה כחפצך! היא (באצבעו רמז המנקר על פייגה) תתחיל שוב לרוץ בכל יום לבשטן ופניה ייעשו שוב שזופים ושוב אי-אפשר יהיה להסתכל בה…” “היודעת אַת,” מתקרב המנקר אל אשתו ומוסיף בלחש-ארס, “היודעת את, מה שהדכנים מסיחים לי: לא בנו האשם, בתנו איננה כבת-יהודים רגילה…”

אדם חלש הוא שלום המנקר: מכיוון שהפליט את ארסו, שנצטבר במשך שנים רבות, מאז היתה חנה-חיה אשתו לחוכרת בשטנים וגרמה לו בזה יסורי קיבה ובדידות, הוא משתתק ומתהלך רק הנה והנה בחדר מתוך שיירי כעס, המתנדפים כבר מאליהם בדרך הליכה זו… פייגה יושבת גם היא בחדר בשעת שיחה זו, ראשה מורד על גבי האלונטית שהיא רוקמת במנוחה רגילה, והיא רק נזכרת במנדיל – בחור דומה אליה, שאין לו בעולמו כלום חוץ מבשטנים – שהתנהג עמה כדרך שנוהגים עם בנות הגויים – האם לא הצדק עם אבא? אבל אבא זה איננו נותן לה להרבות במחשבה מרה זו ומתחיל עוד הפעם בענין הקודם:

“אני אומר לך בתור התראה (את דבריו הוא מדבר אל אשתו): אסור להשתהות ענין זה – אם רק ייקרה לפני שידוך נאה. כי אם נעזוב את הבתולה לנפשה עוד שנים אחדות והיא תרוץ לה על פני הבשטנים – –”

והמנקר פתח את פיו ודיבר, כי זו הפעם הראשונה לו – מאז שנתגלגל למדינת חרסון – להדגיש את חשיבותו ואת תוקף דעתו: הוא, שלום המנקר, צריך לשדך את בתו והוא עסוק בזה והוא איננו מסיח את דעתו מזה!… וכל בני ביתו של המנקר – האשה חנה-חיה, שעבתה בשנים האחרונות והתחילה לצעוד בצעדים מדודים וכבדים, ופייגה בתו, שלא דרכה רגלה על אדמת-בשטן בקיץ של השתא ופניה הלבינו קצת משום זה – שתיהן מודות בדבר, כי בעניני-שידוך מכרעת רק דעתו של אבא – עד מאה ועשרים שנה!… ולכן קרה הדבר – אחרי חג הסוכות של אותה שנה – שנסעה פייגה עם אביה נסיעה של תחנות אחדות, וכשירדו שניהם לאכסניה סמוכה לבית-הנתיבות של תחנה קטנה, העומדת בתוך ערבות, התלבשה וקשטה פייגה את עצמה, כרגיל אצל כל הבתולות העומדות להיראות ולראות את חתניהן. בעלת האכסניה קלעה לה את שערותיה, ואותו האברך גבה-הקומה ודל-הפנים, שבא עם אמו להתראות, הצליף כל הערב את מבטו מראש הנערה ולמעלה והיה מהרהר בלבבו: כך עושות את שערותיהן בנות חרסון!…

וכשנשארו אחר כך הבת עם אביה לבדם בחדר, לא דיברה פייגה דבר, אלא הביטה לעתים בפני אביה וישבה מתוך שלוות-הערפל שבנפשה לארוחת-הערב; ואולם אחר כך, כשדרש המנקר שיציגו לו בקבוק-יי“ש על השולחן והוא מזג לו לפני הארוחה את כוסו ושתה אותה בפנים שמחות ומתוך ברכת “לחיים” חרישית – לא רגיל הדבר קצת לנאום את ה”לחיים" בפני בתולה – הבינה פייגה, כי השידוך הוא לרצון אביה, ושאלה אותו:

"מה שמו?…

“אפרים… בשעה טובה ומוצלחת, אם זיווגך הוא…”

וכך היה – פייגה נארשה לאברך גבוה וחיוור זה, שידע לספר בליל-התנאים סיפורי-בדים ממדינת ברדיטשוב, ושהיה מרים פעם בפעם – בשביל להוציא מכיס מכנסיו את תיק-הסיגריות שלו – את כנף קפוטתו בתנועה מהירה ויפה…

רק אחר כך נודע לה, לפייגה, כי אברך זה – חתנה – עוד עליו להיבחן שתי פעמים לצבא, אבל בביתו של המנקר היה משיחים בזה רק בשעה של שתיית משקה, כשהגברים היו מברכים איש את אחיו: “לחיים! יתן ה' ותהיה לו גאולה שלמה וקלה!…” ולא באה גם פייגה בתרעומות כשנודע לה, כי עתידה היא להיות סמוכה שתי שנים על שולחן מחותנה השוחט – היא היתה כל הימים בת יחידה להוריה, משכורתו של המנקר וחכירת הבשטנים של אשתו הספיקו תמיד די מזונות למשפחה הקטנה, ומשום זה לא שיערה לה פייגה את חייהם של ה“כלי-קודש” במדינת ברדיטשוב ולבה לא ניבא לה רע. היא לא נסעה גם לבקר את בית חתנה במשך ימי אירושיה, אף כי כשנה שלימה עברה מעת-התנאים עד יום החופה – הן הדרך כל כך רחוקה מחרסון העיר עד ברדיטשוב… בינתים בא החתן לבקר בבית כלתו, והימים אחרוני ימי חג הפסח. בחוץ היה כבר הכל ירוק ונאה, האברך גבה-הקומה שהיה מתלוצץ תמיד ומספר מילי דבדיחותא, מצא את חינו בעיני אנשי חרסון הגסים, וגם כלתו אהבה לעמוד אתו כתף אל כתף לפני גדר החצר הקטנה שליד הבית, להסתכל בתנועות ידו הלבנה והדקה, כשהיא מסלסלת בפאת-ראשו ולשמוע את משליו המעוררים צחוק… וגם האברך החתן, כשהיה עומד עמידה קרובה אצל כלתו ומביט בעד החלון במטיילי-החג, היה שולח מבטי-גניבה ללובן-צווארה של הנערה והיה מהרהר, כי לחינם איימו עליו בביתו בבחורות הגסות אשר במדינת חרסון… ובאמת לא היו עוד לפייגה פניה השזופים, ועיניה החומות החסירו גם מאורן, היא ישבה כל הימים בבית, תפרה את מלבושי המוהר שלה ותלווה את תפירתה בשירי-עם עצובים, כרגיל אצל בנות-ישראל מאורשות, ויותר שקרבו ימי חתונתה של פייגה, הלכו פניה הלוך וחוור. בתוך צללי החדר נמחו לאט לאט בהרות-הקיץ מעל פני הנערה, והרואה אותה לא היה מכיר בה את הבחורה יחפת-הרגלים, שהיתה לנה לפני שתי שנים במלונת הבשטן. ואולם כבר אחרי חתונתה – בשביל בחינת-הצבא של האברך דחו את יום החופה לשבת חנוכה – כשהיה הזוג הצעיר מאחר בכל יום בשנתו והאברך היה מקבל בשביל זה נזיפה מאביו – התחילו שם בבית השוחט שבעיירה קטנה מאחרי ברדיטשוב לחוד חידות בדבר האשה הצעירה ולדבר בלחש על בנות חרסון המדינה. – –

לא פעם ולא שתים נשבע כבר האברך אפרים בלבבו, כי יהיה זריז להתלבש מדי קומו בבוקר ולא יביט גם הבטה קלה לערש אשתו; אבל דרכה של פייגה, כשהיא קמה בבוקר, לרדת מערשה כשהיא לבושה רק כותנתה לבשרה. תריס החלון עודנו מוגף אז, בחדר אפלולית ושתי רצועות אור-שמש, הנופלות דרך חורי התריס, תלויות באויר ונחות בקצה החדר על הרצפה. וכך היא דרכה של פייגה בבוקר של שמש: עומדת היא באמצע החדר, מרימה את רגלה האחת – רגל קטנה וצחורה, מנומרת בגידי תכלת – ומטביעה אותה ברצועות האור, ואחר-כך היא עושה צחוק-אור לכף רגלה השניה, והאברך אפרים שוכב ועוצר בעד נשמתו, מסתכל במשחקת הערומה ומהרהר: אוי להן לבריות מנשי-חרסון! – ובשעת התפילה בבית-המדרש, כשהוא מתנועע ב“שמונה עשרה,” מרגיש הוא פתאום, כעין עקיצות-מחט בצדו השמאלי ותשוקה משונה לשבת באיזה פינה, להישען על הקיר ולהרהר הרהורי תשובה… והוא אינו יודע בעצמו איך נהיה דבר זה: הוא רואה פתאום את דמות אשתו, אף כי עיניו עצומות היטב-היטב, כשרגלה הקטנה והצחורה מתנפנפת באויר, ובברכים כושלות ולב נופל הוא מהרהר באמצע התפילה הרהור חול: תעשה כי כחפצה, כי בין כך וכך בחינת-הצבא קרובה לבוא. ואולם בטרם בואה, עוברים החגים כסדרם ויושב גם אפרים עם בני הבית לשולחן החג ונהנה מקערת-מרק ומחתיכת עוף. אבל אחרי אסרו-חג של סוכות מכניסה אם-אפרים מנורה קטנה לחדרו של הזוג הצעיר – פייגה מבינה גם היא, שאין מדליקין מנורה גדולה לישיבה בלילות – הן לא לילה ולא שנים יעברו על אפרים בלי שינה: ומאז מתחילים גם לפייגה ימים של שיעמום. כי מן הבוקר עד הערב היא מקפלת את עצמה בערשה, כשהיא נמה ואינה נמה, ואולם בבוא הלילה היא קמה לשמור על אפרים לבל תאחזנו תנומה ולבל יחליף בחתיכת-לחם את הקשואים החמוצים, המוכנים לו בקערה על השולחן… בין כך מחווירים גם פניה, כי פורשה היא ממזונות יחד עם אישה ושניהם כוחותיהם הולכים וכלים. בוקר האחרון מרגישה פייגה את עצמה חולה כל כך, עד שאינה קמה משכבה ונשארת לבדה בבית הריק – כל אנשי הבית נוסעים עם אפרים למקום הבחינה: ללכת ברגליו אין בו עוד כוח לאברך… ומשנה חולה נגשת פייגה בלאט לחלון, כשהשעה כבר אחת עשרה, הויא מבחינה בעגלה העוברת במהירות ועליה מעומד אחד מבני הבית, המנפנף בידו לעבר חלונה. “גאולה לו, גאולה לו!” הולם לבה של פייגה והיא מרגישה, כי היתה מתעלפת, לו היה איש בבית… ועוד מעט והנה גם עגלה שניה, הבית מתמלא אנשים קרובים וזרים וביניהם מתלבט כבר אפרים, פניו כעין השעווה ואולם תנועותיו מהירות והוא מדבר ומשיב…

“עוד לשנה! ארכה לשנה!” משיה הוא למברכים אותו ב“מזל טוב” ועיניו מבקשות את פייגה. וזו העומדת עוד במקומה, נשענת פתאום בראשה על סף החלון ומתחילה להתיפח…

ואחר כך מתחילים השבועות לעבור כמו בחלום, וטרם תספיק פייגה להתעודד, והנה כבר ימי הּחנוכה ממשמשים ובאים, והיא סובבת הנה והנה בבית, עבודה אין לה והיא נשקפת בחלונות או מטילה את עצמה על הספה שבאולם-האורחים, הריק כמעט מרהיטים; חזה, שהתרומם שוב בשבועות המנוחה, מתנועע לאיטו ועיניה, ששב אליהן זהרן, תועות על פני החדר ומתעכבות לסוף להסתכל ביצורי-גוה, בשעהּ שידיה מסלסלות בברכיה העגולות, המורמות קצת מעל הספה…

אפרים יוצא לבקרים עם אביו ללמוד את אומנות-השחיטה, ופייגה כשהיא קמה בבוקר משנתה, היא מכסה בצעיף כל-שהוא את שער-ראשה הרב ובטרם תספיק לרכוס עד גמירה את החולצה, היא ממהרת כבר לחדר-האכל, ששם המיחם עומד ורותח. מיום ששב אפרים מבחינת הצבא נתעורר אצלה תיאבון עז זה, המכריח אותה לפשוט בבוקר מתחת השמיכה יד ערומה לאישה ולבקש אותו, כי יגיש לה למיטתה כוס תה, בגנבה, לבל תראה עין חמותה…

וחמותה זו מביטה בין כך וכך על כלתה בעין צרה, אף כי פייגה איננה תמיהה כלל על זה: יודעת היא שאין לה עתה בעולמה כלום חוץ מאכילה ושתיה ותאווה להסתכל בלילות, בשעה שאפרים ישן את שנתו הקלושה, והמנורה הקטנה דולקת על הקיר – ביצורי גוה שהעלו בשר ונעשו רכים ולבנים. מן הבוקר עד הצהרים יכולה היא לפעמים לשבת ולהשקיף בעד החלון מבלי להשתעמם: בכל אבריה היא מרגישה אז מין ליאות מתוקה, ונדמה לה, כי היא עודנה נערה בת שבע-עשרה. אחרי ארוחת-הצהרים היא מוצאה לה לפעמים עבודה בחדרה, לעיין בארון-המלבושים או לעסוק בקריאת גלויה ישנה, שקיבלה בשכבר הימים מאמה, ומתוך עבודות אלו היא פורצת לפעמים בצחוק, שלקולה באה נבהלת החמות הזקנה מן המטבח, כשפניה משוחים באפר ובידה כף-העץ עם מעט המרק, שנטלה לטעימה: – “למי את צוחקת?”

וכשרואה הזקנה את כלתה, שכבשה פניה בכר-מטתה מתוך צחוק ועל ברכיה נגררת אחת משמלותיה, שנלקחה מתוך ארון-הבגדים בשביל תיקון – היא הולכת לה, הזקנה, ובפיה דברי-תרעומת: “רק חתיכת בשר, חתיכת בשר היא…” ובעוד עת קצרה והזקנה נבהלת עוד הפעם מקול צחוק אדיר. פייגה צוחקת עוד הפעם לעצמה וגומרת סוף-סוף בבכיה מרה וקצרה, שהיא אינה יודעת כלל את פירושה…

ומתחילה הזקנה להתרעם עוד יותר, אף כי פייגה כלת-זקונים היא לה:

“מה זה היה לך – את הולכת ועבה, ואפרים… שימי עינך גם באפרים!”

ופייגה יודעת גם היא, כי צדקה חמותה בקראה לה “חתיכת בשר,” כי אין לה עתה כלום חוץ מאכילה ושתיה, וגם בלילות, כשאפרים מנענע אותה בכתפה לאור מנורת הקיר, והיא מתכנסת תחת השמיכה ואינה מפסיקה את שנתה…

וכשהיא נזכרת בבוקר, שאפרים היה מעורר אותה בלילה והיא לא שמה לו לב, היא מתביישת קצת ופניה מאדימים, אלא שהיא מהרהרת אחרי-כן, כי היא אינה אלא חתיכת בשר: אפשר שאפרים היה מעיר אותה בשביל שתביא לו כוס מים – הוא הרגיש את עצמו לא טוב, למשל, באמצע הלילה… – אפרים הוא בכלל קצת חולה בעת האחרונה, ובשבוע שעבר קראו גם לרופא וזה נכנס אחרי-כן עם חמיה לחדר מיוחד ושח עמו יהודית… למה לא נכנס הרופא בשיחה עמה? – נזכרת פייגה פתאום ומיסרת את עצמה: “חתיכת בשר – חתיכת בשר!…” אבל עוד מעט והיא חושבת כבר מחשבות תנחומים, כי עת רעה זו לא לאורך ימים היא: הן הגיד הרופא, כי אפרים חולה עתה במחלת-הכליות, לצבא לא ימסרו אותו עוד ובשבוע זה מתכונן חמיה לסור לחוכר הטכסא ולקחת ממנו מאה בהלואה – ואפרים יעמוד באמצע השנה לבחינה… לוּ רק תהיה לוֹ גאולה שלמה לאפרים, היא תשים בו את עינה אחרי כן!

אבל טרם יסעו וטרם יקבל אפרים הזמנה – והנה כבר ימי הפסח ממשמשים ובאים ומבית השוחט ניטלת כל שמחת החג. אפרים שוכב בבית-החולים ופייגה יושבת לבדה עם חמיה וחמותה לשולחן הסדר, מטפחת המשי הלבנה, שעטפה לראשה (היא לא עשתה את שערה, משום שבעלה איננו ובבית אין חדוות חג), מכנסת כל-שהוא את שערה, עגילי הזהב נוצצים באזניה ועל פניה, המנומרים קצת בבהרות-אור, שפוכה תוגה קלה האומרת, כי בת-ישראל זו כה צעירה ורעננה היא, עד שצר להטיל בה מרה… נוטלת פייגה את כוסה, גומאת גמיאות קטנות מן היין המתוק, ועיניהּ מביטות מתוך הרהור מנוחה בנרות הברכה, עד שחמותה מתחילה להסתכל בה מתוך נדנוד-ראש וגומרת באנחה ממושכה וכבדה… מרימה פייגה לאנחה זו את עיניה, מביטה בפני הזקנה ומשערת, כי חמותה זכרה ברגע זה את בנה, השבוי עכשיו בין הגויים, – מסלקת אז פייגה את כוסה הצידה ואומרת:

“היכן הוא אפרים עתה? מה הוא עושה עתה, המסכן?”

ופניה מאדימים להרהור העובר במוחה, כי זכרה את בעלה רק לשם חובה ורק אחרי שהסתכלה בה חמותה והכבידה את אנחתה על אזניה… ואולם את כוסה השניה היא שותה במנוחה השפוכה על פניה הצחים, ואחרי-כן, כל ימי החג, היא סובבת בעינים שאינן תובעות כלום, וביום של אסרו-חג, כשנתקבלה מאפרים טלגרמה על דבר גאולתו והזקנה התעלפה, קיבלה פייגה באותו יום תוכחה צודקת מחמיה – יהודי גבה-קומה ובעל גבות מטילות אימה. בקול שחציו רוגז וחציו אהבת אב-זקן אמר לה סבא זה, כשהוא מצטחק וגבותיו מקדירות: “רק פרה אַת, פייגה! עליך לצאת במחולות – אפרים נגאל כבר גאולה לשמה!” פייגה לא התרעמה בלבה על הזקן, אלא שלמחרת אותו יום, כשהכניסו לבית את הקיץ – לכבוד ביאתו של אפרים – בהוצאת החלונות השניים ובפתיחת דלת האולם הגדול, שרגילים לפתחה כל שנה רק לחג השבועות – ישבה לה פייגה בחדרה והיתה עסוקה כתיבת גלויה לאמה. היא פתחה את גלויתה זו בשאלה, אם יש את לבה של אמא לחכור בשטן בשנה זו? וכשנשאר על הגלויה מקום חלק, הוסיפה פייגה וכתבה: היום מחכים לביאתו של אפרים בעלי…" וכשהסתכלה פייגה אחרי-כן בשורה אחרונה זו, נזכרה לה פתאום תוכחתו של חמיה: “רק פרה את…” שעה ארוכה ישבה פייגה על-קצה מיטתה, נפנפה בגלויה והרהרה הרהורים שונים, עד שקמה וכתבה בקצה הגלויה באותיות קטנות: “בבקשה, אמא, חכרי לך בשטן ואני אבוא לבקר אותך לחג השבועות,” ואת הגלויה לקחת פייגה והניחה אותה מתחת למפת השולחן, לבל תראנה עין חמותה.

אולם בין כך וכך אין לחשוש לתשומת-לבה של הזקנה, כי הנה כבר היום הרביעי בא והולך, ובשבת זו יבואו הקרואים לחוג את חג-גאולתו של אפרים!

אבל חתן-החג בא חולה מן הדרך, וביום השבת, אחרי התפילה, מחכים כבר בבית לא לקרואים אלא לרופא הגיבן, המצווה להבעיר אש ולהכין מרק בשביל החולה; פייגה מחכה עד ששב הזקן מבית התפילה ומקדמת את פניו בשאלה: “הרופא ציוה להכין מרק בשביל אפרים?…” והזקן אינו עונה מאומה, אלא נכנס כשהוא לבוש בקפוטת-המשי שלו לחדר החולה, נותן את עיניו בבנו ואומר לכלתו, כשגבות עיניו מקדירות:

“הבעירי אש!..”

ופייגה שמה על האש את קדירת-השבת ולועסת במסתר – לבל תראנה עין חמותה – עוגת דבש מן העוגות שהכינו לחגיגת השמחה שבטלה. את מאכלי השבת מגישים לה למיטתו של אפרים. גומרת היא את ארוחתה ומסירה במטבח מעל האש את קדירת המרק. וכשהיא מוזגת את קערת המרק נופל פתאום עליה לבה, דמעות חונקות את גרונה, שוהה היא רגע אחד כשהקערה בידיה והיא כמו שומעת משק מרחקים של איזה דבר רע וזר… ובמסרה את קערת המרק לחולה היא גוחנת אליו ומספרת לו, כבשורה לאפרים וכעין תנחומים לנפשה, כי בביתם מחכים לבואם לחג-השבועות.

“אבל יש בזה קצת הפסד”, ממלמל אפרים ושוכב שוב אחרי שטעם מעט מן המרק. פייגה משערת, כי אין לו כוח להגיש את הכף לפיו, והיא מאכילה אותו כמו שמאכילים את העולל, אבל כל יצוריה מתחילים פתאום לרעוד מתוך עבודה זו, והיא שואלת כדי להשתיק את אימת לבה:

“על איזה הפסד אתה מדבר, על הוצאות הדרך?” אמא תשיב לנו…

“לנו נשארו עוד מזונות על שולחן אבי עד הסוכות, ואם ניסע לביתך לחג השבועות… על הפסד זה אני מדבר” – מבאר אפרים לאשתו, כשהוא נשען בראשו על כתפה העגולה, ועל פניו, פני-שעווה, פרושה מנוחה.

“פתי קטן שלי, אין דבר חשוב כבריאות הגוף, ואצלנו חוכרת אמא בשטן בקיץ!” רוצה פייגה להוכיח לאישה, אבל פתאום היא מתביישת בפני עצמה: מי זה צריך לדעת בדבר הבשטן של אמה?… והיא מתפלאה, כשאפרים שם לבו לדבריה ושואל אותה:

“החוכרת אמך בשטן גדול? הבשטנים הללו אינם נמצאים כלל במדינתנו: גם אבטיחים מביאים אצלנו ממקומותיכם וגם מבסרביה…” פייגה מתקנת את שני הכרים, שלמראשותי אפרים, גוחנת אליו ומתחילה לספר לו על-דבר הבשטנים הגדלים על חוף הבוג… וזו להם הפעם הראשונה, מאז באו בברית-הנשואין, לשיחת חשאים כזו המקרבת את הלבבות…

ה

אחרי שסידה מאריאנא את מלונת הבשטן שלה, שנתנה אותו בשנה זו בחכירה לאשת המנקר, יצאה היא ואישה לגור בקצה האסם הרעוע, ואת המלונה, שקיבלה דמות בית של חדר אחד עם חלון אחד קטן, השכירה גם כן לאותה חנה-חיה, שהעמידה שם בעוד מועד מכלי ביתה והשקיעה שם מתוך עבודה זו אנחות מרוצצות נפש: “אוי ואבוי לי, מה חפץ לבתי בנוה-קיץ, כשבעל אין לה… למה נחשב אדם חולה?… ולמה נחשבת האשה שבעלה חולה? טובה ממנה אלמנה חיה”… מתוך הרהורים כאלה קשיבה פעם אחת חנה-חיה והנה קול מצילות סוסים בא מעל הגבעה, ששם עוברת הדרך מהתחנה הקרובה לעיירה, וכשהשקיפה בעד החלון הכירה מרחוק את פייגה בתה, שהוציאה מתוך ציפיה שוקקת את ראשה מתחת מכסה העגלה, ושערותיה הפרועות התנפנפו באבק הדרך…

לרגע אחד הרעידה חרדת-אהבה את גוה הכביר של חנה-חיה. רגליה שנשתמנו צעדו כבר ליציאת-פגישה, ופתאום הבהיקו לעיני פניו של חתנה כבהרת לבנה מוקפת בשערות צנומות של זקן צהוב, וחנה-חיה לא יכלה עוד להסתיר את מבטה מהפנים הצנומים האלה, שהיו פונים בתנועה מתונה של חולה לכאן ולכאן והיו חסרים באותו רגע אף צל של בת-צחוק ותשומת-לב… ורק אחרי שקפצה פייגה מן העגלה והוציאה משם, ביחד עם העגלון, גם את בעלה, רק אז נעתקה חנה-חיה ממקומה שעל יד החלון, ויצאה החוצה בצעדים רועשים של אשה שנשתמנה…

ואחרי כן, כשהשכיבה פייגה את בעלה במיטתו, היה הלז מַפנה פעם בפעם את פניו החיוורים לעבר חמותו, ושהגישה לו פייגה את כוס-החמים מן המיחם שהכינה הזקנה, ראתה בפני החולה סימנים של מבוכה ותשומת לב ותשאלהו:

“הרוצה אתה דבר-מה?”

החולה רמז במבט מבוכה על הזקנה:

“הנהיה פה שלשתנו?…”

“ומה איכפת לך?” השיב לו פייגה בשוויון נפש. ואולם כשהחרידה הזקנה את אפרים בקולה שנתעבה ויעצה לו לקחת את הכוס בידו ולשתות ממנה – גחנה פייגה אל החולה ולחשה לו:

“אמא תבוא רק לעתים לבקרנו… קח את הכוס רק לרגע אחד, עד שאתקן קצת מראשותיך…”

ואחר כך נמלא חפץ לבו של החולה: הבשטן היה בעצם פריחתו ובין התלמים היתה מתהלכת מריאנא בכל בוקר ותולשת את ספיח העשבים, וחנה-חיה היתה באה רק ברדת החום לפנות ערב ושבה עם דמדומי ערב, כי לא כאז לבה של אשת המנקר, כי ציפו אותו שמנונית ועצלות, וגם רגליה לא כאז: מציגה היא רגלה האחת ושוהה משהו כמהרהרת ואחרי כך צועדת רגלה השניה וחורקת בשאון על חול-הרצפה הצהוב, עד שהחולה רועד לחריקה זו במיטתו ומַפנה את פניו לעבר חמותו…

לעתים עובר גם המנקר אחרי תפילת שחרית במעברת-הנהר, נכנס לבית בניו מתוך אמירת שלום רגילה ויושב לאכול את הגרגרים, שתכבדהו בהם בתו; אוכל לו המנקר במתינות, גרגר וגרגר לבד, שומע מילי דבדיחותא מפי חתנו, היושב לכבודו מסובה בכרים ומסלסל לעתים גם את פאותיו מתוך הנאה כל שהיא, והולך לו המנקר מתוך ברכה רגילה:

“אולי יתן ה' ותקום מחר להתהלך קצת…”

ויש אשר יבוא גם הרופא. ואולם רוב הימים עוברים על גרי הבית הקטן, השקוע בשפל הבשטן, מתוך תנומה קלושה של החולה ומתוך ישיבה ממושכה בחמה של פייגה. ויש אשר בבוא הערב תילווה אל פייגה גם מאריאנא, וישבו אז שתי הנשים בפתח הבית, כשראשה של פייגה מורד על אזרועה ממצוקת נפש חרישית, ורגלי מאריאנא מקופלות תחתיה מעייפות. לרוב הן יושבות דומם, רק יש שפייגה תשאל, מבלי אשר תרים את ראשה ומבלי אשר ירעד בקולה רגש כל שהוא:

“בודאי עייפת היום מעבודה?”

ומאריאנא גם היא יש אשר תפריע את הדממה בשאלה חשאית:

“ההעמדת, פייגה, קדירת-מרק בשביל אפרים? הבה ואלך לראות, אם נתבשל כבר המרק…”

פייגה אינה עונה מאומה, ומאריאנא קמה מתוך גניחת אדם עיף ונכנסת לבית שכניה היהודים, ואולם בעמדה עוד על הסף היא נחרדה ממבט עיני החולה, שראשו טובע באור הלבנה, הצף דרך החלון הקטן. היא שוכחת כרגע כי עליה לקרוב אל התנור, ונפשה נאחזת ברשת של פחדים וקסמים למראה גו האברך הארוך המתוח בלי תנועה על מיטת העץ ומעוטף אור-לבנה רועד… אולם סוף סוף היא משתיקה את חרדתה ופונה אל החולה בשפתה (יהודית היא מתבישת לדבר אליו):

“אפשר שהוא רוצה דבר מה?… פייגה כאן, על הסף –בתנור יש קדירת-מרק…”

החולה עונה לה בשיעול דק, הנפסק כרגע… מאריאנא מַפנה את עצמה לצאת, מצטלבת דרך יציאה ונתקלת בסף מתוך מבוכה… רגע אחד היא עומדת לפני פייגה ומסתכלת בזו, היושבת עוד במקומה וראשה נח על זרועה – ומבלי דבר דבר היא פונה ללכת אל ביתה-אסמה ונעלמת לאט לאט במורד הגבעה, החבוי בצל…

דממה. נוף הבשטנים הירוק ישן כולו גלוי למול ליל-התמוז החם, ורק על מרחב הנהר מתרחש איזה משחק-אור חשאי ורחש המים החרישי צף ונקלט בתוך הבשטנים בלחש וסופר את נשימות הלילה: אחת-שתים, אחת-שתים… הנה נשמע משק-משוטים במרחק, עוד רגע – וכצלצל שרשרות-ברזל יחלוף מן החוף עד הבשטנים, ואולם קולות-חלוף אלו אינם גורעים כלום מדממת הלילה, ופייגה מרימה את ראשה רק לשאון הקל, שצרם פתאום את אזנה: זה נאנק אפרים במיטתו. היא נכנסת החדרה על בהונות רגליה, גוחנת אל החולה ורואה את עיניו כשהן עצומות ורק ריסיהן כמו רועדים באור הלבנה… פעם ושתים היא לוחשת: “אפרים, אפרים!” אך כל מענה לא בא אליה, והיא מתחילה לעסוק בעבודות שלפני שינה, כשהיא צועדת בחדר צעדים חשאים, שנתרגלה אליהם במשך ימי מחלתו של אישה. ובעודה לועסת דבר-מה לאכילת לילה, היא פושטת את חולצה ושוכבת על משכבה, כשעיניה פקוחות עוד שעה ארוכה וידיה משולבות על לבה, ולאט לאט היא נרדמת וחולמת חלום:

היא יושבת אל שולחן חמיה לסעודת צהרים, חמותה הלכה לחדר המטבח ובין המסובים שוררת דממה, הרגילה בשעת הפסקה שבין תבשיל לתבשיל; אישה אינו גורע את עיניו ממנה, ולה חם. זבובים מזמזמים על אזניה ושדיה נלחצים בתוך החולצה; פתאום קם חמיה, מסיר מעל הקיר את תיק חלפים, מוציא אחד מהם ומתחיל להשחיז; ומתוך קול השחיזה היא מאזינה את לחשו של אישה: “קומי צאי, קומי צאי!” היא מסתכלת בפניו החיוורים ומהרהרת, כי אף על פי שהיא מבינה את כוונתו של אפרים, אף על פי כן לא תישמע לו, כי הן חולה הוא. אבל כל מה שהיא מוסיפה להסתכל בפניו, הם מוסיפים להתאדם ומקבלים מראה של אדם בריא, אבל זר לה כמעט, ואדם זה לא יחדל מללחוש לה: “קומי צאי, קומי צאי!” והיא מרגישה את עצמה עייפה מלחץ חזה אשר לא ירף, והיא נשמעת סוף סוף לקריאת אישה וקמה מלפני השולחן. עוד רגע – ושניהם מהלכים כבר בבשטן, הוא רץ בצעדים מהירים והיא נגררת אחריו עייפה וכושלת, ובכל יצורי גוה היא מרגישה כעין עקיצות מחטים המגרות ואינן דוקרות… פתאום היא משתרעת במורד הגבעה, ששם אסמה של מאריאנא, וקולה נשמע כבוש ורועד: “אין בי כוח ללכת מכאן”… וטרם תכלה את דבריה, ואפרים כבר גוחן עליה ולוחץ את חזה בידיו. – “אל תלחץ לבי כל כך!” לוחשת היא על אזניו, “הן אין דרכך בכך?” – ואולם אפרים צוחק אליה בבת-צחוק זרה לה ולוחץ את חזה כמו באצבעות-ברזל, עד שהיא מתעוררת מתוך צעקת-כאב. – –

בתנועה מהירה היא מתרוממת, ידיה נתונות עוד על לבה ההולם ועיניה מביטות רגע אחד בדממה בדמות אישה העומד ליד מטתה ומצליף על חצי גוה הערום את מבט עיניו הגדולות, ואולם בעוד רגע היא קופצת כבר, אוחזת את אפרים בידו ומוליכה אותו למשכבו, כשהיא מטיפה מוסר לעצמה:

“נרדמתי בלי משים… כבר הגיעה לך בוודאי השעה לשתות את הרפואה – שכב, עוד מעט ואמצא את הבקבוק.”

“איני רוצה לישון, אשב קצת מסוּבּה על הכר. בקבוק הרפואה פה, על הכסא ליד מיטתי…”

רגע עומדת פייגה בלי נוע, אבל מיד היא ממהרת ללבוש את חולצתה ולרכוס את כל כפתוריה, אף כי רוח הלילה לא ירעיד גם רעד כל שהוא את וילון-החלון. אחר כך היא מעמידה את כסאה ליד מיטתו של אישה. מסתכלת רגע בפניו המביעים תשומת לב לא ברורה לה, ואומרת:

“לך הוטב קצת, אפרים, פניך מעידים.”

“כן, כן,” משיב החולה, “הן ישנתי כמה וכמה שעות. תראי פייגה,” מוסיף הוא אחרי רגע וכעין בת-צחוק מופיעה על שפתיו, “כי מחר אקום ואתלבש…”

פייגה מרגישה, כי רק איזו תשוקה נעלמה, שהתעוררה פתאום בדמי הלילה בלב החולה, נותנת לו כוח לשבת במיטה ולדבר אליה, וכעין פחד מוזר עוקץ את עור בשרה ולרגע אחד עולה לפני עיניה אד החלום אשר חלמה – – –

שפתיה נעות כמו מאליהן והיא ממלמלת:

"ה' יעזור, עוד נראה גם אנו בטוב – –”

והחולה מושיט אליה את ידיו הצנומות והארוכות עד כדי לעורר פחד.

“לו לא חפץ ה' להחלימני, למה זיכה אותי באשה כמוך? הן לא ידעתי עוד אף אחת מאלפי ההנאות שאדם טועם באשה כמוך, ואף ילד אין לי! במה חטאתי?”

והוא מתחיל בוכה, דמעותיו נוטפות בזו אחר זו מעיניו, כשידיו נטויות עוד באוויר ומחזו מתמלטת איזו חריקה מוזרה, המטילה אימה. עוד רגע – והחדר מתמלא מקול בכיה של פייגה, המתיפחת ביללה ארוכה ומרה, כשראשה נשען על קצה מיטתו של החולה וידיה נתונות מתוך כאב בשער ראשה. ושעה ארוכה אחר כן, כשהיללה משתתקת כבר, נשאר עוד ראשה של פייגה כבוש בקצה המיטה וידיה תולשות בכאב עצור את שערותיה; ומתוך אנחה קצרה, שיש בה משהו ממר המות, מרימה פייגה לסוף את ראשה ורואה את אישה כשהוא ישן כבר וריסי עיניו רועדים… רגע אחד היא מסתכלת חרש באישה, ודמעות מתחילות שוב נוטפות מעיניה, אולם קול בכיה לא יישמע עוד, והיא יוצאת על בהונות רגליה החוצה, יורדת בצעדים מהירים במורד הגבעה, כשהיא מַפנה כפעם בפעם את ראשה לצד ביתה, ודופקת דפיקה מהירה על דלת האסם, לאמור: “צאי, מאריאנא!” ועוד מעט ושתי הנשים יושבות כבר על סף הבית, ראשה של פייגה מוטל על ברכי מאריאנא, וזו מלטפת את שערה של חברתה היהודיה, מוחה את דמעותיה ומנחמת:

“אל תדאגי, פייגה, עוד יבריא אישך ואת תלדי לו בנים.”

“הוא חולה מאד מאד, מאריאנא,” עונה פייגה בקול נמוך, ועיניה המלאות עוד דמעות מביטות כחולמות לשמים.

“תראי, פייגה, שיבריא: אצלכם תמיד כך…”

ופייגה מתמכרת לאט לאט ללטיפת יד מאריאנא ולמנוחת הלילה, ידה מחליקה את קנה השמשיה, הגדלה לפני פתח הבית, ועיניה נסגרות ונפקחות חליפות… פתאום היא שומעת את קול מאריאנא:

“לא לאיש כזה היית ראויה.”

“מה אַת אומרת?” שואלת פייגה במנוחה.

“לו השיאו אותך למנדיל, זאת אני אומרת,” עונה מאריאנא, מלטפת משנה לטיפה את פייגה ומוסיפה: “אני איני יולדת בנים ואותך אני אוהבת כבת.”

“מנדיל הלך לעבוד בצבא,” אומרת פייגה בקול כבוש.

“הוא עכשיו כאן, הוא שותה אצלי חלב בכל יום.”

“ואיננו בא גם לשאול בשלומי!” אומרת פייגה בקול תוכחה ומַפנה את פניה למאריאנא.

“עוד יבוא, חכי,” מנחמת מאיראנא.

“אין לי צורך בו!” – מניחה פייגה שוב את ראשה על ברכי מאריאנא ועוצמת את עיניה.

ומסביב הוד-לילה, המרפרף על כנפי מנוחתו ומשכיח כל מצוקה וכאב עד לחלום; יומם אורג המות את רשתו מסביב למיטת העץ אשר בבית הקטן, ובלילה נרדם החולה במנוחה, ריסי עיניו רועדים וגם וילון החלון רועד לאט כלואט סוד-מנוחה. ופייגה יושבת בלילות על הסף ועיניה צופות למאיראנא… שומעת היא מרחוק קול צעדים והרהור מנוחה עובר בלבה: הנה מאריאנא באה. אולם אחרי רגע, כשדמות ההולך מתקרבת אליה, היא מניעה רגע חרש בראשה ואומרת בקול רגיל, כאילו היתה מקבלת את פני מאיראנא:

“האתה זה מנדיל? בבגדי שרד!”

ומנדיל יושב על ידה, שואל לשלום אישה ונכנס עמה בשיחה מתונה: איך עברו עליה שנות נשואיה? והיא – אם בא הוא לכאן לזמן מרובה? וכשהוא נפרד ממנה אחרי ישיבה ארוכה, היא מלווה אותו בבקשה:

“אל תשכח לבקרני: קשה לשבת ביחידות עם חולה.”

ומנדיל שומר הבטחתו, בא בכל יום ויום ושומר באמונה את מיטתו של אפרים. ובלילה, כשנרדם החולה ופייגה לוחשת על אזנו של מנדיל: “עכשיו מותר לצאת,” הוא יושב עמה על סף הבית ישיבה ארוכה והוד הלילה מרחף על שניהם בכנפי מנוחתו ומשבית המיית לבם החרישית עד לחלום, וכשידו של מנדיל נוגעת לפעמים נגיעה ארעית ביד פייגה, לא יעבור אף רעד כל שהוא בבשרה, ועיניה צופות כמקודם במנוחה לתוך הוד הלילה.

כשהגיעה שרה בת הרב לעשרים ושלש שנים, היתה כבר יגעת-נפש מהתראות עם חתנים, ומזוויות שפתיה התחילה להציץ בת-צחוק קלושה של רוגז, המצויה אצל בני אדם שחשו ימים רבים בשיניהם. בשביל שאילו ספרים רוסיים היו גנוזים לה בנרתיק-מגבעתה לקריאה ובגלל קומת גוה הנאוה ושערות-הזהב הארוכות שלה, שהיא היתה מטפלת בהן בכל בוקר לפני ראי-הקיר הירוק עד לכאב-ידים – ניטלה ממנה היכולת להיארס לאברך מגודל פאות ואוזר אבנט-משי בשעת תפילה. ואולם גם צעיר מבני הסוחרים, השואל בשלום ברוסית, לא היה משתדך עם בת-הרב, שעמדה להינשא בלי נדוניה, ושאביה, שהזקין מתוך עניות ויהירות-לב של למדן נשוא-פנים, התימר עוד בתמימותו, כי בחיר בתו ישקול על ידו כסף כופר, שיספיק למוהר-הכלה.

ובין כה – ושנים היו חולפות ובאות: שרה התחילה לחוש לעתים קרובות בשיניה, בעצם היום היה תוקף אותה לפעמים כאב-ראש. דברי-קטטות לא חדלו כל הימים בינה ובין אמה, ובית הרב נרעש תמיד מקול צעקותיה של שרה, שלא חדלה להמטיר את גערותיה על הילדים, עד שהיתה מתיגעת ומתנפלת על המיטה מתוך כאב-שינים, כובשת את ראשה בכר ושוכבת בלי נוע שעה ארוכה. היום נוטה לבוא, ואופל הערב מתקרב ומטיח בפני שרה, השוכבת עוד עצומת-עינים ומקשיבה מתוך לב נזעף וכבד לריבם של שני בעלי-הדין, שנכנסו עם הרב אחרי תפילת ערבית ומרעישים עכשיו את כסאותיהם בשבתם ובקומם חליפות. זה כבר כבדה על שרה השכיבה הנמאסת. ואולם כעין רגש של רחמנות לעצמה תוסס בלבה כשהיא חושבת לקום ולעבור לפני שני הסוחרים בעלי-הדין כשפניה קמוטים משכיבה ושערותיה הפרועות מלאות סימני-נוצות. מן הילדים אין שומע בקולה, כשהיא מצוה להביא לה מארון-הבגדים אשר באולם את שמלת הצמר, שהיא לובשת לפרקים ליציאת ערב; היא מוסיפה לשכב מתוך עצבת כבדה. ואולם פתאום נדמה לה, כי אחד מבעלי-הדין, המתקוטטים בחדר השני, צעיר לימים הוא. שרה מתחילה אז לחוד בלבה ולנחש אם היא מכירה אותו, עד שהיא מתרוממת לאט מן המיטה, קושרת מטפחת צחורה מסביב ללחייה והולכת בצעדי-חרש אל האולם להתלבש.

פעם אחת, כשישב הרב עם משפחתו לארוחת-הצהרים, נכנס יודל השמש וישב בקצה הספה מתוך נעיצת עינים ממושכה בפניה של שרה. הנערה לא התאדמה ואף לא עזבה את מקומה ליד השולחן, משום ששמש זה היה מצוי בבית הרב לא רק לרגלי אומנות-השדכנות שלו, וחוץ מזה גם מפני שביקורי-שדכנים היו שכיחים לפנים בבית ונעשו רגילים כל כך, עד שגם קטני האחים והאחיות לא היו מגורשים בשעת-שיחה שכזו, והרב, שלבו נעשה גס בעניני שידוכים, היה שואל ומשיב בקול רם של אדם, שנתרגל להשמיע גם בהשכמת-בוקר את קול לימודו על פני כל הבית ולהשתיק בעלי-דין בגערת רב שאין שמה גערה.

הפעם הזאת הציע יודל, אחרי ישיבה קצרה מתוך שתיקה, כי יש לו שידוך הגון בשביל שרה, – הלא הוא ברל בן משפחתו של הרב, שיש לו חנות שלו פה בעיר ושהיה גם מתבקש לפעמים ביום חג לסור אחרי התפילה לבית הרב ולברך שם על היין… רגע אחד שתקו כל המסובים, וכל אחד היה תמה בפני עצמו על זה ששכלו הכשילהו עד עכשיו ולא חננו במחשבה פשוטה וישרה כזו: ברל! רק אחרי שהתחילה הרבנית שיחה ארוכה בהסכמה גלויה: “ידוע הוא מה שמשיחים הבריות בברל – בן משפחתנו הוא…” וגמרה מתוך אנחה: “הלואי שיהיה זה מידי שמים,” התחיל גם הרב מנענע בראשו: “קשה קצת… ואולי הגון הדבר באמת…” אדם מתון קצת היה הזקן. ואולם אחרי שעזב השמש את הבית בברכת-שלום ממושכה ומבטיחה: “סוף הדבר לבוא,…” פנה הרב אל בתו (רגילים היו כבר לשאול את פי הכלה, משום שבגללה נתפרדו ענינים הגונים אחדים) וישאל: “ובעיניך לא רע הדבר, שרה?” – והנערה הנשאלת עיקמה רגע את שפתיה החיוורות והשיבה: “במה גרוע הוא מבחור חסיד?…” ואולם לבה עלץ בקרבה: ברל זה היה כאחד הסוחרים ויפה-תואר; וחוץ מזה היה הבחור יתום מאביו, אדון לחנות, שפתחה פתוח לשוק החדש, ואמו נישאה זה ימים רבים לאיש.

מיד אחרי זה התחילו בני הבית לדרוש מן הרב, כי יכתוב לברל הזמנה לאמר: “מבקשים אנחנו אותך, כי תבוא לשתות תה עם משפחתנו…” העולם דורש עכשיו סדר כזה! – המליצה הרבנית לפני אישה. ושרה הסתירה מעין אביה ואמה את הדבר ותכתוב אף היא לברל מכתב קטן ברוסית. ובאחד הערבים, כשמנורת-הברק התלויה היתה בוערת באולם הגדול, בא ברל לבית הרב, ברך את כל אחד מבני הבית בפני עצמו ויושט לשרה את ידו. הרבנית נענתה בראשה והרב עשה את עצמו כאינו רואה.

השידוך נגמר בימי החורף, והחתן התחיל להיות יוצא ונכנס בבית הרב. הוא בא מדי ערב, אחרי סגירת החנויות. את הרב מוצא הוא תמיד כשהוא מסב בראש השולחן ומי שהוא מ“בעלי הבתים” או מ“כלי-הקדש” שומע מתוך שתיית-חמים מתונה את דברותיו הנאמרות, כדרך הרב, בקול רם. מתוך שפשוף ידים מבליג ברל על מבוכתו הקלה ולוקח לו את מקומו ליד השולחן. המחותן מפנה אליו מיד את ראשו, בשביל שלא תהיה שתיקתו של החתן מעידה עליו כי בן-שוק הוא לשיחה, והוא מאיר את פניו לברל בשאלה, אם גדול עכשיו הקור בחוץ, אם אפשר כבר לעבור בערדלים את הרפש שבשוק החדש – עד חנותו, למשל, ואם באמת נתפס היום גנב בשוק? ברל עונה מתוך חיוך קל ועיניו מסתכלות באותה שעה במיחם האדום, המהבהב ורומז אליו ומעודדו קצת במבוכתו… הרב מסיים את שאלותיו, נמלך רגע בדעתו וגומר באמירה חטופה: “מזוג לך בעצמך כוס תה,” וסיום-שיחה זה אומר, כי הרב יתחיל שוב בדברותיו, הנאמרות בקול רם, וברל ישב וישתוק אם יבין ואם לא יבין. גם מאורחי הרב מקבל ברל לפרקים רק מבט מתוך שתיקה – לא איש כמשמעו הוא עדיין החתן, לצבא עליו להיבחן עוד פעם שלישית. אמנם בחנותו הוא יושב, גם שם טוב יצא לו בשוק, נחכה, במטותא, אולי עתיד זה להיות לסוחר בעירו… רק השמש לבדו גוחן לפעמים לברל מקצה השולחן ונכנס עמו בשיחה חשאית, לבלי לבלבל את שיחת הרב עם אורחיו: יודע הוא השמש, כי ברל, אף על פי שחתנו של הרב הוא, כלומר: צמוד לכלי-קודש, איש מן השוק הוא בכל זאת ויש תקוה ליהנות ממנו לפרקים, בעונת חנוכה או פורים, למשל. בינתים יש אשר תיכנס שרה החדרה לאיזה צורך ותנעץ דרך-העברה את מבטה בפני ברל, המזיעים ממבוכה ומקוצר-רוח; הנערה יוצאת לה, כשהיא מפנה בעמדה בפתח את ראשה לאחוריה, וברל יושב לו הלאה ישיבת צער, תוהה ורוצה פעם בפעם לקום וגומר רק בשפשוף ידים, עד שהרב מתלהב פתאום בדיבורו וגוחן לבעל שיחתו בקול נמהר ורועש ומתוך תנועת ידים מהירות – אז יקום לו ברל בחשאי מעל השולחן ויוצא לחדר השני, כשהוא נושא עמו את כוס החמים שנתקררה.

בחדר השני מרובה השאון מתעלולי הילדים, הנדחקים לכבוש כל אחד את מקומו ליד התנור המוסק; גם שרה, הכלה בעצמה, מריבה עם קטני הילדים, רוכשת לה מקום ישיבה לאמצע התנור, החם ביותר, ומחדשת פעם בפעם את מלחמתה בקטנים, הדוחקים את כסאה משני קצות התנור. נכנס ברל, והילדים משתתקים פתאום לחזיון הזה, כשהם רואים את ברל לוחץ את יד אחותם; שרה מתרוממת ממקומה ומוליכה את חתנה אל השולחן, והלז הולך אחריה, כשהוא נושא את כוס-התה הקרה בידו וכשעיניו נעוצות בערפה הצח של הנערה. ומיד נהפך הוא, ברל, לאיש אחר, מחלק הוא בין הילדים את המקומות ליד התנור החם, אוחז פעם בפעם את יד כלתו (שרה יודעת בשביל מה הוא עושה כך) ומיסר את האחד מן הטף, שהגדיל את ההמולה, גומא בין מעשה למעשה מכוס-התה הקר, מעלה במבטיו אדמומית על פני הכלה, מכוון את שכמו לשכמה ועושה עצמו שוגג כשהוא מושך מעל כתפה את מטפחת-הצמר השחורה. ואולם כששרה גוחנת להרים את המטפחת מעל הרצפה – גוחן אחריה גם ברל וצובט לה בזדון בלובן-זרועה. שרה מיסרת אותו בתוכחת-עינים, אבל בינתים נשמעת מן האולם גערת הרב: “הסו, שם, הטף!” ברל נרתע גם הוא לקול הגערה, אך בעוד רגע הוא נעשה שוב שותף לתעלולי הילדים ולשאונם.

חנותו של החתן, שסחורתו היתה כולה טבק, הרהיבה את שרה בנקיונה ובסידור תיבותיה, שהיו מאדימות, מוריקות ומכתימות אלו על גבי אלו, והנערה היתה שוהה שעות שלימות במקום נוח זה ביחד עם אחיה הקטן, שהיה נלוה אליה, על פי פקודת האם, בכל פעם ששרה היתה לובשת ליציאה את שמלת-הצמר. ואולם האח הקטן היה מעסיק את עצמו בתיבות ריקות של פפירוסים, והיה שוכח את דברי אמו, שנאמרו בלחש על אוזן-הקטן ודרך יציאה במסדרון הבית (כדי שלא תשמע שרה): “אל תסור משרה בזמן שתעמוד ביחד עם ברל…” וברל קורא לה לשרה: “הביטי נא, הנה מין סחורה זה, הנה מין סחורה אחר,” מזמין הוא אותה להיכנס לבין שולחן-המכירה ושורות-הסחורה ומצטחק: “למה אַת פוחדת? שלך היא החנות והרשות בידך לגשת גם הנה…” שרה מכירה בפניו המתחוורים ובעיניו, הנעוצות בצווארה, כי רק בעל-כרחו הוא מצטחק כדי לחפות על דבר-מה, אבל היא נשמעת בכל זאת לקולו וניגשת עד לקרן-הזווית, ששם נשען ברל על הקופה; אולם צעדיה כבדים ומרושלים, כאלו הוצקה ברגליה עופרת, ורק רגע אחד היא שוהה אצל חתנה, המטיח את נשימת-שפתיו החמה במערומי צווארה. היא מתרחקת כרגע ממנו ומתיצבת ליד הפתח הנשקף אל השוק החדש; שעה ארוכה אחר כך אין שרה יכולה להבליג על שתיקתה. וברל, המסתכל בה מתוך עצבון קל, מנחש בלבבו, אם שרויה היא כלתו בכעס או לאו.

באחד הלילות שבעצם החורף איחר ברל לשבת עד שתקפה שינה את הילדים ורק ילדה אחת נשארה עם ספרה יושבת ליד השולחן, כשעיניה נעצמות לרגעים מתנומה וראשה נשמט פעם בפעם על זרועה הדקה. הרב נדרש בעוד יום לברית-מילה אצל “בעל-גוף” שבכפר, ועגלת-החורף הבהילה אותו מיד אחרי תפילת מנחה לעבר הנהר מתוך צלילי פעמונים ושריקות שוט הומיות, שנשמעו מסביב לבית הקטן כרמז לפריצות ולחיי-רז רחוקים; הרבנית נרדמה בבגדיה למרגלותן של שתי הילדות, שישנו על ספת-העץ שבאולם, ובחדר-האוכל, ששם התחממו שכם אל שכם ליד התנור המוסק החתן והכלה, היה מקשקש בדממה רק השעון העתיק והעגול, שהיה נראה באפלולית שבחדר כפני ישיש-משפחה חביב, הנשקף מתוך ערפל של זיקנה מופלגת. שרה ישבה על הכיסא, נשענת לאמצע התנור, החם ביותר, ונהנתה מצריבת כתפים, וברל עמד על גבה וחצי קומתו מתנועעת לפרקים; שניהם היו מסתכלים בזגוגיות החלון, שנתאחרה בלילה הזה הגפת-תריסו בגלל נסיעת הרב, ומראה ציצי הכפור שעל הזגוגית, שנצצו לאור הלבנה שבחוץ, השרה עליהם איזו עצבת מתוקה, עד שלחי הנערה, שנתאדמה מחום, היתה נוגעת לפרקים מאליה בזרועו החשופה של חתנה, שהיה מתחלחל למגע זה עד לקפאון-לבו והיה כובש את עיניו בקרקע וממלמל: “כבר עת ללכת!…” ואולם כהד לדבריו נשמעה מיד אמירת הנערה הכבושה: “בחוץ כה קר!” ושוב היתה דממה. וברל, שהתחיל מתוך הלמות לב לשפשף בחשאי יד ביד, הניח, בפעם הראשונה מיום שנתארסה לו שרה, את ידו החמה על צוואר הנערה. שרה היתה שקועה ברגע זה בתנומה קלה והיא התעוררה למגע יד חתנה ונדמה לה, כי איזה נטל חם וכבד מעיק על לבה. היא הרימה את ראשה והתכוונה להשמיט מעל לצווארה את היד, שאצבעותיה היו כל אחת בפני עצמה מטילות בעורה איזה חום כבד ומפעפע, ואולם היא נשארה יושבת בלי נוע ורק ברכיה רעדו ונשימתה כבדה עליה. ברל גחן אליה, כמו בכוונה לראות אם ישנה היא, ידו העיקה עכשיו על לבה עד לכאב מתוק ופלאי, והיא חפצה לפנות אליו בדברים: “חדל!” ואולם אף הגה קל לא יצא מפיה. ברל הסתכל עכשיו לתוך עיניה, מבט הנערה נפגש במבטו של ברל ונדמה לה לשרה, כי עיני חתנה מביטות בה מתוך ערפל לח ומזהיר, וברגע זה זכרה הנערה את הדבר שעבר עליה ביום קיץ אחד לפני הרבה שנים, כשהיתה בת שמונה עשרה. היא שבה אז מרחיצה בנהר; ספל-הפח, הנועד לרחיצת-רגלים, נשאה אז בידה, סדינה התלבט על כתפה ושערותיה הרטובות הזילו לרגעים טיפות מים על שכמה. כותנתה נדבקה לעורה הלח, רגליה נתעייפו בדרך הגבעה שעל חוף הנהר, ואחרי רגעי-הליכה מעטים התחיל לפעפע בכל גוה חום לח וכבד. ובראש הגבעה, במקום שמתפרדות המסילות לשני מורדי הנהר – מקומות הרחצה של גברים ושל נשים – נפגשה בעלם השב מן הרחצה: מגבתו התלבטה על כתפו, כובעו נישא בידו ושערותיו המסולסלות והרטובות הזהירו לאור השמש; שפתיו האדומות השמיעו צפצוף דק ועיניו הצוחקות היו טבולות בזוהר. הוא נפגש בנערה שלא במתכון ובעברו נצמד מבטו הלח לפני הנערה, ובעיני שרה נחרתו בראשונה שפתי העלם האדומות וקצה צווארו הלבן, שהציץ מתחת לכותונת לא מרוכסה עדיין. הנערה הרגישה פתאום כעין חולשת-לב ונשימתה קצרה עליה. היא עצמה את עיניה לרגע, וכאשר פקחה אותן שוב, נתרחק כבר העלם במורד הגבעה, ולה היתה ההליכה קשה מרפיון ברכים. רגע שהתה במקומה והרגישה בלבה כעין תשוקה לשוב על עקבה ולהתרחץ עוד הפעם, ואולם ספל-הפח, שהיה תלוי במנוחה על זרוע-היד, עורר בה כעין רגש של בושה, והיא נעקרה בחפזון ממקומה ותפנה ללכת הביתה. – – ועכשיו, כשהעיקה ידו של ברל על לבה, הרגישה שרה את עצמה, בפעם השניה בחייה, כאלו כפתו אותה בחבלים. היא חגרה את כוחה, נשמה נשימה ארוכה וכבדה ומפיה התפרצה צעקה כבושה: “נחמה!” – הילדה הפנתה את ראשה לעבר התנור – וברל הסיר בחפזון את ידו מעל צוואר הנערה.

ימות החורף הלכו הלוך וקרוב אל קיצם; אחרי הקור הגדול, שהיה נועץ את כפותיו גם בקירות הבית והכפות הללו היו מתגלות מתחת לסיפי החלונות של בית הרב ברצועות שלג עכור, נכנס קור עז ומתאפק, והיה חי יומם בשלוה עם השמש, שהיה נראה באלו הימים כמפליט את חומו למעלה מאדם וחיים, ובלילה היה מתמזג עם אור הלבנה, ושניהם היו כובשים את העולם לרשת של דממה צלולה, שהיתה באה בעצמות כמנוחת חדלון. לילה אחר לילה היתה שרה מתעטפת, לשעת יציאתו של ברל, במטפחת הצמר העבה של אמה, ובאפלת המסדרון היו לחייה סופגות נשיקות-פרידתו של ברל, שהיה חושש בכל פעם לצלצולן והיה מאהיל על שניהם במטפחת הצמר. ואולם כשהתחיל השלג מפשיר והתנור לא היה מוסק בערבים, נכנסה לבית הרב רוח של אי-מנוחה: התחילו לשוחח בצרכי חג והרבנית התכוננה ליום הגדול, המתרחש בכל שנה לפני הפסח – הלא הוא היום שמסיירים את חנויות-המנופקטורה. בבית לא חדל אז שאון הדברים, קטני האחים והאחיות היו מתפייסים שבע ביום להבטחת האֵם, כי יקבלו חליפה שלימה חדשה, הילדות דרשו רק שמלת-צמר והנערים השמיעו גם הם התראה. ופעם אחת שב הרב מן השוק ונתן לסינרה של הרבנית מטפחת מלאה מטבעות-כסף. מיד נקהלו הילדים מסביב לשולחן, שעליו הניחה הרבנית לספירה את צרור-הכסף, יד קטנה וזהירה היתה מושטת לרגעים ונוגעת בציבור של כסף והיתה נרתעת לאחוריה מצביטה פתאומית של יד האֵם הקשה. קול הרבנית, שהיה מתון בשעת-ספירה: “שבעה זוזים, שמונה, תשעה…” היה פתאום מתרומם לגערת נזיפה: “סורו מעל השולחן, בגללכם לא אגמור אפילו עד הערב!” ואולם הילדים נעצו עינים נוצצות בכסף וטענותיהם המהירות התערבו זו בזו: “אמא, מתרה אני, שלא אלך בחג לתפילה, אם לא יתפרו לי חליפת ארג” – “אני יודע, אותי יפטרו בלא כלום…” נשמע פתאום מתוך המבוכה קול בכי של ילדה. הרבנית חדלה כבר להשיב על טענותיהם של הילדים ורק שפתיה היו נעות: “רובל אחד, שנים, שלשה… שוב טעיתי, מרא דעלמא.” – הרבנית לא חדלה להקים ולהרוס תלי-תלים של כסף כשידיה עסוקות מתוך כך בהברחת הקטנים, המציקים כזבובים; והיום נטה בין כה לערוב; הרבנית אספה שוב את כל הכסף למטפחת-הכיס הכתומה של הרב, וההליכה לחנות נדחתה ליום השני. שרה, שעמדה כבר לבושה ונכונה להילוות אל הרבנית לשם סיור החנויות, התחילה להתפשט כשפניה זועפים וסרים. וכנוספות למרי רוחה של שרה, נזרקו עוד מפי הרבנית דברי אמת:

“הן גם מחר נקנה לעת עתה רק בשביל הילדים. שמלת-הצמר בשבילך, גם ארג המשי בשביל קפּוטה לאבא – את קניית אלו בעל כרחנו נדחה לאילו ימים.”

ואולם הבת הביטה בפני אמה בתוכחת יאוש ומבלי דבר דבר, ולא יכלה הרבנית לגמור את הענין בשתיקה והוסיפה בנחמה: “בוודאי יהיה עוד לאבא כסף בשבוע זה.” שרה היתה מכירה כבר במובנם של דברים כאלה, ורגע אחד נדמה לה, כי עוד מעט ותקף אותה כאב-שינים, כזה שהיה רגיל אצלה בשנות נערותה. אם כן לא תהיה לה שמלת-צמר לחג הפסח! וביקורי החג מה תהא עליהם, וטיולי-ערב יד אל יד עם ברל, מבלי אשר יוודע זה לאבא ולאמא – כי זה הן לא יבוא לעולם אם לא יתפרו לה שמלת-צמר חדשה! ובפעם הראשונה, מיום שנארסה לברל, התנפלה שרה שוב לפנות ערב על המיטה ומתוך יגון קודר כבשה את פניה בכר ושכבה כשעה ארוכה. ברל בא בשעה מאוחרת בלילה – עסוק היה בטרדות שלפני החג בחנות – ואולם מיד כשנכנס נטפלה אליו הרבנית ולחשה לו דבר-מה בקרן-זווית; שרה לא שמעה את דבריהם, ואולם ללבה כמו הוקל קצת, וכשניגש אליה אחרי כן חתנה ומסר לה בלחישה, כי למחר כעת חיה תשתעשע כבר בארג-צמר מן המובחר – התרוממה שרה מעל המיטה ויגונה חלף מעליה. היא לא שאלה מאת חתנה יותר על דבר ארג-הצמר, הנכון לה למחר, ואולם כשיצאה ללוות אותו למסדרון האפל וברל הכניס פתאום את ראשה לבין זרועותיו ומבלי נשק לה חבק אותה עד לכאב – לא נשמטה הנערה מבין זרועותיו ומסרה את עצמה כולה ברשות חתנה, עד שנשמע פתאום קשקוש הדלת בהיפתחה, וברל השמיט בעצמו את הנערה מבין זרועותיו.

לחג הפסח נתבקש ברל להיות אורחו של הרב, ובליל הסדר ישב וקרא את ההגדה בשפה רפה, כשהיו ידיו חבויות במבוכה תחת השולחן ושפתיו נעות גם בשעה שזמרת-ההגדה הנוגה היתה נפסקת בין מזמור למזמור והרב היה מוריד את ראשו הלבן על כף ידו, הזקופה על השולחן, והיה הוגה בדממה ובעינים חולמות בפירושי נפלאות מצרים. דברים בעלמא כמעט לא דיבר ברל כל הערב וביד רועדת היה מטפטף מן הכוס כשהיה הרב סופר בנצחון “דם ואש ותמרות עשן” – ושרה היתה מסתכלת לרגעים בשפתיו, שהתנועעו בלחש כשפתי ילד, ורגש של רחמנות ורוך לחתנה לא פסק כל הערב מלהיות תוסס בלבה. פעם בפעם, כשהיה הרב מפסיק את זמרתו, היתה שרה מנקה את קערת-כוסו של ברל, מעמידה את הכוס כתיקונו ומישרת את המפה הלבנה על ידו של ברל וגומרת במבט נוח ועדין, שהיה נצמד למצחו הלבן של חתנה, אותו המצח שהעיד על ברל, כי מזרע-משפחתו של הרב הוא, אף על פי שנידון בילדותו לשמש בחנויות. ובין כה ופרקי ההגדה הולכים ונאמרים. הרב מנסה פעם בפעם את החריף שבנעריו, שלא הגיע עוד לשלש עשרה, בפירושי-הכוונות, היודע הוא איך פסוק זה נדרש? עיני הרבנית, הצמודות לפני בנה, מצליפות רגע גם על הדר פני אישה ומלבה מתפרצת פתאום אנחה שיש בה ממתיקות חג ושהיא נשמעת כאות הנאה שהיא נהנית, הרבנית, מזיו אישה ומתבונת בנה. ואולם יש בה באנחה זו גם משהו של עצבון, כיון שנטפלה פתאום לרבנית מחשבת-נוחם שלאחר זמן, כי בתה בת-ישראל זו שפניה צחו מחלב ושדומה היא בישיבתה הנאוה לבת צדיקים או לסגולת-משפחה של רוזני-ארץ, היתה זוכה בוודאי לבן-זווג אחר, לולא, לולא – – ואולם בין כה והרב מכריז “רחצה”, מרמז בעיניו לשרה ומבאר מיד ביהודית: “מים!” הרבנית מפסיקה את הרהוריה וקמה מעל השולחן. בשעת הסעודה מקבל ברל בכל פעם מנות יפות מיד הרבנית ושרה מסיירת בכל פעם בגנבה את קערת חתנה.

לגמר ההגדה, בשעת אמירת שיר השירים, מתרומם קולו של ברל לזמרה מתונה וישרה, שאין בה משיפולי הקול המביעים יגון וכוונה. הרבנית מצטחקת מתוך נדנוד ראש של הנאה והרב מהרהר: “לאוו בר אוריין הוא זה.” ככלות הסדר ממשיך עוד הרב רגעים אחדים את ניגונו כשהוא פושט דרך הליכה על פני החדר את ה“קיטל,” ואחר כך הוא יוצא בלווית שני נעריו אל החצר שלפני הבית. ברל יוצא גם הוא אחריהם וכולם עומדים נשענים לגדר ומסתכלים בלבנה הטהורה המאירה באמצע השמים. ברל מרגיש רצון לפנות אל הרב בדברים ואינו מוצא ענין לשיחה; אולם כשמתעורר פתאום גל של רוח-משי וזקנו הארוך של הרב מתחיל רוטט ונוגע בקצות אצבעותיו של ברל, המצומדים לראש הגדר, אז ממלמל ברל, כשהוא גוזר על עצמו חרדה כל שהיא: “קר!” הרב נעקר ממקומו ומשיב: “נשוב הביתה.” בפתח הבית נפגש ברל ברבנית וזו, כשהיא רואה את ברל העושה את עצמו מתכווץ מקור, משהה רגע מבט של רחמים בפני חתן-בתה ואומרת: “אין רע בזה אם לא תלך עכשיו הביתה. אציע לך מיטה באולם, שם ישן גם אפרים.” שרה שומעת את דברי אמה ויוצאת אל החדר השני, אף על פי שאין לה כוונה ביציאה זו, הרב מנדנד בראשו בהסכמה: “מוטב שלא תלך עכשיו.” ברל נשאר ללינה, הרבנית מציעה לו בעצמה את מיטתו, ואולם שרה מעלה כיסוי נקי על הכר ומעמידה כיסא ליד משכבו של ברל. נפרדים הם זה מזו, החתן והכלה, מבלי דבר דבר, ואולם מעל מפתן החדר, ששם מיטתה של שרה ומשכבם של שני קטני אחיה, מטה הכלּה את חסדה האחרון לחתנה: “היחם לך תחת השמיכה?” ברל עונה לה בבת-צחוק קלה ושרה סוגרת אחריה את הדלת מתוך אדמימות של בושה. את בגדה היא פושטת באפלה, אף על פי שהילדים כבר נרדמים, והיא נזהרת עכשיו מלעורר אף שאון קל בשמלותיה: היא מרגישה, כי שינה לא תתקוף אותה והיא מקפלת את ידיה מתחת לראשה ושוכבת שעה ארוכה בעינים פקוחות. במוחה אין כל מחשבה, אבל פעם בפעם מחריד אותה קול חריקה, הבא מן האולם, והיא מנחשת בלבה, אם ברל הוא זה, המתהפך על משכבו, והיא נזכרת מתוך רגש של בושה, כי הועידו לו לברל למשכב את ספת-העץ הרעועה. לאט לאט חדלות גם החריקות לבוא מן האולם והכל מצטרף בבית לשתיקת לילה גמורה ושרה נרדמת. פתאום היא מתעוררת, עיניה נפקחות לרווחה והיא מבחינה באפלה את דמותו של ברל, הלבוש למחצה, כשהוא מוצב על בהונות רגליו ומתנודד באור הלבנה. שרה מתרוממת קצת מעל משכבה, כותנתה נשמטת מעל כתפה וברל רואה לאור-התכלת שבחדר את יפעת כלתו, שהיתה רומזת לו עד עכשיו רק מלובן צווארה ומתלתלי-הרוך שמאחורי ערפה. בעינים עצומות למחצה ומתוך רטט לב הוא עושה הלאה את דרכו עד שהוא ניגש למיטתה של שרה, וזו, כשהיא רואה את חתנה עומד על גבה, היא גוחנת בחצי גופה מעל המיטה, אוחזת בשתי ידיו של ברל ולוחצת אותן בחזקה, עד שברל כורע בעל-כרחו לרגלי המיטה ועומד כך שעה ארוכה, כשידיו לחוצות וראשו כבוש בין המיטה ובין כיסא-הבגדים. בחדר אפלולית כחולה מאור הלבנה, הבוקע דרך חורי התריס. השעון העגול משמיע מן העולם את קול תקתוקו הצרוד; הילדים, הישנים ליד הקיר מנגד, נרתעים לפרקים בשנתם, ושרה לוחצת אז בעוז משנה את ידי חתנה והוא אינו מבחין בלחיצה זו, אם מצוה היא עליו לצאת מן החדר. לאט לאט מתיגעת שרה מללחוץ את ידיו של ברל. הלבנה עומדת כבר בשיפולי רקיע ובחדר כבר יתר אפלה. שרה מכניסה את ידיה מתחת לשמיכה ועוצמת את עיניה.

ולמחרת בבוקר, בשעת שתיית תה של חג, היתה שרה מוזגת בעינים מורדות את הכוסות וברל היה מצטחק ונוטל את כוס-התה בתנועת-יד של הרחבה, המצויה אצל אברכים מיד לאחר חתונתם. כששב אחרי כן עם הרב מן התפילה השמיע כבר ברל את ברכת-החג בקול רם, קידש בלי מבוכה על היין וסטר לה בחיבה – מבוסם קצת מלגימת היי"ש החזק – לשרה על לחיה, מבלי לחשוש לעיני האח הקטן, שהסתכלו בחזיון זה בתמהון ובחדוה. בשעת הסעודה נדמה לה לשרה, כי חתנה מרבה דברים עם אביה ואינו מסתלק מן השיחה אפילו בשעה שהרב מתחיל לדרוש לפני בנו החריף בעיני דיומא.

ובין כה עברו ימי החג. השמש היתה מחממת כבר את זגוגיות החלונות וקטני הילדים היו נהנים להצמיד כף ידם לזכוכית החמימה והמזהירה. דלת-האולם, הפונה אל הרחוב שהיתה נסגרת לימי החורף, נפתחה מתוך רעש אלומות קש הנופלות ומטילות אבק בפני הטף, המתקבץ לראות בהיכחד הסימן האחרון לחורף. האביב בא ושרה עסוקה עכשיו בעבודות-בית, שתחילתן בחדר וקיצן בחצר ושיש בהן משהו מחדות קיץ. ואולם כשזרחה שמש-האביב בפניה החיוורים של הנערה, נראתּה עליהם פתאום עננת יגון כבד, שלא היה דומה כלל לאותו עצב הערפל, שהיה תוסס בלב שרה בשנות בחרותה. רק סמוך לל“ג בעומר התיר הרב, שהיה חושש תמיד להצטננות, להוציא את החלונות הפנימיים. ושרה, שהצטרפה גם היא לנגב את זגוגיותיהם של חלונות החוץ, היתה שוהה ומתמידה שעה יתרה על סיפו של חלון אחד, ראשה היה נוטה באותה שעה כלפי הרחוב ועיניה היו שוקקות לערפילי הזוהר שבמרחק, רק קולו של אחד מן הילדים שמשך פתאום בסינרה והכריז: “הכל כבר גמרו, ואת מנגבת עוד!” הרתיע את שרה מעל הסף ושיתף אותה שוב לעבודה הזריזה, המרובה בבית לרגלי סעודת ל”ג בעומר, שהיתה קבועה מדורות בבית הרב. וביום ל"ג בעומר היה ברל יושב בשעת הסעודה לשולחן הגברים, והרבנית הנחפזת והטרחנית נתקלה בחדר-הילדים בבתה, שהיתה מתיפחת בקרן-זווית בחשאי, ולא שאלה אותה כלום, מכיון שהיו משוחחים בבוקר זה על בחינת הצבא, העתידה לברל בשנה זו בפעם השלישית, ואולם דרך העברה הבליטה הרבנית דברי נחמה: “אל תבכי בתי, המקום יעזור.” הרבנית נחפזה לצאת, ורק אז פרצה שרה בבכי ותתיפח לתוך פינת האופל שבין הקיר וארון-הבגדים.

וכשקרבו ימי השבועות לא קיבלה שרה תנחומים משמלת המוסלין החדשה, שתפרו לה לרגלי כלולותיה של אחת מחברותיה. אמנם תנאי התנו עמה, כי יכניסו שמלתה זו בחשבון המוהר, שיתפרו לה לחתונתה, אבל דיה היתה שמלה זו לשמוח בה כמו שהיא – כל כך יפה ומקושטה יצאה השמלה מתוך התפירה! אולם דוממה וחיוורת עמדה שרה בשעת לבישת הבחינה ופניה נתאדמו, שלא כדרך הבתולות, כשהכניס החיט את ידיה החשופות לתוך שרוולי הבלוסה. והחיט היה תמה על זה.

בבוקר אחד סמוך לחג נכנסה ילדה מן השכנות לבית הרב ובפיה דברי-שליחות מקוטעים: “הבבית היא שרה? אחותי ביקשה ממנה, כי תסור אלינו.” ושרה, שהיתה חשה בראשה מאז הבוקר, עשתה מתוך עצלות את בגדיה ותלך לבית חברתה. החיט כבר היה נמצא שם ובגדי-החתונה היו נערמים על השולחן הארוך שבאולם, הכלה לבשה שמלה אחרי שמלה לבחינה ותבעה פעם בפעם את חוות-דעתה של שרה, אך זו היתה מקמצת בהסתכלות ובדברים, עד שנשתתקה גם הכלה מתוך עיקום-שפתים והרהור של חשד, כי יש טעם של קנאה בהתנהגות רעותה המוזרה. ואולם כשצנחה פתאום שרה על אחד הכיסאות, ששמלה חדשה היתה פרושה עליו, ועצמה את עיניה – נשלחה שוב אותה הילדה, שהביאה בבוקר לשרה את שליחות הכלה, וצו ניתן לה להגיד לרבנית, כי שרה מתעלפת. שרה הובאה לביתה, אלונטיות שרויות במים היו מצננות לרפואה את מצחה והילדים הוזהרו שלא להרבות שאון בבית. וכשבא ברל בערב לבית הרב ונתבשר עוד בעמדו בפתח כי חלתה שרה, לא הביע בקול, כדרך החתנים, את צערו ותמהונו, ורק פניו קדרו מרוגז.

למחרתו של אותו יום היה ברל מעיין מתוך זעף דומם בספר החשבונות, שהיה מונח על גב ארון-הקופה, ושרה היתה נשענת לקיר והיתה מדברת ובוכיה, מדברת ובוכיה. ברל לא ידע במה להפיג את צערה ושתק, אף על פי שלדברי כלתו היה לבו נלחץ עד להרים קול צעקה ולחרוק שינים. וכל פעם כשהיתה שרה מוחה את הדמעות מעיניה ונוגעת בשרוול-בגדו של חתנה בלחש של יאוש: “מה לי סוף כל סוף לעשות, הגד!” היה נעור בלבו של ברל חפץ עז להפיל את ספר החשבונות מעל גב הקופה, להשליך את הסחורה החוצה ולהתאבק בעפר ולצעוק – לו רק ישוב הכל להיות כשהיה. ואולם יום שמש ומנוחה היה היום, השוק היה ריק, ברל היה שומע לפרקים מן החנות הסמוכה את קול פיהוקו של שכנו ושרה לא חדלה לבכות ולשאול פעם בפעם, כשעיניה לוהטות מיאוש וידה הקטנה לוחצת עד לכאב עז את ידו של ברל: “מדוע אתה שותק, מדוע אתה שותק!” ואולם ברל, שלא ידע להבליג על שתיקתו ועל צערו, נתכרכמו פתאום פניו מכעס וצעקה צרודה התפרצה מפיו:

“מה את רוצה ממני? איני יודע כלום – עשי מה שלבך חפץ! עכשיו את בוכיה, ואולם רק את אשמה בכל. לולא את ––”

עיני הנערה חשכו לגזר-יאוש זה והיא נשענת על הקיר מפחד פן תפול. אחרי רגע היא מרימה את ראשה ומוחה את דמעותיה, ואולם כשעיניה מצליפות מבט תועה וקר על פניו של ברל, נדמה לו להלז, כי בודאי קשה לה עכשיו לשרה השעה כל כך, עד שלו היה הוא במקומה היה נלאה מנשוא והיה טורף את נפשו. מרגיש הוא, כי עתיד הוא עוד מעט להפיל את ראשו על גב ספר-החשבונות ולפרוץ בבכי מר, אבל בינתים פרשה שרה מן הקיר ונתעתדה לצאת. ברל משהה אותה:

“חכי מעט.”

שרה עומדת מלכת ונועצת בו מבט אילם. ברל נעשה נבוך ממבט זה. הוא מנסה להבליג על הצער שבשתיקה על ידי דברים של מה בכך, ואולם כשהוא בא לידי מחשבה, מתחדש פתאום במוחו ענין חשוב.

“שמעי, מה שעלתה על דעתי,” מתחיל הוא באומץ-לב, "אין טוב בשבילך מלספר הכל לאמך. זהו מן הדברים השכיחים עכשיו, ואמך, אף על פי שרבנית היא, תמחול לך. בחודש אחד אפשר להכין כל צרכי החתונה. הנגזרה גזרה לחכות עד אחרי בחינת הצבא? ובאמת אין הדבר רע כל כך! –מתלהב ברל מדברי הנחמה, שנבראו לכתחילה רק בכדי להפיג את היאוש, לוקח הוא את כף ידה של כלתו לתוך ידו וסח עוד שעה ארוכה בענין זה, עד שלבו נעשה עליו קל. שרה מוציאה לאט את כף ידה מתוך יד חתנה ויוצאת לה בשתיקה מן החנות. ברל נשאר לבדו ומעיין מתוך הרחבה בספר-החשבונות. הן הדבר מצא לו כמעט את תיקונו. הוא, ברל, יפסיק רק לימים אחדים את ביקוריו בבית המחותן, כך מתנחם לו ברל. פעם בפעם צפה ועולה לנגד עיניו דמותה של שרה, כמו שנראתה לו לפני צאתה דוממה וחפויית-ראש מן החנות, ויגון מר מהול בכעס מתחיל שוב תוסס בלבו.

ושרה, בשובה הביתה, מטילה את עצמה על המיטה ושוכבת בלי נוע שעות רצופות. פעם בפעם גוחנת על גבה הרבנית בשאלת-אֵם: “החשה את בשיניך בתי?” – “לא!” – עונה שרה קצרות. “הגידי לי, אולי כואב עליך הראש?” שרה איננה עונה כלום והרבנית מסתלקת מעל בתה מתוך אנחה כבושה. המיטה, שעליה שוכבת שרה, ניצבת ליד החלון הנשקף על פני החצר הרחבה שמאחורי הבית, ושרה משקיפה בעד החלון ורואה את אוליאנא העודרת לזריעה את אדמת החצר. אוליאנא זו, המצויה בבית הרב לעבודת-הגן ולכיבוס לבנים ושלשון היהודים רגילה בפיה משנות ילדותה, שעברו עליה בבתי יהודים, גחונה עכשיו על גב המעדר, כשפניה המאדמים נטויים בהבעת מנוחה גמורה כלפי רגבי-האדמה התחוחים. שרה מסתכלת לרגעים אחדים בתנופות המעדר, העולה ויורד, וכאילו התנדף פתאום צערה מלבה, היא מראה אפילו פנים צוחקים לאוליאנא, כשזו מרימה את ראשה בכוונה לנוח. למראה בת הרב מתחילה גם הערלית להצטחק, ושרה סוקרת מתוך רגש מוזר את פני בת-כפר זו האמיצה והגמישה, ונזכרת היא פתאום שרה, שאוליאנא זו חשוכת-בנים היא. מתוך הרהור זה היא באה לידי עצבות ולרחמים כלפי עצמה וזרם של דמעות פורץ מעיניה. כמה גדולה עכשיו בלבה תשוקת-החיים! מה טוב היה לצאת עכשיו החצרה, לשבת בחמה ולהסתכל בעבודת-העידור של אוליאנא! היא מפנה פתאום את פניה כלפי החדר וצועקת:

“אמא!”

הרבנית באה במרוצה מן המטבח ושואלת:

“מה לך, בתי, כי קראת לי?”

שרה מתחילה מתיפחת ודבריה יוצאים מקוטעים מפיה:

“אמא, הגידי לאבא, שלא יאחר כל כך את זמן החתונה.”

הרבנית מחרישה ומנחשת בלבה, שבוודאי הצילה שרה דבר-מה מפי חתנה. שמא מבקש ברל פתח-חרטה? – האם גוחנת על גב בתה ושואלת בקול חרדה:

“האירע דבר-מה, בתי? אפשר סוברת את שצריך לגלות לאבא?”

עיני שרה נפקחות לרווחה מתמהון וגל חם שוטף את לבה. איך נהיה כזאת כי מראשית דבריה כיוונה אמה לחפצה? שרה בוכיה עוד, אך הדמעות מפיגות עכשיו את צערה.

“איני אשמה בזה, אמא, אל תגלי לאבא.”

שרה כובשת שוב את פניה בכר ומוסיפה בקול נחנק מדמעות:

“הגדתי לך, אמא, הניחי לי עכשיו – רק יקדימו נא את זמן החתונה.”

גניחה – ודממה; שרה מבינה כי אמה עזבה מתוך צער את החדר, ואולם רגש הרווחה איננו מסתלק מלב הנערה. היא שוכבת בלי נוע, עיניה, הפקוחות למחצה, מביטות על פני החצר העדורה כבר ברובה, מבטה תועה על פני רגבי העפר, המעוררים בקרבה – כשהם נעוצים זה בצד זה, עקומים, תחוחים ומשחירים – רגש מתוק של מנוחה ומרחק, עובר הוא מבטה לדמותה של אוליאנא הכפופה עוד על המעדר וננעץ לסוף בספל הפח השבור, התלוי ומזהיר על ראש אחד הכלונסאות של הגדר. ללב הנערה באה שוב כעין מנוחה: לאמא כבר הוגד, זמן-מה היא תיזהר, שרה, שלא יהיה נתקל בה אבא. החמה שבחוץ, ספל הפח ודמותה של אוליאנא התאחדו שוב לעולם מלא והנערה חפצה בחיים. אחת מאחיותיה הקטנות עוברת ברגע זה לפני החלון. בקול רך וספוג למחצה דמעות קוראת לה שרה לקטנה, עושה את שערותיה ושולחת אותה בנשיקה קלה. סימני הדמעות נמחו כבר מעל פניה, אור עיניה שב אליה והיא מתרוממת למחצה מעל המיטה ומתכוונת לרדת. פתאום מציף גל של דם חם את לבה ושער ראשה סומר מחרדה; היא נופלת שוב על המיטה, מתכווצת ומקוננת: “היא לא הבינה כלום, אמא לא הבינה כלום.” היא קמה מקוצר-נשימה מעל המיטה וממהרת לצאת אל החצר; כשהיא עוברת על פני הרבנית העסוקה במטבח, היא משהה רגע את מבטה בפני אמה העגומים וכאב של יאוש גמור מיבש את שפתיה: “היא לא הבינה כלום!” שרה שומעת מאחריה את קול אמה, שאין בו אף רמז לרחמים לא רגילים: “לאן את הולכת? מדוע אינך מוזגת לך כוס תה?” ואולם היא איננה חוזרת מדרכה ואינה משיבה כלום לאמא. מתוך רפיון ברכים היא צועדת ונכשלת ברגבי עפר המחודדים והעמוקים עד שהיא צונחת על פליטת החבית הרקובה, הנטועה מימים קדמונים בפינת החצר.

אוליאנא מעדרת עכשיו את האדמה סמוך למקום מושבה של שרה, והיא אומרת לה ביהודית שתסתלק אל הצד. ואולם שרה שקועה בצערה ואינה מבחינה כלל בדוברת. אוליאנא חוזרת על דבריה, כשהיא גוחנת קצת אל שרה ועיניה בוחנות את פניה של בת הרב:

“סורי מכאן, שרה, אני צריכה לעדור פה.”

שרה מתיצבת ליד הגדר ומסתכלת באוליאנה העודרת. אוליאנה מעיפה פעם בפעם מבט מהיר בבת הרב ולסוף, כשהיא מזדקפת להנפש, היא פונה לשרה ושואלת:

“על מה בכית, שרה?”

שרה מחרישה ואוליאנה מתחילה שוב לעדור, אולם אחרי רגע היא מרימה שוב את ראשה ושואלת:

“בוודאי נפלה קטטה בינך ובין החתן? לפני מותר לך לספר, גם אנכי הייתי מתקוטטת כשהייתי ארוסה.”

שרה מחרישה גם הפעם, ואוליאנא אומרת בכעס:

“האינך מבינה כשמדברים אליך יהודית?”

על שפתי שרה מופיעה בת-צחוק קלה: אוליאנא זו, המדברת יהודית, נראית לה עכשיו כנפש קרובה וחביבה, ושרה מתנה לה את צערה:

“רע לי מאוד, אוליאנא, אבל אין בידך לעזור לי.”

ודמעות נראות בעיני הנערה לזכר אסונה, שהיא מהרהרת בו כל הימים בלבה ואי אפשר לה לגלותו אפילו לאוליאנא. ואוליאנא זו, אחרי שהיא מסתכלת רגע היטב היטב בפני הנערה, היא ניגשת אל שרה ומשפילה את קולה:

“אפשר שאירע אצלך דבר-מה, שרה? לאמך הרבנית אסור לך לספר, אבל אני יכולה לעזור לך.”

שרה מסיבה את ראשה לראות, אם אין איש מסביב. ופחד זה סימן מובהק הוא לה לאוליאנא, כי אכן נכשלה בת הרב, והיא מתחילה לפתות את שרה:

“שמעי בקולי, שרה, גלי לי מה שאירע ואיש לא ידע מזה. כשהייתי ארוסה קרה גם אותי דבר כזה, אבל אצלכם מחמירים בזה, אני יודעת.”

שרה מבינה, שסודה גלוי כבר לפני אוליאנה, והיא גומרת בדעתה לתנות לפניה את קשי לבה. שעה ארוכה מספרות ביניהן שרה ואוליאנה כשתי חברות מנוער, עיניה של בת הרב צמודות לפני הערלית, כמו סופגות הן נחמה מעיני התכלת של אוליאנא, ואולם זו גוחנת פתאום על המעדר, נועצת אותו באדמה ומסיימת את השיחה בהוראה קצרה:

“ביום השבת תבואי אלי, כשישכבו לישון אחרי הצהרים.”

ויותר אין אוליאנא נכנסת בשיחה עם בת הרב, אף על פי ששרה מוסיפה עוד לעמוד ליד הגדר, כשהיא נהנית מזיו החמה השוקעת ומראה החצר העדורה, שהשרה עליה משהו מרוח המנוחה של שדות נחרשים.

באמצע השבוע היה הדבר, כששיתפה בת הרב את אוליאנא לסוד-צערה, ומאז ועד יום השבת – יום ביקורו של ברל בבית המחותן – היתה שרה נכנסת ובאה לחנות חתנה, מטפלת מתוך שתיקה ושיעמום בתיבות של טבק ועיניה האמוצות היו מסתכלות לפרקים שלא בכוונה בפניו של ברל. ונדמה לו לברל, שכל מה שנעשה מסביב לשרה אינו נרשם כלל במוחה וגם מבטה אינו תופס כלום; יום אחרי יום עובר וברל מתיירא להיכנס אתה בשיחה, דוחה הוא משעה לשעה גם את הרמזים שבענין זה, עד שהוא מבחין פעם אחת בת-צחוק על שפתיה של שרה, והוא שואל ברמיזה:

“מה נשמע, שרה?”

שרה לא חדלה מלהצטחק וענתה:

“ביום השבת תהיה מיתתי, בוא אלינו בשבת אחרי סעודת-הצהרים, יחד נלכה למקום אחד.”

“לאן?”

“התבוא? אם לא תבוא ללוות אותי, אלך לבדי, הכלבים יקרעוני בדרך לגזרים. אני צריכה לעבור את רחוב הגויים.”

ברל איננו מרבה לשאול ומשתתק מתוך הרהור של נחמה: “היא בעצמה מצאה כבר בוודאי עצה לדבר.” כשהוא מתרגז משיעמום החום של אחרי הצהרים ובחנות אין איש, אז יש אשר יהרהר ברל בפני עצמו, שמוטב לו להיעלם עד אחרי השבת ולשוב העירה ביום השני, למשל, כשיהיה כבר הדבר תם ונשלם. בערב שבת לעת ארוחת-הצהרים נכנס לבית הרב הנער המשרת בחנותו של ברל ומסר מודעה, כי בעל-הבית שלו נסע לשבת לעיירה הסמוכה וביקש להודיע זאת בבית המחותן. “נו”, מנדנד הרב לבשורה זו בראשו לאות הסכמה, שיש בה קצת ביטול, ונוטל את אצבעותיו לפני ברכת המזון. שרה, שהיתה עסוקה אז באכילה מתוך עצלות ושוויון-נפש, השמיטה מיד את הכף והתחילה מביטה דרך החלון אל החצר ועיניה היו צמודות, עד לאחר שגמר הרב את ברכת-המזון, לשבר של זכוכית, שהיה נעוץ ברגב אדמה שחור והיה נוצץ בשמש של צהרים. היא התעוררה רק לקול אחותה, שהתחילה להסיר בזריזות של ערב שבת את המפה מעל השולחן, ושרה, שהסבה ברגע זה את מבטה מתל-הזוהר שבחוץ, עמדה כתוהה מעל השולחן ונדמה לה שנד ערפל מתיצב בינה ובין העולם וכל הזוהר שמבחוץ הולך ומתרחק, הולך ונעלם.

בבוקר יום השבת מאחרת שרה לישון והיא מתלבשת וקמה רק כשהרב מתעטף בקפּוטת-המשי הבלויה וחוגר עליה את החגורה הרחבה. היא מרגישה טעם של פגם בשתיית החמים של אתמול, ואחרי טעמה כף קטנה אחת מן הכוס היא קמה ויוצאת לצל שבחצר ובידה רומן לקריאה. ואולם החצר, שנזרעה לפני יומים, מזכירה לה את השיחה, שהיתה בינה ובין אוליאנא. הטוב לה ללכת לערלית זו אחרי הצהרים? ביתה של אוליאנא הוא מעבר לנהר, אף יהודי אחד איננו גר שם, ואין שם חצר, אשר אין בה כלב, ויש לפחד גם מפני השקצים. אלמלא נסע ברל – למה נסע דווקא לשבת זו? ואולם שרה מפסיקה מיד את הרהורה זה על דבר חתנה, כאילו היה ברל אדם זר לה לגמרי. היא מורידה את ראשה, פניה נטויים שעה ארוכה מתוך הסתכלות של מנוחה כלפי האדמה התחוחה. יצור קטן אדמדם, הזוחל לרגליה, מעורר את תשומת לבה, היא מרימה ושמה אותו על כף ידה ומשתעשעת בו, עד שהיא נרתעת ממקומה לקול אחותה, המבשרת לה בעד החלון: “כבר שבו מבית-הכנסת.” שרה נכנסת הביתה ועוזרת לה לרבנית, המסירה את דף התנור ומוציאה את קדירות-השבת כשמטפחת המשי, הזרועה פרחים קטנים וגדולים, חבושה עוד לראשה, והמנוחה האצילה של תפילת שבת משתמרת עוד בחריצי פניה.

אחרי הארוחה, כששרה מגישה לאביה זרעוני-שמשיות, שדרך הרב לפצח אותם בשעה זו מתוך עיון קל ומרפרף בפרשה של השבוע – היא מרגישה פתאום גועל עד לידי הקאה והיא ממהרת לצאת אל המסדרון, שוהה שם רגע כשהיא נשענת בקרן-זוית אל הקיר ומוחה ביד רועדת את הזעה הקרה מעל מצחה. שרה נבוכה ומדוכאה מפחד פן יפתח איש את הדלת. פתאום מנצנצת מחשבה במוחה, כי יכולה היא לטפס בסולם ולעלות לעליית הגג. היא נשמעת מיד למחשבה זו וכשהיא מטפסת בסולם מתחיל ראשה סובב עליה ומגרונה פורצת צעקה טרופה: “אמא!” אולם בעוד רגע היא מתאוששת ומטפסת למעלה, וכשהיא מציגה את רגלה על עליית-הגג היא נרתעת רגע לאחוריה למראה הלבנים התלויים ומתיבשים על גבי הקורות. שרה נשענת בראשה אל אחת הקורות ושוהה כך שעה ארוכה, בינתים היא שומעת את קול אמה, שיצאה אל המסדרון וקוראת לה חזור וקרוא: “שרה! שרה!” – שרה מרגישה שוב, כי גועל של הקאה מחלחל בקרבה, והיא אוחזת בקצות אלונטית רטובה, התלויה על גבי קורה; מלמטה במסדרון נשתתק הקול. שרה מסירה את האלונטית, תולה אותה על קורה גבוהה מן הראשונה. היא עושה עניבה וידיה רועדות…

כלל הוא באוקראינה, שכל בית-חומר, שעליית גגו אינה מכוסה בימות החורף במוץ או בתבן, הפקר הוא לחביקות הצינה החשאית והחריפה, ובין-השמשות, כשהחלונות הקטנים, המכוסים רקמת-קרח, מוסיפים מרה-שחורה על העצבון הבא עם החשיכה ואלומות-תבן אין להסיק את התנור, אז יש שנדמה לך, כי צחוק, אורה וחמימות הרי הם רק חלום הבל וכי במציאות יש רק עולם שכולו אפילה וקרירות, קרירות דוממה ומרה…

הרהורים כעין אלו היה מהרהר מנדיל הסרסור, אדם כחוש שפניו פני אברך צנומים, אף על פי שהוא כבר אב לחמשה ילדים, בשעה שעמד בין יום ובין לילה לפני התנור שנתקרר, ואצבעותיו היו מנסות למצוץ פליטת-חום מתוך האבנים, שנגיעתן נעימה כל-כך אחרי הסקה ומציקה לידים ומשעממת בשעה של הצטננות. מילדיו חסרו עתה בבית שני הנערים שלא שבו עוד מחדר-המלמד, זוג ילדים שני היה חבוי באפלולית שעל גבי הכירה החמימה והאחרון, היונק, היה סמוך בשעה זו לשדיה של אשת הסרסור ובחדר נשמע קול מציצת שפתיו הקטנות, במצצן את חלב האֵם החם. בבית היתה דממה ורק אנחותיה של האשה המיניקה הטרידו פעם בפעם את מנדיל מהרהוריו, שנסבו כל העת על דבר אַמת עצי-ההסקה, שקנה היום במגרש השוק. מן החצר הקטנה, שמאחורי הבית, נשמע בלי הפסק שאון מרנין את הלב: הוק-הק! הוק-הק! זה עוסק שם הערל בחטיבת העצים. אמנם לא קורות-עץ כבדות קנה מנדיל הפעם, בודאי שהיה יכול לחטוב בעצמו את הקיסמים האלה ולהרויח באופן כזה את שכר החטיבה, אבל בחוץ גדול עתה הקור כל-כך, עד שמן הנמנע היא לאחוז גרזן ביד ולבקע אף גזר-עץ אחד… מנדיל מרים את ראשו, המורד לו על חזהו מתוך הרהורים, מסתכל בחלונות, ששכבת השלג שעליהם יתירה על רקמת הקרח, ורעד קור עובר בבשרו. רגע הוא נלחץ ביתר עוז אל התנור, אבל לשוא! רק אצבעותיו מתחילות כואבות לו מהתחככות באבנים הצוננות.

“אימתי כלתה אלומת התבן האחרונה?” שואל מנדיל את אשתו, כי רוצה הוא לדעת מתי הוסק התנור בפעם האחרונה.

“למה אתה בא בשאלות, עת כבר להסיק את התנור!” משיבה לו אשתו בקול של רוגז. “אתמול לפנות ערב! לך והביא מן המסדרון אלומות עצים, ואסיק את התנור, הילד נרדם כבר.”

“אתמול,” חושב מנדיל, “והתנור אף על פי כן, יש בו עוד קצת חום! עוד יש קצת הנאה בעמידה זו שלפני התנור!” ועומד לו מנדיל מהרהר, כי רק האמידים טוב להם להסיק את תנוריהם בעצים, אבל בר-נש, המקמץ בכל קיסם, איזו תועלת תצא לו מהסקה כזו? וחוץ מזה יש להם למוץ ולתבן עוד יתרון אחד על העצים, משמשים הם לכסות בהם את עליית הגג, והם נעשים באופן כזה תריס בפני צינת החורף. אבל היום לא היתה ברירה בידו. רק עגלה אחת עם אלומות תבן עמדה בשוק למכירה. הוא התחיל כבר להיכנס בדברים עם הערל, והנה קפצה חנה-חיה, שכנתו הצעקנית, והוסיפה על המחיר והבהילה את העגלה אל חצרה. מה היה לו לעשות? הוא ידע כי בבית אין אף קיסם-עץ להסקה ומוכרח היה לקנות את גזרי-העץ הקלושים בעד עשרה זוזים. וחוץ מזה עליו לשלם עוד זוז בעד החטיבה.

“מדוע אינך מביא עצים להסקה,” שומע מנדיל גערה כבושה של אשתו, המתרוממת למחצה מעל המיטה מתוך כעס עצור, “אפשר שמחכה אתה עד שאקום אנכי ואלך להכניס את העצים כשהתינוק בידי?”

“קר!” מחכך מנדיל יד ביד, “אני ירא לצאת…”

“שים עליך את המטפחת שלי!” מיעצת לו אשתו, “אל תצא כך, בחוץ קור מר…”

מנדיל מתחיל לחפש ארוכות באפלולית בין-השמשות את המטפחת של אשתו, עוטף בה את צווארו ואת אזניו ומתחמק לתוך המסדרון. ברגע הראשון שהוא יוצא נעשית נשימתו פסוקה על ידי הקור וברגלו הוא חש כאב מהכאת גזר עץ שפגע בו באפלה… צעקה פורצת מגרונו של מנדיל ולצעקה זו מבחין בו הערל העסוק בחטיבה; מניח הוא זה את הגרזן, התחוב באותו רגע בגזר עץ, מיישר את קומתו, מוציא במתינות מצלחת בגדו כיס-בד עם טבק וממלא את מקטרתו לעישון. מנדיל, השרוי עוד בכאב רגלו, גוחן לארץ ומתחיל לאסף קיסם לקיסם, אך הקור תוחב מיד את מחטיו בראשי אצבעותיו של מנדיל ועם כל הרמת גזר עץ גונח הלז גניחה קצרה וכבושה… הערל צופה במנוחה לתמונת היהודי הגונח, ראשו הגלוי מתנדנד קצת עם כל עישון ועישון ומפניו האדומים מחמימות ועבודה מתרומם הבל קל, ואחרי שהוא מסתכל כך רגעים אחדים מבלי צחוק קל ביהודי הרועד מקור, הוא נעתק פתאום ממקומו, מתקרב בצעדים כבדים למנדיל ועם מקטרתו בפיו הוא מאסף בתנועה אחת מהירה גזרי עץ אחדים ושם אותם אל זרועותיו של מנדיל. ומנדיל ממהר להתחמק הביתה, משליך את אלומת הקיסמים ליד הפתח ומתחיל אחרי כך לסובב הנה והנה במטבח בשביל להתחמם, ומתוך הליכה וקפיצה מדבר מנדיל וחוזר:

“קר, אח, מה קר! צינה כזאת לא היתה עוד בחורף זה…”

“עוד מעט אטפל בהסקה, אל תסאון כך, בקפיצותיך תעיר לי את הילד שנרדם,” שומע מנדיל את לחישת המוסר מן החדר ביחד עם שריקת העריסה המנודנדת ביד האשה.

מנדיל מתיצב עוד הפעם לפני התנור, העריסה משמיעה את שריקתה המשעממת, מן החצר נשמע בלי הפסק: הוק-הק! חוק-הק! מנדיל נזכר, כי חוטב העצים עומד שם בפנים מאדמים, שהבל עולה מהם, ועל בשרו כמעט רק כותונת הבד העבה. “אכן זהו כוחם של הערלים,” מהרהר הוא מתוך רגש שיש בו עצבון וגם משהו בוז לערלים המשונים, שאינם כבני אדם, “כשאני יוצא החוצה, לבי נחלץ מן הקור עד להתעלף.”

“היש לך כסף בשביל קמח?” מפסיקה פתאום אשתו את הרהוריו, “אין לי כבר שום אפשרות לקחת בחנות בהקפה…”

עוד בבוקר, בשעה שקנה את אַמת העצים בעד עשרה זוזים, חשב מנדיל להקציב שנים עשר זוזים בשביל צרכי אשתו. הזוזים האלה מונחים כבר אצלו לבד, ואף-על-פי-כן הוא מנסה עכשיו את אשתו.

“אולי יהיה לך די בעשרה זוזים?”

האשה קופצת מעל המיטה ומתחילה בצעקה העלולה לעורר את הילד.

“המעט עוד דברתי אליך בבוקר – עשרה זוזים לא יספיקו לי! נסה נא בעצמך להביא קמח בעד עשרה זוזים!”

הילד, שנרדם כבר בעריסה, מתעורר לקול צעקותיה של האשה, וזו גוחנת שוב על גבי העריסה, מתחילה להיניק את התינוק ופיה מפליט בין כה בחשאי קללות מקללות שונות. מנדיל מטה את אזנו לשמוע את קללותיה של אשתו, אבל הוא איננו מבחין כלום ולא ברי לו, אם אותו מקללת אשתו או רק כלפי עצמה מכוּונת הן הקללות שבחשאי… לסוף מסיים מנדיל את הענין בקיצור:

“הא לך, הנה שנים עשר זוז. פה הם בנייר על השולחן.”

האשה פולטת אנחה אחרונה ומשתתקת. בעוד רגע היא מתחילה לטפל בהסקת התנור. החשכה בחדר גדולה כבר, אבל מנדיל אינו מדליק את המנורה, כמתיירא מן הקרירות היתרה שיש בהליכה, וכשנשמעת מן התנור האוושה הקלה הראשונה של הלהבה הנאחזת באש, הוא ממהר וכורע לפני פתח התנור ופורש את ידיו לתוך הלהב, שאינו אז אש ממש… אוושה וקול נפץ עולים מן העצים, הנה גם הלהב עולה – עצים יבשים נפלו לו היום בחלקו של מנדיל! כה נעימה עכשיו העמידה אצל התנור. דממה. העולל ישן לו בעריסה והאשה יצאה להביא קמח מן החנות. גם קול ה“הוק-הק” בחצר חדל גם הוא: הערל גמר בוודאי כבר לחטוב את העצים היבשים, הקלים כל כך לחטיבה… ותמורת כל הקולות האלה נשמע עתה, עם כניסת הלילה, שאון בלתי נפסק של הרוח, ההומה ומילל בארובה. בשבתו לפני התנור מהרהר לו מנדיל כי הוא ינסה עוד הערב לצאת מן הבית, מטפחתה של אשתו יכולה לשמש לו בלילה לא רק לכסות אזניו אלא יכול הוא לעטוף בה את כל גופו ולעבור באופן כזה אל המקום הנחוץ. הוא ימהר ללכת ולא יהיה לו הקור נורא כל כך. ועד המקום ששמה עליו ללכת, לא רחוק כל כך.

הדלת, שמן המסדרון לבית, נפתחת לאט לאט. “הנה הערל בא לקבל את הזוז בעד החטיבה, הוא יכניס בבואו את הקור מן החוץ,” חושב מנדיל מתוך עגמת-נפש, ומבלי עזוב את מקומו הוא צועק לערל, שצעדיו כבר הולכים ונשמעים:

“סגור היטב את הדלת, טשילוביק¹!”

חוטב-העצים נכנס בין כה החדרה וקול צעדיו הכבדים נשמע כעין הד של הלמות הגרזן, שנשתתק זה לא כבר.

“אל תהלום כל כך במגפיך, טשילוביק,” קורא אליו מנדיל עוד הפעם, “ילד ישן כאן בעריסה.”

אבל חוטב-העצים אינו משנה את צעדיו, מתקרב הוא במתינות עד לתנור ומתכוון להעלות אש במקטרתו… “הוא ימלא את כל הבית עשן,” מהרהר מנדיל בזעם עצור וממהר להוציא מכיסו את הזוז ולמסרו לידי הערל. אבל זה אינו לוקח את שכר עבודתו מיד מנדיל ואומר במנוחה כשהוא גוחן לפי התנור:

“חכה, עלי להעלות אש במקטרת.”

הלהבה, שגדלה בין כה בתנור, מאירה באור אדום את פני הערל הרחבים המכוסים ברובם בשערות פרועות של זקן מגודל פרא, ומנדיל המסתכל בהבטה מהירה בפני בר-נש זה, תמה על העינים הטהורות, עיני התכלת, המציצות מתוך המון השערות הפרועות. כאדם שחידה סתומה בלבו מנדנד מנדיל רגע בראשו, אחרי כך הוא פונה קצת הצידה ומפנה מקום לפני התנור.

“התחמם קצת לפני אש התנור, טשילוביק. בודאי קר היה לחטוב את העצים.”

“רגילוּת בידי,” משיב הערל, “התחמם לך, לי לא קר.”

מנדיל מסתכל כבר עכשיו ביתר ענין בחוטב-העצים, המעשן במנוחה את מקטרתו ועיניו הכחולות צופות לתוך להבת האש.

“הדרך רחוקה לך לעבור, טשילוביק? אפשר שבן-העיר אתה?”

“ממיחיילובקה,” קורא הערל בשם כפר מושבו.

לשמע שם זה מפנה מנדיל פתאום את ראשו לחוטב-העצים ואומר מתוך תמהון:

“עשר פרסאות תעבור עתה? בקור כזה?”

לקריאת התמהון של מנדיל לא תיראה אף בת-צחוק קלה על פני הערל. רק את כסף שכרו הוא שם במנוחה לתוך כיס-הבד, המשמש לו גם תיק של טבק, והוא מתרץ למנדיל את שאלתו.

“שתי שעות של הליכה.”

מנדיל נשאר לבדו; רק רגע אחד יישמע עוד קול צעדיו של הערל החורק במגפיו על השלג שבחצר… ועוד מעט ומנדיל שוקע בדמיונו: רואה הוא כעין שדה רחב-ידים שכולו לבן והערל חוטב-העצים מהלך לו יחידי באין שביל ומגפיו חורקים חרק-חרק… אבל מתוך הרהורים בשדה ובשלג מרגיש מנדיל פתאום כי קור עבר בבשרו, אף על פי שידיו רוקדות בתוך התנור הנה והנה על פני הלהבה. הוא מתקרב כולו עוד יותר אל התנור ודמיונו נעלם.

בעוד רגע נפתחה הדלת ונסגרת במהירות ומנדיל שומע את קול אשתו בהכותה רגל אל רגל: “אח, איזה קור! אינני מבינה איך עלתה בידי להגיע עד הבית…”

כשהאשה נכנסת החדרה מפנה מנדיל את מקומו שלפני התנור, והוא בעצמו נהנה באין ברירה מהסתכלות בלהבה.

“השם ישמרנו, כל כך קשה ההליכה. שמרת, מנדיל, את יציאתו של הערל? אפשר שדבק בו דבר-מה אגב יציאה…”

מנדיל אינו רוצה לבוא עכשיו בדברים עם אשתו, והוא אומר.

“לוויתי אותו עד החוץ.”

וכשהוא משקר על דבר יציאתו החוצה – נעשה לו שוב קר…

בוקר קיץ.

עין השמים – מחציתם תכלת רכה, הנשקפת מבעד לצעיף של אד דק, כמעט לא נראה לעינים; ומעבר השחק השני מסודרים בסדר נאה, טורים על גבי טורים, עבים לבנים, דקים ושקופים.

לאט לאט, איש אחרי אחיו, נבדלים יצורי-העבים הקלים משאר חבריהם וצפים אל השמש, וכל אחד מהם, בעברו לפני מאור-היום הגדול, נעשה שקוף ודק, מתמוגג רגע בשפע הזיו, מתנדף לאט לאט ואיננו… אך עוד מעט ובנתיב-תכלת אחר צף יצור-עב חדש, מתקרב, כאחיו שקדם לו, אל השמש וטובע באורה, וכך נמשכת והולכת תהלוכת בני-העננים, הנידונים למות באור השמש.

והשמש בכבודו ובעצמו מאיר את פניו מבעד לצעיף האד הקל וזורע אור רך, אור של חסד, ובארץ מתוח על הכל חוט של רוך, צללי בוקר נראים כחיוורים ומטושטשים קצת ונדמה, כי גם הצפרים, המרקדות בין הענפים, מהגות ומצפצפות בבוקר חסד זה מתוך חדוה כבושה…

לאט לאט עוברות שעות הרוך ובהגיע מועד הצהרים, עוד שרוי הכל בחסד, האור אינו צורב והצללים חיוורים ושקופים כשהיו ביער הארנים הדקים, ודממת היער הרגילה מקבלת יתר רז למועד הצהרים וכמו מתאפקת היא עוד יותר. חולי הריאה העייפים נרדמים כבר בשמש וצפצוף של צפור, העולה פעם בפעם מעמקי היער, רק מוסיף על הדממה. הנה יופיע לרגע בין הארנים פרצופו של בחור רחב-כתפים וגזוז-ראש, המהלך הנה והנה, כשראשו מורד על חזהו מתוך הרהור צהרים עייף וכותנתו הלבנה מבהיקה מצל לאור ומאור לצל, אך צעדי רגליו, שנעלי-לכש עליהן, ישמיעו רק אוושה כבושה על פני העלים הכמושים של אשתקד וכל מראהו של בחור בריא זה הוא כמראה אדם המהלך לאטו בחדר של חולים. קול אדם לא יישמע ביער. בעד הארנים הצנומים יבהיקו מפה ומשם ערסלים קשורים אל העצים, אבל אף אחד מן החולים, הסופגים מתוך מיטותיהם התלויות באוויר אור שמש ותקוות חיים, לא יאַבד לבטלה אף תנועה קלה; רק מאצל גזע של אורן תישמע לפעמים אוושה דקה בדפדף בחור או בחורה את ספר הקריאה – אלה הם הקייצים מהכרח, המשמשים את קרוביהם החולים.

דממה. מקהל חולי הריאה, שדרכם לכבוש את צערם, לא תישמע אף אנחה אחת, ורק יוכבד הזקנה, הנשענת אל גזע עץ סמוך לערסל של בתה החולה, משמיעה לפרקים גניחה קלה, ואנחתה הזאת, אנחת זקנים קלושה, שאינה נוגעת בלב זרים – נשמעת ביער כאוושת עלים כמושים. בין גניחה לגניחה מוסיפה הזקנה להסתכל בפני בתה הדוממים ונדמה, כי לא רק עיניה של האם מביטות בפני הנערה החולה, אלא כל פניה של הזקנה, הקמוטים והיבשים מזיקנה, נצמדים לכל תנועה קלה של שפתי בתה ולכל רעד-משהו של ריסי עיניה של הנערה – כי רפת-כוח היא כבר החולה להניד אף ניד קל באחד מאבריה.

דממה. דבורה בודדה, שתעתה אי מזה לכאן, עוברת בטיסה מהירה ובזמזום כבוש על פני הזקנה, אשר לא תרעד ולא תפנה גם את פניה. פוֹארה יבשה נופלת פתאום מעל ונשקעת באוושה קלה בתוך מצע העלים הכמושים. הרחק, הרחק בעמקי היער משרכת דרכה עגלת-איכרים, ושוב דממה. אור השמש, המסתנן מן הבוקר בעד צעיף עננים לבנים, אורג-באוויר כעין רשת של עצלות ועייפות מתוקה, עיניה הזעירות של יוכבד עצומות הן למחצה והיא, הזקנה, שקועה בחצי תרדמה. אולם ידה הצנומה של האם האוחזת בקבוק של קפיר, נטויה בלי הרף לעבר הערסל של בתה – והנה עובר רעד קל, כמעט לא נראה לעינים, בגו הנערה החולה, ונדמה כי מתכוננת היא להרים ראש או להניד יד, אבל רגע עובר אחרי רגע וגו הנערה הצנום לא ינוע, ראשה נשאר מוסב אל השמש ורק ריס אחד ירעד כל שהוא על עינה האחת ומבט עייף, למחצה מת ולמחצה מביע דבר-מה, יסב לאט לאט לעבר פני הזקנה. רגע אחד ישהה מבט רפה זה בפני האם, שכעין תרדמה נסוכה עליהם, אבל עוד מעט והזקנה מרימה את ראשה, קמה במהירות ממקומה וגוחנת על הערסל של בתה כשבקבוק הקפיר בידה וכששפתיה הנובלות לוחשות על אזנה של החולה:

“אפשר שרוצה אַת דבר-מה, בתי? אפשר שתטעמי מעט חלב? אולי תגמעי ביצה אחת? לרפואה שלימה לה, רבונו של עולם.”

קולה של הזקנה קלוש הוא מזיקנה והוא מתנדף כרגע בדממת העצלות של צהרים, מוסיפה הזקנה לעמוד כפופה על גב הערסל ולהפציר בבתה ובקולה אין הבעת רגשי הצער והרחמים, הממלאים את לבה, לב אם צנום מזקנה.

“אמרי דבר-מה, בתי, תני לי לשמוע הברה אחת מפיך, צפורי שלי.”

דממה. ריסי עיניה של הנערה החולה, המורמים למחצה, יורדים לאט לאט על גבי העינים הכהות, רגע אחד עומדת עוד הזקנה הכפופה על גבי הערסל ובקבוק הקפיר בידה, אחרי כך היא נשענת שוב בגזע העץ הסמוך ונרדמת תרדמה קלושה מתוך גניחת זיקנה ממושכה.

דממת היער נפסקת פתאום לשאון צעדים של אשה זקנה הנושאה נרתיק עם קדירות ותועה ועוברת בין הארנים ונראית כמבקשת דרך. תקופה שלימה של חיי אנוש נצמדו צעדי הזקנה רק לשוק העיירה ולסמטאות היהודים הצרות, ועכשיו נבוכים הם הצעדים הללו בין הארנים. לא דרך ישרה תלך הזקנה, אלא פעם תט הצידה ופעם היא שבה אחורנית, ועל כל גל עשבי-אשתקד ועל כל ציבור עלים כמושים פוסחת הזקנה ואל כל ערימת מחוטי אורן צהובים תשהה רגע כיראה לדרוך ברגלה. הנה עוברת האשה ליד מקום מושבה של יוכבד ובצעדיה הרפים היא מעירה אף על פי כן את זו מתרדמתה והיא בעצמה, אחרי רגע של שהייה, מעמידה את נרתיקה ליד העץ ויושבת על ידה של יוכבד. שעה קצרה עוברת ושתי הנשים לא תגדנה מאומה אשה אל אחותה, יוכבד עוצמת לאט לאט את עיניה ומתחילה שוב להירדם, ואולם כשהזקנה השניה מושיטה ידה לנרתיק-הקדירות, כמתוכננה לקום וללכת לדרכה, פוקחת יוכבד כרגע את עיניה ופונה אל חברתה בשאלה:

“איך בנך בנידון האכילה?”

הזקנה הנשאלת נשענת שוב אל גזע העץ מבלי הבעת צער על פניה. האשה מראה לחברתה את צרכי האוכל שקנתה בשוק, מגישה את הנרתיק לפני יוכבד ונותנת לזו להסתכל בקדירות.

“לחינם כל התבשילין שהכינותי.”

רגע מחרישות שתי הזקנות. אחר כך מתחילה יוכבד:

“שלי אינה טועמת כלום. תסתכל נא בשכיבתה.”

בת-שיחתה של יוכבד מסתכלת רגע אחד במבט מהיר וקר בפני הנערה החולה, ואחר כך היא פונה ליוכבד:

“גם שלי כך. האם לא יותר טוב היה לנו לו היינו אנחנו במקומם?”

שאלה זו מביעה הזקנה בקול צרוד מזיקנה וחסר כל רגש, ומיד היא מתכוננת להתרומם ממקומה וללכת לדרכה, אולם יוכבד משהה אותה שוב בדיבורים:

“אין לה מה למהר. שלה ישן בודאי, יומם הם כולם ישנים.” יוכבד מרמזת בעיניה על בתה הנרדמת בערסל. “מה נחוץ לה? היא אינה דורשת ואינה שואלת ממני כלום.”

שוב מעמידה הזקנה את נרתיק קדירותיה ונשענת בעץ ליד יוכבד. רגע מחרישות שתי הזקנות, אבל מיד מתחילה יוכבד לגנוח גניחות ממושכות מתוך נדנוד ראש, עד שהיושבת אצלה שואלת:

“מה מצבה של בתה?”

יוכבד מצליפה את מבטה לעבר הערסל ומתחילה מתוך נדנוד ראש:

“אני אחזיקנה עד כמה שאפשר. עד הכר האחרון. מה לי אחרי כן בלעדיה? בני יאסוף אותי אל ביתו, בין שירצה ובין לאו.”

וביער דממה כשהיתה. באחר הערסלים יושב חולה צנום ואוכל את ארוחתו מבלי עורר כל שאון באכילתו וידו הרזה והכתומה מחוסר-דם מופיעה מרגע לרגע בין הארנים הירקרקים. שתי הזקנות צופות שעה ארוכה אל החולה הסועד את לבו, עד שיוכבד מפסיקה את הדממה:

“אכילתו כדבעי, בלי עין-הרע. זהו בנה של מירל. הכל כרצון הבורא – –”. עיניהן של שתי הזקנות, כשהן נצמדות אל שפתי החולה המתנועעות מתוך לעיסה עצלה, מתרחבות ושפתיהן לוחשות דבר-מה: מקנאות הן. אחת מהן, שנפגעה קשה מצד הקנאה, קמה ממקומה, מרימה מעל הארץ את נרתיקה ושמה אותו על אזרועה מתוך גניחה ממושכה. ולשאון הקל, שחוללה הזקנה בקימה, מתעוררת הנערה הנרדמת בערסל ומגביהה לאט לאט את ריסי עיניה. כרגע עומדת כבר יוכבד כפופה על גבי בתה, מסתכלת בפניה של זו, בצחוק קל של צער, וכשהנערה מרעידה עוד פעם את ריסיה, די לה כבר ליוכבד רעד זה בשביל להבין את חפץ בתה.

“היא רוצה לדעת – לרפואה לה, רבונו של עולם! – את שלומו של בנה. הן לבה לב זהב.”

הזקנה עם נרתיק הקדירות נגשת אל הערסל של החולה וגוחנת על גבי הנערה. היא מנסה, כנראה, לבוא בשיחה עם החולה, אבל כרגע היא סרה ממנה ופונה ליוכבד:

“תגש נא היא אליה, היא שואלת דבר-מה.”

ובשעה שיוכבד גוחנת על בתה בשביל לשמוע את לחש שפתיה, עומדת לה הזקנה השניה מן הצד ושפתיה נעות והיא כמו מדברת לנפשה, וצחוק קל, המביע את יתר פליטת הצער של נשמה שנתעייפה במדוויה, תועה לו בין חריצי פניה.

“שלי, כשהוא מרמז לי בעיניו, אני מבינה מיד את שאלתו. וזו, כשהיתה מדברת אלי, לא הבינותי כלום. לא ילדי היא זו.”

וזקנה זו, אחרי גמרה את מלמול שפתיה, מוסיפה עוד לעמוד עת קצרה. מביטה בעינים שכבו באם ובבתה, ששיחתן נמשכת בקול חשאי שבחשאי, והולכת לה סוף כל סוף בצעדים מרושלים ומבלי אמירת שלום.

ומסביב לערסל של הנערה החולה דממה, משום שמלמול שפתיה של החולה לא ירעיד גם את האוויר השקט של אחרי הצהרים, ואין אשר ישמע ויבין את השיחה שבין האם ובין בתה:

“קצתי כבר בשכיבה, אמא.”

“לא יארך עוד זמן השכיבה, צפורי.”

עיניה, הפקוחות רק למחצה, מעיפה הנערה מסביב לה, כעין צחוק קל הרעיד כל שהוא את שפתה העליונה, והיא אומרת בחשאי:

“בשנה הבאה, כשאהיה בריאה, אמא, אבוא לכאן לפרקים. הן פה טוב מאד לבריאים.”

רגע אחד מחרישה הזקנה וראשה מתקרב עוד יותר לפני בתה. אחר כך היא אומרת:

“מקוה אני לאל, כי ישלח לך עזרתו ויחלימך. לבי חש, כי כך יהיה, כמו שהיום – יום רביעי, כך ברור לי דבר זה. רק אתמול הלכתי לקברו של אבא, בכיתי והתחננתי בעדך. אחר כך כמו נגולה אבן מעל לבי, לפני ארון-הקודש אני יכולה להישבע, כי אבא עליו השלום – לך לאריכות ימים – יהיה לך שם למליץ יושר.”

הזקנה משתתקת, והנערה ההולכת למות מתנועעת פתאום בכל גופה, רגלה נוגעת בספר הרוסי, שאמה מביאה לה בכל בוקר היערה ועל שפתיה מצליפה כצל מהיר בת-צחוק קלושה. צלצול המלה: “אבא,” שנשמעה מפי הזקנה, ההרהור הקל, כי היום יום רביעי, והרגש הנפלא, רגש הממשות, שהרגישה ברגע שנגעה רגלה בכריכת-הספר הקשה – כל זה מתאחד בלבה לחלום חיים קל. אבל עוד רגע – ובת הצחוק נעלמת מעל שפתיה, ריסיה נופלים מאליהם על גבי העינים העיפות, וגם יוכבד הזקנה סרה מעל הערסל ונשענת אל גזע האורן הסמוך. ביער שוררת עתה הדממה הכבושה בתוך עצמה של אחרי הצהרים. רק פעם בפעם נשמעת קריאת הקוקיה הבאה מעומק היער. ולפעמים גם עוברת בטיסה מהירה דבורה מזמזמת.

א

יש עיירות מועטות על גבול אוקראינה ופולסיה, שאף על פי שדומות הן בכל לאותם הישובים המצויים, שאוכלוסיהם מעורבים מבני יעקב ומנכרים, יש בכל זאת ביניהן כאלה שתואר וחן להן, והחן מיוחד להן לבדן, ונוח לו לאדם שיבוא לראותן. עיירות יחידות כאלה יש על גבול פולסיה, במקום שמתבדרים שולי היער הגדול, המתכנס בתוך בצות פולסיה, ורק יערות ארנים מרוּוָחים עומדים בפני עצמם ומקיפים את גבול הברכה אשר לאוקראינה. זר כי יבוא בפעם הראשונה, אם בקיץ או בחורף, לישוב חבוי כזה, והבין בלבו, כי החן השרוי על הבתים הנמוכים והמסוידים, והשלוה, הנסוכה על גגות הפח הירוקים ועל החלונות הרחבים, המעוטרים בפתוחי-ציצים – לא יהודי-המקום שיוו את החן הזה ולא אוכלוסי פולסיה הנכרים יצרו אותו. מי היה הגבר, אשר בנה לו בפינה נדחת זו בתים כארמונות ויקיפם חצרות לאורוות סוסים ולשובכי יונים? רמז של חשיבות נוצץ מפעמון הנחושת, התלוי על עמוד-העץ הגבוה שבאמצע החצר, ורוח של אצילות מרחפת לפני מבוא הבית, המוקף תלמים של פרחים. מי מתקיפי עולם שוכן בתוך ההדר הזה? אך הנה נפתחת לאט דלת של מעקה-עץ מחוטב וצבוע לבן, דמות רכה של אשה חיוורת יוצאת וטופפת הגנה, הגוף הגמיש חציו חבוי עודנו בדלת הזכוכית ועינים בהירות ולוטות-תכלת סוקרות את החצר מסביב: השווה היא אדמת המקום הזה להציג עליה את כף הרגל הקטנה? – רגע תשהה עוד היפהפיה על המדרגות אשר למעקה, ואחרי כן תשרך את צעדיה בשבילי הגן הצרים, שחול צהוב שטוח עליהם. מה קלים הם צעדי הנערה בדממת הגן, מה נאה הוא ערבוב האור והצל על פני שבילי הגן הצהובים! מי הגבר אשר הקים לדור אחריו את יעלת-החן הזאת, אם לא אחד מפליטת נדיבי עם פולין? ימים רבים חלפו כבר מעת אשר נמחה מעלפני אדמת אוקראינה דור התקיפות, נדמו החיים ההומים ללא דאגה ועמל, ושיירי גאי הפולנים, אשר נותרו עוד בנוף הביצות, על גבול פולסיה, חיים להם לבדם בחצרות רחבות-ידים ופליטת גאוותם מתנדפת מאליה מתחת לעבי שפמם הנהדר, אולם חן של עולם רחוק ונאצל נשאר עד היום הזה בעיירה הנדחת; אפילו ילידי האצילים שבנוף פולסיה זה, אלו איכרים למחצה, סובאי היין ותמימי הנפש, המשלמים לשיירי הפולנים בשנאה כבושה בעד הבוז, שאלו רוחשים להם ומגלים אותו בשתיקה מתוך סלסול-שפם – גם הם, כשיסדו להם קלוב למשתה ולקלפים, היו מהדרים אחרי בית מאחוזות הפולנים, והם זכו סוף סוף בבית הדור כזה, שבחדריו המרובים והנמוכים מרחפת עתיקות אצילה ושסביב לו מעקה של זכוכית רחב ידים ועל קירותיו מאפילים מבחוץ שריגי גפנים משתרגים; גן היה מאחרי בית זה, גן עתיק יומין, מרובה במחבואי-צל ובמשעולי-סתר, ושדרה של אֵלות עתיקות, הפורחות עד גמר האביב ומשירות את ציציהן על פני מי הבריכה, החוסה בצלן, חצתה את הגן לשנים. כאן, באמצע גן זה, גר לו בימי הקיץ יהודי צעיר אחד, ששכר לו חדר בבית הקטן אשר לשומר הגן.

ב

צעיר זה, שהתמיד כבר שנה שלמה בלימודו במדינת הים וראה את העולם ביפיו, נדמתה לו עיירה זו כפינה משובחת למנוחת קיץ, כשהשכים בבוקר זה, אחרי חודש ימים לכניסתו לעיירה, ויצא אל הגן, נראה לו פתאום הכל כה רענן ומרווה זיו, עד שהאריך שעה על שעה בטיול-היחוד ונטל לעצמו, כשהתחילה החמה צורבת, מקום צל ועשב מתחת לאלה רבת ענפים, והיה משחק בפרתו של משה רבנו, בפרפר, שנלכד בין אצבעותיו, ובמה שאינה לידו מרבד הדשא, והרהוריו לא עברו את גדר הנצרים אשר לגן.

פתאום נתעורר העלם לרשרוש שמלת אשה, שנשמע מאחוריו, והפנה את ראשו. רגע אחד לא נטשטש עדיין מבט מנוחתו ועיניו נצמדו לזוג הצעיר, שיצא מבית הקלוב, באותה שלוות הנפש, שהיה שקוע בה מאז הבוקר. אבל כיון שהבחין ששני הצעירים הפנו את צעדיהם לעבר הגן, ובמוחו עברה ההכרה החטופה, כי עוד מעט ועברו לפניו העלמה נטוית הקומה, ששתי קווּצותיה מתנועעות ומזהיבות בזיו השמש, עם בן-לוויתה הסטודנט, התמודד העלם רגע אחד על מצע העשב, העביר בלי משים את כף ידו על פני שערותיו והרגיש בלבו כעין לחץ של מתיקות. אלה, הנערה עם-בן לוויתה, נתקרבו יותר ויותר, והעלם היה יכול כבר להבחין, כי שניהם רוסים הם וכי אצילים הם. וככל אשר הוסיפו שני הצעירים להתקרב במסילת השדרה הצרה, נארגה במוחו של העלם היהודי ההכרה, כי אכן יש איזה קסם ברגע זה של צפייה, כשעיניך עתידות עוד מעט להיות ניזונות רגע אחד ביפיה של בת נכר וכשלבך גם הוא עתיד הוא, כשרגל הנערה תרשרש על פני החול הצהוב מדי עברה על פניך, להרגיש איזה רגש סתום של עונג וכאב, של קרבת נפש ושל מרחק-נצחים. ואולם מתוך אותה מחשבה ענוגה עצמה זיין העלם את פניו בהבעה של שוויון-נפש וישב על הדשא. הוא התכוון אפילו, ברגע אשר עבר על פניו זוג-הצעירים, להוריד את עיניו ומעך קנה-עשב בין אצבעותיו. ואולם פתאום הפתיע אותו קולה של הנערה:

“סליחה, הן שם, בקצה הגן, בית השומר? הלא כן?”

הוא הרים את עיניו, ומתוך מבוכה קלה ענה:

“כן, בבית הקטן ההוא.”

הם התרחקו, ועיני העלם נהו אחריהם. צליל קולה של בת הנכר הוסיף לחזיון החלום נופך של ריאליות, וגרם לו לעלם להסתכל בעינים עורגות בדמות הנערה המתרחקת ולהבחין בתוך לבו זעזוע של געגועים. לאט לאט חזרה המנוחה אל נפשו, ואולם, בהשתטחו שוב על הדשא ופניו נטויים כלפי השחק, התכוון העלם מתוך רחש-לב קל להאריך בשכיבה, בכדי שיעלה לו לראות את הנערה בחזירתה. שעה קלה עברה כך. על פני מסילת השדרה לא נשמע בלתי אם הרשרוש החשאי של פרפרי-הכנף הקלים, וכעין גירוי-לב שלאחר תוחלת נכזבה התחיל מציק לו לעלם. מי יודע, אולי עזבו כבר הנערה עם בן-לוויתה את בית השומר ויצאו מן הגן בדרך אחרת? להרהור זה התרומם העלם בחפזה וישם את פניו אל הבית.

הוא ניחש בלבו, כי ימצא את זוג הצעירים בביתו של השומר, ובכל זאת, כשנתקלו עיניו מתוך כניסה בפני הנערה, שהיתה מסובה עם בן-לוויתה לסעודת הבוקר, השהה העלם את עצמו רגע בפתח ונענע בראשו למסובים מתוך מבוכה קלה; אלה השיבו לו ברכה, ועל שפתי הנערה הופיע גם כעין חיוך קל. מתוך לחץ הלב הקל והמתוק, שהרגיש העלם למראה הנערה המצטחקת אליו, עבר בכל זאת במוחו הרהור של חרטה על זה שנכנס ישר למעונו של השומר ולא הלך מקודם לחדרו הוא. לענג את לבו בגעגועים קלים על בת הנכר הנאוה, שחלפה לפני עיניו – זה התאים כל כך למצב רוחו ולעדנת הבוקר, שנפשו היתה שרויה בה, אבל ישיבה משותפת לשולחן אחד לשעת הארוחה הממושכה – הן הוא ידע כבר את טבעו של אנטון, השומר, ה“מבוסם” תמיד מן הבוקר והמרבה בלהג ובמאכלים כשאורחים מצויים אצלו – זה היה לא קל, ואולי גם לא נעים. אלה, אף על פי שצעירים הם, בני-נכר הם בכל זאת, והוא לא ישב מעולם לשולחן אחד עם אנשים מסוג זה.

אנטון הקל לו במבוכתו.

“אל השולחן, פאניטש, נעים לסעוד בחבורה.”

העלם שם את פניו אל השולחן, התישב והעיף מבט ממושך על פני ערבוב המאכלים, שאנטון היה נוהג לשים את כולם בבת אחת על השולחן. הסטודנט הגיש לו את הקערה עם הצנון הרך וצירף לשרותו את ה“בבקשה”, שנאמרה במתינות ובהארת-פנים כלפי העלם. הלז, אף על פי שהכיר שאין בזה כלום חוץ מן הנימוס, השתחרר בכל זאת כרגע, לרגלי “בבקשה” מתונה זו, ממבוכתו והפנה את עצמו לסעודה מתוך תנועות קלות ונאות. אנטון, שדרכו היה לעמוד בכל עת הסעודה על גבי המסובים ולבדח אותם בלהג של זקנה ושכרון, הניח פתאום את ידו הרועדת על גב זרועו של העלם, ואמר:

“רגע אחד, רגע, רק צנצנת אחת קטנה לפני הסעודה, גם ניקולי פבלוביץ ישתה אתך בחבורה.”

שני הצעירים הביטו זה אל זה מתוך חיוך קל, ועל פני שניהם היתה שפוכה כעין מבוכה קלה, בשעה שאנטון מזג להם מן הבקבוק. הסטודנט הרוסי, שלא הפסיק את חיוכו, התחיל ראשונה בדברים:

“הוא נוהג לשתות?”

העלם ענה:

“אנטון שלנו לימד אותי.”

אנטון, כדרכו, הוסיף מיד נופך דברים משלו:

“שתו, פאניטשים, אל תביישו את הזקנים.”

הם גמאו את הכוסות, ולשטף דיבוריו של אנטון, ששידל את הצעירים לכוס שניה, פנה הסטודנט הרוסי אל העלם:

“הוא, כנראה, פה מזמן?”

“מתחילת האביב,” השיב העלם והוסיף תיכף מבלי משים:

“אני קייטן על פי הכרח.”

הוא חייך לדברי עצמו ואנס בשביל זה את הסטודנט המנומס להציע את השאלה:

“הוא בא הנה ליום?”

“רק עד חצות היום,” השיב עלם, “אחרי כך אני מחנך את בנות המקום.”

“עבודה נעימה…,” אמר הסטודנט, “אבל יותר נעים לשכב בגן?”

מתוך לחץ לב של מבוכה התמרמר העלם אל נפשו: “האם טבעו של הסטודנט הרוסי בכך, לדבר בטון תמים כזה, או רק עם בני נכר, עם יהודים, הוא מיתמם כך?” הוא חיפש במוחו איזו מימרה שנונה, שתוכיח לסטודנט תמים או מיתמם זה, כי הוא איש אחר, איש אחר לגמרי – אבל פתאום נשמע קול הנערה:

“אבל מה נחמד הגן פה!”

אלו היו דברי הנערה הראשונים מעת שישב העלם אל השולחן, והיא הגידה אותם בתנועת-ראש גרציוזית והצליפה את מבטה לעבר העלם, שמרי-לבו נסתלק כרגע.

“הגן, באמת, רחב ידים ועתיק,” יצאו כמו מאליהם דברי מענה מפי העלם, שהסתכל חליפות בנערה ובבן-לוויתה והחליט בלבו, כי אח ואחות הם אלה השנים, “כן, אלמלא ריח הקלוב הנודף פה, היה הגן נחמד עוד יותר…”

הסטונדט, שעל פי פניו הרחבים ועל פי אופן דיבורו המתון, הנימוסי והחדגוני, הכיר העלם היהודי תיכף את טיפוס האיש השקט והתמים, שתמימותו אינה נובעת מעניות הנפש ושהוא, הטיפוס הזה, לא רגיל כמעט כלל אצל היהודים ומצוי לרוב בין הרוסים – הציע פתאום שאלה תמימה:

“הבאמת נודף ריח לא נעים מן הקלוב? קלוב רגיל, כמדומה.”

העלם התכוון בלבו לנהל את השיחה באופן מתון ותמים, המתאים לרוחם של בני-חבורתו, ולכוונה זו הרגיש פתאום בלבו כעין חדוה קלה, לא ברורה, כאילו השתחרר ברגע זה מאיזו תכונת נפש יהודית, לא נעימה ונושנה. הוא ענה:

“אף על פי שהגן גדול הוא, אין הבדידות שלימה בו בכל זאת. בקלוב יש מבקרים לא מעט גם בבקרים, וגם הם בוחרים לצאת אל הגן ולהעמיד שולחנות לסעודה בשדרת-האלות. על פי רוב הם גם מבוסמים קצת, האדונים האלה.”

רגע היתה דממה, והנערה, שמיהרה לאכול מן הגברים, אמרה:

“אצלנו ב’חוּטוֹר' כבר יותר טוב בנידון זה.”

היא תמכה את ראשה בידה ותהי רגע כתפושה בהרהורים; העלם הסתכל בפניה והסיר בלי משים את קערתו הצדה. רגעים אחדים שררה דממה ונשמע רק קשקוש המזלג של הסטודנט, שהמשיך את אכילתו במתינות.

הנערה הרימה פתאום את ראשה בתנועה מתונה של עייפות קלה ופנתה אל הסטודנט:

“ניקולי, הנספיק עוד לשוב לפני הצהרים?”

“אני מסופק בזה,” השיב הנשאל, מבלי להפסיק את אכילתו, “אנחנו צריכים להיות עוד בחנויות אחדות, וגם בחנותו של יעקב אברמוביץ לא היינו עוד.”

לשמע השם הזה פנה העלם רגע אל נפשו והעביר בדמיונו את דמותו של אותו יעקב אברמוביץ, שאל ביתו היה הוא, הסטודנט היהודי, בא יום יום להורות שם את הבת היחידה. הוא היה מבקר לעתים קרובות גם בחנותו של יעקב אברמוביץ זה, היהודי היותר פיקח ומענין שבעיירה. החנוני הזה, שישב בחנות הגלנטריה הגדולה שלו יותר משלושים שנה, היה כבר כבן ששים, דל בשר וגמיש, וגם בפניו, שהיה להם צבע של קלף, בעיניו השחורות, העוקצות והשוחקות תמיד, ובשפמו העבה והנאה, שלא זרקה בו שיבה, וגם במדברו הרוסי, שהיה חזק ומצלצל יפה וגם מרובה בשיבושי-לשון, היה דומה יותר לארמני ערום ומכיר בערכו מאשר ליהודי פיקח, המשרך את דרך מסחרו המשעמם בעיירה קטנה. יהודי העיירה לא אהבו משום-מה את בן-מולדתם זה, אף על פי שיעקב אברמוביץ היה ראשון בין מחלקי צדקה וגם לפחותי-אנשים היה מסביר פנים מתוך בת-צחוק של לעג קל; ולהפך, הרוסים החשובים, הפקידים, אלה שבשבילם היתה קיימת בעיירה הקטנה חנות הגלנטריה העשירה, התיחסו ליעקב אברמוביץ ברגש מעורב מכבוד, תמהון והערצה. לא אחד מחשובי הפקידים היה עוזב לפעמים בשעות הבטלה של שיעמום את בית-פקידותו והיה מכוון את הליכתו לחנותו של יעקב אברמוביץ, בשביל לבלות שעה קלה עם היהודי הפיקח וליהנות משיחה קלה, שוטפת, מתובלת באמרות חריפות, שהיו עוברות לפעמים מפה לפה בין פקידי המקום ובעלי האחוזות שבסביבה. עכשיו, כשיצא השם הזה של החנוני היהודי מפי הסטודנט הרוסי בלווית-הכבוד של שם אביו, הרגיש העלם היהודי מבלי משים כעין רגש של נעימות. הוא השתוקק שוב לדבר, להרגיש את עצמו צעיר ומאושר, להתקרב אל הסטודנט הנכרי רחב-הכתפים ובהיר-העינים ולהביט ישר לתוך עיני הנערה הזרה, היפה והענוה.

הוא שאל שאלה בעלמא, בשביל לחדש את השיחה:

“הרחוק הוא ה’חוטור' מן העיירה?”

“רק כחמש וירסטאות,” השיבה הנערה והוסיפה:

“אני באה הנה לפעמים עם אחי גם ברגל. אבל בכל פעם, כשאני עוזבת אפילו לשעה את ה’חוטור', אני מתגעגעת עליו.”

“בודאי יפה שם אצלכם.”

“הן זה מקום מולדתנו,” השיבה הנערה, והעלם הטעים לעצמו את הרמז הצפון בתשובה קצרה זו: “היא לא אמרה כלום על דבר יפיו של ה’חוטור', היא רק הגידה, כי היא נולדה שם.” ופתאום נטשטשה שוב רוממות לבו להרהור קשה, כי הנערה כל כך רחוקה ממנו והוא לא יידע לעולם אפילו את הקסם האצור בשפתה התמימה והעדינה, והוא שאל כבר מתוך עייפות של עצבון:

“אבל בודאי חסרה לכם שם חברת אנשים?”

“אנחנו גרים עם משפחת אחותנו,” השיב הסטודנט, שגמר גם הוא את סעודתו ושיתף את עצמו בשיחה מפני הנימוס, כנראה, “גיסי הוא הדוקטור איבן ניקולייביץ – אפשר ששמע?”

“לבוב,” הוסיף הסטודנט אחרי הפסקה קצרה. העלם היהודי הבין, כי אלמלא היה הוא, בן-שיחתו של הסטודנט, יהודי, לא היה הלז מוסיף הפעם את שם המשפחה.

“לבוב, לבוב,” חזר העלם בקול על שם-המשפחה ולא הוסיף בכוונה את השמות הפרטיים, כדרך הרוסים, הוא איש סימפטי מאד, כפי ששמעתי על-אודותיו. שם הדוקטור הזה היה באמת ידוע קצת לעלם היהודי. ואולם, לאחר שיצאה האמרה האחרונה מפיו, התחרט תיכף עליה וקבל בלבו על עצמו: “סימפטי!… הם מכירים תיכף את אופן היחס הזול של היהודי…” אולם פניהם של בני-שיחתו לא העידו בהם, כי הם עמדו על האופי המיוחד שבדבריו, רק הנערה כאילו התעצבה פתאום ואמרה:

“אבל הוא ייפרד מאתנו בקרוב, הוא נוסע לחוץ-לארץ להתרפאות.”

“לאן, אם יש רשות לשאול?” שאל העלם.

“לזלצברונן,” השיב הסטודנט.

“אני הייתי שם בקיץ שעבר, כשהרשיתי לעצמי נסיעה קטנה בסביבות וינה,” אמר העלם כאילו דרך אגב, ובאותו רגע היה מדבר אל נפשו: “דברי באו בכוונה שיאונה לי המקרה לגלות להם, כי אני תלמיד למדיצינה בווינה. אין בזה מאצילות הנפש. והם לא היו נוהגים כך. אבל הם – בהליכתם, בלבושם ובדיבורם הם מגלים, כי הם אנשים אינטליגנטים ממשפחה הגונה, והכל חייבים להם יחס של כבוד, אבל אנכי רק יהודי אני. אני צעיר, יפה-קומה, לבוש כראוי ומדבר נאה, אבל בעיניהם כל היהודים שווים. בשבילי זה אמצעי של הגנת-כבודי, כי אגלה, למצער, שאני סטודנט למדיצינה.”

הסטודנט הרוסי שאל:

“הוא גר בווינה?”

“אני לומד שם מדיצינה,” השיב העלם ונדמה היה לו, כי לדבריו האחרונים התרחבו קצת עיני הנערה, אבל הוא לא הספיק ליהנות מדמיון זה, משום שאחי הנערה פנה אליו בקול מתון של אדם, המתכוון להחמיר בשאלה:

“מענין לשאול אצלו: מן הספרים וממה שמספרים אנשים, המכירים את ווינה, יוצא, כי העיר הזאת היא יותר קלת-חיים מפריז,” הוא הפסיק לרגע וחייך כלפי אחותו, כמבקש סליחה, והוסיף:

“יוצא, כי הנשים הן שם טובות-לב עד מאד… הן ידועה המימרא: ‘ווינאיות’…”

הסטודנט היהודי החריש רגע, קומתו הזדקפה ובלבו הרגיש כעין חמימות. הכרה לא ברורה, ערפילית, נצנצה במוחו, ואפשר היה לסמן הכרה זו במלים כאלה: “אם לדברים – הרי אנכי…”

הוא התחיל:

“ווינאיות?… כן… אני רק שנה אחת גרתי בווינה, ובכל זאת יש שאני מחליט, כי אין בשם-לווי זה אלא שקר מוסכם. ווינה היא אולי, להפך, עיר המסורת, עיר שהבדל המעמדוּת בחברה הוא לא רק גדול שם מאד, בערך להרבה ערים גדולות אחרות של הישוב המודרני, אלא הוא שם גם יותר מובן, יותר מוסכם. המעמד העליון של החברה שם לחוד, בורז’ואזיה לחוד, פרופיסיות חפשיות לחוד וכן הלאה, וכן הלאה. ולכל ציבור שבווינה גם נימוס מוסרי מיוחד לו לעצמו. ואם יש פריצות-הלב בווינה, כל מעמד חברתי של עיר זו שופך אותה בצינור שלו. לפיכך גם אי-אפשר שתהיה ווינאית אחת, טיפוסית, כשרה או פרוצה, מחוננת בכשרון היופי או משוללת כל סגולות החן. בזמנו, בכלל, נעשתה הפריצות או קלות-הדעת או איך שתקראו לזה, למודוס אוניברסאלי. וכמו הרבה דברים אחרים. שאבד להם בזמננו צביונם המיוחד, קיבלה גם קלות-הדעת אופי ידוע בכל העולם, מטשקנט עד זלצברונן ומווינה עד קיוב שלנו. לי נדמה לפעמים, שהטוב והרע שלנו נעשו היום לבליל אחד, עד שקשה להכיר את מולדתו של איש גם על פי חטאיו. רק בדבר היהודים,” הוציא העלם דברים שלא חיכה להם בעצמו, “יש כאלה שמתפארים, שאפשר להכיר אותם, את היהודים, על פי תכונות נפשם. אבל, כנראה, גם זה פרדוכס מן הפרדוכסים… כך…,” המשיך העלם כמו בפני עצמו ורגש משונה של מבוכה ונעימות נטפל להרהור זה שבלבו: “כעין עליה היתה בזה, שהזכרתי בדבר היהודים, כעין התפשטות העבדות…” “כן, אי אפשר להכחיש, כי הכינוי ‘ווינאית’ נעשה למלה טיפוסית, מתהלכת, כי היא רק תוצאת הספרות הווינאית המיוחדת במינה. הם, הסופרים הווינאים, יצרו את המלה הזאת, שאין לה יסוד בחיים. ואיך נהיה כדבר הזה? משום שהסופר הווינאי, יוצר הנובלה והרומן, יודע רק סלון אחד – את בית הקפה, ורואה רק את חליפות החיים שברחוב. בית-המשפחה סגור בפני הסופר, שראשו מלא עשן סיגריות ובדיחות עלונים של הומור, ובשביל זה כל חזיונות החיים של הסופר הווינאי עולים בעשן הסיגרה, שהוא מעשן בפינת הקפה. ובמקום שאין ידיעה, כלומר במקום שמשקרים, לוקחים את החומר היותר קל לשקר על-אודותיו – את האשה.”

הוא נשתתק, וכוון את מבטו לעיני הנערה, שהביעו הערצה ותמהון גם יחד, וכרגע תקפה אותו לאות של שיעמום. לנגד עיני רוחו נצבה פתאום דמותו של החנוני יעקב אברמוביץ, כשהוא עומד בחנותו נטוי גרון כלפי אחד מחשובי הנכרים ומדבר דברים שנונים, מפתיע את שומעיו באמרות נאות, מסולסלות וקולעות אל המטרה, והלז, השומע, משיב לפעמים כלאחר יד מלים ספורות, ובעיניו מסתמנת הערצה של תמהון אל היהודי הזר, הפיקח, בעל הלשון המדברת גדולות. עוד רגע – ובזכרונו של הסטודנט היהודי קמו כל אותם ה“גבורים” היהודים המתמיהים שבסיפורי הנכרים, אלה הצעירים היהודים, שעל פי רוב עושים אותם סופריהם למוכי שחפת, המדברים גבוהות באזני בן נכר, איש ציד וברון, למשל, שנזדמן במקרה לבית-המשקה של אבי הגבור, על עתידות החיים הרחוקים ועל נצחון האדם; אלה היהודים הזקנים, רחבי-הזקן ומהודרי-הפנים, שעל פי רוב מעסיקים אותם סופריהם במלאכת השעונים, ושהם, “האבות” הללו, עם שפופרת על עינם האחת, משיחים אמרות קדושות וצרופות על חסד אלהים ועל נצחון האמת – כל זה עלה פתאום בזכרונו של העלם וברגע אחד נסתלקה ממנו קלות ההרגשה, שהנעימה לו מקודם את הסעודה הבלתי רגילה הזאת, ששיתפהו בה המקרה עם שני הצעירים הזרים והחביבים האלה.

הסעודה באה כבר לידי גמר. הסטודנט, שלא רצה, כנראה, מפני הנימוס לקום ראשונה מעל השולחן, פנה אליו: “הוא בודאי עוד ילך לבלות בגן?”

“ואתם כבר הולכים,” נחפז הלז להשיב ולקום, “תודה בעד השיתוף בסעודה.”

ואולם מיד נזכר העלם, כי הוא נכנס באחרונה, בשעה שאלה כבר ישבו אל השולחן, ואדמומית קלה של בושה נצנצה בלחייו. אך הסטודנט הושיט לו את ידו מתוך קידה של נימוס ואמר מתוך צחוק קל:

“אנחנו אחרי הסעודה נציג איש את עצמו לפני רעהו. ניקולאי פּבלוביץ פּוֹלבוי, אחותי אננה פּבלובנה.”

“פיינברג, בוריס סולומונוביץ,” הגיד גם העלם את שמו. הנערה הושיטה לו גם היא את ידה בקידה מוזרה, שברגע הראשון הפתיעה מאד את העלם ושתיכף אחרי כך עמד על פירושה.

“היא התחנכה בודאי באינסטיטוט וזה זמן לא רב שיצאה ממנו,” עבר הרהור במוחו. הנערה ואחיה יצאו ללכת לדרכם.

ופיינברג, שהיה מבלה בכל יום את השעות שבין ארוחת הבוקר והצהרים באיזו פינה חבויה שבגן, והיה קורא בספר או משחק בעצמו מעל הספר במשחק השחמט, שאהב מאד, לא ירדה עליו לאחרי סעודה לא רגילה זו המנוחה הקלה והנעימה, והוא לא היה יכול, גם אחרי שהשתטח בדשא והפנה את עיניו אל השחק, לשוב אל שוויון הנפש של כל יום ויום. איזו אי- מנוחה לא רגילה היתה מגרה אותו ונדמה היה לו, כי דבר-מה דבק אליו מן הנערה בהירת-הצמות ומן אחיה רחב הכתפים, המנומס והתמים, ומן ה“חוּטוֹר” החבוי ביער של ארנים, שכולו מנוחת-קיץ שלמה, בדידות אושר וחביון ברכה בשביל גזע אנשים תמימים, מוצקים ועדינים. הגן כאילו אבד פתאום חינו בעיני העלם, וכאילו גם ממנו, מפיינברג, נסתלקה פתאום החשיבות הקודמת של סטודנט מחוץ לארץ, שבא לעיירה להוראה ושיתף גם מנוחת קיץ להוראה זו, ששכר וכבוד נערות, הנושאות עדיין את סינר הגימנסיה, בצדה. במצב רוח כזה התלבט פיינברג כשעה בגן, ופתאום עלתה במחשבתו להתלבש וללכת לחנותו של יעקב אברמוביץ, המקום היחידי, ששם, לחליפות הקונים של חנות עשירה של גלנטריה ולשיחה השנונה, החסרה אמנם כל ענין, של יעקב אברמוביץ, אפשר היה לבלות בלי שיעמום את אחת משעות הבוקר של קיץ. בהתלבשו ברר פיינברג את כתונת המשי הלבנה, שהתאימה כל כך לתלתלי הערמון על ראשו וגם לצווארו קשר הפעם את העניבה היותר יפה, מבלי שגילה לעצמו את הכוונה הצפונה בכל ההתהדרות הזאת, ויצא.

כשנכנס לחנותו של יעקב אברמוביץ, נתקלו עיניו מיד במכיריו החדשים, שישבו שניהם אל שולחן המכירה ועיניהם היו תלויות בפניו של בעל החנות, שעמד על גבם ומסר להם דבר-מה בקול רם, כשצחוקו הקל והפיקח, הרגיל אצלו בשעת שיחה עם נכרים נכבדים, משתעשע על שפתיו. פיינברג נענע בראשו לנערה ולאחיה, ויעקב אברמוביץ נעתק ממקומו לקראת הבא, ויקרא:

“או, בוריס סולומונוביץ, שלום! בבקשה, מה שלומו?”

פיינברג הושיט לו את ידו ואמר, כשהוא מחייך כלפי הנערה מתוך מבוכה קלה:

"הנה נפגשנו שוב – ”

“כן, כן, אני שמעתי כבר, שאתם התוועדתם איש לאחיו,” נחפז יעקב אברמוביץ להקל על הצעירים את רגע הפגישה, “זה ענין לא קל הערך, ההתוודעות הזאת – ראשית, משום שאתם קולגים יחידים בכל המחוז שלנו, ושנית משום שמהתוודעות זו עתיד לצאת עוד דבר-מה…”

“ומה? שאל פיינברג בצחוק קל, כשישב גם הוא על הכסא שהגיש לו משרת החנות.”

“אבל יבטיח לי מקודם, כי ימלא את בקשתי,” אמר יעקב אברמוביץ.

"אם זו רק בקשה – "

“די לו לדעת, כי זאת בקשה של עלמה נכבדה,” חייך יעקב אברמוביץ כלפי הנערה.

“אם כן, אין כל צורך להקדים, שאני אמלא אותה,” הגיד פיינברג ונהנה בעצמו מתשובתו השבלונית, שלא היתה יוצאת מפיו אלמלא היה מרגיש כי הוא דומה בהכרת ערך עצמו אל הנערה ואחיה.

“בראווֹ, בראווֹ,” קרא הסטודנט הרוסי מתוך צחוק מנומס ותמים, אבל מיד פנה אל פיינברג ברצינות ובמשנה נימוס:

“יסע אתנו אל ה’חוּטוֹר'!”

גל של חמימות שטף את לבו של פיינברג, אבל מיד נפל לבו בקרבו להרהור של בושה וצער: “בכל זה צפונה המצאה של יעקב אברמוביץ, המצאה של יהודי הרגיל לקפיצות-דמיון משונות ומגוחכות.” הוא הצטחק ואמר:

"תודה בעד ההזמנה, אבל – "

“מה ‘אבל’? בלי ‘אבל’!” נחפז יעקב אברמוביץ להשלים את פירושה של ההזמנה, משום שהכיר את הסטודנט וידע, שזה יתלבט זמן רב בקושי על הענין. “האדונים פולבוי מזמינים אותו לבלות יומיים בחברתם, אבל זה עוד לא הכל; גם אני מצטרף לבקשתם, משום שתצא לי מזה טובת-הנאה.”

“כיצד?” התפלא פיינברג.

“גיסם של האדונים פּוֹלבוֹי, איבן ניקולאיביץ, הוא ידידי, ואני הבטחתי לו להעביר אותך, אדון פיינברג, ליום או ליומיים אל ה’חוּטוֹר', כדי שתשחקו שם ביניכם מן הבוקר עד הערב בשחמט. אני סיפרתי לו נפלאות על-אודותיך, בוריס סולומונוביץ.”

“אני שמעתי, שהוא משחק מצוין,” אמר הסטודנט ויצטחק כאדם המתביש משום-מה.

“בוריס סולומונוביץ,” פנתה גם הנערה אל פיינברג, “יסע נא אתנו. זה יהיה סיורפּריז כל כך נחמד בשביל איבן ניקולאיביץ!”

לקול הנערה, שקראה לו בפעם הראשונה בשמו, נתמלא לבו של פיינברג חמימות נעימה, ומבלי להיתמם בכוונה אמר:

“באמת, איני יודע בעצמי – –”

“אין מה לדעת, אתה תסע היום, בוריס סולומונוביץ, ודי!” אמר יעקב אברמוביץ בטון של גמירה. “אני מאיים עליך, שאני אסגור בפניך את דלת ביתי, אם לא תסע. חא-חא-חא!… התמצא פה בית אינטליגנטי אחר חוץ מביתי?…”

אולם הצחוק של יעקב אברמוביץ לא מצא משום-מה חן בעיני פיינברג.

“פיקח, אך לץ,” עבר הרהור בלבו, והוא הפנה בכוונה את השיחה לענין אחר:

“כמדומה, קוֹלגה, שהוא לומד במוסקבה?”

ולפנות ערב נסע פיינברג ביחד עם הנערה ואחיה אל ה“חוּטוֹר.”

ג

את נסיעתו כיוון פיינברג רק ליום או לשנים, אבל כשהוא קם בבוקר, למחרת של אותו הערב, ויצא בלווית הדוֹקטוֹר לבוֹב לחורשת הארנים שבקצה ה“חוּטוֹר”, ושניהם טיילו שם שעה ארוכה, חדלה אצל פיינברג אותה תסיסת הלב, המצויה אצל האדם השוהה שהייה ארעית בסביבה זרה. “יש ילדים,” קבע פיינברג גם הפעם את חשבון נפשו, כפי שהיה רגיל לעשות בכל מצב חדש, בכל סביבה זרה שנקרה לתוכה, “יש ילדים גרויי-עצבים, הנפתעים מכל דבר זר, ושכל אדם, שאינו רגיל אתם, מעורר אצלם מבוכה ואי-מנוחה חולנית; בדאגה מוליכים אותם הוריהם לכל מקום חדש, בחרדת לב מכניסים הם אותם לבין אנשים זרים – ופעם אחת יקרה המקרה הזר, כי בבוא הילדים האלה למקום אשר לא דרכה עליו כף רגלם מעולם ושהכל שם היה לכאורה מסוגל לעורר אצלם את המבוכה הרגילה, הם נשארים בכל זאת, הילדים האלה, שקטים ונוחים, מבלי אשר יובן פתרון הדבר לאיש מן הסובבים אותם. גם אלי נלוותה פה מנוחה לא רגילה, בשעה שלכאורה הייתי צפוי ב’חוּטוֹר' זה להיסוס הלב, שקרבת אנשים מבני גזע זר גורמת אותו.” מתוך הרהור-נחמה זה, שהעלה מבלי משים צחוק קל על שפתי העלם, כיוון פיינברג את אזניו לדברי בן-לוויתו והשיב עליהם מתוך הסברת-עינים שוקטה וממושכה:

“אם מוצא פה הכל חן בעיני? בלי ספק. אבל יותר על זה: מראה עיני גורם לי פה רגש של נעימות, שכל גופי קולט אותו. ואיזו מנוחה!”

הוא נשתתק והצליף את מבטו על פני הקיר החי של הארנים, שצמרותיהם המתנועעות לאט לאט החליקו בתוך זוהר הבוקר. הסתכלות חשאית זו, שהסבירה, לכאורה, רק את דברי-הקריאה, שיצאה מפי העלם: “איזו מנוחה!” היתה מכוּונת בעיקר למה שנתרחש ברגע זה בלבו של פיינברג: הוא רצה למסור לדוקטור לבוב, בתור חומר של שיחה לא בנלית, את ההשוואה עם הילדים, שציין במוחו לפני רגע ושנדמתה לו כל כך מכוּונת ומענינת. הוא גם הרגיש כבר את התרוממות הלב, אותו הלחץ הנעים של העצבים, שהיה רגיל אצלו לרגלי כל התחלת-שיחה מענינת ומקורית, ופתאום, מבלי שציפה פיינברג בעצמו לשינוי זה, נתערבה כעין בחילה קלה בתוך רחש לבו, ומתוך נשיכת שפתים קלה חזר העלם בפני עצמו: “לא צריך…” הוא הגיד:

“נעמיק לתוך החורשה, הלא כן?”

הם הלכו ושוחחו. השיחה שלהם, הודות לאופיו הרך והמונוֹטוֹני קצת של הדוקטור לבוב, קיבלה צורה של חליפת דברים קלה ונעימה, שמפרק לפרק מתערבים בה קטעי וידויים לא גמורים, ששני בני השיחה מכניסים לתוכה רמזי-נפש הנפלטים דרך אגב, ושקרבת היחוסים, ששיחה כזאת מסגלת לאלה הנזקקים לה, מתגלה רק בהסברת מבטים ממושכים אל האחד כלפי השני. פיינברג, שכרוב צעירי היהודים עשירי הנפש, לא יכול מעולם להשתחרר, בשעת שיחה עם איש הדומה לו על פי בינתו, מגירוי עצבים ומהתאמצות לא פוסקת, היה גם עכשיו, בתחילת הטיול, תוהה כפעם בפעם אל נפשו, אלא שלאט לאט השרה עליו הדוקטור הרוסי, זה האיש העבה וישר-הקומה, שפניו המוקפים זקן שחרחר ורך הפיקו עדינות ולאות, מנוחת לב, שהוא, העלם היהודי, לא זכה לשכמותה מעולם. וכשעמד פיינברג, אחרי שעה של טיול ושיחה, על השפעה זו של בן-לוויתו, לא נמנע גם הפעם מלפנות אל נפשו בהרהור של יחוד: “מי יודע, אולי אחרי ימים רבים של חיים בין אנשים כאלה הייתי קונה לי צינה לנפש, שהיתה מגינה עלי בפני היסוס הלב ובפני ההסתכלות, הגוררת אחריה בטלה וכשלון ידים.” וכמו מתוך כוונה לא ברורה להיצמד תיכף לסביבת החיים החדשה, שידל פיינברג את בן-לוויתו בשיחות על דבר ה“חוּטוֹר” ועל אנשיו. הדוקטור לבוב נענה לו ברצון:

“אנחנו פה שלשתנו בקיץ: אני, ניקולאי ואננה. חדשי הקיץ אנחנו מבלים פה בכל שנה, כלומר, הם, חוץ ממני. בקיץ שעבר היתה פה גם אשתי.”

פיינברג עצר בעד השאלה שהיתה נכונה להתפרץ מפיו, משום שזכר את סיפור המעשה שנקלט דרך אגב לתוך זכרונו בחנותו של יעקב אברמוביץ, ששם היו רגילים, בעל החנות ואורחיו, לספר לשם בדיחת-הדעת על חיי-המשפחה של פקידי העיירה, ואצילי-הסביבה. שם שמע פיינברג גם על דבר הדוקטור לבוב, שאשתו עזבה אותו והוא נשאר אף על פי כן ביחד עם אחות אשתו ואחיה. עכשיו, בצעדו על יד הדוקטור לבוב, ניחש פיינברג, כי זכרונו של בן-לוויתו עסוק בוודאי ברגע זה בפרטי-משפחה לא נעימים, והכרה זו השפיעה גם עליו, על פיינברג, רגש של אי-נעימות, שהיתה בו כעין השתתפות. ופתאום אמר הדוקטור:

“ובקיץ זה נסעה אשתי בכוונה מפה. חבל.”

רגש המבוכה, שתקף את פיינברג, לא נתן לו להרים את עיניו אל הדובר אליו. האם לא יחוש כלל האדון העדין הזה, הדוקטור לבוב, בקרבתו של האיש הזה, כלומר בו, בפיינברג, או אולי צריך הוא, פיינברג, לנחש את דברי בן-לוויתו כעין סימן לקרבת-לבבות לא רגילה? – הדוקטור, שהתחיל שוב לדבר, הפיג את הרהוריו של פיינברג:

“דוקא בקיץ זה הם הכריחו אותי לבוא הנה. חמש שנים לא נתנה לי המשרה שלי בזמסטבה לעזוב את הכפר אפילו לחודש אחד בקיץ.”

“הכפר הזה בודאי רחוק מפה?” שאל פיינברג.

“לא ביותר, כשלושים וירסטאות.”

הדוקטור הבחין בתמהון שעל פני פיינברג, וחייך:

“האם זה תמוה בעיניו? אבל הדבר הן כל כך פשוט: לרופא-הכפר אין עת הקיץ, כשמתרבות מחלות הילדים, מסוגלת כלל לטיולים.”

“חמש שנים,” חזר פיינברג כמו בפני עצמו, “והחיים שם, בכפר, הם בודאי לא כל כך נעימים.”

הדוקטור השיב רק אחרי דממה קצרה:

“צריך שיהיה רק קצת מרץ לאדם, ואז אפשר להשלים גם עם החיים האלה.”

פיינברג העיף מבט מן הצד בפני הדוקטור העדינים והחיוורים, ושוב נעורו בזכרונו פרטי הדברים, שסיפר לו אותו יעקב אברמוביץ על אודות הדוקטור לבוב, שלשמו, כשהיו מזכירים אתו, היה נטפל כמו מאליו שם לוי “סימפּטי”. השיחה בין שני המטיילים נפסקה לרגעים אחדים; הדוקטור גחן ותלש קנה עשב ומולל אותו בין אצבעותיו והיה, כנראה, מסור כולו לשלוות הבוקר. פיינברג, להפך, היה עסוק בהרהורים על אודות בן-לוויתו. דוקא עכשיו, למראה פני הדוקטור הנוחים, נדמה לו, כי אמת בפי האומרים, שדוקטור לבוב זה מורפיניסטן הוא. כי איך יכול איש בעל אורגניזציה עדינה, כמו הדוקטור לבוב, לבלות חמש שנים בכפר נידח ולצאת משם שלם בגופו ובנפשו?

“נשב קצת ונתענג על הטבע,” הציע הדוקטור כשנכנסו לעבי החורשה. הם השתטחו על הדשא בצל אורן מגודל, והדוקטור, ששכב פרקדן, תמך את ראשו בשתי ידיו ואמר:

“ועכשיו ספר נא דבר מה על דבר מדינות-הים שלך, בּוֹריס סולומונוביץ.”

פיינברג השתטח גם הוא למול הדוקטור, עיניו בחנו רגע את רשמי פניו הדקים והענוגים של בן-לוויתו, שמעליהם השתקפו אליו, לפיינברג, מרגע הראשון, שהכיר את הדוקטור, עדינות וליאות גם יחד, והרהור קל עבר במוחו: “אצלנו, בין היהודים, אין אנשים בעלי אורגניזציה נפשית כזאת.” עיני העלם היו עוד רגע צמודות לפני הדוקטור, ופתאום הרגיש פיינברג בנפשו רגש של חיבה לאיש היגע הזה, רגש שלא הרגיש עדיין אף לגבר אחד. הוא השתוקק פתאום לעשות לו נחת רוח, להעלות על שפתי האיש השטוח למולו בת-צחוק, שיש בה מטוב לבו ומשלום הרעות.

“טוב,” נענה פיינברג לדוקטור בקול רך, ובמוחו עבר הרהור: ‘בפעם הראשונה אני מדבר בקול של אינו יהודי,’ “אני אספר לו על דבר מדינות הים… במה נתחיל? יהי כך, נתחיל בווינה, העיר שאני לומד שם.”

“אני בווינה רק שנה,” היה פיינברג מדבר במתינות ובהארת פנים כלפי הדוקטור, ולבו נפגם לרגע מרגש לא נעים לזכר השיחה של יום אתמול על דבר ענין זה בעצמו, על דבר ווינה, אותה השיחה שנראתה לו בשעתה כל כך מסולסלת ולוקחת לב, “חי אני בווינה והרגשת עצמי, אף על פי שאני בבירה מלאה יופי וסגולות חיים, דומה היא במקצת למצב נפשך אתה, איבן ניקולאיביץ. אותך היו מיגעים השיעמום, חוסר-האנשים ודכדוך ההרגשה, המתהווה לאט לאט בסביבה קפואה, גסה ודלה, ואותי הביאה לידי עייפות לב הסביבה העשירה, העליזה ומרובת-הגוונים, שלא נתנה לי משלה כלום. האמינה לי, איבן ניקולאיביץ, שקר בפי אלה הסטודנטים שלנו מחוץ לארץ, המלעיטים אותנו בסיפורים על דבר ליזכן וקלרכן המפזרות אהבה לכל עקום-אף מוואהלין המדינה ולכל בן-גלח מטוּלה. מחיי בווינה אני אינני יכול להיזכר אפילו במקרה אחד של הסברת-פנים.”

הוא נשתתק, והדוקטור אמר אחרי דממה קצרה:

“מסכן אתה, בוריס סולומונוביץ, שלא עלה בגורלך ללמוד במוסקבה.”

הדברים האלה לא נשמעו לפיינברג כלעג לגורלו, אלא להפך, אותו הגורל היהודי, שהיתה לו תמיד צורה של קיר ברזל, של חוק אכזרי, קיבל פתאום צביון של מצב חיים עלובים, הגורם רק למלנכוליה חשאית, שתקנית. האם לא גם הדוקטור בין אלה שנידונו לתת את צווארם בעול? פיינברג אמר:

“כן, משום שאני יהודי. אבל יש בחוץ לארץ גם סטודנטים רוסים, ולהם עוד יותר רע.” את המלים “משום שאני יהודי” הוציא פיינברג הפעם מפיו מבלי היסוס הלב; הוא רק לא נמנע מלהרהר בפני עצמו, כי גם למלה “יהודי” חסר לפעמים אותו הצביון המיוחד, החריף והמעורר אי-מנוחה. הדוקטור ענה:

“כן, לא טוב שם גם לרוסים. לכולכם לא טוב שם.”

ואחרי רגע הוסיף פתאום הדוקטור:

“אבל אל תדאג, בוריס סולומונוביץ, עכשיו אינך בווינה אלא במולדת.”

לדברי בן-לוויתו האחרונים הסב פיינברג בלי משים את פניו ומתוך לחץ לב מתוק עצם את עיניו והפנה את פניו כלפי השחק, כשהוא כובש את יצרו המגרה אותו להרהר במלת הקסם “המולדת,” שבן-לוויתו הרוסי שיתף אותו לפתע פתאום לצלצול הקסם שלה. שניהם שתקו. הדוקטור הפנה גם הוא את פניו כלפי השחק ופיינברג, שלבו המהסס מתוך איזה עצבון מתוק לא נתן לו לשכב במנוחה, פקח שוב את עיניו והיה מסתכל כפעם בפעם בפני בן לוויתו, שאיזו לאות כבדה, לא רגילה, נסוכה עליהם. אחרי רגעים אחדים הרים הדוקטור את ראשו ובקול רפה וצרוד קצת אמר:

“נשוב. ארוחת הבוקר –ואחרי כך נשקיע את עצמנו במשחק השחמט.”

הם הלכו כמעט כל הדרך דוממים. ראשו של הדוקטור היה מורד, קצות שפתו התחתונה נפשלו למטה, ופיינברג הרהר בפני עצמו, כי אותה הלאות הכבדה, שנתהוותה אצל הדוקטור במשך שנות עבודתו בכפר, באה עכשיו לידי גילוי ומבקשת לה תיקונה במוֹרפיוּם ובשאר מיני שכרון כאלה. ומראהו של הדוקטור היה דומה באמת למראה איש שמחלה נושנה ותפֵלה מתחילה לתקוף אותו. הוא צעד עכשיו בדממה ובצעדים מהירים, כאילו נחפז אל המקום ששם צפונה לו ארוכה, פניו העדינים כאילו נקפאו ונזדקנו פתאום, ופיינברג שלא עלתה לו במשך עת חזירתם לכוון את מבטו למבט עיני הדוקטור, נכשל פתאום בהרהור של רגע על אודות בן האצילים הצועד לצדו כבד-חולי ויגע-נפש, אשר מלות הריעות שלו הבודדות ורבות הערך, שנשמעו מהן גם רמזים לעדנת מולדת משותפת לשניהם, כיוון שיצאו מבין שפתי איש הזקוק לניחומים שבמוֹרפיוּם, אינן כבר בנות ערך של קיימא – – רק כשנכנסו שני המטיילים לתוך המרפסת שלפני הבית ומצאו שם את אננה פּבלובנה ואחיה כשהם מסובים כבר אל השולחן וממתינים בסעודה, נסתלק הרהור-הכשלון מלב העלם לרמז החיבה של הדוקטור, שהניח את ידו על כתפו של פיינברג ואמר:

“הנה טיילנו, אני עם בּוֹריס סולומונוביץ. טיול הגון לשם התוודעות שלמה ותיאבון גם יחד.”

למגע יד הדוקטור עבר גל של חום בלבו של פיינברג. הוא כיוון את מבטו לעיני הנערה, ורגע אחד נדמה לו, כי ההתקרבות בינו ובין הדוקטור, שבאה ברגע זה לידי גילוי, הסבה לה נחת רוח.

ד

הנערה, כגברת הבית, שימשה את הגברים בעת הסעודה, ולכל הפצרה קלה, שפיינברג היה שומע מפיה, היתה נעורה בו ההרגשה, כי חוט של רוך נארג ונמשך מלבו ללב הנערה. רגע אחד, בשעת השיחה העליזה, כשגחנה אליו אננה פּבלוֹבנה בלי משים בתנועה מתוך צחוק, והביאה כהרף עין תנועה זו לידי הכרה של מבוכה מתוך הצלפת-יד מהירה על פני צמותיה, שלא היו צריכות תיקון באותו רגע – חש פיינברג באותו רגע את בטחון הלב של הגבר, המשרה את קסמו על אשה, שלבה עֵר לפניו ולו, לגבר, אין לו אלא לפלס את ארחות החיבה הראשונים. ואולם באותה שעה עצמה, כשהיתה פתאום דממה מסביב לשולחן ואננה פּבלוֹבנה בחנה מתוך שתיקה ועצבון את פני הדוקטור היגעים והקפואים, ומפיה התמלטו המלים הבודדות: “איבן ניקולאיביץ!” שהוא, הדוקטור לבוב, ענה עליהן רק בקשקוש המזלג על פני הקערה, ישב גם פיינברג דומם ומוכיח את עצמו על אוולת לבו, אותו הלב היהודי, הרואה את חוטי החיים הדקים כעבותים ושהארת פני אשה סימן לו לאהבה. ואולם גם הרהור זה נתמזמז בלבו של פיינברג לשאון המזלג, שהדוקטור הוסיף לנקש בו בקצה הקערה ושהעיר אצל פיינברג את ההשוואה, כי הדבר דומה, כאילו בקשקוש מוֹנוֹטוֹני זה מבשר הוא, הדוקטור לבוב, את הלווית חייו, שאין להם תקנה, כאותם הפעמונים המבשרים אצל עם-הארץ את הלווית המת. וכמו לכל עבודת-מוח פתאומית וחריפה, קיבל גם פיינברג שוב מהשוואה זו את התרוממות-לבו, ועיניו נהו כבר במנוחה אחרי חבריו לסעודה. הדוקטור, שרוחו הכהה לא סרה מעליו, היה מתעורר בכל זאת פעם בפעם, פניו היו נאורים לרגע וכרגע היה שוב איזה קפאון כבד מכסה אותם, ופיינברג, שהשגיח בחליפות האלה, פסק בפני עצמו, כי קרוביו של האיש המעונה הזה – הנערה, אף על פי שמבטה, התלוי בפני הדוקטור, מביע אהבה, ואחיה, ניקולאי פּבלוביץ, המתיחס במנוחה של יאוש למחלת גיסו – שניהם אינם מבחינים במלחמת הנפש החבויה, המציקה ברגע זה לדוקטור, הנאבק בשארית כוחותיו נגד מחלת השממון הכבדה, שנלוותה אליו בכפר הנדח והנורא, ושעוד מעט יכרע תחתיה, תחת מחלת השממון, ומבין שפתיו היבשות תתמלט המלה הנוראה: “מוֹרפיוּם.” ואולם פתאום אמר הדוקטור:

“נגמור – ואל המשחק!”

הנערה מחאה:

“איבן ניקולאיביץ, אינני רוצה ששניכם תשחקו ואני אשתעמם.”

לבו של פיינברג נלחץ ממתיקות לדברים האלה, והדוקטור ענה:

“ומה אעשה לך, אננה? הן את יודעת, כי אני אוהב לשחק.”

“עוד היום גדול,” אמרה הנערה בקול של ילד מתפנק, “נלך לטייל או נשוט בסירה.”

“כמדומה שהנהר דיסנה עובר לא רחוק מפה?” נכנס פיינברג בדבריו.

“כן,” ענתה הנערה, שהשאלה הזאת הקבילה, כנראה, לחפץ לבה, “הוא לא שט עוד, בוריס סולומונוביץ, על הדיסנה? איבן ניקולאיביץ, נלך לשוט, בבקשה! בוריס סולומונוביץ עוד לא ראה את הדיסנה.”

היא הביטה אליו בעינים רומזות, ששיתפו אותו בחפץ לבה.

עיני הדוקטור הוארו לרגע, ובחיוך קל פנה אל פיינברג:

“למה לך, בוריס סולומונוביץ, חברתי המשעממת לטיול כזה? מוטב שתיקח לך אחרי המשחק את אננה, ושניכם תשוטו לכם בסירה כאוות נפשכם.”

מתוך מבוכה קלה רקעה הנערה ברגלה ותקרא:

“לאו, לאו, גם אתה תלך אתנו, איבן ניקולאיביץ!”

“תמיד מתקיים חפץ-לבך, העקשנית שלי,” התרצה הדוקטור, “יהי כן, נלך לשוט בסירה, אבל לא לזמן רב. הנה לך התנאי שלי מראש.”

“ואני אישאר בבית לקרא,” אמר אחי הנערה בקולו המתון, “סעו לכם שלשתכם.”

“טוב,” נחפזה הנערה להסכים והצליפה אל אחיה מבט רציני ורומז, שפיינברג, גילה בו כעין שיקול-דעת מיוחד וכעין רגש של אֵם שלא מדעת, “בסירה הן יש בכל אופן מקום רק לשלושה. ואתה,” פנתה הנערה שוב אל גיסה וקולה נעשה שוב דומה לקול ילד מתפנק, “תדע לך, שעד הטחנה נסע!”

“ואינך יראה, אננה?” צחק פתאום איבן ניקולאיביץ בקול.

אחי הנערה הצטחק גם הוא.

הנערה התאדמה, ואיבן ניקולאיביץ התחיל:

“יש לנו פה טחנה ישנה, עזובה, דרך שעה לשוט בסירה, ואצלנו מתהלכת פה אגדה –”

“שתוק, ואניא!” רקעה הנערה ברגלה מתוך כעס מעושה.

פיינברג הביט חליפות מפני האחד אל השני, ויאמר כמתחנן:

“אננה פבלובנה, הרשיני לשמוע את האגדה האוקראינית!”

“למה לך ההרשאה שלה, הנה אני מספר לך, בוריס סולומונוביץ. בימי שיעבוד האיכרים היתה הטחנה חיה עדיין, ועושר הטוחן היה שם פעם אחת יפה ראש וחולם חלומות, והוא משך אליו בעבותות אהבה את אחת ממשפחת פולבוי, דודה או דודה זקנה של הגברת אננה… בלילות ירח היתה בת הפריץ מתגנבת אל הטחנה, ושם היו שני הנאהבים ממתיקים אהבה ליד גלגל הטחנה. אולם הסוד נתגלה. אבי הנערה סגר על מסגר את הפאננא ועל ה”פארובוק" חשב מחשבות… אך כבר בלילה הראשון התגנבה הנערה מחדר כלאה וברחה אל אהובה, אל הטחנה, ושם קפצו שניהם לאור הירח לתוך מצולת הדיסנה. ומאז – כך מספרת האגדה – שמה רוח הפאננא את משכנה בתוך הטחנה העזובה, שומרת היא משם צעדי עלמות ושואפת להינקם בבנות משפחתה, אשר אינן מעיזות להציג כף רגלן על מפתן הטחנה, מפחד פן תתקוף אותן שם מחלת אהבה כוזבה."

רגע היתה דממה. הנערה סובבה על הרצפה בעקב נעלה, כשעיניה מורדות ועל פניה שפוך איזה שקט כבוש וטמיר. בלב הולם שאל פיינברג:

“ואת לא היית שם עדיין מימיך, אננה פּבלובנה?”

הנערה ענתה בצחוק שנפסק תיכף. היא ענתה:

“אני הייתי שם בטחנה לפני שנתיים, כמדומה, בבואי לימי החופש מן האינסטיטוט.”

“אל תשקרי, אננה,” הצטחק אחיה, “הן רק עד הטחנה באנו אז, אני זוכר.”

“לא, אני הייתי אז גם בפנים!”

“אבל כל הריב הוא לחינם,” אמר איבן ניקולאיביץ והתרומם ממקומו, “אני שכחתי להוסיף לך, בוריס סולומונוביץ, כי סכנה היא לבת פולבוי לבקר את הטחנה רק בחברת גבר שאיננו ממשפחתה ושהוא בכלל זר לה, כן – –”

פניו של איבן ניקולאיביץ נפלו פתאום כרגע, ופיינברג שהתבונן לזה ושכבר ידע לבאר, כי השינויים המהירים האלה על פניו של הדוקטור הם מסיבת מחלתו המסותרת, לא נמלט בכל זאת מלהרהר ברגע זה בפני עצמו: “הדוקטור התכוון לגמור בודאי בנוח כזה: בחברת איש צעיר שהוא ביחס אליה בבחינת ‘פארובוק’ – אלא שהספיק לעצור בלשונו”. בני החבורה, ששמו את פניהם ללכת אל הנהר, שזרם במרחק לא רב מן הבית, החרישו ברגעי ההליכה הראשונים, ולפיינברג נדמה, כי גם הם, כמוהו, עמדו על הדמיון הזה שבין תוכן האגדה ובין המקרה הנוכחי, שגרם לאננה לשוט אל הטחנה בחברת איש זר, מנודה, הדומה בהרבה מובנים אל ה“פארובוק” של האגדה… ובכל לבו, השתוקק פיינברג לחדש את השיחה ולמחות את הרושם של הסיפור האוקראיני, אבל איבן ניקוֹלאיביץ, שאפטיה גמורה תקפה אותו, היה עונה בקצרה ובנדנוד ראש של בחילה ועייפות, ורק עיניו הבהירות היו מסבירות את מבטן מאליהן.

מסביב היה שפוך הזוהר הרך של בוקר האביב. המורד, שבו התפתלה הדרך אל הנהר, היה כמעט ערום מדשא, ובצעדו בדרך בלתי סלולה, כשאחד המשוטים על גב כתפו, ריכז פיינברג את תשומת לבו בזה, שיהיה מהלכו נאה, למרות מכשולי הדרך, ושלנדנוד-המשוט שעל כתפו לא יחסר כעין חן של הרמוניה. ואולם פתאום נדמה לו כל כך משונה וחסר-הבנה אותו חבר האנשים – הוא, הזר, המנודה, שטולטל לכאן על פי מקרה משונה, הדוקטור כבד-החולי עם שתיקתו ללא פתרון והעלמה הנאה, שיצר לבה העוור מגרה אותה לקטוף את פרח האהבה הראשון מנשמת העלם היהודי הצחיחה… כל זה היה כל כך מוזר בתוך הזוהר המרובה הנשפך על פני מורד הנהר הערום והמשעמם. וכעין תוספות של שממון עד לכאב – אותו נדנוד המשוט שעל כתפו, שהוא, פיינברג, מתכוון להחיות אותו ברוח של הרמוניה ולשוות על ידי כך להליכה דוממה וקשה זו לווית חג ותפארת… ונדמה היה לו לפיינברג, שמוכרח הוא להמציא מיד איזה אמירה שנונה, חיה וצוהלת, שאם לא כן יקרעו, לבלי התאחד כבר לעולם, אלו חוטי-הקסם שבניו ובין העולם האצילי. ואולם מתוך התרכזות-נפש זו התמלטה פתאום מבין שפתי העלם פראזה בנלית:

“הנה כי כן, אננה פאבלובנה, הדבר נעשה כחפצך –אנחנו הולכים לשוט.”

“הוא יראה עוד מעט, בוריס סולומונוביץ, איזה עונג הוא לשוט על הדיסנה,” נחפזה הנערה להשיב לו מתוך התעוררות לא רגילה. פיינברג הבחין בהתעוררות זו וראה בה סימן למבוכת הנערה, שעמדה גם היא על הדמיון שבין מצבו ובין תוכן האגדה. אבל העלם הבליג על הקור שמילא פתאום את כל קרביו, ואמר:

“האם נסע עד הטחנה וגם ניכנס לתוכה? הרחוקה היא מאד?”

“ומה אם היא רחוקה קצת, הן כל כך נעים לשוט. אבל אינני יודעת, אם איבן ניקולאיביץ – –” השפילה הנערה את קולה בסוף דבריה.

הם הסבו בלי משים ברגע אחד את עיניהם לעבר הדוקטור, שפיגר קצת ושירך את דרכו אחריהם, כשראשו מורד ועיניו כמו עצומות למחצה. הנערה השפילה עוד יותר את קולה ואמרה:

“בוריס סולומונוביץ, יגרש נא את השיעמום מעל פני איבן ניקולאיביץ. הוא בוודאי יודע לעשות זה.”

יגונו של פיינברג התנדף כרגע. הוא הגיש את ראשו לראש הנערה, עד שהרגיש רגע אחד את מגע שערותיה על קצה אזנו, ואמר גם הוא חרש:

“טוב, אני אנסה, אבל עזריני גם את אננה פבלובנה.”

הם עצרו את צעדיהם בכוונה, כדי ללכת בשורה ישרה עם הדוקטור, ופיינברג פנה אליו ואמר:

“אנחנו הולכים לקבור את המת… לא כן אדוני הדוקטור?”

הדוקטור הרים את עיניו, נעץ את מבטו בפני הנערה, ובת צחוק עדינה ונוגה הופיעה על שפתיו.

“היא, היא, אננה שלי, שציותה לך לבדח אותי, בוריס סולומונוביץ?”

הנערה התאדמה ואמרה בקול עצור מדמעות:

“אבל מה לי לעשות אתך, איבן ניקולאיביץ, אם הנך היום איש לא יסכון?…”

“אל תבכי, אל תבכי, חביבתי, הנני והייתי שמח!” אמר הדוקטור בקול שנשמע בו רוך אין קץ. הוא נגש אל הנערה, נתן את זרועו מתחת לזרועה, ושניהם הלכו כך שלובי-זרוע כל הדרך, עד שהגיעה החבורה לחוף הנהר.

ואולם כשהפליגה הסירה מן החוף ונתגלה משטח המים, שהיה מתנוצץ באמצע כבליל רועד של זהב וכסף ומאפיל מצדי החופים הגבוהים והתלולים, שאלות-כסף היו סוככות מעליהם, נפנה כל אחד מן החבורה למראה עיניו, וכעין סנוורי-נפש תקפו את כולם לשטף האור, הרב מהכיל, הרועד ומתגוון על פני נהרות רחבים בשעות בוקר של קיץ. הנערה, שלידה נמסר ההגה, ישבה דוממה בקצה הסירה, עיניה נהו אחרי סלסולי-הגלים ופניה, שנמתחה עליהם המנוחה הרגילה, המובנה, אותה מנוחה השפוכה גם על פני הטבע ושהיא מאצילה לפניהם של בני אדם, שזה אך גמלו נעוריהם, איזה דבר סוד, דבר מה מחביון הטבע – פני הנערה האלה נדמו לפיינברג כל כך מובנים וחביבים, אך גם זרים כל כך ורחוקים. הוא, שישב באמצע הסירה והיה עסוק בעבודת-המשוט, היה מסתכל חליפות בבת לוויתו, ולכל נענוע קל שהיה הרוח מנענע את הארג הדק של חולצת-הנערה, לכל זעזוע קל של תלתלי הזהב בקצות רקותיה של הנערה, היתה חוזרת ונעורה בלבו של העלם ההרגשה כי בסירה אחת אתו יושבת נערה תמימה וחביבה, שסוד קסמה אחד הוא עם קסם הנהר שטוף הנגוהות, עם נועם ה“חוטור,” החבוי בעבי יער ארנים, ועם ערפילי השממון, התועים בנפשו של הדוקטור לבוב – כי כל זה הוא עולם אחד תמים-חיים, עתיק שרשים וחבוי בתוך עצמו, ושהוא, העלם היהודי, שתלתלי ערמון לו ושרגש התקיפות לא חסר לו בחברת עלמות, לא ישליט ברגע זה על נפשו את אותו הרגש הנעים של תקיפות, כשם שלא תהיה בינו ובין הנהר דיסנה קרבת-עולמים, אף על פי שהיה בחוץ לארץ, בחברת סטודנטים יהודים ממולדתו, מספר בשפת-תפארת על דבר הדניאֶפר, הדיסנה והסיים, השוטפים בגבולות אוקראינה מולדתו. שעה ארוכה נמנע גם הוא, מאחר שהיה מסור לעבודתו והדוקטור היה שטוח על קרקע הסירה, מהתחיל בשיחה, והוא היה רק מפליט לפרקים דברים קצרים, בשעה שהנערה היתה סחה כמו לעצמה פראזה מקוטעת וחשאית. רק פעם הישירה הנערה את עיניה לנגדו ושאלה:

“הן כל זה מוצא חן בעיניו, הלא כן?”

“אין מקום אשר לא ימצא חן בעיני,” – ענה פיינברג.

הנערה הביטה בו בעינים גדולות ותמהות, ופיינברג, שלא עמד בתחילה בעצמו על הכוונה הצפונה בדבריו, השתוקק פתאום שוב לצודד נפשות, לגלות את מקוריות נפשו.

היא רוצה לדעת, אננה פבלובנה, בשביל מה זה דוקא בעיני אני מוצא הכל חן בעולם? הרבה יש לדבר על זה, אבל אפשר גם להגיד בקצרה: תכונת-הנפש הזאת נובעת אצלי ממידת-הגזע שלי. אנכי מבני היהודים (פיינברג הקשיב בעצמו למלה ‘יהודים’ שיצאה מפיו, ושהה רגע מתוך רגש של פרישות ותקיפות), והיהודים, שכף רגלם היהודית, אם אפשר להגיד כך, דרכה על אדמת כל ארץ וארץ, מן אדמת הצפון, המכוסה בקרח הקשה, עד אדמת איטליה הסוגה בפרחים, ושחזם הלאומי, אם אפשר להגיד גם כך, שאף אל קרבו את ריח הלימונים של ספרד ביחד עם אוויר הטחב של יערות פולסיה – בשבילם נעשה העולם כעין בליל אחד. חילופי האקלים, שינויי פני האדמה – הם התיחסו לזה כמו שאת, גברת אננה פבלובנה, מתיחסת לשינוי רגיל של האוויר. התביני, אננה פבלובנה, לבם של אבותי נעשה גס בעולם, ואולם אני, יוצא הגזע הזה, כיוון שאני מחונן כבר בעינים השוקקות אל היופי שבחיים, אין בכל זאת גם לפני ארצות מכוערות ונאות, ומבורכות ודלות, אלא בכל מקום בואי אני מוצא את היופי השפוך בעולם."

הנערה הוסיפה להביט בו בעינים תמהות ולא דיברה דבר. ופתאום נשמע קול העלם:

“ההגה, אננה פבלובנה, השגיחי!”

הנערה נתאדמה קצת, אבל היא הבליגה על מבוכתה כשנשמע שוב קולו של פיינברג:

“ראי לאן נטתה הסירה!”

ברגע זה התרומם פתאום הדוקטור מעל קרקע הסירה וישב. פניו הביעו כעין לאות ומרירות, ואחרי רגע של דממה אמר:

“אני מקנא בך, בוריס סולומונוביץ.”

“בי? במה אני מעורר קנאה?” שאל פיינברג בצחוק. ואולם שפתיו התעוותו קצת ולבו היה מהסס לדברים אשר יצאו מפי הדוקטור.

“משום שמה שהיה לך לברכה, נהפך לי לקללה.”

“האם הקשבת לשיחתנו?” שאלה הנערה בתמהון. “אני חשבתי כי נרדמת.”

“שמעתי ברור הכל, ילדים, והנה לך בקיצור קללת חיי, בוריס סולומונוביץ: אלמלא היו אבותי מתרגלים, כעופות אל הלול, אל החיים המצומצמים במקום אחד, אל החיים הבטלים והבטוחים, לא הייתי בא לידי כך, במלה אחת: אני בן גזעי.”

הדוקטור נשתתק. ופתאום פנה אל הנערה בקול כמתחנן:

“נשוב, אננה, עזבי את הטחנה לעת אחרת.”

“וכי מה?” תמהה הנערה.

“אני רוצה לשחק בשחמט, חביבה. תניני נא, אננה!”

הנערה הביטה בו רגע, פניה נעשו עצובים וכעין מחשבה היתה שרויה עליהם. ופתאום פנתה אל פיינברג ותקרא:

“נשוב, בוריס סולומונוביץ.”

"מהר, מהר! מלמל הדוקטור כמו בפני עצמו. פיינברג לא ערב משום מה את לבו להביט בפניו: נדמה היה לו, כי יראה את הלז בשעת קלקלת-מחלתו. הוא הסב את הסירה ויתמכר בפעם הזאת, בדרך החזרה, ביתר-און לעבודת המשוט, כשאיזה רגש של בריאות ופרישות מפעפע בכל גופו. הוא לא חדל מלהרגיש את אותו הרגש של בן-נעורים, הפרוש לנפשו מתוך תקיפות עיוורת וחתומה, גם כשארכה אחרי כך הדממה שעה יתרה והנערה, שגם פניה כאילו נקפאו בפני הדוקטור, חדלה להעיף בו את עיניה כפעם בפעם.

הסירה נגשה אל החוף. הנערה, שיצאה ראשונה, נתנה יד לדוקטור, שקפץ גם הוא מתוך הסירה והתחיל תיכף להתרחק מן החוף, כאילו לא היה יכול לעצור בעד הכוח הטמיר, כוח המחלה המסותרת, שמשך אותו לאמצעי-השכרון, הנכון לפניו בבית, אל דף השחמט. פיינברג היה עסוק רגע אחד בקשירת הסירה והנערה, שעמדה על גבו והביטה בדממה במעשה ידיו, פנתה אליו פתאום ואמרה:

“הוא בוודאי גם כן מצטער על שלא הגענו אל הטחנה? בפעם אחרת, אם הוא רוצה, נסע כבר שמה לבדנו.”

פיינברג, שהיה מהדק ברגע זה את שלשלת הברזל של הסירה מסביב ליתד עץ, התקוע בחול, הסב את ראשו, חייך כלפי הנערה ולא ענה דבר. לבו רק פעם בקרבו, ומתוך הרגל-לב ישן-נושן, הרגל של יהודי להביא מיד את הכל בחשבון הנפש, קבע פיינברג לעצמו את הרהורו:

“הנה החידה קרובה לבוא.”

ה

זה כבר כשתי שעות – השעות הדוממות של אחרי הצהרים – שהיה פיינברג שוהה בודד בחדרו, ולשיעמום הבטלה שהרגיש עכשיו העלם – אותו השיעמום המצוי בשעות-החמה האלה אצל בני כרכים היושבים ישיבה ארעית בנאות שדה – נטפל לאט לאט גם איזה רגש לא נעים, שפיינברג לא הרגיש כמותו מיום בואו אל ה“חוטור.” מצב נפשו של העלם היה דומה באותה שעה לתעתועי לב איש החוזר אחרי אשה אהובה ושהיה דורש זמן מה את גילויי-החיבה, הרגילים בין אדם לאדם, כרמז ליחוד-לבבות ולאושר העתיד לבוא, ושהוא מסלק אחר כך בעצמו לפתע פתאום, ברגע של בדידות ועצבון, את כל הקסם שיצר לו לפנים בדמיונו. פיינברג, שנמאסה עליו הבדידות התפֵלה שבחדרו – אחד מאלה החדרים המרוּוָחים והריקים למחצה, המרובים בבתי העץ הנושנים שבאחוזות-כפר – נגש, כשהוא משתעמם וצועד מקיר אל קיר, אל החלון הפונה אל המרפסת, עמד רגעים אחדים בלי נוע, נשען אל משקוף החלון, והיה מסתכל בגינת-הירק שלפני הבית, שעל פני ערוגותיה, שנראו כעבשות קצת בחום הצהרים, לא חלף אף נדנוד קל. הוא הסתכל מתוך דממה כבדה במשטח הירק הקפוא תחת כובד הזוהר של צהרים, והרהור אחד בהיר עבר במוחו, הרהור שהפיג כרגע את שיעמום-הבטלה מלב העלם והכניס במקומו מרירות חריפה, שתבעה לה מיד את תיקונה. האם לא דומה פה הכל, בעולם המוזר הזה, שהוא, פיינברג, נקרה לתוכו, לאותו משטח הירקות הקפוא בזוהר השמש והצומח ועושה שרשים אף על פי כן בחביון האדמה? והוא הסכיל לשבת פה כשבוע ימים, הוא העלם הפוחז, הזקוק בכל שעה להרהורים נמהרים ושלבו אינו אלא בליל אחד של תעתועים וחלומות! הוא לא יראה, אמנם, רמז של קוצר-רוח מצד האנשים האלה, הקפואים תחת זוהר חייהם הדומם והכבד. כן – –

ברגע זה עברה הנערה לפני החלון ופניה, שהיתה נסוכה עליהם כעין מנוחה של פרישות, ושהיא הסבה אותם כמעוף עין לעבר החלון של חדר פיינברג, נעלמו כרגע. פיינברג נשאר בלי נוע על מקומו ואחרי כן עבר בברכים כושלות קצת אל הספה וישב עליה. גם שממונו ועצבון לבו נפוגו לפתע פתאום, ורק כעין קור של בחילה התחיל מפעפע בכל קרביו. הוא ישב בראש מורד ושפתיו לחשו:

“צריך לנסוע, היום או מחר צריך לנסוע.”

ואולם פתאום חרד העלם ממקומו לפני הנערה שהופיעו שוב בחלון הפונה אל המרפסת. ומדי גשתו אל החלון הבחין פיינברג בבת הצחוק שעל שפתי הנערה ושחרר את עצמו מדכדוך הנפש, שהיה משועבד אליו עד לפני רגע, להרהור אחד מהודר קצת שעבר במוחו: “בכל שעות היום, ואפילו בלילה, יש בבת צחוק של אדם – וגם בבת צחוק של אשה בכלל – דבר מה מן החולין; ואולם יש שעה – שעת השמש הנאלמה של צהרים – שאין בת צחוק רגילה כל כך על פני אנשים, ולכן יש לבת צחוק של אשה יתרון של קסם בשעה זו…” – הוא אמר, כשהוא מצטחק גם הוא כלפי הנערה:

“את נותנת לי להשתעמם, אננה פבלובנה, עוברת את לפני חדרי –”

היא לא נתנה לו לכלות את דבריו, ואמרה במנוד ראש, כשהיא מוסיפה להצטחק:

“ככה, בוריס סולומונוביץ!… איבן ניקולאיביץ קרא לי, הוא נרדם עכשיו.”

ואחרי רגע הוסיפה, כשבת הצחוק נסתלקה מעל שפתיה:

“הוא סובל עינויים, המסכן!”

הם החרישו שניהם רגע אחד, כשפניהם קרובים אלה אל אלה בחלל החלון הפתוח, וכששפתי העלם רועדות מרטט פנימי, שחלף פתאום את כל קרביו. הנערה הרחיקה פתאום את ראשה מראש העלם, לחייה האדימו קצת, והיא אמרה חרש:

“נלך לטייל קצת – הן אתה משתעמם, בוריס סולומונוביץ… ואם אינך כועס כבר עלי –”

“טוב,” אמר העלם בקול כבוש, שלא היה רגיל אצלו, ואולם הוא לא מש מיד ממקומו, אלא נשען בידו על משקוף החלון והציץ רגע אחד בעיניו ישר לתוך עיני הנערה, שעמדה נבוכה וקפואה תחת מבט ממושך וקוסם זה של עיני העלם. לסוף סרה הנערה מן החלון מבלי דבר דבר, ורק אחרי צעדה צעדים אחדים על פני המרפסת, קראה אל פיינברג:

“אני מחכה לך, בוריס סולומונוביץ, צא!”

הוא יצא, ושניהם פנו לעבר הבית הקרוב למורד הנהר והתחילו לרדת בדרך אל החוף, ששם היתה מרחפת תמיד רוח-המים הקרירה ושנעשתה לשניהם, אותה הדרך התלולה והרחבה, למקום טיולם הרגיל. ואולם הפעם לא כיוונה הנערה את מהלכה אל מקום החוף ששם היתה קשורה הסירה, ופיינברג, שהתחיל שוב להאמין, מן הרגע שיצאה ההזמנה לטיול מפי הנערה, כי איזו חידת-קסם צפונה בישיבתו ב“חוטור,” שאל בשפתים רועדות, אחרי שהחרישו רגעים אחדים:

“לא אל הסירה אנחנו הולכים?”

“אולי גדול עכשיו החום יותר מדי,” ענתה הנערה מבלי להביט בפני העלם, ופיינברג שטרח בפני עצמו במשך רגעים אחדים של שתיקה לקלוט איזה רמז כמוס מדברי הנערה, אמר לסוף:

“יראה את, אננה פבלובנה –”

הוא התחרט מיד על מה שאמר והיה נחפז לעצום את שפתיו שנתעקמו ברגע הגידו את דבריו האחרונים. הנערה, שלא הסבה אליו גם ברגע זה את עיניה, החרישה רגע ואמרה:

“או, בוריס סולומונוביץ, יודע אתה לגרום עינויים –”

ואחרי רגע הוסיפה בצחוק של מבוכה:

“וביותר, אני חושבת, אתה מסוגל, בוריס סולומונוביץ, לענות את הנשים.”

גל של נעימות הציף את לבו של פיינברג וכעין הרהור מעורפל קצת עבר במוחו, כי דברי הנערה האחרונים פתחו ברגע זה את כל צנורות נפשו, ושכל חשש של שיעמום נסתלק כבר למפרע מן הטיול הזה. הוא אמר:

“חוששני, כי דבר אמת נזרק מפיך, אננה פבלובנה. אבל אני אינני דורש את תכונת הנפש הזאת, בנוגע לעצמי למצער,” פינברג גחן קצת לעבר הנערה והציץ בבת צחוק לתוך עיניה, “לדבר מה שגורם לטשטוש יחוסים בין איש ואשה.”

“אבל למה דוקא אתה, בוריס סולומונוביץ?”

“למה דוקא אני?” חזר פיינברג על שאלת הנערה ופסק בפני עצמו למפרע שיהיו דבריו נאמרים בתוספת החן של וידוי-הלב, “אני הנני כעין אדם חדש בעולם, אחרי שאבותי ואבות-אבותי היו רק מחממים בחביון נפשם את גרעיני המאוויים שהנחילו אותם לי. האדם בן-הקולטורה צועד גם בעולם החשק והאהבה במסילה שסללו אבותיו והוא מרים את כוס התענוגים כאיש המרים את כוסו אל שולחן-המשתה, בת צחוק של מנוחה על שפתיו וידו אינה רועדת אף רעד כל שהוא… ואני – ידי הבלתי רגילה תשפוך הרבה טיפות מכוס הפלאים, כשתיקרה זו לידי – –”

“גם בדברי לא היתה כוונה של גנאי,” ענתה הנערה, “גם בעיני מוצא חן כשהגבר הוא אמיץ ומשונה קצת…”

פיינברג החריש רגע מתוך רגש של אי- נעימות קלה. נדמה היה לו, כי הנערה, בדבריה הפשוטים על דבר הגבר האמיץ, המוצא חן בעיניה, הפחיתה משום מה את ערכו והוסיפה לדמותו כעין קורטוב של בנליות, לו, לעלם היהודי, המוזר והגא, שאין כוחו אלא במקוריות נפשו. הוא אמר בקול כבוש ורועד קצת:

“לוּ תביני אותי, אננה פבלובנה. האם לא תשמעי מפי כל נערה ונערה, כי נפשה חשקה רק בגבר האמיץ, היודע להכניע את לבבה? ואולם הגבר האמיץ, אותו הטיפוס הרגיל למדי, האם גם נעלה ויחיד בערכו הוא? יש עוד בין הגברים מספר קטן של בני עליה, שדבר מה מתוק ומר מפעפע בלבם והדבר הזה ינעם לאשה, אשר תאהב את אחד הגברים האלה, כמיץ אלפי אהבות ונשיקות. רק חלי אותי קצת, אננה פבלובנה, ואגידה לך מה הוא הדבר הזה.”

היא עצרה רגע מלכת ותסב אליו את פניה, שכעין מבוכה קלה היתה נסוכה עליהם. אחרי כן אמרה חרש:

“שוב אתה מענה אותי, בוריס סולומונוביץ, אתה יודע לעשות את זה – – –”

“טוב, אננה פבלובנה, אני מסכים לחדול מלענות אותך… לעת עתה, למצער…,” הוסיף העלם אחרי דממה קצרה בקול רועד. הם עמדו שניהם מחרישים ונבוכים קצת. אחרי רגע לחשה הנערה:

“אם כן – אני מבקשת –”

“דבר זה, שאני רמזתי עליו מקודם,” התחיל העלם, “אין לו שם ואין מלה אשר תכנה אותו. כל זה אינו אלא צלצול רך ומלא תעלומה –”

“אני רוצה לשמוע את הצלצול הנפלא הזה,” הצטחקה הנערה מתוך מבוכה.

“צלצול זה חבוי הוא בתוך מלים אחדות, השגורות זה אלפי שנים על שפתי בני אדם. יש צלצול, בנגוע מתכת במתכת, למשל, אשר יישמע באזנך כמו עמום וכבוש, ואת תבחיני אותו כרטט בודד, הנולד ונאסף בלי זעזועים, ואולם יש אשר יגיע צלצול חי אל אזנך, ונדמה לך אז, כי עולה הוא הצלצול אליך מאיזה עולם רחוק וטמיר, והוא יימשך אליך, הצלצול הזה, באלפי נימים רועדות ומזדעזעות, והוא ירטט בסביבך כרשת של זעזועים ערבים ונעלמים, ואת כולך תעני לצלצול הפלאים הזה ברטט מתוק ומר, אשר ימלא את לבך – –”

“לוּ כבר אמרת לי הכל!” התחננה הנערה חרש.

העלם השפיל עוד יותר את קולו:

“הנה אני עומד לפניך – איש מעולם רחוק וזר. ואני אם אגידה לך מלים אחדות, ושמעה אזנך את הצלצול אשר את תאֵבה לשמוע –”

“הגידה –”

“אם כן – עצמי את עיניך, אננה פבלובנה, ואגידה”.

הנערה נשמעה לו ותעמוד רגע עצומת עינים ומחרישה, כשפליטת צחוק המבוכה עוד רועדת על שפתיה. העלם שהה רגע מתוך הסתכלות דוממה בריסי הנערה, שלא חדלו מלרטט על גבי העינים העצומות, אחר-כך גחן העלם אל הנערה וילחש:

“אני אוהב אותך.”

רגע נשארה עוד הנערה עצומת עינים, ואולם בעוד רגע הרימה את ריסיה והביטה לנוכח עיני העלם בעינים גדולות ותמהות. ופתאום נעקרה הנערה ממקומה התחילה לרוץ אל עבר החוף התלול, למקום שגדלה שם החורשה הצפופה של אֵלות הכסף. פיינברג נשאר עוד רגע על מקומו, כשקומתו זקופה ועיניו המזהירות וצוחקות קצת נוהות אחרי דמות הנערה, שרצה מבלי להסב את ראשה אחורנית. ורק כשחדרה הנערה לתוך החורשה ושמלתה הלבנה היתה מבהיקה עדיין מבין העצים, עזב העלם את מקומו והחל להתרומם גם הוא במעלה החוף התלול, כשהוא צועד בצעדים מתונים ומאזין לרטט לבו המתוק.

פיינברג מצא את הנערה כשהיא שטוחה על העשב ופניה נטויים כלפי מטה. הוא שהה רגע מעומד לפניה, ואחרי כן קרא לה:

“אננה פבלובנה – –”

הנערה לא הסבה את ראשה, ופיינברג, שהיה נבוך קצת גם הוא, ניסה להסיח את מבוכת הנערה:

“אננה פבלובנה, אולי נלך בכל זאת לשוט על פני הנהר.”

היא הסבה אליו פתאום את פניה, שלא הפיקו ברגע זה מבוכה ושלא נסתמן עליהם גם קפאון המעיד על טינא מסותרת. היא ישבה על העשב ואמרה אחרי רגע של דממה.

“לשוט אינני רוצה עכשיו – בפעם אחרת. שב אצלי, בוריס סולומונוביץ, וספר לי דבר מה יפה – יפה…”

“טוב,” אמר פיינברג וישב גם הוא על העשב. אחרי רגע התחיל לדבר מתוך רגש מעורב מרוך ומתקיפות.

ו

משחק השחמט נפסק, והדוקטור, שהפסיד גם הפעם, עזב את המרפסת ונכנס הביתה. פיינברג נשאר לבדו, התמתח על הכסא המוארך והשרה את עיניו השלוות על פני גינת הירק הרחבה, שהשתרעה לפני הבית והיתה שטופה בנגוהות הבוקר. האוויר הרועד ומשתפך בגלי אור היה מלא צלצולי חיים דקים ורועשים, נפרדים ומסובכים זה בזה, אך אזנו הכבדה של העלם היהודי הבחינה מתוך השאון החי הזה רק את המית הארנים הכבושה, שהיתה מגיעה חליפות מן החורשה שמאחורי הבית, ואת זמזום הדבורים על פני הכוורת שבתוך הגינה; לרגעים, כששאון היער הלך וגוע כהמית גל מים המשתפך על פני החוף, ומעוף הדבורים נעשה גם הוא כבוש ביותר, נדמה היה לו לפיינברג, כי שרוי הוא בתוך דממת מרחקים לאין קץ, ואז היה העלם מתמתח בכל גופו על הכסא, משלב את ידיו מאחרי ראשו והיה מיחד את כל חושיו למנוחה אשר בתוך נפשו. לאט לאט עצם העלם למחצה את עיניו והשליט על עצמו דמיון של סוד. בתוך האור המעוור, שהיה מרפרף ורועד לפני עיניו העצומות למחצה של העלם, רעדה כמין הזיה כבדה ומשכרת, ונדמה היה לו לפיינברג, כי הוא הנהו הגבור של האגדה שתעה ביער ובא עד בית בודד, ובבית הזה מעון הענקים, ששמם נורא בכל העמק אשר שם ישכנו האנשים הדלים, העמלים והחלשים. עומד הוא התועה לפני הבית הנורא, ובאין מוצא לפניו הוא בא לתוך הבית ומוסר את עצמו לידי הענקים. והנה פלא, הם מצטחקים לנגדו, מדברים אליו; הענק, אדון היער הטמיר, מביט אליו בעינים מלאות חמלה ודמעות, כאילו חיכה בלב כלה זה ימים על שנים להלך הזר והחלש, הבא מן העמק. והנה גם בת הענק היפה, האיומה והענוגה כאחד ביפיה, נגשת ומצטחקת אליו ומדברת בקול המלא רוך ותחנונים – –

ופתאום פקח העלם את עיניו, התרומם במקצת מעל הכסא והיה מסתכל רגע אחד כאחוז תמהון וסנוורים בפני אננה פבלובנה שעמדה לפניו.

“בוריס סולומונוביץ,” אמרה הנערה ובקולה נשמעו כעין רוך ותחנונים, “אני ממתנת לך – בוא אתי. אתם יושבים כל הבוקר אל המשחק ואני משתעממת עד מות.”

רגע אחד לא ידע העלם את נפשו. הוא הניח את כף ידו האחת על לבו שהלם בחזקה, ובשניה אחז את כף ידה של הנערה. ואולם למגע העור הרך והחם של בשר הנערה התנער העלם מסנוורי-נפשו וידע את אשר לפניו. הוא מלמל, ובקולו, מבלי שהרגיש הוא בעצמו בזה, נשמעו גם כן תחנונים ורוך:

“ואיבן ניקולאיביץ?”

“בוא נא אתי, בוריס סולומונוביץ, אני אתו כל הימים… הוא יצא תיכף ואז כבר אי אפשר יהיה ללכת. אחרי כן נמצא אמתלא בשבילו.”

פיינברג התרומם ממקומו וילך אחרי הנערה, שצעדה בצעדי חרש מדי עברה את המרפסת; אחר כך, כשנמצאו כבר שניהם מחוץ לגינת הירק, אחזה הנערה ביד העלם ותמשוך אותו אחריה.

“נמהר, נמהר, הוא יכול עוד לרדוף אחרינו,” אמרה הנערה ותצחק בקול, אך היא לא הקטינה את צעדיה, כאילו היתה באמת יראה, פן ירדוף אחריהם הדוקטור וישיגם. רגעים אחדים הלכו כך שניהם בצעדים מהירים; הם לא דיברו דבר ונשימת שניהם נעשתה מהירה וחטופה לרגלי ההליכה המהירה ובגלל החום הכבד והמעיק שלפני סער הצהרים. הם, אף על פי שלא התנו ביניהם מראש, הלכו ישר אל הנהר, ורק כשנשימת הנהר הקרירה נגעה בפניהם נגיעה נעימה, התחילו פתאום שניהם צוחקים בקול.

“ברחנו ביום בהיר כזה כגנבי לילה,” אמר פיינברג ולקח את כף יד הנערה בכף ידו, בשביל לרדת אתה יחד במרוצה במורד החוף התלול, “אבל בשביל להיות בטוחים, כי איש לא ימצא אותנו, אנחנו צריכים להסתתר בתוך הטחנה העזובה.”

“חא-חא-חא!” צחקה הנערה בקול, “כל התרמית לא נעשתה אלא בשביל להוביל אותך אל הטחנה.”

“ואינך יראה, אננה פבלובנה?”

הם התחילו ברגע זה לרוץ במורד הגבעה, ופיינברג שמע רק דברים מקוטעים מתשובת הנערה, שיצאו מתוך נשימה קצרה.

“ולוּ גם – – יראתי – עוד יותר – – נע-נעים – –”

הוא לא ידע בעצמו, אם הוא לחץ בכוונה את כף ידה של הנערה עד לכאב, אולם כשעמדו שניהם על החוף לנוח רגע ממרוצתם, לא עזב פיינברג את כף היד הענוגה והחמה והיה תוהה אל נפשו: ולוּ גם יראתי קצת גם אני, אבל עוד יותר נעים כך, עוד יותר נעים – –"

הם הוסיפו לעמוד כך שלובי יד, דוממים, תפושים שניהם באיזו הרגשה סתומה ומתוקה. הנערה, שסוככה בכף ידה השניה על עיניה, הסתכלה בסלסולי הגלים, שהבריקו באוויר הכבוש והכבד שלפני סער עד לסנוורים והיו נראים כקמטים של זוהר לאין מספר, עשויים במידה אחת ואחוזים ומסובכים אלו בּאלו. רגע אחרי רגע עבר כך בדממה על הזוג שלוב-הידים, גלי החום שטפו עליהם מכל עבר, והם לא משו ממקומם, לא הנידו יד, רק חזה הנערה התרומם וירד חליפות וידו של העלם היתה לוחצת מרגע לרגע ביתר עוז את כף ידה של בת לוויתו. עוד רגע – וראש העלם התקרב בלי משים עד לשערות ראש הנערה, ולמגע זה עבר רעד על פני כל עור גופו של העלם, והוא, מבלי לכוון מראש את אשר יגיד, אמר בקול כבוש:

“אננה פבלובנה!”

הנערה כאילו הבינה לדברים שלא נאמרו, ואמרה בקול נבוך:

“נשב בסירה. החום כבד עד למחנק.”

הם ישבו בסירה, ופיינברג, שלקח את המשוט בידו, אמר בקול רועד:

“שכבי את, אננה פבלובנה, על קרקע הסירה, ואני אסתכל בך.”

היא נשמעה לו, ואחרי רגע, כשהיתה כבר הסירה משרכת את דרכה בשאון חרישי ומונוטוני, הוסיף פיינברג ויבקש:

“עצמי את עיניך,”

הנערה נשמעה לו שוב. הסירה התנהלה ליד החוף, בצל העצים המכסיפים, שעמדו עכשיו כקפואים מבלי להניד את עליהם. משטח המים הרחב שבאמצע הנהר הבריק בשקט הזוהר שלפני הסער, והיה דומה לרצועה ארוכה ורחבה של כסף שנקפא בקמטיו, ורק פעם בפעם, כשהיתה השמש מסתתרת מתחת לקרע עב שחור, היו פני הנהר משחירים פתאום מן הקצה אל הקצה, והמשטח הגדול של קמטי המים הזעירים היה מקבל פתאום דמות של רשת-ענקים, שחורה ומפחידה. לדמדומי רגע אלו היתה הדממה נעשית עוד יותר עמוקה וכבושה. ורק קול הקוקיה, שלא נשתתקה בשעת הצהרים זו, היה צף מן היער ועולה יחידי על פני המים. פיינברג הניח את המשוט מידו, הסירה התלבטה רגעים אחדים בין גזעי העצים המרוסקים, שראשיהם הציצו מתחת למים, ונתקעה לסוף בין שני גזעים מסתעפים, שלא נתנו לה, לסירה, לזוז ממקומה. פיינברג, שנעשה פנוי מעבודת המשוט, נעץ את עיניו מתוך תאוות נפש כבושה בדמות הנערה, שעיניה היו עדיין עצומות ושמכל יצורי גוה, שהסתמנו מתחת לארג השמלה הדק, כאילו נסתלקה ברגע זה תמצית החיים, המאחדת אותם לגוף אחד, והם נשארו חיים בכל זאת כל אחד לבדו, יצורי הבשר הריחניים, הרועדים כל אחד לבדו ברטט לא נראה של שכרון ותרדמת-תאוה מסותרת. עבר רגע אחרי רגע, ולאט לאט התכווץ העלם בקצה הסירה, עיניו סיירו את הגוויה הנאלמה, משערות הזהב, שהתנפנפו חרש ברוח, עד קצה הנעל הדק, שהיה נח על ההגה, וכעין רגש של רוך ועצבון גם יחד התחיל רוחש בלבו. נדמה היה לו ברגע זה, כי צנום גו הוא ורפה כוח לעומת הגוויה הנחמדה של הנערה. “היא,” עבר הרהור בלבו, “ועיני המיטיבות לראות רואות את זה –היא בת חמודות, עדינת לב וענוגת-גו, ואני לא נחלתי מאבותי אלא יצר מתגרה, מהיר גפים, הנושאות אותו מחמדת חיים אחת אל השניה, ושיפול, בערוב יום נעורי, מת למחצה ועייף כנפים, כפרפר בן-יומו הגווע עם בוא השמש, ובכנפי יצר נעורי הקל והחלש לא יהיה אצור, בשעה אשר יגוע, רק מעט מאבק הדבש אשר על פרחי החיים.” אבל את הרהורו זה לא השהה פיינברג בלבו, והתחיל שוב לעבוד במשוט, כשהוא מוליך את הספינה במהירות יתרה. פתאום גחן העלם, מבלי שהפסיק את עבודת המשוט ומבלי שהתכוון לזה מתחילה, ונשק את קצה הנעל של הנערה.

הנערה פקחה את עיניה, הביטה רגע ממושך לתוך עיני העלם, ומבלי דבר דבר הושיטה לו את ידה. פיינברג אחז את היד המושטה אליו, והנערה התרוממה ממקומה, העבירה את כף ידה על פני שערותיה שנפרעו משכיבה, ומבלי לסדר אותן תמכה את ראשה בשתי ידיה, נעצה את עיניה בקרקע הסירה והחרישה. פיינברג עסק גם הוא בדממה בעבודת המשוט, ורק לבבו היה הולם ודובב: “החידה מתקרבת, החידה מתקרבת.” פתאום הרימה הנערה את ראשה והתחילה לשיר. היא שרה רומנס מלנכולי ומתוק:

МнҌ блаженства СЪ тобой

Не дадутЪ, не дадутЪ,

А тебя СЪ красотой

ПроддутЪ, проадутЪ.

קולה החזק והעמוק של הנערה נישא יחידי על פני המים, שענני הסער שנתלכדו כבר במרום השרו עליהם צבע עופרת, ופיינברג, שהקשיב מתוך נשימה עצורה לשירת הנערה, היה כולו תפוש תמהון לב וכליון נפש. נדמה היה לו, כי אותה הנערה הרכה, העדינה, העתידה למסירת נפש של אהבה, דמות זו, שהתרגל אליה במשך הימים האחרונים, נגוזה פתאום, ובמקומה הופיעה לעיניו בת אוקראינה, אמיצה ופראית, סתומת רגש וצמאה לאהבה, שכורת-נעורים וכבושה בתוך נפשה. ופתאום נתנדפו גם מלב העלם כל פרורי ההרגשה הזעירים, המתלבטים ומסובכים זה בזה, וגל אחד שטף את כל נפשו – איזו תאות נפש עוורת, סתומה ואמיצה תקפה אותו והוא, בהרתיחו ביתר עוז במשוט את המים הכבדים והאפורים, היה גוחן חליפות מדי סובבו את המשוט בתוך בליל מי העופרת, ובכל פעם היה נדמה, כי גופו הגמיש מתכונן להתקרב בקפיצה אל הנערה פרועת-השערות, המשוררת מתחת לענני העופרת. וככה נישאו שניהם הלאה הלאה, אל הטחנה, שהתחילה מסתמנת מרחוק, שניהם דוממים ותפושי געגועים עזים וקודרים.

הרוח לא התרומם עדיין, הדממה הקודרת גדלה שבעתים, ורק המים התחילו פתאום לרתוח ולהעלות גלים, שהיו שוקעים ועולים, כשהם קודרים וכבדים ונבדלים כל אחד בפני עצמו. הרעם הראשון התגלגל כשקרבה הסירה אל הטחנה, ופיינברג עזר בדממה לנערה לצאת מן הסירה, ומבלי להביט אליה אמר בקול נמוך וכבוש:

“היכנסי את פנימה, אננה פבלובנה, הנה גשם יורד כבר. אני אקשור פה לבדי את הסירה אל הקורה.”

הנערה נשמעה לו מבלי דבר דבר. הוא נשאר לבדו, ובתוך שטף הגשם, שהתחיל פתאום לרדת בחזקה, היה העלם עומד בתוך הסירה, כשהמשוט בידו ועיניו הקודרות, הפתוחות לרווחה מביטות במבט קפוא לתוך רשת הגשם. לבו הלם בחזקה ומתוך הכרה לא ברורה, כי שם, בטחנה האפלה, הולך ומתרחש ברגע זה איזה דבר-גורל עוור, שהוא ישתעבד אליו בעל כרחו – מסר העלם את נפשו למאוויים כבדים וקודרים. הוא לא הרגיש בגשם, שהרטיב אותו כבר עד כף רגלו, הלמות לבו הלכה וחזקה, גל אור לבן עוור את עיניו וקול רעם מתפוצץ הממהו, ואולם הוא נקפא שוב במקומו, מבטו נצמד אל בליל המים הרותח והמעלה קצף מתחת לזרם הגשם, ושפתיו היו פתוחות, כמבקשות נשיקה. פתאום רעד העלם בכל גופו ונעקר ממקומו. הוא נכנס בצעדי חרש לתוך הטחנה, מבלי שהבחין ברגע הראשון, בגלל חצי האפלה שבתוך בנין העץ הרעוע, במקום שנצבה שם הנערה. הוא עצר מלכת והפנה את ראשו כמבקש הנה והנה. פתאום החריד אותו קול רך, חרישי וכבוש:

“אני פה, בוריס סולומונוביץ.”

הוא הפנה את ראשו לעבר הקול והבחין בנערה, שעמדה בפינה חבויה, נשענת אל אחד הקירות. בצעדי חרש נגש אליה ונתיצב לנגדה, כשהוא מחריש ומכוון בחצי האפלה את עיניו לנגד עיניה; רגע קצר עמדו שניהם דוממים ומביטים זה בעיני זו. בחוץ תופפו זרמי הגשם, פעם בפעם הוארה האפלה באור הברק הלבן והמהיר, הבנין הרעוע וההרוס למחצה רעד על גגו וכתליו לשאון הרעמים המתפוצצים, והם, העלם והנערה, התלכדו זו לזו, מבלי דבר דבר ומבלי נשק איש לאחיו. רק אחר כך, כשהיו שטוחים על קרקע הטחנה וגו הנערה רעד בתוך זרועות העלם, נשמע מתוך שאון הגשם קול כבוש וחרישי:

“אתה הנך גורלי. אני ידעתי את זה כשראיתיך בפעם הראשונה.”

בחוץ תופפו זרמי הגשם ומתחת לרצפת הטחנה, שהיתה זרועה סדקים מרוב ימים, רתחו המים והעלו קצף לבן.

ז

שלהבת הנר שעל שולחן המרפסת לא התנועעה כמעט באוויר השוקט שלאחרי הסער, שהיה מבושם בריח המשכר של ציצי הדובדבנים, אלו הציצים הלבנים, שהרוח היה משיב אותם מגן הפירות הגדור שמאחורי הבית והיה נושא את אבקם הצחור עד למדרגות המרפסת. רשת הכסף של אור הירח היתה פרושה על פני גינת הירק שלפני הבית, מעל הערוגות התנדפה רטיבות הגשם, שחדל רק לפנות ערב, וגלגולי-הקול של הזמיר, שהגיעו מן הגן, נשמעו על המרפסת מפורדים ומצוחצחים בערב רטוב זה של מאי. סעודת הערב, שעברה הפעם מתוך דממה לא רגילה, באה כמעט לידי גמר, והנערה, ששימשה בעצמה את הגברים, מבלי להעזר במשרתת – נשענה אל גדר המרפסת וכתפיה, העטופות במטפחת חורף עבה, רעדו מרגע לרגע. הדוקטור, הסתכל חליפות בפני גיסתו, התרומם פתאום ממקומו ויגש אל הנערה.

“מה זה, אננה, הקר לך?”

“אין דבר, יקירי,” השיבה הנערה בצחוק קל על שפתיה, “רק בבקשה: אל תשחק אחרי הארוחה, הערב כה נחמד ואני רוצה לטייל.”

פיינברג כיוון את הרהוריו למלה “יקירי,” שיצאה מפי הנערה, ונדמה היה לו, כי איזה עצב לא-ייאמר נתבטא במלה הרכה הזאת, שהיתה שלוחה אליו, ולא לבן שיחתה של הנערה. הוא התרומם ויעמוד לא רחוק מן הנערה. עיניו נפנו לרגע לחלל הערב הנאלם והרועד בנוגה הירח ולבו נתכווץ מתוך מצוקה של רוגז. ברור היה לו, כי הנערה מתכוונת לצאת אתו לטיול-לילה של יחוד, ואולם הדוקטור, המשתכר בשחוק השחמט, האם לא יעצרהו גם הערב על המרפסת? פיינברג הבחין בעצמו ברוגז האצור בדברי-הקריאה, שיצאו פתאום מפיו:

“לא כדאי בערב כזה לשחק בשחמט!”

הוא התחרט תיכף על דבריו, ורגע הדממה, ששרר אחר כך, נדמה היה לו כאות אי-רצון מצד הדוקטור, ואולי גם מצד הנערה, מצד כל האנשים המפונקים האלה, שעמדו בוודאי ברגע זה על אופן דיבורו המוזר והמתגרה של העלם הזר וקשה-הלב. ואולם הדוקטור אמר פתאום:

“אני אשב עם ניקולאי בבית, אני עייף קצת, ואת לכי לך עם בוריס סולומונוביץ.”

“בוריס סולומונוביץ,” הפנתה הנערה את ראשה אל העלם, כשכתפיה עוד רועדות והצחוק עדיין על שפתיה, “התלך אתי?”

גל של כאב ומתיקות שטף את לב העלם. כמה רחוקים האנשים האלה מחשדיו הפעוטים! הוא יכול רק להפליט מלים בודדות:

“טוב, נלך.”

“אם כן יחכה לי, אני רק אכנס הביתה לרגע,” אמרה הנערה. ואולם היא לא משה ממקומה ותעמוד רגע כמאובנת מתחת למטפחת החורף והצחוק הקל נראה כקפוא על שפתיה. ואולם לסוף התנערה ממקומה ותעזוב את המרפסת.

הגברים נשארו דוממים עד שוב הנערה, ואולם כשירדו כבר פיינברג עם בת-לוויתו מעל המדרגות, צעד הדוקטור צעדים אחדים אחריהם ויקרא:

“אבל זכרו נא, רבותי, בליל אביב זה יגרום לכם הירח רק שיחת-אהבים!”

הם היו כבר בגינה. הנערה צדה באפלה את כף ידו של העלם, ותלחש לו:

“מה נחמד הוא, איבן ניקולאיביץ שלנו!”

פיינברג לחץ גם הוא את כף ידה של הנערה, ויען לה חרש:

“אני אוהב גם אותו כמו שאני אוהב אותך, אניא!”

צעדים אחדים צעדו שניהם שלובי יד ומחרישים, ושניהם, מבלי שהותנה ביניהם, שמו את פניהם לגן העצים שמעבר הבית השני. הם עברו את שדרת עצי הדובדבנים שבקצה התרוממה אֵלה עתיקה ועבותה. שמה, מתחת לעץ העתיק הזה, עמד שרוי באפלת-הצל ספסל-עץ נמוך ועתיק ימים גם הוא, ספסל רב מסורת וזכרונות, שהיה מכוסה כולו בפיתוחי שמות וראשי-תיבות מטושטשים מרוב ימים. שני המטיילים ישבו על הספסל הזה, שגזע העץ שימש לו כמשענת, ושהו רגעים אחדים תפוסי יגון קל, ורק קצות אצבעותיה של הנערה לטפו למחצה בלי דעת את קצה כף ידו של העלם. פיינברג השיב גם הוא לבת לוויתו ליטוף של חיבה קל כזה, והודה באותו רגע בפני עצמו, כי הרגשת-לבו מצטרפת לגירוי של עצבון. לפני אילו רגעים, בהתכוננו לצאת לטיול היחוד עם הנערה, חזה לו בדמיונו נשיקות בלי דברים, בצל העץ הראשון אשר יאפיל עליהם בדרך טיולם, נשיקות שיש בהן מאש העלומים המתלקחת בפעם הראשונה, וגם ממסירות-התום של נפש האשה, העוצמת מתוך כליון לב את עיניה, הצוחקות ודומעות כאחד, ונשענת אל כתף מאהבה – – והנה הוא עם הנערה, בת הנכר הזאת, אשר השליטה אותו על גורלה בשעת הסער האיומה והנפלאה, על הספסל שכולו נקוד בשמות נאהבים נשכחים, תחת האלה הנאלמה, שצילה מרווה בלחשי אהבה ואשר רוחות הנאהבים ממשפחת הנערה מרחפים עתה בין עפאיה לאור הירח, והנה הם יושבים שניהם דוממים, תפושי יגון ומסורים לליטוף אצבעות – האם לא בו האשם, בעלם היהודי, אשר און לו רק לגירוי אהבה הראשון? ולאט לאט נלווה בנפשו של פיינברג לגירוי הרהורים הזה גם קסם הלילה, ליל אביב שלאחרי הגשם, חרישי וחיוור. מצב נפשו נעשה מרגע לרגע יותר נבוך, כמעט חולני; צירופי זכרונות מבית אביו ומסביבות-יהודים עלובות תעו בנפשו. הוא הרגיש, כי עליו להציל ברגע זה את נפשו מהשפעת העולם המסכן והקנא, שארב לו ומצא אותו גם פה, כשהוא יושב לאור הירח מתחת לאלה עתיקה עם בת אוקראינה האוהבת אותו. ואולם שפתיו כמו עבשו, והוא הוסיף ושתק, כאילו היה ירא פן יהיה ריחו של העולם המנודה ההוא נודף מן המלה הראשונה אשר יגיד לאניא.

“בוריס,” אמרה הנערה חרש, ליל האהבה הראשון לנו עתה – קחני לתוך זרועותיך. אני רק חפצה להיות אתך, אינני חושבת כלום."

היא נשענה בראשה לכתפו, ופיינברג, מדי העבירו ביד העברה ראשונה על שערותיה, לחש על אזנה:

“חכי רגע, זה עוד מעט יעבור.”

ואולם כרגע הוסיף בקול שנשתנה, בקול עמוק וקשה:

“אני כבר שלך, אניא.”

הוא הקיף את גזרת הנערה בשתי ידיו, ושניהם נשתתקו מתוך נשיקה ראשונה קלה, עדינה וממושכת. ולאט לאט נלחצו שפתיהם יותר אלו אל אלו, הגוויות התלכדו, ושני הלבבות, שכאילו חדלה הלמותם, נאלמו האחד מול השני. הנה נסגרו גם העינים והנשיקה עוד נמשכת, שפתי הנערה הרכות נחות בתוך מסגרת השפתים האמיצות של העלם, היונק את הפה שנתמסר לו מתוך צמאון לא נשבר, וידיו לוחצות ביתר עוז את היצור הרך והנאלם, שכאילו לא מילא עוד את כל קרביו במיץ החיים החדשים, הזרים והנפלאים. ואחר כך, כאדם ציחה-שרב ששבר את צמאונו במים חיים, השמיט פיינברג את שפתי הנערה מבין שפתיו, ומפיו התמלטה כעין קריאה פראית, קריאת נצחון:

“אל תיראי, אניא!”

הנערה, שראשה היה נשען עדיין אל כתף העלם, צדה את שתי ידיו, ושפתיה, הרטובות עוד מנשיקות האהבה, לחשו על אזנו:

“הן אתה תישאר אתי לעולם, אתי פה –”

היא נאלמה רגע לעתרת רגשותיה. והוסיפה בלחש:

"אחי והוא, איבן ניקולאיביץ, אוהבים אותך. הוא יהיה לך לאח. הוא נחמד, אבל רפה כוח הוא, ואתה תהיה תמיד אמיץ ועליז. הכל אולי ישתנה אצלנו בגללך.

נשימת הנערה להטה את לחי העלם, שישב עצום עינים ושקוע בהזיה כבדה ולוהטת. נדמה היה לו, כי איזה דבר-גורל קשה מתרחש ברגע זה, ועוד מעט וייגמר הכל, והוא יישאר איש חדש, דומם, ריק ויגע. והנערה לחשה בקול רך ויגע קצת שלאחר סערת נפש:

“ואולי – אתה יודע – אני הייתי רוצה שתאמין אמונה רבה באלהי אבותיך. בוריס, הן גם אז היית מביא לי לקרבן את האלהים בעצמו – –”

היא השפילה את קולה עוד יותר:

“הן את אבותיך אתה אוהב, בוריס?”

הוא התרומם בחפזה ובלב הולם ממקומו, במוחו רעמו בלי הרף המלים: “איש אין-אונים.” ואולם מבין שפתיו התמלטו הדברים הקרים:

“נתהלך קצת, אניא.”

הם התהלכו שלובי זרוע הלוך ושוב על פני השדרה.

“אניא”, התמלט פתאום מפי העלם כמעט שלא במתכוון, “לכי את אחרי!”

הנערה, שכאילו לא הבינה ברגע הראשון את הדברים האלה, לא ענתה כלום, ורק זרועה נשמטה מאליה מתחת זרוע העלם.

“בואי אתי,” הוסיף העלם בלחש ויחבק בידו את גזרת הנערה, “את הן רק נערה רכה ואוהבת אותי, תחיי באהבתך, ואני – מה יעלה בידי אם אני אחליף את עולמי?”

רגעים אחדים הוסיפו שניהם להתהלך בדממה, והנה נשמטה הנערה שוב מבין זרועות העלם ותישען אל אחד העצים. כל גופה רעד רעידות קצרות ותכופות.

“מה זה, אניא?” שאל העלם בקול רך.

“הנה אתה רוצה, אתה רוצה,” מלמלה הנערה כשהיא רועדת ולוחצת בחזקה את יד העלם, “הוי, אלי! –”

ופתאום הגישה הנערה את פניה לפני העלם, והוסיפה בלחש כמעט לא נשמע:

“הנה היא באה כבר, האגדה של הטחנה. אתה זוכר? עכשיו אתה רוצה להוריד אותי אתך אל המצולה”.

העלם התהלך רגע הנה והנה לפני הנערה, ואמר בקול כמתחנן:

“אניא, אבל אני רק אמרתי – –”

“אתה אמרת, אמרת,” חזרה הנערה כמו בפני עצמה על הדברים ותספוק את כפיה מתוך כאב נואש, “אבל איך יכולת, איך יכולת! הוי, אלי!”

היא נעקרה פתאום ממקומה, הקיפה את צוואר העלם בשתי ידיה, ותתיפח:

“אל תמשכני אחריך, בוריא, אל תמשכני! כולם אוהבים אותי פה, ואני רוצה להיות פה עמדך, אני אוהבת אותך!”

הוא נשק את עיניה הדומעות, ושפתיו, שהרגיש עליהן את טעם הנשיקה המלוחה, המיואשת, לחשו:

“תני לי לנסוע ליום או ליומים אל העיר, ואני אשוב אליך – וזה לא יהיה עוד, לא יהיה!”

הנערה לא דיברה יותר כלום והוסיפה להתיפח על חזה העלם, שניהל אותה לאט לאט לעבר הבית

ח

גם בבוקר זה, כמו בכל שלושת הימים שעברו מיום שובו מן ה“חוּטוֹר”, היה פיינברג שוהה על הספה שבחדרו והיה הוזה. באור היום הבהיר היתה עכשיו מרחפת לפניו רצועה ארוכה, ריקה ומאובקה, וזאת היתה דרך חייו העתידים. לעתים רק היה קם בזכרונו מה שעבר עליו בימים המעטים האלה, לבו היה נלחץ לרגע מתוך כאב מתוק, ואולם כרגע היה הוא בעצמו חוזר ומשליט על נפשו רגש הבחילה. לזה אין כבר תקנה. הוא היה מה שהיה – עלם יהודי ממשפחה מסכנה, נלעגת-שפה ועלובת חיים. ואולם הוא חונן בתלתלי ערמון ובשפתים מדברות גדולות. האם לא היה הוא בחיר-חיים? והנה הקרה הגורל לפניו את סגולותיו, והוא, העלם היהודי כבד הלב והמתחכם, עמד לפני הסגולות האלה וצחוקו הדל, צחוק העבד אשר איננו מאמין באשרו, על שפתיו! זה רק שלושת ימים עברו מן הלילה אשר התיפחה בת-הנכר העדינה, האצילה והאוהבת, על חזהו, ואולם האומנם אפשר לתקן את המעוּוָת? רק פעם אחת נפתחים שערי חיים חדשים. והנכנס בהם נכנס בראש מורם ובצעדי און, מבלי לעמוד בדרכו.

ואולם בחדרו, שעל חלונותיו היו מאפילות האֵלוֹת העתיקות, היה פיינברג מתכווץ על הספה מתוך רגש של ריחוק ושכחון, ובאוויר פינתו, שהיה חבוי שם בכל בוקר שעה אחרי שעה, היתה כעין ערפל מרחפת על גבו איזו הכרה לא ברורה, כי כל זה הן יעבור, רגש הכאב יסתלק מן הלב, ומשחק הגורל הפלאי ישאר לזכרון ולתנחומי-חיים.

הוא שהה גם בבוקר זה על הספּה ליד החלון, שענפי עץ עבותים חצצו בינו ובין אור היום, ופתאום התנער מחצי התרדמה, שהיה שקוע בה, אלא שלא התרומם ממקומו, כיון שהיה בטוח כי אנטון הוא הדופק על הדלת. אחרי רגע נפתחה הדלת ובפתח הופיע הדוקטור לבוב.

פיינברג התרומם בחפזה ממקומו, ומפיו התמלטה הקריאה:

“האדון לבוב!”

הדוקטור פסע פסיעות לתוך החדר, ועל שפתיו הופיעה בת-צחוק של נדיבות. ולמראה צחוק זה השרה גם פיינברג על עצמו את רגש האחוה ביחס אל האיש הזה, הרגש שנסתלק ממנו בימים האחרונים, ואמר מתוך לחץ לב:

“איבן ניקולאיביץ, הנה מצאת אותי!”

הדוקטור, לאחר שישב בקצה הספה, אמר:

“ואתה, בוריס סולומונוביץ, רואה אני אותך שוכב והוזה במאורת-הדוב שלך?”

“כפי שאתה רואה, איבן ניקולאיביץ. בבקרים אני מתבודד. אחרי הצהרים עבודה.”

“אחרי ה’חוּטוֹר' שלנו אתה זקוק להתבודדות,” הצטחק הדוקטור, ואחר ששתק רגע הוסיף:

“אתה משתעמם קצת, בוריס סולומונוביץ? הלא כן?”

פיינברג, שלא היה בטוח בכוונה הצפונה בדברי הדוקטור, היה תוהה ומחכה לגילוי של דבר מה. ופתאום, מבלי להתכוון לזה מתחילה, גחן אל הדוקטור ושאל בקול שנשתנה:

“ואננה פבלובנה –מה שלומה?”

הדוקטור לא ענה תיכף. ואחרי רגע, לאחר שנסתלקה בת הצחוק מעל שפתיו, ענה:

“היא משתעממת. היא מתגעגעת עליך.”

עיני העלם נצמדו לעיני הדוקטור, ורגע ארוך הביטו שני האנשים האלה איש לתוך עיני אחיו, מבלי הניד עפעף ומבלי דבר דבר. הדוקטור נבוך ראשונה, הסיר עיניו הצדה ואמר:

“וגם אני הייתי משתעמם שם בלעדיך. על פי דרכי אני הייתי משתעמם.”

פיינברג כיוון שוב את הרהוריו לרמז הצפון בדברי הדוקטור האחרונים. הגלוי הוא הדבר, אשר עבר בינו ובין הנערה, לפני האיש הזה?

“ואני חשבתי, כי אתם שכחתם כבר אותי,” הגיד פיינברג את הדברים שנוהגים להגיד במקרים כאלה, ואולם קולו נשמע לו לעצמו נמוך יותר מן הרגיל ורועד קצת.

רגע אחד שררה דממה, ופתאום אמר הדוקטור:

“שמע בקולי, בוריס סולומונוביץ: חבוש את חפציך וסע אתי אל ה’חוּטוֹר'.”

לבו של פיינברג כאילו חדל לרגע מדפוק, ואולם פתאום תקף אותו חפץ עז להביא כרגע לידי גילוי את הדבר, שהשיחה, המתנהלת בינו ובין הדוקטור, נוגעת ואינה נוגעת בו. הוא קרא:

“איבן ניקולאיביץ, לו ידעת עד כמה אני נבוך בימים האלה! הייתי נוסע אתך אלמלא, אלמלא – –”

הוא התרומם ממקומו והתחיל צועד הנה והנה לפני הדוקטור. ללבו של פיינברג רווח עכשיו, אחרי ההתחלה הקצרה של וידוי-נפשו, ובהתהלכו הנה והנה בצעדים מהירים וכל דמותו מביעה התעוררות לא רגילה, היה רק צורך אחד תובע בלבו – לדבר ולתת צורה יפה לגילויי לבו.

הדוקטור הסתכל בו רגע אחד בצחוק של עצב, ואחרי כן אמר:

“חביבי, בוריס סולומונוביץ, לא כדאי… האם זה הכל כל כך מסובך? לא צריך להתיאש – הן אתה בחור כל כך עליז, אינך דומה אלי – –”

דברי הדוקטור האחרונים הוכיחו לפיינברג, כי סוד אהבתו גלוי הוא לפני האיש הרך הזה, שהראה לו, לפיינברג, בימי ביקורו ב“חוּטוֹר” אותות של קרבת-רעים. העלם, שהוסיף להתהלך הנה והנה, לא יכול להבליג על סערת רוחו, ויקרא:

“איבן ניקולאיביץ, אני אינני כדאי לכל זה. קללת אבותי רובצת על נפשי –”

הדוקטור תפס את יד העלם, מדי עבור הלז לפניו, והושיב את העלם על הספה. אחרי רגע של דממה התחיל לדבר, וקולו היה הפעם יותר חזק וצלול:

“תן לי לדבר, בוריס סולומונוביץ, אל תפריעני. רואה אני אותך נבוך, דבר מה מעיק על לבך, אבל כל זה לא יהי שוה כלום, אם נשתחרר ממשפטים קדומים… אתה, למשל, אל תכחיש את זה, אני בטוח, כי הדבר הוא כן – מסרב אתה לשבת בקרבנו, משום שאתה חושד בנו… חכה, אל תפריעני. אתה אדם גא, כן הדבר, ואינך רוצה להיות אח לאנשים שיש להם ביחס אליך – נו, נגיד: משפטים קדומים. אבל שמע, מה שאני אגיד לך. אתה יהודי. אני, למשל, לא פגעתי מעולם בכבוד יהודים, אבל אני רוצה שיהיה הדבר ברור בינינו – הנני בן לעם הרוסים. האנשים הרוסים, דע לך, מן האיכר עד האציל, הם כולם ילדי האדמה, ורגש טבעי הוא אצלם להביט בחשד על איש סתם, על איש אינו בן לאדמה, בן למולדת. הנה אתה, אתה יקרת לי, ובכל זאת יש בלבי רגש טבעי, האומר לי: הנה האיש הזה הוא בוריס סולומונוביץ, יפה תואר הוא, נבון לב וישר, אבל הוא סתם אדם בוריס סולומונוביץ, לא יותר. הנה הוא סוד הרגש הדוחה, שאנחנו, הרוסים, מרגישים ביחס אל היהודים. אבל אני אמרתי לך את זה בשביל שתדע, שזה – הכל. הן עכשיו אתה בשבילנו לא אדם סתם, בוריס סולומונוביץ – –”

פיינברג הקשיב בדממה לדברי הדוקטור, ראשו היה מורד ובמוחו תעה ערפל. רק שתי מלים בודדות מדברי הדוקטור – “אתה הגא” הבהיקו בתוך הערפל הכבד הזה, ועיני רוחו של העלם נהו אחריהן. ולאט לאט התרחבו שתי המלים המזהירות האלה וימלאו את כל נפשו של פיינברג. הוא התרומם ממקומו ויעמוד לפני הדוקטור, כשעיניו מביטות בזה בצחוק קל של לעג.

“איבן ניקולאיביץ,” התחיל פיינברג, ודבריו יצאו מתונים וקשים מפיו, “אתה דברת כל העת על אודותיך. ואני?”

הדוקטור נענע בראשו וצחוק הנדיבות הופיע על שפתיו.

“חדל לך מפקפוקים, בוריס סולומונוביץ. האם לא הספקת להכיר אותנו?”

כעין רגש של רוגז התחיל לפעפע בלב העלם. הוא הפליט בקול נמוך:

“בין אותי למצער, איבן ניקולאיביץ. אני חפצתי להגיד: אולי צריך גם אני להשתחרר ממשפטים קדומים.”

“כיצד?” שאל הדוקטור. הצחוק נסתלק מעל שפתיו ופניו הביעו כעין התאמצות של כאב.

“אחת משתי אלה,” התחיל פיינברג, “או שאני, כמו שאתה אמרת מקודם, איש סתם, הנכון ללכת לכל אשר ישאהו הגורל, לכל מקום אשר ירמוז לו משם ברק-אושר, ואז הן לא כדאי הדבר להשתחרר בשביל איש כזה ממשפטים קדומים. ואולם אם גם אני אינני איש סתם, אם גם אני, בוריס סולומונוביץ, מתיחס לאיזו מולדת, לאיזה עולם, יהי העולם הזה עולם המחשבה, העולם של אצילות הרוח או עולם העדינות, אשר יתכונן בין האנשים, אבל אני איש מסוים, הקשור לעולמו, האם ברגע אחד ישתחרר איש כזה מן המשפט הקדום, המפתה אותו לקחת את האיש הנלוה אליו – נגיד, את האשה האוהבת אותו – ולפנות את ערפו אל העולם הזר – –”

פיינברג התכונן עוד להאריך בדברים, ואולם פתאום הבחין בפניו של הדוקטור, שנעשו פתאום לאים וקפואים. הוא הסב את פניו הצדה ויעמוד רגע אחד דומם וזועף. קולו של הדוקטור, שפנה אליו בדברים, הגיע אליו כמו מרחוק.

“אני לא הבינותי אותך ולא אבין אותך לעולם, בוריס סולומונוביץ,” אמר הדוקטור ויתרומם ממקומו. “אני הולך עכשיו.”

הוא החריש רגע, ואחרי כך הוסיף בקול יותר נמוך:

“הנה לך מכתב מאננה פבלובנה. אפשר שתחכם כשתקרא אותו.”

פיינברג, שהפנה את עצמו לקבל את המכתב מיד הדוקטור, הבחין שוב על שפתיו של הלז את בת הצחוק המפיקה נדיבות וטוב לב.

אחרי צאת הדוקטור נגש פיינברג אל החלון ויקרע בידים רועדות את המעטפה מעל המכתב

ט

פיינברג, מי שהיה סטודנט ועכשיו מנהל חשבונות ראשי בבית חרושת לשעונים בוורשה, ירד לפנות ערב מן המדרגות הצרות והמאובקות של הבית אשר עבד שם, ויעמוד בשער. מסביב המה הכל על פני משטח האבנים, וחלל האויר, מן המרצפת עד ראשי הבתים הגבוהים, האפיל כבר בדמדומי הערב, ורק מלמעלה, מעל לבתים האמוצים והכתומים, היתה פרושה עדיין שמלת האור השקופה של ערב האביב הכחול, ובהרות עננים דקים, ורודים וחיוורים, הבהיקו על פני כיפת התכלת הענוגה, שכעין עצב לא מובן, עצב של תמהון, היה שופע ממנה ומחלחל לתוך צנור האבנים הצר של הרחוב. פיינברג הוסיף לעמוד במבוא השער, כשהוא מסתכל בערבובית הרחוב בעינים קוצפות ותמהות, וקצה הברזל של מקלו מנקש בלי הרף באספלט של המדרכה. לסוּף, אחרי עמידה ממושכה, נעקר האיש הצעיר ממקומו והתחיל בצעדים מהירים עובר את הרחוב, כששפתיו רוחשות מתוך קצף כבוש:

“החיים של היהודים האלה! לעזאזל!”

הוא הרחיב עוד יותר את צעדיו, כאילו רצה לערות דרך הליכה מהירה זו את כעסו האצור, שלא ניתן להיגלות ושהיה מחלחל בקרבו זה חמש שנים. נדמה היה, כי אותו הרגש של אי-רצון ובחילה, שפיינברג נשא בקרבו במשך כל השנים האלה, ושגילויו היה יכול לעורר אצל אחרים רק לעג ותמהון, נתגלה פתאום בכל עוזו בנפשו, בערב הענוג הזה של אביב, בשער הבית הכתום והמאובק, בתוך המולת הערבוביה שברחוב-המסחר. ונתון כולו לרגש הבחילה, שתקף אותו, לא כיוון פיינברג את מהלכו לגן או לבית קפה, כדרכו בכל ערב בצאתו מן הקונטורה; הוא מיהר עכשיו הביתה, בעברו דרך הרחובות הרועשים והמלאים אנשים, בערב האביב הנחמד הזה, יותר מן הרגיל, ולרגש הבחילה שבנפשו נצטרפה עוד הרגשה של בדידות מוחלטת. רחוב אחרי רחוב עבר פיינברג, מבלי להסתכל בפני נשים ומבלי לישר את קומתו הכפופה קצת. רגש הכעס, שבתחילת צאתו מן הקוּנטורה הליט את עיניו כמו בערפל, התחיל עכשיו מעיק על לבו כמעמסה כבדה, והלב הכואב והנלחץ התחיל פתאום לערות זכרונותיו המדאיבים. פיינברג נזכר בקיץ ההוא שלפני חמש שנים, עת שיצא מן העיירה שבאוקראינה, הוא זכר גם את מצב נפשו בימים האלה, את החיבה המסותרת, שתחילה מתרקמת בלבבו ביחס אל העולם הזר, שהוא עזב אותו על פי חפץ לבו, הודות לאיזה קפּריז של נעורים, ואת רגש הבחילה, שהוא הקנה לעצמו לאט לאט בנוגע למסורת אבותיו ולכל מה שנתרגל¹ אליו מילדותו. בוַדאי גרם לזה הרבה גם השינוי לרע שבא בחייו – הוא עזב באמצע הקיץ את העיירה, שהיתה צריכה לשמש לו מקור כסף בשביל הסמסטר של החורף, וגם למקום הוראה אחר לא נסע עוד – הודות למצב נפשו המיוחד שבקיץ ההוא. הוא נסע לבית אבותיו ונתישב שם לירחים אחדים. רגש של אהבה ביחס להוריו לא ידע פיינברג מעולם, ואולם אחרי אותו המאורע שבחייו התחילו מצטרפים לרגש האפּטיה שבלבבו גם תעתועי דמיון מוזרים, שאכלו את נפשו במסתרים. האם כל כך עזים היו געגועיו על הנערה אשר עזב? להפך, כעין מלנכוליה מתוקה היתה תוקפת אותו לזכר שעות-האהבה הקצרות, שעברו עליו ב“חוּטוֹר” באוקראינה. זה היה גורל טרגי ומפואר, שנטל לעצמו מרצונו, אבל לפני עיני רוחו היתה עולה לעתים קרובות דמותו של הדוקטור לבוב, אותו האיש העדין ורחב-הנפש, בן הגזע הבוטח, המאושר והשאנן. והן הוא היה יכול להיות לו לאח, לפיינברג. הגעגועים על האיש הזה השניאו עליו את הסביבה של היהודים, שפיינברג נשתקע בה למרות רצונו, מבלי אשר היה יכול להמשיך את לימודיו בווינה. ולאט לאט התפתחו בנפשו רגשות כמוסים של חיבה לגזע הזר, שהוא, פיינברג, היה יכול, אלמלי רצה, להיצמד אליו. וחמש שנים רצופות עברו עליו בגעגועי-סתר כאלה, נפשו היתה קלועה כל הימים בין רגשות סימפּטיה חבויה, שלא מצאה לה תיקונה, ובין תעתועי נפש של בחילה כבדה, שלא ניתנה להיגלות – כל אלה הרגשות שפרצו פתאום מלבו בערב אביב זה, ליד מבוא השער של בית הקונטורה.

הוא הגיע עד ביתו ולא העלה אור כשנכנס לחדרו, אלא השתטח באפלה על גב מיטתו ומסר את עצמו שוב לזיכרונותיו. רגש הקצף שבלבו נתנדף כבר ובמקומו באה מלנכוליה של אדם התוהה על שגיונות העבר. למה עיקם הוא בעצמו את גורלו? הן לא משום שהיה קשה לו להוציא את עצמו מן הכלל – הוא נטל לעצמו את הטרגיות הזאת משום שהיה אז צעיר וחולם והוא הגיד לנפשו: אני רשאי לקשט את חיי בזכרון נפלא ומיוחד, שאיש לא זכה לכמותו עדיין. ומי יודע – אלמלא המכתב ההוא, שהנערה שלחה אליו ימים אחדים אחרי צאתו מן ה“חוּטוֹר”, לא היה בא אוּלי לידי אותה ההחלטה – לעזוב את הנערה לעולם – ההחלטה שהיתה צריכה לשפר את חייו ושלא הביאה לו לסוף רק מפח נפש וערבוב של געגועים ובחילה. המכתב היה רצוף אהבה כל כך רבה, והוא רימה אותו, דוקא מכתב האהבה היחידי, שהשרה עליו, על פיינברג, את הכרת ערכו הנעלה – הן הוא ראה את עצמו, בשעת קראו את המכתב, כאדם המעלה, כאיש מיוחד ביפעת חייו. הוא זוכר עדיין את בת הצחוק של תוגה ועונג, שליוותה אותו אחרי כן ימים רבים, כשהיה המכתב כבר סגור ומסוגר בארגזו. המכתב הזה! כמה פעמים אחרי כך היה מוציא אותו ממחבואו וקורא בו, הוא נעשה בשבילו לסמל חלום נעורים, לזכרון רוממתו המסותרת. בעת הראשונה היה מרבה לקרוא במכתב, שנתמעך וניטשטש אחר כך מרוב ימים ושימוש, אלא שלאחרי כן היו ההפסקות, שבין קריאה לקריאה, הולכות ונעשות יותר ממושכות, עד שבאה ההפסקה האחרונה, שנמשכה זה כבר יותר מחצי שנה. בכל הימים הרבים האלה לא נגעה ידו בגזרי הנייר הצבעוניים, שנחו בתוך המעטפה הכחולה, מעטפה ענוגה של מכתב-אהבה. כן, הוא חדל כבר לקרוא במכתב ההוא, ואוּלם ריחו של כתב-האהבה נשתמר עדיין, ובכל פעם, כשהיה פיינברג זקוק לבדידות שבחדרו, היה הריח העדין מחלחל מתוך הארגז הסגור והיה מזעזע את עצביו של העלם. למה הוא שומר את המכתב הנושן והקרוע הזה? אלמלא השורות הבלות האלה היה הוא, פיינברג, פורש עכשיו, בערב האביב הזה, לאיזה גן או לבית קפה ולא היה נוטל לעצמו באפלת חדרו את העצבון שאין לו שחר.

הוא התרומם פתאום במהירות ממקומו, הדליק את המנורה והתחיל מחפש אחרי המכתב. בידים רועדות הוציא את גזרי הנייר מתוך המעטפה, אצבעותיו לטפו בלי משים את הגליונות שהצהיבו מרוב זמן, ועיניו השוקקות נצמדו, כמו בפעם האחרונה, אל שורות המכתב הבלות והכתומות. הוא עמד כך לפני המנורה הדולקת כשהמכתב בידו וכשעיניו נוהות אחרי שורה ושורה; ופתאום נראו לו המלים, שהיו כמעט כולן אצורות בזכרונו, כמחודשות ורעננות, והוא, מבלי שהתכוון לזה מקודם, ישב אל השולחן, תמך את ראשו בשתי ידיו והתחיל לקרוא את המכתב מתחילתו. בעינים קמות ופקוחות לרווחה גמר פיינברג את קריאת השורות האחרונות: “האם לא יקרה לך נפשי, אשר מסרתי אותה לך כולה בטחנה העזובה? אם כך הוא הדבר – אז סע לך רחוק, רחוק, לירכתי תבל ושכח אותי. כי לו אהבת אותי, לא היית נותן לי חלף כל מסירות-לבי את חלום התעתועים – לקפוץ אתך אל המצולה.”

מבטו של פיינברג היה צמוד עדיין אל השורות האלה, בעיניו נוצצו דמעות ורגש רך התחיל רוחש בלבו, רגש שלא ידע כמוהו זה כמה. הבחילה לחייו של עכשיו ורגש הגעגועים לעולם הזר – נתנדפו פתאום מלבו, ונשאר רק זכרון האהבה הקצרה והמתוקה, אשר עברה לבלי שוב. על שפתיו כאילו התחיל מחלחל פתאום מיץ הנשיקות של הנערה מאוקראינה, ותשובת-נפש ותאוות-בשר התלכדו ברגע זה בלב העלם לגעגועים עזים ולכליון לב כבד מנשוא. הוא התרומם ממקומו והתחיל מתהלך הנה והנה בחדר, כששפתיו לוחשות:

" – אלמלי, אלמלי – –"

הוא לא ידע בעצמו, אם הוא נקוט בנפשו על אשר עזב את הנערה, שמסרה לו את נפשה, או אם בז הוא לעצמו על אשר לא יכול למשוך את בת הנכר, אשר לבה רחש אליו אהבה. הוא רק הרגיש, כי צר לו, צר עד מות.

הוא נגש אל החצר והוציא את ראשו החוצה, אל החצר המרובעת, הכלואה בין קירות החומה הגבוהה. השעה היתה כבר מאוחרת, לעתים היו רק מנקשים צעדים בודדים על פני מרצפת האבנים, וריח של טחב התרומם מתחתית כלוב האבן, ששררו בו בשעה זו אפלה ודממה. פיינברג הרים את עיניו למעלה אל כיפת התכלת הזרועה כוכבים, ועמד כך שעה ארוכה, כשהוא מסור כולו להוד הלילה שמלמעלה ואל היופי הרחוק מימי נעוריו. ופתאום, מתוך לב מלא יגון וגעגועים, נענע פיינברג בראשו להרהור המוזר שנולד במוחו:

“אני רוצה לנסוע שמה, אני רוצה לראות אותה.”

והחלטה זו חזקה בלבו כשקם, אחרי נדודי שינה, למחרת הלילה ההוא. הוא הקדים להשתמש בשבועיים של חופש, שהיה מקבל בכל קיץ, ויסע.

מתוך העגלה שהעבירה אותו, בדרך אל בית המלון, על פני השוק, הבחין פיינברג בשלט שעל גבי החנות של יעקב אברמוביץ, והוא החליט בפני עצמו, כי אין טוב לפניו מלבקר בראשונה את היהודי החנוני הפיקח הזה, שבודאי ימסור לו, לפיינברג, את כל הידיעות הנחוצות בשבילו. הוא לא השהה את עצמו בבית המלון ויצא מיד ללכת אל חנות הגלנטריה, שהיתה גם היא חביבה עליו לפנים, בימי שבתו בעיירה זו. בדרך, מדי עברו על פני השוק, הסתכל פיינברג בכל אשר מסביב לו, ונדמה היה לו, כי כלום לא נשתנה פה, וכי גם קן-חלומו, אשר עזב לפני חמש שנים, לא נהרס עדיין. ללבבו הוקל פתאום, רגש המועקה של זרות ובדידות נסתלק ממנו גם הוא לאט לאט, ובצעדים מהירים ובטוחים נכנס פיינברג לחנותו של יעקב אברמוביץ.

הוא לא מצא שם איש, רק נער קטן משרת היה מנמנם מאחורי שולחן-המכירה. פיינברג, שהתכוון לחכות לבעל החנות, נשען אל שולחן-המכירה מול הדלת הפתוחה לרווחה אל השוק. רגעים אחדים עברו עליו מתוך עמידה זו. שלוות הזוהר שעל פני המגרש השוק, הדממה האפלולית שבתוך החנות הנמוכה ונחרת הנער, שנרדם שוב, השרו על נפשו איזה רגש כבד של אי-מנוחה ובדידות. והוא, בשביל שלא למסור את עצמו לאפטיה של יאוש, היה חוזר ומהרהר:

“אני רק רוצה לראות אותה, רק רגע!”

ופתאום נשמעו קול צעדים ודברים על פני מרפסת הקרשים שלפני החנות, ואיש ואשה נכנסו פנימה. פיינברג הכיר בסקירה ראשונה את אננה פבלובנה, אף על פי שלראשה היתה חבושה מגבעת של גברת כבוד ופניה, שחן העלומים לא נמחה מעליהם, נעשו יותר עגולים ומלאים. פיינברג נשאר מסומר במקומו, כשחצי גופו כפוץ ונשען אל שולחן-המכירה. דמו הלם ברקותיו ושפתיו יבשו ברגע אחד להרהור החרדה:

“היא תכירני, עוד מעט ותכירני.”

אננה פבלובנה העיפה מסביב את עיניה, כמבקשת את בעל החנות, ואחרי כן פנתה אל פיינברג, מבלי הביט ישר אל פניו:

“האפשר לראות צעצועי ילדים?”

פיינברג, בעינים עצומות למחצה, מלמל בקול צרוד:

“בעל החנות איננו – –”

הוא עצם עוד יותר את עיניו, ומתוך אפלת נפשו עלתה כעין הכרה ערטילאית:

“זהו בעלה, זהו האיש – –”

בן-לוּויתה של אננה פבלובנה, שהיה לבוש בגדי שרד, אמר בקול רווה ועמוק, המצוי אצל פקידים שבערי השדה:

“בואי, אננה פבלובנה, אנחנו ניכנס אחר כך, כשיהיה יעקב אברמוביץ.”

הם יצאו, ופיינברג נשאר במקומו, כשחצי גופו כפוף ונשען אל שולחן-המכירה.

א

בשעת חזרה מבית-הכנסת היה יוסילה הולך וצועד ליד הסבא, כשהוא מנקש מתוך רצון ומקור במגפיו הכבדים משלג. אולם במסדרון הבית, שהקור החשאי נדמה שם יותר חזק מאשר בחוץ ובמקום שהעלטה היתה ספוגה פרישות של ליל שבת, עמד הנער תוהה וממתין לסבא, שהבריח את הדלת במוט של עץ, והיה מנער בינתים את השלג מעל רגליו, כשהוא נשען אל חבית המים הטעונה גלידי קרח מבחוץ. בפתח הכּניסה לפת אותו כעין רטט של פחד, ואז נלחץ יוסילה אל זקנו כשהוא צועד בצעדים כבושים דרך המטבח, במקום שהפתילה החשופה מחֶלב הטילה מתוך דפוס של טיט את אורה הגווע. אחר כך היה צריך לעבור את הפרוזדור הצר, אשר לפני חדר-האוכל, ששם היה מפעפע כבר החום השופע מקיר התנור הלוהט, ואז פיגר הנער ללכת מאחרי זקנו, לבו לחץ בקרבו ודמיונו צייר לו, יותר ברור מאשר בלילי שבתות אחרים, את משכב הכסאות המוצעים לשנת לילה, במקום שבימות החול היה כובש את עצמו לשינה רק אחרי היסמר בשרו מקור בחנות-הסוכה של זקנו, ששם הוא שוהה מדי לילה עד שעת הסגירה המאוחרת. אך את ברכת-השלום של שבת מקדים הוא לאמור לפני הסבא. אומר יוסילה את ברכתו בפה מלא ומתוך נחת לב, משום שהוא מבחין ברגע זה בנרות השולחן, שנפחתו רק עד חצי קומתם, ורק ה“שבתא טבא” של הזקן, אמירת שלום עיפה של יהודי פשוט, נבלעת בקפלי מטפחת הצמר, שהוא מתיר אותה מעל צוארו מתוך גניחות שיעול. וגם הסבתא חיה, כשהיא נענית לשניהם, נשמע קולה כבא מתוך עיפות או כקול שנשתנה משום-מה; ועוד מעט, כשהיא קמה ממושבה לרגע אחד ומבלי כוונה, היא נוגעת באצבעותיה בבקבוק המאדים עד חציו מיין, כאיש שנזכר ולא ידע במה, וכשהיא חוזרת מיד לשבת על מקומה, היא מגידה עוד פעם: “שבתא טבא, שנה טובה,” וקולה כבר צלול, והיא מביטה אז אל אמה, כשהיא סוככת בידה על המצח, בכדי שתיטיב לראות פני הזקנה השרויים בצל הכר. ואולם האם הזקנה, שמתוך תשישות זיקנה ומחפצה להכעיס היא שוכבת כל הימים על מיטתה, עונה עכשיו לבתה מענה מלא על ברכת-השבת, מענה מלא ועוד כעין תוספת לו: “שבתא טבא, שבתא טבא לך!” ולקול זה, הנוח שלא כדרכו, מתפשט דבר-מה בלתי רגיל על פני הבית. ואולם אחרי כל רגע שהוא תתנודד כבר האם על משכבה מתוך גניחה מתרעמת:

"אני חשה לקרירות – את הדלת, את הדלת! – – "

כל היום היא מתרעמת, זקנה זו, ואף הסבתא חיה תדבר אתה תמיד דברי קרי, ואולם לתביעת ההבל של גל העצמות החי נענית עכשיו הסבתא מתוך פיהוק ממושך, כאשר יתענגו לפהק בלילי שבתות הנשים הזקנות, השופכות את כל עונג שבתן ואת העונג של כל החיים בפיהוק הנאה ממושך, שסופו אנחה קצרה וחטופה; ותיכף ומיד, כמדירה עצמה הנאה מפיהוק-השבת הערב הזה או כאדם המרגיש אחרי אוכל מתוק טעם תפל בפיו, אומרת הסבתא חיה לבעלה, כשהיא מתכווצת מתחת למטפחתה:

“כבר זמן לקדש?”

יוסילה שפרש רק באמצע קיץ זה מבית רבו, מעלעל עכשיו בסידור-התפילה של הסבתא, ומטיל מתוך אמירת הפזמון של קבלת-שבת כעין רמז של תוכחה קלה בפני הסבתא, הדוחקת את רגעי ההמתנה החמודים שבשעת הזמר של “שלום עליכם,” ואינו נמנע בכל זאת גם מלגרום נחת-רוח לעצמו, כשהוא מונה את החרוזים מתוך יראת-שמים של ילד; והזקן מצרף אף הוא מתחילה את קולו העכור, הניגר בלי חליפות, לקול הילד המזמר ואולם עוד מעט והוא משתתק מתוך הליכה מפינה לפינה על פני החדר; אך טיול רצון זה שבין קיר לקיר, שיהודי טועם את טעמו הטוב בליל שבת מתוך מצמוץ עינים בזוג הנרות, המרעידים רמזי אור שלום על פני המפה המשומרת, טיול-ההנאה הזה מתנדף פתאום כמו מאליו, והסבא נשאר עומד ליד השולחן, מסתכל בעינים קפואות בשלהבת הנרות, כאיש אשר לא ידע את נפשו, עד שמבטו נטפל לסוף לקצות אצבעותיו, שקשקשות של דגים-מלוחים מנצנצות מעליהן; רגע הוא מעסיק את דעתו לקלוף את שרידי החול האלה מעל הצפרנים, ואולם בעוד רגע הוא מסב את ראשו הצדה, ומתוך עקימת פנים שיש בה משהו של צער, הוא מתפלא, כשאר אנשי הבית, לדברים הכבושים שהאם הזקנה משמיעה כלפי עצמה, כשפניה מוסבים אל הקיר:

“שוב אני חשה לקרירות – לוּ ישבו כבר אל השולחן – – השולחן – –”

ואולם דברים אלו יכולים להשמע גם כמלמול של סתם תרעומות, השכיח בפי הזקנה, והסבתא חיה מטילה כנגד האם אמירה של תוכחה, שאף היא, אמירת קרי זו, יכולה לצרום את הלב בסתם ארס שבה, אותו הארס שלא לצורך שגורמת אותו הזיקנה המשמשת ובאה כבר גם על הסבתא; ולסכסוך דברים רגיל זה מרגיש הסבא כעין רווחת-הלב, והוא משפשף מתוך הנאה בקשקשת האחרונה הדבקה לקצה אצבעו ומשיר אותה, כמו מתוך כוונה גלויה, לעבר מיטתה של הזקנה. ותואר השבת הנכון שב להיות בבית: אחרי הסבא מקדש יוסילה בעל-פה על הכוס, וקולו הצלול נשמע כמפשר בין החיים של הזקנים, הנוטים מדי רגע שלא מדעת מעל הדרך הישרה; גם את פרוסת “המוציא” יגיש יוסילה לזקנה, הולך הוא גם אחר כך בשליחות הסבא ומוסר לזקנה את חתיכת החלה, המתרפקה בתוך כף ידו כרמז רך וחי של ילדות, ואולם כשהוא חש את מגע האצבעות הקטנות והחומות, המנצנצות לרגע מתחת לשמיכה, אז אובד מאליו כל העונג של הילד, ואל השולחן יושב אחר כך יוסילה כמבויש או כנפחד, וראשו מורד על גב הצלחת אשר בה הוגש לו חלקו בדגי השבת, ואשר הסבא, הנהנה לבצוע את הפת בסכין שנשחזה מבעוד-יום, הניח לו בקצה של צלחת זו חתיכה אמצעית של חלה רכה, שעדיין צמודה אליה מלמעלה הכותרת השחומה המגרה את עין הנער.

בחדר שוררת דממה. יוסילה וגם הסבתא, שיצאה אל המטבח, גמרו כבר שניהם לאכול את הדגים, רק האם הזקנה מטפלת עוד מתוך שכיבה לחצאין בעצמות שבצלחת, והזקן אף הוא מלקט עדיין בנעימות את השיירים של ראש הדג. החתולה השחורה, שימי דורות חתולים עברו עליה בבית הזה, מטילה את עצמה לארץ, כשהיא קופצת קפיצה חשאית ממקום רבצה ליד התנור החם; את שאון הקפיצה קולטת רק אזנה של הזקנה, ומעל משכב הדרגש נשמט כמו בלי כוונה עצם דק מבשר הדג; החתולה מתמתחת ליד המיטה, תולה את עיניה הכתומות בפני הזקנה, ושתיהן מסתכלות רגע זו בעיני זו, לא לשם הבנה, אלא כמו שנצמדים לפעמים מבטי ילדים קטנים: מתוך ריחוק הדעת וקרבת הלב כאחד. ואולם הזקנה, כאילו הקדימה היא לקבל בחזרה את השגתה, השגת בת אנוש, זורקת פתאום עצם בפני בת-זוגה האילמת, כמתכוונת לגרש את החתולה מעל פניה:

“סורי! אין כוח לסבול ממנה…”

והסבתא חיה, שבאה ברגע זה עם הקדרה בידיה, רואה הכרח לעצמה להקניט את האם:

“כבר עם החתול…” ואת מעט המרק מגישה לה היא בעצמה דרך פיוס בתוך קערה עמוקה וקטנה. ועוד מעט וכף-האוכל של הסבא תנקש פעם אחרונה בקערה, ובנערו את זקנו תולה הזקן את מבטו בפני אשתו, שעינה האחת עצומה ברגע זה מתוך נמנום; עיני הסבא ממצמצות, כאילו לא ערב המאכל לחכו, או כמו לוּ יחפוץ להגיד דבר-מה ואשתו נאלמה לבלי תת אוזן לדבריו; ואולם פתאום מתחילה הסבתא חיה לגנוח: “אח, אח,” מוציאה היא גניחה אחרי גניחה, ידיה מוטלות על חזה ועינה האחת פקוחה עדיין… יוסילה מעורר אותה מתוך עקשנות: סבתא! סבתא! והסבתא מתנערת כרגע, כאילו לא קרה אותה דבר, ויוסילה אומר בחשאי מבלי אשר יכוון מקודם את מחשבתו:

“ליל-שבת שלא היה כמותו”.

יוסילה משתתק ומתבייש, והסבא נפטר מן הצורך שהרגיש להגיד דבר-מה, כמו לוּ השיח הנער את הרהור הלב שהצר לו, לזקן. ותיכף אחרי זה פותח הזקן ב“כל מקדש,” כשהוא משתף באמירת הזמר גם את יוסילה, שאינו מוסר באימון גמור את קולו המסתלסל ברשות הפזמון הקשה הזה, שבין חרוזיו מסתבך עוד מעט גם הסבא בעצמו; ואולם הפעם הזאת אין הסבא פורש מתוך הרחבת דעת דוממה לישיבה ארוכה שבין המרק ובין תבשיל הבשר, זו הרחבת הדעת שכעין יד חשאית פורשת אותה מדי ליל שבת על פני לבבות צנועים של יהודים, שנתמעטה בהם דמות החיים; גם את זקנו מנער עכשיו הסבא בתנועת יד שיש בה מקוצר-רוח, והוא תובע את אשתו לגמר סעודה:

"הגישי את הבשר.

וכעין בת-קול נשמע פתאום דיבור חשאי:

“חיה’לה הגישי את הבשר.”

כל המסובים יושבים בלי ניד מסביב לשולחן, לבם רך כמו בעת שמתבישים לבכות, ויוסילה מאהיל רגע ארוך על עיניו כשהוא מביט לעבר מיטתה של הזקנה; מכיר הוא הנער, כי כעין דבר ידוע לו מכבר נקרה עתה להיות בבית: אותו הדבר נהיה ברגע אחד קצר, כה קצר כמו הגבול אשר בין תקופת חיים אחת לשניה. הוא עמד אז ושיחק באגוזים עם חבריו, ונהנה הנאה מרובה מן המשחק הנלהב האחרון הזה, שחל עם פנות יום החג האחרון של סוכות, בדרך עברו תבע אותו אז הסבא לתפילת המנחה, והוא, יוסילה, מדי עמדו גחון על גב חריץ המשחק, סלק את עצמו מתביעה זו מתוך סרוב של ילדות: “אני משחק באגוזים!” והוא נתבייש אז לדברי עצמו, וכף ידו הקמוצה לא השמיטה את זוג האגוזים המיועדים לזריקה. הוא בוש לבכות, אולם גם ידוע ידע, כי לא יוסיף כבר עד עולם להגיד כדברים האלה, והלך מתוך רצון של הכרח אחרי הסבא… – ועכשיו יודע יוסילה בנפשו, כי הפה פולט לפעמים דיבור אחרון כזה, ברגע אשר יחדל דבר-מה להיות; ואולם אין הכרה כבדה זו נעצרת בתוך מסכת הרהוריו הרכים של הנער, ויוסילה נשקף מתוך בקשת פתרונים אל פני הסבא, אבל אין הוא יכול להבין את הרשום על הפנים האלה, כמו לוּ נתקשה בכתב אותיות שנתרחק מן העין, ובכל זאת דומה לו, כי יש דבר-מה כמוס גם עם הזקן, משום שהלז זורק לו משלו שיירי בשר ואומר לו לנכדו מתוך רוגז קל, כמו יתן לו צו לסור מאיזה דבר:

“אכול!” וידי הסבתא חיה רועדות כשהיא גוררת לתוך הצלחת חוטי בשר בשביל האם הזקנה.

ואחר כך, כמו בעת אשר תהיה הרווחה, נאכל לפתן שזיפים מתוך הנאה ובפיצוח גרעינים, ומבלי אשר יגישו ממנו גם לזקנה, שכבשה בכר את פניה הצומקים, הסמויים עכשיו מן העין… כשהאם שוכבת נוהגים שלא לתבוע אותה לחלק תבשיל, ועוד מעט והקערות מנקשות האחת על גב השניה, והסבא משפשף עוד קשקשת אחרונה מעל האצבע כשהוא נוטל את ידיו במים אחרונים. כשהוא הולך ומגיד את ברכת “רצה” של שבת אז ידמה לו רגע אחד, כי היה חש תענוג של גן-עדן אלמלי התמתח כבר במיטה מתחת לכסת הנוצות; ואולם יוסילה מסלסל את ברכת “רצה” העדינה בנעימות כל כך רכה, עד שהסבא מפסיק באמצע, מכוון ואינו מכוון את לבו לזמרת הנער, וכשזה נלאה אחר כך למצוא את הפסוק שהפסיק שם, הוא מדלג בבת-אחת עד למחרוזת של חרוזי “הרחמן”, ובלחש קולו המהלך בלי חליפות הוא כופה את הנער, החש פתאום כעין צורך של בושה, למהר ולהגיד אף הוא את ברכת המזון. ואולם בחרוז “הרחמן” נוהג פתאום הסבא סלסול שלא מדעת, חוזר ושונה את אמירתו, מטעים אותו מתוך זמרה של כליון לב עוד פעם ועוד פעם: הרחמן, הרחמן… ככה יקרה לאיש אשר יעבור לפני ערים מרובות, במהרו למקום מקלט אשר ינוח שם, כי יביט בשוויון-נפש אל השמות החרותים על פני התחנות הזרות, ורק כתום הדרך ייצמד פתאום מבטו לפינה מעולפת קסמים, ולבו יערוג אליה כרגע כאל אושר אשר לא ניתן להתקיים. – והסבא נפטר בקימה מן “הרחמן” האחרון וגומר את ברכת-המזון כשהוא מטפל ביחד עם נכדו לסדר את הכסאות למשכב לילה; הסבתא חיה מביאה את הכר בשביל הנער כשהיא מסיימת את הפיהוק שלפני שינה, והסבא גורר אחר כך את חצאי הדלתות של חדר-המשכב בכוונה לסגרם, ואולם כמו בכל לילה הוא אינו מביא אותם גם עכשיו לידי סגירה מעולה. הסבתא חיה יוצאת שוב לראות בשכיבת הילד, מרימה את קצות המפה של השולחן, אשר בינו ובין הקיר נקבע מצע הכסאות של יוסילה, והיא מכניסה את השמיכה מתחת לרגלי הנער… מסביב היתה כבר דממה. הזקנה מתנערת פתאום ויושבת רגע גחונה על משכבה, ואולם יוסילה מתחפש כמביט אל הנרות, אשר ניתן להם לדלוק עוד הרבה זמן.

ב

ככל יציר אדם בטרם ינום את שנתו, יוריד גם יוסילה בין חיים ושינה את המסכת של ציורי דמיון קלילים, המתנועעת לפני עיני רוחו ומשיבה עליו תנומה. מבעד רקמת הדמיון הדקה נשקפת שלהבתם של זוג הנרות, שנשארה להם עוד שעת קיום ארוכה, שתי לשונות האור מתמתחות לרצועות ארוכות, המתערבות בעוד רגעי מספר זו בזו ונהיות למסילה ארוכה אחת, והנער שט ומחליק על פני משטח הזוהר, הרועד ומתפשט לכמה עברים. כה חלק הוא עור בשרו של יוסילה, עד כי הוא חש ואינו חש בו, ובעוד רגע ילך גם האור אשר מסביבו הלוך וחוור, נמוג הוא לבסוף ומתערב בתוך החלל כמים המתערבים במים, ויוסילה שט על פני בליל אור ועלטה זה כה קל, כה חרש כמו אוויר הצף בתוך אוויר, עיניו עצומות לבלי לראות, לבו נשתתק לבלי לחוש, ואולם כעיגול של אור רמיה הצף לפני העין הסגורה, כך רועדת המולה קלילה, שאין לה חליפות, מסביב לעור הנער אשר נסגר על בשרו; על גופו של הנער, שידיו מונחות בלי נוד על ברכיו, נסגר העור רק כדלת-חוץ, הסגורה כבר בזמן שפנים הבית לא נכנס עדיין בשלמות לרשות השינה, ורגע כמעוף עין יקום להיות בבית כגבול בין לילה ותרדמה: כל אנשי הבית שוכבים כבר, אסורי שנה או אחוזי תנומה; הדלת אשר אל הרחוב סגורה על מסגר, ורק האחד, אשר לא נרדם עדיין, עלול לקבל חרדה מכל ניד של תריס, וכמקרה הזה יקרה עכשיו גם את יוסילה: משהו אחד יש עדיין בקרבו העלול לבוא לידי חרדה; דבר-מה נוגע פתאום בו נגיעה כל שהיא, ריסי עיניו מתרוממים מתוך רעד קל, והנער מתעורר.

הנער פוקח את עיניו. וכשגופו כפות עדיין לתנומה וידיו מוטלות על ברכיו כבדלות בפני עצמן, הוא מעיף כבר את העינים לעבר מיטתה של הזקנה; יוסילה תמה אמנם על הבטה זו, אך מצטער הוא בכל זאת על שאיננו מבחין אם עצומת-עינים תשכב הזקנה ברגע זה; ומיד מתהפך הנער מצד אל צד, מתמודד מתוך רעש בכל גופו, כאשר הסכין לעשות מדי עלותו בימות החול על משכבו, רוצה הוא לבוא לידי הרהורים מרפרפים, כרגיל אצלו תמיד בשעה שהוא שוכב ומחכה במנוחה כי ירדם, ואולם כל הקטנות, שהרהוריו מטפלים בהן עכשיו, אינן מצטרפות משום-מה לוילון אחד החוצץ בפני העינים. יוסילה מתאפק רגע להבחין את הפלא שבנפשו, תמהון זה, ככל תמיהת ילדים, עובר חיש מהר לרגש של צער, ויוסילה דומה לחולה המוטל במכאוביו וזכרון מחלתו אינו אתו; אך כאילו מי-שהוא נעלם מרחם פתאום על הנער ומעלה לפניו את זכרון הבאר העזובה אשר על מגרש השוק, – אותה הבאר, אשר כל דלי המשולשל לתוכה יינגף שם באבן וישוב למעלה ריק בלי מים. יודע יוסילה בנפשו, כי באר זו באה להמשיל על דבר-מה, ואולם גוו, המתענה מנדודי לילה, תובע אותו לצלול פעם בפעם בתוך נבכי השינה ולהינגף שם באיזה דבר קשה ומכאיב. ובהתהפכו מצד אל צד יחוש הנער פעם ראשונה בחייו, כי רע לו, ויודע הוא, אם כי לא ברור עדיין לגמרי, כי לבדו הנהו עם הרעה אשר באה עליו; ואולם דרכו של הילד להושיט יד אל הדבר הקרוב אליו, גם את הטוב וגם את הרע תולה הילד רק בדברים הקרובים אליו בכדי ראיית-עין, ונפשו של יוסילה יונקת עכשיו משארית ילדותו, שכאילו נתלכדה בקרבו לגוש אחד בטרם שתסתלק; וחטיבה אחרונה זו של ילדות נמשכת מתוך תרעומת כלפי משכב הדרגש אשר מנגד. הנער מושיט את שתי ידיו למול הזקנה, אגרופיו קמוצים כנגדה, עיניו פקוחות לרווחה והוא סוקר מתוך התאמצות יתרה את הפנים הכתומים, שאור הנרות משוה עליהם כעין דמות חדשה ומפחידה, כמו רוך של ילדות נסוך עליהם עכשיו, ודומים הם הפנים האלה גם לעלה נובל שנשר ומתרוצץ לעין השמש. וכמו ילד, אשר בהביטו לפעמים אל דבר שאינו שייך לו יחלוף פתאום רטט של כאב ביצורי פניו, ותבע ללכת אל אמו או יילחץ אל מי-שהוא אשר יאחז בו ברוך, ככה יהיה גם עם יוסילה אחרי אשר ירבה להסתכל בפני הזקנה המוזרים: נפשו תקוץ פתאום במראה הפנים האלה, שאין בהם עכשיו כלום משלו, ומתוך תנועת ילדים הוא מעוה את שפתיו ולוחש תלונה חשאית קצרה: “לא צריך!”

ופתאום, כאילו עם לחש המלה האחרונה נסתלקה ממנו שארית ילדותו לבלי שוב לעולם, מרגיש יוסילה חולשה גמורה בכל בתי נפשו, והוא רובץ על משכבו מתוך הכנעה של אדם מבוגר, את פניו הוא מסתיר בתוך כפות ידיו, כאילו הוא מצרף גם את הידים אל ישותו, הדורשת שלמות בשעת הצער הראשונה, וכאילו בא לידי גילוי הסוד, כי בודד הוא החי בשעת הרעה ורק את שלמות עצמו הוא מבקש אז. בעד האצבעות המפולשות מוסיף עוד הנער להביט אל עבר משכב הדרגש של הזקנה, ומתוך צמצום של כל החושים, אשר יתהוה אצל כל איש גדול בשנים בשעה של אסון, הוא מסתכל בזקנה הנאלמה, שחורי עיניה, לא סגורים למנוחת שינה ולא פקוחים לרווחה של חיים, מצערים את יוסילה כדמות דלתות סגורות ולא נעולות של חורבה עתיקה, המעולפת תעמולה. וזמן-מה ישהה ככה הנער. על פניו נסוכים עינויי סנוורים רעים, כאילו צער ילדות ומכאובי אנוש מעורבים עכשיו בנפשו. אולם לאט לאט, כשהוא מתמודד בזהירות ונשאר לסוף שוכב אפרקדן, תרד עליו כעין מרגעה, ומכל חושיו הוא מרכז רק חוש אחד, כאשר יעשה אדם בשעת עיפות של יגון קבוע – הוא שומע.

בפעם הראשונה בחייו הוא משיג את גילוי העולם הבא מתוך הדממה, יודע הוא הנער להבחין עכשיו את השקט הנישא על פני שקט, וכשהוא שוכב אחר כך כשידיו נתונות מתחת לערפו, כאיש גדול בשנים שהפקיר את עצמו לנדודי שינה, ופניו הגלויים מוארים באור העינים הצלולות, המזהירות מתוך מחשבה, אז יבין יוסילה ראשית בינה, כי יש עולם הקיים בפני עצמו וכי הוא, הנער, בודד הנהו בעולם הזה.

יוסילה מרגיש את עצמו בודד בתבל, אשר יראה עכשיו בעיני רוחו את גדלה; וכעין רגש של תקלה שאין לה חזרה עולמית לוחץ עכשיו את לבו, המטופל לכאורה בהרהורים קלים. הוריו הזקנים נדמים לו ברגע זה כרחוקים ממנו מרחק אשר לא ישוער, השעון מתקתק בתחום עולם זר, ורק ראשה המצומק של הזקנה קרוב הנהו משום מה אל יוסילה. והנער אינו תמה על זה. וגם פחד היא איננה מטילה בו כבר, זקנה זו שהתכווצה על משכב הדרגש שלה מתוך פרישות של זיקנה מופלגת, ובכל זאת יודע יוסילה כי הפחד קיים ואורב לו, והוא תוהה מתוך מנוחה שאינה בת קיימא, כאדם הירא את החשכה ושומר בעיניו את האור ההולך וגווע בחדר ריק. ויוסילה, כמבקש להחבא מפני המוראים המתרחשים לבוא עליו, מתכווץ מתחת לשמיכה אשר הרים אותה עד למעלה מעיניו, ואולם דרך עפעפיו המפולשים הוא שולח מבט בוחן כלפי מיטתה של הזקנה. לאט לאט הוא מוליך את מבטו, החל משתי כרעי הדרגש הנשענות אל חצאי הדלתות של חדר המשכב, ומתוך נשימה עצורה הוא הולך וסוקר בזהירות לאורך כל הדרגש; ואחר כך, מתוך יראת רז של אדם החש רק בצלו של השונא האורב לו, מוסיף יוסילה להוליך את מבטו עד למראשותי הזקנה, ופתאום, מתוך חרדה חטופה, כה מהירה עד כי זעקת הפחד הצמודה אליה תמוג בטרם שתתפרץ מן הנפש, יסתובב עליו ראשו על הנער, כמו לוּ נפל מבלי ראות לתוך בור; ואחר כך, כשהוא שוכב שוב בעינים פקוחות לרווחה ומבלי הניד אבר, מביט יוסילה הבטה ממושכה למראשותי הזקנה, ונדמה לו, כי הקיר, אשר מראשותי המשכב נשענות אליו, נעתק ממקומו עד למרחוק, ואינו משמש כבר חיץ בפני מבט השגתו, אשר הוא שולח עכשיו עד למרחקים. הקיר אינו חוצץ כבר בפני השגתו, והנער מרגיש, כי העולם שהתוודע אליו לפני זה מתוך גילוי של דממה, חדר פתאום בעד הקיר ויהי לבליל אחד עם משכב הראש המפחיד; וגם מבטו אינו פוגש כבר כל מעצור, והנער מביט עד למרחקי אין גבול, אף על פי שאינו רואה כלום בעיניו; וזה גורם לו מצוקה ללא הכיל, הכרה מוזרה זו של הנער, כי הוא אחד ונבדל מסביב לו הכל מגולה ופתוח לאין חיץ וגבול. ובגדול הכאב עד לקוצר נשימה, מתנער פתאום יוסילה ממקומו ויושב על משכבו, מוריד מעל גבו בתנועה מהירה את השמיכה, ומתוך חפץ עז, הכופה אותו להיטמן במקום מחויץ וצר, הוא נשמט ברעש לארץ.

הוא נשמט מעל משכבו מבלי אשר ידע את הנעשה אתו, וצועד הוא מבלי לחוש את הקור הלופת את מערומי רגליו. הוא הולך ומתאפק וצועד שוב לעומת מיטתה של הזקנה, ומדי לכתו, מתוך הרגשת הקרירות שברגליו, הנטפלת אליו פתאום למעוף-עין אחד, צף ועולה לפניו כעין זכרון חיוור ורופף של עולם צפוף ומרובה תחומים; וזכרון זה הולך ומתגלם במהירות של נשימה. הקור הצורם את רגלי הנער עובר כצמרמורת בכל גופו, וברגע שהוא עומד מצעוד את צעדו האחרון ליד מיטת הזקנה, אז מראהו כבר כילד שכל איבריו רועדים מקור עד לעורר רחמים, ומתוך עיפות, המרובה כבר על הפחד שבנפש הנער, מביט יוסילה בפנים הכמושים, שאור הנרות הגוועים מרעיד עליהם כתם חיוור, הדומה לבת צחוק שבשעת שינה. עוד רגע יביט הנער בפני הזקנה הנקשים, ואחר כך הוא הולך ושב אל משכבו, ומבלי אשר יתפלא בנפשו לכל נדודי הלילה, היא מוריד את הריסים על גבי העינים העיפות, שתנומה נאחזת בהן כבר בדרך הליכה.

ובעוד רגע יישן כבר יוסילה, כשהוא שורה בתוך חמימות של לילה וכשמוחו מעולף בצעיף אטום של תרדמת ילדים חזקה.

ג

בלי תסיסת הלב התפֵלה, המצויה לפעמים אצל בני אדם לפני השינה, עולה הסבא על משכבו. אין לבו נחלץ מן הכאב הסתום, אשר כל אדם יחוש אותו במקצת עם גמר הבל יומו, כאילו היה זה הפחד מפני הפחתת החיים. הזקן מתכונן להירדם מתוך שביעת רצון, זה רגש הזקנים, שכמעט אחד הנהו עם צערם שהם חשים למראה הימים ההולכים ופוחתים. וכשהוא מוטל כבר במיטה, שוכב הזקן תיכף על צדו, כדרך אנשים באים בימים, מקיף באחת מידיו את עצמות הברכים הבולטות, אינו מכוון את מבטו לשום דבר ואינו חש משום מה צורך להביט הבטה רגילה שלפני שינה אל אשתו, שנחרתה יוצאת כבר מתחת לכסת. עפעפיו של הסבא לא ירעדו רעד כל שהוא למול האור הקלוש החודר מן החדר השני, ומבטו הקיים בפני עצמו, מבלי להיתלות בשום דבר, אינו מביא אותו לידי הרהורים. עיניו, כעיני הזקנים בשעה שהם פורשים לשינה, מאירות רק לעצמן, והאור העמום הזה, שאינו פורש לחלל העולם, מאיר מאליו את קרום נפשו של הסבא, השומר עדיין את רשמי היום האחרונים. ואולם אין הסבא זקוק עכשיו להרהור התלוי ביום המחרת, משום שלזיקנה, כמו לילדות, ניתנים הימים בלי קשר, כעצמות משחק קרות ודומות זו לזו, ורק בתקופת הגבורה אנחנו מקבלים את החיים כמו פקעת של חוטים מרובי צבעים, ההולכת ומתגוללת בלי הפסק.

וככה שוכב הזקן בלי ניד, וגם מבטו, הפונה אל הנפש פנימה, אינו זע במשך רגעים אחדים; ורק אחר כך, כשהוא נוגע פתאום בזקנו מתוך תנועת סלסול אחרונה, שיש בה כעין גילוי של החיבה השמורה בלב אדם גם לעת זיקנתו, אז ירעיד גם רעד כל שהוא את נפשו, הפולטת ברגע זה ציורי חיים, שלא נטשטשו עדיין לגמרי. הסבא רואה אז את החנות ברגע הסגירה, את יוסילה העומד גחון ובוחן את המנעול, את מגרש השוק עם חריצי הדרך המתנוצצים משלג שנקשה תחת עגלות חורף, ואת עצמו הוא רואה, כשהוא מחזיק את המפתחות החבויים למחצה בתוך השרוול החם. וכל הנראה מתלכד למחזה קפאון אחד, הכל מופיע בבת אחת ונמוג אחר כך ביחד, כשלהבת של אור שהפילו עליה דבר מה לכסותה, ורק הוא, הסבא, נשאר לבדו, כלשון אור יחידה שיצאה מתחת לכסוי, ודמות עצמו זו עוד תועה רגע אחד בנפשו של הזקן, כעלולה להביא את הנפש לידי מבוכת הרהורים, ואולם הרטט הקל של הריסים, אשר יוריד אותם הסבא על גבי עיניו, מכבה פתאום את הכל. מוחו של הזקן נעשה פתאום ריק, כה ריק כמו בשעת שינה.

ואולם לפתע פתאום, כמו אוושה חשאית שאין בה בכדי קליטת אוזן, עובר רפרוף קל של דאגה במוחו של הסבא.

לא מתוך מחשבה ולא מהרגשת הגוף באה דאגה זו, רק דומה היא לאי-המנוחה אשר יחוש אדם למראה כל שינוי קל; הכל עוד כמקודם, אבל בלבו של הסבא, אף על פי שהוא שרוי עדיין בשקט, חל כבר איזה שינוי אילם, כשינוי הזכוכית הלבנה אשר תגע בה קרן אור מגוונת. והסבא עוד טרם יכיר, כי נשתנה בו דבר מה: ידיו, המוטלות על עצמות הברכים, אין בהן בכדי הרגשת הגוף, שמורות עיניו אין בהן אף משהו של כובד, רק רעיון הטורח המוזר, אשר יקום פתאום בקרבו לרגלי הכסת, שהוא חש אותה כלא צמודה אל בשרו ממש, אלא כתלויה בגובה של טפח או טפחיים מעל לגופו, רעיון זה כופה אותו להניד יד ולמשוך את הכסת הכבדה, ואז, כשהוא מערבב את המרגעה, שגופו המקופל נתון בתוכה, הוא גונח כדרך זקנים גניחה שלא מדעת, והוא מרעיד את עפעפיו למול האור הקלוש, החודר מן החדר השני.

עיניו של הסבא יונקות מן האור הזר, ומבטן שנעשה על ידי זה יותר צלול, אינו מכוּון עדיין לראיה או לשם הסח הדעת הגורר אחריו תנומה. אין הסבא מתחכם לנדודי שינה, אך הבטה זו, שאין בה כוונה וצורך, מרגיזה אותו; ומתוך רוגז קל כלפי עצמו הוא משלב את רגליו השחופות זו על גב זו. קמטי מצחו מתחילים זעים כרשת בשעה שנוטלים אותה לשימוש, ולבו נטרד עכשיו מתמיהה מוזרה, כאדם המחכה לסוף דבר בזמן שההתחלה נעלמה כליל מזכרונו. ההתחלה נגעה בלב הסבא נגיעה כל כך קלה כמו נגיעת הצל המרפרף מאחורי איש, וכל הגוף העיוור מתאמץ מתוך עמל סנוורים למצוא את זה אשר אבד. אף גוף זה של הסבא, שחל בו כבר רפיון הזיקנה, משתמט במהרה מן העבודה הקשה, יצורי הבשר נפטרים מהרגשת הדאגה, וכל עמל המצוקה מתכנס לתוך העינים, שהזוהר שבהן מנצנץ ונעלם חליפות כשלהבת הנר אשר תנוע לפעמים בלי רוח. מאליה תתכופף לפעמים שלהבת הנר, כאילו יש דבר נעלם המושך אותה הצדה – כך יחדור עכשיו גם מבטו של הסבא דרך חצאי הדלתות שאינם סגורים כדבעי, והוא שוהה שם, מבט הזקן, וסוקר לתוך חלל הנאלם.

ואחרי רגע של הסתכלות, כאשר ידע כבר הסבא, כי בחדר השני יש דבר מה אשר יביט אליו, נעצמות פתאום עיניו כמו מאליהן, כה מהר הן נסגרות כמו שממהרים להוריד את המכסה על גב הארגז ברגע שניתן לתוכו דבר הטעון העלמה. וזה כבר אצור עכשיו בקרבו, אותו הדבר הנעלם, אשר הסתכל בו הזקן לפני רגע, ומצפרני הרגלים, הצמודות מתוך קרירות אל האצבעות, ועד השערות, המכבידות בכבדות זרה על הראש, ניטלה מכל ישותו של הזקן אותה המנוחה אשר תחיה בשלום תאומים עם החושים העייפים של הזיקנה. לבו הולם מתוך מדוה מוזר, כמו אצל ילד בטרם יפרוץ בבכי; ואולם כשביחד עם המרירות, המתחילה מפעפעת בין שיניו, הוא גורר מתוך מוחו גם את הביטול הרגיל של זקנות, אז גורם לו דבר זה יסורים שלא חש כמותם מעולם, כאילו כל צורות עצמותו, מן הילדות הנעלמה ועד הזיקנה, נתערבו פּתאום לחטיבה אחת, המסתגפת מתוך עינויים, שאין הביטול, שהוא רק נחלת השיבה, חל בהם. והצער המשונה הזה מתמעט תיכף כשהסבא מעביר את ידו על פניו ותוחב את האצבעות לתוך הזקן, כאילו תוספת החיים של ימי עברו, המתענה עכשיו בקרבו, מסתלקת כרגע לרטט שערות השיבה של הזקן. ואולם פתאום ירעד הסבא בכל גופו כשהוא שומע את חריקת המיטה מתחת לגוף אשתו, המתהפכת מצד אל צד. כדרך הזקנים רועד הוא הסבא, כשרק רגליו הכחושות מקישות זו בזו וכשהוא מרגיש דקירה של כאב בערפו, פניו כבושים בכר כמו מקודם, ורק שרביט זקנו החד מוּשט כלפי מיטתה של האשה, שראשה וחצי צווארה המגולה נראים עכשיו לעיניו. וצוואר מעוקם זה, הנראה כערוך לדבר מה, גורם לו את היסורים אשר יחוש החולה בשעה שהוא רואה את מכאוביו של חברו, המשותף אתו במחלה אחת. והסבא אינו יכול להסב את עיניו מן המחזה הזה, מבטו נעוץ במחשוף הצוואר, שלא ראה אותו במערומיו זה כבר, וצוואר חוורוור זה, עם הגידים הכחולים הבולטים מתוכו, מטיל בלבו מצוקה שהיא למעלה מכח אנוש, ושפתיו של הסבא לוחשות בחשאי:

"רבונו של עולם – – – "

ואחר-כך כאילו ברגע הלחש יצא דבר-מה מתוך נפשו, נשאר הסבא שוכב בלי ניד, כמתעלף מפחד – כך ידום הנידון למיתה, בשעה שהוא מחכה לתלין: ממאן הוא להיצמד בחזרה אל החיים ומכל רגעי הפליטה מוצצת נפשו בדממה את כל תמצית החיים שבהם. ושוכב לו הסבא בלי אונים, כל חושיו נאלמים, ורק עיניו מביטות כמו מקודם אל האור הקלוש החודר מן החדר השני. רגליו, שהסבא רצה לאספן תחתיו והפסיק באמצע, בולטות מבעד לכסת, וברכים עלובות וחדות אלו מתחילות פתאום לרטט מתוך רטט בלי פוסק, משום שהסבא מתחיל פתאום לפחוד כי יאחז בבליטות הברכים אותו הדבר הנעלם, המרחף מסביב; אך גם למתוח את רגליו אין בכוחו של הזקן. כבר ברור לו, כי הוא חולה, ואולם הוא סובל יסורים שלא כדרך הטבע לרגלי זה שאין ביכולתו לעצום את העינים ולהפקיר את עצמו למחלה, כאשר יעשו החולים. והסבא מזעזע לאט לאט את אצבעות היד המונחות על לבו, וזעזוע קל זה, שיש בו משהו מהרגשת הגוף הרגילה, מעורר לרגע אחד ספק בלבו, שמא אינו חולה כלל, ואולם קול השעון, המתקתק בחדר השני, נשמע לאזנו ממרחקים כה רבים, כאשר תישמע לאוזן החולה, כל נשימת רוח, שהוא קונה לעצמו במחיר תמצית חיים, כאילו היה נושם מבעד לגלימה של בד, כל זה אומר ברור לסבא, כי לא חולה רגיל הוא ואינו יכול לגור בכפיפה אחת עם מחלתו.

אין המחלה, שהסבא חולה בה, נקלטת לתוך ישותו; וכמו ילד שהפחידו אותו והוא מיבב בלי קול, כך מכוסים עכשיו פניו של הזקן ברשת של קמטים לאין ספורות, משום שלבו, לב אנוש שקנה לו אחרי יגיעת חיים ארוכים את האמת, שאין לך דבר בעולם שאי אפשר יהיה לקבל ממנו מרות, לב זה רוצה גם עכשיו לקבל הכנעה, אך כל עמלו לשוא. פורענות זו שבאה על הסבא אינה נקלטת לתוכו וגם אינו יכול להשלים אתה. ויסורים אחרונים, שהסובל אותם נעשה פתאום קל לתנועה ולשינוי נפש, כדבר הבוער אשר יהיה באחרונה לאפר נדף, יסורים כאלה תופסים את הזקן, ואולם מיד הם מסתלקים, כאש אשר תמוג מעל האפר; וכמו אשר תניע אף רוח קלילה את הדבר הנשרף, כך מתנער פתאום הזקן ויושב על מיטתו, כשהוא שומע מן החדר השני את קול צעדי נכדו, או קול שאון אחר, אשר נאלם אחרי רגע קצר.

הסבא יורד מעל המיטה, והוא תמה רק על זה שהטריח את עצמו לרדת בקרירות של לילה; הוא רוצה בינתים להביט אל נכדו, ובכדי שיקיים חובת הורים זו, די לו רק להוציא את ראשו לתוך החדר השני, כשהוא אוחז באחד מחצאי הדלתות. רק את ראשו יוציא הסבא לרגע לתוך חדר-האוכל, משום שהוא חושש שמא שוכבת הזקנה בעינים פקוחות, כמו ששכיח בלילה אצל זקנים מופלגים. הסבא שולח את מבטו לעבר מיטתו של הנער ואחר כך הוא תולה אותו לרגע במראשותי הזקנה, שמשכב רגליה קרוב אליו בכדי נגיעת יד. פני הזקנה כבושים עמוק בתוך הכר, והסבא שב בחזרה, כשהוא גונח גניחה שיש בה כבר מטעמה של שינה קרובה. וכשהוא סוגר את עיניו כדי להירדם, הוא מביט רגע אחד אל אשתו: זו ישנה, כשהיא מכוסה בכסת עד למעלה מצווארה.

ד

אחרי שהיא בולעת את חוט הבשר האחרון, מורידה הזקנה את ראשה על הכר ופורשת למנוחתה, מבלי אשר ירחש דבר-מה במוחה, פתח נפשה הצר, הפתוח עדיין כלפי העולם, נסגר בחשאי תיכף כשהיא שוכבת, כאשר ירד בלאט המכסה על גב תבה נרקבה וישנה, מבלי לעורר כל שאון בנפילתו. אבל מה שנרקב אינו עלול להידבק היטב: כמו מתוך חלום מרחפת מעל לזקנה הזמרה שבשעת ברכת המזון, הצעדים, הנשמעים בבית לפני השינה, תועים על פני הדממה שבמוחה ככתמים חיוורים, ואחר כך, כשתהיה כבר הדממה מסביב והזקנה שוכבת עדיין בעינים פקוחות, ישהה עוד בקרבה הד רפה מכל הקולות האלה. והוא תועה זמן מה לבלי להימוג בתוך ערוצי מוחה הנקשה. ושנתה של זקנה, כענן ערב שחור הרובץ בקצה האופק, היתה יכולה להמשיך כך עד שהזקנה היתה מתעוררת לבסוף על ידי הרוגז התועה תמיד בקרב נפשה, כאוויר המורעל הכלוא בתוך חורבה עתיקה וסגורה, אך לפתע פתאום, כאילו לתוך חורבה, העומדת בריחוק מקום מן הישוב, היה מי שהוא נעלם נכנס בחצות הלילה עם לפיד בידו, מתמלאים אור כל חדרי נפשה של הזקנה, וכמו הד של שאון מתהלך בקרבה, כאילו מי שהוא צועד שם ומעביר נשכחות חיים ממקום למקום. ולאור זה, שיד נעלמה נושאת אותו אילך ואילך בקרב נפשה, רואה הזקנה הרבה דברים כהפוכים וכחדשים, כמו שהיא הכירה אותם לפני ימים רבים, ובהתקיים הפלא הזה רגע אחרי רגע, יקרה פתאום שאותו הנעלם יכנס עם לפידו לתוך קרן זווית חבויה שבנפש הזקנה, ואז, כשהיא כולה שרויה בעלטה, מלאה הפינה היחידה הזאת אור בהיר, והזקנה רואה אז היטב, כאשר ניטיב להביט מן החשכה לתוך האור, דבר-מה שהיה שייך לה לפני ימים רבים ואשר עכשיו אין לה כבר חלק בזה, כיון שניתק כבר משלשלת הזכרון. וכשירעד האור הזה, עת אשר הנעלם יהלך את לפידו על פני צללי שנים שנגוזו, אז ידאב כמעט לב הזקנה, לא מתוך כאב שלה, כאב ממש, אלא כעין זכרון של צער חיוור התלוי ביציר זר עובר כרפרוף על פני נפשה, משום שהשיבה המופלגת נעשית כמו זרה כלפי עצמה בשעת קבלת שמחה או יגון. אך חלום הצער הזה של הזקנה, הדומה לחבלי ילד שבשעת שינה, מזעזע בקרבה את הרגזנות, אשר תימצא תמיד בנפשם של יצירים עתיקי ימים, כאשר ישמש חללו הריק של אילן זקן מדור לחיות קטנות המכרסמות בשינים חדות, וביחד עם הרוגז המזדעזע בקרבה צפה ועולה לפניה גם דמותה של הסבתא חיה, זו בתה אשר היא, הזקנה, מקניטה אותה מן הבוקר ועד הערב, משום שגזירה היא מלפני החיים שהטובה תיצמד אל הרעה ורוגז ישלים את החיבה, בכדי שישוב הכל להיות אחד כמו מבראשית.

דמותה של הבת צפה ועולה לפני הזקנה. וכמו אשר ישתנה מהלך הרוח במקום פרשת דרכים, כך משתנה רגזה של הזקנה לרגש של חבלי רחמים, כבכי ילדים טורד המסתיים באנחה ברגע שהם נרדמים; ומתוך געגועי פלאים עורגת עכשיו הזקנה על בתה, כמו על דבר שהיה לפנים היא עצמה. הגעגועים השוטפים מתלכדים לאט לאט לרגש של אהבה, ועזה היא אהבה זו, המשתוקקת לצרף בחזרה את החיים שנפרדו בימי קדם, כמו אהבת הסוד אשר תחלק חיים. וכאשר יקום להיות הדבר הזה, עת מתוך צער עכור תשוב אל הזקנה תמצית החיים שניטלה ממנה לפנים מתוך תענוג עכור, אז ישתפך בנפשה כעין לשד אונים חדש, ועיני רוחה תיפקחנה אז לראות היטב את כל אשר יאיר באורו הנעלם המתהלך בקרבה. וכמו אשר לפנות ערב תופיע בפאת מערב תכלת הרוך השקופה אשר תהיה כמוה גם עם דמדומי בוקר, כך תראה עכשיו הזקנה את זהרי חייה הראשונים, ושנות ילדותה מרפרפות על פני נפשה מתוך נגיעה רכה, כניגון הליווי החשאי החוזר ונשנה בנעימות ערבה עם גמר הזמרה. ושנות הילדות, בלי הרמז לעתיד לבוא, אותו הרמז שאי אפשר לו בלי משהו של צער, עומדות דוממות לפני הזקנה. וכשהיא רואה את עצמה נשענת אל חלון ונשקפת על פני רחוב, ודמות הרחוב תיראה לעיני רוחה כה רופפה ומעולפת, כמו דבר-מה המרומז בשעת דיבור במלת-תאור אחת, ומסביב תהיה דממה רבה כאשר ישקוט הכל ברחוב בבוקר של יום שבת או כדממה המקיפה את היציר שאינו עלול כבר לשמוע, אז יתואר כל המחזה הזה בדמיון הזקנה – דמיון אחרון שאינו מאבד ואינו מחדש כבר כלום – כמו דבר הדבק אליה דבק עולמי, כאילו מראשית ילדותה, עת נקרה להיות המחזה הזה, ועד עתה לא חדלה היא, הזקנה, מעמוד אל החלון ולהשקיף החוצה מתוך ציפיה לדבר-מה אשר יבוא. והיא מביטה עכשיו במבט שאינו זע, משום שאין לזקנה עכשיו חיים אחרים חוץ מהבטה זו, שכדומה לה תצא גם מעיני נאהבים, בשעה שרטט התאוה יוצר את כליון הנפש העורג לדבר-מה שאין לו סוף, במבט קופא כזה מביטה עכשיו הזקנה אל הרחוב אשר מעבר לחלון, במקום שהוריה, אב ואם מעולפים בצל וצמודים לדמות אחת, עלולים להיראות בדרך חזרה מבית הכנסת, או כאילו גלגל של רוח רזים נכון להשתער עכשיו על פני חוץ, להקדיר את הכל לרגע אחד ולהיעלם כלעומת שבא. ועל פני חוץ, מעבר לחלון, צפים ועולים צללי אנשים, אשר הזקנה תראה אותם כראות העין ציבור של עצים רחוקים – כאילו הם צומחים כולם מגזע אחד; הצללים מתקרבים יותר ויותר, עד שהם נוגעים כמעט בחלון, אך צללי משפחתה הנחפזים אינם מביאים את הזקנה אף לידי רגש כל שהוא, כנהר אשר פני מימיו המאפילים ישלו לפעמים לפני סער, עת במרום ינשאו כבר העבים בחפזון, היא, הזקנה, שוהה עדיין מעבר החלון אשר מבפנים, והיא נשקפת ומחכה. הזקנה מביטה ומחכה מתוך מצוקה כל כך עצומה, עד כי לבה, לב הבשר אשר בקרבה, מתפרץ לצאת מגודל הכאב. ופתאום מתחיל לבה הולם במהירות רבה, לא מתוך דפיקות חיים, כאילו היה זה לבה של הילדה הקטנה הנשענת אל החלון, אלא כמו מטולטלת של שעון הנתקלת עם כל נענוע בארג של צמר – על פני חוץ מעבר לחלון הופיע דבר-מה.

מעבר החלון השני נראה דבר מה ללא דמות, אשר לא יעורר שאון בלכתו ואשר צל לא ילווה אליו; ודרך אין לו לדבר ההוא, לא מפנים ולא מאחור הוא בא, אלא מתוך החוץ אשר מעבר לחלון הוא מתהווה; כאשר ייגלה עצם הדבר אחרי אשר יגולל מעליו המכסה, כך מתגלה דבר זה שאין לו דמות מתחת לפני החוץ הנגללים בלאט הלאה, הלאה, הלאה. ובמקום אשר ייעלם קרום העולם העליון, שם ימוג האור, ועלטה חסרת צבע, אשר אין להשקיף בעדה, מליטה כבר גם את החלון, אשר הזקנה תביט בו, מבלי לחכות לדבר-מה. הזקנה אינה מחכה עוד, ואולם מבטה פונה עדיין כלפי העלטה הזאת, שדבר לא יחדור בעדה, והוא מתלבט, מבט אחרון זה, כמבט ראשון של איש שזה אך הוכה בעוורון, ואובד לסוף ביחד עם החלון בתוך העלטה. ואז נשארת הזקנה לבדה, בלי כל דבר אשר יפריד אותה מדבר, וחרש כמו צל רועד בקרבה צער לא-צער, שאין בו ממשות כלפי הזקנה כמו עשן הפתילה הכבויה כלפי החשכה. ורגע אחד – כנצח נצחים – צפה אחר כך הזקנה על פני הדבר ההוא שאין לו דמות, עד אשר יתנדף צערה לא-צער והיה ללא-כלום.

א

מתוך חצר האצילים רחבת הידים, שתפסה מקום על חוף הנהר הגבוה, הרחק ממבואות העיירה אשר מסביב לשוק היהודים, היתה יוצאת לפעמים רק מרכבת-טיול אחת. לעתים, לפנות ערב בקיץ, היו נפתחים שערי החצר הרחבים, שלישיה של סוסים גבוהים ואמוצים היו טופפים ויוצאים, כשהם מושכים במרכבה מכוסה, ששני קירותיה, מימין ומשמאל, עשויים זכוכית מתנוצצת כעין ראי; הסוסים היו חוסמים לרגע את המסילה, הנמשכת לאורך הגדר, ומעבר המרכבה מזה ומזה היו מתקבצים חבורות של טיילים יהודים, ברובם בחורים ועלמות, שזה שנים אחדות קבעו להם למקום טיול את מסילת הדרך הארוכה, הנמשכת ליד הגדר הצהובה של חצר האחוזה הזאת. בערבים השקטים אשר באוקראינה היו אלו מתהלכים כאן בזריזות, הלוך ושוב במסילה הצרה, ורק לעתים רחוקות קרה הדבר כי אחד מהם, מן הבחורים אשר ספרם בידם בשעת הטיול, היה מציץ דרך החרכים ומעיף את מבטו על פני החצר הריקה הרחבה, במקום שבאמצע הככר, המעלה עשבים, היתה מעומדת ביחד עם החבית אשר עליה, עגלה קטנה המשמשת להובלת מים, כשהיא איננה רתומה לסוסה וכשהיא מרוחקת מדיר או מבית משרתים; או העבד היחידי אשר לבית נקרה אז להיות בחצר, בן אוקראינה גבה קומה, שעל צווארו, שנעשה כאן חלק ומפוטם, גזוזות לו שערותיו על פי טעם הפולנים, עומד גחון על גב שורות עציצי פרחים, כשהוא מרים וכופף חליפות מתוך עצלתים את כתפיו הרחבות, הנתונות במעיל קצר, שבגלל קפליו המרובים נשתייר בו רמז כל שהוא לאצילות פולנית. ומעבר לשורת העציצים, שקנתה לה קביעות לכל הקיץ בקצה החצר אשר ממול הרחוב, נמשכה העין לראות בית חומה בעל שתי קומות, הבנוי לבנים אדומות, שזגוגיות חלונותיו הגבוהים, המתנוצצות בנצנוץ מתנכר, גילו מאחריהן רק וילונים לבנים וכבדים, ואשר דלתו התחתונה, העשויה פיתוחי-עץ, היתה מסוגרת כל הימים מעל למפתן השיש הלבן. מראה המרחב הריק אשר בחצר והוד הבית הנבדל, אשר יפיו, כיפי דומם של צעצוע, לא היה בו בכדי לעורר קנאה. למראה הזה היה בלב היהודי הצעיר לימים, המסתכל אף הוא כאבותיו לשם ראיה שיש בה ממש, מתעורר דמיון על דבר חיים העלובים כמעט בלבוש-החג היחידי אשר נשאר להם. ואולם רק לעתים רחוקות היה אחד מן הבחורים, כשהוא צועד נטוי גרון כמעט, למען הרבות שיחה עם בת-טיולו ששלשלה את צעיף הקיץ למאחורי כתפה החמודה, רק לעתים רחוקות היה בחור יהודי מציץ לראות דרך החרכים של הגדר; כשצעיר לימים מן הנכרים היה עובר ביום ראשון בתחום הטיול הזה, שנמשך למדרכה ארוכה בין הגדר הצהובה של החצר מצד אחד ובין שורת הבולברים הקטנים מצד שני, אל הגנות הנבדלות זו מזו, שגדרות העץ שלהן נעשו רעועות לאחרי עשרים שנה של קיום ושאילנותיהן לא נתגדלו במשך זמן זה עד כדי לשמש תוספת הגונה לגני אוקראינה הצפופים, הרובצים מימין ומשמאל – כשהיה בן הנכרים עובר בצעדים מדודים ורחבים בין חבורות המטיילים היהודים, המשולבות בערבוביה אלו בתוך אלו, היה מביט אל הגדר הגבוהה והזרה בעיני בן ערלים, שאינן נכונות בכל רגע לראיה של תמהון. ואולם לפעמים תצא המרכבה הרחבה בעד השערים הנפתחים ותחסום את הדרך בעד המטיילים ההולכים ושבים מזה ומזה; בלי משים נצמדות אז העינים אל המרכבה שנצטהבה מיושן, וכאשר תוציא האצילה הזקנה את ראשה פעם הנה ופעם הנה, אז יסתכלו בה בני העלומים במבוכה קלה המטילה עליהם דממה כל שהיא, ודומה הדבר, כי קשה להם לצרף אל העולם, אשר נוצר בדמיונם מתוך קריאה בספרי הרוסים, את הפנים הצחים והמקומטים האלה, אשר עינים חשובות נשקפות מעליהם, עינים הזועפות בזעף כל שהוא המיוחד לפולנים. הנה והנה מוציאה האצילה הזקנה חליפות את ראשה, בעיניה כבוש דבר מה, כמו מחכות הן כי מי שהוא ירכין את ראשו לעומתן, או כאילו שלא מדעתה תשתוקק ברגע זה האצילה הזקנה לראות פני איש בא בימים. וכאשר יופיע יהודי מן השוק, הפורש וצועד באמצע ברחוב הריק, כשהוא הולך לרגלי עסק של מכתב אל הפוסטה, אז תנעץ בו האצילה הזקנה את עיניה, כשהיא מתנודדת במרכבה הישנה, ששלישית הסוסים מושכים אותה לאיטה על פני גשר הקרשים הצר אשר בין השער ובין הרחוב. ואחרי כך ירכין לעומתה היהודי הבא בשנים את קצה המצחיה של כובעו, ואז תכונן האצילה בהרחבה את שבתה על גב המצע המרופד, ושלישית הסוסים הזקנים, שמזיקנה הם מניעים ברגליהם אחורנית, ישאו אותה ביתר חשיבות למסע-הטיול… לאט לאט הוא נעשה, טיול-זקנים זה. הרכב יודע כי עליו לנהל את הסוסים בדרך הרגילה, החל ממסגד הפולנים ועד בית הפוסטה; וכמעט לאורך כל הדרך נמשכת לפני עיני האצילה הזקנה גדר ארוכה זו של אחוזת הגרף, במקום שבעלה המת שימש לפנים סוכן. אחרי נסיעה ראשונה, כעבור המרכבה את הרחוב עד הקצה, תוריד הזקנה את ראשה ועיניה נעצמות למחצה; כמו מתוך חלום היא מאזינה את ההמולה הנישאת מעל המסילה הצרה אשר ליד הנהר; היא תניד לפעמים את עפעפיה כאשר ידמה לה, כי מרכבת-נוסעים הולכת ובאה, אבל לא כרכרה גבוהה של פולנים תרצד בשאון לפניה, לא מי שהוא בבגדי שרד של פּקיד רוסי יעבור במרכבה רתומה לצמד סוסים אבירים, רק עגלון יהודי הוא, המוביל חצי מנין של אנשי השוק אל מסע הקיטור אשר לפנות ערב. ושוב משליטה האצילה הזקנה דממה על נפשה, עד אם היא תתנער לאחרונה בהחל לצלצל הפעמון החשאי של בית מסגד הפולנים, והרכב ינהל לאט לאט את הסוסים במעלה גבעת החוף, אשר משם יישקף בית התפילה עם שלושת המגדלים הנבלעים למטה זה בזה. ורק לעתים, בשעות הארוכות אשר לפנות ערב בקיץ, עת שרוי באוויר ריח הפריחה של התרזות וזמן תפלת המנחה יארך לבוא, אז יגרום לה הריח החריף להיות ערה בעת הטיול, ואז גם יש אשר תקצר רוחה לקול השאון אשר יתעורר על-ידי כנופיה של אכסטרנים, המתנודדים באחד מן המבואות אשר בין הבולברים, אלו אשר אין איש רוצה להכנס לתוכם פנימה ולשבת על הספסלים הנרקבים. ביתר עוז נלחצות אז שפתיה הדקות של האצילה הזקנה, בקוצר רוח היא משמיטה מבין רגליה את השמשיה הדקה והמכופלת, ובקצה מקלה של זו היא נוגעת מגע קל בגב הרכב, אשר יבין מעצמו, אם שעת תפלת המנחה עדיין לא הגיעה, כי ברצונה של הגברת הזקנה לנסוע אל מגרש השוק, נסוע וחזור לשם טיול. לפעמים יתעורר הרכב על ידי זה להרעיש את השוט על פני הסוסים, אשר ישאו בנקל את המרכבה, שיבשה מיושן, על פני רחוב החול עד למגרש השוק המרוצף אבנים. ומן הנמנע הוא, כי בהגיעה שמה לא תעיף האצילה הזקנה את עיניה בחנויות האבנים, אשר בעלה המת הקים אותן לפנים, על פי רצון הגרף, בדמות חומות הבנויות זו לפנים מזו; אחר כך היא תסב את עיניה להביט אל עבר השוק אשר מנגד: בעיירה זו, במקום אשר מבואות היהודים הפרועים קבועים בתוך מסגרת של רחובות ארוכים וחשאים של אוכלוסי אוקראינה, מרובים הם בנינים בדלים בפני עצמם, אשר בדמות כל אחד מהם צפון כעין רמז לחיי פולנים אשר בוטלו זה מכבר, ואשר נפשה של האצילה הזקנה קשורה עדיין בזכרונם. ממול שרשרת החנויות מתרומם בית החומה הארוך, זו חומת הלבנים הראשונה בעיירה, אשר הרוקח מבני הפולנים בנה אותה לפני שנים רבות; על פני הקומה העליונה תלו היהודים את השלט הגדול של מוסד-הלוואה, למטה קבעו להן מקום החנויות של השוק, אשר לאחדות מהן משמשים שלטים הכתובים פולנית למחצה… הדלתות הן רחבות ופתוחות, עוזרי המשרתים הצעירים ניצבים בחוץ גלויי-ראש, בלי כובעים להרים אותם בפני האצילה הזקנה… רק דלת אחת, זו של החנות הראשונה בבואך השוקה מעבר חוף הנהר, רק דלת זו היא צרה ואיש לא ייראה לפניה, אם אדוני החנות בעצמו לא יעמוד במקרה בחוץ והרכין לעומת האצילה הזקנה את ראשו המוארך, המלבין כבר מזיקנה, כשהוא כופף, אדם ישר-קומה זה, כפיפה כל שהיא גם את כתפיו, כאשר יקדו הפולנים לפני אשה באופן עוד יותר נאה… הקידה הזאת מוצאת חן בעיני האצילה, לרגע אחד יבוא רגש ערב ללבה, כמו מדי הביטה בדברים הקיימים שיד פולנים הקימה בעיירה זרה זו, אשר רק בית תפלה אחד לקתולים יימצא בה; והאצילה הזקנה מקדימה בדרישת-שלום, כשיעלה על לבה לרדת מן המרכבה ולהיכנס לתוך החנות הצרה, במקום אשר במשבצות-הקירות מונחים פזורים צעצועי ילדים, הבולטים הנה והנה ואינם מצטרפים לשורות של סחורה צפופה, ומעל התקרה יורדים כנורות אחדים, העטופים למחצה בניר. היא לא תמצא על פי רוב כל קונה בחנות, וכשהיא צונחת על הכסא, אשר בעל החנות ינקה אותו למענה במניפת הנוצות שהאצילה הזקנה תכירנה עוד משכבר הימים, מן הזמן שהיא באה הנה עם בעלה לקנות צעצועים בשביל הילדה, אז רגילה היא להעלות על שפתיה בת צחוק משכבר הימים, ולשאול בנעימות, המתאימה לאיש זקוף זה, אשר ראשו ילבין ורק תארו שמור עדיין:

“מה שלומך, פּאן ברגר?”

“רב תודות, פּאני ואצלבסקה העדינה. עודני בחנות.”

“עכשיו אחרים קודמים לך, פּאן ברגר.”

“המרכבות תעמודנה ליד חנותו של טשרניחובסקי, פּאני ואצלבסקה.”

“אין בכך כלום, אין בכך כלום; כשיש אצלי אורח, אנכי אומרת: לכו אצל פּאן ברגר, הלז – אף מלה פולנית אין על השלט של חנותו.”

“אין בכך כלום, אין בכך כלום, פּאני ואצלבסקה. די לי במה שיש לי.”

“כשאנכי באה בדברים עם מי שהוא, אז אני אומרת: לכו אצל פּאן ברגר, הוא איש עדיין. בנו יהיה לדוקטור.”

“רב תודות, פּאני ואצלבסקה. בני, תודה לאל, אינו זקוק לי.”

“מה הוא כותב, פּאן ברגר?”

“רב תודות, פּאני ואצלבסקה. מה כותבת פּאני ידוויגה?”

“רב תודות, פּאן ברגר. היא פוקדת לפעמים במכתב את אמה המזקינה.”

ילדה עדינה היא פּאני ידוויגה."

“רב תודות, פּאן ברגר. העודך זוכר, פּאן ברגר, את הבובה הגדולה? את הילדה הבאתי אליך אז אל החנות. גודל אחד היה אז לשתיהן. בוא אלי לפקוד את הבובה, היא עוד שמורה אתי בבית, פּאן ברגר.”

“רב תודות, פּאני ואצלבסקה. מווארשה הבאתי אותה.”

“מווארשה היפה בערים,” אומרת פּאני ואצלבסקה מתוך הרהורים, כשהיא מורידה את עיניה ומתוה תוים בקצה מקלה של השמשיה, ואולם עוד מעט וזעף כל שהוא עובר לרגע כצל על פניה: גם לה לעצמה לא בהיר הדבר, אם האזינה אזנה מרחוק את קול צלצול הפעמון החשאי של בית מסגד הפולנים, או קרירות הערב הרעידה אותה פתאום. היא קמה ממקומה ושוהה רגע אחד מחרישה; מביטה היא אל משבצות הקירות הריקות למחצה, רוצה היא לקנות דבר מה ואינה יודעת במה לבחור. היא עוטפת את כתפיה עטיפה מעולה בגלימת המשי, שסרטים שחורים תלויים ויורדים בקצותיה.

אולי תמצא אצלך מניפה בשבילי, פּאן ברגר? כה כבד הוא החום בקיץ הזה," אומרת פּאני ואצלבסקה, כשמבטה נופל בלי משים על מניפת-הנוצות, התלויה ויורדת מעל שולחן-המכירה הצר.

הסולם מוגש אל הקיר, והאצילה הזקנה מביטה בבת צחוק של עונג אל תנועותיו הקלות של פּאן ברגר, המטפס עד למרום המדפים ומסיר משם תיבות-קרטון אחדות, המכוסות אבק. בראשונה מופיעות מניפות מצוירות, שידות עצם להן; פּאני ואצלבסקה מכירה בהן את טעם הקישוט שהיה חביב לפנים על בנות ישראל.

“היש עוד קונים לאלו, פּאן ברגר?”

“חדלו מקנות אותן, פּאני ואצלבסקה.”

ועוד מעט ועל קצה אצבעו של ברגר תלויה התיבה הצרה, אשר בה חבושה המניפה.

“תלוה אותי עד צאתי, פּאן ברגר,” צוחקת פּאני ואצלבסקה כמבוישת קצת אחרי אשר היא הניחה את כסף המחיר על קצה השולחן. כדרך אנשים זקנים, היא צוחקת כמעט מבלי להשמיע קול, רק על הפנים הוא מפוזר צחוק זה בהמון קמטים רועדים, הנראים כזרועים אור.

וכשהיא שמה את פניה ללכת, היא מוסיפה:

“אינני אוהבת לצאת יחידה מתוך החנות.”

“בחפץ רב, בחפץ רב, פּאני ואצלבסקה.”

“להתראות, פּאן ברגר. עדיין אתה איש הכבוד, פּאן ברגר.”

“רב תודות, פּאני ואצלבסקה.” ושוב הוא גוחן מולה בהרכינו קצת גם את כתפיו, והאצילה הזקנה מצטחקת כשהיא מהרהרת, כי קידה זו שלפני נשים היא עוד יותר נאה אצל הפולנים. מתוך בת צחוק זו היא נכנסת לתוך המרכבה, כשהיא נשענת כל שהוא על ידו של היהודי זקוף הקומה. ואולם בעוד רגע יעיב זעף קל את פניה: מרחוק נשמע צלצול הפעמון החשאי של בית מסגד הפולנים.

ב

אם יקרה לפעמים כי תעבור ברחוב הקומיסרים כרכרה גבוהה של פולנים משוחה בצבע צהוב, והיושב בה, “פריץ” פולני נטוי-קומה, יעיף את מבטו לעבר בית החומה הבנוי מלבנים אדומות, בית זקוף זה, שקומתו העליונה נשקפת על פני הרחוב מעל לגדר הצפופה, ששעריה סגורים תמיד על מסגר, אז לא יזדמן הדבר, כי יעמוד מי שהוא על הגזוזטרא הלבנה וכי הפריץ, הנישא בכרכרה, ירים לעומתו את כובעו, בצרפו לקידת-שלום מהירה של פולנים בת צחוק של חביבות, השלוחה מבין סלסולי השפם הרך. לפנים, בטרם שיצאה הבת ידוויגה אחרי כלולותיה לפולין המדינה, היתה יד צעירה פותחת כמה פעמים ביום את דלת הזכוכית אשר לגזוזטרא, מתוך חדרי הבית הנשקפים אל פני הנהר היתה הפּאננא הענוגה מחליקה פעם בפעם דרך האולם הגדול, אשר רצפתו עשויה משבצות-עץ כהות וחלקות, ובעמדה על הגזוזטרא נטוית-קומה, מבלי להישען אל השבכה, אז לפעמים בערב קיץ חם היתה פּאננה זו מאזינה בלי משים אל ההמולה הנישאת מעל פני מסילת הטיול, שאותה בעצמה, מסילה צרה זו הנבלעת בין הגדר הגבוהה ובין הבולברים, לא היתה יכולה פּאננא יאדוויגה לראות, ורק ראשי אנשים היו עוברים וצפים לפני עיניה. לפעמים, כשהיתה נתלית על אזנה מקלעת שלמה של מלים הנאמרות בלשון הרוסית, היה רגש זועף כל שהוא לוחץ את לבה למראה הציבור הזריז הזה של בני העלומים, הנעים הנה והנה בתוך המולת-להג אין קץ, ציבור מופלא זה, שהיא ראתה אותו רק בדמות ראשים יהודיים, ראשים זריזים שהיו דומים ליצורים בפני עצמם; וברגעים כאלה היה מצב נפשה של פּאננא יאדוויגה דומה דמיון רחוק למבוכת נפשו של אדם, שנטל עליו לעמוד בנסיון של פלא; היא היתה מאריכה לעתים להסתכל במחזה זה, בעמדה על הגזוזטרא כמתנכרת, מבלי להישען על השבכה, ורק בבוא הערב אשר באוקראינה, בהיות מסביב אור חיוור, המסונן דרך כברה נעלמה של רוחות בשמים, היתה פּאננא יאדוויגה שבה בדממה דרך האולם, כשרעד קל לופת רגע אחד קצר את כתפיה הגבוהות. וכשהיתה יוצאת אל המרפסת הרגילה שמאחורי הבית, במקום שמנגד במערב הזהירו עדיין שמי הערב בנעימות קרובה אל הלב, אז היה הפלא הלז מתנדף כרגע, זו תנועת המטיילים, אשר בהביט עליה יאדוויגה ידמה לה לראות בלי משים את שוק היהודים, שהיא רגילה אליו מימי הילדות, ואשר בכל זאת היא יכולה לעמוד זמן רב ולהביט לטיול משונה זה הנעשה במרוצה, והדבר דומה אז כאילו היא משותפת בדבר מה עם אותן החבורות של בחורים המשולבות אלו באלו. הפלא יהיה לאין בצאת יאדוויגה אל המרפסת אשר מעבר הבית השני, במקום שהנהר המעמיק לשטוף בין גדותיו מוליך את מימיו השחורים והחלקים בשעה זו שלפנות ערב; ימינה יט הנהר לעבור לרגלי כפר החוחולים, שבתיו הלבנים מציצים מבין בשטנים, משמאל הוא מתפתל כעין קשת, בסובבו את בית המסגד הגבוה של הפולנים, המחובר משלשה מגדלים; פּאננא יאדוויגה נפטרה כבר מן הזעף העיוור, אשר גם מתחילה לא הכביד כמעמסה על לבה הצעיר, ועוד מעט ודמות החיים תשוב להיות כשהיתה, עת מתוך הסוף אשר על שפת הנהר תתחיל ילדה קטנה מבנות האיכרים להריץ עדר של ברווזים, אשר יטפסו במעלה החוף דרך ערבוב הזהב והירק של בשטן גבוה, במקום שחבורת בתולות מבנות אוקראינה נתקבצו לשוב בכנופיה הביתה; אלו עומדות מוכנות ללכת, כשראשיהן חבושים כבר במטפחות הצבעונין ומעדרי הברזל מנצנצים מעל שכמן, והן מתחילות, עוד בטרם שהן פונות לרדת, לשיר שיר מקהלה אשר יביע תהילה לנוף חמודות זה שבאוקראינה, אשר רמז קל של אצילות פולנית נסוך עליו כעין צעיף. ופה, בפני חופי הנהר המכוסים קני-סוף, מרגישה פּאננא יאדוויגה את עצמה בעולם נכון, אשר נשקף אליה מילדותה מתחת לקרום דק של יפעת-פולנים. ואת היסוס הלב האחרון, שנשתייר אצלה ממחזה הזריזות המשונה, שאין להבין אם היא מתאימה לדבר-מה, מסלקת פּאננא יאדוויגה מעצמה כשהיא מנידה ניד מהיר את עפעפיה הגבוהים ואומרת אל האם:

“אמא, שם הולכים ושבים בלי הרף; בחורים ובתולות מבני היהודים.”

“ילדה,” אומרת פּאני ואצלבסקה, “אלו התחילו להתהלך כאן מן העת אשר נטע אבא את הבולברים.”

“אמא,” חוזרת ומגידה הפּאננא הצעירה בתמהון, “אבא דרש תמיד, כי השער יהיה סגור, ופעם אחת לפנות ערב הוא עמד וצעק מעל הגזוזטרא.”

“נכון הדבר,” עונה פּאני ואצלבסקה, אחרי שהיא מהרהרת רגע קל, “אבל גם אלו הולכים ונעשים יותר נאים.”

פּאננא יאדוויגה, המביטה אל המים הנעים לאט לאט למול ציבורי האבנים האמוצות אשר מאחורי בית המסגד הפולני, אין לה כבר מה להגיד בנוגע לענין אשר נסתלק מתוך לבה עד גמירא, ואולם פּאני ואצלבסקה מוסיפה אחרי רגע:

“בנו של פּאן ברגר לומד ויהיה לדוקטור.”

“במקום שקונים צעצועים,” מעירה פּאננא יאדוויגה מבלי שתתכוון לשאול.

“פּאן ברגר הוא איש עדין,” אומרת האם.

הבת לא תענה כלום, והרמז על דבר עדינות, אשר היא האזינה מפי אמה, הולך ומצטרף אל נשיבת הערב העדינה, זה הערב החיוור באוקראינה, אשר ביחד עם כל העולם יעטוף גם את בני האדם בהזיה שקטה, שיש בה גם מן הציפיה וגם משביעת הרצון. יש באוקראינה ערבים חרישים, עת בתוך המנוחה הרגילה של נוף ברכה, אשר במשבצתו קבועים נהר ושדה ויער, מעורבת עוד כעין תוספת של נעימות, כדבר מה הגורם נחת קלה ללב, כאילו נגינה חדלת קול שרויה בלי הרף בחלל האויר. נאמנים ותמימי חיים יבואו הערבים האחד אחרי השני, כעונג של ספר נעים-קריאה הולך ותם קיץ אחרי קיץ, ופאני ואצלבסקה היא עכשיו יחידה, כשידיה, שנשארו צחות לעת זיקנה, שרויות בטוהר הערב; שעות שלמות היא רגילה להסתכל אל פני מרחב הנוף, כשהיא משהה מתוך הרהורים את ידיה על גב שבכת העץ של המרפסת, ומנוחה זו, הנסוכה על פני דמות החיים של בני אוקראינה, תצרף לשקט חייה עוד כעין בהירות נוספת, זו אשר נרגיש עת נביט על חיים טובים של זרים ובעצמנו אנחנו שקטים מתוך עלומים שבעים או מתוך זקנה מעולפת. רק בסוף הקיץ יזדמן לפעמים ערב, עת עיניה של פּאני ואצלבסקה תיעפנה מהביט אל החמניות המוצהבות כפופות-הראש, אשר יהיו בעת ההיא כגג צבעונין על פני הבשטנים; אמנם לבה קל עליה, ואולם כף היד הקטנה, המשתעשעת כמו בימים מקדם, מתרוממת בתנועת חן לתמוך את הראש המורד, והעפעפים, כרגיל אצל אנשים זקנים שדאגה לא ברורה שרויה בנפשם, יתרוממו וירדו לאט לאט על גבי העינים. פּאני ואצלבסקה היתה קמה ממקומה, לוּ הרגישה חפץ להיכנס לתוך הבית, ואולם מבטה עוד יחפש דבר-מה בחוץ, את תמצית המנוחה, אשר אנשים באים בימים יינקו אותה מתוך העולם הסובב אותם, בטרם יקומו מעל מקומם מתוך אנחה מתוקה של פרידה. רק עת פראניה המזקינה, סוכנת הבית, תצא אל המרפסת למען קרוא לפּאני ואצלבסקה כי תיכנס הביתה, רק אז תוציא האצילה הזקנה מלבה את אנחת הערב המשומרת.

“עוד מעט, פראניה; ראשי כבד עלי.”

“מרוב מחשבות יכבד הראש,” אומרת הסוכנת בזעף קול הרגיל אצל משרתים הדואגים לשלום בעליהם.

“דומה הדבר כאילו שכחתי דבר-מה, פראניה. ההייתי צריכה היום להיות בחנויות?”

הגברת רצתה לקנות רשת-ברזל בשביל הלחם."

“נכון, נכון מאוד, פראניה. החושבת את, כי יכולים להשיג את זה אצל פּאן ברגר?”

“בחנותו של פּן ברגר אין מאומה; צעצועים אשר לא יצלחו לכלום.”

“הוא אמר, כי יזמין את זה בשבילי, פראניה,” אומרת פּאני ואצלבסקה כשהיא הולכת אחרי הסוכנת החדרה; ולאור המנורה אשר בחדר היא מוסיפה:

“אל תגידי כזאת, פראניה, הנה הבובה, זו שקנינו לפנים אצל פּאן ברגר, גדולה היתה כמו הילדה.”

הכל היה לפנים, פּאני. מחר אכנס אל החנות הגדולה ואשאל שם."

“לא צריך, אנכי בעצמי אסע מחר. השומרת את על הבובה, פראניה?”

אתמול נקיתי אותה בחצר. התשב הגברת לאכול?"

“חכי מעט, פראניה. היודעת את כמה שנים לבובה? פּאן ברגר הביא אותה מווארשה, מווארשה העיר היפה.”

“בודאי ששלמו בעדה מחיר רב.”

“נכון, נכון מאוד, פראניה, זאת היא בובה יקרה מאוד. אבל פּאן ברגר הוא איש עדין, פראניה.”

“חנותו ריקה, פּאני.”

“אמנם כן, פּאן ברגר הוא איש שקט; לפנים היתה חנותו כל כך נעימה; כמו דרך מבוא צר נכנסו לתוכה, מימין ומשמאל נערמו כנד עריסות וצעצועי ילדים. על דברתי, פראניה: אהבתי לפנים להיכנס שמה מדי יום עם ידוויגה. חדר הילדים של יאדוויגה היה מלא צעצועים, פּאן ברגּר הזמין בשביל הילדה דברים לא-שכיחים. פּאן ברגר היה נעים אז כאחד מאנשי האצילים.”

“מחר אסור לחנותו לשאול על דבר הרשת.”

“לא צריך, פראניה. אנכי בעצמי אסע מחר השוקה. נכון, נכון מאוד. אנכי אוהבת לסור לחנותו של פּאן ברגר. בשנת כלולותי פתח פּאן ברגר את החנות. נעים לפעמים להעלות זכרון על הלב.”

“הגברת נוסעת מחר השוקה – האגיש לפני הגברת לאכול?”

“הגישי, אמנם אין לי חשק לאכול.”

" הגברת רגילה כבר לשמוע מפי: אדם החי בבדידות עלול הוא למרה שחורה. אלמלי באה כבר הקרובה של הגברת –"

“פּאני יוליא תבוא בראשית החורף, לא יארך כבר הזמן עד יום בואה.”

“יהיה יותר שמח בבית, פּאני.”

“נכון, נכון מאוד, פראניה, אבל נעים לפעמים להעלות זכרון על הלב,” אומרת פּאני ואצלבסקה כמדברת לנפשה. המשרתת יוצאה מן החדר, ופאני ואצלבסקה מביטה אל שלהבת המנורה, כשהיא מניעה לאט לאט למול האור את אצבעות היד הענוגות.

ג

כתום הסתיו תסענה עגלות החורף לבית-הנתיבות דרך מבואות היהודים וברחוב הקומיסרים ינוח במלואו השלג הלבן, כשתלמים עוברים על פניו רק באמצע הרחוב, אלו אשר חרשו אותם מטילי-הברזל של עגלת חורף צרה, אשר בה יעבור לפעמים אחד הפריצים, המעוטף עד למעלה מאזניו במעיל עורות גדל-הצווארון, החביב על הפולנים; מצדי הדרך נח השלג כטהרה משומרת, אשר מי שהוא שכח לפזר על פני נוף אוקראינה המצוחצח, במקום אשר הבשטנים המעולפים בשלג ייראו עכשיו כשיפוע של הר אחד, ההולך ויורד אל הנהר המכוסה קרח. מתחת למכסה המעורב מקרח ושלג ייראה הנהר כיותר צר, החופים ייראו יותר גבוהים, כחדלת-חיים ועזובה תתנוצץ עכשיו לפני העינים רצועת המים הקפואה, כשהיא חסרה את הבורות החצובים בקרח, אלו אשר בגללם תהיה לפני נהר קפוא כעין דמות חדשה של חיים מוצקים. במורד החוף אשר מאחורי חצר האצילים לא ייחצב הנהר במשך כל שבועות הקור, וגם העבד אשר לבית הלבנים האדומות, זה החוחול גזוז-השערות לפי טעם הפולנים, היורד פעם בפעם במורד החצר כשמוט-הדליים על שכמו, גם הוא ירחיק ללכת לחצוב את הקרח על קצה החוף אשר ליד האבנים המתרוממות מאחורי בית מסגד הפולנים. בעגלה הקטנה, הטעונה חבית למים, לא ייצא עכשיו החוחול דרך דער החצר; מראשית החורף נסגר השער מבלי להיפתח, ודרך החצר אין לעבור בעגלה עד למקום האבנים אשר מאחורי המסגד, ולכן ילך החוחול עמוס-הדליים מדי פעם מרחק רב, כשהוא יורד במורד החצר אשר מאחורי הבית וצועד שעה ארוכה בשלג הנערם ליד החוף, במקום שהיה יכול גם פה וגם שם לעצּור מלכת בכדי לבקוע את הקרח ולשאוב מים; ואולם הוא הולך הלוך והתרחק, עד הגיעו אל המקום אשר שם יתפתל הנהר כעין קשת, בסובו את בית-המסגד, ורק שם גוחן החוחול ומתחיל לחצוב בעצלתים את הקרח הדק אשר על שפת המים. הדליים לא יכבדו עליו מנשוא, ואולם את הקרח הוא חוצב כמו מתוך כפיה, ודומה לו אז כאילו הוא עובר עבירה בעל כרחו; אבל כיון שמילא את הדליים הוא מתחיל לצעוד צעדים רחבים בשלג, ובדרך חזרה אין לבו קובל כבר על האצילה הזקנה, אשר בחורף האחרון, מזמן שחלתה ונפלה למשכב, היא מקפידה לצוות, כי יביאו את המים ממקום החוף אשר ליד מסגד הפולנים. וכשהסוכנת פראניה, הנאמנת עד מאוד עם דת הקתולים, תזדמן לראות את החוחול כשהוא שופך מן הדליים לתוך החבית, אז היא שואלת אותו לא פעם:

“מאיזה מקום, שטיפן?”

והחוחול רגיל לענות:

“הכל אחד, הנהר הוא כולו לאלהים.”

ורק אז הוא רוטן מתוך רוגז, כשהוא מתכוון ברגזו לא אל הגברת החולה, אלא אל סוכנת הבית, אשר לא תאמין לו. וכשהוא שב לרדת דרך החצר אשר מאחורי הבית, אז יחדל שוב בכל האחוזה שאון החיים הרגילים, ובקומה העליונה, במקום אשר פּאני ואצלבסקה תשכב לבושה על ערש מחלתה, תחזור להיות הדממה העצובה, והאור החיוור של יום החורף יסתנן בעד הווילונים הלבנים והכבדים כזוהר אילם וקל, אשר בנקל יצוף בתוכו המבט הגווע של בן אדם שבע ימים, אשר חלה לבלי להיפגש שוב פנים אל פנים עם החיים הקיימים; ולכן גם לא יכבד על פּאני ואצלבסקה להביט נכחה בעינים פקוחות לרווחה, כשהיא טומנת את ידיה מתחת למטפחת הצמר, במקום שהיא אוחזת צרור מכתבים עתיקים, אשר היא קראה בהם מבעוד יום קריאה מטורפת. שעות מרובות לא תרף יד החולה מצרור המכתבים, ולאט לאט נעשית כף היד רגילה למגע הנייר שנתרכך מיושן, ורק בקצות אצבעותיה מרגישה עדיין פאני ואצלבסקה כעין גירוי קל, כאילו נפזר עליהם אבק-פרחים, ולכן גם לא תדבר דבר החולה, ותשכב כאיש אשר לא ייגע מחשוב את מחשבותיו. פניה של פּאני ואצלבסקה טהורים עדיין, ורק השפתים הן כהות-אמוצות, ודומה הדבר, כאילו כבר הדביק אליהן המות את חותמו; עור הפנים נראה מרחוק כמו צח, רק הקמטים העמוקים, המתחילים אצל הלחיים ויורדים עד הצוואר, רק הם מעוררים את הדמיון על דבר מסכת המות, אשר תדבק ישר אל אותם הקמטים החרושים, אשר עכשיו הם מוארים עדיין באור הרך של העינים הנוחות. אמנם בשביל כך שוהה פראניה כל היום עם הגברת בחדר, אבל פעם בפעם היא יוצאת וחוזרת כרגע, ומדי פעם, אף כי פּאני יוליה נמצאת אף היא בחדר החולה, יש לה לפּאני ואצלבסקה להגיד דבר-מה לפראניה. וזו מתבלת בכל פעם את דבריה באמירת-תנחומים, כשזעף כל שהוא נסוך על פניה:

“לרפואה, הגברת!” אבל פּאני ואצלבסקה לא תענה על זה גם בניד עפעף; החולים, הגוועים לאט לאט, ישמיטו במנוחה את חוט החיים מתוך ידם, וגם פּאני ואצלבסקה תעשה רושם כאילו שכחה את עיקר חייה, וכשהיא מגידה דבר-מה, אז נדמה כאילו עלה על לבה זכרון בודד, אשר אין לו קשר עם עצם חייה.

פראניה, בארגזים הכל בסדר?"

“הכל מונח על מקומו – לרפואה הגברת! פּאני יוליה השגיחה בזה.”

ואחרי שעה ארוכה נזכרת החולה להשלים את הקודם:

“לא ערבבת את הניירות שבמגרות?”

והיא מעכבת הפעם בפראניה מלצאת:

“אולי יש לפרוע איזה חוב?”

פראניה לא תבין, והיא יודעת רק להגיד בתמהון:

“לרפואה הגברת! למי אנחנו חייבים כסף?”

“נכון, נכון מאד,” אומרת פּאני ואצלבסקה, ואחרי רגע היא מוסיפה:

“בחנויות. איזה חוב ישן?”

ואחרי צאת המשרתת מן החדר, היא פונה אל פּאני יוליה בבת-צחוק:

“בחנותו של פּאן ברגר, הוא איש עדין, יכול להיות כי נשאר אצלו איזה חשבון.”

ואחרי זמן רב אל פראניה:

“תסורי מחר אל פּאן ברגר, תשאלי אותו, אם נשאר אצלו חשבון ישן.”

ויום החורף הלבן הולך בינתים הלוך וגווע, ופתאום ישקיף מבעד החלונות העולם החיוור אשר לפנות ערב, ובחדר נתלה בין-השמשות הארוך והעיוור של חורף, עת נדמה הדבר כי יום הקור הנוח והכבוש הלבין ברמיה, ולפתע פתאום הוא גילה את פניו הנכונים ויהי לאותה המהות המשונה והאמוצה, אשר תתלה לפנות ערב על פני העולם המכוסה צעיף סנוורים. ולאור רמיה זה, אשר בין יום ולילה, יקבלו פני החולה מראה של חומר מעוך, אשר רק קרום אחד דק קרוש עדיין עליו מלמעלה; המנוחה תסתלק מאת פּאני ואצלבסקה, ובמצוקה היא מניעה הנה והנה את עיניה בתוך אור מעולף זה, כקרבן נעקד בתוך עשן האש הראשונה, העתידה לשרוף אותו. פּאני יוליה אוחזת את שתי ידיה של החולה, ומנחמת אותה ברוך נפש של פולנים, אשר לפעמים, ברגע יוצא מן הכלל, יהיה לרגש של רחמים אשר אין כמוהו:

“האלהים אשר בשמים טוב הוא לכל, פּאני ואצלבסקה; טוב הוא בעיני האלהים האיש אשר ישא בדממה כל מצוקה.”

“נכון, נכון מאוד, פּאני יוליה.” אומרת החולה ושולחת עיניה למול המשרתת, הנכנסת ברגע זה עם מנורה, “פראניה, חביבה, אל נא תשכחי.”

“לרפואה, הגברת! הנחוץ דבר-מה?”

החולה מוציאה את כף ידה מתוך ידיה של פּאני יוליה, ובהפנותה את פניה אל הקיר היא מדברת מבלי להטות אף פעם את עיניה הצדה.

“יבוא נא פּאן ברגר הערב, יש לי לגמור אתו חשבון. פּאן ברגר הוא אדם עדין, את תבקשי אותו בשמי, כי יבוא.”

“לרפואה, הגברת! האלך עכשיו?”

“נכון, פּאני יוליה, תלך זו עכשיו,” אומרת פּאני ואצלבסקה ביתר מנוחה, כשפניה מוסבים עדיין לעבר הקיר. פּאני יוליה רומזת למשרתת, ועוד מעט והיא נשארת לבדה עם החולה, אשר תשכב בלי נוע ובעינים עצומות, ואשר תיראה כשקטה עד מאוד. ורק אחרי זמן-מה, כשיישמע קול צעדים מעל פני המדרגות, אז תתנער פּאני ואצלבסקה, ובשבתה על המטה היא אומרת בקול שקט של חולה מסוכן:

“את תצאי, פּאני יוליה. פּאן ברגר הוא איש עדין, הוא לא יתרעם.”

ואולם אחר-כך, בעזוב פּאני יוליה את החדר, אז תקרא החולה אחר ההולכת, כשהיא מתאמצת לכבוש את קולה:

“פּאני יוליה! פּאני יוליה!”

א

הגורם לדבר היתה אמירה סתומה, שאחד משני החברים פלט שלא בכוונה; זאת היתה אחת מפליטות הדמיון היגע, שפי אדם מביא אותן לפעמים לידי ביטוי עם גמר שיחה ארוכה, שאינן לכאורה בכדי צירוף עם מה שקדם להן. ואולם הפעם קלט השומע, זה שהיה אורחו של חברו, את החידוש שבדברים וחזר עליהם כשואל:

“לבני-כסף? מה פירושם?”

בעל הבית, בחור למטה משלשים, שנשתקע בעיירה האוקראינית לשם הוראה ושהשתוקק עכשו להניא את חברו מנסוע למחרת, גחן קצת אגב ישיבה, ועיניו, אשר הישירו לנוכח הירח, נראו כמזהירות מהתעוררות:

“אלה הם עצי-לבנה בלתי שכיחים ביותר, שעליהם עין ירק אפלולי להם מצד אחד ועין הכסף החיוור – מהצד השני. יש דבר-מה מוזר ומושך בעצים כאלה, הם משרים מסביבם אור וצל בבת אחת.”

“אני רק עצי ליבנה רגילים ידעתי,” הפליט האורח במנוחה. ואולם בעל הבית נאחז בדמיונו, והמשיך:

“יש לנו פה, כלומר, אם תסע בסירה על הנהר שבמקומנו ותשוט שעה ויותר, אז ישאוך המים מאליהם, אם רק תניד כל שהוא את המשוט, אל המקום אשר שם יפול הנהר הקטן הזה לתוך הסיים. ושם תקח בידך את המשוט ותחתור על פני נהר רחב, נהר כהלכה. אתה הן לא ראית את הסיים! ואולם גם הנוסע בסירה לא יראה כמעט את החורשה – חופי הסיים גבוהים הם במקום הזה. אלא שקושרים את הסירה אל אחת הקורות הבולטות מתוך המים במקום המעברה, ומשם יכולים לטפס עד החורשה: שם המה לבני הכסף, בוריס בוריסוביץ!”

צלצול שמו, השם שגרם לו מתחילת ימי נערותו כעין תוספת של הכרת-ערך מצד חבריו, נסך עכשיו על השומע כעין חפץ בלתי ברור לקבל עונג כל שהוא מידי אחרים. אף הוא גחן כלפי חברו ואמר בקול רם כמתחטא:

“תובילני שמה, מחר בבוקר?”

“תקע לי כף, רחימאי!”

ובעל הבית, שחיזק עכשיו בלבו את התקוה, כי יכניס את אורחו ליום נוסף, ניתר ממקומו וצפצף בשפתיו מתוך נחת רוח. אולם כשחברו הוסיף לשבת כפוף ראש על הספסל שלפני בית האכרים הנמוך, ודממת הלילה כאילו גברה פתאום, כשהיא נתונה בתוך קרקור צפרדעים בלתי פוסק, אז נתרופף לרגע הענין המקוּוה במוחו של המורה, והוא הרגיש צורך בדבר לסיים את המדובר בהחלטה שיש בה משום חידוש:

ושם אביאך אל נערה אשר עין לא ראתה כמוה! עצלנית ויפהפיה, שתקנית – היא אוהבת רק להקשיב! ונבונה… בכלל – נערה בלתי רגילה."

זה, שאליו היו מכוונים הדברים, לא נפטר כלל עדיין, כפי שחשש חברו, מהלך הנפש של בן-כרך הצופה בפני ליל ירח נאלם ונתון במסגרת של מרחקי שדות. ולכן לא זע ממקומו גם אחר כך, כשהטיל המורה יד על שכמו ועורר אותו כשואל:

“ובכן, בוריס בוריסוביץ?”

ורק אחרי רגע אמר אף הוא:

“ובכן – מחר בסירה?”

ב

למחרת, כשצעדו שני הרעים על פני כרים רטובי טל, אפפה את שניהם רוח אחת, רוח נחת של בוקר. בשעת שחרית, כשהאדמומית אשר עם הנץ החמה תלך הלוך וחסור לפני עלות השמש, יבוא לעולם רגע פלאים של יקיצה, עת האורות החיוורים, העוברים בטיסה חשאית על פני מרחבי ארץ, יעטו את כל החיים הגלויים אז בשדות כלפי שמים רועפים צללי טוהר ירקרקים, וכעין שוויון לא יכונה ישתף אז את הכל, מן החי עד הדומם. וכשנח שוויון זה גם בשני ההולכים, הגביה המורה את שק הצידה למרום שכמו, הרחיב את צעדיו עד כדי צעדי ההלך השני, והביט כבן-לוויתו בעינים חוקרות ונהנות כאחת אל קרעי האדים, שחנו עדיין פה ושם על השדות ונראו כמעלימים מתחתם נאות חיים מופלאים. רק אחר כך, כשדמות השמש התחילה מאדימה בקצה האופק, היה המורה מפגר כבר מתוך הבטה כלפי מזרח, ובמוחו נסתמן הרהור של תמיהה בדבר חברו שהלך במהירות ובבטחון, כאילו, בטיול זה של בוקר, לא היה תלוי כלל במנהל-דרך ולא היה זקוק להסתכלות יתרה. מתוך הרהור זה נעצב המורה כל שהוא אל לבו. דומה היה כי המורה, שטעם כבר טעם של חיי אונס בעיירה נידחת, כיוון פתאום לצמצום הנפש הנותן עוז אשר לחברו, ווֹיאַז’וֹר¹ כחול עינים ורחב שכם, אחד מהמון הבחורים היהודים ילידי העוני, שהעיירות מקיאות אותם למרכזים של מסחר הפכפך ומסובך, והם סובבים מרחקי ארץ זרים מתוך גודל לב של אנשים בטוחי הבנה שעינם רחבה רק בנכר. לרגע הרגיש המורה את עצמו כנבדל מחברו וכפסול לדבר-מה, וכמתכוון לבלבל את שקט הנפש של הווֹיאז’ור, קרא אליו:

“הבט קצת לצדדין, רחימאי. הנה השמש עולה…”

הלז נענה לו בהבטה חטופה כלפי מזרח, ואחר כך פירש בהלצה:

“הווֹיאז’ורים אינם מביטים לצדדין. האם לא ידעת את זה?”

זה היה אחד ממאמרי החכמה של אחד מבני אומנותו, שהמזקינים שבהם רגילים לתבל בכגון אלה שיחת מרעים מעל גבי ספסלים עליונים שברכבת. ואולם בוריס בוריסוביץ', שככל הוויאז’ורים, היה בז קצת גם לתורת אנשי סוגו, הוסיף הפעם דברים מנפשו:

“רצוני להיות כבר אצל הנהר. זה ימים ושנים לא ירדתי לסירה”.

והם הלכו הלאה, כשהמורה משתף את עצמו בכפיה להליכה המהירה כלפי רצועת הנהר, שהבהבה עכשיו לעיניהם מבין קני הסוף העבותים הכפופים על גבי רוחב המים מתוך צמיחה של אמצע קיץ. עכשיו, כשכל כך נעם להם ללכת לאור האדמדם של רגעי הבוקר הראשונים, זה האור שהיה כרועד וזולף על פני השדות המשחירים עדיין ברטיבותם, הביט המורה כמעט בדאגה אל הנהר הצר, החבוי בסבך גידולי החופים; הוא כאילו חשש משהו לחברו, שלא ייפגע בשממון למראה המים השוקטים והשחורים, שגבעולי חבצלות לבנות היו פורשים עליהם במנוחה את ראשיהם פרועי העלים והיו משווים על המקום מראה משונה של שחור ולבן המצורפים לקפאון אחד. ואולם כשהתחילו ההולכים לרדת במדרון החוף, הכריז הוויאז’ור בראשונה על הסירות:

“הנה שם סירות; ומי שהוא עומד על גבן.”

והוא, מבלי הימלך בחברו אפילו אגב הבטה, סייר בעיניו את הסירות ואת הערלים שעמדו שם בקירוב מקום. המורה, שכיוון לדעתו של הוויאז’ור, המתכונן לשכור בעצמו את אחת הסירות, ניסה לעצור בעד חברו:

“עמוד, בן אדם שכמותך! צריך לדעת –”

ותיכף, כשהלז לא נשמע לו, הוסיף בתמיה ומתוך רגש כל שהוא של עלבון:

“לא לשם עסק אתה הולך – ובכן חכה עד שיורידוך לתוך הסירה.”

וכשישבו בסירה העגולה מלמטה והמתנדנדת, הקדים המורה בלי משים לרכוש לו את המשוט, אף על פי שהוויאז’ור התכונן מעצמו לישיבה של מנוחה. ואולם כשהתחיל המורה מניע את המשוט ורשרוש המים נלוה אל הסירה המחליקה, ירדה עליו מנוחה של הזיה קלה, זו שיש בה תמיד כעין קורטוב ביטול כלפי אחרים. הם שטו כך ועברו האחת אחרי השניה את לשונות המים העמוקות של נהר צר זה, שככל קטן-הנהרות התפתל ונטה מדי פעם מדרך הילוכו. שני הרעים לא צירפו את קטעי דבריהם לשיחה ממושכה; המורה היה שרוי בשקט לב של אדם המסוגל להזיה באור היום, והלז, הוויאז’ור, אחרי שהתבונן מתחילה על סביבו, הביט עכשיו בעינים שוקטות של נוסע הרגיל למחזות חולפים. ורק כשגדלה מהירות הסירה והחופים רחקו וגבהו משני עברי המים, התחיל הוויאַז’ור, מפנה פעם בפעם את ראשו והביט כשוקק אל שפעת המים הרבה, הכלואה בין החופים התלולים. דומה היה, כי בן יהודים עז ומטומטם זה, שנתרגל להעז את עיניו כלפי בני אדם נכרים, בא רגע לידי היסוס לב כשסגר עליו את עולמו נוף טבע פרא וריק מאדם. ואולם רק רגע הביט לצדדין כנבוך נפש. הוא תלה מיד את מבטו ברשת הקורות של מקום המעברה, שהסתמנה מרחוק, מתוך טוב לב היה טובל ומנדנד במים הצלולים את כף ידו הארוכה והאמיצה – כף יד חשופה וצנומה של בן כרך מרוכז וחפשי. וכשהתחילו, אחרי שנקשרה הסירה, מתרוממים במעלה החוף, היו שני הרעים מטפסים ביחידות, כשהם מגששים למצוא מסילה על פני צלעות המדרון התלולות וכשהם מתרחקים בלי משים, כמו מתוך בושה, האחד מן השני. דומה היה, כי גם שניהם – שני בני יהודים שונים במזגם ובצירופי חייהם – נתאחדו להרגיש לרגע טעם של קלקול בעליה שלא לצורך זו, שהיו יכולים להמנע ממנה לו הרחיקו ללכת בדרך הכבושה. ורק שעמדו כבר למעלה ורשרוש החורשה ספק את אנחתם, אנחת העיפות הראשונה, חזר המורה להתעוררות ההזיה שבנפשו, ועמד, כשהוא נמנע מלכת הלאה, ואמר: "הנה הם, לבני הכסף! שים עין: אם תרצה בזמן מן הזמנים להבין מה זה שני הפכים ביחד, לתאר לך את השקוף בתוך העכור, וזכרת את החורשה הזאת. האינך רואה את האור המוזר אשר מסביב? חכה עוד מעט – הנה רוח: העלים מתנועעים ומרעיפים שחור וזוהר. האינך רואה?

“לא איכפת לי”, ענה הוויאז’ור, “חורשה יפה,”

“לעזאזל!” ניתר המורה בזעף ממקומו. ואולם בעוד רגע שקט והכריז בניגון:

“לנוח, רחימאי, תחת לבני הכסף.”

הוא התמתח על הארץ, כשהוא עוצם את עיניו ומתכונן לקראת שעה ארוכה של מנוחת יער יקרה, הספוגה כולה רשרוש אילנות חי וסודי, שמדי פעם הוא בא ונמוג, רשרוש זה, כלחש עדנה שלא ניתן להישמע בבת אחת. ואולם הוויאז’ור, אחרי שהסתובב רגעי מספר בין העצים, שלח פתאום מרחוק את קול דבריו:

“הן שם הכפר, קרוב מאד… קום ונלך, עוד לנו לראות את היפה אשר אמרת.”

המורה לא ענה, כאדם החושש להיכנס בדברים ברגעי מנוחה ראשונים. ואולם עוד מעט והלז עמד על גבו ותבע אותו לקום:

“בוא! הן באנו לשם איזה דבר.”

“ובכן, הנה לך החורשה!” נסה המורה להשתמט, אבל מיד גנח ואגב קימה באר לחברו:

“זהו כפר גדול ליד תחנת הרכבת. פה גרים כמה משפחות של יהודים.”

ג

בחדר הראשון של הבית, שלתוכו נכנסו שני הרעים, לא היה עדיין השולחן פנוי משיירי סעודת הבוקר. הוויאז’ור המנוסה באנשים כיוון להכיר ברגע הראשון את המזג הטוב והשקט של בעל הבית, שקם לקראתם והתיצב גבה קמה ורחב כתפים; הוא הצטחק לקראת האורחים מתוך סבר פנים בלתי מצוי, זה סבר הפנים שאין בו שמץ של חשד לגבי הזר, והרגיל לפעמים, סבר פנים יפות זה, אצל אנשי כפר מאושרים ואמיצים. הוויאז’ור נענה לבעל הבית בלחיצת יד, שהמשיכה קצת כמו בכוונה; אבל מיד רפתה ידו והוא הסב את ראשו לעבר הקול הצלול שנשמע מפנת החדר:

“שלום, מר פסקין! הוא בא בסירה?”

ליד הנערה, שהיתה שוכבת למחצה על גב ספת העץ הנמוכה שאצל הקיר, עמד המורה כפוף ראש והיה שוהה בעל כרחו בעונג הפגישה הראשון, מבלי לשקוט עדיין עד כדי לקרוא לחברו. ואולם עיני הנערה נמשכו בינתים אל האורח הזר, וזה, הוויאז’ור, ניגש מבלי היקרא, והושיט לה את ידו. הנערה התוודעה אל הזר מבלי התרומם מעל הספה, ורק את כפות רגליה היטיבה לאסוף אל תחת שמלתה. כל גופה, המתכווץ בגלימת הבוקר הרחבה, היה מוטל מתוך רשלנות מפונקת של ילדות, ורק עיניה החומות, שנשקפו כגדולות מאד מעל פניה השחרחרים והצנומים, הביטו בבינה גלויה ועצובה. הוויאז’ור, גם כתום לחיצת היד של שלום, לא הסיע רגע את מבטו מנגד העינים האלה היוצקות ישר את אורן מבלי לעטות כל הבעה חולפת של תמימות או מזימת נוער. הוא, שבגר בכרך, לא היה רגיל לגבי עינים כאלה, שכמותן אפשר לראות לפעמים אצל בת יהודים נדחת, העולה כפורחת וכנוגה באחת מן העיירות הקטנות. בהעיף בך עיניה נערה מסוג זה, המחכימה מתוך עצב בעיר השדה, אז ידמה לך תמיד, כי כל תמצית החיים של קיבוץ יהודים רמאים ומרומים, החותרים במחשך ובעצב לקראת איזה מקור נעלם – נצטמצמה ונאספה לתוך מבט מזוקק זה של נערה רכת גו ויושבת בית. הוויאז’ור, בעוד הוא מגשש בנפשו, שלא כרגיל אצלו, למען הגיד דבר-מה, הקדימו המורה ואמר:

“ידידי, אורח עובר דרך – בן-כרך!”

והוסיף עוד:

“וויאז’ור!”

הבעת עיניה של הנערה נשתנתה פתאום. היא הביטה רגע אל הוויאז’ור כמעט בלעג גלוי, ואחר כך הושיטה את ידה לעבר הכסא שעל יד הספה, כמתכוננת, מתוך שכחה של הרגל, לקחת את אחד הספרים פרומי הכריכה שהיו מונחים שם. ואולם דוקא מבט לועג זה השיב לוויאז’ור את מנוחתו, כאותם מבטי הביטול של סוחרים בני נכר, ערומים וחשדנים, שהוא היה רגיל לעמוד בפניהם מתוך מזימת לב מסותרת. הוא רק השתומם עדיין כל שהוא, וברגש זה של תמהון פנה לבקשת אבי הנערה וישב אל השולחן. ושלא במתכוון, על פי הרגל קבוע של וויאז’ור פיקח, המשתמש בהופעת רגע של בת סוחרים המזדמנת לחנות אביה, התאמץ עכשיו, להפך, להכיר את הנערה על פי דמות אביה. כך עברו עליהם רגעים אחדים בשיחה, שהוויאז’ור ידע להוסיף לה מתחילה נופך של התקרבות. ואולם בעודנו שומע ומשיב לבן-שיחתו, הפנה הוויאז’ור פתאום את ראשו לעבר הנערה. הוא פגש בעיניה, שהלעג הקודם לא התנדף עדיין מתוכן לגמרי, ואמר בפנותו אל הנערה בבת צחוק:

“הגברת הכירה מימיה וויאז’ורים?”

פני הנערה, שעמדה על התוכחה שבדברים, נתאדמו פתאום מבושה עזה, בושה שיש בה לפעמים לגבי נערה מעין זקוק הלב. היא שהתה רגע בשתיקה, ואחר כך אמרה, בהתאמצה בכל יכולתה להביט בפני הוויאז’ור:

“הכרתי אחדים, כשהייתי בעיירה.”

האב מלא אחרי דבריה:

“היא התאכסנה בביתו של בעל חנות; היא למדה בפרו-גימנסיה, בעיר הסמוכה.”

והוא הוסיף לדבר בבתו, כשהוא משפיל מתוך התאמצות יתרה את קולו הרווּי של איש גדול קומה ובן כפר. ומבלי לשקול את תוכן שיחתו על פי דברי המענה המקוטעים, שהוויאז’ור היה מטיל נגדו מדי הפנותו את פניו פעם בפעם כלפי הנערה, שב בעל הבית לספר עם בן-שיחתו בגילוי לב של בן-כפר; הוא לא התאפק גם מהגיד, כי אשתו מתה עליו לפני שנים וכי בתו היחידה נתרגלה מאז לעצלות של בדידות ולשכיבה תדירה על גבי הספה. ובמשך השיחה, כשהוויאז’ור פלט, בלווית רמז משלו, אמירה קצרה: “נערה חמודה!” הזהירו פתאום עיני האב והביטו לנוכח האיש הצעיר באמון לב לא רגיל של איש יהודי בעל מזג טוב, שמתוך בדידות כבר גידל בלבו שלא מדעת ומאז הימים את רגש האחוה לגבי יהודים אחים, שהיה מתגעגע עליהם ומקרבם בדמיונו. הוויאז’ור, שבת-הצחוק הנדיבה של איש שיחתו הביאה אותו לידי הרהור מסוים על דבר הנערה, השתמש בהפסק שנפל בשיחת הדברים, ובהוציאו מלבו כעין אנחה-לא-אנחה של איש שבע כוח, אמר:

אצלכם כה שקט ונעים, ואני נע ונד כל הימים."

וכיוון שאיש-שיחתו לא נענה לרמז הדברים ורק בת-צחוקו כאילו נדבה עוז יותר, ניסה הוויאז’ור לגלות את אשר בלבבו:

“בחפץ לב הייתי נשאר פה יום אחד למצער!”

האיש המצטחק גחן למול הוויאז’ור ומלמל כמעט בהתרגשות:

“אין טוב מזה! מה מר חושב – לא פעם נשאר המורה אצלנו ללון. הישארו אתנו ליום, ותחיו אותנו. באמונה! אין אנחנו רואים פני אדם…”

ואחרי רגע אמר בגאוה כל שהיא של תושב קבוע במקומו משכבר הימים:

"ומובטחני שלא יתחרט… כאן בחורשה עכשיו בקיץ – "

“עברנו כבר בחורשה,” העיר הוויאז’ור.

“הן באתם לא בדרך הכבושה – בכל הסביבה אין חורשה כזאת.”

הוויאז’ור העיר שוב:

“היא לא רחוקה מביתכם – בשביל בתו זה נוח מאד.”

הפעם השפיל האב את קולו והפליט, מתוך זהירות כלפי בתו:

"הרגלתי אותה לבלי ללכת שמה… והיא בעצמה מבינה. איזה כפר! פה הם תגרנים ברובם, הבחורים – יצאנים, ובאים מחזור בערים. אי אפשר כאן להחזיק משרתת – מכניסה אורחים גם הביתה… ולגזור עליהן – צחוק. ואשה אין בבית… והכל בחורשה. בערב שומעים כאן בבית מה שנעשה שם, כל הלילה – "

הוויאז’ור שיתף את עצמו להתאוננותו של בעל הבית:

"ובתו גמרה פרוגימנסיה – "

“ובכן – מר מבין!”

הוויאז’ור חשב ברגע זה לנכון לקום מתוך ריטון של “כן, כן…” כמשתתף בצערו של איש-השיחה. הוא נגש אל הנערה, וכאדם הבטוח למפרע במעשיו, נתן למורה להמשיך את דבריו עם הנערה; ואולם אחר כך, כשהתחיל אף הוא נכנס בשיחה, היה הולך ומביא את חילופי דבריו לידי מהירות מענגת ובלתי פזיזה, מין שטף שיחה חי ובלתי טורד, שהיה רגיל בו בזמן שקווה להצליח בדבר-מה ושידע לתבל אותו בלי משים בחיבה מרומזת כלפי השומע. הנערה, שמתחילה הוסיפה להיות שוכבת למחצה כמו בעת שישב על ידה המורה לבדו, התנערה לאט לאט ולסוף קפצה מתוך התעוררות מעל הספה ואמרה בקול צלול, שהיה אף הוא רווי טוב לב כקול אביה:

“אני מוכרחת לצאת לרגע לראות במעשה המשרתת – הן אתם תשארו אצלנו לארוחת הצהרים?”

הנערה, אף על פי שהביטה ברגע זה בפני המורה, נסתלקה בחדוה מתוך החדר מיד כשהשיב הוויאז’ור:

" אחרת לא יתכן, גברתי!"

וכשיצא לעסקיו גם בעל הבית ושני הרעים נשארו לבדם, שררה ביניהם שתיקה ארוכה. הוויאז’ור ישב במנוחה על הספה, כמעט באותו המקום שישבה שם הנערה לפני צאתה, והמורה הסתובב הנה והנה בחדר, כשהוא מונע את עצמו משום-מה מהביט אל חברו. ולסוף שאל אגב הליכה:

“מה אתה אומר?”

“בדבר הנערה?” שאל הוויאז’ור אף הוא, בשללו מאת דבריו כל שמץ כוונה.

המורה נעצר מלכת.

“בכלל… נערה חמודה, כלומר, נערה טובה, הלא כן? אני בא לעתים קרובות… לוּ ידעת!”

הוא לא פירש יותר, והוויאז’ור אף הוא הרים את עיניו רק כששבה הנערה החדרה. היא נתנה אגב בת-צחוק תודה לוויאז’ור, שפינה לה את מקומו, והתכווצה שוב על הספה מתחת לגלימתה הרחבה, ופניה הזעירים, שעמדה בהם עדיין אדמומית של התעוררות, הסתמנה נחת רוח גלויה, זו המצויה רק אצל אנשים טובי לב שנפטרו פתאום מבדידות ממושכה. אולם רגעים אחדים עברו על שלשתם מבלי שיחה שוטפת, עד שעמד המורה כלפי הנערה ואמר:

“מוטב שנצא לטייל בין הלבנים.”

הנערה הניעה בראשה כממאנת:

“נשאר בבית… ימים על ימים יעברו וביתנו ריק מאדם אבל –” הוסיפה הנערה בצחוק ערמה, שהיה בו משהו מלעגה הראשון שברגע הפגישה – “אפשר שאתם משתעממים בבית…”

אז התקרב הוויאז’ור אף הוא אל הנערה, וענה לה בהבטחת-נימוס רגילה של בן-כרך מטושטש:

“חלילה וחס, גברתי!…,” והוא הוסיף, בראותו את פני ידידו שהועמו לשמע הדברים האלה, “מה אתה מביט בי, פסקין? לא כך אמרתי? מה לעשות – וויאז’ור!” הוא הפסיק בצחוק וחזר לשוחח עם הנערה, כשהוא מטיל בשיחתו את קלות הבינה של גבר הבטוח בהקשבת חיבה של אשה; וכששב אחרי שעה ארוכה בעל הבית והושיב מתוך נחת רוח את האורחים אל השולחן, מצא כבר הוויאז’ור להגיד לנערה בכעין לחש, ברגע שנשארו שניהם לבדם על יד הספה:

“אנחנו עוד נטייל היום בחורשה – אחר כך?”

הנערה התאדמה, וכמעלימה דבר-מה סובבה רגע את המורה ושאלה:

“לשעורים אמרת היום, מר פסקין – לא ידעתיכם?”

המורה ענה, מבלי הביט בפני איש:

“אני עוד אספיק אחרי הצהרים… אולי.”

בעל הבית, שישב כבר אל שולחן, הזדקף לשמע הדברים האלה, ואמר כמוכיח:

“וחברו הן הבטיח לשהות עוד אצלנו!”

הוויאז’ור מסר בעיניו רמז של הסכמה, וכעוצר בעד שיחה לא רצויה, אמר:

“פסקין בטוח, כי וויאז’ור לא יעמוד בין כך ובין כך בדיבורו… אבל נחדל מן המחקר לפני הסעודה – אני למצער, רעב אחרי נסיעה בסירה ואחרי חצי יום בכפר…”

“הנה זה נכון – אתם רעבים!” הזדרז בעל הבית וישב שוב על מקומו – אבל הבטחתו שמורה אתנו, יידע זה למפרע, מר –"

“שמי מאירסון”, נענה הוויאז’ור וחייך כלפי בעל הבית.

על המסובים השתררה לרגע כעין רחקות לב. ואולם המורה, כאיש רך ונתון אל נפשו המתרשם עד לכאב בושה לכל תקלת נפש המתרגשה בגלוי, מהר הפעם לטשטש את הרושם בדברים, שהוא הסב אותם בכוונה על שבחו של חברו:

“לי הוא – בוריס בוריסוביץ‘, מילדותו – השם הזה היה כל כך מוזר בעיירה, כמעט הפחיד את הנערים! משונה לי הדבר ששואלים לשמו… בוריס בוריסוביץ’!” חייך המורה כלפי ידידו. “התזכור? כבן עשר הייתי אז כשצוית אותנו לקרוא אותך בשם זה. ‘פריץ’ אחד קרא אותו בשם זה, בחנותה של אמו…,” הפנה המדבר את חיוכו כלפי בני הבית, “הוא היה מכה אותנו, שמו הטיל אימה על הנערים…”

“בוריס בוריסוביץ'!” תמהה הנערה.

“אבי מת טרם שנולדתי,” באר הוויאז’ור במנוחה.

המסובים נשתתקו, ושתיקה זו שיתפה את האב ואת הבת ברגש כל שהוא של רוך לגבי אורחם הצעיר, שבגורלו היה כעין רמז לגורל הנערה; האב התחיל משדל את הוויאז’ור לסעודה, מתוך כוונה יתרה, הנערה היתה פעם בפעם תולה את עיניה בפניו. ורק המורה, שהרגיש מיד ברגש הרוך שזיכה בו את חברו, נתבייש לרחש לב לא ברור ודומה במקצת לקנאה. והפעם, כשנגעה הרעה אל נפשו, גם לא ביקש מלים לשחרר את עצמו על ידן מהתקלה. הוא שתק כמעט עד לאחר גמר הסעודה, ורק בקומו ללכת אל הסירה והנערה התבוששה רגע בחדר השני, אמר המורה אל חברו, מדי התכוננו להשמיע את דבריו גם באזני בעל הבית, שהיה עומד ומתכונן לתת לאורחו את ברכת הפרידה:

“אולי לא תימצא לפנות ערב סירה ליד המעברה – אם תאחר… בכל אופן – מתי תשוב?”

הוויאז’ור, שעל פי הרגל נובע מתוך מעשה חייו, לא היה משער כלל ברגע זה לבטל ברצונו את ההתחלה הטובה, שעלתה בידו בבית זרים – השתמט מענות לעצם הענין, ורק התלוצץ:

“לשוב על עקבו – את זה יודע תמיד כל וויאז’ור.”

ובעל הבית, היהודי בעל המזג הטוב, צחק בהנאה להלצה זו, שהיה בה רמז לעולם אחר, עולם של יהודים חביבים, זריזים ופיקחים. ומתוך המשך של הנאה זו לחץ לפרידה את יד המורה וזרז את בתו ששבה ברגע זה החדרה:

“לכי, בתי, ותלווי את מר פסקין עד הסירה.”

וכשיצאו אחר כך שלשתם, בחרו מאליהם את הדרך הכבושה, שעברה מחוץ לחורשת הלבנים. המורה, שנתן מכבר את האמתלה ליציאתו המהירה, נחפז הפעם ללכת עד כדי למנוע בעד שיחה משותפת לשלשתם, ואף ברדתו אל הסירה הרים את עיניו על המלווים רק לרגע קצר, ואת ברכתו האחרונה כיוון משום-מה לחברו יותר מאשר לנערה. ואולם מאירסון, כשנשאר לבדו עם הנערה, לא דרש אף מעט את חזות פניו של ידידו, זו שנשקפה לנגדם מתוך הסירה המתנדנדת לפני ההפלגה. הוא הלך במנוחה עם הנערה, כשהוא צועד לאט ונתון כולו לעיפות הקלה שלאחרי הצהרים, שאפפה אותו בדרך חזרה. מתוך עיפות זו, כאדם הנושא מאליו את עיניו, בחום קיץ, לעבר אילנות, הפנה מאירסון את מהלכו לצד החורשה, ושניהם הלכו אחר כך, כשנכנסו לתחום הצל של העצים הראשונים, רגעים מרובים על גבול החורשה, מבלי להעמיק אל בין הלבנים. הם שתקו כל הזמן, והנערה שנחשה את השקט של בן-לוויתה כמסוה נפש, פתחה ראשונה בדברים, שהיא צירפה אותם בדמיונה מתוך ביטול קל ביחס למוצא שפתיו של וויאז’ור מגוהץ ומנומס, כעין זה שהלך על ידה:

“ספר לי דבר-מה על-אודות חייך, מר מאירסון.”

ובדבריה, שלא מרצונה, נשמע כעין קבלת יחוד.

מאירסון אשר חייו המטולטלים, שלא היה להם היקף אחד, לא שימשו לו מעולם כחומר לשיחת אמת לפני זרים, התאפק רגע מענות והציץ מתוך מבוכה קלה בפני הנערה. זו נבוכה עד כדי אדמומית של בושה, והמליצה מיד על שאלתה:

“האין רשות לשאול כזאת כשמטיילים טיול ראשון? אני הלא נערה פותה כבת-כפר”.

ובצחקה בקול רם התרחקה במרוצה קלה מבן-לוויתה, וכשהשיגה מאירסון ותפסה בידה בכדי לעצור אותה, עקרה הנערה בחרדה את זרועה מתוך ידו של האיש הצעיר, והתחילה צועדת במהירות, כשהיא מחוירה חליפות וכשעיניה מושפלות. מאירסון הלך לצדה ולא ידע מה להגיד לשם פיוס לבת-כפר זו, שיחס לה תמימות אווילית ושדמותה אף על פי כן – מדי לכתה חיוורת פנים ופיה הקט מסוגר מתוך פרישות גמורה, שאין בה זעף כלפי מי שהוא – עוררה בקרבו רגש מוזר, המצוי לפעמים אצל אנשים נזקקים לחשבונות נפש: דומה היה לו רגע אחד, כי הוא רואה את הנערה, את הכל, את כל החיים, מתוך צירוף-הבנה חדש, הנידון למפרע למיתה חטופה, ושצריך על כן למהר לסלקו מתוך הנפש. ובעוד רגע מאירסון כבר מצא מלים ואמר, כשהוא משתמש בשם הנערה, שהיה רגיל בפי המורה והיה שמור מן הבוקר בזכרונו של מאירסון:

“מה לך, גברת אנושקה? תסלחי לי שקראתיך בשם זה… בואי נכנס אל החורשה.”

היא העיפה בו עינים מבוהלות וענתה חרש:

“לא, איני אוהבת את החורשה… אולי נטייל אחר כך – נלך עכשיו הביתה.”

הם הלכו דוממים, כשמאירסון מהרהר במנוחה ובתמהון על הנעשה. ובבית, שתריסיו היו מוגפים בפני החום ומבחוץ סגרה עליו הדממה הלאה של גמר צהרים ארוכים, היתה הנערה שוכבת שוב על הספה, כשהיא מתכווצת מתחת לשמלת הקיץ הרחבה וכשפניה נטויים מתוך לעג קל של הכנעה כלפי מאירסון, המדבר אליה דברים על דברים, שלא היתה בהם בקשת חן מסותרת ושהיה משולב ביניהם אף על פי כן אותו צווי הרמזים, השולל לפעמים למפרע מן האשה כל הרהור של סרוב. הוא קרא לה בשמה: אנושקה, מבלי לצרף למלה הזאת כל יתרון של ביטוי, וסיפר לה עכשיו גם מחייו, והנערה, שהיתה רגילה לדברי שיחתו של המורה – דברים תובעים, הנרתעים וחוזרים, היא שמעה עכשיו בפעם הראשונה דברי גבר מיושבים וקלים גם יחד, המסויגים במסגרת כל שהיא של פרישות גברים; והם היו נראים, הדברים האלה, כמיועדים למענה, בחדר אפלולי ושקט זה, הסוגר עליה ועל בן זוגה, הבא מעולם רחוק. וכשארכה השיחה והאיש המדבר אליה לא הכשיל אותה בגילוי של קרבת לב נוספת, התעצבה פתאום הנערה מבלי אשר ידעה בעצמה את פירושו של עצבון זה, הנקנה בנקל לכל נערה בוגרת במחיר שעת יחוד המעולפת בדברי חול. היא שמה את זרועות ידיה מתחת לראשה והביטה כלפי מעלה כשקועה במחשבות, ופעם בפעם, כנטרדת מרגע ציפיה, או מהרהור של אי סיפוק כלפי וויאזור גבור וזר לה, היתה מרעידה מתחת לשמלתה את כף רגלה הקטנה. ופתאום גחן אליה מאירסון ושאל, כשהוא צוחק הפעם הראשונה בבת-צחוק של רוך שהעלה אותו בכוונה:

“ככלות הכל – הן טוב עשיתי שנשארתי פה. הלא כן, גברת אנושקה?”

היא ענתה בתמימות של אדם שדבר-מה נגע אל לבו:

“הלואי שהיית נעשה גם אתה, בוריס בוריסוביץ', בן-כפר! הן אנחנו כמעט יחידים במקום הזה.”

ואז אמר מאירסון, כשהוא מטיל בקולו חנינה יתרה:

"אם לא גרמתי לך שממון – נבלה את הערב בטיול. שמעתי עליך, כי ממעטת את לצאת מן הבית, ולי יהיה נעים מאוד אם תעשי את חפצי. אנחנו נלך אל החורשה – "

היא נלחצה כמו מפחד אל הקיר. ולחשה:

“אני לא הורגלתי ללכת בערב אל החורשה.”

מאירסון התרומם ממקומו במבוכה קלה, והיה פוסע רגעים אחדים על פני החדר. אחר כך, מתוך הרהור ראשון של תוכחה לפי עצמו, ניגש אל החלון המוגף והתחיל מסתכל דרך חרכי התריס אל רחוב הכפר, במקום שחרקו עכשיו ראשוני הקרונות השבים לפנות ערב מן השדה. ובעמדו כך, מבלי מצוא ענין במראה עיניו וכשהוא מתאפק מדרוש בנפשו את סרובה הראשון של הנערה, הגיעה לאזניו פתאום לחישת שפתים מלאת חנינה:

“בוא הנה, מר מאירסון – אל תעמוד כך.”

הוא מיהר למלא את חפצה, מבלי להפגע מיד ברגש חדש. אבל כשניגש אליה אחז אותו בלי משים תמהון למראה פניה, שהחווירו עד כדי הבעת מצוקה, כמו אז, כשאחז בידה ליד החורשה. הוא ישב כשהוא עוצר את עצמו מהטות יד אל הגוף המקופל שנלחץ אל הקיר, והנערה אמרה ברגע זה בשפתים חרדות:

“אנחנו נלך אל החורשה – אם רצונך בכך, מר מאירסון.”

והיא השהתה עליו את מבט עיניה החומות – מבט פלאים רך ומזוקק, היוצא מעינים נוגות שטרם נאספו לתוכן דמעות. ושוב, כמו ברגע שהנערה החוירה ליד החורשה, נעורה בלבו של מאירסון אותה ההבנה החולפת שהציקה לו ותבעה ממנו דבר-מה. מפיו נעתקו מלים, עיניו תעו בתוך האור האדמדם שמילא את החדר ברגע השקיעה, ודומה היה, כי באור השותת והנלהב של בין הערבים מחפשות עיניו של בחור בן יהודים זה, האמיץ וחדל המקורות, פתרון כל שהוא לאותו כליון המאוויים הדבק ללב כל אדם. ואולם הבית היה מוקף כבר מבחוץ בצעקות, בשעטת סוסים ושריקות אופנים – בכל אותו שאון הערב שבכפר, שמאירסון לא היה רגיל אליו, ומתוך שאון זה יכלה גם הנערה להימלט עם מבוכת נפשה, והיא, בהפנותה את האיש הצעיר מאצל הספה בתנועת יד רכה, התרוממה לאט ממקומה ואמרה:

“לוּ תלך עתה, מר מאירסון, לראות בכפר; אנכי אפנה קצת לצרכי הבית וגם אחליף את בגדי.”

ובצחוק של רוך הוסיפה:

“הן ימים שלמים עוברים עלי מבלי אשר אחליף את שמלתי! אנכי שוכבת כל היום על הספה!”

ומאירסון אמר, בפנותו לצאת:

“אני כל כך שמח לקראת טיול-ערב זה. ועתה שלום רב לך, גברת אנושקה!”

והנערה נשארה עוד רגעים אחדים על עמדה, והיתה זוקפת את הדברים האחרונים על חשבונות נוער רבים.

ד

בדרך אל החורשה הלכו מאירסון והנערה יד אל יד, ובאפלת הערב – אחד מן הערבים העמומים אשר בסוף הקיץ, עת אור הזהב של כוכבים לאין ספורות נישא במרחקי רום, מבלי להגיע אל הארץ – לא השגיח האיש הצעיר בהבעת פניה של בת-לוויתו, שהיתה לבושה שמלת טיול מצומדת ונראתה לו עכשיו כנערה קלה ודקת גזרה, שהלב נתבע לחינה. ואולם במרחק של צעדים אחדים מן החורשה פיגרה הנערה מלכת, ומאירסון, שהגיע ראשונה אל עצי הלבנה, עמד רגע וחיכה, וברגע זה של ציפיה, מדי צעוד הנערה לקראתו, תלש מאירסון מקצה ענף עלה יחידי, הגיש אותו סמוך לעיניו, ומתוך סקירה מהירה התבונן אל השחור ואל חיוורת הכסף אשר משני צדי העלה; ואולם עוד מעט השיב את ידו והתחיל ממעך את העלה בין אצבעותיו. ואחר כך, בקרוב אליו הנערה, הושיט למולה את ידו, הרטובה עדיין ממיץ העלה, וחיבק את גזרתה מתוך תנועה מוחלטת ומהירה. רגע אחד נבעת מאירסון לקול הצעקה אשר פרץ מחזה הנערה, ואולם כשזו כפפה אחורנית מתוך התאמצות נואשה את חצי גופה והיתה כתפושה ותלויה בידו, אפפה אותו פתאום תאוות הסנוורים שלאחר סרוב ראשון של אשה, תאוה נואשה, המסכנת את הגבר למעשה כפיה מתוך פחד ובושה מפני האשה הנמלטת. הוא אימץ את ידו והצמיד בבת אחת את גו הנערה אל גזרת גופו הרחבה, כשהוא כובש את ראשה על חזהו ומכווץ את גופה הרך מתוך גיפוף אילם ומהיר. אך לאט לאט, מדי הדביקו את פניו אל פני הנערה ובנשקו אותה נשיקות סנוורים כבדות, התחיל חודר לתוך ערפילי מוחו כעין לחש מוזר ודומה לאנחה רווּית דמעות. הוא הפסיק מתחילה את הלחש הזה, בסתמו את פי הנערה בנשיקה ממושכת ומיגעת, אבל מיד התחיל שוב יוצא מפי הנערה אותו ערבוב דברים מרוסקים וחרישים, שאזנו של מאירסון קלטה סוף סוף מתוכם מלים בודדות, אטומות מחיבה ודומות לכינויי רוך. הוא סילק כל שהוא מלפניו את ראשה, ובלב תוסס, כחרד על דבר-מה מפחיד ובלתי מובן, לאט על אזנה:

“מה את מדברת, אנושקה, מה את מדברת?”

לקולו הרך נלחצה הנערה אליו מעצמה, ולחשה:

“החביאני בין זרועותיך, יקירי, תּן לי לנוח מעט, אני עיפתי, כה עיפתי.”

הוא נאנח, כאילו סר פחדו, פחד התאוה הראשון, וישב על הארץ כשהוא אוחז עדיין את קצות ידיה של הנערה. ואחר כך, כשכרעה הנערה מאליה לרגליו ותמכה את ראשה אל ברכיו, היה מאירסון מלטף אותה בחשאי ואת מוחו התחיל טורד הרהור של פחד חדש, פחד ברור ומכוּון כלפי המעשה של כל אותו היום, שעבר עליו בציפיה ושעשועי תאוה, ושעכשיו היה הכל עלול להיגמר בישיבת מנוחה עם הנערה הנפחדת והיגעה. הוא הרך את קולו ואמר:

"התאהביני… מעט, אנושקא? עוד תוסיפי לאהוב אותי?

היא מלמלה:

“אינני יודעת – – אני חפצה כל כך לשמוע ממך איזה דבר! הן כל היום לא ידעתי את נפשי.”

הוא לא ידע מה לענות לה, ואמר לה דברי פיוס רגילים:

“הן לא תכעסי עלי?”

היא שילבה את ידיה מסביב לצווארו ולחשה מתוך התרגשות קרובה לבכי:

“למה לי לכעוס עליך? הן אנכי אשמה בכל! אבל אל תחשוב”, עבר פתאום לחשה לקול צרוד, שהסב שוב למאירסון אי-מנוחה, "הן אנכי בכל זאת נערה יהודית. מעולם – לוּ ידעת! אף דבר דומה לזה – אך חשבתי, כל כך הרבה חשבתי, בכל יום – – "

הוא אחז בדבריה, כאלו היה בהם דבר-מה מרומז לטובתו, ושאל:

“על מה, אנושקא?”

רוחה הקשה כאילו סרה פתאום מעליה. היא הניחה את ידה הקטנה בתוך כף ידו, ולחשה לו על אזנו אגב נגיעת שפתים צורבות:

“על האהבה.”

היא נאלמה מרוך, גחונה על גבו, כמתעלפת מכליון גו ממושך ומתוק; ופתאום חרדה בכל גופה וכבשה את פניה על חזהו:

“הה, שמע, הן הולכים, הן הולכים ובאים הנה!”

היא נחלצה מבין זרועותיו, כחפצה להמלט; ואולם הוא תפסה והושיבה על ידו בלחיצת יד גורמת כאב, כשהוא מאזין אף הוא בחרדה לקול צעדים מתקרבים, בזהירות הפנה את ראשו והבחין בזוג של הולכים, שגששו רגע באפלה שבקצה החורשה ופנו מיד ללכת מתוך צחוק משותף לבחור ולבחורה. הנערה ישבה עכשיו כמוכת קפאון וידיה היו שלובות מסביב לברכיה. מאירסון גחן אליה והבחין באפלה את עיניה הפקוחות לרווחה ומביטות נכחן בלי הניד עפעף. הוא חשש ללטפה עכשיו יותר מלטוף קל, ושאל אותה:

“מה זה נבהלת ככה?”

היא לא ענתה. והוא, בהרגישו כי דבר-מה עמד לו שוב לשטן, הבליג על זהירותו מתוך כעס גלוי, שגרם לו להגיד בקול רם, כמעט זועף:

“מה זה אתך? מה להם ולנו?”

והוא חטף אותה לבין זרועותיו והתחיל דורס את פניה בנשיקות גלויות ומכניעות, כשהוא ממלמל בלי קץ, בתאוה מהולה עדיין בזעף:

“בואי! בואי!”

ושוב – בעוד ידיו מפרכות את גופה בחשק של גבר קשה לב ואמיץ נעורים – נשמעו לו אותן המלים הבודדות, המביעות כאב של חיבה ודומות לכינויי רוך. והוא, הבחור הערום ואמיץ הידים, כאלו נטרפה פתאום תאותו למחזה תעתועים זה של לב אשה המפרפר ביסורי הכנעה. והוא לחש לה לחישה תוססת, מתוך ויתור של יאוש:

“מה לך, מה לך, אנושקא! עשי איך שאת רוצה.”

וכשהיא לא נענתה לו והוסיפה לצרף את המלים לאמרי אהבה עמומים ובלתי רגילים, שהוא לא שמע כמוהם מעולם, אמר, קצת חושד ומתפלא, כשהוא מביא לידי גילוי את חשקו וגודר לו, שלא בכוונה, גם סייג:

“שכבי כה על ברכי אם אהבת אותי קצת, אנושקא, שכבי כך, ואני אלטף אותך לאט לאט, בחשאי –”

ואולם היא היתה פתאום כאחוזת רגשות עזים וסוערים, ובהלחצה אליו העתירה עליו נשיקות ודברים:

“אל תרחיקני, יקירי! חבקני בכל כוחך, אמצני היטב, היטב, רק אמור איזה דבר. התדע, מלפני שנים כבר חשבתי על זה… אל תחריש! אתה הבאת אותי אל החורשה, אתה צריך להגיד לי. התדע, הן אנכי נערה יהודית, נערה יהודית ויפה –”

הוא, מבוהל ומתגאה, אימץ אותה אל לבו מתוך משנה ליטוף, ואולם היא לא חדלה מהזדעזע בין זרועותיו:

"התדע, הן אנכי כמעט יחידה בכפר, אין פה נערה יהודית כמוני. כל כך הרבה בחורות בכפר, ואני ראיתי תמיד את הכל – "

והיא הוסיפה להילחץ אליו בגופה הלוהט וקולה עבר ללחש:

“אמור, כי אתה אוהב אותי כאשר חשבתי – כל כך הרבה, כל כך הרבה חשבתי – אנכי חפצתי כל כך לאהוב!”

והוא רק יכול להוציא מפיו הגה אחד, שהוציא בו את כל היסורים הבלתי צפויים של לב מרותח בעל כרחו:

“אנושקא!”

והיא, בעבור אליה הקול הנואש והרך דרך ערפילי מוחה, צנחה על צווארו ונאלמה בלהט כל יצורי גופה. הוא נגע בה נגיעה קלה, כמתוך חשד כלפי עצמו, ומיד אחר כך, כשרעד הקור הראשון עבר בחזה הנערה החשוף, התרומם האיש הצעיר, כשהוא נוטל את הנערה לבין זרועותיו, והתחיל סובב בין העצים, כששפתיו מצומדות כמו מתוך זעף ורגליו תועות ללכת לימין ולשמאל, וכשהוא פונה פעם בפעם לסור לתוך חביון החורשה ושב מיד אחורנית. ופתאום עמד מלכת: מרחוק, מעומק החורשה, נשמעה צהלה עמוקה, צהלת לילה פוסקת ומתחדשת, שהיתה דומה לתרועת צחוק נודדת ממקום למקום. אז נעקר האיש הצעיר בבת אחת ממקום עמדו וברגלים כושלות התחיל פוסע במהירות אל מחוץ לחורשה, כשהוא נושא בין זרועותיו את הגוויה הנאלמה והלוהטת.

ה

ולפנות בוקר, אחרי שבתו אמש עד שעה מאוחרת עם בעל הבית, יצא מאירסון בגנבה מן הבית, כשהוא משבח בלבו את הנערה שהתחלתה אמש ושהתה כל הערב בחדר השני, וכשהוא מתכוון אף על פי כן מתוך געגועים גלויים לעשות קפנדריה וללכת דרך החורשה. מתחילה, בעברו לאיטו את דרך השדה אשר עד החורשה, היה מפנה מרגע לרגע את ראשו כלפי הבית שיצא משם, ואולם בהיכנסו לבין העצים השפיל את ראשו והיה פוסע פסיעות קטנות, כשהוא תולש מעל העצים עלה אחרי עלה ומלטף אותו בין אצבעותיו מתוך בת-צחוק עיפה. ופתאום ניתר אחורנית, תמה ומבוהל: כנגדו עמדה הנערה כשהיא עטופה עד חצי גופה במטפחת צמר דקה ורחבה, שכיסתה גם על רוב מצחה ועל סנטרה. היא עמדה בלי נוע, זקופת קומה ודוממה, ורק עיניה, שנשקפו מעל פניה החיוורים כגדולות עד מאד, הביטו במבט סולד, שקשה היה להבין אם הוא מביע תוכחה או צער. מאירסון עמד אף הוא כנגדה אחוז קפאון, ולסוף הפליט:

“אנושקא!”

היא לא ענתה מיד, רק גופה נרתע מבעד למטפחת הצמר. אחר כך התחילו שפתיה מתנועעות כמעט בלי קול:

“אתה הולך?”

ואחרי רגע, בהשפילה את פניה:

“אני יצאתי לפניך – שמעתי איך שקמת – מכאן הייתי יכולה לראות את הדרך אשר תלך.”

הוא לא יכול לשלוט בלבו שנלחץ פתאום מכאב. ברכיו כשלו תחתיו לרגע, ובעמדו עיף-לילה בחורשה השקטה והחמודה, שעכשיו, בשעה שלפנות בוקר, רחפה בתוכה דממה זכה – הושיט מאירסון את ידו למול הנערה החיוורת והקיף את גזרתה.

והוא מלמל:

“אנושקא, אל תחשבי כזאת! אני אשוב אליך – רק אסדר שם מה שהוא, רק ארד ואשוב.”

עיניה, אשר לא נגרעו ממנו אף כמלוא נדנוד עפעף אחד, נתמלאו דמעות, והיא נלחצה אליו מבלי להוציא את ידיה מתחת למטפחתה. והוא נשקה פעם אחת על שפתיה, נשיקה ארוכה של אהבה ופרידה, ואחר כך, בהשאירו על לחיה החיוורת את קצה ידו, אמר בקול רפה:

“שובי הביתה, אנושקא.”

ואולם הוא שהה עוד זמן-מה מבלי למוש ממקומו. ואחר הלך, כשהוא שומע ואינו שומע את לחש הפרידה של הנערה.

א

לחנה העוורת הגידו לפני חתונתה, כי זה שעתיד להיות בעלה הוא איש אלמן ועסק הטבק הוא מסחרו; לכתחילה גם הבטיחו לה, כי לאלמן זה לא נשארו ילדים מאשתו הראשונה. אולם תוך כדי הבטחה זו נזכרה אמה של חנה, כי העוורת דרכה להתרגז על כל דבר שקר אשר יגידו לה – והתחילה הזקנה להרבות דברים על אודות הבית המרווח ועל שני הילדים “אשר גם מקום לא יתפסו בבית” ואשר “שוקטים ונוחים הם כשתי יונים”. “ככה אראה בנחמה,” נשבעה האם ותמהר להסיח את דעת בתה לענין הבית: זהו בית נחלה ממש, בצירוף כברת אדמה גדולה; וחצר יש שם, חצר גדולה, כי בקצה העיר עומד הבית; ואף זאת, בתי: בימים הראשונים לבואך שמה אל תרחיקי ללכת לבדך מן הבית והלאה, כי המקום הוא בקצה הישוב. האיש הוא סוחר בטבק והוא יושב בין ערלים – מוטב שתשבי בבית"… – העוורת הקשיבה בדממה לדברי אמה המרובים, עיניה היו פקוחות וריסיהן לא רעדו, אף כי לבה סער בקרבה; ואחרי החרישה גששה העוורת בידה פעם ושתים על השולחן ושאלה מתוך רוגז עצור:

“בן כמה שנים הוא?”

“ככה אראה בנחמה, בתי, כי רק בן שלשים שנה הוא האיש,” מיהרה האם להישבע, “השדכן נשבע לי על כך… שנה אחת פחות או יותר – הן אין בזה כל חשיבות, בתי. הלואי שאראה בנחמה…”

האם חדלה מדבר. העוורת עמדה בלי נוע, ורק ידה גששה פעם בפעם בקצה השולחן. היה ניכר, כי לב העוורת יסער בקרבה וכי לא תאמין לדברי אמה; והזקנה לא הוסיפה עוד לדבר, ורק את יד העוורת, אשר רעדה עדיין, הסירה בזהירות רבה מעל קצה השולחן, ושפתיה הצמוקות לחשו דבר-מה – לחש שפתים סתום של אם אומללה.

בלילה הראשון שלאחרי החופה חכתה העוורת עד שנרדם בעלה את שנתו והתחילה למשמש בלאט בשערות זקנו; ואחרי עשותה כך אחת ושתים ידעה כבר ברור, כי פיתו אותה בשקר לפני חתונתה: לא בן שלשים, כי אם בא בשנים הוא האיש אשר נתנו לה לבעל. לבה רגז בקרבה מתוך חימה עזה, היא שכבה זמן רב ערה, ועם כל שעול ושעול של בעלה נעשו הרהוריה של העוורת יותר ויותר ברורים. “מה מלאכתו: נושא מים הוא, סוחר בסמרטוטים או חרש עץ הנהו?” ברור לה הדבר, כי איש סוחר בטבק אינו משתעל באופן כזה… היא התהפכה מרוב כעס מצד אל צד וכותנתה החדשה, אשר לא באה עוד במים, השמיעה רשרוש עמום. ופתאום נשמטה העוורת מעל משכבה ורגעים אחדים זחלה על פני רצפת החדר, עד שידה התנגשה בזוג המגפים של בעלה; רגע אחד מששה האשה את המגפים המקומטים והגסים, ואחרי כן השליכה אותם הצדה בחרון אף. לפי המגפים תיארה העוורת לעצמה את דמות בעלה: יהודי צנום, גבה קומה והולך שחוח, על ראשו ירמולקה בת-זקונים ורגליו מכבידות עוד מתחת לקפוטה מטולאה וארוכת-שולים… ככה עבר עליה ליל-נדודים ארוך, ובבוקר לא חדלה העוורת מהקשיב לקול צעדי בעלה, וכשיצא מן הבית יצאה אף היא אחריו ובצעדי חרש של איש עוור התגנבה אחריו כברת דרך גדולה. הנה דופק מטהו על פני אדמת החצר הקשה, דפיקה אחרי דפיקה… יודעת היא העוורת, כי רק אדם בא בשנים דופק כך במתינות במטהו העבה. מי הוא זה איפוא בעלה ומה מלאכתו? עכשיו כבר ברור לה עד מאוד, כי שקר הגידו לה לפני חתונתה: לא מסחר הטבק הוא מעשהו.

ב

רק אחרי חג הסוכות, כשהתחילו ימות הגשמים ובני הבית הוכיחו ברור לעוורת, כי עוד מעט ויקשו עליה, העומדת ללדת, טלטולי הדרך, רק אז עמדה חנה ונסעה אל בעלה. העגלה נכנסה אל העיירה בלילה, עברה את מבואות היהודים שהיו שקועים בדממה גדולה, ופסיעה אחרי פסיעה התנהלה אחר כך העגלה על פני הביצה שבשוק. גם פה היתה דממה, כלב לא נבח, רק השומר השמיע דפיקות לילה מדודות בשני מקלות העץ, והעוורת ניחשה מיד, כי פה מגרש השוק עם החנויות. ועוד מעט התחילה העגלה למהר דרכה מבלי נטות ימינה ושמאלה, מכל עבר נשמעו נביחות כלבים, והעוורת הבינה כי הם נוסעים עכשיו דרך הרחובות הארוכים של הערלים. ומתוך מחשבה זו נזכרה בדברי אמה אשר הגידה לה, כי בית בעלה נמצא בקצה הישוב של העיירה. אבל למה תארך הנסיעה כל כך? הנה התרומם רוח והעגלה מתנהלת בכבדות במעלה ההר – הדבר לה כסימן ברור, כי העגלה יצאה כבר מתחום הישוב והלאה… אבל סוף סוף עמדו הסוסים מלכת, העגלון ירד ואמר לה, שתשב ותחכה עד אשר ידפוק בחלון ויעיר את אנשי הבית. חנה נשארת יושבת בעגלה, מקשיבה לקול צעדיו של העגלון המתרחקים ממנה והלאה, אחר כך היא מורידה אגב עייפות את שמורות עיניה. ופתאום היא מתנערת – הסוסים עומדים במקומם והרוח סוער עליה מכל עבר. איפה זה עמדה העגלה? הבשדה? אך הנה היא שומעת מרחוק בדפוק העגלון על חלון הבית. רגע אחד מטה העוורת את ראשה לתוך חלל הלילה ומיד נעשה לה הדבר ברור: כך מתדפקים על חלון קטן אשר לבית ערלים. אחר לגמרי הוא קול הדפיקה מדי דפוק אדם בחלונו של בית יהודים… בעלה מתגורר איפוא כאחד הערלים, ולה הגידו כי הוא סוחר בטבק! ופתאום שומעת העוורת את קול הקריאה של בעל העגלה: “ר' ישראל! ר' ישראל!” – מה טיבו של בעלה זה, שקוראים לו: “ר' ישראל, ר' ישראל?”

סוף סוף יצא אותו ר' ישראל, עזר לאשתו לרדת מעל העגלה, החזיקה בידה והוליכה לתוך ביתו. כשעברו את המסדרון הכירה העוורת תוך כדי הליכה, כי זהו מין חדר-מסדרון רחב-ידים, הרגיל בבתי ערלים, וכשנפתחה דלת וחמימות רבה אפפה בבת אחת את פניה, הרהרה העוורת עוד פעם, כי הכל הוא כאן לא כמו אצל היהודים: תנור הבישול נמצא בחדר הדירה! ותוך כדי רגע הטתה האשה את ראשה לבכיו של ילד. – “זהו הקטן,” נענה לה הבעל, אף על פי שהיא לא הוציאה מפיה דבר שאלה. האיש יצא להכין את המיחם, והעוורת התחילה חוזרת הנה והנה בחדר.

בדרכה מששה העוורת בידה ופגשה בשתי מיטות: האחת היתה בלתי מוצעת וקרה, ובשניה העירה אגב מישוש ידים איזה ילד, שהתחיל בוכה בכי גדול. האב נבהל לתוך החדר, השקיט את הילד והושיב את אשתו ליד השולחן. וכששקט הכל בבית, התחילה העוורת מקשיבה לשאון העצים הסואנים לרוח הסתיו – “האמנם צומח גן גדול לפני ביתנו?” – וכדרך העוורת, בשעה שקשה לה לתאר לעצמה איזה דבר, הורידה את גבות עיניה ותקמט את מצחה ותחשוב.

ובין כה הכניס בעלה את המיחם ועמד לגזור בסכין את הסוכר לחתיכות קטנות. תוך כדי זה נפלה חתיכת סוכר קטנה לארץ. האיש גחן וירם אותה אגב גניחת זקן. אותו רגע מששה העוורת בידה על פני השולחן, מצאה את הסכין ובחנה אותה באצבעותיה, בכדי לעמוד על טיבה: העבה הוא הניצב שלה ואם עשוי הוא מעצם, כאצל סכינים שבבתי יהודים. עבר איזה זמן והבעל הגיש לחנה כוס תה, מזג ממנה לתוך הקערה ושאל אצל אשתו:

“האשים בידך?”

חנה התאדמה ותען:

“אני יכולה לשתות בלי עזר”.

העוורת גומעת גמיעה ראשונה ולבבה דופק וכלי התה רועד בידה. היא יודעת, כי בעלה נועץ בה עכשיו עינים ומשגיח בשתיתה. לסוף נשפך התה מתוך הכלי הרועד בידה, ברכיה של העוורת נכוות והיא מתרצה כבר לשתות את ספל התה מיד הבעל.

פתאום כשהתחיל בעלה להציע את מטתה, נשמע קול דפיקה חזקה בחלון וקול קורא מבחוץ: “ר' ישראל! ר' ישראל!” חנה, שהתחילה כבר לפשוט את שמלותיה נשארה עומדת חוּורת ודוממה ולא יכלה להבין, למה זה ילך בעלה במנוחה ובמתינות גדולה כל כך לפתוח את הדלת, הן בודאי קרה דבר-מה, כשדופקים על הדלת בעצם הלילה! חנה מקשיבה לשיחה בלתי ברורה שבין בעלה ובין איש זר. לסוף היא שומעת קול נהימה היוצא מפי בעלה – והדלת נסגרת.

“מה זה קרה?” שואלת העוורת וגופה, אשר רק הכתונת עליו, רועד כולו.

בעלה מגיד לה כי דודתו חלתה בעצם הלילה ויבואו לקרוא לו. העוורת מחרישה, ורק עיניה הגדולות פקוחות לרווחה ופניה מביעים תמהון – זה הרגש אשר ימלא את לבה לעתים קרובות כל כך. חנה עולה מיד על משכבה, מתכסה בבגדי המשכב החמים, אך לא יחם לה, והיא רועדת, רועדת.

ג

הגדול בילדים דופק בידיו הקטנות על זגוגיות החלון. העוורת, שהיתה עסוקה ברגע זה, מיהרה אל הילד והניחה את ידה על שכמו, ואולם היא לא הכירה הפעם אגב מישוש- ידים את דבר השמחה אשר שמח הנער ואת דבר הדפיקה אשר דפק בחלון הקטן. רגע אחרי רגע הוסיפה העוורת לעמוד ליד הנער ולא ניסתה לבוא אתו בדברים, כי כבד-פה היה, אף כי מלאו לו כבר ארבע שנים. מדי עמדה הרהרה העוורת רגע אחד, כי עברה פתאום מחלה על הנער ומכאבו הוא מתנדנד ודופק על החלון – אך תוך כדי הרהור זה העבירה את ידה על ראשו ועל לחייו והיא נוכחה מיד, כי הילד בריא ואין בו כל מחלה. אך בשלמה לא למד עוד הנער לדבר? על דעתה עלה פתאום, כי גם בעלה ממעט מאוד לדבר וכי דרכו להוציא בנהימה את הדיבורים הספורים אשר ידבר. בוודאי יש לו עסק רק עם ערלים. גם הנער כבד-פה הנהו, יען כי איש לא יבוא אתו בדברים, אין זאת כי ביתם עומד לבדד מחוץ למקום הישוב. ואולם מדי חשבה את מחשבותיה לא שכחה העוורת את תמהונה לרגלי דפיקות הילד. “למה הוא ניצב ליד החלון? הרואה הוא דבר-מה בחוץ?”

היא נגשה אל החלון והדביקה את אזנה אל הזגוגית. דממה, והדממה רבה כל כך, עד שהעוורת שומעת קול צווחת עורב אשר ישיק בכנפיו מדי עברו במעוף לפני החלון. רגע אחרי רגע עובר וחנה אינה זעה ממקומה ומקשיבה לדממה; נדמה לה, כי בחוץ נשתנה דבר-מה, כי הכל נעשה שם יותר שוקט ורוח שלוה מרחף שם בחוץ, כמו בבית אמה בערב שבת, בשעה שמפזרים חול על הרצפה. וככל אשר תוסיף העוורת לעמוד, כן הולך ומצטייר במוחה דבר התמורה אשר נתהווה בחוץ: השלג הראשון נופל שם בלי קול. מה שהילד דפק בחלון – גם זה סימן לה, כי שלג נופל עכשיו. רוצה היתה חנה לשאול את בעלה, אבל איש לא היה אותה שעה בבית. בכלל הוא מרבה לשבת בבית, אבל יש אשר ידפוק פתאום איזה בן-אדם על החלון וקול קורא מבחוץ: “ר' ישראל! ר' ישראל!” אז יצא בעלה לשעות רבות, ובשובו הוא נוטל תמיד את ידו במים… לאן הוא הולך? היא אינה שואלת אותו לדבר זה, כי היא ממעטת בכלל שיחה עם בעלה. כל צרכי הבית הוא מביא בעצמו מן העיר, עם בני-אדם היא אינה נפגשת כלל וכלל – על מה איפוא תדבר עם בעלה?

העוורת משה ממקומה ופונה ללכת אל הכירים, בכדי לטעום את התבשיל. ופתאום נשמע מבחוץ קול רעש. היא נשארת עומדת במקומה ומקשיבה לקול צעדים. הבעלה הוא זה אשר בא? אבל צעדים מרובים באים בערבוביה וזה סימן לה לעוורת כי חבורת אנשים עוברת סמוך לביתם. אך מאין זה באו פתאום לכאן קהל אנשים ההולכים יחד? הערלים הם אלה, השבים מן העיר אל הכפר? אבל חנה יודעת להכיר בצעדים של ערלים: הללו מדודים הם וכבדים. אמנם כן, נקל לה להשבע כי היא שומעת עכשיו קול צעדים של יהודים. העוורת מוסיפה להקשיב והיא נזכרת כי לא בפעם הראשונה היא שומעת מבחוץ קול המון צעדים. מה פשר הדבר הזה? חנה מרימה את הילד כלפי החלון ואומרת אליו: יוסי’לי, הבט וראה, מי זה הולך בחוץ? הילד נעשה עליז מהנאה ודופק על החלון. העוורת מקשיבה לצחוק הילד ונדמה לה, כי עליה לשים את כל לבה לתנועות הילד ולקול צחוקו, ואז יעלה לה הדבר להבין את הנעשה בחוץ. טוב היה לו יצאה עתה בעצמה החוצה – זה ימים רבים שהיא מתגעגעת גם על קול צעדים של יהודי – אבל קשה לה עכשיו ההליכה: עומדת היא כבר בחדשי הלידה ובשביל כך פסקה זה כבר להיות יוצאת ונכנסת.

חנה מוסיפה לעמוד לפני החלון ומתגעגעת על קול אדם; היא מתאוה תאוה עצומה לשמוע מקרוב קול צעדים של בן אדם… והנה נפתחת הדלת ובעלה נכנס הביתה. בטרם יגיד דבר-מה לאשתו הוא מוציא מכיסו מלוא חפנו מטבעות של נחושת, מפזר אותם על השולחן ומונה אחד לאחד, כשהוא נוהם נהימת־פה הרגילה אצלו. על פי צלצול המטבעות מכירה העוורת, כי בעלה מונה כסף של פרוטות. חנה מחכה עד שבעלה מסיים למנות את כספו, ואחר כך היא פונה אליו בשאלה:

“ישראל, שמא ידעת, מי הם האנשים שהיו אצים ורצים לפני הבית?”

הבעל משיב בנהימה:

“וכי מה איכפת לך!”

העוורת מוסיפה לחקור:

“השאון היה רב… אפשר שנפלה דליקה?”

הבעל משיב הפעם בנהימה של רוגז:

“אין לך צורך לדעת. שבי בבית ­– ודי!”

חנה מורידה את גבות עיניה, כדרכה תמיד בשעה שהיא זועפת ואינה רוצה לענות דברים. אבל הנה היא שומעת שבעלה שם את פעמיו אל הפתח, והיא שואלת:

" מתי תאכל את ארוחת הצהרים?"

מאצל הפתח נשמעת לחנה נהימת בעלה: “יש לי דברים חשובים מארוחת הצהרים,” ומיד האיש יוצא וסוגר אחריו את הדלת. הלוך וגשש ניגשת חנה עד לפינת המקום ששם רגיל בעלה להציג את מטהו, ואחר רגע של חיפוש נתקלת ידה במטה העומד במקומו הרגיל. דבר זה סימן לה לעוורת, שבעלה לא יצא ללכת הליכה רחוקה, כי אם סר לאיזה יהודי הגר בשכנות. חנה ממשמשת את המטה לארכו ולעביו, ראשה מורד ומצחה מקומט: מאין זה לבעלה מטה ארוך ועבה כמטה הזה?…

ד

בתחילת החורף, עם כניסת ימי הקור, ילדה העוורת בת. לילה לילה היתה המילדת נוטלת את התינוקת מתוך מיטתה של חנה ומשכיבה אותה במקום אחר, וימים אחדים עברו עד אשר הבינה העוורת, כי הזקנה חוששת שמא תחנק האם העוורת בשנתה את העולל. אך חנה צחקה בלבבה כשעמדה בדעתה על הדבר הזה. האם היא איננה יודעת כל דבר אשר יעשה בבית, אף כי עיניה לא תראינה? ביום שלישי ללידה קרה מקרה, כי המילדת הזקנה הגישה לה מרק בקערה וחנה הרימה תוך כדי רגע את העולל והשכיבה אותו הרחק ממנה, לבל תשיגהו ידה או רגלה – ואז הרהרה הזקנה, אשר התבוננה למעשה העוורת ולתנועותיה, כי היולדת אינה עוורת גמורה וכי עיניה תראינה מעט את אור היום.

חזות פנים חדשה היתה לחנה בקומה ממשכב לידתה; שבעתים גדלה המנוחה אשר היתה יצוקה מאז על פניה. גם עד כה היתה העוורת ממעטת בדברים, ואולם מיום אשר קמה ממשכב הלידה חדלה כמעט לדבר ורק דברי-זמר היתה מזמרת על עריסת העולל. ומדי שבתה אל ערש הילדה היו גם שני הנערים, ילדי בעלה, ממהרים לגשת אליה ולהתיצב על ידה, נער מעבר מזה ומזה. חנה שמה את ידה האחת על שכם הנער האחד ואת ידה השניה על ראש הילד השני ופיה שר את השירים אשר ידעה. יש שהיתה עוברת כך שעה ארוכה, עד שבעלה של העוורת היה שב הביתה ומוציא אגב כניסה את נהימת הפה הרגילה אצלו. לשמע הנהימה הזאת היתה חנה תמיד מקמטת מעט את מצחה, כי לא ידעה להבין מרחוק אם בעלה זועף או לא.

לפני מועד הפורים גדל הקור עד מאד. קרה מקרה, כי חנה יצאה בבוקר אחד אל המסדרון, למען הכניס עצים להסקה, והרוח אשר חזק מאוד בחוץ פתח בנשבו את הדלת וישתער בצינה עזה על האשה, אשר הוסיפה ללקט בידים מסומרות מקור את גזרי העצים. ואולם ברגע אשר סימר הקור עד מאוד את בשרה הרהרה העוורת בלבבה, כי על כן עז פה הרוח כל כך יען אין לו כל מעצור אשר יעצרנו, כי ביתם עומד בשדה. לרגע אחד פסקה חנה מן העצים, צעדה צעדים אחדים למול הפתח הפתוח, התיצבה כן עם אלומת העצים בזרועותיה והאזינה להמית הרוח בשדה. השלג, אשר ירד בחוץ, הכה בפניה, וחנה הקשיבה בשום לב לאוושת השלג הנופל לרגליה ולשאון הרוח הנושא את השלג וזורקו למרחוק. ברור לה לחנה, כי מסביב לביתם ישתער מקום ריק, ואולם עם כל נשיבת רוח תט העוורת את ראשה ותקשיב: דומה לה, כי לפני ביתם נמצא דבר-מה אשר יעצור בעד הרוח בנשבו. מה הוא הדבר הזה? הנה החורף בא כבר עד קצהו ועם ימות החמה – מהרהרת העוורת בלבה – תסובב את הבית לכל העברים.

אך הנה התחיל הקרח נמס ובבית נשמע כל היום שאון נטפי המים הנופלים מן הגג. באותו יום ראשון של הפשרת שלגים, בשעת סעודת הצהרים, פתח האיש ר' ישראל את פיו כלפי אשתו והגיד אגב נהימה רגילה:

“מחלת האסכרה מתהלכת בעיר.”

ואחרי ימים אחדים שמעה חנה מפיו אמירה חדשה:

“בכל יום מתים תינוקות…”

לשמע הדברים האלה נתקעה לעוורת פרוסת הלחם בבית הבליעה ותמהון רב הוצק על פניה: למה הוא מדבר כדברים האלה ומעורר בלבבה פחד ובהלה? מן היום ההוא והלאה התחילה העוורת למעט בעבודות הבית, ישבה כל הזמן ליד ערש הילדה ומדי רגע היתה מעבירה את ידה על פני התינוקת, לדעת אם שלום לה. פעם בפעם היתה העוורת גוחנת על גב העריסה ומקשיבה לקול נשימת הילדה. ברור לה לחנה, כי נקל יהיה לה להכיר אם תעבור על הילדה גם מחלה קלה. בכל יום ויום, כשבעלה שב מן העיר, היא נכנסת אתו בשיחה ושואלת בדבר המחלה המתהלכת בעיר בין הטף. האיש ר' ישראל נוהם ועונה:

“כזבובים הם נאספים, העוללים.”

העוורת, בשמעה את דברי בעלה הנאמרים בנהימה ובקוצר-רוח, מפשילה את גבות עיניה וקור עובר בבשרה. על מה הוא נוהם ככה, בדבר הילדים המתים, היש לו תועלת מזה?

בינתים באו ימי החום, שלוליות של מים התחילו ניגרות בחוץ; האיש, כשהוא שב מן העיר, הוא מכוסה רפש עד הברכים – העוורת מכירה את זאת על פי צעדיו הכבדים. בוקר בוקר מצפצפות צפרים לפני החלון והגדול שבנערים נעשה פתאום רקדן ואף הוא הומה כל היום לפני החלון, רק העוורת רוחה קודרת מדי שבתה ליד ערש הילדה, אף כי לבעלה טרם הגידה כי לבה ירחש דבר רע. ופתאום התפרצו מפי חנה הדברים אשר היו כמוסים בלבה זה ימים אחדים: “הביטה נא, ישראל, בילדה,” פנתה האשה אל בעלה, בשובו פעם הביתה והוא מנקה את המגפים מן הרפש, “דומה לי, כי נשימתה כבדה.”

ובעוד העוורת מדברת את דבריה נפל עליה פחד גדול: ברגע זה נעשה לה ברור, כי הילדה חולה. היא נשארה קפואה במקום עמדה, גבות עיניה ירדו ואצבעות ידיה נתקעו אלו בתוך אלו כמו בצבת. ואולם בעלה לא הגיד לה דבר. הוא הציג את מטהו בפינת המקום המיועדת לכך והתחיל נוטל את ידיו אגב אריכות יתירה. אותו רגע ידעה חנה, כי מחלת הילדה לא עוררה כל פחד בלב בעלה.

ימים אחדים היה העולל מוטל חולה והאיש ר' ישראל היה יוצא ובא כרגיל, וגם בשעה שהיה מצוי בבית היה מעסיק את עצמו בכל מיני דברים והיה עומד לפעמים שעה ארוכה לגזור את הסוכר לחתיכות חתיכות קטנות… העוורת היתה שרויה בצערה, גם את הכירים לא הסיקה וגם אוכל לא בא אל פיה, ומיום ליום רחש לבה שנאה לבעלה: מדוע הוא שרוי במנוחה כמו תמיד וצעדיו מדודים וכבדים כבכל הימים? ופעם קרה מקרה, כי לא יכלה העוורת לשאת את חרונה ותשתער על בעלה בצעקות וביללה:

“רוצח, הן עינים לך, הגד לי מה היה לילדה?”

בנהימה נמלט האיש מידי העוורת, שנעשתה דוממה ומקשיבה לצעדי בעלה: רוצה היתה לדעת אם הלז נגש אל עריסתה של הילדה, אשר השמיעה את נחרתה הכבדה על פני כל החדר. אבל כזאת לא היתה. האיש נטל מן הפינה את מטהו ויצא מן הבית.

בלילה, כשנשמעה נחרת האיש על פני כל הבית ומבחוץ נשמע קול דפיקה של נטפי המים הנופלים מן הגג – ישבה האשה שעות רצופות על יד העריסה והקשיבה לנשימת הילדה. העוורת ידעה זה כבר, כי הילדה תמות, ואולם כח לבכות לא היה לה עוד, רק שפתיה היו נעות כל העת ולחשו בדממה: “יבוא נא הקברן. את התינוקת לא אמסור לו, יבוא נא…” ובעוד העוורת יושבת בראש מורד ושפתיה נעות – נעשה לה דומה, כי שנים רבות כבר עברו עליה ליד ערש הילדה וכי עד קץ ימיה תשב כך במקום הזה. מבחוץ נשמע עוד קול הדפיקה של נטפי המים, אך נחרת האיש הכבדה פסקה פתאום. העוורת מורידה עוד יותר את ראשה, מוחה ריק מכל דבר מחשבה, לבה כאילו נתאבן והיא שוקעת לאט לאט בתנומה. והנה היא מתנערת ומרכינה את עצמה על גב העריסה. דממה ונשימת הילדה לא תשמע. עוד רגעים אחדים מוסיפה העוורת להקשיב, ופתאום היא קופצת ממקומה וצועקת בקול גדול.

כל הלילה עובר על העוורת בצעקות, אך ליד העריסה היא יושבת לבדה, כי בעלה יוצא ונכנס חליפות וחנה, העסוקה בבכיה, אינה יודעת בצאתו ובבואו. כאור הבוקר תפסיק העוורת את בכיתה, כי עיפה עד מאד, אולם מן העריסה לא תסור, שערותיה פרועות, ראשה מתנועע בלי חשך ואף שפתיה נעות ולוחשות פעם בפעם: “יבוא נא הקברן, יבוא נא…” ופתאום היא מכניסה את ידה לתוך העריסה, בחפצה לנגוע עוד פעם בגוף העולל המת. אך התינוקת איננה כבר בעריסה. שריקה איומה מתפרצת מגרון העוורת: “ישראל, היכן היא התינוקת?” אך מענה לא בא. כעין חבלי מות תוקפים את חנה כשהיא משרכת את דרכה לעבר הפתח והיא צועקת פעם אחרי פעם: “ישראל, היכן היא התינוקת?” בחוץ, לפני פתח הבית, היא עוצרת מלכת ושוהה כנאלמה. השעה היא לפנות בוקר, רוח לא תנשב; מן הגג נופלת טפת מים בפניה והיא מתנערת. העוורת מרכינה את ראשה ומטה את אזנה לעבר השדה. נדמה לה, כי הרחק מן השדה בא אליה קול צעדי בעלה. היא נעתקת ממקומה ומשרכת את דרכה לקול הצעדים האלה. רגע אחד היא עושה את דרכה במרוצה, אך מיד היא נכשלת בדבר-מה ונופלת לארץ. היא מתרוממת ומתחילה צועדת צעד אחרי צעד, אך רגליה נתקלות מדי רגע באבנים. ופתאום נתקל כל גופה באבן גדולה. מבלי חשוב היא פורשת את שתי ידיה על פני האבן ואצבעותיה מגששות… שריקה איומה פורצת מגרון העוורת: היא מכירה, כי רגליה עומדות בבית הקברות.

פעם אחת, בתחילת תקופת הריבוֹלוּציה, כשנגזרה גזירה על ההליכה בחוץ בערבים, קרה לי מקרה אחד קל ערך ומוּזר מאוֹד.

הדבר היה בליל חורף, באחד הלילות הקרים והאילמים, כשכוכבים רחוקים ועמומים רועדים בשמים השחורים באור מעולף ופלאי ורומזים לבני אדם האחוזים בחום לב אשה, כי יש דבר מה מטוּב הנצח בסתר חדר חם ובעדנת שפתי רעיה הנצמדות אל שפתיהם בדומית הלילה האילמת. אני, אף על פי שרחפו מסביבי מוראי ליל-מסתורין של נדודי קוזקים ברחובות הריקים מאדם, ועל פני המדרכה, שהייתי עובר אותה בצעדי חרש, הרקידו מאורי הגז מתוך פנסיהם השבורים לשונות צל משונות, הייתי מאזין בכל זאת לרחש לבי שהיה תובע אותי, מדי התקרבי אל הבית שבו גרה הנערה, אשר דמיון אהבתי יעד אותה למעני. צעדי הלכו הלוך וקצור, מדי התקרבי אל הבית ההוא, עד שעמדתי שם לסוף לפני השער, הוצאתי את שעוני לראות אם יהיה סיפק בידי להכנס אל הנערה, לראות את אור פניה ולשוב אחר כך הביתה עד הזמן הקבוע להליכה בלילות. ברשותי נשארו רק עשרה רגעים, ואני, מבלי הכניס את שעוני אל הכיס, כאלו חסתי גם על מועף עין אחד, הרימותי את ראשי אל על, אל שורת-החלונות השלישית של הבית; נוכחתי כי יש אור בחלון חדר הנערה, ואולם ביחד עם הרושם הרגיל של ריבוע אור מבריק, שקבלו עיני ברגע שהרימותי אותן למעלה, נחרת במוחי עוד דבר מה לא-רגיל ומוזר קצת. רגע עמדתי על מקומי, כשאני תוהה על איזה דבר שלא בא עדיין בקרבי לידי הכרה, מבלי שנכנעתי עדיין גם לפני החלטת הלב, שהיתה אצורה בי מתחילת הערב, וכשהשעון עודנו בידי, עברתי אחר כך כתוהה את מבוא השער. החילותי להתרומם על פני המדרגות, כשאני מתאמץ בכל כוחי לתפוס את הרעיון שהיה נוגע ואינו נוגע במוחי; רק על רצפת האבן הראשונה שבין קומה לקומה עמדתי פתאום כמסומר על מקומי, כוונתי את כל חושי לאותו הדבר הזר, שהבהב לפני עיני שם בחוץ, מדי עמדי בראש מורם לפני החלון המואר. רגע אחד עמדתי כך מבלי נוע, עצום עינים למחצה, ובמוחי התחילה להחרת הרצועה האדומה של צעיף הנשים הדק והשקוף, שהיה תלוי ויורד על פני הוילון הלבן המכסה את החלון עד החצי. זה היה אמנם צעיף הקיץ של הנערה, שאני הכרתי אותו, ושעכשיו, כשראיתיו תלוי בליל-מסתורין זה על פני הוילון הלבן, נתרשם בראשי כדבר-מה לא רגיל, כאות תעלומה המיועד לדבר-מה. רק משחק הצבעים הזר, אותה הרצועה האדומה הפרושה על הלבן, התעו לרגע אחד את מבטי, נסיתי להרגיע את מבוכת לבי, מדי הוסיפי להתרומם במהירות יתרה על פני המדרגות וכשאני קובל בפני עצמי על הרגעים המעטים שעברו עלי מתוך תעתועים. ואולם כשדפקתי באצבעותי על קיר חדרה של הנערה ועמדתי רגע אחד, שוהה ומצפה לפתיחת הדלת, נקרע פתאום תהום צר ועמוק בנפשי, ואני, כשאנכי אוחז בידי הרועדת קצת את קצה המנעול הקר, הייתי צופה ורואה, כי סוד הרצועה האדומה נח עמוק בנפשי ואינו מסתלק משם; אך כרגע הכרתי את קול צעדיה של הנערה, צעדים זהירים, חרישים ומהירים של יצור אדם הצעוד לקראת דבר-מה יקר אהבה ותעלומה. לקול הצעדים האלה שטף את לבי רגש של רוך עד לסנוורים, ובעמדי אחר כך ליד הנערה, בפרוזדור הבית האפל למחצה, אחזתי ולא הרפיתי את ידיה, כשאלו היו עסוקות בסגירת הדלת, ושפתי מלמלו בחשאי שלום אהבה. ואולם ידי הנערה נכשלו משום-מה פעם אחרי פעם בסגירת המנעול, עד שניגשתי אנכי, הרחקתי אותה הצדה בתנועה קלה של חיבה וסגרתי את הדלת. לאחר שנפטרתי מעבודת רגע זו, שטיפלתי בה גם אנכי בידים רועדות, ראיתי והנה אני כבר לבדי בפרוזדור האפל. רקע שהיתי יחידי באפלה, כשאני מאזין לרגש הסתום, שתקף אותי לפני זה על המדרגות ושהתחיל מפעפע שוב בלבבי, ולסוף נעקרתי ממקומי, נכנסתי בצעדים חרישים לחדר הנערה, כשלבי הולם וגווע חליפות וכשאני מכוון להצמיד את מבט עיני הראשון לפני הנערה, כדי להבחין בהם את פתרונה של איזו תעלומה לא-ברורה. הנערה, שישבה על המיטה וידיה היו שלובות על ברכיה, הישירה את מבטה לנגדי, וגם אני, מדי התקרבי אליה, לא גרעתי עין ממנה ולא הוצאתי הגה מפי. לסוף נפלטה מפי רק מלה אחת חרישית, כשבת-צחוק קלה ומוזרה עוותה את שפתי:

“נכנסתי”.

היא לא ענתה כלום, רק זזה קצת למראשותי המיטה, כמזמינה אותי לשבת על ידה, ועיניה היו צמודות עדיין אל פני. אנכי ישבתי בלאט בקצה המטה, ידי נחה כמו מאליה על יד הנערה, וכשידינו נוגעות ואינן נוגעות זו בזו ישבנו שנינו רגעים אחדים מבלי דבר דבר. ולאט לאט, מדי הוסיפה ידי ללחוץ את יד הנערה, הסבה היא את עיניה ממני והעבירה את מבטה הקופא לעבר החלון, אל מול רצועת הצעיף האדומה. וכאלו קסם גם לי הארג השקוף והאדום הזה, שהבהב לנגדי מעבר החלון, הצמדתי גם אנכי אליו את מבטי הרוגע וידי לחצה עדיין בחזקה ובלי דעת את יד הנערה. פתאום נשמע קול הנערה, שצלצל באזני כקול כבוד הבא ממרחקים:

“הנה שם ברחוב מהלכים – קוזקים. איזו שעה עכשיו?” אני לא עניתי. הנערה התרוממה מעל המיטה, התקרבה בצעדים חרישים אל החלון, ואני – אחריה. רגע עמדנו שנינו בלי נוע, מקשיבים לרחש התעלומה שבלבבנו ולשאון שעטת הסוסים של משמר הקוזקים, העובר ברחוב, עד שהפסיקה הנערה ראשונה את הדממה:

“התשמע? הן לא יעבור עוד איש בחוץ –”

אני לא עניתי גם בפעם הזאת. הנערה הניחה את ידה האחת על שכמי ותעמוד כך רגע בלי נוע. ופתאום הושיטה לאט את ידה השניה אל הצעיף האדום, החליקה עליו באצבעותיה, כמהרהרת בדבר-מה, ולסוף הסירה בחפזון את הארג הקל מעל פני הוילון הלבן. היא השמיטה ברגע זה מהר את ידה השניה מעל שכמי, התחילה לגלול בשתי ידה את הצעיף והפסיקה באמצע, כאלו ניחמה על מעשיה, גוללה אותו אחר כך לכל ארכו ופרשה אותו על ראשה.

“איך…” חשבתי אני לשאול דבר-מה בדבר הצעיף וחזרתי מיד מכוונתי. אמרתי:

“הקר לך?”

הנערה רעדה בכל גופה רעידה קלה וממושכה. היא מלמלה:

“קר לי קצת…נשב על המיטה.”

ישבנו שוב על המיטה. ואני, כשהתבוננתי לרטט הקור המוזר שלא הרפה מן הנערה, לקחתי את אחד הכרים מיצוע הנערה הלבן ואשים אותו לרוחב המיטה. הנערה נשענה עליו בראשה ולאט לאט קיפלה את רגליה תחתיה ותעצום את עיניה. מסביבנו היתה דממה, כל שאון לא הגיע מחדרי הבית האחרים, והשקט הכבוש הזה ביחד עם שאון המסתורין של שעטת סוסים, שהיתה צפה ועולה לפתע פתאום, השפיעו גם עלי כעין תרדמה של הזיה. עיף-לב קיפלתי את גופי ליד הנערה, כשמגע השמיכה הכחולה שעל גבי המיטה עורר בי את רטט הקור של העצבים המזדעזעים מכאב המסתורין הקל, שכל מקום-נכר גורם אותו, וביחד עם רגש הנכר הזה לא חדלתי גם מהתנחם מבלי דעת, כי דמיוני רק נפל בפח תעתועי רגע. עוד רגע וראשי נח על קצה הכר, קרוב אל ראש הנערה, שפתי נגעו כמעט בשפתיה ונשימתי התבוללה בנשימת פיה. אך הנערה לא זעה, שפתיה לא רטטו כשנגעו בהן שפתי במגע העור הראשון והרך, נשימתה רפרפה ישרה ומדודה כמקודם, ורק על לחייה הלבנות נגלה כעין אודם קל. אני הרימותי מעט את ראשי, ידי האחת נשענה על מטיל הברזל שבקצה המיטה וידי השניה והרועדת נמשכה כמו מאליה לתוך מבוא התעלומה הצר שבין הצעיף האדום ובין לחי הנערה המתאדמת והרכה. רגע ארוך רעדה ידי במחבוא הרך והחם הזה, כשחצי גופי נטוי על פני גווית האשה הנחמדה והאילמת, ולאט לאט החליקה ידי לתוך רשת השערות הסבוכה והחמה, ואולם בראשי אצבעותי, שנכשלו פעם אחרי פעם בארג השקוף של הצעיף הקל, הרגשתי מרגע לרגע כעין דקירות קלות של קור, שהיה מפעפע ועולה מראשי האצבעות לתוך לבי. עיני נסגרו כמו מאליהן וראשי, שכבד עלי פתאום עד לכאב, צנח לסוף בלי אונים על חזה הנערה ושפתי נצמדו לשפתי יצור האשה האילם והפלאי בנגיעה כבדה ומהירה, שלא היתה דומה לנשיקה. נדמה היה, כי משנינו ניטלה באותו רגע שפת היצורים הרגילה, ושפתי הכבדות והעיפות דפקו דפיקה של כאב וחרדה על שער נפש האשה. הנערה לא זעה. שילבתי את ידי על לבי והוספתי להביט מבלי הניע עפעף אל פני הנערה, שכעין מנוחה של תרדמה היתה נסוכה עליהם. ואולם אנכי, מבלי דעת בעצמי בשלמה, הידקתי את שיני מתוך זעף של חרדה, וכאילו באני אסון פתע היה לבי אובד והולם: היא לא ישנה, היא לא ישנה! וכה ישבתי רגע אחרי רגע בלי נוע ובעינים קופאות ופקוחות לרווחה, ולתוך נפשי היה מפעפע פחד הקסם הנסוך על פני יצור אדם הנם רק למראית עין. עיפתי לסוף ממצוקת לב, ואקום. ניגשתי בלאט אל החלון, הכנסתי את ראשי מתחת לוילון הלבן והחילותי להשקיף החוצה. בחוץ ראיתי רק את נענועי אורות הפנסים האילמים ואת חורי החלונות השחורים, שנשקפו מעבר הרחוב שמנגד כשורות ישרות של איזה כתב לילה נעלם ושחור. שעטות משמרות החיילים חדלו כבר ורגל אדם לא נשמעה ברחוב, ולאט לאט נסכה הדממה גם בנפשי כעין מנוחה. הוילון הדק שעל פני החלון, שכיסה את ראשי עד כתפי, כמו הפריד ביני ובין חמדת הסתר שרחפה על פני גווית האשה הנחמדה המתעטפת בתרדמת סוד במיטתה. כעין הרהורי חרטה קלים התחילו תועים במוחי: למה השלטתי על עצמי את רושם הרגע המוזר עד לידי תעתועי לב?

שעה ארוכה עמדתי כך, עד שהתחיל כבר להתגנב לתוך לבי רגש קל של בחילת שממון, שאינו שולט על אדם אלא ברגע של אפיסת כל רחש מסתורין בלב, ומזכרון הנערה, שהיה צף ועולה מרגע לרגע במוחי, נסתלקה כבר מצוקת הסוד של דבר מה מושך ואיום כאחד. אמנם מקרה קל ומוזר קצת גרם לי להישאר לכל הלילה עם הנערה אשר חמדתי, וברגע זה, כשהוצאתי את ראשי מתחת לוילון הלבן, הייתי מחכה רק לפתרון אחד – לפתרון העונג.

צעדתי בצעדים חרישים אל המיטה, ואולם מדי התקרבי אל הנערה התעוררה בי שוב, למראה הצעיף האדום הפרוש על פניה, כעין חרדה לא ברורה. הנערה שכבה עדיין בלי נוע, עיניה היו עצומות מתחת לארג הדק ונשימת אפה יצאה מדודה וחשאית, כנשימת יצור אחוז תרדמה עמוקה. גחנתי עליה ואלחש את שמה על אזנה.

היא לא זעה.

רגע עבר אחרי רגע ואנכי הוספתי לעמוד גחון על גבה, כשעיני צמודות אל מסכת הארג השקופה והאדומה, המשווה על פני הנערה, שהיתה לי כל הימים כה קרובה, נכנעת וחביבה, איזה פחד של בחילה שלא ידעתי לכנות אותו. ופתאום נולד במוחי דמיון מוזר, שנכנעתי אליו בעל כרחי במעוף עין אחד. בידים רועדות אחזתי את קצות הצעיף הקל ואסיר לאט לאט את מכסה הארג מעל פני הנערה, שתנועות ידי הזהירות לא העירו אותה מתרדמתה. זמן מה עמדתי בלי נוע ליד המיטה, כשעיני תועות ומביטות חליפות ברצועה האילמת והקלה, שהיתה תלויה ומתנפנפת על זרוע ידי, ובפני הנערה שהייתי מדמה לראות עליהם כעין חיוך קל של לעג, עד שהסיבותי לסוף את ראשי ונגשתי שוב אל החלון, כשאני נכנע כולי לחפץ מסתורין, שכאילו לא לבי הוליד אותו. עמדתי שוב רגעים אחדים בלי נוע, כשאני מאזין להלמות לבי ההולכת הלוך וחזוק, ואשים לסוף את הצעיף על פני וילון החלון. סידרתי בידים רועדות את האות האדום והמלא תעלומה על פני לובן הוילון הדק והצח, שהבהב לנגדי כשארית-התום האחרונה מימי הנועם הראשונים, ואסור בברכים כושלות מן החלון ואעמוד באמצע החדר, כשאני מסב חליפות את עיני מן הנערה אל חזון-הבהלה האדום, שידי הקימו אותו לתחיה.

ופתאום – בעוד עיני מצומדות אל פני הנערה ואני עומד עדיין באמצע החדר – פתחה הנערה את עיניה, עינים גדולות, תמהות ועמוקות מפחד. מבטה, שנפל ברגע היפתח עיניה על הצעיף האדום שעל פני הוילון, לא נעקר כבר מן הרצועה הארוכה והאילמת, ופניה התחילו לתעוות מאיזה פחד נעלם. היא הניחה את ידה על חזה ומבין שפתיה התפרצה קריאת חרדה קצרה ומרוסקה:

“מה זה?”

עיניה הוסיפו להביט בפחד אל החלון, פניה הלבינו וחזה התרומם וירד בחזקה. נדהם מתמהון לא גרעתי גם אנכי את עיני מרצועת האודם המהבהבת לנגדנו כאות ללא פתרונים. לסוף נעקרתי ממקומי, ניגשתי אליה, כרעתי לפני המיטה, ואלחש, כשקולי רועד גם הוא מאיזה פחד טמיר:

“מה לך?”

היא הפליטה בקול רועד וחרישי:

"אני נבהלתי כל כך – – "

ואחרי רגע הוסיפה, מבלי הביט בפני ובקול כבוש עוד יותר:

“המאוחר כבר?”

קור של יאוש לפת אותי פתאום מכף רגלי עד ראשי, ואולם שפתי לחשו לה למענה:

“מאוחר, מאוחר – –”

ומיד התרוממתי ממקומי, ניגשתי בצעדים מהירים אל החלון ואסיר את הרצועה האדומה מעל הוילון. רגע היתה דממה ואנחנו לא הבטנו איש בפני אחיו.

“המזה נבהלת?” הסיבותי אליה את ראשי וארמוז בעיני על הצעיף האדום, שנשמט מתוך ידי ויתגולל לרגלי על הרצפה.

“לא – כן – אבל למה שמת אותו על החלון? אני נבהלתי מאוד כאשר הקיצותי.” אני עמדתי עדיין באמצע החדר, כשעיני צמודות אל פניה. היא לחשה פתאום מלים אחדות, לחייה התאדמו ועל שפתיה הופיע צחוק קל, הרגיל אצל אשה לפני פרוץ דמעותיה:

“בוא הנה, ראה מה הולם לבי.”

נגשתי ואשב על ידה בקצה המיטה. היא אחזה בידי והניחה אותה על לוח לבה.

“מה הולם לבי – השומע אתה?” לחשה לי היא על אזני ותישען בראשה על שכמי. על ידי, הרועדת על חזה, נפל רסיס דמעה מעיניה.

“אני שומע, לבך הולם כל כך,” גוועו המלים החרישות על שפתי. כל גופי רעד ברגע זה מרטט חשק ושפתי היבשות המליטו בלי כוח:

"אינך יראה כבר עכשיו – באפלה? – – "

היא נלחצה פתאום אלי בחזקה, ואני, לאחר ששבתי אליה באפלה העמוקה, שמילאה את החדר מדי כבותי את הנר, נפלתי על ברכי ליד המיטה ואשים את פי הנערה בתוך מסגרת שפתי היבשות והצמאות. אני נשקתי לה את הנשיקה הראשונה, הכבדה והארוכה, נשיקת הברית שבין גבר לאשה, המקרבת שני יצורים עד לערבוב עסיס חייהם. ואול בתום הנשיקה צדה הנערה את ידי בחשכה, ותלחש:

“הקשב – עוד לבי הולם.”

ידי רעדה על לוח חזה והלמות לבה צלצלה באזני: אחת, שתים, אחת, שתים – – ההלם לבה עדיין מפחד או מהמון רגשותיה?

"השומע אתה? עכשיו – – " הוסיפה הנערה ללחוש וחזה נלחץ בחזקה אל ידי, ואני, מתוך ערפלי שכרון ששטפוני פתאום, אחזתי את שתי ידיה ובקול ניחר מפחד טמיר לחשתי:

“הגידי לי – למה שמת את הצעיף על פני הוילון?”

רגע שררה דממה בינינו, הלמות לב שנינו כמו נקפאה, ואני, שמצוקה מוזרה תקפה אותי, כאילו התנדנדה ברגע זה נשמת חיי על כף-מאזנים, הרכנתי בחשכה את ראשי ואמליט את דברי האחרון:

“הן ידעתי, כי את שמת את הצעיף על פני החלון!”

היא הקיפה את צווארי בידיה ובקול רך כקול ילד התחננה על אזני:

"אבל – הבטיחה: אל תזכירני את זה… עוד מדמדומי הערב ניחשתי כי עליך לבוא הערב, הלילה – – פחדתי בליל איום זה, לשאון שעטות הסוסים, ואתה לא באת. ופתאום ידעתי, כי אתה תעבור, כי עוד מעט ואתה תעמוד לפני ביתי ותרים את ראשך אל מול חלוני. איזה פחד משונה, שלא ידעתי כמוהו מעולם, אחזני פתאום. ישבתי לבדי על המיטה ולבי הלם: הוא ילך, הוא יגש וילך לו – – "

היא כבשה את פניה בחיקי וגמרה בלחש:

"ואז שמתי לך את האות האדום על החלון – "

היא לא דיברה יותר דבר ולא הרימה את ראשה מעל לוח לבי. ואחר כך, כשגופי הלוהט כיסה את חזה, קפאתי פתאום כולי למעוף עין אחד מקור, בשפתים עבשות לחשתי על פיה בקול שנשמע רק כלחש טמיר, המרפרף לפעמים בין שתי גוויות צמודות בחשכה:

“אבל האומנם למעני?”

אחרי רגע השמיעה הנערה גניחה כבושה, גניחת לילה של אשה שאין לה פתרונים.

באותו החורף העגום והממושך, כשגרתי בכרך הגדול של פולניה, הייתי נעזר לתיקון הלב באיש שכן מצוין במינו, שזימן לי המקרה בחצר מגורי ממש. זה היה תלמיד האוניברסיטה, ובחדר הקטן והמשובח, שקירותיו היו מכוסים טפּיטים אדומים – אלה החביבים כל כך על הצעירים – התגורר, כרגיל, לא יחידי; לחדר נאה זה היה משותף עוד צעיר אחד, בן גילו ובן עירו של הסטודנט, והלז, השותף , היה דוקא מצוי בבית מדי ערב בערב. ואולם כשם שהחדר היה נקרא רק על שמו של הסטודנט, כך היה מובן מאליו, כי כל אחד מאתנו, מאלה שהרבו לבקר בחדר המשובח הזה, שבכלל שבחיו היה גם הקיר הפונה אל הפרוזדור, שאפשר היה לדפוק עליו, על קיר זה, ולהתפטר על-ידי-כך ממשוך בפעמון – כל אחד היה תיכף לכניסתו פותח בשאלה:

“מושקא קרלין בבית?”

וכשנענה האורח בשלילה, היה שוהה לכל היותר רגעים אחדים והיה מסתלק מתוך החדר, כשהוא דואג, על פי רוב, לבקש אגב יציאה:

“תגיד, פיינשטיין, למושקא, כי הייתי פה.”

נעים היה לשער, כי מושקא, בשובו, ישמע מפי שכנו: “פלוני היה פה וחכה לך.” ואז ירים מושקא את גבות עיניו מעלה-מעלה, כלפי מצחו הזך כמצח נערה, והגיד בתמהון:

“היה פה! ולמה הלך?”

אותו התמהון הקל, השכיח לפעמים דוקא אצל אנשים שמידת חייהם רחבה, נשאר לו למושקא, כנראה, מימי שחרותו והיה מצוי אצלו עכשיו בשעת דיבור ומעשה. והוא ביחוד שחיבב עלינו את הסטודנט קצר הקומה וכבד הכתפים הזה, שהיה בעיקר בחור פיקח ועניו לב, היודע להלוך עם החיים הליכה נעימה שאינה תלויה בערמה או בזהירות. בשמו שהיינו קוראים לו גם שלא בפניו, “מושקא,” היה טבוע אמנם אותו סבר הלב שיש בו כעין ביטול לגבי החיים של צעיר יפה תואר וטוב המזג, אבל מי מאתנו שנתרגל למושקא קרלין נעשה לאט לאט כפות לחברתו, והיה מענג את לבו לשבת עם קרלין ישיבה משותפת על גבי מיטה אחת, כשבחוץ ערב-חורף ממושך ובחדר נופל אור אדמדם ורך על פניו הרעננים של הסטודנט. גם אנכי אהבתי את מושקא קרלין להנאת עצמי, ולא פעם הייתי מאחר, אחרי צאת כל אורחיו, לשבת אתו על מיטתו, כשאנו גומרים בחילופי דברים מרוסקים את השיחה הממושכה, שראשיתה היתה נעוצה, על פי רוב, בתחילת הערב. הנה אנחנו משתתקים לבסוף, כשאנו נשענים מתוך עייפות קלה אל הקיר, וכשפיינשטיין, בן זוגו של ידידי, סרוח לו לבדו על מיטתו אשר מנגד ואינו משותף אתנו בשתיקתנו. רגע עובר אחרי רגע ואני מיטיב את לבי להביט בפני קרלין – כי פניו היו כאלה שאפשר להסתכל בהם סתם, לשם הנאה, מבלי לגרום לבעליהם מבוכה או אי-רצון; ברגעי שתיקה כאלה מסלסל קרלין את חתימת שפמו הרכה ומנגן בחשאי איזה ניגון מוזר שהביא אתו מרוסיה הלבנה. אנכי אינני מסלק את מבטי מעל פניו והוא דומה בעיני ברגע זה, כשאדמומית נוער פורחת, כרגיל, בלחייו ועיניו האפורות מאצילות זוהר חדש לכל עליה וירידה של ניגון הפרא המסובך – לאחד מגדולי אנוש יקרי המציאות, אלה היהודים המוזרים ורבי-האושר, שנשמתם נקלטה קליטה שלמה באדמת מולדתם הנכריה וספגה לתוכה תמצית-חיים בלתי שכיחה, המפעפעת בכל ניד איבריהם המוצקים ובכל מוצא שפתיהם התמימות. והנה מפסיק גם קרלין את ניגונו ואני מתנער לקום לקול הפיהוק הקצר, שפיינשטיין משמיע מעל מיטתו. בלי-משים אני מטיל אמירה כנגד הבחור החוור, המוטל כל הזמן ביחידות, כשהוא מכסה בכפות ידיו על פניו הלאים:

“איך אתה מפהק, פיינשטיין! ליל מנוחה.”

ואולם אני נעצר רגע להבטת עיניו של פיינשטיין, שלאחרי התוכחה, שאני משמיע באזנו, הוא מסיר את ידיו מעל פניו ותולה בי מבט נבוך, המביע גם כעין זעף של עקשנות:

“עיף אני מיום עבודה – משבת על ספרי החשבונות הארורים!”

וקללה זו, ביישנית וחשאית, מלווה אותי בצאתי. וברדתי מעל המדרגות יש שאני מהרהר בדבר ישיבה משותפת זו של שני הצעירים האלה, שאחד מהם, בעל המזג הדל, הנראה כמבויש במקצת מתוך זעף לב מסותר, נדבק בחברו על ידי אותו קשר-הנפשות המצוי לפעמים בין שני אנשים השונים זה מזה תכלית שינוי.

ולפעמים, כשצינה נאלמה של חצות ליל-חורף היתה אופפת מבחוץ את הבית, ואנחנו, אני והסטודנט, הרגשנו את עצמנו בחדר האדמדם והחם כאחים בחורים שטוב להם בהזיה משותפת – היינו מתחילים לספר באהבה. לא התווכחנו ולא היינו חולקים האחד על דמות האשה אשר בדמיון חברו, אלא היינו מספרים, כדרך הבחורים, הרפתקאות של אהבה הנקנית דרך אגב, כשאנו מגזימים את להטי הבחרות הגלויים ומבליעים בהגזמה זו את כליון הנפש לאהבת אמת, זה כליון הנפש המסותר, שרק גברים שנלאו ממצוא אושר משיחים אותו בנקל. וכשאנחנו השנים היינו בוראים פעם בפעם בהבל פינו יצורי נשים מדומות, שהפקרנו אותן כחפצנו לכל מידות ההכנעה, היה השלישי, פיינשטיין, שוכב לו, כרגיל, על מיטתו, כשהוא שרוי בזעף שכולו שלו וגורם לנו על ידי כך הנאה של יחידות יתרה. אלא לפרקים היה תומך את ראשו בידו והיה מסב את פניו מתוך אמירה חטופה של לגלוג:

“וכן הלאה! וכן הלאה!”

היה מובן, כי הוא חושב אותנו למתהללים בשוא. אולם על פי רוב היה גורם לנו בדבריו רק שתיקה קצרה, שאחריה היה אחד מאתנו, השנים, מתחיל שוב לספר בקול מושפל במקצת על דבר יפת-תואר, שהיתה זקוקה לעמוד עכשיו, במחיצת הדמיון של בחורים מאחרים בלילות, בכל מיני נסיונות של אהבה. ובהגיע המספר לידי לחש היה כופה את פיינשטיין שיתעורר מחדש ויטיח כלפי שנינו אמירה חריפה יותר מכפי הרגיל: “גועל נפש! לוּ הלכתם כבר לישון! לעזאזל!” ואנכי, שעל פי מידת בחרותי לא הייתי אז מתקשה כלל למראה אדם שאינו מתפייס מזעפו, הייתי שואל בכל זאת:

“וכי מה איכפת לך?”

והייתי תולה את עיני במושקא קרלין, כמשתף אותו לטובת הנאה חריפה. אבל על-פי-רוב לא היה עולה בידינו להמשיך אחר-כך את השיחה. פיינשטיין בלבל תמיד את השיחה מדי התנערו לקום ממיטתו ובכוונו את דבריו כלפי קרלין:

“חדלו לכם פושקי שפתים שכמותכם!”

והיה מסיים בכינויי חיבה כלפי חברו:

“מושקא חתלתולי, יקירי, נשכב לישון!”

ובצאתי לשוב אל חדרי היתה נגררת אחרי דמותו של פיינשטיין, כפי שראיתי ברגע האחרון לפני לכתי: רגליו מופשלות מעל המיטה, קלסתר פניו, הפרוע משכיבה מרובה ומעייפות, נטוי כלפי קרלין והעינים השחורות והזועפות מביטות אל הסטודנט אדום הלחיים כמי שמוכיח אגב-הבטה אדם קרוב המצער אותו שלא בכוונה: פיינשטיין אהב, כנראה את חברו אהבה מתוך הכרח, זו האהבה הדומה בהרבה לשנאה עזה וּמסתרת.

לילות כאלה, שהיינו מבלים אותם בשיחות הזיה, היו לא מעטים באותו החורף הקשה והממושך שלאחרי הריבולוציה; פיינשטיין, כאמור, היה על פי רוב נכנס לתוך שיחותינו רק בדברים מקוטעים, שהיה בהם בכדי נזיפה, ואולם פעם אחת שיתף גם הוא את עצמו לישיבתנו וסיפר לנו כעין סיפור רמזים בדבר אשה.

פיינשטיין זה היה מתרגש לפעמים גם עד כדי עליצות, ואולם הגורם לזה היה תמיד משחק הקלפים, שפיינשטיין היה מתענג לבלות בו שעות רצופות בערבים, אם רק עלה בידו לפתות למשחק גם אותנו. הוא אהב את הקלפים אהבה נכונה וגלויה, כאדם המשקע את כל התרגשות לבו בהרגל אחד, ותמיד, מדי הכנסי אל קרלין, היה פיינשטיין מתחיל להעתיר עלי דברי פּיתוי; ופעם, באחד הערבים, פּיתני מיד לבואי, כיון שהייתי מדוכדך לב כל-שהוא בתחילת ערב זה של אחרית החורף, כשבחוץ כאילו הפשירו גם אבני המרצפת הטחובות ושלהבותיהם של פנסי הגז נצטהבו בתוך הערפל כמאורי חיים תפלים שאין להם תקנה. וככה ישבנו שלשתנו אל השולחן – קרלין היה על פי רוב, מצטרף מרצון לכל דבר שהיה עלול לגרום קורת רוח למי שהוא מחבריו. החל המשחק, ופיינשטיין, שהיה רגיל להתחיל מיד לזכות מכספנו – הוציא גם עכשיו מטבע אחד של כסף, שכרגיל לא היה מיועד לבוא לידי פרוטרוט. ואולם הפעם הפסיד פיינשטיין אחת ושתים, ובמקום תשלום, שתבענו ממנו, נתן לנו את הבטחתו “עוד מעט ואפרוט!” ביחוד התעקש קרלין, כשהוא פונה מדי פעם אל חברו מתוך צחוק מצלצל, שלא היה בו אף קורטוב של ויתור:

“שלם פיינשטיין! הן תמיד אתה זוכה!”

במקום תשובה היה פיינשטיין, אחרי כל הפסד, טורף בחפזון את הקלפים:

“לא אברח! אין חשק לפרוט. חכה!”

ואף אני תבעתי אותו לתשלומים, כאילו משחק הנפתולים הזה נעשה לאט לאט לעיני לגילוי של תעתועי נפש. ואולם פיינשטיין הוסיף ונפתל עמנו, כשהוא זוכה לפעמים ומנכה כל-שהוא מן החוב, ההולך וגדל אחר כך על ידי הפסדי-משחק רצופים. פיינשטיין לא הצליח באותו ערב אולי בגלל זה, שהיה נתון להתאמצות כפולה: לבלי לפרוט את כספו ולבלי להוציא ביחד עם זה את עצמו מחזקת משחק הגון שאינו בהול על ההפסד. ולבסוף, כשנזקף כבר חוב גדול על חשבון מטבע הכסף היחיד, נער פתאום פיינשטיין את ידיו מן הקלפים והתרומם ממקומו מתוך מסירת מודעה:

“יהיה די. הערב אין משום-מה טעם למשחק. כמה אני חייב לכם?”

ועם גמר המשחק הבלתי-צפוי נשאר מטבע-הכסף בידי פיינשטיין. הוא לא פרט את כספו, ובשכבו על מיטתו היה עדיין מרטן בחשאי, כאילו בכדי להסתיר את מבוכתו:

“למושקא אני חייב… לזה אני חייב…”

והוא נשתתק, כשסיים לצרף את החשבון, ונשאר כבוש במיטה, כשהוא מטיל גם עלינו, השנים, משהו מן התקלה שנתרגשה עליו לאחרי המשחק הקצר והמשונה. אני וקרלין ישבנו, כרגיל, על גבי המיטה השניה, ואולם חלפו רגעים ואנחנו לא באנו לידי שיחה. קרלין כבש בכר את פניו הצחים, כמתכוון לשכיבה ארוכה של שתיקה, וגם אני הרגשתי כי נפשי נאלמת בעל כרחה, כאילו היא נמקה מאליה בערב זה של סוף חורף, כשהאדמה פולטת לפני התחדשה אדי רקב טחובים, החודרים גם בעד קירות החדר האדמדם והחם. ואולם אף-על-פי שידעתי ולא ידעתי, כי רק כמקרה כל הטבע קרה גם אותי הפעם, בערב הפשרה זו לפני בוא האביב, לא נמנעתי בכל זאת מלהרים קול תלונה נגד אותו בר נש מתעתע שעל ידו, לכאורה, באה לנו כל התקלה:

“בר נש שכמותך! קלקלת את המשחק, ועכשיו אתה סרוח לך במנוחה על מיטתך.”

הלז לא ענה. וכיון שלבי היה גס במקצת באדם רזה-פנים זה, איזה סגן בוכהלטר בחנות ארג, הבהול על פרוטותיו מתוך קטנות הלב של מסכן, שכל פרוטה שהוא חושך ממשכורתו הזעומה מביאה לו משהו נוסף של אומץ חיים, לא נמנעתי מלהגיד לו דברי בוז בתור סיום:

“מי זה עושה מעשה כגון אלה? היה בטוח – החוב מחול לך: יותר לא נשחק אתך.”

הוא התנועע במיטה. היה דומה, כי הוא מדוכדך יותר מדי מענות לי עזות על דברי. הוא רטן בפני עצמו איזה דברים, שהבחנתי מתוכם באופן ברור רק מלים אחדות:

“יש כאן ענין – –.”

הודעה זו עוררתני. ונוסף על זה חפצתי למחות את רושם הדברים הקשים, שהטחתי בפני אדם שלא השיב עליהם כהלכה. ולכן אמרתי בקול רם, כאילו לשלום:

“ענין? איזה ענין? אדרבה, ספּר!”

ופניתי גם לקרלין, שאף הוא הטה את ראשו מעל הכר והביט כמחכה, כלפי פיינשטיין:

“אמור לו אתה, קרלין, כי יספר – עלי הוא כועס.”

פיינשטיין התרומם, הפשיל את רגליו מעל המיטה – ופרץ פתאום בצחוק.

“מה הצחוק לך?” תמה קרלין, שנבוך משום-מה לקול הצחוק המרוסק והפרוע כמעט.

“נתבדחתי קצת, חי נפשי…” דיבר פיינשטיין מבלי הביט כלפי קרלין. “נזכרתי באביך ששיחק פעם כך, ועשיתי מעשה חיקוי, כך, לבדיחה. הן ספרתי לך, כי שיחקתי בקלפים בבית הוריך”.

“ספרת לי? אינני זוכר! ובכן, גם אבא לא רצה לפרוט כמוך?… חא-חא-חא…!”

ואולם פיינשטיין הביט כבר כמבויש כלפי קרלין:

"הייתי נכנס לביתכם, כשנסעתי לבחינת הצבא… טיילתי עם אחותך אילו פעמים – עד שנפלה קטטה – "

ופיינשטיין ספר לנו מעשה מגוחך, כיון שרצה לחפות במה שהוא על רגש התקלה, שעדיין לא נסתלק ממנו. קרלין, שידע כמובן היטב את הנפשות שפעלו בסיפור, התעורר עד לידי הנאה גמורה והיה שואל ונכנס פעם בפעם לתוך הדברים מדי ספּר פיינשטיין את סיפורו הקצר, שסידר אותו לפנינו בחפּזון, כשהוא מאפיל מדי פעם בעצמו על הכוונה ומסרס את הגיחוך שבדבר על ידי דילוגי לשון מסובכים ובלתי ברורים. גם אנכי שמעתי את הדברים, שנאמרו שלא במוקדם ומאוחר, מתוך התענינות של בדיחה, ואולם לבסוף, כשנשתתק המדבר, נשארנו שלשתנו מפורדים ולקויי שתיקה, והרגשנו כי לא תהיה עוד תקנה לערב זה. כעבור רגעים מועטים ירד קרלין מעל המיטה, התמתח אגב עמידה והפליט בחשאי, שלא כרגיל אצלו: “צריך ללכת לאיזה מקום!” אני וגם פיינשטיין, שהיה כבר שוב סרוח על מיטתו, לא נענינו לו לבחור עליז זה, שהיה עלול להוושע על נקלה גם בערב מתנכר זה של טחב וערפל. שהיתי עוד רגע ונפרדתי מבני החבורה; ובעברי את החצר הטחובה בדרך לשוב אל חדרי, אפפני רגש כבדף שלא ידעתי מתחילה מאין הוא בא לי. לא העליתי את המנורה ושכבתי במיטה, אף על פי שהשעה היתה עדיין מוקדמת. לאט לאט, בשכבי באפלה ועיני פקוחות, התחילו הרהורי מתרכזים מסביב לתמצית העצב שהיתה צרורה בסיפור הדברים ששמעתי מפי סגן-הבוכהלטר החוור. שעה על שעה עברה עלי בנדודי שינה, כשאני הולך ושוקל את קטעי דבריו של אותו בר נש מטומטם הלשון, שהיה מגלה ומכסה כאחד בשעת דיבורו; ואיני יודע בשלמה – אולי גרמה לזה אותה ההרגשה של התנוונות חיים, אשר באלה הלילות שלפני הולדת חיים חדשים היא חודרת גם בעד הקירות של בתי כרך – מתוך התאמצות, שלא הסבה לי כל נעימות, הייתי הולך ומצרף את הרמזים הרפים, שהיו חבויים בדברי המספר, לתמונה שלמה שעמדה לבסוף כמאורע חיים מגוחך ומעציב כאחד.

כמה קשה לו לפיינשטיין לשאת השנה את סבל ימי האבק הלוהטים אשר בסוף הקיץ! בצהרים, כשהוא מרים את ראשו מעל ספרי החשבונות ומעמיד את עיניו כנגד דלת החנות הפתוחה לרווחה, אז יהבהב לפני מבטו חלל האויר אשר ברחוב כמסכת אור אטומה ותפלה, וכשהוא מסתכל כך רגעים אחדים, יתחיל לבו משום-מה דופק דפיקות כבדות ועמומות. הערבים כבר ממושכים והם משעממים בשעמום של טמטום, כשהוא יושב בחדרו ומביט אל הנר הדולק על השולחן, אז נדמה לו, כי השלהבת מוקפה בכותרת של אור מעורפל. בכל יום, בשעת יציאה מן החנות, מתחדש בין המשרתים משא ומתן בדבר סידור נשף של קלפים, וכשמצטרפת סוף-סוף פעם בשבוע חבורה לשם משחק, אין פיינשטיין מקבל את ההנאה הבאה מתוך התרגשות של נצחון, ואת המטבעות שהוא זוכה הוא מאסף בלאות גמורה, כאילו היה משחק כל הזמן בכספו של מי-שהוא זר, העתיד לקבל גם את הרווחים. וכשפיינשטיין נושא בסוף השבוע את פנקס החסכון, בכדי לרשום מכסת כסף חדשה, אז תלוונו בדרכו איזו עיפות בלתי רגילה, הדומה לעצב שקט ורך שאין לו תקנה. בפני הפקיד, בשעת מסירת הפנקס, תולה פיינשטיין עינים בהירות המביעות מין חשיבות של תוגה, וברגעים כאלה, כשהוא עומד לפני הקופה, דומים בוודאי פניו לפניהם של אותם בנים ובנות נידחים, כשהם משגרים מפקידה לפקידה כסף תמיכה לאבותיהם הרחוקים. וכשפיינשטיין שרוי פעם בפעם בהרהורים על דבר בחינת הצבא, שלשמה הוא צריך לנסוע בסוף קיץ זה לעיר מולדתו, ילווה תמיד את הרהוריו כעין צל שקוף וזך – צלם של אותם מטבעות הכסף שהוא חושך ממשכורתו; ושניהם יחד – הוא בעצמו, העתיד לעמוד בפני גורל, והכסף המתוכן הנדון לכליה – מצטרפים אז לחטיבה אחת של כליון נפש, המשווה כעין ערפל על כל הדברים אשר מסביב.

ובינתים הולכים וחולפים הימים; בחנות נהיתה כעין תוספת של תנועת חיים, ובעל הבית, ששב כבר עם משפחתו מנוה הקיץ, הביא סבר-פנים חדש לקראת ימי הסתיו המרובים במעשה. פיינשטיין, שכבר הריץ להוריו כרטיס הודעה בדבר יום נסיעתו, מגשש פעם בפעם בקרבת הקופה, שבעל הבית חבוי מאחריה, ומתאפק מהגיש את משאלותיו בדבר כסף הסיוע; עד שפעם לפנות ערב הוא קרוא מאליו ומקבל שטר בן חמשים, כשהוא שוהה מלהכניס את הכסף אל כיסו ומרטן תודה הנשמעת כהודעה של צער: “גם זה ילך לטמיון… ביחד עם כספי – הן צרור אצלי סכום למעלה ממאתים.” ואולם אחר כך, כשהוא נישא ברכבת אל בית אבותיו, מסלק פיינשטיין בבת-אחת מלבו את ההרגשה הקשה של כפיית הגורל הנעלמה, והוא יושב בפני שכניו המדולדלים ישיבה שיש בה כעין רמז קל של בעל נכסים. ומתוך ישיבה זו של צעיר הנתון לעסקיו שאין בהם עדיין עול-חיים, גורם פיינשטיין שיהיה נשאל ומשיב: “יש לי עסק בפולסיה…” מתוך יתרון של בטחון הוא לוקח בערב את חלקו בספסלי השינה, בוחר בספסל עליון ומעיר אגב שכיבה הערה של רמז, שאינה ראויה, לכאורה, למקומה: “כדאי לבכר ספסל עליון – כשיש צורך בזהירות…” וכשהוא מתוח כבר למעלה על הספסל והשתקשקות הרכבת מטילה עליו אלם נעים שלפני שינה, אז הוא צר במוחו כעין מסגרת של הרהורים מפרפרים ונוחים, שבתוכה נתונים אותם השבועיים של בחינת הצבא, תקופה קצרה וארוכה גם יחד, שבמשך זמנה הוא רואה את עצמו מסתלק מדאגה ובלתי חס על הפרוטה המצויה בכיסו; וכשאימת העתיד הנעלמה ננעצת לרגע במוחו, אז הוא נאחז בהרהור מזעזע, הרהור על דבר נשף קלפים העלול בודאי להזדמן במשך הזמן הזה: משחק לשעות מרובות, כשהיד הולכת הלוך ושוב אל הכסף בלי מעצור וחשבון… הן אפשר, כי יזדמן לבית קרלין, במקום שמשחק הקלפים מצוי מדי ערב בערב. אז, לפני שנתים, כשבא להתארח לחג הסוכות בבית הוריו, עמד בערב האחרון לפני נסיעתו מאחרי חלון אמיד החנונים הזה והיה מסתכל דרך חרכי התריס אל המשחקים היושבים מסביב לשולחן; הוא התבונן גם אל הנערה שעברה הנה והנה בחדר וישבה לבסוף ליד אביה, מחוץ למסגרת המשחקים…

והנה הוא בבית אבותיו – בית ירושה נמוך, שגגו מוציא מסביב פאה יתרה, הנשענת בחוץ על עמודי עץ משחירים מיושן, אלו שנערי הרחוב גוזרים מעליהם כפיסים למשחק. העגלה ניגשת אל הבית עם הנץ החמה, ואביו, העסוק באותו רגע בהכנת המיחם, מסלק לצדדין את ידיו המפוחמות ומטיל על פיו של פיינשטיין את זקנו הצהוב, ששערו מבודר משנת הלילה. בחדר המשכב חורקת מיטת העץ הרחבה, והאם משמיעה משם את קריאתה מתוך גניחת בוקר רגילה: “דוד, אתה, דוד!” ולקול אמו, שהוא אינו נענה לו משום-מה עד כדי להכנס לחדר המשכב, מזיז פיינשטיין אילך ואילך את תיק החפצים שלו, שיש בו רמז כל-שהוא להידור של כרך… וכשהוא מזדקף אחרי עבודה זו, הוא נתקל באחותו, שבגרה במשך השנתים ושעכשיו, מתוך בלבול דעת של פגישה, היא פותחת בשלום לאחיה בשפת המדינה… פיינשטיין מסיח את מבוכתו על ידי הודעה שלא בזמנה כלפי אביו:

" אבא, כך הוא הדבר, הבאתי סכום למעלה ממאתים, ועוד שטר של עשרים וחמשה, מה תאמר?"

לכבוד בנו מפסיק האב באמצע ברכות ההשכמה, וחוזר בכובד ראש כל המספר:

“כמה אמרת? בצירוף שטר של עשרים וחמשה – יכולים להתחיל במעשה.”

והוא חוזר לברכותיו, כשבנו נשאר נאלם בחוורת הבוקר, ליד משכב הכסאות של שני האחים הקטנים… ואחר כך כשאמא מדביקה אל פניו את לחיה השקועה, מבלי להשמיע קול נשיקה, מרגיש פיינשטיין כעין גרוי מצער שלפני דמעות בושה, וכשהוא יושב מיד אל השולחן, אל כוס התה שאביו מוזג לו ראשונה, הוא מוציא כמו בהיסח-הדעת את תיק הכסף, מטפל בו במחבוא שבין הכסא והשולחן, וכשאביו שב ממזוג עצמו את כוס התה, מגיש לו פיינשטיין את סכום הכסף שהוא צירף במתכוון משטרות אחדים:

“עשרים וחמשה רובלים, טוב שיהיו מוכנים אצלך, כשתהיה ברחוב.”

וכשאביו מעלעל בעיון את השטרות, כאדם המונה כסף זרים, אין פיינשטיין יושב עדיין ישיבת בן לפני אביו. ואולם אחר כך, כשאחותו מזרזת את הנערים לקום מעל המשכב המשותף, והיא מקדימה לכבד לכבוד האורח את הבית המתמלא באור שמש רך של סוף תשרי, נעשה עליו לבו קל במקצת, והוא עובר לסייר את החדרים בלווית-חיבה של הקטנים, המסתלקים ממנו פעם בפעם בכדי למסור מודעה על דבר יקרת ערכו של איזה חפץ השייך לאח הגדול. האב נחפז בינתים לפתיחת החנות הקטנה של סחורות הברזל, ובטרם יצא הוא שוהה ליד אשתו בחדר השני, אשר רגע אחד ישמע משם לחש משותף. ולקול לחש זה מפסיק פיינשטיין בלי משים את הליכתו, כאלו נגע בו דבר מה מעורר נשכחות-מצוקה מימי ילדותו; וכשהוא רואה ברגע זה בפני אחותו כעין זעף של בושה, הוא רומז כנגדה ושואל אף הוא בלחש:

“מה שם? בדבר מה מתלחשים שם?”

הנערה מסלקת מעל ידו את הילדים ועונה לו בקול של ביטול כלפי ההורים:

“אבא נתן רובל מכספך – זהו כל הדבר…”

ופיינשטיין ניגש אחר כך אל החלון ושוהה שם בעמידה שעה ארוכה, כשלבו מדוכדך ותוהה על חזיון התעתועים שהוא, פיינשטיין, בדה לעצמו בשעת הנסיעה. עכשיו ברור לו הדבר, כי השבועות האחדים, אשר יבלה בבית אביו, יעברו עליו מתוך שיתוף בחיי הדלות של הבית; הוא רואה את עצמו כשהוא לועס, שלוש פעמים ביום, בין שעמום לשעמום, את ארוחתו אשר תינתן לפניו, מדי העלימו את מחנק גרונו מתוך שיתוף יסורים בלתי גמור שמשנה צער כרוך אחריו. ואולם לבסוף, אחרי שארכו לו שעות הבוקר, מתחילה אחותו לזרז אותו: “האם תצא לעבור קצת ברחוב? לבש את החליפה החדשה”. וכשהוא נשמע לה וגוחן אל תיק חפציו, אז יתמלטו בלי משים מפיו המלים:

“התדעי – בזמן האחרון התגוררתי בחדר אחד עם מושקא קרלין…” - והוא יוצא החוצה, כשהוא מפגר מתחילה בהליכתו מתוך חולשת-דעת של בן חנוני דל, שכל פוגש בו עלול להטיח כנגדו את כינוייו מימי ילדותו: “האתה זה דוד’ל? בנו של בעל חנות הברזל?” אך מדי לכתו הלוך והתרחק מביתו מחזק פיינשטיין בלבו את הכרת ערכו לניקוש מקלו המהודר, שקנה לפני צאתו מן הכרך, ולסוף, כשהוא שוהה לאחרי טיול קצר בחנותו של אביו, הוא מתיצב בפתח ומוסר את עצמו לראיית עוברים ושבים, כשהוא מנענע את מקלו באוויר מתוך זחיחות-דעת יתרה. ומדי צאתו הוא מוסר לאביו מודעה: “אני נכנס לחנותו של קרלין – אמסור דרישת שלום מבנו, אני גר אתו בחדר אחד.”

“וכי מה השהית את הדבר?” תמה אביו, “מוסרים מיד דרישת שלום כגון זו…”

ואולם פיינשטיין, כאילו בכדי להפיג קורטוב של חולשת הדעת, מצרף אגב הליכה:

“בעל הבית שלי בוורשה הוא הקומיסיונר של קרלין – אכנס לשוחח קצת.” ושם, בחנות הגלנטריה המהודרת, מרים בעל הבית כנגד פיינשטיין את גבות עיניו מתוך סבר-פנים מתנכר, כשהוא מקדם את פני האורח באמירה שכמותה היה פיינשטיין מצפה לשמוע מכל איש נשוא-פנים בעיירה:

“האתה זה? בנו של בעל חנות הברזל?”

ואולם הוא מוסיף, כשהוא צופה את הידור הכרך שעל בגדי האורח:

“דומה שאתה טירון – ההבאת למצער את צרור הכסף?”

ופיינשטיין, כשהוא יושב על כסא וקובע בין רגליו את מקלו המהודר, עונה מתוך חיוך:

“לא הכינותי עדיין את ארגז החיילים – חושבני לשוב לוורשה ולגור עם בנו בחדר משותף…”

והוא נכנס בשיחה, כשהוא מביא לידי שימוש של עודף ההשגה, שנצטבר אצלו בלי יודעים במשך שנות בחרותו שעברו עליו בכרך. וכשהוא מעלה לפני איש-שיחתו איזה ענין הקשור אל שמו של הקומיסיונר מוורשה, הוא גורר מדי אחרי זה אמירה מכוונת:

“בעל הבית אמר לי כזאת, אני זוכר. זה לא היה בחנות, הייתי בביתו, בערב. נצטרפתי פעם ל’אוקו'.”

ובעל החנות נענה מיד לפיינשטיין:

“אתה יודע לשחק בהוגן ב’אוקו'?. הכנס בערב: בעד אוקו הגון אמכור לך אלהותם של אלו…”

ובערב, בשבתו אל הארוחה במסיבת בני הבית, הוא מתפלא לשמוע פתאום את שאלת אמו: “אתה צריך ללכת לאיזה מקום?” ואז הוא משער, כי העלה בלי משים על פניו משהו מן הגרוי המצוי אצלו בשעת ציפיה שלפני משחק. הוא מכריח את עצמו לבלי להחפז בערב הראשון, ובהתכוננו לצאת הוא שוהה שהייה יתרה לדברי אביו הנאמרים בסבר פנים של אב המתגאה על בנו: “התשוב בשעה מאוחרת? לא אסגור את דלת הפרוזדור.” ואולם קולו אטום כבר מהנאה של ציפיה כשהוא עונה לאביו:

“אכנס לבית קרלין – אשב שם קצת.” ואת מעילו החדש, שלא לבש אותו עדיין במשך היום, הוא שם עכשיו אגב חפזון רק על כתפיו, מתו הפשטת שרוולים. וגם בחוץ הוא אינו מכניס את ידיו לתוך השרוולים, ומדי לכתו לא תסתלק ממנו ההרגשה, כי בחור שכמותו עלול להטיל אימה כל-שהיא של הידור כרך על אמידי החנונים שבעיירה, המשלחים את לשונם חפשי בשעת המשחק של “אוקו”. ואחר כך, כשהוא נכנס אל הבית הוא שוהה רגע בקצה החדר ומכריז בקול רם: “ערב שלום!” וברגע ההמתנה, מדי הרים כנגדו בעל הבית מאצל השולחן את גבות עיניו, נשאר פיינשטיין נאלם וסולד גם יחד לרשרוש הקלפים שהוא מאזין מאצל השולחן. ואולם מדי הוא גובר על חולשת דעתו ומכוון כמעט במהירות את צעדיו אל מקום מושבו של קרלין, וחוזר אחר-כך, מתוך חיוך כלפי בעל הבית, על אמירת השלום: “ערב טוב!” – פניו של פיינשטיין נראים כחוורים ברגע זה, כשנופל עליהם אור המנורה מעל השולחן, חוורים עד כדי עדינות כל-שהיא של בן כרך… ומיד, כשמציגים לו כסא בראש השולחן, ליד בעל הבית, הוא מושיט את ידו אל הנערה, בת-קרלין, עלמה גבוהה-מצח כאחיה, הלבושה למתניה סינר משי כחול ומנענעת עכשיו כל-שהוא, מתוך מבוכה קלה, את שתי צמותיה היורדות על ערפה.

“הן הוא ראה את אחי? הוא כבר מסר לאבא דרישת-שלום –”

ופיינשטיין נהנה מאוד להיות נשאל ומשיב בדבר האח הסטודנט, שכל-כך קל לדבר עליו דברי שבח מרומזים באזני אחות יושבת-בית בעיירה. ואולם בעוד רגע, כשהוא אינו עוצר ברוחו וגוחן כלפי בעל הבית לשם הטלת מבט בקלפים, מערבב הלז את הקלפים כדי לטרפם מחדש, ומכריז בפני המשחקים: “כבדו גם את האורח.” פיינשטיין, שקשה לו להתחפש כמסרב, מרגיש ברגע זה כאלו נח עליו מאחריו צלה של הנערה, והוא מוצא און בנפשו להגיד במנוחה:

“שחקו, שחקו – אני אסתכל לעת-עתה.”

ואולם בעל הבית מודעי בקול של הטלת שררה:

“חלקו לו קלפים!”

וכשפיינשטיין נמלך בדעתו אם לחדול מיד מסירובו, מחייכת כנגדו גברת הבית, התופשת מקום מרווח ליד המיחם:

“מוטב שיכנע בלי טענות ומענות – דרכו של בעלי בכך להכריח את כל אחד למשחק.”

פיינשטיין מסתכל רגע בפניה העגולים והשקטים של בעלת הבית, היושבת ישיבה נוחה וקבועה בין האורחים, ולבו נעשה פתאום גס כל-שהוא בחבורת המשחקים שהוא נצטרף אליהם בפעם הראשונה. והוא אינו חש להגיד, אף על פי שהנערה ניצבת על ידו:

“אם גזרה היא – אקבלנה. ענין ה’אוקו' מחוּור לי קצת…”

ואולם כשהוא נוטל בידו את מנת הקלפים הראשונה, הוא שומע את קול הנערה הרואה אותו כאורח מתחפש, העושה רק רצונו של בעל-הבית:

“הוא בא הנה לאיזה זמן – הן הוא בא לעמוד לבחינת הצבא?”

כשהאב תובע מיד את פיינשטיין למשחק, היא מוותרת בבת-צחוק:

“יפנה אל הקלפים, אבא אינו סובל שיחה בשעת משחק.”

ועד שפיינשטיין נפנה בהנאה אל חבורת המשחקים, הוא מהרהר דרך אגב, כי דבר-מה שבהרגל מייחד, כנראה, את כל בני המשפחה אשר בבית החנוני הזה. ובינתים נוטל פיינשטיין את קלפיו ומוציא את ארנק הכסף הקטן, שהוא מניחו על השולחן כמו שהוא – סגור ומבליט צלעותיו מרוב מטבעות; וכשמעוררים אותו בהערה של נימוס: “והוא? הוא מסתלק הפעם מן המשחק?” אז ישהה פיינשטיין רגע אחד קצר, כמי שמתכונן להתנפל לתוך הנהר לשם שחיה. ולבסוף הוא מודיע במתינות, כי הוא מוסיף כהנה וכהנה… וכשהוא זוכה על ידי זה במשחק, ואחד מן המשחקים, שבא תורו, טורף מחדש את הקלפים, תשתחרר מסביב לשולחן דממה קצרה וכבושה, שפיינשטיין מסביר לעצמו את פירושה:

“הנה נהיה זה לאדם, אותו יקטן, בנו של בעל חנות הברזל!” ובאמצע המשחק, כשהוא נטרד בעל כרחו להביא בחשבון את רווחיו, הוא מעמיד בפני המשחקים עינים בהירות וכמעט נוגות, כאדם הנתון להרהורים משלו… ובהגמר הנשף אין פיינשטיין ממהר לצאת והוא שוהה רגעי מספר ליד בעל הבית, שאף הוא בין הזוכים ומיטיב עכשיו את לבו לשוחח עם אורחו, כשהוא משלשל בנחת מיד אל יד את מטבעות הרווחים. ופיינשטיין, בטרם צאתו, נפרד מן הנערה בלחיצת-יד, שהוא מאריך בה קצת מדי הגיד לו הנערה דברי ידידות ראשונים:

“ידרוש-נא בשלום אחותו.”

ואולם בחוץ, כשהוא הולך ומתכווץ מקרירות לילה שבתחילת הסתיו, מסתלקת פתאום בבת-אחת כל אותה שכחת הבטחון שהיה שרוי בה בשבתו אל שולחן המשחק, ופיינשטיין, מדי שימו את מקלו מתחת לזרועו, מוצה את תמצית המרירות הבאה לאחר שעה טובה המבדילה בין רע לרע. ואחר כך הוא מגשש באפלת הבית ונתקל לבסוף במשכבו, שהציעו לו על ספת העץ הרעועה, זו שהוא זוכר אותה מקדמות ילדותו, פושט את בגדיו מתוך חולשת לב של אדם קרוב לבכי והוא מטיל את חליפתו החדשה באיזה מקום שהוא, בלי סדר ומתוך רפיון ידים של יאוש. אלא שבבוקר, כשהוא מתעורר ורואה את אביו עומד ליד משכבו, לבוש במעילו ומוכן לצאת לפתיחת החנות, אז מנחש פיינשטיין מתוך עמידה זו של אביו כעין התחלה של תוחלת, ובקול צרוד קצת, כשקורי השינה עוד על עיניו, הוא מפליט שאלה קצרה: “נו?”

“ראיתי כבר את מי שהוא,” עונה אביו בקול מושפל לרגלי חשיבות הענין, “צריך עוד חמישים. אל תדאג – ישלישו בידי איש אמונים.”

וכשהוא מוסר לאביו אותו השטר בן-החמישים, שקבל מידי בעל הבית שלו בוורשה, מרגיש פיינשטיין כאילו הותר לו להיות שרוי בציפיה של תקוה; מתוך תיקון לב הוא צופה לקראת הערב, מסלסל בינתיים בבגדיו בטרם צאתו אל הרחוב ונכנס שוב, אחרי גמר טיול, לחנותו של קרלין. הפעם נוהג פיינשטיין כעין חרות כשהוא נכנס בשיחה עם החנוני האמיד, אותה מידת החרות הנקנית מתוך שיתוף במשחק הקלפים; והלז, היהודי נמוך הקומה ורחב הזקן, המהודר בפנים רעננים של חנוני תקיף, הקונה לו משכבר הימים את פרנסתו בחנות מרוּוחת ונקיה, מפנה את לבו אל העלם מתוך תוספת של נימוס, זו שבני העיירה רוחשים תמיד לבנים מצליחים של אבות מדולדלים. ובעל החנות אינו נמנע בינתים מלערבב בשיחה דברים מוסבים על הקלפים:

“וכי נהנית אתמול מן ה’אוקו'?”

“אני משחק רק ב’אוקו', רק את המשחק הזה אני אוהב.”

“תקדים לבוא הערב.”

“וכי מה לי לעשות עד אחרי בחינת הצבא?” – כבודו משחק יפה ב’אוקו'."

“גם אתה משחק הגון.”

“אין כמשחק הזה: מוצצים מן השני את דם התמצית – ובלא כלום! יהודי וורשה – אלו משחקים ב’אוקו': או-או!”

“דבר ידוע: הללו משחקים ב’אוקו' כדבעי, בחריפות.”

“בוודאי, העיקר הוא החריפות.”

וכיון שבשעת-צהרים זו אין קונים מצויים בחנות, הם יוצאים שניהם ביחד ועוברים בצעדים מדודים את מגרש השוק, וכשפיינשטיין, מדי לכתו על יד איש-לוויתו, מנענע במתינות הידור את מקלו החדש… ומנגד, מעבר השוק השני, עומד באותה שעה על מפתן חנותו העשויה קרשים יהודי ארוך, המאהיל בידו על עיניו, כששני קצות זקנו המדולדל נעים אילך ואילך ברוח הסתיו. מאליו יוצא הדבר, כי קרלין, כיון שהוא מהלך דרך כבוד עם הבן, מרכין את ראשו הרכנה ניכרת גם כלפי האב. ובערב של אותו היום, כשהוא מצטרף אל החבורה בראשית המשחק, עלול כבר פיינשטיין להתחכם בהליכות המשחק הרגילות, להיכנס עם מי שהוא מן החבורה בדברי ערעור קלים ולהתעקש גם אל בעל הבית, כשזה אינו פוסק, מתוך כוונה גלויה לזכות, לעשות תחבולת-משחקים בכל משחק ומשחק. ואולם אחר-כך, כשהוא גורר לצדו את המטבעות שזכה, מבחין פיינשטיין בלי משים כי פני בעל-הבית נעשים מועמים וכי את ידו, שהוא שולח אז למנת הקלפים החדשה, הוא מושיט מתוך תנועה מתונה יותר מדי, כאילו הוא נתון לאיזה הרהור של חרטה. ופעם, כשנשאר קרלין, אחרי הפסד, יושב מתוך שהיה של אי-רצון, ובתו, שניגשה אליו ברגע זה, ניסתה להרים את קלפיו – דחה אותה האב באמירה של אי-סבלנות:

“סורי, ראי ביקשתיך, מזלי הוא ביש בלאו הכי. צריך כובד-ראש כלפי המשחק החדש…”

ומיד אחר-כך, כשנפגשו עיני בעל הבית בעיני האורח, חלשה על פיינשטיין דעתו לרגע והיה דומה לו, כאילו יצא כבר מעוּות שאין לו תקנה… ואולם כשהנערה לא נבוכה מגערת אביה ורק הרכינה קצת את ראשה כלפי קלפיו של האורח, התעודד פיינשטיין והעלה חיוך על שפתיו:

“תביט בקלפי – אפשר שלי היא תגרום דוקא מזל.”

הנערה מעמידה לעצמה כסא סמוך לאורח ואומרת בתמימות של בת עיירה:

“מוטב לי לשבת פה! הצעירים אינם בהולים כל כך על המשחק.”

“אדרבה, הצעירים הם יותר חריפים במשחק,” עונה פיינשטיין ומשווה על דבריו מין חשיבות תפלה של כובד-ראש, אותו כובד-ראש הבלתי צפוי, שהיהודי מסוגל להקנות לעצמו לפתע פתאום. ואולם מיד הוא נפטר מזה, כיון שעם נטית-ראש הוא מרגיש בקצה אזנו נגיעה קלה של שערות הנערה, והוא הולך ומשתעבד לאותה ההתרגשות הנאלמה והמתוקה, האופפת כל צעיר בן עשרים היושב מתוך שיתוף-כסאות גמור עם נערה צעירה ותמימה. וכשהוא מפסיד על-ידי-כך משחק אחרי משחק, נעשים פני בעל הבית נוחים ובהירים, ולבסוף, כשהוא נכנס גם הפעם עם אורחו בשיחה שלפני הפרידה, הוא משפיל את קולו אגב ידידות:

“מה נשמע”? הנעשה כבר איזה דבר?"

ופיינשטיין, כשהוא נפטר לבסוף מן האב מתוך אנחה קלה הבאה בעתה, הוא לוחץ פעם יתרה את יד הנערה:

"איזה ערב נעים, כל כך טוב פה, אצלכם – והיא ישבה על ידי – "

ומיד, כדי לטשטש את דבריו הראשונים, הוא מוסיף:

“היא רואה לפעמים את אחותי? כך, בשעת טיול?”

“אני ממעטת כל כך לטייל.”

“נצא פעם שלשתנו לטייל – לפנות ערב.”

" לא נזדמנתי עדיין לבית הוריו."

“אחותי יכולה להיכנס ולקחת אותה לטיול – בוורשה אני מטייל בכל יום בגן.”

“פה אין כמעט עם מי לטייל. אולי באמת נטייל, כשיזדמן.”

“עודני זוכר איפה מטיילים פה. ליל מנוחה.”

“ליל מנוחה. ידרוש בשלום אחותו.”

“ליל מנוחה.”

“יבוא מחר. הן פה אין לו מה לעשות. גם בוורשה הוא משחק בקלפים? למה הוא משחק?”

“ליל מנוחה. בוורשה חיים באופן אחר.”

וכשפיינשטיין יוצא החוצה הוא מתחיל פוסע בצעדים מהירים. והוא נזכר משום-מה, כי יש בעולם המון אנשים שאינם זקוקים למשחקי-קלפים ושמוצאים ענין רב בהרבה דברים אחרים. ואולם למחרת, כשפיינשטיין מקיץ בבוקר, בשעה שהתריסים כבר מוסרים, והוא רואה בחוץ את הערפל הדק אשר מבעדו נשקף רקיע חוור של תחילת סתיו, אז יזכור את הערב שעבר עליו אתמול כחלום מטושטש הנוגע ואינו נוגע בנפש; ובעמוד אחותו ליד משכבו ושאלה, כאשר התרגלה לשאול זה יומים: “ומה שרה? מה מעשיה” אז יענה לה פיינשטיין דבר-מה, בלי שישתף את עצמו באותו קורטוב החדש הצפון בדברי אחותו. ואחר-כך, כשהוא מניח תפילין לשם בקשת האם הנשנית מדי בוקר, הוא מתהלך הנה והנה בחדר הצר, כשהוא לבוש טוטפות ושותק שתיקה גמורה, מבלי גם להניע את שפתיו כמתחפש; אגב הליכה תפלה זו הוא מונע את עצמו מהביט בפני אחותו, ובית הוריו דומה אז בעיניו כקן של דלות שקטה ונושנה, שהוא, פיינשטיין, מנער שם לחינם את אבק המרירוּת. ואחר-כך, אחרי שהוא מתלבט מתוך שעמום עד הצהרים, מתכוון פיינשטיין לשמוע מפי אביו את החדשות אשר נהיו בדבר ה“ענין,” ואגב שמיעה נעשים פניו כה רפים, כאילו לא עברו עליו בכרך שש שנים מתוך ריסוק כל הרגלי הביישנות שנחל בבית הוריו, וברגעים כאלה, כשהאב, ליתר חשיבות, אינו מקדים לפשוט את מעילו לפני מסירת הדברים, ובני הבית עומדים לו מסביב ומשיחים זה לעומת זה דברי עצה וערעור, אז יש שהנערה, אחותו של פיינשטיין, תפליט פתאום דברי תוכחה, דברים חריפים וסתומים שנערה חדלת נסיון משיחה לפעמים בפני גברים בשעת צרה. ופיינשטיין, אף על פי שאינו עומד על התוכחה שבדברי אחותו, קולט ברגע זה כעין רמז לקסם של אשה, והוא עונה בהסכמה לדברי אביו, הממלא אחרי הנערה ומוכיח אף הוא את בנו: “בודאי, אתה צריך להיכנס בעצמך אל הסרסור. זה לא יזיק!” ואחר-כך הולך סובב פיינשטיין את אחותו, משתדל לשהות אתה רגע ביחידות, ואינו נפטר מערגת הלב עד שהוא מגלה לפניה:

“התדעי – שרה קרלין שואלת מדי פעם לשלומך. היינו יכולים לצאת פעם שלשתנו לטיול.”

“מדוע לא? כשתשתחרר. תראה איך שאתה תהיה אז כעין צעצוע.”

והנערה, שהתכוננה כבר לסור הצדה, נשארת לרגע במקומה ואומרת לאחיה בקול רך, המלא רמזים:

“פתי שלי, אם תשתחרר…”

ובאותו יום הולך פיינשטיין בעצמו אל הסרסור. ובערב, כשהוא יושב כרגיל אל שולחן הקלפים, הוא לוחש פתאום לבת קרלין היושבת על ידו:

“עוד שבוע.”

“עד בחינת הצבא?” מסיימת הנערה בעצמה.

“כן, רק שבוע.”

שתיקה. פיינשטיין נוטל את קלפיו, ודומה לו כי אזנה קלטה כעין אנחה קלה. ואולם מיד אחרי זה, כשהוא מרים בלי משים את ראשו, הוא מבחין בעיני בעל הבית, המצליף ברגע זה עליו ועל הנערה כעין מבט משותף לשניהם. עכשיו מחוּור לו הדבר, כי הנערה אמנם נאנחה בגללו, והוא גוחן שוב אליה ומתחיל במה שסיים:

" צריך יהיה לקום בבוקר וללכת."

והוא שומע את לחש תשובתה:

“גם אני אלך, כשיש מכירים.”

בלילה זה איננו ישן. ובשעות הארוכות, כשהוא מתהפך מצד אל צד ודמות הנערה מרחפת על פני הרהוריו המטושטשים כעיגול אור הצף לפני עינים עצומות, אז תהיה דפיקת לבו כה שקטה וחשאית, מבלי אשר ייטפל אליו משום-מה אף מה שהוא מיסורי הסנוורים הכרוכים אחרי נדודי שינה. ודומה לו לפיינשטיין כאילו הוא רק מרוצה לשלח בלי משים רזון בגופו.

ובאותו הבוקר המעונן, כשהשכימו ליום הטלת הגורלות, היה פיינשטיין מתכונן ללכת אל בית-הפקידות רק בלווית אחותו, מבלי אשר ישׂרך את דרכו כדרך בני עיירה, בחברת אב שאינו פוסק מללחוש אגב הליכה על אוזן בנו ומגלה לכל עובר ושב: “טירון הולך!” ואולם ברגעים האחרונים שלפני יציאה, כשנטפל אליו רפיון-לב משונה, לא הבחין פיינשטיין באחותו שנעלמה פתאום מן הבית, והוא יצא בעל כרחו ללכת עם אביו, שהתחיל תיכף ליציאה חוזר על הדברים שנאמרו כבר כמה פעמים במשך ימי הציפיה: “זכור איפוא: ניגש אליך טירון – אינך יודע כלום. אתה זר, אתה מוורשה…” ואז מיהר פיינשטיין לשאול בדבר אחותו, כאילו התכוון רק להסיח את דעתו מטורח הדברים שהתחיל בהם אביו:

“לאן הלכה יוכבד – אינך יודע?”

“נגשה אל חברה.”

ומיד אחרי דברי מענה אלה תובע האב את בנו:

“למה החילות לרוץ? אין למהר – אני צריך להגיד לך…”

פיינשטיין ענה כמבויש:

“עוד מעט יהיה גשם.”

“כך זה תמיד” עונה האב. “ליום הטלת הגורלות מזדמן הגשם הראשון.”

ואחר-כך, כשהם מעורבים בתוך המון האנשים הצובאים על בית הפקידות, מגשש האב פעם בפעם מכנופיה לכנופיה, וכשהוא מוצא לבסוף את בנו, הוא מיסר אותו בדברי לחש:

“לאן אתה הולך ונעלם מדי פעם? מה אתה מחפש? אמרתי לך – אתה זר פה, אינך יודע כלום…עמוד במקומך.”

ואולם פיינשטיין נשאר עומד על מקומו רק ברגע שהוא מתחיל להבחין מרחוק את דמות אחותו, המופיעה בלווית נערה אחרת בקצה הסימטא הארוכה המובילה אל בית הפקידות; רגע הוא כמפקפק מלהכיר מרחוק את הנערה השניה, ומיד לאחרי שהיה כל שהיא, כשהוא רואה כבר ברור את חזות פניה של שרה קרלין, ייראו בעיניו פני הנערה כחדשים, לא כתמול וכשלשום. הוא מתחיל צועד לקראת הנערות, וכשהוא מצטרף אליהן ובטרם יגיד דבר-מה, הוא נושא משום-מה את עיניו אל ענני הסתיו הנמוכים המאפילים על פני הסימטא, והוא אומר אחר-כך, כמתכוון לפרש לעצמו את העצבת הנסוכה על פניה של בת קרלין:

“איזה יום קודר – יהיה גשם.”

ואולם הנערה שואלת לענין, כאילו לא הביאה אותה הערתו של פיינשטיין לידי היסח-הדעת:

“לא התחיל עדיין?”

וכשהם הולכם שלשתם ומתקרבים אל המגרש המלא אדם שלפני בית הפקידות, נטפל לאט לאט אל פיינשטיין אותו הרגש הצובט את הלב, המצוי אצל טירונים הבאים עד מקום הפקידות עם ארוסותיהם… ומתוך רגש זה נרתע לבבו פעם בפעם מדי צעוד לקראתם חבורה של טירונים בני נכרים, בחורים חסינים ומהודרי מגפים, העוברים מתוך התזת קליפות של זרעונים ומטילים אימה של פגיעה גסה אף על פי שהם נסוגים לצדדין ברגע פגישה. אך הנערה כאילו פנויה עדיין להרהוריה; והיא שואלת אגב הליכה:

" זכות של מדרגה שניה – זו בטוחה?"

וכשפיינשטיין, לאחרי נטילת הגורל, נדחק לצאת מבין ההמון והוא נבלע לרגע מבלי יכולת למוש ממקומו, כשהוא כובש את הפתקא בכף ידו הנטויה וזוקף את ראשו מתוך אימוץ-ראיה, יגונב אליו לרגע מבט עינים מבוהלות, התועות על פני ראשי האנשים ונצמדות לבסוף אל פניו מתוך מבט שוקק ומזרז, ואז הוא בוקע לו בכוח דרך בין ההמון הצפוף, ומודיע אחר-כך בפני חבורת מלויו את מספר גורלו, כשהוא תובע בראשונה את בת קרלין להסכמת תנחומים:

"המספר יכול להחשב כגדול – כשיש זכות ממדרגה שניה?

ואולם בדרך חזרה, כשהאב אינו פוסק מלגחון פעם בפעם אל בנו ולצרף הוראות בדבר עיקר הבחינה העתידה, אז צועדת לה בת קרלין כנבדלת בפני עצמה, והיא נפטרת לבסוף מבני המשפחה מתוך אמירת שלום רגילה, שהיא מצרפת אליה דיבור בעתו: “יעמוד לו מזלו!” ואחר-כך, כשהם שבים הביתה, מתחילה בשביל פיינשטיין תקופת הסיום של טירונות תפלה, ללא הפקרות של טירונים שאינם בכדי שחרור: הוא כלוא כל היום בחדר מחשש טביעת-עין שדרכה לקלקל, בני הבית נפנים מדי פעם לאיזה מקום לשם חקירה, וכשהם שבים מן החוץ, ובפרוזדור הם מנקים משום-מה בחשאי את רגליהם מן הרפש אשר נהיה בינתים לרגלי הגשמים היורדים – אז יתלה פיינשטיין את עיניו בכל אחד מן המדברים כשפניו מביעים הסכמה לאה של אדם עומד בפני סכנה קרובה, וגם באותו הבוקר של יום הבחינה, כשאמו משדלת אותו ללבוש את מעיל אביו המדולדל – משום רבוי הרפש שבחוץ ולשם המעטת הדמות שאינה יכולה להזיק – אז אין פיינשטיין חושש כלל לדלדול דמותו בעיני מי שהוא שיפגש אתו, והוא רק שואל מתוך חוסר הבנה של מי שאינו בן בית גמור:

“ואבא מה ילבש?”

“הוא ילבש את פרוות החורף, ילד שכמותך” עונה אמו בקול רחמים ודמעות נאספות משום-מה ברגע זה לתוך עיניה. ומתוך רטט איברים חשאי ובלתי פוסק מתלבש פיינשטיין במעיל אביו ויוצא בלווית בני המשפחה, ואגב הליכה הוא אינו מפנה את ראשו לצדדין, אף על פי שפעם בפעם מכריז מי שהוא ממלויו:

“הנה פלוני הולך – גם הוא בין הנקראים השנה! יקטן שכמותו – עור ועצמות!”

“הנה אלמוני – עם מי הוא הולך שם? הזאת כלתו – הוא כבר חתן?”

פיינשטיין אינו נתקל בזכרון או בהרהור על מי שהוא – הוא כאילו מקשיב כולו לאותו הרטט החשאי המזעזע את כל קרביו; אזניו מאדימות עד לחמימות ומנוחה אטומה ואוילית נסוכה עכשיו על פניו הצנומים, החבויים מקצתם בתוך הצווארון הזקוף של המעיל הרחב. ורק ליד בית הפקידות ממש, כשהוא זוקר את ראשו מבין שולי הצווארון ועיניו, כשהוא מסייר בהן את הכנופיות הצפופות שעל פני המגרש, נתקלות פה ושם בדמות נערה חוורת פנים, רק אז הוא נזכר לרגע בנערה בת קרלין, והוא משהה אחר-כך שלא מדעת את מבטו על פני איזו נערה זרה, שעיניה אדומות כל שהוא מבכי…ומיד, כשאבא מזרז אותו לעמוד בקירוב מקום אל הדלת של בית הפקידות, הוא קובע לו בחשאי מקומו בין קהל ה“שקצים,” המריעים בלי הרף מתוך פיצוח זרעונים, ובמין מנוחה של ויתור גמור הוא שומע עכשיו את הקולות הפרועים האלה, שבזמן רגיל היה די באחד מהם לשׂרוט שרטת בנפשו… ורק להכרזת שמו הוא נרתע ועולה על המדרגות, כשהוא נדחף בידי “שקצים” העומדים כנד מימין ומשמאל.

וכשהוא יוצא אחר כך לבוש למחצה ומעל הסטיו שלפני בית הפקידות הוא זוקף את ראשו כלפי בני משפחתו, נעשה לו מיד מחוּור, כי אלו כבר יודעים את דבר שחרורו, והוא נלוה אליהם מתוך אמירה דלה של גילוי חדוה ראשון: “מה תגידו! משוחרר – לגמרי משוחרר!” ואז ממהרים המלווים להסתלק מן המקום הזה, שלפני רגעי מספר היה בעיני פיינשטיין כדבר-מה הדוחק את סדר העולם; עכשיו, כשפיינשטיין פוסע בדרך חזרה, הוא מפנה את עצמו מדי פעם אחורנית, הוא רואה את המגרש המלא אדם מתוך חביבות כל שהיא השכיחה לגבי דברים שהעולם זקוק להם… והוא פוסע הלאה כשהוא נוטה מדי פעם צעד לימין וצעד לשמאל, מבדר פתאום את שולי מעילו ומטיח כלפי אמו כעין תוכחה מתוך חדוה:

“למה הלבשתם אותי גלימה מדולדלה זו!” - ואולם הוא רק מצטער כל שהוא על תקלת דמותו, מבלי אשר ייטפל לצער זה כל הרהור או זכרון. וגם אחר כך, כשהבית מלא כל היום תשואות דברים ופיינשטיין אינו פנוי אף רגע בשביל למנות את שארית כספו, אף על פי שזה שעות מרובות שהוא מכוון למעשה זה את לבו – גם אחר כך שרוי פיינשטיין במבוכת נפש מיגעת ומענגת גם יחד, והרהוריו עולים ונבלעים בבת אחת באדי השכרון של תחילת חדוה גלויה, ורק כפנות היום, עת ערב סתיו קודר הולך הלוך וכהה מעבר לחלונות הבית הקטנים, והאב נכנס כשהוא נושא את מפתחות החנות, שהקדים לסגרה מבעוד יום, רק אז ניגש פיינשטיין אל אחותו ומשפיל את קולו:

"אולי צריך שיכנס מי שהוא לחנותו של קרלין, בכדי להגיד – "

והנערה עונה לו בערמת נשים, שלכבוד היום היא משמשת בה בגילוי:

“פתי שלי – שרה כבר יודעת.”

והנערה, שלא זכתה זה כמה בבית הוריה למשתה משפחה ובאחיה היא חושדת כי הוא מעלים את תוספת כספו – תובעת עכשיו כעין גמול בעד קורת-הרוח שהיא גרמה לפיינשטיין:

“צריך יהיה לסדר דבר-מה בשבת, לקרוא לאנשים.”

פיינשטיין, החושש לכספו, פונה במבוכתו כלפי ההורים:

“יוכבד חושבת, כי צריך להזמין את מי שהוא ליום השבת – סלקא דעתך – מחר כבר יום ששי.”

“יכולים, עוד יכולים להכין…” מזדרזת הנערה, שכל ימיה חול תפל, לבטל למפרע כל חשש. אך שאר בני הבית מחליטים, כי צריך להחמיץ את הדבר.

“לא כדאי להיות מפגע לעיני אנשים – עדיין בניהם של אחרים עולים לגרדום…” אומר האב.

“חבל על הכסף” מתחילה האם בזעף כל שהוא, וגומרת בבת-צחוק של מבוכה: “מוטב להוציא כסף זה לצרכי הבית גופו.”

ופיינשטיין, אחרי שמעו את דברי אמו, מסיים כבר באמירה סתומה:

“בכלל, לא כדאי.”

ויום השבת הבא נדון למפרע בחולין. אלא שלמחרת מבעוד יום ששי, אחרי שבחוץ נכלא פתאום הגשם, נמלך פיינשטיין בדעתו לצאת השוקה; הפעם הוא הלך ישר לחנותו של קרלין ויוצא משם אחרי שעה ארוכה, כשהוא נושא מתנה לאחותו – חגורת קטיפה עם פּורפּה של שן. ואגב הליכה הוא מבטל את חסרון כספו ברגש של נעימות, ההולך ומפעפע בקרבו לזכרון הדברים שהגיד לו קרלין:

“זכור ואל תשכח: במוצאי שבת – ‘אוקו’ לכבודך, אבל ‘אוקו’ כמו שנאמר.”

ואחר כך, כשפיינשטיין עומד ביחד עם כל בני הבית אל השולחן, שעליו מונחת לראווה החגורה המבהיקה, ואחותו מחייכת כנגדו מרוצה ומפויסת – אז נהנה אף הוא מקורת-רוח זו שהשרה במשפחתו, ולשם שביעת רצון גמורה הוא מעלה בזכרונו את נשף הקלפים הקרוב לבוא, זה העלול להביא לו רווחים תמורת הכסף שהזיל עכשיו מכיסו… ואולם אחותו מפנה את הרהוריו מענין זה, כשהיא מקפלת לבסוף את החגורה ואומרת לאחיה מתוך שילומי-תודה:

“בעד זה – נטייל מחר עם שרה שלך.”

ולדברי אחותו מצמצם פיינשטיין את מחשבותיו, ורגע בלתי רגיל עובר עליו, רגע של השגה גמורה שצירופה נעשה פתאום ובבת אחת. כל אותה אי-ההבנה שהיתה מצערת אותו בכרך למראה אנשי מסחר צעירים ועומדים ברשות עצמם, הגרים עם משפחותיהם בדירות נאות, בין רהיטי בית הגונים, אי-הבנה זו כאלו נסתלקה ממנו עכשיו ברגע אחד. עכשיו, לרמז הגלוי בדברי אחותו, כאילו נעשה לו פתאום מחוּור אותו המעבר שבין נער משרת בחנות ובין גלגולו של נער כעין זה לאחר כך – צעיר משותף לחנות מנופקטורה, שבדירתו בעלת שני חדרים מרוהטים יפה מתפנקת אשה חמודה, שהובאה מן העיירה… ורגש של בטחון נקבע פתאום בלבו של פיינשטיין, רגש שאינו מסתלק ממנו גם לאחר כך; ואף למחרת, באמצע סעודת-הצהרים של שבת, כשנער זר נכנס לבית הוריו עם שני בקבוקי היין העטופים נייר צבעונין ושלוחים מאת קרלין לכבוד האורח – גם אז, כשכל בני המשפחה מטיחים דברי התרגשות זה כלפי זה ובפני אמא פורחת משום-מה אדמומית של בושה, יודע פיינשטיין להפליט במנוחה:

“נאה מאוד…בערב אכנס לשם… הפעם אני כבר מחויב להיכנס.”

ואחרי הצהרים אין פיינשטיין מזרז את יוכבד אחותו, המתחילה להתלבש עם עלות ההורים על יצועם וגומרת להתקשט לריטון קולו של האב ההולך ומגיד, מתוך זעף שלאחרי שנת-הצהרים, את “שירי המעלות” של שבתות החורף. וכשהם יוצאים, אין פיינשטיין מערער על דעת אחותו, המצוה לו לצאת בראשונה יחידי על דרך הטיול הצרה, הנמשכת ליד הגדר הארוכה של חצר האחוזה אשר לבית הגרף. ורק לאחר כך, כשהוא רואה מרחוק את שתי הנערות, ושרה קרלין, זו הנערה הזעירה, שהיה רגיל לראותה על ידו כשהיא מנענעת מתוך ענוות בית את צמותיה ונכשלת באדמומית של מבוכה מדי היכנסה אתו בשיחה, זו מופיעה עכשיו לעיניו כנערה טובת-הילוך, המשווה על עצמה את הידור הבטחון הכרוך אחרי בנות ישראל בשעת הטיול, ורק אז מתחיל לבו מהסס מתוך ביטול כל שהוא כלפי עצמו והוא מפליט בשפה רפה את אמירת השלום הראשונה:

“לא ראיתי את פניה זה כמה ימים.”

ופה, במקום הטיול, עונה הנערה בקול מצלצל, כמעט מתנכר:

“אבא אמר, כי הוא יבוא בערב.”

פיינשטיין נמנע מתוך מבוכה מלענות לה דבר-מה, ומדי לכתם שלשתם הוא שרוי בשתיקה של אונס; ועל ידי זה כאילו ניטל עיקר הטיול ממנו, מפיינשטיין, ונעשה תלוי רק בשתי הנערות, המטיילות שתיהן זקופות ראש ומשיחות ביניהן מתוך מידה אחת של הנאת-הטיול. ורק לאט לאט מלמד פיינשטיין על עצמו חובת שיחה מתוך חשיבות אחותו, וכשהוא נכנס עם בנות לוויתו בדברים, הוא תמה למידת ההקשבה הגמורה שהוא נדון בה מיד על ידי שתי הנערות גם יחד. וכך הם מהלכים שעה ארוכה, הלוך ושוב במסילה הצרה, המלאה לכל ארכה קהל יהודים צפוף ומשולב, אלה בני עיירה שקשה להם לוותר על טיול-שבת בלתי צפוי, החל לפני שבועות הסתיו הארוכים; מדי פעם, כשצפיפות המטיילים מביאה אותו לידי שתיקה, מעלה פיינשטיין על שפתיו בת-צחוק של בן כרך, ולבסוף, כשיום הסתיו הקצר מתחיל כבר לערוב, הוא פונה אל בנות לוויתו כמתאונן:

"למה לנו להידחק? נטייל הלאה, עד למסגד הקתולים. שם כל כך שקט, אין איש – עדיין אני זוכר – "

ואז עומדת פתאום אחותו מלכת, כנמלכה בדעתה, ואחרי רגע של שהייה היא אומרת:

“התדעו ילדים – לכו לכם לבדכם. אחרי ‘הבדלה’ אני צריכה להיות בבית.”

“איך לא תתביישי – כבר!” מראה בת קרלין לחברתה חיבה יתרה, כשהיא אומרת לה את דברי התוכחה בשפת המדינה.

ומיד הם נשארים לבדם, כשהם הולכים ומעמיקים לתוך סימטא שקטה וריקה מאדם, שלארכה משני עבריה נמשכים בלי קץ גדרי גנים. וכשהם מתחילים צועדים בנחת ובצעדי חרש על פני החול שבצד הדרך – דרך של סיטמת נכרים מרוחקת, הנקיה מרפש בתחלת ימות הגשמים – כובש פיינשטיין את קולו ושואל:

“היא טיילה מימיה בדרך הזאת?”

“לא, לא טיילתי כאן מעולם, אבל איני פוחדת.”

“ואנחנו מטיילים פה בפעם הראשונה. אין טיול נאה מזה.”

“כן – אין פה ‘שקצים’?”

שהיית רגע ושתיקה.

“דומה לי שאין… עדיין אני זוכר: עוד כשהייתי ילד – ‘שקצים’ לא היו מהלכים כאן.”

“הוא יעץ עצה טובה: שם, כשמטיילים, נדחקים ולא יותר.”

והיא מצטחקת, מבלי הסב אליו את פניה:

“הוא בן-כרך ויודע מה שטוב.”

“היא בעיירה – ואף על פי כן… הכל תלוי בנערה – האם היא לא יודעת את זאת…?”

היא נבוכה קצת ורוצה להסב את הדברים:

“כבר חשך – כמעט.”

והיא מפשילה את ידה לאורך שמלתה, כמתכוונת לאסוף בכף ידה את קיפוליה השמלה.

“לא צריך להזהר, אין כאן רפש.”

והוא נוגע נגיעה כל שהיא באצבעותיה, כשהנערה נשמעת לו ואוספת אליה את ידה.

הם הולכים בדממה, כששניהם נבוכים, ואולם בעוד רגעי מספר, כשהנערה מפנה את עצמה כל-שהוא, כמתכוונת לשוב על עקביה, מניח פיינשטיין את ידו על זרוע הנערה מתוך אחיזה רפה, וממלמל בשפתיים רועדות:

“נלך עד לקצה הדרך.”

וכשהיא נשמעת לו והם הולכים הלאה, כשזרועותיהם נתקלות באפלה זו בזו, משלב פיינשטיין בחשאי את ידו מתחת לזרוע של בת-לוויתו, ואומר בלחש:

“כך – טוב?…”

אין מענה. מתוך היסוס לב משיב פיינשטיין לאט לאט את ידו, ושואל אחר כך, כנפחד מן השתיקה הארוכה:

“שרה, אם אני אשאל – – היא רק מטיילת אתי, סתם –?”

“הן הוא בעצמו רצה ללכת הנה…”

תנועת יד של התרגשות ומבוכה:

"לא זה! הן קודם טיילנו שם, ואחר כך הלכנו הנה, לבדנו – "

“הן הוא יודע, כי גם אני חפצתי לצאת אתו לטיול.”

“כך?”

“הן אני אמרתי לו, כי אלך – כשאמר לי בביתנו. הוא זוכר?”

“אני זוכר. ואם אני אגיד לה עכשיו – היא לא תאמין לי.”

“אני אאמין לו. מה?”

“כשהיא יושבת על ידי אצל השולחן – אחת היא לי: כאילו טיילנו.”

“ולי נעים רק עכשיו. – כשישבתי על ידו בביתנו – כל הזמן – הוא לא חשב?…”

“מה?”

דממה. ואחר כך לחש:

“שרה –?”

“מה? יגיד איזה דבר.”

“שרה, נלך שלובי-זרוע.”

“למה הוא מבקש כזאת? נשוב על עקבינו.”

“כבר? נשוב על עקבינו, אבל נלך שלובי זרוע.”

שתיקה מסביב, אפלה ורשרוש לילה הבא מתוך הגנים, הם נלחצים כל-שהוא זו כלפי זה, כובשים את צעדיהם אגב הליכה חשאית ושניהם מורידים בחשכה את עיניהם מדי התקרבם אל קצה הסימטא.

"שרה – כבר? האם לא נשוב יותר עוד פעם – "

הנערה משיבה לאט את ידה השלובה ולוחשת:

“נעמוד כך – קצת”.

קצת נעמוד, ואחרי זה נלך הביתה! והיא עוד תחשוש שמא נפגש במי שהוא בדרך!"

"לא, ילווני עד הבית. אינני חוששת לכלום. וכי נזהר – אם נטייל עוד פעם ושתים – "

"אבל לשוב מיד, כך – "

“יגיד עוד איזה דבר, בטרם נלך.”

“תגיד היא, שרה.”

“מה?”

שתיקה.

“תגיד לי: אתה – פעם אחת.”

“יגיד הוא קודם: אַת.”

“הנה אני אומר: אַת?”

“מה: את?”

“שרה אל תגידי כך – אַת אל תגידי כך.”

“מה אתה אומר: אַת?”

“אני אומר לך: אַת – פעם אחת, שרה, שרה’לי, פעם אחת אני רוצה לנשק אותך.”

קול רועד:

“אתה אינך רואה אותי – כל כך גדול החושך.”

“שחי אלי, שרה’לי.”

ושפתי העלם נוגעות בלחי הנערה מתוך נשיקת לילה קרה.

ובערב כשהוא יושב עם שתיית התה בקרב בני משפחתו ובבית הקטן של החנוני הדל שורה ענוות-שלום יתירה של מוצאי שבת, אז שוהה פיינשטיין על כוסו מתוך צמצום-לב של ציפיה, ולמראה פניו, כשעין חשיבות הרהורים נסוכה עליהם, מתעורר אביו להיכנס אתו בשיחה, שיחת ענין של יהודי בן-עיירה, ששעתה חלה, כרגיל, בליל היעוד של מוצאי שבת.

“דוד, אפשר לדבר אתך עכשיו?”

מתוך שתיקת הצפיה, המשתררת בבת אחת מסביב לשולחן, משער פיינשטיין, כי בני משפחתו משותפים כבר למפרע בסוד הליכותיו; ואולם כבן-כרך שאינו מודה בשיתוף גמור, הוא מתחפש ושואל:

“וכי מה?”

“ילד שכמותך,” נאנחת פתאום האם, “אולי אין זה כלל בגדר היכולת…”

“אשה את – ומפטפטת…” מצטחק האב ומדליק בהנאה את הסיגריה הראשונה של מוצאי שבת. “שייך לומר: בגדר היכולת או לא בגדר היכולת! שייך לומר: - זה אצל חייטים? דוד משתקע שם בבית, אנשים מנחשים – מה את חושבת – זה לא איכפת לו לקרלין?”

ואז קם פיינשטיין ממקומו ומצטחק אף הוא כאביו:

"בכלל – אין הזמן דחוק, אבל אבא צודק. אם אב יודע – כך נהוג בעולם… – " ובדרך, כשהוא הולך לבית קרלין, אין היסוס לבו של פיינשטיין מכוּון כלל כלפי קרלין-האב; הוא רק חושש שמא תחלש עליו דעתו מיד להיפגשו עם הנערה, זו שהוא, פיינשטיין, לא קנה עדיין הרגל ביחס אליה ושהיא מיועדת לו אף על-פי כן בכוח הכרה שאין לערער עליו… ואחר כך, בשבתו אל שולחן הקלפים בבית קרלין, מרגיש פיינשטיין את עצמו כלפי חבריו למשחק כבן-חורין גמור, וגם כנגד בעל הבית הוא עושה בכל תחבולות-משחק, וכשהלז בא, כרגיל, אחרי כל הפסד לידי זעף כל שהוא, אז יש שפיינשטיין מסתכל בו מתוך חיוך ופונה אחר כך להביט בפני הנערה היושבת על ידו, כמתכוון לדון בדמיונו את הנשיקה שנשק לבת קרלין, והוא ממעט להיכנס בדברים עם הנערה, כאילו הוא נמנע מלפנות אליה בלשון נסתר גם למראית עין, ולטשטש על ידי כך לו גם טשטוש כל שהוא את זכות השיתוף שקנה לעצמו לגבי בית אמידים זה, במקום שנערה בת זקונים קנויה לו, לפיינשטיין, למפרע. ורק כשהוא גומר, מדי קומו מאצל השולחן, את הרהור החפזון בדבר כסף הרווחים של הערב, הוא בהול רגע אחד לכוון כלפי הנערה דברי יחוד חטופים, כשהוא נמנע לרגלי זה בעל כרחו מלהיכנס עם בעל הבית בשיחת-פיוס שלפני פרידה. וכשמזדמן לו, ברגע הפרידה האחרון, לצרף דיבור נוסף אל אמירת השלום הנאמרת מאונס בקול רם, אז הוא ממהר ללחוש לנערה, כמשיח דאגה כמוסה בלב:

“לו יכולנו להתראות מחר.”

והיא עונה לו בענוות נערה השרויה בצל משפחתה:

“הן אי-אפשר לטייל – אינני יודעת.”

וכשהוא יוצא החוצה, אופפת אותו החשכה הטחובה של ליל סגריר בסתיו, והוא הולך ופוסע ברפש כשהוא רועד מקור במעילו הדק, מעיל כרכים זול ומבודר, שהוא אצלו אחד ויחיד. ואז הוא חוזר בפני עצמו על הדברים שאצר בהם את דאגתו הכמוסה:

“מחר צריך להתראות אתה.”

ואולם למחרת הולך הרפש הלוך ורב, וכשעובר עליו היום הקצר מתוך שלום שעמום של בית הורים דל, הוא ממהר בערב שוב אל בית קרלין, ויושב את שולחן הקלפים מתוך משנה צמאון של אדם השב אל הרגל מענג, אחרי סבל מרובה. ולבוקר שוב אותה התפלות הממלאה את החדרים הטחובים, שמבעד חלונותיהם הקטנים מאפיל רפש הסתיו השפוך בחוץ מקצה ועד קצה. ופיינשטיין, המבטל קצת את שממונו אגב עמידה ליד החלונות, במקום שהוא חוזר ומונה את כסף הרווחים שנצטבר אצלו במשך השבוע שלאחרי השחרור, מתנער ברגעים כאלה לזכר הטוב הצפון לו בנשף, זה הנשף שהנאת הקלפים מרובה בו על תוספת היחוד שפיינשטיין קונה לעצמו לגבי הנערה. ואולם באחד הערבים, כשהוא לובש את מעילו מתוך תנועת כשלון של אדם הזקוק לחפזון, מעירה האם, כשהיא נאנחת לעומת בנה:

“מעיל דק כזה – תתקרר חלילה. אולי תלבש את מעילו של אבא?”

“יפה אמרת!” מלגלגת הנערה, אחותו של פיינשטיין.

והאב ניגש אף הוא ואומר דברים מיושבים:

“מילא ילך כמו שהוא לבוש, אבל בכלל – מה יהיה?..”

ואולם בחוץ, אגב הליכה בחשכה, אין פיינשטיין מרגיש הפעם קור בגופו. הוא שקוע כל הדרך במחשבות המצטרפות כולן לתמצית דאגה אחת: "יותר אי-אפשר לדחות – שרה תעשה איזה דבר… – " ואולם כשהוא יושב אחר כך אל שולחן הקלפים, הוא מתיר לעצמו את ההנאה הגמורה שבהתחלת המשחק. ומתוך הנאה זו הוא נפגע כמעט כשבעל הבית מניח מקצה השולחן רובל כסף שלם – מטבע יחיד הפוגם את הפרעון. ואז מפליט פיינשטיין, כמעט שלא במתכוון, את האמירה השגורה על פיו מתוך הרגל של משחק בקלפים:

“יותר טוב לפרוט”.

“עדיין לא הרויח!” מלגלג בעל הבית באי-רצון. פיינשטיין מבליע, כרגיל, את מבוכתו מתוך חיוך כלפי הנערה, אלא שפניה של בת קרלין, היושבת על ידו, נראים לו כמו זרים, כאילו שורה עליהם ענוותנות של עצבון. ואולם מיד נתבע פיינשטיין לטרוף את הקלפים, ואחר כך, כשהוא זוכה במשחק, הוא נכשל שוב באמירה מכוונת כלפי בעל הבית:

“ובכן הוא נשאר לי חייב עשר פרוטות”.

" אני יודע, יודע," מפטיר הלז בזעף גלוי.

וברגע זה, כשפיינשטיין שם את עיניו בפניהם של שאר המשחקים, שאין בהם אף רמז קל של הסכמה לאותו ערעור צודק שהוא, פיינשטיין, התיר לעצמו – אז ייטפל אליו בפעם הראשונה רגש של מחאה כלפי בעל הבית אמיד זה, הלוקח לעצמו בכורת-הרווחים ושאינו דומה כלל לאותם דיירי החדרים שבכרך, המאספים חברים לשם משחק, כשהם מאכילים את האורחים ומלעיטים אותם מכספם… ומתוך תוספת מחאה של אדם בהול על ממון הוא מוסר גם בשלישית מודעה כלפי בעל הבית:

“עכשיו עשרים ושמונה אגורות.”

מתוך כעס מתרומם בעל הבית למחצה ממקומו:

“אין איש תובע – רק הוא!”

כהרהור של חרטה עובר במוחו של פיינשטיין, והוא מנסה לפייס את בעל-הבית:

“אני לא נתכוונתי – רק לשם המשחק.”

ואולם בעל-הבית, שנתרגל לנהוג בשעת קלפים שררה של אמיד-עיירה, איננו עוצר כבר ברוחו ומסיח אגב ישיבה:

“שיחקנו כבר בלעדיו – בביתי אין כופים.”

פיינשטיין, כאדם רפה-רצון שקשה לו להיחלץ מן המיצר, מתרומם ממקומו כשהוא מעלה על פניו הבעה של רוגז גמור:

"אם אין כופים אותי – "

וכשהוא נכשל בלבישת מעילו מתוך רטט אברים בלתי-פוסק, הוא נשאר שוהה לרגע לקול הנערה החרד:

" מה זה! מה הוא עושה!"

ואולם מיד נשמעת גזירת האב:

“שרה! אל תתערבי! מי שרוצה ללכת – ילך!”

וכשפיינשטיין יוצא, מלווה אותו קולו של בעל הבית, הספוג עדיין רוגז:

“מי צריך לטרוף את הקלפים?”

וכשפיינשטיין שב באותו ערב הביתה והוא מענה את נפשו למצוא איזו אמתלא לתשובתו המוקדמת, פונה אליו פתאום אביו בדברי דאגה:

“חפצתי לשאול אותך – מה בדבר המשרה שלך בוורשה?”

מתוך לב נואש, המתמרמר כלפי בת קרלין, מתרץ פיינשטיין לאביו:

“המשרה ישנה בוודאי… צריך לנסוע – מחר-מחרתים.”

ואולם הוא שוהה עוד בעיירה שלשה ימים, שלשה ימי סתיו מגדילי רפש ושממון. ולפנות בוקר עכור, כשהוא מתחיל כבר להפרד בשביל לנסוע מבית אבא, אז הוא מטיח פתאום כלפי עצמו הרהור של תוכחה ובוז: הן הוא היה יכול לכתוב מכתב לקרלין! לוּ ידע האב, כי הם היו כבר לזוג, כי הדבר הגיע כבר לידי נשיקה! – ואז נפרד פיינשטיין מאחותו מתוך אמירה חשאית:

“תחכי למכתבי. אני אכתוב לך מוורשה.”

ובדבריו צפון עדיין רמז כל-שהוא של תוחלת.

בקצה הרחוב, הנעוץ בגלי חולות היורדים אל שפת הים, עמדנו, למול חרמש הירח הצר והאדמדם, ארבעה אנשים, שגמר הטיול שיתף אותם להליכה מתונה דרך רחוב אחד שקט, ואשר לאט לאט, מדי התקרבם אל פרשת הדרכים, ירדה עליהם הזיית אימה מוזרה שכפתה אותם לבסוף לעמידה ממושכה מתוך שתיקה. וכך עמדנו נאלמים והוזים גם יחד, כשאנו קולטים פעם בפעם מפי אחד מן החבורה דיבור לואט ומרוסק, המרמז למעשי האימה המתחוללים מעבר לים, וכשאנו שרויים באיזה מין צער-מסתורין רך ומוצץ את הלב, למול אותו חרמש הירח האדמדם, שדמותו נשקפה נגדנו כצלם של דם התלוי בתוך עדנת הערב אשר בארץ המזרח. ופתאום התחיל אחד מן החבורה מדבר בקול ישר, והיה דומה כמעט כי הקול יוצא מבין שפתים אשר נחה עליהן בת-צחוק.

“כל אחד מאתנו מבקש פתרון לחידת המוראים המיוחדת, הצמודה לכל מעשה שוד הנעשה ביהודים. אב ואם, אח ואחות, כי נחשוב עליהם בצירוף הדברים הנעשים עכשיו במרחקים ובא הדמיון ותאר לנו דבר-מה נוסף על עינויי מות; לבנו המתכווץ ינחש חרדה מוזרה, שבני אומות העולם לא ידעוה מדי שמעם על-אודות אסון אחים. כולנו אולי יודעים במסתרים את פשר הדבר המוזר הזה, האיום שבעתים; כי כולנו, הניצבים פה, בנים אנחנו לאותם בתי-האבות הנאהבים והנעימים הניתנים עכשיו להרג ולמשיסה. ובזכרנו את כל האנשים אשר היו קרובים לנו בילדותנו, ועלה לפנינו גם זכרון אנשים רכי-לב, הנאלמים מתמהון-פחד לכל מעשה-עינוי אשר יעשה לעיניהם אדם באדם. אם תאבו ואספר לכם מקרה אחד מימי ילדותי, מאורע-חיים קל ערך, המצורף כולו מרמזי עינויים, ואשר בכל זאת כרוך בו כעין שמץ של פתרון.”

המדבר התחיל לספר:

“אנכי לא ידעתי בית הורים, כי גוּדלתי בבית-משפחות משותף, בית ירושה בן דורות, שהיה מכונה בפי בני העיירה בשם בשם בית ר' ליב, על שם אבי-אבי, זקן השו”בים שבעיר מולדתי. בבית המרוּוח הזה היה משמש מקום-יחוד לכל משפחה רק חדר אחד בלבד, ומשפחת הורי ואף זו של דודי, ששתיהן לא היו חדלות-צאצאים, לא זכו ביחד אלא לשני חדרים תאומים, שהיו פונים לצד החצר. דלתותיהם של שני חדרי-המשכב הללו היו פתוחות לחדר אמצעי גדול, שתפס את כל רוחב הבית והיה משמש מקום קבע לשלשה שולחנות-משפחה; כאן היתה כל משפחה סועדת ביחידות אל שולחנה, ורק אל השולחן שעמד ליד החלון ושנקרא בפי הילדים בחצי שם: “של הזקן”, רק אל שולחן-הכבוד הזה נטפל מקץ שנים פלג-משפחה: בת זקוניו של הזקן עם בן זוגה האברך ועם הילד בן השלש, זה אשר גדל לשעשועים לנו, לכל בני-הבית, ולמחמד-לב לזקן. בחלקו של פעוט הבית הזה לא נפל מאומה מן האימה שהזקן היה מטיל בין הילדים, ויש שהפעוט היודע-להג והאדמוני הזה היה מדדה אחרי הזקן גם אל “האולם”, אותו חדר-הרווחה שבבית שהיה סמוך אל חדר-האוכל, ושעל אחד מקירותיו היה קבוע ראי-ירושה מעורפל-חלודה, ומתקרתו היתה משתלשלת ויורדת מנורת-ברק רחבת כרס שהאהיל עליה ציפוי רב-מידה עשוי מפח נוצץ. בחדר האולם הזה, ששנים מחלונותיו היו פונים אל הרחוב, נקבעו, לאחר נשואיה של בת הזקונים, מיטות-המשכב של הזקנים, והאב הזקן, שיום-יום לפנות ערב היה מתקן שם את החלפים, היה מעמיק לשבת בתוך הכסא המרופד, שרפידתו שקעה מרוב ימים, והיה מוליך את עיניו עם חוד החלף הגדול העולה ויורד על פני אבן-השחיזה; ועם מלאכת-הדומיה הזאת היה הזקן מטה פעם בפעם את גבותיו הכבדות אל פני נכד-השעשועים הקטן, שעמד, על פי רוב, נשען בלחיו אל קצה השולחן והיה מביט בעיני חידה אל להב המאכלת הגדולה. בשעה כעין זו היינו אנחנו, צעירי הצאצאים שבבית, נדבקים מתוך נשימה עצורה אל שני חצאי הדלת הסגורה של האולם, והיינו מביטים כתוהים דרך הסדק ורואים תאומי-חידה, את הזקן ונכדו הפעוט. וזאת אזכור, כי אנכי, חניך החדר ובן תשע, יצאתי פעם לפנות ערב מחדר הורתי, שהעניקה לי פת בשומן, ובטרם אצא את חדר-האוכל, בכדי לסובב את הבית ולהגיע אל הרחוב, נמשכתי להציץ רגע במפולש הצר שבין שני חצאי הדלת של האולם. שפתי המשוחות בשומן דבקו אל חלקת הדלת, עפעפי נתכנסו לתוך הסדק, ועיני הילכו את מבטן בתוך האולם הגדול שהיה מלא דממה וזוהר ערבים. הפעוט עמד הפעם בקרבת מקום אל הזקן, ידו הקטנה אחזה בכפתור של הבגד הארוך אשר לזקנו, ועל פניו המורמים קצת נחה כעין בהרת אור קלה, שנאצלה מעל מאכלת העשת הגדולה. פתאום הורמה יד הילד, ועל פני כל הבית, שהיה ריק מאנשים בשעה זו שלפנות ערב בקיץ, צלצל קול צח, קול מזמר ושוקק, אשר כמוהו יתנו ילדים מפונקים ומתחכמים, הגדלים בבתי רבנים:

“זקני, תן לי את החלף!”

הזקן מוריד בזהירות את זרוע ידו האוחזת במאכלת, וזקנו הלבן מרטט מתוך בת-צחוק של נחת גלויה, גלויה עד כדי להבחין בה ממקום הצפיה שלי, ואני מזומן כמעט לקחת לי בגללה היתר כניסה לתוך האולם.

“אחוז פה, יוסילי, ותשחיז אתי את החלף!”

הזקן מצמיד בידו את כף הילד הקטנה אל ניצב-העץ של החלף, וכך, כשראשו נטוי למטה ועל פני שפוכה כעין דחילה של אהבה, משתף הזקן את נכדו פעור-הפה להובלת החלף… ואני, ממקום המארב, קופא רגע לבלי נוע כשאני משתומם למעשה הזקן המסכן, לכאורה, את החלף שיקבל פגימה, ובעוד רגע אני שוכח את נפשי מתוך תמהון אין-קץ זה וידי מבדרת כמו מאליה את שני חצאי הדלת ואני מתכנס בחשאי לתוך האולם. אני צועד בסתר על בהונות הרגלים היחפות, ומדי הדחקי אל הקיר אני ממשיך את דרכי הלאה, עד לארון הזכוכית השומר את כלי הפסח, זה הקרוב למקום הכסא של הזקן. ופתאום מרתיע אותי לאחור קולו של הפעוט:

“ברוך! לי יש חלף!”

אנכי מתגלה גם לעיני הזקן, אך הוא איננו אומר לי מיד כלום; הוא מסלק בלאט את יד הילד, מעביר העברה אחת את החלף על פני אבן השחיזה, והדבר נעשה דומה כאילו לא היה כאן כלום. ורק כהרף עין אחרי זה הוא שם בי עיני תוכחה ומשלחני בגערה קלה:

“מה לך פה?”

החלף הנטוי בידי הזקן כשהוא מורם למעלה מן הרגיל מגלה לי דבר מה המצוי ברגע זה אצל הזקן; ואנכי, יליד בית מרובה משפחות ומגודל בתוך בליל צאצאים מתחכמים, מתחכם הפעם גם אל זקני. אני אומר בצהלה המבטלת את אימת הזקן:

“ראיתי – יוסילי אחז את החלף!”

“הסתלק מכאן!” צועק הזקן בכעס – ואני בורח.

אני נמלט – ולא בדרך שבאתי; אני גומא ברגלי הקלות את רצפת האולם ויוצא דרך דלת של זכוכית הפונה אל חצר הגינה הקטנה אשר על פני הרחוב, ואחרי רץ גם הפעוט – ושנינו נדחקים בזדון אל בין הקהל הצפוף היושב ישיבת מנוחה לנוכח הרחוב, על פני מעקה העץ הנמוך שמאחרי דלת הזכוכית. הפעוט נלכד מיד בזרועות אהבה, וכשהוא נקלע מבנות-משפחה לבנות משפחה – כי כל נשי הבית נזדמנו פה ביחד בשעת הקרירות שלפנות ערב, ליד עץ הדובדבנים היחידי אשר מצד המעקה הזה וליד שלש הצפצפות מצד השני. אני פוסע ועובר על רגלי היושבים, יוצא מתוך תחום החצר, ובהישעני אל הגדר מבחוץ אני שב ללעוס את שארית הפת בשומן, כשלבי עדיין דופק ומתרומם ועל שפתי תועה בת-צחוק עמומה של ילד שראה את אבי-אביו במבוכה… ולאט לאט מתנדפת בת-צחוק זו מעל שפתי ואני עומד לי עמידה של בטלה כשאינני מצפה לילדים, ילדי-הרחוב, כי כעשרים בית מביתנו והלאה אינם בתים של יהודים; וכשאני פונה להביט לעבר הרחוב אשר על פני מסגד הקתולים, אראה רק את הבתים הלבנים והדוממים של פריצים בני עיירה, ובין הבתים האלה, אשר למראית-עין אין יוצא ואין בא בהם, אני מבדיל להבטה ממושכה את בית הלבנים האדום של הפּוליציה – הכל יודעים בביתנו, כי תקלה היא לגור ברחוב הפוליציה, ואף אנכי נמשך ומביט רק מתוך הכרח של הרגל-אימה אל הבית המוזר הזה, הסתום לרוב ארכו בגדר קרשים גבוהה וחזקה… וכשאני נעקר ממקומי, עם גמר לעיסה, ומחפש לי מקום ישיבה בחול, לשם משחק ביחידות, מגיע אלי קול אמי, שגם היא בין היושבות על המעקה:

"לאן אתה מרחיק ללכת? דרוש לך להיות קרוב אל הפוליציה?

וכשאמי מזהירה בי אני צונח בחול במקום עמדי, ומדי אספי את החול לערמה, בכדי לבנות ממנו סוללה, אני מרים פעם בפעם את עיני ומביט בלי משים אל בית הפוליציה, העומד בצד הרחוב שמנגד, מרוחק מביתנו רק מרחק של שלשה בתים… שקט. לבדי אני סותר ובונה חליפות בחול-קיץ הדק, הניגר מאליו ומטשטש את מעשה ידי. מרחוק, ממקום ששם צפופים בתי יהודים, מגיעה המיה קלושה שלפנות ערב, ואולם אנכי אינני נפנה משום מה לעבר הרחוב ההוא, שמשם אני יכול לזכות בחבר למשחק, אצבעותי מטפלות באין מפריע בבנין של חול, ומבלי כוונה אני צר אותו כדמות כל-שהיא של בית הפוליציה… ופתאום, מבלי הרים את ראשי, אני מטה את אזני לשמוע: ממעלה הרחוב, אשר שם בתי יהודים, בא ונישא ברוח הערב הקלה כעין שאון בלתי רגיל, הפוסק כרגע. ואולם עוד מעט ואני מרים את ראשי לקול המיה בלולה שאני מבחין מתוכה כעין שאון המון אנשים. ובעוד אני יושב בתוך סוללת החול, הגודרת בעדי מקום בן-רגע, אני מאהיל על עיני להיטיב לראות מבעד אד הערבים השקוף, הנותן גם בלי זה להביט למרחוק. ובטרם אאמין למראה עיני, כי קהל המון רב הולך הלוך ורדת במורד הרחוב, והנה אני משותף בן-רגע לבהלה אשר קמה על מעקה הבית ואשר משם תבעיתני אמי בקול הפולח את קצה הרחוב השקט על יד ביתנו:

“בוא הנה, ברוך, בוא הנה כרגע!”

אני משׂתער מתוך סוללת החול, ובטרם אקפוץ על מדרגת המעקה אני שם עוז בנפשי להפנות עוד פעם את עיני, ואני נשאר עומד מוכה תמהון ופחד, כשרגלי האחת על המדרגה והשניה נעוצה עדיין באדמת החצר. ויוסילי הפעוט הומה בינתים ותובע:

“רוצה לראות, רוצה לראות!”

הקטן נתון בחיק האם הזקנה, וכל הנאספים על המעקה צפופים עכשיו מתוך עמידה ועיניהם נטויות אל הערבוביה הסואנת הזורמת בדמות צבא אנשים פורע, ששוליו נגררים ללא-סדר משני צדי הרחוב. באמצע, בתוך פקעת האנשים העבותה, מתאבך אבק רב המכסה את מחזה הבהלה, ומדי קרוב אלינו שעטת המון הרגלים, נשמעים בערבוביה על גב המעקה דברי-באורים למחזה החידה:

“ערלים נשתכרו!”

“תפסו את מי שהוא!”

“תפסו!” מפרפר הקטן בשמחה בחיק הזקנה.

“חכו, חכו,” אומרת מתוך עליצות גלויה הצעירה בנשים, אם הפעוט, “עוד מעט נראה: הם רצים כבר הנה.”

“סוחבים את מי שהוא אל הפוליציה!” מסיימת האם הזקנה את הרהורן של כל הנשים הניצבות; ותוך כדי אמירה זו היא מאמצת את הפעוט אל לבה ומשדלת אותו:

“אוי, אוי, יוסילי, אל הפוליציה! נכנס הביתה.”

“אמא!” מסרב הילד ומושיט את זרועותיו כלפי האם הצעירה. והזקנה, המטילה את הילד בעל כרחה לתוך זרועות אמו, מתרעמת בקול מרוסק, האובד בשאון הרב הממלא כבר את פני כל הרחוב:

“הכנסי נא הביתה. ראי בקשתיך – למה יביט הילד…”

“התיצב על המעקה!” מזהירה בי בינתים אמי שלי; ואנכי, כשאני נטפל אל סינרה, מכריז פתאום בקול:

“ראו, ראו! סוחבים גנב!”

“גנב! גנב!” צוהל הילד בתוך זרועות אמו.

“למה אתה מפחיד את הילד!” מתרעמת עלי הזקנה, והיא מתחננת כלפי הפעוט:

“יוסילי, אין גנב, בוא נכנס אל הזקן, יתן לך צעצוע!” ואולם קולה נחבא בתוך הרעש, וכולן, הניצבות על המעקה, רואות כבר היטב את שני השוטרים, הניכרים מתוך מסגרת המון האנשים, כשהם סוחבים איש, חתור וסחוב אותו בעמל רב בשתי ידיו, מזה ומזה. על המעקה אין תנועה ואין קול, כל העינים צמודות אל דמות האיש הנסחב, ואף אנכי, הרגיל להתפאר לפני חברים, כי אני מרחוב הפוליציה ורואה יום יום גנבים, הנני כנדהם למראה הזועה של איש נלכד, המפרכס בכל כוחו בידי שני שוטרים, כשזוג שוטרים אחר אוחז בערפו מאחור והמון אדם רב צוהל מכל העברים לאידו של בן גנבים. מבלי חדול אף רגע הולך ונרתע הנתפס לפנים או לאחור, לימין או לשמאל, כחוגר מדי פעם כוח להימלט, ומדי פעם, בהרקידו בכוח לא-יתואר את המחזיקים בו, נרתעים הצדה גם בני ההמון הרצים עם המחזה ומעפילים אלה על אלה מתוך אימה.

“הזה גנב?” אני פולט לתוך סינר אמי, כשואל פתרון לחידה. ולעומתי אומרת פייגה, אשת דודי, זו מגודלת הקומה שבנשי הבית, שהובאה מנוף חרסון ויצא לה שם בביתנו כסוררה ועזת לב:

“סגור את פשפש החצר, ברוך!”

"אני צועד צעד לעשות את המצווה, וקול מהלך עלי פתאום אימה:

“לאן?”

אני מפנה את ראשי ורואה את הזקן העומד על המעקה והחלף נטוי בידו… ואולם אף הוא נשאר עומד בלי נוע, כשעיניו מביעות חרדה מוזרה, חרדת אדם זקן, שזה חצי יובל שנים לא היה עד לדבר שאינו בגדר סבל הדעת. וכאחד מאתנו הוא עומד רגעים אחדים אחוז תמהון, וממרום המעקה הוא מביט אל דמות יצור האדם הפלאי המכה גלי בהלה בתוך המון אדם רב מספור. ולאט לאט והחלף אשר בידי הזקן הולך ויורד ונשקע, שלא כדרך זהירות השובי"ם, בקפלי הקפּוטה הארוכה, והזקן מוסיף להביט אל הגנב, הנסחב כאילם מבלי לפתוח את פיו, כשהוא חורג בלי הרף מידי השוטרים, מרקיד מעל גופו את בלויי הסחבות, דורס כמטורף ברגליו היחפות וזורה בעיניו הלוהטות חרון יוקד על ראש האספסוף המתרוצץ מסביבו. ורק כשהלוויה ממלאה מתוך רעש ואבק את מלוא הרחוב שליד ביתנו, מתנער הזקן לשם גערה:

“שרה, הכניסי את הילד הביתה!”

בת הזקונים אינה עונה, אינה שמה לב… שערי החצר הגדולה של בית הפוליציה נפתחים בינתים, שוטרים חדשים מגיחים מבפנים לקראת הלוויה וזנב האספסוף, המתרוצץ לאחור לקול שריקת שוטים, נדחק גם לעבר ביתנו ונסרי הגדר שלנו חורקים כחושבים להישבר… מתוך מבוכת הבהלה, המתרחשה עלינו מקרוב, אנחנו מחכים לראות בגמר המחזה, שמקומו עכשיו ליד הכניסה של חצר הפוליציה, ורק אנכי, שטיפסתי ונתליתי בראש הגדר, רואה במבוא החצר של הפוליציה את נענועי ראש-הפרע של הגנב ואת ארכובות שתי ידיו הנאבקות כמו מאליהן עם הגפת השער… וכרגע, עם סגירת השערים של חצר המשטרה, נעשה הרחוב שקט שבעתים, דמדומי הערב האחרונים מכניסים לתוכם את אבק האספסוף, וכשיוצא שוטר דרך בן-שער של חצר הפוליציה ומתחיל מגרש את האנשים בשוט, נמלטים אלה לאחור, רצים ומסיבים את פניהם אל השוטר, הצוחק משום-מה בערמה ובטוב-לב מדי הניפו את השוט. וכשמחזה זה הולך ונשנה חליפות, תוקף לאט לאט את בני האספסוף כעין רוח-שעשועים, עזי הלב עושים להם צחוק להתקרב ולהיגרש פעם אחרי פעם, ומבני הערלים מקדמים את פני בעל השוט בדברי התולים, המשמשים להם אמתלא לגשת עד הגדר של הפוליציה ולהציץ לבין החרכים… בין הנשים, אשר על המעקה, שיח ודברים נמהרים, כאילו הוקל עליהן פתאום הלב; ופייגה, אשת הדוד, זו המשלחת תמיד את לשונה חפשי, לא תדע בוש גם עכשיו, והיא מגלה בדברים את הנאת-הרגע שכל הנשים, אשר על המעקה, משותפות בה:

“הא לך! כשגרים ברחוב הפוליציה, רואים קומדיה כזו – חינם אין כסף!”

ואפילו הזקן כאילו נעשה משותף במקצת לאותה ערבובית האנשים המשונה, המריעה עדיין בהנאה בתוך אבק הקיץ של הרחוב המעולף בדמדומי ערב רכים, וכשהוא מחנן עכשיו את קולו כלפי בת זקוניו, מטפלת אחת מידיו (השניה אוחזת כל הזמן בחלף) בזקנו הלבן והרחב מתוך שמינית שבשמינית של בדיחות הדעת:

"שרה, אולי כבר די, הכנסי עם הילד – "

ואני עודני תלוי בראש הגדר… ופתאום חודר את האוויר, ההולך ומאפיל על הרחוב, קול יללה פולח אזנים, המטיל אותי כרגע ממרום מקומי ומבריחני כלפי ציבור המשפחה המכונס על גב המעקה. רגע – והקול נפסק, וברחוב מהלכת רק שריקת שוטים של שני שוטרים חדשים, שהגיחו מתוך פשפש השער של חצר הפוליציה והתחילו מגרשים את האנשים באימה רבה, המתעלמת בחשכת הערב. ובעוד האוויר מלא קול שעטת צעדים של אנשים, הנמלטים לבלי שוב אל מבואות הצדדים, מתעוררת שוב ונמשכת היללה הקודמת והיא מכסה כרגע את שרידי ההמולה האחרונים שברחוב. ורק על המעקה תוסס קולו של הזקן, המנענע בכעס את החלף שבידו:

“אולי תכנסו עכשיו! שם מכים אותו מכות רצח – ואתם צריכים לשמוע!”

רטט עובר בבשרי כשהזקן אומר: “מכים אותו”… וחפויי-ראש אנחנו נכנסים כולנו ביחד, והאם הזקנה ממלמלת:

“רשעים – יהודי אינו יכול אפילו לשמוע צעקות כאלה…”

כאילמים אנחנו עוברים בצעדים כבושים את האולם האפל, והזקן, המטפל בסגירת הדלת הכפולה, שברגע זה נכנסנו בה, שולח דברים אחרי הזקנה:

“הכיני את השולחן – רק אתפלל מעריב ונאכל את ארוחת הערב. צריך להשכיב את הילד.”

בחדר האוכל פורשת הזקנה את המפה על השולחן, וכשהיא מסרסת משום-מה את מעשה תוך כדי הנחת הכפות, היא ממלמלת לנפשה כדרך בנות-שיבה:

“איך הוא צועק שם, רבונו של עולם!…”

אני נמלט לחדר הורי. אמי הדליקה שם את המנורה, ואנכי, שקול היללה החודר בעד הקירות מעמידני ליד שלהבת המנורה הנראית לי כאילמת ומתעלפת, אנכי אומר לאמי, במנוּסה:

“אמי, תראי, אנכי אגיף את התריסים.”

“התוכל, ילד שכמותך?” עונה לי אמי בקול רך שאני דורש אותו כהסכמה. ואולם מדי הרימי את התריס הראשון אל אחד משני החלונות, מנקש מקלו של אבי על מפתן החדר; לדברי הגערה היוצאים מפיו רועד בידי התריס המורם, ואולם אמי מלמדת מיד עלי זכות:

“מכים גנב במשטרה, אי אפשר לשמוע –”

“אפשר היה לחכות רגע, עד שאכנס,” יוצא אבי ידי חובת גערה, כשהוא מסיים להגיף את התריסים זה אחרי זה.

ועוד מעט ושלש המשפחות יושבות אל שלשת השולחנות אשר בחדר-האוכל הגדול, והנשים סחות ביניהן בדממה על דבר המאורע, ואוטמות את אזניהן פעם בפעם מדי הישמע ברור קול הצעקה החודר מן הרחוב. הזקן מחזיק על ברכיו את הפעוט ומאכילו מבלי דבר דָבָר… הילד, הרגיל להתפנק בשעת אכילה, משתער פעם בפעם מזרועות האחד אל תוך זרועות השני, והאם הזקנה, כסבתא המתענגת לפרש כל דאגה קלה בדבר הנכד, מטילה דברים כלפי השולחנות של משפחות בניה:

“הביטו נא, גם הפעוט אין לו מנוח, כי מי יכול לשמוע את זה…”

ועם גמר דבריה משתררת דממה, המוקפה גם בדממה מן החוץ, קול היללה חדל לרגע, וליל קיץ נאלם כאילו לוחץ את הבית מכל עבריו. בחדר-האוכל, שכל תריסיו מוגפים, שורר חום עד למחנק. האוכלים מוליכים כל אחד את כף התבשיל ומוחים בחשאי את הזיעה מעל הפנים… ורק אשת דודי, זו הבת המגודלת מחרסון, האוהבת תמיד להנאות את גופה, היא משיחה פתאום בקול רם לתוך חלל החדר:

“אולי יפתחו קצת את הדלת – יכנס מעט רוח.”

ומיד נוסף בה הזקן:

“אל תדברי בקול רם כל כך… לא צריך לפתוח את הדלת!”

ואמי הצנועה מתחסדה כדרכה, ואומרת בלשון רכה של בת רבנים:

“תאמיני לי, חמותי, איני יכולה לאכול, מה שאכלתי תקוע עדיין כאן.”

והיא מניחה את ידה על החזה.

“הביטו נא,” רוצה הבת מחרסון להכשיל את צרתה, "וכי כבר אי-אפשר לאכול? מילא, כשתופסים גנב – "

ואולם כהרף עין והד היללה בוקע לתוך החדר ומטיל אלם כבד על כל המסובים אל שלושת השולחנות; וגם זו, הכלה הצעירה שעמדה באמצע דיבורה, צונחת על מקום מושבה ליד בעלה, ודומה כאילו היא מתכווצה בצל… הסעודה הולכת ונמשכת מתוך קטעי דברים נאמרים בלחש, עד שהילד מתחיל פתאום גועה בבכי מרוסק, הצובט את הלב.

הזקן אומר, כשהוא מרכין משום-מה לפנים את חצי גופו, וקמטי מצחו נראים לאור המנורה כעמוקים:

“השכיבי אותו, שרה, למה את מחכה! –”

בת הזקונים קמה ללכת עם הילד, ובעלה נטפל אליה מתוך שאלה חשאית:

“את בוודאי יראה ללכת יחידה?”

היא רומזת לו מתוך בת צחוק של בושה: “כן…”

הם יוצאים שניהם דרך האולם, בשביל ללכת אל חדרם, והאברך מכנס אחריו לסגירה את שני חצאי הדלת של האולם. בינתים ותבשיל הערב נגמר להיאכל, ואשת הדוד מאספת מפני דרך שלום את הקערות מעל כל השולחנות…

“אל תנקשי כך בקערות!” אומר הזקן.

ואמי, אשר לבה רך להימוג, ממלאה אחרי חמיה מדי פנותה אל אבי:

“שלמה, העלה קצת את השלהבת, גם בבית אימה.”

ובחדר שוב דממת רגע, ומדי צאת אשת דודי עם הכלים אל המטבח, נשארים כולם משותפים שבעתים באיזה אבל של פחד. ואף דודי, זה צעיר השו"בים גבה הקומה ודל הגוף, שנסתגף לשלוש בחינות של עבודת הצבא, קם פתאום מאצל השולחן לפני ברכת המזון, עובר את החדר וניגש אל החלון אשר ליד כסא הזקן. הוא מציץ דרך חור התריס, אף על פי שהחלון פונה למבוא צר שבין שני בתים, ואחר כך הוא עוצם את עיניו ומטה אוזן…

“שומעים?” שואלים אותו.

“לא כמו קודם,” עונה הוא בקול חרישי, “מי יודע מה שעשו בו – רמסו ברגלים.”

וכשהוא שב אל שולחנו, הוא תומך את ראשו בידו הדקה ושואל סתם, מבלי לפנות לאחד מן המסובים:

"זה לא יתכן? השכל אינו סובל את זה – – "

והוא גומר בשעול… כולם בבית יודעים, כי חשש של סכנה כרוך אחרי שעול זה של דודי, שנטפל אליו בזמן שנסתגף, והזקן מסיחו בגלל זה מן הענין, כשהוא מתחיל את דיבורו בכנוי השם של בנו.

“אפרים, נברך במזומן.”

וכהרף עין הוא נחפז לשאול את חתנו האברך, שזה אך יצא מן האולם וגחן בחשאי לשבת על הכסא:

“שרה יושבת ליד הילד?”

“יוסילי נרדם כבר, שרה יצאה לרגע החוצה,” עונה האברך כמבויש.

“יקראו לה תיכף לשוב הביתה!” אומר הזקן בקול זועף.

האברך איננו זע – הוא נזהר מלקבל שררה מאת חותנו… ופתאום אני אומר:

“זקני, אני אקרא לה, אני אצא דרך המטבח, לא דרך האולם.”

הזקן נוטל את הצנצנת הקטנה עם מים אחרונים, ואני לומד מזה הודאה ונמלט ברגלי היחפות דרך המטבח. ומדי הוציאי את ראשי אל החצר הגדולה שמאחרי הבית, פולח את אזני קול דק וצווח המבלבל אותי מלפנות ימינה או שמאלה. אני עומד רגע אבוד לנפשי, מתאמץ לתפוס את מהלך היללה היוצאת מבית הפוליציה, ואולם קול הצווחה כאילו הולך וסובב מעברים ומשנה מקום: אני זע לרגע ממקומי והולך ומתחמק ליד קיר הבית, אבל מדי הגיעי אל קצה הקיר אשר ממנו והלאה עלי לסוב לעבר הרחוב, מסתבכות פתאום רגלי בעשבים הגבוהים, הגדלים במקום סתרים זה שבחצרנו, ולרשרוש הלילה, אשר רגלי הקימו בתוך העשב, נופלת עלי אימה גדולה, ואני משתער ממקומי ודוהר לשוב בחזרה, כשעיני עצומות למחצה וידי נטויות לפני בלי יודעים… וכשאני נתקל תוך כדי ריצה בחבית המים הגדולה העומדת במסדרון האפל, אני נשאר עומד כמסומר במקום היכשלי ומצוקת נפשי עוברת על גדותיה. ופתאום – ואני פורץ בבכי, גרוני גועה ביללה אל דופן החבית הגבוהה ועיני נוזלות דמעות עזות, דמעות-תמרורים הניגרות באין רואים. אני בוכה ומאזין, כדרכו של ילד, לקול בכיתי, ופתאום אני כובש במקצת את געייתי, כשאני מאמץ את אזני לשמוע את רעש האופנים העובר ברחוב: הנה עגלה לא-נחפזת משרכת שם את דרכה, מתגלגלת ברעש במדרון הרחוב ומשתקשקת מתוך ריצה עצורה לעבר ביתנו, הנה אני מבחין הנפת-שוט כבושה ומתונה, ובטרם עוד תעמוד העגלה ליד ביתנו, ואני יודע כבר ברור, כי זה בא הערל לקחת את הזקן אל בית-השחיטה אשר בקצה העיר. קול בכיתי כבר נעשה חרישי עד לבלי הישמע, פחדי סר ממני ולבי רק תובע אותי להתכנס הביתה ולהסתופף באור החדר אשר כל תריסיו מוגפים…מתוך מזימת ילד אני מוחה את דמעותי באגרוף ידי, מטפס ונתלה על גב דופן החבית, וכשאני שואב מים בכף ידי, בכדי לרחוץ את עיני מן הדמעות, תוקפני פתאום פחד, הגדול עוד מפחדי הראשון – שמא ימצאני פה הערל הנכנס… וכשאני נסער בלב הולם לתוך חדר האוכל, אני פולט לעבר השולחן של זקני:

“בא הערל לקחת אל בית-השחיטה!”

הזקן מסיים ברגע זה פסוק אחרון של ברכת-המזון, ואף על פי כן הוא מנענע את ראשו בחשאי, כלומר: ידעתי – – אני נזכר, כי נשלחתי לקרוא לשרה, ואני מסובב את עיני בחדר ורואה כשזו מנערת בפינה את מפת השולחן. לקול רשרוש המפה אומרת אמי בקול תובע:

“משליכה את פתותי הלחם – אינני יכולה עכשיו לשמוע איך שהמפה –”

וגמר דבריה נחבא בבת צחוק המופיעה על פניה, בת צחוק כמושה של בת רבנים עדינת פנים. וברגע הדומיה שלאחרי זה שומעים כולם בדפוק דלת המסדרון ובנקש מגפי הערל ההולך ונכנס…

“ערבא טבא,” מברך הערל בהיכנסו את השו"בים ועומד, כדרכו, נשען על מזוזת הדלת; רצועת השוט אשר בידו נגררת כצל על פני רצפת החדר.

“מי יסע?” פולט אבי כלפי השולחן של הזקן.

רגע – והזקן אינו זע. הערל, הרגיל למסורת-חיבה ביחס אל עצמו – בבית זה של שלשת השו"בים, שהוא מוביל אותם מדי ערב בעגלה – תמה עכשיו על פרישות האנשים שבבית, והוא שואל כמתרעם:

“וכי לא זמן עוד לנסוע?”

הזקן מאהיל על עינו, כשוקע במחשבות… ואשת דודי, זו הבת מחרסון שדרכה להיכנס בדברים גם עם ערלים, היא מצרפת פתאום את הערל לדבר החרדה אשר נהיה בערב זה שאינו רגיל:

“שמעת, סטיפן, איך שצועקים בבית הפוליציה?”

“טוֹ זלוֹדי (זה גנב),” אומר הערל ומצטחק; ובעוד רגע הוא מוסיף:

“טוב שמכים כך! חיבא וין ני זלודי? (האם הוא איננו גנב?)”

הזקן מתנער פתאום ואומר כלפי אבי:

“תסע אתה יחידי… אנכי מרגיש במקצת חולשה.”

אבי מתלבש, מסיר את החלף ממרום המקום שהוא תלוי שם, ויוצא מן הבית ברוב תנועה, כאדם באמצע שנותיו… ובעוד רגע וליד השולחנות אין כבר איש, מבני המשפחות עוברים עדיין בחדר-האוכל מתוך הליכה שלפני שינה, הזקן עומד לפני ארון הספרים, העומד בחדר זה בפינה, ובוחר לו ספר לעיין בו, כדרכו בטרם עלותו על משכבו. וכשהוא סר עם הספר מאצל הארון, הוא שוהה רגע אחד במקומו ואומר אל הזקנה:

“יציעו משכב בשביל ברוך.”

אנכי ישן בחדר האוכל, לפי שאינני תופס מקום בחדר המשכב הצר של הורי. בשמעי את מצוות הזקן אני הולך להביא את הכר; ובשובי לחדר האוכל אני שומע את זקנה מגידה:

“הפה אתה מעיין בספר?”

הזקן עונה בקול זועף קצת:

“אחר כך אכנס אל האולם.”

הסבתא פושת לעסקי בית שלפני שינה, הזקן סוכך בשתי ידיו מסביב לראשו ומעיין בספר…

אנכי, שאיני רגיל להתפשט בפני זקני, מסיר בלאט את בגדי. וכשאני מכנס את עצמי מתוך רגש של בושה אל תחת השמיכה, נעשה לי פתאום כל כך טוב לשכב, כשאני יכול להציץ פעם בפעם אל דמות זקני היושב בלי נוע אל השולחן, ומתוך רפיון-לב נעים, שנטפל אלי אחרי שבכיתי, אני עוצם את עיני ומוסר את עצמי לנדודי דמיון קלים שלפני תרדמת לילה ופתאום קורע דבר-מה את סגור עיני, אני מתנער מראשית תרדמתי ושומע את בכי הפעוט הבוקע דרך האולם הסגור.

“חיה!” קורא הזקן לסבתא, "חיה! היכנסי וראי מה לילד. איננו ישן הלילה – – "

הסבתא פורשת אל האולם, ובעוד רגע ודממה משתררת שוב מסביב; ושוב אני עוצם עיני ומתהפך על צדי אל פני הקיר. אך בעוד רגע אני שומע את קול הזקן:

“אפרים!”

מבעד צעיף השינה, אשר כבר כיסני, אני מבחין עדיין בהרהור חולף שבראשי: הזקן קרא לדודי להגיד לו דבר-מה. אני נאבק עם התנומה האופפת אותי, ומתוך שיחת הדברים הנשמעת באולם אני קולט את מלים לסירוגין:

“אילו מותר היה למכור – בית כזה, ברחוב הפוליציה.”

זכרונות הילדות קשורים תמיד במועדי השנה: בהיותך ילד אתה דומה בהרבה לחית השדה, אתה לובש ופושט צורה עם קיץ וחורף, וכל דבר אשר יבואך בגיל זה יהיה בשבילך כעין דבר בדל, עירום ואנושי. בכל הימים האלה, ימי הילדות, אתה חבוי עדיין עד למעלה מטבורך בחיק הטבע, וכל רגע של הכרה, זה הנעשה ברבות הימים לזכרון, מוציא אותך ממחבואי הזמן כשאתה מכוסה באבקת גידול שנודף ממנה ריח של תקופת שנה. על כן הולכים תמיד הגעגועים על הטבע בד בבד עם זכרונות הילדות, הלך-נפש של אביב או סתיו כרוך תמיד אחרי מאורע חיים של ימי הגידול. אף גם דומה הדבר, כי בכל הימים אשר במחזור השנה אין כימי סוף הקיץ להיעשות רקמה אחת עם חיי הילד; בימים האלה, ימי הכמישה, הולך כל שפע הצומח הלוך וגווע, ורק נפשו של כל השפע הזה תועה ונשארת בעולם בדמות ריח נודף, כמעט מורגש במגע, וריח זה נצמד באין רואים אל יצור האדם הקטן. הוא נכנס באין מעצור אל לב הילד, הער בימים האלה שבעתים, הולך ושופע אל תוך הנפש הצעירה הפותחת בלי דעת את כל מבואותיה, בתקופה זו של גמר גידול, עת הכל, אשר עודנו גדל וצומח, נעשה ער מבלי דעת על מה, נעשה כמעט נבוך עם גלגל החיים המסיים את סיבובו. בחודש אלול הילדים כה גרויים, כה קלים להזיה, נוטים לעצבון וגם למשובה עזה העוברת כל גבול. כזאת היא גם מנת גורלם של ילדי העיירה, בימים אשר הולכים ונובלים שיירי העשבים שבחצר בית המדרש, מצהיבים העלים הדלים של עץ-הדובדבנים יחיד-העיירה, וקול החזן, החוזר על “שלש עשרה מידות,” ממלא את הרחוב תוגה ערבה בלילות הכחולים והקרירים.

בלילה כזה מתחיל אחד מזכרונותי, זכרון מתקופת אלול, המעלה אתו דמות שלמה של חיי-עבר.

השעה כבר אחרי גמר משחק, ואני עדיין סרוח למחצה על פני חול הרחוב, הריק כבר מילדים, ראשי נשען על זרועותי ופני אל מול בית האכסניה הלבן, אשר משם, מקומת הבית השניה, באת לווית הנגינה של משוררי החזן. אנכי רק ילד, ילד-העיירה המקבל עונג מנגינת הפקר זו של חזן אורח, אבל מה מוזרה אותה ההזיה הכבדה האופפת אותי, הכופה אותי לשכב, רק לשכב ולעצום עינים! כאילו חדלתי מהיות רגיל עם עצמי: מדי היפסק הנגינה אינני חותר בחול, אינני מפנה את העינים לימין או לשמאל; אני גם נמנע מהרים את עיני אל הירח, כדרך ילדים שאינם פטורים מהסתכלות חשאית זו אחרי גמר משחק שבכל לילה, אני מביט רק על פני החול אשר למטה, כשכפות ידי סוככות מזה ומזה על עיני היגעות, החפצות כאחת גם בתנומה וגם להיות פקוחות למחצה… מבלי חדול אני הוזה בכבדות, נתון כולי באיזה עולם אטום וצר, לא כדרך ילדים אשר עינים חולמות ושוקקות גם יחד. וככה אני הולך לישון, כשראשי מורד ודבר-מה דומה לחידה נעוץ בין אישוני עיני ובין עפעפי הכבדות, החוצצות, העושות אותי בכפייה למין יצור בדל, מלא רוגז ותעלומה.

בבוקר, כשאני מתעורר, אני נזכר מיד באותו רגש הפרישות של ליל אתמול, ואגב זכרון זה ניטל ממני החשק לקום, לפתוח את העינים. אני שוכב רגעים רבים בלי נוע, נושם כמעט בכבדות ומוליך בסוף את ידי, בכדי לשפשף, כדרך ילדים, את העינים לפני פקיחה של בוקר. והנה נתקלות אצבעותי בגבשושיות של חומר זר, מתפורר, ההולך וניגר במורד פני. מתוך בהלה אני קם ויושב למחצה על המשכב, אני קורע את סגור עיני מבלי יכולת לפתחו, שפתי נעות רגע בלי קול ומשמיעות לבסוף קול בכי של פחד ובושה. אחותי הקטנה, חוה’לי, היא הראשונה לגשת אלי במרוצה; בקפיצה היא מטילה את עצמה למחצה על משכבי, ובעוד רגע ואצבעותיה הקטנות ממשמשות בערבוביה עם אצבעותי בתוך חורי עיני החתומות בחותם של גבשושיות לאין מספר. תוך כדי טיפול אצבעותיה מכריזה חוה’לי אל מול החדר השני, במקום שאמא מפרשת לפני אבא את ממכר השוק של היום:

“שעיה אינו יכול לפתוח את העינים!”

“מה? הגידי – מה? אוי ואבוי!”

זהו קול אמא, הדוהרת במרוצה אל עבר מיטתי, קול אם צורח וזועף גם יחד, בכי לב ראשון של אם יהודית, המעלה בבת אחת את דמות האסון. אנכי מוקף כרגע מכל אנשי הבית, ולקול אמא, האוחזת את ראשי בכוח ומטילה אותו בכפיה על הכר, אני מתחיל גועה לסירוגין בקול בכי לא-רגיל של נער למעלה משתים עשרה, הקורא כבר “אפס דמים” – בחצר העשבים של הוריו, בשעות השקטות שלצהרי שבת, כשכל בני הבית ישנים והזיה חמה מריצה את העינים החולמות והשוקקות על פני הספר בן-הנכר… ואולם מיד גוברת עלי הבושה, ואני מטה אוזן לדברי אבא, זה הדוחה בשעת סכנה ראשונה את האם המבוהלת ומניח את דעת בדברי צווי:

“אין בכך כלום – צריך לשטוף את העינים. היא (מכוון לחוה’לי אחותי) תביא מבית-המרקחת אבקת בּורה”…

“אוי ואבוי!…,” מנסה אמא לחדש קינתה; ואולם אבא משסע אותה בדברי תוכחה עזים, המכוונים כלפי הבחור המוטל בבושת כתנתו הפרומה לעין כל בני הבית:

“בחור למעלה משתים עשרה! בחול הוא צריך לשחק!”

בינתים וכל העומדים על גבי ממשמשים בזה אחר זה בתוך עיני ועוזרים לי להעלות על רגלי את המכנסים. חוה’לי מקבלת מידי אבא מטבע בן שלש פרוטות, אמא סוגרת את אגרופה של חוה’לי, לשם בטחון הכסף, וחוה’לי, טרם לכתה, עומדת רגע כנבוכה:

" איך אגיד?"

“הגידי ביהודית,” עונה לה קול מקרב בני הבית – “בעד שלש פרוטות בּורה.”

אחותי הקטנה יוצאת להחיש לי רפואה, ואנכי מובל הפעם ביד אמא לשם רחיצה של בוקר. אמא משמיעה גניחה עם כל שפך מים שהיא מחלקת לי מתוך ספל הירושה הכבד, העשוי נחושת, ואנכי, אף על פי שאני גחון על גב כלי השופכין מתוך חשיבות של מוכה אלהים, הנני שוכח בכל זאת את עיני הלקויות, כיון שמוחי עסוק לרגע באחד מפלאי העולם של ילדי העיירה, זה בית-המרקחת המהודר, אשר אם תארוב ליד דלתו הפתוחה תשמע לפרקים קול של בן אדם מן הפריצים המדבר בלשון יהודית מוזרה, דומה לשפת הגויים אשר בפי אבא המנקר, כשהוא, אבא שלי, קונה מיד בן-ערלים עגלה טעונה חבילות קש… בין כה ואני מאריך ברחיצה עד כדי להוגיע את אמא, הנפטרת ממני רק מדי שוב חוה’לי אחותי ובפיה הבשורה:

“אמר: צריך להמס כף קטנה בכוס של רותחין…”

“קחי כף קטנה ונגבי אותה היטב!” מזרזת אמא את חוה’לי.

אבא כבר הלך בינתים, ובבית אין כוח שליט אשר יחיש את מעשה האצבעות, השורות פעם בפעם מטלית רכה בתוך מי-הרפואה ומגישות אותה אל עיני; יד באה ומסתלקת, ומתוך ריב ודברים אני עומד וזועף בעין אחת כלפי בני הבית המשמשים אותי בערבוביה. פתאום ואת קול המון הריפוי מכסה קול שעון הקיר, המשמיע כמה דפיקות בזו אחרי זו.

“כמה דפק השעון?!” מתנערת אמא בחרדה, אוי ואבוי, לא נגשתי עדיין לשפות קדרה!"

השאון מסביבי הולך ונמוג, ואמא, טרם שהיא מסתלקת אל המטבח, חרדה להשלים לי בידים את כל סעודת-הבוקר ולהעניק לי אזהרה אחרונה: “אדוני ישמרך משחק היום עם הנערים! הזהר מפני החול כמו מפני אש!” אף על פי כן אני יוצא החוצה, כשאור הבוקר של סוף אלול נראה לי דוקא הפעם כניתן להפקר בשביל כל הנערים שבעולם… אני שוהה רגע בתחום הצל של הבית, בעיני הלקויות אני ממצמץ לתוך חלל העולם ואל מול הרקיע הכחול והמלבב, המעולף פה ושם דוק של עננים, דק מן הדק, ובפעם הראשונה בחיי אני מרגיש את מתק העולם הנעלם, המעורר כליון-נפש, אותו הטוב שבחיים שגם לילד ניתן לתפוס אותו רק בשעה שהחושים בטלים מליהנות ממנו… סוף סוף אני נעקר ממקומי, מבלי הרהיב את לבי להרחיק לכת לשם חיפוש חברים. אני הולך וצועד עקלקלות, כשידי האחת סוככת על גבי עיני הדומעות, הכלואות מבעד לעפעפיהן הכבדות, ואני מבחין באחד שהולך ובא לנגדי רק לאחר שזה אוחז באצבעותיו בכף ידי הצמודה אל מצחי.

“אתה משחק ביחידות במעשה עוורים?” אומר לי חברי זה, שנפגש לי בראשונה.

“אני חש באמת בעינים!” בא קול מענה שלי, ואני מסלק לרגע קצר את ידי, למען ראות את מראה פניו של חברי. הלז ממצמץ רגע כלפי עיני בעיניו הגדולות המלאות אור בוקר, ואחר כך הוא מניח על הארץ את שתי פרוסות הלחם המרוחות, השומות בתוך תיק של נייר.

“הראה נא, אני רוצה לראות!”

הוא מגיש את ידו למול עיני ומדבר בקול המביע רוך לב, כי על כן הוא זה שנתים יתום מאביו… הוא מחטט בגבשושיות הצמודות אל עפעפי, אנכי מתאפק מהתנועע ומבטי מורד ארצה. תיק הניר, שבתוכו שמורה סעודת-הבוקר של חברי, מזכיר לי כי נער זה איננו נמנה בין בני החדר וכי הוא לומד מלאכה אצל כורך-ספרים; אף על פי כן אנכי שואל:

“לאן אתה הולך?”

“אל הכורך,” עונה חברי, ובקולו אני שומע, כי הוא כבר הספיק לחשוב מחשבות על דבר ענין זה של עינים לקויות, שבגללן אפשר לקנות מקום מחבואים ולספר אחד עם השני שעה ארוכה. אנכי, שעמדתי כבר מזמן על טיבו של חברי זה, בן האלמנה, שבגלל היותו לומד מלאכה הוא כרוך ביותר אחרי משחקים ממושכים בסוד חברים, פונה אליו בדברי פיתוי:

“שמא לא תלך היום אל הכורך?”

“אמא תדע,” עונה חברי בקול נמוך, כשידיו תלויות באין אונים ועיניו צמודות אל תיק הנייר אשר על הארץ.

“וכי פוחדים כל כך מפני אמא?…”

חברי עומד רגע כתוהה, כשוקל את דברי. אחר כך הוא מרים לאט את תיק הנייר עם סעודת-הבוקר ומסתלק בדממה.

“הנך הולך?” – אני קורא אחריו בצער ובחרטה. כבר ברור לי, כי לא היה כדאי לנגוע במוסר הלב של בן-האלמנה.

“מחר,” – שולח חברי דברים לפרידה, “אמא אמרה, כי מחר לא אלך עוד אל הכורך: עד אחרי החג.”

אני נשאר לבדי, וצערי פג עם רגש הרווחה שאני קונה לעצמי על ידי זה שאני שב וסוכך בידי על גבי עיני הלקויות… וכך אני מתרחק ויוצא מתחום בית הורי. חברים אחרים, נערי חדר כמוני, נטפלים אלי ואינם מרבים לדרוש בעיני. כמו בכל הימים של חופש גמור, אנחנו הולכים גם הפעם לחצר הרחבה שמאחורי בית-המדרש, זו שקנה אותה לשימוש האברך ולויל, חתנו של השמש, ונתן שם את העצים שהוא סוחר בהם. עכשיו, בימים שלפני תקופת חורף, מלא מגרש החצר ערמות ערמות של עצים, ואנכי, כשאני מתכנס עם חברי לתוך המבואות שבין מערכות העצים הגבוהות, הרי אני שרוי בצל ועיני נפקחות מאליהן לרווחה יתרה. אני משחק כאוות נפשי, ורק ידי מושטה פעם בפעם לעומת עיני, נוטלת משם פירורים וזורקת אותם אל בין העשבים – אלו שצבעם משתמר עדיין בפינה חבויה שבין קירות העצים המצילים. גם אחר-כך, כשאני יושב לסעודת הצהרים ועיני נתונות למבחן, אין דברי הציווי של אבא מכוּונים ביותר אלי; אנכי נדרש למוסר רק מדי העיד בי אמא את משובתי:

“וכי אפשר היה לרחוץ לו את העינים יותר מפעם אחת? הוא רץ לשחק!”

ואז עונה אבא קשות גם לשנינו:

"לגבי דידי זה לא תירוץ – כופין אותו!.., "

ואולם מוכה אלהים אנכי ואין בכוח אמא לכפות אותי. אבא המנקר מטופל בעבודה, בימים האלה שבין החגים, ואנכי, כיון שאני יוצא ידי חובתי בשטיפת עינים שבבוקר, אני משׂרך את דרכי לחצר בית-המדרש, כשידי האחת חוצצת, כרגיל, בין עיני ובין השמש. וכך, כשאני משמש ביד אחת, אני מצטרף אל להקת הנערים הנודדים, לשם סידור המשחק, בין מבואות העצים. אנכי, החש בעינים, הנני נוח להתרגז, ואני מכריז במוקדם על ההתחלה:

“פה טוב! לא צריך ללכת הלאה!”

עמידתי הכפופה מתוך כיסוי עינים גורמת לי שיישמע קולי כצרוד וכזר, יתר על כן, אור העינים אף הוא ניטל ממני, אור העינים הבהיר, השופע לעומת כל בלי צל, מבלי לדעוך אף לרגע, ואשר רק בכוחו מטיל הנער שררה בקרב חברים. והנה, לאחר שאני מטיח את קריאתי כלפי הנערים, מוסבים אלי בבת אחת כמה זוגות עינים, ומכולן מציץ לנגדי מבט של חשד. כרגע ואני מבין, כי כל כוח אין אתי, יען כי הנערים רואים אותי לקוי-עינים וחושדים בי, שאני מתכוון לטובת עצמי.

“מי שרוצה – ישחק פה!” מתגרה בי אחד מחברי.

“הבה נראה את מי תקח מפה!” עונה אנכי אף חלקי בכעס, בהתראה. אנכי הנני בנו של המנקר, ואבא שלי קורא לריב אל כל בעל-טכסא חדש, בדבר הוספה של שכירות… אני מתכנס אל בין החבורה, דוחף בצד ובכתף, כדרך נערים כשהם רוצים למנוע בפני סכנה של מהומות, ומדי לכתי בקרי עם חברי אני חש, כי על שפתי מתרוצצים דברי שלום: “מה איכפת לכם, נשחק פה!…” אני יודע, כי יש בכוח דברים כאלה לקנות את הלבבות, ואולם אני שומר אותם לעת מצוא. ובינתים ועיני דומעות, כעין חוד של מחט עוקץ ועובר מקרן זוית אחת של עיני אל השניה. והנה אני מוכרח לעצום את עפעפי ולעמוד רגע במחשך; וכשאני פוקח שוב את העינים אני רואה והנה הנערים אינם כבר במבוא הצר והאפלולי. בקצה ההולכים, במקום שנטוש מעבה האור הזר, משׂרך לו לאט את דרכו גם יצחק בן האלמנה… נדהם מבושה אני מתאפק רגע על עמדי, ואחר-כך אני משמיע קול התולים דומה לבכי:

“איצלי-פיצילי, גם הוא אינו רוצה לשחק אתי!”

איצילי שוהה רגע על עמדו, ואחר-כך הוא מתחיל לשוב אחורנית… הנערים אינם משגיחים בו, בבן האלמנה הקלוקל הזה, והם נעלמים במרוצה מתוך החצר. אנחנו נשארים לבדנו, ואני מתעטף מיד באהבת חברים, אני תר, בכוח שאר האור שבעיני, מקום ישיבה מכוון לשעה ארוכה, ואיצילי רך הלבב מתמלא מרגע לרגע נחת יתירה, למראה מקום מחבואים זה שאנו שרויים בו ביחידות, והוא מביע פעם בפעם את חיבתו בגלוי:

“כל כך טוב שכולם הלכו להם! כך יותר טוב: אנחנו לבדנו ואין כל רעש!…”

ואף אני עונה לו:

“אני אזכור לך – תראה, אני אזכור לך!”

ולשם תוקף זכרון כלפי עצמי אני הולך וחוזר על הדברים:

“אני אשיב לו טובה, לאיצילי…”

מסביב אין קול. מעברים – קירות העצים המסודרים גבוה מעל גבוה, ובשבילנו, שני ילדי יהודים, שומרים פגרים מתים אלה של חומר היער כעין דבר-מה של טבע; דומה לנו שאנחנו מתיחדים בחיק הנעלם… איצילי, שאמו אלמנה התחכמה לבחור לו מלאכה יפה זו של כריכה, שאדם מתעמק בה מתוך ישיבה ושתיקה, הנהו מתענג עכשיו על סתר-חיים זה, שאנכי הנחלתי לו כמעט בכפיה, והוא מודה לי בלי חשׂך בכל מאור עיניו השקטות, בכל נפשו העורגת לרוך ולמישוש-חיבה של חברים. הוא גוחן אלי, מדי שכבנו במקום משומר של עשבים, לוחץ את שער ראשו המסולסל לעומת טבורי, ופעם בפעם הוא נשקף לתוך עיני הלקויות, העצומות למחצה מתוך אונס של מיחוש. נפשו איננה חדלה מערוג, והוא מעורר אותי בקול מלא רוך, שהיה גורם בושה גם לשנינו, לולי שעה זו העוברת בתוך יתר מחשכים:

“הראה לי את עיניך, היטב.”

אני מראה לו היטב את עיני, כשאני קורע בעמל את סגורן. הוא מגיש את ידו ובורר באצבעות רכות את השעוה הצומחת מאליה בתחום המקום של עיני. הוא מחזיק אותם בידו, את רסיסי החומר המוזר הזה, ואחר-כך הוא מטילם בנחת אל בין העשב, כאילו הוא נוהג מדת חיבה בדומן זה של גוף חברו… וכך אנחנו מוטלים בעונג של צל ושיחה; איצילי הולך ומגדיל בקול את כוח דמיונו, במקום מסוגר זה שבין העצים החטובים, כשמסביב לו עולם רך-דמדומים ועל ידו רק חבר אחד יחידי, כפוי מיחוש ומעורר אמון… איצילי לוחש:

“שעיה, אמור שתישמע לי…”

אנכי, כפוי מיחוש, מנענע לו בראשי.

“נהיה מהיום והלאה חברים טובים, לעולם ועד!”

אני נזכר באזהרה השמורה בקרבי: “אני אשיב לו טובה, לאיצילי…” ואומר: “הן.”

“אמור לי זה בתקיעת-כף, אם אינך מתבייש… היודע אתה, אני אפילו אספר את זה לאמא שלי, אינני מתבייש.”

אני צוחק צחוק קצר מתוך עינים סגורות. אחר-כך אני משתתק ורגש של אי-נחת אופף אותי לרגע; דומה לי שאני מאַבד קצת מעולמי על ידי זה שאני הולך לקנות לי לחבר מוחלט את הרפה והקלוקל בנערים… אני אומר:

“חכה, עוד נבוא יום יום הנה…”

ואנחנו באים הנה יום יום. הימים הם ימים אחרונים של תשרי, ולפנות ערב, כשהקרירות גוברת במחבוא שבין העצים ואנחנו קמים ללכת הביתה, אז מכנה איצלי תמיד את יום המחרת: “מחר יום שלישי, מחר יום רביעי!…” חצר בית-המדרש נעשית יותר ויותר ספוגה הלך נפשנו, העצים הכרותים כאילו הולכים ותופסים מיום ליום מקום בחלל העולם, ויום המחרת נדמה לנו כה ארוך וכה מיוחד לשנינו עד כי ברגע הפרידה אנחנו נושאים את רגלינו ולרוץ לא מתוך זהירות כלפי שומרינו שבבית, אלא בכדי להחיש את בואו של יום המחרת. והנה פעם, ברגע של חילוץ עצמות שלפני קימה, אומר איצילי בקול עצוב:

“מחר יום ששי…”

“יום ששי האחרון,” מוסיף אף אנכי בקול שאין בו אף שמץ של הבטחה לעתיד לבוא. בלי דבּר דבר אנחנו מבינים שנינו את פירוש הענין: השבוע הבא כבר יהיה נעוץ בעול של חדר, בעול של מלאכה בשביל איצילי… על שנינו כאילו שורה פתאום רוח כבדה, ואנחנו הולכים הביתה מבלי לרוץ; נוסף על זה כואבים לי עיני, גם בשעה זו שהאור מעוט ושייר השמש נח עדיין רק על ארובת הגג של בית-המדרש הגבוה. וכל אותו הערב אני שרוי בתקלה; בשעת אכילת המרק (אמא כבר מכינה בערבים תבשיל, כמו בימות החורף( אני מתיז רסיסים, כאילו כוח עיני אין אתי לנהל את הכף, ופעם אחת אני מגיש את כף הנחושת אל השינים, ומסביב לשולחן נשמע קול צלצול מוזר… אני ממהר למלא מתוך הקערה כף חדשה, ואולם לבי נופל בקרבי מדי שמעי את קול אמא:

“אוי ואבוי, גזלן! הילד הוא עוור ממש!”

קריאה זו שכלפי הגזלן איננה מכוּונת למי שהוא ידוע, ואף על פי כן משתררת מסביב לשולחן דממה של חובה. אך מכיוון שאבא נוטל בינתים את ידיו לברכת המזון, מפיגה גם אמא את דאגתה באנחה כבושה, שאף היא הולכת לאיבוד ברגע של נטילת הכלים מעל השולחן. בין כה למחרת, ביום הששי, אני עושה כמעשה כל יום ויוצא להתחבר אל איצילי, המקדים לבוא אל חצר בית המדרש. אותו יום הוא מן הבוקר מעונן, כדרך ימים של שלהי תשרי, ואני מוצא את איצילי כשהוא מחכה לי מתוך עמידה במקום גלוי שבחצר, על אם הנתיבה המשמשת מדרס לבאי בית-המדרש. אני הולך ובא לקראת חברי, שראשו נראה לי מרחוק שקוע באבלות אל בין כתפיו, ואני חש פתאום כלפי בן האלמנה כעין רגש של בוז; ויען כי חדלתי, בשעה זו של יום מעונן, מהיות שתום עינים, על כן הנני מתאוה להתגאות ולהתעלל, אחרי הימים שהייתי נזיר משובה… וכשאני עומד פנים אל פנים לעומת איצילי נראה לי פרצופו כמסוס נוסס, כאילו שטפו עליו דמעות רבות; ואני אומר אל חברי בלעג.

“על מה זה בכית בבית?”

איצילי מצטחק… וצחוק זה של ילד רפה, היודע להיות גם עלוב וגם מאושר, נראה לי בלתי מובן כל כך, עד שדעתי נעשית עלי חלשה; אני פונה ללכת, כשאני מושך אחרי בלי משים גם את איצילי, הממלמל בזה אחרי זה:

“הבט נא… אתה רוצה לראות?…”

עוד מעט ואני מתמתח על הארץ, מבלי דאוג הפעם למקום צל. מתוך רגילות אני עוצם לרגע את עיני, ואולם איצילי מעיר אותי אגב משיכה:

“הבט נא אל עיני: יש לי כבר עינים דומות לעיניך!”

קולו של איצילי הוא רך, כמעט מביע אושר. אני פוקח את עיני ותולה אותן בשני מאורות פרצופו של איצילי, שאני רואה אותם הפעם מוקפים במסגרת אדומה, המשובצת בגבשושיות של נטף עכור.

“באתי רק להראות לך,” ממשיך איצילי בקול שוקק של נער שומר סוד, “אמא אסרה עלי לצאת מן הבית, התגנבתי, כדי שתראה, כי גם לי יש כבר עינים כאלה! היום בבוקר לא יכלתי לפקוח את העינים!”

כרגע, ואני סוגר שוב את עיני, את עיני העמוסות, העוכרות אותי, העינים אשר חדלו מכבר מהיות עינים יוצאות מן הכלל… אני שוכב בלי נוע ובקרבי מחלחל דבר-מה שאין לו תקנה אלא בריב, במהלומות. ופתאום אני מזדעזע: השמש, שהיתה חבויה מן הבוקר, יצאה מבעד העננים הנמוגים, אורה מציף בבת אחת את ראשי, המוטל במקום גלוי, ועיני מתחילות דומעות, מתמוגגות לדבר מה חדל-דמות וחסר ראיה… אני זוחל אגב שכיבה למקום צל, ובפעם הראשונה אני מרגיש, כי אכן נדבק אלי דבר מה עכור, כעין מעמסת חיים אשר נשוא אשא בעולה. וכשאני פוקח לבסוף את עיני, לראות באיצילי, אני רואה את חברי עומד על רגליו, כששכמו נטוי ללכת. אני קורא אליו בקול מצוה:

“בוא הנה, שכב!”

“אינני יכול להביט בשמש בחוץ!” עונה לי איצילי בקול שלפני בכי.

“אם כן לך לך, מי צריך לך!” ממלמל אני אחריו בבוז גמור. אני מתכוון להשאר ביחידות, ואולם עיני, שטרם חדלו לכאוב אחרי נגוע בהן האור, מביטות בחרי-אף ובגעגועים עזים גם יחד אחרי הנער ההולך ומתרחק לאט, כפוף שכם ומשרך דרך… גאותי מונעת בפני מלנסות אליו דברים, ועם כל צעד, שאיצילי עושה לתומו, נעשה לי יותר ויותר מחוור עלבון החיים של יום ששי זה, האחרון לחירות, עת מוטל עלי לרבוץ יחידי, ללא חבר ומשחק, תחת מעמסה של עינים כבדות מחולי… ופתאום, מבלי דעת את נפשי, אני קופץ ממקומי ומשתער אחרי איצילי. תוך כדי מרוצה אני נכנס לתחום אור השמש, ואור זה, הצורב את עיני, מכה בעוורון גם את ראשי, עד שעצום עינים למחצה אני מתנגש בגופו של חברי, חובט אותו בכל קומתי המטורפת, חסרת העינים. אור השמש דורס אותי בינתים בלי חשך, ומתוך הלהבה האדומה, הממלאה את כל קרבי, ממצמץ עדיין רק שביב אחד של בינה: לסחוב את איצילי בכוח ולהחזיר אותו למקום ישיבתנו המשותפת. אבל בין כה ואיצילי משמיע קול שריקה מיללת, והוא מתחיל צובט את פני באצבעותיו הדקות. הוא מתחיל בבת אחת במהלומות איבה, כדרך ילד חלש בשעה שהוא עומד על נפשו, ואני, לדריסות צפרנים אלה שאני מקבל כמו ממחשכים, מדי התאפקי שתום עינים, אני שוכח כל רחמים וביתרון כוח של נער מגודל אני מכריע את הגוף הקטן לארץ, ממטיר עליו את אגרופי, ודורס את יצורי הפנים החלקים, המשמיעים לכל הכאה והכאה של אגרופי מין קול מיוחד, כעין הד ענוג וגורם הנאה… ופתאום – ואני חדל בבת אחת ממעשי, אני יושב לארץ כשגבי כפוף עקלקלות, ומתוך חריקת שנים אני שומע את קול בכיו של איצילי, קול בכי מר ומיבב, שאינו דומה אף במעט לבכי נער הפורש ממהלומות. לבי נוקף אותי בחזקה, אבל אינני יכול לנסות מעשה פיוס, כיון שמין דלקת ממארת דבקה אל עיני ונפשי מלאה כל כך רחמים אל עצמה, עד שנדמה לי ברגע זה, כי לעולם כבר אהיה מלא ערפל זה של רגש הרחמים, מבלי יכולת לראות דרך אל מי שהוא, מבלי יכולת לדרוש אל יצור מיצורי האנשים… מה אומלל אנכי ברגע זה! בכיו של איצילי נראה לי כה תפל, כדמעות על לא-דבר. בינתים אני מרגיש, כי איצילי הולך-זוחל לו ומתרחק, ואני מפנה את ראשי לקולו הבכייני הבא אלי מקצה החצר:

“אין בכך כלום… למה היית צריך שנהיה חברים?”

אין קול מענה בא מאתי. ואני נשאר יחידי והולך לי אל מקומי הראשון, ושם אני מתמתח לשם שכיבה ארוכה של עצבות. ואולם אין אני יכול לקנות לעצמי אף משהו מאותו מתק המנוחה אשר לנער העיף ממהלומות. אני מרגיש את עצמי חולה, חולה בעינים, דרוש לחפץ אב ואם, נכון לשבת בבית ולציית… אני מתרומם ושם את פני לשוב הביתה, ואגב הליכה הולך וגמל בפי דיבור המתחיל, אשר בכניסתי אקבנו מיד בפני אמא: “העינים כואבות לי! תני לי מי בורה!” ואולם מדי הכנסי הביתה אני נדהם מאימה ומתמהון: קול בא לעומתי, קול צורח של האלמנה, אם חברי, והקול הזה משתער לנגדי ונוטל ממני בבת אחת את כל בינת ההצלה של נער כבד אשמות.

“הנה הוא בא – בפני תתנו לו מלקות! וידע איך להכות יתום!”

וקול האלמנה הולך וחוזר… אנכי אינני זז ממקומי, אני מעיף בזו אחרי זו עין אחת מבודרת לעומת חברי איצילי, שידו אחוזה ביד אמא שלו, ועיני השניה אורבת לאבי, המהלך בזעף ובשתיקה הנה והנה, כשהוא מתקרב יותר ויותר אל המקום ששם ניצבתי בכניסתי. אני מחכה למכת הלחי הראשונה, והפעם בלי בלבול הרגשות הרגיל אצל נער במקרים כאלה; אינני צורר למפרע שנאת מות לאב המכה, אינני מתכונן להרים זעקה מטורפת או למלמל דברי תירוצים, אני רק מלא רחמים כלפי עצמי… וקול האלמנה חוזר והולך:

“לא די שהטיל בו את ליקוי העינים, גם הכה אותו מכת רצח! יקבל מלקות בפני, שאיצילי שלי יראה!”

אבא צועד לנגדי, אנכי מטה מעט את ראשי הצדה… ופתאום וכל הבית מתמלא חרדה לקול שריקה ויבבה הבא מקרן זוית זו ששם ניצבים האלמנה ובנה. “לא צריך, לא צריך” נשמע כעין דיבור מפורש מתוך המון היבבה המוזרה, המכה גלים אחרי גלים. נדמה לי, שכל הנמצא בחדר מתכנס לתוך ערפל, לקול היבבה הזה הפורץ בלי הרף מתוך גרונו של איצילי חברי…

“מה לך איצילי?! הוי, שוד ושבר, מה המיט עליך הרוצח הזה?”

ואולם אבי כבר נסתלק מאצלי, כולם התכנסו מסביב לאיצילי והם מנערים אותו ודוחקים אותו בלי משים כלפי הדלת… אנכי נשאר עומד בקרן זוית שלי, ובלבי, האומר לי כי איצילי הוא אשר הציל אותי הפעם, הולך וגמל לזכרון דיבור אחד מפורש: “אנכי אשיב לו טובה!”

ועד מעט ואבא עומד שוב לעומתי, ואמא, באין כבר זר בבית, מבטלת בדברי תוכחה את שאר החימה שבפני אבא:

“שלמה, גזלן, הבט נא אל הילד, איזו עינים אצל הילד!”

אבא תולה את עיניו בפרצופי… אחר כך הוא ניגש אלי ואוחז בראשי בחזקה, כמעט באיבה, ואומר:

“בחור בן שתים עשרה ולמעלה… ועינים כאלה!”

ודברי אמא הולכים ונובעים:

“זו יש לה טענות (מכוּון לאם איצילי, האלמנה(… מי היה הגורם? אולי ‘שלי’ קבל מ’שלה'? אף על פי שלבי נכמר עליה מאוד… צריך היה לתת לה מעט בורה, יש בבית די בורה… לא היה מי שהוא שיזכיר לי את זה!”

ועוד מעט ואמא ניגשת קרוב לאבא ומגידה לו דברים של ממש:

“לא רציתי להגיד בפניה… למען השם – היכנס אתו מחר אל הרופא.”

“יהי מוטל כנבלה, ואני לא אלך אתו אל הרופא,” עונה אבא בחרון אף. אין אבא רשאי להכות אותי, כיון שאסור לפתוח בעיני את מקור הדמעות, ולכן הוא בועט בי כל היום בדברים, ואף גם בשעת רצון שלאחרי שיבה מבית המרחץ אין הוא נמנע מלגרש אותי מאת השולחן, מדי שבתו לעיין מעט ב“אור החיים” של סדרת השבוע… אמא מפרשת גערה אילמת זו של אבא בדברים שיש בהם בנותן טעם:

“סור מאת השולחן, השמש מציצה כנגד עיניך…”

ואולם אבא מנענע בראשו, כאומר: “לך, אל אביט בפרצופך!… יכול אתה עכשיו לפתוח את החומש?…” ורק בליל התקדש השבת, בשעת הסעודה של ערב, כשאבא מוצץ בנחת את שיירי המוח של ראש הדג ואני יושב באותה שעה דומם וקודר, כשראשי מורד ושתי כפות ידי מכסות על עיני וגודרות מסביבי כעין תחום מיוחד של שכול ופרישות, רק אז אני חש פתאום מתוך עוורוני איך שיד אבא אוחזת בלאט באחת מידי… הוא מסלק אותה בזהירות מאצל פני, ותיכף לאחר כך הוא אומר:

“מחר, לפני התפילה, אכנס אתו אל הרופא.”

ואבא גומר באנחה קלה, אנחה עדינה של יהודי לבוש קפוטה של משי, אנחת-לב רבת חסד כמעט, המרמזת לכל גורל אדם… ובבוקר אנחנו הולכים אל הרופא. אבא לבוש, על גב הקפוטה של שבת, מעיל של ימות הגשמים, זו ששפתו אשר מתחת מרוסקת ושומרת שיירי בוץ של אשתקד, ואני הולך צועד אחריו, כשאני כופה את עיני להקרע ולהתבונן היטב בסימטא של בית הפוליציה, שאנחנו עוברים אותה מדי התקרבנו אל בית הרופא. מסביב שקט, אין איש נראה על המגרש שלפני בית הרופא, ואנחנו עולים מתוך עוצר רוח על שתי המדרגות הצבועות בצבע אדום, עוברים אנו דרך מעקה הזכוכית הלבן ונכנסים לאולם עירום ורחב ידים, אשר רק כסאות רבים עומדים ליד כל קירותיו. מדי היכנסנו נישאת לעומתנו אנחה משותפת של נשים אחדות… אבא יושב סמוך אל הדלת הפתוחה לחדר השני, כשהוא מתכוון להיות מרוחק מן הנשים. רגע אחרי רגע אנחנו מצפים מתוך דממה, אני ניתק לאט לאט מאצל אבא, הולך סובב ליד הקירות עד שאני נושא את רגלי לצאת אל המעקה. שם אני עומד ומסתכל החוצה, מפנה עין לימין ורואה את בית הפוליציה הצהוב, הנבלע בתוך חצרו הגדולה והמסוגרת, מביט לשמאל ורואה את בית התפילה של הגויים, המחולק לשני מגדלים רבי קומה. עיני כואבות מהביט בכיפה המוזהבה של אחד המגדלים האלה, וברגע שאני מוריד את עפעפי, למען החליף את כוח עיני, אני בא לידי הרהור בדבר הרופא בן היהודים היושב בבית מובדל, ליד משכן הפוליציה ולמול תאומי פעמונים אשר לכבוד אל הגויים… אני מוכן עוד להוציא מתוך הרהורי אלה כעין מסקנא כלפי עצמי, בדבר אותו שיח ושיג המזומן לי בחדר רופא זה, שהנהו ספק יהודי ועלול בודאי לגזור עלי גזירה של מענה דברים… אמנם קראתי כבר “אפס דמים,” אבל אני מעלה עכשיו בלי משים על לבי את זכר אותו השוטר שנכנס פעם אל ביתנו, בכדי לעבוט את המיחם, והיה מדבר יהודית; ובדמיוני הם נעשים דמות אחת, אותו השוטר, שהטיל עלי לפנים בהלה, והרופא העלול לדבר אלי יהודית… ופתאום מבהילני אבא בלחש:

“למה זה ברחת? הוא כבר יוצא!”

אני ממהר אחרי אבא, ושוב אני שוהה ליד הדלת של חדר הרופא, אשר לא יישמע מתוכו כל רחש. גם משאר הבית לא ישמע כל קול, אף אותה הדלת האחרת, שחדרי דירה מרומזים מאחריה, נראית כה זרה, כחתומה בשבע חותמות… ובעוד אני נתון לחקר בית נאלם זה, והנה נשמע פתאום קול צעדים כבדים, רחש תנועה הולך ובא בחדר הסמוך וקול עמום וצרוד מחריד אותי בזה אחרי זה, אותי ואת קהל הנשים יחד… לסוף מופיעה על הסף צורה גבוהה של אדם, אשר כרסו הולכת לפניו ומבדרת את חצאי הדלת של החדר הסמוך. לשאון הנשים הקמות ממקומותיהן אני קורע בחיפזון את סגור עיני, ומבטי נדבק אל הרופא השוהה רגע במבוא הדלת; הרופא אף הוא מסייר את כולנו בעיניו הנשקפות מבעד משקפים, ועוד מעט ואני רואה ברור, כי מבטו של הרופא נח לרגע על פאת הקפוטה של אבא שלי, זו קפוטת המשי המבהיקה עכשיו מבין כנפות המעיל המבודר… אבא מתכוון באותה שעה לקום ממושבו. ידו מסירה ואינה מסירה את כובעו העשוי אף הוא משי…ופתאום מחלחל על פני האולם קול עבה וזועף כמעט, קול לא רגיל אצל זרע יהודים: “שבתא טבא, ר' שלמה… המנקר.” את שם הכינוי “המנקר” מוציא הרופא מפיו במין זהירות, כשואל. בין הנשים המצפות עובר כעין לחש, אילו לאילו מנענעות את ראשן… אבא אף הוא מצטחק ואינו עונה, מתוך מבוכה גלויה, הגורמת לי מין בושה מתוקה, אוחז אבא בכתפי ומעמיד אותי כדבר עדוּת חי, הבא ללמד על משאלותיו. הרופא שם בי את עיניו.

“אַ, ר' שלמה” מדבר הרופא אגב עמידה במבוא הדלת, “הוא יצטרך לשלוח אלי את הקונדס הזה, בפעם אחת לא יהיה די.”

אנחנו הולכים בעקבות הרופא, המשאיר אותנו ליד הדלת ונותן שהות לאבא, שיבדר את המעיל ויגלה במלואה את קפוטת המשי… ומיד אחרי זה נעשה אבא שליט במוצא פיו, והוא מנסה דברים אל הרופא המקרב אותנו אגב רמיזה:

“אני שרוי ביסורים…הוא אצלי נער הרגיל בלימוד.” – “הוא לומד גמרא…,” חוזר אבא אגב חיוך, כשהוא מתכוון שיהיה הענין בכדי השגת הרופא.

“צריך למשוח,” עונה הרופא ומתחיל משמש את עיני באבן יוקדת. אני נשאר תקוע במקומי, כשאני מתכווץ כולי מכאב השלהבת האוכל את עיני, ומתוך המחשך אני שומע קול ודברים:

“חי – חי… בשבת לא מביאים לרופא כסף.”

זה צוחק הרופא, והדבר דומה לי, כי אני שומע את רטט הכרס הרחבה. בעוד רגע אני שומע את קול מענה של אבא, ותוך כדי שהות קצרה, זו עולה על לבי זכר רחוק: אני ואבא ליד “יהודי טוב,” שבא להתארח בעיירה והיה עובר לפני התיבה בבית המדרש שליד ביתנו. והיום יום חול, ואבא, ככלות התפילה, מקרבני עד לעמודו של “היהודי הטוב” ומבקש למעני ברכה – בקול של אדם שלבו חרד וגס גם יחד… – בקול כזה מדבר עכשיו אבא אל הרופא:

“הלואי שזה יעבור חיש מהר, שאפשר יהיה לשלוח אותו אל החדר.”

הרופא ניגש אלי, מוחה במוך את הריר מתוך עיני ודופק לי על שכמי:

“תבוא מחר…”

“שבתא טבא,” נפטר אבא ללכת ונוטל את ידי בכדי להוליכני. על פי מגע היד אני מרגיש, כי אבא שרוי במבוכה וידו השניה מגששת להסיר מעל צוארו את המטפחת האדומה, בכדי לנקות בה את פני המבישים. אנו מסתלקים ויוצאים דרך האולם, ובעוד אני מובל עצום עינים ביד אבא, אני שומע קול צעדים כבדים המתקרבים בעקבותינו עד לקצה האולם. בעיני נקרע סדק כשערה, ואני רואה את רגליו של הרופא, רגלים כבדות בשר, הנראות כנפוחות או כרגלים של יצור אדם היוצא מדרך הרגיל.

“הנה בשבילו חתיכת מוך – יהי לו למחות את העינים.”

אלה הם דברי הרופא האחרונים. אני ואבא שוהים עוד זמן מה בחדר המעקה, ואחר כך אבא משאיר אותי לבדי, עד שיפקחו עיני, והוא הולך בעצמו אל בית המדרש. בשובו מן התפילה הוא סח לאמא אגב הכנה לקידוש היום:

“בבית-המדרש השגיחו בזה שאחרתי לבוא…”

ואולם אמא שואלת שלא מן הענין:

“שעיה מספר, כי הרופא יצא, ככלות הכל, ונתן לו חתיכת מוך… הכך היה באמת?”

“מה את מתפלאה, פתיה שכמותך,” עונה אבא מתוך שמינית של גאוה המצויה אצלו, “הרופא יודע מי אני, בכלל…”

אמא מצטחקת, ובת-הצחוק שוהה רגע בגלוי על שפתיה הכמושות. אחר כך היא אומרת אלי:

“אם כן – אתה יכול ללכת אל הרופא, כמה שיהיה צריך.”

ולמחרת אני הולך אל הרופא, כמה שיהיה צריך."

ולמחרת אני הולך אל הרופא. ומתוך שמינית גאוה של בן מנקר אני נכנס אל אותו האולם הערום המלא כסאות. הפעם אני מחכה לבדי ברשות שכולה נשים. אלה בודקות אותי בעיניהן, מנסות אלי דברים… זיעה של מצוקה מכסה את מצחי, ואולם הפעם איני מרהיב את לבי לנהוג חרות ולצאת אל חדר המעקה. בין כה ומן החדר הסמוך בא קול צעדים כבדים, אחרי כן באים משם רחשי תנועה, שצריך ללמוד את פירושם, וסוף סוף נתקעת הכרס הרחבה בין שני חצאי הדלת… פני הרופא הרחבים הם הפעם כמו מועבים, מפלי הלסתות נטושים לימין ולשמאל במין זרות, אבל אנכי אינני נמנע בכל זאת מלהטות לעומת הפנים האלה את פני המקרינים מתוך ציפיה: “הנני בן המנקר…”

ואולם הרופא מביט ממני והלאה, והוא מכניס אל חדרו אשה אחת מן הנשים. חצאי הדלת נסגרים, והנה רגעים עוברים אחרי רגעים, מתוך החדר הסגור חודרים בלי הרף קולות מקוטעים, אחר כך הם נעשים בליל אחד, הקולות האלה ההולכים הלוך והתרומם, ולסוף הולכת ונשמעת משם שיחת דברים של מסובים, שיחה ממושכה עם תוספת של צחוק אשה ותרועות שיעול של גבר. ואני יושב ומחכה וראשי מתמלא לאט לאט ערפל; בתחילה אני מטה אוזן לצוד דיבור ברור משיחת-מנוחה זו שבין הרופא, איש המידה וכבד הפנים ובין אשת השוק הצנומה, העוטפת לשכמה מטפחת צבועה במשבצות כתומות; אחר כך אני מתחכם בפני עצמי, מתוך רוגז של נער יהודי: “מה יש לו לדבר אתה!…” וככלות הכל הולך וגובר הערפל שבמוחי. קול השיחה, המגיע מן החדר, נשמע לאזני כבא ממרחקים, ודומה לי הדבר, כי נפלה כאן טעות וכי שיחה זו הנשמעת איננה שייכת כלל וכלל אל הרופא, איננה מקרבת את קץ הציפיה… ובעוד אני יושב מדולדל ונבוך, נפלטת האשה הצנומה דרך הדלת הנפתחת, הרופא מופיע, זעום פנים כמקודם, ומכניס אתו את אחת הנשים הנותרות. ושוב הולך ונשמע קול שיחה, עם תוסף של גניחות אשה ותרועות שיעול של הרופא… ואולם הפעם כבר ברור לי, כי כך הוא מנהג העולם של רופא, אלא שלבי הולך ונופל בקרבי, כי על כן אין הרופא משגיח בי, כופה אותי לציפיה, אף על פי שהוא צריך להתעסק בי רק רגע אחד. ומדי פעם, כשאני עובר, מתוך עיפות של המתנה, מעמידה לישיבה, או להיפך, אני חוזר ומהרהר הרהור אחד קבוע: “משום שהוא ידוע, כי אני בלי כסף, חינם.” וכך עוברת שעה ארוכה, עד שאני נשאר לבסוף יחידי באולם. ואז אני מתהלך בצעדי חרש, וכשמח לאידי אני הולך וגומר בנפשי: “אגיד לאמא, כי לא אוסיף ללכת הנה.” אך מיד ניטל ממני הרהור זה של מרד, כיון שהדלת נפתחת והרופא יוצא ומרמז לי באצבע. הוא יושב על הכסא ואני נשאר עומד על ידו; הוא נוטל את האבן הכחולה, מכניס את גופי לבין ברכיו ומטיל לתוך עיני כאב של שלהבת. אחר כך דוחף אותי בלאט בכתף, בלי אומר ודברים, ואני יוצא, אחרי ריפוי של רגע, מבלי שתנתן לי חתיכת מוך… בדרך, כשעיני יוקדות מכאב, אני שב לערוך את דברי התואנה אשר אשים לפני אמא, ואולם אותו יום הוא יום ראשון לשבוע, ובבית תוספת תפלות שלאחר שבת; פי אינו נפתח ואני שומר בחובי כאחד גם את העלבון הצפוי לי ליום המחרת. ולמחרת של אותו יום ראשון אני פוקח את עיני למול שמשות-חלון עכורות, הנקודות בנטפים נטפים של גשם סתיו ראשון. ומדי הוסיפי לשהות במיטה, מתוך עצלות שממון של תחילת ימות הגשמים, נעשים עלי כבדים כל אברי לרעיון משכים זה בדבר ההליכה אל הרופא. אך מדי התלבשי אני נעשה עד דומם לשיחה שבין אבא לאמא:

אמא אומרת:

“מה היה בדבר החדר? תצטרך ללמד אותו בעצמך במשך איזה זמן.”

אבא עונה בקצת נזיפה, כדרך אב משפחה:

“וכי מה אשלח אותו למלמד – לחצי יום? עד שילך אל הרופא, עד שיבוא –”

עכשיו כבר לא יתכן לי, כי אכנס לתוך דבריהם ואגיד את אשר עם לבי: “איני רוצה ללכת אל הרופא.” אני מתלבש, מתרחץ במים שספגו קור מבעוד לילה, לועס בלי חמדה את לחם אכלי, שאף הוא קר ותפל בבוקר ראשון זה של תחילת הגשמים, ועטוף צוואר אני יוצא ללכת אל הרופא. בחוץ משתטח לפני במלוא הדרך רחוב טחוב ושחור, בפניו טרם נמעכו כליל לרפש חוצות, ואני שומר את צעדי ונוטה לצדדין, בכדי להימלט מן הרפש. ואולם כשאני מגיע עד בית הרופא אני שוהה רגע אחרי רגע, מנקה את הנעלים בשייר העשב שליד הגדר, מגשש להעלות מכיסי חתיכת ניר, ומשתף במעשה הניקוי גם את קצות אצבעותי. אני נכנס סוף סוף אל האולם, צועד צעד אחד מן הדלת והלאה ועומד מלכת, כיון שאני מבחין מיד בכתם הטחב שהעליתי על הרצפה. וכך אני עומד, מבלי למוש ממקומי, באולם הריק לגמרי מאנשים. וטרם יהיה סיפק בידי לשים עצות בנפשי, וקול צעדי הרופא יישמע כבר מן החדר השני, ואיש-המידה המורם הולך ובא לקראתי. הלז, כשהוא מבחין בעמידתי, מוליך את מבטו כלפי מטה, רואה רגע בבושת רגלי, ובלי אומר ודברים הוא שב אחורנית ומתכנס אל החדר השני… אך מיד הוא שב, כשהוא נושא לפניו את האבן הכחולה, זו המשובצת בתוך מקל-עץ קטן ומלוטש. ושוב הוא ניגש אלי בדממה, גומר במהירות את מעשה הריפוי וכופה אותי לעצום היטב היטב את העינים… וברגע זה, כשעמידה של כבוד היא למעלה מכוחי, ואני עומד בפנים מורדים, מתכווצים ומגואלים בריר העינים, נשאר אף הרופא עומד על ידי ומטיל את ידו על שכמי… היד הגדולה מנענעת משהו את כתפי ומפי האיש יורדים עלי דברים:

“אמור נא, בחור שכמותך, המעלות עיניך ארוכה אם לאו?”

לבי נעשה בן-רגע רך והוא דומה ברגע זה לעיני הנמוגות. אני מתאווה כל כך להוציא הגה מפי, ואולם מבוכת הלב והכאב שבעינים גורמים לי גם שניהם אלם גמור. בין כה וקול הרופא חוזר והולך:

“אתה בנו של שלמה מנקר, הלא כן? גמרא אתה לומד בוודאי, גם סוגיא של מהרש”א?

אני אבוד רוך, שפתי ממלמלות קטעי הברות, ללא צורה של מלים. אך הרופא משכך מעט את מבוכתי במין הבטחה של סיום:

“בפעם אחרת אנסה את כוחך בגמרא…”

והוא מתרחק מאצלי בשחוק גלוי, המרעיד את חלל האולם הריק. אני עוקר את רגלי ללכת ומפנה בלי משים את ראשי, בכדי להשקיף על סימני הטחב אשר אני משאיר מאחרי. וברגע זה שוב פוקד אותי הרופא בדיבור קצר:

“לך, אל תפחד!”

ומדי צאתי אני מברר היטב לעצמי, כי הרופא נתכוון להפיג את הפחד שפחדתי מפני לכלוך הרצפה, ואני צועד בדרך חזרה בצעדי חרות, מבלי נטות בכוונה ממקום הרפש, ולבי צופה בחזון ימים רבים של הליכה כזאת, אל עבר הבית אשר עם המעקה הלבן, במקום שאיש רם שלא כדרך הרגיל יטיל בעיני כאב יוקד ואת ידו הרחבה יטיל פעם בפעם על שכמי. ולהרהור זה הולך לבי ורם בקרבי, אני פוקח את עיני בכל כוחי ומביט לצדדין, כבן אדם מתגאה המחפש את מי שהוא להישיר נגדו עינים נלהבות… וכך, כשבמבטי נוהה אחרי דמות של כל עובר ושב, אני מבחין פתאום באיצילי חברי הנגרר אחרי אמו ברפש שבמבוא הסימטא. מדי ראותי אותם אני מתכוון משום מה להחיש את צעדי, אך קול האלמנה רודף אחרי ועוצר אותי מלכת:

“למה אתה בורח, תכשיט שכמותך? בגללך אני צריכה להוליך אותו ל’ביקור חולים'.”

אני שוהה על מקומי, כאילו כוחי אין אתי להוציא את רגלי מתוך הרפש שבמבוא הסימטא… ובעוד אני שוקל בדעתי אם לענות דברים, ואיצילי ממלא מרחוק אחרי אמו:

“אתה אינך הולך לביקור חולים?…”

ברור לי, כי איצילי מתכוון לפתוח בשלום, ואף-על-פי-כן אני אומר בגאוה:

"אני הולך אל הרופא – – "

ראשית דברים נאמרים בגאוה, ואולם עם לבי יש עוד להגיד לאיצילי דברים פשוטים: "גם אתה יכול ללכת אל הרופא. הוא אינו לוקח כסף. למה תלך ל’ביקור-חולים'…

אך בין כה ואמו של איצילי גוררת אותו אחריה, כשהיא מאיימת לי מרחוק באצבע: “יש לנו אב רחמים בשמים! הוא ישלם לך את גמולך!…” והם הולכים ונעלמים, ואנכי משרך את דרכי הביתה, כשקללת-הסיום של האלמנה קבועה במוחי כדבר-מה הגורם לי יתרון גאוה. דומה לי, שאני מתחכם לעשות את עסקי, יודע להעלים דבר מעיני הבריות… וכשאני נכנס הביתה ומסיר את עניבת הצמר, הכרוכה כמה מונים מסביב לצוארי, הנני שומע את קול אמא שואלת:

“מה זה פניך כל כך נלהבים? הגילית איזה אוצר בדרך?”

ואמנם יום-יום אני מגלה דבר-מה, לרגלי הליכה זו אשר אל בית הרופא ואגב שהות ההמתנה המתחדשת עלי יום יום. אנכי כבר נעשיתי שם יוצא ובא רגיל, חדר המעקה עם קירות הזכוכית אינו חוסם בפני את העולם, וכשאני עומד שם ומסתכל החוצה, אז נסוך על פני מין שקט של חשיבות ובנפשי הולך ומצטרף דבר-מה, כאילו אנכי, נער בן מנקר, הנדון לכאורה ללא-הרגל, קולט לאט לאט שמץ מאותו דרור-החיים המוזר אשר לאיש הרם המרפא את עיני… כשאני שוהה באולם הציפיה של הרופא, אז נחה עלי כעין שכחה של גדול, ומיום ליום הולך וגובר בי הדמיון בדבר הזכות שאני גורם לרופא בכבודו ובעצמו, אף על פי שאני מתרפא חינם אין כסף. הוא מרפא אותי תמיד ככלות כל ביקורי הנשים. ואז, כשאני נכנס אל חדרו, הוא מקדם את פני בנענוע כבד של הראש, מפלי פניו נגררים כלפי מטה, ידו האחת מתרוממת לאט לאט לעומת עיני וידו השניה נחה על כתפי מתוך חולשה של זקנה…דומה לי, שהרופא נהנה במקצת מאותו שיח ושיג שיש לו יום יום עם הנער הנכנס אל חדרו מתוך הליכה קלה, ככלות תור כל הנשים… ואמנם באולם הציפיה אני מוצא תמיד כמעט רק נשים; רק פעם אחת, כשקור החורף מגליד ראשונה את פני הרחוב ואני משכים אז לצאת אל דרכי הרגילה, אני מוצא באולם נער אחד, צהוב שערות, הניצב ליד אחד החלונות, כשהוא נשקף החוצה ושפתיו עשויות כעין אפרכסת, כמו לשם צפצוף. הנער מושך את תשומת לבי, ואני נמנע הפעם מצאת אל המעקה; הלז רק מפנה אלי פעם בפעם את ראשו, ואולם אנכי עיני תלויות בו בלי הרף, עד שאני קובע בלבי סוף סוף הרהור של החלטה:

“הוא מרחוב ברדיטשוב…”

ולאחר גמר משפט זה אני מסיר מעלי את עיני מתוך רגש של רוגז וקנאה גם יחד, אותו רגש של מסורת כלפי הילדים של רחוב ברדיטשוב, השכיח אצל הנערים מן הסימטאות. ואולם עמידה זו של חירות אשר לנער, הנמצא אצל רופא בלי לווית הורים, מבטלת משום מה את ישותי, שנוסף לה לכאורה ערך בימים האחרונים… אני שוקל את דעתי עד בלי די, וסוף סוף אני קובע לי מקום לא רחוק ממקום עמידתו של הנער. הלז מפנה אלי את ראשו מתוך תנועה של בוז, ומשיב אותו כרגע אחורנית. ואולם בינתים יש סיפק בידי לראות את עיניו, עינים ממצמצות וטבולות בריר עכור אשר לבן-אדם מוכה עפעפים… מיד מסתלק ממני רגש הביטול אשר כלפי עצמי, ואני מוצא בנקל אמתלא לדברים:

“גם אתה בשל העינים?”

הנער שוהה רגע מבלי לענות, כשהוא מעיף בי את ריסי עיניו אשר אף הם צהובים כמו שערות ראשו. הוא גדול ממני מעט בקומה, וכשהוא פונה אלי אני משגיח מיד במצחו הצר והשרוע, מין מצח שאף אנכי, אגב הרגל של מסורת-הבית שלנו, יודע להגיד עליו, כי הוא משמש סימן לאדם בור… ואולם כיון שעכשיו ברור לי לגמרי, שנער זה הוא מסוג אחר וזר, נעשה לי קשה ביותר לעמוד במחיצתו, לשאת את מבט עיניו הקשה ולכוון אליו דברים. ובעוד אני מהרהר ותוהה פותח הנער את פיו ואומר בקול רם, שלא הורגלתי לשמוע כמוהו באולם זה שאנחנו עומדים בו:

“גם אתה בשל העינים?”

הקול הגס של הנער מביאני לידי מבוכה וגם מטיל עלי כעין שררה… אני ממלמל בשפתי, מבלי להביע לתשובה אף דיבור אחד.

“בן מי אתה?” – שואל הנער מתוך חיתוך דיבור מפורש, כגדול המדבר אל ילד.

“אני בן שלמה המנקר,” עונה אנכי מבלי שהות…אבל מיד אני עומד על הכשלון שבמענה הדברים שלי, ואני מנסה לתקן את המעוות על ידי שאלת דברים הנאמרת אף היא אגב העמדת-פנים של בוז:

“ובן מי אתה?”

ואולם בן שיחתי איננו עונה לי ממין השאלה; הוא ממצמץ כלפי פני בעיניו העכורות ועושה את עצמו כמדבר אל נפשו:

“שלמה המנקר?… לא ידעתי. באיזה רחוב אתם גרים?”

אני קורא בשם הרחוב שלנו ומסב את פני הצדה, כאילו ניחא לי שלא לבוא יותר בדברים. אף על פי כן אני נשאר עומד במקומי, ודבר מה תובע בקרבי את תשלומו. דמיוני מתאמץ למצוא דבר-מה שיחלצני מן המצר, שירים במעוף עין את ערכי. ופתאום אני נזכר ואומר:

“אתה מרחוב ברדיטשוב…”

אנכי מצפה שיהא צף ועולה על פני הנער כעין תמהון של כבוד ביחס אלי שידעתי לנחש, מבלי דעת, את מקום מגוריו. ואולם הוא נותן לי דבר מענה הנאמר ביתר גאוה:

“את אבי מכירים היטב, יודעים את ביתנו.”

את הדברים האחרונים הוא מוציא מפיו במתינות, כמעט בחצי פיהוק מדומה. אבל מכאן ואילך אנחנו מתחילים להחליף בינינו דברים מהירים, כדרך נערים החושדים האחד את השנה בכוונה של שקר:

“אינני מכיר כלל את אביך.”

"אינך יודע מי אבי? – – הרשיל הקצב, אתה חושב, כי אבא שלי הנהו קצב? הוא ‘הכל שוחט’, הוא איננו מוכר באטליז.

“בחיי, מעולם לא שמעתי את שם אביך. רק הסתכלתי בך ואמרתי, כי אתה מרחוב ברדיטשוב…”

“עוד אתה נשבע? כי לא ראית מעולם את ביתנו? ברחוב ברדיטשוב, בן שתי קומות, עם גזוזטרא?…”

“בן שתי קומות?… ברחוב ברדיטשוב יש רק שני בתים כאלה – איזהו שלכם? זה שקרוב אל השוק?”

“הנה דבר חדש…הכי אינך יודע? זה היפה, הקרוב לרחוב הפריצים.”

“באמת, לא ידעתי…אני לא שיחקתי שם מעולם עם נערים. אני רואה אותך בפעם הראשונה, כאן אצל הרופא.”

“יהי כך… אינני מחויב להאמין לך. הכבר זמן רב שאתה הולך אל הרופא?”

“וכי אתה מחויב לדעת את זה? מה אתה עושה פה לבדך, אצל הרופא?”

“אינני פוחד להגיד. אצלי זה לא דבר יקר, כמו אצלך. אנכי…עוד לפני שנתים יכולת לראות אותי כאן; יום יום הייתי הולך אל הרופא, היו לי עינים כמו אצל עוור, אבל הייתי בא מדי יום ביומו, במשך שנה שלמה. היום באתי סתם, להראות את העינים, הן כואבות לי קצת – – סור הצדה!…”

ברגע זה נראה הרופא בפתח האולם. עיניו נטויות אל המקום שאנחנו עומדים שם שנינו, אנכי והנער בן שיחתי, ולי הדבר דומה, כי ההבטה מכוּונת אלי…אני מתעתד ללכת אחרי הרמז הזה, ואולם טרם אעקור את רגלי והנה הנער, בקצה הנעל שלו, שולח בסתר בעיטת-חרש ברגלי… פתאום זה הוכיתי מכה רבה כל כך, עד שדמעות שמות מחנק לגרוני, ואני נשאר עומד על עמדי בשעה שאויבי הולך ונסוג לעומת הרופא. ואף אחר כך, מדי שובי הביתה, אני שוקל בלי הרף את מעשה העלבון הזה, שבא לי בהיסח דעת גמור, אגב התוודעות רגילה שבין נערים. ואני הולך וממרר בעצמי את לבי: הכי לא הייתי צריך לנהוג זהירות בנער שיש לו פנים כאלה, מבליטי גרם ומכוסים בבהרות קיץ עכורות ומשונות, דומות לכתמים הטבועים עמוק-עמוק בתוך העור?… וכי בשביל כך התחכמתי מקודם להבין, כי מרחוב ברדיטשוב הנהו, בן נעוות המרדות הזה, הנועל לרגליו ערדלים, בכדי שאחר כך יבצע בי את זממו? – ובעוד מוחי מלא מכל זה, הנני מסרס את הרגל האכילה, בשעת סעודת הצהרים של אותו יום. ואבא מטיל בי נזיפה (הוא איננו גורס, כמו אמא, כי “חש בעינים” מתרץ את הכל):

“מה אתה חולם חלומות? שב כמו בן-אדם!”

אוולת, כנראה, גוררת אוולת, ואני בא לענות שלא ממין הטענה, כשאני משנן את הדברים בפי, כדי להגידם בנשימה אחת:

“אצל הרופא היה היום עוד נער אחד, בשל עינים, בנו של הרשיל הקצב, שנה שלמה היה הולך ומתרפא.”

וכנער הכרוך אחרי טבע אביו, אני מטיח מיד דברים המכוּונים כלפי אבא שלי:

“הוא בעט בי ברגל ונכנס במוקדם אל הרופא. הרופא קרא לי קודם…”

“וכי כך אמרת: בנו של הרשיל הקצב?” מפנה אלי אבא פנים נוחים. וכיון שעלתה לי להניח את דעת אבא שלי, אני הולך ומוסיף:

“הוא אומר: לאבא שלו עלה בכסף מרובה, ריפוי העינים.”

“כן…” אומר אבא דיבור סתום. “הלה ניגש אלי פעם בפעם בבית המדרש…”

“אדרבא,” אומרת אמא, “היכנס אתו בדברים: איך הוא משלם לרופא?”

“אל תדברי אוולת,” נוזף אבא מתוך הרגל של גדלות, “להיכנס אתו בדברים! הוא ניגש בעצמו מדי פעם אל ‘העמוד’ שלי…”

“וכי מה אמרתי? שתלך לחפש אותו? לכשיגש אליך. זה לא ייחשב לך לאי-כבוד… וכי מכמה זמן הוא נחשב בין נגידים?…”

אבא מתפייס לדברי אמא האחרונים, והוא אומר לי בנחת:

“עשה מה שמוטל עליך. לך אל הרופא, אל תתגר שם עם הנער.”

“בודאי שלא יבוא יותר,” עונה אנכי דברים המכוּונים בעיקר כלפי עצמי, “הוא בא רק להראות את העינים.”

ואולם למחרת של אותו יום אני נפגש שוב עם הנער אשר בעט בי ברגל… ומכאן ואילך אני רואה אותו יום יום, ואף על פי שאין אנחנו מדברים כלל פה אל פה, בכל זאת ידי כאילו על התחתונה: אנכי, אם כי הנני מוכה עינים, אינני מסוגל לתת מנוח למבטי ולעצור בעדו מלפנות פעם בפעם אל נער מתגאה זה, שהרגל מוזר מצוי אצלו – להרעיד את ריסי עיניו השדופים כלפי הקיר, מבלי להפנות עין לימין ולשמאל ומבלי להתבונן אף משהו גם בי בעצמי… וככל אשר ירבו הימים, כן הולך וגובר בלבי רגש של איבה כלפי שותפי האילם: בשבתנו בד בבד באולם הרחב, מתוך ציפיה ממושכה, אנכי יושב על פי רוב כפוף גב, ראשי מורד ושתי ידי סוככות בחצי עיגול מעל לעיני, ורק דרך המפולש שבין אצבעותי אני מביט אל הלז, הישוב נטוי ראש וקפוא עינים. מתוך המארב אני מסתכל היטב היטב, רואה את גבחתו, הגזוזה למשעי גם בימים אלה של תחילת הקור, והנה היא מבהיקה במין צוהב עכור, בהרות הקיץ שעל פניו נדמות עכשיו ככתמים תפלים שאין בהם ממש, לאור חוזר זה של יום חורף מעונן וחסר שלג; ממצחו הצר ועד קצות צווארו מזה ומזה הולכת ויורדת – כך נדמה לי מתוך כעס – כעין רצועה של עור מגואל, המזכירה לי את פתיל הכובעים אשר ילדים עונדים מסביב לצוואר. כל פניו, המבליטים את גרם הלחי, הם כה דלים למראית עין, עד שבשעת משחק הייתי נוהג לזנב כל נער אשר לו פנים כאלה; ורק כשמבטי, התר ממחבואים, מגיע אל עברי הפה של הנער הזה, אז מתחיל דבר מה כופה אותי להרהר ולנהוג זהירות בעצמי, בכדי שלא יאבדו כל עשתונות גאותי… הפה הזה הוא תמיד פתוח למחצה, השפתים דרוכות לשריקה, וכל אותם תלמי הבשר המגושמים של השפתים מתנועעים בלי הרף כנחשים קטנים… מראה הפה הזה, הער והמובדל כל כך משאר הפנים, מביא אותי לידי כעס, מציגני באפס תבונה… אני מסתיר את פני, לבלי לראות ולהראות, ומתוך סתר של אונס זה אני שולח הרהורי חרטה אל איצילי חברי, שבי היה תלוי הדבר להביא אותו, בדיבור אחד, לכאן, להשתמש בו כתריס בפני פורענות זו של בן הקצב… הן גם את בן האלמנה היה הרופא מרפא חינם – וכי יש ספק בדבר?… ומתוך משנה כעס על אוולתי, שגרמה רעה לי לעצמי, אני דולה מזכרוני כל מיני כינויים של גנאי ומונה אותם בלי קול: “חדל-נערים, טפש מרחוב ברדיטשוב, סמרטוט סחוט!…” אבל אני מתפקע מרוב הכיל רוגז, יען כי כדרך נערים אינני יכול לתלות כהוגן את כל הרע שבעולם בנער לא-חבר, שאינו ידוע לי בשם. סוף סוף אינני עוצר ברוחי ופונה אליו בשאלה:

“מה שמך? אם אתה רוצה – הגד!”

כפל המלים בא לשם פיוס, יען כי מדי דברי אני מרגיש כי לעומת הנער הזה מרחוב ברדיטשוב נחוץ לי דבר-מה נוסף, חוץ מזריזות השכל המצויה, לכאורה, אצל נער כמוני, בן-מנקר…

“אותי קוראים: בּני, - ואותך?”

אני מתפלא מעט על זה שקבלתי מיד תשובה. גם את קול המענה אינני יכול לדרוש כסימן לתגרה… ואולם מיד מתכרכמים פני ושכלי אומר לי, כי הנער מרחוב ברדיטשוב היה מצפה כל הימים שאהיה אנכי המתחיל בדברים. ואני מצרף את קולי כל מין לעג שבעולם ושב ושואל אותו:

“בני? כך קוראים אותך?”

הוא שולח לעומתי את אגרופו… ואולם האגרוף נפתח תוך כדי רגע; הנער מראה לי דבר-מה:

“אתה רואה? רובל שלם!”

שטר הכסף מבצבץ מתוך ידו, כשהוא ממועך אגב היסח דעת של בן נגידים…קולי נעשה בן-רגע צנוע כשאני שואל:

“בשביל הרופא?”

“בכל שבוע אני מביא לו רובל שלם. וכמה אתה משלם לרופא?”

אני קורע את שפתי בעמל, מתוך לב גווע למחצה. אני רוצה לשקר, ואולם אני מתבייש ללבוש גאות שקר בפני נער זה מרחוב ברדיטשוב, שאני בז לו בלבי. בכדי לצאת את שתי הדעות שבלבי, אני מרמז לעתיד לבוא:

“אבא שלי היה אתי אצל הרופא רק פעם אחת. כשיבוא בפעם השניה אז יתן כסף”.

“הוא לא יתן כמה שאבא שלי נותן.”

“וכי אבא שלך הוא עשיר?”

“אתה חושב שזה מעט – רובל שלם? אתה יודע כמה זה רובל שלם?”

והנער מרחוב ברדיטשוב משלח פתאום את לשונו חפשי. הוא מדבר אלי בפעם הראשונה בחשק ובמהירות רבה, עד שהדברים יוצאים מפיו כנבלעים:

“רובל שלם הוא יותר מרובל…כך אומר אבא שלי. רובל לרובל, רובל לרובל, רובל לרובל, כך ספור תמיד, אומר אבא שלי. מי שהוא קבצן חושב כי יש לו סוף, לרובל אחד. כמה רובלים הבאתי כבר לרופא? יותר משנה שלמה הייתי הולך ובא אליו, עכשיו צריך עוד לגמור את רפוי העינים. קודם הייתי מביא לו רובל בכל שבוע, בכל שבוע. צא וחשוב! אל הרופא הזה יכולים ללכת גם בלי כסף, שאל את מי שאתה רוצה. אבל אבא שלי לא רוצה: תדע לך, שאף פעם לא קרה הדבר שאבא שלי ישכח לתת לי רובל, בסוף השבוע…”

“אבא שלי יתן בפעם אחת,” מנסה אנכי לעצור כוח לעומת הנער מרחוב ברדיטשוב.

“אבא שלך הוא מנקר, אפילו שנתים אתה יכול ללכת בלי כסף.”

“נראה!”

נראה!" אני אשגיח לראות, אם אף פעם יבוא הנה אבא שלך!"

וכשאני הולך הביתה אני משנן לעצמי, כי עלי לתבוע מאת אבא שישלח על ידי כסף, שילך אתי למצער אל הרופא… ואולם בבית נאלמות שפתי מדבר בדבר הזה. אחותי חוה’לי אף היא חשה מזמן בעינים, ויש אשר בעצם היום, כשאין אש בתנור, מאספת אמא נסרים ומבעירה אש קטנה, בשביל להכין את המים החמים שצריך להמס בים את הבורה… בבית, בית הירושה הקט שלנו, שורר קור רגיל בימים האלה שבאמצע החורף, ועכשיו, כשאש רפה זו מהבהבת באקראי בתחום המקום שליד פי התנור, קובע גם אנכי לי שם מקום, לשם הנאה של חום. חוה’לי אחותי כרוכה בין כך וכך אחרי סינר אמא, ואף אבא שלי, כשהוא קם בשעה זו משינה של אחר הצהרים, יש שהוא שוהה רגעי מספר בחדר הבישול ופורש למול האש הלוחשת את מטפחתו, מטפחת הכיס האדומה, למען יתכנס לתוכה מעט חום… וכך יש שאנחנו עומדים כולנו וצופים בחשאי אל הלהב הנדון לכלות בעוד רגע. אין אף אחד מוציא הגה מפיו, רק אמא יש שהיא נאנחת. ויש שהיא מוציאה מפיה כעין דיבור לבטלה:

“גם עם חוה’לי היה צריך להיכנס אל הרופא…”

אבא איננו עונה…

חוה’לי אחותי, אשר בבית יאמר עליה כי לבה לב-זהב, אומרת כמתחננת:

“אני אתרפא בבית… בכל יום אשטוף את העינים במי בורה.”

אמא נאנחת, אבא שותק… ואמא מוציאה שוב דיבור לבטלה:

“לוּ אפשר היה לתת לרופא קצת כסף.”

אבא מכניס את המטפחת האדומה לתוך כיסו, והוא מתחמק לצאת מחדר הבישול. הדבר דומה, כי הוא צועד ועובר בכוונה בריחוק מקום מאמא, ומדי לכתו הוא מתחכך כמעט אל השלג העכור והנקשה הרובץ על משקוף החלון, גם על משקוף חלון זה של חדר הבישול, הנשקף אל פי התנור! ועד מעט והאש תמה לבעור, במים החמים מערבבים מיד את הבורה ומעמידים אותם לרגעי מספר על המשקוף של אחד החלונות, בכדי שימהרו להתקרר… יום יום שוטפת כך חוה’לי את העינים, יום יום אני הולך אל הרופא. יש שאני הולך וטופף בצינה הגדולה של בוקר, כשמחטים נדקרות בקצות אזני ועיני הלקויות דומעות אל מול הערפל הצונן והדק, המחפה על בשר פני ציציות של כפור, ויש שרגלי דובבות על השלג מתוך חריקה תפלה וצורבת לב, כשאני צועד ערירי בסביבות בית-הפוליציה, במקום שאינם מצויים עוברים ושבים והשלג הולך ונערם שם בלי הפוגות. דבר רגיל נעשה אצלי, בימים שעם גמר תקופת טבת, שאהיה הולך ורומס קוממיות את השלג, זה הנתלה בכפתורי מעיל החורף שלי והולך ועולה בסולם המכנסים אשר על רגלי. יש שלבי בוכה בקרבי אגב הליכה זו, אבל המקרה אִינה שנה של שלגים מרובים, ואני נלאה יום יום ממצוא את השביל של אתמול; וכך היא נעשית לי כחוק, הליכה זו של צער. וכשאני עומד בשעת האפלולית של בין ערבים ליד אחד החלונות הקטנים של ביתנו, ואני מביט אל השלג הנופל בחוץ פיתים פיתים גדולות, מתוך ריבוי אטום אשר בתחילת ליל חורף ארוך, במין שפע עוור המצוי לכאורה רק בעיירה, אז יש שעולה על לבי דבר ההליכה שלי, המיועדת לבוקר, ואני דומה בעיני עצמי לבר-נש שנחרץ עליו גורל. זה מוסך בי כעין גאוה; אני זוכר – בשעת בין השמשות כזאת – מעשיות דומות לזו בדבר היהודי שישב לו ננס גיבן על ערפו והוא מוכרח לשאת אותו על הגב כל הימים… ואין אני נפתה לדחות אף ליום אחד את דבר לכתי אל הרופא; רק פעם אחת קרה לי כעין מקרה כזה, לאחר שהשלג ירד שלשת ימים רצופים, ואבא נמנע באחרון הערבים מללכת אל בית המדרש לשם תפילת מנחה… תריסי החלונות הוגפו מבעוד יום, ואבא, כשהוא מתהלך ומתכווץ ותפילתו רוחשת על פתחי פיו, ניגש פעם בפעם אל החלון, מציץ בעד חור התריס וסר מן המקום במנוד ראש… הנה הוא ניצב לתפילת שמונה עשרה, ובטרם כלותו לצעוד אחורנית שלשה צעדים, הוא ממלמל בקול השכיח בשעת סכנה: “אינני יודע איך אפשר יהיה מחר ללכת אל בית המקולין!” ואז, מדי צאת הדברים האלה מפי אבא, מתגנב ללבי כעין הרהור של פחד ואף אני מתחיל מציץ פעם בפעם בעד חור התריס, עד שאבא גוער בי לבסוף בדרך של צוּוי:

“מה אתה מביט? מחר לא תלך אל הרופא!”

“חלילה!” ממלאה אחריו אמא בקול חרד. ואולם מיד היא מוסיפה, כדרך אימהות שניחא להן בגילוי דברים:

“הרופא לא יבוא עליך בטענות בגלל זה!…”

דברי אמא יורדים אל לבי ומעמידים אותי על אמיתו של דבר, כי עלי ללכת גם מחר אל הרופא, ויעבור עלי מה! אני מרגיש, כי אסור לי להפסיק אף יום אחד, אנכי המקבל ריפוי בחינם, אשר אם לא אבוא יום אחד לפני הרופא, וכבד לי אחר כך שבעתים לראות את פניו… ואני מתעתד למרות את פי הורי וללכת גם בבוקר שלמחרת היום; כשאני עולה באותו ערב על משכבי אני מבושש להרדם, ובדממת הלילה אני מטה אוזן ומקשיב, כמו לוּ חפצתי להבחין על פי שמיעה אם השלג עדיין נופל… ובבוקר, כשאני מתעורר לאור המנורה שאבא מדליק מבעוד חשכה, אני ממהר ללבוש את בגדי ופונה מיד ללכת אל חלון חדר הבישול, זה אשר הנהו חסר תריס. ואולם שמשות החלון מכוסות מבפנים ומבחוץ בשכבת שלג עבה, ואין העין מבחינה כלום עם חוורון ראשון של בוקר החורף. בין כה, בעוד אני מטכס עצה בדבר ההליכה אל הרופא, אני קולט שיחה שבין אבא ואמא. אמא, שהיא עדיין בתחום המיטה של לילה, מקדמת את פני אבא:

“שלמה, אל תשכח, כי היום יום חמישי…”

“הא לך ביום חמישי מין שלג שכזה, יותר קשה לעולם מאשר מבול!” מוציא אבא את זעפו, כדרכו, לתוך חלל העולם. ואולם מיד הוא מוסיף בהכנעה:

“מה לעשות! אצא ללכת אל ה’נאמן'.”

ואני דורש מיד את החשיבות שבדברי אבא: ‘נאמן’ זה הוא של בעל הטקסא ודרכו של אבא ללכת אליו, לשם בקשת כסף מבעוד יום, מחשש שמא יקדמנו אחר. ואמנם אבא יוצא מן הבית בטרם יתפלל, ואנכי קל לי להסיח את דעת אמא, ואני חובש ברגע אחד של חפזון את מעילי ועוקר את עצמי מן הבית. מדי צאתי אני שוהה רגע כנבהל למראה קומת השלג, ואולם מיד ורגלי דורכות כמו מאליהן בחלל עקבותיו של אבא, שהטביע אותן מפתח הבית והלאה; ומדי פעם, כשאני מכניס את רגלי לתוך נקרה כזאת שבלב השלג, אני מרגיש את עצמי כנלכד, כאיש אשר אין לו דרך לשוב. ועוד מעט, כשאני מגיע אל חלקת השלג התמימה, אשר טרם דורך בה, היא מהבהבה כנגדי במין חידוש של שפע כל כך עצום, שביחד עם רגש של מורא נלוה אלי מיד גם דבר-מה של גאוה, כאילו חבלי שלג אלה מוסיפים לי תפארת, משווים אותי למי שהוא עשוי לבלי חת. ואני הולך וחותר ברכרוכית השלג, כשאני נעזר גם בידי המכונסות לתוך שרוולי. ומדי נפלי פעם ושתים, כשכל איברי עמוסים שלג, אני מפרפר בידי וברגלי, גרוני משמיע קול בכי חנוק, ואולם על פני הנלהבים נסוך באותה שעה מין תוקף נפלא, שאני בעצמי יודע היטב את פירושו: “כאשר אבדתי אבדתי!…” אבל הנה קרוב כבר בית הפוליציה, ואני חותר אל השביל המוכן שם מן הבוקר, אף על פי שמצויה אצלי רגילות להימנע מלכת בקרבת הבית הזה… שם, על מעקה הכניסה, עומד שוטר; לבי מזדעזע קצת בקרבי למראהו ואף על פי כן אני מתקרב ועובר לפניו. דומה לי שהוא משגיח בי, נותן בי את עיניו מבעד ל“בשליק” העוטף את ראשו… ופתאום ולבי נופל בקרבי – עד שיש סיפק בידי להבחין, כי השוטר חובל בשתי ידיו מסביב לגופו, בכדי להתחמם. פחדי נמוג כרגע, ואחרי הפחד פורץ מגרוני קול צחוק קטוע ומוזר, הדומה קצת לבכי ולקול של טירוף הדעת. השוטר עונה לי אף הוא בצחוק, ורגע אנחנו מביטים האחד לתוך עיני השני, השוטר מצטחק כנגדי ואני מנענע את שפתי הקפואות, עד שיוצא מביניהן קול דיבור:

“דוקטורו” (לרופא)…

והנה אנכי בחדר המעקה, והנה אני נכנס לתוך האולם. כל הבית כאילו ריק, הכסאות, אשר ליד הקירות, נראים כה קרים, כאילו לא ישב עליהם אדם מעולם. אני יושב בפינה ושוהה מתוך ציפיה ארוכה, שאינני מחשב הפעם את קיצה. שקט ודממה, כל קול אינו מגיע משאר הבית, ובתוך האולם שאני שרוי בו ביחידות, מתהלכת רוח קרירות לא מצויה, כעין דבר-מה של אלמון או שכחה תלוי בחלל האויר. ישיבתי זו לשם צפיה נדמית לי הפעם ללא מטרה, כאילו אין בגדר האפשרות שיצמח פה בן-אדם. כעין רגש של אי-מרגוע נאחז בלבי, אני מתרומם לאט ממקומי ובצעדי חרש אני מתקרב אל הדלת אשר לחדר הרופא. היא פתוחה במקצת, דלת לבנה ודוממה זו, ואני מכניס בזהירות את ראשי לתוך חללה, וצופה אל מעבר השני והלאה… וכשאני רואה שם את אשר אראה, אני נשאר קפוא על מקומי, גופי כאילו תלוי בשני תחומי חדרים בבת אחת ועיני קמות לבלי נוע. על הכסא הרחב, אשר ליד השולחן, יושב הרופא מתוך רביצה כבדה, עיניו נטויות לדבר-מה וכל גופו רב הנטל שקוע בקפאון הדומה למנוחת מות. אני רואה רק את העבר האחד אשר לפניו, ולסת יחידה זו, האפורה והנטויה כלפי מטה, מעוררת בי מין גועל של פחד, כאילו ניתן לי לראות יצור אדם שמתוך שיבה לבלי גבול ניטשטש בו כל מראה חיים. ומדי עמדי כך, נדהם למראה עיני, נעשית זהירותי רפויה, ידי מניעה בלי משים את הדלת וקול חריקה עובר באוויר… אני נרתע לאחור, בו ברגע מתנער הרופא, מטיל בי את מבטו – ומזדקף. אגב קימה הוא נשען בשתי ידיו על מסגרת הכסא העגול, ואולם מדי עמדו הוא זקוף במלוא קומתו, והוא נראה רב-מידה ועצום כמו תמיד. הפעם איננו רומז לי לגשת, כרגיל בינינו תמיד, הוא מביט אלי רגע אחד בדממה, כמו בתמהון.

“באת? בשלג כזה? חי-חי!…”

הרופא צוחק כנגדי, ופאת הבשר של לסתותיו מזדעזעת עלה ושוב. אנכי, אף על פי שבבית הורי יש לי שם-הקנין של נער נבון ומאחרי גבי ייאמר עלי: “ראשו כראש אבא” הנני עושה עכשיו את עצמי טיפש, ומדי גשתי בצעדים מרטטים לעומת הרופא, אני אומר בקול רועד:

“חשבתי שצריך לבוא בכל יום.”

הרופא צוחק עוד הפעם, כשהוא נוטל לידו את האבן הכחולה:

“בוא תבוא בכל יום, חי-חי… כיהודי האומר ‘אשרי’ בכל יום…”

בינתים אני מרגיש בעפעפי את מגע אצבעותיו של הרופא, הבשר החי של העפעף שלי יוצא לאוויר העולם, ואני עומד ורותת קצת מתוך ציפיה לאותו הכאב היוקד שעתידה האבן הכחולה להטיל בי בעוד רגע. דבר זה של ריפוי נעשה תמיד במהירות, בין-רגע. ואולם הפעם מאריך משום מה הרופא, אצבעותיו קרות ורועדות שלא כרגיל; והוא אף מוסיף לדבר אלי:

“אמא שלך נתנה לך ללכת בשלג כזה? אבא שלך הוא המנקר? כמה יש לך אחים ואחיות?…”

הוא כבר מושך את האבן הכחולה על פני הבשר החי של העפעף שלי, והוא אומר אלי עוד דבר-מה, כשקולו נעשה כבוש וחשאי, מתוך עיון של יגיעת הריפוי:

“חוללת בודאי עינים כאלה למי שהוא מצאצאי הבית?”

ואני עונה, ברגע ההפסקה שבין עין לעין:

“גם אצל אחותי הקטנה לקויות העינים.”

“קחנה אתך,” עונה הרופא בקצרה, כשהוא דורס באבן היוקדת את נקודות הבשר החי שבעפעף השני שלי.

בשעת הכאב שלאחרי הריפוי אינני שם על לב את דברי הרופא האחרונים. ואולם בדרך חזרה, כשאני טובע בשלג וחושש בינתים לרוגזה של אמא שיאכלני בכל פה, בגלל הליכה זו שנטלתי לעצמי בלי רשותה, אז אני תופס את הענין כדבר הצלה, ומתכונן להטיח כלפי אמא דברי בשורה: “אמא, הרופא אמר, שאקח אתי גם את חוה’לי!…” אך שיקול-הדעת שלי משיאני מיד לראות את הקלקול הרב שאני עתיד לגרום לעצמי, לסחוב אתי יום יום את אחותי הקטנה. די לי בזה, שאנכי לבדי הולך אל רופא מרפא חינם, כמו שהולכים ל“ביקור-חולים”… וכי חסר לי עוד, שאותו נער, בן הקצב, יראני בצורה של תאומים, כשאני מזנב אחרי את אחותי הקטנה…

“חוה’לי תשטוף את העינים במי בורה, אשגיח שהיא תעשה כך יום ביומו…” – כך אני מתנחם וסותם את פי הרהורי, המכרסמים את לבי בשן של חרטה. כבר קניתי לי נסיון בימים הרבים שאני הולך ובא אצל הרופא, והדבר מחוּור לי, כי רק האבן הכחולה יכולה ליטול את הכיעור שבעיני חוה’לי. לבי מייסר אותי, ואני רואה את חוה’לי בדמות נערה בוגרת שעיניה טרוטות ודיבת-רבים מגידה עליה: “אצל שלמה המנקר ישנה בתולה בעלת-מום…” אף על פי כן, כשאני מתגנב ובא הביתה ומוסר את עצמי לבסוף בידי אמא, בכדי שתנער מעלי את השלג ותשלוף מעל רגלי את המגפים – אין אני מגלה מאומה מן הסוד הכמוס אתי. אני כה רטוב, כה אכול קור ושלג, עד שאני בעצמי תובע רחמים ואיני זקוק כלל ברגע זה לאמתלא של מחילה כלפי מי שהוא… בינתים ואבא שב הביתי ומוצא אותי כשאני סרוח למחצה על ספת העץ שליד הכירים, פני סמוקים ונלהבים מן החום המפעפע בכל גופי, דמותי כאילו רופפת ושווה בכל למי שהוא מתעדן אחרי גמר מחלה… אבא צופה בי חליפות, עוצר את צעדיו ליד מקום שבתי ונושא את ידו מעל לראשי והלאה, למען געת בקיר הכירים השומר עדיין חום, וברגע זה, כשאני מצפה לדברי מוסר, מרעיף עלי אבא רק דיבור אחד קצר:

“כל היום לא תוכל כבר לקחת גמרא ביד…”

לבי מתרכך עוד יותר, ואני אומר:

“הרופא אמר לי להגיד בבית, כי תבוא אליו גם חוה’לי… כשספרתי לו שגם אצלה לקויות העינים…”

“כך אמר לך: שתגיד?…” משתערת אמי כנגדי, “לא לחינם אומרים עליו, כי לב זהב לו, לרופא זה!…”

אמא מסיימת, כדרכה, באנחה, ואולם אבא, שדרכו לעקש מעט, נוטל את ידו מאצל קיר הכירים ומניע אותה דרך ביטול:

“לב זהב – זה לא שייך לכאן…וכי הוא צריך לכסף שלי? מי שיש לו יורש כזה, בחור בן ארבעים…”

“הלא הוא רופא!” אין אמא מוותרת הפעם.

“ואם הוא רופא, אין הוא מכיר אותי? גם לרופא ניחא שיהא מרפא ילדיו של מנקר…”

“וכי מה בכך, אם אתה מנקר? וכי אני יכולה ללכת אל השוק, כש’הנאמן' לא נתן לך כסף?…”

“רק שטיא את!… משוה את הרופא להרשיל הקצב! הוא בעצמו בן-אוריין, על פי דרכו. אדרבא, שאלי אותו…”

לבי נוטה לדברי אבא, ואני אומר:

“אני נכנס קודם, כשאני מחכה שם עם הנער של הרשיל הקצב…”

דברי נותנים תוקף אחרון לכל הענין, וחוה’לי אחותי עתידה ללכת אתי אל הרופא, ממחרת בבוקר… כל אותו היום אני שומר את קומת השלג, וכליון עינים אני רואה כי היא הולכת ושוקעת, מדלדלת והופכת משעה לשעה מרבץ שלג רגיל אשר יהלכו עליו אנשים…לפנות ערב אני משלים עם גורלי, ובטרם אלך לישון אני לוחש בקרן זוית לאמא (את חוה’לי בעצמה אין דרכי לצער):

“אמא תלבישי אותה מחר שמלה אחרת…”

ובבוקר אני מוליך אתי את חוה’לי אחותי, על פני נתיבות שלג שנסבו במלוא כל הדרך. לבי נופל בקרבי לרגע, כשאני מוצא באולם את בּני בן הקצב, ואני קובע לחוה’לי מקום בקרן זוית, מחשש שמא ישלח בי הלז רגל בועטת בפני חוה’לי אחותי… וכשאני עומד ושומר על אחותי, אני מכוון מרגע לרגע את עיני אל בּני בן הקצב לדעת מה הדבר אשר אתו. הוא מביט אלי ואל בת הזוג אשר אתי, ולמראה פניו אני משער, כי נפשו כלה לבוא בדברים. זמן רב אני מתאפק ואיני מש ממקומי, אבל סוף סוף משיאני איזה יצר משונה לעבור מעט קט על פני האולם…

“הזאת אחותך הקטנה?” שאל אותי בני מדי עברי על פניו.

ברור לי היטב, כי בן הקצב מתפאר עלי בלבו, יען כי אנכי הייתי הראשון לזוז מן המקום; אבל באין ברירה אני שם לי סתר פנים ועונה בקצת יהירות:

“זאת אחותי הקטנה, אף היא תלך מעכשיו אל הרופא.”

“הרוצה אתה?” אמר בני לא בלשון שאלה, “נשב יחד…”

אנחנו יושבים ליד אחותי חוה’לי אחד מזה ואחד מזה. חוה’לי יושבת אגב סבר פנים, כפות רגליה, שאינן מגיעות עד הרצפה, נעות בלאט באוויר, עיניה מביטות לנוכח הקיר אשר מנגד וידיה מקופלות על הברכים. היא ילדה שקטה כל כך, חוה’לי אחותי, ואף בחדר הרופא מסמיקים פניה רק לאחרי זה שהרופא נושא את ידו הכבדה וצובט את לחיה בשתי אצבעות עשויות בדמות צבת. בבית, כשאנו שבים בפעם ראשונה ביחד ממקום-הריפוי המשותף, מכנסת אמא את חוה’לי לבין זרועותיה ומסתכלת היטב היטב בעיניה, האדומות עדיין מן הריפוי. הדבר דומה כאילו אמא רוצה לראות כבר סימן ברכה אחרי מעשה-רופא ראשון.

“לא פחדת אצל הרופא, חוה’לי?”

חוה’לי עונה בתמימות:

“מעכשיו אני יכולה ללכת אפילו לבדי!”

וחוה’לי אף היא הולכת יום יום, גם אתי ביחד וגם ביחידות. ואולם אין אחותי שומרת כמוני את מועד לכתה; אין היא מהרהרת, כנראה, בזה שאנחנו מתרפאים חינם אין כסף… לפעמים אמא מאחרת עד בוש לשוב מן השוק, לפעמים ערפל טחוב מכסה מן הבוקר אל פני העולם, ואז ייאמר על פי רוב לחוה’לי:

“היום תשבי בבית – ראי מה שנעשה בחוץ.”

אותי אין כופין, כיון שקניתי לי הרגל זה של התמדה גם כלפי עצמי וגם כלפי בני הבית. בימים הפושרים שלאחרי פורים, כשתחום הרחוב האחד, זה אשר מימין ביתנו והלאה, שרוי כבר במי בוץ עכורים והוא דומה כמעט במראהו למסוס הקישואים הכבושים שבחבית החורף, זו שמוציאים אותה מן המרתף, באחד הימים שלפני פסח, והיא, עם שארית הציר הנרפש אשר בקרבה, עומדת לראוה באמצע החצר – אז יש שאמא רואה בי, כשאני מתכונן ללכת אל הרופא, ונדה לעומתי בראשה:

“המגפים שלך – עדיין לא תקנו אותם…”

אנכי עונה:

“אין שם בוץ, רק שלולית של מים.”

אמנם כן, בדרך זו, אשר אל בית הרופא, אין הרפש נעשה ביצה אחת, אפשר לפסוח על שלוליות המים, הניגרות ביחידות, ובשעת הדחק אני יכול גם להאחז בראשי כלונסאות של חצר פריצים. ובינתים נכנסים גם הימים שלפני החג, והנה גם יום ראשון של פסח ואני עושה בערמה, לבלי דרוש אחרי חוה’לי אחותי, ואני יוצא לי לתומי מן הבית והולך אל הרופא. והנה, כמו באותו יום השלג הגדול, אני מוצא אל האולם ריק מאדם, וכמו אז אני ניגש על בהונות רגלי אל דלת החדר השני ומציץ לשם בחשאי: הישנו הרופא אם לאו?… ואולם הפעם אני עושה את זה מעשה רגילות, לבי לא יכני מפחד כשמציץ לנגדי הרופא ומקרבני באצבע רומזת. אני ניגש אליו ונתן את לבי לענות לו דברים, כי הדבר מחוּור לי למפרע, כי בשעה זו של בטלה, כשאין נשים מצויות מאחרינו, תהי דעתו של הרופא פנויה לכך שיעמידני בנסיון של שאלות ותשובות. והדבר קם להיות: הרופא מאריך הפעם בריפוי, ותוך כדי מעשה הוא בא אתי בדברים ומתבל אותם, כרגיל, בשאלה לא-שאלה:

“אתה הנך בן המנקר?…”

פעם בפעם הוא נוהג לשאול אצלי שאלה זו, כאילו מצויה אצלו ביחס אלי כעין שכחה… ואולם מיד הוא מוסיף ושואל אותי דברים ברורים:

“ואיה אחותך הקטנה? מדוע חדלה לבוא?…”

אני אובד בינה ביחס אל הרופא…מכל מקום, כשאני חוזר הביתה, אני מנדר בלבי לאמן את חוה’לי אחותי שתהא אף היא שומרת את מועד לכתה אל הרופא. ויום אחד של חול המועד טרם יעבור, והנה פני השמים כבר טהורים, אבא מצוה על הקופיץ של חדר הבישול, בכדי להוציא מבעוד בוקר את החלונות הפנימיים, אני שומר את ראשון החלונות, המשתחרר משותף-החורף שלו, מוחה בשטח כף היד את מעטה האד מעל אחת השמשות, ולחוה’לי אחותי, העומדת על ידי, אני רומז באצבע כלפי חוץ:

“הביטי, יש כבר שבילים.”

“איפה? איה השבילים?” משמיעה חוה’לי קול רם ומצלצל, כשהיא טרם תתן אמן בדברי והיא מלאה כבר חדות ילדים רבה, לשמוע הבשורה על דבר הסימן הראשון של ימות החמה. וכך אני מפתה אותה, והיא מצטרפת אלי מדי לכתי אל הרופא.

והנה אנחנו יוצאים ולנגדנו כל אור העולם השכיח באביב. לבי יגיל בקרבי כאילו אני מתגאה על דבר מה, ולחוה’לי אחותי אני אומר פעם בפעם:

“הכי לא אמרתי לך?…” היא נתלית בי ושומרת את דרך לכתי, במקום שאין צירוף של שבילים יבשים, ואנכי מרים אותה מדי פעם מעל הארץ, לשאת את חוה’לי אחותי כברת ארץ, ושפתי לוחשות מתוך קוצר-נשימה: “זה לא כלום, עוד מעט ויתיבש…” וכך אנחנו נכנסים שנינו אל הרופא: לבי יגיל בקרבי, כאילו אני מתגאה על דבר מה, וכשאני רואה באולם קהל נשים רב, שנתכנסו הנה לאחר שיום החמה הראשון חולל שביל-לכת, אני הולך ושומר עדיין את חדות לבי וכבן חורין אני תר במקום לשבת. פתאום ולבי נפגם: אני מבחין בבני בן הקצב, ההולך וקרב אל המקום שזה אך ישבתי שם עם חוה’לי אחותי.

“כבר נמאס לי לחכות, עם הנשים,” אומר בני מדי הישענו אל הקיר.

אני נמנע מלענות, ואלם חוה’לי אחותי אומרת:

“הוי, היום נחכה כל כך הרבה!…”

היא נבוכה מעט, כיון שלאחרי הפסקה ארוכה נראה לה כל הדבר כחידוש גמור.

“הייתי יכול להיכנס במוקדם, לו חפצתי!” פולט בני כלאחר יד.

אני ידוע ברור, כי הוא מתגאה לשוא, ואולם בפני חוה’לי אחותי אין אני יכול להעיד כחשו בפניו… וחוה’לי אחותי שואלת בתמימות:

“איך אפשר?”

“אבא שלי משלם הרבה כסף לרופא,” עונה בני בגאוה גלויה.

אני וחוה’לי אחותי אין איש מאתנו עונה דבר… בלבי אמנם צפונה כעין הוכחה בדבר הרופא, העלולה להזים את בני, ואולם הדברים אינם ברורים לי די צרכם, וחוה’לי אחותי יושבת לי לשטן. ואף על פי כן אני מפיג מעט את טעם דבריו של בני:

“לרופא הזה הכל אחד!”

“יפה דרשת!” אומר בני בלעג, “וכי זה מנין לך?”

איני יודע מה לענות, ואני פולט דברים שלא בכוונה:

“הוא רופא זקן!”

בני מחריש רגע, ואני משער בלבי כי בּני, בר בלי דעת זה, רואה את דברי כסתומים ואינו יודע במה למלא אחריהם… ואולם הוא שב מיד אל גאותו ואומר שלא מן הענין:

“אתי הן הרופא מדבר – את זה אתה יודע?”

“גם אתי הוא מדבר!”

“הוא שואל לאבא שלי. הוא אומר: הגד לאבא ששאלתי על-אודותיו. הוא אומר: מה הבית שלכם, בעל שתי הקומות?…”

“אי-אי… כך הוא מדבר אתך?”

“אינך מאמין?…הוא חושב, כי אני מתגאה בפני אחותו!”

חוה’לי אחותי מנדנדת את כפות רגליה, שאינן נוגעות ברצפה, ואומרת בתמימות:

“גם אבא שלי אינו מאמין אף פעם!…”

אנכי מתאפק אגב מנוד-ראש…בּני עושה את שפתיו כאפרכסת וממצמץ בעיניו הצרות; הוא אומר מתוך גאוה:

“הוא חושב שזאת היא חכמה גדולה – לבלי להאמין! וכשאגיד לך, למשל, שאבא שלי קונה לי ספרים – גם בזה לא תאמין?”

“ספרים?… דבר ואשמע!”

“הכי גם אתה קראת ספרים? הן אבא שלך הוא מנקר – זהו כמו דיין ושוחט…”

“אנכי קראתי ‘אפס דמים’. זה לא ספר?”

“לו ראית ‘כל שירי גורדון’ היית יודע מה זה ספר! אתה לא תבין שם מאומה.”

“אנכי לא אבין?… נסה-נא להשאיל לי! אתה חושב, כי כדאי לך להיות גדלן בפני אחותי.”

“לתת לך ‘שירי גורדון’?… הוא ספר כזה, הבט: מפה ועד פה! אתה יודע כמה אבא שלי שילם בעדו? המורה אמר לאבא והוא קנה. אתה יודע, כי יש לי מורה? שמו וישניפולסקי… הוא בפנסנה, הוא גבוה…”

אני שומע דברים אשר לא ייאמנו – בדבר ‘שירי גורדון’. בדבר המורה, ולהוותי אני מאמין בהם כתומם… ומבלי תקוה שתהא עוד ידי על העליונה, וכאילו רק לצאת חובה כלפי עצמי, אני נושא ונותן בלי קץ עם בני בן הקצב:

“מה איכפת לך, אם תשאיל לי? אולי אינך רוצה שאני אדע יותר מאשר אתה?…”

“הוי, הוי!… רואים מיד שאתה בן מנקר! אתה צריך קודם לקרוא ספרים אחרים, הס! אני יכול להשאיל לך ספר שיהיה טוב בשבילך!”

“אל תנקר את עיני ב’מנקר'! איך נקרא ספר זה?”

“איך הוא נקרא?… שכחתי את שמו, הוא מתגולל אצלי, ספר קטן… אתה תבין אותו, הוא בדבר ‘יהודים טובים’…”

אחותי חוה’לי מטה אוזן, ומיד היא אומרת בתמימות:

“אבא שלי לא יתן לו להחזיק ספר שהוא על דבר ‘יהודים טובים’.”

“הא לך חידוש מחודש!…” קורא אנכי בהתמרמרות קלה כלפי אחותי, “ואבא בעצמו אינו מעיין ב’שבילי עולם'?… את לא יודעת!…”

“את הספר הזה אני יכול להשאיל לך, הוא אצלי לא בחשיבות גדולה.”

“אני אלך אתך, כשנצא מאת הרופא. אני אחכה לך.”

“אתה תכנס קודם?…”

אינני רוצה להתגרות עכשיו בבּני, ואני עונה בעקיפין:

“אני עם אחותי הקטנה… הדין נותן, שאני אכנס קודם.”

ואמנם אנחנו נכנסים אל הרופא לפני בני, ואחרי גמר הריפוי אני משהה את אחותי חוה’לי בחדר המעקה. מתחילה אין חוה’לי אחותי באה בערעורים על עמידה טובה זו שאנו עומדים, לנוכח השמש החמה הנוגעת בנו מבעד זכוכית הקיר. ואולם לבסוף, בקצור עליה רוחה, מתחילה אחותי הקטנה להוגיעני בדברים, בכדי שנלך:

“לא צריך. אבא ימצא את זה…”

ואם ימצא אז מה יהיה?"

“זה בדבר ‘יהודים טובים’… אתה זוכר מה שאמר אבא – מה שיעשה לך אם תהיה לאפיקורוס?…”

שפתיה של חוה’לי אחותי רועדות מדי הוציאה את הדברים הקשים האלה, אשר לא לה הם… היא סרה ממני מעט הצדה, כאילו נתביישה. ואני שוקל בינתים בדעתי את כל הענין, ואני מעלה בזכרוני מקרה ידוע בדבר “יהודי טוב”: זה היה לפני כמה זמן, כשבא אותו “יהודי טוב” לעיירה, ופתח פה לאילם. במוצאי שבת קרה הדבר, ואבא, אני זוכר, ישב לסעודת “מלוה מלכה” והיה מדבר אל אמא: “נו-נו?… איזה ‘יהודים טובים’ עכשיו בעולם! מוטב שידע לעיין בדף גמרא…” ושיחה קצרה עברה אז בין אבא ואמא: “בכל זאת, נתת לו שלום בבית המדרש?” “לא נדחקתי בתוך כל החייטים. אחר גמר התפילה.” “אתה יש לך תמיד מידה כזאת – להתגאות!” ומדי זכרי את כל זה יוצא לי ברור, כי כל הענין בדבר “יהודים טובים” הוא עכשיו כמין דבר בטל מן העולם, שאין שכר ועונש צפויים ממנו.

“לפני אבא אין כבר ‘יהודים טובים’…” אומר אני בקיצור לחוה’לי אחותי, מבלי לבאר לה את תכלית מחשבותי.

בינתים בני יוצא ואנחנו שמים את פנינו ללכת יחד. השבילים שבדרך צרים כמדרך כף רגל, ואנחנו הולכים בזה אחרי זה, אף על פי שאני חושד בבני שהוא עושה את עצמו כשוכח, וכי הוא נותן את לבו להפליג ביחידות, בשעה שאני ואחותי נגיע אל ביתנו. ובעוד אני אורב למזימות הלב של בּני, וקול חוה’לי אחותי מעלה את זכר הענין:

“לך אתו מכאן, אם אתה רוצה ללכת, לבל יראו אותך מן הבית.”

ואני עם בּני מפליגים שנינו בלי אומר ודברים… בּני הולך קוממיות ואני צועד אחריו כפוף קומה כמעט, לבי כאילו מהסס בטרם אראה ראיה של ממש את רחוב ברדיטשוב, זה רחוב הכבוד, שבימות הגשמים היו מעלים לפעמים בביתנו את זכרו והיו אומרים: “עכשיו טוב ברחוב ברדיטשוב, שם יש מרצפת אבנים…” וככל אשר נוסיף ללכת, כן אני הולך ונעשה נבוך ודל גם יחד, כיון שאנחנו עוברים את מגרש השוק, ואנכי הנני בן מנקר ותחום החנויות שבעיירה הוא בשבילי מקום מעמסה; כי לו צוּויתי, למשל, בבית ללכת לשם, הייתי מסרב ואומר: “אני מתבייש ללכת לשם…” כשם שבדבר רחוב הערלים, אשר מעבר לנהר, הייתי עונה: “אני ירא ללכת לשם…”

“אתה היית כבר ברחוב ברדיטשוב?” שואל אותי בני, מדי צאתנו מתחום השוק.

“הייתי שם, אני זוכר היטב…אצלכם יש מרצפת אבנים?…”

“רק ברחוב ברדיטשוב יש מרצפת אבנים!” עונה בני בגאוה. אנכי הייתי מוכן לשמוע ממנו מענה דברים כזה, ואני קובל בלבי על גאותו… ובין כה ואנחנו פונים לצאת מהמבוא האחרון של השוק ושמים את פנינו מול רחוב ברדיטשוב. בני מוביל אותי, מתוך גאוה, באמצע הרחוב, אני מציג את רגלי על אבן רחבה, המבצבצת מתוך הבוץ, ומיד אני עומד מלכת ותר בעיני אחרי האבן השניה, הרחוקה ממני והלאה.

“לך ישר,” אומר בני, “אינך יודע אפילו איך שהולכים ברחוב שכזה…”

אך בטרם אעקור את רגלי ללכת אני מעיף את עיני למלוא אורך הרחוב, ומראה עיני שב אלי בדמות בתים מדולדלים שטיח קירותיהם מרוסק והפח של גגותיהם מצהיב כחלודה… ובעוד רגע, כשאני מוגיע את רגלי לקפוץ מאבן אל אבן, אני אומר לבני כמעט מתוך קוצר נשימה, בלי כוונה להרע לו:

“כמעט שיותר טוב ברחוב שלנו…”

“אבל בית של מי יותר יפה?” עונה לי בני שלא מן הענין ומראה לי באצבע על בית בן שתי קומות, הנשקף אלינו מקרוב. “זהו ביתנו!…”

עיני כאילו עייפות מהביט אל הבית המרומם, הנשקף כזר מעל הגבעה העטויה כולה בוץ…ואני אומר בקול גווע:

“לך, תוציא לי את הספר. אני אחכה בחוץ.”

ואולם כשבני נכנס הביתה אני שם את עיני להביט בכל תאות נפשי בבית בעל שתי הקומות, שחברי זה, שאני בז לו מעט בלבי, נכנס לתוכו מתוך הליכה של מרוץ, מבלי לקנח את הערדלים שעל רגליו ליד המעקה הקטן, הצבוע בצבע כתום… וכשאני מביט מתחילה במחצית הבית אשר למטה, שכפי שיש לשער גרים שם הוריו של בני, אני בא לידי קורת רוח, וחוזר ומביט במעקה כתום זה, השונה לגמרי מן המעקה הלבן אשר אצל בית הרופא… לבי אומר לי, כי כך ניחא להם להוריו של בני, שיהא מעקה כזה סמוך אל דירתם, מעקה כתום ובלתי מובדל מרפש הרחוב. בית זה בעל שתי הקומות, שהיה תלוי בו כל ערכו של בני, כאילו ניטל ממנו בבת אחת כל חשיבותו, ואני מרים במנוחה את עיני כלפי מעלה, למען הבט אל הקומה העליונה. שם אני רואה שורה של חלונות מתנוצצים, באמצע תלויה גזוזטרא של ברזל, עשויה מעשה שבכה צבועה ויפה… אני עומד ומסתכל, ובני מוצא אותי כשעיני תלויות מתוך שכחה בקומת המרום של ביתם… הוא מכיר תיכף בהוותי, ומדי מסרו את הספר הקטן הוא אומר במלוא כל גאותו:

“הרופא רוצה לשכור אצלנו את הקומה העליונה!…”

ובפנותו ללכת הוא עוד קורא אחרי:

“מחר תביא לי את הספר! רק ליום אחד אני נותן לך – אתה שומע?…”

סר וזעף אני הולך בדך חזרה, ואנכי דומה בודאי בשעה זו לאבא שלי בעת שהוא שב מבית המקולין וחזות פניו מעידה בו לעין כל כי אחד מן הקצבים פגע שם בכבודו… השמש, המחממת אותי בדרך לכתי, מטילה בי לאות ללא חמדה, ברחוב זה של ברדיטשוב, ואף משהו ממנו, מכל בתיו התפלים, המפולשים ללא גן וגדר, איננו מצטרף לחידוש שביום החמה הראשון, איננו מחולל כל רמז של חמדה בדבר העתיד, גם בדבר עתידי אנכי, הנער אשר לפתע פתאום נעשה עליו רע כל המעשה… היתכן כי הדבר אמנם יקום ויהיה – כי יעבור הרופא לגור בקומה העליונה שבבית הרשיל הקצב? השכל מחייב, כי הדבר יכול להיות חל בקרב הימים – הן עכשיו בין הזמנים…

“הקצבים – ימח שמם!…” אני מדבר אל נפשי בלשון אבא שלי. וכשאני בא הביתה אני מטיל את הספר במקום גלוי, מתוך רפיון ידים של איש שומם… ובעוד אני מתלבט כה וכה בבית, מתוך בטלה של חירות אשר בחול המועד, והנה אבא שב הביתה ומקדים אגב החג את מועד ארוחת הצהרים. אנחנו גומרים לאכול לפני חצות היום, ומתוך סלסולי “הרחמן,” שאבי מסלסל באריכות בשעת ברכת המזון, ניכר לעין כל, כי רוחו טובה עליו וכי דעתו מיושבת לשינה רבה של אחר צהרים. חבוש ירמולקה הוא ניצב לפני ארון הספרים, מגשש בידו על פני השורה העליונה, מקום מנוחתם של הספרים הקטנים, ולסוף הוא נוטל, כרגיל, את ספר “שבילי עולם…” אבא שם את פניו ללכת אל חדר-המיטות (שינה חטופה של חול הוא ישן על ספת העץ שבחדר האוכל), הוא מפהק מעט ונושא את “שבילי עולם” סמוך ללבו… ופתאום, בדרך עברו, הוא נטל מעל הקומודה את הספר הקטן שהבאתי בבוקר. אני נמצא ברגע זה בקירוב-מקום לאבא, ומתוך היסוס-לב כל שהוא אני מביט אל כל אשר הוא עושה…

“זהו שלך?”

“שלי.”

אבא מטיל את ספר “שבילי עולם” על גב הקומודה, מציץ לתוך הספר הקטן של בני, ואומר בקול של מנוחה גמורה:

“אקחנו לעיין בו מעט לפני השינה.”

אבא שוכב, המטה חורקת תחתיו, ולכל חריקה וחריקה הולך וגדל בבית אותו שקט הכפיה השורר אצלנו בשעה שאבא ישן שינה של יום. אנכי יוצא החוצה ועומד לפני פתח הבית, ואני נתון שעה ארוכה להתפעלות רבה של הנאה, כיון שאני מונה מספר לשבילי היובש שנתחדשו מן הבוקר, למקומות הרווחה של הרחוב היבשים כבר בצרוף אחד… “כל כך מהר, בבוקר אחד!” אני הולך ומדבר אל נפשי ומנער לאט לאט את אבק הזעף מעל חושי. ופתאום, במרחק לא רב ממקום עמדי, עובר נער על פני הרחוב, נער בן גילי ההולך לתומו ואינו בורר שבילים. הוא נשקף אלי, אף על פי שאינני מכיר אותו, הוא מרים ידו כנגדי ורומז לי, קורא לי מתוך שריקות פה. ומיד הוא נושא את רגליו לרוץ, כשהוא מתיז התזות משארית הבוץ, והוא נעלם מאחרי קרן הרחוב ומשאיר אותי במבוכה, בתעתועי לב שלא ידעתי כמותם במשך כל החורף הארוך הזה… אני חש פתאום מחדש את הטעם הטוב של משובה, של משחק נערים, והדבר דומה, כי בשעה זו של גמר ילדות נפקחות עיני רוחי לרגע אחד, קצר כמעוף עין, ואני מצר כבר-דעת רב-בינה על חמודות הילדות, אשר עוד מעט ולא תהא לי כל שליטה בהן, אשר עוד מעט וכאחד האנשים הגדולים בשנים ייבצר ממני לתפוס אותן בדמיון. ואני נושא רגלי ורץ אחרי הנער, רץ מתוך קוצר נשימה, בכדי להיצמד בפעם האחרונה אל משְחָקים ואל מְשַחֲקִים.

אני שב הביתה לפנות ערב, בשעה שהמנורה המודלקת מקמצת עדיין בשלהבת, ובבית, השרוי בצללים ובעזובת-עצב של תחילת ערב, אמר הכל ציפיה לשם אבא, העומד לשוב מתפילת מעריב. וכשאני מתכנס לתוך חיק הבית, עיף מעבודת-משחק של שעות רצופות, נהפך עלי מיד עורי, וכראשית דבר אני נזכר בספר הקטן אשר נתן לי היום בני ואשר עלי להשיב אותו מחר בבוקר. אני מחייב את עצמי לעיין בו קצת, בטרם שאבא ישוב הביתה, ואולם אני מחפש זמן רב מבלי למצוא אותו. קול פעמיו של אבא כבר הולך ובא מן המסדרון, ואנכי רק ברגע זה מנחש למצוא את הספר תחת הכר אשר למראשותי המיטה של אבא. ובצאתי מחדר-המיטות והספר נתון בידי, והנה אבא צועד ובא לקראתי…

"כבר חטפת את הספר, חושש אתה שלא יספיק לך הזמן? מטיל בי אבא דברי רמז וכופה אותי לעצור מלכת. אבא איננו מסיר מעלי את עיניו, ואנכי עומד בחשאי והספר רפוי בידי… ופתאום חוטף אבא את הספר מתוך ידי ומגלה את דף השער שלו לאור המנורה.

“שייך לבּני בן צבי ‘הכל שוחט’…,” קורא אבא דברים שבכתב מעל דף השער. “בנו של הרשיל הקצב נותן לך דבר-פיגול כזה?”

לקול המהומה נכנסת אמא מחדר הבישול.

“שלמה, מה זה עלה בדעתך להדריך אותו דוקא לפני ארוחת הערב?…”

“הוא כבר מתחבר אל כל מיני ‘בנים’ של קצבים!” מכריז אבא בקול הולך וזועף.

“הכל לא נאה לך!” מטיחה אמא לעומתו.

חמת אבא גדלה פתאום עד להשחית. הוא מבדר את הספר הקטן ומנדנד אותו בידו עד כדי טרוף הכריכה…

“את לא יודעת מה שכתוב ב’טרף פסול' זה? איזה לץ, ימח שמו, מנבל את פיו בדברי ליצנות, והבחור שלי צריך לקרוא את זה, שני חדשים לפני הבר-מצוה שלו, הביטי על זה – פיגול הוא מהביט עליו!…”

ושוב אבא מנדנד את הספר הקטן עד כדי טרוף כל העלים.

“מה אתה עושה?! זה לא שלי!” פורץ מפי קול צעקה.

“הרפה ממנו, שלמה,” מנסה אמא דרך פיוס, “וכי מה כתוב שם? עכשיו זמן כזה… אצל משה-בּר הדיין יש בן המגלח את זקנו, והוא אוכל אתו אל שולחן אחד.”

“וכי באה את ללמד אותי?… אצל משה-בר הדיין מותר ואצלי אסור! הבחור שלי לא ילד בחברת נערי קצבים!”

אנכי מרגיש, כי מכיון שהספר שייך לבן קצבים, הרי זה בעיקר גורם לאבא שיכעס עד להשחית… ובעוד אני שוקל בחפזון את דעתי, בכדי למצוא אמתלא בנוגע לענין זה, והנה אמא רואה פתאום צורך בדבר להזכיר לאבא עוונות:

“שוב קצבים! זה אסונך שאתה מתגרה תמיד בקצבים!”

רק סיימה אמא את דבריה, ואבא חובט את הספר כלפי הרצפה. הוא מתחיל דורס אותו ברגליו, ושצף דברים הולך וניתז מפיו:

“הנה לך! תדע לקחת ספרים מבני קצבים!”

"מה עשית?! אוי!… אוי!… " פורץ מפי קול יללה וזעקה גם יחד.

ואני מתפרץ ובורח מן הבית, ובחצר אני רץ אגב בכי עד לקרן זוית מרוחקה ואפלה. ושם אני כובש את פני בגדר הכלונסאות, הטחובה מטל לילה, דמעותי שוטפות אל רכרוכית העץ המוחלדת, ולבי כמו מתהפך בקרבי מרגע לרגע, כאילו הוא נישא על נחשול גדול של מרירות. מה זה עשו לי, למה זה עשו לי כדבר הזה? אבא בעצמו עיין בספר לפני השינה, הטיל אותו למראשותיו, תחת הכר… מי שמע כזאת בזמן הזה? בנו של משה-בר הדיין מגלח את זקנו, ולי אסור לקחת ביד ספר קטן? אבא בעצמו קורא כל ימיו ב“שבילי עולם”… זה מותר? ולאט לאט, כשכל מעיני נתונים להרהורי עלבון אלה, הולך ונסתם מקור דמעותי, ואני נקפא על עמדי מתוך מראה נפש ממושך, המוצף מתמונות רבות ושונות. לפני עיני רוחי קמה בבת אחת דמותה של כל העיירה. המלאה פידז’קים, זקנים מגולחים, אקסטרנים; הנה “רחוב הקומיסרים,” במקום שבשבת לפנות ערב, בשעת הטיול, מתמרה פה ושם רצועת עשן של סיגרה מעושנה מבעד יום; הנה ה“קלויז” של החסידים, ואבא שלי בעצמו, כנוח עליו הרוח בשעת סעודה של שבת, הולך ומונה כלאחד יד את כל קופות השרצים התלויות להם מאחריהם, לחסידי סדיגורה הללו: בנו של זה נשתמד, בכדי להיות לדוקטור, בנו של הלז הוא תיש זקן, השם ימים כלילות לשחק בקלפים, וכולם כלותיהם יוצאות גלויות שער, נערותיהם אינן מרוצות מחתן שיש לו חתימת-פאה; והנה גם “היהודים הטובים” הנכנסים אל העיירה, שבדבר ה“שולחן” שלהם, הנערך בבית מדרש דל שבדלים, דרכו של אבא שלי להפטיר כלאחר יד: “זהו עסק בשביל עם-הארץ!…” – ולמראה זה של העיירה, ההולך ומתואר בדמיוני, מתמלא לבי רגש של עלבון לאין קץ. דומה לי, כי רק עלי הוטל הגורל הרע הזה – להיות אחרון באחרונים לשם קבלת עונש, להיות אחד ומיוחד הנושא עוון בעד דבר אשר לא יכירנו עוד מקומו… כעין עוית של חרון אף אוחזת בי, זוקפת את קומתי אל על, למול השמים, כאילו אני דורש משם את פשר העוול אשר נעשה לי ללא צידוק דין, ללא אח לצרה בכל העיירה הזאת, במקום שאין אב מקנא יותר למעשי בנים! ואני עומד ומביט אל השמים, ומסביבי אוויר לילה רך וצח, הכוכבים מתנוצצים בנועם ראשון של שעת האביב הראשונה, וכל העולם מלא חמימות טובה ושקטה, כאילו כבר באה עד הלום נשימת יום המחרת, העתיד להיות יום חמה כהלכתו… ולמול העולם הטוב הזה, שאני שרוי עתה בחיקו כה זה וספוג עוול ואסון, נקוות לתוך עיני דמעות חדשות, ואני פותח את פי באלה ובשבועה: אני נשבע… בכוכבים הנשקפים ממרום, כי לעולם ועד לא אסלח לו (ל“אבא שלי,” אני גומר עצמי, בלי מלים)… עוד יבוא יום ונקום אקום בו (ב“אבא שלי,” אני גומר בפני עצמי, בלי מלים)…

ואני שוהה עוד רגעים אחדים, וליל האביב החם, הרך והמרכך, סופג בחשאי מתוך נפשי את שארית הילדות שבקרבי, ואחר כך אני נכנס הביתה, כשאני זועף ומבוגר, ובלבי שמורה החלטה: לא ללכת מחר אל הרופא… בבוקר, כפי ששיערתי עוד אמש בעמדי בחוץ עלוב ואומלל, קם להיות יום להפליא, בלי חתימת ענן ועם חמימות אביב גמורה. חוה’לי אחותי תובעת אותי לשם הליכה אל הרופא, ואולם כשהיא מציצה בפני היא נרתעת בלי משים לאחור וממלמלת מתוך בהלה כמעט:

“וכי אתה פוחד כל כך מפני בֶּנִי, תתן לו איז דבר במקום הספר שנקרע.” אין אני פוחד כל כך מפני בני, אבל אני קץ בהליכה זו של יום יום, היא נדמית לי עכשיו כמעשה ילדות. ואני אומר בקול זועף:

“את לכי לך אל הרופא. אני אקנה אבן כחולה ובעצמי אמשח לי את העינים. כבר אינני ילד קטן!…”

וכל אותו שבוע אני שרוי ברוגז כלפי אבא. הימים ימי חול-המועד ואין אני יושב לפניו כתלמיד ללמוד גמרא, על כן אין דבר גורם שאשא אליו עין… רק בשבת שבאחרון לחג בשעת הסעודה אני מגלה בלי משים את פני כנגד אבא, כיון שהוא הולך ומסביר דברים שאני זקוק להם יותר מאחרים:

“הוא ניגש אלי אחרי התפילה, הרשיל הקצב, והגיד לי ‘שבתא טבא’… הוא בא לספר לי, כי זכה במציאה…”

“מה נקרא אצלו ‘מציאה’?” שואלת אמא.

“הרופא עבר אל דירתו שבקומה העליונה.”

רגע שוררת דממה בין המסובים מסביב לשולחן השבת שלנו. לכל אחד כאילו צר מעט על זה שהרופא יצא מן המקום הקרוב אל תחום הרחוב שלנו; אמא חוזרת ושואלת במרירות כל שהיא:

“אולי תגיד לי, למה זה היה צריך לעקור לשם את דירתו?”

“זהו מה שאני מבין,” עונה אבא ומחליק את זקנו, “הלא הוא רופא בא בשנים, וכי זה דבר קטן? היזכרי-נא: כשפסקנו לאכול מזונות על שולחן אבא, עליו השלום, נחשב כבר הרופא בעיר לראש וראשון. יש מידה לכל: זוכר אני, שלפנים היה נוהג ללכת ברגל לכל חולה, עכשיו די לו אם יהיה ביכלתו לנסוע מרחוב ברדיטשוב. משם קרוב לכל מקום.”

“לזה בינתים, עומד מזלו,” אומרת אמא אגב אנחה של קנאה.

“הנה זה מה שאגיד לך, אם את רוצה,” עונה אבא אגב הנמכת הקול, “אין מה לקנא בו, בגלל השכן החדש: הרופא שהילדים הולכים אליו, עלול בכל יום לעצום עין. זה לא כבר ראיתי אותו בעגלה, הוא נענע לי בראשו, פניו של בר-מינן נאים יותר…”

“איך שיהיה – השמעת פעם שרופא לא ישלם שכר דירה?”

“במה דברים אמורים!… משל למה הדבר דומה בנידון דנן? רופא שכל ימיו מכתת את רגליו לכל מקום שקוראים אותו, שמשלם בעצמו שכר-עגלה, וביום ובלילה, שאינו שואל ואינו דורש…, מותר לך להאמין, שיודע אנכי מה שיש לשער: אף אסימון לא ישאר, כשיעצום עין.”

“הן יש לו בן,” מנסה אמא להוסיף משלה.

אבא בא סוף סוף לידי רוגז:

“הבן?… תיש זקן, שרוצה – המבינה את: שרוצה לפתוח כאן בית-רפואות חדש! כך הם אומרים…”

חוה’לי היתה אצלו, לפני ימים מספר," – מסיימת אמא בדיבור אחרון.

אבא מרים את עיניו כנגד חוה’לי.

“הוא משח לי את העינים,” – אומרת חוה’לי בתמימות.

אבא כאילו שקוע רגע בהרהורים, ואחר כך הוא אומר:

“לכי לעת עתה אל הרופא, גם לרחוב ברדיטשוב את יכולה ללכת…”

וחוה’לי אחותי הולכת לרחוב ברדיטשוב, לא יום ביומו, רק פעם בפעם, מדי עלות זכר הדבר מן הבוקר. לפנים, בעוד גם אנכי הולך אל הרופא ודרך ההליכה עדיין קרובה, היה כל הרוצה רואה בעינינו האדומות ויודע לנחש אם נעשה בהן מעשה הריפוי… עכשיו, כשחוה’לי מבוששת מדי פעם לשוב, מקדמת אמא תמיד את פניה בשאלת-דברים:

“היום משח לך את העינים?”

ופעם אחת אני שומע בענות חוה’לי אחותי:

“לא ראיתי כלל את הרופא! חכיתי אף חכיתי!…”

אני ממהר לגשת אל חוה’לי אחותי:

“לא ראית כלל את הרופא?”

חוה’לי מנענעת בראשה.

“אם את רוצה,” – אומר אנכי אחרי הרהור של רגע, “שאלי מחר את בּני. את יכולה לפתוח את הדלת למטה, אז תראי אותו. אינך מתביישת?”

“אני לא אלך מחר,” עונה חוה’לי אחותי.

“מדוע?” מתמלא אנכי בן-רגע רוגז.

“הבית שם ריק, רק אנכי לבדי עמדתי שם.”

ואף חוה’לי חדלה ללכת אל הרופא. ימים חוזרים ועוברים, ואנכי מושח בכל בוקר את עיניה של חוה’לי אחותי. אין יום נוהג כסדרו אלא לאחר שאמא תובעת אותי בשאלה: “הכבר משחת לחוה’לי את העינים?…” רק לאחר זה מתחילה אמא מקלפת תפוחי אדמה בשביל תבשיל, וחוה’לי מנערת את הכסת הגדולה שעל גב מיטת אבא, ואז מתכונן גם אנכי למשוח את עיני, כשאני מזדקף על בהונות רגלי למול המראה הירוקה, התלויה על גב הקיר, הופך עפעף ראשון ומנקד באבן הכחולה על גב הבשר החי ועושה כמעשה הריפוי הזה גם לעפעף השני… לפני המראה אני שוהה רגעים ארוכים, ויש שידי הרועדת מטה את האבן החריפה על פני האישון שבעצם העין, ואז אני מבהיל בזעקת כאב את אמא מן המטבח, ואמא בכל פעם, בעמדה על אסוני, מוציאה מפיה דברי-הבטחה: “צריך לקנות בשבילך מראה קטנה – וחדלת מצרוב את העינים!…”

ואולם תקופות קיץ עוברות האחת אחרי השניה, וההבטחה בדבר המראה הקטנה אינה מתקיימת – גם באותו יום של היריד, כשאהלים מוקמים בכל תחום הרחוב שלנו, ומחלון חדר הבישול רואים שתי וערב של מראות קטנות המיתמרות אגב צפיפות-מקום האחת על גב השניה. אף באותו יום של היריד שבה אמא במחצית הסל, וכשהיא מנערת את קנין היום היא מתברכת בדבר שעתיד לבוא: “הלואי שנגיע כבר לימים שיהיו דובדבנים! הקישואים כבר יצאו מאף הילדים!…” – תקופות-קיץ חוזרות ועוברות האחת אחרי השניה, ואמא מיחלת כבר לברכה חדשה: “הלואי שנזכה כבר לראות תפוח ואגס! וכי דובדבן יש בו ממש?…” ואנכי, עם רבות הקיץ, נעשה רגיל לשממון כבד ומוזר. דומה לי, שאני שרוי בעולם שאינו שלי. בקיץ ממושך זה שלאחר בר-מצוה. כשאני מגלה בכל בוקר את בשר אזרועי, לשם הנחת תפילין, מתוך רגש תפל של אחריות, ואני הולך סובב את החדר הצר, ההומה מזבובים, כשראשי מעוטר ב“של ראש,” שפתי לוחשות תפילה שבעל פה ועיני כבושות בקרקע, כשאני נתקל בחוה’לי אחותי… בוש אבוש משום מה בפני חוה’לי אחותי, כשאני צריך לעמוד אל הקיר לשם “שמונה עשרה!” הימים חמים וארוכים, ולבי מלא אד חם של מאוויים סתומים, אינני יודע להשיח לנפשי את הדבר אשר אתאוו לו, רק יש אשר תשוקה מפורשת אחת תשים מחנק לגרוני: מי יתן לי מראה!… פעמים אין מספר אני מכין במוחי דברים מכוונים כלפי אבא, פעם אני רוצה להתחטא כמו ילד: “אבא, תן לי שלוש אגורות בשביל מראה – שאל את פי אמא!…” ופעם אני מוכן ומזומן להטיח כלפי אבא דברים פשוטים, כרגיל בין אנשים: “צריך לקנות מראה קטנה – אמא שוכחת לקנות…” אך גם מזה ומזה אני מניח את ידי, כיון שאני שרוי עדיין ברוגז כלפי אבא, מאותו ערב שבו קרע לי את הספר. ואולם אני משתוקק כל כך שתהא מראה ברשותי. עד שאני שב למעשה ילדות ומוציא בהונאה מידי ילד חתיכה של מראה, רבת קצוות ומחוקת צבע, וחתיכת זכוכית זו דוקרת את בשר רגלי, כשהיא שמורה אתי בכיס מן הבוקר ועד הערב… ומאז איני זקוק יותר למראה הירוקה שעל גב הקיר, שבר הזכוכית מוצג מדי בוקר בקרן זוית שעל גב משקוף החלון, ואני עושה לעצמי מעשה הריפוי, בכוונה וביחודות גמורה, מתוך צירוף כל החושים… אני עומד עכשיו יותר ויותר על הליקוי שבעיני, פעם בפעם אני מוציא גלגול של מראה זה שבכיסי, ואני מסתכל בעיון רב בדמות עיני; ויש שאיני מתאפק ושואל את חוה’לי אחותי:

“חוה’לי, הגידי, האין עיני נעשות צרות יותר?…”

ואני מחכה מתוך קוצר נשימה למענה אשר תען חוה’לי אחותי. הייתי רוצה כל כך שיהיו לי עינים פקוחות לרווחה! או לוּ יכולתי, למצער, ללכת אל הרופא כאשר הלכתי. ולבי מתחמץ בקרבי, מדי זכרי את אשר אוּנה לי. למה נסבו עלי המקרים, על מה ומדוע? וכי הייתי צריך לבּני, וכי היה לי צורך בספרו, באגד-עלים זה ששוה חצי פרוטה? אני שואל עכשיו כמה וכמה ספרים מנערים אחרים; בשבת אחרונה זו, בשעת השקט שלאחרי צהרים, קראתי את “קבורת חמור” מראש ועד סוף, וגמר קריאתי חל בשעה שאבא אף הוא ישב אל קצה השולחן, ובקול ניחר שלאחרי שינה שלח צו לחוה’לי אחותי: “הגישי לי כוס מים עם חתיכת עוגה, והביאי לי את ‘שבילי עולם’…” כך הוא דרכו של אבא, לטעום דבר-מה לאחר שינה, והוא איננו משנה מהרגל של שנים; רק בנוגע אלי הוא מתאפק, לאחר שנעשיתי בר-מצוה ואני שרוי כל היום בבית. רק יש שהוא אומר לי כלאחר יד:

"אולי די יהיה לך לרבוץ על הספרים שלך? אולי כבר תפתח את הגמרא?

ואולם הדברים עוברים ממני והלאה, כיון שברור לי, כי תוכחה זו אינה עלולה לגרור אחריה כל מעשה של כפיה. אין עכשיו דרכו של עולם בכך! מה שעבר לפנים, בהיקרע הספר שלי, נראה לי מובן ובלתי מובן כאחד. דומה לי, כי אני הייתי האחרון לגזירה רעה, כי מזלי הרע גרם לי, שתהא ניתכת עלי טיפה אחרונה של מורא-אב זה, שאין לו יותר שליטה בעולם… ואולם בין כה וכה ואני מזלזל עכשיו בגלוי בגמרא הפתוחה לפני, כיון שאני מטה את פני ממנה והלאה, וכל רואני יגיד כי אני חושב מחשבות שלא מן הענין. ואמא יש שהיא עוברת על ידי ומגידה לי בקול של מוסר קל מן הקל:

“וכי כך אתה לומד?”

ואף לי קל לתרץ לה:

“כואבות לי העינים…”

ולאבא אינני עונה, כשהוא פונה אלי בתוכחת דברים כזאת… זמן זה שאני שוהה על הגמרא איננו כלל בגדר של לימוד, פעם בפעם אני מוציא מכיסי את חתיכת המראה, משים לה את הגמרא למשען, ויושב שעה ארוכה. וברגעים כאלה אני בא לידי געגועים של הזיה, על עיני הלקויות ועל הרופא אשר המקרה גדר בעדי מלכת אליו. אני ידוע היטב, כי עד עולם לא תדרוך כף רגלי בבית הרופא הטוב הזה, שהיה מזומן לרפא אותי עד עת קץ, ואף על פי כן אני הוזה בדבר מעשה פלא אשר יביאני לפניו, לפני הרופא, לפתע פתאום והנה כסף בידי, ואני הולך לאותו הבית אשר ברחוב ברדיטשוב… מתחילה אני מחכה באולם (בודאי גם שם הכל כמו בבית הקודם של הרופא), ואחר כך אני נכנס אל החדר השני… הרופא מביט בי, מכיר ואינו מכיר אותי.

“כבודו אינו מכיר אותי?” אתה בנו של… המנקר? – – ואולי כך יגיד:

“זכור אני, שהיית הולך ונכנס אלי כל ימי החורף.” לא ניחא לי עכשיו, כשמזכירים לפני את שם “המנקר”. “מסתמא באת בשל העינים?” “בשל העינים, הבאתי כסף, בעד זה שהלכתי קודם, ואשלם בכל שבוע…” “חי-חי-חי!… אביך (המנקר) התעשר פתאום!…” הרופא צוחק כנגדי, ובשר הלסתות של פניו מזדעזע הנה והנה. הוא בודאי נזדקן עוד יותר, כמעט חצי שנה עברה מעת שחדלתי ללכת אל הרופא.

כי הנה הקיץ כבר הולך ונגמר, אמא מסיחה בשבח האבטיחים הקרובים לבוא:

“הלואי שנזכה כבר לראות בשוק תל אבטיחים! חתיכת אבטיח עם לחם יש בה נתינה בשביל ילד…” אבא, בשעת הסעודה של שבת, מספר גם לנו מה שנעשה לו מחוּור מתוך שיחות שבבית המדרש:

“השנה יהיו אצלנו שרפות. הם אומרים, כי הטבק עלה השנה יפה…” ואף אנכי מבין בלי פירושים, כי הטבק של אשתקד צפוי להפסד-מחירים, ואין לו תקנה אלא בדליקה. והנה ניתן אות ראשון: בעצם הבוקר, בשעה שאין עין נתונה לסימן עשן שבשמים, והצופה, המהלך על פני מגדל-העליה של מכבי-האש, דרכו להסיח בשעה זו את עיניו ממראה שחקים, אז יראה מי שהוא מביט לתומו והנה כעין קומץ עשן ניתז באפסי מרחקים, ואחריו עוד שני ושלישי, ולאט לאט וקצה השמים אשר במקום העשן נעשים כתמים כתמים ממראה צהוב, והאש אינה עולה, והעין מביטה מבלי לשבוע… צלצול הפעמונים של מכבי-האש מאחר עד לאחר ציפיה של יאוש, ואיש לאיש מדבר על המאורע רק אגב חידוש של דליקה ראשונה.

“אצל מי בוער הטבק?”

“אצל אהרן, חתנו של משה ליבּ.”

“אולי טעות בידך? חתנו של משה ליב איננו כל עכשיו בעיר!”

“היא הנותנת! כך דרכם של אלה הסמוכים על שולחן חותנם – הם פוחדים מפני דליקה ראשונה…”

וחדלים לדבר על דבר הדליקה הראשונה, כיון שאחריה נופלת גם דליקה שניה, גם שלישית… בינתים יש אשר יבער במרחקים גם דיש של בן-ערלים, מכבי-האש יוצאים מיד דחופים בעגלותיהם, דוהרים מרחוב לרחוב, מגיעים לקצה העיירה ושואלים מפי עובר וצופה: איה מקום הדליקה? ועוד מעט והם שבים, כשפעמוני סוסיהם מצלצלים בצלצול כבוש, כמו מתוך בושה, ומפתח בית לפתח בית מספרת אשה לרעותה: “דומה שהשריפה היא בריחוק מקום, הם מתעצלים לנסוע לשם!…” ואמנם כן הדבר: הלילות הולכים וגדולים, עמל ליל וליל מתרחש לבוא על מכבי-האש, והם חדלים לשמור את עתם… ואז יש שמגיע התור גם לבית של יהודי, והוא עולה באש בעצם העיירה, כשהפעמונים מצלצלים בקול ענות והמון-עם דוהר ורץ מכל הרחובות. בראשונה רצים נושאי הסבל, ואתם ינהרו גם חבר הנערים, אלה שאינה להם המקרה להיות שרויים בשעה זו של לילה על גבי החול שברחובות הרחבים; אחריהם יוצא ברגל מתונה מישהו מבעלי המלאכה, כשהוא מהסס בלכתו ומצפה לראות לאן פני השריפה מועדות. ועדיין הכל מתנהג כשורה, בירמולקות של שינה וידיהם סוככות בחצי עגול על גבי העינים, בכדי להיטיב נחש את מקום הדליקה, ופעם בפעם הם שולחים את לשונם לתוך עלטת הלילה המלאה קורי זוהר אדמדם:

“איפה זה?”

“מי זה בוער?”

“זה לא ברחוב ברדיטשוב?”

ופעם בפעם בא קול מענה ממי שהוא נחפז לעבור… ואולם יש שפתאום ישמע קול זעקה מפי אשה העוברת במרוצה:

“אוי!… אבוי!… הצילו!…”

"מה זה? מה? מי זה?…: יחרדו בבת אחת קולות מעל גב מעקות הבתים.

“אוי ואבוי!…” ישמע עוד הפעם קול הזעקה, “אומרים שבוער אצל בית הדודה שלי!…”

ושאון רגלים זה של אשה הנחשלת תוך כדי תחילת ריצה הולך ונאלם לאט לאט… הצופים על מעקות הבתים נשארים זמן מה שרויים בחרדה אילמת, הידים נשענות בלי חמדה אל מקלעת המעקות, העינים מוסבות בלי משים אל מעשה העץ של בית הנחלה, והוא נראה כמסוס תפל, כדבר-מה שנידון לכליה, לאור האדמדם של הדליקה ההולך ורועף בלי חשׂך… ואז יש שמי שהוא מבעלי הבתים מפליט בתרעומה כלפי מי שהוא הניצב על מעקה בית אשר מנגד:

“עדיין אינם נוסעים, מכבי-האש שלנו!”

מכבי-האש אינם נוסעים עדייין… על כן גדול כל כך הענין לרוץ למקום הדליקה ולהידחק שם בין המון אדם רב, לתועפות המדורה השולחת את ראשה מאמצע הגג ומאריכה לשונות דרך חלונות בעלי-מום. ראשי הסוסים הגדולים והמופלאים של מכבי-האש טרם ישתערו על מקום האוסף הרב, ובינתים אין נוגש ואין נותן צו. יהודים מטפסים על גגות הבתים הסמוכים, וכשהם פורשים שם שקים שרויים במים הם נראים בדמות יהודים חדשים, מראה קפוטותיהם, המתבדרות בשעה זו ברוח, גורם לך כעין בושה… קול זעקת הנשים מחריד לב ונראה בכל זאת מהלך בד בבד עם קדרות העשן המיתמר. מתוך הבית הבוער, העומד עדיין כולו על תלו, ניתזים זיקים קלילים ועליזים, כל העינים נוהרות אחריהם עד למרומי מעלה, ואתה עומד בנחת, מתוך תחילת ציפיה שלעומת מעשה רב…אתה עוקר את רגליך ממקום למקום, אנשים חדשים נוהרים מפה ומשם ומתכנסים לתוך הנהרה האדומה המרחפת על הכל; ולעומת כל הכבודה הגדולה הזאת יש שמי שהוא, המאחר לבוא, בא לידי בלבול הדעת ומוציא מפיו שאלה של אוולת:

“מה כאן?…”

“מצילים!…” עונה מי שהוא קצרות.

אך הנה נשמע מרחוק קול דהרות אבירים… מסגרת הטף החיצונית נמוגה כרגע, אחרי כן מגיע דבר-האזהרה: “הם נוסעים!” עד לאזני הנערים, שפניהם הולכים ונצרבים לנוכח עצם הלהבה… הכבודה אשר למכבי-האש מתפשטת במלוא המקום, ובטרם תבקש לך מדרך כף רגל, והנה השוטר הזקן, ההולך כפוף, מדדה הנה והנה ושולח לפניו את נדן החרב הארוכה, המקשקשת מתוך כל השאון הרב אשר מסביב. ציפית הנחת כבר נשבתה, ואם אתה נער רגיל אצל דליקות אז אתה יודע ברור, כי אין שווה לך יותר לעשות מעשה נערות ולהימלט פעם בפעם אגב קפיצה מאצל נדן החרב של השוטר. וכי איזה בית מפקיר יהודי לדליקה? מכבי-האש מניפים עליו גרזן – ואיננו. ובלכת צלם הבית הלוך והימחות, אז יש שקול זעקת הנשים, אשר למשפחת הבוער, יהפוך פתאום קול בכי, קול-ספוד מר ומייבב המגרש את האדם מתוך ארבע אמותיו… והנה כבר יהודים הולכים ומסתלקים ממקום המעשה, ובדרך חזרה הם מפנים מרגע לרגע את ראשיהם, ואחד לאחד אומר בהלצה של עצב:

“לא כדאי יותר להביט – הוא יעשן עד הבוקר…”

ויהודים, עיפים לשינה, מסיימים באזכרה של שריפות גדולות. איזו דליקות נפלו השנה? אשתקד, כשנפלה דליקה בבית הטחנה החדשה… אברך אחד מתהלל:

"אשתקד, כשנפלה השריפה הגדולה, הכרתי תיכף… על פי צלצול הפעמון. עקרתי את עצמי מעל הכסא ואמרתי לחותן שלי: ‘חותני! הטחנה בוערת!’ "

“איך זה הכרת, כי דוקא הטחנה היא הבוערת?” טופל מי שהוא על האברך שאלת הלצה.

“וכי מה היה יכול לבעור, אם לא הטחנה? הן הכרתי שנפלה דליקה הגונה.”

“מה שייך – דליקה הגונה? ולו בער, למשל ביתו של הרשיל הקצב… הרי לך בית חומה, שתי קומות.”

“וכי הבריות משיחין בו, בהרשיל הקצב?”

השאלה נאמרת בלחש, בני החבורה גוחנים רגע מתוך כובד ראש האחד כלפי השני.

“הענין הוא כך… על פי יושר היה זה צריך לבעור עוד אשתקד.”

“ובכן – הדבר דומה, כי הקיץ נשאר כאן בלי בית-חומה…” מנסה אחד להתלוצץ. ואותו יהודי, שטפל בראשונה דברים על האברך, מסיים בבדיחה גמורה:

“כשתשמע את צלצול הפעמון הגדול, אז תגיד לחותנך: הנה זה בוער בית החומה הגדול של הרשיל הקצב!…”

ואנכי, מאותו הערב שקלטתי דברים מפי יהודים שבים מן הדליקה, שומר בלבי את דבר הפעמון הגדול… והנה הוא בא, קול צלצול הפעמון הגדול. השעה כבר מאוחרת, אבא יוצא לבדוק את בריח הדלת החיצונית, ואנכי, שלבי חדר להיות גס באבא שלי, הנני עומד נשען אל משכבי ועושה את עצמי כחולץ את הנעלים מעל רגלי… והנה קול צלצול נופל באוויר, גלי-גלים ממלאים לרגע את אזני, והקול הולך ונמוג, ורק שמשות החלון, הסמוך אל משכבי, רועדים עדיין ברעד חרישי. והנה עוד הפעם קול הפעמון, קול אדיר וחזק.

“שוב דליקה!” אומר אבא ונוטל מכיסו את המטפחת האדומה, בכדי להגן על צוארו מפני הקרירות השכיחה עכשיו בחוץ. אף אנכי יוצא אחריו ומפנה את עצמי לעבר רחוב ברדיטשוב…

“דליקה גדולה… וגם קרובה!” אומר אבא כשהוא נסוג צעד אחרי צעד לאמצע הרחוב, בכדי להיטיב ראות את קשת העשן המתרוממת מעל לבתים. קולו מרטט מתוך אימה, זו האימה השגורה בעיירה בשעה שנופלת דליקה, והמהומה, המלוה אותה, טרם קמה להיות.

“זה בוער בית החומה של הרשיל הקצב!…” - רוצה אנכי להוציא מלים בפני אבא שלי, ואולם במקום זה אני נושא את רגלי לרוץ.

“לאן אתה רץ?… שוב תיכף ומיד!…”

ואולם עוד מעט ואני מחוץ לגערת אבא שלי, ואנכי רץ ועובר בין שורות הבתים של הרחוב שלנו, במקום שאני צד מרגע לרגע בראיה דמות בודדה של יהודי הצועד ועובר את סף ביתו, מרים את שבט זקנו כלפי הרקיע וידו האחת אוחזת עדיין במשקוף הדלת – מתוך טמטום החושים שלפני שינה. ואני מסב כבר את עצמי הצדה ורץ על פני מגרש השוק, מקום החנויות הסגורות שאין מתוכן מוצא לאדם, לבן אדם שיצטרף אלי וירוץ אתי למקום הדליקה. דומה הדבר, כי אנכי רץ הראשון למקום הדליקה! ובעודני על מגרש השוק השומם, ואני שומע כבר כקול נפץ אש, זיקים עפים במרומי על מעל לראשי, והלמות לבי הולכת וגדולה: “השריפה היא ברחוב ברדיטשוב, השריפה היא ברחוב ברדיטשוב!” ואני רץ כחץ מקשת, עוד מעט ואני ברחוב ברדיטשוב, ונגד עיני קמה מיד צורת הדליקה, אשר תימרות עשנה מתאבכות ממרום בית בעל שתי קומות… ומכאן ואילך יש שאני רץ מתוך קוצר נשימה, ויש שיאחזני פיק ברכים ואני מדדה עקלקלות, כשכגניחה אחרי גניחה יוצאות מתוך מחנק גרוני: “אוי!.. אויה!…” כאשה מצרה בשעת דליקה.

וכשאני מתקרב אל הבית הבוער, אינני מתכנס מיד לתוך תחום הדליקה, במקום שצובאים לעת עתה רק בני אדם יושבי ברחוב ברדיטשוב… אני שוהה מעט מעבר הרחוב השני ועיני, כרגיל תרה מתחילה אחרי דמות הנערים, ומיד אני מתבונן בהם, בנערים שבמקום הזה, כולם חבושים כובעים לראשיהם (אנכי חבוש כובע עם מצחיה, כדרך נערי הסימטאות), והם דומים כולם למשרתים עולי ימים המשמשים בחנויות שבשוק… ומראה הנערים בני הנכר האלה, השקטים על עמדם ומשיחים זה למול זה דברי הלצה, מעורר את חושי ומביאני לידי תקיפות הדעת, ואני נזכר כרגע כי רע עלי כל מעשה הדליקה הזאת. בקפיצה אחת אני ממהר ונדחק אל מקום הטירוף של הערבוביה, החוסה בעלטת העשן, וכשערימה של כלי בית שמה לבסוף מעצור ללכתי, אני נתקל בנער הניצב נכון על מקומו…

“בּני!” פורץ בלי משים מפי קול קריאה. ואחר כך אני מביט בו ורואה אותו כשהוא חבוש לראשו כובע גבוה, אשר הפתיל היורד ממנו, קשור אל הכפתור העליון של המעיל… בידו של בּני מקל דק בעל גולגולת.

“הוא יצא מן הבית עם המקל שלו!…” - יש סיפק בידי להרהר בפני עצמי, עד שבני פונה אלי ואומר:

“עמוד אצלי, אני שומר על הכלים!”

“הבית שלכם בוער?”

“במפנים, למעלה, עוד לא בוער – איפה הספר שנתתי לך?”

“איש משוגע אתה, בחיי! – למעלה עוד לא בוער?”

“ישנם כל הספרים שלי, הוצאתי אותם בארגז – אתה יודע לקחת ולא להשיב.”

“מתי יצא מכאן הדוקטור הגר אצלכם למעלה?”

“עוד מעט תראה כשיוציאו את הדוקטור!”

חלחלה אוחזת אותי, רגלי נסוגות בלי משים לאחור.

“ראה נא, הוא פוחד! הבית שלנו הוא בית חומה, הוא לא יפול. רק עשן יוצא לעת עתה.”

“מה אתה אומר: הדוקטור –?”

“וכי אינך רואה – שברו את הדלת. רק בנו שם למעלה, ושפחה. מלבישים אותו.”

“מי זה צועק?”

“זה אבא שלי, אבא צועק שיוציאו אותו. ראה, אבא עולה למעלה.”

“זה אבא שלך? – כמה אנשים עומדים על המדרגות! איך יוציאו את הדוקטור?”

“ישאו אותו בידים. הוא אינו יכול ללכת בעצמו, הן הוא חולה. הבט, הבט! מובילים אותו!”

“מה אתה שמח כל כך? – – כך נאה לו לדוקטור, בעבור זה שגר אצלכם בשכנות!”

“הנה, הנה! הבט! הוא הולך קצת ברגלים! אבא מחזיק אותו תחת זרוע היד, והבן שלו גם כן מחזיק אותו! הדוקטור הוא בלי כובע לראשו!”

בחיי, שכך נאה לו! בעבור זה נאה שהיה גר אצלכם בדירה!"

“ראה נא, הדוקטור משח לו פעם את העינים! אותי היה מרפא שתי שנים! עוד בשבוע שעבר משח לי את העינים!”

“בעבור זה! כך נאה לו!”

“ראה-נא, – בכה מעט!”

מחנק של דמעות עמד בגרוני, ואינו עולה ואינו יורד…

“הא לך!…” וברגלי אני שולח בבּני חביטה גדולה, ובורח. הוא איננו רודף אחרי, הוא שומר את הכלים. ואני לבי הולך ומתרומם לבלי שיעור, ואני נדחק אל בין אנשי הלוויה אשר עם הדוקטור, ההולך הלוך והינשא בזרועות אנשים. ובעוד אני נמצא בריחוק מקום והנה כל התהלוכה נעצרת על דרכה.

“קחו אותו מפה! זיקים נופלים על הראש!”

“איננו הולך – עמד!”

הדוקטור אומר דבר-מה!"

“מה? מה הוא אומר?”

“וכי אפשר לשמוע מה שמדברים, במהומה כזאת! מכבי האש כבר באים!”

“איננו הולך? ובנו – מה הוא מחריש? – כופין אותו שילך!”

“סורו מפה, גזלנים! הן הוא מגיד איזה דבר!”

"כולם צועקים – אומרים שהוא מצוה להוביל אותו ל’ביקור-חולים' –!…:

“להוביל אותו ל’ביקור חולים'? דעתו נתבלבלה מפני הדליקה!”

“וכי הדבר תמוה? זקן מופלג, באמצע הלילה! לאן אתה נדחף, נער? נער בוכה! מה אתה בוכה, נער?”

"של-מי הוא? – – "

א

ביום קור לוהט, למועד שבת של חנוכה, הביא זליג אל העיירה את אשתו אשר נשא – בת ישראל מאירה, אשר עיניה היו אפורות ועל לחייה היה שפוך אודם רך. זליג, שיש לו חנות של מכולת בטבור השוק, קרא אליו רבים מבני-עדתו לקידוש של קבלת-פנים, ועוד בשבת הראשונה לא מצאה האשה הצעירה חן בעיני נשי המקום – בגלל חיוך שפתיה ובגלל הצחוק אשר בעיניה.

מסביבות חרסון היתה האשה, והיא לא ידעה להדמות אל הנשים שבעיירה, אל בנות ווהלין הצנועות, המחייכות אשה לקראת רעותה ועיניהן כאילו נשארות תחת דוק של קור ושעמום. צפורה, זוגתו של זליג, הראתה עוד בשבת הראשונה, כי עיניה מדברות וצוחקות יותר מדי. הכל שמו לב לזה: גם הגברים, אשר תבעו את זליג שיביא לפניהם את ה“קרן,” למען יחזו בה ויגידו לה “לחיים,” וגם הנשים, אשר צפורה כינסה את כולן לחדר-המיטות הקטן. אחרי-כן נסבה בפי הכל השיחה על אודות האשה הבאה מחדש, כי הדיבר בעיניה יותר מאשר בפיה.

האשה הרכה בשנים אמנם החזיקה מעמד של בעלת-בית בתוך קהל-האנשים הזר; אולם הנשים, בשובן אחרי הקידוש קבוצות קבוצות מביתו של זליג, לא יכלו להגיד, אם בעלת-הבית הצעירה הראתה למי-שהיא סבר-פנים מיוחד, ומשונה היה בעיני הנשים הדבר, שזו באה לכאן לזמן ארוך, להשתקע חרפים ארוכים בחנות של דגים מלוחים, ועיניה היו מצחקות כל זמן הקידוש והיא סבבה במידה אחת של סבר-דברים את כל מיני הנשים, כאילו לא ביקשה כלל לעצמה בעיירה קן של אנשים מסורים. וכל אותם האנשים והנשים, מכובדיו של זליג, מדי שבתם אחר-כך אל שולחן-השבת, לא דברו כלל על-אודות צפורה, אולם לכולם נשאר בראשם כעין שאון קל, כאילו חלף עליהם דבר-מה זורח.

שבת ראשונה זו, שהיו סמוכים על שולחן עצמם, לא עברה על זליג ואשתו בשלום: צפורה הגישה לבעלה ראש קר של דג, ובלכתה מן הארון אל השולחן חייכה לקראת בעלה ועיניה הביטו אליו ישר. זליג לא ראה מימיו בן-אדם, שיהא הולך ומביט כך בלי-הפוגות, ומתוך רוגז בלתי-ברור, שתקף אותו פתאום, לא נתן שהות לאשתו והוציא מידה את הצלחת.

“מה תביטי עלי ככה?”

האשה ענתה לו דבר-מה בעיניה, אולם שפתיה, שלא דיברו דבר, נתקפלו מתוך גילוי-תרעומת של בת-חרסון שהלכה למרחקים אחרי בעל, חנוני, שיש לו שיעור אמידות בעיירה רחוקה שבווֹהלין המדינה. ואף זליג לא יכול עוד במשך כל סעודת-השבת להשיב לנפשו את המנוחה הקהה והמיישנת, המרווה אותו בכל שבת ושבת. הוא התחקה אחרי אשתו בעיניו השחורות וקטנות-הדמות, ומדי פעם בפעם, כשהושיטה צפורה, למשל, את ידה, למען קחת פרוסת-חלה, נדמה היה לזליג, כי היא נועצת תחילה את עיניה, כי הנה שולחת את עיניה ללא-צורך… לכל אשר פנתה צפורה היתה מצליפה קודם קרן-אור מעיניה, ולזליג היה כל-הזמן הרצון להגיד לאשתו: “למה אינך יושבת במקום אחד?” אף כי צפורה לא קמה ממקומה כלל ועיניה היו מזרזות את המשרתת הקטנה שבבית.

אחרי גמר הסעודה הקדים זליג להתמתח במיטתו. צפורה עשתה את שערותיה לשתי מחלפות וישבה בקצה המיטה ליד בעלה, עיניה עברו כהלכה בחדר-המיטות, והיה דומה, כאילו רצתה להתרגל לבית החדש. זליג כבר היה מנמנם למחצה, ומרט בלי-דעת את זקנו הקלוש והשחור כפחם. אך כעבור רגע נפקחו שוב עיניו, והוא פיהק אל מול זרועותיה החשופות והבהירות של אשתו. זליג נתפכח בן-רגע, כאילו הואר פתאום החדר באור-משנה, אולם מיד משך את השמיכה והעבירה מעל לראשו, ומתחתיה השמיע כלפי אשתו נהימה:

“למה אינך הולכת לשכב?”

ב

חנותו של זליג עמדה במקום הרפש שבשוק, בין חנויות-העץ “השחורות,” המשמשות לסחורת-מכולת של ערלים, בעיקר למיני דגים חנוטים, אשר עינו של יהודי פשוט, שלא מזרע החנונים האלה, נקוטה מהביט בהם. לחנות היו שתי דלתות, מפנים ומאחור, והיו פתוחות כל היום, ואף-על-פי-כן לא היה האור מרובה שם, בין החביות הנוזלות מיץ-דגים עכור, מתחת לתקרה הנמוכה והמפוחמה, שמקורותיה היו תלויות ויורדות חבילות של דגים מעושנים וצהובים. זליג היה רגיל בחצי-האופל הזה, עיניו כאילו נעשו בתוך החנות עוד יותר צרות, ורק לעתים רחוקות, כשאיזה פריץ מדולדל היה נתעה לתוך חנות “שחורה” זו, הגדולה משכנותיה, היו העינים נפתחות לרווחה אצל זליג; עיניו היו דומות אז לעיני יתר האנשים, ורק בתוך האישונים היה נדלק אור של שביעת-רצון.

הימים, שצפורה התחילה משמשת בחנות השחורה, חלו לפני החגים של הגויים. במלוא תחום החנות, מחוץ ומבפנים, היו חורקות תחת הרגלים עצמות-דגים כתותות, כשהן שרויות ברפש ובבליל-שפכין של כל מיני חביות; קשקשות לחות היו נושרות מן התקרה, ניתזות כלפי פניו של זליג וניתלות בזקנו, באותו קצה הזקן שהיה מבצבץ מתחת לסודר-הצואר הסרוג. וזליג היה כולו מזוהם, אזניו האדומות נראו כקטנות ביותר, עיניו אף הן היו אדומות מקור, והוא, יתר על-כן, מבלי להשגיח בהמולה שבחנות, היה מלמד את צפורה כיצד לסחור עם האכרים. מדי עמדו כפוף על חבית של דגים מלוחים, היה ראשו מתרומם לרגע כלפי צפורה, שהעלתה דבר-מה על המאזנים בשביל אחד הקונים. – “למה היא מרבה כל-כך להסתכל?” היה זליג חושב מתוך תרעומת. בעיני-האור שלה השוקטות הסתכלה צפורה במאזנים, וכמו במעשה-משחק הביטה בכף העולה ויורדת. כעבור זמן-מה ראה זליג עוד פעם מעשה-בטלה כזה, וחנק את רוגזו בשיעול. אולם כשראה את אשתו בוררת לימון בשביל איזו יהודיה, והיא מוציאה לאט לאט את הפרי העבש והירוק למחצה ומסתכלת בו היטב היטב מכל-צד, לא יכול זליג יותר לשלוט בנפשו ונתן את קולו:

“אולי קצת יותר מהר, צפורה?”

ובעוד רגע נער מעל שפמו פליטת קשקשות והוסיף:

“כאן נחוצות ידים ולא עינים.”

צפורה נעלבה במקצת בפני היהודיה ולא ענתה כלום לבעלה. כשריסיה מורדים למחצה הושיטה את הלימון לקונה, ובלי-משים עלו בזכרונה ספורי-הגזמה של אמה בדבר החנות שכולה שלה, הצפויה לה לאחרי חתונתה. מבלי להתרעם החלה לטפל בקונה אחר; אולם זליג היה רגיל, שאפילו הנער משרתו יענה לו דבר-מה על כל הערה של תוכחה, ולכן לא קיבל בטוב את שתיקת אשתו. באותו יום היה מצר לאשתו כמה וכמה פעמים: “אל תסתכלי כל-כך הרבה! מוטב שתעשי בידים מאשר בעינים! לאיזה צורך את עומדת ומביטה?” ובשעת-מעשה היה לבו נוקף אותו – הוא ראה סימן רע בשתיקת אשתו, אך האשה הצעירה הורידה את ריסיה הארוכים ונטלה לעצמה שתיקה יפה. היא עדיין מרגישה את עצמה בחנות כזרה, זליג בעלה הוא כאן בבית, מותר לו להיות שרוי קצת ברוגז.

ואולם גם בבית הגנה האשה על-עצמה נגד טענותיו של בעלה רק בנקיון, שהשרתה בכל פינה, ובמבטה המאיר והשוקט. זליג התחיל להיות כמרוחק קצת מאשתו, התרגל להסתכל בה מן הצד, מבלי שתרגיש במבטו, והגיע הדבר לידי-כך שבשעת הטיול של שבת היה זליג רואה את-עצמו כאילו הוא קטן-קומה מאשתו, או כאילו היא משאירה אותו מדי רגע מאחריה: צפורה היתה מראה במין גבהות-נשים צנועה את צווארה הלבן מתוך אדרת-הקטיפה היורדת על כתפיה, עיניה הזכות חייכו באיזו רחבות ועדינות כלפי נשים ממכרותיה – עד שברכת “שבת שלום” של זליג ירדה כמדולדלת מעל שפתיו הדקות, הדבקות מתוך רוגז גלוי. פעם אחת, במוצאי שבת שאחרי טיול כזה, סעד זליג את סעודת “מלוה-מלכה” מתוך סבר-פנים של שורר ביתו, כשהוא שותק או מנעים נהימות בלי-דברים. לבו היה מלא על אשתו, אולם לא העז להתגרות בה. כשפשט את בגדיו, נתן, באופן בלתי-צפוי לעצמו, צו לאשתו: “העמידי את נעלי-הבית שלי ליד המיטה.” הנערה הקטנה, משרתת-הבית, טיפלה אותה שעה ליד מיטתו של זליג, אולם צפורה התרוממה ממקומה ומאצל פינה חבויה המציאה לבעלה את סנדלי-הבית. ותיכף אחרי-זה, מבלי תת שהות גמורה למשרתת שתצא מחדר-המיטות, התחילה האשה הצעירה להתפשט, ובשרה הלבן והרענן שפע זיו שקט, מעיניה המלאות תכלת השתפך אור רך וחי. ולמראה בשרה הלבן של אשתו התחילו ריסי-עיניו של זליג נעים הנה והנה, והוא כאילו רצה בשני דברים כאחד: גם לקחת לעצמו את הבשר הצח הזה, וגם להפוך אותו למגושם, להעימו ולהכניע אותו.

הוא הוסיף להביט כך אל אשתו, עד שלבסוף התפרץ מגרונו אגב-שכיבה קול חנוק במקצת:

“אל תתגלי ככה!”

בכותנתה האחת לבשרה ובמחלפותיה הקלועות הרגישה צפורה את-עצמה כמו אצל אמא בבית, לפני משכב הנערות. לקול-נהימתו של בעלה רק הרימה מעט את שכם השיש שלה, סובבה בחצי היקף את כפות רגליה היחפות, ושלחה לזליג מבט חרישי מתוך עינים פקוחות לרווחה. זליג עצם תיכף את עיניו ועשה את-עצמו ישן, ואולם כעבור רגע נאלץ להטיל בגנבה מבט באשתו – ושתי עינים גדולות, מלאות תכלת מזהירה מתוך דמעות, נסכו עליו אור קר, כאור עינים של אדם זר. זליג התרומם פתאום למחצה והתחיל לשדל בדברים רכים את אשתו, אך האשה לא ניתנה להתפייס. כאשר מחתה צפורה את עיניה בידה הלבנה – ערג זליג לנגוע בה בלי-שהות, למול האור אשר בחדר-המיטות. אך בחדר, במקום שדלקה מנורה קטנה ולהבה היה מורד, היה רב יותר מדי האור השופע מעיני האשה. וזליג, אף כי הסכין מימי-נערותו לישון באור המנורה הדולקת, הוכרח לשאול את צפורה בקול חנף:

“האם לא איכפת לך לכבות את המנורה? האינך מתיראה?”

ג

צפורה ילדה ילד ושכבה במיטה. הגיע יום הברית, והיא עדיין לא ירדה ממשכב-היולדת. מן החדר הסמוך נשמעה המולה מעורבת של צעדים ודברים, הגברים היו מכניסים אחד אחד את ראשיהם לחדר היולדת, פניהם המאדימים היו שוהים רגע בחלל-הדלת ושפתיהם ביטאו ברכה של “מזל-טוב,” ברכה חטופה וספוגה כל-שהוא בושה, שהיתה מעלה מדי פעם בת-צחוק על שפתי היולדת. לסוף חדלה צפורה לראות בפתח את הזקנים השחורים והצהובים ואת כובעי-השבת שעל ראשי הגברים, וליד מטתה עמדו עכשיו כחומה נשים שונות. ממצחה הלבן והחלק של צפורה, מלחייה החוורות ומעיניה העייפות נשפך על קהל הנשים כעין אור חגיגי, והנשים שלחו בלי-הפוגות את ידיהן, ואגב-גיפּוף החליקו באצבעותיהן על לבני המיטה, שהיה הולך ונאצל מהם כעין טוהר של לידה ראשונה… אשה צעירה אחת, חנונית, שפניה הפיקו דאגת-חנינה של אם ילדים רבים, חזרה ואמרה כמה פעמים, שכך נאה לה לצפורה’לי, שלא תרד ביום-הברית מן המיטה, ואגב-דיבור היתה מתקנת מזמן לזמן את מטפחת-המשי אשר על שערותיה הבהירות של היולדת. בינתים מעט קצת השאון בחדר השני, במקום שהאנשים כבר נתנו פוגה לרגליהם, וישבו כה וכה על כסאות וספסלים, כדרך גברים המבקשים קביעות-מקום בשעה של ציפיה רבה, ועכשיו נשמעו משם על-פי-רוב קולות רווּיים של בעלי-בתים, וצפורה, בהשיבה לנשים דברים, היתה נהנית מן ההמולה הבלתי-מבולבלת שבחדר הגברים. לפעמים היה זליג שולח את קולו, פעם מן המטבח, כשהוא טוען וצורח כלפי האשה המגישה לפני האורחים, ופעם מבינות למוזמנים, כשהוא עונה בקול דק לאיזה בעל-בית על ברכה של “מזל-טוב” – וצפורה היתה בלי-משים עוצמת את עיניה מדי שמעה את קול בעלה.

בין-כה וצפורה הכירה לפי קול-הצעדים את חברתה רחל, אשה שזה עשר שנים היא נשואה ולבעלה אין עדיין עסק-פרנסה קבוע, ובכל יום שני וחמישי הוא שוכר עגלה, בכדי להביא ריווח ממקומות-נכר. רחל, יונה שוקטה וטובה, אשר מעולם לא התמרמרה על בעלה, ברכה את היולדת ב“מזל טוב” רך וצנוע, וצפורה נהנתה כל-כך מן ה“מזל-טוב” של רחל, שהורידה את ריסיה. אולם תיכף חדר לתוך החדר קול של גבר, חזק ומצלצל. צפורה פקחה את עיניה וראתה, איך שרחל מושכת בשרוולו של איש טוב-מראה, גבוה וזקוף, בעל עינים שחורות וחמות מאוד: “צא מזה, ברוך…” צפורה הבינה, שזהו בעלה של רחל, שלא הכירה אותו עד היום, והיא העמידה בלי-משים את עיניה הבהירות בפני רחל חברתה… רחל טרם חדלה למשוך בשרוולו של בעלה, והוא ניגש קרוב ליולדת, ובקול עצור התחיל לדבר אליה דבר-מה. הוא השתוחח רגע אחד לצד המיטה, ועל לחייה החיוורות של צפורה נמתח כעין אודם קל. תוך-כדי-זה נראה זליג על הסף ונטה את ידו על בעלה של רחל: “בוא, מה אתה עושה פה אצל הנשים!” זליג עמד מאחרי הזר, וצפורה הגביהה להביט מעל הכר ולא ראתה את ראשו של בעלה…

ופתאום תקף את צפורה מיחוש רע – נדמה היה לה, כי מסביב אין כלום, ורק מרחוק הומים ורצים אנשים. היא עצמה את עיניה, לבה דפק ושפתיה יבשו. בעמל רב חזרה ופקחה את עיניה, וראשה נמשך קצת לצד רחל; היא פתחה גם את שפתיה ורצתה ללחוש באזני חברתה: “אני שונאת אותו!” אולם על-יד המיטה עמדו נשים, ומן החדר השני קראו וחזרו: “זמן הברית – את הילד!”

ד

אחרי הלידה נשארה צפורה רפת-כוח ונמנעה מלכת אל החנות. זליג היה בא במרוצה הביתה למלא חובת אכילה, ובשעה שהיה סועד, היה נוהם בין מאכל למאכל, כי “מזלנו אינו כמזל כל-היהודים; אחרים מתחתנים ונפטרים מכל הדאגות.” אשתו שותקת והוא משער, כי היא איננה משיגה את המובן שבדבריו, ולכן הוא הולך ומוסיף, כי גונבים אצלו בחנות ולוקחים בהקפה. צפורה מגישה לו מנה אחרי מנה, עיניה הגדולות והשוקטות מביטות מעל לשולחן, מעל לראשו הקטן והשחור של בעלה. פתאום מפסיק זליג באמצע ברכת-המזון ומטיל כעין תוכחה כלפי אשתו:

“רחל שלך אף היא חושבת, שלעולם ועד אתן לה בהקפה!”

בעיני צפורה חולף רגע ברק, והיא שואלת:

“וכי היא מוסיפה לקחת בהקפה?”

“התכשיט שלה נתיישב כאן לגמרי ואינו נוסע יותר לשום מקום!” מגנה זליג את בעלה של רחל, המקובל לבעל-שכל והשרוי תמיד בלי פרנסה. הוא רואה את צפורה עומדת והצלחת בידה והיא אינה זזה ממקומה, כאילו תחכה שיגיד עוד דבר-מה.

“שמעי, מה שאגיד לך,” הוא פוצר בה פתאום, “גשי-נא את אל רחל, אולי תגבי דבר-מה מן ההולך בטל.”

אחרי גמר הארוחה קובעת לה צפורה מקום להיניק את הילד, והלב אשר מתחת לחזה הלבן והמלא דופק במקצת. היא חושבת על הביקור, אשר בדעתה לבקר בלי-שהות בבית רחל. היא חושבת הרבה, הילד ישן בין זרועותיה והיא מוסיפה לשבת ואינה זזה ממקומה. מדי פעם בפעם מעלה לה דמיונה את דמותה של רחל חברתה – איך שזו מושכת בשרוול בעלה, זקוף-הקומה ורחב-הכתפים, ושפתיה מחייכות אגב שביעת-רצון. פתאום מתעוררת צפורה ממחשבותיה, מכסה בתנועה מהירה את חזה החשוף ומשכיבה את הילד בעריסה. היא מתלבשת במהירות בשמלה רגילה ופשוטה, כאילו יש בדעתה ללכת אל החנות, ויוצאת ללכת אל רחל.

היא מוצאת את רחל ואת בעלה כשהם יושבים על יד המיחם המשותק של אחרי-הצהרים. צפורה שוהה אצלם כאילו אגב-ישיבה של אונס, כשהסודר על כתפיה, וכפות-ידיה הלבנות מונחות על ברכיה ונעות רק לרגעים מזומנים. היא מסרבת אפילו לשתות כוס תה; אבל בעל-הבית מדבר לעומתה בבת-צחוק של בטחון: “היא תשתה, היא תשתה,” והוא מתרומם ממקומו במתינות וברעש של אדם בעל-כוח, ניגש בצעדי-און אל המיחם ומוזג כוס תה בשביל צפורה. לאט לאט נשמט הסודר מעל שכם צפורה, שתי הנשים נכנסות בשיחה קלה ומקרבת-לבבות, בעל-הבית מתהלך אותה שעה על-פני החדר בצעדים רחבים, מעשן ומזעזע פעם בפעם את חזהו בשיעול קצר וחזק הבא אגב-מחשבה. זמן רב הוא מתהלך כך אחת הנה ואחת הנה, מצחו הרחב מקומט, הוא חושב, הוא עסוק, כנראה, בדבר-מה… בכל פעם, כשבעל-הבית רחב-הכתפים עובר על יד צפורה, עוברת עליה גם נשיבת-רוח חמה והסודר אשר על כתפיה הולך ונשמט מטה מטה… דומה לה, שהיא רוצה להחפז, לקום וללכת. והיא פונה לרחל:

“שמעיני, רחל, ‘שלי’ הוא שפצר בי; לולי זאת הייתי דוחה לזמן אחר את הביקור שלי.”

שתי הנשים משתוחחות אחת כלפי השניה ומדברות ביניהן בלחש, אך בעל-הבית, שגמר בינתים לערוך את מחשבותיו, תופס איזו מלים מדברי הנשים ומתערב אגב-עמידה בשיחה. צפורה מוכרחה עכשיו להסתכל בו, הוא מדבר אליה בדבר איזה ענין… היא רואה, איך שהאיש הגבוה עומד לפניה במיטב דמותו ומשתדל להביע דבר-מה בעיניו השחורות והחמות מאוד; הוא כמעט לוחש את דבריו, ופניו מכוסים צל של בושה. מתיקות משונה מרתיחה את לבה, המתיקות נמוגה כרגע ושבה בחזרה למבוא הלב, והיא אינה יכולה לעצור בנפשה, מרימה אחת מידיה מעל הברכים ונוגע בבעלה של רחל:

“ילך נא, דוחפת אותו צפורה לאט לאט בידה הלבנה, הרי אנחנו מדברות פה בינינו לבין עצמנו. אני משוחחת סתם עם רחל.”

מדי דברה מביטה צפורה כלפי רחל, אך עיניה המאירות מבחינות בדבר – איך שבעלה של רחל רואה את-עצמו נכלם על-ידי כל הענין, והוא נעזר עכשיו בדבריה ויוצא כמתחפש מן החדר. רוח טובה של חג יורדת על צפורה, כל איבריה נעשים קלים עליה, קלים מכדי שתוכל לשבת עוד במקומה, והיא נפרדת ויוצאת מבית חברתה. עיניה קורנות מדי עברה את רחוב-הגויים השוקט, היא קלה כל כך בלכתה, עד שלא קשה לה גם לעבור את מגרש השוק, הזרוע בימי-הקור האלה תלמים וחריצים, ולהיכנס אחר-כך לרגע אל חנותה. בחנות כבר דולקת עששית, זליג לבוש אדרת משומנת וחגור באזור. הוא עומד גחון על חבית של דגים מלוחים, ומתוך החבית הריקה למחצה נוהם קולו החנוק:

“היית שם? התכשיט נותן דבר-מה, או לאו?”

צפורה עומדת על יד הקופה. ידיה משולבות ומבטיה תוהים. זליג מרים את ראשו מתוך החבית. פניו הקפואים מקור מסמיקים עוד יותר מכעס, והוא שואל פעם שניה:

“למה אינך עונה – וכי נתנו לך שם דבר-מה או לא?”

ואולם לשוא הוא מחכה לתשובה. הוא גוחן עוד פעם לתוך החבית וממלמל לעצמו בלעג:

“בודאי לאשה כזאת הייתי צריך!…”

ובקול עוד יותר נמוך, מתוך זהירות כלפי הנער המשרת:

“חתיכת בשר ועינים!”

ה

באמצע החורף נתכנסה העיירה לתוך ערפל עכור, שהיה תלוי יומם ולילה. מקפא הרפש שעל מגרש השוק היה הולך ונמס לעין כל כדבר חי שאחז בו רקבון. החביות הגדולות, המשוחות בזפת, התגוללו מסביב לחנויות ונזדקרו מתוך הערפל כגלמי-בלהות תפלים. האד לא מש ימים רבים מעל העיירה, האויר הלח והכבד כאילו בוסס את בתי-החומר, את השלג, אשר ברחובות הגויים היה עדיין רובץ בשארית של לובן, ואת האנשים אשר עמדו מצוננים בחנויותיהם. הקור הלח נגף עוללים בעיירה, וגם אצל צפורה חלה הילד ועיניה בכו הרבה בכי. אך עכשיו היא יכולה שוב להשכים קום בבוקר ולצאת לפעמים לפתיחת החנות.

הבוקר הוא קר ולח. הנער המשרת עומד ליד דלת החנות, כפות-ידיו מכונסות בתוך השרוולים, והוא מביט במבט תוהה על-פני מגרש השוק, במקום אשר בערפל הקר חורקות עגלות אחדות של איכרים, עגלות ראשונות, שפני האיכרים אשר לצדן זועפים ומביעים אי-אמון כלפי השוק הריק של היהודים… צפורה מסתובבת בחנות, הקור הלח חודר לתוך עצמותיה, ובעברה ליד הנער היא תמהה בכל פעם עליו על שהוא עומד שוקט וסבלן כלפי השוק. פתאום היא רואה כעין תנועה על פניו הקפואים של הנער המשרת, ועיניה הגדולות והכחולות של צפורה נותנות בנער מבט של שאלה: מה הוא רואה שם בשוק?

“כבר הולכים, השכם בבוקר!” עונה המשרת על שאלתה האילמת של צפורה ובשפתיו תנועת-בוז.

“מי?” שואלת צפורה, אף כי כבר הכירה בעצמה מי ההולך.

“מרחל,” עונה המשרת, “בפנקס כבר רשום רכוש שלם.”

צפורה מתיצבת על-יד הקופה ושולחת דיבור מהיר אל הנער המשרת:

“אמור לילדה, כי זליג בחנות.”

מיד נשמעים צעדים קלים, וצפורה מבחינה מתוך הלמות-לב, איך שהמשרת נותן בידו אות לילדה, שלא תיכנס אל החנות. רגע ארוך עוד עומדת צפורה על-יד הקופה, ואינה יכולה להוריד את ידה מעל לוח-לבה. וכמו להכעיס מתחיל הנער לספר דברים, כשהוא רוקד מחמת הקור מסביב לבעלת-הבית:

“בעלה של רחל חולה ברגלו. הרופא אמר, כי התקרר בעת הנסיעה, וזה עסק ביש. שוב אין מקיפים להם בשום מקום; בעל-הבית פקד לבלתי תת להם כלום, אפילו דגים מלוחים.”

בין-כה נכנס איכר אל החנות. צפורה מקבלת את אגורת הפדיון ושולחת את הנער, שיקנה כעכים בשביל בעל-הבית וישא אותם הביתה. האשה סוחרת בינתים לבדה, גוחנת פעם בפעם על החביות, ומדי עמדה כך כפופה, ראשה שטוף דם ואזניה כחרשות – היא שומעת פתאום מעל גבה קול אומר “בוקר טוב.”

צפורה מזדקפת, נותנת לאיכר את הדג המלוח ועל פניה מופיע חיוך קל:

“האת זאת, רחל?”

ומיד היא מוסיפה בנעימות יוצאת מן הלב:

“בוקר טוב לך!”

“הנך לבדך?” שואלת רחל.

“עדיין אני לבדי” עונה צפורה ומתיצבת על-יד חברתה, “הוא בוודאי יבוא תיכף.”

שתי הנשים שותקות רגע. צפורה מורידה ומרימה חליפות את ריסי עיניה ורחל מנסה להתחיל סוף-סוף:

“היתה כאן הקטנה?”

“מה אוכל לעשות…” עוזרת לה צפורה.

אחרי דממה קצרה מתחילה רחל ללחוש כמו לנפשה:

"סוכר אין, קמח אין… אלהים יודע – "

שתי הנשים שותקות ומביטות לצד השוק. צפורה מבחינה קול צעדים ומתיראת בלבה, שמא יכנס ברגע זה זליג אל החנות.

“אלכה-לי,” מתקנת רחל את הסודר וצועדת צעד לעבר הדלת.

“לכי לשלום,” מפטירה צפורה אחריה בשפה רפה.

צפורה נשארת רגע לבדה ושוהה ליד הדלת. היא רואה את בעלה מתקרב מן העבר השני של השוק ופותח בשביל מי-שהוא את הדלת שמנגד. צפורה, כדרכה תמיד, זזה ממקומה בתנועה ישרה ונגשת לשקול את הסחורה בשביל הקונה; מדי התנועע כף-המאזנים היא מעסיקה את מחשבתה ומבררת לעצמה, אם תוכל להוציא איזה חפץ מן הבית באופן שלא יהיה ניכר. מיד אחרי זה נתקע זליג לתוך החנות, וצפורה חובשת בדממה לראשה את מטפחת הצמר ומתכוננת לצאת…

זליג עוצר אותה בדיבור קצר:

“היו כאן שליחים?”

“לא נתתי כלום,” עונה צפורה מבלי הביט אליו ופותחת את הדלת.

“לא כך, היית צריכה לתת!” פולט זליג בלעג של כעס לתוך חלל-החנות… “את כל חנותי היו זוללים, לו נתתי!”

ו

צפורה גמרה את הבישול, סידרה את הבית והיתה לבושה, בכדי ללכת אל החנות ולשלוח את בעלה לארוחת-הצהרים. צפורה היא בעלת-בית זריזה ועשתה את הכל במהירות; השעה עוד מוקדמת, וצפורה יודעת, כי בבואה עכשיו אל החנות לא ילך זליג תיכף הביתה. היא מוציאה מתוך הארון את הקסת ואת הדיו וכותבת כרטיס-דואר לאבא ולאמא:

"הורים יקרים,

ראשית-כל הנני מודיעה לכם, שאני ב"ה בריאה ושלמה. זליג גם-כן במצב הבריאות. הילד לא היה בקו הבריאות, ועתה תודה לאל הוא בריא ונחמד. דעי לך, אמא, שאני קובלת עליך בעד זה שאינך באה. מה שהנך כותבת, שמסביבות חרסון לכאן מרחק רב מאוד – על זה הנני כותבת לך, כי בכל זאת יכולת להשיא אותי למרחקים, ואת חושבת, שאני פה מאושרת מאד. בואי הנה, אמא, ואראה לך פה זוג, שהיא לי כמו חברה. בעלה שרוי בלי פרנסה, ובכל-זאת לאשתו טוב יותר מאשר לי, שבעלי מרויח גם למשרתת. הלואי היה מזלי גורם לי זיווג כבעלה של חברתי זו, שחסר לה הרבה והרבה. נקל לך להבין, אמא, אדם זר הוא בשבילי ולא יותר, אבל העינים רואות ומבדילות בין טוב לרע. לאחרים יש מזל, אף כי אין לקנא בהם כלל, הוא נפל למשכב, כי חלה ברגלו והם גוועים ברעב. אלהים ישלח לו רפואה שלמה. אני מבקשת אותך, אמא, שתבואי בכל-זאת ותחיי את נפשי. תסלחי לי על ששפכתי את מרי לבי לפניכם, אני פורשת בשלום כל בני הבית.

ממני בתכם המברכת אתכם בכל-טוב

צפורה

זליג דורש בשלומכם הטוב."

בעיירה הדלה, החבויה בתוך יערות-הביצה של פּולסיה, היה עלי לגמור דבר-מסחר רק עם בעל-חנות אחד, ואולם הדבר גרם, שאהיה זקוק לבלות שם בעצם תקופת-הסתיו יום תמים של גשם וחשכת-ערפל, ולהישאר גם ללינת-לילה ארוך. אבוי למי שידע את טעם הלילות האלה בבית-אכסניה של יהודי בן-עיירה, במקום שעל-פי-רוב הנך אורח בודד, והקול הרווּי עצב של בעל-האכסניה הזקן, השופך שׂיח בשעת קריאת-שמע שלפני שינה, מרביץ אותך על-כרחך על היצוע הקר באמצע האשמורה הראשונה… אתה מאריך לשכב בעינים פקוחות ונותן את אזנך לשמוע את שאון העמל של המגפים הכבדים, הדורכים במקום הרפש שמאחורי חלונך, ואתה מאזין לשומר-הלילה, המקדים לנקש בשני לוחות-העץ לפני כלות השעה התשיעית – ופתאום תהיה מסביבך הדממה הרבה, דממת-תעתועים ארוכה הדומה לעצם החדלון. ברגעים כאלה לא ישוער כלל נדנוד-איברים שלפני שינה, דומה לך, כי צללת במי-חמר קופאים. וככל אשר תוסיף לשכב כן ילך הלילה מאחורי חלונך הלוך ושחור, והעיירה תהיה בעיניך כאבן עקרה בתוך המדמנה: אדם לא ישב לנוח על צלעותיה החשופות, ואיש לא ידחנה ברגלו, למען הפוך אותה. מן הדממה לא יבוא קול צחוק, לא יגיע הד-צעקה. מה-חפצת להאמין, כי באחד הבתים הדלים יריע קול-צחוק, כי באיזה חדר-מטבח מנקשים בצלחות שטופות לסעודה של שמחה, או כי איזה עלם רך בשנים מצפה בעלטת-הלילה לצאת נערה ולבו הולם מאחורי אשנב של בית קטן. אך ידוע תדע, כי בבתים חדלי-הדמות חולצים עכשיו יהודים קשי-יום את המגפים הכבדים מרפש, ועוללי-עוני יתנו קול-צווחה מתוך מיטות אמותיהם. מה-רב העצבון הזה!

גלוי היה לפני טעמה של לינת-לילה כזאת, על-כן הוספתי לשבת שעה אחרי שעה בחנותו של בעל-העסק שלי, נתתי אוזן קשבת לסיפורי מאורעות משונים והגּחתי אל קרבי את כל ספיח-הדיבות של העיירה הקטנה; הייתי זקוק לשמור בזכרוני כמה וכמה שמות אנשים, אשר העלה לפני איש-שיחתי, חנוני בא בשנים, אשר לבו לא ידע רחם את הסוכן-הנוסע העצור בחנותו. בין-כה ירד הלילה; הנער המשרת, המנמנם מתוך בטלה, העלה מנורה רחבת-כרס, שהרקידה להב אדמדם, ובעל החנות, כאילו חיכה לזה, שיווה כעין קביעות יתרה על ישיבתו והתחיל מאריך בסיפורים… ולו נכנס למצער קונה אחד! וככה היה הערב הולך ונמשך וישיבתי ארכה באופן כזה עד השעה השביעית. ידוע ידעתי היטב מה שצפוי לי באכסניה, אך טבעי כטבע כל סוכן-נוסע, וקשה עלי הישיבה בחנות של איש-עסקים שלי בשעה שאין פדיון… ואולם כשיצאתי בשעה מוקדמת זו מן החנות וראיתי לנגד עיני את מגרש השוק, המשתרע כים שחור של מדמנה – לפת פתאום קור את לבבי. זקפתי בלי-משים את צווארון המעיל עד למרום-אזני ונשאתי את רגלי ללכת כלפי אור הפנס הבודד, שהיה דולק לפני פתח האכסניה. בלעדי נגררו עוד עוברי-דרך אחדים על פני מגרש השוק השטוף רפש, והיה דומה, כי כל אחד חוצה את המדמנה מתוך מזימה מיוחדת… ובעוד אני משרך בעמל רב את דרכי ועיני המורדות שואפות את ברק-הרמיה אשר לביצה, ראיתי פתאום את עצמי כאילו נקלעתי לתוך ים-הקרח…

אך הנה פתחתי את דלת האכסניה, ולנגדי נישא ובא זמזום חי של מיחם מוכן, ורק אז הרימותי את ראשי, נכנסתי לתוך חדרי, שתנורו היה מוסק, והגעתי לידי-כך, ששפתי המליטו כעין צפצוף של ניגון. בין-כה אימנתי בנעימות מתונה את ידי להדלקת המנורה, והייתי נוהג זהירות כלפי עצמי, שלא יכלה בלא-עת כל טוב-הרוח שלי, המתגלם בצפצוף השפתים. בקול רם נתתי צו, שיביאו לפני את המיחם; שתיתי את התה מתוך שהות גמורה, וכל כוס וכוס הייתי מלוה בצפצוף של זמר אחר. אך לאחרי שהמיחם נשאר על השולחן משותק וקר ולתוך חדרי נכנסה, שלוחה מאת בעלת-הבית, בת-ערלים מכוערת ואחוזת-תנומה, ושאלה אותי, אם אואיל לסעוד סעודת-ערב, אחז פתאום את לבי רגש תפל של בחילה, אשר המריצני לקום ולצאת מן החדר. זמן-מה הסתובבתי בתוך המסדרון, עברתי הנה ושוב לפני חדרם של בני-הבית, ומדי פעם בפעם שבתי והצצתי בעד הדלת הפתוחה למחצה. פנימה בחדר ראיתי את זוג הזקנים יושבים אל השולחן וגומרים את סעודת-הערב; ילד לא ישב אתם, אורח לא נמצא במסיבתם, אף הם בעצמם לא הוציאו כל הזמן הגה מפיהם, ועם-כל-זה תקף אותי פתאום חשק נמרץ להיכנס למחיצתם, לשבת על כסא ולהיות עד-ראיה לארוחת-הערב הדוממה של זוג-הזקנים… אותה שעה הייתי מתאוה כל-כך לראות פני אדם! זמן רב התאפקתי, כאילו חפצתי לדחות לעתיד את העונג הרב הזה, אך סוף-סוף גבר עלי יצרי ועברתי כנכלם את סף החדר. הזקן, שגמר כבר את ברכת-המזון, לא השיב לי ברכת-ערב, ורק זקן-השיבה שלו רטט במקצת; מבלי למוש ממקומו שׂיכל את ידו והוציא מתוך ארון-הספרים הנמוך מחברת-עלים צנומה, הרכיב בדממה על אפו משקפים גדולים והתחיל מעיין עיון שלפני שינה… בעלת-הבית, שנראתה צעירה לימים רבים מבעלה – זו היתה, כנראה, אשתו השניה של הזקן – אמנם ביקשתני לשבת, ועל פניה הופיע לרגע חיוך-חן של בת ישראל נאה, אשר לא ידעה מעולם כי ניתן לה יתרון-יופי. שלחתי אל הזקן מבט מן הצד ונכנסתי בשיחה עם בעלת-הבית. האשה בת הארבעים וחמש דברה בקול יוצא מן החזה, קול נעים ומלא של אשה שלמה בגופה, הגומרת את מיטב שנותיה. הדבר גרם לי הנאה – לשבת ולשמוע, איך שהיא ממשיכה כל דיבור ומביטה עלי כמו מגבוה. רגע אחד גם הרהרתי בפני-עצמי, כי האשה היושבת לפני לא שימשה רוב ימיה בתור בעלת-אכסניה, ואמנם במשך השיחה העלתה בעלת-הבית את זכרון החנות של סחורות-ברזל, אשר עוד לפני שנים לא-רבות היתה מפרנסת את ביתם בכבוד: רק “בימים ההם” שודדה אותה חנות עד-תום, והיה הכרח בדבר להשתקע במקום נידח כזה ולאחוז בעסק ביש של בית-אכסניה.

“מה יגיד כבודו, מותר לאמר, שזה מקום נידח?” כוונה אלי בת-שיחתי בשאלה, ותוך-כדי-זה היא מעלה על פניה הרעננים בת-צחוק עצובה ורבת-חן.

אני נזכר בבת-אחת, כי לא כלתה עוד השעה השמינית, וכי עוד מעט אדע גם אנכי את טעמו של מקום נידח זה, ואני שואל לתועלת-עצמי:

“במחילה מכבודה, וכי אין עכשיו אצלם שום אורחים? דומה לי, שכל הערב לא שמעתי באכסניה קול של בן-אדם…”

“הא כיצד?…” עונה לי בעלת-הבית ומעלה מחדש את בת-צחוקה. “אמש היה הבית מלא אנשים… היו בבת-אחת שני ווֹיאַז’ורים…”

;אותה שעה, שבעלת-הבית מספרת לי על-דבר ריבוי הטוב של אתמול, יש לי הרגשה, שפני כפני אדם אומלל וכי אני מצטחק לעומת הדוברת בבת-צחוק מעוררת-רחמים. אבל אין בכוחי לכפות את-עצמי, ואני חוזר ושואל:

“אבל היום אין איש, אין כל אורח?”

“אמנם יש מי-שהוא – הוא עדיין לא שב, נתון בוודאי לעסקיו – אבל זהו מין אורח, שלא תצא ממנו שום תועלת לכבודו. מסוג-אנשים אחר…”

;אני מביט עליה בעינים חוקרות, והיא מגידה לי מיד את הפתרון:

"לכבודו דרוש איש וויאַזור, או סוחר, אז אפשר לעשות התחברות לשם כל הערב. אבל הלז בא מעיירה שבסביבה, היהודי האמיד של אותו המקום.

“יהי כך. – יהודי אמיד, אבל יואל-נא לבוא.”

בעלת-הבית הנבונה איננה נוטה לעורר בי תקות-שוא, והיא מגלה לי תוך-כדי-דיבור את האמת המרה:

“דומה לי, שהוא בא רק לשאול בעצת רופא. הלא כבודו מבין, יהודי אמיד מעיירה קטנה, הוא יאכל את ארוחת-הערב ויעלה על משכבו לישון.”

שרוי בעצבון הוספתי לשבת על מקומי, מפּניה של בעלת-הבית כאילו ניטל בבת-אחת כל החן, וכל העולם נראה לי פתאום כאותו זקן בעל-האכסניה, שישב ברגע זה שרוי ברוגז – בוודאי ברוגז של זקנה – ועיין אגב-שתיקה בקטון-ספרים מדולדל-דפים. כך עברו עלי רגעים אחדים, כשאני יושב תוהה ומפשפש בהרהורי לשם התחלת שיחה חדשה. אך הנה ניעור גם הזקן, שלח מבט לאשתו מבעד המשקפיים הגדולים והגיד לה בקול נהימה:

“מלכה, הציעי את המיטה…”

בשמעי את המלים האלה קמתי ממקומי ויצאתי מן החדר. לא התאוויתי להיכנס מיד אל החדר המיועד בשבילי, והתהלכתי בצעדי-חרש הנה ושוב על-פני המסדרון. הוצאתי מכיסי את השעון – עוד חסר הרבה עד לשעה התשיעית, ואני התהלכתי לי בלי-הפוגות על-פני המבוא הצר, כשאני צועד על בהונות-רגלי ונזהר לבלתי הפריע את שנת הזקן. רק פעם אחת עוד הציצה בעלת-הבית לתוך המסדרון והקטינה את להב המנורה הדלה, התלויה על הקיר. והנה נשארתי שוב יחידי בחדר המבוא הארוך והאפל למחצה, ושוב התהלכתי בגנבה הנה ושוב והייתי חולף ועובר כצל ליד הקירות. מתחילה הייתי עדיין נתון להרהורים, בדבר העסקים שלי בעיירה, בדבר האשה מלכה, אשר דמיתי אותה לאתרוג הגדול של סבא, כפי שאתרוג מהודר זה היה נראה באחרון של סוכות, ואגב-הרהור הייתי מאזין ומצפה בלי-הפוגות לבואו של אותו יהודי, המתארח יחד אתי באכסניה; אבל לאט לאט גברה עלי הדממה והרגשה של בדידות תקפה אותי בכל-עוז. צעדי הלכו הלוך והיאלם, אך האוושה הקלה, אשר השמעתי בלכתי, הילכה עלי אימה, נעצרתי מלכת ועמדתי ליד הקיר, שילבתי את ידי על לוח-לבי והבטתי בעינים קמות אל הלהב הכתום של המנורה. ראשי היה ריק מכל מחשבה, ואולם לבי לא ידע מרגוע ואוויר המסדרון כאילו לחצני אל הקיר. לעור מצחי נצמדה כעין הרגשה של כאב, כאילו דבר-מה בלתי-נראה, המיחוש הרע, המסתופף בכל מקום נידח, היה מרפרף לנגד פני ונוגע במצחי. הרגשתי את עצמי כחיה מוכת-אימה, הנדחקת בליל-סתיו לתוך מערה רטובת ערפל, במקום שהיא מתכווצת בשממון ובזעף, בלי הרגשה כל-שהיא בדבר אור-העולם העתיד להתחדש.

נפתחה הדלת ובמסדרון הופיע יהודי גבה-קומה, בעל זקן חום גזוז. רגע אחד הביט בתמהון אל המקום, אשר עמדתי בו נשען אל הקיר, אחר-כך ניער מעליו פעם אחרי פעם את רטיבות הגשם, ונכנס בלי דבר דבר אל חדרו. אף אנכי נעתקתי כמבויש ממקומי, נכנסתי אל חדרי וישבתי לאכול בלי-חשק את ארוחת-הערב החרבה. לעסתי בעצלתיים את אכלי והקשבתי קשב רב למה שנעשה מאחורי המחיצה הדקה, במקום שכבר היה במציאות איש שכן חי. אולם שם שרר שקט. רק פעם שמעתי קול כבוש הקורא: “אולינה! אולינה!” אחרי רגעים אחדים עברה השפחה ברגליה היחפות על פני המסדרון, ולקול צעדיה רעדה גם דלת-חדרי העשויה קרשים דקים… ושוב חדל כל קול. רגעים עברו אחרי רגעים, ומאחרי מחיצת הקיר לא הגיעה עדי אף אוושה קלה. הגשתי את אזני אל הקיר, ועם-כל-זה לא האזנתי כלום, לא צלצול של כוס, לא שאון של שיעול… משום עצבון עזבתי שוב את חדרי, ואחרי שיקול-דעת מרובה התיצבתי ליד דלת החדר של שכני וקראתי בקול:

“במחילה מכבודו, ר' שכן – מר כבר שכב לישון?”

לא קבלתי כל מענה, רק נשמע בצלצל כף קטנה על זכוכית של כוס… פתחתי על דעת-עצמי את הדלת, וראיתי לנגד עיני את היהודי יושב אל כוס תה, והכוס מלאה על גדותיה פיתים שרויות של חלת-סולת. אותו רגע החזיק היהודי בידו כף מלאה רכרוכית של חלה, ואולם בראותו אותי כאילו בא לידי בושה והוא חזר והפשיל את הכף לתוך הכוס.

“מר אוכל ארוחת-ערב – יאכל נא לתיאבון!” החשתי כעין עזר ליהודי הנבוך ונכנסתי כניסה גמורה אל החדר.

“אל יחמד-לו לצון, איש צעיר!” הרים עלי היהודי שתי עינים מפיקות בינה, שנראו כשקועות עמוק בחוריהן מחמת פניו הצנומים והדומים לקלף. “מי שחסרות לו שינים, מוכרח לאכול חלה שרויה.”

“אז מכניסים שינים חדשות! בימינו אלה יש תיקון לכל דבר,” ממשיל אני משל ויושב תוך-כדי-זה אל השולחן.

היהודי מסתכל בי וממלא את פיו עד אפס-מקום בחלה שרויה.

“מהיכן ידוע לו למר, שאני איש אמיד?” מצטחק היהודי לקראתי כשפיו מלא על גדותיו.

“מפי בעלת-הבית נודע לי הדבר,” מודה אנכי בגילוי-לב, וצוחק בעצמי לדברים שהוצאתי מפי.

היהודי ממשיך להעסיק את-עצמו במעשה האכילה, ובהריקו את הכוס הוא מנענע לעומתי בראשו ורומז לי בעיניו המפיקות תבונה.

“ובכן כבר גלוי וידוע לפניו, שאני אמיד בין אמידים? איזה שיעור נתנה בעלת-הבית למידת העשירוּת שלי? רבות בנות חכמות ובעלת-הבית עלתה על כולן! היא הגיעה למדרגת החכמה של הרופא שלנו. אני בעצמי, איש צעיר, הנני תושב עיירה קטנה שבסביבה הזאת, ואצלנו שוכן רופא שלא מבני-ברית, במקרה הוא בן-ערלים טוב-המזג, ואתי הוא בבחינה של ידידות. אפשר למצוא אותו בחנות שלי, הוא תמיד סר אלי כשיש לו חשק להיכנס עם איש בשיחה. יאמין מר, שאיני מדבר בדרך גוזמא… והוא, כמו להכעיס, גם רופא לא-רע. אבל בשבילי איננו רוצה לרשום כל רפואה, כפי שמר שומע… יש לי רגל אחת חולה, זה שנים שאני חש בה, בשבוע שעבר תקף אותי המיחוש ושלחתי לקרוא לו, וכשבא לא רצה לדבר אלי כדבר עם חולה. ויאמין לי מר, שהוא נמצא אתי בידידות ודורש את טובתי. אלא מה? ‘הגד הגדתי למר עוד בקיץ, הוא אומר אלי, שיקום ויסע למעינות שבקוקז…’ ‘ראש של בן-ערלים, אני עונה לו, וכי יש כסף לאדון זה?’ במקום מענה הוא גומר ביריקה ובורח מן הבית. לא קבל אפילו את הרובל של שכר-ביקור. ראיתי הכרח בדבר להזניח את הכל ולנסוע אל הרופא אשר בכאן.”

“ולמה באמת מונע מר את-עצמו מלנסוע לקוקז?” מוציא אנכי מפי דברים שלא לצורך וסוקר בכוונה את היהודי בעל העינים השקועות.

“כלום גם מר חושב, שאני איש אמיד?”

“לרבות מי? מי עוד חושב, שכבודו הנהו בעל הון?” אומר אני בצחוק.

“אדרבה, יסע-נא מר ויבוא אל העיירה שלנו. זהו כבר ענין שעבר עליו כלח, בערך לפני עשר שנים הייתי כעין שותף לעסק של יער. גם בחלקי נפל אז איזה ריוח, ומאז יצא הדבר: בעלי-הון!”

“אין בזה אסון, יחשוב-לו מי שרוצה.”

“וכי כך גמר בדעתו, איש צעיר?” סוקר אותי היהודי במלוא עיניו הנבונות, המפיקות ברגע זה לעג גלוי. “אולי מר חושב, שמביאים לי מכל-צד כספים לפקדון?”

“אלא מה?”

“מטרידים אותי כל היום: הב גמילת-חסד!”

“ומה כבודו עושה?”

“כלומר, אם אני משיב את פניהם? וכי מאין יש לי לתת? יאמין לי מר, שכמה וכמה פעמים אני בעצמי זקוק לחסד, משום שחסרים לי עשרים וחמשה רובל, אבל מר הרי מבין, שאני בודד כמו במדבר. מי-זה יתן לבעל-הון? חושבים שאני מתראה כעני.”

“גם על-זה לא כדאי להצטער. וכי מה איכפת לו למר?”

“אוי!” צעק פתאום היהודי בקול שנשתנה.

“מה היה לכבודו?” הבהלתי את-עצמי כלפי היהודי.

הוא ישב כמתכווץ, אך עיניו הוסיפו להצטחק.

“מר שואל, מה-זה איכפת לי? אין דבר, כבר רפה ממני במקצת, זה המיחוש שברגלי, מר איננו יודע את השם שקניתי לי בעיירה שלנו? ‘בר-מינן,’ כך מכנים אותי.”

“בר-מינן?” חזרתי, ועיני נפקחו לרווחה כלפי השכן שלי. ואולם הלז ישב והפך את רגלו. פניו הדומים לקלף נעשו עוד יותר צהובים.

“אולי דרוש לכבודו עזר?” התרוממתי ממקומי וניגשתי אליו.

היהודי גנח והצטחק בבת-אחת.

“ישוב-נא למקומו, איש צעיר, אין בידו לעזור לי. המיחוש שלי לא ירפה ממני כל הלילה. כיון שנכנסים ימות-הגשמים, הרי אני מצווה לצפות לו. ישב-נא ואל ישים לב, איש צעיר…”

שבתי למקומי, והיהודי המשיך את דבריו בנחת:

“מר לא נזדמן עדיין לעיירה שלנו? יסור-נא פעם, לשם בדיחות-הדעת. מר לא יצטרך לחפש אותי בנרות. רק ישאל את מי שיפגוש: איפה החנות של הבר-מינן…”

“כיצד, בכל-זאת, הגיע כבודו לידי שם-כינוי כזה?” נזכרתי פתאום לשאול את שאלתי הקודמת.

“אל יתקשה בדבר: יהודי בעל-הון וקמצן! כמה שמוציאים ממני בתורת נדבה – הרי זה מעט מן המעט; בא אורח ונותנים לפניו מגדנות לכיבוד – הוא מפטיר אחרי לכתו ברוגז-פנים: וכי יתואר, שבר-מינן יקבל כהוגן פני אנשים!”

השכן שלי ישב עכשיו כשרגליו מקופלות תחתיו ועיניו התנוצצו כעיני אדם הכובש את צחוקו.

“נראה, שהוקל לו מעט?”

“הוטב לי מעט, להרף-עין… אולם יעיין-נא מר, עד-היכן דברים מגיעים לפעמים! מר הוא בבחינת איש זר, מותר לספר לו – יהנה קצת מבדיחות-הדעת… אב אנכי לבת, והנה אף היא גמרה בדעתה, כי אביה הוא מופלג בעשירות, אלא שעינו רעה גם בבת-חיקו. הלכה ובחרה לה בן-זוג על-דעת-עצמה – כמה שבאתי עליה בטענות, שאותו בחור איננו מסוגל להרויח פרוטה, לא הועיל הדבר ולא-כלום. אביה עשיר כקורח בשעתו – והיא תחשוב מה ילד מחר? מובן שעכשיו הם דלים וריקים ובאים לפני בתביעות. את המעט, שאני שולח לפעמים, מקבלים בסבר פנים זעומות. ולא עוד, אלא שהיא מתביישת להרים עין בפני התכשיט שלה – הרי אביה ‘בר-מינן’!”

שנינו כאחד נאלמנו דומיה. השכן שלי כיון את עיניו לנקודה אחת ובחש בכף-התה את רכרוכית החלה המעטה, שנשארה לפליטה בתוך הכוס. חדר-המלון התפל, הריק כמעט מרהיטים, היה מואר באור כהה, והגשם היה הולך ומצליף על החלון, פעם אגב דפיקה מדודה המהלכת שממון, ופעם בשטף זועף המעורר חרדה. שנינו ישבנו ושתקנו, ואף-על-פי שהיינו אנשים במסיבה אחת ואצבעות ידינו היו זעות בבת-אחת אלו מול אלו על-פני השולחן, היתה בכל-זאת עצבות של בדידות תלויה כצל מעל לראשינו.

“ליל-מנוחה, הגיע זמן של שינה,” ברכתי את השכן שלי והתרוממתי ממקומי.

היהודי כאילו התנער מתרדמה ומתוך אישוני-עיניו הציצה שוב בת-צחוק.

“מר דואג, שיהא סיפק בידו לנוח?… ליל-מנוחה.”

כשנכנסתי לחדרי, כביתי בלי-שהות את המנורה ועליתי מיד על משכבי. אותה שעה חפצתי, שלא יתקפוני הרהורים, שלא יפקדני כל זכרון, בקשתי לי רק אחת: שאעצום חיש-מהר את עיני וארדם תרדמה רגילה, בלי נדודים ובלי חלומות. ואולם בלי-משים הסיבותי את פני אל מחיצת הקיר הדקה, ופעם בפעם, ברפות מעט המולת הרוח והגשם, הייתי שומע את אוושת הנדודים של השכן שלי, שהיה מחכך את רגלו וגונח חרש גניחות עמוקות.

א

היה חורף לבן. מעצי-האלונים, אשר קנתה אמא ביום-השוק, לא נשאר אף קיסם אחד, ובביתנו קיננה צינה טחובה ומשעממת. ובחוץ היו ימי-קור שוקטים ועצורי-רוח, בפאת הרקיע היתה תלויה שמש רחוקה וקרה, אשר יכלה לעורר דמיון בדבר עין גדולה מכושפת, התלויה באוויר ושומרת את אורה המת. ולפנות-ערב היה הרקיע שב לחיות ומצחק בארגמן של אש, ואחר-כך היה מתרומם הירח – ירח-כסף עגול, אשר היה נראה יותר חי ומוּדע לאדמה מאשר השמש ביום. ובביתנו התגלם אז הקור סביב החלונות בפסי-כפור לבנים, שדמו לרצועות שלג מלוכלך והיו משרים בבית מרה שחורה. נדמה היה, כי אויב בלתי-נראה חודר אלינו דרך החרכים. ואיש בבית לא הוציא מלה בקול רם. אבי, הגבוה, בעל האף הגדול והשפם העבה, היה יכול להשרות חמימות בבית, אילו היה אתנו והיה פוסע בצעדיו הכבדים והרחבים על-פני האולם (כך קראנו לגדול שבשלשת חדרינו). הרגל כזה נעשה אצל אבא מזמן שנשאר שרוי בלי פרנסה – להסתובב הנה ושוב בחדרים, כשהוא ממלמל בלחישה איזה ניגון היוצא מנחירי אפו, אף-הנשר, באופן עליז וחי כל-כך, שהלב נעשה קל גם בשעה שהבית ריק מפת-לחם. אולם בימים ההם לא היה אבא בבית. טבעו, לפסוע צעדים רחבים, משך אותו לכל-העברים, ולא פעם נתן בעבוט איזה חפץ ונסע לאודיסה או לחרסון, אולי ידבק בדבר-מה. ואצלנו בבית התמיד לקנן העצב המדכדך והמשעמם כאחד, העצב השורר בכל בית אשר האשה היא שם הנושאת בעול.

העצב בביתנו עוד גדל על-ידי-כך, שאמא היתה יצור טוב ונאה, ושאפילו בימים הרעים ביותר לא נדלדלה מפימת-הצוואר הלבנה, שיש בה משום אמידות; היא היתה מטבעה שקטת-רוח, ואהבה אהבה רבה, כמו ביום-כלולותיה, את אבא הגבוה בעל עיני-הנשר והשפם העבה והשחור. בזמן שאבא היה שב הביתה עם מעט כסף – היתה אמא מיטיבה את לבה למן יום ראשון לשובו, איחרה יום ביומו לקום ואבא הסכין להגיש לה את כוס-התה אל המיטה; נוסף על-זה היה אבא, בשעת ארוחת הצהרים, מלטף את פימת-צווארה הלבנה לעיני כל-הילדים… בימים כאלה היתה אמא מרחיקה כל דאגה מלבה, ואבא השגיח שלא יחסר לה דבר. אך הנה נסע אבא שוב פעם לאיזה מקום, ואמא היתה לאחרת למן הבוקר הראשון אחרי נסעו: היום לקחה בהלואה ולמחרת נתנה בעבוט, אחת אחת הוציאה לשימוש את העצה ואת המזימה, אשר בלעדיהן אין להתקיים בדלות אף יום אחד – ואצלנו היה מתחיל עוני של רעב אילם, האוויר הקר שבביתנו נעשה רווּי ריח חמוץ של ששה ילדים לא-רחוצים ולא ניזונים, כפופי-ראש היינו נלחצים זה לזה בצינה הטחובה, ואפילו אנכי, הנער הגדול, שמלאו לי כבר ארבע-עשרה שנה – הייתי מקבל לסעודת-הצהרים את המים הקלושים עם הפולים ומפי לא נשמע אף הגה. היינו בכלל ילדים שקטים, ודומים היינו כולנו לאמא השקטה וטובת-הלב. הילדים הקטנים בכו בלי תמרורים, לא כילדים אחרים רעים, וילד כי הרים אצלנו בבית צעקה – לא היה הולם את המוח… אולם אחרת לגמרי היתה אחותי הבכירה, שדמתה לאבא.

ב

אחותי אף היא היתה גבוהת-קומה ועיניה השחורות, העטופות בדוק של רטיבות, דמו לעיניו של אבא, ואולם פניה היו מחוטבים יותר, ועל פיה היתה טבועה גם הבעה של רצון. דקה ורכת-תנועה היתה אחותי עד למאוד, ולכן היו חזה העגול ופניה המלאים רווּיים חן-משנה. בכל לבוש שהוא היתה אחותי מרהיבה עין, והיה נדמה תמיד, כי את החולצה הפשוטה לבשה רק לשם היתול. מלבד-זאת היה לאחותי, מאז פינקוה כבת-אמידים, מין הילוך של מעשה-משחק, וכשצעדה צעדים רפים אחדים היה הרואה יכול לחשוב, כי לנגד עיניו בת-טיפוחים רכה, הנושאת בעורקיה את דם-היחוס של הרבה דורות נצרפים. ובאמת היתה אחותי צפויה לכל חן שבעולם. מדי שכבה מתוחה על הספה, עטרת שערותיה הרבות מפוזרת ועיניה הרטובות מרעננות נעוצות באיזה ספר-שירים, היתה צריכה רק לרמוז בקצה נעלה, בכדי שגם אני, בחור מגודל עם סימני שפם שחור, אשמע כהרף-עין בקולה. הילדים הקטנים היו מצייתים לה כמו לאבא, ואפילו הזקן מטווי, בעל הבית שלנו, שהיינו יורדים לחייו על-ידי עקיפין בלי-קץ, בשעה שהיה מוטל לשלם שכר-דירה, גם הוא, כשבא לתבוע תשלומים, היה אגב הכנעה מיוחדת מסיר את כובעו בפני אחותי רחל, וזה היה מוסיף אומץ-רוח לאמא שתוכל לשלח עוד פעם את הערל בלי כסף. ופעם היה מעשה, ששימש לאמא חומר גאוה במשך שנים: הלוך הלכה אמא עם רחל לקנות בד לחולצה (את הפרוטה האחרונה היתה אמא חושכת בשביל הבת הגדולה, בכדי שזו תהי לבושה, לכל הפחות, כדרך בנות ממדרגת בינונים). הדבר היה בימות-הגשמים, ובאחד ממקומות-הרפש היה נטוי כעין גשר, שאפשר היה לעבור עליו בחרבה. הולכת לה רחל ראשונה, במעילה הקצר ובכובעה הקטן, הכל מעשה-תפירה של השנה שעברה, קצות אצבעותיה מתגלים מתוך נעלי-היד הדקות והמעוכות, ורק קומתה הדקה והזקופה מקרינה מעל-פני הגשר החוצה ברפש. אחריה הולכת אמא, עטופה בסוּדר ישן ועבה, לשמלתה ציציות של בליה ועיגול של סימני רפש, עיניה דומעות מחמת הרוח… וכך הן הולכות ומתקרבות אל החנות – ופתאום צועד לקראתן שר-המחוז הצעיר, אשר זה מחדש בא אל העיר. צלצול דרבונות, צעדי-און רחבים… הנה הם נפגשים אצל הגשר, והגשר רק שני קרשים רחבו. עד למבוא החנות רק מרחק של צעדים אחדים, רחל יכולה להזדרז, אך היא אינה משנה את מהלכה וגורמת, שתעמוד פנים אל פנים לעומת השר. היא מרימה בידה את קצה שמלתה ומחכה… השר גבה-הקומה נעצר מלכת, הוא סוקר מעל לראש הנערה אל האשה הכפופה, הדרבונות משמיעים כעין צלצול של רוגז, השפם המסולסל רועד – הנה יפתח את פיו וישמיע גערה, הנה ירים רגל וידרוך על הנערה. אך רחל מרימה ראש, מסתכלת בעיני השר ואומרת בהתמרמרות קלה:

“ירשה-נא… יתן לעבור!”

עיניו של השר נפקחות לרווחה, רעד קל עובר בשפמו הזקוף, אבל בעוד רגע הוא מחייך, סר מעט הצדה ומתיצב על מדרגות החנות. הוא נותן לרחל לעבור… כמה פעמים אורו פני אמא בספרה את פרשת המאורע! וכמה מעשיות אחרות יש לה לאמא בדבר נוצרים, המעמיקים קידה בפני רחל אחותי… בדבר יהודים הענין אחר לגמרי. בשעת שיחה שבשוק, בשאול מי-שהוא לשלום רחל, עלולה אמא שיהיו פניה מסמיקים תוך-כדי-דיבור: דומה לה, שהנה ייאמר דבר-דופי בבתה, למה היא הולכת בטלה ואינה עושה כלום – צעירה שגמרה את למודיה בגימנסיה! בחנות, במקום שאמא לוקחת בהקפה, נמנעו פעם מתת לה דגים מלוחים ואמרו, “שהבת תשיג שיעורים ותשלם את המגיע.”

הנה בא הקצב המגושם לתבוע את החוב, שנצטבר בפנקס במשך שלש שנים, וכשאמא רואה אותו עוברת בה צמרמורת: היא איננה יודעת במה להתנצל לפניו; ובעת שהקצב מדבר בקול רם וגס, היא מושכת אותו בשרוולו אל המסדרון… אולי לה בעצמה לא מחוּור הדבר, שהיא עושה את זאת רק מפני שבחדר השני על הספר שוכבת לה רחל’ה והספר בידה, עיניה כחולמות ושערותיה פזורות על פניה ועל צוארה הלבן… דבר רגיל הוא, שאמא והילדים גומרים בחטיפה לאכול את התבשיל הקלוש של פולים, ובשוב רחל’ה הביתה, מוציאה אמא מן התנור קדרה קטנה ומניחה על הצלחת חתיכת בשר-צלי. משלחים את הילדים מן החדר, ורחל יושבת נטויה על ספר ואוכלת. לאט ובנעימות היא מגישה את האוכל למו-פיה, וכשמסתכלים בפניה השקטים והמלאים חן, קשה לומר, אם היא מבינה או אינה מבינה את הסוד של הקדרה הקטנה.

ג

עוד יותר קשה היה להבין, למה תשכב רחל’ה כל-היום על הספה ותסב מעט רק בכדי לעלעל דף בספר אשר תקרא בו – אם משום שהיא עצלה, או מפני שאין איש נחשב בעיניה. בעיירה שלנו לא היו מרובים הבחורים, אולם מדי קיץ היו נערות אחדות, מבנותיהם של בעלי-הבתים, גומרות חוק-לימודים בגימנסיה, ולפנות-יום בקיץ או בחורף אחרי ארוחת-הערב, כשהקור שקט והלבנה זורחת, אפשר היה לראות בטייל קהל עלמות סביב החנויות הסגורות, ומבין החבורות היה עולה לפעמים גם קול בודד של בחור, אך לא היה מי שיועיד את רחל’ה שלנו לטיול של רעות. ולמה באמת היתה רחל’ה בודדה כל הימים? בשעת ארוחה, כשאבא שהה בבית, היינו שומעים לפעמים רמזי-דברים בנידון זה.

הילדים אוכלים בחטיפה ובבהלה, כדרך פעוטים אחרי זמן רב של אכילת צמצום, ורק רחל’ה לבדה חוזרת ומרימה בעצלתים את הכף עם התבשיל, וידה הלבנה כלובן החלב נשענת מזמן לזמן אל השולחן ותומכת את הראש היפה; אבא, הנוהג מהירות בכל-דבר, מקדים לגמור את מנת התבשיל, מנגב ברוב-כוח את שפמו העבה, מעביר את עיניו הרמות על בני-הבית היושבים לפניו אל השולחן, ומעמיד אותן לבסוף בפני הבת הגדולה. במשך רגע יושב אבא בלי-נוע, על עיניו נמתח כעין דוק של רטיבות, הוא נאנח אנחה ממושכת ומניח את כף-ידו הכבדה על צוארה של הבת – ומיד יישמע קול נשיקה רבה – האב והבת משתוחחים זה לזה… הפעוטים, הרגילים לראות בכך, ממשיכים בעבודת הפה, רק אמא מרימה את עיניה כלפי אבא ואומרת:

“בגללך היא מתפנקת כל-כך. וכשאתה נוסע, היא גורמת לי צרות.”

את הדברים האלה מדברת אמא, בעלת המזג הטוב, בלי התמרמרות ובקול-עצלתיים של אדם שבע. אבא זה-אך שב מן הדרך, ובמגרה העליונה שבקומודה, בין סדין לסדין, מונחים לפקדון שטרות-כסף אחדים… ורחל, היודעת למפרע את טענות אמא, מפטירה אחריה במבט-עינים ואומרת בבת-צחוק:

“אמא תספר לך תיכף, שאני מגרשת את החברות מן הבית.”

ואמא באמת מתחילה קובלת על הבת:

" אין איש נכנס. היא מסוגלה לשכב יום תמים עם הספר, ואינה זקוקה לשום דבר אחר. נערה אחרת רוצה, לכל-הפחות, להתהלך על-פני-חוץ… וכי אינני יודעת שיש לה שכל יותר מאשר לכולן, כשהדבר נוגע לשיחה," מתחילה אמא כמנהגה הטוב, “אלא שאלמלא היתה נוהגת כפרא-אדם, לא היו גם אחרים שוכחים אותה…”

על שפמו העבה של אבא יורדת כעין קדרות – לזרא לו, לאבא, לשמוע רמזים בדבר רחל הבטלה ואינה מרויחה – ואמא משתתקת. אבא מתרומם ממקומו, משום שאפילו באמצע האכילה הוא מוכרח לקום מדי פעם ולצעוד קצת על-פני החדר. צעדיו הכבדים משמיעים קול, הילדים השבעים מאריכים לשבת אל השולחן, מביטים בבת-צחוק האחד אל משנהו, ובעיניהם משתפכת רטיבות מבריקה, אותו סימן המזג של משפחתנו… לסוף יוצא אבא אל הרחוב להתראות עם אנשים, רחל מתמתחת כדרכה על הספה, ואמא, המשכיחה דאגה מלב כל-זמן שאבא שוהה בבית, שוכבת להתנמנם, ובקן-המשפחה שלנו משתרר שקט של שובע… חולף זמן של שעה ושעתים, ורחל עדיין שוכבת על הספה באותה החולצה שלבשה בבוקר. אך הנה שב אבא מן הרחוב ואתו אורחים לשתית תה, והבית מתעורר לחיים. המיחם הגדול מבריק על השולחן, שתי הנערות, שאבא הזמין אותן לשמה של רחל, מדברות הרבה וצוחקות בכל-פה. רחל אף היא יושבת אל השולחן, ומזמן לזמן מצטרף גם קולה, קול-חזה מתון, אל רינון-הגרון של הנערות האורחות; פעם תשאל רחל’ה דבר מה כמתלוצצת, פעם תען מהתלות, ומדי רגע פורצות הנערות בצחוק ללא-מעצור, כשרחל’ה שלנו רק מעלה ומעלימה חליפות את בת-צחוקה. אחרי שהמסובים מתחילים לשלוח לשון במכרים, אז יש שגם רחל’ה מוסיפה משלה לכבוד האיש שנסבה עליו השיחה – היא אוהבת כל-כך ללעוג לכל דבר ולכל איש! היא מתרוממת ברגע זה ממקומה ומראה כאחרת, פניה המוארים מביעים גיל, דבר שאין רחל רגילה בו כלל… היא מתחילה לחקות, ולכל תנועת-ראש שלה נדלקת אש בעיני המסובים, וכולם צוחקים צחוק רב.

צוחקות ביותר שתי הנערות, חברותיה של רחל, ובכל-זאת הן קמות מיד אחרי כוס-התה הראשונה, ובעוד אודם-הצחוק והבל-התה על פניהן הן מתחילות לנהוג בחפזון, ויוצאות ללכת. ורחל אינה מעכבת על-פי-רוב אורחים כאלה. אפילו את רואה-החשבונות של הבנק, שאבא הביאו פעם אלינו לשם כוס-תה, גם אותו לא ביקשה רחל’ה שלא ילך ויוסיף לשבת אתנו. הבחור המהודר נכנס אלינו ו“שלום” רב בפיו, לרחל’ה הושיט את ידו בבת-צחוק רוממה של בחור בעל-הצלחה; אחר-כך, ליד השולחן, הרבה לדבר בקול רם, היה מתלוצץ ומביט על-פי רוב כלפי אבא – אלא שברבות השיחה התחילה גם רחל’ה לצרף הערה שנונה אחרי הערה, וכשנפנו אליה עיני המסובים, לא רצה הבחור לחדול מהיות השליט בשיחה, והתחיל פונה בדברים אל רחל’ה. אולם מיד עלה בחלקו להתאדם ולפניו נצמד בלי-משים ביטוי של שימת-לב והקשבה, הוא סלסל את שפמו הנאה והיה עונה מלים קטועות: “כך, בוודאי” וכמו הנערות בשעתן התחיל גם הבחור נהוג בחפזון ורצה ללכת אחרי כוס-התה הראשונה.

רחל’ה לא עיכבה אותו, ואחרי לכתו התלוצצה במלים קצרות: “בחור מן המהודרים” – הכל פרצו בצחוק לתנועת שפתיה, והיא, כדרכה, התמתחה על הספה כשהספר בידה, פניה נראו כנסוכי-קפאון, ורק בעיניה, אשר קרנו מתחת לריסים הארוכים, היה משחק עדיין כעין זיק אחרון של לצון. רק על-פי ברק-עיניה זה אפשר היה לנחש, כי בתוך נפשה נרדמים חיים טמירים.

רק פעם אחת ראתה כל עין בביתנו, איך שרחל נתעוררה לחיות בכל מאודה.

אבא שלי, אף כי הרבה שנים ארוכות רעבנו בגללו, היה בכל-זאת אדם בעל מוח חריף, וחלק גדול של רווחיו היה מוציא לנסיעות משונות. פעם נדמה לו, כי אפשר לפתות איזה בעל-אחוזה עובר-ובטל, שימכור יער בלא מחיר, ופעם סקר במבט-הנשר שלו איזו מכונות שבורות, שנשארו לפליטה מטחנה שרופה, ולשם-כל-זה היה צריך לנסוע, לחפש אחרי קופצים על קניות – והיה תמיד מאחר. וראה פלא: אבא שלי, הפוסע צעדים רחבים, היה מאחר לכל מקום, עיניו הרמות היטיבו משום-מה לראות רק דברים שלא שיחקה להם השעה. גם ענין המכירה של המכונות נגמר בלא-כלום, הן התפלשו זה כחמש שנים מחוץ לעיר, בתוך צריף שנפלה בו דלקה, ולא עלה על דעת איש שהן ראויות לקניה. ופתאום העלה אבא רעיון, כי בעיר-המחוז הסמוכה יש אחד שניאורסון, יהודי פיקח וקמצן, המלווה בצורת עסק של בנק ועוסק בהרבה עסקים קטנים, המכניסים לו רווחים, ויתרצה לקנות בזול את המכונות השבורות, אשר אין להן קונה. משני שטרות-הכסף הקטנים, שנמצאו אז בבית, לקח אבא אחד להוצאות הדרך ונסע אל העשיר הכילי, אשר הקשיב לכל פיתוייו של אבא – ידוע ידע אבא לפתות! – ולא כיבדהו אפילו בסיגריה… אלא שבשעת מעשה ישב שניאורסון הבן, יוסף בוריסוביץ', כפי שקראהו אבא, והלז הסתכל בעיני אבא יותר מאשר האזין לדבריו, ופנה פתאום אל הזקן:

“אולי מן הראוי לנסוע לשם?”

הזקן, שהוציא אותו רגע סיגריה מקופסת-הכסף ולא כיבד את אבא שלי, נתן בבנו מבט מן הצד. והלה, שירש מאביו את כוח-הרצון והיה עדיין רך בשנים ומלא גדלות-לב של בן יחיד עשיר, ענה לאביו במבט קר ושלו, והתחיל שואל את אבא שלי בדבר הנסיעה. והם באו יחד, אבא ויוסף בוריסוביץ', בלילה, בשעה שכל בני-הבית היו ישנים, ובבוקר, כשאבא יצא לשתות תה וסגר אחריו בזהירות את דלת האולם, נקּל היה להבין על-פי מראה פניו, כי הביא אתו הפעם אורח מיוחס ובלתי-שכיח. וכאשר יצא האורח בעצמו אל התה, ובנימוס ובבת-צחוק של חביבות הושיט לאחותי את ידו – נתאדמה רחל במקצת.

מסביב לשולחן-התה שרר שקט. אבא שוחח בנעימות את האורח, ורחל ישבה נטויה על ספר. אולם בקום האורח מאת השולחן הסתכל בעיני אחותי, ורחל אף היא פקחה לעומת יוסף בוריסוביץ' עינים תמהות במקצת, ואבא, שהשגיח בחילוף-מבטים זה, יצא אחרי אמא אל המטבח וכבש בכל-יכולתו את קולו ואמר: “אלה לא יהיו פטורים זה מזה – אנשים בני מעלה אחת…” ואמנם, אחרי חילוף-דברים קצר, חזר יוסף בוריסוביץ' וישב אל השולחן, אחותי ישבה ממולו ושוחחה אתו בקול הולך ישר. מראשית הדבר נסבה ביניהם השיחה על-אודות ארצות זרות ובני-אדם יושבי מרחקים, כיון שיוסף בוריסוביץ' אך-זה שב מעיר-למודיו שבמדינת-הים; הוא היה מדבר בבטחון ובשלוה של אדם רך בשנים, אשר מנערותו עמדה לו בינה צרופה וקבועה, ואחותי הבדילה מתוך דבריו של יוסף בוריסוביץ' תמונות ומעשים, והיתה חוזרת עליהם בלשון של תיאור. בהתלוצצות קלה, הממתיקה את השיחה, משכה אחריה את בן-שיחתה מן הענינים, אשר דמיונו שקע בגללם בערפל, ואבא, אשר אף הוא שילב לפעמים מלה יחידה לתוך השיחה, ישב והקשיב קשב רב ועיניו הרמות נמלאו רטיבות… השיחה טרם רפתה ואמא כבר הזמינה את האורח לארוחת-הצהרים; אחרי-כן שתו גם את התה בלווית שיחה, ובכלות כל-זה קבע לו יוסף בוריסוביץ' מקום ליד אחותי, אשר נשענה אגב שכיבה-למחצה על הספר, ועיני שניהם שלחו אלה מול אלה חיצי-אור שנונים, והחליפו גם מבטי-זוהר שוקטים; והילדים, שפינת היושבים היתה תאות-נפשם, הלכו בלי-משים סחור-סחור, ומדי עברם היו אצבעותיהם נוגעות ולא נוגעות בקצה הספה…

בשעת ארוחת-הערב, כשאחותי הדוממה תמכה את ראשה בידה הלבנה ועיניה הרכות הביטו בלי-חשך על יוסף בוריסוביץ‘, נזכר אבא פתאום במכונות השבורות; הנסיעה אל הצריף נקבעה ליום המחרת, ואולם אגב ראיה ראשונה לא יכול יוסף בוריסוביץ’ להחליט דבר, והוא נשאר בשניה ללון בביתנו. ושוב ישבו השנים על הספה אשר בפינה, והיו משוחחים, משוחחים בלי-הפוגות. בהיותי כבר מנמנם למחצה שמעתי מתוך החדר הסמוך, איך שאחותי מדברת אל האורח, וקולה היה ממושך כל-כך, מתוק ורך, כאילו על המשכב אצלה הסתופפה ברגע זה אגב שכיבת-שעשועים ריזל’ה הפעוטה, החביבה עליה כל-כך… ואחרי-כן הגיע לאזני גם קולו של יוסף בוריסוביץ'; הקול היה כקול איש מודע למשפחה, ואנכי נרדמתי מתוך הרהורי-הנאה בדבר הימים הטובים, המתרגשים לבוא עלינו בגלל האורח העשיר.

למחרת, אחרי שנפרד יוסף בוריסוביץ' מאת כולנו, חזר ולחץ את ידו של אבא, ושיבח תוך-כדי-זה את אחותי:

"זילברמן, אכן בת יש לו – "

אחותי ישבה בשעת מעשה על הספה ועיניה הביטו בלעג קל אל המדבר.

האורח נתאדם לרגע, אולם מיד הוסיף בקול של כובד-ראש:

“בת-מלכה.”

הוא נפנה והביט אל אחותי, והיה נראה כאדם שקוע במחשבה.

ד

העשיר הכילי אמנם לא קנה את המכונות, אך אצלנו היה עולה בכל-יום בשר על השולחן, ואבא היה פעם בפעם מוסר לאמא שטרי-כסף של שלושה רובלים; בתקופה זו האריך אבא לשבת אתנו, יום ביומו היה מכנס מן הרחוב איזו אורחים, שהה אתם באריכות על-יד שולחן-התה, והיה מביט בעיניו הרמות מעל לראשי המסובים. את אחותי היה אבא מסובב בימים האלה ברוך-משנה, לא עברה שעת-תה מבלי שינשק לה אבא ויכנה אותה “בת-מלכה שלי.” בכל יום או יומים נתקבל בבית כרטיס-דואר, ואבא היה שולח בקולו הרם הודעה לחדר השני, במקום שרחל שכבה כדרכה על המיטה וקראה בספר: “כרטיס מיוסף בוריסוביץ'!” אולם אף פעם לא בא על זה מענה מפי רחל והיא לא ביקשה, שיתנו לידה את הכרטיס. יום אחד עמדה רחל ליד הראי ועשתה את שערותיה, ואבא בא בחפזון מן הרחוב ובידו המורמה אגרת חתומה: “הנה מכתב בשבילך מיוסף בוריסוביץ'!” אחותי קיבלה בידה האחת את המכתב ובשניה המשיכה לעשות את שערותיה. לסוף היה אבא אנוס לפצור ברחל: “קראי סוף-סוף, – מה הוא כותב?” רחל עשתה את רצון אבא, ובעינים בהירות, שכבר גז מתוכן צל אחרון של שינה, עברה על פני גליון-האגרת הכתוב מפנים ומאחור. מתחילה הביט אבא בפני רחל, אחר כך נרתע קצת אחורנית, ורגע קל כונן את צעדיו הרחק ממקום עמדה ולא שאל דבר על-אודות המכתב. וגם אחר-כך, במשך כל תקופת החורף, לא היה אבא מוסר בעצמו את המכתבים לידי רחל, אלא שולח אותם ביד אחד הילדים… רק בכרטיס-דואר אחד, ששלח אבא מן הדרך, היה כתוב בדבר רחל: “כתבי, למען השם, אם רחל מקבלת כסדר מכתבים…” הכרטיס הגיע לפני הפסח, ובקרב הימים נתגלגל הדבר, שכל בני-הבית נעשו עדים לאשרה הטוב של רחל.

הפסח נכנס לביתנו בעמל ובעצלתיים. אבא היה שולח אמנם מדי פעם מן הדרך שלושה-רובלים ארוזים במכתבים, אך את מנת המצה הדלה, שהובאה אלינו בערב החג, סגרו על מסגר בארון-הבגדים, ורחל שכבה, כרגיל, על הספה ונפנפה אגב-שכיבה בכף-רגלה, והיה דומה, שיש לה חשק להשליך מעל הרגל החטובה את הנעל הבלה והמעוכה… רק יומים לפני החג שב אבא הביתה והביא במספר שטרות-כסף אחדים, בעשותו זאת, כדרכו, גלוי לכל עין. ערב-פסח אינו זמן של סילוק חובות, ולפיכך עמד על שולחן הסדר שלנו בקבוק יין נוסף, ורחל נעלה נעלי-לכה חדשות. ואור ליום-החג התכנס ביתנו לתוך ערפל מאיר, שבתוכו התהלכנו כל שמונת ימי הפסח כנסוכי-שכרון. בחוץ היה רפש, גשם קלוש היה יורד ומחלחל בלי-הפוגות, ולבני-ביתנו היה גיל מיוחד, מין מנוחה של אביונים, שניתן להם ראש משפחה שלם בגופו וטוב ברוחו. אמא קיבצה מכל-המחבואים לבנים נקיים, רחל אף היא כיבסה ורחצה ועזרה לכנוס החג. רק בעצם היום, אחרי ביעור חמץ, התיצבה רחל על-יד החלון והשקיפה אל הרחוב. קשה היה לראות בעד הזגוגיות הרטובות, ורחל הצמידה את לחיה המאדימה אל אחת השמשות… בסורה מן החלון נראתה רחל כשקועה בהרהורים, והתהלכה מאז ועד הערב כאחוזת-תנומה, ורק בשעת בין השמשות, כשיצא אבא ללכת אל בית-הכנסת, פשטה את החולצה של חול… גם אבא, בשובו מבית-הכנסת, הגיד את ברכת-החג בשפה רפה, והסתכל ברחל. כשערך את הסדר, הטיל אבא את כף-ידה של רחל על ההגדה ושם על גבה את כף-ידו הרחבה. בנעימות עצובה קרא את ההגדה והביט מזמן לזמן בפני בתו הבכירה… ולגמר הסדר, אחרי שנסתלקו הפעוטות למשכבותיהם ואמא אף היא התנודדה על מושבה מתוך חבלי-שינה, ישבה עדיין רחל כשעיניה פקוחות לרווחה, נפנתה לפעמים קרובות לצד החלון, ולכל תנועת-ראשה היה גם אבא מסב את הראש… פתאום דפקו בחלון, רחל ואבא הביטו זה אל זה, ושניהם פנו ללכת לצד הדלת. רחל נעצרה בכל-זאת מצאת אל המסדרון והקשיבה איך שאבא פותח וסוגר במהירות את הדלת שמבחוץ, איך שהוא מדליק גפרור ושוהה רגע בחדר-המטבח. אך הנה נכנס אבא וקולו הרם רועד:

“ידעתי… מכתב בשבילך.”

רחל, שכבר שבה ללכת אל השולחן, אינה מגדת אף מלה וקורעת במהירות את המעטפה. מלחייה אזלה האדמומית ועיניה מבריקות. היא אינה מרגישה בכך – איך שאבא נסוג מעט הצדה והרכין את-עצמו על ההגדה. היא קוראת לעיני כל, וכשגליון-האגרת נשמט מידה, היא מפנה את-עצמה לצד-אבא וראשה יורד לאט לאט על שכמו. עיני הנשר של אבא מבריקות, הוא נוטל ומכניס את האגרת לתוך המעטפה ונותן אותה לידי רחל:

“החביאי…”

את המכתב המקופל תוחבת רחל לבין חגורת השמלה, ולחייה בוערות באש של אדמומית בשעה שהיא סוגרת את שפת החגורה. אמא התנערה קצת מן התרדמה, על פניה העייפים משחק חיוך קל, והיא אומרת בגילוי-לב של אדם ער למחצה:

“בחרת לעצמך חתן נאה…”

רחל קמה מאת השולחן, ובעברה שמה את כף-ידה על פי אמא. את אמא אחזה בן-רגע תנומה, אבל היא מנשקת חרש את כף-היד הקטנה, ורחל הולכת לישון.

ה

כל בני-הבית, עד לריזל’ה בת החמש, נעשו מאותו ליל-הסדר כמדושני-אור. אחר-כך, כשיצא אבא למסעות-הקיץ הארוכים, כבר היתה רחל רגילה לשאול פעם בפעם את אחד מאתנו, אם נושא-המכתבים כבר עבר ברחוב, אולם כשאחד מן הילדים, מבולבל ורץ, הביא לה מכתב, היתה רחל מקבלת את האיגרת החתומה אגב תנועת-יד מתונה. וכשהיתה היא כותבת מכתב לתשובה, היתה מניחה אותו על-פי-רוב, כשהוא נתון וסגור במעטפה, על-גב שולחן-הראי ומשאירה אותו שם עד בוא עת. אחד הפעוטים היה מגלה אותו, ומיד היו מגישים אותו לאמא: “רחל כבר כתבה…” כל בני-הבית טיכסו עצה בדבר בול למשלוח, ורחל סרקה את שערותיה לפני הראי, והמכתב כאילו לא שלה. פעם אחת קרה מעשה, שריזל’ה הפעוטה הראתה בינה רבה. אותה שעה שיחקו הילדים בחוץ, רעבים ושקטים כדרכם. ופתאום נפרדה ריזל’ה מן החבורה ורצה לקראת אמא, שהלכה וחזרה מן השוק. ומיד שבה הפעוטה על עקבותיה ונכנסה במרוצה אל האולם: “רחל, אמא הביאה!…” אחותי הגדולה הסבה את ראשה לקראת ריזל’ה, וראתה את זו ניצבת אגב קוצר-נשימה ואצבעה הקטנה רומזת על המכתב הסגור, שהיה מונח אותה שעה על שולחן-הראי.

לחג-השבועות שב אבא הביתה ואמא אפתה חלה מצוהבת בקינמון, אולם שני ימי-החג היו ימים של שרב, נשבה רוח גדולה וענני-חול נישאו לפני החלונות. רק בלילה של מוצאי-החג, כשאמא כבר שכבה במטה, יצא אבא לשבת על הספסל שלפני הבית, הגה זמן רב יחד עם רחל הגות-לילה, ודיבר אתה ולא דיבר:

"הייתי הפעם בהרבה מקומות: אלמלא החג, הייתי סר בודאי – – "

רחל נוגעת בידו ואומרת:

“ראה-נא, אבא, ראה מה מבריק שם הכוכב מאחרי העץ, כעין פנס קטן…”

אבא, שענין שמים וכוכבים חביב עליו, מסתכל בפנס השמימי, ועיניו מבריקות ברטיבות שחורה… אבל מיד הוא שב אל ענין הקודם:

“חשבתי באמת לסור לשם, אולי יצא סוף-סוף דבר-מה מעסק המכונות.”

רחל פורצת בצחוק, ואבא מושך אותה אליה ומדבר בגילוי-לב:

“וכי יש טעם לצחוק? לוּ הייתי שם, יתכן שהייתי מביא אלינו את יוסף בוריסוביץ'.”

ידה של רחל אינה מסתלקת מעל ברכו של אבא, וזה משמש לאבא כסימן טוב.

“הכל תלוי בדעתך, רחל: אבל אולי נאה, שתכתבי ליוסף בוריסוביץ' ותבקשי אותו לסור אלינו? בשם הורים, כפי שנהוג…”

ובדברו הוא משחק באצבעותיה של רחל, כמשדל אותה לשמוע בקולו. ואולם רחל פורצת מחדש בצחוק, ואגב-צחוק היא קמה מעל הספסל.

“מה הצחוק לך הערב? החלון פתוח, תעוררי את אמא משינה, מרטן אבא מתחת לשפמו העבה. הגידי נא גם לי, על מה ולמה את צוחקת?”

“יוסף בוריסוביץ' בעצמו כתב, שיבוא בקרוב,” עונה רחל ונאנחת אחרי הצחוק.

פסק הדיבור מפי אבא: הוא לא ידע כלל, עד היכן הדברים מגיעים! הוא אוחז ביד רחל ומקים את בת-חמודותיו מעל הספסל:

“לכי לישון…”

ובאמת הוא מתכוון להיכנס בלי שהות אל חדר-המיטות. אפשר שאמא אינה ישנה עוד.

כעבור איזה ימים, כשבכיסו של אבא היה שמור רק שטר-כסף להוצאות הדרך, נתקבלה פתאום טלגרמה בשביל רחל… מדי שכבה, כדרכה, על המיטה הושיטה רחל את ידה לקבל את גליון הבשורה, ואגב-תנועה נשמט שרוול-החולצה הרחב מעל זרועה הצחורה כשלג, ולמראה זרוע-החמודות אשר לבתו מיהר אבא לנחש את הבשורה:

“מתי יבוא יוסף בוריסוביץ'?”

“היום,” ענתה רחל בבת-צחוק והשמיטה מידה את הגליון.

ואחר-כך ראינו כולנו, איך שאבא מעביר את כל הנמצא בארנק שלו לתוך ידיה של אמא… לפנות-ערב נסעה רחל אל התחנה לפגוש את האורח. בחולצה הלבנה, שהיו מסודרים עליה שני טורי כפתורים שחורים, היתה רחל תמימת-חן, ולמראה קמו בעיני אמא דמעות. ואחר-כך בערב, בשבתנו כולנו אל השולחן, לא הרבו רחל ויוסף בוריסוביץ' שיחה ביניהם, כמו בפעם הראשונה, אלא הסתכלו זה בזו וחייכו בלי דברים, כאילו נעשה הדיבור קשה עליהם במסיבת כולנו. רק אבא הרבה לדבר בקול רם, ועם גמר הארוחה הבדיל את עצמו לשוחח עם יוסף בוריסוביץ‘, והיה פונה אליו מדי פעם בלשון חיבה: "יקירי, יוסף בוריסוביץ’…" האורח, שעיניו השחורות הפיקו כעין תבונה מיוחדת של עשירים, היה מקמט את מצחו מדי ענותו דברים לאבא, וגם כלפי הילדים, שישבו בפנים נלהבים אל השולחן, היה שם לב פעם בפעם אגב בת-צחוק דקה מן הדקה… רק על רחל היה משהה את עיניו באופן מיוחד. וכך היה גם למחרת וביום שלאחריו – יוסף בוריסוביץ' היה מקמט מצח כלפי אבא ומאיר פנים לעומת רחל… ביום השלישי לפנות-ערב נשענה רחל אגב שכיבה על הספה – היא אך-זה שבה מטיול בלוית יוסף בוריסוביץ‘. – פניה נראו כעייפים ולולאה אחת של חולצתה היתה פתוחה. יוסף בוריסוביץ’ ישב על-יד הספה וברכו נגעה בברכה של רחל. בערב ליוו אבא ורחל את האורח, ולפני השינה צעד אבא הנה ושוב בחדר-המיטות ופלט דברים כלפי אמא, ששכבה כבר במיטה:

“הם, נפרדו אגב נשיקה… יוסף בוריסוביץ' אמר בלשון ודאיוּת, שיסור אלינו בעוד שבועות אחדים.”

אחרי יוסף בוריסוביץ' יצא גם אבא לדרך, אלא שאמא היתה מוכרחה ללכת קודם אל משה-יצחק המלוה ולעבוט איזה חפץ. ושוב הגיעו לנו ימי העצבות של בית-אביונים, ילדינו הרעבים הסתובבו שקטים ונידחים ובעיניהם היה מהבהב כעין זיק של תמהון. רחל חזרה להרגל-השכיבה, ומדי שכבה על הספה היתה על-פי-רוב בת-צחוק נסוכה על שפתיה, ועל ברכיה היה שוהה לפעמים מכתב סגור, שנתקבל בעוד הבוקר מיוסף בוריסוביץ'.

ו

לאט לאט חדלו המכתבים לבוא כסדרם. עברו ימות-החום של תמוז, ויוסף בוריסוביץ' לא סר אלינו כפי שהבטיח. פעם בבוקר נשמע מן האולם קול צעדים לא-רגילים, אבל מיד נעשה ברור הדבר, כי אלה הם צעדיו הכבדים של אבא… אותו יום, בשעת ארוחת-הצהרים, ישבה רחל אל השולחן מבלי להניח אף לרגע את הספר מידה, ואבא ניסה לקחת אתה דברים:

“איך ענין המכתבים –?”

רחל כאילו מתכווצת על מקום-מושבה ואינה עונה כלום.

“יוסף בוריסוביץ' עדיין לא סר אלינו – יש סיבה לדבר?” שואל אבא בהשפילו את קולו.

רחל מרימה את ראשה ופורצת בצחוק.

“מה הצחוק?” – תמה אבא.

“הוא מחכה, שאבוא אליו” – מביטה רחל לעיני אבא ומפצחת בשיניה פת-לחם חרבה.

גלוי לעין-כל, שאבא רוצה להקל על עצמו. לאחר רגע הוא פונה ושואל:

“עד היום כתב מכתבים כסדר?”

רחל מבטלת בתנועת-כתפיים את השאלה וראשה נוטה אל הספר. הארוחה נגמרת אגב-שתיקה, ואבא הולך בכבדות יתרה לישון שינה שלאחר-הצהרים. לעת-ערב, לשתית התה, מביא אבא מן הרחוב אורח – את רואה-החשבונות המהודר, אשר זה כשנה תמימה לא סר אל ביתנו. מתחילה הרבה האורח שיחה והיה מסלסל בשפמו, ואולם אחר-כך התחיל ממצמץ בעיניו כלפי רחל, והיה עונה “כן” ו“כך” על דיבורה השוטף; היה גלוי לעין, שאחותי מאמנת את לשונה כמו בכוונה, וגם בשעת-הפרידה הושיטה רחל את ידה לבוכהלטר במין מתינות מיוחדת, שהביעה טוּב-רוח גמור. היא זקפה את קומתה, מדי עמדה ברגע זה על-יד החלון, השמש השוקעת הטילה אור לתוך עיניה ועטפה את צוארה הלבן כמו ברביד שקוף ואדמדם… הבוכהלטר פנה פעמים אחדות ללכת ושב על עקבו:

“עוד נתראה פנים! דו-סבידאניא, דו-סבידאניא!”

כעבור ימים אחדים בא עוד הפעם. רחל ישבה בפינה החבויה שעל-יד החלון, ובדברה עם רואה-החשבונות צנחה עמוק בצל הספּה וכשקועה בהרהורים נפנפה במכתב הסגור שהיה כתב ושמור אתה זה ימים אחדים. באולם שררה דומיה, רק העדר השב מן המרעה עבר לפני החלון הפתוח וגעיית הבהמות הממה את דברי-החלקות של הבוכהלטר, שהחזיק אותה שעה בידו את קצה צעיפה של רחל, אשר היה תלוי ויורד מעל כתפה. געיית העדר התרחקה לאט לאט, ומן הרחוב נשמע רגע אחד קולה של ריזלה המשחקת בחוץ. פתאום טיפּסה הפעוטה ועלה על האיצטבה שליד הקיר והכניסה את ראשה בחלל החלון. רגע הצטחקה הילדה אל האחות הבכירה, ובראותה בידה של רחל את המכתב הסגור, השמיעה בקולה המצלצל דברים ברורים:

“אלך אל החנות ואביא בּול! שם יתנו!”

רחל סקרה בעינים פקוחות לרווחה את הפעוטה, אחרי-כן התחילה קורעת את המכתב לקרעים קרעים קטנים, כינסה אותם בתנועת-עצלתיים לתוך קצה הצעיף, וישבה ונענעה זמן רב את צרור הקרעים כמעשה-משחק. רק אחרי שהלך הבוכהלטר התיצבה ליד החלון ופזרה את קרעי הנייר לרוח. הרחוב כבר האפיל בדמדומי-ערב.

בלילה ישבה רחל על הספסל שלפני הבית, ואבא התהלך בצעדים כבדים על-פני האולם האָפל, במקום שהלבין משכב-הלילה של רחל. סוף-סוף יצא גם הוא החוצה, ורגעים אחדים היה ניצב בדממה ליד רחל. לאור הירח הרימה אליו רחל את עיניה, ופניה היו מצטחקים.

“אנכי אשם בכל!” השמיע אבא לחש צרוד וצנח על הספסל.

“הבט, אבא, איזה כוכב מבריק מאחרי העץ – כמו פנס קטן…”

“אוי, רחל’ה, רחל’ה” נאנח אבא לבין כפות-ידיו המכסות את פניו.

“מה לך, אבא, למה אתה מבכה אותי? תן את שפמך העבה ואמחה לך את הדמעות…”

“למה את צוחקת לדברי?… וכי לא הייתי צריך לדעת, שבחור כמוהו ילך רק אחרי הכסף? אבל חשבתי – הוא קרא לך בת מלכה –”

רחל זעה פתאום ממקומה וזוקפת את ראשה. היא הודפת הצדה את אבא ומפיה המלא צחוק פורצים דברים מקוטעים:

“בת מלכה?”

וצחוקה המצלצל מחריד את אמא, השוכבת כבר במיטה.

נהר הדסנה הוא נהר מצולה רחב ידים, אשר שטף מימיו הולך ישר ואינו מרבה, כדרך הנהרות העצומים, באפיקי-סתרים הנוטים לימין ולשמאל. גם במקום אשר נטל על הנהר המסוגר הזה לסוב את גבעות החומר, העומדות כנד מפולש בין ארץ הביצה של פולסיה ובין אוקראינה – גם שם יט הנהר במלוא מימיו, הלוך ושטוף לרגלי הרמה, ומרחב השדות אשר משני עברי המים זרוע בר עד לקצות החופים, כאילו שם לו פה דרך קטון-נהרות אשר מימיו דלים מעשות שדות שלחין. על-כן גם נמלים לא יעשה הנהר הזה, אשר מימיו לא יחתרו אל היבשה; רק זעיר שם זעיר שם, במקום צומת הפלגים ההולכים אל הדסנה, יש אשר ישחו פני החוף ומקוה מים שקטים יעמוד פה בעינו גם בימות החמה, עת המאסף לדוברות האחרונות יצא מן המקום הזה ללכת הלוך ושוט ישר על-פני הדסנה, ולשוב אחרי כן בדרכי מים עקלקלות עד לנמלי הים. ברבות הימים נאחזים יהודים במקום הישוב אשר ליד מקוה מים כזה, ידיהם מלאות עסק הדוברות, בתיהם, הנישאים מבתי הכפר, ילבינו ברוב חלונות לנוכח מסילת-הברזל ההומיה, אשר קרוב תקרב אף היא במקומות כאלה עד לחופי הנהר. ורגיל הדבר, כי כרבות ישוב כזה כן תגדל שם חנות אחת יחידה, אשר סחורותיה ערב-רב מכל המינים ובעלה נאמן לפני שולחי הסחורות אשר בערי מערב המדינה; וסוכן נוסע כי יקרה הנה – וטוב עליו לבבו וסעד פה את סעודת הדרך היחידה בלי הרהורי החשד הכמוסים, הנטפלים אל סוכן נוסע מדי שימו בכיסו שטר-קניה של חנוני. ואולם לאין מספר הם הכפרים המפוזרים בארץ הרחבה הזאת, המלאה חורשות ארנים, ורבים מהם נטלו את מקום ישובם על-פני חופי הנהר התלולים, במקום אשר המדרון הגבוה טובל את אדניו במי גלים שחורים ועזים. גם את תושבי הישובים האלה, הנדעים כעיקשי לב ונלעגי שפתים, יכלכלו היהודים בסחורות בד ובנפט ובכל דבר אשר ייקנה בכפר; ואולם חנות כזאת, אשר מראֶהָ דל, ישכין היהודי על-פי רוב בחדר אכלו, אשר שם גם מקום נוה המשפחה. מדי שבועיים יילוה חנוני כזה אל עגלת אכרים הנוסעת העירה, ואותה העגלה, כי תעשה בערוב היום את דרכה חזרה אל הכפר, ושב היהודי לשבת עליה מרומים, מתחת, במחבוא הקש, צפונים צרורות הסחורה, למעלה, במוחו של היהודי החנוני, סידורי חשבון משומרים, אשר לא ניתן להם לעלות על הכתב. כי גם היהודים אשר במקומות האלה נודעים לאילמי פה וכתב, אף יוגד עליהם, כי כולם דעתם אטומה וקשה; ואיש אשר יתקשר אתם בעסק – ובא בעול.

באחד מן הכפרים האלה נאחזה מכבר הימים משפחה של יהודים, אשר ראתה דור שלישי במקום ישובה הקבוע הזה. נוסח ישיבתם של היהודים האלה בכפר היה קבוע, גם לא בא עליהם במשך כל השנים ערעור מצד הרשות – ועם כל זה ידעו האנשים הבּדלים האלה עזר מן החוץ, אף כעין קשר היה ביניהם ובין ישוב העיירה הקרובה. לראש המשפחה, אשר הגיע לישיבה בכפר, היה אח בעיר המחוז המצערה, והלז הצליח ויהי שם לראש החנוונים. על כן לא עשה היהודי בן הכפר כל משגה בעת קנית סחורה, אף כי נעשה ברבות הימים אטום ההשגה כאחד האיכרים ודיבורו בלשון יהודים היה עלול להכשיל אותו בפני כל חנוני זר. האח הצעיר בן העיירה, חריף המוח, היה מונה מבלי טעות את צרכיה של החנות הדלה אשר בכפר, והזקן מדי סורו אל עיר המחוז היה יושב לסעוד אל שולחן הכבוד של אחיו, ובין תבשיל משנהו היה מפליט בלשון דיבורו הכבד חצאי רמזים, מבלי אשר יחווה דבר-מה ברור.

"אפשר שכבר אפסה הבורית – "

או בקיצור-לשון אחר:

“אולי סידורי כפתורים אחדים?”

והיה שב לאכול אגב שתיקה, במקום שבתו בקצה השולחן. ואחיו היושב ממולו, היהודי אוהב החידודים, היה נוהג קלות-ראש גם באחיו התמים, והיה מגיד לו בתור תשובה: “דוד, אכול לשובע!…” ואולם העגלה מן הכפר היתה מובילה תמיד בדרכה חזרה מכסת סחורה מתאימה, אשר לא חסר בה כל בשביל החנות הקטנה, זו שהסתופפה ברובה בתוך ארון משונה וגדל-מידה, שאף הוא התגלגל הנה לפני שנים מבית האח שבעיירה, אחרי ששימש שם בתור ארון-בגדים עד לתחילתה של תקופת האמידות… ונוסח-הקנייה הזה נשתמר גם לאחרי כן, כשבנו של הזקן התחיל ממלא מקום אביו והיה נוהג עוד יותר ליד שולחן דודו מנהג שתיקה של בן כפר, אף-על-פי שהיה אורח יותר קבוע בבית הזה. לשם תוספת פרנסה היה זה מצפה ליבול הכפר אשר לתקופות השנה, ופעם בפעם היה מביא אתו אל העיירה שק מלא שום או בצלים, והיה נשאר לפעמים אצל דודו ללינת-לילה, שהיתה מהנה כל-כך את גופו של היהודי בן הכפר, האלמן מאשתו זה כמה שנים. במשך השעות הארוכת של ערבי החורף היה יושב ישיבה רצופה אל השולחן אשר בחדר האוכל; כאיש נידח ורחוק מענין לא נשא אף פעם את רגליו עם חשכה, בכדי להיכנס אל החנות, חנות העיר המהודרת, במקום אשר דודו היה מסב עם אורחים לא-קונים והיה מרבה להג מתחת לאור מנורת-הברק רחבת הכרס… ער ונם כאחד היה יושב בן-אח משונה זה, נידח הכפר, אל השולחן, מפיו לא היה יוצא כל דיבור קל, ומעל דמותו הגבוהה והכחושה היה כעין צל יורד ומשתרע בחדר. בעלת הבית, אשה בגיל העמידה, אשר בערבים, לנוכח נחושת-הראי של המיחם, היו עיניה מלאות אור נחת של אשת איש-חיל עושה הון, שבעה בלי משים הנאה לא ברורה משאר-בשר מוזר זה, שאפשר היה גם חֲנוֹת אותו בלא כסף גם לשמש אותו ליד השולחן אגב עינים רמות. על-כן היה לפעמים נולד בלבבה, בשעות הערב החרישות האלה ולנוכח דמות האיש הדומם הזה, רעיון נדבה שהיה מתגלם במעשה למחרת הבוקר, כשתושב הכפר היה מקבל לתשורה דבר-מה מבגדי נשים בשביל בתו הנערה השוכנת עתה בכפר. הבגדים היו מבגדי השימוש של הבת סוניה לבובנה, וזאת היתה מסובבת את בן-דודה אגב אותו עונג הפלאים של אנשים צעירים וחמודים המצפים לכל אושר – עת ישימו אל לבם לעשות טובה קטנה אחרי טובה לאיש מן האנשים הקרובים אליהם… הבת סוניה לבובנה, אשר אך זה גמרה את לימודי הגימנסיה וחתנה טרם בא, היתה עדיין נוהגת לגשת בקפיצות חדוה לקראת אביה, ובערב כזה, בשהות האורח מן הכפר בבית והאב היה שב לאחרונה מן החנות, היתה הבת מדדה לקראתו אגב צהלה יתרה, והיתה מרמזת חיבה לבן הדוד, זה היושב מבלי להפנות ראש לעומת הבא:

“למה אחרת כל כך לבוא! מנדיל יושב אתנו כל הערב!”

ומנדיל הכפרי הזה נוהג את שתיקתו גם בשבת דודו אל השולחן. ויש אשר לפעמים, בארוך הלילה וכתום שיחה וסעודה, ונאלמו כאיש אחד כל היושבים אל השולחן; עת שינה כבר הגיעה, אך ראש המשפחה, יהודי זה כחוש הגוף הדומה בקלסתר פניו לקרוביו אשר בכפר ונבדל מהם בחושיו הערים, טרם יאבה לקום מאצל השולחן; הוא כאילו מצפה לדבר-מה אשר עוד יעשה על-ידו. ואולם דבר לא ידבר: הוא הרבה להג דברים לעומת אחוזת יהודים, אשר שתו עליו הערב בתוך החנות המוסקה, בערב ארוך זה, בהיות בחוץ זעף שלגים ואיש קונה לא נכנס אל החנות; על כן שפתיו לאות עכשיו והוא יושב כמחריש. מבחוץ תישמע במלואה יללת הרוח – כהישמע קול הלילה הנוגה הזה בערי השדה, בשבת אנשים מעבר לקירות דקים, ורצועות הנייר, העוטפות מסביב את החרכים שבחלונות, ישמיעו פעם בפעם קול אוושה. ולעומת קול התעלומות הבא מן החשכה יש אשר יהיה דבר-מה ביהודי הכפרי, כאילו דבר מה יכון בקרבו; אז יש אשר יגלה את נפשו – בקיצור לשון ובנוסח הקול של אכרים:

“פּוֹהוֹדה…”

לאמור: כזה הוא העולם… והמלה היחידה כאילו תארך בפי הדובר והיא נשמעת כארשת דברים מלאה. ובעל הבית מתנער בתת קרובו דיבור מוזר כזה, כאילו הוא שומע הד הבא מסתרי החיים של משפחתו, והוא פונה אל בן אחיו בחיבה המסותרת ברמזים של לעג:

“אָ, אָ – עוד לשונך רגילה בדברים – אדרבה, ספר ונשמע – מה אצלכם בכפר?” ומענין לענין, אגב הנאה של יהודי דובר חידודים:

“עוד אבא מגיד בכל יום ‘חוק לישראל’? עוד דבורה מתקוטטת עם הערלים?”

הקרוב הכפרי מרגיש מיד, כי דבריו של בעל-הבית הם דברי שאר בשר נאמנים, וכבן כפר הוא מסדר בלי שהות את חשבון עניניו, והוא נזכר קודם כל באחותו דבורה, שאין לה כמעט תקנה. מאין יבוא חתנה – לבתולת נשים זאת, הגבוהה והשחורה, המתקוטטת יום-יום בגלל גודל הביצים הנלקחות מאת הערלים חלף סחורות?

"לוּ רצה הדוד – – " נאנח הקרוב הכפרי, מבלי לדעת בעצמו את המובן שבדבריו. אולם תקוה לא ברורה צפונה בלבבו כי מבית קרובים זה עוד יכולה לבוא ישועה.

“וכי אני יכול לקצר את לשונה?” מתלוצץ בעל-הבית.

היהודי הכפרי משיג היטב היטב, כי הדוד אומר רק דברים בעלמא וכי במחשבה הוא קולע אל הצרה הנכונה… ואגב הכרח אף הוא מדבר דברים של סחור-סחור:

“מתקוטטת עם הערלים – מה בכך… אבל היא גורמת ענויים לסונקה שלי, כמו בגרזן על הראש, כשהיא מגידה לסונקה דבר מה.”

“כמו בגרזן על הראש…” חוזר היהודי הכפרי על דבריו ומכנה את הגרזן בלשון הערלים.

“בל תען לה סונקה שלך, הרי זו גדולה ממנה בשנים.” מעירה בעלת הבית אגב שלוות פנים של איש ההולך לשינה ארוכה של ליל חורף.

“כיצד? הרי היא עדיין ילדה וכמה שנים לא היתה בבית! ולמה לקחה לימודים בגימנסיה בכדי שתשמע כל היום את הקללות היוצאות מפי זו…”

היהודי הכפרי הביא לידי גמר את דבריו אשר ארכו כל-כך. חימה לא ברורה תלהט ברגע זה את קרביו כלפי הגורל אשר הציג את אחותו בבתוליה, והיא שחורה ורזה ועזר רחוק ממנה; והוא נלהב ברגע זה גם מרגש עז של גאווה, גאוות אב כפרי חשוך דמיונות, אשר על ידי השתלשלות פלאים באה בתו עד שערי הגימנסיה שבעיירה ותגמור שם לימודים של ארבע מחלקות.

והנה נתנה לסוף את דבריה גם הבת סוניה לבובנה. גם בעיני אנשי הבית דומה הדבר, כי היא היא אשר גרמה לאותה ילדה רזה ושתקנית מן הכפר שתלקח בילדותה אל בית קרוביה אשר בעיירה, בית אמידים זה רב החדרים, במקום אשר התגוללו עדיין בשלמותם ספרי הנוער של הבת היחידה, ואשר ממנו, מן הבית הזה ישר לפני הכפרית הקטנה הדרך עד לגימנסיה… סוניה לבובנה אומרת:

“פּפּה, פּפּה, מה איכפת אם סונקה תבוא אלינו לאיזה זמן?”

בקול הדוברת נשמע רוך, רוך הנוער הטוב והמיטיב. סוניה לבובנה עלולה תמיד לחוש בגורלה של הקרובה הקטנה. רגע תשלוט דממה מסביב לשולחן, עד שאם הבית מפטירה:

“ליב, כבר עת לישון…”

ואולם אבי הבית, זה הנאמן לשארי בשרו הצנומים ועיקשי הלב כמוהו, אומר מדי קומו:

“אם רצונך בכך – וכי מה איכפת.”

אבל מיד הוא מפנה את עצמו כלפי בתו, ואומר בקול מתלוצץ שנשמעת בו גם דאגה:

“אבל את טוענת טענה בדבר נסיעה לקיוב – משמע שאת חוזרת מדעתך…”

“לאו! לאו! פּפּה, פּפּצ’קה!…” משתערת סוניה לבובנה כלפי אביה וחובקת את שכמו, אני אסע, אסע בודאי, עוד יותר טוב, סונקה תהיה פה עד שאבוא לחג הפסח."

ואמנם כן היה: סוניה לבובנה נסעה לקיוב, אבל ימים מספר לפני נסיעתה באה סונקה הקטנה מן הכפר, כשהיא רכובה על גבי עגלת אכרים טעונה וצרור חפציה הדל כרוך במטפחת צבעונין מבהיקה. זמן בואה חל בשעת הבוקר, הדוד כבר היה בחנות ובעלת הבית עדיין לא יצאה מחדר משכבה, וככה יצא הדבר, כי סוניה לבובנה קדמה לבדה את פני הבאה וזרזה אותה, מדי עברן דרך חדרי הבית: “בואי הלאה, הניחי את הצרור אצלי בחדר.” ואותו יחוד ראשון היה גורם לדבר, כי סוניה לבובנה החליפה דברים עם קרובתה כמו עם נערה בת-גילה, ואף הגידה לה בלשון חברות: “כמה נשתנית, כמה נשתנו עיניך!” דיבור זה יצא באופן בלתי צפוי, והנערות היו ברגע זה בחדר המשכב של בת המשפחה, שבו קבעה סוניה לבובנה על דעת עצמה גם את מקום משכבה של האורחת; על השולחן הקטן עמד ראי כבד-זכוכית, זה שאבי המשפחה הביאו פעם במתנה לבתו, בשובו מוורשה הרוכלת. ואל הראי רב האור הזה ניגשה סונקה הקטנה וצפתה רגע ארוך בקלסתר פניה. ומדי ארוך הבטה זו התקרבה סוניה לבובנה בלי משים אל קרובתה העומדת נאלמה ונטוית-צוואר, והניעה אחת ושתים את צמת השערות היורדות על-פני העורף הצר והשחרחר.

“גם שערותיך נשתנו. צמתך מלאה.”

סונקה טרם תען דבר ופניה נטויים עדיין כלפי הראי. ופתאום היא מפנה את עצמה ובפניה הכחושים משתפכת אדמומית מוזרה, אותו אודם הבושה הנראה כלוט תעלומות על פני אנשים אשר עורם שחור וקודר:

“אני מכוערת!”

“את עלמה ממש, סונקה!”

“אל תגידי כזאת – לא צריך!” אומרת סונקה בקול זועף, כמעט צרוד. סוניה לבובנה תוהה על דבריה של הקטנה, אבל היא נמנעת מדרוש ממנה פירושים, כיון שהיא יודעת את טבעה של בת-אדם קטנה זו לבלי לדבר דברים מלאים שיש בהם כדי תחילת שיחה. אבל גם אחרי כן עוד לבה של סוניה לבובנה ער בקרבה; דומה הדבר כי איש חדש בא לשבת בבית – לא אותה הילדה אשר מאז ומקדם, הקרובה הקטנה מן הכפר. ועיני סוניה לבובנה צופות בזו כל היום: פעם תשגיח בה ברחמים, מדי שבת סונקה כפופת גב, ופעם, מדי לכתה מחדר לחדר, תתגלה דמותה של סונקה כה ישרה ודקה, כדמות נערה בת שבע עשרה נמהרת וגמילת נפש. וגם בלילה, מדי פשוט שתי הנערות את שמלותיהן לפני שינה, תגלה סונקה הקטנה, בהיות רק כותנתה לעורה, זרועות דקות ושחומות, אשר מדי הרים אותן הנערה לכבוש את שערותיה הפזורות – ונראו חטובות למלוא ארכן ופרושות עד בלי די… סוניה לבובנה לא תשבע מהביט בזרועות הידים האלה, ואגב הבטה זו משתפכת בפניה חמימות קלה, היורדת על צוארה ועל חזה העולה ויורד מתחת לכותנתה.

“סונקה”, משתיקה סוניה לבובנה את עצמה, “פה יימצאו כבר כאלה אשר יחזרו אחריך…”

סונקה אינה עולה בקפיצה על המשכב המשותף… אבל קולה מדבר וצוחק כאחד:

“את לא תאמיני, גם בכפר חזרו אחרי. בנו של הגלח היה קורא אותי לטייל אתי על החוף.”

“דומה לי שאני מכירה אותו,” אומרת סוניה לבובנה. דומה הדבר כי היא רוצה להמתיק שיחת-לילה הרגילה בפי שתי נערות, מדי דבקן אשה אל רעותה על המשכב המשותף, אבל פני סונקה, השוכבת פרקדן וזרועותיה חבויות מתחת לשמיכה, נראים כה שחומים מרזון ונסוכים אלם מוזר, זה העולה על פני אנשי כפר הממהרים להרדם שנתם – עד שסוניה לבובנה שבה לאט אל מנוחתה, והיא גומרת לבדה את הרהורי היצוע הקלים. ולמחרת, אגב הכנות הנסיעה, היא נעזרת בסונקה רק לשם עזר של שימוש, וברגע הפרידה, מדי צאתה לדרך, היא נושקת במלוא אומץ את סונקה הקטנה, זו שנאלמה כולה בין זרועותיה של סוניה לבובנה ואשר עיניה תימלאנה דמעות בצעוק אליה סוניה לבובנה מעל העגלה: “אל תשכחי לצרף דרישות שלום!” וכתום הפרידה סרה סונקה אל חדרה, זה שנפל עכשיו כולו בחלקה, סוגרת אחריה את הדלת ותומכת את ראשה ליד השולחן: היא חפצה להיות לבדה…

שבועות עוברים וסונקה נעשית רגילה בבית, ואף-על-פי-כן לא יקרה הדבר, כי תושיט יד לקחת מכתב המגיע מאת סוניה לבובנה; כל מכתב נקרא כרגיל ליד השולחן, וראש המשפחה, הקורא אותו אגב הערות של חידודים, נוהג לסיים בהמולת הלצה את דרישת השלום האחרונה: “שלום לסונקה הקטנה – תכתוב נא מלים אחדות…” וברבות הימים קרה פעם הדבר, כי במכתב אחד, אחרי עצם הסיום, נמצא עוד כתוב לאמר: “דרישת שלום גם ממני להורי סוניה לבובנה הנכבדים ולסוניה הקטנה. ממני בוריס שיינפלד סט. לרפואה.” גליון המכתב נשאר רגע תלוי בין אצבעותיו של בעל-הבית, אשר הביט אל אשתו בעיני מזימה – וסונקה הושיטה יד ולקחה לעצמה את המכתב. היא יכלה רק להעיף עין בשתי שורות הכתב הכתובות אותיות גדולות ופזורות, דומות לאותיות הכתב של נער, והמכתב שב ועבר לידים אחרות. אך בבוא מכתב חדש ומשנהו, וכשוב הסיום להיות כמקודם רק דרישת שלום מאת סוניה לבובנה בשביל סונקה הקטנה – התחילה סונקה מנסה לקחת לידיה את גוף המכתב ולעיין בו עד סוף כל סופו; עד כי פעם באחד המכתבים היתה היא, סונקה, המגלה את הצירוף המתעלם בפינת האגרת. צד אל צד ליד פסוק ההתחלה “אבא ואמא יקרים” היה רשום באותיות מהופכות: “שלום וכל טוב! בוריס שיינפלד.” סונקה הקריאה את הדברים האלה, וקולה נשמע כבא ממרחקים, כאילו חרה לה דבר מה, אבל אזנה קלטה בלי משים את צלילי החיים אשר עלו בערב רב מתוך מכתבה של סוניה לבובנה, ובאותו ערב, כשהוכנה בבית אגרת תשובה בשביל בת המשפחה, בקשה סונקה לעצמה את הגליון המכוסה כבר בכתב עד קצהו, ובסגרה את דלת חדרה אחריה ישבה אל השולחן ותערוך מחשבותיה, רשמה את דרישת השלום לסוניה לבובנה והוסיפה להחזיק את העט בידה; אחר כך הרכינה את ראשה כלפי המראה אשר על השולחן והסתכלה רגע ממושך, כשהיא עוצמת את שפתיה ומכנסת אור לתוך עיניה… מבטה הלך הלוך והברק, והיא הוסיפה להסתכל במראה כשפניה קודרים ועיניה רחבות ונוצצות. ופתאום, בעוד העט בידה, נפל ראשה על השולחן וקול מר, דומה לחריקת גרון, הרעיד רגע את כתפיה הדקות. ועוד זמן מה נשארה כך, גחונה ונאלמה, ובכה לא בכתה.

מן היום ההוא, במשך כל שארית החורף, לא הוסיפה סונקה להעלות דבר-מה על גליונות המכתבים הנשלחים לסוניה לבובנה; פעם אחת נמצאה כתובה בתוך עצם מכתבה של סוניה לבובנה שאלת תמהון: “מה לסונקה? הנסעה הביתה?” – ואז ישבה סונקה וצרפה בדמיונה בתור מענה כשתים שלוש שורות, ולכולן היה נוסח אהבה אחד: “סוניה, סוניצ’קה, יקירה, נפלאה!…” הדברים לא עלו על הגליון, אבל סונקה נשאה בלבה כל הימים את זכר קרובתה אשר בקיוב, זאת העלמה הגבוהה ורמת הכתפים, אשר תחלק לכל איש מטוּב לבה וכל איש ידבר אליה נכבדות. בעלות סונקה על המיטה של בת-דודה היה פעם בפעם עולה לפניה, מתוך אחד ההרהורים שלפני שינה, מראה ממראות הדמות של סוניה לבובנה: הנה נראתה במעיל העורות הקצר, שהלם אותה כל-כך, זה שתפרו לה לפני נסיעתה ואשר בלבוש אותו סוניה לבובנה לראשונה, באולם לפני המראה, לא יכלה סונקה לכחד את אשר בלבבה: “סוניצ’קה, אפשר להשתגע בגללך!…” הנה היא מופיעה במסיבת בית, כל פניה מאירים לנוכח אשה רוכלת, וזאת האשה, אשר בידיה סל הביצים וצרור התרנגולות, מתאפקת מספוק כפים מדי הגידה את שבח החיבה: “אוי סוניצ’קה, זכורתני כשהיית קטנטנה כזאת!…” סונקה היתה כובשת את פניה בכר, ערפה הדק היה מתגלה ואף זיע קל לא היה עובר בו במשך רגעים רבים. ולאט לאט ירדה על סונקה התרדמה ובחלומות שינה היה מתהווה איזה שיתוף-חיים בלתי ברור; הדברים עלו בחלום ברורים עד מאוד, אך הנערה, אשר בגללה היתה כל המסיבה, היתה כעין יצור תאומים אשר קורא לו גם סונקה גם סוניה לבובנה. בבוקר, אחרי ליל חלומות, היה עור ראשה של סונקה כואב מתחת לשערות לכל נגיעה קלה, ובארוך היום ואורח היה נכנס הביתה – אז יש שסונקה היתה שוכחת את נפשה והיה דומה כאילו נטל עליה להאיר פנים לאותו פקיד מבני עם הארץ ולשמוע מפיו שלום-הכבוד: “בהכנעה גמורה, סוניה לבובנה!…” ובעצם היום, בהיות דממה בבית השקט הזה, היתה סונקה יושבת לפעמים אל הפסנתר המשותק אשר באולם, זה כלי הזמר ששימש לסוניה לבובנה בילדותה, היתה קופאת עצומת עינים וקצות ידיה הארוכות נחים בלי נוע על מנענעי השן הקרים; ופתאום ושרביט שן אחד, אשר טרם נפח את שארית חייו, נתן צליל רופף – ופקחה אז סונקה את עיניה וכנסה ממקום בושת היתה ממהרת אל חדרה, אל מחבוא הכר אשר במיטה; היא לא בכתה, רק כבשה את פניה וכל כוחה היה נתון לגרש את שארית הדמיון אשר ירד עליה ליד הפסנתר.

הימים הלכו הלוך וקרוב למועד החג. והנה בא גם אחרון מכתביה של סוניה לבובנה. זה היה קטון מכתבים אשר סיומו היה קצר ואוצר רמזים: “אמנם יש לי לספר לכם הרבה, הרבה מאוד, אבל הן עוד מעט ונתראה…” האב לא הפטיר הפעם בדבר חידוד, ומסביב לשולחן היתה דממת רגע; וסונקה ישבה נטוית עינים וראתה בדמיונה דמות איש חי, הסתכלה במלוא דמותו של סטודנט שחור-עינים, הביטה בפניו הלבנים ובגולת שערותיו הרמה… וכל זה היה מראה חושים כה נאמן, עד כי ראש המשפחה, מדי הביטו בפני סונקה, לא יכול לעצור ברוחו ויתלוצץ:

“גם את תסעי לקיוב ותתוודעי אל סטודנט…”

סונקה נסה למקום מחבואה אשר על המיטה ושם שיננה לעצמה במשך רגעים את ההחלטה, כי בבוא סוניה לבובנה אז היא, סונקה, תנשק לה חליפות ותגיד לה בפה מלא את הדברים המפורשים: “סוניצ’קה, לוּ ידעת – אני מאוסה כל-כך, אני מקנאה ומחשבותי נתונות תמיד לאנשים אחרים – לו ידעת, סוניצ’קה…” אבל ברגע הפגישה התכנסה סונקה כולה לבין זרועותיה של סוניה לבובנה ואמריה היו רק תשובות רגילות; אחרי כך, בהיות האורחת מתירה את צרורי חפציה, התהלכה סונקה על-ידה ולטפה פעם בפעם בידה הדקה את שכמה של סוניה לבובנה, אשר גזרתה מלאה במשך ימי היותה בנכר; ותוך כדי זה הוציאה האורחת לוח של תמונה ותרם אותו אל מול פני סונקה: “המוצא חן בעיניך?” אך גם לשאלה קצרה זו לא יכלה סונקה למצוא מיד תשובה; היא התאמצה וחבקה את סוניה לבובנה:

“את חמודה כל כך, סוניצ’קה…”

סוניה לבובנה כאילו גמלה בנכר והלך-רוחה שקט; על שפתיה הופיעה ברגע זה בת-צחוק קלה, ובתנועה מתונה החביאה את התמונה והוציאה אחרת, גדולה מן הראשונה, ומסרה אותה הפעם לידי סונקה… וזו הסתכלה בזוג האנשים, הדבקים זה לזה על גב לוח התמונה, ולא יכלה לגרוע עין. ומאי-יכולת לחדול מהבטה ממושכה זו – נעזרה פתאום סונקה בדברים אשר היו שגורים בדמיונה:

“לו ידעת, סוניצ’קה, עד כמה אני רעה. לא חדלתי מחשוב מחשבות על הסטודנט הזה, במשך כל החורף…”

בת הצחוק לא נסתלקה מעל שפתיה של סוניה לבובנה, והיא ענתה דברים פשוטים:

“יפה הוא?”

ואחרי כך, מדי החביאה את התמונה, הוסיפה במנוחה:

“אבל אל תגידי לאיש.”

אבל סודה של סוניה לבובנה נתגלה מיד על ידי המכתבים שהתחילו באים מקיוב, וסונקה, בשובה הביתה לימי החג, שמעה מפורש מפי הדודה דבורה, זו הרגילה למלא את פיה על כל דבר:

“בת עשירים! רק פעם נסעה לקיוב – וכבר נמצא החתן!”

בחול המועד נסע אביה של סונקה העירה להביא סחורה, ובשובו מסר לבתו הנערה דרישת-שלום מאת סוניה לבובנה ואף הגיד לה תוספת מודעה, כי סוניה לבובנה אולי תבוא להתארח אצלם ימים אחדים; אך אנשי הבית נשאלו באותו היום עצה – איך להשכין בבית את הסטודנט, זה חתנה של סוניה לבובנה, אשר אמר לבוא הנה בימי הקיץ. כולם חוו דעה; הדודה דבורה החליטה במעמד ראשון זה, כי אפשר לנקות ולייחד חדר שלם – רק הזקן שאל את בנו בפנים זעומים:

“מה אמר לייב?”

“כן – הדוד אמר: יבוא. אמר: החתן של סוניה אולי יבוא…”

ואחר כך עברו ימים רבים, והיה דומה כאילו הלך הדבר הלוך והישכח. מדי פעם בשוב אביה מן העיירה היתה סונקה שואלת בקול רפה: “מה שלום סוניה?” והתשובה היתה תמיד רפויה: “לא כלום…” בכפר היה נישא כבר בשעות הצהרים אבק הדרכים של תחילת קיץ, העצים כבר עמדו במלוא עלים, ובן הגלח, העלם הגבוה והדק, היה נראה כשולח רמזים מתוך מחבוא העצים, מדי עמדו לפנות ערב בגינת הבית אשר ממול בית היהודים, והוא נשען על גזע עץ ועיניו החיוורות מישירות להביט מבלי חדול. הוא היה מסתכל בלי הפוגות כלפי זיז הבית אשר מנגד, במקום שסונקה ישבה לרוח הערב וידיה חבוקות על ברכיה. שעה ארוכה היתה עוברת בטרם תרים סונקה את עיניה; העלם, העומד מבלי תת קול ועיניו קמות, היה דומה לאחד האילמים ההוגים אהבים דוממים, רק לפעמים, באין איש על-יד הנערה, היה הלז מכוון כוון רב את שפתיו והיה מוציא מפיו מילת חידה, שנאמרה בלחש חודר והולך למרחוק:

"סונקה – "

מעל זיז הבית אשר מנגד לא היה בא קול מענה, והנער היה נותן פוגה לשפתיו והיה שב ושולח את מבט עיניו. הוא לא היה סר ממקומו לפני בוא החשכה – ומבני הבית ראוהו רבים והניעו עליו ראש; רק הדודה דבורה היתה מביאה את הענין לידי שיחה – בשעת ערב כזאת היתה מציצה מזמן לזמן מתוך הבית והיתה שולחת לסונקה תוכחה חטופה:

“שבי נא, שבי כך…”

כעין חדודים של חום היו עוברים בערפה של סונקה, והיא היתה שומעת ומחרישה… רק פעם אחת שפכה את לבה בבכי – הדבר היה כבר לאחרי חג השבועות, עת חדלו גשמי הסופה הקצרים, ההולכים ונשנים בכל יום אביב, ובעין כבר עמד החום הקבוע, זה הבא עם הביכורים הראשונים שבגינות הירק. במדרון אשר על חוף הנהר כבר התלכדו השיחים לסתר מחבואים אחד, וסונקה, אשר תאוות נפשה היה יחוד זה שבין השיחים, איחרה פעם לשבת שם עם ספרה, ובשובה הביתה קיבלה מאחד מבני הבית את תוכחתה:

“הולכת בבוקר ושבה בערב – דומה לה שהיא סוניצ’קה בת הדוד…”

רמז התוכחה הקל, שיצא בלי כוונה, מציף כהרף עין את מלוא לבה של סונקה, והיא שומעת ולא שומעת בצעוק כנגדה הדודה דבורה:

“הגידי את האמת – היית שם לבדך, בלי התכשיט של הגלח?”

אנשי הבית מנוחתם שלמה מדי שמעם מוסר כלימה זה; רק אביה של סונקה חש ברגע זה צורך להטיף לבתו כעין דיבור רך, והוא אומר אל הנערה:

“מוטב היה להיות בבית – סוניה מסרה על ידי הערל, כי תבוא מחר עם החתן.”

סונקה יוצאת ויושבת על זיז הבית. מעיניה נוטפות דמעות גדולות, אך פניה אינם נעווי בכי ועיניה פקוחות… בעוד זמן היא מבחינה בדמותו של בן הגלח, העומד בגינה אשר מנגד והיא מצטחקת כנגדו בעיניה הרטובות מדמע; היא מתעודדת לקום ולגשת אליו, אך מיד היא שבה לשבת ורק שולחת דברים בלחש חודר ההולך למרחוק:

“מחר אצלנו אורחים בת דודי עם סטודנט מקיוב.”

אבל מיד היא נחפזת להכנס הביתה, ותובעת תוספת לבנים וחפצים בשביל לקשט את החדר המנוקה מבעוד יום, ופעם בפעם היא פונה בדברים אל הדודה דבורה, אגב תוספת השם של סוניה לבובנה:

“תראי, סוניה תגיד שכך יפה…” הכל טוב ויפה עכשיו בעיני סונקה, היא עושה בבית ומצפה ליום המחרת – מאהבתה את סוניה לבובנה. ובלילה, כשהיא מתירה את שמלותיה ומביטה דרך מבוא הכתונת אל גופה הדק, היא נשמעת להרגל-נערות זה שלפני שינה מתוך עצב מתוק, והיא עולה אחרי כן על משכבה כשפניה שקטים ואטומים. ולמחרת היא נצבת בפנים כאלה נגד האורחים הבאים, וידה נלחצת ולא לוחצת מדי התוודעה אל הסטודנט; באותו מעמד של פגישה היא שומעת באמור סוניה לבובנה אל חתנה: “זוהי בת דודי הכפרית.” וסונקה כאילו שומעת להוראת-דברים זו של סוניה לבובנה, היא נמנעת מפתוח פה; היא מרחיקה קצת את שבתה ממקום שבת האורחים, וראשה עטוף במטפחת-צבעונין, אשר קישורה יורד מצד העורף… הסטודנט מסתכל בה לפרקים ומאמץ את כוחו למען הגיד לה דבר-מה; הוא מבולבל מעט מהמולת החג אשר בנפשו ואינו יכול לכלכל בתשומת-לב גם נערה כפרית. סונקה אף היא מביטה בו רק לסירוגין; כובד של חידה יורד עליה, מדי תשהה רגע נוסף את עיניה על פני הסטודנט, עיפות תוקפת אותה והיא רוצה אז לשכב במיטה ולכבוש את פניה בכר. לפעמים, כשהיא נכנסת מחדש אל החדר ובנוכחותה תפוג שארית שיחה של יחוד ובין הראשים הדבקים מתהווה לאט ריחוק-מקום, אז יש אשר חלחלה תעווה את פניה של סונקה מדי ראותה את פני הסטודנט הרכים, החיוורים ממבוכת אהבים. היא שולחת מדי פעם מבט מהיר בסדר הכפתורים של החולצה אשר על סוניה לבובנה, ולבה של סונקה הולם בקרבה… עיניה שבעו לראות עגבים בכפר, אבל נשימתה תקצר הפעם מראות את משא העגבים הרובץ על השנים האלה. הם לא יתבוששו בפניה, ובארוך היום וסונקה מביאה להם החדרה את התה אשר יישתה לפנות ערב – אז תלכד סונקה, מדי הציגה את הכוסות, בין השנים אשר יקריבו שפתים אל שפתים מעל לערפה. היא תיחלץ מתמהון נפשה רק הודות לאב הזקן הנכנס ברגע זה אל חדר האורחים, אבל מיד היא שבה וסופגת חידה מדי תת השנים מענה לדברי הזקן, אשר יגיד להם כי ייצאו מעט לטייל.

“לצאת עכשיו? אולי נדחה את ההליכה בכפר למחר?”

הם אינם יכולים לצאת, ביום-יחוד ראשון זה… והנה ירד הערב, ולארוחת הלילה, הניתנת במסיבת כל בני המשפחה הכפרית, יתנו אלה השנים פעם בפעם קול שבח: “זה כל-כך טוב! מאכל-עדנים, לא כן, סוניצ’קה?…” סונקה יודעת כי אלה הם דברים ממנהג הבריות, אבל היא מרגישה כי מן הדברים יוצא סוד ומצטרף בין השנים האלה.

החידה אשר בלבה הולכת וגדולה מרגע לרגע, דבר-מה צפון גם באוויר הבית ויש כעין כוונה בכל דיבור היוצא עכשיו מפי איש. הנה תמה הארוחה והדודה דבורה מזדרזת לשאול:

“אני חושבת, כי מותר להציע משכב? גם לך סוניה – את תשכבי יחד עם סונקה…”

סונקה אינה מביטה בפני הדוברת, דומה לה, כי הדודה דבורה חרשה כל היום את מזימת הדברים האלה. אחרי כן בא מענה מאת סוניה לבובנה, המביטה תוך כדי זה על חתנה:

“כן, אפשר להציע, נקדים ללכת לישון…”

וסונקה קמה מאצל השולחן ובעור בשרה עוברים חדודי-חום. היא מסתובבת עוד זמן מה בחדר הנמוך, המואר באור דל של מנורת כפר ומלא חום לילה אשר לא יזוע – ולאט-לאט יימלא ראשה אד והיא מביטה בבת-דודה בעינים רואות ולא רואות. סוניה לבובנה קמה חליפות ממקומה ושמה פעם בפעם את שתי ידיה מסביב לערפה, הקף ולחוץ את העורף הלבן והמלא אשר יערוג למשכב לילה. ואף סונקה תשב ותקום חליפות ותקיף בידיה את ערפה הדק. וכשהיא פושטת את בגדיה באפלה ליד המיטה, אז תעמוד זמן-מה ליד סוניה ואף כותנתה תלויה עליה בלי נוע, בלי להשמיע כל אוושה…

אטומת חושים היא נלחצת אחרי-כך במיטה אל בת דודה, זו השוכבת פרקדן וידיה מעל לראשה. שעה ארוכה עוברת כך, וסונקה ערה ולא ערה; כרבות דממת הלילה כן ילך ויהום בקרבה דבר-מה אשר אין לו קול. חושיה המעוטפים ישוקו לקראת צפיה נעלמה, שפתיה יבשות והיא מרטיבה מדי פעם בלשונה את שפתיה הדקות. והיא, בת הכפר הנאלמה, אשר ימי לימודיה בעיירה היו לה כימי שבי לחית-שדה, אשר שבה ונמלטה אחרי-כן מבין האנשים, היא יודעת בפעם הראשונה בחייה נדודי לילה; היא מבחינה בפעם הראשונה בחייה בחידת הדברים אשר מבחוץ, כי הכל מסביב לה מוזר עכשיו וחסר מנוחה. הנה ישמע מרגע לרגע קול חריקת המיטה אשר תשכב בה הדודה דבורה; מחדר הסטודנט, אשר דלתו לא סגורה, ישמע קול לחש, לחש מוזר, ההולך למרחוק, אשר כמוהו שמעה כבר סונקה פעם ושתים מדי שבתה בחוץ לפנות ערב:

"סוניצ’קה – – – "

ואחרי הלחש – דממת רגע גדולה. לבה דופק כל-כך עד שידיה תרפינה מחבוק את סוניה לבובנה – וזו מחליקה בחשאי מעל המשכב וצועדת חרש לעבר הדלת של החדר הסמוך. סונקה מתנערת מתמהון וצונחת מיד לתוך משקע המיטה, ידה, הפרושה לאורך הכר, מתפשה כה וכה, כמצפה לנגוע בראשה של סוניה לבובנה… שעה ארוכה עוברת בטרם תנסה סונקה להוציא כמעט את ראשה מתוך מחבוא הכר ובטרם תיפקחנה אזניה לשמוע. עכשיו כל חושיה מאזינים – לחש הסתרים הבא מן החדר הסמוך מרים אותה כרגע ממקומה, והיא יושבת במיטה כשחצי גופה נטוי לעבר הדלת של החדר הסמוך, שפתיה פתוחות והיא כבולעת דבר-מה בלי חשך. היא בולעת את לחש הנשיקות, אותו לחש היניקה של שפתים היונקות שפתים, אשר הוא לבדו, מבלי עונג הנשיקה, ידהים אוזן נאהבים כקול ללא פתרון, כקול מעמקים סתום אשר למען שמוע אותו ישליכו הנאהבים מדי פעם את רגשותיהם לתוך באר העגבים. וסונקה שומעת מבלי לדעת ברור מאין הלחשים: הם מרחפים מפנים ומאחור, הם משיבים את הכתונת אשר על בשרה. דמותה לא דמותה – נשימתה עולה בלהב, כאילו ייעשה בה, בסונקה, דבר מה אשר ייבראו ממנו הלחשים האלה. וכרגע – והיא עוצרת את נשימתה, כאילו היא מצפה ומוכנה לדבר-מה. ופתאום יעבור רעד בגופה – היא שומעת קול קורא לא רחוק ממנה:

“איפה סוניה?”

וכרגע והקול קורא ביתר עוז:

“סוניצ’קה, איפה את, בואי נא הנה!”

צעדיה של סוניה לבובנה הולכים ומתקרבים מעבר לדלת של החדר הסמוך. וכל ערבוב רגשותיה של סונקה מתלכדים לרגש אחד של תמהון – מדי שמעה את קולה של סוניה לבובנה:

“וכי אינך ישנה, דבורה?…”

הדודה דבורה עונה דברים לא מפורשים, אך קולה עדיין מלא רוגז:

“לכי לישון… כמה זמן התנודדת היום על העגלה – אין להרדם כשמי שהוא ער בבית.”

“כן דברת, אני עיפה. חפצתי לראות אם הוא ישן” אומרת סוניה לבובנה ועולה על המשכב. וקולה עדיין שקט, אך סונקה, מדי הילחצה מחדש אל בת דודתה, מעבירה את ידה על מדרון הצוואר של סוניה לבובנה – וחלקת הבשר, החשופה עכשיו במקום הזה, היא כה חמה וכה עולה ויורדת, עד שידה של הנערה נרתעת בלי משים לאחור. וסונקה הנבוכה שבעתים, הרואה ברגע זה בבת דודה דבר-מה אשר עיניה ראו יום-יום אצל בחורות הכפר – היא נלחצת שוב אל השוכבת על ידה ולוחשת על אוזן:

“סוניצ’קה, וכי אינך יודעת, שהולכים מכאן אל החוף? בין השיחים כל-כך טוב לשבת” והיא צמודה בכל גופה אל בת דודה, כמצפה למענה…

אך סוניה לבובנה פושטת חרש את שמלת הלילה הדקה, ושבה לשכב מבלי ענות דברים. וסונקה פורשת אל הקיר וסותמת את פיה בכף ידה, למען לא יפרוץ בכיה בקול. היא מלאה כולה בושה וחרטה וחדה לנפשה חידה כבדה: איך תרים בבוקר את עיניה כנגד בת דודה? ולבוקר פניה של סוניה לבובנה שקטים וחיוורים. מיד אחרי הארוחה היא יוצאת לטייל עם חתנה, וכשהיא נשאלת למקום ההליכה המוקדמת היא עונה:

“אני אראה לו את מקום החוף – הוא יכול ללכת שמה בכל יום. לו יש עבודה, ואני אשוב היום הביתה.”

הם מאחרים לשוב ממקום הטיול, ואיש העגלה, אשר הוגד לו כי בת-אדונים תלך אתו העירה, כבר בא ושאל פעם ושתים. ולסוף שבה סוניה לבובנה וטוב לבה נשקף מעל פניה; היא נפרדת בחיבה מאת אנשי הבית ומעניקה נשיקת שפתים לדודה דבורה, אגב עינים עצומות היא נפרדת לאחרונה בנשיקה קצרה מאת חתנה, והעגלה הולכת לדרכה. אחרי-כן משותפים עדיין אנשי הבית בעמידה שלאחרי פרידה, וכשהם נשמטים אחד-אחד נשארים בחוץ הסטודנט עם סונקה. הבחור, אשר מבט עינו עטה דמעה קלה, מדי עלות האבק אחרי העגלה המתרחקת – כבר סב ללכת וצעד אחת ושתים, אך סונקה, אשר ברגע הלוויה הרחיקה ללכת אחרי העגלה, עומדת עדיין במקומה מבלי לנוע, ואף הבחור שיינפלד רואה לעצמו חובה לקיים תוספת אחרונה זו של פרידה. הוא יושב על זיז הבית, מביט נכחו ואישוני עיניו הולכים ומיטהרים. הוא בן יהודים מאוקריינה ונפשו, כנפש אבותיו, דבקה רק אל הדברים אשר יקרבו אליו עד מאוד. הוא אוהב את העלמה, אשר זה אך נסעה בעגלה, ועתה יישירו עיניו להביט אל העורף הדק של הילדה, הנצבת עדיין במעלה הרחוב. אין הוא רואה את החיים לפי צירופם, וכל יום יכול להיות בשבילו יום הבחירה. אמש, בהילחץ סוניה לבובנה אל לבו, המה בקרבו דמיון פלאים, עתה הוא מביט אל עורף הילדה, העורף הדק של בת שבע-עשרה, אשר מדי יכוסה פעם ושתים בנשיקות – וזח תחת סבל העגבים. רגע יאריך הדמיון ורפה, כי סונקה, מדי פנותה ללכת, תפנה אל הסטודנט את פניה, והפנים שחרחרים ורזים והם מעלים בדמיון זכרון פרי ירקות אשר הצהיב בטרם בשל. ואולם הבחור שיינפלד, אשר שארית דמיונו עוד תוססת בקרבו, אינו יכול לבלי לנסות דברים אל הילדה:

“שבי על-ידי, סונקה.”

היא נשמעת לו, והם מאחרים לשבת עד אשר עם פנות היום תופיע בגינה אשר מנגד הדמות הגבוהה של בן הגלח. אגב קורת-רוח מסותרת מבחין הסטודנט בעינים הפקוחות לרווחה אשר תבטנה מבלי חדול אל מקום שבתם, והוא שואל את סונקה:

“הלז, שם בגינה – מביט אליך?…”

“זהו בן-הגלח,” עונה סוקנה מבלי ענות על השאלה.

ותוך כדי זה מרגיש כבר הבחור שיינפלד צורך להגיד דבר נאה:

“א, זה כבר ידוע, כל בן גלח חורש אהבים על בת היהודים אשר בכפר…”

סונקה מתאדמת ומצטחקת – באותה בת-צחוק סתומה של מבוכה העולה לפעמים על-פני בת שבע-עשרה ומגלה בבת אחת את כל אשר ניתן להיגלות בנפש נערה רכה. ובת-צחוק זאת גורמת לסטודנט שיגיד:

“נלך בכל יום יחד אל החוף – אני אלמד שם ואת תקראי בספר. מסכימה, סונקה?”

ולבה של סונקה מתחיל דופק מרגש עז של בושה – דומה לה, כי בת דודה סיפרה לסטודנט את עצת הדברים אשר היא, סונקה, נתנה אמש בלילה לסוניה לבובנה. אך כוחה דל מפתוח פה ומשאול, והיא ממעטת בדברים גם אחרי-כך, מדי שבתה יום יום עם הסטודנט בין השיחים אשר על החוף. היא אינה מביטה ישר אל עיני בן-לויתה ומבטי עיניו נעלמים ממנה – אלה המבטים הנצמדים אל ערפה ואשר לגבר, השולח אותם, לא יתכן תוך כדי רגע לפתוח פה ולדבר דברים. על כן ימעיט הסטודנט לדבר אליה, וסונקה לא תנסה בעצמה דברים; רק פעם אחת הגידה לו משלה דבר-מה – זה היה למחרת ערב של תוכחה, עת הדודה דבורה נהמה בלחישה את מוסרה:

“היא חושבת, כי עם חתנה של סוניה מותר לשכב כל היום על החוף…”

אותו לילה איחרה השינה לרדת על עיני סונקה; שוב נהיה אותו ערבוב החיים המוזר – אף היא, כסוניה לבובנה, קבלה תוכחה בגלל הסטודנט. וגופה הדק להט כל הלילה כלהוט אז מרומי חזה של סוניה לבובנה. והיא לא יכלה למחרת לעצור ברוחה וסיפרה לסטודנט אגב לחש מרוסק:

“לוּ ידע – הדודה דבורה מוכיחה אותי – – על זה שאני הולכת הנה יום-יום…”

סונקה שכבה אותו רגע לרגלי הסטודנט, ופניה נטויים כלפי מטה; היא סוככה בכפות הידים משני עברי עיניה לבלי ישיגנה, מדי דברה, מבט עיניו של הסטודנט. רוב גופה היה חבוי בין השיחים, והיא לא היתה מצפה באותו רגע לשום דבר, היא לא חכתה גם לדבר-מענה. רק ערפה היה גלוי, העורף הדק והענוג, אשר עתה, בהיותו נתון לבדו כנגד עינו של גבר, היה נראה כאילו נטה בכוונה… ופתאום דבקו שפתים אל העורף הזה. חום הנשיקה נצמד בראשונה לבשר-המשקע הרך, אשר בקצה הראש, ומשם עלה במעלה העורף וירד על פני הכתפים. סונקה לא השמיעה גם את קול הצעקה הראשון, כי הגיעה לחש הנשיקה, אותו הלחש אשר חרדה אליו פעם בלילה. וכמו אז ירד האד על נפשה והיא לא ידעה אם הלחש בא מרחוק או מקרוב; היא רק בלעה אותו אל קרבה ולא חכתה כי יגיע הלחש הזה אל קצהו. והאיש אשר גחן עליה לא הסב אליו את פני הנערה ושפתיו לא חדלו מינוק את העורף הדק, כאילו ידע כי כוח הנערה לא יעמוד בה אם תראה אותו פנים אל פנים. רק מדי קחתו אותה אל בין זרועותיו ביטא בשפתיו מלה יחידה – כינוי השם של הנערה:

“סונקה.”

ואז, כאשר שמעה את שמה, התנערה הנערה לרגע ואד הדמיוֹן ירד מעליה בבת-אחת; היא ידעה פתאום ברור, כי היא נתונה בין זרועות גבר ומערומי בשרה הולכים ומתגלים, כאילו אש, אשר רק עונג אתה, אוכלת את שמלתה במהירות נפלאה. היא פקחה את עיניה ולא ניסתה להמלט; היא בעצמה היתה עכשיו זאת הנושמת בכוח רב, לא חפצה לקום ולברוח.

היא שכבה גם אחרי כך, בעינים פקוחות, כשפניה גלויים במנוחה כלפי הסטודנט. רק מדי ארוך ביניהם הדממה והסטודנט, אכול החרטה, נסה להקל על עצמו והוציא דיבור של נוחם “סוניצ’קה” – רק אז, לצלצול השם הזה, התנערה סונקה ממקומה ובשפתים, אשר יבשו בבת אחת, המליטה כנגד הסטודנט תוכחה עזה, דברים ברורים שכמותם לא השמיעה עדיין באזני איש:

“אל יקרא לי בשם ‘סוניצ’קה’ – יקרא לי בשמי.”

אבל לבה כבר היה לב אובד. דמותה נעשתה שוב משותפת לדמות נערה אחרת, ומדי קומה לשוב הביתה צעדה כבר ליד הסטודנט כפופת גב וזועמת פנים, כאילו לא על גופה עבר כל העונג ההוא. ולילות רבים ללא-שינה עברו עליה אחר כן, ומשחק התעתועים הזה לא חדל מהתעולל בה; קור וחם עוברים חליפות בגופה, ואחרי שעה ארוכה של נוחם נעלמת מנגד עיניה דמותה של סוניה לבובנה והיא, סונקה, היתה נשארת יחידה לנפשה, וברדתה חרש מעל המיטה היתה צועדת לעבר הדלת של חדר הסטודנט.

ואולם לבקרים היו פניה שבים להיות זעומים שבעתים ורזון חדש שולח בגופה; היא חדלה כמעט לדבר, לא חשבה על מה שעתיד לבוא וכל הנעשה אתה היה רחוק וקרוב כאחד. היא שמעה באמור פעם אחד מאנשי הבית: “סוניה בודאי תבוא מחר או מחרתים” – והיא לא נענתה לנפשה גם ברגע זה. וגם ביום בואה של סוניה לבובנה היה הדבר מתחילה כה רגיל – בת דודה נשקה לה, הצטחקה אליה בפניה המאירים, פני בת-אדונים, ושאלה אותה בתחילת רגע הפגישה:

“איך חיית אתו – בטוב?”

אות מבוכה לא נראה על פניה של סונקה – היא הפליטה דבר מה לתשובה, לפי טבע הדיבור של בני משפחתה. ואולם כשיצאה סוניה לבובנה עם חתנה לטיול של יחוד, ארך הזמן לסונקה עד מאוד; היא תעתה זמן רב בבית וישבה לסוף על זיז הבית מבחוץ. היא ישבה בחום היום ובמוחה, המלא אד, צפו הרהורים כבדים ומקוטעים. היא נזכרה אותה שעה גם בבת האיכרים אשר קנתה אצלה פעם חומץ גפרית, ומדי זכרה את הדבר לא רעדה בגופה ולא השיבה דברים לנפשה. היא רק הניחה ברגע זה את כפות ידיה על ראשה, במגינה על ראשה בפני השמש, ואימצה תוך כדי זה את כוח זכרונה אף נזכרה לבסוף בפינת המקום אשר שם יעמוד גם עכשיו בקבוק החומץ. היא הוסיפה לשבת, ידיה צנחו מעל ראשה וחום השמש הכה על ערפה. ופתאום התעוררה לקול הדודה דבורה:

”אין לראות עדיין את סוניצ’קה? קומי נא והביטי."

סונקה הרימה את ראשה כלפי הדוברת ושאלה בתמהון:

“סוניצ’קה?”

הדודה דבורה כבר נעלמה, ומיד קפצה גם סונקה ממקומה, כי רעיון עז מנשוא הקים אותה ממקום שבתה. רעיונה היה אחד ומיוחד, אך זה היה רעיון בהיר, וכל הדברים היו בהירים בבהירות עזה אשר כמוה ידע אדם רק ברגע של יאוש. היא ידעה עכשיו ברור מה היא סוניה לבובנה ומה הדבר אשר עבר על עצמה; והיא הגתה את רעיונה, כי אין עוד לראות את סוניה לבובנה, אין לראות אותה לעולם. והיא עמדה והביטה סביב בעינים אובדות ורעבות, וגם זה היה לה ברור, כי היא תרה לה מקום אשר תברח שמה. אבל כל מפלט רחוק ממנה, והיא התגנבה חרש אל פינת העלטה אשר בחנות, אל המפלט הקרוב אשר בחיק המות.

מחיה מתים אתה רב להושיע…

יש בחורף, בעצם תקופת הקור, ימים לאין חפץ, עת טבורו של קיר התנור, שנתחדש מבעוד סתיו, כבר איבד רוב לובן ורוב טיח, וכל השפל של קיר-החמימות הזה, מלוא המקום אשר יגיעו שמה אצבעות הטף אשר בבית, כבר נזרע גומות, גומות, אלה הבארות הקטנות אשר ילדים צמאי-חום כרו בישימון התנור ההולך ומצטנן עם פנות היום, עת האם מסרבת להעלות בטרם לילה את המנורה, ובעלטת הדמדומים הארוכים כאילו ימוג לאט לאט החייץ בין הקור אשר מעבר הבית מבחוץ ובין צינת הערפל אשר בתוך הבית פנימה. אלה הם ימים קבועים לדאגה, אשר אין איש מנחש בדבר אווירם האיתן, המחדש צינה מבוקר לבוקר. קורטוב השעשועים של לילות החנוכה כבר אפס עד תום בסופות השלגים, אשר תזעפנה שנה שנה לפני כניסת ימי שבט, הקופאים בקור. לא חמודים הם הימים האלה, עת הגדולים עמוסים טרדות יום יום, אשר דרך התרופה המיוחדת להן הוא זעף אבות הניתך על ראשי ילדים. מן הבית רחוקה עדיין מרחק חיים רב הדאגה ההומיה, אשר תקדים לבוא עם החג למועד האביב ואשר רוב שיחה אתה ורוב דמיון – תקופה מסוגרת, בדלה למחסור ולשממון, תשים באמצע החורף מצור על יושבי עיירה נידחת: גריסין לתבשיל החול נלקחים בקביעות בחנות המסכנות, הנותנת בהקפה לשבוע, תיקונן של נעלי ילדים נדחה לזמן של הפשרת שלגים, מעשה תפירה אינו מתחדש בבית וגלגולו של בגד עליון, העובר מאח לאח, כבר קם להיות ימים רבים לפני כניסתם של הימים הקשים האלה, אשר אין להם חליפות. בוקר בוקר משפשפים ילדים את עיניהם למול שלהבת העששית, המאדימה עם שחר באור מעולף, שאינו בעתו, ועל השולחן, הפרוע מאמש, מועמד מבעוד חשכה של בוקר גם המיחם הרותח, זה אשר ידי אב חנוני הכינו אותו עם השכמה בפרוזדור הבית האפל, במקום אשר האב הריק את שיעולו לקול צריחות התרנגול, הבא מעליית הגג, אף התחיל לוחש את ברכות הבוקר למול אורם של כוכבי הלילה האחרונים, המציצים דרך הסדקים שבדלת החוץ. והמיחם, נעים בקרים וערבים זה, ניצב כאן במקומו כל עוד חום בו, וכל עוד אם המשפחה לא תפתח מקור חום חדש, מדי העלותה אש בכירים ומדי שלחה קריאות זירוז כלפי בכירת הילדות אשר בבית: “הסירי סוף סוף את המיחם מעל השולחן!…” אז גם תקום להיות בבית הקטן שעת החפזון הנעימה מכל שעות היום: בחדר האוכל תרים לפעמים הבוגרת בבנות את קולה בנגינות שיר, מדי זרזה את ידיה לעשות נקיון בבית; ממבוא הכירים אשר במטבח יתפוצץ קול העצים הלחים, הנותנים קול עליז מדי גדול הלהבה, כאילו יהומו למהר מלאכתם למען קטון חנונים, אשר ביום חורף קצר זה לא טעם טעימת-בוקר לפני לכתו ולא יבושש לבוא לארוחת הצהרים, אשר זמנה בימים כאלה לפני חצות היום. ואז יש אשר ייראה כעין אות חפזון גם על שמשת החלון הזעירה, העמוסה פיתוחי קור, בנגוע בה קרן אור של שמש חורף רחוקה ומופלאה, ועל לוח הזגוגית העמומה יתגלה פתאום מחשוף לבן וצר, כאילו מי שהוא מבחוץ התאווה להביט לתוך הבית פנימה… ואולם עוד מעט והשמש כבר נסבה מאצל בית האביונים, ואבי המשפחה, מדי הגידו בחפזון את ברכת המזון, כבר ינעץ מבט חול בלוח החלון אשר כולו מכסה אחד זעום של קרח, ועל דבר הסרת המפה, זו המקופלת רק לחצאין, רק די ערוך שולחן בשביל האב, מצווה כבר פה לפה, החל מצווי האם השלוח אל אחד הנערים, עד מאונו של אחרון הילדים המכוּון כלפי הבוגרת שבבית: “תסיר מלכה את המפה, הנה היא יושבת בלא כלום!…” והנערה מלכה, שכבר בגרה די היות חשה בשינים ודי כלות באחיה חרון גערה, הנה היא יושבת אל קיר התנור, אשר ילך כבר ויצטנן, ונוע לא תנוע ממקומה. בבוקר עשתה כהלכה בבית אף הרימה קול שיר, ועתה לפת אותה הזעף האילם של צהרי יום-חורף. דוממה יושבת האחות מלכה, כאילו תבין בלי-משים, כי ריקם תשוב אליה גערתה השלוחה אל הילדים, הנאלמים אף הם כמוה. וככל אשר יפנה היום לערוב, כן יימלא חלל הבית זעף לבלי מצרים, אותו ריק החיים הממלא מעונות דלים בשעות של מנוחה ואשר יהיה לסבל עז בבתי מצער של יהודים, במקום אשר יחושו בו בנות ישראל, הערות בנעוריהן על לא-דבר.

בשעת זעף כזאת, עם כלות יום חורף, נפנה אדם צעיר אחד לתוך מבוא רחוב צר ויצעד בכבדות לעבר בית הוריו, כשהוא נושא בידיו, הסומרות מקור, את צקלוני הדרך – אלה אשר העמיס אותם בעל כרחו על גבו, מדי עמוד העגלה ליד מבוא הסימטא והעגלון פיתה אותו לסיים את הדרך אגב הליכה. האיש הצעיר, שישב אותו רגע צפוף בעגלה בין נוסעים מרובים, לא ציית מתחילה להצעת העגלון, אף-על-פי שלא גילה את מיאונו בדברים – כיון שהיה צריך לטרוח כעין טורח של בוז בכדי לתבוע את העגלון בפני נוסעים שותפים, וכיון שמטבעו היה נוטה להתעורר בלבו על כל דבר עוול ולוותר לבסוף מתוך בינה. הוא נדחק לצאת מתוך העגלה רק מדי פנות אליו העגלון באמירה של בקשה ותלונה גם יחד: “הן ידעתי מי אתה – בנו של מנחם ‘הנאמן’ – ביתכם הוא הבית השני שבסימטא…” יחש בית אבותיו, שנפקד בו תיכף לכניסתו אל עיר המולדת, פגם בלב האיש הצעיר את רגש ההתבדלות, שליוה אותו מיום צאתו את העיר הגדולה והיה מחזק אותו כתקוה לגדולות. גם הוא, בנו של מנחם “הנאמן”, אף על פי שהיה קנדידט לפילולוגיה וכל כוונת חייו העתידים היתה נתונה למטרת הזיה רחוקה, כאילו נבאש מעט בעיני עצמו על ידי זה שבן העיירה הראשון לא התאפק מהכיר אותו ומקרוא לו בשם הורים חדל-תפארת. ובדרך ההליכה הקצרה, על פני רגבי העפר הנקשים מקור כאבני מכשול, היה ביחד עם הקור, שסימר את ידיו, ממרר את הרגשתו גם דבר-מה דומה לחרטה, אותו הרגש המר של משגה הבא לאדם עם תחילת מעשה. על כן לא נכנס האיש הצעיר אל בית אבותיו כבן מצליח השב כעבור שנים אל עיר השדה: הוא לא עורר שאון רב מדי גששו בפרוזדור המלא כבר אפלולית של בין-ערבים, והשמיט כמתאפק את צקלוניו על סף חדר המטבח. בפנים לוהטים מקר ומצפית פגישה עמד בעוד רגע במבוא חדר-האוכל והלום רושם ראשון שהה זמן מה במקומו, כשהוא מסתכל בלי הפוגות בדמות החיים של בית אבותיו.

מנגד, מול חלל הדלת, תוארה מיטת-העץ הרעועה, ירושת סבתא שבלתה בבית בנים זה את גמר ימיה; משענת המיטה הגבוהה, הכפופה מרוב ימים הצדה, העלימה את המשכב ואת השוכב עליו, ורק שתי כפות רגלים היו תלויות ויורדות מעל שפת המיטה, כפות רגלים נעולות בנעליהן ומגלות בכל זאת את צלמן העקום והיגע, המלומד דרוך על משטח חיים קטן וזרוע רגבי עמל. האיש הצעיר, אשר עמד כמלוא צעד מאצל הדלת, ראה רגלים אלה, רגלי האם, אגב מבט מהיר הבא באלכסון. הוא הבחין אגב הבטה חטופה זו גם במין צל מתנדנד, שהיה בא ומרחף ממראשותי המיטה החבויים, ואשר הוא, האח בכור המשפחה, אחרי שנתים של פרידה, ידע לנחש על פי דמות הצל הזה, כי שרה’קה הקטנה בילדות היא המשחקת שם בלי קול לרגלי האם המנמנמת, בשעת הערבים הנאלמה, עת החמימות השמורה בפאת מיטה מתוקה היא מהכיל בשביל ילדה בת דלים אשר לא תחשוק עוד להרים כל קול… ואולם במלוא עיניו היה האורח סוקר את דמותה של אחותו הבוגרת, שעמדה אותו רגע לפני ראי הקיר והיתה סורקת את שערותיה. בתאוה שוקקה נצמדו עיני האח לשער השפע הצהבהב אשר שטף את מלוא שכם הנערה, ואח זה אשר לפני שנים, בהיותו בן שמונה-עשרה והוא טרם עזב בית אבות, היה רואה את פזורות שערותיה של אחותו במין רגש מוזר של זעף נערים, כאילו בשעת סריקה היו שערות מרובות אלו חוסמות את החלל הקטן אשר בבית ההורים הצר – הוא נאלם עכשיו לראות את השערות החמודות אשר צבען צהבהב עמום, מין צבע מעולף שכולו אחד ואשר יפיו לא ניתן לסקירה ראשונה. האיש הצעיר, אשר בנערותו לא התבונן אל הבתולות שבעיירה, דרש עכשיו בדמיונו את שערות אחותו כסימן תפארת ליופין של בתולות יהודיות – אלו הגדלות בערבות ארץ הסלווים, מן הויסלה עד גדות הים בואכה אודיסה. רגע ומשנהו עמד האח וסקר את אחותו, וזו לא הבחינה בעמידתו; היא עמדה לפני הראי הירוק מחלודת זקנה והיתה מאמצת פעם בפעם את ידה לפלס למסרק דרך בעבי שערותיה. אחיה ראה אותו רגע את לחיה האחת ואת פינת עינה החומה, אשר רטבה מדמעות. הוא זכר את הרגל אחותו, לסרוק את שערותיה עד לידי דמעות, והוא ידע עכשיו, אחרי שהחכים מבינת חיים למודה בנכר, את סודן של דמעות הסריקה הללו, דמעות-רזים המיוחדות אולי רק לבנות ישראל, המבכות דבר-מה בבכי לא-בכי זה הבא בשעת גילוי שערותיהן החמודות. הוא ניתר ממקומו למען חבק את אחותו, ואולם כשזו נפנתה אליו בצעקה של נערה נבהלת וגילתה כנגדו את מלוא פניה, אז נעצר האח משום מה מהשתער אל אחותו והפליט רק מלת פגישה יחידה:

“מלכה!”

הנערה מלמלה וצחקה בחדוות פגישה גלויה, כשהיא לוחצת עדיין את ידה אל לוח לבה; ואולם האח מצמץ עוד רגע בעינים, כאילו רצה לפתור דבר-מה חדש, אשר נגלה אליו מעל פני אחותו. והוא הגיד בקול כבוש, מדי היכנסו לבסוף כניסה גמורה אל החדר:

“כיצד את, מלכה? דומה לי שנשתנית.”

והוא נקוֹט תיכף בנפשו על טשטוש רגשות זה, שנתרחש אצלו בשעת פגישה. אך אחותו לא השגיחה כלל בזה והתחילה מעירה את האם:

“אמא, אמא, קומי, הנה דויד בא!”

והיא השמיטה בחטיפה את האחות הקטנה מעל המיטה:

”הביטי שרה’קה, הנה דויד! התכירי אותו?"

ובעוד רגע והאורח נלכד בין פני שרה’קה מזה ובין רגלי האם, שהתנערה אגב יקיצת פתאום. פני האם, המסמיקים מתנומה כבדה שלאחרי הצהרים, היו ברגע הראשון נטויים כלפי בנה אגב פחד נאלם ונלהב, וכשפיה, הנפול מגרעון שינים, היה מוצץ אחר כך אגב נשיקת עוורון את קצה הסנטר של הבן, עמד הלז בלב תוסס והוא מבויש במקצת, כדרך הבחורים היהודים, בני ערי השדה, בשעה שקרובים מאצילים להם חיבת חיבוקים. ואולם גם האם נפטרה מיד מנשיקת פגישה זו, שאף היא לא טעמה בה קרבת לבבות יתירה, והתחילה מסיחה את המית לבבה בצינור אמת של דברים:

“וכי אמת ונכון שבאת? כשכתבת לנו חשבנו, כי זאת היא רק כתיבת דברים בעלמא… והנה באת, בשעה שנמנמתי. עיפה הייתי אחרי הצהרים – וכי יתכן שלא התעוררתי, כשנגשה העגלה אל הבית?”

והיא חזרה על זה פעם ושתים, כתוכחה כלפי לב האם:

“בודאי שהייתי יגעה שלא כדרך הטבע – אתה ניגש בעגלה אל הבית ואני כחרשה!”

ופתאום, כמשגיחה בבתה שעמדה עדיין פרועת שערות ומזהירה מחדוה, כלתה בה בחטיפה את כעסה לא-כעסה:

“ואת איפה היית, מלכה? עגלה ניגשת אל הבית ואת אינך מעירה אותי? היאמן, שלא שמעת כלל – כיון שהיא ניצבת אל הראי, היא חדלה לראות ולשמוע…”

גמר הדברים היה כבר מכוון כלפי הבן, מתוך כוונה כשרה של אם הממהרת להכניס את בנה האורח תחת קורת החיים של בית המשפחה. ואולם לאיש הצעיר נשמע בדברים האלה כעין רמז לדבר מה שלא היה עכשיו כלל לשיחה בפי האם. והוא לא יכול להתאפק לבלי לשאול אגב בת-צחוק גלויה, שנטרפה אמנם מיד מעל פניו:

“וכי מלכה אוהבת כל כך להתקשט?”

האם ענתה בחפזון, בצרפה לדבריה צווי כלפי הבת:

“היא ככל הבתולות של עכשיו, יצאנית – – ואולי תכנסי סוף-סוף את השערות על הראש? מוטב שתכיני את המיחם בשביל דויד.”

הבת, בטרם צאתה להכין את המיחם, מעשה-חיבה זה הנעשה בחדוה בערי השדה בשעת קבלת קרובים, לא עצרה בלשונה מלתבוע עכשיו לעצמה זכות יתירה – בפני האח השב מן הכרך שבמדינה, שאפשר היה לשער אותו כאיש עלומים שהרבה דברים מותרים בעיניו:

“מה תגיד לזה, דויד? הם מוכנים לבלוע אותי חיים, כשאני מתירה לעצמי לטייל עם מי שהוא…”

“לכי והכיני את המיחם, עוד יהיה לך זמן לדוש בלשונך,” סיימה האם את חילוף הדברים שנהיה בלי-משים בפני האורח, בשעת פגישה ראשונה. ואולם בצאת הבת מוציאה האם מלבה אנחה ממושכה, הגורמת גם לאורח לחיצת לב כל שהיא, אף על פי שהבן, דויד, ילד טפוחים של בית דלים, יודע היטב מאוד, כי את אנחת אמו אין לתלותה כולה בענין שנדון אחרון אחרון, אלא צריך לשער אותה כאחת האנחות הסובבות על מלוא החיים. והוא עושה תנועה בידו כמגרש דבר-מה, ותולה דברים בענין רגיל – בחקירה ודרישה הנוהגת בשעת פגישה:

"כיצד אבא? הוא עכשיו בקונטורה? מה עושה ברוך? הוא כבר גדל בודאי לבחור – "

“אבא הוא, ברוך-השם, בקו-הבריאות,” עונה האם ומעניקה לאורח גם שאר ידיעות: "גם ברוך עובד כבר בקונטורה, כבר מלאו לו שש עשרה, לאורך ימים לך, דויד, אבא יגדל אותו, בעזרת השם, לאיש.

“ואבא לא לימד אותו ‘יורה דעה,’ כמו שעשה לי, כשהייתי נער?” מצטחק הבן.

“השנים לא הן, אין עכשיו כוח לאבא לשבת אל ה’יורה דעה,' כשהוא שב בערב מן הקונטורה,” נאנחת האם ומוסיפה אחר-כך לבאר:

“לכל ילד יש מזל שלו – אתה נהיית לדוקטור… מה זה גרם שהקדמת לבוא? חשבנו, שתבוא למועד החג, כפי שכתבת מתחילה.”

“וכשבאתי באמצע החורף – אין אני לרצון לפניך?” מצטחק הבן ונוגע נגיעה מהירה בזרוע היד של האם. הנגיעה היא קלה מהיות לה ממש, אצבעות הבן נחות למעוף עין אחד על זרוע היד הצנומה של האם, מבלי ללחוץ אפילו עד כדי חמימות את בשר הזרוע הנוּקשה, החבוי מתחת לכמה וכמה כסויי חורף, ונגיעה זו שאין בה ממש גורמת לאם ולבן גם יחד קירוב לבבות גמור, מבוכת אהבה השכיחה על פי רוב אצל אם ובן רק ברגע שהם נצמדים האחד אל השניה מתוך חיבוק מלא. ורפוית לב מרגשות צונחת האם בקצה המיטה ומשיבה לבנה וידוי אהבה השגור בפי אימהות מישראל:

“ודאי שאני שמחה שהנך בבית, אבל לבי מהסס שמא, חלילה וחס, באין ברירה…”

“יש לי מאה בכיס,” מתכוון הבן לתת מענה נחומים לאמו, אבל הוא אינו מוציא את המלים מפיו וגם ניע שפתיו לא ניכר באפלולית הערבים אשר מלאה כבר את החדר. הוא צונח על שפת המיטה, בקירוב מקום ליד האם, ורגע ארוך הוא ממעך בין אצבעותיו את ארג השמיכה שעל המיטה, כאילו גיפוף החשאים, שבן נאהב מחונן בו את אמו ברגע של ישיבת יחוד, נתגלגל אצל דויד בן מנחם זה בליטוף אצבעות נעלם הנאחז רק בשמיכת המיטה, זו השומרת כל שהוא מחמימות הגוף של האם המזקינה. ובעוד אצבעותיו תועות סחור-סחור ליד מושב האם, עלתה פתאום בלבו מחשבת תאוה להשיח לפני אמו את המטרה אשר בגללה בא הנה באמצע החורף – כשמאה כסף בכיסו וכשהוא הולך לשהות חדשים מרובים בעיירה נידחת, בחביון הצר של משפחה דלה, בתוך שממון מקהה לב של בית-יהודים חדל-מעשה. והוא פלט:

"התדעי, אמא – "

הוא שהה רגע בשתיקה, כמחפש דברים נאותים, העלולים לתת בלב האם את בינת הדבר אשר רצה לספר. אבל מיד חזר ואמר דברים פשוטים:

“אני לא סתם באתי הנה, אמרתי לשבת פה עד שאכתוב ספר שלם.”

“ידעתי שאתה כותב בעתונים, גם בעיר יודעים את זאת,” נענתה האם מיד לדבריו מבלי רגש של חידוש. והוא, הבן, נחפז לדבר הלאה, כאילו רצה במסתרים, בבין השמשות ראשון ואפלולי זה שבבית ההורים הנידח, להשיח דברים שלא מצא עד עכשיו למענם אוזן קשבת – שם באותו כרך היהודים הגדול, במקום שבין האנשים, אשר התהלך ביניהם, לא היה אף אחד אשר יתאוה למעשה חיים רב לשם המעשה עצמו, ולא בגלל השכר הצפון אתו. גם בין חבריו, בני העלומים, לא נמצא אחד אשר יתנדב להרחיק פעולה, לעמול במסתרים למען שים כבוד לדורות אשר כבר אינם, או להכין פאר לעתים אשר יבואו. הוא לא יכול לדבר באזני אחד מהם על דבר תעודת חיים, באזני בני היהודים האלה, אשר דמיונם הער השיג את כל חליפות הכבוד שהחיים עלולים להנחיל לבן אדם, ולבם לא ידע את החובה המסותרת, אשר בגללה ישאיר אדם את נפשו בדבר מה, מבלי נחול ממנו כל כבוד בחיים. ומדי שבתו עכשיו פה, על סף החיים האטומים העתידים לו בעיירה הנידחת, בתוך הכהות של יום-חורף הנוטה לערוב ביגון רזים, למול לוחות החלון האפורים, אשר העולם מבחוץ נראה מבעדם מופלא עד לאין תכלית, כגולם בראשית אשר אל אלים אולי יביא לו תיקון אחרי עידן ועידנים – רצה להוציא מפיו דברים אשר הוא, הדובר אותם, יהיה חייב להם אחר כך חובה של מעשה. הוא אמר:

"אם תשאלי, אמא, למה לי לכתוב ספר? אז אמשול לך משל – "

“אדרבה, ספר לאמא…” נתנה האם סתם דברי הנאה, מדי זכרה, כי בנה היה משובח מנערותו כפה מפיק מרגליות.

“ובכן אמשול לך משל, אמא,” השפיל הבן את קולו והרכין באפלה את ראשו, כאדם המדבר אל נפשו, “את יודעת עד כמה בן אדם מתפלל לזקנה שיש בה כבוד, ואם החי בטוב בימי עלומיו, על אחת כמה וכמה. ועכשיו תחזי לך בכוח הדמיון בן-אדם רם המעלה אשר גר מקדמות ימיו בדירה הגונה, עשה מעשה עסקים ביד רחבה והיה חי כאחד הנכבדים. והנה לסוף נידלדל האיש הזה, מסיבות הזמן טלטלו אותו מביתו, ובכל בין הזמנים, עם התחלת קיץ וחורף, הוא מכתת את רגליו לשכור דירה אצל אנשים זרים. ועתה נתאר לנו איש כזה אשר ירד מנכסיו, והנה הוא גר בתוך שכן באיזה חדר ותולעת מוצצת את לבו כל הימים. על פי רוב הוא יושב ומעיין בספר, כי אחרת לא ידע לעשות בימי בטלה של זקנה, אבל הרבה פעמים יקרה, כי מחשבותיו מתבלבלות באמצע הלימוד והוא יושב כחולם. הוא זוכר בימי העוני את ימי ההצלחה הראשונים, והוא חושב: איך עלתה לי כזאת, כי נקלותי בעיני הבריות? והוא מיישב לעצמו, כי כזה הוא דרך העולם, כי אין אדם נחשב אחרי שסילק את ידו ממשא ומתן. ואז הוא נודר נדר, כי יאחז שוב באיזה עסק וינסה לחדש את שמו הטוב. אבל מה יצליח אדם לעשות לעת זקנה? אמנם שכלו עוד עומד בו והוא יודע כל מזימה השכיחה אצל אנשי עסקים, אך יותר מדבר ספסרות לא יעלה בידו לעשות. וכשהוא שב בערב לחדר משכנו, אז גרונו ניחר מרוב דבר, כי במעט שיחה לא יתכן כל סרסור, אך לבו ריק מכל נחת. הוא זקן שקנה חכמה ויודע, כי אדם שירד כבודו אינו יוצא ידי חובת הבריות במעשה ספסרות. על כן יאחר בלילות לשבת על ספר, כי השינה נודדת מעיניו והוא מתעצב אל לבו במאוד מאוד…”

“דויד,” מצטחקת האם כלפי הבן, "אתה מספר לי, כאילו לא ידעתי כלום… כשהייתי עוד נערה, לפני כלולותי, אז היה בקמניץ עירנו – – ”

"כן, אמא, את זה את יודעת, בדבר איש נכבד אשר נהפך עליו הגלגל לעת זקנה. אבל מכאן והלאה אני משיח לך דברים אשר המצאתי בכוח הדמיון… יושב לו הזקן בלילה, בהיות כל העולם ישן, הוא מתעצב אל לבו מאוד מאוד, ואף בספר הוא מעיין רק מתוך הרגל, כי הגה כבר פעמים לאין ספורות בכל הספרים הנמצאים ברשותו, והוא יודע אותם כמעט בעל פה. ופעם אחת עולה מחשבה על לבו: הלא אין טוב לפני מאשר אכתוב בעצמי ספר, מין חיבור אשר יצא מכלל החיבורים הרגילים ויעשה לי שם טוב בעולם… – וזאת לדעת, כי האיש היה בנעוריו בר-אוריין והיה גדול בתורה מהרבה רבנים – – "

"דויד, ילד שכמותך, חושב אתה, כי אין מוחי תופס מה זה חיבור… הלא סבא שלך היה רב בקמניץ עירנו – – "

“זה היה רק בנמשל, אמא,” מוסיף הבן לדבר, מבלי שעות כל-שהוא אל השומעת. דומה היה, כי לדויד בן מנחם הנאמן, אשר התאפק שנתים בעיר הכרך והיה מכבה את להט מחשבותיו במסתרים, מבלי להשקיט את מעייניו על ידי גילוי דברים – קרה פתאום המקרה המופלא, כי צורך-גילוי נעלם הוציא מפיו מלים דוקא ברגע אשר האיש היושב לפניו היה כחרש לדבריו. זהו אחד ממשחקי הגורל, אשר יתעלל על פי רוב באופן כזה באנשים שאינם חיים בהתאם גמור אל סביבת החיים המקיפה אותם. ואף האיש הצעיר נכשל עכשיו בשגיון חיים כזה, אשר עדים לו היו רק אם תמימה ועצב הערפל של בין-השמשות.

“כן דברתי, אמא,” המשיך האיש הצעיר את דבריו, אשר הוא כוון אותם בלי-משים להיותם מובנים ונכונים גם יחד, כדרך דברי אמת גמורים, “אני רוצה לשבת בבית ולכתוב ספר, כי לא ידעתי כל דבר אשר אוכל לקנות על ידו שם טוב. והנה הנמשל: לא בשביל עצמי אני אומר לעשות כזאת. רק אמרתי אולי ארומם על ידי כך את כבוד ישראל. הלא ידעת, כי בימים מקדם היינו ככל העמים, כי חלקנו היתה האדמה אשר יוציאו ממנה לחם, ונהיה חיים ועושים כאשר יעשה כל האדם על אדמות. ואנחנו הארכנו ימים, אף הגענו לימי זקנה. וברבות הימים נדלדלנו וכבודנו ירד בעיני הגויים. נפזרנו במלוא תבל, על כן לא היה איש בכל הארץ אשר לא התבונן, כי ידינו ריקות מכל מעשה. אם ישבנו בארץ אשר אנשיה חכמים, אז אמרו האנשים הנבונים האלה בלבם: ‘בנים הם לעם זקן, היהודים האלה, והזקנה אין אתה כוח ואין אתה מעשה. מה בצע כי נגיד להם תוכחות?’ והאנשים האלה רק לעגו לנו בסתר, מדי אנחנו עושים מעט עבודה קלה בבית המדינה ואנחנו תובעים כבוד כיתר האנשים העושים כל עבודה קשה. ואם חיינו בין אנשים קשים ותמימים, אז לא ידעו אלה להבין, כי הזקנה רוב ימיה בטלה וכי דרכה להרבות בשיחה ובדברי חלומות. והאנשים התמימים האלה הציקו לנו במאוד מאוד, אף נהגו בנו כל הימים בחרפה. ובין כה וכה והחיים נשתנו במלוא תבל, שערי הגבולות אשר בין ארץ לארץ נפתחים יום יום והגיונות האדם, כרוחות הנושבות באוויר, צפים עכשיו במלוא עולם ומתערבים אלה באלה. על כן יצאה לנו הרעה הגדולה, כי בכל אשר נבוא יגידו עלינו אנשי המקום, בדיבור-פה או במחשבה: ‘הנה הלזה אשר לא יצלח לכל מעשה!’ ואף בינינו יש אשר יתעצב איש תמים אל לבו אף יגיד אל נפשו: ‘האין קץ לכל החרפה הזאת?’ ובחר לו האיש הזה דבר מעשה המנחיל לאדם כבוד; ונלוה אל האיש עוד שני, ועוד רבים יעשו כמו אלה. ואף אני התעצבתי אל לבי וחשבתי: ‘הבה אעמול גם אנכי ואמעיט כפי כוחי את מידת החרפה הגדולה אשר נפלה בחלקנו בעולם הזה’. הלא ידעת, אמא, כי עברתי לחצי שנה לעיר אחרת והייתי משתדל, כי יתנו לי ללמוד את מלאכת הטוויה.”

“מה-טוב שחדלת משגעון זה,” אומרת האם ומתרוממה ממקומה, כאילו הגיע בנה לידי סיום דברים. הבן נשאר זמן מה יושב בקצה המיטה ואל מלוא פניו צמודה בת-צחוק של מבוכה, בת-צחוק מוזרה העולה על פני אדם בשעת חשכה. הוא משפשף רגע יד ביד, כאילו הוא מרוצה מזה שעמד מכלות את דבריו ולא גילה לפני האם, תוך כדי שיחה מופלאה ועקרה זו, את עיקר מצפוניו, את הסוד בדבר הספר אשר הוא הולך לכתוב. עם כל מעוף עין עובר משתפכת בכל קרביו חדוה לוהטת, כאילו ניצל בדרך נס מסכנה, ואגב אנחה קצרה ומתוקה הוא מתרומם ממקומו, מדי שלוח אליו האם מעל הסף דברי חיבה:

“עמוד אל התנור, עוד יש בו קצת חמימות, אני אלך ואשלח את מלכה להסיק מיד את התנור.”

וכשהבן נשען כבר אל קיר התנור, הוא שומע את קול האם הבא מריחוק מקום, כמתבייש:

“נסה נא להתפלל פעם תפילת מנחה, לשם האם, דויד’ל, נסה נא.”

והבן, השרוי באיזו חדוה מזהירה, זו הקרבה לפעמים בשעת יחוד של בין השמשות אל אנשים מתבודדים ועגומים – הוא עושה בלי כוונה את רצון האם, ושפתיו מתחילות לוחשות אגב ניגון הנוסח: “וידבר יי אל משה לאמר.” הוא מתחיל את תפילת המנחה העתיקה של היהודים במין עצב של מסירות נפש, כאילו הוא מבקש למצוא סעד לב בתפילת מנחה מסורסת זו, שיהודים דוויים, עם גמר כל יום תפל, מקדימים לה פרשה של קרבנות השומרת עוד משהו מראשית אמונתם הקדמוניה. הוא לחץ את ידיו אל התנור והתנועע מתוך דבקות, כאילו הוא, האיש הצעיר חדל-ההצלחה, אשר התכונן לכתוב ספר גדול-בינה – פנה רגע, באין ברירה, אל סוד האמונה החנוט אשר בסידור התפילה של היהודים, ובלבד שלא ישאר בתחום עצמו, במקום שלא היתה לו כל תקוה למצוא און למעשה גדול. ואף הוא מלמל בלחש את ניגון התפילה של היהודים, זה המצרף אל המלים הסתומות כעין משמעות בלתי-קיימת, והיה מונה בכוונת אמת שמות הקטורת: “נטף ושחלת וחלבנה…” כאילו רוחו, מתוך מצוקת אמונה, חיפּשה סמים נעלמים, שאפשר יהיה להכין מהם את הספר הפלאי, זה אשר אלהי כל העמים ירצנו כקטורת מנחה מאת העם העתיק, העומד בשעת בין השמשות של חייו. ולאט לאט שקטה נפשו ורק מחשבתו סבה בקלות, כמחשבת אדם אשר זה אך שקטה בקרבו מבוכת רגשות רבה. הוא היה מגיד עדיין בדילוג פסוקי זמרה, ואולם מתוך הרגל של יהודים, המחשבים חשבונות חול בשעת תפילה, התבונן אף הוא ברגעים האלה אל מעשיו העתידים. ראשית דבריו בספרו תהיה על דבר השארת הנפש – האיש הצעיר לא הבחין, כי שפתיו לחשו אותו רגע את תאומי המלים: “מחיה מתים…” והוא לא ידע בעצמו אל מה ירמזו לו עכשיו מחשבותיו – אם לאותה תשוקת הניחומים הלוהטת, העזה בעולם הזה גם מאהבת נשים, אשר בגללה ידבק האדם אל כל הבל הזיה, רק למען אמור: “יש מנוס ממות;” אם לאותה התוכחה הגדולה, אשר הוא התכונן להעלות בספרו על הגליון – כלפי דור אין חפץ זה שבישראל, היודע תחבולות העולם הזה מבלי לנחש להבין את רזי העולם הבא, הפוחד פחד נבער ממות ומתחכם לפחד הזה מדי תלותו על צווארי נשיו קמיעות של תכשיטים; או למצוקת נפשו הוא היתה מכוונת מחשבתו הראשונה הזאת בדבר השארת הנפש, מצוקת איש האומר לעשות מעשה רב והוא תוהה לדעת, אם הוא אחד מאלה אשר ניתן להם להשאיר את נפשם. והאיש הצעיר היה חוזר ומזמר, מדי השמיעו הפעם אל לבו את כוונת הדברים: “אתה – מחיה מתים, אתה רב להושיע” והוא כאילו כוון הפעם את כל מעייניו לתקות אמונה משולשת. ברגע פלאים אחד, מדי לחשו חזור ולחוש את וידוי התפילה המתוק הזה, דבקה נפשו אל דבר מה רב להושיע אשר גם יעזור לו לכתוב את הספר הנעלה, גם יקים את הפלא של תחית המתים בין בחורי היהודים, אף יתן לו לחוש, לדויד בן מנחם, כי יש בחיים איזו מהות ערבה ובלתי נתפסת, אשר מלוא חיי אדם אפשר לרדוף אחריה כאחרי צל ולרדת אחרי כן בעינים עצומות, למען חפש אותה בחיק הנשיה של המות. והאיש הצעיר נאלם כך ליד התנור, כשאצבעותיו מגששות לספוג חמימות אחרונה מתוך האבנים הצוננות של תנור בית הוריו, וכשרוחו מתאמץ למצוא את שארית הבטחון העז והנעלם אשר באמונת אבותיו החנוטה. ופתאום רעד מצינה שחדרה אל כל איבריו; הוא התנודד ופרש בעל כרחו מקיר התנור הצונן, ורגע עמד כאבוד וכנכלם באמצע החדר. דומה היה כאילו בבת אחת נסתלק גם מנפשו חום כל התקוות. והוא הפליט מלה אחת יחידה, שנשמעה כמו קריאת-פחד מיואשת ומבקשת חנינה:

“אמא!”

עם קריאה זו נכנסה החדרה אחותו מלכה, כשהיא גוררת אחריה את אלומת הקש שזנבה היה נתון בין זרועותיה של שרה’קה הקטנה. הילדה, שזה לא כבר הכירה מחדש את אחיה, הכריזה בקול חדוה כלפי דמות האח, שהסתמנה מתוך אפלולית החדר: “יסיקו את התנור!” והאחות הגדולה ניגשה אל האיש הצעיר, שנסוג בינתים שוב אל קיר התנור, והטיחה כלפי לחיי פניו את שתי כפות ידיה הקרות מצינת-חוץ. האח רעד בכל גופו, כאילו החריד את כל קרביו מגע ידים זה שהפתיע אותו ברגע תפל, כשנפשו היתה זרועה אפר שרפה של רגשות. והוא, אדם מנוסה במעט אהבת נשים וער משום כך ביותר לכל מזימת רגש של מעשה נשים, הוא דימה משום-מה לחשוב במעוף עין אחד קצר, כי אחותו חילקה לו בלא יודעים מעט טעם ליטוף של אשה הרגילה לחלק חיבה לגבר. והוא מלמל:

“מאימתי… ידעת לכוון באפלה את הידים?”

אחותו, שלא השגיחה אגב חשכה שבחדר באי-הרצון הנסוך על פני אחיה, קלטה בכל זאת משהו מן הרמז הצפון בדברים, ומדי תתה מענה נחפזה גם להתוודות בפני אחיה, בפני אח זה השב מן הכרך, שתנעם לו ביותר קרבת אחות מחוכמת, שראתה כבר מעט מעולם האהבה. והיא התפארה:

“אתה חושב, כי צלם אחד לכל בתולה שבעיירה. אם לדעת חפצת – יש לי אפילו בני-זוג לטיול…”

“רבים?” שאל האח, כשהוא מתפלא הפעם יותר מאשר הוא נבוך למראה דמות החיים של אחותו.

“את זה נודיעך ברבות הימים,” נפטרה אחותו אגב התחכמות רגילה בפי בתולה בת עיירה. והיא המשיכה לדבר בקול רם, כנערה שניצחה את בן-זוגה:

"סור נא אפוא לרגע, תן להעלות אש בתנור – שרה’קה, הביאי נא את השרפרף הקטן.

השרפרף הקטן, שהאח הכיר בחשכה את דמותו רבת הימים, השכיח מן האיש הצעיר את כל הענין הקודם והעלה בלבבו כעין רגש של רוך. הוא התחכם להחזיק ישיבה כל שהיא על פני השרפרף ביחד עם שתי האחיות, ובעלות ראשונה בפי התנור להב הקש העמום, זה אשר שלח אחרי כן לשונות אש שנתאבּכו אגב עשן עבה לתוך העלטה שבטבור התנור – נאלמו בבת אחת כל השלשה מתוך ציפיה מתוקה וגדולת רזים, זו הציפיה לקראת האש אשר לא אפסה עדיין בערי השדה ואשר שרד בה דבר-מה מן התעלומה של תקופת האש הקדמוניה. הנה הם צפופים יחד בדממה אחת, כל שלשת היושבים על השרפרף רב היחש שבא בירושה מבית-אבות נשכח, שרה’קה הקטנה, היושבת בתוך, היא התורמת מדי פעם אלומה של קש, והאחות הגדולה היא המכניסה לתוך פי התנור את השרביטים הארוכים, המצטרפים אל אחיהם הבוערים בתוך התנור אגב קול מתופצץ עליז… האח אינו משתף את עצמו למעשה ההסקה, אבל ידו נטויה למלוא שכמן של שתי האחיות, כמעשה עזר לישיבה משותפת או כסימן של קרבת לבבות אשר חלה להיות גם בו, מדי שבתו אל הסקת התנור הראשונה אשר בבית ההורים. ולאט לאט, מדי שקוט בו לבו, הוא נחפז, כרגיל אצלו, לצרף מחשבה מנחמת, אשר הנחמה שבה מתיחסת כמו תמיד אל מעשה חייו העתיד לבוא. הוא רוצה לכתוב ספר, אשר כל הקורא בו יאמין, כי לא רק הנכרי אשר מעם הארץ נושא בעול החיים בד בבד עם הטבע, ואשר על כן אין פחד המות אדיר לנגד עיניו… אל אלהים! מחשבת יאוש ראשונה מלמדת, כי היהודי הוא בבחינת אדם יחידי בעולם, בלי קשר עם משהו, בלי חמימות הלב של יצור הכפות לרצון נעלם. בכוח הדמיון אפשר לתאר מין אדם-מוראים כעין זה, המתהלך יחידי על פני תבל. הוא יודע כי יחיה שנים ואחרי כן ימות, ואתו אין אף אחד, אין לא דומם ולא צומח ולא חי, אשר יעזרו לו לשאת את הפחד מפני המות הזה. והנה האיש הזה חי רק לנפשו, וגם המות, הצפוי לו, הוא מות אשר לפניו לא היה כמוהו ואחריו לא יקום עוד מות אחר. רק תפיסת הדברים השנונה של היהודי עלולה לקרב אל השכל את המורא הגדול הזה: איש אחד יחידי ומות יחידי הנועד בשביל האיש הזה! הכי יש פה מהגזמת הדמיון, כשמשערים מה הוא בעולם מקום העמידה של אדם, אשר קצרו נתיבותיו מהגיע אל הטבע? הוא בעצמו, האברך דויד בן מנחם, אשר בגלל זה הוא הולך לכתוב ספר, רואה את ההפך לעינים: הלא היא החרפה הגדולה אשר סבה על היהודי בעולם הזה. ואף גם זאת: הכי ישוער, כי היהודים יחדלו פעם להיות מה שהנם? האדם הבודד על פני אדמות הלא בהכרח שיהיה עושה רק לנפשו – הוא, דויד בן מנחם הנאמן, אשר לא מצא לנפשו מנוחה גם אחרי היותו קנדידט לפילוסופיה, נזכר בכל המון הצעירים היהודים אשר ראה בכרך. מה קל להעלות על הלב את זכרון כל אחד מהם! ומדי היזכרו בהם עכשיו יש לו הרגש, כי כולם הם מצוינים ונבדלים מפני עצמם כחטאים של בית-אסורים, במקום שאין אחד דומה אל השני במעשי פשעיו הסתומים. אכן זאת היא הגדולה בכל הרעות: כי אין נס של תחית המתים נוהג לגבי בני אדם אשר אין להם קשר עם הטבע. אל אלהים! איזה צלם מפלצת: יהודי חי בלי השארת הנפש, יען יצא ממעגל הטבע; יהודי מוג-לב בגלל פחד המות הגדול; יהודי רעבתן רק לחיי שעה, משום שהוא מסוגר בתא חיים צר ומובדל מכל העולם! איזה סך-הכל של דמות היהודי – יצור אדם המפטם את עצמו לשם המות! זאת היא הרעה אשר הוא, דויד בן מנחם, התבונן לה אף חקר אותה; ולמען הפחית בעיני העולם את מידת הרעה הזאת הוא רוצה לכתוב ספר. הוא צריך לכתוב פרק ראשון: על דבר השארת הנפש. בו יבואו דברים להוכיח, כי גם ליהודי יש חלק בטבע. אמנם אין לו, לדויד בן-מנחם, די תקוה להראות לעין כל, כי היהודי נצר ככל האדם את ארחות הטבע הגלויים, אבל הוא ישכיל לגלות, כי יש דרכי טבע עקלקלות, אשר היהודי ידע לפלס אותן. לו היה הוא, דויד בן מנחם, בטוח, כי ינתן לו דיבור רב-הוכחה, המסגל דברים להבנה אגב רמזים, כי אז היה נותן בספר גם תיאור מצומצם מן הישיבה הנאלמה הזאת, זו שהוא משותף בה עכשיו עם אחות בת עשרים ועם אחות קטנה בת חמש – –

“אבא עומד עליו והוא אינו רואה!” מריע פתאום קול האחות מלכה, וחבילת היושבים מתפרדת. ועוד מעט ופני האיש הצעיר, שנתלהטו מהבל פי התנור, נתקלים בזקן הורים ארוך הספוג פּתי קרח. ותוך כדי נשיקה זו המתחוללת במעמד כל בני המשפחה, משמיע האב דברים שלא מענין הפגישה:

“שרה’קה, סורי מאצל התנור! כמה פעמים אמרתי, שלא יתנו לשבת ביחידות אל פי התנור!”

הבן מצטחק לגערת אב זו, המחללת לכאורה את שעת הפגישה. הוא נהנה לראות את אביו כמו שהיה, שומר אופי ומכונן סדר בבית, וככל בן שב-מולדת הוא מכיר לאביו גם תודה בעד זה ששלמות המזג של הוריו מעלימה מעיניו את הזיקנה, אשר חלה בהם במשך שנים של פרידה. והאיש הצעיר צונח שוב על השרפרף שלפני פי התנור ונכנס עם אביו בדברי שיחה ישרים:

“ובכן, אבא, כיצד שלומך? אתה נוהג לבוא מן הקנטורה עם חשכה כמו לפנים?”

“אין עבודה חסרה בקנטורה,” עונה האב בזעף כל שהוא, המתיחס אל המשך דבריו: “מיום שזה נעשה לראש בבית – – ואת ברוך עוד השארתי שם, הוא עודנו בחנות.”

“מי הוא ‘זה?’” – תמה הבן.

האחות הגדולה, שאף היא חזרה בינתים אל מקומה אשר ליד פי התנור, משיבה לאחיה דברי ביאור, כשפניה נטויים בשעת הדיבור לעומת האש:

"אבא מתכוון לאיסאַק, הוא עכשיו כמעט בעל הבית הגמור בקונטורה – "

“זהו צעיר הבנים של מאיר זלמן?” מנסה האורח לנחש, כיון שכוח הזכרון שלו נכשל בשם מחודש זה.

“זהו איצי הצעיר,” אומרת האם בלעג כלפי הבת, “היא קוראת לו ‘איסאק…’ הדבר כחידוש בעיניך – מאין מודה כזאת בביתו של מאיר זלמן? הרי זה מיום שלקחו למשה הבכור את האשה המגוהצת – הוא נעשה למויסיי, והקטן נקרא מאז איסאק. הלא תזכור עוד את החתונה?”

“אשתו של משה? דומה לי שלא ראיתיה מעולם – אבל דומה לי שמשה זה היה לקוי תמיד במחלות?”

“בן עשירים מוצא אשה נאה גם כשהוא חולה,” נאנחת האם.

“אינך זוכר – כחולת העינים,” נפנית האחות אל האח אגב התעוררות גלויה.

“דרוש לו לדעת, כי היא כחולת עינים…” אומרת האם בקול של ריטון, שהבן שומע מתוכו איזה ‘להכעיס’ המכוון כלפי הבת, “ואם היא יפת תואר, הרי מזלה ביש שבעתים… וכי יש יותר רע מבעל חולה?”

“הרבה היא דואגת לזה…” ממלמלת האחות בבת-צחוק כלפי פי התנור, כשהיא מנערת אגב משיכת כתפים את הקש הבוער, “והדוקטור מה?…”

“מה?” נעשית פתאום אזנו של האח חרדה לרמזי הדברים של אחותו.

“הדוקטור, לא הדוקטור היהודי…” פונה האחות אל האח אגב רמיזת עינים, "עם זה היא עושה רומן בפרהסיה, כולם יודעים את זאת – "

האיש הצעיר, שבנכר היה שומע מאורע של מעשה עגבים רק כדבר ענין, ישב עכשיו כנדהם, כאילו קצר כוח השמיעה שלו מקלוט דבר-זימה רב תקלה. והוא מלמל:

“הדוקטור? הלא הוא כבר איש בא בימים?”

“הוא אינו זקן עדיין כל כך…” מנערת שוב האחות את הקש הבוער, כשפניה לוהטים מחדוות שיחה.

“די לך לטנף את לשונך!” רוטנת האם כלפי הבת.

“מה שאני רוצה אני מדברת!” עונה הבת חלקה, כשהיא תובעת אגב הזדמנות את האם לריב בגלל עסקי נערות של בתולה בת עיירה. “לצאת עם מי שהוא – אסור, לעשות תסרוקת כפי שאת רוצה – אסור, ואף לדבר אסור…”

“את חצופה, ולא יותר,” מפטירה האם בחשאי, כמעט בלי רוגז.

הבן, שראה את עצמו כאשם מעט בריב משפחה זה, חיפש תחבולות דברים לשכך את הענין; ואולם האב הפליט בינתים:

“עוד בשבוע שעבר היה גרונו של משה פולט דם…”

בין כל המסובים משתררת דממת רגע; הבית מתמלא בבת אחת איזה פחד מות קלוקל ונמהר, וזה המתרחש בנקל בסביבה של יהודים מדי תסוב שיחת דברים על ציר המות. האם נאנחת אנחה הולכת וחוזרת, האב מתהלך הנה והנה בחדר, ואף האחות, מלכה, זו שפניה נטויים ישר כלפי הלהבה שבתנור, להט פניה הולך הלוך וחסור. ושרה’קה הקטנה, זו המתפלשת על פזורי הקש, ליד כרעי השרפרף הקטן, מוציאה פתאום מפיה מלה בודדה של ילדה לקויה הממעטת בדיבור:

“דם…”

ואחרי כן נדרשת האם מאליה להשלים עם הבת:

“מה תגידי עכשיו?… אוי ואבוי…”

והאחות, מלכה, שאף לבה נפגע מפחד המות, אינה יכולה בכל זאת לגזור על עצמה התאפקות גמורה. והיא מפטירה בתורת סיום:

“עכשיו משה שוב על רגליו, וזו עושה את הרומן שלה…”

האיש הצעיר, שכבר קבע בלי-יודעים בלבו החלטה גמורה, כי אחותו להוטה אחרי עניניו של אותו בית עשירים, אשר אביה משרת שם משכבר הימים במשרה של נאמן, לא רצה להלאות עכשיו את לבו ולחפש ביאורים, מדי שבתו אל פי התנור בערב ראשון זה של פגישה, ובית ההורים, שעזבו לפני שנים, דומה כמופיע לעיניו בלי פגמים. והוא הסב את השיחה מדי פנותו אל אביו:

“אמור נא לי, אבא, כיצד הזקן בעצמו?”

“כמו שהיה,” – עונה האב בקול ישר, מבלי רמז דופי כלפי בעל הבית שלו.

“עודנו יקטן כמו שהיה?”

האב מטה כלפי בנו מבט מן הצד, והוא נשאר שרוי בשתיקה כדי שלא לבייש את האורח. ואולם האם, הנכונה תמיד להטיל עוקץ בנותני השכירות של בעלה, עונה גם הפעם דברי לעג:

“מעשירות אין גדלים לאורך, אלא לרוחב.”

“והוא מגמגם בלשונו כמו לפנים?”

ושוב האם היא הנותנת דברי מענה:

“מגמגם עוד יותר – כשדורשים ממנו טובה.”

“והוא עודנו בעל שכל כמו שהיה?…”

“אצל גביר אין מודדים את השכל.”

“חדלי לפטפט,” מפטיר האב כמעט בלי רוגז, כיון שהוא משׂכל במתינות את אצבעותיו בכריכה של סיגריה עשויה בלי פגם, המיועדת לעישון הנחת אשר עם תחילת ערב חורף, למול הלהבה אשר בפי התנור…

“והוא עודנו בעל כרס, כמו שהיה?” חוזר ושואל האורח, שקולו נעשה משום מה יותר ער מדיבור לדיבור. הוא שח את דבריו במהירות ובהתרוממות הקול, אגב חפזון והתפנקות של בן שב-מולדת, אלה השכיחים גם אצל אורח למעלה מעשרים. והוא שואל עוד שאלה לא-שאלה, כמדבר אל נפשו:

"והוא גם עשיר כשהיה? – "

“הוא עוד יותר עשיר משהיה,” מגידה פתאום האחות דברים משלה.

האם נאנחת, והבן, השרוי רגע בשתיקה, פונה אחרי כן אל אביו ושואל בקול מתון, כשפניו נעשים בן-רגע כפני איש תפוש-מחשבות:

“הכי הוא באמת כל כך עשיר? אמור לי, אבא, מאין ליהודון כזה כל העושר הרב?”

“יותר עשיר משהיה,” שולח האב המעשן דברי הסכמה מתונים.

“מה אתה שואל, ילד שכמותך,” מחננת האם את קולה כלפי הבן הבוגר, המוזר, זה שהרחיק את עצמו מהווית העולם, “מי שיש לו הצלחה הולך ונעשה עשיר… – אבל התרומם נא מעל השרפרף ושב אל השולחן, ברוך יאכל אחר כך, כשיבוא.”

ואולם גם אגב שהות הטורח שלפני סעודת ערב משותפת לא נטרד האורח מהמשך שיחה, שהוא מכוון אותה ביחוד כלפי האב. הוא חוזר ושואל בלי הפוגות להתחלת ימי עשרו של מאיר זלמן, לראשית מעשהו של עושה הון זה, רחב הכרס וקצר הקומה, ואביו, שרוב ימי העמידה שלו שרת בבית עשירים זה בתור נאמן מקורב וזעום משכורת גם יחד, עונה עכשיו לבנו אגב הנאה ותמהון גם יחד – בפני בן זה שפנה מנעוריו ללימודי חכמה ופתאום, בליל שובו, נעשה פיו כמעין המתגבר לשאול על דבר מוצא העסקים שיהודים נוחלים על ידיהם הון.

ואולם הבן לא חשׂך את מוצא פיו עוד פעם ושתים:

"אתה אומר, אבא, הוא התחיל בכסף המוהר של אשתו ופתח חנות של קמח, ואחרי כן פתח את הקנטורה, ועכשיו יש לו בחנותו סחורה במחיר של…

“של מאה אלף,” מסיים האב.

“מאה אלף!” חוזר הבן על הדברים, כתמה ומבוהל. ולקול בהלה זה, היוצא מפי הבן האורח, תתרחש מסביב לשולחן דממה קצרה, כאילו כל המסובים מתבקשים במקצת לראות בתקלה את בן משפחתם, זה האברך המלומד השב מעיר הכרך ומוחו אינו תופס דבר-מציאות של חנות שיש בה סחורה בכמות של מאת אלף… ורק האם, מתוך דאגה יתרה לתמימות הלב של בנה, תמימות שיש בה מעט מגילוי אוולת, משיבה לו מיד כנרעשת:

“וכי מה אתה תמה כל כך?”

והוא, הבן, אינו עונה דבר, ורגע הוא נתון כולו למחשבותיו. הוא מהרהר בחידה ללא פתרונים, חידת יהודי קצר שכל ועושה הון, אשר עשיית עשרו אינה מתקבלת בנקל על השכל, כאילו יש בה דבר-מה לא טהור שהוא מחוץ לטבע הדברים. ופה, ליד שולחן האב העובד בתור נאמן דל משכורת אצל יהודי מופלא כזה, מגזים דמיונו של האיש הצעיר להראות לו את מאיר-זלמן, זה השרוי תמיד ברגזנות, כבן אדם הלקוי בחבלי דיבור – והנה הוא רוגז מסביב לאיש הנאמן של חנותו ומתופף על השולחן באצבעות קצרות ושמנות, בכדי להביא את “האיש” לידי הבנת הדברים הנאמרים בגמגום. והוא נותן צו אחרי צו אגב זעף אוולת המסרס את הישר, ואולם הציוויים ממלאים את משלחתם והעסק הולך וגדל, כאילו יש חוק למעלה מן הטבע השומר את הפתאים האלה, את היהודים עושי ההון האלה, אשר כמו עקרבים במדבר הם יוצרים לעצמם שפע בתוך העולם היהודי הצחיח, אשר סגרו עליו אם מעט ואם הרבה בכל המדינות שבעולם. והאיש הצעיר, כיודע למפרע שדבריו לא יהיו מובנים כל צרכם, נראה כמצטחק אל נפשו בשעה שהוא אומר:

“כל מיני היהודים האלה – – באיזה אופן הם באים לידי עושר?”

מן המסובים אין איש עונה למדבר, כיון שמרוב שיחה על דבר עשירות נעשה עליהם כבד לבם, לב הדלים. ובאין איש מתחיל בענין חדש נשמע פתאום קול הבת הבכירה:

“ברוך בושש הערב לבוא יותר מן הרגיל –”

האח, הרגיל להעיף את דמיונו מענין לענין, שומע בדברי אחותו משהו של דאגה השייך לה לבדה. ואולם הוא אינו מביא את הרגש הסתום הזה לידי מחשבת חקירה, כיון שהאם מוסיפה מיד דברי דאגה משלה:

“דואגת אני שברוך הולך לילה לילה ביחידוּת.”

“הלא הוא נער בן שש עשרה,” אומר האורח בקול עיף, מבלי החשיב את דברי הדאגה של האם. ותוך כדי זה נסגרות לרגע שמורות עיניו והוא מצטחק כבן מתפנק המתאווה לשינה.

“אינך יודע, ילד שכמותך. סכנת נפשות שכיחה עכשיו בעיר – אחד יהודי יצא לסגור את התריסים, ונמצא אחר כך הרוג – –”

ושוב נהיית דממה מסביב לשולחן, דממת פחד ללא בושה השכיחה בבתי יהודים בשעה שמי-שהוא מתחיל בשיחת רמזים על דבר פוגרומים. ואולם הפעם לא תארך הדממה הזאת, כיון שהאם חסה על הבן האורח, והיא מפתה אותו למעשה הנאה אחרון שלפני שינה:

“עמוד והתחמם קצת אל קיר התנור – שתי חבילות קש יצאו הפעם להסקה…”

הבן, ההולך בהנאה לקיים את מצות האם, תובע למעשה זה גם את האב:

“אבא, בוא התיצב גם אתה…”

האורח אינו נכנס בשיחה. עיף לשינה הוא עוצם את עיניו ומטה במקצת את הראש, כשהוא מתיר לעצמו בלי-יודעים להשען כל שהוא אל כתף-אב – בליל ראשון זה של פגישה. ואגב ערפלות החושים שלפני שינה הוא ממלמל:

“אבא, איזה בית קטן לך… זה לגבי זה אנחנו תופסים את מלוא הקיר של התנור – אמא, איפה אישן?…”

“בלי עין הרע, בני, אתה הגעת לידי גידול קומה, כמו אבא – תישן בחדר החדש.”

האורח שותק רגע ופניו, הלוהטים מחום התנור ומתאות שינה, צוחקים אגב עינים עצומות. אחר כך הוא אומר בקול ניחר של אדם העלול להרדם במקום עמדו:

“כן דברת, אמא, אנשי שכם אנחנו. איזה חדר חדש?”

“וכי אינך יודע שהוספתי לבית חדר חדש?” – מדבר אליו האב מפה אל אוזן, “איצי גרם, שאקבל מאתים כסף בהלואה, כשבא לידי שליטה בקנטורה – –הציעו לו את המשכב, איננו כבר בגדר של שמיעת דברים.”

"איצי – איסאק – – " ממלמל הבן ואינו מוסיף לזה שום דיבור. במוחו תועה דבר-מה הגורם לו לרגע חבלי שינה בלתי-צפויים, כאילו היה מי שהוא מבדר לו באצבע את שמורות העינים העצומות. ואולם דבר זה נעשה רק לרגע קצר בהיר במוחו, מדי הושיט לו האח, ברוך, הנכנס ברגע זה הביתה, את היד הקרה. למגע הקור פוקח האיש הצעיר את עיניו והוא מביט סביבו כמחפש דבר-מה. מבטו שנעשה פתאום ער עד מאוד נתלה בפני אחותו. ואולם מיד מובילים אותו לישון.

מתחילה התכונן האיש הצעיר להפקיר לבטלה רק יום ראשון של פגישה, ואולם למחרת יום בואו שמר שעה ארוכה אחרי יקיצה את המיטה, כשהוא שוכב על צדו כעין שכיבה של זעף וכשהוא נאלם אלם גמור מדי הגיע לאזניו מן החדר הסמוך אמירת דברים של האם: “חוששתני שהמיחם יהא צריך שוב פעם לגחלים!…” לקול זה, שלא נאמר בלחש, לימד הבן חובה כל שהיא על האם, שהשיחה את דאגתה בקול רם מעורר נרדמים, והוא לא בושש הפעם לקום, והתחיל מעלה על גופו את חלקי הבגדים אגב תנועות בוקר מהירות של אדם הנחפז למעשה יום קבוע. במעוף עין אחד שב הכל להיות בגדר של יכולת, זה אשר בשעת הזעף של יקיצה היה נראה כחדל מציאות, כדבר-מה הנידון מתחילתו לעקרות של שקר. אז – ומאז טרם עברה שעה ארוכה – התכווץ מתחת לשמיכת המוך המטולאה, שמי שהוא מבני הבית הוסיף עליה, ליתר חמימות, את פרוות העורות הקצרה של האם – זה מעיל הזקונים הקרח שהפריח שערות למול העינים של השוכב, שהיו עצומות מתוך רוגז. האיש הצעיר דחה מעל גבו את נטל הכיסוי הזה, שחמימותו התפלה היתה מזכירה לו בלי הפוגות את השינה המשותפת של ימי הנערות, עת הוא, ילד מגביה קומה ומעיין בעצמו ב“יורה דעה,” היה רואה את עצמו עם כל יקיצה ליד חזה האב החשוף, המעלה הבל של בוקר; ואולם אחר כך, מדי התכווצו שוב מתחת למכסה השמיכה, היה האיש הצעיר הולך ונטרד לשיעול של האב, שהתכונן לצאת ליום המשרה; מן החדר הסמוך נשמע קול הלעיסה של האם, קול אכילה קצרה של אם מזקינה הבולעת את כזית הבוקר הראשון, ובד בבד עם שאון לעיסה משיקה זו של פה חסר-שינים – נשמעה עוד אוושה צורמת עור, אשר הוא, האח המתראה כישן, פתר אותה לאחרונה כקול המסרק של אחותו המתהלך בין שערותיה בשעת סריקת הזעף של בוקר, כשעם קול נסירת המסרק הפגום עולות מאליהן דמעות בעינים. ולאט לאט נעשה הכל שקט וממלוא הבית חדל לבוא כל קול; והוא ראה בדמיון ראיה נכונה את האם הקולפת במטבח תפוחי אדמה, כשהיא משמיטה בלי נוע מתחת ידה את רצועות הקליפה, המעלות כעין אד בתוך חלל המטבח שכולו עדיין צינה, ואף את אחותו שיער עכשיו כיושבת למרגלות שרה’קה הקטנה, הנרדמת עדיין בתוך תחום החמימות של אמא, והיא, האחות הבכירה, חוזרת וקולעת את תאמי צמותיה רק למען ספות מעט חמימות לקצות האצבעות… ואז הכבידה את כל איבריו עצלנות זו של בחילה ופניו התעוותו במשקע הכר כפני אדם הרואה את עצמו אוויל מראשית הבוקר. לנוכח בוקר דלים זה של בית הורים התרושש בבת אחת כל הספר העומד להכתב. האיש הצעיר סתם אז בקצות אצבעותיו את שתי אזניו, לבלי לשמוע את תקתוק השעון הישן, זה קול התקתוק שבבתי דלים הוא מגיד מין שלום מרגעה שאינו דורש תיקון – ודמות הספר עלתה לפניו בכל חלקיה, דמות דמיון בהירה, אשר בהירותה מעידה עליה כי לא תבוא לעולם לידי קיום. הוא העביר לפני עיני רוחו את עשיית חלקיו של הספר העתיד, את ראשית-הדבר של החיבור המופלא אשר בו יגיד את הפשע אשר ראה ביהודים, את החלק הנמצא בתווך, זה עצם הבנין אשר בו ישכין את מחשבותיו, ואת אחרית הספר, אשר בו יחזה כבוד וימים רחוקים לעם היהודים הפלאי, עם אשר ניתק את מוסרות הטבע הרגילות ויבוא עם הטבע, אבי כל היצורים, בברית חדשה אשר עין זר לא תשורנה… והנה לפתע פתאום, למראה בית יהודים הרוגע בדלות רגילה, נגדעו שני קצות הספר, אשר יצירתם לא תתכן כלל במקום הזה, ובגדר של יכולת יצירה נשאר רק אמצע הספר, האמצע המעולף, אשר צורת גידולו לא הגיעה עדיין אפילו לידי בחינת דמיון. ופתאום שמע את אמירת אמו, אשר מצא בה כעין חטא ורוחו המרה הנה שבה אליו והוא אינו צפוי יותר לסכנת עצלנות של אדם אשר מראה עיניו גורם לו רק הבנה של רחמים. הוא רכס את בגדיו באצבעות שסמרו מצינת החדר, אך על פניו היתה שפוכה בת צחוק מדי שובו להרהר בחטא אמו, אשר השיב לו בבת אחת את רוחו. הוא נטל לעצמו אומץ נחמה חדש מדי הוסיפו לחשוב, כי רק הוא, בן יהודים, היה עלול לראות מין דבר של סילוף ברמז לא-רמז זה שיצא מתוך אמירת דברים של האם. האין גם דבר לא-נחשב זה, שהוא, דויד בן מנחם, הביא אותו לידי הגזמה רבה, אומר אמירה סתומה ונכונה גם יחד, כי מעשה החיים הקלוקל, זה אשר עדיין חלק בו ליהודי, מכתת הנהו לפתים קטנות שבקטנות, שאין בר-נש מאומות העולם עלול לתפוס את קטנות הדמות שלהן?… וכעין מעשה פיוס, השלוח בלי-יודעים אל האם, הכריז האיש הצעיר בטרם צאתו:

“אמא, הנה קמתי כבר והנני כבר מלובש.”

והוא מיהר לצאת אל החדר הסמוך, מדי שמעו משם קול ודברים חדשים. בחדר-האוכל, אל השולחן אשר המיחם היה עדיין שרוי עליו, ישב עכשיו במקום העליון של אבא, האח, ברוך, והיה טובל פרוסות חלה בכוס התה, שכף קטנה היתה נתונה בתוכה לסימן של מתיקות. האח הגדול מכיר מיד בישיבתו של ברוך, כי סעודת בית זו אינה נוהגת בכל בוקר אצל הנער המשרת; וכיון שהוא לא יצא עדיין ידי חובת פגישה כלפי אחיו הצעיר, הוא מנענע לו עכשיו בראשו אגב לגלוג קל:

“הנך לבוש מעיל לשתיית תה? והתה מתוק?…”

האח הצעיר עונה אגב קדרות פנים של משרת חנות בן שבע עשרה:

“רק דרך אגב נכנסתי הביתה.”

בין כה והאח הגדול רואה סימני סוד בפניהן של האחות והאם. האם אומרת:

"דומה שאבא שלח אותו להגיד לך… נודע להם בחנות, כי הנך פה – "

“ובכן?” תמה הבן.

“היה כדאי שתכנס לשם,” מסיימת האם אגב צחוק חנינה הממלא את כל קמטי פניה.

“הן היית כמו חבר לאיסאק, כשהיית נער,” מוסיפה גם האחות משלה.

האורח מבין, כי בשביל מסיבת בני ביתו יש בזה משום התחלת ענין שיתקיים זמן רב, והוא רואה את עצמו רשאי להיפטר מזה עכשיו בלא כלום:

“מוטב לי לשתות כוס תה.”

ומיד הוא מבחין בכוס מצוחצחת, ההפוכה על פיה בתוך הקערה שלה לסימן של יחוד… האחות מוזגת לו את החמים והאם משדלת אותה תוך כדי זה:

שימי לו סוכר מלוא הכף וחצי, הוא אינו אוהב הרבה מתיקות…"

“עדיין את שומרת את זה בזכרון,” מצטחק הבן ויושב אגב נחת רוח ליד האח הצעיר. אך ישיבת חיבה זו של האח בן הכרך גורם למשרת החנות קצת מבוכה, והוא גומר את שיירי כוסו אגב לגימות חפזון ומבליע בלגימת הסיום גם שאלת דברים, הנאמרים בזעף של נערות:

“ומה אגיד לאבא?…”

האח הגדול אינו מנחש כלל את הדברים כמכוונים אליו, והוא שותה כפות כפות את התה, שהוא מרגיש בו כעין מתיקות מיוחדת של בית-הורים דל, במקום שתה מתוק הוא סגולה לבריאות ולרוח טובה של חג.

“חכה מעט, החנות לא תברח. תן לו לשתות לגימות אחדות.”

האורח מבין הפעם, כי אגב נחת רוח של בוקר נעלם ממנו דבר-מה שהיה מכוון אליו. והוא מרים את פניו כלפי האם.

"דויד, הלא זה צריך ללכת אל החנות, אמור לו מה שיגיד לאבא – אם תיכנס היום אל החנות – ”

רגע אחד שוהה עדיין בת-הצחוק על פני האיש הצעיר, הנטויים כלפי האם. דומה הדבר, כי אגב שלות-רוח מתכונן האורח להיות שואל ומשיב בענין בית רגיל, שמאריכים בו לשם שיחה עם אם אגב שתיית תה של בוקר. ואולם פתאום, בכוח-הדמיון הרגיל אצלו, הוא רואה לפניו את החנות, אשר קירותיה צפופים עד התקרה שקי קמח, את הזקן, המתופף על השקים באין קונה בחנות, ואת אביו היושב אל שולחן החשבונות, כשנד שקי קמח לו מזה ומזה – ופתאום נשמע קול גמגום, קול המאבד רוב צורה של לשון אדם מדי עברו בין שקי הקמח המפוטמים החוסמים את רוב החלל של החנות:

"בנך, אתה אומר, בא להתארח, יכנס נא אל החנות – "

“ר' מאיר זלמן –?” מטה האב הנאמן את האוזן, המקבלת עליה לרגע של מנוחה את עט החשבון.

"דויד’ל שלך, אמרתי, יכנס אל החנות – – "

“לשם מה הוא צריך לי בחנות, המשוגע הזקן הזה,” אומר האיש הצעיר, מדי הרפות ממנו דמיונו.

“לא אל החנות סתם מכוון כאן המדובר,” מעירה האם לשם פיוס, כשהיא רואה את הקדרות העולה על פני האורח, “בחנות יש דלת אל הדירה שלהם. הכי אינך זוכר?”

ולדברי אמו, המעוררים אותו לזכרון, מביט האיש הצעיר רגע בעינים קמות וקצה לשונו נע בין שפתיו, כאילו הוא מלקק בלי-משים את טעם התמצית של ילדותו, העולה לפניו בזכרונו. ושוב, באותו כוח-הדמיון המעמיד לפני עיני הרוח את הדברים כמו חיים, המחיה עוד יותר על ידי תמצית הצירופים שאינה שכיחה בחיים עצמם, רואה האיש הצעיר איזה מעשה ילדות הנגמר בכשלון משותף לו ולאיצי החבר, זה המסתלק לתוך חביון החדרים של בית הגביר, כשהוא מובל כנתפס בידי האשה המשרתת בביתם. והוא, דויד’ל, כשהוא נשלח אחר כך על ידי אמא, למען בקש זוז כסף מאבא, הוא מקבל בחנות נזיפת עונש איומה ומתמיהה:

"הך את לחייו, אני אומר לך, בפָני הך את לחייו, מנחם! – – "

"וכי לשם מה אתה מחכה עדיין, ברוך? – מפנה האיש הצעיר את דבריו כלפי האח, השוהה עדיין בעמידה של צפיה. אך דבריו, הנשמעים כגמר ענין, נשמעים בלי-משים בלי זעף, כאילו האח הגדול נזהר בלי יודעים מלהוסיף כעס כל שהוא לאח צעיר זה, שעלה בחלקו לשרת אצל אותו מטורף זקן. ואגב רגש הרוך, המתרחש בלבו כלפי האח הצעיר, הוא שואל:

“איך הוא המתעתע הזה לעת זקוניו? בודאי שהוא גרוע עוד יותר?”

“ילד שכמותך, משוגע אתה קורא את מאיר זלמן!” מוכיחה האם את בנה, המצער אותה על ידי חוסר הבנה, שכמותה לא יתכן לכאורה לשער אצל בן-כרך. “בוא ותראה את עולמו של זה, ילד שכמותך… – די לעמוד כאן, ברוך, מוטב לך שלא תשמע מין דיבור כזה…”

“אמא,” מרטן הבחור המשרת אגב פנים זועפים, “אבא אמר: גם אשתו של משה בקשה, שדויד יכנס אליהם…”

“אתה רואה,” מתנערת האחות כלפי האורח, “עכשיו כבר תלך…”

והיא, הבתולה בת העיירה, שאינה חדלה לחשוד כי לאחיה השב מן הכרך יפים כל מיני אהבים, מביטה עכשיו אליו בעינים לוהטות, המביעות בקשה, מין בקשה סתומה על דבר שיתוף-ענינים. ואולם האח, שחזון הדמיון טרם נסתלק מלפניו, משסע את הענין החדש בדברים נמהרים:

“אף זו צריכה לי? די לה בדוקטור הזקן שלה!”

האם מתאפקת מענות, כיון שצעיר הבנים עדיין עומד על הסף. והיא משדלת את זה בחפזון:

“מתי אזכה שתצא ללכת אל החנות?…”

ומדי צאת הבן הצעיר מן הבית, מחדשת האם את דבריה כלפי בנה הבכור:

“יוצא לפי דבריך, כי אבא היה כל ימיו נאמן אצל איש משוגע?”

היא שבה מיד אל הענין הקודם, אשר נגע עד לבה. היא אשתו של איש שכיר זעום פרנסה, שהתנחמה תמיד בנחמה התמימה, כי מיעוט הפרנסה תלוי רק בחוסר מזל, חשבה בכל זאת את בעלה היודע חשבונות לאיש מעלה ובינה, שגורלו גרם לו להיות כל ימיו רק עוזר לאחרים בדבר הפלאים של עשיית הון. והנה בא בנה, הבן הנבחר, ופוסק בדברים נמהרים, כי אותו מאיר-זלמן הוא רק סתם מטורף ולא יותר, כלומר: עיקר העיקרים, בן האדם רב-המזל, הגביר הפלאי אשר לו נמכר בעלה הנאמן עם כל כוח השכל שלו – אינו כלל דבר שבמציאות. לא נזהרה הפעם מלפגוע בכבוד בנה אשר זה אמש שב ממרחקים:

“יצחקו לך, ילד שכמותך… יוצא לפי דבריך, שאבא שלך הוא בודאי לא כלום?…”

“אבא?” חזר הבן כתמה, “מה אבא שייך לכאן?”

"הן כך יוצא – אם מאיר זלמן הוא משוגע, אז אבא הוא, חס וחלילה – – "

והיא לא גמרה את דבריה, כמי שאינו רוצה להעלות על הלשון דבר-מה נבער, שאינו בגדר של אפשרות. והבן, בראותו כי פגם בדבריו אצל האם דבר-מה של עיקר, מצא מיד תחבולה של פיוס בפתיחת צקלונים, שהתחיל מוציא מהם במתינות את הבגדים ואת קטני החפצים. והאם, כפי שהבן שיער מראש, הסיחה בבת אחת את דעתה מן הקודם למראה חליפת הבגדים הראשונה, שהבן העלה אותה לחלקיה. ולמראה כבוד בגדים זה, שהיא לא ראתה כמותו מעולם בחוג משפחתה, שבה האם ותחנן את קולה:

“וכי למה לא תיכנס לשם? יש לך, ברוך השם, מה ללבוש.”

הוא לא רצה להרגיז את האם, ועל כן היה מוציא בנחת סתם דברים:

“וכי מה אראה שם, אמא?”

האחות, שידיה היו ממשמשות בין החפצים של האח, מיהרה להגיד:

“תראה את אשתו של משה – יפה כמוה עוד לא ראית!”

“וכי באמת יפה כל כך?” שאל הבן מדי הביטו אל אמו. הוא, האיש למעלה מעשרים וחמש, ששהה שנים בעיר כרך, נמנע מלדבר בדבר יפי אשה אל אחותו הבוגרת, מתוך הרגל לב של בן-צנועים, הרואה באחות לא נשואה תום נעול שאף אח אינו רשאי לחלל אותו על-ידי דיבור שאינו נקי מרמזים. האם משיבה:

“הן עוד תמול אמרתי לך, כי אשה יפת תואר לו למשה, כדאי לך, בני, להסתכל בה פעם לשם עונג.”

דבריה האחרונים של האם נחרתו בלי-משים בלב הבן השומע, ומדי עמדו גחון על גב הצקלון הפתוח היה האיש הצעיר חוזר ושוקל את דבר אמו, וכמתבייש להביט בפני האם הפליט דברים שהיו מכוונים ביותר כלפי נפשו:

“מה ראית לזכור, כי כבר שׂחת לי אתמול על דבר יפת-תואר?… ואני רשאי להסתכל בה לשם עונג?…”

על פניו, כרגיל אצלו בשעה שהוא נתפס למחשבות, עלתה בת-צחוק נאלמה ורחבה, שהשתפכה במלוא הפנים והוסיפה כעין זוהר מרטט למצחו הצח והרם. הוא הרהר ברגע זה מתוך חדוות לב, כי במוצא הפה התמים של אמו ניתן לו בלי משים גילוי יקר, גילוי תום של אם מישראל המניחה בדעתה, כי היופי גורם עונג כשר. והוא, כדרכו, נחפז אל ראש מחשבותיו, אל הקשר הנעלם אשר בין היהודים ובין יפי האמת של הטבע הקיים לעולם, וידיו היו ממשמשות אותו רגע, בלי כל כוונת סידור, בניירות ובתמונות צילום, שהיה מכנס ומערבב אותם בזה אחר זה. פתאום נשמטה מידו אחת התמונות, קרטון דק של צילום, שבדרך נפילה גילה לאיש הצעיר את דמות הפנים שעליו, פני בתולה אדירת-תלתלים גזוזים, שגילתה לשם צילום את מרומי זרועותיה צחות הבשר. זאת היתה תמונת מתנה לא יקרה, שהאיש הצעיר השמיט אותה מתוך היד מבלי לבוא לידי הפסקת מחשבה, אך תוך כדי זה השגיח באמו, שהרימה את התמונה מעל הארץ והצמידה אליה את מבטה, כשהיא מעבירה את הקרטון הדק והממועך דרך כל היקף הראייה של עיניה. ופתאום נראה לאיש הצעיר, כי שפתי האם התנועעו בתנועה מהירה, כמעט לא ניכרת לעינים. רגע אחד לא עמד הבן על מהותה של תנועת-השפתים האילמת הזאת, ואולם מיד ניחש את פירושה, ומפיו התפרצה בלי-משים קריאת תמהון:

“מה זה, אמא – ירוק ירקת בתמונה?”

זאת היתה יריקה כל שהיא, יריקת שפתים נובלות ודקות, והאם, אשר גם לא מחתה אחרי יריקת מסתרים זו את פיה, תירצה את מעשה כמתביישת:

“קחנה מעל פני, איני יכולה להביט בצורה כזאת…”

והבן מחל מיד אגב צחוק:

“זה מתגולל אצלי מעשה צילום ולא יותר…”

האם הושיטה לו את התמונה, כשצורת הצילום הפוכה בידה כלפי מטה:

“אוי ואבוי לאמא של זו…”

הבן הטה ברגע זה כמתכוון את ראשו, ומבטו היה תר לראות את האחות, זו ששהתה עכשיו בקצה השני של החדר, אצל ארון הכלים. האח ציין אגב הבטה מהירה כי ידיה של אחותו ממשמשות שלא לצורך בין הכלים שבמדור הארון העליון, זה המיוחד לכלי הזכוכית של פסח. והאח התבונן רגע ארוך באחותו הנאלמה, שראשה היה מורד קצת, כנוטה לנפול על המדף שבארון, והוא רצה משום מה לקרוא אותה בשמה; אבל מפיו לא יצא כל הגה, ורק כף ידו, שהחזיק בתוכה את הקרטון שקבל מיד האם, רעדה מקוצר רוח. וכה עבר עוד רגע של שתיקה משותפת לכל השלשה, ועוד מעט, בראות האיש הצעיר את האם כמתכוננת לנוע ממקום עמדה, לא יכול להבליג על תאות לבו, ויקרא:

“מלכה!”

לקול הקריאה לא הפנתה האחות את ראשה, ובאזני האח עלה רק קול צלצול של כוסות המתנגשות זו בזו. ופתאום נשמע קול צליל חזק, קול נפץ של כלי זכוכית הנופל ממקום גבוה. הנערה גחנה מיד לארץ, והאם המליטה מחמת צער דברי גידוף כלפי הבת:

“ידים ידי גולם – וכי למה עלה פתאום בדעתך למשמש עכשיו בין הכוסות של פסח?”

ובעוד רגע הוסיפה אגב אנחה קלה:

“יהי זה סימן ברכה לשם האורח…”

ואז התרוממה הבת מעל הארץ, כשאוסף שברי הזכוכית בין אצבעותיה. פניה היו אדומים אודם רב, והאח, מדי ראותו מכיתת זכוכית כנלחצת בחזקה בתוך חופן היד של האחות, צעק אליה בלי משים:

“בזהירות! תחתכי את היד!”

ואולם הנערה, כאילו היתה אתה פתאום רוח חדשה, הפנתה אל אחיה את עיניה המזהירות אגב התעוררות, ומדי הושיטה כנגדו את כף היד העמוסה לשונות חדות של זכוכית, כמראה לו את המשא המסוכן שבידה, שלחה אליו דברים אגב צאתה מן החדר:

“לא אקבל אף חיתוך אחד ביד – מיד אראה לך.”

ואולם היא לא שבה מיד אל החדר, כאילו נמלכה פתאום בלבבה לפייס את האם ולעשות דבר-מה בחדר המטבח, זה המסור בשעת בוקר לטיפול הידים של אמא. ועוד מעט וגם האם פורשת לעבודת הבישול, והאורח מכנס בלי חמדה את פזורי חפציו, ומסתלק אל החדר הקטן שהוקצה לו לדירת יחוד. הוא מעלה בחפזון על השולחן את כלי-הכתיבה, טובל ביד רועדת את העט בדיו, ומדי שהותו כך זמן-מה גחון על גבי הנייר, כשאצבעות ידו דרוכות לכתיבה – הוא מסובב את עיניו בחוריהן ומסייר את קירות החדר, שהלובן שלהם מעיד על מיעוט ימים שלאחר סיוד. מבטו, היוצא מעינים שנתאדמו מכפיפת הראש, מפיק יאוש עכור, חדל-מחשבה. ובעוד מוחו מתלבט להביא לידי סך-הכל את רמזי הבושת של חיי אחותו – מרמזי הרמזים של יום אתמול עד רמז הכשלון של הכוס הנשברה ועד האות היוצא מן החדר הזה, שכסף לבנות אותו נתקבל בדרך נס – נוטף עטו של האיש הצעיר את אותיות הכתב הראשונות, ומלות הנחת של התחלת ספר יורדות בצפיפות אלו בצד אלו על גבי הנייר. ואולם הוא מפסיק מיד, ישיבתו נעשית זקופה והוא מסתכל בשורת הכתב היחידה, הקיימת על גבי הגליון. הוא חדל פתאום להיות עמוס דמיונות, ורק הרהור חולף עובר במוחו, כי ביום התחל אדם לעשות ספר ידריך אותו הטבע כאשר ידריך את החי בדרך חייו: צעד אחרי צעד, מבלי עורר אותו לחשוב על דבר גמר מטרה ומבלי התוות מראש דרך ארוכה. ולהרהור זה הוא מנחש מעין עונג הצפוי לו בעתיד, והוא נזכר בימים יקרים מימי נערותו, עת אף הוא, נער-בחורים יהודי, שהיתה לו בכל יום חובה של לימוד “יורה דעה,” היה נאלם פתאום מתוך הרגשת החיים העתידים, הרגשה מתוקה שהיתה משתפכת כעסיס ממש בכל עצמותיו. ההיה זה רגש הגידול הרגיל השכיח אצל כל בן-נעורים, או אולי ניתן לו כבר אז להרגיש במוקדם אותו מתק החיים המיוחד, אשר הטבע צפן כגמול לכל אלה המייחדים לעצמם את העמל הנבחר, את זה אשר ישא את פריו רק בעתיד רחוק? אמנם כן, לחינם ייגע עכשיו את דמיונו לנחש את המופלא אשר בעבר ואת הנעלם אשר בעתיד; כי הלא דבר אחד ברור לו למצער, כי בעד עמל המסייע להשארת נפש אין לבקש כל שכר, ואפילו את השכר הבלתי נחשב הניתן בצורת הכרה של ודאות, הכרה המבטיחה לעושה המפעל כי מפעלו יבוא לידי קיום. אכן רק עכשיו, כשניגש לכתוב את הספר, נגלה לו הסוד: כתיבה של ספר היא השתלשלות כהשתלשלות המתונה של החיים עצמם. והוא, דויד בן מנחם, אשר ניחש תמיד במסתרים כי יש דבר-מה בלתי נתפס בחיים, אשר בגללו יתכן לאדם לעשות עצמו אוויל וללעוג למות – הוא מרגיש עכשיו אותו הדבר בצורה חדשה, כלומר, הוא מאמין, כי יש דבר-מה בכתיבה של ספר, אשר בגללו אפשר לאדם לעשות את עצמו אויל וללעוג לעש הזמן, האוכל בספרים על ימין ועל שמאל. אמנם כן, הוא, דויד בן מנחם, אשר חמד כל כך את החיים ולמראית עין היה חי בדמות עלם יהודי מחשב קטנות, הנה מצא עכשיו דרך לחיי אמת. הוא שיער קודם בדמיון, כי יש אפשרות כי מי שהוא מן היהודים יכתוב ספר – מין חיבור הדומה כל-שהוא לספרים אשר בכתבי הקודש: מייסר ומבטיח, מגלה רע לא-רע ומנבא טוב לא-יאמן – והספר הזה, ביום היבראו, ישלים בעולם את כבוד היהודים אשר היה לחרפה; והנה עכשיו נוסף לו דבר-מה בשביל עצמו: מעשה הכתיבה. – הוא שב וגחן על גבי הנייר, פניו הצטחקו והעט עוד רעד זמן מה בידו, מדי נטוף מפיו אותיות צמצום קטנות-דמות. הוא נתעורר רק כעבור שעה ארוכה, בקרוא לו מי שהוא מן החדר הסמוך:

“דויד, אבא כבר בא.”

אגב סתוֹם-נפש לא הבחין לדעת קול מי הוא הקורא לו, אבל צלצול הקול השאיר הד בנפשו – כאשר יקרה תמיד עת קול לא-צפוי יעורר את האדם מהמון מעייניו; הקול, שהזמין לארוחת הצהרים, בא מאצל הסף, והאיש הצעיר שהה רגע אחרי קומו ממקומו ולא ציית לקול הקורא לו. דומה היה, כי אחרי שהכיר כי הקול קול אחותו, רצה להביא את האחות לידי כניסה אל חדרו; אבל מדי עבור רגעים ואיש לא נכנס אליו החדרה, פנה האיש הצעיר לצאת, ומפיו התמלטו מלים אשר הגיד בקול לעצמו:

"מוכרח אני להיכנס לאותו בית – – "

והוא נשאר עומד בלי נוע, אחרי שנתן תוקף להחלטת-לב לא ברורה. מבטו, מבלי ראות, היה צמוד זמן מה לרשת האילמת שהשחירה מעל הגליון הכתוב, וידו, אשר נמשכה לכנס את גליון הכתיבה לתוך ארגז השולחן, לא עצרה כוח לעשות את מילוי משלחתה. האיש הצעיר הפך על פניו את הגליון עם ראשית הכתיבה, ויצא בצעדים לא ישרים אל חדר-האוכל.

האב הביט כלפי הנכנס במבט נטרף של יהודי הטובל כזית “המוציא” במלח; הבן קבע את ישיבתו אצל השולחן אגב תנועה מרושלת של אדם שהחסיר דבר-מה. ומדי לעוס האב בדממה את הכזית הראשון של סעודת החול, היה סיפק בידי האיש הצעיר לציין בפני עצמו, כי גם הפעם, מדי שבתו אל שולחן אביו אחרי כמה שנים של פרידה, לא היה אלא כבחור משכיל המצטרף אל הסעודה בלי נטילת ידים. ומתוך הרגשה זו של אדם שאין לו סבר-ישיבה נכון הקדים לדרוש אל אביו, כשזה שותק עדיין שתיקת הכרח שלפני גמר “המוציא”:

“מה זה רוצה לומר, אבא – וכי אני מוכרח להיכנס אל החנות? ממש היום – אין שהות בכדי יום אחד?”

האיש הצעיר, שלפני רגעים אחדים, בבדידות חדרו, קיבל על עצמו אותו הדבר ממש בתור נדר, התחיל שוב דן בענין זה למראה אחותו, שישבה עטופה מטפחת חורף ועיניה נדבקו, אגב מבט עניו של בת הורים, אל פי האב הלועס את כזית הברכה של תחילת סעודה… האב נתן מענה דברים שהיה צפוי מראש:

“וכי מה איכפת לך אם תיכנס לשם ותראה פני אדם? בפרט שאתה ואיצי הייתם לפנים בבחינת חברים.”

“עם איצי,” חזר האיש הצעיר על השם, ושהה רגע כתפוש מחשבות. הוא כאילו נתבלבל בלי-משים אגב אפשרות זו שניתנה לו להעמיד את אחותו בנסיון. וסוף סוף, למראה הפרישות הקרה הנסוכה על דמות אחותו, העלה על לשונו דברים מסורסים, שהילל בהם, באופן בלתי צפוי לעצמו, את אותו איצי בן-האדונים:

“הוא כבר נעשה בודאי לחשוב שבחשובים… את זאת שמעתי כבר בבית, כי הוא עכשיו בעל-הבית גמור.” האב, שהבל התבשיל הראשון עלה ברגע זה בפניו, נהנה לשמוע דברי נחת כאלה מפי הבן המוזר, זה שברח בימי נערותו מבית הורים, הגדיל לעשות את עצמו למין דוקטור בלתי שכיח, ושב עכשיו, באמצע תקופת השנה, בתור אברך גדול בלורית וחשׂוּך עתידות. והוא הפליט דברים מוזרים, כשהוא עושה את עצמו, בפעם הראשונה בחייו, שליח לרצון אשה:

"הכלה שבבית, אשתו של משה, יש לה חשק גדול לראות אותו – – "

בשעת דיבור זה הביט האב אל האם, ומסירת הדברים נסבה על-אודות הבן בלשון נסתר; ואולם פני הלז נתאדמו עד כדי אודם גלוי, מתוך מבוכת לב של עלם יהודי טפוח צניעות, שכל שיח ושיג בדבר נשים נראה לו בפני הורים כחטא של מעשה ערוה. והוא ניסה להסב במתכוון את השיחה:

“דרך אגב, יש לי לשאול אצלו דבר-מה, אצל איצי…”

ואולם האב לא חשך את פיו מלהגיד את המשך דבריו כלפי אשתו עקרת הבית, זו שזכותה קודמת לשמוע דברי תהילה על-אודות צאצאיה יפי-התואר:

“אפילו אל החנות יצאה זו, אשתו של משה, ובאותו מעמד, ליד השולחן שלי, לא חדלה מלנסות אלי שאלות: סבורתני שבן הגון הוא הבן הבכור שלו, ר' מנחם…”

ואולם האב שב מיד אל הענין הקודם, והתחיל מדבר בבן-אדוניו אגב עונג הרמיה של נאמן זקן ורגיל:

"איצי זה – לא תכירנו… אנכי הכנסתי אותו לתוך העסק – מתחילה לא ידע אפילו לתפוס עמידה בחנות… ועוד כמה זמן אחרי כך היה לפעמים קונה שלא מן המקום דורש אותו לשם שימוש, כמו את נער משרת. הן איננו בעל צורה, כפי שאתה זוכר. ועכשיו – "

ובין לגימת כף ושניה היה האב הולך ומוסיף דברים:

"כמה הוא יודע להתהלך עם קונים – כיצד הוא מוציא את דם התמצית, כשיש לו עסק עם קונה – איך הוא מרים עכשיו את המגבעת, כשהוא נפגש עם פריץ – "

והאיש הצעיר, שגרם לכאורה בעצמו לדברי התהילה התפלים האלה, הכריח את עצמו להגיד:

“אבל הן הוא לגמרי חדל-דמות – איזה מין מגבעת חבוש יקטן זה?…”

והאיש הצעיר הצטחק בקול, כאילו נהנה לשמוע מפי עצמו לגלוג גס ותמים זה, שכמותו אדם פולט רק בשעת התרגשות של בוז. האב הקדיר לדברי הבן את גבותיו, ואולם האם ענתה בתמימות:

“מה אתה שואל, ילד שכמותך – הוא לבוש כמו פריץ, וגם יקבל אשה נאה כמו משה אחיו.”

האב, שלא היה סיפק בידו לתת דופי בבנו בגלל דברי ההתלוצצות, הפריז תמורת זה בדברי שבח נוספים:

"הוא אינו בהול על הפרוטה כמו הזקן – "

“כיצד אתה אומר – הוא אינו בהול על הפרוטה?…,” הבהילה האם במעוף עין אחד את כל מרירות לבה, מרירות לב של אשת נאמן השומרת עברה לנותני המשכורת הדלה של בעלה. – “וכשהיה המדובר בדבר הוספה של עשרת זוזים לשבוע? הנתנו לך אז הוספה?”

והיא יצאה להביא תבשיל שני, כשכתפיה הכפופות נעות אגב הליכה של רוגז.

והאב תירץ בדברי נחת של נאמן זקן, שמשכורתו הדלה דומה בעיניו כקבועה בידי שמים:

“שכירות זה ענין לחוד… לעומת זה הלווה מאה כסף לבנין החדר, נתן בלי כסף את מקום החנות –”

“איזה חנות?” תמה הבן.

“וכי לא סיפרו לך? זה רק בקיץ, במקום שהולכים לטייל, שם יש עכשיו למאיר זלמן בית-אוצר של סחורה, ושם, באותו הבנין, יש כעין חנות קטנה של קרשים, לא חנות ממש. וכי לא כתבנו לך כלל? אשתקד כבר התחילה מלכה יוצאת לשם לפנות ערב –”

האיש הצעיר הוריד את ראשו ואשמורות עיניו כיסו כמעט על מבטו הנבוך. מתוך קטעי הדברים של האב יצא לו פתאום ענין חדש, ענין מביש בדבר אחות בתולה, הסוחרת בערבים בחנות הסוכה, לשם מכירת ממתקים לבחורים טיילים – והוא זכר בבת אחת מכתבי אם ארוכים, כתובים בלשון המדוברת וערוכים על הגליון בכתב מסובך ובלתי נפסק, הדומה לאנחת אם ארוכה וסתומה הבאה ממרחקים. במכתב חרטומים אחד כזה, שהבן הקורא הבליע את תוכו אגב דילוגים, היה רשום בודאי גם סוד ההתחלה בדבר מעשה חנות זה, שעכשיו הוא, הבן, מיצר לשמוע אותו באיחור זמן. והוא שהה אגב שתיקה מבלי חכות לתוספת דברי ביאור מצד אחותו, היושבת אתו יד על יד, כשהיא כולה נאלמה ומטפחת החורף עוטפת את פניה עד למרום העינים. אך באין האם ליד השולחן ראתה הבת לבסוף הכרח לעצמה להגיד דבר-מה בענין זה:

“רק לאחר הפסח פותחים שם מעין חנות – כשנעשה חם ביותר… וכי לדעתך יש בזה משום בושה?”

“בושה?” חזר האח על דברי אחותו, “אלא שהיה דומה לי, כי לא יתואר כלל שגם אצלנו תהיה חנות…”

האב הניע אגב ויתור של הכנעה את זקנו המלבין, והיה דומה כי אף הוא, העושה מעשה עט ומוצא את לחמו הדל על-ידי חכמת הפנקסים, נוטה לראות פחיתות של כבוד בחנות-ספיח זו, הנמצאת מחוץ לתחום החנויות הרגילות. והוא ישב רגע בשתיקה, כשומע חרפה, ואחר כך פלט בחשאי מין תלונה לא-תלונה, שאפשר היה לדרוש אותה כמכוּונת כאחת גם כלפי שמים וגם כלפי הבן המוזר, החוטא שלא מדעת – זה אשר מתחילה עשה את עצמו אוויל לעבוד במלאכת האריגה ואחר כך הלך ללמוד דוקטוריה שאינה מכניסה רווחים. הוא אמר:

“כשאין הכנסה אחרת מן הצד – לוּ זכיתי היית אתה לומד חכמת הרפואה, ואז היה הכל אחר – מתחילה ועד סוף…”

לתוכחת האב הרים הבן את ראשו ועיניו הישירו להביט רגע אגב מבט מלא ומזהיר. במעוף עין אחד קם לפניו כל גורלו – גורל איש שניחא לו בהפקרות גמורה של נחת-החיים, ובלבד שינתן לו לעשות עמל-מסתרים, השמור לטובתם של חיים אחרים לא-חייו. ובהימלא לפתע פתאום נפשו – לא יכול לעצור ברוחו וגילה בדברים תמימים כל שהוא מסוד נפשו:

"סבלתי מזה די והותר – מזה שלא יכולתי לשלוח לכם כסף. אבל – גזירה היא עלי – – "

“מה שייך – גזירה? הכל היה תלוי בך,” הניע האב שוב פעם את זקנו מתוך רוגז עצור כלפי בנו.

“לא היה תלוי בי,” ענה הבן שוב דברים סתומים, שהיה בהם מגילוי נפשו.

“ובמי היה תלוי, אם לא בך?” ענה האב בנחת, כמתכונן להתווכח. ובפרט שאתה היית מילדותך כפות אל אבא ואמא… מותר היה לחכות שתחפוץ להיות לאיש וגם תשמור בזכרון כי אבא שלך הוא רק נאמן – ואצל מי נאמן!"

“חדל מזה, אבא,” הפליט הבן בקול רפה, כאילו היה לו קשה לשמוע בגלוי את האמת הכי מרה של חייו, זו אשר עוד שם, בעיר הלימודים אשר בחוץ לארץ, היתה מביאה אותו לפעמים לידי כך שיאלם מתוך עגמת נפש מדי שבתו אל אחד מספרי החכמה – החכמה שאינה קרדום לחפור בה רווחים של כסף והשוללת למפרע כל תקוה ליום הרווחה, אשר בו אפשר יהיה לשמח את לב ההורים. והוא, בכדי להיפטר עכשיו מויכוח ללא תועלת, חזר אל הענין הקודם:

“וכי למי מוכרים שם מי-סלטר?”

ומדי הוציאו דיבור אחרון זה מפיו מתחילה עולה על פניו אותה בת צחוק אטומה, הרגילה אצלו בשעה שדמיונו פועל. הוא צופה בעיני דמיון בתמונה מימי הנערות: יום שבת של קיץ, בין גמר סעודה ובין שינה של צהרים. האב, המפצח זרעונים אגב עיון של נחת בשיירי “אור החיים” של פרשת השבוע, שולח אותו לקחת בהקפה של פרוטה כוס של מי-סלטר, באותה סוכת החנות הקטנה והמופלאה, הפתוחה גם בשבתות. והוא, נער למוד “יורה דעה,” מוליך מן הבית את הכוס שטלטולה עדיין מותרת לו בשבת, ומוסר אותה, לשם מזיגת מי סלטר, לבתולה צחקנית הניצבת בתוך מסיבה של בחורים מפצחי זרעונים, בתולה בת-יהודים, לכאורה, הנדמית בכל זאת כה מוזרה, כה שונה מן האחות מלכה אשר בבית… ואגב לחיצת לב החזיר עכשיו האח בקול רפה:

“בתולה בחנות של מי סלטר? מה מוסיפה מין חנות-עמדה כזאת?”

“וכי מה אתה שואל?” נענה לו האב בסבר פנים נוחים של יהודי יודע ספר, שאינו נתפס על מעשיהם של אנשי הבית, “אני נהנה מזה לפעמים כדי זוז בשבוע, לשם קנית חבילה של טבק…”

"אמנם כדאי הדבר – – " הפליט האח בצחוק רפה של לגלוג. אבל צחוקו גווע מיד על פיו מדי ענות לו האב:

“לו ישבה שם כסדר הבריות – אבל יש שאתה מוצא את החנות סגורה – ומלכה איננה…”

"כלומר? – – "

"שאל אותה – "

“רוצה לומר: היא מפקירה את החנות והולכת לטייל עם חברות?…” מנסה האח לנחש, כשבת הצחוק הרפה תועה עדיין על שפתיו.

“מי יודע איפה המקום הנעלם שלה,” מניע האב בידו דרך ביטול. ותיכף הוּא מכריז כלפי חדר המטבח: “וכי סוף סוף תכניסי את התבשיל, או לאו?”

ומן המטבח בא מיד קול מענה מוכיח:

“וכי אני צריכה לשפשף את הקערות אם לאו? הן לא ביחידות אתה יושב אל השולחן – דומה לי שיש לך עם מי להחליף דיבור…”

והאב, כמצדיק על עצמו את התוכחה, מפרש באין ברירה לבן את הענין הקודם:

"כלפי מה שאומרים – בתולה סוחרת… פעם אני ניגש לשם – – "

“באיזה זמן?” מקדים הבן לשאול אגב חרדת-לב לא ברורה.

"‘באיזה זמן?’ מובן מעצמו, לפנות ערב. וכי מתי יש לי זמן, חוץ מאשר עם גמר יום? אפילו בקיץ – – ובפרט ללכת לשם, כברת דרך – אלא שאזל אצלי הטבק ואמרתי: אגש אליה ואקח אצלה זוז – – "

“זוז?” חוזר הבן על המלה האטומה והדלה הזאת, שאי-אפשר, לכאורה, לנחש מתוכה כל רמז של חשד. ואולם מיד הוא מוסיף ושואל בקול ניחר קצת:

“ולא מצאת את מלכה בחנות?”

“כדבריך, לא מצאתי אותה בחנות, כלומר, ראיתי שהחנות סגורה, ושהיתי קצת בקירוב מקום.”

“כבר היה לפנות ערב, ומלכה לא היתה במחיצת החנות?”

"כבר מחוּור לך, שזה היה עם פנות היום, וכשראיתי שהדלת אינה נפתחת, אמרתי שמלכה פרשה למעוף עין לאיזה מקום, ובאין ברירה ניצבתי ועמדתי בתפילת שמונה עשרה – "

"עמדת, אבא, להתפלל שמונה עשרה תחת כיפת השמים?? – " אומר הבן בקול רם, אגב התפעלות גלויה. והוא מביט רגע לנוכח פני האב בעינים מזהירות וצוחקות, כשדמיון נחפז מעביר לפני עיני רוחו את תמונת האב בעל הקומה, הניצב אל דלת החנות מבחוץ כשהוא מתנועע לאט לאט אגב התפילה החשאית של שמונה-עשרה, וכשכוכבי השמים, כוכבי ליל קיץ, מזהירים מעל לדמותו עצומת העינים, הנעלמת בשקט הלילה של רחוב הפריצים… ואולם מיד, בחלוף תמונת הדמיון מנגד עיניו, הוא משפיל את קולו ומוסיף לשאול:

“כך שהית, אבא, בתפילה ומלכה לא היתה במחיצת החנות?…”

“סבורני שעדיין זכורה לך הלכה מפורשת: תפילה נוהגת גם בחוץ… כיון שחששתי לאיחור תפילת מנחה, יצאתי שם ידי חובת תפילה ואמרתי: בין כה תשוב מלכה ואקח ממנה זוז לטבק…”

“ומה היה הסוף?…”

"עמדתי והלכתי – ”

"ומה עשית – כלומר – לא דפקת על הדלת – "

“ילד שכמותך: כשהדלת סגורה!”

"מבחוץ – "

“סגורה ודי – נסיתי לפתוח ולא נפתחה.”

דממת רגע. מחדר המטבח נשמע קול ניקוש קערות, והבן, החושש לכניסת האם, שב ושואל בקול נחפז:

“ואולי היתה מלכה במחיצת החנות, אלא שסגרה על עצמה?”

“שאל אותה – וכי למה לא נענתה?”

שוב דממה לרגע. נשמע קול צעדי האם, הצועדת במתינות טעונת קערות. ופתאום מפליט האב דברי הבאי, כשבת צחוק של ליצנות מתעלמת בסבך שפמו:

"ויכול היות שמלכה היתה במחיצת החנות ולא רצתה לפתוח. אפשר שסגרה על עצמה וישבה מבפנים ועסקה בבכיה… הן יש לה הרגל כזה גם בבית: לקחת לעצמה מקום ישיבה בפינה ולבכות בלי טעם. סברא בדבר, ששמעתי אז כעין בכי, כשצעדתי שלשה צעדים אחורנית, עם גמר שמונה-עשרה – "

“מתי תשוב היום מן הקנטורה? שואל פתאום הבן.”

“כמו בכל ערב,” עונה האב בתמהון ובאי-רצון כמעט. דומה היה שהוא מצטער על כך שנפסקה בבת אחת שיחה בלתי-צפויה זו שבשעת סעודת החול, שיחה רבת רמזים שגרמה כעין מתיקות של יסורים. “וכי רצוי לך, שאקדים היום לבוא?” הוסיף האב מיד בקול רגיל וברוח כבר ישרה.

“תיכנס אתי אל מאיר זלמן, אחרי ארוחת הערב,” הפליט הבן דברים מהירים וקולו היה כזועף.

“הוא רוצה להיכנס הערב אל מאיר זלמן,” בישר ראש המשפחה לאשתו, ששבה סוף סוף לחדר-האוכל.

“בערב?” הטעימה האם בהנאה את החשיבות שבדבר, “וכי למה לא יכנס לשם, יש לו, ברוך השם, מה ללבוש…”

“בלבד שלא יבוא שם לידי קטטה,” הפליטה פתאום גם הבת בקול זועף, כשהיא עטופה כולה במטפחתה ומבטה אינו מכוון כלפי אחיה.

פירוש המלים של הבת נשאר כסתום, והאם נזפה בה מיד:

“מה הלזו שחה? התעטפה במטפחת ומפליטה דברים כצוענית מנחשה עתידות. בבית אין הקרירות גדולה כל כך…”

“היא חוששת שלא אטיח דברים כלפי איצי, כלפי איסאק זלמנוביץ'…,” אמר הבן והעלה בת-צחוק על שפתיו; אבל רק דפיקת לבו נשמעה לו כמענה לדבריו. האחות נפנתה לאכול בדממה את מנת הבשר, שהאם חילקה לה הפעם ביד זעומה. גמר הסעודה עובר אגב ניגון חשאי, הנשמע ככל מין אמירה שבעולם. האב, שבשעת סיום של ברכה אחרונה הוא תולה כבר את עינו בפרוות העורות, הקיימת אצלו מימי כלולותיו, מתרץ כלפי הבן את החפזון של יציאה זו שלאחרי סעודה: “הן חפצת שאמהר לשוב בערב. וחוץ מזה – ברוך ממתין שם, בחנות או בקנטורה. כשאני שב, אז הוא הולך לארוחת הצהרים.” האם, המסירה את המפה מעל השולחן, מבלי פנות אל הבת היושבת כנזופה, מוסיפה אגב אנחה סיום דברים לדברי האב:

“ברוך הוא מטבעו נער כפות אל החנות.”

הבן, שכל קרביו נדמו לו כתפלים בשעה שקם מאצל השולחן, נחפז להצמיד את מחשבתו אל איזו ממשות שהיא. הוא עובר את סף חדרו אגב הרהור שהוא מהרהר בברוך אחיו, זה שנתרגל מילדותו לראות אב עמל, המקיים יום יום, בלי ערעור, חובת קנטורה זרה, שאינה מצמיחה לאיש הנאמן שלה כל ישועה חוץ מששת הכספים הנלקחים לחלקים במשך השבוע… הנער, ברוך, סיגל על-ידי כך לעצמו טבע של בחור תמים, המקיים אמון לב למעשה העמל העוור. אם כן – אין הדבר נושן כל כך? כלומר, טבע המעשה של היהודים, המחוסר אמון לב, איננו ליקוי של חלודה, שהתחילה עולה מששת ימי בראשית?… – האיש הצעיר ניגש תוך כדי הרהור זה אל החלון הקטן והיה משתקף בעד הזגוגית האטומה מקרח אל הסימטא הצרה, זו אשר חללה היה מלא אד כחלחל כל שהוא של יום חורף עז ובהיר כמעט. זוהר השמש, שנתגלה על ארובת הבית שמנגד, נראה מבעד אפר הזגוגית כמין אודם נושן ונחלד, ארובת העשן המאדימה היתה מוציאה עשן כל שהוא, בשעה זו של גמר הסקת תנורים, והאיש הצעיר האריך להביט בתמונה המעולפה הזאת ואד של עצלות עטף לאט לאט את כל חושיו. וכרגיל אצלו בשעת עצלות הלב, התחיל דמיונו פועל ומשנה את מראה העינים: חלל הסימטא נדמה לו פתאום כחלל עולם קטן, הקיים בפני עצמו ומלא אד כאד אשר בבית-מדרש ריק מאדם; ארובת הבית שמנגד נראתה לו כנר תמיד הבוער בשלהבת אדומה ונאלמה, ואף הוא בעצמו, מדי עמדו אל החלון, היה דומה בעיניו לאחד מתבודד, המתכונן לעשות “תיקון” בבית המדרש הריק במשך כל הלילה. האיש הצעיר העלה קמטים במצחו, כמתאמץ למצוא את מוצא הדמיון המוזר הזה, אשר בא אצלו לידי שליטה בעצם היום, למראה בהרת שמש המאדימה מעבר החלון מבחוץ, והוא נזכר מיד בליל הושענא רבה מימי נערותו, כשנדר על עצמו לשבת כל הלילה בבית המדרש, ומראה הבית, עם נר התמיד על העמוד, היה דומה כמעט למראה פינת רחוב זו, המלאה אד כחלחל… הוא הצטחק וסר מאצל החלון; ומדי גשתו אל השולחן, במקום שמחברת הכתיבה היתה מונחת עדיין מן הבוקר, השוה האיש הצעיר בפני עצמו את כתיבת הספר, אשר נדר על עצמו, לאמירת התיקון של אותו לילה מימי הנערות: אז, בבית-המדרש, היה הנער, אגב תשוקה של שינה, מעלה על לבו מדי פעם הרהור של חרטה – ונשאר יושב אף על פי כן עד גמר התיקון; ואף עתה בא האיש, המתכונן לכתוב את הספר, מדי פעם לידי עצלות…

האיש הצעיר ישב כבר בינתים אל השולחן ועטו כבר היה טבול בידו; ראשו היה ריק ממחשבה, אך אצבעותיו לחצו באומץ של עקשנות את העט, עיניו נסגרו ונפקחו חליפות, ואגב ישיבה כפופה היה מוליך פעם בפעם את העט על פני הגליון, מבלי רשום אף אות אחת. הוא ניסה לחדש את מחשבותיו על ידי קריאה בשורות הסיום של כתיבת הבוקר, אך עיניו העיפות נלאו מיד מקרוא בכתב הסיום הזה, שאותיותיו המצומצמות נבלעו אלו באלו עד כדי טשטוש הדמות. הוא נאנח אנחה ארוכה ואצבעותיו הרפו מעט מלחוץ את העט; רגעים אחדים ישב עוד ישיבה של לאות על מקומו, אחרי כן צנח העט מבין אצבעותיו, ואז התרומם האיש הצעיר מעל מקומו וילך הלוך וגשת אל המיטה. רגליו כבדו עליו מדי לכתו ועיניו היו עצומות למחצה. מדי שכבו במיטה הרגיש מיד ברגליו קרירות חריפה, שהביאה אותו לרגע לידי ערות החושים; אבל הוא גלל על רגליו את מצע המיטה, התכווץ וכינס לתוך גופו את חמימות המשכב. הוא האמין להרדם, וכאדם המעטף לפני תרדמה את מוחו בקורי הרהורים קלים, התחיל גם האיש הצעיר להרהר במה שאינה לפניו דמיונו, והגיע לבסוף להרהר בשיחת הרמזים שנסבה בשעת סעודת הצהרים, מדי צאת האם אל חדר המטבח. הוא השהה מתחילה במוחו רק את המחשבה על אודות אבא המספר בתמימות בדבר עמידה זו של תפילה אשר תחת כיפת השמים, ואולם הרעיון נהפך מיד למראה של דמיון; ועוד רגע והאיש הצעיר כבר הביט כדרך הבטה של אדם עצום עינים: הוא נמצד בכל חושיו לתמונת היהודי גבה הקומה, המתנועע לאט לאט לפני דלת סגורה של חנות-סוכה, באויר הדמדומים של ערב קיץ, לרשרוש העצים הקל המגיע מן הגנים אשר ברחוב הפריצים… וכדרך אדם עצום עינים, היה האיש הצעיר מסתכל ורואה בבת אחת את כל מלוא התמונה, ומדי ראותו מבחוץ את אביו מתנועע אגב כל מלוא התמונה, ומדי ראותו מבחוץ את אביו מתנועע אגב שילוב-ידים של תפילה, היה רואה מתוך כדי זה גם את מראה החנות מבפנים. רגע אחד נתלבט דמיונו של האיש הצעיר בערפל של סוכת חנות ריקה, הסגורה כלפי חוץ סגירה של ממש; הבטה זו נמשכה רגע ארוך, ולבו של האיש הצעיר התחיל דופק בחזקה: תיק-תק, תיק-תק… ומתוך הלמות-לב לא רגילה זו נהיה פתאום איזה רחש מוזר, כבוש, ורחש חיים זה היה הולך ונמשך בתוך החנות הקטנה והחשוכה, שחדלה להיות ריקה מאנשים. האיש הצעיר נאלם שום אלם גמור, וכל חושיו התאמצו לנחש את הנעשה בתחום המקום הצר אשר בין שולחן המכירה ובין קיר החנות; פני השוכב, מבלי אשר ידע את זה, התעוותו עכשיו כפני אדם הרואה בהקיץ דבר-מה נתעב הגורם עינוי-נפש; האיש הצעיר התהפך מצד אל צד, מבלי לפקוח את העינים, ואולם מדי שכבו שוב שקוע ועצור נשימה היתה כבר עין דמיונו רואה ראיה של ממש את זוג האנשים, אשר אף הם, בתוך החנות הסגורה מבפנים, עצרו את נשימתם והביטו במבט רואה ולא נראה לתוך חלל החנות הצרה, זה אשר לא הועלתה בה מנורה ואשר מלאה חשכה כתיבה סגורה. הוא ידע, כי אלה השנים אשר בתוך החנות יראים לנוע, למען לא ינחש את ישותם האב העומד מבחוץ אגב עמידה של תפילת שמונה-עשרה, והוא הרגיש כעין הרגשה של ממש מדי לחוץ יד את יד ושפתים לחשו אגב לחש גווע: “חדל! מה אתה עושה –! אבא בחוץ!” פני השוכב מלאו פתאום איזה זוהר מוזר. כפני אדם אשר נאלם מתוך דמיון של תאות בשרים. עצום עינים היה השוכב הולך ובורא בדמיונו את העונג הנפלא של יחוד חשכה אשר לצד נערה חרדה, זו אשר מתוך חזה ישמע קול הלמות עזה. שפתי השוכב יבשו מחום אשר צרב את קרביו, ובתוך להט הערפל הזה תעו מלים רחוקות וקרובות כאחד:

"לבך הקטן דופק כל כך, מלכה’לי – "

רחש המלים נשמע וגווע, ואולם זה היה מין לחש תאומים, מוזר, כאילו יצא בבת אחת מפי שני אנשים: האחד, דויד בן מנחם, הגיד את המלים בקול כבוש, אגב חרדה של שעת יחוד, מתוך להט חשק אשר נהיה לעדנה נעלה בשעת פלאים זו, כשהנערה, המסורה לשליטה גמורה של חשכה, מאזינה מבחוץ את מוצא שפתי האב הלוחש: “האל הגדול והנורא…” והשני, איצי בן מאיר זלמן, אומר רק אמירה סתומה, רק בכדי ללוות את מעשה היד הרגילה לשחק במלכה בת הנאמן. – ואולם מיד בא קול חרד עונה:

“הרפה ממני, ראה בקשתיך, אבא בחוץ – הוא עלול לשמוע מה שנעשה מבפנים…”

“פתיה שלי, הוא אינו שומע כלום, הוא מתפלל שם בחוץ,” נשמע עוד הפעם לחש בן-תאומים.

“עמוד רגע במנוחה – רבונו של עולם – מה הוא עושה! אתה עלול לנגוע בזרוע היד בכוסות של השולחן…”

"עוד מעט – גשי קצת הנה, כך טוב – "

"מה אתה עושה! כשאבא בחוץ! עוד מעט אפרוץ בבכי – – "

“כל כך טוב, מלכה’לי – עוד מעט ילך לו, שחי אלי – עשי כך ולא אצטרך למשוך אותך, אני יכול באמת להכשל בכוס שעל השולחן.”

“שיני נוקשות. אינך שומע? סור ממני עכשיו, בקשתיך”.

"רק עד פה, מלכה’לי, פתיה שלי – מה את עושה, מלכה, מה את נוהגת בשגעון?! – לפתע פתאום – קול בכי! – – "

האיש הצעיר התנער ממקומו לקול יבבה אשר חדר אל אזניו. הוא קפץ מעל המיטה ועמד רגע נבוך ונדהם, ופתאום התחיל מאזין כאדם ער השומע קול בכי של ממש. זה היה קול בכי חרישי של האחות מלכה, והקול היה בא בהפסקות מן החדר השני. האח, שכל גופו היה עדיין כבד מדמיון הזוועה אשר עבר עליו, לא ערב את לבו לעבור את סף החדר. הוא ניגש בחזרה אל המיטה וישב בקצה, כשהוא סותם את שתי אזניו בקצות אצבעותיו. כך עברו עליו רגעים ארוכים, וכשפתח לבסוף את סגור אזניו – חזרה כבר להיות דממה, והוא יכול להכריח את עצמו לגשת עד הדלת ולהציץ בחשאי אל תוך החדר הסמוך. הוא הבחין מיד באחותו שהיתה רבוצה על גב המיטה של אמא; פניה היו נאלמים וסימנים של דמעות לא היו ניכרים עליהם. היא היתה דומה ברגע זה לבתולה שנרדמה מתוך עייפות של מיחוש שינים. האח נסתלק בחזרה אל חדרו וישב אל השולחן. הוא נטל אגב תנועה מהירה את העט לידו, כמתכונן להתחיל בלי שהות בכתיבה. ראשו היה גם עכשיו ריק ממחשבה, והוא לא קווה כלל לכתיבה שיש בה ממש, ורק תאוה כל שהיא הבהבה בקרבו: להעלות על הגליון טורים אחדים של אותיות, שיהיה בהם בכדי צורת הכתב… ומתוך תשוקה זו של מעשה נערות הקריב את העט כלפי הנייר ורשם מלים אחדות – מלות מליצה קלות, הדומות לחיות הפרא שבין יצורי הכתב ושאי אפשר לרתום אליהן כל רעיון של יצירה. ופתאום אחז אותו גיל למראה האותיות הראשונות המשחירות על הגליון; דומה היה, כי הוא תעה זמן רב למצוא עדר של יצורי הדיבור וראה מרחוק על כף, בישימון מחשבתו, את קלי הרגלים הראשונים. הוא ידע, כי אלה ינוסו בטרם יצוד אותם – והוא אמנם מחק מיד את המלים אשר כבר העלה על הגליון. אבל הוא התחיל מיד לכתוב, מבלי לתהות על מוצא העט ומבלי לאמץ את מחשבתו. חושיו נעשו ערים וסתומים כאחד. אצבעותיו חדלו מכאוב והוא קלט בשלמות כל רחש מחשבה, מבלי להתבלבל מרחש בלתי-פוסק זה, שמילא את קרביו. הוא האזין בלי מבוכה גם לכל קול אשר קם להיות בבית, ומדי הגיע לאזניו צעדיו של האח – ציין האיש הצעיר בפני עצמו, מבלי לבוא לידי הפסקה, כי אחיו ברוך נכנס זה עתה הביתה, ישב בלי שהות אל השולחן, והנה הוא כבר לועס את לחמו והוא ממלא ממנו את פיו פרוסות פרוסות גדולות… ומתוך רגש של גיל הרים האיש הצעיר את קולו ושלח את דבריו כלפי החדר הסמוך:

“ברוך, האתה זה, ברוך? אתה אוכל את ארוחת הצהרים?”

“אני אוכל,” ענה האח הצעיר בקול גס של נער בן שש-עשרה. הקול היה כמרוסק קצת, והאח הגדול העלה בת צחוק על שפתיו אגב הרהור מהיר:

“שפתי הפה של זה עדיין סמוּרות מקור…” והוא האריך בכתיבה. ופתאום נעשה דומה לו, כי הרחש שבנפשו התחיל הולך ושוקט. הוא הרים בלי-משים את ראשו והבחין בלוח החלון שכבר כהה אגב התחלת הדמדומים; אבל הוא ישב עוד רגע כמשתומם והפנה את ראשו הנה והנה, כתוהה לראות בהמעטת אור היום את הדבר אשר גרם לו טשטוש הדמיון. ופתאום ראה את האם ניצבת על סף החדר; היא החזיקה בידה עיגול התחלה של גרב, אצבעותיה הלכו הנה והנה אגב סריגה, וראשה התנועע בלאט כלפי הבן. האיש הצעיר התנער בבת-צחוק ממקומו ומגרונו התפרץ קול קריאה מצלצל:

“אמא!”

הקול המביע גיל נשמע כמוזר בדממת הבית שלפנות ערב. האם שהתה במקום עמדה וענתה לבנה באנחה.

“שבי והאנחי, אמא,” התלוצץ הבן בטוב לבו, “למה תעמדי על הסף?”

“אוי לאזנים ששומעות,” הפליטה האם אגב אנחה מחודשת, “משיחים רק בהריגות ובשחיטות.”

הבן הפליט שאלה אווילית, אגב טמטום הלב שלאחרי עבודה:

“הריגות – ביהודים?”

אבל הוא עמד מיד על הגיחוך שבדבריו, ומבלי תת שהות לאמו חזר ושאל:

“וכי עם מי דברת עכשיו, אמא?”

האם נחפזה להגיד:

“חנה רוצה לראות את פניך, השכנה שלנו.”

“חנה?” חזר הבן על השם מבלי לאמץ את כוח הזכרון, “איפה היא, אמא?”

הוא נשאר רגע יחידי בחדר, כשהוא מחזיק עדיין בידו את עט הכתיבה וכשכל קרביו עוד רוחשים אגב רעד פנימי ובלתי-פוסק. הוא שמע את בשורת האם, בדבר ההריגות, ברגע של סיום עבודה ממש, ובבית הבליעה של נפשו נעצרו כבליל אחד גם נחת וגם אימה, והוא עמד ונשם בכבדות, אצבעותיו נענעו את עט הכתיבה ושפתיו מילטו ניגון מרוסק, שהיה משמיע מדי רגע נכאים של התחלת בכי. והוא לא מש ממקומו עד שראה את שתי הנשים ניגשות ומתיצבות על סף החדר.

“כיצד אתה, דוד?”

האיש הצעיר הבחין רק בקול הזר לאזניו; הוא לא התאמץ להכיר את פני הדוברת, וענה:

"כך, חנה – – "

הוא ביטא את השם מתוך רגש מוזר, כמו לו העלה בשעת כתיבה על הגליון איזה שם של דמיון.

“אין נחת עכשיו, דויד, שמעת מה שמספרים – רואים את המות לעינים,” הגיע קול האשה מעל הסף, במקום אשר עמדה כצמודה אל משקוף הדלת והניעה לדיבור את שפתיה הנובלות, אלו אשר באפלולית הדמדומים נראו חדלות-צבע כעפר. האיש הצעיר הקשיב לדברי הדוברת, שעמדה בשורה עם אמו, ומדי הביטו אליה חדל לראות אותה ביחידות, ודמותן של שתי הנשים התחילה להיות בעיניו כדמות תאומים. הוא שמע את הדברים, שנאמרו בקול הולך ישר, ועיניו היו נפקחות לרווחה מדי הישמע אנחת-לווי ממושכה, זו שכאילו היתה מגיעה אליו מלוע הלב המשותף של תאומי הנשים המעולפות, הניצבות בחלל הדלת המאפיל. הוא הקשיב להמון הדברים שסיפרו בקול שקט כמעט על מעשי הרג, לא הפסיק אף בדיבור קל או בניד אבר, ובחשכה, אשר הלכה וגדלה מסביב, ירדו כמעט שמורות עיניו, ומבטו, אשר היה עדיין ער וכבד-צער, היה דומה יותר למבט עין הנפש, זה המבט הרואה בבת אחת את הדברים עם הכוונה התלויה בהם. דומה היה לו, כי זוג נשים זה, ששיתף את עצמו לעמידת תאומים שעל הסף, עומד לפניו כציר שלוח המספר לו בדברים מתונים, הנאמרים לפי תום – כמה אוויל הוא הבן ההולך להגיד בספר פשע רב – לבית היהודים האלה, אשר בערוב יום הרג יש סיפק בידם רק להשיח אימה בדברי נשים המתנדפים באפלולית של בין השמשות. האיש הצעיר התנער לבסוף מדמיונו כשנפסק הקול המדבר וכשאמו סיימה באמרה קצרה ורגילה:

“אדליק את המנורה.”

הוא מיהר לצאת אל החדר השני, ומבלי נסות להשרות בינה בנפשו אחז בדבר מקרה ראשון, בכדי להסיח את הדעת. הוא נטפל לשרה’קה הקטנה, זו שישבה, כרגיל, במחבוא המיטה והיתה מציצה בעינים גדולות אל אור הלילה החדש שזה אך עלה בחדר. הוא ישב על ידה בקצה המיטה והסתכל במבט אח בפניה החוורים, פנים ענוגים של ילדה בת זקונים, הגדלה מתוך חולי בלתי פוסק. האם, שהבחינה בהבטת הרחמים של הבן האורח, אמרה:

“אתה מסתכל בה… אם ירצה השם, אחרי הפסח תלך שרה’קה לטייל עם מלכה מאחורי בית המסגד…”

הבן הפנה את ראשו בתמהון, ואולם הוא נזכר מיד במשמעות הצפונה במלים “מאחורי המסגד,” זו שהיתה שמורה בזכרונו מימי הנערות. שם, מאחורי בית-מסגד הגויים, במורד הפונה אל הנהר, היה מקום הסגולה לאוויר הטוב, וחולים מבני יהודים היו מצפים לגמר יום שבחודש אייר, בשביל ללכת לשם רפואה למקום מופלא זה אשר בתחום הערלים. האיש הצעיר שב ונפנה אל האחות הקטנה ומשמש רגע מסביב למקום מושבה, כמחפש לגלות דבר-מה דומה לצעצוע ילדים; ואולם מיד הבין, כי הילדה חדלת-התנועה היתה רגילה לשבת בקצה מיטה זו של האם כשידיה ריקות וכשגופה הקטן מתפנק באפס מעשה מהנאת החום היחידה, הבאה מתוך כסת האם. הוא השתוקק להביא את עצמו לידי שיחה עם היצור הנאלם הזה, העצור במיטה, ואמר:

"שרה’קה, תגידי: דויד’ל – "

ואולם מיד חזר והוסיף:

“הגידי: דויד’ל הוא רע, דויד’ל הוא רע שברעים…”

הילדה הביטה כנגדו מבלי להצטחק, והפליטה לבסוף מלה יחידה:

“דויד’ל…”

בעיני האיש הצעיר נקוו דמעות. והוא נתעורר מרגשותיו רק לרעש הכניסה של האב, שנכנס הביתה אגב אמירה אמיצה של אדם הבא מן הקור:

“קר בחוץ – אש להבה…”

אבל מיד הוסיף כלפי בנו:

“אבל אור ללכת.”

ובטרם הפשיט האב את אדרתו, כבר זירז אותו הבן:

“על כן, אבא, אכול את ארוחת הערב, ואחר נלך לשם…”

“כן טבעך מאז,” אמר האב בנחת, “קודם לא חפצת ללכת, ועכשיו אתה מאיץ בי.” ואולם מיד התחיל הבן להאיץ שוב באביו, כי כבדה עליו בבת אחת הישיבה בבית, ישיבה זו שנמשכה מיום בואו עד שעת הערב האחרונה הזאת, שגרמה לו בלבול רגשות עד לעייפות הלב. הוא התהלך, מדי המשך סעודת האב, הנה והנה בחדר, והליכתו היתה דומה הפעם לריצת רגלים של נער המצפה לצאת מן הבית לשם משחק; האב הצטחק מדי ראותו את בנו לובש מעיל בהקדם זמן:

“עודך נער כשהיית, דויד…”

והבן ענה כמתחטא, כנער חסר סבלנות:

“בוא כבר, אבא, חטוף את ברכת המזון…”

והוא נתקרב אל הסף, מדי לבוש האב אגב שהות את האדרת הכבדה.

ואולם מדי צאתו החוצה נרגע בו מיד הלב והוא עבר את הסימטה הצרה בצעדים רגילים ואמיצים, כאילו שבה אליו פתאום רגילות ההליכה של נער בן עיירה, המלומד לדרוך על הרגבים שבמבואות מגוריו. הוא הביט רק לשם הנאה בדרך הזרוע אור הלבנה, והיה מחליף דברים חטופים עם אביו מבלי להשמיע לעצמו כל כוונה:

“אָ, קור הגון מתכונן למחר.”

“אָ, אָ, קור שבקור.”

“הלבנה מגדילה אור כמו ביום.”

“לבנה שלמה, באמצע השמים.”

הם יצאו אל מגרש השוק, ומסביבם נהיה בבת אחת ליל-חורף כחלחל ושקוף, זה המפליא את יפיו לעין אנשים המהלכים בדממת לילה כזה במקום רחב ידים, תחת שמים גלויים.

בשעת כניסה הקדים הבן לעבור את הסף לפני אביו, ומדי שהותו רגע בחדר מסדרון חסר-מנורה הישיר את עיניו כלפי דלת החדר הסמוך, ששני חצאיה היו פתוחים לרווחה. ותוך כדי שהות ארוכה זו, מדי סגור האב הנאמן ביד אמונים את דלת הכניסה, ראה האיש הצעיר מתחילה את מאיר זלמן כשהוא רוגז על מקומו אגב הסיבת ערף, אחרי כן הבחין האיש הצעיר קול ריטון שיצא שלוח מפי בעל הבית:

“איצי, בא מי שהוא…”

איצי זה נראה מיד כציר שלוח בחלל הדלת שמנגד, והאהיל על עיניו. ואולם הוא נעלם מיד, ושני האורחים הנכנסים שמעו את קול הדיבור היוצא מפיו:

“בא מי שהוא…”

האיש הצעיר לא עקר את רגליו, אף כי אביו כבר זירז אותו בינתים. במוחו עבר הרהור מהיר בדבר ביקור-תועבה זה, שלא היה בו כל צורך. וכי לשם איזו נחיצות הלך לכאן? שוב מין מעשה משגה שטבע ההזיה של היהודי גורם כמותו! מעל שפתי האיש הצעיר ירדה אגב לחש תוסס מלה יחידה: “אבא!” היה דומה, כי הוא עצמו רוצה להימלט ומתכוון לחייב את האב שיפנה קדימה ביחידות… – בינתים חזר ונשמע מפנים הבית קול מדבר חדש:

“למה את מפטיר: ‘בא מי שהוא’ והולך לך? הבט וראה מי שנכנס, איסאק…”

“גם אשתו של משה בבית,” לחש האב כלפי הבן. הלז, כשאזנו קלטה קול אשה, הישיר בלי-משים את קומתו באפלולית שבחדר המסדרון. ואגב תנועת הכנה זו שכח האיש הצעיר את כוונתו הקודמת, והוא פנה ללכת קדימה. וברגע הכניסה הראשון, מדי הבהב לנגד עיניו כמטושטשים פני המסובים, היה דמיונו מנחש למפרע דמות ברורה של כלת נגידים חצופה; אגב ברכת הערב היה ממצמץ בעיניו כלפי היושבים, הצטחק לעומת הזקן מאיר זלמן כלעומת דבר משומר מימי הילדות, אגב בת-צחוק אומרת סליחה מסר אחר כך את ידו לתוך כף היד של איצי, שהיה מנדנד אותה שבעתים למרום ולמטה, כדרך סדר ברכה של בן-העיירה, ולבסוף הרחיב האיש הצעיר את עיניו והביט בפני האשה הצעירה שישבה צפופה על יד בעלה. הוא ראה מתחילה ראייה של ממש את הבעל, זה שלגם לגימות מכוס של חלב, מבלי לבוא לידי הפסקה לרגלי כניסת האורחים וכשהוא מחבק לשם חמימות את הכוס המעלה הבל… ובת-צחוק לא רפתה מעל שפתי האורח למראה בעל ידוע-חולי זה, הדבק באשתו, הנצרך לחמימות אשתו, המזנה תחתיו, כמו לחמימות כוס החלב המעלה הבל. והאיש הצעיר נענע בראשו כלפי האשה הצעירה מבלי לדעת אם נאה כאן הושטת יד של פגישת הכרה, מבלי לרצות לנהוג כדרך הבריות בבית זה של מאיר זלמן, ששמר לו לעג ואיבה מימי הנערות. הוא ישב והיה שרוי רגע במבוכה קלה של אורח שזה אך תפס מקום. מהמסובים לא בא עדיין איש לידי דיבור, ורק הזקן, מאיר זלמן, היה מרטן דבר-מה כלפי האיש הנאמן שלו, כשהוא מלווה את דבריו הנבלעים בהוראת-יד גלויה. לרמזי היד האלה נבוך האיש הצעיר עוד יותר, והוא הרים את עיניו כנגד האשה הצעירה, כאילו פנה בלי משים, ברגע של מבוכה תפלה זו אשר נתרחשה עליו בביתו של מאיר זלמן. לאחת המיוחדת אשר לא נולדה לחוג המשפחה הזאת. הוא ראה הפעם במלוא עיניו את הפנים המוארכים וחוורי הלחיים, שצל השערות היה מאפיל אותם במקום העור הענוג שמתחת לעינים, ובלבו נקבעה מיד הרגשה מופלאה. הוא שמע את הדברים הראשונים אשר היושבת לנגדו התאמצה להעלות על שפתיה לשם נימוס, ורחש של חמימות מוזרה אפף לרגע את כל גופו ונתלכד לבסוף לצרבת מהבהבת אשר נתקעה במלוא שטח העורף. האשה אמרה:

"הוא רק אתמול בא, הלא כן? באמצע החורף – יש שגם אלינו באים אנשים, אפילו מן הכרך. אתה רואה, משה – " האשה הצטחקה, ומשמעות דבריה היתה כה פשוטה, היתה אווילית כמעט, מדי חלקה לבסוף דבריה ענין עם הבעל העטוף מטפחת, אשר נענע להסכמה את קצה הסנטר הגזוז והשׂרוע. האיש הצעיר חייב את עצמו לתת דבר-מענה, ואולם שפתיו התנועעו כלאות ומיחוש הכפיה לא הרפה ממנו אף לרגע. הוא נסה לאַמץ את דמיונו, בכדי לבוא לידי הבנה כל שהיא בדבר מיחוש הגוף הבלתי רגיל שגרמה לו האשה הזרה הזאת, אשר הביטה אליו מבלי חדול – ואולם הוא גמר מיד בזה שהתחיל לוחץ את אצבעותיו במקום המחבוא אשר בין השולחן ובין מקום מושבו. בינתים, מדי דאוג צעיר האחים לכיבוד האורחים והזקן, מאיר זלמן, נאלם ליד האיש הנאמן שלו – פתח האח הבכור את פיו ואמר:

"הלכתם – יש פוחדים עכשיו לצאת בלילות – "

האורח הפליט פתאום דברים מנפשו, שלא היה צפוי להם כלל ברגע זה. הוא אמר:

"כשהלכתי עם אבא בחוץ היה לי הדבר משונה מאד. אבא היה אומר לי מדי רגע: ‘מהר ולך!…’ ואני הן גדלתי בעיירה, כשהייתי ילד הייתי רגיל לראות את מקום הישוב שלנו כתחום מיוחד של יהודים, אני רוצה לומר: אחרי ששהיתי הרבה זמן בחוץ לארץ היה לי הדבר משונה מאד לראות פתאום, כי אין כלל תחום חיים מיוחד של יהודים, כי כל זה לא היה ולא נברא – – "

האיש הצעיר, שעיניו התחילו מזהירות מדי התאמצו להסביר דברים, הביט סביבו כנבוך. הוא כיון לבסוף את עיניו למול האשה הצעירה, אף כי לכאורה היה ברור לו כי זו אינה עלולה לעמוד על המובן שבדבריו. הוא הביט אל היושבת כנגדו מתוך נטית לב כמוסה, כדרך גברים צעירים לימים המרימים בלי משים עין אל האשה בשעה שהם זקוקים לשיתוף הבנה – אל האשה המתחפשת לכבודת רגשות, הנכונה תמיד להשיב לגבר, המביט אליה, מבט מרמז האומר: כן דברת. והיא, האשה ענוגת הלחיים, אשר נלחצה במלוא חזה אל השולחן והיתה מזעזעת כהוזה את קצות העצבעות של היד, אשר תמכה בה לרגע את הראש – היא נתנה לדובר מבט-מענה מצטחק ונוגה כאחד. האורח, שגם בלי זה היה צפוי למבוכת לב, כאדם המסיים דברים שאינם בגדר הבנה, נבוך עוד יותר לעומת האור אשר שפע אליו מעיני האשה. זה היה מבט עורג של עינים חומות, אשר כף היד של האשה, הסמוכה כחצי-עיגול על העינים, נעשתה בשבילו כעין צינור של יחוד. האיש הצעיר הוריד בלי-משים את עיניו, ואולם הוא נפנה מיד לשמוע את הדברים שהזקן התחיל מרטן:

“הלואי שתשמיד אותם מיתה משונה, את הערלים האלה… ככלבים ששוחררו מן השלשלת – רחמנא ליצלן…”

האיש הצעיר הצטחק לשמע הדברים האלה. דומה היה, כי נעים לו לראות את הזקן, מאיר זלמן, כשהוא מקלל בלי מעצור וכשהוא יורק לבסוף אגב שאט-נפש של יהודי בור וקשה לב, שאין לו כל ידיעה בחקרנות התפלה הרואה את ההרג, הנעשה ביהודים, כמוסר אלהים או כעין השתלשלות של דברים. מעיירה זו, שהיתה לפנים קן של ילדות נאמן ופרוש מן העולם, במקום שרגל של בן ערלים, המחמר אחרי עגלה טעונה קש, היתה מהלכה על פני שוק היהודים בסדר הליכה תמימה וקצובה, שאף ילד היה יכול לפרש אותה עד תומה: “רק בל ירמוני היהודים האלה!…” מעיירה זו ניטל עכשיו כל מובן החיים שבקרבה, והיא כולה, עם יהודיה הקיימים עדיין בחנויותיהם, נהיתה פתאום למקום אכזב, לרשות-חיים שאין לה בעלים. האיש מאיר זלמן מדבר, והאיש הצעיר רואה בדבריו את אות הקביעות האחרון שבעיירה; הוא מנענע בראשו כלפי מאיר זלמן, כאילו אף הוא, החולם מנדה היהודים, שלא ראה לחייהם כל תקנה, חוץ ממעשי גבורה של יחידי סגולה, היה מוכן ברגע זה לשפוך קללה על ראשי כל הגויים אשר בעולם. אולם בטרם יפתח את פיו להגיד דבר-מה – הקדימה האשה הצעירה להגיד:

“כך הוא דרכו של חמי לגנות את הבריות – וכי כל מי שאינו יהודי עושה פוגרומים?”

היא הביטה בשעת דיבור כלפי האיש הצעיר, והלז נתבייש עד לידי מבוכה גלויה, כאילו שמעו אזניו דבר-אוולת שמחוץ לטבע הדברים. בין כה שב ונכנס החדרה צעיר האחים, איצי, זה שכנראה נשא בעול של סדר הבית הזה, במקום שעקרת המשפחה שבקה חיים בימי הילדות של הבנים; הוא ניגש מיד לכניסתו אל האורח והחליף אתו אגב עמידה דברי שיחה מהירים:

“ובכן כיצד אתה, דויד?” הוא התחיל בלשון אתה, והאורח, כאדם בלתי מעורב בין הבריות, נגרר בעל כרחו אחרי סדר דברים זה.

"אין אצלי שום דבר חידוש. רק הוספתי שנים וגדלתי – "

"רואה אני – גם בימי הנערות היית גדול ממני פי שנים בקומה, אלא שבינתים נהיית גם לדוקטור – "

"מה שייך… אינני דוקטור במלוא המובן, אינני רופא – רק למדתי מעט – "

“‘רק למדתי מעט, רק למדתי מעט,’ שמעתי את כולם אומרים: בנו של מנחם הוא בבחינת דוקטור,” חזר איצי אגב גמגום של לעג על דברי האורח. ואולם הוא דפק לו מיד על שכמו והוסיף בלשון חיבה:

“הזוכר אתה: כשהיינו משחקים בימי הנערות – אתה היית רגיל להתפאר: אני אהיה לרב, בקרקוי או בלמברג, ואני הייתי אומר: כשאגדל תהיה לי טחנה של קמח… חי-חי-חי…”

האורח, שלכאורה אנס את עצמו להיכנס אל הבית הזה רק לשם שיחת ערמה עם צעיר בנים של מאיר זלמן, שהיה חשוד אצלו במעשה תועבה ביחס אל אחותו, התנער אף הוא פתאום מתוך רגשנות. הוא התרומם מעל מקום מושבו, פניו צהלו לעומת איש-שיחתו, זה שגורל הילדות התמים רצה בו לפנים לעשותו לחבר, ומתוך רגשנות הלב, הרגילה אצל בן עשרים וכמה בשעה שמתרגשים עליו זכרונות הילדות הקרובה והרחוקה כאחת, הפליט האיש הצעיר דברים בלתי צפויים:

“הזוכר אתה – הייתי מדבר אליך דברי שגעון, כשהיינו יושבים בחוץ, בליל קיץ קרוב לחצות, ואני איני נותן לך להיכנס הביתה. הייתי מצווה לך: הבט אל הלבנה, היא דומה לשק מפוטם של קמח… וכשלא חפצת יותר להביט אל השמים – הייתי כופה אותך, כששעון המסגד צלצל כבר שעת חצות, לבנות כעין עיגול גבוה מחול. ‘זאת היא ירושלים,’ הייתי אומר ‘עם החומה אשר מסביב. הגויים עושים עליה מצור…’ אותך עשיתי להיות ‘הגויים’ ואת עצמי עשיתי לראש היהודים. אתה לא היית יודע כלל מה אני סח, ואני כבר הייתי אז שטוּף בקריאה של יוסיפון, זה שהיה אצל אבא שלי…”

הוא עמד מדבר והרים בלי-משים את עיניו למול האשה הצעירה. הוא לא הרגיש מדי דפוק לו איש-שיחתו על השכם, כמי שמתכוון להפטיר הלצה אחרי דברים שאין בהם ממש. הוא הביט כחוקר, מבלי התחפש, לתוך עיני האשה הצעירה, ושפתיו לחשו בלי דעת: “חכה רגע…”

האשה הצעירה אף היא התרוממה ממקומה ועמדה קוממיות מעבר השולחן השני, כשאחת מידיה נחה על קצה השכם של בעלה. האיש הצעיר, כנלאה לחקור את החידה הנשקפת אליו מתוך עיני האשה, הפנה את מבטו והבחין בכף היד הפרושה במעלה השכם של הבעל, זה השכם הכפוף של ידוע-חולי המתכווץ מתוך הרגל במקום מושבו. והוא השהה את מבטו על כף ידה של האשה, כף-יד רפה שהיתה מונחת-בלי-יודעים, כנוגעת נגיעה שאין בה ממש בשכם הבעל החולה חדל-הממשות… ופתאום נתלהבו פניו להרהור הבנה אשר עבר במוחו. והוא מלמל כלפי איש-שיחתו:

“כיצד – מה חפצת להגיד?”

הלז התחיל מדבר דבר-מה, והאיש הצעיר כפה את עצמו לסלק את עיניו מאצל האשה. אזניו לא קלטו כלל את דברי איש שיחתו, והוא היה הולך וחוזר כלפי עצמו בלי קול: “היא מביטה עלי כעל גבר ממין עצם אחר.” הוא, הגבר טוב התואר, המנוסה מעט באהבים, פתר בבת אחת, בדרך הנס של בינת הלב, את חידת האהבים הכבדה של האשה הזרה, אשר החליף אתה פעם ושתים מבטים ודברים. הוא, בכוח-הדמיון של אדם יודע אמת, המלמד מדבר על דבר, מיצה את סוד התמצית מדמותה של יד האשה, זו שהיתה מונחת באופן כל כך רפה על שכם הבעל הכפוף, הבלתי-נחשב. והכל נתגלם פתאום בדמיונו עד כדי הבנה שלמה – גם הזוהר אשר לא רפה כל הזמן בעיני האשה, גם אותו רטט העור החם אשר גרם לו מדי פעם מבט העינים האלה. והוא כיון עכשיו את עצמו כלפי חבר-הנוער, כאילו נשקף לו מחדש ענין רב מדברי הדובר אליו, והוא לא נדנד אף בריס עין, כאילו פחד פן תפגענה בו שוב עיני האשה. ומדי ארוך עליו רגע מעמסה זה הלך דמיונו, כרגיל אצלו, הלוך וצרף את רמזי הדברים לתמונה שלמה ובהירה, בהירה יותר מדמות חיים רגילה: – אשה כבודת גוף, השרויה זה כמה שנים בחיי נישואין תפלים, בבית נגידים משותק חדל-אורחים; הימים עוברים ללא טורח חמות – זו אשר שבקה חיים בנעוריה והנחילה לבנה את חולי-החולשה הבלתי פוסק, המחייב לשינת-יחוד, הגורם עקרות. ביום לא יהלך קול ילד בבית, ובערב, בעוד הגיס דל-הקומה משרבב בקול דופק את העיגולים על לוח החשבון, פורש כבר הבעל אל משכב הפרישות והאשה הזקופה וחוורת הלחיים, אשר מקלעת שערותיה הכבדה נראית כעשויה על ראשה לצמיתות – שוהה רגע ומשנהו לפני מיטת הבעל, המצטחק אליה בבת צחוק רפויה, והיא, מבלי גחון עד כדי שיתוף נשימה, מתקנת ביד רפה את הכסת הרמה, זו הצופנת ללא-דבר את הבל הלילה, המעוררת בלי-משים בדמיון את דמותם של כלי האכילה כפי שהם נראים ביום הסיגופים של חג-הכיפורים. אחר כך באה שהות לילה ארוכה, האסורה בהשמעת צעדים ואשר רק החם, בטרם עלותו על יצועו, יפריענה לפעמים אגב ריטון חשאי: “ההיטבת לכסות אותו, פאני?…” ואז, במלוא בבית הדממה, יגדל בקרב האשה הצעירה אותו רחש המשג ההולך והומה בקרבה כל הימים. היא שוהה ברגעים כאלה בחדר-האוכל, מבלי לפרוש לחדרה, ואגב הרהורים היא מעלה לפעמים את דמותו של הרופא, העלול להופיע בבית ביום המחרת, היא רואה בדמיון את הנכרי לבן השפם הזה כשהוא עומד לפניה ביחידות, ומטיל את ידו על שכמה אגב אמירה רגילה: “טאַק, פאני סולומונובנה, כך הדבר…” הטלת היד של הרופא הזקן אין בה משום ערך, רק האמירה הסתומה, החוזרת מדי פעם בצורה אחת, מעוררת הרגשה כל שהיא, מזכירה דבר-מה שלא בא עדיין לעולם. והאשה הצעירה, מדי שבתה בלילה אל שולחן אחד עם הגיס המעלה חשבונות, אינה עוצרת בנפשה ושואלת:

“כיצד אתה סובר, איסאק – הרופא עלול לבוא מחר?”

הגיס עונה לה בקול מרטן, אגב הורדת-ראש גמורה:

"אין בו צורך מרובה – מסתמא יבוא – "

האשה הצעירה בולעת את רמז החשד, הצפון בדברי הגיס, ונפשה לא תמלא. היא תומכת את ראשה בכף ידה, מביטה בלי חשך אל להב המנורה וארכובות רגליה, מתחת לשמלת הצמר הכבדה של כלת נגידים, נלחצות זו לזו בחזקה… ולפתע פתאום היא פונה אל הגיס בצהלת דברים מוזרה:

“כיצד אתה סובר, איסאק – וכי למה לא אכנס פעם למריה איבנובנה?”

הגיס מביט אליה מבלי הבין, ואחר כך הוא מפליט דברים גסים אגב התרגזות של תמהון:

“אל הבתולה הזקנה, אל המורה של הפרוגימנסיה? דאגות אחרות אין לו, לרופא מטורף זה – מפתה אותך שתבואי בגללו אל המורה! – דומה לי, שאצלנו בחנות ראיתיה רק פעם אחת!”

אמנם כן, פאני סולומונובנה ראתה את זו רק פעם אחת בחנות. המורה הבתולה, החובבת בחורים ובחורות חובבי השכלה והמרבה להג אפילו בחנותו של מאיר זלמן, הגידה לה אז באותו מעמד שבחנות: “פאני סולומונובנה, חביבה שלי, הלא תיכנסי פעם אל ביתי. הלא את מכירה את ביתי – זה עם האכסדרה הגדולה, בקומה העליונה…” וברגע זה, מדי שבת האשה הצעירה בטלה אל שולחן הלילה, היא עלולה להוסיף ולהפליט דברים כלפי הגיס: “גם הרופא הוא מבאי הבית של מריה איבנובנה…” אבל היא עוצרת בנפשה מהגיד את הדברים האלה, אף על פי שהכל בעיר יודעים את טיבה המשובח של מריה איבנובנה, זו המקרבת בחורים ובתולות מזרע יהודים. לפני זמן מה סיפר מי-שהוא בבית, כי מריה איבנובנה נדבה מקום בביתה לאספה של בחורים הרוצים להעשות אגודה ולהגן בכלי זיין בשעת פרעות…

“דויד, אולי גם אתה כבר היית באותה אספה? הלא אתה נוטה לדברים כאלה… הנה אתה שומע – פאני מספרת, כי בביתה של מריה איבנובנה נועדה אתמול אספה…”

הקול היה קולו של צעיר האחים, והאורח בא פתאום לידי בחינה ממש. הוא הבין, כי זה רגעים ארוכים הוא עומד במעמד של רעות על יד איצי, משוחח ועונה דברים. והוא, מתוך צורך נפש לסיים את מראה הדמיון שנפסק באמצע, אימץ רגע את מבטו לנוכח האשה הצעירה ומסר לנפשו בדמות ממש של מלים את תמצית החידוש שגילה בעיני האשה: “היא, האשה הנשואה לבעל לא-נחשב, מביטה אלי בתאות נפש; הדבר דומה כי היא משערת ברגע זה את עונג האהבים יותר מכדי שיעור הממשות שיש בחיים. כאשה אשר נפל בחלקה גבר אין-אונים – היא רואה בי גבר נותן אושר לא-ישוער.” ותוך כדי הרהור זה הפליט האיש הצעיר דברי מענה נבוכים:

“אתה אומר – אספה? לא ידעתי כלל. בכלל אינני רגיל ללכת לאספות. אבל זכור אצלי מימי הנערות, שאצל מריה איבנובנה היו בחורים ובתולות מבני יהודים קובעים לעצמם מקום ראיון…”

“אף אנכי יודעת, כי מריה איבנובנה אוהבת לשדך…,” אמרה האשה הצעירה אגב בת-צחוק. היא הגידה את דבריה בקול רגיל, אבל היא היתה שוהה עדיין בעמידה, ואף כף ידה היתה עדיין נוגעת ואינה נוגעת בשכם הבעל. האורח נעתק פתאום ממקומו וצעד צעדים אחדים לאורך החדר; עיניו הזהירו וידו אחזה פעם בפעם בגולת-השערות הכבדה אשר על ראשו. הוא נראה ברגע זה לעין כל כאדם מבולבל ששכח את סדר ההתנהגות שבבית זרים. איצי רדף אחריו בצעדים מהירים, ומדי השיגו אותו בקצה החדר לאט על אזנו דברי הלצה:

“רואה אני, שתפסת את הענין… בת-נשים הגונה? אַ?…”

האורח הקשיב אל דברי איש שיחתו והיה מנענע כל-שהוא בראשו… הוא, כאחד האנשים שצלם החיים יושב להם בקרב נפשם, ראה פתאום כאחרת את דמות החיים אשר מסביב. דומה היה, כי הוא נמצא זה ימים רבים בסבך של התאהבות – ביחס אל אשה קרובה ורחוקה כאחת, אשה עצורת אהבים ולהוטת לב, למודת בעל ותמימת מזג. הוא רחוק ממנו מרחק נפש רב, מענין אהבים זה, שעונג בשרים הוא כל השכר הצפוי ממנו; והוא נוהה בלי משים אחרי תעתועי העגבים בכדי להיות זוכה במעשה פלאים שאינו מתרחש לכל אדם: לגרום ליצור אדם פתרון של חלום-חיים תמים, להביא יצור אשה על ידי נשיקה עד גבול כל המאויים! והוא עמד ברגע זה פנים אל פנים כנגד צעיר הבנים של מאיר זלמן והיה מתחכם לענות דברים מסורסים, כאדם אשר ענין אחד, ממושך ומסובך, הרגיל אותו לכל מיני ערמה:

“מה שאני מסתכל – לא לא כלום… מוטב שתאמר לי, איזה ענין יש במעשה החנות שבדית בשביל אחותי?…”

צעיר הבנים של מאיר זלמן מסתובב רגע על עמדו, כאילו נתרגש מתמהון. ואולם כאדם מן השוק, כחנוני הרגיל במסחר הקמח הפשוט, חדל התהפוכות, הוא עונה אגב חיוך:

“הוה בטוח, שהמשקל הוא נכון… אצל מאיר זלמן מכוונים את המשקל עד כדי חוט השערה!”

והוא אוחז בזרוע האורח וגורר אותו כלפי השולחן:

“בוא, די לעמוד פה, הכל יבוא על מקומו,” ומדי לכתם אגב סדר הליכה ישר, משותף, הוא מוסיף:

“שב מצד השולחן השני, ליד פאני, זה לא יזיק לך, חלילה…”

האורח מכוון את צעדיו. דומה לו, כאילו אחרי כמה וכמה זמן של תחבולות מצא לבסוף את שעת-הכושר.

הרוח הרעה התחילה שורה עליו מיד לכניסתו הביתה. בדרך חזרה, כשהאב, הנאמן, סיכן את עצמו מדי פעם בפתיחת פה כנגד הצינה והיה מפליט דיבור של התפעלות: “איזו לבנה! אור כמו ביום!” היה גם הבן משרבב מדי פעם את צווארו כלפי מרום והיה כופה את עצמו להרהר כל שהוא בדבר הנימים הדקות הרועדות גם בלבו של יהודי זקן, בשעה שיהודי בטל-חושים כזה נמצא כמעט ביחידות בין השמים ובין הארץ, והטוהר הגמור של ליל צינה אשר בחורף מדובב מעל שפתיו דברים שהם כעין שבח לרבון העולם אשר שמו הנעלם הוא: הטבע. כל רשמי הערב הנמהר הזה כאילו נתקעו במבוא נפשו של האיש הצעיר, מבלי לזוע ממחבואם; בכל עצמותיו היה שפוך סם של עגבים, שהיה מפעפע מבלי לתת כל קול, מבלי לעורר כל רחש של זכרון. מדי צעדו ליד אביו לא העלה האיש הצעיר בלבבו את זכר הדברים אשר נקרו במשך הערב, ונפשו היתה ככוורת נרדמה המלאה זכרונות עוקצים ומתוקים גם יחד. דומה היה, כי דויד בן מנחם זה, שלא שיער מעולם כי דברי עגבים עלולים להיות נאמרים בנוכחות בני משפחתו, לא שיער גם ברגע זה, כי דברים מעין נגיעות ברכים בברכים, במחבוא שמתחת לשולחן, עלולים להיות נזכרים בשעה שהוא צועד בד בבד עם אביו ומעילו הקלוקל, יליד הכרך, מתחכך בלי משים בפרוות העורות הכבודה של האב. ואולם כשסגר על עצמו את חדרו אפפוהו מיד זכרונות. הוא האריך בהפשטת בגדים ובכל קרביו המה דבר מה; מדי חלצו נעל הגיע לידי בלבול חושים והיה דומה לו, כי הוא מעורר שאון רב אגב כל תנועה. זה היה קול החרון הסתום של הדם, רחש העצמות של הגוף הצעיר אשר חרקו ממשטמה אחרי שעה ארוכה של תאוה לא נמלאה. והוא נאחז בכל כוח-דמיונו ברגש משטמה זה, שצפה בנפשו, ומתוך תמימות הלב של אדם הנתון כולו לתכלית חיים עתידה – התחיל דורש את רגש המשטמה הזה כקול חרטה, כקול משווע אשר ללב אובד. הוא לא העלה על עצמו כדי מכסה גמור את כיסוי המשכב הרב, שהיה משולש מכלי-מיטה ישנים, בגופו היתה עדיין אחוזה חמימות הבשרים אשר ספג במשך הערב, מדי שבתו ליד האשה הצעירה, ואולם הוא שיער את הלהט הזה כלהט עצמות של אדם אכול חרטה. הוא זקף את ארכובות רגליו, כמפקיר את עצמו ליאוש, ושפתיו העבשות מחום לחשו: “כן, כן הדבר! באופן כזה אפשר יהיה לעשות הרבה!…” וביחד עם לגלוג זה, שהיה מכוון כלפי עצמו, היה דמיונו הולך ומתאר דברים אגב חפזון משונה, בחפזון השכיח אצל אדם בשעת סכנה. הוא עצם את העינים ואזניו כאילו צללו ברגע זה מקול דברים אשר הוא בעצמו דיבר ואשר שמע מפי האשה הצעירה. אלה היו דברי לחש חטופים, מלים ללא מובן, רמזי אוולת סתומים ולב האיש הצעיר דפק עכשיו בחזקה, כשדמיונו העביר לפניו בחפזה את חליפות השיחה הזאת:

"פאני, עכשיו אין איש שומע – – "

“מה?” (בת צחוק מהבהבת על שפתיה, אצבעות ידה מתפשות על שפת השולחן – היא אינה יודעת לקרוא לו בשמו!).

"אינני יודע – טוב שמשה הלך לישון – "

"הן ישאר פה – לכל ימות החורף – "

"פאני – – אצל מריה איבנובנה – "

“יחדל-נא… (בקול רם:) משה לא גמר לשתות את כוס החלב!”

"מוכרחים למצוא עצה – (בקול רם:) איצי, הזוכר אתה – – "

“אני אחשוב בדבר – (בקול רם:) איצי, תביא לי את המטפחת העבה, אני מרגישה קרירות.”

“אח…” (אנחה עמוקה, השמעה אוילית הגלויה לאוזן כל המסובים).

האיש הצעיר חרד פתאום על מקומו ונאלם תוך כדי רגע. הוא אימץ את כל כוח שמיעתו, אבל מן החדר הסמוך לא בא כבר בשניה הקול אשר קרא לו בשמו: “דויד!” הוא שהה אחר כך רגעים אחדים מבלי הניד אבר, כמצפה לשמוע עוד פעם את קול אחותו. אבל מדי ארוך עליו הדממה התחיל אף הוא שב לאט לאט אל הרהורי נפשו. ואולם הוא נתיגע בינתים מהיות שוכב פרקדן, הוא עצם את עיניו וצירף את כל ענות לבו לדמות כשלון יחידה: הנה היא הדרך, דרך העוונות, גם ליהודי יקר-רצון הרואה את עצמו תקיף למעשה חיים יוצא מן הכלל: ליפול בלי משים, בלי הכנת לב קודמת, בפח של תאות בשרים! רוצה לומר: כאן לוקח לו שליטה גמורה האופי המביש של היהודי, זה הכופה אותו לבכר בחיים את המציאה, את הרווח המתרגש לבוא תוך כדי רגע! “הלוך הלכתי לבקש הצלה בשביל אחות משותקת ביסורים, בשביל בתולת יהודים עוורת מזג, המפרפרת בתוך הקורים של שממית הזנות, ואף אני נלכדתי תוך כדי רגע ברשתה של השׂממית הזאת! וזאת היא הרעה הגדולה: כי אנכי, היהודי מהיר ההזיה, כבר אימנתי בינתים את דמיוני הארור לשוות על כל זה חן; לו הייתי איש מבני הנכרים, כי אז הייתי נושק פעם ושתים את האשה, אשר יצרי נכשל בה במקרה, והייתי שב אל העמל, אל חיי האמת הכדאים בהמשך של עמל. אך אנכי בדיתי מיד דמיון תעתועים, לאמר: הנה האשה תמימת המזג, אשר שפתיה כלו מיחל לנשיקת אמת! הנה האשה הנזירה, אשר דמיונה נשקף ממרום מגדל האהבה על פני מרחקי עונג אשר אין להם קץ!” – הוא התנדנד כה וכה על משכבו והתכווץ לבסוף לשכיבה שלפני שינה. במוחו תעו עדיין הרהורים קלים, אלה הנאחזים עם תרדמה, וכדרך אדם ששבע נדודים על יצוע הלילה – נצמדה לבסוף עין נפשו היגעה אל מחזה בודד אחד של הזכרון. הוא צפה מבלי חדול בדמותה של האשה הצעירה גם אחרי אשר חדל כבר מהרגיש באבריו. נשימתו יצאה מדוּדה, אך דמות פניה של האשה הצעירה עדיין רפרפה על גבו; ומתוך שקט הנפש של אדם ההולך ונרדם ראה האיש הצעיר, הנם כבר למחצה, פנים עדינים ושקופים אשר העינים הנשקפות מעליהם היו נפלאות עד מאד. הוא הביט בלי-חשך לתוך העינים הצלולות, ודמיונו, הער עדיין כל שהוא, המשיל לו ממחזה על מחזה: הנה נחל מים, עם כלות היום בקיץ; האוויר, אשר עם בין-הערבים צף בתוכו מין אור-אודם שיש בו ממש, הוא רך לאין חקר, אתה שוכב על שפת נהר-מצולה ומביט לתוך מצולת המים הצלולה עד מאד; מבטך מתענג להביט בלי עמל דרך נד כל המים השקופים עד התהום, ורגשך מתעתע אותך רגע לחשוב, כי אתה שקוע בתוך המים העמוקים האלה, כי המון המצולה הקיף עליך מסביב כדבר-מה הקל ומתוק מחלום.

האיש הצעיר נרדם וחלם חלום.

הוא ראה את עצמו במחיצת בית זר. הוא התהלך הנה והנה על פני חדר, מבלי לתפוס עד כדי הרגשה את מידת הגודל של החדר הבלתי מוכר הזה. דומה היה שהחדר הוא רחב ידים ונמוך תקרה, ואולם ביחד עם זה אפשר היה לשער, כי השעה היא שעת בין הערבים ואור היום כבר חדל מבוא בעד החלונות קטנות הדמות. אמנם כן, הוא התהלך על פני חדר משונה קצת, נמוך תקרה ורב יחוד, אשר כמותו עלול להיות רק בבית מבתי האצילים אשר בערי השדה. הוא צעד הנה והנה ולא היה בא תוך כדי הליכה חשאית זו עד לגבול של קיר, והוא גם נמנע מעבור בקירוב מקום ליד בן האדם אשר נמצא אתו יחד בחדר, יצור אדם אשר ישב דומם, בפינה חבויה, ואגב אפלולית הדמדומים אי אפשר היה להבחין בדמותו. והאיש הצעיר, מתוך מצוקת נפש, הפסיק בבת אחת את הליכתו ועמד כתוהה באמצע החדר. הוא לא ראה מאומה, דומה היה כי כאב לב אנס אותו לעצום את העינים, אך פתאום ירדה מעל שפתיו קריאה עמומה, אשר מרוב מצוקה לא נשמעה כמעט כקול אדם מדבר:

“פאני!”

ותוך כדי רגע, מבלי השתלשלות של שהות באמצע, הוא ראה את עצמו ליד האשה הצעירה; נשימת פיו הלוהטת הלכה ונגעה בלחייה החוורות של האשה הדוממה, שישבה עטופה עד למרום צוארה במטפחת החורף הרחבה. הוא נמשך בכל תאות נפשו אל האשה החמודה והנאלמה, בשעת הדמדומים האיומה הזאת, כשאפפה אותו מצוקה לא-ברורה וכשכל גופו היה רועד ברעד חשאי ובלתי פוסק. הוא הניח את ידו על שכם האשה, אבל לא הרגיש כל סיפוק מדי חבקו חיבוק רפה זה את האשה אשר נשארה כמסוגרת במטפחתה. והוא נשאר כך במצב עמידה מוזר ומציק, כשראשו יורד ואינו יורד על שכם האשה. ופתאום נשמע קול מדבר:

“מה יהיה, מה יהיה אתנו?”

והוא נשאר תוהה במבוכה רבה, במבוכת נפש עזה עד לכאב, כאילו הוא לא ידע מפי מי יצאו הדברים האלה, אם האשה הנאלמה השיחה אותם בלי קול, או הוא בעצמו הגה אותם במחשבה. ואולם ברגע זה חמד עד מאד את האשה הצעירה, אשר התיחד אתה עם חשכה בחדר בית זר ומסוגר; ורגש התשוקה הזה כאילו הוציא אותו במעוף עין אחד מחוץ לגדר היכולת של טבע הדברים. והוא לא התפלא כשגילה לפתע פתאום את פתרון כל החידה ושפתיו מללו מענה ברור:

“אל תפחדי, פאני, אנכי אהיה מגן לך אם יבואו הערלים האלה.”

ושוב נתרחשה השתלשלות דברים מהירה, מדי הוציאו מפיו את הדברים על אודות הערלים. הוא התהלך כבראשונה הנה והנה על פני החדר ומחשבותיו סבו על ציר פלאי, כאילו מוחו היה רובה ברקים; ולמחזה פלאים זה, כשכוח מחשבתו עבר פתאום את גבול היכולת של הטבע, מלאו כל חדרי נפשו רגש עדנים רב מהכיל. כל חושיו נעשו קלים, קול צעדיו חדל מהישמע והוא המליט מעל שפתיו דברים חדלי-קול:

“הם יכולים לבוא, הערלים האלה. הביטי וראי: לבי רם מהתפעלות מדי ראותי, כי מקום התהפוכות של חיי היהודים אף הוא הנהו מעגל קסמים, ככל מעגל אשר בטבע, ואף בתוכו הולך סובב רוח הגורל ושב אל מקומו. אמשול לך משל: הנה משפחת דלים רבת-ילדים; אבי המשפחה הוא איש תמים וכבוד-ידים, המנהל את צאצאיו במשטר, למען ידעו לעשות את מעשה החיים בבוא עתם. והנה נקרה להיות בין בניו ילד רפה-כוח ומוג לב, והאב מחלק לו כל היום מהלומות. הזר העובר יניד ראש ויאמר: ‘הנה אב נבער המייסר את הילד הרך והענוג, אשר חזות פניו הצחים תעיד בו כי נולד לגדולות ולא יסכון לכל מלאכה!’ אמנם כן: הטבע הוא האב הדל ורב הצאצאים, המייסר כל היום את היהודי – את העם הרך והענוג בין עמי הארץ!”

מעל שפתיו אזל פתאום הדיבור, והיה דומה כאילו נמוג בבת אחת גם יצור האדם אשר הקשיב עד הנה לדבריו. יגון רב אפפהו, כאילו עווה לעשות דבר-מה אשר אין לו תקנה עולמית. האמנם הוא רצה להגיד, כי יש צידוק דין גמור במעשה ההרג הנעשה ביהודים? אל אלהים! הוא רצה רק להגיד בתור ראשית-דבר, כי גם העקמומיות אשר בחיים מעקימה את דרך לכתה לפי טבע הדברים… ועתה הנה כלו פתאום דבריו ונפשו הולכת וכלה באין מעצור, באין יצור אדם אשר יאזין לאמרי פיו, באין לו פתאום כל דמות דיבור למען הקים את תבנית הזוועה אשר קורא לה: פוגרומים – – החדר כבר מלא אפלה והוא לא ערב יותר את צעדיו בתוך נוה-זרים חשוך זה, בתוך משמר רהיטים מוזר ובלתי נראה. והוא, מבלי להרגיש בהשתלשלות של דבר, נהיה פתאום שוכב על יצוע לילה גמור, מכוסה בבגדים ובדל לתרדמת נדודים. הוא נאלם זמן רב על המשכב, נים ולא נים, ובנפשו היתה תועה מבלי חדול הרגשה של מוראים בלתי ברורים. נטל הבגדים רבץ עליו כמעמסה ונשימתו קצרה מחום. לבו התחיל פתאום דופק בחזקה, אזניו צללו, והוא הבחין בכל זאת בקול הצעדים אשר הלכו הלוך והתקרב אל מטתו. ופתאום גחנה האשה הצעירה על צווארו ולחשה לו על אוזן:

“אני נמוגה מפחד.”

הוא משך אליו את האשה הצעירה, מבלי לזוע כמעט, בכוח של תאות נפש עצומה. הוא נשק וספג נשיקה ארוכה, אשר לא ידע את תחילתה ואת סופה. הרגשת הזמן אפסה, ורק העדנה הלכה והתפשטה בכל גופו. האשה, אשר ממנה שפעה כל העדנה המתוקה הזאת, היתה נפלאה וערבה לבלי גבול, היה דומה כי היא בעצמה הִנֶהָ אותו עונג הפלאי, הרחוק, העלול להיות נגרם על ידיה. והוא, ברצותו לכנס לתוך עצמו את כל העונג הרב הזה, אימץ את האשה יותר ויותר אל חזהו. ופתאום נחלצה האשה מבין זרועותיו ולחשה לו על אוזן:

“אתה שוכח. מחר, מי יודע, אולי לא נהיה כבר בחיים. נחדל מזה עכשיו.”

הוא האמין תוך כדי רגע בדברים האלה, אף על פי שהמובן שבהם לא היה ברור לו עד כדי משמעות גמורה. הוא פרש לשכיבה של יחידות והיה שוהה זמן רב כאטום גו. ואולם זכר העונג אשר ספג מקודם היה חי בקרבו. והוא רצה לתת ולעשות כל מה שאפשר, ובלבד שישוב להיות מה שהיה – אותו מתק השפתים לבלי קץ, אשר מדי החילו הוא מעלה בבת אחת צלם של אושר קרוב ורחוק לבלי תכלית. והוא, ברצותו להסיר מכשולים, להוכיח, לכבוש – הגדיל לאין תכלית את כוח-דמיונו והתחיל מדבר:

"המות? אמנם דמות המות מרחפת ברגע זה לנגד עיני – אני יודע, כי בעוד שעות מספר אולי יבואו הערלים האלה ופוצצו את דלת החדר והכו בגרזן על ראשי – אבל קור של אימה אינו לופת את ידי ואת רגלי, ברגע זה, כשכל גופי עטוף בלהט של תאוה. הפחד מפני המות אינו שולט באדם אלא ברגע של מנוחת החושים, בשעה שהדמיון הוא בטל ועלול לתאר לפני עיני הרוח דמות של יסורים בלתי מובנים, המוציאים את החי מן העולם. ואני דמיוני נתון עכשיו לנחש את פלאי הפלאים של העונג, את חיי החיים של האהבה. כל גנזי נפשי מלאים דמיונות, בכל משכנות לבבי צפופים מחזות-חמדה קרואים, ותואר המות הבלתי קרוא נשאר בלי-משים מאחרי סף נפשי. ואם אומר: יש עוד אימת החידלון, שאינה תלויה ביסורים של רגע המיתה – הנה ראי אף ראי: החידלון הוא בשבילי ברגע זה דבר-מה שהוא מחוץ לטבע הדברים. אני עולה עכשיו במרומי ההשגה של החיים, ואיך אביט לראות את תהום האפס אשר בעמקי מעמקים? מלאתי נחת לבלי גבול ונפשי חורגת למצוא פתרון לחידה: הכי יתואר כי הוצגו גבולות לחיים – ואני, יצור אדם האבוד במחשכי הלילה ליד אשה חמודת-גו, מרחיב את עיני רוחי וצופה מתק אלמות רב מהכיל? אני חומד, עורג עד כלות נפשי, נשימת אפי הלוהטת כאילו מטילה בבת אחת אור חדש בכל לפידי האושר אשר דלקו בעולם הזה מימי היות אדם, ולבי גווע בקרבי למצוא שמץ פתרון: הכי ישוער כי זאת היא תכלית לא נחשבה, לשאת מעט מצער את בשרנו על אדמות – ואני, יצור אדם נבוך-אהבים, צורר בצרור תועבה אחד את עמל הסנוורים, את השממון ואת המות, ואני מעלה אותם יחד על כף המאזנים מעבר מזה; ועל כף המאזנים השניה אני מעלה ביד חרדה רק דבר-מה בלתי נתפס. וּראי אף ראי: כל כובד המוראים האלה, הצרורים בצרור אחד עם המות, עולה מעלה מעלה, כאילו הכריע אותו דבר-מה השקול כנגד החיים והמות גם יחד. אמנם שקול שקלתי על מאזני המרמה של דמיון האדם, אבל מה אדם כי יעשה אחרת במתוק לו פתאום החיים עד לסנוורים, בינוק שפתיו מעל שפתי רעיה עדנה אשר לא תאמן וצליל הנשיקה, אשר ימוג בחשכה, ישמע כשבועה המקיימת את כל חסדי החיים אשר אין להם שם – – "

הוא נאלם אגב נשיקת רמיה מוזרה, אשר לא ידע את סופה. ידיו היו צמודות אל גופו והוא לא עצר כוח לפשוט אותן בגו האשה אשר נחה בלי-נוע על ידו. הוא זעף על עצמו, ובן-רגע, בטרם הבחינה בזה עין נפשו הנבוכה, נהיתה בכל תמורה מוזרה: להט הרגשות כאילו ירד מעליו בבת אחת, והוא ראה את עצמו מתהלך על שפת נחל מים צר וחשוך מצולה. הוא רצה להטיל את עצמו לתוך הגלים, אבל חום יום הקיץ, אשר עמד מסביב, כאילו לא נגע בגופו העירום מבגדים. הוא נעצר מהתהלך ועמד שעה ארוכה על שפת הנחל, כשהוא מביט בעינים קמות במים הרוגעים, שכעין מזימה נשקפה מעליהם. הוא ניסה עוד פעם ושתים לקפוץ לתוך המים, אבל גופו היה כאבוד חושים, עיניו הביטו בחימה עזה בפני הנחל המשותק ושפתיו מלמלו בלי כוח: “היא חושבת, כי אני מוג לב.” ופתאום, מתוך מצוקת יאוש, הרים את כף רגלו וטבל אותה בקצה המים. וכרגע לפת קור את כל גופו והוא התכווץ ונטה לאחור. פחד רב אחז אותו והוא נס מן המקום. הוא רץ במהירות משונה שהיתה מחוץ לטבע הדברים. הוא שינה מקום מבלי ראות כל דרך, מבלי אשר אף אחד מאבריו ינוע ניד כל שהוא. ופתאום שבה להיות מסביב אפלה, ואף כוח-דמיונו שב אליו כבראשונה. הוא מלמל כלפי עצמו בלי קול, כשפניו כבושים בתוך כר המיטה: “אמנם כן, היא חושבת, כי אני מוג לב.” נפשו ירעה לו עד מות, והוא התנדנד הנה והנה מבלי למצוא מנוח. ולבסוף, אחרי תעותו זמן רב בחדר חשוך ונמוך תקרה, נתקל במי שהוא אשר נעלם באפלה. הוא גחן על גב דמות האשה, אשר ישבה עטופה במטפחת החורף הרחבה, והתחיל מדבר:

“את חושדת בי, כי אני מוג לב. אמנם כן, היהודים הם היצורים גלויי העינים אשר בעולם הזה, ועל כן ידעו עד מאד למאוס במות. המות הוא בשבילם דבר-מה לא נחשב, יען כי הם, העם הקיים לנצח, אינו דורש בגלגולים, אינו נושא עין לחליפות אשר יבואו. בן העם הנכרי, המשותף לטבע, מבין למרחוק, ועין הרוח הוא כעין הבשר: כל הצופה למרחקים מבליע את מבטו בתוך האד, רואה לפעמים דמות צורה גם בתוך הערפל אשר נכנהו בשם: המות. ואולם היהודי אינו צר צורה. זאת היא הרעה הגדולה: רק האיש הנכרי, עושה האלילים, הוא אשר עיניו נהרו מימות עולם אחרי אד הרמיה אשר בתבל! אדם הקדומים חזה גלמי פלאים בערפל אשר בקצה השמים, הבן אשר קם אחריו עשה בדמות גלמי הדמיון האלה נסכי אלילים, אף כרוע כרע להם. מה שם אשר נקרא לפסילי הגויים? הווה אומר: יש להם משמעות המשיחה את כליון לב האדם. אויל הפסילים נוצר להגיד, כי נשים כבוד לכל צורת תוהו אשר בחיים, כי אנחנו, יצורי האדם אשר נלאינו ממצוא צורת מזל לחיינו, נכלה את עינינו להביט במזלות הטבועים בכל הצורות אשר בעולם, נחרף את נפשנו לראות צורת מזל גם בדמות המרחפת באפסי אפסים! וראי אף ראי: הנה היהודי הרואה נכונה, אשר מדי שבתו כל חייו בתא בדידות, אשר מחוץ לטבע, לא כהו עיניו מהביט למרחקים; הוא לא יאמין בכל דבר אשר אין לו קיום של ממש, ועיניו הנבונות תרחבנה רק פעם לראות את דמות המות, זה המזל הנעלם הנשקף למול כל יצור חי. מה נורא הדבר לראות בעולם רק דמות תוהו אחת יחידה! אל אלהים! איפה נקח אנחנו, בני היהודים, כוח רמיה, למען נוכל לקפוץ ביום עברה לתוך חיק המות?”

הוא הקריב את פניו אל פני האשה, כשהוא עורג מתוך כליון יאוש לנגוע רגע ביצור האדם אשר לא חנן אותו בכל מענה שפתים; הוא גחן כך זמן רב על גב האשה הצעירה ונפשו יצאה בדברים חדלי-קול. היה דומה, כי כל בדי עורו רוחשים געגועים וכל עצמותו הולכת הלוך וכלה. זה היה מין רגש מחודש של אפיסת הכוחות, כעין סכנה של מות ההולך ומתרומם מתוך גלי נשיקה עמוקה כים. הוא הבחין בסכנת המות הנפלאה הצפויה לו מחיבוק עולמים זה, אשר נאחז בו יחד עם האשה הנאלמה, ונפשו התענגה על זה בלי קץ. זה היה עונג רב מנשוא, אשר כבד עליו כמעמסה. הוא לא יכול לנשוא אותו יותר, ומדי החלצו מתוך זרועות האשה השיח מתוך קוצר נשימה את כל המית נפשו:

“ראי אף ראי: הנה מות נמות – מה קל למות!”

כל מענה לא בא, והוא לא הרגיש כל חידוש בדבר. הוא רצה כל כך להחליף כוח, לצפות במנוחה בחיק החשכה ולשבת דומם במשך שארית ליל הנדודים הזה. הוא נסתלק לנפשו, כשהוא מתנודד פעם בפעם על פני החדר ושב להתמודד על המשכב, מדי לפות קרירות הלילה את עצמותיו. הוא לא תהה יותר על נדודי הלילה הזה, אשר נמשך במין אריכות שמחוץ לטבע הדברים. הוא ידע, כי כך הוא טבעו של ליל ציפיה אשר לפני יום עברות, ונשא בדומיה את סבל הציפיה, בהעסיקו את מוחו בהרהורים חדלי משטר, כאדם אשר הזמן רב לפניו עד מאוד. הוא היה מהרהר בערבוביה, נזכר ומדמה דברים על עבר ועל עתיד בהשתקעו לפרקים במנוחה של שכחה ובשובו אחר כך להיות נלכד בסבך התעתועים של הגיונותיו. ופתאום עברה חרדה בכל קרביו; דבר-מה נשתנה וגרם כעין מיחוש למלוא משטח עיניו אשר מבחוץ. הוא ניחש כי אלה הם לוחות החלונות אשר החווירו עם השכמת הבוקר, ולא התפלא כלל מדי מלאות אזניו מקול צעדים אשר הגיע מבחוץ. לבו התחיל הולם, והוא הידק את שיניו ואימץ את כוחו לקראת דבר-מוראים אשר התרגש לבוא. שעטת הצעדים אשר מבחוץ הלכה הלוך וקרוב, הלוך והתרחק – ופתאום רעשה דלת הבית, כאילו להקת בריונים השתערה על לוח הדלת הסגורה. שריריו נמתחו, כל חושיו היו דרוכים לקראת הסכנה הקרובה, העלולה להתרחש כהרף עין, והוא לא נרגע גם בכדי שהות להסב פנים כלפי האשה המסתתרת בפינה חבויה אגב אלם פחדים. מבטו נצמד אל הדלת, אשר חרקה על ציריה, נהימת מוראים התרוממה מקרביו, התגלגלה עד למבוא הגרון ונתקעה שם כחימה עשויה חלמיש, הקרובה בכדי שימוש, המוכנה לפוצץ ראשי ערלים. ופתאום נקרעה הדלת, בחלל הפתח נתקעו צלמי ערלים פרועי פנים ולהוטי עינים, קרודומות הרג התנגשו מעל הסף, מטות-חבלים נארגו בחלל הדלת כמסכת-המות. עיניו רחבו למראה הבלהות, הוא נטה את זרועות ידיו ומגרונו התפרצה שאגה. רגע אחד היו זרועות ידיו פרושות כך למלוא ארכן, הוא חסם בהן כמו בבריח ברזל את מבוא החדר, ועיניו, בחרף-נפש לא-יתואר, שמרו את עיני המצה של הערלים אשר סקרו מעל לראשו והלאה, אל פינת המקום אשר שם היתה חבויה האשה החמודה. רק רגע ארך מארב המוראים הזה, ובמעוף עין אחד קצר העלה לפניו דמיונו, כתמצית איומה ומתוקה גם יחד, את הרעיון בדבר המות אשר איננו נורא, המות המופיע כמזל, הגורם נדבת נפש אחרונה. ואולם, מדי נגוע במוחו דמות הרהור זה אשר בדבר המות, היתה כל נפשו כמרקחה וחפץ חיים אדיר החריד אותו ממקומו. הוא ניתר ממקום עמדו ונתן קול שאגה – קול פחדים רועם אשר החריד את הערלים וחצה את מחנם לשנים. והוא, שואג ועוור חושים, עבר בתווך, מבלי להסב כמלוא-ניד את ראשו אחורנית, מבלי לזכור באשה אשר נשארה מאחריו. הוא קפץ אחת ושתים וכרע לבסוף על מעקה הבית אשר מבחוץ. כוחו עזבהו, והוא זכר פתאום את כל אשר עשה כנבל וכמוג לב, והתחיל גועה ביללה ארוכה.

האיש ורמל היה כבן שלשים ומעלה, ובימי נדודיו הקודמים אירע לו הדבר להתקע שנתים בעיר-לימודים קבועה ולרכוש לו ידיעות במלאכת הכימיה. כל מכיריו המעטים ידעו להפטיר אחריו בבטחון רגיל, כי אלמוני זה הנהו כעין סגן-מומחה לכימיה והוא אחד מן הגֵרים אשר נאחזו ללא-חפץ באירופה התיכונה, ובימים האחרונים נעשה הדבר דומה למראית-עין, כי הוא מחונן באמת במשלח-יד ומושבו קבוע בעיר מגוריו. אבל עם כל זה היה ורמל אחד מאותו סוג האנשים הערירים, אשר לפעמים ימליץ עליהם מי-שהוא חידות. שם משפחתו יצא לפנים לטוב; גם מראהו היה טוב, אופן דיבורו נאה ומתקבל על הלב, ובכל צלם דמותו של האיש הכחוש והזריז הזה היה דבר-מה המעורר בלב זרים ענין וגם חפץ מוזר לבלי האריך אתו במסיבה אחת. אילו היה ורמל בעל מעמד חשוב בחיים, היו האחרים כוללים אותו בנקל בכלל המוצלחים; אבל הוא לא היה עשיר, לא אירע אף מקרה אחד שורמל יהיה דרוש במפגיע. וכמו ברוב המקרים, כשאדם במיטב שנותיו הוא נחשב וחשיבותו איננה ברורה לאחרים – הגידו גם עליו, כי הוא נוחל נצחונות רבים בקרב הנשים. ורמל ידע את אשר ידובר עליו, אבל לא האמין בלבו בדיבה המתוקה הזאת. הוא התהלך מימי נעוריו הראשונים עם נשים רבות, אבל אף אחת מהן לא חננה אותו באהבה גמורה על לא-דבר. הוא רק כפה לאהבים, היה מאמץ את עצמו ליצור מדי פעם מסיבת עגבים נאצלה. גם איש אחר, ללא תואר וללא הצלחה, היה מסוגל להשיג את כל אלה, אילו ידע לרומם בעיני האשה את עצם האהבה, אילו פיתה למלוא שעל-אהבים כאל נסיון של הגורל, אילו הסית בחרף-נפש נעלה לכל מגע קל של אצבעות. כאיש נבון, אשר גם ראה הרבה בחיים, ידע ורמל להוציא תמצית צלולה מהמון החיים הרגילים: – הרי הוא שניסה את לשונו אל כל אשה אשר נתנה לו אוזן שומעת. הכזה יהיה גבר אשר אהבת נשים תשיגהו בלא-יודעים? ורמל הרהר לעתים קרובות בדברים האלה, לא מתוך בקשת האמת, אלא מתוך גאות לב שלא מצאה לה שילומים ממקור אחר. בעצם היה אדם מרותח וריק מעלילה, ודברת האחרים, שיחסו לו הצלחה לגבי נשים, לא גרמה לו חשיבות בעיני עצמו. על כן היה משעשע את דמיונו בחידוש גמור: הוא ראה את עצמו גבר רגיל בין גברים, וכל הקורות אותו עם נשים ייחס לכוח הכזבון הנעלה,המצוי רק אצלו.

הרהורים מעין אלה היו קרובים ביותר אל לבו בזמן האחרון, בגלל נערה אחת אשר ניסה בכל תחבולותיו לרכוש את קרבתה. זאת היתה אנא-מריה שעבדה אתו יחד במכון הלבורטוריה הקטן, ושם, בחדר המלובן והצח כמעט, על יד השולחנות המכוסים שיש או זכוכית, בין הארונות הצרים המלאים כל מיני שפופרות של זכוכית, עדינות וטמירות, היה קל לורמל לנסות אל אנא-מריה את דבריו הצלולים, הסובבים יחד עם זה על כל-שהוא רחוק, דברים שיש בהם תמיד חידה ושאפשר לשמעם מבלי לענות. בחדר הזה, המלא המון זעירי-כלים בעלי תבנית, היתה באופן דיבורו של ורמל כעין התאמה מחוכמת ומתקבלת מאליה על הלב; הוא, הרגיל לדבר במשלים, שׂשׂ במקום הזה לתת לכל מלה צורה, ואנא-מריה לא היתה מקמטת את מצחה לאות של יגיעה, אף-על-פי שהיא היתה בת-גרמנים למעלה מעשרים ופניה המאורכים היו נטויים על-פי-רוב במלואם אל שולחן העבודה והיו מלבינים גם אגב עיון של שקידה. הכל היה בא על מכונו ובשלום. גם השותף השלישי לעבודה, זה הסלאוי המגורמן בלדאו, שבלטו לו בפניו גרמי הלחיים וסנטרו המקוטע, חדל הצורה, היה כעין סימן לגזע דל ולקוי עצבים. אף אדם בלתי זהיר זה, שפאות מוארכות על הצדעים שיוו עליו קדרות נלעגה ולא-נחוצה, היה שומע את רובי שיחותיו של ורמל בשלות לב גמורה, אף-על-פי שהוא עצמו היה קולע לעתים הלצות מוזרות, שנשמע בהן תמיד הד-מורשה לחייהם של אבות נשכחים, שהרקב בא בעצמותיהם באיזה כפר-ישוב מנודח, בגבולות ביצות או יערות. רק בימים הראשונים היה היהודי החושד מחלק את כיוון דבריו חלק כחלק בין בלדאו ובין אנא-מריה; בראשונה הטיל עליו גבר בן-נכר זה כעין מרות, מתוך הרגל של התבטלות כלפי נכרים, וגם מפני זה שוורמל לא היה שולט במלוא חושיו בחברת גברים ואנשי-מעשה. אבל לאחר-כך, כשעמד על טיבו המטושטש של בן-לויתו בעבודה, התחיל היהודי מדבר את דבריו אגב כיוון-השם: אנא-מריה. הלז הראה מצדו תשומת-לב בלתי נדרשת והיה סבלן לחזור בנוסח של מתקן על כל מלות השיבוש, שוורמל היה מוציא מפיו אגב שטף שיחה. היחס הזה אל היהודי נראה משום-מה כניגוד גמור לכך שבלדאו היה משבר שפופרות-שימוש במספר-עצום, כאי-התאמה אל פאות הצדעים השחומות, הנפוחות משני עברי פניו, היה נראה כדבר שאין לתת בו כל אימון – כשהעין היתה נתקלת פעם בפעם בפניה של אנא-מריה. אלה היו במקום הזה כה מתאימים, כה נאמנים, פנים צחים מלובן ומחוורון, שאדמומית מתפשטת בהם לפעמים בבת אחת, בגלל דבר-מה אשר כולו נשכח כמעט: כאותה תערובת כימאית אשר הצגת אותה כבר מן הצד והיא מקבלת פתאום צבע חדש. זאת אנא-מריה, שפניה, עד מחבוא הצואר ועד מקום הכתפים, עלולים לכאורה לעטות חליפות מנוחה גמורה ובושת-חן של בת-כרך, מאזינה לדבריו של ורמל בשקט אחד ישר, שאף הוא שייך כנראה כולו לחריצות ידיה של בת הגרמנים. אילו שמה אנא-מריה, למצער, את לבה לשיבוש הלשון, הצורם בודאי את אזנה יותר מאשר את אוזן-הערלים של בלדאו, הגבר המעורב כלאחר יד מפסולתם של שני גזעים! לעומת כל אלה – איך יצויר יחס ההסכמה מצד בלדאו כאחד כשר וישר? להפך, הדמיון מחייב את ורמל לתאר לעצמו את האפשרות של דברי סרה נלחשים מאחורי-גב. כשבלדאו, למשל, נכנס בבוקר-עבות אל חדר הלבורטוריה, מוצא שם את אנא-מריה לבדה, כשערפה, עורף-הנופת של בלונדינה כשרה ובלתי-מסורבלת, נטוי כבר אל שולחן העבודה, ומתוך צורך ההתגלות, שכל גבר בלתי-נחשב מרגיש ברגע יחוד עם אשה נאה, משפיל בלדאו את קולו ומפטיר: “וזה עדיין לא בא – שקוץ היהודים הלזה?…” בהרהורים כאלה אפשר היה להיאחז בכל יום, כיון שאנא-מריה לא הוסיפה ולא גרעה מתשומת-לבה, ואותה הארת-פנים, שאנא-מריה ידעה, כנראה, להשיח אותה רק במלים של נוסח אחר: “יספר-נא דבר-מה, הרר ורמל!” אף היא היתה חוזרת כמה פעמים ביום, מבלי לשנות כלום מקצה היחסים של כל השלשה.

אבל בחדר התעתועים הזה, במקום שכל כך הרבה כשפים קטנים היו מגיחים מתוך מארב הבקבוקים והיו חוזרים ונתקעים לשם, מבלי לגרום כל דבר – בחדר הלבורטוריה אפשר היה לבטל על נקלה עוד כישוף אחד קטן ומביש, זה המרתיח אבעבועות תעתועים בנפש היהודי. בעזרת הדמיון, שבכוחו עשה ורמל את מעט הקסמים אשר בחייו, אפשר היה אפילו לראות את אנא-מריה כמאריכה את הימים בכוונה, אגב ציפיה, מתוך הכנעה לסדר הזהירות אשר בלבורטוריה… הה, כל אלה הימים במלוא הקיץ הארוך, כשהאצבעות כאילו עשו את עבודתן לבדן, מבלי הימלך בכוח העיון אשר במוח, הן ערבבו, יצקו, העלו להב נוזלים חשאי וזך, ואחר כך היה הכל שב אל קדמותו; ולעומת זה היה ורמל עובד כל הימים גם בשפתיו: ערבב רמזים, יצק מדמיונו והלהיב לפעמים את אנא-מריה עד לידי כך ששערות הסיום על ערפה רעדו רגע ברטט חשאי, בלתי נתפס כמעט, ולבסוף היה הכל נמוג כלעומת שבא. כתום יום עבודה היתה אנא-מריה נחפזת ללא שרות-גבר למקום המעיל והמגבעת, וכשלא קרה לורמל להגיד ברגעי גמר כאלה דבר-מה מהודר, מצומצם ושלם כאחד – נפטר לדרכו אגב רגש תפל כמעט, כאילו הפחית לעשות… פעם אחת, אחרי גמר-העבודה, עמד ורמל והסתכל בדממה באנא-מריה, שריכסה אותו רגע על מעילה את חגורת-העור הדקה. מבטיו סבו בכבדות את תואר הגוף של הנערה ויצרו היה מגרה אותו, כדרכו, להגיד דבר-מה נאה ובלתי-צפוי, שיחרת ביתר עוז בשעה נוחה זו של סיום היום. אבל תחת זאת שאל לפתע פתאום בדברים כשרים:

“מתי קנית את החגורה, אנא-מריה?”

אנא-מריה ענתה בקול רגיל:

“היום.”

ורמל נבוך, היה דומה, כי עליו יהיה להסתלק לאחר שאלת-תם זו ששאל… אבל הוא שכח תוך כדי רגע את מבוכתו, וחולשת לב חדשה תקפה אותו, אותה החולשה התוקפת לפעמים את הגבר למראה אשה המטפלת באצבעות קלות בגוף עצמה. והוא הפליט בקול ניחר כמעט:

“אנא-מריה, פאס-מאל-אויף…”

ידיה של אנא-מריה נסתלקו כרגע מעל סגור-החגורה. והיא כיוונה את עיניה לעומת ורמל. חוורון פניה נשאר במלואו, למרות נוסח גוף-שני שיצא מפי היהודי לפתע פתאום, בנוכחותו של עד שומע. ורמל התראה כמתאושש והתחיל מונה דברי התחלה:

“אמנם כן, אנא-מריה: פּאַס-מאַל-אויף… למראה החגורה שלך עלה על לבי משום מה זכרה של מחרוזת המלים המשולשת הזאת, המיוחד לחג, להסברת הלב, לטעם של יחוד… אין לשון בעולם אשר ימצא אצלה מין כלי-יקר כזה, בן שלוש מלים שוות לקיצור, לכיוון, למעשה מקשה. הפה מוציא גם ביטויים מעונגים כאלה לבטלה, אבל תארי לך: גבר ועלמה מהלכים יד אל יד; העיקר כבר נאמר, או טרם יוגד. והנה הגבר רוצה להגיד דבר-מה שיהיה גם קל וגם קרוב מאוד מאוד אל החושים, והוא אומר (את שילוש המלים האלה מוציאים ברגע כזה מן הפה במתינות, בתאות חן של מונה פנינים): פּאס-מאַל-אויף… דומה כאילו הוא חוגר לגזרתה חגורת חיבה משומרת, בעלת שלשה כפתורים שווים, עשויים כסף מעשה מקשה, עמום ועתיק…”.

“אין לשון בעולם…” חזר ורמל ואמר עוד פעם לשם סיום, והיה דומה כאילו היה ברור למפרע, כי חזרת המלים תבוא לבסוף לשם חנופה. מענה השילומים, הצפוי לבוא מפי אנא-מריה, טרם בא, ובלדאו כבר חזר ואמר כמה פעמים:

“נאה, נאה, נאה מאוד”.

ולבסוף הפליטה גם אנא-מריה, מדי חבשה את נעלי-היד:

“יש המצאות נאות”.

היה ברור, לכאורה, כי שבר זה מכוון לוורמל ולא לשפת-הדיבור של הגרמנים. אבל ורמל פקפק מעט גם בזה, כיון שמוחו העלה אותו רגע גרה והיה בודק, לאחר מעשה, את שיבושי הלשון. הוא איחר בשביל כך את המועד ולא נצטרף אל אנא-מריה לשם ליווי-דרך. לעומת זה קרץ לו בלדאו בעיניו, כשיצאו שניהם בצוותא:

“עשה נא את זאת כהלכה, הרר ורמל, כהלכה!…”

ורמל לא ידע אם יצטחק, יעטה כלימה או ירים אל בלדאו את העינים בידידות… כוחה של קריצת-עינים זאת נשאר בתקפו ימים אחדים, ורק בשעת הזדמנות שלאחר-כך, ביום שבלדאו הקדים להסתלק מן הלבורטוריה, השכיל ורמל להצטרף אל אנא-מריה ולכוון את מהלך דרכם דרך רחובות שקטים, מרוחקים, שהיו משווים מאליהם הרגשה כל-שהיא של יחוד. ברגעים הראשונים ניהל את לשונו בכבדות. הוא עמד בשעה זו בנסיון, מבלי דעת זאת בעצמו, כגבר אשר שם את מעייניו באשה והוא יוצא אתה בפעם הראשונה לטייל, להיראות כזוג משותף במרומי קרת. זהו רגע של משפט היוצא לשבט או לחסד, הנחרץ לפעמים על ידי מבט איש זר, הנעשה לפרקים גזר-דין טוב או רע לפי מידת האור הנופל על גזרת האשה. גם ורמל, בלכתו פעם ראשונה עם אנא-מריה לעין רבים, תר מן הצד את דמותה של בת לוויתו, צד מבטי עוברים ושבים והיה מסתפק מהכרח בדברים מקוטעים, המשמשים לוואי למראות-עינים. וכשארך נוסח השיחה הזה, היתה אנא-מריה כמחכימה את בן-לוויתה בהערות של ממש, והלז לא היה מסרב להידמות שעה יתרה לקווליר מוצלח ומצליח, זה היוצא ברשות הרבים עם בת נאה, מיוחסת בתואר הגוף ובמגד שפתים, והוא מתיר לעצמו אף-על-פי-כן להיות שומע ועונה… הדבר היה, לכאורה, טוב מאין כמוהו, לצאת עם אשה, אשר דבקת בה אם מעט ואם הרבה, ולהרגיש כי הנועם שלה הוא מוחלט כמעט, עומד בתוקף לעין הרבים, נעשה דבר-מה הגורם גאווה וגעגועים. אבל יצרו התחיל מסית אותו לבלי להחמיץ, לדבר דברים המוציאים בלי שהות את המציאות מן הכלל. ופתאום, בעוד הוא תוהה על דבר התחלת-שיחה חדשה, היתה אנא-מריה כעוזרת לו בלי-משים. היא אמרה:

“דרך-חמודות, הרר ורמל, ואינך מכיר אותה לגמרי – – בפעם הראשונה תלווני, הלא כן?”

זאת היתה פליטת-דיבור שכיח, אם כי הדוברת היתה מרמזת בגלוי את הסכמתה… אבל ורמל נחפז לענות בחפזון רב, כאדם שיש לפניו רק דרך מכנה אחד:

“אני מלווה אותך היום בפעם הראשונה, אנא-מריה, אבל זה לא יצא בדרך הטבע, אם אפשר להגיד כך… יכול היה להיות גם אחרת – –”

היא לא הבינה, או רצתה להתחטא לפי טעם נשים, ושאלה בבת-צחוק:

“דומה, שהנך מתחרט?…”

הוא שתק רגע והעלה קמט קל במצחו… אחר כך אמר:

“להפך… למען תביני, או למען ייחרת מהיום והלאה הדבר בזכרונך, אגיד לך בצורה של תמצית: כשגבר מתייחס באיזה אופן שהוא אל אשה, אם מעט ואם הרבה – נגיד: אפילו כשהוא רק עובד יחד אתה במכון-לבורטוריה אחד – הרי יש דרך השתלבות. כשסופה טוב – הרי היא מובילה אל המוגמר, אל העיקר; אם לאו – סימן הוא שזכות היחסים אצלם היא רק בזה, ששניהם הם ילידי כדור הארץ… במה הדבר נאמר? כשאותו אדם אינו איש כמוני, רציתי להגיד: איש שהנהו בעצם חסר-גורל. אני – ועוד רבים כמוני – עלול להשמיט מתוך היד גם דבר שבא לי בהתאמה גמורה, בגזירת הטבע. ומן הצד השני: לאיש כמוני יתכן לדחוק את הקץ, לשעבד למפרע את הדבר הנכסף כי ייגמר בטוב, או, לכל הפחות, לחסום בעדו את הדרך אל האפס – ואפילו אם הדבר הנהו בתורת עצמו רק מיעוט שבמיעוט או מקרה שבמקרים”.

אנא-מריה התחילה למלמל, כשהיא מבולבלת וכמעט נכלמת:

“איני מבינה ברור מה שאתה רוצה להגיד, הרר ורמל…”

לוורמל ניתנה ברגע זה די-יכולת לדבר ככל העולה על רוחו; אבל הוא התאפק:

“הנך תמהה על נוסח הדברים, אנא-מריה?… אבל רק משל אחד, אנא-מריה, אחר כך את יכולה להגיד, כי נקרה לפניך אדם מוזר, מוזר מאוד: הלא ראית פעם ביער את הנמלים הזוחלות? ברובן הן מתרוצצות בלי כל צידה, ריקות ופוחזות. הן רצות ושבות כלעומת שהן באות ומראיהן כאילו נשכח מהן עיקר העיקרים של עם הנמלים. ופה ושם – נמלה אשר פיה מלא משא רב מכוחה, והיא מעפילה בלי דרך עם הצידה הזאת אשר מראה כגנובה, או כלקוחה מן ההפקר ללא חשבון וללא צורך”.

במוחו של ורמל עבר הרהור, ולא היה כדאי לכאורה להשיח אותו בפני אנא-מריה. אבל הוא הפיק מיד את זממו ואמר אגב בת-צחוק:

“מה שעלה במחשבתי, אנא-מריה: בעיניה של בחורה אחרת, בת עם אחר, הייתי בודאי ללעג ולקלס, אילו דברתי אליה כדברים המטומטמים האלה. ואתך נכנסתי בשיחה ללא-מובן כמעט – וכל זה ליד סף הבית, כשאת צריכה להסתלק!”

הם הגיעו כבר אל בית מגוריה של אנא-מריה והיו שוהים זה רגעים אחדים במקום עמדם. אנא-מריה, שהוקל לה מיד לאחר שבן-לוויתה הפסיק את הלהג הכבד, הבלתי-נחוץ, הרימה בלי משים את עיניה כלפי מעלה, אל אחת משורות החלונות של הבית… ורמל נחפז ואמר בקול כבוש:

“הנך מרימה עין למעלה, אנא-מריה – יש חשש שמסתכלים בנו מבעד חלון?…”

הבחורה ענתה בפשטות גמורה:

“אין דבר. אבא ואמא אינם שואלים לדרכי טיול שלי”.

ורמל נאלם, כאילו הופחתה בין-רגע חשיבותו של איזה דבר. רק עכשיו הוא נהיה פתאום כמבויש על דבר הגבוהות אשר השחית ללא השגה מצד בת-הגרמנים וללא תועלת בשביל עצמו. מוכן היה ברגע זה להתרפס או לנסות נסיון אחרון של חוצפה. והוא הגיד דברים שהיה בהם גם מזה וגם מזה:

“אמנם אין דבר: בעד החלון אפשר היה לראות, אבל לא לשמוע את דברי האוולת שיצאו מפי הרר ורמל… אבל, באמת, רוצה הייתי שאבא ואמא שלך יעמדו רגע זה בחלון ויהיו מסתכלים בנו… את טרם תדעי את הפירוש: מבט אבות הוא סימן לבנים… תני לי את ידך, אנא-מריה, ואסתלק…” היא הושיטה לו את ידה לפרידה, והוא ליטף את כף היד הצחורה אחת ושתים, בגלוי ובמסירות, אגב תוספת עזות לכל תנועת ליטוף חדשה. אבל הוא הפסיק בעצמו והסתלק מתוך הלצה:

“עד מחר, אנא-מריה. אלך לי להרהר בכל השטויות שהגדתי לך…”

הוא פנה ללכת, מבויש ומרוצה כאחד. על שפתיו תעתה בת-צחוק, כאות רצון גלוי לנצחון-האהבים הראשון אשר נחל לפני רגעים אחדים, אבל מפיו פרצו בזה אחרי זה קטעי דיבור, שנשמעו בקול מלא: “‘פוי, לעזאזל! הרי לך דבר שכזה!’ אמנם כן… אתה יכול לדבר לפני אשה דברים נאים די והותר, וזה לא יעלה אותה לידי התלהבות ולא יוריד אותה לידי מבוכה. אחרת היא כשהדברים סובבים על צירי עצמך, אתה הגבר המדבר דברים יפים, נעלים, מעולפים – אתה בעצמך נעשה לאט לאט יפה, נעלה, מעולף. אם ידובר, למשל, על צור מחצבך, הלא הדברים מקבלים מלכתחילה צביון כל-שהוא של עמקות, של התראה כמוסה: במקום שידובר על שרשי החשופים, יכול הדבר בנקל להגיע עד שרשיך החשופים גם את… אבל – הדיבורים צריכים להיות דומים באיזה אופן שהוא לדבר של ממש. באופן כזה אתה, המדבר, יכול להיות דומה – כמובן, רק בתקופת אהבים קצרה, בתקופת ההתחלה – ליוצר נלהב, ופרפר-נשים עלול לבוא ביעף אל אש הדיבורים”.

ורמל צעד על דרכו ודמיונו נעשה מרותח יותר ויותר. הילדות ובית-האבות ברוסיה המדינה, המרוחקת מעבר להרי חושך של השגה, מקור הגזע היהודי, הנהפך ללענה בפי זרים והעלול בכל זאת לעורר תמהון כשאתה בעצמך מדבר על אודותיו בגאוה ובזעף גם יחד – כל צירופי העבר האלה נמתחו פתאום בדמיונו כמטוה אחד יקר, שהיה עשוי כולו מראות ודברי משלים. הוא הלך וחייך, כשהוא צופה אל גיאות המלים האדירה, הרוגעת עדיין במעמקי נפשו, וכשהוא רואה מדי רגע את אנא-מריה עולה וצפה על פני הגלים המוזרים האלה. הוא ראה את מלוא המחזה הזה בראייה של חושים כמעט, ואף דמותה של אנא-מריה צללה ועלתה חליפות במערומיה הלבנים עד להכהות עין. דבר אחד לא היה ברור: מתי יקום כל זה להיות – בעוד ירחי מספר, בעוד שבוע, ביום מחר אשר יבוא?

אבל למחרת היום, כשוורמל עשה את דרכו אל בית הלבורטוריה, היתה כבר כל הציפיה לעתיד כלא-היתה. הכרך הילך מסביב ליהודי הנזעם את שאונו הרגיל, וקולות ההמולה היו קולות של חיים ממש, נקרו בבוקר זה להיות ממש אותם מלאכי החבלה הקטנים המלווים את האדם אל בית העמל. כל צבאות הפה של ורמל, שביום אתמול היו ערוכים טורים טורים והדמיון פקד אותם בכל רגע על-נקלה, כל צבא הרוחות הזה, כאילו פרק מעל עצמו את הנשק, נעשה דומה לאספסוף פרוע, המפוזר בכל משכנות הנפש הנדחים… רק הדמיון, כשר-צבא אשר נעזב, התלבט, זעף, זמם תחבולות. לאחרונה, עם גמר דרך ההליכה, היה ורמל כמבזה את כל עמלו אשר עמל לשם אנא-מריה. כל חפצו היה עכשיו לפנות אל חבריו בעבודה באמירת-שלום צלולה. הכי בת-גרמנים זאת, בעלת מזג הנפש הממוצע – אולי אפשר להגיד: מזג לבנבן-צהוב ובלתי-נפסד כאותו חלב-שימורים של נסטלה – זאת אנא-מריה, המהלכת זה שלש שנים לעבודת הלבורטוריה ועור פניה משומר עדיין על כל הלובן והאודם, על כל האודם הפלאי הזה של חרות הבתולות – הכי היא לא השכילה עדיין בחברת גברים להבין, כי יש אשר בן-לוויה של אשה משלח את לשונו חפשי, פולט להג של לצון או של ודויים – ולמחרת היום נתבע כל זה להיות נשכח, בלתי-נזכר, להיות כלא-היה?… ורמל סילק בשעת כניסה את אמירת שלומו, והשתדל אחר-כך להיות שרוי בעבודה אגב בת-צחוק או אגף צפצוף שפתים קל שבקלים. הוא הצליח להתאפק, וזכה לבסוף שהאזין קול אנחה, אותה אנחה צוהלת המשמשת אצל אנא-מריה סימן להפסקת עבודה. אנא-מריה פנתה אליו בכינוי-השם:

“הרר ורמל, כשנכנסתי אתמול הביתה –”

ורמל הפנה בלי משים את ראשו, אבל לא לעבר אנא-מריה. הוא הסתכל לראות, ללא צורך לכאורה, באיזה ריחוק-מקום נמצא ברגע זה בלדאו, העתיד אף הוא לשמוע את מוצא פיה של אנא-מריה.

" – כפי שהיית מנחש, הרר ורמל: אבא עמד, כנראה, על-יד החלון והיה מסתכל בעמידתנו הממושכת. כשנכנסתי שאל אותי: מה הדרשה אשר דרש לפניך אותו בן-לוויה שלך?…"

היא צחקה בקול, ובן-שיחתה, שמבט עיניו התלהט בין-רגע, שאל בקול חודר כמעט:

“מה המענה אשר נתת, אנא-מריה?”

היא ענתה בפשטות:

“אמרתי לאבא: הפעם היה לי בן-לוויה לא משלנו”.

בלבו של היהודי היה דבר-מה תלוי ועומד בין רוגז לחסד:

“כלומר?”

קולה נעשה רם ומצלצל:

“הכי אינך מבין, הרר ורמל? סיפרתי אחר-כך לאבא, כי אתה בן חוץ-לארץ. כשבן חוץ-לארץ מדבר הרבה – הרי זה מובן יותר…”

היא התאדמה, והיהודי הסתכל בה בעינים חודרות. דרוש היה להביא לידי גילוי את הכוונה הצפונה בדברים, אם לשבח היא או לדופי, ולזה אפשר היה להגיע רק בכוח השתדלות של יחסים ממושכים, נאמנים, מסובכים ללא תכלית. ורמל צפה מראש את ההרגשה של קוצר-רוח, ונדמה היה לו כי צר כבר עכשיו, צר עד מאוד… והוא, כרגיל אוחז תיכף ומיד במזימה נמהרה, הדומה לחוצפה:

“רוצה הייתי לראות פעם את אביך, אנא-מריה”.

היא צחקה בהנאה:

“אבי הוא יועץ-סתרים – אמנם כבר שלא מן המנין! רשאי אתה לבוא אלינו בשעת הזדמנות, הרר ורמל, בכדי לקחת אותי לטיול, ואז תראה את אבי. הוא מתהלך בנעימות עם אנשים…”

תוך כדי רגע נשמע קולו של בלדאו, ששלח אמירה רוממה ממקום שבתו:

“אני מודיע תיכף ומיד: אם אנכי אקבל הצעה כעין זאת, אהיה מוכן למלא אחריה בכל תוקף, עוד היום הזה!..”

ורמל חשב למועיל לבלי לייחד עכשיו את כבודו לעומת מוצא פיו הבנלי של בלדאו… הוא נפנה בעיון אל העבודה, אבל מחשבותיו הרגילות ליצור תואר כל-שהוא מכל דיבור נבוב, לא הרפו ממנו. הוא שקל בדמיונו את המובן שבדברי בלדאו, שיצא ללא-הדר וללא-חריפות, והנה יצא דבר-מה מוחשי, טבעי, דומה כמעט למוסר-השכל!… הלז, בלדאו, הרגיל שברגילים, שבמובן אפשרות-אהבים קיים היה בינו ובין אנא-מריה מרחק התבדלות שלם, הלז מוכן היה מלכתחילה לצלצל בפעמון של דלת זרה, לעשות קידות בפרוזדור הבית המתנכר, לדבר דברי-נימוס בלתי-שכיחים, להיות ממתין אחר-כך רגעי טורח ארוכים, בשעה שבת ההורים הנחמדה מתכוננת לצאת אתו לטיול – וכל זה היה בלדאו עושה ברצון, אגב תנועת-הרגל אחת של הנפש, אף על פי שאותה בת-האדם היא נחמדה, אם אפשר להגיד כך, לתוך חלל העולם, בלי בליטת-הנאה כל שהיא כלפי אחד דומה לבלדאו!… ורמל לא המשיך הלאה את מחשבותיו: מהותו הוא בעצמו היתה זה מכבר מתוארת תאור גמור בדמיונו. הליכה אל בית הורים – זו נראתה מן הרגע הראשון כדבר-מה בלתי שווה, גדול לטורח ומתרחק מן ההשגה. ככל דבר, המתחיל להגות באשה אגב צפיה, ראה גם ורמל בחזון את החובה ביחס אל אנא-מריה, אבל זאת היתה מין חובה בלתי ברורה, הגדלה בד בבד עם גמול האהבים… לא מציאות טהורה בפני עצמה, רק מין מזימה כמוסה אשר התערבה כצבע בכל דמיונותיו. והוא הרגיש בעצמו במזימה הזאת מדי הגידו אחרי רגעים אחדים דברים נלבבים על אודות ימי האסיף המהודרים, הממשמשים ובאים:

"תעלי-נא על דעתך, אנא-מריה: עוד ימים אחדים–וכל אותם רחובות-השדרות יתכסו במצע העלים הנושרים! אתה מטייל לפנות ערב ברחובות השקטים האלה, מעבר מזה ומזה עומדים עצי-הערמונים– רק העצים האלה משירים את עליהם ישרים, שלמים וצבועים מן הקצה אל הקצה – ומדי רגע, בנשור עלה כזה ביחידות, אגב אוושה צלולה וממושכה, אתה מפנה בלי-משים את ראשך, כאילו דבר-מה נחשב נגרע או נוסף ברגע זה בעולם – – "

ובנשימה אחת המשיך ורמל והתלוצץ בקול תחנונים:

“אנא, אנא-מריה, הפרוור שלכם יפה ביותר בימי השלכת – הרשיני נא פעם ללוות אותך ונטייל שם שעה יתרה!”

היה מובן שאנא-מריה תגיד מה שהגידה: “אף עלי חביבים ביותר ימי הסתיו היפים…” אבל בלדאו לקח פתאום את חלקו בשיחה:

“כך לא יתכן, רבותי – כמוני כמוכם!”

פניו של אותו בן-תערובת חייכו בשעת הדיבור, ואולם פאות הלחיים שלו התנפחו, רטטו, הקדירו בצל זועף את העינים המלאות אד מימי. ורמל העיף לרגע את עיניו ונשתקע מיד בעבודה אגב פנים מרוכזים ומרוחקים, כאילו הוא הוא שמתח בבת אחת את קו היחסים בין השלושה – הוא ולא בלדאו… בין רגע, על ידי מעשה הקנאה הגלוי של בלדאו, נעשה דומה כאילו הוא, ורמל, עשה כבר מעשה רב לשם אנא-מריה, קנה לו כבר זכות, התגעגע, נצרף ביסורים. הוא עבד זמן רב את עבודתו מבלי דבר דבר, אחרי אשר נעשה מובן מאליו, כי מכאן ולהבא הכל יסתעף, ילבש צורה אחרי צורה, יהא נעשה חמור משעה לשעה… מתוך הרגשה זו לא נחשב לו הדבר לוורמל שיכוון רגע מתאים, מדי הסתלק בלדאו אל ארון הכלים, ויגיד לאנא-מריה בלחש גמור:

“בשום אופן, אנא-מריה… אם לטייל הרי נטייל ביחידות”.

והם טיילו אמנם ביחידות, ימים רבים זה אחרי זה. בשעת הדמדומים היה האוויר הצלול, הממלא את שדרות הזהב העמומות, מתאר בפנים חדשות את פניה של אנא-מריה. עיניה, עינים של בלונדינה ממוזגה שאין מבט לוהט עולה בתוכן, היו נראות פה כמזהירות, כעינים יקרות המתלקחות מדי רגע בשיעור מידה לא-מרובה, בשיעור שהוא כולו שלהן… גם בשביל ורמל היו שעות הטיול האלה כה רצויות ומכוּונות, כאילו הוא, אגב מזימה מחוכמה, צפה מראש את הערבים המעונגים האלה, למען בוא על שכרו מאת אנא-מריה. פה, ברחובות המרוחקים, בדרך הליכה שכולה מרבד עלים, היתה הרגל צועדת לאט לאט, ותחום של רחוב אחד היה משאיר אחריו זכרון של צעדים עמומים, של גירוי בלתי-פוסק בכל הגוף המתפנק, המשתאה, השרוי כל הזמן בהליכה רכה של נדנוד… פה היה קל להרבות בגילויי דמיון, מבלי להיות תוהה על איזה עיקר החסר לדברים. העיקר היה יוצא מאליו מן הערב הרך לעינים, מן הצבעים אשר תחת כפות הרגלים, מעלי הצבעונין הרחבים האלה הפרושים בלב הרחוב בחמדה וברחבות, מבלי להתגולל כדבר אשר אין בו חפץ, ואחרון אחרון – מן הספסל הפלאי, הנידח במקום מן המקומות בתוך עזובת הצבעים, ספסל ההזדמנות הראשון אשר ורמל ואנא-מריה זה לזו שואלים עליו אגב צחוק, מתוך געגועים, בנגיעת העלמה ראשונה של הכתפים העיפות… ואף אותן ההפסקות של דממה, החוזרות בזו אחרי זו, אף הן משמשות להגברת הדמיון. ברגעים כאלה מורידה אנא-מריה את ראשה, קצה הנעל שלה מנער ביתר שהות את מעבה העלים השטוחים, ופניה הצחים, הממהרים להעלות על עצמם רפרוף של רגשות כמוסים, נראים חליפות כפניו של אדם תמה, משער, מתכונן… ברגע אחד מאלה, כשכל זה נראה לוורמל כמסתמן ביותר, הוא מוצא אמירת כושר הנמסרת לאנא-מריה במלים קצובות רחבות ומוזהבות כמעט כעלי השלכת אשר תחת רגלי המטיילים.

“הסתכלתי לראות בתנועת כף רגלך, המנערת לאט לאט את העלים, והעליתי על דעתי לחשוב, כי ברגע אשר החיים נעשים שווים מעט יותר, הם מגלים את זה בעצמם כהרף עין – על פי רוב ברמז כל שהוא, בלתי נחשב כמעט, אבל לוקח בכל זאת את הלב. מה לשנינו בערב הזה? רק רוחנו הוא מעולף מעט, על ידי דיבור אחד או שנים אנחנו מסוגלים לחונן האחד את השני באמון העלול להישכח, והנה – אל תצחקי, אנא-מריה! – מדי פעם כשאנחנו באים לידי הפסק שיחה, את צועדת ומנערת ביתר עוז את שכבת עלי-הזהב, כאילו את מחפשת שם דבר-מה… את – אגיד לך לבסוף גם את זאת – את עושה את זה בעקשנות חביבה כל כך, כאילו אין בעולם דרך אחרת למען מצוא את האושר…”.

הדבר מובן, כי אנא-מריה נענית לדברים האלה בצחוק מצלצל ורם. הצחוק נשמע בכל תקפו בתוך האוויר של גמר הדמדומים, והוא כאילו יוצא מחזה אשה שלא נתעייף עדיין כל עיקר, שלא נתעייף גם הערב הזה… ורמל מתבטל לרגע, כשהוא רואה את אנא-מריה ללא העייפות הרגילה בשעת געגועים, והוא מוצא בעל-כרחו ענין בבית-הקפה הקטן, המזדמן להם ברגע זה בפרשת רחובות.

“אולי ניכנס לשבת מעט, אנא-מריה?”

היא נעצרת מלכת, מציצה כנבהלת מעט לתוך בית-המשתה הדל, המסותר כבר מתחת לוילונות הערב אשר על גבי החלונות, והוא משיבה את הסכמתה בקול חשאי:

“טוב, ניכנס, אני עייפה. בחפץ-לב אצנח שם על ספה רכה שבקרן זוית…”

כהרף עין שבה אל ורמל הרוח הטובה, והוא אומר אל נפשו, כי הלא ישן נושן הוא הדבר – להיות רוח האשה עולה ויורדת בתקופה זו של תחילת אהבים. הוא בוחר מקום בפינת החדר הריק כמעט מאדם, וכשידיהם נוגעות אלו באלו אגב תפיסת ישיבה על גבי הספה המשותפת – הוא קורא לאנא-מריה בקול לחש:

“נעשה כך גם להבא – כשיזדמן לנו להיכנס לבית-קפה. באחד קטן כזה, במקום שיש רק פינת יחוד יחידה, אתה עומד מיד בנסיון…”

הוא יודע למפרע, כי אנא-מריה לא תנחש את המובן שבדבריו, כי הוא בעצמו לא שיער עדיין את אשר רצה להגיד… והוא מתחיל אגב בת-צחוק העלולה להראות כסימן של מבוכה קלה:

“השמת לבך לדבר, כי הזוגות הולכים בכוונה אל בתי-הקפה הקטנים אך ורק למען עמוד שם בנסיון? כיצד? פה, למשל, באולם הנידח, במקום שאין ענין מושך-את-העין מחפה על השכל הלקוי או מגרה בנקל את הדמיון הנרפה – פה אתה מכיר בנקל את הכסיל, המרדף ענינים מבלי להשיגם. פה אתה מכיר אם בן-זוגך מסוגל להקר ענין מתוך עצמו. כל דיבור, מבט, תנועה – הכל בא אליך בבחינת האמת שבו. אם בחור מרדף את אצבעותיך על פני הקטיפה של הספה, אם הוא נותן צו למלצר, אם הוא מנער את האפר מעל הסיגרה – פה אין דבר אשר יעזור לו לטשטש את הגרעון בקצב, את הליקוי בהתאמה – – הלא כן?”

הוא לא חדל מהצטחק וללפות את כף ידה השטוחה על פני הקטיפה. וכשידה של אנא-מריה זעה והיה דרוש להוסיף עוד דבר-מה – דבר-מה שיגשר את הלטיפה הראשונה אל ההמשך הבא אחריה – נחפז ואמר:

“אילו ישבת פה, דבר משל, עם אחד דומה לבלדאו…” מיד נהבל על-אודות דבר האוולת אשר יצא מפיו, ואף לא היה לו כוח להסיר את ידו ממקום מנוחתה הנעלה, מעל לכף היד של אנא-מריה… גם אנא-מריה לא הנידה זמן רב את ידה, כאילו המאמר חסר-הטעם, שיצא מפי בן-לוויתה, היה לה לזועה, הכה אותה בשממון. ורמל ישב שוהה ללא מלים וללא תחבולות – ברגע זה שעליו היה לתקן מעוות, לבוא בכפייה של ממש על נפשה של אנא-מריה. ופתאום קלטו אזניו דברי ישועה מפתיעים, שהמובן שבהם היה כולו נועם, נועם רב עד למעמסה. אנא-מריה דיברה:

“אינך יודע, הרר ורמל, לא חפצתי עד עכשיו להגיד לך, אבל כיון שהזכרת את השם בלדאו – האיש הזה הביאני מדי פעם לידי יאוש! הוא אדם שפל כל כך – כשאתה נמצא יחד אתנו – הרי הוא מצטחק אליך פנים אל פנים, וברגע שאני אתו ביחידות – הוא מתחיל ברמזים ובעקיצות טפלות… הרי אני אומרת לך – –!”

רק עכשיו השיבה אליה את ידה מתוך התעוררות לב מלאה, זו הבאה לפעמים לאנשים תמימים ושקטי מזג, עיניה נלהבו והן הביטו ישר בפני בן-שיחתה, כאילו ביחד עם הזעם, אשר טלטל את לבה בכל עוז, היה נכון להתפרץ מקרבה גם אותו הדבר הכמוס והמוזר – היחס אשר לא-יאָמן אל המכּר היהודי. והיא הוסיפה למלמל במהירות, כשהיא מערבת דברי וידוי בתוך קריאות האיבה המכוּונות לבלדאו:

“אילו ידעת, הרר ורמל – אפילו כשאתה פונה לרגע הצדה – ‘היהודי! היהודי! היהודי!’ אני רוצה להתהלך אתך והדבר מובן, שאני עושה את זאת… הדבר נעים לי – ודי! הה, אינך יכול גם לנחש… גם אבא יודע כבר איזה דבר! בימים האחרונים הוא מעלה מדי פעם את ענין היהודים… בלדאו עשה את הנבלה וכתב מכתב – אחרת לא יכול להיות! אל-אלהים, לו יכולתי להיפטר מן האיש הזה! הה, בן-מאַזורים זה!…”

ורמל הקשיב בלב מרותח אל הדברים אשר עברו עליו בגל, אשר טלטלו את נפשו מתוך הרגשת הכלימה שלפני רגע והעבירו אותה אל המקום אשר שם הגאוה, ההרגשה יקרת המציאות. ותוך כדי הקשבה נתרחש בדמיונו דבר-מה שהיה כולו תואר, כולו שלמות של ממש, כולו מוכן להיות מגולגל בלי שהות במעשה, היתה כעין יכולת, שהוא יפתח את פיו ויגיד אל אנא-מריה:

“שמעי, אנא-מריה, אנחנו שני אנשים מרוחקים בגזע וכדומה, והשכל של בלדאו והדומים לו אינו מחייב, כי רחוקים כאלה יתקרבו, יהגו זה לזה חיבה. ובכן ברור הדבר, כי ההתקרבות בינינו תהא גורמת אי-נעימות, תהפוכות, ענויים. הכי נגזר הדבר, כי את לבדך תשאי במעמסה הזאת? אני מתפטר מן העבודה – מיום מחר והלאה. אנחנו נוסיף להתראות, כמובן, אבל בינתיים יאבדו עקבותינו מאת כלבי-אדם קטנים”. ורמל הגה בחובו את הדברים האלה, חזר ושיער כמה פעמים בפני עצמו את טעמם, אבל שפתיו לא נפתחו. הוא שתק. ראשו היה מורד, וידו ליטפה את ידה של אנא-מריה מן הזרוע ולמעלה, ופתאום אמר:

“אנא-מריה, אולי נעשה כך: אני אחדל לצאת אחריך, כשאת יוצאת מבית הלבורטוריה. את תלכי בראשונה לבדך, בדרך שאנו הולכים תמיד, ואני אהיה משיג אותם אחר כך…”

אנא-מריה הסכימה. היא גם אמרה: “אתה צודק”. היה דומה, כי גם הפעם חלה תמורת אהבים חדשה, מבלי אשר נעשה לכאורה כל מעשה. להשיג את אנא-מריה ברחוב, כשהיא צועדת למראית-עין בצעדי יהירות של אשה הגונה, העושה את דרכה לבדה במרומי קרת – הרי זה היה מדי ערב ראיון-סתרים מחודש, פגישה העולה בהלמות-לב, המחייבת מאליה – ברגע ההתקרבות הראשון – שילוב זרועות או לחש עוועים של שני אנשים נפתעים, נלחצים, נמוגים מציפיה. והוא מלמל, כשהוא נלהב ממראה דמיונו:

“אנא-מריה, לפעמים נדמה לי, כי עברו כבר עלינו יחד הרבה חיים!” אנא-מריה, שפניה לא שבו עדיין למנוחתם, ענתה לו בקול עמום, כאילו לא בחנה היטב את המובן שבדבריו:

“וכי סבור אתה כך, הרר ורמל? –”

הוא הרגיש בדבריה כעין חשד בלתי ברור לה לעצמה, וזה הרגיז אותו עד לידי כך שהוא הרהר בחפּזון: “פתיה!” אבל הוא אחז כהרף-עין בידה ולחש:

"לו ידעת – – "

היא נכנעה מיד לקולו הטמיר, שהיה בו שיעור מלא של רמזים על העבר ועל העתיד. ומתוך טבע של אשה, אשר מתנת אהבתה הראשונה הוא האמון בגבר, היא מלמלה, כחוזרת על דבריו:

“אתה צודק: הרבה כבר עבר עלינו…”

הם נשתתקו, כשאנא-מריה צמודה אל משענת הספּה ושערותיה נראות כפרועות כל-שהוא, כפרועות, לכאורה, על לא-דבר… את ורמל אפפה לאט לאט הרגשה של עייפות, כאילו הוא ניחש למפרע את אותו עמל הדמיון שהוא יצטרך להוציא באותו סדר הערבים החדש, המתרחש לבוא עליו ועל אנא-מריה. אחר-כך עברו הרבה מן הערבים האלה, בבתי-קפה נידחים, במקום שוורמל, אגב ישיבת הסיבה של הזיה, היה צריך לנהל שיחת רמזים מקוטעת שהיא כולה אחת, ולהנחות פעמים אין-ספורות את אצבעות היד של אנא-מריה על פני קטיפת הספּה, זו הקטיפה המעלה אד חם, המגרה בלתי הרף, הגורמת לבסוף, אחרי שעה יתרה של ישיבה, שמבט העינים יעשה עכור ויהא מסתכל בזאת היושבת על ידך כמו באויבת, שגמולה היה שלם לו יכולת להכריע אותה על פני הקטיפה הארורה הזאת… הה, הערבים האלה עם תרמית-נועם מיוחדת לכל אחד ואחד, עם הפחד בפני כשלון של שעמום, עם אותן ההפסקות של דממה הנקבעות בכוונה, למען החליף כוח ולמען המציא דבר-מה מחדש, ואתה מתראה בשעת ההפסקות האלה כנבוך, כחולם, כהלום מחשק נסתר! ואותן ערבי המעמסה, כשאתה מבלה עם בת לוויתך שעות רצופות בנשף נגינה או באולם של בית קפה מהודר, ואתה מחויב להצטרף אגב הרגשה של שיתוף אל המקום, אל הרגילות הגלויה של הקהל, אל הארץ אשר אתה יושב בתוכה – כי אם אינך עושה כזאת אתה מסוגל להיכשל בין-רגע בתביעת-עין קרה, נעווה, אשר בגללה – רק בגלל תביעת-עין! – עלולה בת-גרמנים להסוג אחורנית כתחום שלם של אהבים! ומצוקות הטיול האחרון, כשהנכם משׂרכים שניכם את דרככם דרך רחובות נזעמים, אלה רחובות הסתיו שבכרך, המתקבלים על הלב רק אצל אנשי המקום; רסיסי הטחב נדבקים אל הפנים ואל הידים, הדבר כמעט לא יתכן כי תתפוס דרך אגב את ידה של ההולכת אתך, ואנא-מריה יש שהיא שואלת פתאום: “הייתי רוצה באמת לדעת, איפה אתה גר?” איזו זרות! איזה קיא יחסים – עם קרוב חצות בכרך של רבבות בבואות אנשים זרים המרדפים כל הבל, כל עונג, כל פגע אהבים! ברגע כזה אפשר לאמץ את הלב ולהגיד: “אנא-מריה, אני אלוה אותך הביתה – ודי. הסתיו אצלכם הוא ארוך, ואצל שנינו – כפי שאת רואה – אין כל עיקר…” תמורת זה אפשר גם ללחוש מתוך קוצר רוח: “די, אנא-מריה, בואי אלי…”

אבל גם זה וגם זה לא ייאמר, נשארת אותה הרגשה של דבר-מה שאינו שווה בכל המזימות, אשר זמות עד עכשיו, והדמיון שלך עסוק בעל כרחו בהכנת הצידה אשר למחרת הערב… – אף באותו הערב האחרון הדביק ורמל את אנא-מריה אגב בת-צחוק של תכונה והגיד לה דברים רגילים של הכנה:

“הערב – – מה נעשה הערב, אנא-מריה? צריך לחשוב…”

היא ענתה בפשטות:

“עוד מעט ירד גשם”.

ורמל תפס את ידה של בת-לוויתו ונעצר רגע מלכת. היה ברור לכאורה, כי ברגע זה גם עליו להגיד דבר מה בפשטות, בקול ישר, כאשר הגידה לפני רגע אנא-מריה… והוא אימץ את קולו ואמר:

“אנא-מריה – די. נלך אלי”.

היא לא ענתה דבר והם המשיכו בדממה את דרכם. רק על מדרגות המסדרון, כשאנא-מריה טיפסה מתוך קוצר נשימה במעלה הקומה השלישית, היא עמדה שם פתאום בתווך, מבלי להמשיך מהלכה עד לרחבה שלפני דירת ורמל, ואמרה, מצטחקת ונושמת בכבדות:

“זה מוזר כל-כך. באמת לא קרה עדיין שום דבר, והנה אני הולכת אליך. אתה לא נכנסת אף פעם אל ביתנו – לפני טיול – ואני חפצתי כל-כך בזה”.

אבל הוא משך אותה אחריו מבלי דבר דבר. ותוך כדי כך, בשיפוע המדרגות, הצמיד את ידו אל פניה הנלהבים מעייפות. והוא מצא די שהות לחשוב, בסובבו את המפתח בתוך מנעול הדלת:

“כך היה טוב, טוב יותר ממענה דברים, מלטיפה, ואפילו – מנשיקה!”

מחדרה, מקום החורש הטוב, עליתי באחת הימים אל גבעות הקבוצה אשר בחפצי-בה. המקום, נוף-שברים שומם הנשקף על-פני הים, נראה לי כה גלמוד וכה מסותר, באין אף כברת ארץ בינו ובין חדרה הנטועה. חמדתיו וישבתי שם ימים. לא במהרה קניתי לי הרגל-תפיסה: העצים הרכים, שהייתי מעדר תחתיהם במורד הגבעה, נראו לי כענוגים או כעמוסים חובה; רצועת המים המשחירה, הכפופה אל הים בתוך נקיק נחל צר ועמוק, נראתה לי כרחוקה, כנתונה בשפי, כיוצאת מן הסדר הרגיל של רמזי מולדת. לא נועזתי כמעט לרדת אליהם, אל המים אשר יקרי-דמות הם בכל מקום בארצנו; ברפות היום, באין להט שמש, הייתי בוחר לשבת במרום החוף התלול והייתי צופה אל פני הנחל הנפתל, זה אשר גם בקצה דרכו, מדי גשתו אל חיק הים, היה נראה כריק מכל הד מרחקים. משמאל השׂתרע הים ומראהו היה תאוה לעינים, ככל משטח מים רבים הנראה מגבוה; ואולם אף הוא, הים הגדול, הנוהר והשב לעומתך גם יחד, זה אשר מדי הביטך אליו אתה רואה אותו תמיד כזֵר לארץ יקרה – אף הוא נראה לי בימים ההם כהוד ללא-אדונים, כלווית עוז או תפארת אשר נקרעה לפני עידן ועידנים מאת אדמת אבות קדמונים. מימין התנוססה רמת גבנונים חשופה, הסף הצהוב לארץ שומרון המשוערת; משם נשקפה אלי דמות מולדת והייתי הוזה אהבה. בשעות הזיה כאילו לא הילכה נפשי את אהבתה במלוא הארץ, מדן ועד באר שבע; היא כאילה התרפּקה על הר-אפרים לבדו, זאת קדמות-אושר אשר הוֹיָה בה בראשונה הגורל, תואר מולדת נחמד אשר נמוג בלא-עת.

האנשים, אשר אכלתי אתם לחם-עמל ימים ספורים, לא הסכינו במקום הזה לצאת ולבוא, אף לא הרבו לשוחח; קהלם הקטן היה יושב ברווחה מסביב לשולחן האוכל, שהיה דומה לשולחן אבות אשר במשפחה רבת-צאצאים. בעד הדלת הפתוחה השקיפו המסובים אל במת החוף, אל נקיק הנחל ואל הגבעות האפורות אשר מעבר השני; גם עם אכילת הנחת אשר עם תבשיל הערבים העידה בהם הבעת פניהם, כי הם מדמים את מראה עיניהם לבמת-חזיון. הדיבור לא נראה כשגור, השתיקה שמסביב לשולחן היתה דומה לשתיקת מצוה של נזירים; כשהיו מתחמקים מאצל השולחן היה בין-רגע כמעט משׂתרר שקט רב; רק קול ענות אחד היה הולך ובא במקום: זה האיש אשר לו התור התכונן לצאת בסוס ועגלה למען שאוב מים. כל המסובים על המפתן הביטו אחריו בדממה בצאתו אל הנחל; הזוג אשר על צוואר הסוס צלצל לאט-לאט ובמעט תעלומה; קולו הלך הלוך ורדת. דומה היה כי איש העגלה יורד אל ארץ תחתית, אשר במהרה ישוב ממנה. הנה נדם השאון הרגיל, נעלם המחזה החוזר יום יום, והאנשים ניטשו במנוחתם, כשהם מתרפקים על קיר הבית או על אבן ועפר שיש בהם כדי שכיבה. אלה נראים כחוזים, כנעלים, כמסורים בלי-עמל לדבר-מה נאצל; על ידם, כאחים ליד אחים, היו סרוחים היגעים, הנעורים מכול. נוף ארץ אחד עשה גם זה וגם זה; אוויר ארץ שומרון הילך על האנשים הזיה ענוגה מאוד, אבל הוא נסך עליהם לפעמים תמהון אשר אין לו שחר. בין הגבעות הנכריות האלה, הגולשות ביחד עם מי-נהר יקרים אל הים, נעורה אהבה לא ברורה למולדת נכריה כמעט, אשר חדלה את גורלה בלא עת ואת מתק חייה ללא פתרון. פה התגאו על חזון המולדת לא פחות מאשר ביהודה הרווּיה זכרונות ומאשר בגליל הנערץ. אבל פה היתה האהבה מהולה בעצבות של רגש נכזב מבראשית. בין ערבים, עם גמר יום העמל, היה צריך להרהר בדבר-מה, להעלות בזכרון דמות רחוקה מאוד. ביהודה היה הדבר מובן הרבה יותר; שם היו הלבבות פונים רק אל העתיד, אל העתיד אשר כולו תמים, אשר קל לשיר עליו שירים מלב טוב, לחרות את דמותו בחלומות אמונה. בפינת השומרון נטל על האנשים לתהות גם על העבר; בשעות געגועים ושקט, כשאנשי הקבוצה המעטים היו תועים כה וכה, בין ספיח חרולים אשר על הגבעות העזובות או בין שיחי-העצים אשר במדרון הנטוע, בשעות כאלה היה דומה, כי פה עדיין הולך ונמשך אבל יחידים על אפרים ילד שעשועים.

יומם נשא המקום את אנשיו בדממה, כמסתיר מהם דבר-מה, ואולם בלילות היו מתגלים חסדי-חיים. יש אשר נתלתה מסביב אפלה מנומרת כוכבים, ויש אשר עמד הסהר מעל מי הכסף השטוחים מתחת; ואולם בלילות אפלים כמו בלילות ירח נשקפה לכל אחד מן האנשים המעטים כעין שארית טובה. הנה אתה יושב לשעה קלה על האבן הגדולה הקבועה באמצע המגרש שלפני הבית, זו הדומה לאבן השתיה של המקום, ואתה מכוון במוקדם את לבך כלפי מדרון הגבעה הגדולה, במקום שפזורים שׂיחי עצים דלי-קומה; אתה רואה אותם בדמיונך כשהם מכונסים כל אחד במעגל חיים קטן, העשוי עפר תחוח וטוב, ולבבך נרגע עד מהרה ואתה מחוה לעצמך שמץ מתיקות של אם, של אב עניו ורחום. זאת היא חידת הלילה הנפתרת על ערש הילד, בגחון עליו האם ונפשה מלאה לאין הכיל כאשר לא תמלא אף פעם לאור היום. מה-מוזר היה בלילות רגש המרחב; הלילה המצמצם מטשטש גם את הגבולות, ובאישון אפלה יודע הדמיון לשער על נקלה חוק אחד, גורל תמים, מולדת אחת מצורפת. הדל בין אנשינו היה אוהב לספר בערבים על כל נפות הארץ. גם שומרון, אשר לא מלאו ימיה עד תום, היתה כאחת מהן. בזוהר הירח נעלתה דמות המולדת שקופת-יקרות כבדולח, בעלטה אשר בערבי הקיץ היא שטה מסביב עטויה בכל מלבושי הרזים. צללי הגבעות, המתוארים מעבר הבית מנגד, שיוו עלינו שלום ופרישות, כנוף-הרים רב השם גבולות ובטחון. איש עתי, שהיה יוצא בערב ללכת לחדרה, היה יורד ברגל קלה, כיליד-הרים החושק לשוט בערבים על פני ערבה מודעת, פוריה, זרועת בתים ואחוזות. דבר-ההלך השרה גם על הנשארים כעין רגש חדש. חדרה אשר בעמק גדלה אף נסבה, הפכה להיות המון שכנים טובים וכבודים, אשר הרחיבו את שבתם לכל רוחות השמים. בערבים כמו אלה, כשהאנשים היו פגומים במספר, היתה מתכוננת חבורת מאחרים שהיתה ממתינה להולך ושב; היו מתפלשים בטל הלילה והיו משיחים בנקודות ישוב, אשר שם עברו או ישבו האלמונים בטרם בואם אל המקום הזה. שמות הנקודות, כשהיו יוצאים מפי המדבר, חרתו בדמיון השומעים רושם בהיר וברור; האנשים היו משולים למלחים הנוקבים את מגדלי-האור אשר עברו עליהם בימי נדודיהם. ככל אשר האריכו לשבת כן הרגישו את המרובה מתוך המעט; דברו על אמיצי לב אחדים והיו משערים, כי אצורה בארץ גבורת פועלים ושומרים לאין קצב; הזכירו בשניה ובשלישית צורות-ישוב בלויות, והיו מחשבים במעוף-עין את ריבוי הברכה של צורת חיים יחידה. לאחרונה, כשהיה שט אד-טל על פני הירח ומפני הרחקת החיים של חצות היה רחש הים כבא מארץ רחוקה, בשעת חצות כזאת עלול היה ילל תנים, המקיף את הגבעות, לעורר בלב המסובים הרגשה של מולדת מלאה: עם רזיה המהלכים אימה כיללה, עם חמודותיה המתעלמות בימי אלף שנים כמו ביום אתמול; עם אמיתה אשר דורות עצומים ורחוקים עשו אותה בראשיתה מרמס תחת כפות רגליהם. אך הנה נשמע קול צעדים. האם זה ההלך אשר שב? לא, הלזה נתעה ללון בנאות חדרה, והאיש אשר בא הוא גבה-קומה וכפוף שכם כאחד, את פניו יעטר זקן-שיבה מסולסל ובידו מטה מוזר ואדיר. זהו החג' המצטרף לשמירה בלילות, האיש בן-הקדם אשר יסופר עליו, כי לא נאות ללכת מן המקום הזה, ביום אשר רכשוהו אדונים חדשים, ויואל לשבת עם האנשים ולהיות נוטר עד בוא עת. הנה הוא הולך אל אבן השתיה, כשהוא מקיש אחת ואחת במטהו. מדי עברו עוברת רוח חדשה על המסובים; מן הסב הזה, אשר איננו בעצם מערביי הסביבה, יורדת כעין בשׂורת נכר.

בלילות הייתי מתעורר לפעמים לפתע פתאום – יקיצה בעצם הלילה ללא חלום, ללא הלמות לב, ללא שארית סנוורים של שינה. בני-עלומים אמיצי-גו, כשהם אוהבים בפעם הראשונה אהבת-נפש, יש שהם מקיצים באמצע הלילה והוזים בעינים פקוחות על דבר האהבה; היום ימעט להם, הערב יקצר ורק לב-הלילה ימלא להם. גם בעיני לא נחשב דבר-היקיצה כפלא; בימים ההם,בטרם ידובר על עם מתכונן בארץ יהודה, אהבו רבים את המולדת ראשית אהבה: ללא תכלית, ללא תקוה, מבלי ליחד את דמותה. חקרנו והזינו ימים וערבים, אך במסתרים ערג הלב לתפוס את הכל מחדש; בכל פעם, כשהייתי מקיץ בלא-עת, הייתי כנכון, כיודע דבר מראש. לבוש בגדים הייתי עובר בלאט וברוח נכונה את מפתן הבית, ואולם בחוץ, כשהגיע אלי קול הריטון של כלב הנוטר, הייתי פתאום כמתמהמה. כעבור רגע נשתתק הכלב, מתוך עצלות של זקנה או מפני שהריח בי ריח המקום, אך אנכי הוספתי לצעוד בלאט, כמתנכר למקום-נכר. באור הירח, שהיה מלא בלילות ההם, ראיתי את הדמות הרבה של החג' הערבי, כשהיא כפופה על-גב אבן השתיה; מטהו האדיר היה נתון בידו בזקיפות גמורה ואיש הלילה, שישב בלי נוע, היה נראה על ידי כך נמרץ לאין קצב. הוא לא הפנה ערפו, אף על פי שצעדי נשמעו בדומית הלילה, בלכתי הלוך והתקרב לא זע העיגול על ראשו. לילה אחרי לילה נשנה הדבר: הכלב רטן ונדם, אנכי צעדתי מעבר ערפו והוא לא זע, אנכי סבותי לעבור מנגד פניו והוא לא הביט אלי. פעם אמרתי לו מרחוק “שלום”, הוא ענה לי:“עליכום סלם”; אבל קולו עבר לבדו, קול צרוד מזקנה וצרוד מבדידות או מזעף. הסתלקתי מהר מתוך מעגל הקסמים אשר מסביב לאבן השתיה ושבתי בעוד זמן-מה אל יצועי; גם יומם הרהרתי לא מעט בחג' המוזר, שהיה קוסם את עצמו בכל לילה לישיבת תרדמה על האבן; לא הייתי מעורר עוד חצות לחפצי, למען הגות וכלות בגעגועי לילה טמירים. דבר-מה עמד לי לשטן.

ופעם אחת נהיה דבר-חידה – בלילה זר ומוזר, אשר נחרת בזכרוני כליל שמורים. הקיצותי בלב הולם ושמתי עלי את כל לבושי, עד שׂרוך נעל, כיוצא לדרך רחוקה; בחוץ קדמוני אדי ערפל לבנבנים, אשר נישאו כנדים טחובים במהירות רבה. הירח הפגום, אשר בגלל העננים המרחפים על פניו היה נראה כשט ועומד חליפות, שיווה על המקום קסם ומזימה, האוויר היה עשן כולו אד וטחיבות, ורק מנגד, מעבר הגבעות והלאה, נערם ענן-טללים כהה אשר לא זע והיה נראה כמכסה על פני תהום רבה. שילבתי את זרועותי על חזי, כי עצמותי רחפו מקרירות, אך לבי הלם בחזקה, כאילו צפה לדבר מה. צעדתי לפני, מבלי חשוב את הדרך, ועם כל אבן מכשול אשר פגעה בי עבר בקרבי זרם של כאב מתוק, לחצתי את ידי בשארית-כוח אל לבי והייתי כאוזר גבורה ותבונה גם יחד; היה לי טוב; תפסתי הכל מחדש: את המולדת ואת הלילה. עיני הביטו נכחן, אל האדים אשר רצו באלכסון בחלל העולם, והם נדמו, האדים החיים האלה, לגעגועים אשר דמות להם. זה היה הטוב או האמת אשר עברני; שפתי הריעו בחצי-קול, ואני נחפזתי ללכת. ופתאום התאפקתי כרגע, כי פגעתי באבן-השתיה. דמות הזקן, אשר בצבצה מתוך חוורון האדים הדקים, נראתה כמתוחה לרוחב, כנטוית גרם לכל העברים, אך אנכי לא יכולתי להתמהמה ועשיתי את דרכי מסביב לאבן, כשאני מרטן בשפתי וצועד צעד אחרי צעד בחזקה. רק עיני הסבו את קצה-מבטן לעבר האבן; ופתאום הקיש המטה – הקשת-מריבה יחידה, אשר הבהילה את לבי. נעצרתי מלכת וראיתי את הזקן אשר נזדקף בבת אחת ובזעף. הוא זע, פרוע מעיל, צעד צעדים אחדים למולי, ועמד; מטהו התחיל מקיש באדמה במהירות רבה, ונחירת גרון שוצפת, אשר לא היתה דומה לדיבור, התיז הנוטר במשך רגע לעבר פני. ידעתי כי הוא מקלל אותי, אך עמדתי בלי נוע. הוא כרבל פתאום את שולי המעיל על גופו והתחיל פונה והולך לעבר גבעת הנחל. הבטתי אחריו, כשאני רוטט מתמהון והבנה גם יחד. ההבנה, הבאה לפעמים במהירות הבזק בשעה שחידת המעשים היא גדולה יותר מדי, עברה עלי בחפזון ברגע שהחג' הלך הולך והעלם באד; ידעתי, כי הוא רצה לתפוס מחדש את המולדת כמוני. הציקותי לו, לילה, לילה; מלאתי את האוויר געגועים זרים. והוא לא עצר כוח; הנה הוא בורח, דמותו חגה, מלופלפת באדים, הנה הוא נראה כפוף במדרון; דומה כי הוא יורד לארץ תחתית. רק כלבו שולח אל עבר פני נביחה עמומה.

נדחי יהודים, המעורבים במספר קטן בקרב עם הארץ, יש שהם זוכים ביחס רצון, כביכול, זה המגלה מעט מן המעט ממידת הסבלנות המצויה בעולם הזה לגבי גרים. קהילה כזאת, שיהודיה המעטים לא נצטרפו לעיני הגויים לגוף גמור החי את חייו המיוחדים בכל מאודם ובכל זרותם, נתקיימה בעיר מחוז לא-גדולה שבנגב רוסיה; זאת היתה עיירה פרושה כנחלה, נהר שפל-חופים עובר ליד טבּורה ואוצל מעט אלם-שדה גם על כיכר השוק, זה שחנויותיו, חנויות יהודים, לא נאחזו כאן זו בזו ברשות אחת של דלות או תחרות, אלא נתפזרו כה וכה וביניהם חוצצים בתי-מעקב טהורי חלונות; קצותיו של תחום הישוב הזה, שנראה כקיים מששת ימי בראשית, גבלו אל יער ארנים רב-נפוצות ואל אפרים שטוחים עד כלות העין, שלתוכם נבלעו גם דרכי-המלך הסלולים בחול כבד ומוליכים את עגלת האכר או את כרכרת הפריץ אל ערי הסביבה השוקקות מישראלים ומסחרם. בן-ערלים, שנתגלגל מעיר-המחוז השקטה אל אחת העיירות האלה, צפה בבת אחת בחוצות יהודים בכל העקמומיות של דלות סוררה ומבוהלת ונהנה שעה קלה משנאת ישראל מופלאה, זו שמנעימה מעט גם את הדמיון האטום ואינה מטילה פחד גם בלב קל שבקלים; ואולם בחזרו אל מקום מכורתו – שבה וניצבה לפניו דמות הישוב של יהודי המקום: גוף מקוטע שאינו ממלל כל צרכו כבני מינו ורק אבר פלוני או אלמוני שבו עושה נענועי חיים יתרים, זכר, כביכול, למוקיון-צעצועים… איכּר, מבעלי האפרים שבקצות העיר, כשהוא מעלה ברכת שלום מפורש וחבורת-זמר בחנות המנופקטורה של שלמה גלנטה ועומד קוממיות, כדרך גברא מן הסטרוברים, בפני בעל-חנות זה שכיפת משי רבת צלעות חבושה לו לראשו בקיץ ובחורף וזקנו המדובלל עשוי פאות פאות ללחייו הנופלות אז הוא מרגיש בכוח שׂכלו כי יהודי זה, אף על פי ששפתיו מעלות גרה בלשון חוּחולים מסורסת ואשה גוצה, כחולת שפתים ונפוחת כרס, מצויה תמיד בארבע אמות שלו בשעה שפיו דש בענין המחירים, יהודי זה ראוי בכל זאת שינהגו בו מנהג של ויתור.

שקטה היא עיר מחוז זו, סימני חייה גלויים וברורים, כבחינת ישוב הגדל לאטו בדרך הטבע, ודמות אנשיה העליונים נעשתה צירופים צירופים במשך שנים רבות; גם גברא קטינא, מדלת הסטרוברים, מצויה בו מעט יהירות של ערמה, ובכוחו להיות ניצב כעד-ראיה בשעה ששר-המחוז, אותו נסיך לבן-שערות ושחום-פנים משועי קוקז הנידחים, נכנס אגב הליכה אמיצה וישרה לחנות מנופקטורה זו, המפולשת כל היום בכל שלש דלתותיה לכיכר השוק, כמין רשות מופקרת ותפלה במקצת, והוא, הנסיך הזקן והעז, דורך עוז לקראת שולחן המכירה, מעלה אגב צעידה את קצות אצבעותיו אל פאת ראשו, לסימן פרישת-כבוד, ומושיט אחר כך את כף ידו לשלמה גלנטה, הושט והעבר את היד אל מעבר לשולחן-המכירה הצר… וכל איש מן הפקידים, פקידי-קבע של עיר מחוז ללא מסילת-ברזל, הסרים לפעמים אל חנות נחשבה גם לשם אמירת-פה בלבד, כל אחד מאלה תהה כבר לא אחת ושתים על אותו ספר בן-בליה, קטן-צורה ורב עלים, ששלמה גלנטה מסלק אותו מפניו סילוק כל-שהוא מדי היכנס אל חנותו קונה שהוא בבחינת אורח, כביכול, ואשר לשם סבר-פנים לכבודו תעלה האשה הגוצה קריאת כבוד מאצל שנים או שלשה מילדיה הכרוכים אותו רגע אחרי סינרה, לאמר: שלמה!… בעל החנות מעלה מיד על פניו בת-צחוק שפוכה כאדמומית בּושה, מין בת-צחוק מרצון הנוטפת מכל דבלילי זקנו ואינה משתנית לפי ערך הנכנס, ואז יש אשר האיש מן הפקידים יפתח בהלצת נימוס: “אנא, מר גלנטה! והרי עוד אשתקד הגעת לידי גמר קריאה בספר זה?…” בת-הצחוק שעל פני גלנטה משתפכת ביתר אדמומית, השיחה מעלה רגע ומשנהו קצף התולים, חציה לשון משפטים קצובה וצלולה וחציה לשון נלעגה כמעט, שרמזי עינים מוסיפים לה לווית תבונה, ולבסוף מפרש שלמה גלנטה גם הפעם את שם הספר: “שבילי עולם…” לאמר – גיאוגרפיה!…

אנשי מעמד, שדמותם ומעשיהם ברורים, אין בוז שמדעת חל בהם, ובעלי-הבתים המעטים שבעיר מחוז זו היו נקובים בשמותם ובמעשיהם בפי עם הארץ, ואפילו אברך שבלבלרים, שאין לו עדיין חתימה של פתילי-שרד על הכתף, ידע להעלות בדעתו את שמה של ישראלית שחומת-לחי, כשזו צעדה לקראתו על גב מדרכת הקרשים הצרה כאחת אורחת ששבה לימי פגרא מקיוב, עיר למודיה, והוא, הלבלר השאנן וגלוי הפנים, היה מרתיע מפני הכבוד את רגלו האחת מקצה הקרש והיה מבליע אותו רגע הרהור קל: אעשה לי אמתלא של קניה ואכנס אל החנות!… חנות זו, בית המסחר המובחר לגלנטריה, מודעת לכבוד בשם בעליה, הוא גביר היהודים, אפרים רוזנברג, שכל יודע נימוס מבין הנכרים מכנה אותו גם שלא בפניו בשם יפים מויסייביץ‘… אף הוא, כאותו שלמה גלנטה, תובע מאת עם הארץ כעין טביעת עין יתרה. חשובי היהודים שבעיר הם אילמי פנים כמעט, כאילו הקנה להם נוף מושבם השאנן תכונת-מכורה מיוחדת, והלה – אותו יפים מויסייביץ’ השחום והצנום, הצולע ברגלו מחמת נוירלגיה והילוכו בכל זאת שוטף ותוסס – הוא לפיד שחור, כביכול, שפתיו ענודות בכל רגע שלהבת הלצה ועיניו טבולות כל היום באש לחה וזרה המקרבת ודוחה בבת אחת. העינים האלה, שאור חדותן משתנה במהירות לזוהר עצבות, מין חילוף-תמיד של מצולות האישון המצוי לרוב אצל אנשי קוקז, ושבגללו אולי זכה יפים מויסייביץ' לסבר-כבוד מרובה מצד שר המחוז, הוא הנסיך משועי קוקז הנידחים – העינים האלה היה בהן להתעות אפילו את שלמה גלנטה, איש עמיתו של אפרים רוזנברג, ומדי תבוע ממנו הלז בשפתים נמהרות מנה או מאתיים בתורת גמילות חסד, לאמר: מבטן האדמה תחפור לי את הכסף, גלנטה!… – היו העינים של רוזנברג מחייכות אותו רגע מתוך אשן הלחה, וגלנטה, יהודי נבוך כל הימים מעסקיו ומששת ילדיו ומספרו האחד והמיוחד, הוא “שבילי עולם”, היה אומר בחשאי בלבו כי יש גביר והוא מתחפש כמסלק שטרות!… מתוך ידידות היה גלנטה מבליע את קוצר השגתו שבאותה שעה והיה מתרוצץ אחרי כן בין דלי החונים, כדי להשיג את סכום המנה מתוך צירוף של כמה וכמה הלואות, וכך היה חוזר ומקיים הרגל של רעות נושנה, רעות דומה במקצת, בנועם בלתי נובל ובהשתלשלות בלתי פוסקת, לאותה קריאה חוזרת ומתחדשת שהיה מהנה בה את עצמו מתוך ספר “שבילי עולם”.

אב נידח היה גלנטה, מתוך סבל הבא מהמון ילדים ומתוך טורח של אשה קטנה, רפת-ידים, התובעת כל תרופת בית מבעלה; את יתר דמיונו ספג ספר “שבילי עולם” בימות החול ופירוש “אור החיים” בלילי שבתות, זה סרח הכתב הרך והטוב, שמתחת לפסוקי החומש, שיש בו גם מעט מחקר דק, נוגע ואינו נוגע, הדומה במקצת למגע המשי של קפוטת השבת; ואף על פי כן היה גלנטה חוקר בלבו את טבעו של ידידו אפרים רוזנברג, ומידת הרעות לא נעשתה אצלו להרגל ידידות שבין שני בעלי-בתים, ידידות שאין לה תכלית ואין בה מבחינת ההתחדשות. יום יום נמשך גלנטה להיכנס אל אותו זקן צולע ופיקח, שהיה מתחיל מיד באמירה שחציה הלצה וחציה שיח של דאגה, ואותו רגע היו עיניו מחליפות חדוה בעצבות שלא לפי טעם הדיבור… גלנטה, יהודי תם גם בשנות העמידה שגם דבלילי זקנו ענו אמן אחרי כל אמירת פיו, לא נלאה מלהפוך בכוונת טבעו של ידידו, כשם שלא חרה לו מדי קפלו יום יום עשרת מונים את גלילי האריג שבחנותו; ואולם לפרקים, באחרו לשבת בנשף בבית רוזנברג, דירת אלמן אמיד, מרווחה ומעוטת-דמות כאחת, היה גלנטה מתמכר, כביכול, בכל מאודו לנפש ידידו, הנה זה, הזקן ארך-העפעפים, הדביק את אצבעותיו השחומות אל כוס התה, בת סאמובר-הכסף, ידו השניה נדה כמשפשפת על פני הרגל הלקויה, שרוך הפנסנה תלוי ויורד באין אונים, וכל דמותו של אותו זקן אומרת משנה אלמון, כדרך אנשים תקיפים המתגלים בשעת דכדוך נפש; עוד רגע ומשנהו – ופתאום יזוע שרוך הפנסנה, העינים השרויות במי-זוהר יורות מבט חטוף, רך ומתחנן כמעט, אל הבת הנאוה ושחומת-הלחי; הבת יושבת אותה שעה שלא ברשות אביה, כביכול, באור עיניה אין אף משהו מחסד הבית, והיא מטה במתכוון את אזנה אל הבחור מאיר, זה היושב על ידה זקוף ראש וסח לה בלשון רוסים שיחה מרומזת; עוד רגע ופליטה קלה מאותו מבט של הזקן ניתזת גם כנגד פניו הנקשים והרחבים של הבחור מאיר, אף על פי שהאורח הלז אינו אלא כבן עשרים ושלוש ואמו האלמנה גדלה את בנה יחידה רק בכוח מכירת עופות לשבתות ולמועדים של בעלי-בתים… ברגע כזה נזכר גלנטה בעל כרחו באמירת הפה של קוזלובסקי, הערל הפיקח: – סחוב את הזקן אל ה“רבּין” והעמידה לו חופה; כי אם לא כן תמצוץ זו הבת את לשדו… – וכי אותו ערל, האופה חשוך הבנים ובעל ההון, המלוה לרוזנברג סכומים על סכומים בלי רבית, מבין כאן דבר לאמיתו?… גלנטה מוכן כמעט ברגע כזה לאסוף את דבלילי זקנו לתוך כף ידו ולהעתיר על ידידו שאלה גמורה, במלוא נוסח: – ‘חייך, אפרים, הישך מעניק לבת ממיטב כספך לשם הרבולוציה שלה שבקיוב?…’ לולי זו הבת המזדמנת פעם בפעם לבית אביה בעצם עונת הלימודים, שלא כדרך הבנות הלומדות רפואת שינים בקיוב המעטירה, ואחרון אחרון – לולי הבחור מאיר היושב כאן מתוך הרחבת דעת, כשפניו נקשים ועזים ובעל-הבית שולח אליו ללא טעם את מיטב הלצותיו.

ואמנם הרעות לגבי רוזנברג לא היתה יכולה להתקיים כדרכה אצל גלנטה, אלמלא הידידות המשותפת שמצד שניהם לגבי קוֹזלוֹבסקי. ערל מחייך זה, גבה הקומה וחמוד העינים, שמראהו הטוב נפגם לעולמים על ידי חריץ הנשיכה שבחטמו, זו שאשתו הטילה בו בנעוריו מחמת הקנאה – מוחזק בעיר בבחינת “אחד מן השלשה”, ואיש מבעלי עסקיו, גם שלא מבני ברית, דופק לפעמים על דלת ביתו של רוזנברג, ביום פגרא, למשל, כשהחנויות סגורות – ושואל ללא מבוכה שבחידוש אם נמצא כאן מרן קוזלובסקי… על פי רוב נענה השואל מפי המבשלת, המגיחה מן המטבח אל הפרוזדור לקול הדפיקה והצעדים: קוזלובסקי? זאראז! לאמר: תיכף ומיד! וכששוהה כאן שעה ארוכה גם שרה מוכרת העופות, זו אמו של הבחור מאיר הקונה לה התחברות לגבי כל מבשלת שבבית רוזנברג ומנצלת מפקידה לפקידה את טוב המטבח, אז היא נחפזת בדילוג-חרש אל עבר הדלת הנפתחת ועונה בקול ספוג חנופה מתוקה: ואסילי פטרוביץ‘?… והיא עושה את השליחות בהכניסה את ראשה לחדר-האוכל המרווח ובהפליטה בקול מתוק שבעתים: ואסילי פטרוביץ’ – איש שואל לכבודו!… קבע מיוחד, קבע ללא תכלית כמעט, יש לכל ישיבת אורחים כזו בביתו של רוזנברג; היושבים הם גלנטה וקוזלובסקי, ובעל-הבית מטפל על ידם אם באמירות הלצה, שנאה להן עמידה או הליכה מאחורי גב האורחים, ואם במזיגת תה מתוך סאמובר-הכסף… ויש גם שהוא מסתלק לרגע ארוך לחדר-המשכב שלו, כדי לעשות דבר לרגלו הכואבת כל הימים. אותה שעה נשארים האורחים, על פי רוב, כשהם גחונים על פני כלי השח, אלה כלי השח כלילי התפארת, שרוזנברג הביאם מתנה לידידיו מוורשה עיר הגלנטריה ושמם בביתו, מקום הועד של ידידיו השנים; גלנטה זה דרכו ברגע הרהור של שח לאסוף את דבלילי זקנו לתוך כף-ידו, וקוזלובסקי גחון בחצי קומתו על גב השולחן, רגלו האחת על הרצפה ורגלו השניה על גב העיגול התחתון של הכסא הוינאי, והוא מצליף פעם בפעם את אור עיניו על פרצופו של גלנטה, בלעג ובחיבה ובתבונה רבה… עד שחוזר ונכנס רוזנברג, או יפים מויסייביץ' לגבי קוזלובסקי, והלה מטיל כדרכו אמירת ביטול כלפי ידידו היהודי: כלך לך, גלנטה – כיצד תוכל לראש ערלים זה?… גלנטה, הטוב והמיטיב בכל ענין, אינו מסרס אפילו את ניגונו החשאי לשם מענה, כי זה האיש רוזנברג אינו יודע גם את פירוש הכלים של השח; הוא מזמזם שעה ארוכה, עד שזמזומו הופך להיות קול דברים מדי הגיע לאזניו שיחת ענין שבפי ידידיו. הוא מצטרף אליהם כהרף עין, וקולם, קול השלושה, מהלך בכוח בבית המרווח והריק מאנשים – כי למען הבת, שבאה הנה לעונת ירח עם חתנה, שכר האב רוזנברג דירת קיץ בתוך נפוצות היער שמעבר לנהר. כאן, בדירת הקבע של האלמן הזקן, אין המית בית מצויה אלא בחדר-האוכל, בשעה שהאורחים הותיקים מסלקים את עצמם מענין השח ושבים אל טענותיהם ומענותיהם שבשפה הרוסית, זו שגלנטה נפטר ממנה חליפות לשם הבעת דברים ביהודית גמורה, כשהוא מטיל חובת הבנה כל-שהיא גם על הערל קוזלובסקי… תוך כדי ויכוח דברים כזה, ההומה על פני שממת בית אמידים, יש שתבקיע לפעמים זעקה מנסרת וסמוך לה ישמע מפל-יד: זהו מעשה-חולי של רוזנברג, הלוחץ בכף היד את ארכובת הרגל ומבשר לידידיו את בואה של שעה הנוירלגיה. מיד מרפה גלנטה רך הלב מכל טעם הויכוח, ומוציא מפיו ביהודית גמורה: אפרים, לך שכב! ואף קוזלובסקי ישנה את סבר פניו ויגיד במליצת חוחולים ובלשונם, זו לשון אשתו שאינה שגורה על שפתיו אלא לשם דרכי שלום: לך והתחלה, יפים מויסייביץ'! גלנטה הוא הנחפז אל המבשלת לצוות לה את דבר המים החמים, זה האיש קוזלובסקי מכנס את הכואב לתוך המיטה הצרה, מיטת אלמן שבחדר-המשכב, והוא עצמו, החולה הגונח, המגלה תוך שכיבה לידידיו את גופו הדל, שאינו צרור עוד, כביכול, כל צרכו בתוך עורו, מתחיל שופע אמרים, כשפניו מתעווים חליפות מתוך הלצה ומרטט של מכאובים. ידידיו נענים לו בכוונה בקול שוקק ובדיבורים נמהרים, וגלנטה, בתמימות דרכו, מצרף מיד אל השיחה את דבר המלחמה ואת ענין הנצחונות.

מלחמה זרה בארץ, ובעיר המחוז הקטנה אין אותו פחד סתום וערב, הדומה במקצת לתוחלת שבימי מחלה, שהיה מצוי בתקופת המפלה של מלחמת יפוניה; עכשיו שוררת כאן כעין אימת תמהון שלפני מיתה, וגם שלשת הידידים, שכל ימיהם היו מהנים זה את זה בכוונה ובשיעור, דעתם כאילו נתבלבלה עליהם מחמת רפיון העולם והם נעשו זה לזה בבחינת הפקר:– קוזלובסקי מטיל עודף של הלואות בידי רוזנברג, אף על פי שוורשה עיר הגלנטריה נקרעה מעל העולם וגם חדל להיות משא ומתן של שטרות; גלנטה מצא לו בבת אחת פתחון-פה גמור כלפי הזקן והוא טוען כנגדו בכל שעה של התקרבות: דיך שנתת על יד הבת אלפים רו“כ לגאולת החתן שלה! עכשיו קום וסע למוסקבה – עוד לא תמו קונים מן העולם!… ורוזנברג אף הוא נאחז עכשיו בעיקר-ידידות אחד והוא מחלק לשנים יום יום מבינת המלחמה: אשכנז “תנחיל” את המפלה!… הוא מתחיל את לקחו בחנות, במקום שאינה מצויה בימים האלה אוזן שומעת של קונה, ומסיים באריכות בסתר ביתו, לנוכח ההבל המיתמר של סאמובר-הכסף. ידידיו חולקים עליו, גלנטה ברתיחה וקוזלובסקי בנחת חמודות, הדומה לנחת החכמה שבעיניו הנאות, ורק לפרקים, כשהזקן מחרף את כל מערכות החיים של רוסיה ופיו פולט ביהודית קללת הלצה הנשמעת בחצי מובנה גם לאזנו של הערל – אז יש שהאופה חמוד-הפנים זוקף את מלוא קומתו ומגלה באמירה קצרה כעין קנאת מולדת: אי לך, יפים מויסייביץ‘! עוף השמים יוליך את הקול! וגלנטה, רודף השלום, מבטא ברגע כזה כלפי רוזנברג את המאמר הסתום השגור זה שנים רבות על שפתיו: אתה החכם וקוזלובסקי הוא הפיקח!… ואולם הזקן לא יחדל ממעשי פיו; הימים הולכים ועוברים, ולעיר המחוז הקטנה, שאינה מחוברה במסילת-ברזל אל ישוב הסביבה, ודרכי החול, המשמשות אותה, נעשו משובשות ואבלות – מגיעות עכשיו שמועות מרבות-רגלים המתגלגלות רק אל לבבות של יהודים, דוגמת העכבישים המדלגים אל הזבובים: גירושים במערב, חרפת מרגלים בגבולות, שוד והרג בסביבה! גם בעתון “דבר-קיוב” מוצא רוזנברג די רמזים שיש בהם לגרות את יצר זעמו, וכשהוא שוהה עכשיו ביחידות עם גלנטה הרי הוא מונע מפיו כל הלצה, מדליק את עיניו באש יבשה, שלא כדרכו, ומתבל את נבואותיו הרעות בדיבור שגור של שנאה: עוד מעט ויבוא קצם!… גלנטה, שאינו מדיר את עצמו גם בירחי זעף אלה מספר “שבילי עולם,” ספר זה שמצוי בו המאמר המתחיל: “ותהי רוסיה מימי מלחמות בונופרטה לגברת ממלכות באירופה…” אותו גלנטה, המעיין גם עכשיו בלילי שבתות בפירוש “אור החיים” וקונה לעצמו על ידי כך מין אבחת-קדושה, כביכול, – הלזה גונח גניחה שכיחה שבשעת צרת יהודים והוא משתאה במקצת בלבו לידידו רוזנברג, שאיננו נזקק כלל מימיו לשום דיבור ישראלי, מחוץ לאותו עתון, “דבר-קיוב” שמו, שנודף ממנו ריח הדיבור של יהודים והוא בוער בגלוי באש שנאה, עד לידי סכנה, חלילה… היה מעשה וגלנטה נתחלחל למען ידידו כשזה עמד כנגד מטרוניתא, באַת חנותו, וסח לה בלשון נמלצה עד מאוד על האחרונה שבמפלות; הלזו, מנהלת הפרוגימנסיה שבעיר, הרגילה כל ימיה לבחון פרצופים, עמדה אותה שעה כקונה יחידה בחנות, חבילת הקניה תלויה בקצה אצבעה ומבטה נתון בלי חשק אל זוהר החדוה הלח שבעיני החנוני… וכשמטרוניתא נדיבה זו, קונה בלתי שכיחה שבשעת חרום, יצאה מן החנות אגב נענועי ראש בלבד, ללא ברכת שלום מפורשת – הטיל גלנטה מבט בודק לכאן ולכאן, כירא מפני אוזן שומעת, והתחיל מוכיח בחשאי את ידידו: “אפרים, הלא חכם אתה! אפרים, הלא את חנותך אתה עוכר!” רוזנברג עשה את עצמו כאינו מבין, וענה מתוך עווית הנאה שבפניו השחומים: “גם להבא אעשה כך – דקור אדקור בבשרם!…” ימים עוברים והולכים, הדרכים משובשות ואף הגדול שבחנונים נעשה טפל לשיירי סחורות שאין להן חילופין; קוזלובסקי חדל לעורר את ידידו שיסע למוסקבה, והוא שואל עכשיו את הזקן שאלות מופלאות, כגון זו, למשל: "הישך, יפים מויסייביץ’, נתקל לפעמים בנסיך?… דומה פניו של הנסיך שלנו אינם כתמול שלשום!” גלנטה, התמים בשלושת הידידים, רואה בדברים כאלה רמזים רעים, ואולם רוזנברג סותם את פי ידידיו בויכוח מעניני מלחמה; הוא אינו מנחש לעצמו כל רעה עד לאותו בוקר של יום הפורענות, כשהחרידו אותו שני פקידי שוטרים מאצל סאמובר- הכסף והוליכוהו להיות עד-ראיה בשעת הטלת חותם על גב דלת חנותו, חותם מלכות שאין מסלקים אותו במהרה, בכוח הצדק בלבד… חנותו, חנות הגלנטריה המפוארת שבמחוז, נחתמה בגושפנקא של הסגר מטעם הנסיך, אותו הנסיך משועי קוקז הנידחים שדרבונות הכסף למגפיו צלצלו פעם בחדר-האוכל של יפים מויסייביץ' וסאמובר-הכסף הנאצל שבבית היהודי העניק לו כוס תה של ידידות-כבוד… אותה שעה מוקדמת של בוקר אירעה ביום יריד לקוי שבעונת מלחמה, ומנין של ערלים ויהודים יוצאי-שוק השתאו מקרוב ומרחוק אל מעשה ההסגר שנעשה לחנות הנאצלה, והיו מסתכלים אחרי כן בחנוני הזקן שהיה מדדה וחוזר לעבר ביתו; שם, בביתו המרווח והריק, התחיל רוזנברג צולע מחדר לחדר לצרכי עניניו כרגיל אצלו בכל בוקר, ורק הוסיף הפעם כמה וכמה הילוכים מתוך היסח הדעת – עד שמצאו גלנטה עומד מעוקם במקצת ליד שולחן הסאמובר, כשהוא משפשף את רגלו הלקויה ושולח כנגד הבא אמירה רמה, הנשמעת כהלצה:

“מזל טוב, גלנטה!”.

גם בשעה מוקדמת זו רצה גלנטה לאסוף את דבלילי זקנו לתוך כף ידו ולהתחיל מבראשית, מהגדת תוכחה: “הלא אמרתי לך, אפרים…” ואולם הוא משנה את טעמו ומוציא את יצר שפתיו בהבל הקיטור של סאמובר-הכסף, שהוא מחמם כנגדו את כפות ידיו; ואחרי רגע הוא שואל:

“אנא, הגידה – הימצא לך הכסף עד שיתוקן ענין החנות?”

שוב הלצה מפי רוזנברג:

“אמש נשאר כל הכסף בקופה שבחנות…”

ואולם בעוד רגע מוסיף הזקן, כשעיניו ארוכות העפעפים עצומות מעבר לפנסנה:

“אמש הוציאה מידי שרה מוכרת העופות את שטר העשרה האחרון”.

“שטר העשרה?” תמה גלנטה.

“לשם בנה יחידה, מאירקה שלנו. הוא מתחבא…”

“וכי אינו בגייסות המלחמה?”

“הוא מתחבא בהומל…”

גלנטה אינו מוסיף לפרש את הענין, הוא רק אוסף את כפות ידיו מאצל סאמובר-הכסף ונרתע בבית אחת לעבר הדלת:

“קודם כל – ארוץ אל קוזלובסקי…”

ולפני קוזלובסקי הוא מציע מיד את העצה השמורה בלבו מאז הבוקר: “נלך ונתיצב לפני הנסיך…” ואַסילי פּטרוביץ' מחייך, ועיניו הנאות משפילות רגע להביט בדבלילי הזקן של היהודי; אור הנחת אשר בעינים האלה הולך ושופע מדי יוסיף גלנטה להעלות גוזמאות דמיון, ולבסוף קובע קוזלובסקי שעת-שימורים למען הליכה של השתדלות, ומקיים את המעשה לאחר דחיה של כמה ימים, עונת ימים המספיקה כפי ההשערה לשכך את חמתו של הנסיך… אותו בוקר הוא צועד בד בבד עם גלנטה לעבר הבית הלבן בן שתי הקומות, הכולל כל מיני הלשכות של הרשות, כדרך בית פקידות שבעיר קטנה, ושאינגושים מגייסות קוקז משמשים לו שומרים מיראים מבחוץ; בני-אדם נכנסים לבית הועד של הרשות גם בשעת חירום זו של מלחמה כבדה, והללו פורשים שלום לשנים מזוּוגים אלה הממתינים בצירוף אחד לפני דלת הלשכה של הנסיך. המתנה זו לא תארך עד כלות כל רגל מן הבית, ויש מי-שהוא הרואה את גלנטה היוצא כנדחף מן הלשכה וראשו הגלוי אינו מקבל תיקון כובע עם צינת החוץ אלא לאחר שבא ומצטרף השתדלן השני, הוא ואסילי פטרוביץ' היורד כפוף ראש מן המדרגות והוא מחייך אף על פי כן לקראת ידידו… שניהם עוד מהלכים לרוחב השוק בצוותא אחת, ואולם בטרם יגיעו איש איש לביתו וכבר תעשה לה השמועה כנפים, לאמור: ‘גלנטה היהודי וקוזלובסקי הגוי הושלכו בחרפה מלשכת הנסיך!…’ ימים על ימים עוד הומה החדשה הזאת, כשהיא מכלכלת חליפות בספחת כזב את התושבים הנמקים ועוכרת את שאר רוחו של רוזנברג היושב בית. גלנטה וקוזלובסקי אינם מרבים בימים אלה לצאת מפתח ביתם, והזקן מכלה עכשיו את עיניו הקודחות בגליונות הפחותים של “דבר-קיוב,” שנגזר עליהם בקלקול הזמנים צבע צהוב, מזוהם מלידה… ואולם רעת יחידים זו נמוגה חיש מהר עד תומה בפני הנצורות הגדולות הנספחות אשה בעקב רעותה, כדמות גושי ערפל הממלאים את חלל העולם בין השמים ובין הארץ: הנה הושלך מכסאו הצאר, הנה נחשפו מעל למדינה שמים כחולים אשר לא יאמנו מרוב זוך, והנה נהיתה פתאום בכל הארץ כעין הפשרת-חיים וכל המדינה הרחבה היתה כולה כביצת אביב עיקש ורגל אדם לא תעבור בה כמלוא צעד-אמון… ועוד מעט ופה לפה יספר את נפלאות החידושים היוצאות מאת הכת החדשה אשר קורא לה: בולשביקים. ולנוסח שמועה ראשונה דן רוזנברג את אלה במלה קצרה: “ימח-שמם!”

גלנטה מוצא כעין אסמכתא לזכות הבולשביקים. זו נמצאת לו גם מלבו וגם מתורתו שנבלעה, כביכול, בעצמותיו; ואולם אין הוא חושש לשמוע לפי ידידו הזקן הלצה חריפה שאין בינה ובין גידוף מלכות ולא כלום… ואמנם דמיונם של בני-האדם נעשה עכשיו מדרס-הפקר לכל שמועה טובה ורעה, ועל כן יש שגם גלנטה מאמין כדי הרף-עין בתאות הנצורות של הכת החדשה, אף על פי שהוא יהודי בר-אורין ומשיג בלבו את הקבע העומד וקיים בעולם. הוא מנבא וצופה בסימנים יותר מידידיו, וביום מן הימים, כשהחנויות נעולות מחמת שיבוש הזמן וגלנטה שוהה שעה ארוכה ליד שולחן הסאמובר של רוזנברג, אז הוא פולט בלי כוונה פליטת-חדשה שאין בה ממש:

“דומה שנזדמן לי בשוק פרצופו של הבחור מאיר…”

והוא מפרש, לאחר הפסקה כל-שהיא:

“ובבית המדרש סח מי-שהוא – שהרי הרגל לי עכשיו ללכת לתפילת-צבור בכל בוקר – כי מאיר’קה שלנו יד לו בקרב הבולשביקים”.

“כלך לך!”

דיבור קצר יוצא מפי רוזנברג ודוחה את ההשערה השלוחה מאת בטלני בית המדרש, בטלנים חדלי שם וחדלי תורה של קהילה מעוטת יהודים… אותה שעה משפשף רוזנברג את רגלו הלקויה, סימן להרהור סתר שבלבו, ושכלו בודק בחשאי כל מיני אותות מן העבר: – את אמרות ההמלצה, שבתו העלתה לפניו בדבר הבחור מאיר, ואת החסדים שהוא עצמו אצל לאותו בחור בדרך העלמה, במדות מתנות-יד לשרה מוכרת העופות… ואולם מכל הרמזים האלה לא יצא לו כל תוקף של נחמה, ורק געגועיו על בתו מתעוררים בלבו בהמיה רבה, המית פתאום, כהלמות לב חזקה הקמה לפתע פתאום במקום הסנוורים של החזה ומנחילה לאדם אחד מששים מטעם המיתה. ורוזנברג מסיים את הענין בדברים הנשמעים כהלצה גמורה, מחמת אור החדוה שבעיני המדבר:

“ואם תמצא לומר, גלנטה… אם תגבר ידם של אלה – אז נהיה כולנו לבולשביקים…”

וידם של אלה גוברת. ועל מלחמותיהם וניצחונותיהם ידובר כבר באריכות ובחקר רב, כשם שנתבעים לדבר במלחמתה של מלכות גמורה… ועוד יום ועוד יומים והבריות מסיחים תוחלת והיפוכה בצירוף אחד: “הם יבואו, חלילה…” ועוד עונת ימים אחת, זמן שישוב המקום נשאר ללא שר ושלטון ודומה לגוף מתעלף בראש חוצות – וגייסות מתכנסות לתוך העיירה ומוציאות את בני המקום מעלפון לשבי. יום ראשון ויום שני וירח ימים – מין עובר של ירחים, המכונס בתוך עצמו ואינו מוציא את חייו הפחותים אלא בשעות היום הקצרות שבעונת החורף – ואף בעיר המחוז הקטנה מתגלים בני-אדם הקלים לחליפות או לויתור, והללו מתחילים לתקן תיקון כל-שהוא את סבר חייהם. גלנטה מנענע כבר בראשו על פני כיכר השוק לפלוני או אלמוני מסגני המלכות החדשה, ולבו שאנן בקרבו במידה כזו שהוא מוכיח את ידידו בדיבור נמרץ כאדם השומר כהלכה את חוקות הזמן:

“נצור את לשונך, אפרים!”

רוזנברג מצוה יום יום להעלות את סאמובר-הכסף ואינו פוסק מלהטיל דופי. הוא מתמרמר על הבחור מאיר שלא טרח להיכנס אליו; מאיר’קה בא לעיר ואינו נכנס לביתו של רוזנברג? אפילו אם תמצא לומר שאין בידו להביא דרישת שלום מן הבית אל האב, אפילו אם נאמר שהוא נתון עכשיו לכבוד המלכות החדשה…

“חייך, גלנטה – הללו הם ממזרים, בני בליעל, אנטי-כריסטים…”

את שם הגידוף האחרון מגיד הזקן כלפי קוזלובסקי, היושב אף הוא בחבורה ובת-צחוקו נראית כמכבידה על פניו הנאים… גלנטה מזעזע מתחתיו את כסא מושבו ומתקצף ברתיחת שפתים כלפי ידידו הזקן:

“חייך, אפרים, שאסתלק ממך ולא אוסיף לדרוך על סף ביתך… אנא, ואסילי פטרוביץ'!”

קוזלובסקי אינו פוסק מלחייך, ולשם הטלת נחת הוא סח בקולו הרוה:

“למחרת נצטויתי לאפות מאפה כדי עשרים פוד…”

גלנטה פונה בכל מאודו לענין החדש, והוא חוקר לדעת מה פרצוף היה לו למביא הצו: אם סר וזועף, או כדרך סגן המשמש בכבוד מלכות מתוקנת… קוזלובסקי אינו משנה כמעט את טעם החיוך שעל שפתיו ועונה בלשון קצרה:

“הרי זה היה מאיר’קה שלכם…”

גלנטה אינו תופס כל רמז בדברים הללו, והוא מתעורר בכל עוז ליעץ עצה לקוזלובסקי:

“ואסילי פטרוביץ', תוסיף להם עוד חמשה פוד, למעלה מן השיעור!”

וכלפי ידידו היהודי הוא מטיל אמירה בלשון יהודית גמורה:

“ראה תראה, כי ערל זה יעלה ביניהם לגדולה…”

יהודי אוהב תקוה הוא גלנטה, והוא מדמה כהרף עין לראות ניצני ישועה גם בימי הבולשביקים… הוא מצטחק בקול ומצליף באצבעו לצד קוזלובסקי. הלז אינו זע, כי רגיל הוא משכבר הימים להיות בין ידידיו אלה מפגע לרמזים סתומים. ואולם הפעם הוא הוא שמקצר את הענין ומטיל כלפי גלנטה תוכחה קלה שכולה נחת:

“הרי זמן ללכת…”

גלנטה מתרומם בחפזון ממקומו, שכן דמדומי הערב מתקרבים לבוא, והוא מקפיד להיכנס לביתו בטרם חשכה, אף על פי שגזרת הלילה אינה חלה אלא משעה שש ואילך. רוזנברג יודע, כי מצוה זו חזקה על גלנטה מפי אשתו, ואולם מתוך אהבת ידידות, החזקה אצלו בשעה זו, הוא תובע את גלנטה לתוספת שהות:

“וכי לפנים היית נועל את החנות בשעת הגזרה ממש?”

ואולם גלנטה מושיט יד לשלום, בחפזון ובתאוה, כמו בימים קדומים, ימי הסחר והרעות, ויחד אתו מסתלק מיד גם קוזלובסקי. רוזנברג מהלך ביחידות מחדר-האוכל אל חדר-המשכב ומטריד את עצמו לחשוב, אם ראוי לו להוציא משאר העצים כדי עשיית אמבטי חמה, לשם הרגלו הלקויה; ובעוד הוא צולע כה וכה באפלולית הדמדומים, נפתחה הדלת בקצה הפרוזדור, וקול הפתיחה נשמע בנחת, כאילו המבשלת היא שיצאה ובאה לצורך הבית… רוזנברג משער את הדבר, ואף-על-פי-כן הוא עומד מלכת ולבו הולם. עוד רגע וקול הצעדה בא ומתקרב, ולתוך החדר מתכנסת דמותו הרוממה של קוזלובסקי. הוא צונח לאטו על כסא ללא פירוש דברים, מטיל את אחת מידיו על השולחן ואצבעותיה של זו מתופפות רגע קצר תפיפה של רמזים. אחרי כן הוא אומר:

“יפים מויסייביץ', לו תשמעני… הללו אולי לא יאריכו כאן ימים – אף על פי כן אתה זקוק לזהירות… אשלח אליך מיד את איבן, זה הפועל הזקן שקבלתיו בירושה מאבא, והלה יחביא אותך בביתו. הללו אולי לא יאריכו כאן ימים רבים”.

רוזנברג מדדה עד מקום מושבו של קוזלובסקי ותופס אגב לחיצה את ידו של האורח.

“ואסילי פטרוביץ'! מה אתה סח?”

“חייך בסכנה, יפים מויסייביץ'”.

רוזנברג מרפה מן הלחיצה, ואולם מיד הוא חוזר ומטיל את ידו על כף רעהו; ואותו רגע פיו צורח בלחישה, כביכול:

“דעתך נטרפה עליך, ואסילי פטרוביץ'! שמא רוצה אתה ללוותני לעולם האמת? הביתה!”

עכשיו הוא מסלק את ידו לגמרי מעל השולחן; רק לאחר שסיים את דבריו נתחוור לו כעין דבר מופלא, לאמר – כי נזף בידידו בלשון אתה ממש, הפעם הראשונה בכל ימי ידידותם. הוא נעקר מן המקום ומתחיל לטפל בהדלקת המנורה הרחבה התלויה מעל השולחן. ותוך כדי כך הוא אומר בלשון נימוס השגורה ביניהם:

“הרי זו הלצה בפיך, ואסילי פטרוביץ'! וכי מי זה מגלה לך מראש סודות כאלה?”

קוזלובסקי תולה את עיניו בשלהבת המנורה העולה במהירות, כדרך אורה של מנורת-ברק עתיקה, והוא פולט את יתר דבריו שהיו שמורים על שפתיו:

“מלבדנו, כלומר, ממך, יפים מויסייביץ', וממני… הרי אין בעיר בורגנים לשם הריגה”.

רוזנברג מקבל בשתיקה את הדיבור האחרון של ידידו; אחרי רגע הוא מעניק שפשוף יד לרגלו הלקויה, ותוך כדי הסיבה קלה זו של פניו הוא פולט כלאחר יד:

“הסתלק לך הביתה, ואסילי פטרוביץ'. הלילה ירד כבר”.

קוזלובסקי מתרומם מעל כסאו בנחת, במלוא קומתו.

“ינעם לילך, יפים מויסייביץ'.”

“לך לשלום, ואסילי פטרוביץ'.”

רק נשאר רוזנברג לבדו – וכעין חולי תפל נדבק כהרף עין בחוש הראיה שלו. עיניו לא נשאו את מראה הרהיטים, עיניו מאסו מהביט במנורה ובשעוונית הלבנה שעל גבי השולחן. הוא מהלך הנה והנה ומכעכע כמה מונים, כדי לבטל את היובש שבגרונו; אחרי כן הוא מדדה לעבר הפתח, מבדר את חצאי הדלת ומטיל צו כנגד המבשלת הנחפזת אליו מחדר-המטבח:

“חיה, הכיני לי את האמבטי – בדי מים ובדי חום!”

הוא נותן את דבריו בטעם שררה, כפי שהיה רגיל לדבר אל המשרתים שבחנותו. ואולם מדי הסתלק המבשלת – שב ונדבק בכל חושיו אותו החולי התפל שאינו מניח לו לנגוע בשום דבר שבחדר. הוא קופא על עמדו ומאמץ את חוש שמיעתו, שמא יהא קולט רחש כאב מתוך חביון העצמות של רגלו הלקויה; ואולם הרגל עולפה, נדמה כאילו התאפקה מכאב לנוכח חולי מופלא וזר המתרגש לבוא על בעליה. לבסוף מסתלק רוזנברג לחדר-המשכב, מעלה שם אור ומבקש לו בין טורי הספרים, שארית נחלתה של הבת, מין ספר שיהא ראוי בשעה זו לעיון. עמלו יוצא לשוא, שהרי זה האיש רוזנברג לא קרב מימיו אל ספר כדי קריאה של ממש – מחוץ לאותם הגליונות אדירי המידה של “דבר-קיוב”, שחדלו לבוא אל עיר המחוז זה כמה ירחים… רגע אחד הוא נוטל לידיו גם “חומש”, ולאחר שהוא פותח אותו אגב עמידה הוא מסתכל ביראה ובשממון באותיות הגדולות, אלה המעלות בלבו זכר משונה – כעין זכר לנשמת סבא נשכח, שנפטר לעולם האמת בימי הילדות הרחוקים… לאחרונה הוא מעלה על השולחן שבחדר המשכב את ספרי החשבונות והולך ומצרף שעה ארוכה טורי חובות, כשאזנו קולטת בהנאה את קשקוש השאון שחיה המבשלת מקימה בחדר אגב עריכת האמבטי. מזמן לזמן הוא מייגע את גופו ומתכופף אל פי התנור המלא להבות אש, וכשהוא נפטר מטיפול זה, לאחר שהאמבטי מזומנת כהלכה לטבילת הגוף, הוא דוחה עוד פעם ושתים את מועד הרחיצה ואינו נועל את דלת החדר אלא לאחר שהוא נזכר בחיה המבשלת הרגילה לצפות בלילות לכיבוי המנורה שבחדרו… הוא נוהג טיפול מרובה ברחיצה, מבליע כהלכה את משחת הרפואה לתוך רגלו הלקויה ומסרס במקצת רק את סדר הלבישה, שכן הוא מעלה על בשרו כתונת צמר יתירה, שלא כדרך לילה רגיל. ופתאום, כשפניו מעלים עדיין הבל של חום וכל גופו מתפנק מאליו מעדנה שלאחרי רחיצת חמין – הוא מרגיש כעין התרוקנות בכל איבריו וברגליו הדלות עוברת חלחלה. רגע אחד הוא משתאה אל גופו ואל נפשו, ואולם מיד נעשה לו מחוור, כי אזנו קלטה מבחוץ קשקוש אופנים. פיו נפתח כהרף עין, לשם אמירת דברים, כביכול, ואותו פה נשאר פעור מלא הבל חם עד כלות כל הרגע וקול הקשקוש של האופנים נפסק ליד הבית. רק אז מתנער רוזנברג ממקומו, פותח את דלת חדרו ומוציא את חיה המבשלת מחדר-המטבח אגב שאגת-צו, זו המתערבת במקצת בקול הדפיקה הראשונה המגיעה מבחוץ:

“חיה, פתחי להם!”

ולאחר שהדברים ירדו מעל שפתיו הוא מחזיר את עיניו כלפי החדר – ופתאום הוא פורש בחפזון שמיכה על פי האמבטי המעלה עדיין הבל חם. וכאיש נרגע, לאחר תיקון גדול, הוא מעלה עכשיו את המכנסים על רגליו הצנומות ושולח דברים אחורנית, לקראת החבורה המתכנסת אותו רגע לתוך הפרוזדור אגב קשקוש רובים ושעטת מגפים:

“תיכף ומיד – איני מלובש לשם קבלת אורחים”.

ורק לאחר כך, כשהוא מטה את פניו כלפי השבּאים של המלכות החדשה ורואה שבראשם גם את הבחור מאיר – נמוגה מעל שפתיו עווית ההלצה, והוא פונה אל הלז בדברים הנאמרים ביהודית גמורה:

“מאיר’קה, מה פירוש הדבר?”

הבחור מאיר ניצב כנגד רוזנברג וממלא את כל סבר פניו, הנקשים והרחבים, באותה תקיפות-גזרה המצויה אצל שבּאי לילה. הוא לוחץ אל מעילו, במקום החזה, גליון מקופל בגלילה, ומוציא מפיו בקול רם:

"האזרח רוזנברג, אני אוסר אותך בשם – – – "

רוזנברג משמיע את הברה קצרה, שאינה בגדר דיבור, ואחרי כן הוא מסיים את סדר הלבוש אגב סבר גמור של טיפול, כשהוא מדדה הנה ושוב לרגלי החיילים וכופה בחורי ערלים אלה, הניצבים כחצי גורן ליד הדלת, שיזיזו כמעט את קתי הרובים… וכשהוא יוצא מתוך חדרו, בדמות שבוי, הוא משהה את עצמו רגע ליד דלת הפרוזדור ומטיל צו כנגד חיה המבשלת, זו שרוב גופה חבוי בחדר-המטבח האפל:

“חיה, הבריחי את הדלת ושכבי לישון!”

קולו כקול הדיבור שהיה רגיל אצלו לגבי המשרתים שבחנותו… ואולם בחוץ, כשנמנע ממנו להרוס גם ברגלו הבריאה עד שלב העליה של העגלה הגבוהה, זו שדפני אלכסון לה מצדיה, ושנים מנושאי הרובים מטילים אותו אגב הנפה קלה לתוך עגלת השבי – ניטל ממנו לכמה זמן כל חוש הנפש, והוא אינו מרגיש כמעט בסירוסי דרכו של הקרון הטופף עד שזה נעצר ליד הבית הנאלם של קוזלובסקי. אותו רגע כהרף עין, כשהעגלה נקבעת במקומה וחבר השבּאים מבוששים לקום, כלחוצים ממשא הקור הגדול, משרבב רוזנברג את קצה חטמו כלפי האויר, שמגעו כמגע זכוכית, ומשכל את שפתיו הקפואות לדיבור בר-הבנה:

“מאיר’קה, גם טרחת להמציא לי שותף לנסיעה…”

כל מענה לא בא, ורק רגלי השבאים מנקשות על רגבי האדמה בקול צעדה מוזרה שיש בכוחה לבשר מות. זמן רב אין שיני פיו של רוזנברג נצמדות אלה אל אלה, ורק כעבור רגעים, לאחר שגייסת המלכות נכנסה לתוך הבית הנאלם – חוזר ראשו של רוזנברג אל בין דפנותיו של צווארון הפרווה ושני החיילים, מימינו ומשמאלו, רובצים כמשותקים, כשרוביהם שקועים בקש העגלה… רגע עובר אחרי רגע ומתוך הבית הנאלם לא בא גם קול אוושה; הציפיה היא ממושכת ואילמת, כציפית נוסעים היוצאים עם השכמת הבוקר אל דרך הפרסאות אשר אל מסילת-הברזל ובעל העגלה משהה אותם ביחידות ליד ביתו של שותף לנסיעה.. וגם לבסוף אין נעילת הדלת הרגילה אומרת בפירוש, כי אדם נלקח בכפיה מביתו. קוזלובסקי מעלה את עצמו בכוח ובנחת על גב העגלה.

“וכי זה אתה, יפים מויסייביץ'?”

“ואף אתה באת לשחר את פני בחצות לילה, ואסילי פטרוביץ'?”

ואגב הלצה זו נלחצים השנים זה אל זה; רוזנברג משרבב את ראשו לעבר אזנו של חברו:

“חזור ואמור בעל פה, ואסילי פטרוביץ': שמע ישראל!”

“שו סה?” אומר קוזלובסקי בנחת, בלשון החוחולים, לאמר: מה פירוש המילים?

בעל העגלה מסתלק לדרכו, והעגלה מדדה על הרגבים; עם נדנוד אופנים חזק מתנער השבוי היהודי וממלל בשפתים עילגות כלפי חברו:

“מה יהיה עכשיו על גלנטה שלנו?”

ואולם בעודנו מתיז את המלים והוא כבר מנחש בקרבו דבר-מה חדש, בלתי מתואר, ברור כעצם כל הלילה הנורא הזה. כל עוצם טבעו מתעורר ונעשה קיים לרגע, והוא מוציא מפיו בקול צלול:

“ואסילי פטרוביץ', בשם אלהים – הללו נוסעים אל גלנטה!”

העגלה נעצרת, ובעלי רובים שנים שומרים על שני השבויים. הללו הפכו את ראשם, הטו את אזנם – ורוזנברג אוטם את אזניו רק לאחר שהדפיקות ניתכו על דלת ועל חלון ומבפנים הבית מחלחלת ויוצאת החוצה זעקת לילה ראשונה. הוא מחליף אצבע באצבע לשם אטימת אזנים גמורה, ראשו מעמיק לחקור מתוך חביון הצווארון והוא ממלל כלפי עצמו בלשון אם, בקול יבבה של אם ישראלית:

“אוי לי כי נולדתי – אוי לי כי נולדתי – אוי לי כי נולדתי – –”

ופתאום הוא פולט “אוי!” אחד רסוק ופוקח את אזניו וקולט בבת אחת בכי געייה וזעקת שבר, הממלאים יחד את כל חלל המקום וניתזים עד קצה הרחוב ששם ניצב אד הלילה העולה מן הנהר. הוא שולה את זרועות ידיו מחביון העגלה, כמכין את עצמו לקראת מעשה-ידים, ואולם כשהשבאים מטילים את השבוי השלישי לתוך קש העגלה – נרתע רוזנברג הצדה ומרתיע גם את שפתיו בדיבור רגיל של בן-אדם:

“בוא שב באמצע, גלנטה…”

הלז כוחו אתו להפנות את ראשו לעבר ביתו הנזעק כולו ביחידות באמצע הלילה. ורק לאחר שהמרחק מבטל את רוב הזעקה והעגלה נאספת לתוך דרך השדרה היורדת אל הגשר – הוא פונה אל רוזנברג בשאלה הנאמרת בלשון יהודית:

“וכי לאן הם מובילים אותנו? הרי עברנו כבר מבית-הפוליציה והלאה?”

קוזלובסקי מנחש את מקצת פתרונם של הדברים לפי המלה “פוליציה”; הוא שרוי בשתיקה, ורוזנברג מכעכע ועונה בחצי הלצה לשואל, כשהוא מכנה אותו בשם היחוד שלו:

“שב לך, שלמה – נסע עד שנגיע”.

ובעוד רוזנברג מחשב דברים כדי להכניס בלבו של גלנטה את בשורת המות – והעגלה עמדה בקצה רוחב הדרך, ליד האילנות המפסיקים בין דרך המלך ובין האפר הגובל אל הנהר. כל מחשבה נסתלקה מלבו והוא נעשה אחד יחידי, ללא מגע כל-שהוא לגבי חבריו; גם שעטת השבאים, הסוחבים אגב הליכה גוף אדם צורח, לא הביאה בלבו אף פליטת כוונה, ורק כּשחנו השבּאים בתוך האד וכף ידו טולטלה לרגע באוויר מלחיצת היד של קוזלובסקי – התנער רוזנברג והרתיע את ראשו לצדדין. ופתאום נפל ארצה ונחבט לרגלי השבאי היהודי; שפתיו המליטו בחפזון קטעי דיבור בלשון יהודית:

“מאיר’קה, אותי הרוג, רק רחם על גלנטה – ששה ילדים לו בבית –”

בשעת כפיתת-הידים לא הביט כלל אל גלנטה והיה ממלל בלשון החוחולים, כמתכוון לעורר רחמים אצל נושאי הרובים:

“ששה ילדים לו בבית – –”

ואולם לא ארכו הרגעים עד שיצא קול היריות.