רקע
חיים הררי
געגועים

(מכִּתבי-נעוריו)

ים ורקיע.

והוא עומד בראש האניה, בחרטומה, ונישא הוא על הגלים, ועיניו נטויות אל קצה האופק הרחוק:

שם – החוף!

רוח נושבת, שמש מזהרת, שערותיו השחורות מפוזרות על מצחו, כנפי מקשרתו מנפנפות באויר, ועיניו גדולות רחבו, עמקו, כמרחב אשר לפניו וכעומק אשר מתחת.

והוא עומד וחושב.

זאת הפעם השלישית אשר הוא נוסע, וכל פעם היא תקופה בחייו. נולד בארץ-כפור, גדל בארץ-חום, הלך למולדתו ושב הוא אל אדמתו. מולדתו – הנכר, ואדמתו – אדמת עמו.

ובפעם הראשונה כאשר הלך לארץ-העם, היה עוד ילד, אולם ילד עברי, ילד בלי ילדות. ידוע ידע מה היא נסיעה זו, הבן הבין כי איננו נוסע כך, בשביל נסיעה, כי אם – לארץ ישראל.

והוא גדל בארץ-אבות; בה פרח, בה חזק. טל השרון השקה את תלתליו; הים הגדול ליחך את רגליו; הרי-יהודה הרחיבו את חזהו; אדמת-ישראל פיתחה את גוו, אימצה את שריריו, ושמש-מזרח ליהטה את פניו, נתנה לו דם, חום, עלומים. שם, תחת שמי-התכלת היפים, בין קברות-העבר וניצני-העתיד, גמלה נשמתו העברית; יחד את כל אלפי נימי-הסתר, חוטי-הנצח המקשרים את עמו ואת ארצו, שוזרה והתלכדה גם היא, ותהי שלמה בכול, מקיפה הכל – כולה תקוה לגאולה, אמונה בתחיה. ושם גם החל לחיות, נולד עוד פעם; שם היתה לו ילדות; שם החל לבבו לדפוק ראשונה; שם אהב…

זהרורה היתה אז ילדה, קטנה כמוהו, ותלתלי-זהב לה. והוא רק אחת ידע, חפץ אחד היה לו, להיות תמיד על-יד זהרורה, להרגיש את קרבתה, לחוש את נשימתה, להביט אל עיניה, כי יפות היו העינים, עמוקות, חולמות. והיא גם היא צהלה תמיד לקראתו; פניה אורו, שפתיה חייכו, ותהי עליזה, שובבה. ואל כל אשר פנתה ליווה מבטיו, ובכל מבט פגשו עיניו את עיניה. דבר דיברו מעט, רק הבט הביטו, ועיניהם היו המדברות, ושפת-העינים היא שפת-הנשמה…

דמדומי ערב.

ועל הגבעה אשר ממערב מושבה, התאספו כבר כל הילדים, נערים ונערות, אורחים ואורחות, ומתעתדים הם לצחק; שרים הם לעת-עתה, מפזזים, שמחים. רק הוא, הוא היותר עליז, המבדח תמיד את כולם, עומד כאָבל בין השמחים תפוש-מחשבות, עצבת על פניו, ועיניו במרחק, כמחכה לדבר-מה.

– נשחק! נשחק!

והוא אינו זז ממקומו.

– מה לך, זיו?

איננו עונה. ופתאום התעורר, עיניו הבריקו, קיבלו זוהר מיוחד. הוא הכיר אותה שם בין הכרמים, הכיר אותה בשמלתה הלבנה. הנה היא באה; ובקולו הצלול הרעים:

–למשחק, חברה!

ומאושר היה בערב ההוא. עליזותו עברה כל גבול. לפני חצות החלה החבילה להתפרד; בהמולה ירדו מן הגבעה; והוא הרגיש מין לחץ בלבבו; למה כל-כך מהר? הביט אל פני זהרורה, והנה גם הם מלאים דאגה…

– הה, מטפחתי איננה, שכחתיה שם על ההר! – קראה זהרורה.

– כרגע ארוץ ואביאנה – מיהר לבוא לעזרתה.

– גם אני אלך – ענתה היא.

– ומי יקדים לעלות?

ושניהם החלו לרוץ אל הגבעה, הלוך ועלה, הלוך ועלה. היא עברה אותו, והוא דלק אחריה.

– הנה מטפחתי, פה בכיסי! – קראה בקול, וצחוק אדיר פרץ מפיה.

– זהרורה!

–זיו!

הוא ליוה אותה עד פתח ביתה. שם עמדו, לחצו יד, לא חפצו להפרד. זמן רב עמדו יד ביד, ושפתותיהם דובבו: שלום!

ילדים היו אז – – –

והתקופה השניה באה.

הוא חשב, הוא האמין כי בן-הארץ יהיה ואת זהרורה יחיה; בארצו ישאר ואותה יעבוד, כי אותה אהב. ופתאם אולץ לעזוב הכל; וללכת אל מולדתו, אל הנכר.

לפני חמש שנים, וגם אז ישב באניה, גם אז היו עיניו נשואות אל קצה האופק, אולם לא אל האופק אשר לפניו, כי אל זה שמאחריו. גם אז הביט אל המרחק, אולם אל המרחק המתרחק ולא המתקרב. שם מאחריו השאיר הכל, את כל חלומותיו. את כל תקוותיו; את ארצו עזב; את שמיה הטהורים, את הריה הנחמדים; את לבבו השאיר שם; את אהבתו, את זהרורה, את כל חייו. ואז – זוכר הוא – קילל את הים, אירר את הגלים, התמרמר אל האניה, כעס על האלהים. חבריו ליווהו אז, בנסעו, עד האניה; בסירה הלכו אתו, ושירה נוגה שרו, שירת-פרידה. שירת-מות:

אוּלַם אִם בִּגְזֵרַת גוֹרַלִי זֶה הַמָּר,

עֵינַי תִּסָגַרְנָה שָׁם עַל אַדְמַת-זָר…

והוא ישב תחתיו משמים, קודר, שחוח. ובעלותו אל האניה חשכו עיניו; נשוק נשק לחבריו ולא ידע; חבק חיבק אותם ולא הרגיש; מוכה-תמהון היה. ורק בנוע האניה התעורר. לצפירה האחרונה הקיץ, ובבכי נורא התפרץ אל סולם האניה, בידיו הניע אל חבריו המתרחקים, אל סירתם המתרחקת; קרוא קרא להם, ובקול משונה צעק: המתינו, חכו, קחוני אתכם, אחי, לשוב אני חפץ! – ואחרי-כן לא ידע את אשר היה אתו. הוא נמצא על המצע אשר לו, ראשו אש, ושפתיו מלחשות: א-רץ-יש-ר-אל! ז-הרו-רה! – – –

ובנכר?

חמש שנים בילה שם: את המחצית האחת – בארץ-מולדתו, ארץ-הגלות, ארץ-הפרעות; ואת המחצית השניה – בארץ-דרור, בארץ אור והשכלה.

ומה לא סבל בנכר?

את שפלות עמו ראה, את דלותו, את ענותו. ערי-הריגה ראה, מעשים נוראים חזה. מעשים נוקבים מוח וממיתים נשמה. בגדוד-המגן היה, על דם אחיו עמד, עד-קרבנות, ואת אגרופיו קפץ, ואת שניו חרק, ולבבו היה מאכולת לחרונו אין אונים. ולאחרונה נפל גם הוא בשבי, למאסר לוקח ובכבלי-עבדות ניתן. לא, היה לא תהיה! הוא החפשי, הוא בן-החורין, לא יהיה לעבד. שנאת-עולם בינו ובין רודפי עמו. והוא נמלט, ברח, נמלט מארץ-העבדות, מארץ הדמים. להלווציה החפשית בא. ובחיק האלפים שפך את יגונו, אל לב היאורים הריק את צערו. ביקש תנחומים בספרים ופתרונות במדעים. אולם גם שם סבל, סבל ברוחו, ויתגעגע על חיי-עם, על חיים עברים… שם הוסיף לחלום את חלומו הגדול, חלום ארצו, חלום אהבתו. וככל אשר הוסיף לחלום, כן נכספה נפשו אל ארץ-החלום, כן רבו געגועיו על זהרורה שלו. וחולם התהלך תמיד, מתגעגע, מיחל. ארץ-האלפים היפה קירבתהו תמיד אל ארצו היפה; סלעיה הזכירו לו את סלעי הריו. נשמתו העברית כמו קפאה בין ההרים הזרים, והוא השתוקק לסביבה עברית, צמא למלה עברית, לחיים עברים. חדל שם לחיות את חיי עמו, לא חיי-גלותו ולא חיי-גאולתו. ובלבו גבר החפץ לעשות דבר, לפעול פעולה כבירה, להתנפל אל זרם-חיים שוטף, להתמכר כולו לעבודת-התחיה.

ועתה הוא נוסע, הוא שב אל ארצו. תקופת-חיים חדשה מתחלת: השלישית.

הים נחמד, גליו שקטים, וברוך הוא, ברוכים גם הם. השמש מחממת, הרוח מקררת, והאניה שטה הלאה הלאה. קדימה, קדימה מתקרבת, מתקרבת.

מה עתידו?

איננו יודע, וגם איננו חושב עליו. אחת היא לו. חפץ אחד ממלא את לבו, מחשבה רק אחת בראשו: לבוא שמה.

ובעוד ימים אחדים ישוב ויראה את חוף-געגועיו, ישוב ויתענג על ארץ חמדתו. ושם הלא הכל ידוע לו, הכל כה חביב עליו. הכל כה יקר לו. אל ארצו שלו הוא הולך, כאל ביתו הוא שב, כאל משפחתו. ושם בודאי שינויים רבים, ואולי גם חיים אחרים, סואנים יותר, זורמים יותר. ובאיזה רצון, באיזה חשק יתמכר לחיים אלו. ומכיריו? וחבריו? באיזה עונג יפגש אתם: לחיצות-יד, נשיקות… האתה הוא זה? אי-אפשר, הו, כמה שונית? –

וזהרורה?

חמש שנים שלא ראה אותה, היקרה; והוא הן אוהב אותה כאהבתו את ארץ-ישראל. אינו יכול להפריד בין השתים…

ובעוד ימים יבוא קץ לפירוד, יבוא סוף למרחק, וזיו על-יד זהרורה, וזהרורה על-יד זיו, ידברו יצחקו, ישמחו. לב אל לב יריקו, נשמה אל נשמה ישפכו, והיו לבבם אחד ונשמתם אחת.

הלאה, האניה! קדימה! – –

גל חם הציף את פניו, ומלא גיל עזב את מקום עמדו, ויתהלך הנה והנה.

חבורת ערבים לפניו. שוכבים הם על גבי הסיפון, ראש איש על חזה רעהו, ודממה ביניהם. גם עיניהם נטויות אל האופק הרחוק, גם הן מבקשות את ה“חוף”… גם הם נדדו בעולם, תעו בנכר, והנה גם המה שבים אל אדמתם, אל ביתם. פתאום התעורר האחד, שחור-תלתלים ושחור-עינים, הכניס רגליו תחתיו, הפשיל ראשו, הבריק בעיניו, עצם אותן, ונהמת-אנחה התפרצה מגרונו, ואחריה לחן חרישי, אטי, עולה ויורד, ממושך מסולסל:

חָלַמְתִּי חֲלוֹם, חֲלוֹם אֹשֶׁר וָאוֹר,

חֲלַמְתִּי חֲלוֹם חַיֵּי חֹפֶשׁ וּדְרוֹר

שָׁם בְּאַרְצִי, אֶרֶץ זִיו וְאוֹרָה,

בַּיִת שָׁם עוֹמֵד, בַּיִת שֶׁלִי!

בל-די! בל-די! – עונים אחריו חבריו בהמית-עצב, וקולו של המזמר נעשה יותר ויותר עגום, מפרכס ורועד:

גַּלֵּי הָאֹקְיָנוֹס שָׁטְפוּ בִגְבוּרָה

גַּל רָדַף גָּל –

וּבְרִגְעֵי נִצְחוֹנִי הַגָּדוֹל הֱקִיצוֹתִי

וַאֲנִי עוֹד עֶבֶד!

– בִּלַדִי! בִּלַדִי!

המשורר נשתתק, ואנחה אחת התפרצה מפי כולם, אנחת געגועים. ושוב שתיקה.

בלדי! בלדי! בלדי! בלדי!

והלב התחיל פתאום צובט; דמעות עלו בעינים. נכון היה זיו באותו רגע לחבק את כל העולם, לאמץ את מרחבי הים אל חזהו, להתרפק על רחבי שמים. נכון היה לנשק ולחבק את הערבים אשר לפניו. הם נעשו לו כל-כך קרובים, חביבים כל-כך. שירת-געגועים לו שרו: בלדי! בלדי!

ושוב נשמע קול המשורר. הוא קם ואתו גם חברתו. נשענו כולם אל כותל הספינה, הביטו אל הים, אל המרחב. הגלים המו מתחת, הגלגלים רעשו, והמשורר מסלסל בכל כוחו:

אִלַיכִּי, בִּלַדִי, אִשְׁתַּקִּי,

הַמַּה עֻרְבַּתִּי אִלַיכִּי, בִּלַדִי!

רוצה הוא להחריש בקולו את הים, להשביח המון הגלים, להשתיק שאון הגלגלים:

אֵלַיִךְ, אַרְצִי, אֶשְׁתוֹקֵק,

הוֹמֶה לְבָבִי, אֵלַיִךְ, אַרְצִי!

והגלים נושאים את צלילי-שירתו, הלאה הלאה, אל עבר החוף אשר עליו יתגעגע, אל ארצו אשר יראה בחזון:

אֵרַא הִדַּבַּקִּי מֻכַּלַּלַּתֶּן

בִּל עֻשְבְּ אוּ זַהַר –

בִּלַדִי! בִּלַדִי!

ורוח הים נושאת את הדי-השירה הרחק-הרחק, אל אותה הארץ אשר עליה ישיר. המה יגיעו שמה עוד בטרם יבוא, ומסרו לה את המית נפשו, את המון געגועיו:

אֶרְאֶה גִבְעוֹתַיִךְ

עוֹטְפוֹת דֶּשֶׁא

כְּלוּלוֹת פְּרָחִים –

אַרְצִי, הָהּ אַרְצִי!

והלב הומה ועורג, הנפש כמהה וכלה. וצר נעשה פתאום על הסיפון. מחניק היה האויר מתחת ליריעה המתוחה. וזיו שב אל חרטום האניה. שם די מרחב, די אויר לנשימה, די מבט לעין. ומשם כאילו קרוב הוא יותר אל נוף-מאוייו…

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35605 יצירות מאת 1819 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!