ד"ר חיים הררי, נולד י“ח אב התרמ”ג 1883 – בעיר דינבורג, היא דווינסק. אביו, ר' יונה דוד בלומברג ז“ל – מראשוני חובבי-ציון ומ”בני משה“, מחבר ספר **”מצות ישוב-א"י“** ועוד כמה ספרים, שהם עוד בכתובים, וביניהם ספר גדול וחשוב, בן כמה כרכים על **”ישראל וארץ-ישראל"**. היחס בין עם ישראל לארצו, על-פי כל המקורות הספרותיים העתיקים, התלמודיים והמדרשיים.

גדל באטמוספירה של חיבת-ציון וספרות עברית. היה תלמידו של ר' אברהם זליג קלמנסון ז“ל, מורשה חו”צ כל ימיו, שהשתתף בועידת דרוסגניק, ועמד בכתובים עם כל גדולי התנועה, והיה סופר בעצמו בעתון “המליץ”. השפעת רבו עליו היתה גדולה על-ידי לימוד התנ“ך והאגדה וקריאה ב”חדר" מן הספרות החדשה, כמו “זכרונות לבית-דוד” לא. ש. פרידברג ו“שיחות מני קדם” ליעבץ וכו‘. כבר בנערותו היה בולע כמעט כל ספר בספרות העברית, קרא את הכרכים של “השחר”, “המביט”, “המליץ”, “המגיד”, “הצפירה”, “האסיף”, “כנסת ישראל” וכו’, וכל הספרים שיצאו עד אז לאור בספרות החדשה. כבר אז התחיל מכין עצמו לא"י, למד מדעים כלליים ואת הלשון הצרפתית אצל מורים פרטיים. אחד ממוריו הראשונים היה עוזר בלובשטיין.

עודנו נער התחיל כותב ב“המליץ”. על הכתבות מעיר-מולדתו היה חותם “בן-בג-בג”, שלח גם מאמר גדול על חיבת-ציון, חתם עליו: “חיים שניאור זלמן, בן ר' יונה דוד בלומברג, תלמיד ר' אברהם זליג קלמנסון, בן עשר שנים”, וזכה ל“אגרת פתוחה” ב“המליץ”: “לנער צעיר לימים לא נאה להיות מטיף לעם”.

לאחר “בר-מצוה” עלה לא“י על-מנת להכנס למקוה-ישראל. התישב בביה”ס אצל אופה המוסד, יהודי מערבי, והתכונן לבחינות הכניסה. מקוה-ישראל היה אז בבחינת בי“ס חקלאי תיכוני. הלימוד נמשך בו חמש שנים, שלוש להלכה ולמעשה, ושתים להתמחות בכל ענפי העבודה ובלימודים המקצועיים החקלאיים. שפת-הלימוד היתה צרפתית, הוא וחבריו נלחמו שם לעברית, היו מדברים ביניהם עברית, גם קבע עם אחדים מהם עתים לספרות ולגמרא. בהיותו תלמיד במקוה-ישראל היה ממלא את גליונות **”האכר היהודי“, שהיה יוצא לאור בירושלים על-יד ה”השקפה"** של בן-יהודה. היה מתרגם אז את מאמריהם החקלאיים של מורי מקוה וגם את ההרצאות החשובות של טובי התלמידים. כי היה נהוג שם להרצות בכל שבת על נושא חקלאי בצרפתית, וכל הרצאה חשובה היתה נמסרת לידו לתרגום בשביל “האכר היהודי”.

מאמרו הראשון נדפס בשנת תר“ס ב**”הצבי"** על תנועת צעירים בארץ-ישראל. כבר אז הרגיש נטיה עצומה לספרות ולאמנות, ביחוד לאמנות התיאטרונית, שעוד בילדותו, בבית אביו, חיבב אותה מאוד והיה מציג לפעמים לפני בני-הבית מחזות קטנים ופנטומימות מהמצאותיו.

במקוה-ישראל היה משתתף בהצגות התלמידים בצרפתית וגם העלה על הבמה בפעם הראשונה במקוה חזיון בעברית: “הרופא בעל-כרחו” של מוליר, בתרגומם של דוד ילין והאגרונום י.א. אינהורן ז"ל, שהיה אז מורה במקוה-ישראל. ההצגה עשתה אז רושם רב.

נסיבות הזמן מנעוהו מלהמשיך במקצוע החקלאות, ומנטיתו לפדגוגיה קיבל עליו תפקיד מחנך עברי במשפחה כבודה בווהליניה. אז השתתף במאמרים, בציורים ובפיליטונים ב“עולם קטן”, ב“הצופה”, ב“הזמן”, ב“דער פריינד”.

ב-1903 נכנס לאוניברסיטה בג’יניבה. השתלם שם ונבחן במדעי הפדגוגיה והפסיכולוגיה ובספרות הצרפתית והכללית. השתתף שם בעבודה הציונית, בשיעורים לעברית, בהרצאות בצרפתית ובויכוחים עם ה“בונד”, הס.ד., הטריטוריאליסטים. היה ממיסדי הקורפורציה האקדמית “השחר”, הקיימת עוד כיום.

ב-1906 חזר לארץ. נכנס מיד לגמנסיה העברית הראשונה “הרצליה” בראשית היוסדה והתחיל בעבודה י חד עם מטמן ובוגרשוב. הורה אז צרפתית ועברית, ואחר-כך עבר אל המקצועות העבריים, ביחוד לתולדות הספרות העברית במחלקות העליונות. מאז ועד יום מותו היה מורה ומחנך במוסד.

בשנת תרס“ז נא לאשה את יהודית איזנברג, בת ר' אהרן איזנברג ז”ל מרחובות. עם שובו לארץ התמכר לבמה העברית. עמד בראש “חובבי הבמה העברית”, השתתף בה כרג’יסור וכמשחק כאחד. העלה על הבמה את “היהודים” של צ’יריקוב. “האחות הבכירה” של אַש, “היהודי הנצחי” של פינסקי, “אברהמל הסנדלר” של שפיר, “מלחמה ואהבה” של ארנו-ליבושיצקי, “אויב העם” (ד"ר שטוקמן) לאיבסן, ועוד ועוד. בחזיונות הגדולים מילא גם את התפקידים הראשיים.

השתתף ב“האור”, ב“הצבי”. היה עורך “המולדת” אחרי ש. בן-ציון. פרסם שם “געגועים”, “משה”, תרגום “מחיי הדבורים” למטרלינק. ב“מולדת”, בעריכת פיכמן, פרסם מאמרים על ז’אַן ז’אַק רוסוֹ, “משורר הרחמים והמות” (פייר לוֹטי), “האחרון לבני שירג' לשטוֹבריאַן”.

היה מן העוזרים הראשונים ב“החינוך”, ואחרי המלחמה הגדולה, גם עורכו הראשי. פרסם שם מאמריו הגדולים: “הקריאה בבית-הספר ובבית”, “עיפות רוחנית”, “ילדים אי-נורמליים”, “הדעות החדשות על הילדים”. “מכון לחקר-הנוער” מלבד רשימות פדגוגיות ושיעורים לדוגמא באגדה ובספרות. היה מן הראשונים שהביאו למורי א"י את עיקרי הדעות והשיטות החדשות בפדגוגיה ובפסיכולוגיה.

בסוף 1913 יצא לחו"ל לשם השתלמות. למד בסורבונה בפריס ספרות כללית וצרפתית, לשונות שם, תולדות הדתות ומדעי היהדות. היה תלמידו של הפרופ' יוסף הלוי. עם פרוץ המלחמה הגדולה עבר לג’יניבה, ושם באוניברסיטה קיבל את התואר Dr. es Lettres. פרסם בשנת 1919 ספר גדול בצרפתית, בן 424 עמוד, (27 גליונות דפוס – 8), שחלק ממנו הוגש כתיזה לדוקטורט. שם הספר Litterature et Tradition (ספרות ומסורת) ובו שני חלקים: א. שאלות כלליות: יצירה עממית ויצירה ספרותית; ב. המסורת הספרותית העברית. עבריות, אגדה, יצירה אמנותית – מחקר מקיף את כל שאלות הפולקלור והיחס שבין היצירה העממית לספרותית, וכיצד התפתחה היצירה הספרותית העברית במובן העממי והאמנותי. הספר זכה לשבח בעתונות הלועזית, המדעית והספרותית. מאמרי בקורת והערכה, גדולים ומקיפים, של אנשי מדע, נתפרסמו במאספים החשובים: Revue de Theologie et de Philosophie` Revue des Etudes Juives, Palastine ועוד.

ב-1919 חזר לארץ, ומאז השתתף כמעט בכל ההוצאות הספרותיות: “מעברות”, “מולדת”, “החינוך”, “קופת הספר”, “הנוער והארץ”, “דואר היום”, “הארץ”, “כתובים”, “מאזנים”, “במה”. פרסם מסות ורשימות-בקורת על סופרים וספרים, עבריים ולועזיים, בקורת דרמתית על הצגות התא“י ו”הבימה“, מבואות לשירי בית המדרש ושירי-הטבע של ביאליק בהוצאת “דרור”. בשנת תר”ץ הוציא את “איזבל”, מדרש חזיון בשש “עלילות”, על-פי אדמונד פלג. בשנת תרצ“ג – “פני אחי”, תרגום הספר על הודו מאת מוקרדז’י, בהוצאת “אמנות”. עסקנות ציבורית, מרצה, נואם, שיעורי-מדע. היה מזכירה של אגודת הסופרים; ציר לאספת-הנבחרים השניה; ציר לועידה העולמית של “האגודות למען חבר-הלאומים” ביולי 1930 בג’יניבה. הגן שם על עניני א”י בקשר עם המנדט ועם המאורעות של 1929. כמה מרשימותיו וממאמריו תורגמו ללשונות אחרות, ועל-פי רוב שלא בידיעתו, לצרפתית, לגרמנית, לרוסית, לפולנית, לרומנית, לאידית.

פרסם מאמרים בצרפתית, ב- La Suisse, Journal de Geneve; Illustration Juive, Echo Sioniste.

חתם מאמריו בשמות שונים: ח. בלומברג, חש-בז, בן בג-בג, בן-יונדב, בן-מרים, בן-אמי, חיים זלמן, ד. יהודותון, י. אביזהר, שלמה מונטיפיורי, חיים יהיר, חי. ח. ה.

בשנת תרצ“ז התחיל עורך “סדר ספרים לחגי-העם” בשם “מועדים”, בהוצאת הלשכה הראשית של הקרן הקימת לישראל וחברת “אמנות” בע”מ. בסדר הספרים לחגי העם היו צריכים לצאת חמישה כרכים. כרך ראשון – ספר “החנוכה” – יצא בשנת תרצ“ח, כרך שני הספיק לערוך בשנת ת”ש עוד בחייו ונדפס אחר מותו.

בי“ב תשרי תש”א נקרא לישיבה של מעלה – והוא בן חמישים ושבע במותו.

בית החולים “הדסה”, ירושלים, הר-הצופים

ו' תשרי תש"א – 6.10.40

ה', בידך אפקיד רוחי –

מחר או מחרתים אשכב תחת אזמל המנתח. מעולם לא חשבתי על מותי. היום אני חושב. אדרבה, חשבתי תמיד, על אריכות-ימים. אולם היום נתונה דעתי למות. איני חדל בימים האחרונים מלהרהר בגורלו של גדול וטוב בישראל, המשורר אשר אהבתי ואשר היה בחיר הגיגי תמיד-תמיד, בחייו ולאחר מותו. פתיל-חייו נקפד פתאם לאחר ניתוח שהיה מוצלח מכל הבחינות. מהרהר אני גם כן במותו של שלום-עליכם. בן חמישים ושבע נסתלק מן העולם בעצם יצירתו. אלה השנים, המשורר והמספר, היו שני האמנים הגדולים, המקוריים ביותר בספרותנו, אמנים אשר אין תמורתם. גילו של שלום-עליכם במותו כגילי אני עכשיו בעודי חי. מי יודע אם גורלו של האחד ואם גילו של השני לא יהיו מכריעים שניהם כאחד בניתוח העומד להיעשות בי. לא משום יוהרה שבי אני אומר להשוות עצמי, חלילה, באיזה צד מן הצדדים אל האחד מהם. מה אני ומי אני? אבל אם נגזר עלי הדין, טובה ההרגשה להרהר בשנים אלה אשר היו אהובי כל הימים, ואני אאסף אליהם כגורלו של זה ובגילו של זה. בידך, ה', אפקיד רוחי…

פיזרתי את כוחי בחיי. מיוצרי כלים ראשונים הייתי. נער באתי לארץ. זו לי השנה הארבעים וארבע לעבודתי כאן. את ראשית כוחי נתתי לאדמה, למעדר ולמזמרה, לתורת החקלאות במקוה-ישראל. בית-הספר הזה ל“חברת כל ישראל חברים” היה אז צרפתי גמור. הכל התנהל אז בלשון הצרפתית, מן השיעורים בכיתות ועד פרטי החיים יום-יום. אפילו הפלחים הערבים, שהיו עובדים במקוה-ישראל, היו מגמגמים בלשונה של פריס. יחד עם חברים אחדים היינו ה“מורדים” הראשונים לעברית במוסד ה“צרפתי” הזה, הנהגנו בינינו את הדיבור העברי, עוד לפני ארבעים שנה, היינו מַרצים בעברית לפני התלמידים, הצגנו חזיונות בעברית. עוד אז, בעודני נער, הייתי המשתתף העיקרי בעלון החקלאי העברי הראשון, שהיה מופיע לעתים בעברית על-יד ה“השקפה” של אליעזר בן-יהודה. המאמרים הראשיים החקלאיים היו כתובים, או ביתר דיוק, מתורגמים על ידי. אלו היו הרצאות מדעיות בחקלאות, להלכה ולמעשה, מאת המורים במקוה-ישראל, שכתבו את דבריהם צרפתית או מאמרים שאובים מתוך עתונים חקלאיים צרפתיים. ואין לשער את העמל הגדול למסור בימים ההם דברי-מדע בלשוננו, שהיתה חסרה כל הביטויים המקצועיים. כמה היה עלי לטרוח ולחפש במלונים, וביחוד במקורות העתיקים, במשנה בעיקר. ואני אז רק בן חמש-עשרה שנה…

החקלאות לא נתקיימה בידי. בן שמונה-עשרה נעשיתי מחנך עברי לבן-יחיד במשפחה אמידה בחו“ל. גיליתי כשרון מיוחד בתפקיד זה, ומאז החלטתי להקדיש חיי לחינוך ולהוראה בארץ. גליתי למקום תורה בשוייץ הצרפתית. התמחיתי במדעי הפדגוגיה, הפסיכולוגיה, הספרות והאמנות. קניתי לי הרבה ידיעות בענפים אחרים. קראתי הרבה, התענינתי בשאלות החברה והמדינה, עסקתי גם בעבודה ציונית ועברית בין הסטודנטים ובין יהודי ג’יניבה. השתתפתי בעתונים עבריים וצרפתיים. בשנת 1906 חזרתי לארץ. זכיתי להיות בין הראשונים ליצירת הגמנסיה העברית הראשונה בעולם. מאז ועד עתה, זה שלושים וארבע שנה, אני נותן את הטוב והיפה שבי לדורות של תלמידים. ויש לי נחת-רוח מרובה מעבודתי הארוכה ולא-קלה. רבים מתלמידי ותלמידותי הם ידידי הנאמנים עד עכשיו. לא פסק הקשר החי והלבבי ביני ובינם. אבל זאת היתה עבודת יצירה, קשה וסבוכה, להקים בית-ספר תיכון עברי. לא היה כלום מן המוכן אף בלימודי העברית והספרות. בכל היה צריך להתחיל מבראשית. כל יום עורר בעיות חדשות: המבטא העברי, תורת הלשון, תורת הסגנון, תולדות הספרות העברית. היו כאלה שחשבו, כי די לתרגם את קרפלס. אבל לימוד תולדות הספרות העברית, מראשיתה ועד ימינו, טעון מחקר יסודי, בדיקת המקורות וקביעת ערכים. במשך כל השנים עבדתי הרבה, אספתי חומר רב, עשיתי לי ציונים, עיבדתי תכנית ושיטה. אולם לא הגעתי לידי כך להוציא את מפעלי לאור. אבל כמה מדעותי ומהערכותי זכו להתפשט, שלא מדעתי, בין המורים לספרות עברית בגמנסיות השונות בארץ ובחו”ל, כנראה על-ידי רשימותיהם של כמה מתלמידי. מצאתי הדי רעיונותי ואפילו פסוקים ככתבם וכלשונם, כפי שיצאו מפי במחלקה, בתוך רשימותיהם של תלמידים שבאו מחו"ל, ואפילו בספרים מודפסים שיצאו כאן בארץ, מבלי ציין, כמובן את המקור שממנו לוקחו… גם כאן רואה אני גמול לעמלי, ביודעים ובלא יודעים…

יחד עם בית-ספר עברי תיכון היה צריך ליצור גם תיאטרון עברי. זכיתי להיות גם בין יוצריו הראשונים של התיאטרון העברי הראשון בארץ, עוד לפני “הבימה”. לילות וימים הקדשתי לבמה העברית כרג’יסור וכשחקן גם יחד. גם זו היתה יצירת-בראשית במובנה המלא. אם כיום עוד מתלבט התיאטרון העברי בבעיות רפרטואר ובימוי ומבטא, בימינו אז על אחת כמה וכמה. היה צריך לדאוג גם להשכלת העם, לאוניברסיטה עממית, לשיעורי מדע, לקריאות, להרצאות, ל“בית-עם”. ל“עונג-שבת”, לעסקנות ציבורית. בכל אלה נתתי מכוחי במידה גדושה. היה צריך ליצור גם ספרות פדגוגית, להביא למורה העברי מחידושי המדע בחינוך ובפדגוגיה. הייתי איפוא מראשוני ומראשי המשתתפים ב“החינוך”, בעריכתו הראשונה של טורוב ואחר שנים הייתי זמן ידוע גם עורכו הראשי. ביצירת ספרות לבני-הנעורים עשיתי גם כן לא מעט, בהשתתפותי המרובה ב“מולדת” כסופר וזמן-מה גם כעורך. מזמן לזמן הייתי משתתף בדברי ספרות ובקורת תיאטרונית בעתונים יומיים ובמאספים. וגם בין בוני-עיר הייתי, ממיסדי תל-אביב, וגם מוזיאון לדברי-אמנות הוקם בעירנו הצעירה לא בלי עזרתי. ועוד ועוד מוסדות ומפעלים, שקשה עלי לרכז זכרוני בהם, שהשקעתי בהם כוח ומרץ. בקיצור: מיוצרי כלים ראשונים הייתי.

לא ריכזתי את כשרוני ואת כוחי רק בדבר אחד, כמו שעשו אחרים. הייתי ער מדי לכל מפעל ולכל עסקנות. נתתי ידי, לפי דעתי, לכל דבר טוב ומועיל. נדמה היה לי, שלאחר שנת החמישים שלי אוכל לרכז את עבודתי בכמה תכניות ספרותיות שכבר ערכתי לפני. אך בשנים האחרונות תקפוני יסורים שמצצו את כוחי ולשדי ושללו ממני את יכולת העבודה. נמאסו עלי חיים שאין תועלת בהם. על כן גמרתי בנפשי למסור עצמי לניתוח, שכדברי הרופאים, אם יצליח, יוכל להביא לי את הרווחה, להשיב בריאות לגופי ושלוה לרוחי. הלואי. אם אזכה לצאת מן הניתוח הזה חי ובריא אתמכר כולי לעבודות שרשמתי לפני. ואם יאסוף אלהי הרוחות את רוחי אליו, הרי אלה הם דברי ומאויי האחרונים:

לעשות לי זכר בספרותנו על-ידי פרסום כתבי שנדפסו בזמנים שונים בעתונים ובמאספים. יש לכנסם בשני כרכים: האחד – דברי חינוך, השני – דברי ספרות.

הייתי רוצה, שימצא גואל לספרי שכתבתי בצרפתית “מסורת וספרות” (Litterature et Tradition), אבל אדם היודע צרפתית ומבין את הענין ואשר סגנונו העברי קרוב לסגנוני. חבל על ספר זה שלא הגעתי לכתבו עברית. עד כמה שידוע לי, הרי אין עוד שום ספר מקיף בעברית על שאלות הפולקלור והמסורת והיחס שביניהם ובין הספרות.

חושב אני שאפשר יהיה להוציא את הספרים הללו בעזרתם של “מפעל הספרות של אגודת הסופרים” ו“מוסד ביאליק”.

את ספרי על תולדות הספרות העברית אי-אפשר יהיה, לצערי, להוציא לאור. כי עדיין הם בצורה של רשימות, על-פי-רוב קטועות, ומראי-מקום במקורות הספרות. אחר לא ימצא את ידיו ורגליו בזה, ואולי יקלקל יותר משיתקן.

את כרך ב' של “מועדים” להוציא בחתימתי כעורך, אבל שיצוין בהערת-ההקדמה לספר, שלא הספקתי להגיה בעצמי ולטפל בעניני הדפוס.

---

מסרו ברכותי לכל הקרובים והידידים. מכולם אני נפרד באהבה ובזכרון טוב. דרשו בשלום החברים מן הגמנסיה, בשלום תלמידי וחניכי. את כולם אני זוכר, את כולם אני רואה לפני אחד-אחד, כולם זכורים לטוב לפני. יהיו כולם ברוכים בעבודתם. מקוה אני כי לא ישכח שמי במוסד זה שלו נתתי את מיטב חיי. שלום לכל אחד ואחד.

---

ברצוני שיובא ראשונה הארון לגמנסיה “הרצליה” ומשם יועבר אחר-כך לבית הקברות הישן בתל-אביב, בו מנוחתם של אבי ואמי ושל אחי הקדוש, בו ינוחו גם מיסדי תל-אביב.

---

שלום לכם יקירי. הולך אני אולי לדרך רחוקה, אין אני נואש, אבל ראיתי צורך להגיד את דברי האחרונים שרשמתי כאן בחפזון רב. שמא לא אספיק להגידם ברגעים האחרונים. גמרתי את דברי, אני מוכן גם לחיים וגם למות. רוחי תמיד עמכם. מנשק אנכי ומחבק אתכם בכל מאמצי. עם שמכם על שפתי אעצום בודאי את עיני בפעם האחרונה.

(מכִּתבי-נעוריו)

ים ורקיע.

והוא עומד בראש האניה, בחרטומה, ונישא הוא על הגלים, ועיניו נטויות אל קצה האופק הרחוק:

שם – החוף!

רוח נושבת, שמש מזהרת, שערותיו השחורות מפוזרות על מצחו, כנפי מקשרתו מנפנפות באויר, ועיניו גדולות רחבו, עמקו, כמרחב אשר לפניו וכעומק אשר מתחת.

והוא עומד וחושב.

זאת הפעם השלישית אשר הוא נוסע, וכל פעם היא תקופה בחייו. נולד בארץ-כפור, גדל בארץ-חום, הלך למולדתו ושב הוא אל אדמתו. מולדתו – הנכר, ואדמתו – אדמת עמו.

ובפעם הראשונה כאשר הלך לארץ-העם, היה עוד ילד, אולם ילד עברי, ילד בלי ילדות. ידוע ידע מה היא נסיעה זו, הבן הבין כי איננו נוסע כך, בשביל נסיעה, כי אם – לארץ ישראל.

והוא גדל בארץ-אבות; בה פרח, בה חזק. טל השרון השקה את תלתליו; הים הגדול ליחך את רגליו; הרי-יהודה הרחיבו את חזהו; אדמת-ישראל פיתחה את גוו, אימצה את שריריו, ושמש-מזרח ליהטה את פניו, נתנה לו דם, חום, עלומים. שם, תחת שמי-התכלת היפים, בין קברות-העבר וניצני-העתיד, גמלה נשמתו העברית; יחד את כל אלפי נימי-הסתר, חוטי-הנצח המקשרים את עמו ואת ארצו, שוזרה והתלכדה גם היא, ותהי שלמה בכול, מקיפה הכל – כולה תקוה לגאולה, אמונה בתחיה. ושם גם החל לחיות, נולד עוד פעם; שם היתה לו ילדות; שם החל לבבו לדפוק ראשונה; שם אהב…

זהרורה היתה אז ילדה, קטנה כמוהו, ותלתלי-זהב לה. והוא רק אחת ידע, חפץ אחד היה לו, להיות תמיד על-יד זהרורה, להרגיש את קרבתה, לחוש את נשימתה, להביט אל עיניה, כי יפות היו העינים, עמוקות, חולמות. והיא גם היא צהלה תמיד לקראתו; פניה אורו, שפתיה חייכו, ותהי עליזה, שובבה. ואל כל אשר פנתה ליווה מבטיו, ובכל מבט פגשו עיניו את עיניה. דבר דיברו מעט, רק הבט הביטו, ועיניהם היו המדברות, ושפת-העינים היא שפת-הנשמה…

דמדומי ערב.

ועל הגבעה אשר ממערב מושבה, התאספו כבר כל הילדים, נערים ונערות, אורחים ואורחות, ומתעתדים הם לצחק; שרים הם לעת-עתה, מפזזים, שמחים. רק הוא, הוא היותר עליז, המבדח תמיד את כולם, עומד כאָבל בין השמחים תפוש-מחשבות, עצבת על פניו, ועיניו במרחק, כמחכה לדבר-מה.

– נשחק! נשחק!

והוא אינו זז ממקומו.

– מה לך, זיו?

איננו עונה. ופתאום התעורר, עיניו הבריקו, קיבלו זוהר מיוחד. הוא הכיר אותה שם בין הכרמים, הכיר אותה בשמלתה הלבנה. הנה היא באה; ובקולו הצלול הרעים:

–למשחק, חברה!

ומאושר היה בערב ההוא. עליזותו עברה כל גבול. לפני חצות החלה החבילה להתפרד; בהמולה ירדו מן הגבעה; והוא הרגיש מין לחץ בלבבו; למה כל-כך מהר? הביט אל פני זהרורה, והנה גם הם מלאים דאגה…

– הה, מטפחתי איננה, שכחתיה שם על ההר! – קראה זהרורה.

– כרגע ארוץ ואביאנה – מיהר לבוא לעזרתה.

– גם אני אלך – ענתה היא.

– ומי יקדים לעלות?

ושניהם החלו לרוץ אל הגבעה, הלוך ועלה, הלוך ועלה. היא עברה אותו, והוא דלק אחריה.

– הנה מטפחתי, פה בכיסי! – קראה בקול, וצחוק אדיר פרץ מפיה.

– זהרורה!

–זיו!

הוא ליוה אותה עד פתח ביתה. שם עמדו, לחצו יד, לא חפצו להפרד. זמן רב עמדו יד ביד, ושפתותיהם דובבו: שלום!

ילדים היו אז – – –

והתקופה השניה באה.

הוא חשב, הוא האמין כי בן-הארץ יהיה ואת זהרורה יחיה; בארצו ישאר ואותה יעבוד, כי אותה אהב. ופתאם אולץ לעזוב הכל; וללכת אל מולדתו, אל הנכר.

לפני חמש שנים, וגם אז ישב באניה, גם אז היו עיניו נשואות אל קצה האופק, אולם לא אל האופק אשר לפניו, כי אל זה שמאחריו. גם אז הביט אל המרחק, אולם אל המרחק המתרחק ולא המתקרב. שם מאחריו השאיר הכל, את כל חלומותיו. את כל תקוותיו; את ארצו עזב; את שמיה הטהורים, את הריה הנחמדים; את לבבו השאיר שם; את אהבתו, את זהרורה, את כל חייו. ואז – זוכר הוא – קילל את הים, אירר את הגלים, התמרמר אל האניה, כעס על האלהים. חבריו ליווהו אז, בנסעו, עד האניה; בסירה הלכו אתו, ושירה נוגה שרו, שירת-פרידה. שירת-מות:

אוּלַם אִם בִּגְזֵרַת גוֹרַלִי זֶה הַמָּר,

עֵינַי תִּסָגַרְנָה שָׁם עַל אַדְמַת-זָר…

והוא ישב תחתיו משמים, קודר, שחוח. ובעלותו אל האניה חשכו עיניו; נשוק נשק לחבריו ולא ידע; חבק חיבק אותם ולא הרגיש; מוכה-תמהון היה. ורק בנוע האניה התעורר. לצפירה האחרונה הקיץ, ובבכי נורא התפרץ אל סולם האניה, בידיו הניע אל חבריו המתרחקים, אל סירתם המתרחקת; קרוא קרא להם, ובקול משונה צעק: המתינו, חכו, קחוני אתכם, אחי, לשוב אני חפץ! – ואחרי-כן לא ידע את אשר היה אתו. הוא נמצא על המצע אשר לו, ראשו אש, ושפתיו מלחשות: א-רץ-יש-ר-אל! ז-הרו-רה! – – –

ובנכר?

חמש שנים בילה שם: את המחצית האחת – בארץ-מולדתו, ארץ-הגלות, ארץ-הפרעות; ואת המחצית השניה – בארץ-דרור, בארץ אור והשכלה.

ומה לא סבל בנכר?

את שפלות עמו ראה, את דלותו, את ענותו. ערי-הריגה ראה, מעשים נוראים חזה. מעשים נוקבים מוח וממיתים נשמה. בגדוד-המגן היה, על דם אחיו עמד, עד-קרבנות, ואת אגרופיו קפץ, ואת שניו חרק, ולבבו היה מאכולת לחרונו אין אונים. ולאחרונה נפל גם הוא בשבי, למאסר לוקח ובכבלי-עבדות ניתן. לא, היה לא תהיה! הוא החפשי, הוא בן-החורין, לא יהיה לעבד. שנאת-עולם בינו ובין רודפי עמו. והוא נמלט, ברח, נמלט מארץ-העבדות, מארץ הדמים. להלווציה החפשית בא. ובחיק האלפים שפך את יגונו, אל לב היאורים הריק את צערו. ביקש תנחומים בספרים ופתרונות במדעים. אולם גם שם סבל, סבל ברוחו, ויתגעגע על חיי-עם, על חיים עברים… שם הוסיף לחלום את חלומו הגדול, חלום ארצו, חלום אהבתו. וככל אשר הוסיף לחלום, כן נכספה נפשו אל ארץ-החלום, כן רבו געגועיו על זהרורה שלו. וחולם התהלך תמיד, מתגעגע, מיחל. ארץ-האלפים היפה קירבתהו תמיד אל ארצו היפה; סלעיה הזכירו לו את סלעי הריו. נשמתו העברית כמו קפאה בין ההרים הזרים, והוא השתוקק לסביבה עברית, צמא למלה עברית, לחיים עברים. חדל שם לחיות את חיי עמו, לא חיי-גלותו ולא חיי-גאולתו. ובלבו גבר החפץ לעשות דבר, לפעול פעולה כבירה, להתנפל אל זרם-חיים שוטף, להתמכר כולו לעבודת-התחיה.

ועתה הוא נוסע, הוא שב אל ארצו. תקופת-חיים חדשה מתחלת: השלישית.

הים נחמד, גליו שקטים, וברוך הוא, ברוכים גם הם. השמש מחממת, הרוח מקררת, והאניה שטה הלאה הלאה. קדימה, קדימה מתקרבת, מתקרבת.

מה עתידו?

איננו יודע, וגם איננו חושב עליו. אחת היא לו. חפץ אחד ממלא את לבו, מחשבה רק אחת בראשו: לבוא שמה.

ובעוד ימים אחדים ישוב ויראה את חוף-געגועיו, ישוב ויתענג על ארץ חמדתו. ושם הלא הכל ידוע לו, הכל כה חביב עליו. הכל כה יקר לו. אל ארצו שלו הוא הולך, כאל ביתו הוא שב, כאל משפחתו. ושם בודאי שינויים רבים, ואולי גם חיים אחרים, סואנים יותר, זורמים יותר. ובאיזה רצון, באיזה חשק יתמכר לחיים אלו. ומכיריו? וחבריו? באיזה עונג יפגש אתם: לחיצות-יד, נשיקות… האתה הוא זה? אי-אפשר, הו, כמה שונית? –

וזהרורה?

חמש שנים שלא ראה אותה, היקרה; והוא הן אוהב אותה כאהבתו את ארץ-ישראל. אינו יכול להפריד בין השתים…

ובעוד ימים יבוא קץ לפירוד, יבוא סוף למרחק, וזיו על-יד זהרורה, וזהרורה על-יד זיו, ידברו יצחקו, ישמחו. לב אל לב יריקו, נשמה אל נשמה ישפכו, והיו לבבם אחד ונשמתם אחת.

הלאה, האניה! קדימה! – –

גל חם הציף את פניו, ומלא גיל עזב את מקום עמדו, ויתהלך הנה והנה.

חבורת ערבים לפניו. שוכבים הם על גבי הסיפון, ראש איש על חזה רעהו, ודממה ביניהם. גם עיניהם נטויות אל האופק הרחוק, גם הן מבקשות את ה“חוף”… גם הם נדדו בעולם, תעו בנכר, והנה גם המה שבים אל אדמתם, אל ביתם. פתאום התעורר האחד, שחור-תלתלים ושחור-עינים, הכניס רגליו תחתיו, הפשיל ראשו, הבריק בעיניו, עצם אותן, ונהמת-אנחה התפרצה מגרונו, ואחריה לחן חרישי, אטי, עולה ויורד, ממושך מסולסל:

חָלַמְתִּי חֲלוֹם, חֲלוֹם אֹשֶׁר וָאוֹר,

חֲלַמְתִּי חֲלוֹם חַיֵּי חֹפֶשׁ וּדְרוֹר

שָׁם בְּאַרְצִי, אֶרֶץ זִיו וְאוֹרָה,

בַּיִת שָׁם עוֹמֵד, בַּיִת שֶׁלִי!

בל-די! בל-די! – עונים אחריו חבריו בהמית-עצב, וקולו של המזמר נעשה יותר ויותר עגום, מפרכס ורועד:

גַּלֵּי הָאֹקְיָנוֹס שָׁטְפוּ בִגְבוּרָה

גַּל רָדַף גָּל –

וּבְרִגְעֵי נִצְחוֹנִי הַגָּדוֹל הֱקִיצוֹתִי

וַאֲנִי עוֹד עֶבֶד!

– בִּלַדִי! בִּלַדִי!

המשורר נשתתק, ואנחה אחת התפרצה מפי כולם, אנחת געגועים. ושוב שתיקה.

בלדי! בלדי! בלדי! בלדי!

והלב התחיל פתאום צובט; דמעות עלו בעינים. נכון היה זיו באותו רגע לחבק את כל העולם, לאמץ את מרחבי הים אל חזהו, להתרפק על רחבי שמים. נכון היה לנשק ולחבק את הערבים אשר לפניו. הם נעשו לו כל-כך קרובים, חביבים כל-כך. שירת-געגועים לו שרו: בלדי! בלדי!

ושוב נשמע קול המשורר. הוא קם ואתו גם חברתו. נשענו כולם אל כותל הספינה, הביטו אל הים, אל המרחב. הגלים המו מתחת, הגלגלים רעשו, והמשורר מסלסל בכל כוחו:

אִלַיכִּי, בִּלַדִי, אִשְׁתַּקִּי,

הַמַּה עֻרְבַּתִּי אִלַיכִּי, בִּלַדִי!

רוצה הוא להחריש בקולו את הים, להשביח המון הגלים, להשתיק שאון הגלגלים:

אֵלַיִךְ, אַרְצִי, אֶשְׁתוֹקֵק,

הוֹמֶה לְבָבִי, אֵלַיִךְ, אַרְצִי!

והגלים נושאים את צלילי-שירתו, הלאה הלאה, אל עבר החוף אשר עליו יתגעגע, אל ארצו אשר יראה בחזון:

אֵרַא הִדַּבַּקִּי מֻכַּלַּלַּתֶּן

בִּל עֻשְבְּ אוּ זַהַר –

בִּלַדִי! בִּלַדִי!

ורוח הים נושאת את הדי-השירה הרחק-הרחק, אל אותה הארץ אשר עליה ישיר. המה יגיעו שמה עוד בטרם יבוא, ומסרו לה את המית נפשו, את המון געגועיו:

אֶרְאֶה גִבְעוֹתַיִךְ

עוֹטְפוֹת דֶּשֶׁא

כְּלוּלוֹת פְּרָחִים –

אַרְצִי, הָהּ אַרְצִי!

והלב הומה ועורג, הנפש כמהה וכלה. וצר נעשה פתאום על הסיפון. מחניק היה האויר מתחת ליריעה המתוחה. וזיו שב אל חרטום האניה. שם די מרחב, די אויר לנשימה, די מבט לעין. ומשם כאילו קרוב הוא יותר אל נוף-מאוייו…

(במסורת העם)

“כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו” –

ושטה לה תיבת-הגומא על פני השיחור, שטה ונושאת בתוכה את בחיר-האדם, את עתיד-העם, את “מושיעם של ישראל”…

כשל כוח-סובלם של בני אברהם יצחק ויעקב, גדול “הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם”, ויזכרו את האבות ואת אלהי-האבות ואת ארץ-האבות. זכרו את ארץ-מוצאם, את ערש-מולדתם, ותשוקה עזה תקפה אותם לשוב אל “הארץ אשר נשבע אלהים לאברהם לתת לזרעו”, לפרק מעליהם את עוּלם הכבד, לחדול פעם אחת מעבודתם הקשה והמעליבה, עבודה בשביל זרים, בנין על אדמת נכר. וישאו את נפשם לצאת מבית-עבדים וללכת שמה, לכנען, לבנות שם “ערי-מסכנות”, אבל להם, רק להם…

“ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שועתם אל האלהים”. כבר מלאה הסאה. קשה השעבוד מנשוא. ורעיון-הגאולה חודר ללבבות ועושה לו נפשות. השאיפה לחרות הולכת וגדולה מיום ליום, ותנועה קמה בין העבדים. קרן-אור נחה על פניהם העייפים והקודרים. שביב-תקוה האיר להם ותתעודד רוחם. ואנשי-לב עברו בעם וידברו השכם ודבר אל הניגשים והנענים, עוררו את רגש-כבודם בקרבם, את רגש-האיש שבתוכם, הזכירום יחוס-אבות וברית-אלהים, פיתחו בהם את הרצון לחיי-חופש, לחיי-כבוד, תחת חיי-עבדות וקלון. בני-לוי היו המעוררים, המתנבאים במחנה, המטיפים לחיים החדשים, ועמרם בן-קהת וביתו בראש המתנבאים. “עמרם גדול-הדור היה”, ומורה-דרך בתוך עמו, מורה דרך-הגאולה, ויוכבד אשתו ואהרן בנו ומרים בתו עוזרים על ידו. ויהי בית עמרם לנחמה לנדכאים, למקור תקוה ותחיה, ויאמינו כי בהם יוָשע ישראל. ותתנבא מרים: “עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל”… ויאמן עמרם. ותאמן גם יוכבד…

“וכיון שנולד הבן, נתמלא כל הבית אורה”. זיו-חדוה השתפך בכל מלוא הבית. השרה הקדוש-ברוך-הוא שכינתו בביתו של עמרם, וישמח האב ותגל האם. שטף הגיל ויעבור במושבות בני-ישראל, וישמחו גם שם: נולד הגואל, נולד המושיע… “עמד האב ונשק למרים, נשקה על ראשה: בתי, נתקיימה נבואתך”! והאם רוטטת מפחד ומאושר, עיניה לא תשבענה מזיו פני הילד, מבטת ומבטת אליו, אל ילדה חביבה, סמל הגאולה והישועה. “ותרא אותו כי טוב הוא”. וכל הבית מלא אור, אור… “וירא אלהים את האור כי טוב”…

דבר מה נפל בין בני-ישראל. שינוי רב ניכר בקהל העבדים. הם הישירו קצת את גבם, הזדקפו כמעט; מבט אחר לעין, וכאילו נהרו הפנים. האור אשר בבית עמרם פרץ גם חוצה. שמור שמרה יוכבד על בנה שלושה ירחים, במחבואים גידלתהו. “ולא יכלה עוד הצפינו” –

ושטה לה תיבת-הגומא על פני השיחור, שטה ונושאת בתוכה את בחיר-האדם, את עתיד העם, את “מושיעם של ישראל”.

­­­­­­­_________

עמדה התיבה בתוך הסוף אשר על שפת היאור. ובית עמרם ובני-ישראל מחכים לגורל “עתידם”. “ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו”. עומדת מרים מן הבוקר ועד הערב ומצפה. רועדת היא כולה, מלאה פחד ויאוש. “מה יהא בסוף נבואתה?…” ומשם, מבין הסוף, עולה קול בכי. הילד הגואל בוכה. מבקש הוא את הגואל אותו, את פודהו ממות. מה יהיה? מה יהיה? אך לא… נחמתם היחידה בענים לא תאבד, ילד-תקותם חיה יחיה. הנה בת-פרעה ונערותיה הולכות על-יד היאור. היא שמעה את קול הבכי. היא פנתה לראות מאין בא הקול. היא שלחה לקחת את התיבה… ותקרב מרים.

ובת-פרעה פתחה את התיבה “ותראהו את הילד”. גל-אור הציף אותה, שתי עינים גדולות ומזהירות הביטו אליה, ופנים רכים ועדינים ראתה אשר אין כמוהם ליופי, “ותאמר: מילדי העברים זה. ותחמול עליו”. אז תזכור בת-פרעה את גזירת אביה. רגע נלחמה בלבבה: התעבור על מצות אב, על פקודת מלך? והאור מן התיבה בוקע ועולה. עולה וחודר ללב הנסיכה, וחם האור ונעים האור. והבת עברה על גזירת אביה… שלחה להביא מינקת. בודאי רעב הילד, על כן יבכה. אך מה זה? הילד אינו יונק, מתמרמר הוא וצועק, טופח באגרופיו הקטנטנים על שד המצרית, ואינו רוצה לנגוע בפיו. “החזירוהו על כל המצריות כולן ולא ינק”… ומרים עודנה עומדת ורואה במראה. לבבה הגיד לה שאחיה הקטן, מושיע ישראל, לא יינק חלב מצריה. הוא לא יטמא את שפתיו. אמו – היא תיניקהו, יחד את חלבה יינק גם דמעות אחיו, דמעות עשוקים. דמעות צער ועלבון. והיה לבבו מקור אהבה ורחמים לעמו הנדכה, וגמלה בקרבו השנאה לצורריו ולמעניו, והיתה לארס צורב, לארס ממית כל רגשי עבדות והכנעה… “ותאמר אחותו אל בת-פרעה: האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות”? – “ותקרא את אם הילד”…

ויהי הילד לבת-פרעה לבן; “ותקרא שמו משה: כי מן המים משיתיהו”. ומרים מיהרה אל אחיה ותבשר את הבשורה הטובה, כי באה נבואתה, ניצל המושיע וּ“משֶה” קוֹרָא לו. ותגדל השמחה בקרב העם. משה! משה! – מוציא, גואל, מושיע! ואנחנו קראנו לו: יקותיאל – כי קוינו אל אל. שמעיה בן נתנאל – כי שמע ה' נאקתנו ובן ניתן לנו; אֲבִי גְדוֹר – כי אמרנו יגדור את פרצינו. והנה קראה לו בת-המלך: משה! כן, זהו שמו עדי עד. אצבע אלהים היא: פרעה גזר ובת-פרעה עוברת על הגזירה. אנחנו לא מצאנו שם לילד-תקותנו. כל אחד קרא לו כאשר עם לבבו. ובת-הצורר היא אשר מצאה: משה! כן יהי. הוא יוציא, הוא יגאל, הוא יושיע!…

_________

ומשה חונך בבית פרעה. חינוך-מלכים קיבל. חרטומי מצרים לימדוהו חכמה וכהני מצרים לימדוהו תורה. ואהוב הוא וחביב על הכל. לוקח לבבות ביפיו ומפליא חכמים בתבונתו. בת-פרעה מנשקת ומחבקת אותו. על ברכי פרעה ישב, משתעשע בכתרו, נוטלו מעל ראש המלך ונותנו על ראשו. מה יפה הכתר לראש הנער… הוד-מלכות על פניו וקסם בעיניו!

ויגדל משה. והוא עם בני המלך יתהלך. בהיכל-פרעה מושבו, ובת-פרעה היא “אמו”. אך חולם התהלך תמיד, על פניו היפים רובצת תוגה וצער העיב את אור עיניו. יום-יום יראה המון אנשים רומסים בטיט ובחמר, יום-יום ישמע קול שוט מצליף על גבי העובדים, יום-יום יקשיב לגידופי הנוגשים ולבכי המוכים. והוא מלא כעס ורוגז. לבו נכמר על האומללים האלה העובדים ויגעים בשארית כוחם, רומסים בחמר ובקש, “והקש נוקב את עקביהם והדם מתבוסס בחמר”. ועל גבם הערום שרידי פצעים אשר לא הגלידו. רק קרום דק עליהם, והנה – צליף! – נקרע הקרום והפצע זב דם. אנחות מתמלטות, דמעות נוזלות – והרגלים בוססות בטיט, בוססות בלי הרף, בלי מנוח… ולא יוכל משה להביט אל מעשי-רשע זה. דמעות עולות בעיניו, וכאב עצור בלבבו. והוא נמלט אל חצר-המלכות. שם, על-יד אחד הספינכסים, ישב, ובכה חרש. ואין איש יודע את צערו. אין מכיר את כאבו… הוא אינו מבין, מדוע ידאג ככה על גורל העבדים העברים. לא רק רחמים ירגיש אליהם, כי גם חיבה, חיבה יתירה. קרובים הם לו מאוד – ולא יבין מדוע… ופה – בהיכל-המלך לא ימצא עוד מרגוע. מעיקים עליו כל אלה האובליסקים והספינכסים, כל אלה ענקי-האבן הכבדים בדממתם ומאיימים בגודלם; היו לו לזרא אלילי מצרים ותועבותיהם, הכהנים ומנהגיהם, החרטומים ולהטיהם. היו עליו כולם לטורח. והוא גם הוא כמו זר בבית המלך. מרגיש הוא, כי אין לב פרעה אליו כתמול שלשום. רואה הוא את השרים והחרטומים מתרחקים מעליו מעט-מעט, כאילו יראים את פניו. רק בת-פרעה עודנה נאמנה אליו. היא האוהבת אותו כמאז. ובה יחסה. ומשה זכר פתאום את מקרה הזהב והגחלת אשר קרהו בהיותו ילד. שתי קערות שמו לפניו, באחת זהב ובשניה גחלת. והוא חשב אז רגע. הושיט ידו אל הגחלת ויגישה אל פיו. והוא זוכר: מראה נפלא ראה לפניו באותה שעה. כמעט שלח ידו אל הזהב, והנה מלאך בא ביעף, טס אליו ויעבר את ידו אל הגחלת, ויתן אותה בפיו, ושפתיו נכוו, ולשונו נכותה… הוא צעק אז מעצמת הכאב. אך שמע מסביב: הוא יחיה! משה יחיה! לא נגע בזהב! ובת-פרעה התנפלה עליו ותחבקהו ותשקהו, ותשאהו אל חדרה. הוא לא הבין אז דבר. כואב היה, וזמן רב נשאר כבד-פה וכבד-לשון. עכשיו הוא יודע. בנסיון עמד אז. בת-פרעה גילתה לו את הדבר. החרטומים ניבאו לו מלכות, ופרעה נבהל. הוי, כמה היו לו לזרא, הם ולהטיהם, אותותיהם ומופתיהם, נבואתם ולהגם.

ומשה יושב לרגלי הספינכס, ראשו על ברכיו, עיניו עצומות, צולל בתהום מחשבות: חוטא הוא לנפשו. יום-יום יראה עמל ואוון. והוא מחריש. למה לא יכזיב את החרטומים על פניהם? למה לא יקרא חמס באזני פרעה על העוול הנעשה לעבדים העברים? על רשעות הנוגשים ועל עינויי האומללים? כן, מעתה יתבע את עלבונם, הוא ידרוש משפט מאת פרעה… ונדמה לו למשה, כי עוד הפעם טס אליו מלאך ובידו רצפה, ויגע אל פיו, ויאמר: “הנה נגע זה על שפתיך, וסר עוונך וחטאתך תכופר”… ויתר משה ממקומו, וירגש את הצרבת על שפתיו: באש ידבר, להבות יחצוב. הגד יגיד לסובלים: קומו, עזבו סבלותיכם! ולמענים יגיד: השתחוו אתם למעונים!..

__________

משה קיים את נדרו. בו ביום התאונן באזני פרעה: אין מנוחה לעבדיך העברים. עובדים הם במאמצי כוחם. סוף-סוף יפלו בעבודה. ומה תועלת במותם? צוה ונתנו לעבדיך יום-מנוחה אחד בשבוע. פרעה הסכים. “הלך משה ותיקן להם את יום השבת לנוח”. הוקל מעט לאומללים. ניתן להם יום אחד אשר ישכחו בו ענים ועמלם, אשר ישכחו בו צרותיהם וסבלותיהם. והרגיש העבד את עצמו ביום זה חפשי, וחדר רעיון-החופש אל לבבו, חדור וחדור, והיה למשאת-נפשו כל הימים…

ומשה התקרב אל הנענים. שמע לשיחותיהם ואגדותיהם. הכיר לדעת את אלהי העבריים, אלהי אברהם יצחק ויעקב – “אל עליון קונה שמים וארץ”. את מינקתו מצא, את יוכבד, ויהי מבאי בית עמרם. הוא נקשר לבית זה. אהוב אהב את הלוי הזקן ובצמא שתה את דבריו. תורת אלהים חיים שמע מפיו, תורת אבותיו, תורת אמת וחסד, תורת צדק ומשפט. ויוכבד הזקנה נתחבבה עליו. ברחמי-אם קיבלתהו תמיד, ויש אשר לא היה איש בבית, ותהי גוחנת עליו ונושקת לו במצחו – נשיקת-אם, כל-כך רכה וחמימה, הרבה יותר נעימה מזו של “בתיה אמו”. כמה טובה היא זקנה זו! ומרים ואהרן – עוד לא ראה אנשי-לב כמוהם בין המצרים. כמה מתגאים הם במוצאם העברי, כמה עוז בלבבם ורגש-הכבוד בדבריהם. ומלבב אהרן בדברו, רכים כשמן דבריו, אט-אט עולים הם מן הלב וחודרים אל הלב, חרש-חרש הם מפכים מלה-טיפה, מלה-טיפה, והיו לנחל נובע, לזרם רך ומענג, זורם ומושך, שוטף ומושך…

ובאחד הימים נגלה למשה הסוד… מבית עמרם יצא, עמרם – אביו, יוכבד – אמו והעברים – אחיו… כל המון העבדים האלה – אחיו המה, עצמו ובשרו. אחיו רומסים בטיט, אחיו מוכים וניגשים, נענים ונרדפים. והוא – בבית המלך גדל… חיי-מנוחות היו חייו, ושבט נוגש לא ידע. יום-יום ראה אנשים עובדים עבודת-פרך, עובדים עד כלות נשימה, עד נפלם באין-אונים. והוא רק הצטער בלבו, חמול חמל עליהם ויבקש להיטיב להם. חוטא הוא. על רוב טוב התענג בשעה שאחיו סבלו חרפה ועוני. ורגש-חרטה תקף את משה, דמעות-נוחם פרצו מעיניו ויגברו רחמיו. כמו בצבת לוהטת נאחז הלב, צבוט וצרוב, צרוב וצבוט, והשפתים דובבות: אחי, אחי, “חבל לי עליכם. מי יתן מותי עליכם”! – – –

“ויצא אל אחיו וירא בסבלותם” – רואה הוא ועיניו זולגות דמעות. קשה העבודה “משא גדול על קטן, משא איש על אשה. ומשא בחור על זקן”. ומשה עוזר, נושא גם הוא במשא. “נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד”, “הולך ומישב להם סבלותיהם”. והשוטרים והנוגשים עומדים ומתפלאים: מה ראה “בן המלך” על ככה? מה לו ולבזויי-אדם אלה? מה ומי לו ביניהם? – אין זאת כי “מסייע הוא לפרעה”…

__________

ויראו בני ישראל את משה “נוהג בהם מנהג אחים”, מצטער בצערם וסובל בסבלותיהם, ותחי רוחם, ויאמינו כי בוא תבוא הישועה, כי קץ יבוא לענים. גואלם בתוכם… ומרים גילתה את נבואתה למשה. וישמור משה את הדבר בלבו… יום-יום התבודד על גבעות החול אשר מחוץ לרעמסס, ויחשוב את מחשבתו הגדולה: איך יוציא את אחיו מעבדות לחירות? לילה-לילה נועד בבית אביו עם זקני ישראל: איך יאחד את הלבבות, איך יעורר את כל העם להתקוממות אחת, כאיש אחד, בלב אחד – עוד רבים נעדרי-הרגש בישראל; העבדות המיתה כל רוח בקרבם, ומשועבד גופם ומשועבדה גם נשמתם. ורעיון אחד הציק תמיד למשה ולא נתן לו מנוח. יום-יום הרהר בו ולא מצא לו פתרון: “מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות?” למה זה נטל עליהם לשאת כל חרפה ומצוקה? ומרירות עזה מילאה את לבו, סערת-נקם התחוללה בנפשו, וחפץ אדיר נשאהו לנקום במענים, להשיב פעם מכה למכים, חרפה למחרפים, לדרוש את עלבון העשוקים ולשלם לרשע כרשעתו…

על גבעת החול ישב משה, עיניו נעוצות במרחב, כמבקש פתרונים לשאלתו הקשה והמרה, ופניו מלאים מרי. הס מסביב רק המית הנילוס תשָמע, ושאון עמום יגיע מעבר העיר, קול המון אנשים, קול הלמות פטישים, קול ענות גבורה וקול ענות חלושה. מרגע לרגע תנשא באויר איזו שריקה דקה וחדה, כמו שוטים מצליפים, ושוב אותו השאון העמום והממושך. מבלי משים הפנה משה את מבטו אל עבר העיר. מה זה? מה שם במרחק? שני אנשים רצים. האחד רודף אחר השני. הנה השיגהו. נדמה לו למשה כי שמע צעקה גדולה. נחוצה עזרה. וימהר משה אל המקום ההוא, “וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו”… כל דמו רתח בקרבו, אש הוצתה בעיניו, ואגרופו ברזל ירד על קדקוד הנוגש, “ויך את המצרי ויטמנהו בחול”…

הנה ההתקוממות הראשונה, ניתן אות-המרד. אין להכנע, אין להשפיל ראש. עלבון בעד עלבון, מכה תחת מכה – מידה כנגד מידה. ובמושבות בני-ישראל רבה ההתעוררות. מעשה גדול נעשה. רעיון-הגאולה נתחזק. יש דורש משפט… יש גואל-צדק… אך הס. בל יוָדע לאיש. עוד לא הגיעה השעה. סוד ואחדות! אם אלה לנו – נעשה הרבה. אם לא – ואבדנו. “תהיו משוּלים כחול”, אמר משה לישראל, כחול זה שטמנתי בו את המצרי; מה החול – גרגריו מאוחדים ודבוקים ומלוכדים, אף אתם כך; “מה החול – נוטלים אותו מכאן ונותנים בכאן ואין קולו נשמע, כך לא יצא דבר זה מפיכם”…

והקול נשמע בית פרעה, כי משה עבר אל אחיו העברים. אתם יעבוד ואתם יחיה. איזו תסיסה ניכרת בין העבדים. מקרי התנגשות היו בין שוטרי ישראל ונוגשי מצרים. נרגשת התנגדות למדינה. חוסר-משמעת בעבודה. ומשה הוא המעורר… לא לחנם ניבאו עליו החרטומים את נבואתם. הוא חפץ להקים את בני עמו ולכבוש את מצרים, והיה הוא למלך… ופרעה ציוה לשים עין על משה, לארוב לו ולדעת מכל מעשיו.

ויהי היום ומשה ראה “והנה שני אנשים עברים ניצים”. ויחר למשה מאוד: “שניהם אחים, שניהם חלשים, שניהם עבדים לפרעה – והם ניצים ומכים זה את זה”. ויאמר לרשע: “למה תכה רעך”?… אך שני העברים הניצים “עבדים” המה. מאלה אשר לא חדרה עדיין קרן-אור ללבבם, וחופש לא יבינו וכבוד לא יכירו. ודברים מרים שמע משה: “הלהרגני אתה אומר, כאשר הרגת את המצרי”?… “ויירא משה: אכן נודע הדבר”… אכן נודע לו הדבר שעליו חשב תמיד, שבו הרהר יומם ולילה, נודע לו הדבר השעבוד של ישראל: “לשון-הרע יש ביניהם, והיאך יהיו ראויים לגאולה?”…

כן; לשון-הרע הגיעה אל המלך. נמצאו מלשינים מתוך בני-ישראל עצמם. “וישמע פרעה את הדבר הזה, ויבקש להרוג את משה”. אי-אפשר היה להוסיף לעבוד במצרים. מרגלי המלך ארבו על כל צעד ושעל. העבדים בגו וברוח מבין העברים היו עוד רבים. משה בסכנה. בני משפחתו והעומדים בראש תנועת-החרות יעצוהו להמלט. הוא עוד נחוץ להם, ואין עליו לסכן עכשיו את נפשו. דבריהם חזקו עליו. “ויברח משה מפני פרעה”…

_________

יגע וכושל הגיע משה למדין. פה ימצא לו מנוחה. בפקודת אביו ובעצת הזקנים בחר לו את הארץ הזאת למקום-מקלט. אל כהן מדין יסור, אל יתרו. עוד מימי ילדותו יזכור אותו. בבית פרעה ראהו יום-יום, ויתרו אהב אותו מאוד, היה מחבקו ומלטפו. הוא היה היחיד ביועצי פרעה אשר לבו היה טוב תמיד לעברים, הגן עליהם ויתבע זכותם. איש חכם ונבון הוא, אוהב אמת ודורש משפט; על כן אולץ לעזוב את מצרים וישב אל ארצו, אל מדין. וכהן זה מאס גם באלהיו אשר עבד להם, וידבק כמעט באלהי העברים, באלהי האבות; וזקני ישראל קראו לו חובב על חיבתו לישראל, וגם רעואל – כי רֵעָה עם אֵל. כן; המדיָני הזה יהיה לו למגן וליועץ, לו יוכל לגלות את דבר ברחו מאת פרעה, גם את מחשבתו הגדולה על גאולת עמו מתחת סבלות מצרים. והמדינים הנודדים, המתיחסים גם הם על אברהם העברי, למודי-מדבר אלה, יוכלו להיות לתועלת לעברים בהמלטם מארץ עבדותם. יודעים המה ארחות המדבר ותעתועיו, יכול יוכלו להורות דרך, וטוב כי לא יעמדו לשטן לנמלטים ולא יתגרו בהם מלחמה.

צנח משה “וישב על הבאר”. ליאותו גברה עליו. פה יחכה. עוד מעט ובאו השואבות או הרועים ועדריהם, ושאל לכהן מדין ולאהלו. עיף העיף עיניו מסביב. לפניו ישתרע המדבר הגדול אשר עבר בו. ימים רבים תעה בדרכים. חקר כל הר וכל גבעה, כל נחל וכל עמק; תר את ים-סוף וסביבותיו, הגיע לעציון-גבר ויבוא עד הלום. כחלום ארוך היו נדודיו אלה: ככה ינודו גם בני עמו אחרי צאתם ממצרים. בדרך זו יוביל אותם. הוא עוד יוסיף לחקור, עוד יוסיף לדעת את המדבר. היה יהיה לרועה עם המדינים, והיה גם הוא לבן-המדבר כמוהם, יכיר כל צור וכל סלע, כל מעין וכל מבוע, ועמד בראש העם והלך לפניו עד בואם אל המנוחה ואל הנחלה, עד הגיעם לכנען, מקום מולדת האבות… ויזכור משה את אחיו אשר במצרים. ועיניו נישאו מעבר לחולות המדבר ולסלעיו, מעבר לים ולמפרציו. שם, מאחורי מדבר גדול ונורא, על שפת היאור – נמקים בני עמו בעבודתם, והושיע לא יוכל. והוא מפני אחיו ברח. הם לא ידעו לשמור סוד, עוד יש חסרי-לב בישראל. לא כולם מבינים את ערך החופש, לא בכולם יש בכרת כבודם. עוד רבה העבודה. והוא אולץ לברוח… אבל אין להוָאש. עמרם אביו ואהרן אחיו, ויתר זקני ישראל, יוסיפו לעבוד עבודתם, יוסיפו להטיף לתחיה ולגאולה. והוא – לא לחנם יתעה במדבר: מצוא ימצא דרך…

אך עלבון אחיו ידריכהו מנוחה. למה זה יסבלו תמיד? מדוע ישלט תמיד התקיף? מדוע אין צדק בעולם? ושני העברים הניצים?… משה רעד לזכר הדבר. גם בין אחיו פשטה הרעה. עוד יקום איש על רעהו לדכא חלש ממנו…

הנה העדרים באים, גולשים הם מן ההרים, רועות ועדריהן, רועים ועדריהם. הרועות ממהרות, מאיצות בצאן, נחפזות אל הבאר. בנות-מדין הנה. “ותדלינה ותמלאנה את הרהטים”. אך הרועים באו, הפיצו את צאן הרועות, גירשו את הבנות, ויגישו את צאנם הם אל הרהטים המלאים. ובנות-מדין נתנו קולן בבכי, נשאו עיניהן לעזרה, ויפגעו מבטיהן במבט הזר היושב על-יד הבאר, “איש מצרי” כנראה, ועיניו מלאות צער וזעם. לא יכול האיש לסבול את אי-הצדק, לא יכול לראות בגבור עוד פעם יד התקיף, יד הרועים החזקים על הנשים החלשות. ויתמרמר מאוד למעשה-הרשע, “ויקם משה ויושיען… גם דלה דלה וישק את הצאן”…

ומה שמח משה בהודע לו, כי הרועות אשר הציל בנות יתרו הן. וגם יתרו שמח לקראת אורחו, מושיע בנותיו, לקראת הילד הקטן והיפה אשר אהב בבית פרעה. “ויואל משה לשבת את האיש”, ויספר לו את כל אשר עבר עליו, ויתאר לפניו את עני עמו, וידבר על רעיון הגאולה ועל סודו הגדול. ויתרו שמע בשים-לב, הביט אל האש הנוצצת בעיני בן-שיחו, ויאמר: “זה הוא האיש שעתיד לגאול את ישראל ממצרים”…

________

ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו כהן מדין; וינהג את הצאן אחר המדבר, ויבוא אל הר-האלהים חוֹרֶבָה"…

הוא עבר כבר את המדבר לארכו ולרחבו, הכיר כל בקעה וכל הר, כל מעין וכל נחל; החום אכלהו ביום והקור בלילה, סבל צמא ושרב, הסכין אל תלאות המדבר ותהפוכותיו. ופה על-יד החורב אשר בהרי הסיני ירעה את צאנו. לעתים קרובות יבוא הנה. האורחות הבאות ממצרים תעבורנה על פני ההר, והיורדים מצרימה יעברו גם הם שמה, והשתחוו כולם אל מול החורב, כי קדוש ההר לשבטי-המדבר. ענני-שחקים רובצים על ראשו תמיד, ואורות מנצנצים מלמעלה: אין זאת כי אלהים איוה את ההר הזה למושב לו!…

ושאל משה את עוברי-המדבר למצרים ולשלום אחיו העברים אשר שם. ופעם הוגד לו, כי רבים מן העברים, אשר בני-אפרים יקראו, עזבו את מצרים, וכולם אנשים גבורי-חיל ואמיצי-לב. משה שמח לבשורה, ולבו נכסף לדעת את אשר קרה במצרים ואם אמת בפי המספרים. אורחות רבות הגידו לו כי נכון הדבר. והוא ביקש את בני-אפרים במדבר, חקר ודרש את כל השבטים הנודדים אולי ראו, אולי שמעו. אף איש לא ראה ואיש לא שמע. רק אחרי עבור ימים רבים סיפרו המדינים אשר שבו מן הנגב, כי עברו אמנם שם בני-אפרים, ויריבו את יושבי הארץ, “והרגום אנשי גת – כי ירדו לקחת את מקניהם”. הוא הרוה אז את חול המדבר בדמעותיו, דמעות צער ובושה. אם כן, אמת היתה השמועה. נסה ניסו אחיו לפרוק את עול המצרים וגם הצליחו. אך בגת נפלו חללים… והוא במדבר ינוד, רחוק מאחיו בצרה. וכי נמלטו אחיו, לא ידע ולא חש לעזרתם. בני-אפרים האומללים! בני-לוי ובני-אפרים היו תמיד נכונים להלחם לחופש. האחרונים התגאו תמיד ביוסף אביהם, זכרו את גדולתו במצרים, ויעטו גם הם גאוה ומלכות.

יוסף! – ולפני משה עברו כל חיי האיש הזה, ככל אשר סיפרו לו על אודותיו, על חלומות ילדותו, על המכרו לעבד ועלותו לגדולה, על רוב חכמתו ורוב כבודו במצרים. ויש אשר יכעס משה על זקנו זה, כי הביא את יעקב אביו ואת אחיו מצרימה ויושיבם בארץ גושן. הנה אשר עלתה להם בגדולתו… אך זכור יזכור משה את דברי יוסף לפני מותו. צוואה זו היא למקור נחמה לבני-ישראל. בלחש-קודש היא נמסרת מפה לפה: “ואלהים פקוד יפקוד אתכם, והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב… פקוד יפקוד אתכם, והעליתם את עצמותי מזה אתכם” – – –

וירם משה את מטהו אשר בידו. הלא “מטה-יוסף” הוא. אצל יתרו מצאהו, כי ראה יתרו את המטה בבית פרעה “וחמד אותו בלבו, ולקחו והביאו ונטעו בתוך גן שלו”. הרבה שמע משה על-אודות המטה הזה, מטה-הפלאים, מטה-האלהים. ביום כלות השמים והארץ וכל צבאם, ברא אותו אלהים בין השמשות ולאדם הראשון בגן-עדן נתנו, “ואדם מסרו לחנוך, וחנוך לשם, ושם לאברהם ואברהם ליצחק, ויצחק ליעקב, ויעקב הוליכו למצרים, ושם נמסר ליוסף”. ופתאום אבד המטה… מטה-הדורות הוא, מטה-אבות, מטה-ירושה – וחכה יחכה לבן-האבות כי יבוא וגילה את מקומו, ולקחו אתו, והראהו לבני עמו, וידעו כולם כי אלהי האבות אתו, וכי בו בחר אלהים לעושה דברו… והנה מטה-הירושה בידו הוא. זה האות הראשון אשר הראהו האלהים. הוא יורש האבות. את מטם מצא, את מטה-המשפחה, את מטה אברהם, את מטה יצחק, את מטה יעקב, את מטה יוסף. על מטה זה ישען כל בית-ישראל. והוא אשר ימלא אחר דברי יוסף האחרונים: “והעליתם עצמותי מזה אתכם”… על ידו יפקוד אלהים את עמו…

שמש המדבר יקדה ממעל, והחול להט מתחת. וגדי קטן נפרד מהעדר, נעץ שתי עינים תועות ותוהות במרחב הישימון. עמד רגע ויתבונן סביביו, ואחר נשא רגליו ויברח, הרחק-הרחק מהעדר. אל החורב רץ. משה ראה את הגדי בורח וימהר אחריו להשיבו. אך הגדי רץ בכל כוחו אל עבר הצור אשר בחורב. שם עמד. הכניס את ראשו הקטן אל נקיק הסלע, וישת מן המים אשר בתוך הנקיק. משה עמד ויבט אל הגדי הרך השותה לצמאונו, וגל-רחמים שטפו: גדי מסכן! ציחה-צמא היית, עיף וכושל-ברך רצת, ואני רדפתי אחריך, הוספתי להוגיעך, וכמעט נפלת. לא, לא תשוב עוד ברגליך אל העדר. עיפת, חביבי. על כתפי ארכיבך, גדיי הקטן, על זרועותי אשאך! וירכב משה את הגדי על כתפיו וישיבהו אל העדר.

אט-אט גוע היום במדבר. גלגל-אש גדול ירד מעל לחורב, ותפל דלקה בשמים. נגוהות-הוד עטו את הר-האלהים. תמרות-זוהר בקעו ועלו מבין צוקי הצורים. וישתפך הזוהר מסביב וישטוף את כל סיני על כפיו ועל סלעיו, ויזרום משם והלאה על פני כל רחבי השממה. אש אדומה הוצתה, ויאדם הרקיע אשר ממעל, ויאדם החול אשר מתחת, ויאדמו הקוצים והאבנים, השיחים והברקנים, וטבולי-דם עמדו גם הצאן. להבות ארגמן התלקחו במרחב. כל המדבר כולו בוער באש. ומשה לא יגרע עין מהר-האלהים. דומם יביט אל אש-הפלדות המתהלכת שם, ונוגה לה כעין התכלת, והפכה פתאום אדמדם, והתנפצה אל חודי הסלעים והיתה ככרכוב-פז לראשיהם; ובעוד רגע והנה כל צבעי הקשת לה, חליפות גוונים ושלל אורות – ולב משה מלא חרדת אלהים. מה זאת? לבת-אש פרצה בסיני, שלהבת-יה, ותאחז בסנה. הלהבה הולכת וגדלה, “הסנה בוער באש”; הלהבה שורפת ומלחכת, לוהטת ואוכלת, “והסנה איננו אֻכּל… אסורה-נא ואראה את המראה הגדול הזה: מדוע לא יבער הסנה”? – ויקרב משה. ולבבו דופק, עיניו תוהות ואזניו שומעות קול מתוך הסנה: “משה, משה!” ויבהל משה ויאמר: הנני! וקול אדיר וחזק ענה: “אל תקרב הלום; שַל נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו – אדמת קודש הוא. אנכי אלהי אביך, אלהי אברהם יצחק ויעקב” – – –

“ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט אל האלהים…”

– – – מן הסנה אני דובר אליך, מן הקוצים. אות צער הוא לי. “ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים, ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, כי ידעתי את מכאוביו. וארד להצילו” – – – כסנה הבוער באש ואיננו אֻכּל, כן ישראל. אוכליו לא יוכלו לו. “ועתה לך ואשלחך אל פרעה, והוצא את עמי בני-ישראל ממצרים”. גם “תעבדון את האלהים על ההר הזה”. “כה תאמר לבני ישראל: אֶהְיֶה שלָחַנִי אליכם. פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים”, והיה אהיה אתכם בכל צרה!..

דממה קמה. נדם הקול. כבתה אש המדבר. צל עבר על פני החורב… וילט משה פניו באדרתו וישב אל עדרו.

_________

“ויהי בימים ההם – וימת מלך מצרים”… הבאים מעל גדות השיחור סיפרו את הדבר. וזיק תקוה האיר למשה, וקול אלהים דיבר בלבבו: “לך שוב מצרים, כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך”… ומשה הצליח לבוא בדברים על-ידי עוברי-אורח עם אהרן אחיו, וגם הביאו לו תשובה כי אמנם מת מלך מצרים ויקם מלך חדש, אבל השעבוד עוד גדול כבראשונה, ועת לעשות, ואהרן אחיו יוצא לקראתו המדברה… “וילך משה וישב אל יתרו חותנו, ויאמר לו: אלכה ואשובה אל אחי אשר במצרים, ואראה העודם חיים… ויאמר יתרו למשה: לך לשלום!” ויקח בן-עמרם את צפורה אשתו, בת יתרו, ואת שני בניו גרשום ואליעזר. “וירכיבם על החמור” לשוב מצרימה. ולא ישר הדבר בעיני יתרו, כי יקח גם את בתו ונכדיו למצרים, להוסיף גם אותם על קהל העבדים אשר שם, וימנע את משה מעשות כדבר הזה: “אותם שהם במצרים מבקשים לצאת, ואתה מוליכם?” אך משה לא יכול להסכים, כי ביתו לא יהיה יחד אתו במצרים, כי בניו לא יכירו את בני עמו – עמם, וכי לא יראו בפלא הגדול, בצאת ישראל מבית-עבדים: עם כולו יצא מעבדות לחרות – ובני לא יראו! על הר סיני יעמדו כולם וישמעו לקול אלהים – “ובני לא ישמעו כמוהם!” ויבן יתרו ללב משה, ויברכהו: “לך לשלום ותכנס לשלום ותבוא לשלום!” “ויקח משה את מטה האלהים בידו”, וישם לדרך פעמיו, הוא וביתו אתו.

ואהרון בא לקראת משה המדברה, “ויפגשהו בהר-האלהים וישק לו”, ויחבק את אשת אחיו ואת בני אחיו. “ויגד משה לאהרן את כל דברי ה' אשר שלחו, ואת כל האותות אשר צוהו”. ואהרן הגיד למשה את כל אשר עבר עליהם במצרים “בימים הרבים ההם”. עמרם ויוכבד לא היו עוד בחיים. ברך בירכו את משה בנם, כי קום תקום נבואת מרים. אבדה גדולה אבדה לישראל במותם. תנועת-החרות רפתה. העבודה קשה, השעבוד גדול, ואין לחכות עוד. כל רגע יקר… ויוָעצו שני האחים מה לעשות. הגד יגידו לבני ישראל את דבר הראות האלהים אל משה בחורב ואת אשר אמר אליו. בוא יבואו עם זקני ישראל אל פרעה מלך מצרים, והודיעו לו: “ה' אלהי העברים נקרה עלינו; ועתה נלכה-נא דרך שלושת ימים במדבר, ונזבחה לה' אלהינו”. כן; “שלושת ימים” יבקשו כי ירחיקו ללכת ולא תשיג אותם יד המצרים. אל המדבר הזה יבואו. אל מדבר סיני, ואל החורב יגשו, ועבדו את אלהים בהר-האלהים. אך כבד לב פרעה, והוא ימאן לשלח את ישראל. עוד רבה העבודה לפניהם. בתוך העם עצמו יש עוד לפעול ולעשות, להכשיר הלבבות, לעורר ולעודד, כי נואשו בני-ישראל מתקותם, כי כשל כוחם “מקוצר-רוח ומעבודה קשה”. “מה טף ונשים אלו עמך? – קרא אהרון למשה – על הראשונים אנו מצטערים, ואתה בא להוסיף עליהם!” הקדש תקדיש אותך כולך לעבודת הגאולה. בית ישראל – ביתך, ובני עמך – בניך. להם רק להם תקריב כוחך וזמנך, ואל יהיו אשתך ובניך לטרדה עליך. השב אותם מדינה. ואתה רק את עמך תדע!

ומשה הביט אל צפורה ואל שני בניו. כבש פניו בכפות ידיו, ויעמק חשוב. מלחמה בלב. אחר הרים ראשו, ועוז-ההחלטה בעיניו. אַט-אַט ניגש אל צפורה הרועדת מפחד, נשק לה על מצחה ובאזניה לחש: “לכי לבית אביך”… ואת הילדים חיבק ועליהם ציוה: לכו אחרי אמכם…

אנחה. דמעה. יללה. נשא הרוח את האנחה, בלע החול את הדמעה, טרף המדבר את היללה…

ומשה ואהרן הולכים מצרימה…

_________

חג היום בגושן, צהלה במחנה העברים. גואלם שב אליהם, ודבר ה' בפיו. “וילך משה ואהרון ויאספו את כל זקני בני-ישראל. וידבר אהרון את כל הדברים אשר דיבר ה' אל משה”. והזקנים אספו את העם, וינהרו כולם אל משה, ויביטו אל מושיעם, וחרדת קודש אחזתם: “מלאך אלהים לפניהם. קומתו כארז, שתי עיניו כגלגלי כוכב הנוגה, זקנו כאשכול התמרה, זיו פניו כזיו החמה, דיבור פיו כאש שלהבת”, ומטה האלהים בידו, מטה-הירושה, מטה-האבות… ואזניהם שומעות את קול אלהים היוצא מפי משה ככל אשר דיבר אליו: “אני ה' – והוצאתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלהים – וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אותה לכם מורשה – אני ה'…” וידע העם כי איש-האלהים הוא משה, כי בשם אלהי-האבות הוא בא, ויאמן העם; וישמעו כי פקד ה' את בני-ישראל וכי ראה את ענים – ויקדו וישתחוו…"

__________

יום-כבוד היה אז לפרעה, יום קבלת-פנים. כל מלכי מזרח ומערב הנכנעים לפניו באו לברכו לשלום ולהגיש לו אותות הכנעתם. “הביאו עטרות והיו מעטירים אותו”. והנה גם משה ואהרון בין הבאים. ועטרה לא הביאו ומנחה לא הגישו. ויביטו המלכים אל גובה קומתם, אל הדרת פניהם, אל העוז שבעיניהם, ותפול אימה עליהם, “ואחזם זיע ורתת וחלחלה, והסירו כתריהם מעל ראשיהם והשתחוו להם…” ופרעה מלך-המלכים יושב על כסאו ומסתכל באנשי-הקומה, הוד-מלכות להם, ולבו נע בקרבו. אך לא איש פרעה – ויפחד. הן אל הוא במצרים, הן עבדיו כולם את עפר רגליו ילחכו, ויחזק לבבו וישאל:

– מי אתם?

– בשם אלהי ישראל באנו!

– מה אתם מבקשים?

– “כה אמר אלהי ישראל: שלח את עמי, ויחוגו לי במדבר…”

– “מי ה' אשר אשמע בקולו?” כל אלהי העמים נמצאים בבית-גנזי, ואלהי ישראל איננו בתוכם. מה אלהיכם? “בחור או זקן הוא? כמה שנותיו? כמה עיירות כבש? כמה מדינות לכד? כמה שנים יש לו מיום שעלה למלכות?”

– אלהינו – כוחו וגבורתו מלא עולם. הוא היה עד שלא נברא העולם, והוא יהיה בסוף כל העולם. הוא אשר יצרך ונתן בך רוח חיים…"

– “ומה מעשיו?”

– “נוטה שמים ויוסד ארץ, קולו חוצב להבות-אש, מפרק הרים ומשבר סלעים, קשתו אש, חיציו שלהבת, רמחו לפיד, מגינו עננים, חרבו ברק; יוצר הרים וגבעות, מכסה הרים בעשבים, מוריד גשמים וטללים, מפריח דשאים ועונה חיות, מסיר מלכים ומקים מלכים…”

וקול אדיר פרץ ויבלע את דממת-הפחד אשר בהיכל. ראה פרעה את כבודו, כבוד-אל וכבוד-מלך, והוא חולל בפני עבדיו אשר מסביב לו; ראה והנה אימה נפלה על המלכים המתרפסים לפניו ולא מפני עוד מלכותו, וירגז, וילבש גבורה ויען:

– אני הוא אדון העולם, “כשמש אנוכי, הנותן חיי-עד”, יצור יצרתי את עצמי, לי היאור ואני עשיתיהו. אני האֵל, “לא ידעתי את ה', וגם את ישראל לא אשלח!”

ומשה ואהרון יצאו מעם פרעה…

_________

ויכבד המלך את עולו על בני-ישראל, ויצו את הנוגשים בעם ואת שוטריו לאמור: “לא תוסיפון לתת תבן לעם ללבן הלבנים כתמול שלשום. הם ילכו וקוששו להם תבן. ואת מתכונת הלבנים אשר הם עושים תמול שלשום תשימו עליהם, לא תגרעו ממנו; כי נרפים הם, על כן הם צועקים לאמור: נלכה נזבחה לאלהינו. תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה – ואל ישעו בדברי-שקר…”

ויגדל השעבוד שבעתים מבראשונה. “ויפץ העם בכל ארץ מצרים לקושש קש לתבן. והנוגשים אצים לאמור: כלו מעשיכם דבר יום ביומו – כאשר בהיות תבן… ויוכו שוטרי בני-ישראל” באכזריות חימה, “ויבואו ויצעקו אל פרעה לאמור: למה תעשה כה לעבדיך?” אך פרעה הכביד אזנו משמוע; רק טענה אחת בפיו: “נרפים אתם, נרפים”. ויוסף ענות את העבדים העברים, את ילדיהם שחט ובדמם רחץ; ויש אשר ציוה לתת אותם חיים בתוך הבנין, ילד – לבנה, ילד – לבנה, “והיו צועקים מתוך הבנין, צועקים מתוך הקירות”. ותמלא מצרים צעקה ויללה, אנחה ואנקה. ותרוה אדמתה דמעת עשוקים, ויקוצו בני ישראל בחייהם.

ומשה – נשבר לבו בקרבו. הנה אשר המיט על אחיו. להיטיב חפץ והנה הרע. גאולה דרש והעבדות גדלה. רגע-ספק בא, כמעט רפתה רוח משה, ובמר לבו קרא: "אדוני, למה הרעות לעם הזה? למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה – והצל לא הצלת את עמך!..

אך ה' עשה שפטים במצרים. את מגפותיו שלח בהם, האחת אחר השניה. הארץ והשמים התקוממו להם. “ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם, והדגה אשר ביאור מתה ויבאש היאור, ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור”. הנילוס דלל ויחרבו נחליו ואגמיו, והנה שרץ היאור צפרדעים. “ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים. וימותו הצפרדעים מן הבתים, מן החצרות ומן השדות, ויצברו אותם חמרים-חמרים – ותבאש הארץ”. סרחון וצחנה, אדי-רעל עולים מן האדמה, ו“כל עפר הארץ היה כינים בכל ארץ מצרים”, וכל מיני שרצים ורמשים. “צרעין ויתושין”, בריות שונות ומשונות, ערוב כבד, מילאו את הבתים ואת האנשים ואת האדמה ואת הבהמה, ויהי דֶבֶר בארץ “וימת כל מקנה מצרים”, “ויהי שחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה”. ותשחת הארץ.

עוד לא שבה מצרים לאיתנה. רק גאו מימי היאור ויעלו על גדותיהם, וישקו את האדמה, ויצמח כל עשב וכל פרי – “וה' נתן קולות וברד, ותהלך אש ארצה; ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד – כבד מאוד אשר לא היה כמוהו בכל ארץ מצרים מאז היתה לגוי ויך הברד את כל אשר בשדה מאדם ועד בהמה, ואת כל עשב השדה, ואת כל עץ השדה שבר”. חדלו הקולות, חדל הברד, והארץ שקטה כמעט. אך רוח-זלעפות באה מן המדבר ותלהט בחומה את כל היקום, “וה' נהג רוח-קדים בארץ כל היום וכל הלילה. הבוקר היה, ורוח-הקדים נשא את הארבה. ויעל הארבה על כל ארץ מצרים, וינח בכל גבול מצרים, ויכס את עין כל הארץ, ותחשך הארץ; ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ אשר הותיר הברד – ולא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה בכל ארץ מצרים”. “ויהי חושך אפלה בכל ארץ מצרים”, עצב ושממון, אבל ויגון, “לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלושת ימים”…

ולעברים היתה הרווחה. אסון הארץ גדל מאוד, ולא שמו עוד לב אליהם, כי בין כה וכה “אבדה מצרים”. ויראו בני-ישראל בכל אלה את אצבע-אלהים, את זרועו הנטויה ואת שפטיו הגדולים, ויגילו ויצהלו, “ולכל בני-ישראל היה אור במושבותם”…

ומשה לא הרפה מפרעה. אחרי כל מכה ומכה אשר הוכתה מצרים, בא וידרוש בשם אלהים: “כה אמר ה' אלהי העברים: עד מתי מֵאנת לֵעָנות מפני? שַלח את עמי ויעבדוני” – ופרעה כמעט נכנע. צרות מצרים המרובות דיכאו אותו עד מאוד, ויהי נכון לוַתר מעט על שלו: “אנכי אשלח אתכם וזבחתם לה' אלהיכם במדבר, רק הרחק לא תרחיקו ללכת… לכו נא הגברים ועבדו את ה'… גם טפכם ילך עמכם, רק צאנכם ובקרכם יוצג”… אך משה לא יוַתר, על דעתו יעמוד. לא חסד יבקש, כי משפט ידרוש. אחת הגיד ולא ישנה: “בנערינו ובזקנינו נלך; בבנינו ובנותינו, בצאננו ובבקרנו נלך, כי חג אלהים לנו”. ו“האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם”. בפעם הראשונה שמע פרעה בדבֵּר אליו איש בגאון, כאשר ידבר הוא אל עבדיו. משה לא ירכין ראשו, לא ישתחוה ולא יתרפס. וכאשר העיז פרעה להתל בישראל, להגיד מדי פעם בפעם “אנכי אשלח אתכם” ולהכביד לבבו בהיות לו הרווחה, להבטיח ולא לקיים, התעבֵּר איש-האלהים ויקרא: “עודך מסתולל בעמי לבלתי שלחם. גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות, ועשינו לה' אלהינו. וירדו כל עבדיך אלי, והשתחווּ לי לאמור: צא אתה וכל העם אשר ברגליך, ואחרי כן אצא”…

מכת מצרים האחרונה הגדישה את הסאה. “ויהי בחצי הלילה, וה' הכה כל בכור בארץ מצרים, מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית-הבור, וכל בכור בהמה. ויקם פרעה לילה, הוא וכל עבדיו וכל מצרים. ותהי צעקה גדולה במצרים, כי אין בית אשר אין שם מת”… אין זאת כי עם העברים הוא מקור כל אסונותיהם, ובשלו באמת כל הרעה. “ויאמרו עבדי פרעה אליו: עד מתי יהיה זה לנו למוקש? שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלהיהם. ויקרא למשה ולאהרון לילה, ויאמר: קומו צאו מתוך עמי, גם אתם גם בני-ישראל, ולכו עבדו את ה' כדברכם. ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ, כי אמרו: כולנו מתים”…

עוד לפני ליל-הנגף הכין משה את העם לצאת ביד רמה. צוה ציוה עליהם: היו כולכם נכונים לקראת אחד הלילות, “מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם, ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר”, כי ליל-שימורים הוא לה' להוציאכם מארץ מצרים. והנה הגיע ליל-השימורים, “וישא העם את בצקו טרם יחמץ, משארותם צרורות בשמלותם על שכמם; ויאפו את הבצק עוגות כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם”.

ומשה הלך ועמד על קברות המלכים אשר במצרים: יוסף! יוסף! פקוד פקד אלהים אותנו, “והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל”; אם תרָאה אלינו – טוב, אם לא – והיינו נקיים משבועתך! ויזדעזע ארונו של יוסף… “ויקח משה את עצמות יוסף עמו”…

“וחמושים עלו בני-ישראל מארץ מצרים. ויסעו מרעמסס סוּכּוֹתה, כשש מאות אלף רגלי, הגברים לבד מטף. וגם ערב-רב עלה אתם, וצאן ובקר – מקנה כבד מאוד. ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא; פן ינחם העם בראותם מלחמה, ושבו מצרימה. ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים-סוף. ויסעו מסוכות ויחנו באיתם בקצה המדבר”, וילכו משם ויחנו על פי-החירות בין מגדול ובין הים, נוכח בעל-צפון.

ויוגד למלך מצרים כי ברח העם, ויקח שש מאות רכב בחור וירדוף אחר בני-ישראל, וישיגו אותם חונים על הים. וישאו בני-ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם, וייראו מאד ויצעקו אל ה' ואל משה: המבלי אין קברים במצרים, לקחתנו למות במדבר? מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים? הלא – זה הדבר אשר דיברנו אליך במצרים לאמור: חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר"… ומשה הבין לנפש המתאוננים. עוד רחוקים הם מהלחם לחופש. רק זה עתה יצאו מבית-עבדים, ואת כבלי-עבדותם עוד לא הסירו. והנה המפגע הראשון על דרכם: סגר עליהם המדבר, סגר עליהם הים, ומצרים רודפים אחריהם – ואיך לא ייראו? וירגיעם משה: "אל תיראו! כי אשר ראיתם את מצרים היום, לא תוסיפו לראותם עוד עד-עולם. ה' ילחם לכם – ואתם תחרישון!…

“ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה, וישם את הים לחרבה, ויבקעו המים”. ושבטי ישראל מנצחים זה עם זה. פחד הים גבר עליהם. “זה אומר: אין אני יורד תחלה לים; וזה אומר: אין אני יורד תחלה לים. קפץ נחשון בן-עמינדב, הוא אחי אשתו של אהרון, וירד לים תחלה”, “ויבואו בני-ישראל בתוך הים ביבשה, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. וירדפו מצרים ויבואו אחריהם, כל סוס פרעה – רכבו ופרשיו, אל תוך הים. ויהי באשמורת הבוקר, וישב הים לאיתנו, ומצרים נסים לקראתו” – – –

באותה שעה עמד עוּזא שר מצרים אשר במרום וישתטח לפני היוצר ויאמר: אדון העולמים, ברחמים בראת את עולמך, ולמה זה תטביע את בני? אסף הבורא את כל מלאכי-מרום ויגד: שפטו ביני ובין שר מצרים. התחילו שרי האומות ללמד זכות על מצרים. וירא מיכאל שר ישראל כי כן, וירמוז לגבריאל. “טס זה למצרים טיסה אחת ושמט לבנה עם טיטה ותינוק אחד עמה ששיקעוהו בבנין”, וינח אותה לפני האלהים: “כך שעבדו את בניך!” – “וינער ה' את מצרים בתוך הים; וישובו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים – לא נשאר בהם עד אחד… ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים. וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו”…

בא החלום. קמה נבואת מרים. יצא העם מעבדות לחרות. מעבר לים-סוף הנם, ויד מצרים לא תשיגם. “ותקח מרים הנביאה את התוף בידה ותצאן כל-הנשים אחריה בתופים ובמחולות”. ותעבור הרינה במחנה, ויעורו ששים רבוא האיש, ויפלו ששים רבוא כבלי ברזל, וירעד המדבר, ויזדעזע הים, ושירה סואנת בקעה את האויר, שירת-דרור. "ותען להם מרים:

שִׁירוּ לַּה' כִּי גָאֹה גָּאָה

סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם!"

ומשה לא יאמין למראה עיניו: האומנם כבר היה הדבר הזה? האומנם לא יהיו עוד אחיו עבדים לפרעה במצרים? הים שטף הכל. חיים חדשים הולכים ובאים. דרך גדולה ורחבה פרושה לפניו. בה יוביל את ישראל. היעצור העם כוח ללכת אחריו? התעמוד לו חדות-חרותו בכל עת צרה? היתגבר על כל המכשולים והמעצורים? ויזכור את ה“סנה הבוער באש ואיננו אֻכּל”, וידע כי יש אחרית לפעולתו, כי השג ישיג את משאת-נפשו.

"אז ישיר משה ובני ישראל:

יְמִינְךָ יְהֹוָה נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב.

וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרוֹנְךָ - יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ.

וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ-נֵד נוֹזְלִים

קָפְאוּ תְהוֹמוֹת בְּלֶב יָם.

אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל - תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי

אָרִיק חַרְבִּי - תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי.

נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ - כִּסָּמוֹ יָם צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים.

מִי-כָמוֹכָה בָּאֵלִם ה' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ

נוֹרָא תְהִלּוֹת עֹשֵׂה פֶלֶא!"

“ויסע משה את ישראל מים-סוף”…

עברה שעת-החדוה הראשונה. פג שכרון-הגאולה. והמחנה הכבד נע ויצא אל מדבר שור… מעבדות אמנם יצאו, אך אל השממה באו. מארץ-ברכה ניתקו, ואל ארץ-ציה הוטלו. בישימון הם הולכים, ולאן – לא ידעו…

חול קודח, שמש יוקד. סלעים הֲרֵרִים, כֵּפים זועפים, שמים קלויים, מרחב לוהט. שלושה ימים בתוך כבשן-אש. ועייף העם, בכבדות יתנהל המחנה העצום. צללי אדם – האנשים והנשים, כפגרים נעים – הבקר והצאן. אט-אט יתנודדו הגמלים. תינוקות מוטלים על גבם, באין אונים ישכבו. לשונם לחיכם דבקה, ושפתיהם בחום צמקו. נשמת אפם – להב המדבר, ותוכם – צרבת השרב. מים! מים!

ומשה רק הוא עוד ער ואמיץ. זקן מלא-ימים ומלא-עלומים. כוחו לא כשל, ורוחו לא נפל. עובר הוא במחנה, מנחם ומעודד, מחזק ומעורר. נכמרו רחמיו על עמו, המה לבו להמון הצמאים, ההולכים כואבים וקודרים, חותם התלונה בפניהם ושאגת-הזעף מעל שפתיהם נשרפה… חפץ היה לשאת את כל העם הזה בזרועותיו, “כאשר ישא איש את בנו”, כאשר נשא את הגדי הרך והמסכן בכשלו בדרך. יודע הוא: עוד מעט ופקעה סבלנות העם, עוד מעט ופרצה התלונה. ועוד רחוק הדרך עד אילים, זה נוה-המדבר הנאה, מקום מים ותמרים. מה יעשו המסכנים? במה ירווּ את צמאונם?

ויביאם משה אל באר המים המרים אשר בדרך אילים. “ולא יכלו לשתות מים ממרה”. אך גדול היה הצמא. שריפת-אלהים היתה בקרבם. “וימתקו המים”…

שתים-עשרה העיינות ושבעים התמרים אשר באילים השיבו את רוח הנודדים. נחו שם מעט מעמל הדרך, ויעברו “אל מדבר סין אשר בין אילים ובין סיני”. עוד הפעם מרחב-ישימון, עוד הפעם כבשן-אש. “אין חתימת דשא ואין אַמת צל”. חש העם את תלאותיו בדרכו הראשונה, וירעם. “וילונו כל עדת בני-ישראל על משה ואהרון במדבר”… היה היו התלונות לדבר יום ביומו. התאַווּ העבדים ל“סיר הבשר” אשר במצרים וידרשו “לחם לשובע”. שכחו את ענים ועמלם בארץ העבדות, וירגישו רק את ענוּתם במדבר. יום-יום ישמיע העם טענותיו ותביעותיו: “למה הוצאתם אותנו אל המדבר הזה, להמית אל כל הקהל הזה ברעב? למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בנַי ואת מקנַי בצמא?” אך משה לא יקצוף, מבין הוא ללב העם כי מר עליו. קשים הנסיונות אשר ינסהו בהם. והוא מפייס את המתלוננים, משיב בנחת וברוך: “ונחנו מה, כי תלינו עלינו? לא עלינו תלונותיכם כי על ה' – – –ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים, מבית-עבדים; המוליכך במדבר הגדול והנורא, וצמאון אשר אין מים, למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך”!..

עייפים ויגעים באו לפני רפידים. חומות שחם סגרו עליהם. חידודי צורים זקופים, שחורים, אדומים, ירקרקים, הקיפום. שמש אכזרית הכתה על ראשם ממעל, ואדמת ברזל ריתחה את רגליהם מתחת. רשפי-אש התיזו כתלי-האבן, ומחנק היה מסביב. גדול החום, מעיק החום. “ואין מים לשתות”… שם ברפידים נחל-עדנים, נוה-ברכה במדבר, עצי-פרי למכביר ומעינות מים מתוקים. אך עמלק פשט אז בנחל… שלוח שלח משה מלאכים לבקש מקום-חנות לעם. לא האמין המנהיג, כי יתקומם עמלק נגד ששים רבוא איש. עם כבד יצא לכבוש את המדבר, ומי יפריענו?

“ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים”… חסר-אונים היה אז העם, “עייף ויגע”. והנה מלחמה. מהומה במחנה. דאגה העיבה את פני משה: אם יגבר עמלק, ועלה כל עמלו בתוהו. כבוד העם יקל בעיני יתר שבטי המדבר, והתגרו בו בכל מקום בואו. עתיד העם תלוי במלחמה, פן ינוצח ונואש מתקותו, ונפלה רוחו. והיה עדי אובד. אין להתרפות ברגע כזה. נלחם וננצח! – “ויאמר משה אל יהושע: בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק… אנכי ניצב על ראש הגבעה, ומטה-האלהים בידי”! – –

המלחמה ניטשה בנחל, ומשה מפקד מעל הגבעה. בין אהרון וחוּר הוא עומד, זקוף וזועם כצור אשר על ידו, שלג זקנו מזהיר לפני השמש וברק עיניו – עוז וגבורה. מטה-האלהים בידו הנטויה, מטה-ישועה, מטה-נצחון. ונלחם ישראל למטה, ונשואות עיניו למעלה, אל הגואל, אל המושיע. אנקת חללים, תרועת לוחמים, צוחת נשים, שועת ילדים. כידון בכידון נתקל, וחרב בחרב פגעה. “והיה כאשר ירים משה ידו – וגבר ישראל; וכאשר יניח ידו – וגבר עמלק”. והשמש מוסיפה את חומה, את כל אִשה הריקה; להטה יגבר מרגע לרגע, והמלחמה הולכת וכבדה. רבים הנחשלים בישראל. הרעב והצמא החלישו אותם. “וידי משה כבדים”… עיף המנהיג הזקן מעמוד. הציעו כר וכסת לפניו, לשבת עליהם. אך הוא לא יאבה: “ישראל שרויים בצער. אף אני אהיה עמהם בצער!”… “ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה – – ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש”…

ישראל גבר. נוה-המדבר המבורך יהיה להם. אך זכר הסכנה הגדולה שמור בלבם. יגעי-נצחון פשטו ברפידים, ושבועת-הנקמה בפיהם: “מלחמה לה' בעמלק מדור דור”!…

נטושים בני-ישראל על פני הנחל, איש באהלו, איש באהלו. נעימה להם המנוחה, ועל נצחונם גאוָתם. הרגיש העם בכוחו, ויתעורר רצונו, וירום כבודו…

ומשה שמח לתוצאות המלחמה. עוד לפני עזבם את ים-סוף רצה להביא סדרים בעם, לשים לו “חוק ומשפט”. לתת לו תורת-חיים, להכניס בו אחדות ומשמעת. אל יהיו כעדר אנשים, אַל ילכו בלי מטרה ובלי הכרה. אך טרם הגיע הזמן. “עוד לא בא זיוָם” של בני ישראל. “משעבוד טיט ולבנים יצאו ואין יכולים לקבל תורה מיד”… עבודת-הפרך הטילה מום בגופם ובנפשם, “ואין דין שתנתן תורה לבעלי-מומים”…

עתה באה השעה. שני ירחי-הנדודים ומלחמת עמלק היו כמצרף לעם, כאבן-בוחן. מעתה יבין ישראל את אשר לפניו: נדודים ומלחמה, יסורים ופגעים, עד בואו אל המנוחה והנחלה, עד כבשו לו ארץ לשבתו עולמים. אך חוקי-חיים נחוצים. צריך לשרש את “תועבות מצרים” מקרבו. להסיר המידות המגונות אשר דבקו בו; צריך לבער כל רגש-עבדות מלבו, לטהר את נפשו, לרומם את רוחו, להגביר אמונתו באלהי האבות, באלהי ישראל: הוא אשר הוציאם “מכור-הברזל ממצרים” והוא אשר יביאם אל “הארץ הטובה”… סדר ומשמעת נחוצים טרם כל. בלעדי אלה – שוא כל עמל.

“ויבחר משה אנשי-חיל מכל ישראל”, מזקני השבטים, “אנשים חכמים וידועים, ויתן אותם ראשים על העם: שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. ושפטו את העם בכל עת”. אך צוה ציוה עליהם משה: “שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא-תכירו פנים במשפט, כקטון וכגדול תשמעון; לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלהים הוא; והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי – ושמעתיו”…

עצת יתרו היתה בזה. ממדין בא הכהן הזקן לברך את משה ואת ישראל, וישב את בתו אל אישה ואת הבנים אל אביהם. “ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל”. ראה ראה את רצון משה כי חזק ורוחו כי גדול. איש-האלהים האדם הזה ואת דבר אלהים עשה. זכור זכר יתרו את הצעיר הבא אליו באחד הימים, שבע טלטולים ושחור תלתלים, תלאות המדבר בפניו ואש-קודש בעיניו. אז גילה לו סוד… והנהו אותו הצעיר לפניו, לובן תלתלים ולובן זקן, וקדושה שבעתים האש אשר בעיניו. בראש המונים יעמוד. רבבות עבדים הוציא לחפשי. אכן היה הדבר: “עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים!”…

והיום הגדול בא.

“ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני – ויחן ישראל נגד ההר”…

הר האלהים!

עוד ברפידים הביטו אליו מרחוק. מעל הגבעות הוא נשקף, על פני כל המדבר יתנשא, גבוה וחסון. גבנונים גבנונים לו, כֵּפיֵ כֵּפים, שיני סלעים וחודי צורים. בוקר-בוקר יזרח כבוד-אל עליו. גלי-זוהר זורמים בנקרות ובנקיקים, קוי-אור נתלים בצורים, מפזזים ומרצדים, מזנקים ומשתברים. ונפזרו לרגלי ההר, ונתזו על הגבעות, והזהיבו את תילי החול, ושטפו את המרחב אור ונגוהות. צהרים – ו“אש אוכלת בראש ההר”, הקיפה הלהבה את כל המדבר, אש אוכלה אש. עשן מתמר מבין הכפים, וענן כבד ירבץ מלמעלה. ערב-ערב תכבה אש-אלהים על ההר, זיו ארגמן יוצק על ארבעת צוקיו, עננים ורודים- אדומים טסים במרום, מרחפים כה וכה ומסתלקים; וחשך פתאום המדבר, צללים מגיחים מכל עבר, ענקי-אבן מתמודדים, וכוסו פני ההר בערפל – נעלה כבוד אלהים!..

שלושה ימים התקדש העם, כיבס את שמלותיו, טיהר את גופו, כיון את לבו, והוא נכון לקבלת תורה…

“ויתיצבו בתחתית ההר” – –

זיזי צוקים בולטים ורומזים, עיני-שחור מציצות מן הנקיקים, נקרות צורים פערו לוע, אדירי-כפים כוננו שן, סלעי-מגור נתלו מעל לראשיהם, עוד מעט וצנחו כולם, עוד מעט ונשמע קול נפלם. הנה הם נעים, מעיקים, מאיימים:

"אם אתם מקבלים את התורה – מוטב.

ואם לאו – פה תהא קבורתכם"!..

“ומשה עלה אל האלהים” – –

דומם עומד העם ומביט אל מנהיגו. הנהו במעלה ההר. אט-אט יצעד, פסיעה-פסיעה, עליה-עליה, והוא הולך ורם, הולך ורם… כבר בלעוהו הצורים, רק לבנת-ראשו תבהיק מבין הגבנונים, כתם-אור מזדעזע למעלה – ויעלם…

דממה כבשה את המדבר. דממה כבדה ועמוקה. התעלף היקום. ששים רבוא לבבות עמדו מדפוק. “צפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה”. חרדת-קודש אחזה את כולם, “שותק העולם ומחריש”, דומם וקופא, מביט ומצפה…

רעד עבר במחנה. קול רעם התגלגל ברקיע. חשרת-עבים ירדה על ההר. “שָם אלהים… ויהי קולות וברקים וקול שופר חזק מאוד… וההר בוער באש עד לב השמים… ויעל עשנו כעשן הכבשן… ענן חושך וערפל… ויהי קול השופר הולך וחזק מאד” – – קול אדיר ונורא, “מפרק הרים, משבר סלעים”. מארבע רוחות המדבר הוא בא, מסוף העולם ועד סופו הוא הולך, מתחת יקרא, ממרום ירעם:

“אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ”!

“משה ידבר – והאלהים יעננו בקול”…

“ויחרד כל העם”. “פרחה נשמתם”, נשמת עבדים, ואחרת באה במקומה: נשמת עם, נשמת גוי גדול – “סגולה מכל העמים, ממלכת כהנים וגוי קדוש”… “קול אלהים חיים מדבר מתוך האש” שמעו. תורת-אמת קיבלו, חוקי-חיים ומשפטי-צדק ניתנו להם. וששים רבוא איש נפלו אפים ארצה, וקול אחד יצא מפי כולם:

“נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע”!

וכרובי-תום ירדו ממרום, זכי-כנף וקלי-מעוף, כתרי-הוד בידיהם, ויענדום לראשי המשתחוים, שני כתרים לאיש, שני כתרים לאיש – –

"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם –

וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים!"

_________

ארבעים יום וארבעים לילה התבודד בהר, התיחד עם בוראו, סיגף את גופו, טיהר את רוחו, “ויהי שם עם ה'”…

ארבעים יום וארבעים לילה נתן דין לעצמו וחשבון לנפשו. חשב על עמו ויהרהר בעתידו. מה גורל העם? ומה כוחו הוא? היגמור את אשר החל? “עם קשה עורף” – הישמע אליו, היבין אותו, הידבק באלהיו? ואולי כבר השחיתה מצרים את נפשו עד היסוד, ואין תקנה, ואין תקוה? רק יחידי-סגולה אשר שאר-רוח להם, אלה יהיו לעם, אלה יהיו “ישראל”, והשיגו את משאת-נפשם, והנותרים – בענים יאבדו, בעבדותם ימקו, ותעו במדבר ללא-אל וללא דרך… אך לא. הבן יבין העם. “הניסה אלהים לבוא ולקחת גוי מקרב גוי, במסות, באותות ובמופתים ובמלחמה, וביד חזקה ובזרוע נטויה, ובמוראים גדולים, ככל אשר עשה ה' במצרים?” כולם, מגדול ועד קטן, "בנים לאלהים; טיפול הם דורשים, רחמים הם טעונים!

קדוש וטהור, זך ועליון, הוא יורד מן ההר, ושני לוחות-הברית בידו, הברית בין אלהים ובין ישראל, שני לוחות העדות. אל עמו הוא יורד, אל כל עמו. כה יאמר אליהם: “ה' אלהינו כרת עמנו ברית בחורב”…

אך מה שם? מה “קול העם ברעה?” מה קרה?

“ויהי כאשר קרב אל המחנה”, ולא האמין למראה עיניו: עגל… מחולות… תרועות… עתר קטורת… האל מחנה ישראל ירד?

ויעמוד משה נואש. חרון אין-אונים תקפהו, רפו ידיו, כבדו הלוחות, “פרח כתב האלהים מעליהם”… ושברים ניתזו לכל עבר. ניפץ את לוחותיו!..

רועד מקצף התנפל אל המחנה. ראוהו החוגגים ונרתעו לאחור. בחמת-רוח הרס את העגל “וישרוף באש ויטחן עד אשר דק”. חדלו המחולות, פסקו התרועות. איש לאהלו, ישראל! ומשה התמרמר אל אהרון, שפך דמעות צער ועלבון, כעס וחמלה: “מה עשה לך העם הזה, כי הבאת עליו חטאה גדולה?”…

מה לעשות? פרוע העם. אמנם לא אשמתו בו. ערב-רב שעלו אתו ממצרים – הם עושי העגל, והעם נגרר אחריהם. לא יכלו אלה הנכרים להאמין באלהים אשר ערפל חתולתו. וגם המנהיג סר מעליהם, גם הוא “בושש לרדת”… ולא אבו שמוע לקול אהרון וחוּר אשר הזכירום את ה' אלהיהם. את חוּר הרגו, ואהרון רודף-השלום ואוהב-השלום ראה “את העם כי ברע הוא – ויצא העגל הזה”… אך אין להניח הדבר. כל הבנין יהרס. היסוד כבר התערער, ולשוא כל יתר העבודה. נחוץ ליסר את העם. אַל יוסיף לחטוא. ומלחמה התעוררה בלב המחוקק: היסלח גם הפעם? הירחם? לא. רחמים אלה מות בהם, הרס, כליון. “וביערת הרע מקרבך”!

“ויעמוד משה בשעה המחנה, ויאמר: מי לה' אלי! ויאָספו אליו כל בני לוי. ויאמר להם: כה אמר ה' אלהי ישראל – שימו איש חרבו על ירכו; עברו ושובו משער לשער במחנה, והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו… ויעשו בני לוי כדברי משה. ויפול מן העם ביום ההוא כשלושת אלפי איש…”

אומלל ומדוכא שב משה אל אהלו. הוא עשה הרג בעם. בצאן מרעיתו השחית, את גדייו הכרית. הנה אשר הגיע לרועה הזקן… אמנם “חטא העם הזה חטאה גדולה”, אך לב משה לא יתנהו מנוחה. קשה הנסיון בשבילו. למה לו חיים אם תועלת אין בהם? מה עמלו לעמו, אם ברכה אין בו? גברו עליו יסורי-יאוש, ואל אלהים יקרא: “ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת”…

אבל גדול במחנה. הרגיש העם בחטאו. התרחק המנהיג מעליהם. הוציא אהלו מתוך אהלי בני-ישראל, “ונטה לו מחוץ למחנה – הרחק מן המחנה”… והר אלהים עשן כולו, גדול הערפל אשר עליו. חשכים וזועפים הצורים, מטילים אימה הסלעים. גערת-רעם תתפרץ פתאום. בת-קול משיבה:

“אוי להם לבריות מעלבונה של תורה!”

ומלאכי-חבלה ירדו מלמעלה, שחור-כנף וכבדי-מעוף, ויפרקו את כתרי-ההוד מעל ראשי העלובים – –

**"וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל **

אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב"…

__________

ארבעים יום וארבעים לילה אחרים התבודד משה בהר-האלהים. נשברו לוחותיו, נופצו חלומותיו, התפזרו תקוותיו. ומבקש הוא תיקון, עלית נשמה, שלמות בנפשו, עוז ברוחו ואמונה בכוחו…

ארבעים יום וארבעים לילה התנפל לפני ה' ויתפלל, ויתפלל. עזרה ביקש. מקור רחמיו נפתח בקרבו, ויחמול על עמו. שכח את מִרים ומרדם, ויזכור ענים ומרודם. ודמעות חמות שטפו מעיניו ותפילה חמה נבעה מלבו: “אדני אלהים, אַל תשכח עמך ונחלתך אשר פדית בגדלך – אַל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו”!

וירוח למשה. אוֹרוּ פניו. זיו-קודש השתפך עליהם. קרני הוד עטרו את ראשו. שבה אליו רוחו ותחי תקותו. ויפסול שני לוחות חדשים כראשונים. הורד יוריד אותם אל עמו. חדש יחדש את הברית בינו ובין אלהים – והיו הלוחות לעדוּת.

הנהו יורד אליהם. שפעת-אור באה אתו מן ההר. “וירא אהרון וכל בני-ישראל את משה, והנה קרן עור פניו”…

חיים חדשים החלו. נשכח מעשה העגל, ובנין המשכן התחיל. הרבה העם להביא את תרומותיו. חפצו לכפר את פני ה': “ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם”… וקרשים נבנה המשכן. יעקב אבי שבטי ישראל נטעם עוד במצרים. דאוג דאגו האבות לבניהם. ידוע ידע יעקב כי יעזבו בניו את מצרים ובנו מקדש לאלהים, עמד והכין להם קרשים. ארזים נטע ואת בניו ציוה: פקוד יפקוד אלהים אתכם, והעליתם מזה את עציכם אתכם, ובניתם בהם מקדש לאלהיכם!

המשכן הוקם. כהונת-עולם ניתנה לאהרון ולבניו, ועבודת-הקודש לבני לוי. ויקרב העם את מנחותיו ויעבוד את אלהיו. אך רוח רעה עברה בין הלויים. קינאו בכבוד משה, וקורח בן יצהר בראש המקנאים. את העם עורר ועל משה התאונן: “הוא מלך, ואהרון אחיו כהן גדול ובניו – סגני-כהונה; תרומה לכהן, מתנות-כהונה – לכהן, תרומת מעשר לכהן” – הכל להם, רק להם… “ויקהלו על משה ועל אהרון, ואמרו אליהם: רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' – ומדוע תתנשאו על קהל ה'?”..

“והאיש משה עָנָו מאד מכל האדם אשר על האדמה”. ההוא יתנשא על קהל ה‘? הן לא ביקש אף מאחד מהם כל שרות וכל עזרה, הן מעולם לא אמר אף לאחד מהם “שיטול דבר משלו ויטען על חמורו”. “רב לכם בני לוי”! הן "אין לנו אלא ה’ אחד ותורה אחת ומשפט אחד ומזבח אחד וכהן גדול אחד – ואתם מאתים וחמשים איש מבקשים כהונה גדולה!"…

“ובני קורח לא מתו” – –

עוד רבו המתאוננים והמתלוננים. רק נסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני, אחרי שנה של מנוחה ועבודת-אלהים, התחיל האספסוף מקונן: “מי יאכילנו בשר”?.. נרגנים “הביטו אחרי משה”: "ראה צוארו! ראה שוקיו! אוכל משלנו, שותה משלנו! אדם שנתמנה על מלאכת משכן, כל ככרי כסף ועל ככרי זהב – מה אתה רוצה שלא יהא עשיר?…

“הקדים משה לצאת, אמרו: מה ראה בן-עמרם לצאת? שמא אינו שפוי בתוך ביתו! – אֵחר לצאת, אמרו: מה אחר בן-עמרם לצאת, מה אתם סבורים? – יושב ויועץ עליכם עצות ומחשב עליכם מחשבות!”…

וסתם טרחנים “היו נוטלים בניהם ובנותיהם הקטנים, וזורקים לתוך חיקו של משה, ואמרו לו: בן-עמרם, מה הנאה התקנת להם לאלו? מה פרנסה התקנת להם לאלו?”…

ומשה סובל ושותק. נושא הוא טרחם ומשאם. אך יש אשר תפול רוחו עליו, אשר ישוב היאוש אל קרבו: הראוי העם? היבין העם?…

________

והנסיון האחרון בא.

בקדש אשר במדבר פארן הם יושבים. קרובה הארץ, ארץ האבות, ומשה שלח לתור אותה. הולכים הם ומתקרבים אל מטרתם… בכליון-עינים יחכה משה לשוב המרגלים. קצרה רוחו לדעת את הדרך בה ילכו וכבשו את הארץ. חפץ היה כבר להסיע את המחנה ולפקד על צבאותיו. הנה עתה יתעורר העם, ישכח תאנותיו ותלונותיו, הנה יקום כולו כאיש אחד ועלה לרשת את ארצו. סוף-סוף תבוא הגאולה האמתית. את אדמת אבותם יגאלו, והאדמה תגאל אותם…

מהומה במחנה. המרגלים שבו. ארבעים יום תרו את הארץ, ויביאו משם “מן הרימונים ומן התאנים, ויכרתו משם זמורה ואשכול-ענבים אחד, וישאוהו במוט בשנים – ויראום את פרי הארץ: זבת חלב ודבש היא”! – – נדחק ההמון מסביב, השתומם על הפרי הנפלא. התעוררו המתאוים. רירם נזל על. פיהם. אך מה יספרו האנשים? – – “אפס כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאוד – וגם ילידי הענק ראינו שם לא נוכל לעלות”!..

– “עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה”! – הפסיקו כלב ויהושע את המדברים רעה. הלא גם הם מן “התרים את הארץ” וימצאוה “טובה מאוד מאוד”.

– ארץ אוכלת יושביה היא, וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות – צעקו יתר המרגלים – עמלק יושב בארץ הנגב"…

זעקת-שבר פרצה מכל עברים. צוחו הנשים, רעמו הגברים. התגעש המחנה. אַיהו משה? איה אהרון? איפה הם המדברים בשם ה'? להמיתנו הם אומרים!..

“וילונו על משה ואהרון כל בני-ישראל: לוּ מַתנו בארץ מצרים, או במדבר הזה לו מתנו!.. ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב!.. נשינו וטפנו יהיו לבז!.. הלא טוב לנו שוב מצרימה”!..

ותגדל התלונה. הוסיפו הנרגנים שמן על המדורה. גברה ההתמרמרות ותהי ליללה. “ותשא כל העדה ויתנו את קולם”… לשוא התחננו אליהם כלב ויהושע, לשוא דיברו על לבם, ניחמום ויעודדום: “אם חפץ ה' – והביא אותנו אל-הארץ הזאת ונתנה לנו… ואתם אל-תיראו את עם הארץ, כי לחמנו הם… סר צלם מעליהם, וה' אתנו – אל תיראום”!…

אך זועה מסביב. פרא העם בזעמו. על מנחמיו יתנפל. אבנים עפות מכל עבר. רעש. מהומה. צריחה. וקריאת-זדון פילחה את האויר, וירעד המדבר, וירגזו ההרים, ויהום המחנה: מצרימה! מצרימה! “נתנה ראש ונושבה מצרימה”! – –

“ויפול משה ואהרון על פניהם, לפני כל קהל עדת בני-ישראל”… את פניהם בקרקע כבשו. אל יגלה צערם, אל תיראה בשתם. בחיק הישימון קברו אנחתם, ויבלע החול דמעתם… “ויהושע בן-נון וכלב בן-יפונה קרעו בגדיהם”…

לילה. התעטף המדבר שחורים. דממה כבדה רבצה במרחב. עמד העם מזעפו. איש בסתר אהלו יכלם. איש איש ועוונו, איש איש ויגונו. ידע העם כי חטא, ויכהו לבו. זכר קלונו ביום, ויציקהו הנוחם. גדל צער החרטה, ותפרוץ. אנחה ותעל דמעה. ובכי-תמרורים נשמע בדממה. “ויבכו העם בלילה ההוא”, גדולים וקטנים בכו, תאניה ואניה. כל העם “בוכה למשפחותיו, איש לפתח אהלו”… אך מה בצע בדמעותיהם, ומה מועיל בבכים? התאנף בהם אלהים וימאסם:

עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם – לֹא יָדְעוּ דְרָכָי,

נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי!..

בכיה של חנם בכיתם – ואני קובע לכם בכיה לדורות!..

ומשה יושב באהלו, ראשו שמוט על ברכיו, ובאזניו עוד תצלצל הקריאה הנוראה: נתנה ראש ונשובה מצרימה! – "עם נבל ולא חכם!… דור תהפוכות, דור עיקש ופתלתול!… ומה יהיה עכשיו? היש עוד תקוה? היש עוד לנסות? “במדבר הזה לו מתנו” – קוננו כולם. אולי ייעשה להם כדבריהם? “במדבר הזה יתמו ושם ימותו”… נפשם הוטמאה. עבדים הם כולם ובעבדותם ישארו. לא הם יבואו אל הארץ, לא הם יגאלו את אדמת אבותם… אך בניהם, אלה הטף אשר ברגליהם – מה חטאו? וילידי-מרחב. אלה לא ידעו עול, לא יכירו עבדות. יאבדו אבותיהם באשר יאבדו, אך אלה יחיו, וגדלו אמיצים וחפשים, והיה להם רצון ואמון, ועלו וירשו את הארץ… והוא? היראה בקום חלומו הגדול? הן זקן הוא ושב. מי יודע אם יחיה עד היום ההוא? אם יזכה להכניס את הדור הצעיר אל הארץ? – –

השחר האיר. יום חדש נולד במדבר. משה הרים את ראשו, הציצו עיניו באור הבוקע ועולה, וידע את אשר לפניו… בני-ישראל יוצאים מאהליהם. קודרים ילכו, ומסביב למשכן יתאספו. יודעים הם, כי קשה יהיה דבר ה' בפי משה. גדול עוונם מנשא, וגדול יהיה חרון אף ה'. ומשה כבר קבר את התקוה האחת בלבו, ויגדל חדשה במקומה. ימות הדור ויחי הדור! והנה יצא אל העם, בשורת-המות ובשורת-החיים בפיו:

“חי אני – נאום ה' – אם לא כאשר דיברתם באזני, כן אעשה לכם. טפכם אשר אמרתם לבז יהיה – והבאתי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה… ופגריכם אתם – יפלו במדבר הזה”! – –

דממת-צער במחנה. הרכינו ראש כולם, ניחמו על מעשיהם. “ויתאבלו העם מאוד”, ורחמים ביקשו:

הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' – כִּי חָטָאנוּ…

אך אין סליחה הפעם, אין רחמים בדין:

אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְהֹוָה בְּקִרְבְּכֶם!..

---

ארבעים שנה יתעו במדבר. ארבעים שנה – עד תום דור עבד וגדל דור חפשי.

ומדי שנה בשנה, בחודש החמישי בתשעה לחודש, עם ערוב היום, יעביר משה קול בכל המחנה: צאו לחפור, צאו לחפור! ויצאו וחפרו להם קברים ולנו בהם. ובבוקר עם עלות השחר, יקרא הקול: יבדלו החיים מן המתים! וקמו וחסרו מהם חמשה עשר אלף

---

שָׁקַע הַחוֹל תַּחַת מִרְבַּץ גּוּפוֹתָם,

דָּבְקוּ לָאָרֶץ – וְנִרְדָּמוּ…

יִמְתַּק לָמוֹ חֲלוֹמָם, חֲלוֹם רֹב בְּצָלִים, שׁוּמִים,

דְּוָדִים מְלֵאֵי בָשָׂר רַבִּים וַעֲצוּמִים.

עוֹד הַיּוֹם אוֹ מָחָר יַחֲלֹק רוּחַ קָדִים

עִם הָעַיִט גּוּפַת אַחֲרוֹן הָעֲבָדִים!..

שנים אחר שנים עוברות, ומשה קובר את דורו… מתה מרים, מת גם אהרון. דור אנשים אשר חי אתם, סבל אתם, שמח אתם, הצטער אתם – והוא הולך וכלה, הולך ותם. רק מתי מספר נשארו. ומרגיש את עצמו משה בודד. “מתה מרים – הוא ואהרון טיפלו בה, מת אהרון – הוא ואלעזר טיפלו בו, ימות הוא – מי יטפל בו”?.. רואה הוא אמנם את הדור החדש הולך וגדל. תקותו לא תכזב. אך לא דורו הוא… לא גמר את אשר החל. עבדים אמר להפוך לאנשים, המון פרוע לעם. והם לא הבינו, לא אָבו. הנה הם טמונים בחול, אכולי קנאה ותלונה, תאוה ומריבה: “השלים אותם המות עם אלהיהם”!.. והוא בן מאה ועשרים כיום. זקן הדור, דור-האבות ודור-הבנים. עומד הוא “בין המתים ובין החיים”… הנה הם נטושים הבנים בערבות מואב. ארץ ירושתם קרובה אליהם, קרובה. והוא כבר עייף, עייף. “לא יוכל עוד לצאת ולבוא”. מי יעמוד בראש העם? “בניו שלו אינם ראויים לנשיאות”. הוא לא טיפל בהם, לא השגיח עליהם. מסור היה כולו לעמו, ואת משפחתו לא ידע. מי ירעה את ישראל? מי ינהלם מי יַנחם? מי יאַמצם? מי יעודדם? “יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר, איש על-העדה אשר-יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, ואשר יוצאם ואשר יביאם – ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה”! –

ו“אלדד ומידד מתנבאים במחנה: משה מת ויהושע מכניס”… וירגז יהושע בן-נון. לכבוד רבו חרד, וימהר אל משה ויאמר: “אדוני משה – כלאֵם”!.. אך בת-צחוק עלתה על שפתי הנביא הישיש, נתן עיניו המזהירות בעבדו הנאמן, הניע ראשו הלבן ובדאגה אמר: “המקנא אתה לי? – ומי יתן כל-עם ה' נביאים, כי יתן ה' את-רוחו עליהם”!.. זה כל כך נחוץ להם, יהושע! ראה שם את המדבר הזרוע פגרים. “לא נתן ה' להם לב לדעת, ועינים לראות, ואזנים לשמוע”. מי יתן והצליחו בניהם אחריהם, מי יתן והיו נביאים כולם, וחי ה' בקרבם! – “משה מת ויהושע מכניס”… כן, יהושע תלמידי, יהושע הנאמן, “חזק ואמץ, כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם, ואתה תנחילנה אותם. וה' הוא ההולך לפניך, הוא יהיה עמך, לא ירפך ולא יעזבך – לא תירא ולא תחת”… היה, יהושע, רועה לעם. אך תרעה ולא תרדה. “עם זה שאני מוסר לך, איני מוסר לך תיישים אלא גדיים, וכבשים איני מוסר לך אלא טלאים – צא לך בעקבי הצאן, רעה את כל אחד ואחד לפי כוחו, היה סובל כל אחד ואחד לפי דעתו…”

דמעות נזלו מעיני המנהיג. כרע יהושע על ברכיו וישק את כנף מעיל רבו, ובכי עצור פרץ מגרונו. נשקוֹ משה על ראשו “ויסמוך את ידיו עליו”…

“הן קרבו ימיך למות”! –

עוד מעט ונאסף אל דורו, אל המתים. והוא כל כך נחוץ לחיים. וגם חפץ חיים. השעה הגדולה הולכת וקרבה – והוא לא יראנה. את צרת העם ידע, את צערו הכיר, ועכשיו שהגיעה טובתם של ישראל – “לא תעבור את הירדן הזה”… ומי יגיד אשר יקרה את ישראל מעבר לירדן? “כי יודע הוא את מרי העם ואת ערפו הקשה. הן בעודנו חי עמהם, ממרים היו עם ה' – ואף כי אחרי מותו”…

דממת-קודש במחנה. משה מדבר. אולי הפעם האחרונה:

"אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם, ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטריכם – כל איש ישראל. טפכם, נשיכם, וגרך אשר בקרב מחניך – מחוטב עציך עד שואב מימיך. לעבדך בברית ה' אלהיך ובאָלָתו, אשר ה' אלהיך כורת עמך היום, למען הקים אותך היום לו לעם, והוא יהיה לך לאלהים. ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האָלָה הזאת, כי את-אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום…

כי המצוה הזאת אשר אנוכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא, לאמור: מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה – ונעשנה. ולא מעבר לים היא, לאמור: מי יעבור לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה – ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו…

ראה, נתתי לפניך היום את-החיים ואת-הטוב, ואת-המות ואת הרע. העידותי בכם היום את-השמים ואת-הארץ – האזינו שמים ותשמע הארץ! – החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך.

שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום, אשר תצווּם את בניכם לשמור לעשות את-כל דברי התורה הזאת. כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם – ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה אשר אתם עוברים את-הירדן שמה לרשתה"! – –

“הגיעה השעה שאתה נפטר מן העולם” –

ומשה נפרד מעל העם, ברך כל שבט ושבט, ברך את ישראל כולו, ומחילה ביקש:

– “הרבה ציערתי אתכם על התורה ועל המצות, עכשיו מחלו לי”!..

בכי חרישי נשמע בעם:

– “רבנו ואדוננו! מחוּל לך! משה רבנו! הרבה הכעסנוך והרבינו עליך טורח, מחל לנו”!

התנודד איש-האלהים, ראשו שלג ירד על חזהו, שפתיו הזדעזעו וקולו רעד:

מחוּל לכם! מחוּל לכם! בבקשה מכם, כשתיכנסו לארץ זכרו אותי ואת עצמותי, ואמרו: אוי לו לבן-עמרם שרץ לפנינו כסוס ונפלו עצמותיו במדבר! –

פרץ הבכי בעם. התיפח דור-החיים. וזקן הדור הליט פניו באדרתו…

“ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו” – וכל העם אחריו, הולכים ובוכים, בוכים והולכים. בתנועת יד העמיד אותם על-יד ההר: פה תהיו ואַל תעלו! –

וּכְאִישׁ אֶחָד כֹּל פִּנּוֹת הָעָם

כָּרְעוּ פִתְאֹם מוּל אִישׁ הָאֱלֹהִים.

אֶל מוּל רֹעָם הַנֶּאֱמָן, הָרָם…

כעלותו אל הר-האלהים כן יעלה אל הר-העברים. יחידי. שם יתבודד עם צערו, יתיחד עם ארץ-מאוייו. מנגד יראה את אדמת-געגועיו, ואליה יביט עד כלות נפש, עד צאת נשמה… ששים רבוא השאיר במדבר, וששים רבוא בערבה. עם אלה לא מת, ועם אלה לא יחיה. מעבדות הוציא, וגאולה לא הביא. עד הארץ בא, ואליה לא יעבור…

על פסגת נבו.

כל הארץ לפניו. הרי-גלעד יתרוממו מימינו. שיבת החרמון תלבין מרחוק. תפוח התבור יעגל ראשו. עמק-יזרעאל יזהיר בדשאיו. ראי הכנרת יכסיף מימיו. גריזים ועיבל יעמדו כאויבים. גם הכרמל ייראה מרחוק, השרון ישתרע במרחב ואחריו הים האחרון. הנה רכסי הרים גבוהים לנגדו. הנה יריחו עיר התמרים. הנה הירדן הומה קרוב לו. משק מימיו יגיע אליו. אל ים-סדום יתנפל, ולא נודע כי בא אל קרבו, הירדן! הירדן! ואותו לא יעבור…

ולמטה, לרגלי ההר, בערבה, חונה ישראל לצבאותיו. מסביב לאוהל-מועד הם חונים. כחגורה אחת עבה הקיפו את משכן אלהים. מחנה-מחנה על דגלו. הנה דגל ראובן האדום – כאבן האודם אשר לשבטו בחושן-המשפט. שם דגל שמעון הירוק – כעין הפִּטְדָה. שלושת צבעי לוי מסתמנים – לבן, שחור ואדום, כצבעי הברקת. כמפה מתוחה ינפנף דגל יהודה באויר, עין הנופך לו כעין השמים, אף הארי אשר עליו ייראה: “גור אריה יהודה”… הרי דגלו הלבן של זבולון, והספינה עליו: “לחוף ימים ישכון”… מכיר הוא בצבעי יתר הדגלים, אך אין הוא מבחין בהם עתה. רחוקים הם מאוד. רק דגל בנימין ניכר ברוב גווניו. כל שנים-עשר הצבעים לו. הקטן בשבטים וכוללם יחד: “ידיד ה' – ישכון לבטח עליו; חופף עליו כל היום – ובין כתפיו שכן”…

מחר ויקומו צבאות ישראל, ועברו את הירדן הזה, ונפלה להם הארץ הטובה לירושה. בוא יבואו אל המנוחה והנחלה.

אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל!

ומשה צנח על ראש הפסגה.

נשמת הנביא נקראה למרום;

– “צאי, אַל תאחרי!”..

אך מתלבטת הנשמה, אינה רוצה להסתלק:

– “יוצר העולמים, אלוה כל הרוחות ואדון הנשמות, אתה בראתני ואתה נתתני בגופו של משה זה מאה ועשרים שנה. ועכשיו יש גוף טהור בעולם יותר מגופו של משה?”

– "צאי, ואני מעלה אותך לשמי-שמים העליונים, ואני מושיבך תחת כסא כבודי אצל כרובים ושרפים!..

מבט אחרון לארץ, מבט-ברכה לעם. אנחת-צער. דבר-מה נגע בשפתיו:

נשיקת יה!..

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

“ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה”…

מכל ציורי הדמיון המציגים את ירמיהו ראיתי רק באחד מהם את הנביא, בדד יושב על אבני-מפלה, במרום העיר החרבה, קסת הסופר לפניו, מגילת-הנבואה בידו, עט סופרים בימינו, וחזות קשה על פניו, קמטים עמוקים במצחו ויגון המחשבה בעיניו.

שוכחים אנו את הסופר בנביא, את היוצר, את האמן. נראה לנו תמיד הנביא כמעין נובע, כנחל שוטף המתפרץ מאליו, בכוח טבעי, פתאומי, בלי יגיעה קודמת. אלהים הוא המדבר בפיו… אך מה ידענו אנחנו מכל התסיסה הפנימית במשך ימים וירחים בלב הנביא? מי מאתנו מנה לילות-הנדודים של ישעיה או של ירמיהו? מי מאתנו ראה קמטי מצחם וזעזועי ידם בשעת מחשבה או בשעת כתיבה? מה ידענו אנחנו מרגעי-המשבר שלהם, ממלחמתם הנפשית, מאותה קדחת-האמן שבערה בקרבם לפני יצירה ובשעת יצירה? הנבואה היא יצירה ספרותית, ואין יצירה בלי יגיעה, בלי יסורים. דבר אלהים הוא דבר הנביא. דבר או חזון – זאת היתה שעה של משבר, של מלחמה, של התאבקות עם האלהים הנגלה על החוזה העברי. דבר-אלהים לא מצא תמיד את ביטויו הנכון, והנביא סבל, כאב, נלחם, נאבק עם רוח-היוצר אשר בו, נאבק עם אלהיו…

וכך מתארת לנו המסורת שלנו את רגעי היצירה של הנביא. משה סובל בהיגלות אליו אלהים. ברגע המכריע יפקפק בשליחותו, בכוחו, יסרב לאלהים שולחו: “בי אדוני… כבד-פה וכבד-לשון אנוכי… שלח נא ביד תשלח”… ישעיהו בחזונו ידע אותם היסורים, יסורי-יצירה, יסורי הבעה: אוי לי כי נדמיתי… כי איש טמא-שפתים אנוכי"… וירמיהו, זה המשורר הסוער, זה היוצר הכואב, ישא ימים רבים בחובו את יסורי יצירתו, ימים רבים תאכלהו אש נשמתו ולא ידע להריקה, והוא יתלבט, יפרפר, ייאבק עם אלהיו, עד אשר יחזק עליו דבר-אלהים ומצא ביטוי לנשמתו הדוויה:

**פִּתִּיתַנִי ה' וָאֶפָּת **

חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל – – –

**וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת **

**עָצֻר בְּעַצְמֹתָי **

וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל – וְלֹא אוּכָל…

נביא סופר היה ירמיהו, משורר יוצר לדורות הבאים, מתיחס ליצירה הספרותית בהכרת-סופר עמוקה. כלכל לא יוכל אותם הכותבים על נקלה, החונפים להמון, היודעים רק את המלה המתוקה ורק “שלום” בפיהם. אך תרמית בלבם ובעטם: “אכן הנה לשקר עשה עט שקר סופרים”… ובהתחולל השואה על העם והארץ ידאג ירמיהו לנכסי-הרוח שלו, וימהר לכנס אל מגילת-ספר אחת “כל הדברים אשר דיבר על ישראל ועל יהודה ועל כל הגויים”. כמו כל סופר אמן יחרד על יצירותיו: מכיר הוא בערכן ורואה להן אחרית.

כי אמן היה ירמיהו. בין סער ודממה ריחפה נפשו, בין זעם ורחמים. בודד היה האיש הזה, בודד בתוך משפחתו, בודד בתוך עמו, בודד בתוך המון קריה. כבדה עליו לעתים קרובות יד אדוני:

**לֹא יָשַׁבְתִּי בְסוֹד מְשַׂחֲקִים – וָאֶעְלֹז **

מִפְּנֵי יָדְךָ בָּדָד יָשַׁבְתִּי – כִּי זַעַם מִלֵּאתָנִי…

על גבעות ענתות גדל. בין הרי יהודה הזועפים והרי אפרים הצוהלים בלה ילדותו. “מן הכהנים אשר בענתות” היה, מבני אביתר הכהן אשר הודח מן הכהונה עוד בימי שלמה, וענתות היתה להם למקלט, לנחלת-אבות. את התמרמרות-הדורות אשר במשפחתו ספג אל תוכו, עצב של אציל בודד, הרואה את הכל במתנגדים לו, מרירות של “איש ריב ואיש מדון לכל הארץ”. אך גם את טללי-השחרים על גבעות בנימין ואפרים ספג אל תוכו. הרי שומרון בגפניהם הפוריות, בשקדיהם הפורחים הרנינו את לבבו, וזעף-יהודה, ורנת-שמרון ותוגת-ענתות התלכדו יחד בנשמתו הרכה של ירמיהו.

כמה יגון קודר בזעם הנביא, בדברו הקשה אל העם:

וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה

וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה…

כִּי אָסַפְתִּי אֶת שְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה…

כמה רעננות וצהלת-חיים בשירת-החזון:

**וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן **

**וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה' – **

**עַל דָּגָן וְעַל תִּירֹשׁ וְעַל יִצְהָר **

**וְעַל בְּנֵי צֹאן וּבָקָר – **

**וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה **

וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד…

כמה תוגה חרישית בשירת העצב הרכה:

**וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ – בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי **

וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה…

שלוש משאות-נפש גדולות היו לירמיהו: אחדות יהודה וישראל, תורה שבלב ואהבת המולדת.

כיליד בנימין היתה נשמתו מעין נקודת-התווך בין יהודה ואפרים. ירושלים ושומרון היו לאחת בעיניו. בתולת ישראל כבתולת ציון היתה דמות חלומותיו:

**עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. **

עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים.

**עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן **

נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ…

**כִּי יֶשׁ יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם: **

קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ…

בכליון-געגועים הוא זוכר את גדולת שומרון ואת חרות ישראל:

הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים,

כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד –

עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ…

ותורת הרחמים היא תורת ירמיהו, תורת הלב. “דין צדק” הוא דורש. גם אל ה' יריב ואתו ידבר משפטים:

**מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה **

שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד…

ולא בעולות וזבחים ירצה אדם את פעלו, כי אם בלב טהור, בכוונה נכונה ובשלום אמת:

“הנה ימים באים – נאום ה' – וכרתי את בית-ישראל ואת בית-יהודה ברית חדשה, לא כברית אשר כרתי את אבותם, כי זאת הברית אשר אכרות את בית-ישראל אחרי הימים ההם – נאום ה' – נתתי את תורתם בקרבם ועל לבם אכתבנה. והייתי להם לאלהים, והמה יהיו לי לעם!” – – –

רצה רצה לראות את בית-ישראל ואת בית-יהודה מאוחדים יחד, את יהודה ושומרון במולדת אחת. גלות שומרון הרעידה את כל נימי נשמתו. מעל גבעת ענתות צפה את העבר הקרוב, ראה את “אשר עשתה משובה ישראל” ואת המתחולל לבוא על “בוגדה יהודה”. ממלכת אשור, פראי הסקיתים, מצרים הכובשת, בבל המתחזקת – כל אלה היו מבשרי רעה. פחד איום מפני הגלות קינן בלב ירמיהו. ירא היה פן יקרה ליהודה אשר קרה לשומרון, ואז תאבד המולדת ואבד העם. כמה צער ורוך ספוגה הקינה הקטנה על יואחז בן יאשיהו אשר הוגלה מצרימה:

**אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ: **

**בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד **

וְרָאָה אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ…

אותו פחד מפני הגלות הוא המקור להתנגדות ירמיהו למלחמה את בבל. יודע הוא את רפיון צדקיהו, מכיר הוא את כשלון ירושלים, והוא מזהיר את המלך ואת מלאכי אדום ומואב ועמון, צור וצידון, אשר באו ירושלימה להתקשר על נבוכדנצר, כי לא יצליחו במלחמה. מתקומם הוא בכל חרון אפו נגד הנביאים המעוררים למלחמה ומתחנן הוא בכל אהבתו למולדתו לפני צדקיהו והשרים, כי לא ישמעו לדברי הנביאים: “כי שקר נבאים לכם, למען הרחיק אתכם מעל אדמתכם – והדחתי אתכם ואבדתם”…

פחד ירמיהו לא היה לשוא. הבודד הגדול ראה בעיניו את הקריה הגדולה גם היא בודדה: “איכה ישבה בדד העיר רבתי עם?…” אולם הוא נשאר נאמן לחרבות ירושלים. בכל מאמצי כוחו השתדל להשאיר שארית ליהודה על האדמה הנשמה. אולם המקרים הכזיבו את תקוותיו. ושחוק השטן: ירמיהו לוקח בחזקה מעל המולדת והוטל מצרימה…

כבן ששים ומעלה, זקן וכואב, עזב על כרחו את ארצו השוממה. ביגון רחמים נפרד מעל “אמא ציון”. ומה עלתה לו בסופו על אדמת נכר – לא ידענו.

ארבעים שנות יצירה נתן ירמיהו לעמו ולספרותו, ארבעים שנה של חיי סער ובדידות, מלחמה והתמרמרות. אמן גדול היה היוצר הזה. פרורי נשמה דוויה מפרפרים בפסוקיו.