נדחי יהודים, המעורבים במספר קטן בקרב עם הארץ, יש שהם זוכים ביחס רצון, כביכול, זה המגלה מעט מן המעט ממידת הסבלנות המצויה בעולם הזה לגבי גרים. קהילה כזאת, שיהודיה המעטים לא נצטרפו לעיני הגויים לגוף גמור החי את חייו המיוחדים בכל מאודם ובכל זרותם, נתקיימה בעיר מחוז לא-גדולה שבנגב רוסיה; זאת היתה עיירה פרושה כנחלה, נהר שפל-חופים עובר ליד טבּורה ואוצל מעט אלם-שדה גם על כיכר השוק, זה שחנויותיו, חנויות יהודים, לא נאחזו כאן זו בזו ברשות אחת של דלות או תחרות, אלא נתפזרו כה וכה וביניהם חוצצים בתי-מעקב טהורי חלונות; קצותיו של תחום הישוב הזה, שנראה כקיים מששת ימי בראשית, גבלו אל יער ארנים רב-נפוצות ואל אפרים שטוחים עד כלות העין, שלתוכם נבלעו גם דרכי-המלך הסלולים בחול כבד ומוליכים את עגלת האכר או את כרכרת הפריץ אל ערי הסביבה השוקקות מישראלים ומסחרם. בן-ערלים, שנתגלגל מעיר-המחוז השקטה אל אחת העיירות האלה, צפה בבת אחת בחוצות יהודים בכל העקמומיות של דלות סוררה ומבוהלת ונהנה שעה קלה משנאת ישראל מופלאה, זו שמנעימה מעט גם את הדמיון האטום ואינה מטילה פחד גם בלב קל שבקלים; ואולם בחזרו אל מקום מכורתו – שבה וניצבה לפניו דמות הישוב של יהודי המקום: גוף מקוטע שאינו ממלל כל צרכו כבני מינו ורק אבר פלוני או אלמוני שבו עושה נענועי חיים יתרים, זכר, כביכול, למוקיון-צעצועים… איכּר, מבעלי האפרים שבקצות העיר, כשהוא מעלה ברכת שלום מפורש וחבורת-זמר בחנות המנופקטורה של שלמה גלנטה ועומד קוממיות, כדרך גברא מן הסטרוברים, בפני בעל-חנות זה שכיפת משי רבת צלעות חבושה לו לראשו בקיץ ובחורף וזקנו המדובלל עשוי פאות פאות ללחייו הנופלות אז הוא מרגיש בכוח שׂכלו כי יהודי זה, אף על פי ששפתיו מעלות גרה בלשון חוּחולים מסורסת ואשה גוצה, כחולת שפתים ונפוחת כרס, מצויה תמיד בארבע אמות שלו בשעה שפיו דש בענין המחירים, יהודי זה ראוי בכל זאת שינהגו בו מנהג של ויתור.

שקטה היא עיר מחוז זו, סימני חייה גלויים וברורים, כבחינת ישוב הגדל לאטו בדרך הטבע, ודמות אנשיה העליונים נעשתה צירופים צירופים במשך שנים רבות; גם גברא קטינא, מדלת הסטרוברים, מצויה בו מעט יהירות של ערמה, ובכוחו להיות ניצב כעד-ראיה בשעה ששר-המחוז, אותו נסיך לבן-שערות ושחום-פנים משועי קוקז הנידחים, נכנס אגב הליכה אמיצה וישרה לחנות מנופקטורה זו, המפולשת כל היום בכל שלש דלתותיה לכיכר השוק, כמין רשות מופקרת ותפלה במקצת, והוא, הנסיך הזקן והעז, דורך עוז לקראת שולחן המכירה, מעלה אגב צעידה את קצות אצבעותיו אל פאת ראשו, לסימן פרישת-כבוד, ומושיט אחר כך את כף ידו לשלמה גלנטה, הושט והעבר את היד אל מעבר לשולחן-המכירה הצר… וכל איש מן הפקידים, פקידי-קבע של עיר מחוז ללא מסילת-ברזל, הסרים לפעמים אל חנות נחשבה גם לשם אמירת-פה בלבד, כל אחד מאלה תהה כבר לא אחת ושתים על אותו ספר בן-בליה, קטן-צורה ורב עלים, ששלמה גלנטה מסלק אותו מפניו סילוק כל-שהוא מדי היכנס אל חנותו קונה שהוא בבחינת אורח, כביכול, ואשר לשם סבר-פנים לכבודו תעלה האשה הגוצה קריאת כבוד מאצל שנים או שלשה מילדיה הכרוכים אותו רגע אחרי סינרה, לאמר: שלמה!… בעל החנות מעלה מיד על פניו בת-צחוק שפוכה כאדמומית בּושה, מין בת-צחוק מרצון הנוטפת מכל דבלילי זקנו ואינה משתנית לפי ערך הנכנס, ואז יש אשר האיש מן הפקידים יפתח בהלצת נימוס: “אנא, מר גלנטה! והרי עוד אשתקד הגעת לידי גמר קריאה בספר זה?…” בת-הצחוק שעל פני גלנטה משתפכת ביתר אדמומית, השיחה מעלה רגע ומשנהו קצף התולים, חציה לשון משפטים קצובה וצלולה וחציה לשון נלעגה כמעט, שרמזי עינים מוסיפים לה לווית תבונה, ולבסוף מפרש שלמה גלנטה גם הפעם את שם הספר: “שבילי עולם…” לאמר – גיאוגרפיה!…

אנשי מעמד, שדמותם ומעשיהם ברורים, אין בוז שמדעת חל בהם, ובעלי-הבתים המעטים שבעיר מחוז זו היו נקובים בשמותם ובמעשיהם בפי עם הארץ, ואפילו אברך שבלבלרים, שאין לו עדיין חתימה של פתילי-שרד על הכתף, ידע להעלות בדעתו את שמה של ישראלית שחומת-לחי, כשזו צעדה לקראתו על גב מדרכת הקרשים הצרה כאחת אורחת ששבה לימי פגרא מקיוב, עיר למודיה, והוא, הלבלר השאנן וגלוי הפנים, היה מרתיע מפני הכבוד את רגלו האחת מקצה הקרש והיה מבליע אותו רגע הרהור קל: אעשה לי אמתלא של קניה ואכנס אל החנות!… חנות זו, בית המסחר המובחר לגלנטריה, מודעת לכבוד בשם בעליה, הוא גביר היהודים, אפרים רוזנברג, שכל יודע נימוס מבין הנכרים מכנה אותו גם שלא בפניו בשם יפים מויסייביץ‘… אף הוא, כאותו שלמה גלנטה, תובע מאת עם הארץ כעין טביעת עין יתרה. חשובי היהודים שבעיר הם אילמי פנים כמעט, כאילו הקנה להם נוף מושבם השאנן תכונת-מכורה מיוחדת, והלה – אותו יפים מויסייביץ’ השחום והצנום, הצולע ברגלו מחמת נוירלגיה והילוכו בכל זאת שוטף ותוסס – הוא לפיד שחור, כביכול, שפתיו ענודות בכל רגע שלהבת הלצה ועיניו טבולות כל היום באש לחה וזרה המקרבת ודוחה בבת אחת. העינים האלה, שאור חדותן משתנה במהירות לזוהר עצבות, מין חילוף-תמיד של מצולות האישון המצוי לרוב אצל אנשי קוקז, ושבגללו אולי זכה יפים מויסייביץ' לסבר-כבוד מרובה מצד שר המחוז, הוא הנסיך משועי קוקז הנידחים – העינים האלה היה בהן להתעות אפילו את שלמה גלנטה, איש עמיתו של אפרים רוזנברג, ומדי תבוע ממנו הלז בשפתים נמהרות מנה או מאתיים בתורת גמילות חסד, לאמר: מבטן האדמה תחפור לי את הכסף, גלנטה!… – היו העינים של רוזנברג מחייכות אותו רגע מתוך אשן הלחה, וגלנטה, יהודי נבוך כל הימים מעסקיו ומששת ילדיו ומספרו האחד והמיוחד, הוא “שבילי עולם”, היה אומר בחשאי בלבו כי יש גביר והוא מתחפש כמסלק שטרות!… מתוך ידידות היה גלנטה מבליע את קוצר השגתו שבאותה שעה והיה מתרוצץ אחרי כן בין דלי החונים, כדי להשיג את סכום המנה מתוך צירוף של כמה וכמה הלואות, וכך היה חוזר ומקיים הרגל של רעות נושנה, רעות דומה במקצת, בנועם בלתי נובל ובהשתלשלות בלתי פוסקת, לאותה קריאה חוזרת ומתחדשת שהיה מהנה בה את עצמו מתוך ספר “שבילי עולם”.

אב נידח היה גלנטה, מתוך סבל הבא מהמון ילדים ומתוך טורח של אשה קטנה, רפת-ידים, התובעת כל תרופת בית מבעלה; את יתר דמיונו ספג ספר “שבילי עולם” בימות החול ופירוש “אור החיים” בלילי שבתות, זה סרח הכתב הרך והטוב, שמתחת לפסוקי החומש, שיש בו גם מעט מחקר דק, נוגע ואינו נוגע, הדומה במקצת למגע המשי של קפוטת השבת; ואף על פי כן היה גלנטה חוקר בלבו את טבעו של ידידו אפרים רוזנברג, ומידת הרעות לא נעשתה אצלו להרגל ידידות שבין שני בעלי-בתים, ידידות שאין לה תכלית ואין בה מבחינת ההתחדשות. יום יום נמשך גלנטה להיכנס אל אותו זקן צולע ופיקח, שהיה מתחיל מיד באמירה שחציה הלצה וחציה שיח של דאגה, ואותו רגע היו עיניו מחליפות חדוה בעצבות שלא לפי טעם הדיבור… גלנטה, יהודי תם גם בשנות העמידה שגם דבלילי זקנו ענו אמן אחרי כל אמירת פיו, לא נלאה מלהפוך בכוונת טבעו של ידידו, כשם שלא חרה לו מדי קפלו יום יום עשרת מונים את גלילי האריג שבחנותו; ואולם לפרקים, באחרו לשבת בנשף בבית רוזנברג, דירת אלמן אמיד, מרווחה ומעוטת-דמות כאחת, היה גלנטה מתמכר, כביכול, בכל מאודו לנפש ידידו, הנה זה, הזקן ארך-העפעפים, הדביק את אצבעותיו השחומות אל כוס התה, בת סאמובר-הכסף, ידו השניה נדה כמשפשפת על פני הרגל הלקויה, שרוך הפנסנה תלוי ויורד באין אונים, וכל דמותו של אותו זקן אומרת משנה אלמון, כדרך אנשים תקיפים המתגלים בשעת דכדוך נפש; עוד רגע ומשנהו – ופתאום יזוע שרוך הפנסנה, העינים השרויות במי-זוהר יורות מבט חטוף, רך ומתחנן כמעט, אל הבת הנאוה ושחומת-הלחי; הבת יושבת אותה שעה שלא ברשות אביה, כביכול, באור עיניה אין אף משהו מחסד הבית, והיא מטה במתכוון את אזנה אל הבחור מאיר, זה היושב על ידה זקוף ראש וסח לה בלשון רוסים שיחה מרומזת; עוד רגע ופליטה קלה מאותו מבט של הזקן ניתזת גם כנגד פניו הנקשים והרחבים של הבחור מאיר, אף על פי שהאורח הלז אינו אלא כבן עשרים ושלוש ואמו האלמנה גדלה את בנה יחידה רק בכוח מכירת עופות לשבתות ולמועדים של בעלי-בתים… ברגע כזה נזכר גלנטה בעל כרחו באמירת הפה של קוזלובסקי, הערל הפיקח: – סחוב את הזקן אל ה“רבּין” והעמידה לו חופה; כי אם לא כן תמצוץ זו הבת את לשדו… – וכי אותו ערל, האופה חשוך הבנים ובעל ההון, המלוה לרוזנברג סכומים על סכומים בלי רבית, מבין כאן דבר לאמיתו?… גלנטה מוכן כמעט ברגע כזה לאסוף את דבלילי זקנו לתוך כף ידו ולהעתיר על ידידו שאלה גמורה, במלוא נוסח: – ‘חייך, אפרים, הישך מעניק לבת ממיטב כספך לשם הרבולוציה שלה שבקיוב?…’ לולי זו הבת המזדמנת פעם בפעם לבית אביה בעצם עונת הלימודים, שלא כדרך הבנות הלומדות רפואת שינים בקיוב המעטירה, ואחרון אחרון – לולי הבחור מאיר היושב כאן מתוך הרחבת דעת, כשפניו נקשים ועזים ובעל-הבית שולח אליו ללא טעם את מיטב הלצותיו.

ואמנם הרעות לגבי רוזנברג לא היתה יכולה להתקיים כדרכה אצל גלנטה, אלמלא הידידות המשותפת שמצד שניהם לגבי קוֹזלוֹבסקי. ערל מחייך זה, גבה הקומה וחמוד העינים, שמראהו הטוב נפגם לעולמים על ידי חריץ הנשיכה שבחטמו, זו שאשתו הטילה בו בנעוריו מחמת הקנאה – מוחזק בעיר בבחינת “אחד מן השלשה”, ואיש מבעלי עסקיו, גם שלא מבני ברית, דופק לפעמים על דלת ביתו של רוזנברג, ביום פגרא, למשל, כשהחנויות סגורות – ושואל ללא מבוכה שבחידוש אם נמצא כאן מרן קוזלובסקי… על פי רוב נענה השואל מפי המבשלת, המגיחה מן המטבח אל הפרוזדור לקול הדפיקה והצעדים: קוזלובסקי? זאראז! לאמר: תיכף ומיד! וכששוהה כאן שעה ארוכה גם שרה מוכרת העופות, זו אמו של הבחור מאיר הקונה לה התחברות לגבי כל מבשלת שבבית רוזנברג ומנצלת מפקידה לפקידה את טוב המטבח, אז היא נחפזת בדילוג-חרש אל עבר הדלת הנפתחת ועונה בקול ספוג חנופה מתוקה: ואסילי פטרוביץ‘?… והיא עושה את השליחות בהכניסה את ראשה לחדר-האוכל המרווח ובהפליטה בקול מתוק שבעתים: ואסילי פטרוביץ’ – איש שואל לכבודו!… קבע מיוחד, קבע ללא תכלית כמעט, יש לכל ישיבת אורחים כזו בביתו של רוזנברג; היושבים הם גלנטה וקוזלובסקי, ובעל-הבית מטפל על ידם אם באמירות הלצה, שנאה להן עמידה או הליכה מאחורי גב האורחים, ואם במזיגת תה מתוך סאמובר-הכסף… ויש גם שהוא מסתלק לרגע ארוך לחדר-המשכב שלו, כדי לעשות דבר לרגלו הכואבת כל הימים. אותה שעה נשארים האורחים, על פי רוב, כשהם גחונים על פני כלי השח, אלה כלי השח כלילי התפארת, שרוזנברג הביאם מתנה לידידיו מוורשה עיר הגלנטריה ושמם בביתו, מקום הועד של ידידיו השנים; גלנטה זה דרכו ברגע הרהור של שח לאסוף את דבלילי זקנו לתוך כף-ידו, וקוזלובסקי גחון בחצי קומתו על גב השולחן, רגלו האחת על הרצפה ורגלו השניה על גב העיגול התחתון של הכסא הוינאי, והוא מצליף פעם בפעם את אור עיניו על פרצופו של גלנטה, בלעג ובחיבה ובתבונה רבה… עד שחוזר ונכנס רוזנברג, או יפים מויסייביץ' לגבי קוזלובסקי, והלה מטיל כדרכו אמירת ביטול כלפי ידידו היהודי: כלך לך, גלנטה – כיצד תוכל לראש ערלים זה?… גלנטה, הטוב והמיטיב בכל ענין, אינו מסרס אפילו את ניגונו החשאי לשם מענה, כי זה האיש רוזנברג אינו יודע גם את פירוש הכלים של השח; הוא מזמזם שעה ארוכה, עד שזמזומו הופך להיות קול דברים מדי הגיע לאזניו שיחת ענין שבפי ידידיו. הוא מצטרף אליהם כהרף עין, וקולם, קול השלושה, מהלך בכוח בבית המרווח והריק מאנשים – כי למען הבת, שבאה הנה לעונת ירח עם חתנה, שכר האב רוזנברג דירת קיץ בתוך נפוצות היער שמעבר לנהר. כאן, בדירת הקבע של האלמן הזקן, אין המית בית מצויה אלא בחדר-האוכל, בשעה שהאורחים הותיקים מסלקים את עצמם מענין השח ושבים אל טענותיהם ומענותיהם שבשפה הרוסית, זו שגלנטה נפטר ממנה חליפות לשם הבעת דברים ביהודית גמורה, כשהוא מטיל חובת הבנה כל-שהיא גם על הערל קוזלובסקי… תוך כדי ויכוח דברים כזה, ההומה על פני שממת בית אמידים, יש שתבקיע לפעמים זעקה מנסרת וסמוך לה ישמע מפל-יד: זהו מעשה-חולי של רוזנברג, הלוחץ בכף היד את ארכובת הרגל ומבשר לידידיו את בואה של שעה הנוירלגיה. מיד מרפה גלנטה רך הלב מכל טעם הויכוח, ומוציא מפיו ביהודית גמורה: אפרים, לך שכב! ואף קוזלובסקי ישנה את סבר פניו ויגיד במליצת חוחולים ובלשונם, זו לשון אשתו שאינה שגורה על שפתיו אלא לשם דרכי שלום: לך והתחלה, יפים מויסייביץ'! גלנטה הוא הנחפז אל המבשלת לצוות לה את דבר המים החמים, זה האיש קוזלובסקי מכנס את הכואב לתוך המיטה הצרה, מיטת אלמן שבחדר-המשכב, והוא עצמו, החולה הגונח, המגלה תוך שכיבה לידידיו את גופו הדל, שאינו צרור עוד, כביכול, כל צרכו בתוך עורו, מתחיל שופע אמרים, כשפניו מתעווים חליפות מתוך הלצה ומרטט של מכאובים. ידידיו נענים לו בכוונה בקול שוקק ובדיבורים נמהרים, וגלנטה, בתמימות דרכו, מצרף מיד אל השיחה את דבר המלחמה ואת ענין הנצחונות.

מלחמה זרה בארץ, ובעיר המחוז הקטנה אין אותו פחד סתום וערב, הדומה במקצת לתוחלת שבימי מחלה, שהיה מצוי בתקופת המפלה של מלחמת יפוניה; עכשיו שוררת כאן כעין אימת תמהון שלפני מיתה, וגם שלשת הידידים, שכל ימיהם היו מהנים זה את זה בכוונה ובשיעור, דעתם כאילו נתבלבלה עליהם מחמת רפיון העולם והם נעשו זה לזה בבחינת הפקר:– קוזלובסקי מטיל עודף של הלואות בידי רוזנברג, אף על פי שוורשה עיר הגלנטריה נקרעה מעל העולם וגם חדל להיות משא ומתן של שטרות; גלנטה מצא לו בבת אחת פתחון-פה גמור כלפי הזקן והוא טוען כנגדו בכל שעה של התקרבות: דיך שנתת על יד הבת אלפים רו“כ לגאולת החתן שלה! עכשיו קום וסע למוסקבה – עוד לא תמו קונים מן העולם!… ורוזנברג אף הוא נאחז עכשיו בעיקר-ידידות אחד והוא מחלק לשנים יום יום מבינת המלחמה: אשכנז “תנחיל” את המפלה!… הוא מתחיל את לקחו בחנות, במקום שאינה מצויה בימים האלה אוזן שומעת של קונה, ומסיים באריכות בסתר ביתו, לנוכח ההבל המיתמר של סאמובר-הכסף. ידידיו חולקים עליו, גלנטה ברתיחה וקוזלובסקי בנחת חמודות, הדומה לנחת החכמה שבעיניו הנאות, ורק לפרקים, כשהזקן מחרף את כל מערכות החיים של רוסיה ופיו פולט ביהודית קללת הלצה הנשמעת בחצי מובנה גם לאזנו של הערל – אז יש שהאופה חמוד-הפנים זוקף את מלוא קומתו ומגלה באמירה קצרה כעין קנאת מולדת: אי לך, יפים מויסייביץ‘! עוף השמים יוליך את הקול! וגלנטה, רודף השלום, מבטא ברגע כזה כלפי רוזנברג את המאמר הסתום השגור זה שנים רבות על שפתיו: אתה החכם וקוזלובסקי הוא הפיקח!… ואולם הזקן לא יחדל ממעשי פיו; הימים הולכים ועוברים, ולעיר המחוז הקטנה, שאינה מחוברה במסילת-ברזל אל ישוב הסביבה, ודרכי החול, המשמשות אותה, נעשו משובשות ואבלות – מגיעות עכשיו שמועות מרבות-רגלים המתגלגלות רק אל לבבות של יהודים, דוגמת העכבישים המדלגים אל הזבובים: גירושים במערב, חרפת מרגלים בגבולות, שוד והרג בסביבה! גם בעתון “דבר-קיוב” מוצא רוזנברג די רמזים שיש בהם לגרות את יצר זעמו, וכשהוא שוהה עכשיו ביחידות עם גלנטה הרי הוא מונע מפיו כל הלצה, מדליק את עיניו באש יבשה, שלא כדרכו, ומתבל את נבואותיו הרעות בדיבור שגור של שנאה: עוד מעט ויבוא קצם!… גלנטה, שאינו מדיר את עצמו גם בירחי זעף אלה מספר “שבילי עולם,” ספר זה שמצוי בו המאמר המתחיל: “ותהי רוסיה מימי מלחמות בונופרטה לגברת ממלכות באירופה…” אותו גלנטה, המעיין גם עכשיו בלילי שבתות בפירוש “אור החיים” וקונה לעצמו על ידי כך מין אבחת-קדושה, כביכול, – הלזה גונח גניחה שכיחה שבשעת צרת יהודים והוא משתאה במקצת בלבו לידידו רוזנברג, שאיננו נזקק כלל מימיו לשום דיבור ישראלי, מחוץ לאותו עתון, “דבר-קיוב” שמו, שנודף ממנו ריח הדיבור של יהודים והוא בוער בגלוי באש שנאה, עד לידי סכנה, חלילה… היה מעשה וגלנטה נתחלחל למען ידידו כשזה עמד כנגד מטרוניתא, באַת חנותו, וסח לה בלשון נמלצה עד מאוד על האחרונה שבמפלות; הלזו, מנהלת הפרוגימנסיה שבעיר, הרגילה כל ימיה לבחון פרצופים, עמדה אותה שעה כקונה יחידה בחנות, חבילת הקניה תלויה בקצה אצבעה ומבטה נתון בלי חשק אל זוהר החדוה הלח שבעיני החנוני… וכשמטרוניתא נדיבה זו, קונה בלתי שכיחה שבשעת חרום, יצאה מן החנות אגב נענועי ראש בלבד, ללא ברכת שלום מפורשת – הטיל גלנטה מבט בודק לכאן ולכאן, כירא מפני אוזן שומעת, והתחיל מוכיח בחשאי את ידידו: “אפרים, הלא חכם אתה! אפרים, הלא את חנותך אתה עוכר!” רוזנברג עשה את עצמו כאינו מבין, וענה מתוך עווית הנאה שבפניו השחומים: “גם להבא אעשה כך – דקור אדקור בבשרם!…” ימים עוברים והולכים, הדרכים משובשות ואף הגדול שבחנונים נעשה טפל לשיירי סחורות שאין להן חילופין; קוזלובסקי חדל לעורר את ידידו שיסע למוסקבה, והוא שואל עכשיו את הזקן שאלות מופלאות, כגון זו, למשל: "הישך, יפים מויסייביץ’, נתקל לפעמים בנסיך?… דומה פניו של הנסיך שלנו אינם כתמול שלשום!” גלנטה, התמים בשלושת הידידים, רואה בדברים כאלה רמזים רעים, ואולם רוזנברג סותם את פי ידידיו בויכוח מעניני מלחמה; הוא אינו מנחש לעצמו כל רעה עד לאותו בוקר של יום הפורענות, כשהחרידו אותו שני פקידי שוטרים מאצל סאמובר- הכסף והוליכוהו להיות עד-ראיה בשעת הטלת חותם על גב דלת חנותו, חותם מלכות שאין מסלקים אותו במהרה, בכוח הצדק בלבד… חנותו, חנות הגלנטריה המפוארת שבמחוז, נחתמה בגושפנקא של הסגר מטעם הנסיך, אותו הנסיך משועי קוקז הנידחים שדרבונות הכסף למגפיו צלצלו פעם בחדר-האוכל של יפים מויסייביץ' וסאמובר-הכסף הנאצל שבבית היהודי העניק לו כוס תה של ידידות-כבוד… אותה שעה מוקדמת של בוקר אירעה ביום יריד לקוי שבעונת מלחמה, ומנין של ערלים ויהודים יוצאי-שוק השתאו מקרוב ומרחוק אל מעשה ההסגר שנעשה לחנות הנאצלה, והיו מסתכלים אחרי כן בחנוני הזקן שהיה מדדה וחוזר לעבר ביתו; שם, בביתו המרווח והריק, התחיל רוזנברג צולע מחדר לחדר לצרכי עניניו כרגיל אצלו בכל בוקר, ורק הוסיף הפעם כמה וכמה הילוכים מתוך היסח הדעת – עד שמצאו גלנטה עומד מעוקם במקצת ליד שולחן הסאמובר, כשהוא משפשף את רגלו הלקויה ושולח כנגד הבא אמירה רמה, הנשמעת כהלצה:

“מזל טוב, גלנטה!”.

גם בשעה מוקדמת זו רצה גלנטה לאסוף את דבלילי זקנו לתוך כף ידו ולהתחיל מבראשית, מהגדת תוכחה: “הלא אמרתי לך, אפרים…” ואולם הוא משנה את טעמו ומוציא את יצר שפתיו בהבל הקיטור של סאמובר-הכסף, שהוא מחמם כנגדו את כפות ידיו; ואחרי רגע הוא שואל:

“אנא, הגידה – הימצא לך הכסף עד שיתוקן ענין החנות?”

שוב הלצה מפי רוזנברג:

“אמש נשאר כל הכסף בקופה שבחנות…”

ואולם בעוד רגע מוסיף הזקן, כשעיניו ארוכות העפעפים עצומות מעבר לפנסנה:

“אמש הוציאה מידי שרה מוכרת העופות את שטר העשרה האחרון”.

“שטר העשרה?” תמה גלנטה.

“לשם בנה יחידה, מאירקה שלנו. הוא מתחבא…”

“וכי אינו בגייסות המלחמה?”

“הוא מתחבא בהומל…”

גלנטה אינו מוסיף לפרש את הענין, הוא רק אוסף את כפות ידיו מאצל סאמובר-הכסף ונרתע בבית אחת לעבר הדלת:

“קודם כל – ארוץ אל קוזלובסקי…”

ולפני קוזלובסקי הוא מציע מיד את העצה השמורה בלבו מאז הבוקר: “נלך ונתיצב לפני הנסיך…” ואַסילי פּטרוביץ' מחייך, ועיניו הנאות משפילות רגע להביט בדבלילי הזקן של היהודי; אור הנחת אשר בעינים האלה הולך ושופע מדי יוסיף גלנטה להעלות גוזמאות דמיון, ולבסוף קובע קוזלובסקי שעת-שימורים למען הליכה של השתדלות, ומקיים את המעשה לאחר דחיה של כמה ימים, עונת ימים המספיקה כפי ההשערה לשכך את חמתו של הנסיך… אותו בוקר הוא צועד בד בבד עם גלנטה לעבר הבית הלבן בן שתי הקומות, הכולל כל מיני הלשכות של הרשות, כדרך בית פקידות שבעיר קטנה, ושאינגושים מגייסות קוקז משמשים לו שומרים מיראים מבחוץ; בני-אדם נכנסים לבית הועד של הרשות גם בשעת חירום זו של מלחמה כבדה, והללו פורשים שלום לשנים מזוּוגים אלה הממתינים בצירוף אחד לפני דלת הלשכה של הנסיך. המתנה זו לא תארך עד כלות כל רגל מן הבית, ויש מי-שהוא הרואה את גלנטה היוצא כנדחף מן הלשכה וראשו הגלוי אינו מקבל תיקון כובע עם צינת החוץ אלא לאחר שבא ומצטרף השתדלן השני, הוא ואסילי פטרוביץ' היורד כפוף ראש מן המדרגות והוא מחייך אף על פי כן לקראת ידידו… שניהם עוד מהלכים לרוחב השוק בצוותא אחת, ואולם בטרם יגיעו איש איש לביתו וכבר תעשה לה השמועה כנפים, לאמור: ‘גלנטה היהודי וקוזלובסקי הגוי הושלכו בחרפה מלשכת הנסיך!…’ ימים על ימים עוד הומה החדשה הזאת, כשהיא מכלכלת חליפות בספחת כזב את התושבים הנמקים ועוכרת את שאר רוחו של רוזנברג היושב בית. גלנטה וקוזלובסקי אינם מרבים בימים אלה לצאת מפתח ביתם, והזקן מכלה עכשיו את עיניו הקודחות בגליונות הפחותים של “דבר-קיוב,” שנגזר עליהם בקלקול הזמנים צבע צהוב, מזוהם מלידה… ואולם רעת יחידים זו נמוגה חיש מהר עד תומה בפני הנצורות הגדולות הנספחות אשה בעקב רעותה, כדמות גושי ערפל הממלאים את חלל העולם בין השמים ובין הארץ: הנה הושלך מכסאו הצאר, הנה נחשפו מעל למדינה שמים כחולים אשר לא יאמנו מרוב זוך, והנה נהיתה פתאום בכל הארץ כעין הפשרת-חיים וכל המדינה הרחבה היתה כולה כביצת אביב עיקש ורגל אדם לא תעבור בה כמלוא צעד-אמון… ועוד מעט ופה לפה יספר את נפלאות החידושים היוצאות מאת הכת החדשה אשר קורא לה: בולשביקים. ולנוסח שמועה ראשונה דן רוזנברג את אלה במלה קצרה: “ימח-שמם!”

גלנטה מוצא כעין אסמכתא לזכות הבולשביקים. זו נמצאת לו גם מלבו וגם מתורתו שנבלעה, כביכול, בעצמותיו; ואולם אין הוא חושש לשמוע לפי ידידו הזקן הלצה חריפה שאין בינה ובין גידוף מלכות ולא כלום… ואמנם דמיונם של בני-האדם נעשה עכשיו מדרס-הפקר לכל שמועה טובה ורעה, ועל כן יש שגם גלנטה מאמין כדי הרף-עין בתאות הנצורות של הכת החדשה, אף על פי שהוא יהודי בר-אורין ומשיג בלבו את הקבע העומד וקיים בעולם. הוא מנבא וצופה בסימנים יותר מידידיו, וביום מן הימים, כשהחנויות נעולות מחמת שיבוש הזמן וגלנטה שוהה שעה ארוכה ליד שולחן הסאמובר של רוזנברג, אז הוא פולט בלי כוונה פליטת-חדשה שאין בה ממש:

“דומה שנזדמן לי בשוק פרצופו של הבחור מאיר…”

והוא מפרש, לאחר הפסקה כל-שהיא:

“ובבית המדרש סח מי-שהוא – שהרי הרגל לי עכשיו ללכת לתפילת-צבור בכל בוקר – כי מאיר’קה שלנו יד לו בקרב הבולשביקים”.

“כלך לך!”

דיבור קצר יוצא מפי רוזנברג ודוחה את ההשערה השלוחה מאת בטלני בית המדרש, בטלנים חדלי שם וחדלי תורה של קהילה מעוטת יהודים… אותה שעה משפשף רוזנברג את רגלו הלקויה, סימן להרהור סתר שבלבו, ושכלו בודק בחשאי כל מיני אותות מן העבר: – את אמרות ההמלצה, שבתו העלתה לפניו בדבר הבחור מאיר, ואת החסדים שהוא עצמו אצל לאותו בחור בדרך העלמה, במדות מתנות-יד לשרה מוכרת העופות… ואולם מכל הרמזים האלה לא יצא לו כל תוקף של נחמה, ורק געגועיו על בתו מתעוררים בלבו בהמיה רבה, המית פתאום, כהלמות לב חזקה הקמה לפתע פתאום במקום הסנוורים של החזה ומנחילה לאדם אחד מששים מטעם המיתה. ורוזנברג מסיים את הענין בדברים הנשמעים כהלצה גמורה, מחמת אור החדוה שבעיני המדבר:

“ואם תמצא לומר, גלנטה… אם תגבר ידם של אלה – אז נהיה כולנו לבולשביקים…”

וידם של אלה גוברת. ועל מלחמותיהם וניצחונותיהם ידובר כבר באריכות ובחקר רב, כשם שנתבעים לדבר במלחמתה של מלכות גמורה… ועוד יום ועוד יומים והבריות מסיחים תוחלת והיפוכה בצירוף אחד: “הם יבואו, חלילה…” ועוד עונת ימים אחת, זמן שישוב המקום נשאר ללא שר ושלטון ודומה לגוף מתעלף בראש חוצות – וגייסות מתכנסות לתוך העיירה ומוציאות את בני המקום מעלפון לשבי. יום ראשון ויום שני וירח ימים – מין עובר של ירחים, המכונס בתוך עצמו ואינו מוציא את חייו הפחותים אלא בשעות היום הקצרות שבעונת החורף – ואף בעיר המחוז הקטנה מתגלים בני-אדם הקלים לחליפות או לויתור, והללו מתחילים לתקן תיקון כל-שהוא את סבר חייהם. גלנטה מנענע כבר בראשו על פני כיכר השוק לפלוני או אלמוני מסגני המלכות החדשה, ולבו שאנן בקרבו במידה כזו שהוא מוכיח את ידידו בדיבור נמרץ כאדם השומר כהלכה את חוקות הזמן:

“נצור את לשונך, אפרים!”

רוזנברג מצוה יום יום להעלות את סאמובר-הכסף ואינו פוסק מלהטיל דופי. הוא מתמרמר על הבחור מאיר שלא טרח להיכנס אליו; מאיר’קה בא לעיר ואינו נכנס לביתו של רוזנברג? אפילו אם תמצא לומר שאין בידו להביא דרישת שלום מן הבית אל האב, אפילו אם נאמר שהוא נתון עכשיו לכבוד המלכות החדשה…

“חייך, גלנטה – הללו הם ממזרים, בני בליעל, אנטי-כריסטים…”

את שם הגידוף האחרון מגיד הזקן כלפי קוזלובסקי, היושב אף הוא בחבורה ובת-צחוקו נראית כמכבידה על פניו הנאים… גלנטה מזעזע מתחתיו את כסא מושבו ומתקצף ברתיחת שפתים כלפי ידידו הזקן:

“חייך, אפרים, שאסתלק ממך ולא אוסיף לדרוך על סף ביתך… אנא, ואסילי פטרוביץ'!”

קוזלובסקי אינו פוסק מלחייך, ולשם הטלת נחת הוא סח בקולו הרוה:

“למחרת נצטויתי לאפות מאפה כדי עשרים פוד…”

גלנטה פונה בכל מאודו לענין החדש, והוא חוקר לדעת מה פרצוף היה לו למביא הצו: אם סר וזועף, או כדרך סגן המשמש בכבוד מלכות מתוקנת… קוזלובסקי אינו משנה כמעט את טעם החיוך שעל שפתיו ועונה בלשון קצרה:

“הרי זה היה מאיר’קה שלכם…”

גלנטה אינו תופס כל רמז בדברים הללו, והוא מתעורר בכל עוז ליעץ עצה לקוזלובסקי:

“ואסילי פטרוביץ', תוסיף להם עוד חמשה פוד, למעלה מן השיעור!”

וכלפי ידידו היהודי הוא מטיל אמירה בלשון יהודית גמורה:

“ראה תראה, כי ערל זה יעלה ביניהם לגדולה…”

יהודי אוהב תקוה הוא גלנטה, והוא מדמה כהרף עין לראות ניצני ישועה גם בימי הבולשביקים… הוא מצטחק בקול ומצליף באצבעו לצד קוזלובסקי. הלז אינו זע, כי רגיל הוא משכבר הימים להיות בין ידידיו אלה מפגע לרמזים סתומים. ואולם הפעם הוא הוא שמקצר את הענין ומטיל כלפי גלנטה תוכחה קלה שכולה נחת:

“הרי זמן ללכת…”

גלנטה מתרומם בחפזון ממקומו, שכן דמדומי הערב מתקרבים לבוא, והוא מקפיד להיכנס לביתו בטרם חשכה, אף על פי שגזרת הלילה אינה חלה אלא משעה שש ואילך. רוזנברג יודע, כי מצוה זו חזקה על גלנטה מפי אשתו, ואולם מתוך אהבת ידידות, החזקה אצלו בשעה זו, הוא תובע את גלנטה לתוספת שהות:

“וכי לפנים היית נועל את החנות בשעת הגזרה ממש?”

ואולם גלנטה מושיט יד לשלום, בחפזון ובתאוה, כמו בימים קדומים, ימי הסחר והרעות, ויחד אתו מסתלק מיד גם קוזלובסקי. רוזנברג מהלך ביחידות מחדר-האוכל אל חדר-המשכב ומטריד את עצמו לחשוב, אם ראוי לו להוציא משאר העצים כדי עשיית אמבטי חמה, לשם הרגלו הלקויה; ובעוד הוא צולע כה וכה באפלולית הדמדומים, נפתחה הדלת בקצה הפרוזדור, וקול הפתיחה נשמע בנחת, כאילו המבשלת היא שיצאה ובאה לצורך הבית… רוזנברג משער את הדבר, ואף-על-פי-כן הוא עומד מלכת ולבו הולם. עוד רגע וקול הצעדה בא ומתקרב, ולתוך החדר מתכנסת דמותו הרוממה של קוזלובסקי. הוא צונח לאטו על כסא ללא פירוש דברים, מטיל את אחת מידיו על השולחן ואצבעותיה של זו מתופפות רגע קצר תפיפה של רמזים. אחרי כן הוא אומר:

“יפים מויסייביץ', לו תשמעני… הללו אולי לא יאריכו כאן ימים – אף על פי כן אתה זקוק לזהירות… אשלח אליך מיד את איבן, זה הפועל הזקן שקבלתיו בירושה מאבא, והלה יחביא אותך בביתו. הללו אולי לא יאריכו כאן ימים רבים”.

רוזנברג מדדה עד מקום מושבו של קוזלובסקי ותופס אגב לחיצה את ידו של האורח.

“ואסילי פטרוביץ'! מה אתה סח?”

“חייך בסכנה, יפים מויסייביץ'”.

רוזנברג מרפה מן הלחיצה, ואולם מיד הוא חוזר ומטיל את ידו על כף רעהו; ואותו רגע פיו צורח בלחישה, כביכול:

“דעתך נטרפה עליך, ואסילי פטרוביץ'! שמא רוצה אתה ללוותני לעולם האמת? הביתה!”

עכשיו הוא מסלק את ידו לגמרי מעל השולחן; רק לאחר שסיים את דבריו נתחוור לו כעין דבר מופלא, לאמר – כי נזף בידידו בלשון אתה ממש, הפעם הראשונה בכל ימי ידידותם. הוא נעקר מן המקום ומתחיל לטפל בהדלקת המנורה הרחבה התלויה מעל השולחן. ותוך כדי כך הוא אומר בלשון נימוס השגורה ביניהם:

“הרי זו הלצה בפיך, ואסילי פטרוביץ'! וכי מי זה מגלה לך מראש סודות כאלה?”

קוזלובסקי תולה את עיניו בשלהבת המנורה העולה במהירות, כדרך אורה של מנורת-ברק עתיקה, והוא פולט את יתר דבריו שהיו שמורים על שפתיו:

“מלבדנו, כלומר, ממך, יפים מויסייביץ', וממני… הרי אין בעיר בורגנים לשם הריגה”.

רוזנברג מקבל בשתיקה את הדיבור האחרון של ידידו; אחרי רגע הוא מעניק שפשוף יד לרגלו הלקויה, ותוך כדי הסיבה קלה זו של פניו הוא פולט כלאחר יד:

“הסתלק לך הביתה, ואסילי פטרוביץ'. הלילה ירד כבר”.

קוזלובסקי מתרומם מעל כסאו בנחת, במלוא קומתו.

“ינעם לילך, יפים מויסייביץ'.”

“לך לשלום, ואסילי פטרוביץ'.”

רק נשאר רוזנברג לבדו – וכעין חולי תפל נדבק כהרף עין בחוש הראיה שלו. עיניו לא נשאו את מראה הרהיטים, עיניו מאסו מהביט במנורה ובשעוונית הלבנה שעל גבי השולחן. הוא מהלך הנה והנה ומכעכע כמה מונים, כדי לבטל את היובש שבגרונו; אחרי כן הוא מדדה לעבר הפתח, מבדר את חצאי הדלת ומטיל צו כנגד המבשלת הנחפזת אליו מחדר-המטבח:

“חיה, הכיני לי את האמבטי – בדי מים ובדי חום!”

הוא נותן את דבריו בטעם שררה, כפי שהיה רגיל לדבר אל המשרתים שבחנותו. ואולם מדי הסתלק המבשלת – שב ונדבק בכל חושיו אותו החולי התפל שאינו מניח לו לנגוע בשום דבר שבחדר. הוא קופא על עמדו ומאמץ את חוש שמיעתו, שמא יהא קולט רחש כאב מתוך חביון העצמות של רגלו הלקויה; ואולם הרגל עולפה, נדמה כאילו התאפקה מכאב לנוכח חולי מופלא וזר המתרגש לבוא על בעליה. לבסוף מסתלק רוזנברג לחדר-המשכב, מעלה שם אור ומבקש לו בין טורי הספרים, שארית נחלתה של הבת, מין ספר שיהא ראוי בשעה זו לעיון. עמלו יוצא לשוא, שהרי זה האיש רוזנברג לא קרב מימיו אל ספר כדי קריאה של ממש – מחוץ לאותם הגליונות אדירי המידה של “דבר-קיוב”, שחדלו לבוא אל עיר המחוז זה כמה ירחים… רגע אחד הוא נוטל לידיו גם “חומש”, ולאחר שהוא פותח אותו אגב עמידה הוא מסתכל ביראה ובשממון באותיות הגדולות, אלה המעלות בלבו זכר משונה – כעין זכר לנשמת סבא נשכח, שנפטר לעולם האמת בימי הילדות הרחוקים… לאחרונה הוא מעלה על השולחן שבחדר המשכב את ספרי החשבונות והולך ומצרף שעה ארוכה טורי חובות, כשאזנו קולטת בהנאה את קשקוש השאון שחיה המבשלת מקימה בחדר אגב עריכת האמבטי. מזמן לזמן הוא מייגע את גופו ומתכופף אל פי התנור המלא להבות אש, וכשהוא נפטר מטיפול זה, לאחר שהאמבטי מזומנת כהלכה לטבילת הגוף, הוא דוחה עוד פעם ושתים את מועד הרחיצה ואינו נועל את דלת החדר אלא לאחר שהוא נזכר בחיה המבשלת הרגילה לצפות בלילות לכיבוי המנורה שבחדרו… הוא נוהג טיפול מרובה ברחיצה, מבליע כהלכה את משחת הרפואה לתוך רגלו הלקויה ומסרס במקצת רק את סדר הלבישה, שכן הוא מעלה על בשרו כתונת צמר יתירה, שלא כדרך לילה רגיל. ופתאום, כשפניו מעלים עדיין הבל של חום וכל גופו מתפנק מאליו מעדנה שלאחרי רחיצת חמין – הוא מרגיש כעין התרוקנות בכל איבריו וברגליו הדלות עוברת חלחלה. רגע אחד הוא משתאה אל גופו ואל נפשו, ואולם מיד נעשה לו מחוור, כי אזנו קלטה מבחוץ קשקוש אופנים. פיו נפתח כהרף עין, לשם אמירת דברים, כביכול, ואותו פה נשאר פעור מלא הבל חם עד כלות כל הרגע וקול הקשקוש של האופנים נפסק ליד הבית. רק אז מתנער רוזנברג ממקומו, פותח את דלת חדרו ומוציא את חיה המבשלת מחדר-המטבח אגב שאגת-צו, זו המתערבת במקצת בקול הדפיקה הראשונה המגיעה מבחוץ:

“חיה, פתחי להם!”

ולאחר שהדברים ירדו מעל שפתיו הוא מחזיר את עיניו כלפי החדר – ופתאום הוא פורש בחפזון שמיכה על פי האמבטי המעלה עדיין הבל חם. וכאיש נרגע, לאחר תיקון גדול, הוא מעלה עכשיו את המכנסים על רגליו הצנומות ושולח דברים אחורנית, לקראת החבורה המתכנסת אותו רגע לתוך הפרוזדור אגב קשקוש רובים ושעטת מגפים:

“תיכף ומיד – איני מלובש לשם קבלת אורחים”.

ורק לאחר כך, כשהוא מטה את פניו כלפי השבּאים של המלכות החדשה ורואה שבראשם גם את הבחור מאיר – נמוגה מעל שפתיו עווית ההלצה, והוא פונה אל הלז בדברים הנאמרים ביהודית גמורה:

“מאיר’קה, מה פירוש הדבר?”

הבחור מאיר ניצב כנגד רוזנברג וממלא את כל סבר פניו, הנקשים והרחבים, באותה תקיפות-גזרה המצויה אצל שבּאי לילה. הוא לוחץ אל מעילו, במקום החזה, גליון מקופל בגלילה, ומוציא מפיו בקול רם:

"האזרח רוזנברג, אני אוסר אותך בשם – – – "

רוזנברג משמיע את הברה קצרה, שאינה בגדר דיבור, ואחרי כן הוא מסיים את סדר הלבוש אגב סבר גמור של טיפול, כשהוא מדדה הנה ושוב לרגלי החיילים וכופה בחורי ערלים אלה, הניצבים כחצי גורן ליד הדלת, שיזיזו כמעט את קתי הרובים… וכשהוא יוצא מתוך חדרו, בדמות שבוי, הוא משהה את עצמו רגע ליד דלת הפרוזדור ומטיל צו כנגד חיה המבשלת, זו שרוב גופה חבוי בחדר-המטבח האפל:

“חיה, הבריחי את הדלת ושכבי לישון!”

קולו כקול הדיבור שהיה רגיל אצלו לגבי המשרתים שבחנותו… ואולם בחוץ, כשנמנע ממנו להרוס גם ברגלו הבריאה עד שלב העליה של העגלה הגבוהה, זו שדפני אלכסון לה מצדיה, ושנים מנושאי הרובים מטילים אותו אגב הנפה קלה לתוך עגלת השבי – ניטל ממנו לכמה זמן כל חוש הנפש, והוא אינו מרגיש כמעט בסירוסי דרכו של הקרון הטופף עד שזה נעצר ליד הבית הנאלם של קוזלובסקי. אותו רגע כהרף עין, כשהעגלה נקבעת במקומה וחבר השבּאים מבוששים לקום, כלחוצים ממשא הקור הגדול, משרבב רוזנברג את קצה חטמו כלפי האויר, שמגעו כמגע זכוכית, ומשכל את שפתיו הקפואות לדיבור בר-הבנה:

“מאיר’קה, גם טרחת להמציא לי שותף לנסיעה…”

כל מענה לא בא, ורק רגלי השבאים מנקשות על רגבי האדמה בקול צעדה מוזרה שיש בכוחה לבשר מות. זמן רב אין שיני פיו של רוזנברג נצמדות אלה אל אלה, ורק כעבור רגעים, לאחר שגייסת המלכות נכנסה לתוך הבית הנאלם – חוזר ראשו של רוזנברג אל בין דפנותיו של צווארון הפרווה ושני החיילים, מימינו ומשמאלו, רובצים כמשותקים, כשרוביהם שקועים בקש העגלה… רגע עובר אחרי רגע ומתוך הבית הנאלם לא בא גם קול אוושה; הציפיה היא ממושכת ואילמת, כציפית נוסעים היוצאים עם השכמת הבוקר אל דרך הפרסאות אשר אל מסילת-הברזל ובעל העגלה משהה אותם ביחידות ליד ביתו של שותף לנסיעה.. וגם לבסוף אין נעילת הדלת הרגילה אומרת בפירוש, כי אדם נלקח בכפיה מביתו. קוזלובסקי מעלה את עצמו בכוח ובנחת על גב העגלה.

“וכי זה אתה, יפים מויסייביץ'?”

“ואף אתה באת לשחר את פני בחצות לילה, ואסילי פטרוביץ'?”

ואגב הלצה זו נלחצים השנים זה אל זה; רוזנברג משרבב את ראשו לעבר אזנו של חברו:

“חזור ואמור בעל פה, ואסילי פטרוביץ': שמע ישראל!”

“שו סה?” אומר קוזלובסקי בנחת, בלשון החוחולים, לאמר: מה פירוש המילים?

בעל העגלה מסתלק לדרכו, והעגלה מדדה על הרגבים; עם נדנוד אופנים חזק מתנער השבוי היהודי וממלל בשפתים עילגות כלפי חברו:

“מה יהיה עכשיו על גלנטה שלנו?”

ואולם בעודנו מתיז את המלים והוא כבר מנחש בקרבו דבר-מה חדש, בלתי מתואר, ברור כעצם כל הלילה הנורא הזה. כל עוצם טבעו מתעורר ונעשה קיים לרגע, והוא מוציא מפיו בקול צלול:

“ואסילי פטרוביץ', בשם אלהים – הללו נוסעים אל גלנטה!”

העגלה נעצרת, ובעלי רובים שנים שומרים על שני השבויים. הללו הפכו את ראשם, הטו את אזנם – ורוזנברג אוטם את אזניו רק לאחר שהדפיקות ניתכו על דלת ועל חלון ומבפנים הבית מחלחלת ויוצאת החוצה זעקת לילה ראשונה. הוא מחליף אצבע באצבע לשם אטימת אזנים גמורה, ראשו מעמיק לחקור מתוך חביון הצווארון והוא ממלל כלפי עצמו בלשון אם, בקול יבבה של אם ישראלית:

“אוי לי כי נולדתי – אוי לי כי נולדתי – אוי לי כי נולדתי – –”

ופתאום הוא פולט “אוי!” אחד רסוק ופוקח את אזניו וקולט בבת אחת בכי געייה וזעקת שבר, הממלאים יחד את כל חלל המקום וניתזים עד קצה הרחוב ששם ניצב אד הלילה העולה מן הנהר. הוא שולה את זרועות ידיו מחביון העגלה, כמכין את עצמו לקראת מעשה-ידים, ואולם כשהשבאים מטילים את השבוי השלישי לתוך קש העגלה – נרתע רוזנברג הצדה ומרתיע גם את שפתיו בדיבור רגיל של בן-אדם:

“בוא שב באמצע, גלנטה…”

הלז כוחו אתו להפנות את ראשו לעבר ביתו הנזעק כולו ביחידות באמצע הלילה. ורק לאחר שהמרחק מבטל את רוב הזעקה והעגלה נאספת לתוך דרך השדרה היורדת אל הגשר – הוא פונה אל רוזנברג בשאלה הנאמרת בלשון יהודית:

“וכי לאן הם מובילים אותנו? הרי עברנו כבר מבית-הפוליציה והלאה?”

קוזלובסקי מנחש את מקצת פתרונם של הדברים לפי המלה “פוליציה”; הוא שרוי בשתיקה, ורוזנברג מכעכע ועונה בחצי הלצה לשואל, כשהוא מכנה אותו בשם היחוד שלו:

“שב לך, שלמה – נסע עד שנגיע”.

ובעוד רוזנברג מחשב דברים כדי להכניס בלבו של גלנטה את בשורת המות – והעגלה עמדה בקצה רוחב הדרך, ליד האילנות המפסיקים בין דרך המלך ובין האפר הגובל אל הנהר. כל מחשבה נסתלקה מלבו והוא נעשה אחד יחידי, ללא מגע כל-שהוא לגבי חבריו; גם שעטת השבאים, הסוחבים אגב הליכה גוף אדם צורח, לא הביאה בלבו אף פליטת כוונה, ורק כּשחנו השבּאים בתוך האד וכף ידו טולטלה לרגע באוויר מלחיצת היד של קוזלובסקי – התנער רוזנברג והרתיע את ראשו לצדדין. ופתאום נפל ארצה ונחבט לרגלי השבאי היהודי; שפתיו המליטו בחפזון קטעי דיבור בלשון יהודית:

“מאיר’קה, אותי הרוג, רק רחם על גלנטה – ששה ילדים לו בבית –”

בשעת כפיתת-הידים לא הביט כלל אל גלנטה והיה ממלל בלשון החוחולים, כמתכוון לעורר רחמים אצל נושאי הרובים:

“ששה ילדים לו בבית – –”

ואולם לא ארכו הרגעים עד שיצא קול היריות.