דמויות

מאת

חיים הררי

---

תולדותיו (חיים הררי)

מאת

חיים הררי

ד"ר חיים הררי, נולד י“ח אב התרמ”ג 1883 – בעיר דינבורג, היא דווינסק. אביו, ר' יונה דוד בלומברג ז“ל – מראשוני חובבי-ציון ומ”בני משה“, מחבר ספר **”מצות ישוב-א"י“** ועוד כמה ספרים, שהם עוד בכתובים, וביניהם ספר גדול וחשוב, בן כמה כרכים על **”ישראל וארץ-ישראל"**. היחס בין עם ישראל לארצו, על-פי כל המקורות הספרותיים העתיקים, התלמודיים והמדרשיים.

גדל באטמוספירה של חיבת-ציון וספרות עברית. היה תלמידו של ר' אברהם זליג קלמנסון ז“ל, מורשה חו”צ כל ימיו, שהשתתף בועידת דרוסגניק, ועמד בכתובים עם כל גדולי התנועה, והיה סופר בעצמו בעתון “המליץ”. השפעת רבו עליו היתה גדולה על-ידי לימוד התנ“ך והאגדה וקריאה ב”חדר" מן הספרות החדשה, כמו “זכרונות לבית-דוד” לא. ש. פרידברג ו“שיחות מני קדם” ליעבץ וכו‘. כבר בנערותו היה בולע כמעט כל ספר בספרות העברית, קרא את הכרכים של “השחר”, “המביט”, “המליץ”, “המגיד”, “הצפירה”, “האסיף”, “כנסת ישראל” וכו’, וכל הספרים שיצאו עד אז לאור בספרות החדשה. כבר אז התחיל מכין עצמו לא"י, למד מדעים כלליים ואת הלשון הצרפתית אצל מורים פרטיים. אחד ממוריו הראשונים היה עוזר בלובשטיין.

עודנו נער התחיל כותב ב“המליץ”. על הכתבות מעיר-מולדתו היה חותם “בן-בג-בג”, שלח גם מאמר גדול על חיבת-ציון, חתם עליו: “חיים שניאור זלמן, בן ר' יונה דוד בלומברג, תלמיד ר' אברהם זליג קלמנסון, בן עשר שנים”, וזכה ל“אגרת פתוחה” ב“המליץ”: “לנער צעיר לימים לא נאה להיות מטיף לעם”.

לאחר “בר-מצוה” עלה לא“י על-מנת להכנס למקוה-ישראל. התישב בביה”ס אצל אופה המוסד, יהודי מערבי, והתכונן לבחינות הכניסה. מקוה-ישראל היה אז בבחינת בי“ס חקלאי תיכוני. הלימוד נמשך בו חמש שנים, שלוש להלכה ולמעשה, ושתים להתמחות בכל ענפי העבודה ובלימודים המקצועיים החקלאיים. שפת-הלימוד היתה צרפתית, הוא וחבריו נלחמו שם לעברית, היו מדברים ביניהם עברית, גם קבע עם אחדים מהם עתים לספרות ולגמרא. בהיותו תלמיד במקוה-ישראל היה ממלא את גליונות **”האכר היהודי“, שהיה יוצא לאור בירושלים על-יד ה”השקפה"** של בן-יהודה. היה מתרגם אז את מאמריהם החקלאיים של מורי מקוה וגם את ההרצאות החשובות של טובי התלמידים. כי היה נהוג שם להרצות בכל שבת על נושא חקלאי בצרפתית, וכל הרצאה חשובה היתה נמסרת לידו לתרגום בשביל “האכר היהודי”.

מאמרו הראשון נדפס בשנת תר“ס ב**”הצבי"** על תנועת צעירים בארץ-ישראל. כבר אז הרגיש נטיה עצומה לספרות ולאמנות, ביחוד לאמנות התיאטרונית, שעוד בילדותו, בבית אביו, חיבב אותה מאוד והיה מציג לפעמים לפני בני-הבית מחזות קטנים ופנטומימות מהמצאותיו.

במקוה-ישראל היה משתתף בהצגות התלמידים בצרפתית וגם העלה על הבמה בפעם הראשונה במקוה חזיון בעברית: “הרופא בעל-כרחו” של מוליר, בתרגומם של דוד ילין והאגרונום י.א. אינהורן ז"ל, שהיה אז מורה במקוה-ישראל. ההצגה עשתה אז רושם רב.

נסיבות הזמן מנעוהו מלהמשיך במקצוע החקלאות, ומנטיתו לפדגוגיה קיבל עליו תפקיד מחנך עברי במשפחה כבודה בווהליניה. אז השתתף במאמרים, בציורים ובפיליטונים ב“עולם קטן”, ב“הצופה”, ב“הזמן”, ב“דער פריינד”.

ב-1903 נכנס לאוניברסיטה בג’יניבה. השתלם שם ונבחן במדעי הפדגוגיה והפסיכולוגיה ובספרות הצרפתית והכללית. השתתף שם בעבודה הציונית, בשיעורים לעברית, בהרצאות בצרפתית ובויכוחים עם ה“בונד”, הס.ד., הטריטוריאליסטים. היה ממיסדי הקורפורציה האקדמית “השחר”, הקיימת עוד כיום.

ב-1906 חזר לארץ. נכנס מיד לגמנסיה העברית הראשונה “הרצליה” בראשית היוסדה והתחיל בעבודה י חד עם מטמן ובוגרשוב. הורה אז צרפתית ועברית, ואחר-כך עבר אל המקצועות העבריים, ביחוד לתולדות הספרות העברית במחלקות העליונות. מאז ועד יום מותו היה מורה ומחנך במוסד.

בשנת תרס“ז נא לאשה את יהודית איזנברג, בת ר' אהרן איזנברג ז”ל מרחובות. עם שובו לארץ התמכר לבמה העברית. עמד בראש “חובבי הבמה העברית”, השתתף בה כרג’יסור וכמשחק כאחד. העלה על הבמה את “היהודים” של צ’יריקוב. “האחות הבכירה” של אַש, “היהודי הנצחי” של פינסקי, “אברהמל הסנדלר” של שפיר, “מלחמה ואהבה” של ארנו-ליבושיצקי, “אויב העם” (ד"ר שטוקמן) לאיבסן, ועוד ועוד. בחזיונות הגדולים מילא גם את התפקידים הראשיים.

השתתף ב“האור”, ב“הצבי”. היה עורך “המולדת” אחרי ש. בן-ציון. פרסם שם “געגועים”, “משה”, תרגום “מחיי הדבורים” למטרלינק. ב“מולדת”, בעריכת פיכמן, פרסם מאמרים על ז’אַן ז’אַק רוסוֹ, “משורר הרחמים והמות” (פייר לוֹטי), “האחרון לבני שירג' לשטוֹבריאַן”.

היה מן העוזרים הראשונים ב“החינוך”, ואחרי המלחמה הגדולה, גם עורכו הראשי. פרסם שם מאמריו הגדולים: “הקריאה בבית-הספר ובבית”, “עיפות רוחנית”, “ילדים אי-נורמליים”, “הדעות החדשות על הילדים”. “מכון לחקר-הנוער” מלבד רשימות פדגוגיות ושיעורים לדוגמא באגדה ובספרות. היה מן הראשונים שהביאו למורי א"י את עיקרי הדעות והשיטות החדשות בפדגוגיה ובפסיכולוגיה.

בסוף 1913 יצא לחו"ל לשם השתלמות. למד בסורבונה בפריס ספרות כללית וצרפתית, לשונות שם, תולדות הדתות ומדעי היהדות. היה תלמידו של הפרופ' יוסף הלוי. עם פרוץ המלחמה הגדולה עבר לג’יניבה, ושם באוניברסיטה קיבל את התואר Dr. es Lettres. פרסם בשנת 1919 ספר גדול בצרפתית, בן 424 עמוד, (27 גליונות דפוס – 8), שחלק ממנו הוגש כתיזה לדוקטורט. שם הספר Litterature et Tradition (ספרות ומסורת) ובו שני חלקים: א. שאלות כלליות: יצירה עממית ויצירה ספרותית; ב. המסורת הספרותית העברית. עבריות, אגדה, יצירה אמנותית – מחקר מקיף את כל שאלות הפולקלור והיחס שבין היצירה העממית לספרותית, וכיצד התפתחה היצירה הספרותית העברית במובן העממי והאמנותי. הספר זכה לשבח בעתונות הלועזית, המדעית והספרותית. מאמרי בקורת והערכה, גדולים ומקיפים, של אנשי מדע, נתפרסמו במאספים החשובים: Revue de Theologie et de Philosophie` Revue des Etudes Juives, Palastine ועוד.

ב-1919 חזר לארץ, ומאז השתתף כמעט בכל ההוצאות הספרותיות: “מעברות”, “מולדת”, “החינוך”, “קופת הספר”, “הנוער והארץ”, “דואר היום”, “הארץ”, “כתובים”, “מאזנים”, “במה”. פרסם מסות ורשימות-בקורת על סופרים וספרים, עבריים ולועזיים, בקורת דרמתית על הצגות התא“י ו”הבימה“, מבואות לשירי בית המדרש ושירי-הטבע של ביאליק בהוצאת “דרור”. בשנת תר”ץ הוציא את “איזבל”, מדרש חזיון בשש “עלילות”, על-פי אדמונד פלג. בשנת תרצ“ג – “פני אחי”, תרגום הספר על הודו מאת מוקרדז’י, בהוצאת “אמנות”. עסקנות ציבורית, מרצה, נואם, שיעורי-מדע. היה מזכירה של אגודת הסופרים; ציר לאספת-הנבחרים השניה; ציר לועידה העולמית של “האגודות למען חבר-הלאומים” ביולי 1930 בג’יניבה. הגן שם על עניני א”י בקשר עם המנדט ועם המאורעות של 1929. כמה מרשימותיו וממאמריו תורגמו ללשונות אחרות, ועל-פי רוב שלא בידיעתו, לצרפתית, לגרמנית, לרוסית, לפולנית, לרומנית, לאידית.

פרסם מאמרים בצרפתית, ב- La Suisse, Journal de Geneve; Illustration Juive, Echo Sioniste.

חתם מאמריו בשמות שונים: ח. בלומברג, חש-בז, בן בג-בג, בן-יונדב, בן-מרים, בן-אמי, חיים זלמן, ד. יהודותון, י. אביזהר, שלמה מונטיפיורי, חיים יהיר, חי. ח. ה.

בשנת תרצ“ז התחיל עורך “סדר ספרים לחגי-העם” בשם “מועדים”, בהוצאת הלשכה הראשית של הקרן הקימת לישראל וחברת “אמנות” בע”מ. בסדר הספרים לחגי העם היו צריכים לצאת חמישה כרכים. כרך ראשון – ספר “החנוכה” – יצא בשנת תרצ“ח, כרך שני הספיק לערוך בשנת ת”ש עוד בחייו ונדפס אחר מותו.

בי“ב תשרי תש”א נקרא לישיבה של מעלה – והוא בן חמישים ושבע במותו.

---

[קטע מצוואתו]

מאת

חיים הררי

בית החולים “הדסה”, ירושלים, הר-הצופים

ו' תשרי תש"א – 6.10.40

ה', בידך אפקיד רוחי –

מחר או מחרתים אשכב תחת אזמל המנתח. מעולם לא חשבתי על מותי. היום אני חושב. אדרבה, חשבתי תמיד, על אריכות-ימים. אולם היום נתונה דעתי למות. איני חדל בימים האחרונים מלהרהר בגורלו של גדול וטוב בישראל, המשורר אשר אהבתי ואשר היה בחיר הגיגי תמיד-תמיד, בחייו ולאחר מותו. פתיל-חייו נקפד פתאם לאחר ניתוח שהיה מוצלח מכל הבחינות. מהרהר אני גם כן במותו של שלום-עליכם. בן חמישים ושבע נסתלק מן העולם בעצם יצירתו. אלה השנים, המשורר והמספר, היו שני האמנים הגדולים, המקוריים ביותר בספרותנו, אמנים אשר אין תמורתם. גילו של שלום-עליכם במותו כגילי אני עכשיו בעודי חי. מי יודע אם גורלו של האחד ואם גילו של השני לא יהיו מכריעים שניהם כאחד בניתוח העומד להיעשות בי. לא משום יוהרה שבי אני אומר להשוות עצמי, חלילה, באיזה צד מן הצדדים אל האחד מהם. מה אני ומי אני? אבל אם נגזר עלי הדין, טובה ההרגשה להרהר בשנים אלה אשר היו אהובי כל הימים, ואני אאסף אליהם כגורלו של זה ובגילו של זה. בידך, ה', אפקיד רוחי…

פיזרתי את כוחי בחיי. מיוצרי כלים ראשונים הייתי. נער באתי לארץ. זו לי השנה הארבעים וארבע לעבודתי כאן. את ראשית כוחי נתתי לאדמה, למעדר ולמזמרה, לתורת החקלאות במקוה-ישראל. בית-הספר הזה ל“חברת כל ישראל חברים” היה אז צרפתי גמור. הכל התנהל אז בלשון הצרפתית, מן השיעורים בכיתות ועד פרטי החיים יום-יום. אפילו הפלחים הערבים, שהיו עובדים במקוה-ישראל, היו מגמגמים בלשונה של פריס. יחד עם חברים אחדים היינו ה“מורדים” הראשונים לעברית במוסד ה“צרפתי” הזה, הנהגנו בינינו את הדיבור העברי, עוד לפני ארבעים שנה, היינו מַרצים בעברית לפני התלמידים, הצגנו חזיונות בעברית. עוד אז, בעודני נער, הייתי המשתתף העיקרי בעלון החקלאי העברי הראשון, שהיה מופיע לעתים בעברית על-יד ה“השקפה” של אליעזר בן-יהודה. המאמרים הראשיים החקלאיים היו כתובים, או ביתר דיוק, מתורגמים על ידי. אלו היו הרצאות מדעיות בחקלאות, להלכה ולמעשה, מאת המורים במקוה-ישראל, שכתבו את דבריהם צרפתית או מאמרים שאובים מתוך עתונים חקלאיים צרפתיים. ואין לשער את העמל הגדול למסור בימים ההם דברי-מדע בלשוננו, שהיתה חסרה כל הביטויים המקצועיים. כמה היה עלי לטרוח ולחפש במלונים, וביחוד במקורות העתיקים, במשנה בעיקר. ואני אז רק בן חמש-עשרה שנה…

החקלאות לא נתקיימה בידי. בן שמונה-עשרה נעשיתי מחנך עברי לבן-יחיד במשפחה אמידה בחו“ל. גיליתי כשרון מיוחד בתפקיד זה, ומאז החלטתי להקדיש חיי לחינוך ולהוראה בארץ. גליתי למקום תורה בשוייץ הצרפתית. התמחיתי במדעי הפדגוגיה, הפסיכולוגיה, הספרות והאמנות. קניתי לי הרבה ידיעות בענפים אחרים. קראתי הרבה, התענינתי בשאלות החברה והמדינה, עסקתי גם בעבודה ציונית ועברית בין הסטודנטים ובין יהודי ג’יניבה. השתתפתי בעתונים עבריים וצרפתיים. בשנת 1906 חזרתי לארץ. זכיתי להיות בין הראשונים ליצירת הגמנסיה העברית הראשונה בעולם. מאז ועד עתה, זה שלושים וארבע שנה, אני נותן את הטוב והיפה שבי לדורות של תלמידים. ויש לי נחת-רוח מרובה מעבודתי הארוכה ולא-קלה. רבים מתלמידי ותלמידותי הם ידידי הנאמנים עד עכשיו. לא פסק הקשר החי והלבבי ביני ובינם. אבל זאת היתה עבודת יצירה, קשה וסבוכה, להקים בית-ספר תיכון עברי. לא היה כלום מן המוכן אף בלימודי העברית והספרות. בכל היה צריך להתחיל מבראשית. כל יום עורר בעיות חדשות: המבטא העברי, תורת הלשון, תורת הסגנון, תולדות הספרות העברית. היו כאלה שחשבו, כי די לתרגם את קרפלס. אבל לימוד תולדות הספרות העברית, מראשיתה ועד ימינו, טעון מחקר יסודי, בדיקת המקורות וקביעת ערכים. במשך כל השנים עבדתי הרבה, אספתי חומר רב, עשיתי לי ציונים, עיבדתי תכנית ושיטה. אולם לא הגעתי לידי כך להוציא את מפעלי לאור. אבל כמה מדעותי ומהערכותי זכו להתפשט, שלא מדעתי, בין המורים לספרות עברית בגמנסיות השונות בארץ ובחו”ל, כנראה על-ידי רשימותיהם של כמה מתלמידי. מצאתי הדי רעיונותי ואפילו פסוקים ככתבם וכלשונם, כפי שיצאו מפי במחלקה, בתוך רשימותיהם של תלמידים שבאו מחו"ל, ואפילו בספרים מודפסים שיצאו כאן בארץ, מבלי ציין, כמובן את המקור שממנו לוקחו… גם כאן רואה אני גמול לעמלי, ביודעים ובלא יודעים…

יחד עם בית-ספר עברי תיכון היה צריך ליצור גם תיאטרון עברי. זכיתי להיות גם בין יוצריו הראשונים של התיאטרון העברי הראשון בארץ, עוד לפני “הבימה”. לילות וימים הקדשתי לבמה העברית כרג’יסור וכשחקן גם יחד. גם זו היתה יצירת-בראשית במובנה המלא. אם כיום עוד מתלבט התיאטרון העברי בבעיות רפרטואר ובימוי ומבטא, בימינו אז על אחת כמה וכמה. היה צריך לדאוג גם להשכלת העם, לאוניברסיטה עממית, לשיעורי מדע, לקריאות, להרצאות, ל“בית-עם”. ל“עונג-שבת”, לעסקנות ציבורית. בכל אלה נתתי מכוחי במידה גדושה. היה צריך ליצור גם ספרות פדגוגית, להביא למורה העברי מחידושי המדע בחינוך ובפדגוגיה. הייתי איפוא מראשוני ומראשי המשתתפים ב“החינוך”, בעריכתו הראשונה של טורוב ואחר שנים הייתי זמן ידוע גם עורכו הראשי. ביצירת ספרות לבני-הנעורים עשיתי גם כן לא מעט, בהשתתפותי המרובה ב“מולדת” כסופר וזמן-מה גם כעורך. מזמן לזמן הייתי משתתף בדברי ספרות ובקורת תיאטרונית בעתונים יומיים ובמאספים. וגם בין בוני-עיר הייתי, ממיסדי תל-אביב, וגם מוזיאון לדברי-אמנות הוקם בעירנו הצעירה לא בלי עזרתי. ועוד ועוד מוסדות ומפעלים, שקשה עלי לרכז זכרוני בהם, שהשקעתי בהם כוח ומרץ. בקיצור: מיוצרי כלים ראשונים הייתי.

לא ריכזתי את כשרוני ואת כוחי רק בדבר אחד, כמו שעשו אחרים. הייתי ער מדי לכל מפעל ולכל עסקנות. נתתי ידי, לפי דעתי, לכל דבר טוב ומועיל. נדמה היה לי, שלאחר שנת החמישים שלי אוכל לרכז את עבודתי בכמה תכניות ספרותיות שכבר ערכתי לפני. אך בשנים האחרונות תקפוני יסורים שמצצו את כוחי ולשדי ושללו ממני את יכולת העבודה. נמאסו עלי חיים שאין תועלת בהם. על כן גמרתי בנפשי למסור עצמי לניתוח, שכדברי הרופאים, אם יצליח, יוכל להביא לי את הרווחה, להשיב בריאות לגופי ושלוה לרוחי. הלואי. אם אזכה לצאת מן הניתוח הזה חי ובריא אתמכר כולי לעבודות שרשמתי לפני. ואם יאסוף אלהי הרוחות את רוחי אליו, הרי אלה הם דברי ומאויי האחרונים:

לעשות לי זכר בספרותנו על-ידי פרסום כתבי שנדפסו בזמנים שונים בעתונים ובמאספים. יש לכנסם בשני כרכים: האחד – דברי חינוך, השני – דברי ספרות.

הייתי רוצה, שימצא גואל לספרי שכתבתי בצרפתית “מסורת וספרות” (Litterature et Tradition), אבל אדם היודע צרפתית ומבין את הענין ואשר סגנונו העברי קרוב לסגנוני. חבל על ספר זה שלא הגעתי לכתבו עברית. עד כמה שידוע לי, הרי אין עוד שום ספר מקיף בעברית על שאלות הפולקלור והמסורת והיחס שביניהם ובין הספרות.

חושב אני שאפשר יהיה להוציא את הספרים הללו בעזרתם של “מפעל הספרות של אגודת הסופרים” ו“מוסד ביאליק”.

את ספרי על תולדות הספרות העברית אי-אפשר יהיה, לצערי, להוציא לאור. כי עדיין הם בצורה של רשימות, על-פי-רוב קטועות, ומראי-מקום במקורות הספרות. אחר לא ימצא את ידיו ורגליו בזה, ואולי יקלקל יותר משיתקן.

את כרך ב' של “מועדים” להוציא בחתימתי כעורך, אבל שיצוין בהערת-ההקדמה לספר, שלא הספקתי להגיה בעצמי ולטפל בעניני הדפוס.

---

מסרו ברכותי לכל הקרובים והידידים. מכולם אני נפרד באהבה ובזכרון טוב. דרשו בשלום החברים מן הגמנסיה, בשלום תלמידי וחניכי. את כולם אני זוכר, את כולם אני רואה לפני אחד-אחד, כולם זכורים לטוב לפני. יהיו כולם ברוכים בעבודתם. מקוה אני כי לא ישכח שמי במוסד זה שלו נתתי את מיטב חיי. שלום לכל אחד ואחד.

---

ברצוני שיובא ראשונה הארון לגמנסיה “הרצליה” ומשם יועבר אחר-כך לבית הקברות הישן בתל-אביב, בו מנוחתם של אבי ואמי ושל אחי הקדוש, בו ינוחו גם מיסדי תל-אביב.

---

שלום לכם יקירי. הולך אני אולי לדרך רחוקה, אין אני נואש, אבל ראיתי צורך להגיד את דברי האחרונים שרשמתי כאן בחפזון רב. שמא לא אספיק להגידם ברגעים האחרונים. גמרתי את דברי, אני מוכן גם לחיים וגם למות. רוחי תמיד עמכם. מנשק אנכי ומחבק אתכם בכל מאמצי. עם שמכם על שפתי אעצום בודאי את עיני בפעם האחרונה.

---

געגועים

מאת

חיים הררי

(מכִּתבי-נעוריו)

ים ורקיע.

והוא עומד בראש האניה, בחרטומה, ונישא הוא על הגלים, ועיניו נטויות אל קצה האופק הרחוק:

שם – החוף!

רוח נושבת, שמש מזהרת, שערותיו השחורות מפוזרות על מצחו, כנפי מקשרתו מנפנפות באויר, ועיניו גדולות רחבו, עמקו, כמרחב אשר לפניו וכעומק אשר מתחת.

והוא עומד וחושב.

זאת הפעם השלישית אשר הוא נוסע, וכל פעם היא תקופה בחייו. נולד בארץ-כפור, גדל בארץ-חום, הלך למולדתו ושב הוא אל אדמתו. מולדתו – הנכר, ואדמתו – אדמת עמו.

ובפעם הראשונה כאשר הלך לארץ-העם, היה עוד ילד, אולם ילד עברי, ילד בלי ילדות. ידוע ידע מה היא נסיעה זו, הבן הבין כי איננו נוסע כך, בשביל נסיעה, כי אם – לארץ ישראל.

והוא גדל בארץ-אבות; בה פרח, בה חזק. טל השרון השקה את תלתליו; הים הגדול ליחך את רגליו; הרי-יהודה הרחיבו את חזהו; אדמת-ישראל פיתחה את גוו, אימצה את שריריו, ושמש-מזרח ליהטה את פניו, נתנה לו דם, חום, עלומים. שם, תחת שמי-התכלת היפים, בין קברות-העבר וניצני-העתיד, גמלה נשמתו העברית; יחד את כל אלפי נימי-הסתר, חוטי-הנצח המקשרים את עמו ואת ארצו, שוזרה והתלכדה גם היא, ותהי שלמה בכול, מקיפה הכל – כולה תקוה לגאולה, אמונה בתחיה. ושם גם החל לחיות, נולד עוד פעם; שם היתה לו ילדות; שם החל לבבו לדפוק ראשונה; שם אהב…

זהרורה היתה אז ילדה, קטנה כמוהו, ותלתלי-זהב לה. והוא רק אחת ידע, חפץ אחד היה לו, להיות תמיד על-יד זהרורה, להרגיש את קרבתה, לחוש את נשימתה, להביט אל עיניה, כי יפות היו העינים, עמוקות, חולמות. והיא גם היא צהלה תמיד לקראתו; פניה אורו, שפתיה חייכו, ותהי עליזה, שובבה. ואל כל אשר פנתה ליווה מבטיו, ובכל מבט פגשו עיניו את עיניה. דבר דיברו מעט, רק הבט הביטו, ועיניהם היו המדברות, ושפת-העינים היא שפת-הנשמה…

דמדומי ערב.

ועל הגבעה אשר ממערב מושבה, התאספו כבר כל הילדים, נערים ונערות, אורחים ואורחות, ומתעתדים הם לצחק; שרים הם לעת-עתה, מפזזים, שמחים. רק הוא, הוא היותר עליז, המבדח תמיד את כולם, עומד כאָבל בין השמחים תפוש-מחשבות, עצבת על פניו, ועיניו במרחק, כמחכה לדבר-מה.

– נשחק! נשחק!

והוא אינו זז ממקומו.

– מה לך, זיו?

איננו עונה. ופתאום התעורר, עיניו הבריקו, קיבלו זוהר מיוחד. הוא הכיר אותה שם בין הכרמים, הכיר אותה בשמלתה הלבנה. הנה היא באה; ובקולו הצלול הרעים:

–למשחק, חברה!

ומאושר היה בערב ההוא. עליזותו עברה כל גבול. לפני חצות החלה החבילה להתפרד; בהמולה ירדו מן הגבעה; והוא הרגיש מין לחץ בלבבו; למה כל-כך מהר? הביט אל פני זהרורה, והנה גם הם מלאים דאגה…

– הה, מטפחתי איננה, שכחתיה שם על ההר! – קראה זהרורה.

– כרגע ארוץ ואביאנה – מיהר לבוא לעזרתה.

– גם אני אלך – ענתה היא.

– ומי יקדים לעלות?

ושניהם החלו לרוץ אל הגבעה, הלוך ועלה, הלוך ועלה. היא עברה אותו, והוא דלק אחריה.

– הנה מטפחתי, פה בכיסי! – קראה בקול, וצחוק אדיר פרץ מפיה.

– זהרורה!

–זיו!

הוא ליוה אותה עד פתח ביתה. שם עמדו, לחצו יד, לא חפצו להפרד. זמן רב עמדו יד ביד, ושפתותיהם דובבו: שלום!

ילדים היו אז – – –

והתקופה השניה באה.

הוא חשב, הוא האמין כי בן-הארץ יהיה ואת זהרורה יחיה; בארצו ישאר ואותה יעבוד, כי אותה אהב. ופתאם אולץ לעזוב הכל; וללכת אל מולדתו, אל הנכר.

לפני חמש שנים, וגם אז ישב באניה, גם אז היו עיניו נשואות אל קצה האופק, אולם לא אל האופק אשר לפניו, כי אל זה שמאחריו. גם אז הביט אל המרחק, אולם אל המרחק המתרחק ולא המתקרב. שם מאחריו השאיר הכל, את כל חלומותיו. את כל תקוותיו; את ארצו עזב; את שמיה הטהורים, את הריה הנחמדים; את לבבו השאיר שם; את אהבתו, את זהרורה, את כל חייו. ואז – זוכר הוא – קילל את הים, אירר את הגלים, התמרמר אל האניה, כעס על האלהים. חבריו ליווהו אז, בנסעו, עד האניה; בסירה הלכו אתו, ושירה נוגה שרו, שירת-פרידה. שירת-מות:

אוּלַם אִם בִּגְזֵרַת גוֹרַלִי זֶה הַמָּר,

עֵינַי תִּסָגַרְנָה שָׁם עַל אַדְמַת-זָר…

והוא ישב תחתיו משמים, קודר, שחוח. ובעלותו אל האניה חשכו עיניו; נשוק נשק לחבריו ולא ידע; חבק חיבק אותם ולא הרגיש; מוכה-תמהון היה. ורק בנוע האניה התעורר. לצפירה האחרונה הקיץ, ובבכי נורא התפרץ אל סולם האניה, בידיו הניע אל חבריו המתרחקים, אל סירתם המתרחקת; קרוא קרא להם, ובקול משונה צעק: המתינו, חכו, קחוני אתכם, אחי, לשוב אני חפץ! – ואחרי-כן לא ידע את אשר היה אתו. הוא נמצא על המצע אשר לו, ראשו אש, ושפתיו מלחשות: א-רץ-יש-ר-אל! ז-הרו-רה! – – –

ובנכר?

חמש שנים בילה שם: את המחצית האחת – בארץ-מולדתו, ארץ-הגלות, ארץ-הפרעות; ואת המחצית השניה – בארץ-דרור, בארץ אור והשכלה.

ומה לא סבל בנכר?

את שפלות עמו ראה, את דלותו, את ענותו. ערי-הריגה ראה, מעשים נוראים חזה. מעשים נוקבים מוח וממיתים נשמה. בגדוד-המגן היה, על דם אחיו עמד, עד-קרבנות, ואת אגרופיו קפץ, ואת שניו חרק, ולבבו היה מאכולת לחרונו אין אונים. ולאחרונה נפל גם הוא בשבי, למאסר לוקח ובכבלי-עבדות ניתן. לא, היה לא תהיה! הוא החפשי, הוא בן-החורין, לא יהיה לעבד. שנאת-עולם בינו ובין רודפי עמו. והוא נמלט, ברח, נמלט מארץ-העבדות, מארץ הדמים. להלווציה החפשית בא. ובחיק האלפים שפך את יגונו, אל לב היאורים הריק את צערו. ביקש תנחומים בספרים ופתרונות במדעים. אולם גם שם סבל, סבל ברוחו, ויתגעגע על חיי-עם, על חיים עברים… שם הוסיף לחלום את חלומו הגדול, חלום ארצו, חלום אהבתו. וככל אשר הוסיף לחלום, כן נכספה נפשו אל ארץ-החלום, כן רבו געגועיו על זהרורה שלו. וחולם התהלך תמיד, מתגעגע, מיחל. ארץ-האלפים היפה קירבתהו תמיד אל ארצו היפה; סלעיה הזכירו לו את סלעי הריו. נשמתו העברית כמו קפאה בין ההרים הזרים, והוא השתוקק לסביבה עברית, צמא למלה עברית, לחיים עברים. חדל שם לחיות את חיי עמו, לא חיי-גלותו ולא חיי-גאולתו. ובלבו גבר החפץ לעשות דבר, לפעול פעולה כבירה, להתנפל אל זרם-חיים שוטף, להתמכר כולו לעבודת-התחיה.

ועתה הוא נוסע, הוא שב אל ארצו. תקופת-חיים חדשה מתחלת: השלישית.

הים נחמד, גליו שקטים, וברוך הוא, ברוכים גם הם. השמש מחממת, הרוח מקררת, והאניה שטה הלאה הלאה. קדימה, קדימה מתקרבת, מתקרבת.

מה עתידו?

איננו יודע, וגם איננו חושב עליו. אחת היא לו. חפץ אחד ממלא את לבו, מחשבה רק אחת בראשו: לבוא שמה.

ובעוד ימים אחדים ישוב ויראה את חוף-געגועיו, ישוב ויתענג על ארץ חמדתו. ושם הלא הכל ידוע לו, הכל כה חביב עליו. הכל כה יקר לו. אל ארצו שלו הוא הולך, כאל ביתו הוא שב, כאל משפחתו. ושם בודאי שינויים רבים, ואולי גם חיים אחרים, סואנים יותר, זורמים יותר. ובאיזה רצון, באיזה חשק יתמכר לחיים אלו. ומכיריו? וחבריו? באיזה עונג יפגש אתם: לחיצות-יד, נשיקות… האתה הוא זה? אי-אפשר, הו, כמה שונית? –

וזהרורה?

חמש שנים שלא ראה אותה, היקרה; והוא הן אוהב אותה כאהבתו את ארץ-ישראל. אינו יכול להפריד בין השתים…

ובעוד ימים יבוא קץ לפירוד, יבוא סוף למרחק, וזיו על-יד זהרורה, וזהרורה על-יד זיו, ידברו יצחקו, ישמחו. לב אל לב יריקו, נשמה אל נשמה ישפכו, והיו לבבם אחד ונשמתם אחת.

הלאה, האניה! קדימה! – –

גל חם הציף את פניו, ומלא גיל עזב את מקום עמדו, ויתהלך הנה והנה.

חבורת ערבים לפניו. שוכבים הם על גבי הסיפון, ראש איש על חזה רעהו, ודממה ביניהם. גם עיניהם נטויות אל האופק הרחוק, גם הן מבקשות את ה“חוף”… גם הם נדדו בעולם, תעו בנכר, והנה גם המה שבים אל אדמתם, אל ביתם. פתאום התעורר האחד, שחור-תלתלים ושחור-עינים, הכניס רגליו תחתיו, הפשיל ראשו, הבריק בעיניו, עצם אותן, ונהמת-אנחה התפרצה מגרונו, ואחריה לחן חרישי, אטי, עולה ויורד, ממושך מסולסל:

חָלַמְתִּי חֲלוֹם, חֲלוֹם אֹשֶׁר וָאוֹר,

חֲלַמְתִּי חֲלוֹם חַיֵּי חֹפֶשׁ וּדְרוֹר

שָׁם בְּאַרְצִי, אֶרֶץ זִיו וְאוֹרָה,

בַּיִת שָׁם עוֹמֵד, בַּיִת שֶׁלִי!

בל-די! בל-די! – עונים אחריו חבריו בהמית-עצב, וקולו של המזמר נעשה יותר ויותר עגום, מפרכס ורועד:

גַּלֵּי הָאֹקְיָנוֹס שָׁטְפוּ בִגְבוּרָה

גַּל רָדַף גָּל –

וּבְרִגְעֵי נִצְחוֹנִי הַגָּדוֹל הֱקִיצוֹתִי

וַאֲנִי עוֹד עֶבֶד!

– בִּלַדִי! בִּלַדִי!

המשורר נשתתק, ואנחה אחת התפרצה מפי כולם, אנחת געגועים. ושוב שתיקה.

בלדי! בלדי! בלדי! בלדי!

והלב התחיל פתאום צובט; דמעות עלו בעינים. נכון היה זיו באותו רגע לחבק את כל העולם, לאמץ את מרחבי הים אל חזהו, להתרפק על רחבי שמים. נכון היה לנשק ולחבק את הערבים אשר לפניו. הם נעשו לו כל-כך קרובים, חביבים כל-כך. שירת-געגועים לו שרו: בלדי! בלדי!

ושוב נשמע קול המשורר. הוא קם ואתו גם חברתו. נשענו כולם אל כותל הספינה, הביטו אל הים, אל המרחב. הגלים המו מתחת, הגלגלים רעשו, והמשורר מסלסל בכל כוחו:

אִלַיכִּי, בִּלַדִי, אִשְׁתַּקִּי,

הַמַּה עֻרְבַּתִּי אִלַיכִּי, בִּלַדִי!

רוצה הוא להחריש בקולו את הים, להשביח המון הגלים, להשתיק שאון הגלגלים:

אֵלַיִךְ, אַרְצִי, אֶשְׁתוֹקֵק,

הוֹמֶה לְבָבִי, אֵלַיִךְ, אַרְצִי!

והגלים נושאים את צלילי-שירתו, הלאה הלאה, אל עבר החוף אשר עליו יתגעגע, אל ארצו אשר יראה בחזון:

אֵרַא הִדַּבַּקִּי מֻכַּלַּלַּתֶּן

בִּל עֻשְבְּ אוּ זַהַר –

בִּלַדִי! בִּלַדִי!

ורוח הים נושאת את הדי-השירה הרחק-הרחק, אל אותה הארץ אשר עליה ישיר. המה יגיעו שמה עוד בטרם יבוא, ומסרו לה את המית נפשו, את המון געגועיו:

אֶרְאֶה גִבְעוֹתַיִךְ

עוֹטְפוֹת דֶּשֶׁא

כְּלוּלוֹת פְּרָחִים –

אַרְצִי, הָהּ אַרְצִי!

והלב הומה ועורג, הנפש כמהה וכלה. וצר נעשה פתאום על הסיפון. מחניק היה האויר מתחת ליריעה המתוחה. וזיו שב אל חרטום האניה. שם די מרחב, די אויר לנשימה, די מבט לעין. ומשם כאילו קרוב הוא יותר אל נוף-מאוייו…

---

מֹשֶׁה

מאת

חיים הררי

(במסורת העם)

“כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו” –

ושטה לה תיבת-הגומא על פני השיחור, שטה ונושאת בתוכה את בחיר-האדם, את עתיד-העם, את “מושיעם של ישראל”…

כשל כוח-סובלם של בני אברהם יצחק ויעקב, גדול “הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם”, ויזכרו את האבות ואת אלהי-האבות ואת ארץ-האבות. זכרו את ארץ-מוצאם, את ערש-מולדתם, ותשוקה עזה תקפה אותם לשוב אל “הארץ אשר נשבע אלהים לאברהם לתת לזרעו”, לפרק מעליהם את עוּלם הכבד, לחדול פעם אחת מעבודתם הקשה והמעליבה, עבודה בשביל זרים, בנין על אדמת נכר. וישאו את נפשם לצאת מבית-עבדים וללכת שמה, לכנען, לבנות שם “ערי-מסכנות”, אבל להם, רק להם…

“ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שועתם אל האלהים”. כבר מלאה הסאה. קשה השעבוד מנשוא. ורעיון-הגאולה חודר ללבבות ועושה לו נפשות. השאיפה לחרות הולכת וגדולה מיום ליום, ותנועה קמה בין העבדים. קרן-אור נחה על פניהם העייפים והקודרים. שביב-תקוה האיר להם ותתעודד רוחם. ואנשי-לב עברו בעם וידברו השכם ודבר אל הניגשים והנענים, עוררו את רגש-כבודם בקרבם, את רגש-האיש שבתוכם, הזכירום יחוס-אבות וברית-אלהים, פיתחו בהם את הרצון לחיי-חופש, לחיי-כבוד, תחת חיי-עבדות וקלון. בני-לוי היו המעוררים, המתנבאים במחנה, המטיפים לחיים החדשים, ועמרם בן-קהת וביתו בראש המתנבאים. “עמרם גדול-הדור היה”, ומורה-דרך בתוך עמו, מורה דרך-הגאולה, ויוכבד אשתו ואהרן בנו ומרים בתו עוזרים על ידו. ויהי בית עמרם לנחמה לנדכאים, למקור תקוה ותחיה, ויאמינו כי בהם יוָשע ישראל. ותתנבא מרים: “עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל”… ויאמן עמרם. ותאמן גם יוכבד…

“וכיון שנולד הבן, נתמלא כל הבית אורה”. זיו-חדוה השתפך בכל מלוא הבית. השרה הקדוש-ברוך-הוא שכינתו בביתו של עמרם, וישמח האב ותגל האם. שטף הגיל ויעבור במושבות בני-ישראל, וישמחו גם שם: נולד הגואל, נולד המושיע… “עמד האב ונשק למרים, נשקה על ראשה: בתי, נתקיימה נבואתך”! והאם רוטטת מפחד ומאושר, עיניה לא תשבענה מזיו פני הילד, מבטת ומבטת אליו, אל ילדה חביבה, סמל הגאולה והישועה. “ותרא אותו כי טוב הוא”. וכל הבית מלא אור, אור… “וירא אלהים את האור כי טוב”…

דבר מה נפל בין בני-ישראל. שינוי רב ניכר בקהל העבדים. הם הישירו קצת את גבם, הזדקפו כמעט; מבט אחר לעין, וכאילו נהרו הפנים. האור אשר בבית עמרם פרץ גם חוצה. שמור שמרה יוכבד על בנה שלושה ירחים, במחבואים גידלתהו. “ולא יכלה עוד הצפינו” –

ושטה לה תיבת-הגומא על פני השיחור, שטה ונושאת בתוכה את בחיר-האדם, את עתיד העם, את “מושיעם של ישראל”.

­­­­­­­_________

עמדה התיבה בתוך הסוף אשר על שפת היאור. ובית עמרם ובני-ישראל מחכים לגורל “עתידם”. “ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו”. עומדת מרים מן הבוקר ועד הערב ומצפה. רועדת היא כולה, מלאה פחד ויאוש. “מה יהא בסוף נבואתה?…” ומשם, מבין הסוף, עולה קול בכי. הילד הגואל בוכה. מבקש הוא את הגואל אותו, את פודהו ממות. מה יהיה? מה יהיה? אך לא… נחמתם היחידה בענים לא תאבד, ילד-תקותם חיה יחיה. הנה בת-פרעה ונערותיה הולכות על-יד היאור. היא שמעה את קול הבכי. היא פנתה לראות מאין בא הקול. היא שלחה לקחת את התיבה… ותקרב מרים.

ובת-פרעה פתחה את התיבה “ותראהו את הילד”. גל-אור הציף אותה, שתי עינים גדולות ומזהירות הביטו אליה, ופנים רכים ועדינים ראתה אשר אין כמוהם ליופי, “ותאמר: מילדי העברים זה. ותחמול עליו”. אז תזכור בת-פרעה את גזירת אביה. רגע נלחמה בלבבה: התעבור על מצות אב, על פקודת מלך? והאור מן התיבה בוקע ועולה. עולה וחודר ללב הנסיכה, וחם האור ונעים האור. והבת עברה על גזירת אביה… שלחה להביא מינקת. בודאי רעב הילד, על כן יבכה. אך מה זה? הילד אינו יונק, מתמרמר הוא וצועק, טופח באגרופיו הקטנטנים על שד המצרית, ואינו רוצה לנגוע בפיו. “החזירוהו על כל המצריות כולן ולא ינק”… ומרים עודנה עומדת ורואה במראה. לבבה הגיד לה שאחיה הקטן, מושיע ישראל, לא יינק חלב מצריה. הוא לא יטמא את שפתיו. אמו – היא תיניקהו, יחד את חלבה יינק גם דמעות אחיו, דמעות עשוקים. דמעות צער ועלבון. והיה לבבו מקור אהבה ורחמים לעמו הנדכה, וגמלה בקרבו השנאה לצורריו ולמעניו, והיתה לארס צורב, לארס ממית כל רגשי עבדות והכנעה… “ותאמר אחותו אל בת-פרעה: האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות”? – “ותקרא את אם הילד”…

ויהי הילד לבת-פרעה לבן; “ותקרא שמו משה: כי מן המים משיתיהו”. ומרים מיהרה אל אחיה ותבשר את הבשורה הטובה, כי באה נבואתה, ניצל המושיע וּ“משֶה” קוֹרָא לו. ותגדל השמחה בקרב העם. משה! משה! – מוציא, גואל, מושיע! ואנחנו קראנו לו: יקותיאל – כי קוינו אל אל. שמעיה בן נתנאל – כי שמע ה' נאקתנו ובן ניתן לנו; אֲבִי גְדוֹר – כי אמרנו יגדור את פרצינו. והנה קראה לו בת-המלך: משה! כן, זהו שמו עדי עד. אצבע אלהים היא: פרעה גזר ובת-פרעה עוברת על הגזירה. אנחנו לא מצאנו שם לילד-תקותנו. כל אחד קרא לו כאשר עם לבבו. ובת-הצורר היא אשר מצאה: משה! כן יהי. הוא יוציא, הוא יגאל, הוא יושיע!…

_________

ומשה חונך בבית פרעה. חינוך-מלכים קיבל. חרטומי מצרים לימדוהו חכמה וכהני מצרים לימדוהו תורה. ואהוב הוא וחביב על הכל. לוקח לבבות ביפיו ומפליא חכמים בתבונתו. בת-פרעה מנשקת ומחבקת אותו. על ברכי פרעה ישב, משתעשע בכתרו, נוטלו מעל ראש המלך ונותנו על ראשו. מה יפה הכתר לראש הנער… הוד-מלכות על פניו וקסם בעיניו!

ויגדל משה. והוא עם בני המלך יתהלך. בהיכל-פרעה מושבו, ובת-פרעה היא “אמו”. אך חולם התהלך תמיד, על פניו היפים רובצת תוגה וצער העיב את אור עיניו. יום-יום יראה המון אנשים רומסים בטיט ובחמר, יום-יום ישמע קול שוט מצליף על גבי העובדים, יום-יום יקשיב לגידופי הנוגשים ולבכי המוכים. והוא מלא כעס ורוגז. לבו נכמר על האומללים האלה העובדים ויגעים בשארית כוחם, רומסים בחמר ובקש, “והקש נוקב את עקביהם והדם מתבוסס בחמר”. ועל גבם הערום שרידי פצעים אשר לא הגלידו. רק קרום דק עליהם, והנה – צליף! – נקרע הקרום והפצע זב דם. אנחות מתמלטות, דמעות נוזלות – והרגלים בוססות בטיט, בוססות בלי הרף, בלי מנוח… ולא יוכל משה להביט אל מעשי-רשע זה. דמעות עולות בעיניו, וכאב עצור בלבבו. והוא נמלט אל חצר-המלכות. שם, על-יד אחד הספינכסים, ישב, ובכה חרש. ואין איש יודע את צערו. אין מכיר את כאבו… הוא אינו מבין, מדוע ידאג ככה על גורל העבדים העברים. לא רק רחמים ירגיש אליהם, כי גם חיבה, חיבה יתירה. קרובים הם לו מאוד – ולא יבין מדוע… ופה – בהיכל-המלך לא ימצא עוד מרגוע. מעיקים עליו כל אלה האובליסקים והספינכסים, כל אלה ענקי-האבן הכבדים בדממתם ומאיימים בגודלם; היו לו לזרא אלילי מצרים ותועבותיהם, הכהנים ומנהגיהם, החרטומים ולהטיהם. היו עליו כולם לטורח. והוא גם הוא כמו זר בבית המלך. מרגיש הוא, כי אין לב פרעה אליו כתמול שלשום. רואה הוא את השרים והחרטומים מתרחקים מעליו מעט-מעט, כאילו יראים את פניו. רק בת-פרעה עודנה נאמנה אליו. היא האוהבת אותו כמאז. ובה יחסה. ומשה זכר פתאום את מקרה הזהב והגחלת אשר קרהו בהיותו ילד. שתי קערות שמו לפניו, באחת זהב ובשניה גחלת. והוא חשב אז רגע. הושיט ידו אל הגחלת ויגישה אל פיו. והוא זוכר: מראה נפלא ראה לפניו באותה שעה. כמעט שלח ידו אל הזהב, והנה מלאך בא ביעף, טס אליו ויעבר את ידו אל הגחלת, ויתן אותה בפיו, ושפתיו נכוו, ולשונו נכותה… הוא צעק אז מעצמת הכאב. אך שמע מסביב: הוא יחיה! משה יחיה! לא נגע בזהב! ובת-פרעה התנפלה עליו ותחבקהו ותשקהו, ותשאהו אל חדרה. הוא לא הבין אז דבר. כואב היה, וזמן רב נשאר כבד-פה וכבד-לשון. עכשיו הוא יודע. בנסיון עמד אז. בת-פרעה גילתה לו את הדבר. החרטומים ניבאו לו מלכות, ופרעה נבהל. הוי, כמה היו לו לזרא, הם ולהטיהם, אותותיהם ומופתיהם, נבואתם ולהגם.

ומשה יושב לרגלי הספינכס, ראשו על ברכיו, עיניו עצומות, צולל בתהום מחשבות: חוטא הוא לנפשו. יום-יום יראה עמל ואוון. והוא מחריש. למה לא יכזיב את החרטומים על פניהם? למה לא יקרא חמס באזני פרעה על העוול הנעשה לעבדים העברים? על רשעות הנוגשים ועל עינויי האומללים? כן, מעתה יתבע את עלבונם, הוא ידרוש משפט מאת פרעה… ונדמה לו למשה, כי עוד הפעם טס אליו מלאך ובידו רצפה, ויגע אל פיו, ויאמר: “הנה נגע זה על שפתיך, וסר עוונך וחטאתך תכופר”… ויתר משה ממקומו, וירגש את הצרבת על שפתיו: באש ידבר, להבות יחצוב. הגד יגיד לסובלים: קומו, עזבו סבלותיכם! ולמענים יגיד: השתחוו אתם למעונים!..

__________

משה קיים את נדרו. בו ביום התאונן באזני פרעה: אין מנוחה לעבדיך העברים. עובדים הם במאמצי כוחם. סוף-סוף יפלו בעבודה. ומה תועלת במותם? צוה ונתנו לעבדיך יום-מנוחה אחד בשבוע. פרעה הסכים. “הלך משה ותיקן להם את יום השבת לנוח”. הוקל מעט לאומללים. ניתן להם יום אחד אשר ישכחו בו ענים ועמלם, אשר ישכחו בו צרותיהם וסבלותיהם. והרגיש העבד את עצמו ביום זה חפשי, וחדר רעיון-החופש אל לבבו, חדור וחדור, והיה למשאת-נפשו כל הימים…

ומשה התקרב אל הנענים. שמע לשיחותיהם ואגדותיהם. הכיר לדעת את אלהי העבריים, אלהי אברהם יצחק ויעקב – “אל עליון קונה שמים וארץ”. את מינקתו מצא, את יוכבד, ויהי מבאי בית עמרם. הוא נקשר לבית זה. אהוב אהב את הלוי הזקן ובצמא שתה את דבריו. תורת אלהים חיים שמע מפיו, תורת אבותיו, תורת אמת וחסד, תורת צדק ומשפט. ויוכבד הזקנה נתחבבה עליו. ברחמי-אם קיבלתהו תמיד, ויש אשר לא היה איש בבית, ותהי גוחנת עליו ונושקת לו במצחו – נשיקת-אם, כל-כך רכה וחמימה, הרבה יותר נעימה מזו של “בתיה אמו”. כמה טובה היא זקנה זו! ומרים ואהרן – עוד לא ראה אנשי-לב כמוהם בין המצרים. כמה מתגאים הם במוצאם העברי, כמה עוז בלבבם ורגש-הכבוד בדבריהם. ומלבב אהרן בדברו, רכים כשמן דבריו, אט-אט עולים הם מן הלב וחודרים אל הלב, חרש-חרש הם מפכים מלה-טיפה, מלה-טיפה, והיו לנחל נובע, לזרם רך ומענג, זורם ומושך, שוטף ומושך…

ובאחד הימים נגלה למשה הסוד… מבית עמרם יצא, עמרם – אביו, יוכבד – אמו והעברים – אחיו… כל המון העבדים האלה – אחיו המה, עצמו ובשרו. אחיו רומסים בטיט, אחיו מוכים וניגשים, נענים ונרדפים. והוא – בבית המלך גדל… חיי-מנוחות היו חייו, ושבט נוגש לא ידע. יום-יום ראה אנשים עובדים עבודת-פרך, עובדים עד כלות נשימה, עד נפלם באין-אונים. והוא רק הצטער בלבו, חמול חמל עליהם ויבקש להיטיב להם. חוטא הוא. על רוב טוב התענג בשעה שאחיו סבלו חרפה ועוני. ורגש-חרטה תקף את משה, דמעות-נוחם פרצו מעיניו ויגברו רחמיו. כמו בצבת לוהטת נאחז הלב, צבוט וצרוב, צרוב וצבוט, והשפתים דובבות: אחי, אחי, “חבל לי עליכם. מי יתן מותי עליכם”! – – –

“ויצא אל אחיו וירא בסבלותם” – רואה הוא ועיניו זולגות דמעות. קשה העבודה “משא גדול על קטן, משא איש על אשה. ומשא בחור על זקן”. ומשה עוזר, נושא גם הוא במשא. “נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד”, “הולך ומישב להם סבלותיהם”. והשוטרים והנוגשים עומדים ומתפלאים: מה ראה “בן המלך” על ככה? מה לו ולבזויי-אדם אלה? מה ומי לו ביניהם? – אין זאת כי “מסייע הוא לפרעה”…

__________

ויראו בני ישראל את משה “נוהג בהם מנהג אחים”, מצטער בצערם וסובל בסבלותיהם, ותחי רוחם, ויאמינו כי בוא תבוא הישועה, כי קץ יבוא לענים. גואלם בתוכם… ומרים גילתה את נבואתה למשה. וישמור משה את הדבר בלבו… יום-יום התבודד על גבעות החול אשר מחוץ לרעמסס, ויחשוב את מחשבתו הגדולה: איך יוציא את אחיו מעבדות לחירות? לילה-לילה נועד בבית אביו עם זקני ישראל: איך יאחד את הלבבות, איך יעורר את כל העם להתקוממות אחת, כאיש אחד, בלב אחד – עוד רבים נעדרי-הרגש בישראל; העבדות המיתה כל רוח בקרבם, ומשועבד גופם ומשועבדה גם נשמתם. ורעיון אחד הציק תמיד למשה ולא נתן לו מנוח. יום-יום הרהר בו ולא מצא לו פתרון: “מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות?” למה זה נטל עליהם לשאת כל חרפה ומצוקה? ומרירות עזה מילאה את לבו, סערת-נקם התחוללה בנפשו, וחפץ אדיר נשאהו לנקום במענים, להשיב פעם מכה למכים, חרפה למחרפים, לדרוש את עלבון העשוקים ולשלם לרשע כרשעתו…

על גבעת החול ישב משה, עיניו נעוצות במרחב, כמבקש פתרונים לשאלתו הקשה והמרה, ופניו מלאים מרי. הס מסביב רק המית הנילוס תשָמע, ושאון עמום יגיע מעבר העיר, קול המון אנשים, קול הלמות פטישים, קול ענות גבורה וקול ענות חלושה. מרגע לרגע תנשא באויר איזו שריקה דקה וחדה, כמו שוטים מצליפים, ושוב אותו השאון העמום והממושך. מבלי משים הפנה משה את מבטו אל עבר העיר. מה זה? מה שם במרחק? שני אנשים רצים. האחד רודף אחר השני. הנה השיגהו. נדמה לו למשה כי שמע צעקה גדולה. נחוצה עזרה. וימהר משה אל המקום ההוא, “וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו”… כל דמו רתח בקרבו, אש הוצתה בעיניו, ואגרופו ברזל ירד על קדקוד הנוגש, “ויך את המצרי ויטמנהו בחול”…

הנה ההתקוממות הראשונה, ניתן אות-המרד. אין להכנע, אין להשפיל ראש. עלבון בעד עלבון, מכה תחת מכה – מידה כנגד מידה. ובמושבות בני-ישראל רבה ההתעוררות. מעשה גדול נעשה. רעיון-הגאולה נתחזק. יש דורש משפט… יש גואל-צדק… אך הס. בל יוָדע לאיש. עוד לא הגיעה השעה. סוד ואחדות! אם אלה לנו – נעשה הרבה. אם לא – ואבדנו. “תהיו משוּלים כחול”, אמר משה לישראל, כחול זה שטמנתי בו את המצרי; מה החול – גרגריו מאוחדים ודבוקים ומלוכדים, אף אתם כך; “מה החול – נוטלים אותו מכאן ונותנים בכאן ואין קולו נשמע, כך לא יצא דבר זה מפיכם”…

והקול נשמע בית פרעה, כי משה עבר אל אחיו העברים. אתם יעבוד ואתם יחיה. איזו תסיסה ניכרת בין העבדים. מקרי התנגשות היו בין שוטרי ישראל ונוגשי מצרים. נרגשת התנגדות למדינה. חוסר-משמעת בעבודה. ומשה הוא המעורר… לא לחנם ניבאו עליו החרטומים את נבואתם. הוא חפץ להקים את בני עמו ולכבוש את מצרים, והיה הוא למלך… ופרעה ציוה לשים עין על משה, לארוב לו ולדעת מכל מעשיו.

ויהי היום ומשה ראה “והנה שני אנשים עברים ניצים”. ויחר למשה מאוד: “שניהם אחים, שניהם חלשים, שניהם עבדים לפרעה – והם ניצים ומכים זה את זה”. ויאמר לרשע: “למה תכה רעך”?… אך שני העברים הניצים “עבדים” המה. מאלה אשר לא חדרה עדיין קרן-אור ללבבם, וחופש לא יבינו וכבוד לא יכירו. ודברים מרים שמע משה: “הלהרגני אתה אומר, כאשר הרגת את המצרי”?… “ויירא משה: אכן נודע הדבר”… אכן נודע לו הדבר שעליו חשב תמיד, שבו הרהר יומם ולילה, נודע לו הדבר השעבוד של ישראל: “לשון-הרע יש ביניהם, והיאך יהיו ראויים לגאולה?”…

כן; לשון-הרע הגיעה אל המלך. נמצאו מלשינים מתוך בני-ישראל עצמם. “וישמע פרעה את הדבר הזה, ויבקש להרוג את משה”. אי-אפשר היה להוסיף לעבוד במצרים. מרגלי המלך ארבו על כל צעד ושעל. העבדים בגו וברוח מבין העברים היו עוד רבים. משה בסכנה. בני משפחתו והעומדים בראש תנועת-החרות יעצוהו להמלט. הוא עוד נחוץ להם, ואין עליו לסכן עכשיו את נפשו. דבריהם חזקו עליו. “ויברח משה מפני פרעה”…

_________

יגע וכושל הגיע משה למדין. פה ימצא לו מנוחה. בפקודת אביו ובעצת הזקנים בחר לו את הארץ הזאת למקום-מקלט. אל כהן מדין יסור, אל יתרו. עוד מימי ילדותו יזכור אותו. בבית פרעה ראהו יום-יום, ויתרו אהב אותו מאוד, היה מחבקו ומלטפו. הוא היה היחיד ביועצי פרעה אשר לבו היה טוב תמיד לעברים, הגן עליהם ויתבע זכותם. איש חכם ונבון הוא, אוהב אמת ודורש משפט; על כן אולץ לעזוב את מצרים וישב אל ארצו, אל מדין. וכהן זה מאס גם באלהיו אשר עבד להם, וידבק כמעט באלהי העברים, באלהי האבות; וזקני ישראל קראו לו חובב על חיבתו לישראל, וגם רעואל – כי רֵעָה עם אֵל. כן; המדיָני הזה יהיה לו למגן וליועץ, לו יוכל לגלות את דבר ברחו מאת פרעה, גם את מחשבתו הגדולה על גאולת עמו מתחת סבלות מצרים. והמדינים הנודדים, המתיחסים גם הם על אברהם העברי, למודי-מדבר אלה, יוכלו להיות לתועלת לעברים בהמלטם מארץ עבדותם. יודעים המה ארחות המדבר ותעתועיו, יכול יוכלו להורות דרך, וטוב כי לא יעמדו לשטן לנמלטים ולא יתגרו בהם מלחמה.

צנח משה “וישב על הבאר”. ליאותו גברה עליו. פה יחכה. עוד מעט ובאו השואבות או הרועים ועדריהם, ושאל לכהן מדין ולאהלו. עיף העיף עיניו מסביב. לפניו ישתרע המדבר הגדול אשר עבר בו. ימים רבים תעה בדרכים. חקר כל הר וכל גבעה, כל נחל וכל עמק; תר את ים-סוף וסביבותיו, הגיע לעציון-גבר ויבוא עד הלום. כחלום ארוך היו נדודיו אלה: ככה ינודו גם בני עמו אחרי צאתם ממצרים. בדרך זו יוביל אותם. הוא עוד יוסיף לחקור, עוד יוסיף לדעת את המדבר. היה יהיה לרועה עם המדינים, והיה גם הוא לבן-המדבר כמוהם, יכיר כל צור וכל סלע, כל מעין וכל מבוע, ועמד בראש העם והלך לפניו עד בואם אל המנוחה ואל הנחלה, עד הגיעם לכנען, מקום מולדת האבות… ויזכור משה את אחיו אשר במצרים. ועיניו נישאו מעבר לחולות המדבר ולסלעיו, מעבר לים ולמפרציו. שם, מאחורי מדבר גדול ונורא, על שפת היאור – נמקים בני עמו בעבודתם, והושיע לא יוכל. והוא מפני אחיו ברח. הם לא ידעו לשמור סוד, עוד יש חסרי-לב בישראל. לא כולם מבינים את ערך החופש, לא בכולם יש בכרת כבודם. עוד רבה העבודה. והוא אולץ לברוח… אבל אין להוָאש. עמרם אביו ואהרן אחיו, ויתר זקני ישראל, יוסיפו לעבוד עבודתם, יוסיפו להטיף לתחיה ולגאולה. והוא – לא לחנם יתעה במדבר: מצוא ימצא דרך…

אך עלבון אחיו ידריכהו מנוחה. למה זה יסבלו תמיד? מדוע ישלט תמיד התקיף? מדוע אין צדק בעולם? ושני העברים הניצים?… משה רעד לזכר הדבר. גם בין אחיו פשטה הרעה. עוד יקום איש על רעהו לדכא חלש ממנו…

הנה העדרים באים, גולשים הם מן ההרים, רועות ועדריהן, רועים ועדריהם. הרועות ממהרות, מאיצות בצאן, נחפזות אל הבאר. בנות-מדין הנה. “ותדלינה ותמלאנה את הרהטים”. אך הרועים באו, הפיצו את צאן הרועות, גירשו את הבנות, ויגישו את צאנם הם אל הרהטים המלאים. ובנות-מדין נתנו קולן בבכי, נשאו עיניהן לעזרה, ויפגעו מבטיהן במבט הזר היושב על-יד הבאר, “איש מצרי” כנראה, ועיניו מלאות צער וזעם. לא יכול האיש לסבול את אי-הצדק, לא יכול לראות בגבור עוד פעם יד התקיף, יד הרועים החזקים על הנשים החלשות. ויתמרמר מאוד למעשה-הרשע, “ויקם משה ויושיען… גם דלה דלה וישק את הצאן”…

ומה שמח משה בהודע לו, כי הרועות אשר הציל בנות יתרו הן. וגם יתרו שמח לקראת אורחו, מושיע בנותיו, לקראת הילד הקטן והיפה אשר אהב בבית פרעה. “ויואל משה לשבת את האיש”, ויספר לו את כל אשר עבר עליו, ויתאר לפניו את עני עמו, וידבר על רעיון הגאולה ועל סודו הגדול. ויתרו שמע בשים-לב, הביט אל האש הנוצצת בעיני בן-שיחו, ויאמר: “זה הוא האיש שעתיד לגאול את ישראל ממצרים”…

________

ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו כהן מדין; וינהג את הצאן אחר המדבר, ויבוא אל הר-האלהים חוֹרֶבָה"…

הוא עבר כבר את המדבר לארכו ולרחבו, הכיר כל בקעה וכל הר, כל מעין וכל נחל; החום אכלהו ביום והקור בלילה, סבל צמא ושרב, הסכין אל תלאות המדבר ותהפוכותיו. ופה על-יד החורב אשר בהרי הסיני ירעה את צאנו. לעתים קרובות יבוא הנה. האורחות הבאות ממצרים תעבורנה על פני ההר, והיורדים מצרימה יעברו גם הם שמה, והשתחוו כולם אל מול החורב, כי קדוש ההר לשבטי-המדבר. ענני-שחקים רובצים על ראשו תמיד, ואורות מנצנצים מלמעלה: אין זאת כי אלהים איוה את ההר הזה למושב לו!…

ושאל משה את עוברי-המדבר למצרים ולשלום אחיו העברים אשר שם. ופעם הוגד לו, כי רבים מן העברים, אשר בני-אפרים יקראו, עזבו את מצרים, וכולם אנשים גבורי-חיל ואמיצי-לב. משה שמח לבשורה, ולבו נכסף לדעת את אשר קרה במצרים ואם אמת בפי המספרים. אורחות רבות הגידו לו כי נכון הדבר. והוא ביקש את בני-אפרים במדבר, חקר ודרש את כל השבטים הנודדים אולי ראו, אולי שמעו. אף איש לא ראה ואיש לא שמע. רק אחרי עבור ימים רבים סיפרו המדינים אשר שבו מן הנגב, כי עברו אמנם שם בני-אפרים, ויריבו את יושבי הארץ, “והרגום אנשי גת – כי ירדו לקחת את מקניהם”. הוא הרוה אז את חול המדבר בדמעותיו, דמעות צער ובושה. אם כן, אמת היתה השמועה. נסה ניסו אחיו לפרוק את עול המצרים וגם הצליחו. אך בגת נפלו חללים… והוא במדבר ינוד, רחוק מאחיו בצרה. וכי נמלטו אחיו, לא ידע ולא חש לעזרתם. בני-אפרים האומללים! בני-לוי ובני-אפרים היו תמיד נכונים להלחם לחופש. האחרונים התגאו תמיד ביוסף אביהם, זכרו את גדולתו במצרים, ויעטו גם הם גאוה ומלכות.

יוסף! – ולפני משה עברו כל חיי האיש הזה, ככל אשר סיפרו לו על אודותיו, על חלומות ילדותו, על המכרו לעבד ועלותו לגדולה, על רוב חכמתו ורוב כבודו במצרים. ויש אשר יכעס משה על זקנו זה, כי הביא את יעקב אביו ואת אחיו מצרימה ויושיבם בארץ גושן. הנה אשר עלתה להם בגדולתו… אך זכור יזכור משה את דברי יוסף לפני מותו. צוואה זו היא למקור נחמה לבני-ישראל. בלחש-קודש היא נמסרת מפה לפה: “ואלהים פקוד יפקוד אתכם, והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב… פקוד יפקוד אתכם, והעליתם את עצמותי מזה אתכם” – – –

וירם משה את מטהו אשר בידו. הלא “מטה-יוסף” הוא. אצל יתרו מצאהו, כי ראה יתרו את המטה בבית פרעה “וחמד אותו בלבו, ולקחו והביאו ונטעו בתוך גן שלו”. הרבה שמע משה על-אודות המטה הזה, מטה-הפלאים, מטה-האלהים. ביום כלות השמים והארץ וכל צבאם, ברא אותו אלהים בין השמשות ולאדם הראשון בגן-עדן נתנו, “ואדם מסרו לחנוך, וחנוך לשם, ושם לאברהם ואברהם ליצחק, ויצחק ליעקב, ויעקב הוליכו למצרים, ושם נמסר ליוסף”. ופתאום אבד המטה… מטה-הדורות הוא, מטה-אבות, מטה-ירושה – וחכה יחכה לבן-האבות כי יבוא וגילה את מקומו, ולקחו אתו, והראהו לבני עמו, וידעו כולם כי אלהי האבות אתו, וכי בו בחר אלהים לעושה דברו… והנה מטה-הירושה בידו הוא. זה האות הראשון אשר הראהו האלהים. הוא יורש האבות. את מטם מצא, את מטה-המשפחה, את מטה אברהם, את מטה יצחק, את מטה יעקב, את מטה יוסף. על מטה זה ישען כל בית-ישראל. והוא אשר ימלא אחר דברי יוסף האחרונים: “והעליתם עצמותי מזה אתכם”… על ידו יפקוד אלהים את עמו…

שמש המדבר יקדה ממעל, והחול להט מתחת. וגדי קטן נפרד מהעדר, נעץ שתי עינים תועות ותוהות במרחב הישימון. עמד רגע ויתבונן סביביו, ואחר נשא רגליו ויברח, הרחק-הרחק מהעדר. אל החורב רץ. משה ראה את הגדי בורח וימהר אחריו להשיבו. אך הגדי רץ בכל כוחו אל עבר הצור אשר בחורב. שם עמד. הכניס את ראשו הקטן אל נקיק הסלע, וישת מן המים אשר בתוך הנקיק. משה עמד ויבט אל הגדי הרך השותה לצמאונו, וגל-רחמים שטפו: גדי מסכן! ציחה-צמא היית, עיף וכושל-ברך רצת, ואני רדפתי אחריך, הוספתי להוגיעך, וכמעט נפלת. לא, לא תשוב עוד ברגליך אל העדר. עיפת, חביבי. על כתפי ארכיבך, גדיי הקטן, על זרועותי אשאך! וירכב משה את הגדי על כתפיו וישיבהו אל העדר.

אט-אט גוע היום במדבר. גלגל-אש גדול ירד מעל לחורב, ותפל דלקה בשמים. נגוהות-הוד עטו את הר-האלהים. תמרות-זוהר בקעו ועלו מבין צוקי הצורים. וישתפך הזוהר מסביב וישטוף את כל סיני על כפיו ועל סלעיו, ויזרום משם והלאה על פני כל רחבי השממה. אש אדומה הוצתה, ויאדם הרקיע אשר ממעל, ויאדם החול אשר מתחת, ויאדמו הקוצים והאבנים, השיחים והברקנים, וטבולי-דם עמדו גם הצאן. להבות ארגמן התלקחו במרחב. כל המדבר כולו בוער באש. ומשה לא יגרע עין מהר-האלהים. דומם יביט אל אש-הפלדות המתהלכת שם, ונוגה לה כעין התכלת, והפכה פתאום אדמדם, והתנפצה אל חודי הסלעים והיתה ככרכוב-פז לראשיהם; ובעוד רגע והנה כל צבעי הקשת לה, חליפות גוונים ושלל אורות – ולב משה מלא חרדת אלהים. מה זאת? לבת-אש פרצה בסיני, שלהבת-יה, ותאחז בסנה. הלהבה הולכת וגדלה, “הסנה בוער באש”; הלהבה שורפת ומלחכת, לוהטת ואוכלת, “והסנה איננו אֻכּל… אסורה-נא ואראה את המראה הגדול הזה: מדוע לא יבער הסנה”? – ויקרב משה. ולבבו דופק, עיניו תוהות ואזניו שומעות קול מתוך הסנה: “משה, משה!” ויבהל משה ויאמר: הנני! וקול אדיר וחזק ענה: “אל תקרב הלום; שַל נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו – אדמת קודש הוא. אנכי אלהי אביך, אלהי אברהם יצחק ויעקב” – – –

“ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט אל האלהים…”

– – – מן הסנה אני דובר אליך, מן הקוצים. אות צער הוא לי. “ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים, ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, כי ידעתי את מכאוביו. וארד להצילו” – – – כסנה הבוער באש ואיננו אֻכּל, כן ישראל. אוכליו לא יוכלו לו. “ועתה לך ואשלחך אל פרעה, והוצא את עמי בני-ישראל ממצרים”. גם “תעבדון את האלהים על ההר הזה”. “כה תאמר לבני ישראל: אֶהְיֶה שלָחַנִי אליכם. פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים”, והיה אהיה אתכם בכל צרה!..

דממה קמה. נדם הקול. כבתה אש המדבר. צל עבר על פני החורב… וילט משה פניו באדרתו וישב אל עדרו.

_________

“ויהי בימים ההם – וימת מלך מצרים”… הבאים מעל גדות השיחור סיפרו את הדבר. וזיק תקוה האיר למשה, וקול אלהים דיבר בלבבו: “לך שוב מצרים, כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך”… ומשה הצליח לבוא בדברים על-ידי עוברי-אורח עם אהרן אחיו, וגם הביאו לו תשובה כי אמנם מת מלך מצרים ויקם מלך חדש, אבל השעבוד עוד גדול כבראשונה, ועת לעשות, ואהרן אחיו יוצא לקראתו המדברה… “וילך משה וישב אל יתרו חותנו, ויאמר לו: אלכה ואשובה אל אחי אשר במצרים, ואראה העודם חיים… ויאמר יתרו למשה: לך לשלום!” ויקח בן-עמרם את צפורה אשתו, בת יתרו, ואת שני בניו גרשום ואליעזר. “וירכיבם על החמור” לשוב מצרימה. ולא ישר הדבר בעיני יתרו, כי יקח גם את בתו ונכדיו למצרים, להוסיף גם אותם על קהל העבדים אשר שם, וימנע את משה מעשות כדבר הזה: “אותם שהם במצרים מבקשים לצאת, ואתה מוליכם?” אך משה לא יכול להסכים, כי ביתו לא יהיה יחד אתו במצרים, כי בניו לא יכירו את בני עמו – עמם, וכי לא יראו בפלא הגדול, בצאת ישראל מבית-עבדים: עם כולו יצא מעבדות לחרות – ובני לא יראו! על הר סיני יעמדו כולם וישמעו לקול אלהים – “ובני לא ישמעו כמוהם!” ויבן יתרו ללב משה, ויברכהו: “לך לשלום ותכנס לשלום ותבוא לשלום!” “ויקח משה את מטה האלהים בידו”, וישם לדרך פעמיו, הוא וביתו אתו.

ואהרון בא לקראת משה המדברה, “ויפגשהו בהר-האלהים וישק לו”, ויחבק את אשת אחיו ואת בני אחיו. “ויגד משה לאהרן את כל דברי ה' אשר שלחו, ואת כל האותות אשר צוהו”. ואהרן הגיד למשה את כל אשר עבר עליהם במצרים “בימים הרבים ההם”. עמרם ויוכבד לא היו עוד בחיים. ברך בירכו את משה בנם, כי קום תקום נבואת מרים. אבדה גדולה אבדה לישראל במותם. תנועת-החרות רפתה. העבודה קשה, השעבוד גדול, ואין לחכות עוד. כל רגע יקר… ויוָעצו שני האחים מה לעשות. הגד יגידו לבני ישראל את דבר הראות האלהים אל משה בחורב ואת אשר אמר אליו. בוא יבואו עם זקני ישראל אל פרעה מלך מצרים, והודיעו לו: “ה' אלהי העברים נקרה עלינו; ועתה נלכה-נא דרך שלושת ימים במדבר, ונזבחה לה' אלהינו”. כן; “שלושת ימים” יבקשו כי ירחיקו ללכת ולא תשיג אותם יד המצרים. אל המדבר הזה יבואו. אל מדבר סיני, ואל החורב יגשו, ועבדו את אלהים בהר-האלהים. אך כבד לב פרעה, והוא ימאן לשלח את ישראל. עוד רבה העבודה לפניהם. בתוך העם עצמו יש עוד לפעול ולעשות, להכשיר הלבבות, לעורר ולעודד, כי נואשו בני-ישראל מתקותם, כי כשל כוחם “מקוצר-רוח ומעבודה קשה”. “מה טף ונשים אלו עמך? – קרא אהרון למשה – על הראשונים אנו מצטערים, ואתה בא להוסיף עליהם!” הקדש תקדיש אותך כולך לעבודת הגאולה. בית ישראל – ביתך, ובני עמך – בניך. להם רק להם תקריב כוחך וזמנך, ואל יהיו אשתך ובניך לטרדה עליך. השב אותם מדינה. ואתה רק את עמך תדע!

ומשה הביט אל צפורה ואל שני בניו. כבש פניו בכפות ידיו, ויעמק חשוב. מלחמה בלב. אחר הרים ראשו, ועוז-ההחלטה בעיניו. אַט-אַט ניגש אל צפורה הרועדת מפחד, נשק לה על מצחה ובאזניה לחש: “לכי לבית אביך”… ואת הילדים חיבק ועליהם ציוה: לכו אחרי אמכם…

אנחה. דמעה. יללה. נשא הרוח את האנחה, בלע החול את הדמעה, טרף המדבר את היללה…

ומשה ואהרן הולכים מצרימה…

_________

חג היום בגושן, צהלה במחנה העברים. גואלם שב אליהם, ודבר ה' בפיו. “וילך משה ואהרון ויאספו את כל זקני בני-ישראל. וידבר אהרון את כל הדברים אשר דיבר ה' אל משה”. והזקנים אספו את העם, וינהרו כולם אל משה, ויביטו אל מושיעם, וחרדת קודש אחזתם: “מלאך אלהים לפניהם. קומתו כארז, שתי עיניו כגלגלי כוכב הנוגה, זקנו כאשכול התמרה, זיו פניו כזיו החמה, דיבור פיו כאש שלהבת”, ומטה האלהים בידו, מטה-הירושה, מטה-האבות… ואזניהם שומעות את קול אלהים היוצא מפי משה ככל אשר דיבר אליו: “אני ה' – והוצאתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלהים – וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אותה לכם מורשה – אני ה'…” וידע העם כי איש-האלהים הוא משה, כי בשם אלהי-האבות הוא בא, ויאמן העם; וישמעו כי פקד ה' את בני-ישראל וכי ראה את ענים – ויקדו וישתחוו…"

__________

יום-כבוד היה אז לפרעה, יום קבלת-פנים. כל מלכי מזרח ומערב הנכנעים לפניו באו לברכו לשלום ולהגיש לו אותות הכנעתם. “הביאו עטרות והיו מעטירים אותו”. והנה גם משה ואהרון בין הבאים. ועטרה לא הביאו ומנחה לא הגישו. ויביטו המלכים אל גובה קומתם, אל הדרת פניהם, אל העוז שבעיניהם, ותפול אימה עליהם, “ואחזם זיע ורתת וחלחלה, והסירו כתריהם מעל ראשיהם והשתחוו להם…” ופרעה מלך-המלכים יושב על כסאו ומסתכל באנשי-הקומה, הוד-מלכות להם, ולבו נע בקרבו. אך לא איש פרעה – ויפחד. הן אל הוא במצרים, הן עבדיו כולם את עפר רגליו ילחכו, ויחזק לבבו וישאל:

– מי אתם?

– בשם אלהי ישראל באנו!

– מה אתם מבקשים?

– “כה אמר אלהי ישראל: שלח את עמי, ויחוגו לי במדבר…”

– “מי ה' אשר אשמע בקולו?” כל אלהי העמים נמצאים בבית-גנזי, ואלהי ישראל איננו בתוכם. מה אלהיכם? “בחור או זקן הוא? כמה שנותיו? כמה עיירות כבש? כמה מדינות לכד? כמה שנים יש לו מיום שעלה למלכות?”

– אלהינו – כוחו וגבורתו מלא עולם. הוא היה עד שלא נברא העולם, והוא יהיה בסוף כל העולם. הוא אשר יצרך ונתן בך רוח חיים…"

– “ומה מעשיו?”

– “נוטה שמים ויוסד ארץ, קולו חוצב להבות-אש, מפרק הרים ומשבר סלעים, קשתו אש, חיציו שלהבת, רמחו לפיד, מגינו עננים, חרבו ברק; יוצר הרים וגבעות, מכסה הרים בעשבים, מוריד גשמים וטללים, מפריח דשאים ועונה חיות, מסיר מלכים ומקים מלכים…”

וקול אדיר פרץ ויבלע את דממת-הפחד אשר בהיכל. ראה פרעה את כבודו, כבוד-אל וכבוד-מלך, והוא חולל בפני עבדיו אשר מסביב לו; ראה והנה אימה נפלה על המלכים המתרפסים לפניו ולא מפני עוד מלכותו, וירגז, וילבש גבורה ויען:

– אני הוא אדון העולם, “כשמש אנוכי, הנותן חיי-עד”, יצור יצרתי את עצמי, לי היאור ואני עשיתיהו. אני האֵל, “לא ידעתי את ה', וגם את ישראל לא אשלח!”

ומשה ואהרון יצאו מעם פרעה…

_________

ויכבד המלך את עולו על בני-ישראל, ויצו את הנוגשים בעם ואת שוטריו לאמור: “לא תוסיפון לתת תבן לעם ללבן הלבנים כתמול שלשום. הם ילכו וקוששו להם תבן. ואת מתכונת הלבנים אשר הם עושים תמול שלשום תשימו עליהם, לא תגרעו ממנו; כי נרפים הם, על כן הם צועקים לאמור: נלכה נזבחה לאלהינו. תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה – ואל ישעו בדברי-שקר…”

ויגדל השעבוד שבעתים מבראשונה. “ויפץ העם בכל ארץ מצרים לקושש קש לתבן. והנוגשים אצים לאמור: כלו מעשיכם דבר יום ביומו – כאשר בהיות תבן… ויוכו שוטרי בני-ישראל” באכזריות חימה, “ויבואו ויצעקו אל פרעה לאמור: למה תעשה כה לעבדיך?” אך פרעה הכביד אזנו משמוע; רק טענה אחת בפיו: “נרפים אתם, נרפים”. ויוסף ענות את העבדים העברים, את ילדיהם שחט ובדמם רחץ; ויש אשר ציוה לתת אותם חיים בתוך הבנין, ילד – לבנה, ילד – לבנה, “והיו צועקים מתוך הבנין, צועקים מתוך הקירות”. ותמלא מצרים צעקה ויללה, אנחה ואנקה. ותרוה אדמתה דמעת עשוקים, ויקוצו בני ישראל בחייהם.

ומשה – נשבר לבו בקרבו. הנה אשר המיט על אחיו. להיטיב חפץ והנה הרע. גאולה דרש והעבדות גדלה. רגע-ספק בא, כמעט רפתה רוח משה, ובמר לבו קרא: "אדוני, למה הרעות לעם הזה? למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה – והצל לא הצלת את עמך!..

אך ה' עשה שפטים במצרים. את מגפותיו שלח בהם, האחת אחר השניה. הארץ והשמים התקוממו להם. “ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם, והדגה אשר ביאור מתה ויבאש היאור, ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור”. הנילוס דלל ויחרבו נחליו ואגמיו, והנה שרץ היאור צפרדעים. “ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים. וימותו הצפרדעים מן הבתים, מן החצרות ומן השדות, ויצברו אותם חמרים-חמרים – ותבאש הארץ”. סרחון וצחנה, אדי-רעל עולים מן האדמה, ו“כל עפר הארץ היה כינים בכל ארץ מצרים”, וכל מיני שרצים ורמשים. “צרעין ויתושין”, בריות שונות ומשונות, ערוב כבד, מילאו את הבתים ואת האנשים ואת האדמה ואת הבהמה, ויהי דֶבֶר בארץ “וימת כל מקנה מצרים”, “ויהי שחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה”. ותשחת הארץ.

עוד לא שבה מצרים לאיתנה. רק גאו מימי היאור ויעלו על גדותיהם, וישקו את האדמה, ויצמח כל עשב וכל פרי – “וה' נתן קולות וברד, ותהלך אש ארצה; ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד – כבד מאוד אשר לא היה כמוהו בכל ארץ מצרים מאז היתה לגוי ויך הברד את כל אשר בשדה מאדם ועד בהמה, ואת כל עשב השדה, ואת כל עץ השדה שבר”. חדלו הקולות, חדל הברד, והארץ שקטה כמעט. אך רוח-זלעפות באה מן המדבר ותלהט בחומה את כל היקום, “וה' נהג רוח-קדים בארץ כל היום וכל הלילה. הבוקר היה, ורוח-הקדים נשא את הארבה. ויעל הארבה על כל ארץ מצרים, וינח בכל גבול מצרים, ויכס את עין כל הארץ, ותחשך הארץ; ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ אשר הותיר הברד – ולא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה בכל ארץ מצרים”. “ויהי חושך אפלה בכל ארץ מצרים”, עצב ושממון, אבל ויגון, “לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלושת ימים”…

ולעברים היתה הרווחה. אסון הארץ גדל מאוד, ולא שמו עוד לב אליהם, כי בין כה וכה “אבדה מצרים”. ויראו בני-ישראל בכל אלה את אצבע-אלהים, את זרועו הנטויה ואת שפטיו הגדולים, ויגילו ויצהלו, “ולכל בני-ישראל היה אור במושבותם”…

ומשה לא הרפה מפרעה. אחרי כל מכה ומכה אשר הוכתה מצרים, בא וידרוש בשם אלהים: “כה אמר ה' אלהי העברים: עד מתי מֵאנת לֵעָנות מפני? שַלח את עמי ויעבדוני” – ופרעה כמעט נכנע. צרות מצרים המרובות דיכאו אותו עד מאוד, ויהי נכון לוַתר מעט על שלו: “אנכי אשלח אתכם וזבחתם לה' אלהיכם במדבר, רק הרחק לא תרחיקו ללכת… לכו נא הגברים ועבדו את ה'… גם טפכם ילך עמכם, רק צאנכם ובקרכם יוצג”… אך משה לא יוַתר, על דעתו יעמוד. לא חסד יבקש, כי משפט ידרוש. אחת הגיד ולא ישנה: “בנערינו ובזקנינו נלך; בבנינו ובנותינו, בצאננו ובבקרנו נלך, כי חג אלהים לנו”. ו“האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם”. בפעם הראשונה שמע פרעה בדבֵּר אליו איש בגאון, כאשר ידבר הוא אל עבדיו. משה לא ירכין ראשו, לא ישתחוה ולא יתרפס. וכאשר העיז פרעה להתל בישראל, להגיד מדי פעם בפעם “אנכי אשלח אתכם” ולהכביד לבבו בהיות לו הרווחה, להבטיח ולא לקיים, התעבֵּר איש-האלהים ויקרא: “עודך מסתולל בעמי לבלתי שלחם. גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות, ועשינו לה' אלהינו. וירדו כל עבדיך אלי, והשתחווּ לי לאמור: צא אתה וכל העם אשר ברגליך, ואחרי כן אצא”…

מכת מצרים האחרונה הגדישה את הסאה. “ויהי בחצי הלילה, וה' הכה כל בכור בארץ מצרים, מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית-הבור, וכל בכור בהמה. ויקם פרעה לילה, הוא וכל עבדיו וכל מצרים. ותהי צעקה גדולה במצרים, כי אין בית אשר אין שם מת”… אין זאת כי עם העברים הוא מקור כל אסונותיהם, ובשלו באמת כל הרעה. “ויאמרו עבדי פרעה אליו: עד מתי יהיה זה לנו למוקש? שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלהיהם. ויקרא למשה ולאהרון לילה, ויאמר: קומו צאו מתוך עמי, גם אתם גם בני-ישראל, ולכו עבדו את ה' כדברכם. ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ, כי אמרו: כולנו מתים”…

עוד לפני ליל-הנגף הכין משה את העם לצאת ביד רמה. צוה ציוה עליהם: היו כולכם נכונים לקראת אחד הלילות, “מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם, ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר”, כי ליל-שימורים הוא לה' להוציאכם מארץ מצרים. והנה הגיע ליל-השימורים, “וישא העם את בצקו טרם יחמץ, משארותם צרורות בשמלותם על שכמם; ויאפו את הבצק עוגות כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם”.

ומשה הלך ועמד על קברות המלכים אשר במצרים: יוסף! יוסף! פקוד פקד אלהים אותנו, “והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל”; אם תרָאה אלינו – טוב, אם לא – והיינו נקיים משבועתך! ויזדעזע ארונו של יוסף… “ויקח משה את עצמות יוסף עמו”…

“וחמושים עלו בני-ישראל מארץ מצרים. ויסעו מרעמסס סוּכּוֹתה, כשש מאות אלף רגלי, הגברים לבד מטף. וגם ערב-רב עלה אתם, וצאן ובקר – מקנה כבד מאוד. ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא; פן ינחם העם בראותם מלחמה, ושבו מצרימה. ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים-סוף. ויסעו מסוכות ויחנו באיתם בקצה המדבר”, וילכו משם ויחנו על פי-החירות בין מגדול ובין הים, נוכח בעל-צפון.

ויוגד למלך מצרים כי ברח העם, ויקח שש מאות רכב בחור וירדוף אחר בני-ישראל, וישיגו אותם חונים על הים. וישאו בני-ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם, וייראו מאד ויצעקו אל ה' ואל משה: המבלי אין קברים במצרים, לקחתנו למות במדבר? מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים? הלא – זה הדבר אשר דיברנו אליך במצרים לאמור: חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר"… ומשה הבין לנפש המתאוננים. עוד רחוקים הם מהלחם לחופש. רק זה עתה יצאו מבית-עבדים, ואת כבלי-עבדותם עוד לא הסירו. והנה המפגע הראשון על דרכם: סגר עליהם המדבר, סגר עליהם הים, ומצרים רודפים אחריהם – ואיך לא ייראו? וירגיעם משה: "אל תיראו! כי אשר ראיתם את מצרים היום, לא תוסיפו לראותם עוד עד-עולם. ה' ילחם לכם – ואתם תחרישון!…

“ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה, וישם את הים לחרבה, ויבקעו המים”. ושבטי ישראל מנצחים זה עם זה. פחד הים גבר עליהם. “זה אומר: אין אני יורד תחלה לים; וזה אומר: אין אני יורד תחלה לים. קפץ נחשון בן-עמינדב, הוא אחי אשתו של אהרון, וירד לים תחלה”, “ויבואו בני-ישראל בתוך הים ביבשה, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. וירדפו מצרים ויבואו אחריהם, כל סוס פרעה – רכבו ופרשיו, אל תוך הים. ויהי באשמורת הבוקר, וישב הים לאיתנו, ומצרים נסים לקראתו” – – –

באותה שעה עמד עוּזא שר מצרים אשר במרום וישתטח לפני היוצר ויאמר: אדון העולמים, ברחמים בראת את עולמך, ולמה זה תטביע את בני? אסף הבורא את כל מלאכי-מרום ויגד: שפטו ביני ובין שר מצרים. התחילו שרי האומות ללמד זכות על מצרים. וירא מיכאל שר ישראל כי כן, וירמוז לגבריאל. “טס זה למצרים טיסה אחת ושמט לבנה עם טיטה ותינוק אחד עמה ששיקעוהו בבנין”, וינח אותה לפני האלהים: “כך שעבדו את בניך!” – “וינער ה' את מצרים בתוך הים; וישובו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים – לא נשאר בהם עד אחד… ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים. וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו”…

בא החלום. קמה נבואת מרים. יצא העם מעבדות לחרות. מעבר לים-סוף הנם, ויד מצרים לא תשיגם. “ותקח מרים הנביאה את התוף בידה ותצאן כל-הנשים אחריה בתופים ובמחולות”. ותעבור הרינה במחנה, ויעורו ששים רבוא האיש, ויפלו ששים רבוא כבלי ברזל, וירעד המדבר, ויזדעזע הים, ושירה סואנת בקעה את האויר, שירת-דרור. "ותען להם מרים:

שִׁירוּ לַּה' כִּי גָאֹה גָּאָה

סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם!"

ומשה לא יאמין למראה עיניו: האומנם כבר היה הדבר הזה? האומנם לא יהיו עוד אחיו עבדים לפרעה במצרים? הים שטף הכל. חיים חדשים הולכים ובאים. דרך גדולה ורחבה פרושה לפניו. בה יוביל את ישראל. היעצור העם כוח ללכת אחריו? התעמוד לו חדות-חרותו בכל עת צרה? היתגבר על כל המכשולים והמעצורים? ויזכור את ה“סנה הבוער באש ואיננו אֻכּל”, וידע כי יש אחרית לפעולתו, כי השג ישיג את משאת-נפשו.

"אז ישיר משה ובני ישראל:

יְמִינְךָ יְהֹוָה נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב.

וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרוֹנְךָ - יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ.

וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ-נֵד נוֹזְלִים

קָפְאוּ תְהוֹמוֹת בְּלֶב יָם.

אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל - תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי

אָרִיק חַרְבִּי - תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי.

נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ - כִּסָּמוֹ יָם צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים.

מִי-כָמוֹכָה בָּאֵלִם ה' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ

נוֹרָא תְהִלּוֹת עֹשֵׂה פֶלֶא!"

“ויסע משה את ישראל מים-סוף”…

עברה שעת-החדוה הראשונה. פג שכרון-הגאולה. והמחנה הכבד נע ויצא אל מדבר שור… מעבדות אמנם יצאו, אך אל השממה באו. מארץ-ברכה ניתקו, ואל ארץ-ציה הוטלו. בישימון הם הולכים, ולאן – לא ידעו…

חול קודח, שמש יוקד. סלעים הֲרֵרִים, כֵּפים זועפים, שמים קלויים, מרחב לוהט. שלושה ימים בתוך כבשן-אש. ועייף העם, בכבדות יתנהל המחנה העצום. צללי אדם – האנשים והנשים, כפגרים נעים – הבקר והצאן. אט-אט יתנודדו הגמלים. תינוקות מוטלים על גבם, באין אונים ישכבו. לשונם לחיכם דבקה, ושפתיהם בחום צמקו. נשמת אפם – להב המדבר, ותוכם – צרבת השרב. מים! מים!

ומשה רק הוא עוד ער ואמיץ. זקן מלא-ימים ומלא-עלומים. כוחו לא כשל, ורוחו לא נפל. עובר הוא במחנה, מנחם ומעודד, מחזק ומעורר. נכמרו רחמיו על עמו, המה לבו להמון הצמאים, ההולכים כואבים וקודרים, חותם התלונה בפניהם ושאגת-הזעף מעל שפתיהם נשרפה… חפץ היה לשאת את כל העם הזה בזרועותיו, “כאשר ישא איש את בנו”, כאשר נשא את הגדי הרך והמסכן בכשלו בדרך. יודע הוא: עוד מעט ופקעה סבלנות העם, עוד מעט ופרצה התלונה. ועוד רחוק הדרך עד אילים, זה נוה-המדבר הנאה, מקום מים ותמרים. מה יעשו המסכנים? במה ירווּ את צמאונם?

ויביאם משה אל באר המים המרים אשר בדרך אילים. “ולא יכלו לשתות מים ממרה”. אך גדול היה הצמא. שריפת-אלהים היתה בקרבם. “וימתקו המים”…

שתים-עשרה העיינות ושבעים התמרים אשר באילים השיבו את רוח הנודדים. נחו שם מעט מעמל הדרך, ויעברו “אל מדבר סין אשר בין אילים ובין סיני”. עוד הפעם מרחב-ישימון, עוד הפעם כבשן-אש. “אין חתימת דשא ואין אַמת צל”. חש העם את תלאותיו בדרכו הראשונה, וירעם. “וילונו כל עדת בני-ישראל על משה ואהרון במדבר”… היה היו התלונות לדבר יום ביומו. התאַווּ העבדים ל“סיר הבשר” אשר במצרים וידרשו “לחם לשובע”. שכחו את ענים ועמלם בארץ העבדות, וירגישו רק את ענוּתם במדבר. יום-יום ישמיע העם טענותיו ותביעותיו: “למה הוצאתם אותנו אל המדבר הזה, להמית אל כל הקהל הזה ברעב? למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בנַי ואת מקנַי בצמא?” אך משה לא יקצוף, מבין הוא ללב העם כי מר עליו. קשים הנסיונות אשר ינסהו בהם. והוא מפייס את המתלוננים, משיב בנחת וברוך: “ונחנו מה, כי תלינו עלינו? לא עלינו תלונותיכם כי על ה' – – –ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים, מבית-עבדים; המוליכך במדבר הגדול והנורא, וצמאון אשר אין מים, למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך”!..

עייפים ויגעים באו לפני רפידים. חומות שחם סגרו עליהם. חידודי צורים זקופים, שחורים, אדומים, ירקרקים, הקיפום. שמש אכזרית הכתה על ראשם ממעל, ואדמת ברזל ריתחה את רגליהם מתחת. רשפי-אש התיזו כתלי-האבן, ומחנק היה מסביב. גדול החום, מעיק החום. “ואין מים לשתות”… שם ברפידים נחל-עדנים, נוה-ברכה במדבר, עצי-פרי למכביר ומעינות מים מתוקים. אך עמלק פשט אז בנחל… שלוח שלח משה מלאכים לבקש מקום-חנות לעם. לא האמין המנהיג, כי יתקומם עמלק נגד ששים רבוא איש. עם כבד יצא לכבוש את המדבר, ומי יפריענו?

“ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים”… חסר-אונים היה אז העם, “עייף ויגע”. והנה מלחמה. מהומה במחנה. דאגה העיבה את פני משה: אם יגבר עמלק, ועלה כל עמלו בתוהו. כבוד העם יקל בעיני יתר שבטי המדבר, והתגרו בו בכל מקום בואו. עתיד העם תלוי במלחמה, פן ינוצח ונואש מתקותו, ונפלה רוחו. והיה עדי אובד. אין להתרפות ברגע כזה. נלחם וננצח! – “ויאמר משה אל יהושע: בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק… אנכי ניצב על ראש הגבעה, ומטה-האלהים בידי”! – –

המלחמה ניטשה בנחל, ומשה מפקד מעל הגבעה. בין אהרון וחוּר הוא עומד, זקוף וזועם כצור אשר על ידו, שלג זקנו מזהיר לפני השמש וברק עיניו – עוז וגבורה. מטה-האלהים בידו הנטויה, מטה-ישועה, מטה-נצחון. ונלחם ישראל למטה, ונשואות עיניו למעלה, אל הגואל, אל המושיע. אנקת חללים, תרועת לוחמים, צוחת נשים, שועת ילדים. כידון בכידון נתקל, וחרב בחרב פגעה. “והיה כאשר ירים משה ידו – וגבר ישראל; וכאשר יניח ידו – וגבר עמלק”. והשמש מוסיפה את חומה, את כל אִשה הריקה; להטה יגבר מרגע לרגע, והמלחמה הולכת וכבדה. רבים הנחשלים בישראל. הרעב והצמא החלישו אותם. “וידי משה כבדים”… עיף המנהיג הזקן מעמוד. הציעו כר וכסת לפניו, לשבת עליהם. אך הוא לא יאבה: “ישראל שרויים בצער. אף אני אהיה עמהם בצער!”… “ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה – – ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש”…

ישראל גבר. נוה-המדבר המבורך יהיה להם. אך זכר הסכנה הגדולה שמור בלבם. יגעי-נצחון פשטו ברפידים, ושבועת-הנקמה בפיהם: “מלחמה לה' בעמלק מדור דור”!…

נטושים בני-ישראל על פני הנחל, איש באהלו, איש באהלו. נעימה להם המנוחה, ועל נצחונם גאוָתם. הרגיש העם בכוחו, ויתעורר רצונו, וירום כבודו…

ומשה שמח לתוצאות המלחמה. עוד לפני עזבם את ים-סוף רצה להביא סדרים בעם, לשים לו “חוק ומשפט”. לתת לו תורת-חיים, להכניס בו אחדות ומשמעת. אל יהיו כעדר אנשים, אַל ילכו בלי מטרה ובלי הכרה. אך טרם הגיע הזמן. “עוד לא בא זיוָם” של בני ישראל. “משעבוד טיט ולבנים יצאו ואין יכולים לקבל תורה מיד”… עבודת-הפרך הטילה מום בגופם ובנפשם, “ואין דין שתנתן תורה לבעלי-מומים”…

עתה באה השעה. שני ירחי-הנדודים ומלחמת עמלק היו כמצרף לעם, כאבן-בוחן. מעתה יבין ישראל את אשר לפניו: נדודים ומלחמה, יסורים ופגעים, עד בואו אל המנוחה והנחלה, עד כבשו לו ארץ לשבתו עולמים. אך חוקי-חיים נחוצים. צריך לשרש את “תועבות מצרים” מקרבו. להסיר המידות המגונות אשר דבקו בו; צריך לבער כל רגש-עבדות מלבו, לטהר את נפשו, לרומם את רוחו, להגביר אמונתו באלהי האבות, באלהי ישראל: הוא אשר הוציאם “מכור-הברזל ממצרים” והוא אשר יביאם אל “הארץ הטובה”… סדר ומשמעת נחוצים טרם כל. בלעדי אלה – שוא כל עמל.

“ויבחר משה אנשי-חיל מכל ישראל”, מזקני השבטים, “אנשים חכמים וידועים, ויתן אותם ראשים על העם: שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. ושפטו את העם בכל עת”. אך צוה ציוה עליהם משה: “שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא-תכירו פנים במשפט, כקטון וכגדול תשמעון; לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלהים הוא; והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי – ושמעתיו”…

עצת יתרו היתה בזה. ממדין בא הכהן הזקן לברך את משה ואת ישראל, וישב את בתו אל אישה ואת הבנים אל אביהם. “ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל”. ראה ראה את רצון משה כי חזק ורוחו כי גדול. איש-האלהים האדם הזה ואת דבר אלהים עשה. זכור זכר יתרו את הצעיר הבא אליו באחד הימים, שבע טלטולים ושחור תלתלים, תלאות המדבר בפניו ואש-קודש בעיניו. אז גילה לו סוד… והנהו אותו הצעיר לפניו, לובן תלתלים ולובן זקן, וקדושה שבעתים האש אשר בעיניו. בראש המונים יעמוד. רבבות עבדים הוציא לחפשי. אכן היה הדבר: “עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים!”…

והיום הגדול בא.

“ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני – ויחן ישראל נגד ההר”…

הר האלהים!

עוד ברפידים הביטו אליו מרחוק. מעל הגבעות הוא נשקף, על פני כל המדבר יתנשא, גבוה וחסון. גבנונים גבנונים לו, כֵּפיֵ כֵּפים, שיני סלעים וחודי צורים. בוקר-בוקר יזרח כבוד-אל עליו. גלי-זוהר זורמים בנקרות ובנקיקים, קוי-אור נתלים בצורים, מפזזים ומרצדים, מזנקים ומשתברים. ונפזרו לרגלי ההר, ונתזו על הגבעות, והזהיבו את תילי החול, ושטפו את המרחב אור ונגוהות. צהרים – ו“אש אוכלת בראש ההר”, הקיפה הלהבה את כל המדבר, אש אוכלה אש. עשן מתמר מבין הכפים, וענן כבד ירבץ מלמעלה. ערב-ערב תכבה אש-אלהים על ההר, זיו ארגמן יוצק על ארבעת צוקיו, עננים ורודים- אדומים טסים במרום, מרחפים כה וכה ומסתלקים; וחשך פתאום המדבר, צללים מגיחים מכל עבר, ענקי-אבן מתמודדים, וכוסו פני ההר בערפל – נעלה כבוד אלהים!..

שלושה ימים התקדש העם, כיבס את שמלותיו, טיהר את גופו, כיון את לבו, והוא נכון לקבלת תורה…

“ויתיצבו בתחתית ההר” – –

זיזי צוקים בולטים ורומזים, עיני-שחור מציצות מן הנקיקים, נקרות צורים פערו לוע, אדירי-כפים כוננו שן, סלעי-מגור נתלו מעל לראשיהם, עוד מעט וצנחו כולם, עוד מעט ונשמע קול נפלם. הנה הם נעים, מעיקים, מאיימים:

"אם אתם מקבלים את התורה – מוטב.

ואם לאו – פה תהא קבורתכם"!..

“ומשה עלה אל האלהים” – –

דומם עומד העם ומביט אל מנהיגו. הנהו במעלה ההר. אט-אט יצעד, פסיעה-פסיעה, עליה-עליה, והוא הולך ורם, הולך ורם… כבר בלעוהו הצורים, רק לבנת-ראשו תבהיק מבין הגבנונים, כתם-אור מזדעזע למעלה – ויעלם…

דממה כבשה את המדבר. דממה כבדה ועמוקה. התעלף היקום. ששים רבוא לבבות עמדו מדפוק. “צפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה”. חרדת-קודש אחזה את כולם, “שותק העולם ומחריש”, דומם וקופא, מביט ומצפה…

רעד עבר במחנה. קול רעם התגלגל ברקיע. חשרת-עבים ירדה על ההר. “שָם אלהים… ויהי קולות וברקים וקול שופר חזק מאוד… וההר בוער באש עד לב השמים… ויעל עשנו כעשן הכבשן… ענן חושך וערפל… ויהי קול השופר הולך וחזק מאד” – – קול אדיר ונורא, “מפרק הרים, משבר סלעים”. מארבע רוחות המדבר הוא בא, מסוף העולם ועד סופו הוא הולך, מתחת יקרא, ממרום ירעם:

“אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ”!

“משה ידבר – והאלהים יעננו בקול”…

“ויחרד כל העם”. “פרחה נשמתם”, נשמת עבדים, ואחרת באה במקומה: נשמת עם, נשמת גוי גדול – “סגולה מכל העמים, ממלכת כהנים וגוי קדוש”… “קול אלהים חיים מדבר מתוך האש” שמעו. תורת-אמת קיבלו, חוקי-חיים ומשפטי-צדק ניתנו להם. וששים רבוא איש נפלו אפים ארצה, וקול אחד יצא מפי כולם:

“נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע”!

וכרובי-תום ירדו ממרום, זכי-כנף וקלי-מעוף, כתרי-הוד בידיהם, ויענדום לראשי המשתחוים, שני כתרים לאיש, שני כתרים לאיש – –

"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם –

וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים!"

_________

ארבעים יום וארבעים לילה התבודד בהר, התיחד עם בוראו, סיגף את גופו, טיהר את רוחו, “ויהי שם עם ה'”…

ארבעים יום וארבעים לילה נתן דין לעצמו וחשבון לנפשו. חשב על עמו ויהרהר בעתידו. מה גורל העם? ומה כוחו הוא? היגמור את אשר החל? “עם קשה עורף” – הישמע אליו, היבין אותו, הידבק באלהיו? ואולי כבר השחיתה מצרים את נפשו עד היסוד, ואין תקנה, ואין תקוה? רק יחידי-סגולה אשר שאר-רוח להם, אלה יהיו לעם, אלה יהיו “ישראל”, והשיגו את משאת-נפשם, והנותרים – בענים יאבדו, בעבדותם ימקו, ותעו במדבר ללא-אל וללא דרך… אך לא. הבן יבין העם. “הניסה אלהים לבוא ולקחת גוי מקרב גוי, במסות, באותות ובמופתים ובמלחמה, וביד חזקה ובזרוע נטויה, ובמוראים גדולים, ככל אשר עשה ה' במצרים?” כולם, מגדול ועד קטן, "בנים לאלהים; טיפול הם דורשים, רחמים הם טעונים!

קדוש וטהור, זך ועליון, הוא יורד מן ההר, ושני לוחות-הברית בידו, הברית בין אלהים ובין ישראל, שני לוחות העדות. אל עמו הוא יורד, אל כל עמו. כה יאמר אליהם: “ה' אלהינו כרת עמנו ברית בחורב”…

אך מה שם? מה “קול העם ברעה?” מה קרה?

“ויהי כאשר קרב אל המחנה”, ולא האמין למראה עיניו: עגל… מחולות… תרועות… עתר קטורת… האל מחנה ישראל ירד?

ויעמוד משה נואש. חרון אין-אונים תקפהו, רפו ידיו, כבדו הלוחות, “פרח כתב האלהים מעליהם”… ושברים ניתזו לכל עבר. ניפץ את לוחותיו!..

רועד מקצף התנפל אל המחנה. ראוהו החוגגים ונרתעו לאחור. בחמת-רוח הרס את העגל “וישרוף באש ויטחן עד אשר דק”. חדלו המחולות, פסקו התרועות. איש לאהלו, ישראל! ומשה התמרמר אל אהרון, שפך דמעות צער ועלבון, כעס וחמלה: “מה עשה לך העם הזה, כי הבאת עליו חטאה גדולה?”…

מה לעשות? פרוע העם. אמנם לא אשמתו בו. ערב-רב שעלו אתו ממצרים – הם עושי העגל, והעם נגרר אחריהם. לא יכלו אלה הנכרים להאמין באלהים אשר ערפל חתולתו. וגם המנהיג סר מעליהם, גם הוא “בושש לרדת”… ולא אבו שמוע לקול אהרון וחוּר אשר הזכירום את ה' אלהיהם. את חוּר הרגו, ואהרון רודף-השלום ואוהב-השלום ראה “את העם כי ברע הוא – ויצא העגל הזה”… אך אין להניח הדבר. כל הבנין יהרס. היסוד כבר התערער, ולשוא כל יתר העבודה. נחוץ ליסר את העם. אַל יוסיף לחטוא. ומלחמה התעוררה בלב המחוקק: היסלח גם הפעם? הירחם? לא. רחמים אלה מות בהם, הרס, כליון. “וביערת הרע מקרבך”!

“ויעמוד משה בשעה המחנה, ויאמר: מי לה' אלי! ויאָספו אליו כל בני לוי. ויאמר להם: כה אמר ה' אלהי ישראל – שימו איש חרבו על ירכו; עברו ושובו משער לשער במחנה, והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו… ויעשו בני לוי כדברי משה. ויפול מן העם ביום ההוא כשלושת אלפי איש…”

אומלל ומדוכא שב משה אל אהלו. הוא עשה הרג בעם. בצאן מרעיתו השחית, את גדייו הכרית. הנה אשר הגיע לרועה הזקן… אמנם “חטא העם הזה חטאה גדולה”, אך לב משה לא יתנהו מנוחה. קשה הנסיון בשבילו. למה לו חיים אם תועלת אין בהם? מה עמלו לעמו, אם ברכה אין בו? גברו עליו יסורי-יאוש, ואל אלהים יקרא: “ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת”…

אבל גדול במחנה. הרגיש העם בחטאו. התרחק המנהיג מעליהם. הוציא אהלו מתוך אהלי בני-ישראל, “ונטה לו מחוץ למחנה – הרחק מן המחנה”… והר אלהים עשן כולו, גדול הערפל אשר עליו. חשכים וזועפים הצורים, מטילים אימה הסלעים. גערת-רעם תתפרץ פתאום. בת-קול משיבה:

“אוי להם לבריות מעלבונה של תורה!”

ומלאכי-חבלה ירדו מלמעלה, שחור-כנף וכבדי-מעוף, ויפרקו את כתרי-ההוד מעל ראשי העלובים – –

**"וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל **

אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב"…

__________

ארבעים יום וארבעים לילה אחרים התבודד משה בהר-האלהים. נשברו לוחותיו, נופצו חלומותיו, התפזרו תקוותיו. ומבקש הוא תיקון, עלית נשמה, שלמות בנפשו, עוז ברוחו ואמונה בכוחו…

ארבעים יום וארבעים לילה התנפל לפני ה' ויתפלל, ויתפלל. עזרה ביקש. מקור רחמיו נפתח בקרבו, ויחמול על עמו. שכח את מִרים ומרדם, ויזכור ענים ומרודם. ודמעות חמות שטפו מעיניו ותפילה חמה נבעה מלבו: “אדני אלהים, אַל תשכח עמך ונחלתך אשר פדית בגדלך – אַל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו”!

וירוח למשה. אוֹרוּ פניו. זיו-קודש השתפך עליהם. קרני הוד עטרו את ראשו. שבה אליו רוחו ותחי תקותו. ויפסול שני לוחות חדשים כראשונים. הורד יוריד אותם אל עמו. חדש יחדש את הברית בינו ובין אלהים – והיו הלוחות לעדוּת.

הנהו יורד אליהם. שפעת-אור באה אתו מן ההר. “וירא אהרון וכל בני-ישראל את משה, והנה קרן עור פניו”…

חיים חדשים החלו. נשכח מעשה העגל, ובנין המשכן התחיל. הרבה העם להביא את תרומותיו. חפצו לכפר את פני ה': “ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם”… וקרשים נבנה המשכן. יעקב אבי שבטי ישראל נטעם עוד במצרים. דאוג דאגו האבות לבניהם. ידוע ידע יעקב כי יעזבו בניו את מצרים ובנו מקדש לאלהים, עמד והכין להם קרשים. ארזים נטע ואת בניו ציוה: פקוד יפקוד אלהים אתכם, והעליתם מזה את עציכם אתכם, ובניתם בהם מקדש לאלהיכם!

המשכן הוקם. כהונת-עולם ניתנה לאהרון ולבניו, ועבודת-הקודש לבני לוי. ויקרב העם את מנחותיו ויעבוד את אלהיו. אך רוח רעה עברה בין הלויים. קינאו בכבוד משה, וקורח בן יצהר בראש המקנאים. את העם עורר ועל משה התאונן: “הוא מלך, ואהרון אחיו כהן גדול ובניו – סגני-כהונה; תרומה לכהן, מתנות-כהונה – לכהן, תרומת מעשר לכהן” – הכל להם, רק להם… “ויקהלו על משה ועל אהרון, ואמרו אליהם: רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' – ומדוע תתנשאו על קהל ה'?”..

“והאיש משה עָנָו מאד מכל האדם אשר על האדמה”. ההוא יתנשא על קהל ה‘? הן לא ביקש אף מאחד מהם כל שרות וכל עזרה, הן מעולם לא אמר אף לאחד מהם “שיטול דבר משלו ויטען על חמורו”. “רב לכם בני לוי”! הן "אין לנו אלא ה’ אחד ותורה אחת ומשפט אחד ומזבח אחד וכהן גדול אחד – ואתם מאתים וחמשים איש מבקשים כהונה גדולה!"…

“ובני קורח לא מתו” – –

עוד רבו המתאוננים והמתלוננים. רק נסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני, אחרי שנה של מנוחה ועבודת-אלהים, התחיל האספסוף מקונן: “מי יאכילנו בשר”?.. נרגנים “הביטו אחרי משה”: "ראה צוארו! ראה שוקיו! אוכל משלנו, שותה משלנו! אדם שנתמנה על מלאכת משכן, כל ככרי כסף ועל ככרי זהב – מה אתה רוצה שלא יהא עשיר?…

“הקדים משה לצאת, אמרו: מה ראה בן-עמרם לצאת? שמא אינו שפוי בתוך ביתו! – אֵחר לצאת, אמרו: מה אחר בן-עמרם לצאת, מה אתם סבורים? – יושב ויועץ עליכם עצות ומחשב עליכם מחשבות!”…

וסתם טרחנים “היו נוטלים בניהם ובנותיהם הקטנים, וזורקים לתוך חיקו של משה, ואמרו לו: בן-עמרם, מה הנאה התקנת להם לאלו? מה פרנסה התקנת להם לאלו?”…

ומשה סובל ושותק. נושא הוא טרחם ומשאם. אך יש אשר תפול רוחו עליו, אשר ישוב היאוש אל קרבו: הראוי העם? היבין העם?…

________

והנסיון האחרון בא.

בקדש אשר במדבר פארן הם יושבים. קרובה הארץ, ארץ האבות, ומשה שלח לתור אותה. הולכים הם ומתקרבים אל מטרתם… בכליון-עינים יחכה משה לשוב המרגלים. קצרה רוחו לדעת את הדרך בה ילכו וכבשו את הארץ. חפץ היה כבר להסיע את המחנה ולפקד על צבאותיו. הנה עתה יתעורר העם, ישכח תאנותיו ותלונותיו, הנה יקום כולו כאיש אחד ועלה לרשת את ארצו. סוף-סוף תבוא הגאולה האמתית. את אדמת אבותם יגאלו, והאדמה תגאל אותם…

מהומה במחנה. המרגלים שבו. ארבעים יום תרו את הארץ, ויביאו משם “מן הרימונים ומן התאנים, ויכרתו משם זמורה ואשכול-ענבים אחד, וישאוהו במוט בשנים – ויראום את פרי הארץ: זבת חלב ודבש היא”! – – נדחק ההמון מסביב, השתומם על הפרי הנפלא. התעוררו המתאוים. רירם נזל על. פיהם. אך מה יספרו האנשים? – – “אפס כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאוד – וגם ילידי הענק ראינו שם לא נוכל לעלות”!..

– “עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה”! – הפסיקו כלב ויהושע את המדברים רעה. הלא גם הם מן “התרים את הארץ” וימצאוה “טובה מאוד מאוד”.

– ארץ אוכלת יושביה היא, וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות – צעקו יתר המרגלים – עמלק יושב בארץ הנגב"…

זעקת-שבר פרצה מכל עברים. צוחו הנשים, רעמו הגברים. התגעש המחנה. אַיהו משה? איה אהרון? איפה הם המדברים בשם ה'? להמיתנו הם אומרים!..

“וילונו על משה ואהרון כל בני-ישראל: לוּ מַתנו בארץ מצרים, או במדבר הזה לו מתנו!.. ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב!.. נשינו וטפנו יהיו לבז!.. הלא טוב לנו שוב מצרימה”!..

ותגדל התלונה. הוסיפו הנרגנים שמן על המדורה. גברה ההתמרמרות ותהי ליללה. “ותשא כל העדה ויתנו את קולם”… לשוא התחננו אליהם כלב ויהושע, לשוא דיברו על לבם, ניחמום ויעודדום: “אם חפץ ה' – והביא אותנו אל-הארץ הזאת ונתנה לנו… ואתם אל-תיראו את עם הארץ, כי לחמנו הם… סר צלם מעליהם, וה' אתנו – אל תיראום”!…

אך זועה מסביב. פרא העם בזעמו. על מנחמיו יתנפל. אבנים עפות מכל עבר. רעש. מהומה. צריחה. וקריאת-זדון פילחה את האויר, וירעד המדבר, וירגזו ההרים, ויהום המחנה: מצרימה! מצרימה! “נתנה ראש ונושבה מצרימה”! – –

“ויפול משה ואהרון על פניהם, לפני כל קהל עדת בני-ישראל”… את פניהם בקרקע כבשו. אל יגלה צערם, אל תיראה בשתם. בחיק הישימון קברו אנחתם, ויבלע החול דמעתם… “ויהושע בן-נון וכלב בן-יפונה קרעו בגדיהם”…

לילה. התעטף המדבר שחורים. דממה כבדה רבצה במרחב. עמד העם מזעפו. איש בסתר אהלו יכלם. איש איש ועוונו, איש איש ויגונו. ידע העם כי חטא, ויכהו לבו. זכר קלונו ביום, ויציקהו הנוחם. גדל צער החרטה, ותפרוץ. אנחה ותעל דמעה. ובכי-תמרורים נשמע בדממה. “ויבכו העם בלילה ההוא”, גדולים וקטנים בכו, תאניה ואניה. כל העם “בוכה למשפחותיו, איש לפתח אהלו”… אך מה בצע בדמעותיהם, ומה מועיל בבכים? התאנף בהם אלהים וימאסם:

עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם – לֹא יָדְעוּ דְרָכָי,

נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי!..

בכיה של חנם בכיתם – ואני קובע לכם בכיה לדורות!..

ומשה יושב באהלו, ראשו שמוט על ברכיו, ובאזניו עוד תצלצל הקריאה הנוראה: נתנה ראש ונשובה מצרימה! – "עם נבל ולא חכם!… דור תהפוכות, דור עיקש ופתלתול!… ומה יהיה עכשיו? היש עוד תקוה? היש עוד לנסות? “במדבר הזה לו מתנו” – קוננו כולם. אולי ייעשה להם כדבריהם? “במדבר הזה יתמו ושם ימותו”… נפשם הוטמאה. עבדים הם כולם ובעבדותם ישארו. לא הם יבואו אל הארץ, לא הם יגאלו את אדמת אבותם… אך בניהם, אלה הטף אשר ברגליהם – מה חטאו? וילידי-מרחב. אלה לא ידעו עול, לא יכירו עבדות. יאבדו אבותיהם באשר יאבדו, אך אלה יחיו, וגדלו אמיצים וחפשים, והיה להם רצון ואמון, ועלו וירשו את הארץ… והוא? היראה בקום חלומו הגדול? הן זקן הוא ושב. מי יודע אם יחיה עד היום ההוא? אם יזכה להכניס את הדור הצעיר אל הארץ? – –

השחר האיר. יום חדש נולד במדבר. משה הרים את ראשו, הציצו עיניו באור הבוקע ועולה, וידע את אשר לפניו… בני-ישראל יוצאים מאהליהם. קודרים ילכו, ומסביב למשכן יתאספו. יודעים הם, כי קשה יהיה דבר ה' בפי משה. גדול עוונם מנשא, וגדול יהיה חרון אף ה'. ומשה כבר קבר את התקוה האחת בלבו, ויגדל חדשה במקומה. ימות הדור ויחי הדור! והנה יצא אל העם, בשורת-המות ובשורת-החיים בפיו:

“חי אני – נאום ה' – אם לא כאשר דיברתם באזני, כן אעשה לכם. טפכם אשר אמרתם לבז יהיה – והבאתי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה… ופגריכם אתם – יפלו במדבר הזה”! – –

דממת-צער במחנה. הרכינו ראש כולם, ניחמו על מעשיהם. “ויתאבלו העם מאוד”, ורחמים ביקשו:

הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' – כִּי חָטָאנוּ…

אך אין סליחה הפעם, אין רחמים בדין:

אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְהֹוָה בְּקִרְבְּכֶם!..

---

ארבעים שנה יתעו במדבר. ארבעים שנה – עד תום דור עבד וגדל דור חפשי.

ומדי שנה בשנה, בחודש החמישי בתשעה לחודש, עם ערוב היום, יעביר משה קול בכל המחנה: צאו לחפור, צאו לחפור! ויצאו וחפרו להם קברים ולנו בהם. ובבוקר עם עלות השחר, יקרא הקול: יבדלו החיים מן המתים! וקמו וחסרו מהם חמשה עשר אלף

---

שָׁקַע הַחוֹל תַּחַת מִרְבַּץ גּוּפוֹתָם,

דָּבְקוּ לָאָרֶץ – וְנִרְדָּמוּ…

יִמְתַּק לָמוֹ חֲלוֹמָם, חֲלוֹם רֹב בְּצָלִים, שׁוּמִים,

דְּוָדִים מְלֵאֵי בָשָׂר רַבִּים וַעֲצוּמִים.

עוֹד הַיּוֹם אוֹ מָחָר יַחֲלֹק רוּחַ קָדִים

עִם הָעַיִט גּוּפַת אַחֲרוֹן הָעֲבָדִים!..

שנים אחר שנים עוברות, ומשה קובר את דורו… מתה מרים, מת גם אהרון. דור אנשים אשר חי אתם, סבל אתם, שמח אתם, הצטער אתם – והוא הולך וכלה, הולך ותם. רק מתי מספר נשארו. ומרגיש את עצמו משה בודד. “מתה מרים – הוא ואהרון טיפלו בה, מת אהרון – הוא ואלעזר טיפלו בו, ימות הוא – מי יטפל בו”?.. רואה הוא אמנם את הדור החדש הולך וגדל. תקותו לא תכזב. אך לא דורו הוא… לא גמר את אשר החל. עבדים אמר להפוך לאנשים, המון פרוע לעם. והם לא הבינו, לא אָבו. הנה הם טמונים בחול, אכולי קנאה ותלונה, תאוה ומריבה: “השלים אותם המות עם אלהיהם”!.. והוא בן מאה ועשרים כיום. זקן הדור, דור-האבות ודור-הבנים. עומד הוא “בין המתים ובין החיים”… הנה הם נטושים הבנים בערבות מואב. ארץ ירושתם קרובה אליהם, קרובה. והוא כבר עייף, עייף. “לא יוכל עוד לצאת ולבוא”. מי יעמוד בראש העם? “בניו שלו אינם ראויים לנשיאות”. הוא לא טיפל בהם, לא השגיח עליהם. מסור היה כולו לעמו, ואת משפחתו לא ידע. מי ירעה את ישראל? מי ינהלם מי יַנחם? מי יאַמצם? מי יעודדם? “יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר, איש על-העדה אשר-יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, ואשר יוצאם ואשר יביאם – ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה”! –

ו“אלדד ומידד מתנבאים במחנה: משה מת ויהושע מכניס”… וירגז יהושע בן-נון. לכבוד רבו חרד, וימהר אל משה ויאמר: “אדוני משה – כלאֵם”!.. אך בת-צחוק עלתה על שפתי הנביא הישיש, נתן עיניו המזהירות בעבדו הנאמן, הניע ראשו הלבן ובדאגה אמר: “המקנא אתה לי? – ומי יתן כל-עם ה' נביאים, כי יתן ה' את-רוחו עליהם”!.. זה כל כך נחוץ להם, יהושע! ראה שם את המדבר הזרוע פגרים. “לא נתן ה' להם לב לדעת, ועינים לראות, ואזנים לשמוע”. מי יתן והצליחו בניהם אחריהם, מי יתן והיו נביאים כולם, וחי ה' בקרבם! – “משה מת ויהושע מכניס”… כן, יהושע תלמידי, יהושע הנאמן, “חזק ואמץ, כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם, ואתה תנחילנה אותם. וה' הוא ההולך לפניך, הוא יהיה עמך, לא ירפך ולא יעזבך – לא תירא ולא תחת”… היה, יהושע, רועה לעם. אך תרעה ולא תרדה. “עם זה שאני מוסר לך, איני מוסר לך תיישים אלא גדיים, וכבשים איני מוסר לך אלא טלאים – צא לך בעקבי הצאן, רעה את כל אחד ואחד לפי כוחו, היה סובל כל אחד ואחד לפי דעתו…”

דמעות נזלו מעיני המנהיג. כרע יהושע על ברכיו וישק את כנף מעיל רבו, ובכי עצור פרץ מגרונו. נשקוֹ משה על ראשו “ויסמוך את ידיו עליו”…

“הן קרבו ימיך למות”! –

עוד מעט ונאסף אל דורו, אל המתים. והוא כל כך נחוץ לחיים. וגם חפץ חיים. השעה הגדולה הולכת וקרבה – והוא לא יראנה. את צרת העם ידע, את צערו הכיר, ועכשיו שהגיעה טובתם של ישראל – “לא תעבור את הירדן הזה”… ומי יגיד אשר יקרה את ישראל מעבר לירדן? “כי יודע הוא את מרי העם ואת ערפו הקשה. הן בעודנו חי עמהם, ממרים היו עם ה' – ואף כי אחרי מותו”…

דממת-קודש במחנה. משה מדבר. אולי הפעם האחרונה:

"אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם, ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטריכם – כל איש ישראל. טפכם, נשיכם, וגרך אשר בקרב מחניך – מחוטב עציך עד שואב מימיך. לעבדך בברית ה' אלהיך ובאָלָתו, אשר ה' אלהיך כורת עמך היום, למען הקים אותך היום לו לעם, והוא יהיה לך לאלהים. ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האָלָה הזאת, כי את-אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום…

כי המצוה הזאת אשר אנוכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא, לאמור: מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה – ונעשנה. ולא מעבר לים היא, לאמור: מי יעבור לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה – ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו…

ראה, נתתי לפניך היום את-החיים ואת-הטוב, ואת-המות ואת הרע. העידותי בכם היום את-השמים ואת-הארץ – האזינו שמים ותשמע הארץ! – החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך.

שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום, אשר תצווּם את בניכם לשמור לעשות את-כל דברי התורה הזאת. כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם – ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה אשר אתם עוברים את-הירדן שמה לרשתה"! – –

“הגיעה השעה שאתה נפטר מן העולם” –

ומשה נפרד מעל העם, ברך כל שבט ושבט, ברך את ישראל כולו, ומחילה ביקש:

– “הרבה ציערתי אתכם על התורה ועל המצות, עכשיו מחלו לי”!..

בכי חרישי נשמע בעם:

– “רבנו ואדוננו! מחוּל לך! משה רבנו! הרבה הכעסנוך והרבינו עליך טורח, מחל לנו”!

התנודד איש-האלהים, ראשו שלג ירד על חזהו, שפתיו הזדעזעו וקולו רעד:

מחוּל לכם! מחוּל לכם! בבקשה מכם, כשתיכנסו לארץ זכרו אותי ואת עצמותי, ואמרו: אוי לו לבן-עמרם שרץ לפנינו כסוס ונפלו עצמותיו במדבר! –

פרץ הבכי בעם. התיפח דור-החיים. וזקן הדור הליט פניו באדרתו…

“ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו” – וכל העם אחריו, הולכים ובוכים, בוכים והולכים. בתנועת יד העמיד אותם על-יד ההר: פה תהיו ואַל תעלו! –

וּכְאִישׁ אֶחָד כֹּל פִּנּוֹת הָעָם

כָּרְעוּ פִתְאֹם מוּל אִישׁ הָאֱלֹהִים.

אֶל מוּל רֹעָם הַנֶּאֱמָן, הָרָם…

כעלותו אל הר-האלהים כן יעלה אל הר-העברים. יחידי. שם יתבודד עם צערו, יתיחד עם ארץ-מאוייו. מנגד יראה את אדמת-געגועיו, ואליה יביט עד כלות נפש, עד צאת נשמה… ששים רבוא השאיר במדבר, וששים רבוא בערבה. עם אלה לא מת, ועם אלה לא יחיה. מעבדות הוציא, וגאולה לא הביא. עד הארץ בא, ואליה לא יעבור…

על פסגת נבו.

כל הארץ לפניו. הרי-גלעד יתרוממו מימינו. שיבת החרמון תלבין מרחוק. תפוח התבור יעגל ראשו. עמק-יזרעאל יזהיר בדשאיו. ראי הכנרת יכסיף מימיו. גריזים ועיבל יעמדו כאויבים. גם הכרמל ייראה מרחוק, השרון ישתרע במרחב ואחריו הים האחרון. הנה רכסי הרים גבוהים לנגדו. הנה יריחו עיר התמרים. הנה הירדן הומה קרוב לו. משק מימיו יגיע אליו. אל ים-סדום יתנפל, ולא נודע כי בא אל קרבו, הירדן! הירדן! ואותו לא יעבור…

ולמטה, לרגלי ההר, בערבה, חונה ישראל לצבאותיו. מסביב לאוהל-מועד הם חונים. כחגורה אחת עבה הקיפו את משכן אלהים. מחנה-מחנה על דגלו. הנה דגל ראובן האדום – כאבן האודם אשר לשבטו בחושן-המשפט. שם דגל שמעון הירוק – כעין הפִּטְדָה. שלושת צבעי לוי מסתמנים – לבן, שחור ואדום, כצבעי הברקת. כמפה מתוחה ינפנף דגל יהודה באויר, עין הנופך לו כעין השמים, אף הארי אשר עליו ייראה: “גור אריה יהודה”… הרי דגלו הלבן של זבולון, והספינה עליו: “לחוף ימים ישכון”… מכיר הוא בצבעי יתר הדגלים, אך אין הוא מבחין בהם עתה. רחוקים הם מאוד. רק דגל בנימין ניכר ברוב גווניו. כל שנים-עשר הצבעים לו. הקטן בשבטים וכוללם יחד: “ידיד ה' – ישכון לבטח עליו; חופף עליו כל היום – ובין כתפיו שכן”…

מחר ויקומו צבאות ישראל, ועברו את הירדן הזה, ונפלה להם הארץ הטובה לירושה. בוא יבואו אל המנוחה והנחלה.

אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל!

ומשה צנח על ראש הפסגה.

נשמת הנביא נקראה למרום;

– “צאי, אַל תאחרי!”..

אך מתלבטת הנשמה, אינה רוצה להסתלק:

– “יוצר העולמים, אלוה כל הרוחות ואדון הנשמות, אתה בראתני ואתה נתתני בגופו של משה זה מאה ועשרים שנה. ועכשיו יש גוף טהור בעולם יותר מגופו של משה?”

– "צאי, ואני מעלה אותך לשמי-שמים העליונים, ואני מושיבך תחת כסא כבודי אצל כרובים ושרפים!..

מבט אחרון לארץ, מבט-ברכה לעם. אנחת-צער. דבר-מה נגע בשפתיו:

נשיקת יה!..

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

“ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה”…

---

ירמיהו

מאת

חיים הררי

מכל ציורי הדמיון המציגים את ירמיהו ראיתי רק באחד מהם את הנביא, בדד יושב על אבני-מפלה, במרום העיר החרבה, קסת הסופר לפניו, מגילת-הנבואה בידו, עט סופרים בימינו, וחזות קשה על פניו, קמטים עמוקים במצחו ויגון המחשבה בעיניו.

שוכחים אנו את הסופר בנביא, את היוצר, את האמן. נראה לנו תמיד הנביא כמעין נובע, כנחל שוטף המתפרץ מאליו, בכוח טבעי, פתאומי, בלי יגיעה קודמת. אלהים הוא המדבר בפיו… אך מה ידענו אנחנו מכל התסיסה הפנימית במשך ימים וירחים בלב הנביא? מי מאתנו מנה לילות-הנדודים של ישעיה או של ירמיהו? מי מאתנו ראה קמטי מצחם וזעזועי ידם בשעת מחשבה או בשעת כתיבה? מה ידענו אנחנו מרגעי-המשבר שלהם, ממלחמתם הנפשית, מאותה קדחת-האמן שבערה בקרבם לפני יצירה ובשעת יצירה? הנבואה היא יצירה ספרותית, ואין יצירה בלי יגיעה, בלי יסורים. דבר אלהים הוא דבר הנביא. דבר או חזון – זאת היתה שעה של משבר, של מלחמה, של התאבקות עם האלהים הנגלה על החוזה העברי. דבר-אלהים לא מצא תמיד את ביטויו הנכון, והנביא סבל, כאב, נלחם, נאבק עם רוח-היוצר אשר בו, נאבק עם אלהיו…

וכך מתארת לנו המסורת שלנו את רגעי היצירה של הנביא. משה סובל בהיגלות אליו אלהים. ברגע המכריע יפקפק בשליחותו, בכוחו, יסרב לאלהים שולחו: “בי אדוני… כבד-פה וכבד-לשון אנוכי… שלח נא ביד תשלח”… ישעיהו בחזונו ידע אותם היסורים, יסורי-יצירה, יסורי הבעה: אוי לי כי נדמיתי… כי איש טמא-שפתים אנוכי"… וירמיהו, זה המשורר הסוער, זה היוצר הכואב, ישא ימים רבים בחובו את יסורי יצירתו, ימים רבים תאכלהו אש נשמתו ולא ידע להריקה, והוא יתלבט, יפרפר, ייאבק עם אלהיו, עד אשר יחזק עליו דבר-אלהים ומצא ביטוי לנשמתו הדוויה:

**פִּתִּיתַנִי ה' וָאֶפָּת **

חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל – – –

**וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת **

**עָצֻר בְּעַצְמֹתָי **

וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל – וְלֹא אוּכָל…

נביא סופר היה ירמיהו, משורר יוצר לדורות הבאים, מתיחס ליצירה הספרותית בהכרת-סופר עמוקה. כלכל לא יוכל אותם הכותבים על נקלה, החונפים להמון, היודעים רק את המלה המתוקה ורק “שלום” בפיהם. אך תרמית בלבם ובעטם: “אכן הנה לשקר עשה עט שקר סופרים”… ובהתחולל השואה על העם והארץ ידאג ירמיהו לנכסי-הרוח שלו, וימהר לכנס אל מגילת-ספר אחת “כל הדברים אשר דיבר על ישראל ועל יהודה ועל כל הגויים”. כמו כל סופר אמן יחרד על יצירותיו: מכיר הוא בערכן ורואה להן אחרית.

כי אמן היה ירמיהו. בין סער ודממה ריחפה נפשו, בין זעם ורחמים. בודד היה האיש הזה, בודד בתוך משפחתו, בודד בתוך עמו, בודד בתוך המון קריה. כבדה עליו לעתים קרובות יד אדוני:

**לֹא יָשַׁבְתִּי בְסוֹד מְשַׂחֲקִים – וָאֶעְלֹז **

מִפְּנֵי יָדְךָ בָּדָד יָשַׁבְתִּי – כִּי זַעַם מִלֵּאתָנִי…

על גבעות ענתות גדל. בין הרי יהודה הזועפים והרי אפרים הצוהלים בלה ילדותו. “מן הכהנים אשר בענתות” היה, מבני אביתר הכהן אשר הודח מן הכהונה עוד בימי שלמה, וענתות היתה להם למקלט, לנחלת-אבות. את התמרמרות-הדורות אשר במשפחתו ספג אל תוכו, עצב של אציל בודד, הרואה את הכל במתנגדים לו, מרירות של “איש ריב ואיש מדון לכל הארץ”. אך גם את טללי-השחרים על גבעות בנימין ואפרים ספג אל תוכו. הרי שומרון בגפניהם הפוריות, בשקדיהם הפורחים הרנינו את לבבו, וזעף-יהודה, ורנת-שמרון ותוגת-ענתות התלכדו יחד בנשמתו הרכה של ירמיהו.

כמה יגון קודר בזעם הנביא, בדברו הקשה אל העם:

וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה

וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה…

כִּי אָסַפְתִּי אֶת שְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה…

כמה רעננות וצהלת-חיים בשירת-החזון:

**וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן **

**וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה' – **

**עַל דָּגָן וְעַל תִּירֹשׁ וְעַל יִצְהָר **

**וְעַל בְּנֵי צֹאן וּבָקָר – **

**וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה **

וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד…

כמה תוגה חרישית בשירת העצב הרכה:

**וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ – בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי **

וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה…

שלוש משאות-נפש גדולות היו לירמיהו: אחדות יהודה וישראל, תורה שבלב ואהבת המולדת.

כיליד בנימין היתה נשמתו מעין נקודת-התווך בין יהודה ואפרים. ירושלים ושומרון היו לאחת בעיניו. בתולת ישראל כבתולת ציון היתה דמות חלומותיו:

**עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. **

עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים.

**עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן **

נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ…

**כִּי יֶשׁ יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם: **

קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ…

בכליון-געגועים הוא זוכר את גדולת שומרון ואת חרות ישראל:

הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים,

כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד –

עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ…

ותורת הרחמים היא תורת ירמיהו, תורת הלב. “דין צדק” הוא דורש. גם אל ה' יריב ואתו ידבר משפטים:

**מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה **

שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד…

ולא בעולות וזבחים ירצה אדם את פעלו, כי אם בלב טהור, בכוונה נכונה ובשלום אמת:

“הנה ימים באים – נאום ה' – וכרתי את בית-ישראל ואת בית-יהודה ברית חדשה, לא כברית אשר כרתי את אבותם, כי זאת הברית אשר אכרות את בית-ישראל אחרי הימים ההם – נאום ה' – נתתי את תורתם בקרבם ועל לבם אכתבנה. והייתי להם לאלהים, והמה יהיו לי לעם!” – – –

רצה רצה לראות את בית-ישראל ואת בית-יהודה מאוחדים יחד, את יהודה ושומרון במולדת אחת. גלות שומרון הרעידה את כל נימי נשמתו. מעל גבעת ענתות צפה את העבר הקרוב, ראה את “אשר עשתה משובה ישראל” ואת המתחולל לבוא על “בוגדה יהודה”. ממלכת אשור, פראי הסקיתים, מצרים הכובשת, בבל המתחזקת – כל אלה היו מבשרי רעה. פחד איום מפני הגלות קינן בלב ירמיהו. ירא היה פן יקרה ליהודה אשר קרה לשומרון, ואז תאבד המולדת ואבד העם. כמה צער ורוך ספוגה הקינה הקטנה על יואחז בן יאשיהו אשר הוגלה מצרימה:

**אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ: **

**בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד **

וְרָאָה אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ…

אותו פחד מפני הגלות הוא המקור להתנגדות ירמיהו למלחמה את בבל. יודע הוא את רפיון צדקיהו, מכיר הוא את כשלון ירושלים, והוא מזהיר את המלך ואת מלאכי אדום ומואב ועמון, צור וצידון, אשר באו ירושלימה להתקשר על נבוכדנצר, כי לא יצליחו במלחמה. מתקומם הוא בכל חרון אפו נגד הנביאים המעוררים למלחמה ומתחנן הוא בכל אהבתו למולדתו לפני צדקיהו והשרים, כי לא ישמעו לדברי הנביאים: “כי שקר נבאים לכם, למען הרחיק אתכם מעל אדמתכם – והדחתי אתכם ואבדתם”…

פחד ירמיהו לא היה לשוא. הבודד הגדול ראה בעיניו את הקריה הגדולה גם היא בודדה: “איכה ישבה בדד העיר רבתי עם?…” אולם הוא נשאר נאמן לחרבות ירושלים. בכל מאמצי כוחו השתדל להשאיר שארית ליהודה על האדמה הנשמה. אולם המקרים הכזיבו את תקוותיו. ושחוק השטן: ירמיהו לוקח בחזקה מעל המולדת והוטל מצרימה…

כבן ששים ומעלה, זקן וכואב, עזב על כרחו את ארצו השוממה. ביגון רחמים נפרד מעל “אמא ציון”. ומה עלתה לו בסופו על אדמת נכר – לא ידענו.

ארבעים שנות יצירה נתן ירמיהו לעמו ולספרותו, ארבעים שנה של חיי סער ובדידות, מלחמה והתמרמרות. אמן גדול היה היוצר הזה. פרורי נשמה דוויה מפרפרים בפסוקיו.

כתובים אחרונים

מאת

חיים הררי

---

ספרי החשמונאים

מאת

חיים הררי

היסטוריה – שם זה, שקיבל גוון מדעי בימינו, פירושו בימי קדם, ביוונית וברומית: סיפור, משל, אגדה. ההיסטוריה, כלומר – חקר דברי הימים, התפתחה מן האגדה הסיפורית של מאורעות וגבורים. בספרות שלנו, ועוד בספרי התנ“ך, השם המתאים לסוג ספרותי זה הוא: דברי הימים – “ספר דברי הימים למלכי יהודה, ספר דברי הימים למלכי ישראל”. עם תקופת הסופרים התחיל מתפתח המחקר ההיסטורי, או, לפי הביטוי אז: מדרש דברי הימים. ספר “דברי הימים”, אשר נכנס לתנ”ך, עֵד לספרות זו באותה תקופה, והשם “מדרש” בא ב“דברי הימים” כמונח למחקר היסטורי: “ויתר דברי אֲבִיָה ודרכיו ודבריו כתובים במדרש הנביא עדו”… “ויסוד בית האלהים הנם כתובים על מדרש ספר מלכים”¹.

דברי ימי העם וגבוריו היו חביבים על “הסופרים”. רבים עסקו בהם, כתבו אותם. “דרשו” אותם. כמה ספרים נזכרים ב“דברי הימים” א' וב', וכולם אבדו מאתנו. אך הספרים ההיסטוריים המעטים, שהגיעו אלינו מתקופת הבית השני, מעידים על התפתחותו של סוג ספרותי זה, על שגרה ידועה, על מסורת. אחד הספרים ההיסטוריים החשובים ביותר, בקבוצת הספרים הנקראים “גנוזים”, ואשר ידענוהו רק בנוסחו היוני, הוא ספר “חשמונאים”.

חשמונאים א

קורות המכבים ופעולות האחים יהודה, יונתן ושמעון, נרשמו, כנראה, בספר, מיד לאחר המאורעות הכבירים. מחבר חשמונאים א' יודע פרטים מרובים כל כך בקורות המכבים, שהיו נשכחים בלי ספק, כעבור שני דורות, לולא נשמרו בכתב, לולא השתמש הוא במקורות כתובים לפניו. מה הם המקורות הללו לא ידענו, אך המחבר עצמו, כאילו מרמז עליהם: “ויתר מעשי יהודה ומלחמותיו אינם בכתובים, כי עצמו מספר”…²

ספר חשמונאים א' פותח בסקירה כללית על המאורעות המדיניים, החל מחלוקת מלכותו של אלכסנדר מוקדון, שגרמו למצבה המיוחד של ארץ-ישראל בימים ההם ולתנועה הלאומית של החשמונאים. מתאר הוא באהבה ובענין רב את עלילותיו וגורלו של יהודה המכבי, את תגרותיו וטכסיסיו המדיניים של יונתן, אחי יהודה, ואת גדולתו ופקחותו של שמעון החשמונאי, “ראש הכהנים ונשיא על כל קהל ישראל”. הספר מסיים במותו של שמעון ומזכיר את יוחנן-הורקנוס בנו, “אשר הוקם לכהן תחת אביו עד יום מותו”. הרי זאת תקופה של ארבעים שנה: 135 – 175 לפני הספירה.

מחבר הספר נאמן לבית החשמונאים. הוא מבליט את עלילות האחים המכבים, מציין ומדגיש את חובת העם לאלה, אשר נלחמו בעדו ואשר השיבו לו את חרותו ואת כבודו. על “יוסף בן זכריה ועזריה”, שני גבורים בחילו של יהודה, אשר חפצו גם הם לעשות להם שם במלחמת העם, וילחמו על יבנה, אך נחלו מפלה, מוצא המחבר לנחוץ להדגיש, כי לא היו אלה “מזרע האנשים, אשר בחר ה' בהם לתת בידם תשועה לעמו”, ורק “ליהודה ואנשיו” היה יקר וגדולה נגד כל קהל ישראל ונגד כל הגויים. על “שמעון ובניו” הוא גומר את ההלל: “הלא הוא ואָחיו וכל בית אביו הרימו את קרן עמנו, ואחרי הכניעם את אויבינו לפנינו, קראו דרור בארץ לכל יושביה”. הכתב, אשר בו הקים העם את שמעון “נשיא וכהן גדול”, יהיה תמיד “לעיני כל העם” ולשמעון ולבניו למשמרת עולם"³.

אך חיבתו הגדולה של המחבר לחשמונאים אינה מעבירה אותו על דעתו, אינה מביאה לידי הפרזה. אוהב הוא את האמת ואת הדיוק, מציין רק את העובדות ההיסטוריות, מונה השנים למנין המלכים מבית סיליקוס, מרצה בשקט על המאורעות, מתפעל אך לא מתלהב, יודע להעריך את הדברים כמו שהם, ואינו מספר נסים ונפלאות. סגנון הספר נוח ונעים כסגנון התנ“ך, כסגנון ספר מלכים. נאמן המחבר את אלהים ומדגיש את בטחון החשמונאים, את אמונם באלהי האומה, כי לא יעזבם וכי יתן תשועת עמו בידם. גבורי הספר קוראים לה‘, מתפללים אליו, שרים לו שירי-תהלה, נואמים לפני העם ומחזקים את לבו בשם אלהים. מתתיהו הוא הקורא "מי לה’ – אֵלַי!”… לפני מותו מעביר מתתיהו לפני בניו את הטובים באישי האומה, להיותם להם לסמל ולדוגמא. כמו בן-סירא ב“שבח אבות עולם”, כן בוחר גם מחבר חשמונאים א' באותם האישים ההיסטוריים המתאימים למטרתו. מתתתיהו מבליט את אברהם, את יוסף, את פינחס, את יהושע, את כלב, את דוד, את אליהו, את חנניה, מישאל ועזריה ואת דניאל, את אלה, אשר ידעו לעמוד בנסיון, ואת אלה, אשר היו קנאים, את אלה, אשר נלחמו בעד עמם וארצם ואת אלה, אשר ידעו למסור נפשם על קידוש השם.

הספר נכתב עברית במקורו. כך מעיד עליו סגנונו היווני, וכך מעידים אבות הכנסיה הנוצרית, אוֹרִיגִינֵס וְהֵרוֹנִימוּס, שקראו אותו במקורו. אוּרִיגִינֵס⁴ מביא גם שמו של הספר בכתיב יווני: סַרְבֵּת סַבָּנָאֵל. פירושו של שם זה לא הוברר עד היום. יש משערים, כי נשתבש הכתיב ומציעים לקרוא: סֵפֶר בֵּית שַׂר בְּנֵי אֵל, כלומר – ספר בית חשמונאי. בנוסח היווני של חשמונאים א' ניתן לשמעון התואר “סַרַמֵל”, לאמר: שַׂר עַם אֵל. יש קוראים: שַׁרְבִיט שַׂר בְּנֵי אֵל, שַׁרְבִיט סַרְבָּנֵי – אֵל. משפת יהוֹיָרִיב, שממנה יצאו מתתיהו ובניו, נקראת בירושלמי, תענית ד‘, ה’, בשם “מסָרְבֵי”, משפחת מְסָרְבִים, עקשנים, מתקוממים. ויתכן כי שם הספר היה בצורה ארמית-ערבית: סִרְבַּת סַרְבָּנֵי – אֵל, סירוב הסרבנים באלהים, סירוב בני יהויריב, העקשנים בריבם לה', הסרבנים באמונתם ובמלחמתם, ספר המרד וההתקוממות.

חשמונאים ב

אם כי ספר זה הוא בן-זוגו של ספר חשמונאים א' ומספר על תקופת הגבורה, אין כל קשר בין השנים. ספר חשמונאים ב' נכתב במקורו יוונית. מספר הוא על הרדיפות עוד בימי סיליקוס הרביעי ובימי אנטיוכוס אפיפנס, 175 לפני הספירה, ומסיים בנצחון יהודה המכבי על ניקנור, 161 לפני הספירה, הרי זו תקופה קצרה של חמש-עשרה שנה. הספר עצמו אינו אלא קיצור של חמישה ספרים היסטוריים כתובים על-ידי סופר אחד: “את כל הדברים האלה, אשר כתבם ישוע הקירני על ספרים חמישה, ניסיתי לכלכל בדברים מעטים ולהעלותם על ספר אחד”⁵. אותם המאורעות, אשר בחשמונאים א‘, מסופרים בחשמונאים ב’ בפרטים מפליאים ובשינויים רבים. אגדה והיסטוריה כרוכות בו יחד. אולם הרבה פרטים היסטוריים, ביחוד מתחילת ימי החשמונאים, מוכיחים כי נרשמו על-פי מקורות ראשונים, כי יזוֹן הקיריני ערך את ספריו על-פי סיפורים ושמועות מפי אנשים, שחי באותה תקופה והשתתפו בעצמם במאורעות, או היו קרובים מאוד אליהם.

מענינים מאוד שני המכתבים הבאים בראש הספר חשמונאים ב‘, מאת “היהודים אשר בירושלים ובארץ יהודה לאחיהם היהודים במצרים”. אנשי יהודה וירושלים מזמינים את אחיהם במצרים לחוג אתם את “חנוכת המזבח בירח כסליו”⁶. המכתבים מוסרים בסקירה קלה ובדרך אגדה את תולדות המזבח בבית השני, מימי נחמיה עד החנוכה בימי יהודה המכבי. הם שריד מן התעודות המעטות על היחס, שהיה בתקופת המכבים, בין יהודי ארץ-ישראל ובין יהודי מצרים. יחס זה הוא מוזר, בלתי-מובן. יהודי מצרים היו מרובים באוכלוסין, עשירים, משכילים, בעלי-השפעה, ואין אנו יודעים כלום על-דבר יחסם לתנועת השחרור בארץ-ישראל בימים ההם, בשעה שהיו צריכים וגם יכולים להיות לעזר רב בתמיכתם הרוחנית והחמרית ובהשפעתם המדינית. ספר חשמונאים ב’ מראה, כי יהודי מצרים היו זקוקים אז להתעוררות, כי “אש הקודש” בקרבם כמעט כבתה, והמחבר השתדל להפיח בה רוח, להלהיב אותה, לקרב לבבות לתנועה הלאומית, לחזק את הקשר בין מצרים ובין ארץ-ישראל, להדגיש את ערך המקדש בירושלים, את חנוכת המזבח, להביא סמוכין מן הכתובים, לספר דברים בשם קדמונים, להביא בחלום אל יהודי המכבי את חוניו “הכהן המשיח”, בונה המקדש במצרים, ולחגור למתני הגבור את חרב ירמיהו הנביא, שהיה מכובד עליהם כאבי הישוב היהודי במצרים⁷.

החוקרים מזלזלים בערכו של ספר חשמונאים ב‘, מפני שהאמת ההיסטורית לקויה בו. אולם הספר יפה באגדותיו הנפלאות, בשיחותיו הנוגעות עד הלב, בחיבתו הרבה לארץ ולעם, בצערו העמוק על צרות המולדת, באמונתו באלהים ובכוח-החיים של האומה. מעביר הוא אותנו אל עולם של תום וגבורה, של מסירות-נפש וקדושה, של הולכים למות בשביל החיים, בשביל חיים של חרות וכבוד. משורר כתב את הספר הזה. לא רק דברי הימים, כשהם לעצמם, יקחו את לבבו, כי אם השירה שבהם, החותם שהטביע עליהם העם, הסיפורים שהתהלכו מפה אל פה. תמימה וטבעית השמחה על מפלתו של הליוֹדוֹרוֹס בבית ה’, בבואו לחמוס את אוצר המקדש: סוס ורוכבו מתרוממים מתוך ההיכל, ושני בני-חיל לצלעותיו מכים הכה ופצוע את היווני החצוף, הנופל מתעלף מפחד ומכאב… לא רק החשמונאים הם גבורים, כי גם אלה אשר מתוכם יצאו, אלה אשר יכלו להקים מקרבם מכבים. העם כולו גבור, כזקן כנער, כאשה כעולל. אליעזר הישיש הוא מופת לצעירים. הוא מת “שמח וטוב לב” בשביל היקר וקדוש לו. האשה ושבעת בניה הם לסמל גבורה ולזכרון עקשנות לאומית בקרבנו עד היום הזה. האם לא יקומו כל המתים האלה לתחיה? תחית המתים היא מיתתו של רציץ הזקן, מנכבדי ירושלים, הנופל על חרבו, לבל יתעלל בו האויב, ושופך את מעיו על אנשי החיל אשר מסביב: "ה' אלהים, אלהי כל בשר ורוח, אתה תשוב ותתנם לי ברוב רחמיך!"…

ספר חשמונאים ב' הוא “מדרש דברי הימים של החשמונאים”. כורך הוא את האגדה עם העובדה, את השירה עם המעשה. ולפיכך הספר מלבב, וקרוב הוא ביחוד ללבנו, ללב כל אלה החולמים חלום תחייתנו הלאומית. אש הקודש, אשר טמן ירמיהו הנביא בבית הראשון, ואשר מצא אותה נחמיה בבית השני, אך קוֹפאָה, קרה כקרח, התלקחה שוב עם עלית בבל, בערה בכל חומה בימי החשמונאים. “חרב הזהב”, אשר מסר ירמיהו הנביא ליהודה המכבי, במלחמתו עם ניקנור, היתה לנו לחרב כבוד, לחרב גאוותנו.

---

יהודית

מאת

חיים הררי

רבים חושבים את הספרות העברית העתיקה בכלל, וזו של ימי הבית השני בפרט, לתורת-מוסר בלבד, ולא ליצירה אמנותית הבאה מתוך צורך נפשי להבעה,ליופי. וראיה לדבר: חסרון הסיפור בספרותנו, הסיפור הפשוט, המלבב, הבא לשם הנאת הנפש, לשם מרגוע ושעשועים. הנחה זו אין לה על מה לסמוך. הרי אין לך סיפורים מושכים לבו של אדם, כנער כזקן, ממעשי בראשית ומסיפורי האבות, מהולדת משה ומיציאת מצרים, מגבורות שמשון וממלחמות דוד, מנפלאות אליהו ואלישע וקורות הנביאים והמלכים. בכל אלה התלכד הסיפור הפשוט, שהתהלך תחלה בעם כיצירה לחוד, לשם עצמה, ונטוָה אחר-כך לתוך ארג המאורעות ההיסטוריים. מי יוכל להפריד כיום בין היסודות השונים של אגדת יוסף? כמה סיפורים צדדיים, בודדים, נפרדים, התלכדו יחד באגדה זו, ושכל אחד מהם בשעתו היה מקור עונג והרחבת הדעת לקהל שומעיו? כמה מן הסיפורי וכמה מן ההיסטורי יש בקורותיו של שמשון או בהרפתקאותיו של דוד? וגם הסיפור לשם סיפור לא נעדר בתנ“ך. רות, יונה, אסתר, הפתיחה והחתימה של איוב – מגילות אלו הן סיפורים במלוא מובן המלה, סיפורים עממיים וספרותיים כאחד, כתובים בשביל קוראים, בשביל יודעי-ספר. אותם הקוים הטיפוסיים שבסיפור העממי העולמי: הפשוט, הטבעי, המופלא והגבורי. והסיפור הוסיף להתפתח בספרותנו בימי הבית השני, בתקופת הסופרים ולאחריה. יחד עם ספרות המשל והשיר, יחד עם מדרש דברי הימים לא חדלו גם מספר סיפורים ומכתוב סיפורים, ולא לשם תורת-מוסר, אלא לשם הסיפור עצמו, לשם קריאה של עונג, התעוררות הרוח, מזון לרגש ולדמיון. הסיפורים “יהודית”, “שושנה”, “טוביה”, ויתר המעשיות אשר ב”כתובים אחרונים" יוכיחו. לצערנו לא הגיעו אלינו הסיפורים במקורם העברי הראשון, וכרוב ספרי ה“גנוזים” נודעו לנו גם הם רק בנוסחם היווני.

אמנותי הוא הסיפור “יהודית”: מלא רוח גבורה, מושך את הלב באָפיו ההיסטורי, תמים בשילוב המאורעות ומוזר בעצם הנושא, במהות המעשה המסופר…

גבורת הסיפור, יהודית, אשה אלמנה, יפה וצנועה מתבודדת במעונה, נוגה וגלמודה, רחוקה מן החיים ומהמונם, לובשת רוח-עוז בבוא האויב לפני שערי בתוּל עיר מולדתה. בוקר אחד הסירה בגדי אלמנותה, היטיבה ראשה, שמה בפוך עיניה, לבשה בגדי-חג, ובהחלטה גמורה בלבה, מבלי גלות דבר לזקני העיר, ביקשה רשות לצאת אל האויב. שמה הטוב ועוז ההחלטה על פניה המריצו את הזקנים למלא בקשתה. יפיה פינה הדרך לפניה, ולפני שפחתה המלווה אותה, בין שורות האויב, ואל מצביא אַשור, הולופרנש, הגיעה. גם הוא הלך שבי אחר יפי האשה. כל משאלותיה נתן לה: לצאת ולבוא במחנה כחפצה. ובמשתה הלילה, בהיות הולופרנש לבדו אתה, הלוּם-יין ושכור-תאוה, כיוונה את הרגע, ותכרות בחרב הולופרנש את ראש הולופרנש. ובטרם יאיר הבוקר מיהרה לשוב ובידה הראש הכרות אל בתול עירה, והזקנים קיבלו את פניה בכבוד. עם אור היום קמה מהומה במחנה אַשור, ויהודי בתול רדפו אחרי אויביהם ויניסום ויכום לפי חרב. הנה קמה תשועה לישראל על-ידי יהודית, וכל העם שר לה שיר תהילה וגבורה.

טיפוסית היא אשה זו, שברגע של סכנה לעמה ולארצה אינה חוששת לכבודה ולגופה, ובוטחת ביפיה וברוחה היא מתמכרת אל האויב. רק אימת סכנה גדולה ומחשבת-נקם איומה, אימה מפני המתרחש לבוא על המולדת, אימה מפני התועבות אשר יעשו הנכרים הצרים בכל בנות בתול, בהבקיעם אל העיר, ומחשבת נקם – לנקום את העלבון הקרוב, לקדם את פני הרעה ולהציל, על-ידי קרבן יחיד, את כל העיר מאסון ומבזיון, יכלו להמריץ אשה עבריה לעשות את המעשה המסופר, מעשה-גבורה יחיד במינו. אמנם ידע המחבר לבחור לגבורה אשה חפשיה מעול בית ומשפחה, אלמנה עשירה עומדת ברשות עצמה, בלתי-תלויה בדעת אחרים. הוא ידע כמו-כן להשיבה אל עירה ואל עמה בריאה וטהורה, כאשר יצאה – אולם אין בכל אלה להפחית במאומה מערכה של הגבורה המוזרה, גבורת נשים… כיעל מלפנים, בעברה חוקי דרך-ארץ המקובלים בין השבטים הנודדים, בהכותה בתוך אהלה פליט מלחמה, אשר אספה בעצם ידה, כן גם יהודית עברה על מידות הנימוס והצניעות של נשים, הלכה בכוונה תחילה למצוא חן ולצוד ביפיה. אך שתיהן, גם יעל הקינית וגם יהודית העברית, היו לשם ולתהלה בעם. לא סיפור-מוסר הוא הסיפור “יהודית” כשם שגם סיפור יעל איננו כזה. סיפור-גבורים הוא, סיפור שעשועים לעם, לשם התעוררות הרגש והדמיון.

מה הם סימני הזמן בסיפור הזה? קשה להגדירם. ה“היסטוריה” שבו אינה אלא גוון אמנותי בלבד. הסיפור, על-פי כל מהלכו, נכתב, בלי ספק, על אדמת המולדת ובעת צרה ליהודים, או קרוב לתקופה של מלחמה וגבורה, ואויב ונצחון. תקופת החשמונאים היא המתאימה ביותר. רמז לדבר: הכהן הגדול הוא עדיין ראש לעם ולמדינה, מפקד על החיל ומצווה על המלחמה. הסיפור חובר, לכל המאוחר, בסוף ימיו של יוחנן-הורקנוס.

הסיפור “יהודית” מעמיד את האשה במרכז העלילה. וכאן פרט חשוב ומענין ביצירה שבימי הבית השני. האשה תופסת את המקום הראשי גם ב“שושנה” וגם ב“טוביה”. לא רק האשה הגבורה, זו המצילה את עמה ומולדתה, היתה נושא לסיפורים, כי אם גם האשה הרגילה, כמו “שושנה”, זו היושבת בית ומסורה לבעלה ולמשפחתה. נטל החיים מכביד על האשה יותר מאשר על הגבר. מצבה בחברה קשה ומסובך יותר. חולשתה הגופנית שללה ממנה את חופשתה. תפקידה הטבעי להיום אֵם לבניה הטיל עליה חובות יתירות, אשר עשו אותה לנכנעת, יותר סובלת מאשר פועלת בחברה. צפויה היא תמיד לפגעי החיים ולוֹקה מכל תקלה. כל מעשיה, כל צעדיה מובאים בחשבון. הקל שבחטאים לא יכופר לה. רכילות פעוטה יכולה לחלל את כבודה. כל עדות מרשיעה יכולה לחייב אותה בדין ולסכן את חייה. גם ב“שושנה” וגם ב“טוביה” מפרפרות נפשות נשים ביסורים בלא חטא. תקופת החשמונאים, תקופת גבורה והתחדשות, עוררה, בלי ספק, הרבה שאלות-חיים, וביניהן גם השאלה של חרות האשה. סָתם המספר במעשה “יהודית” את הקרב שבלבבה, הפקפוקים והפרפורים. אבל מגילת “יהודית” היא גם מגילת לבטים ויסורים של האשה…

מה שבולט בכל סיפורי ה“גנוזים”, וב“יהודית” בעיקר, הוא הקשר עם החיים, עם המציאות, קיום המצוות המעשיות, הזהירות בטמא ובטהור, הקשר עם ההלכה במעשי יום-יום או בפתגמי-מוסר. ואין ללמד מתוך זה על כוונה מיוחדת, מוסרית, שהיתה לפני המספרים. הסיפור לקוח תמיד מן החיים, ולפיכך משתקפים בו החיים, מנהגים ודעות, נימוסים ואמונות. אולם כל אלה באים בסיפור דרך-אגב, כשם שהם באים כך בחיים. בכל סיפורי העמים מנצח תמיד החלש את החזק, הנרדף את הרודף, והכל נגמר ב“כי-טוב”. כך גם בסיפורים הללו. אלה יצירות ספרותיות הבאות לשם עצמן, לשם סיפוק נפשי, סיפוק הצורך להתרומם מעל חיי שעה, לעבור לעולם אחר, לשוט במרחקים, לראות פלאים, למצוא מנוחה לנפש ופעולה לדמיון.

הספרות הסיפורית העברית לא הצטמצמה רק בסיפורי ה“גנוזים”. גם ספרי החזון האַפּוֹקַלִיפְסות, יונקים בעצם מן הסיפור, מן האגדה. כרכים של סיפורים אפשר להוציא מתוך התלמוד והמדרשים, סיפורים המצויים בכל לשון, בשינויי צורה וסגנון, על שלמה המלך ומלכת שבא, שלמה ואשמדאי, חולדה והבאר, רוחות מספרות, מעשיותיו של רבה-בר-בר-חנא, חוֹני המעגל, ר' חנינא בן דוסא, מעשי חכמים וחסידים. סיפורים למאות, שהרבה יצירה ספרותית ועממית הושקעה בהן. אמן יוצר יקים בהם היכל-קסמים.

מבשרי התחיה

מאת

חיים הררי

---

פרץ סמולנסקין

מאת

חיים הררי

עם בוקר חורף, למחרת ראש-השנה לאילנות, במיראן, עיר-המרפא הידועה אשר בטירול הדרומית, נמצא מת בחדרו נביא התחיה העברית. אך כשמונה-עשרה שנות יצירה נפלו בגורל האיש, ומה כבירים היו הכוחות אשר גילה, מה שופעים היו חייו, מה פוריה היתה עבודתו. בעצם מפעלו נקטף. חולה-שחפת, גונח-דם, בודד ועזוב, השיב את נפשו הלוהטת, הרוויה דוי, הסופר הסוער, החולם והלוחם, המבקר והמוכיח, מקים הדור, מבשר השחר, אשר נתן תקוה ויעץ תשועה לעם. עוד כשנה וחצי לפני מותו ציוה לאומה. ביום הזכרון לחורבן ממלכת ישראל בתשעה באב, נכתבה ה“צוואה”, ובדם הקרבנות של שנות השמונים נחתמה. וזה שמה לדורות: “נקם ברית”. סיפור קטן, האחרון לסיפוריו הרבים והגדולים, אך “מעשה שהיה והוֹה ויהיה בכל מקום ובכל זמן”, ולפיכך “יסופר לעד לדור”… ספר וידוי הוא, וידוּיוֹ של הדור בשעת משבר קשה, כשנתרוקנה הנשמה מן כל האידיאלים, מן “האמונה בצדקת בני האדם וביושר המאה התשע עשרה”… בפעם הראשונה בספרותנו נחשף בצורה זו מכאוב האומה, הפצע השותת דם וזועק למרפא ולישועה. אין תקוה לישראל בעמים. לא ההשכלה, לא הטמיעה, לא שיווי הזכויות, לא הממלכה ולא עבודת האדמה, אף אחת מאלה לא תביא תקנה ליהודים בגולה. צרתם הגדולה היא הגלות עצמה, הזרות, התלישות. השנאה לישראל לא תחדל. “השנאה לא תבקש משפט”. רק דרך אחת ישנה: לשוב ולהיות עם, לשוב אל עצמיותנו, להתאחד ולעזור לעצמנו, לשוב ולחדש את חיינו הלאומיים.

בפעם הראשונה עולים “בני הנעורים” בספרותנו כצבור, כחטיבה רוחנית, המתלבטים בשאלות היהדות, הכואבים על מצב העם ומחפשים פתרון. באספת הסטודנטים מובעות דעות חדשות בשם “הסופר” העברי המתארח בעיר הבירה. עוד טעם “מגידות” לדברים, אך מתארים הם את הלך הרוחות בשנות השמונים בבהירות ובחריפות: “בתחילה קמו מעוררי שחר, שומרים לבוקר, ויחד פצחו רינה: יחל ישראל, יחל לסבלנות ולחסד לאומים! יחל לאהבה, יחל לכבוד, יחל עד שתצא נפשך!… ואחריהם קמו מתפללי המנחה ויורו לעם להעביר המנחה על פניהם לאויביהם מאז, ויקריבו למנחה מכל הבא בידם, כל נחלת אבותיהם ומשוש חמדתם… ועתה נחזה, כי לנו להתפלל תפלת מעריב, כי רד היום, וכל עמלנו עלה בתוהו. יגענו ולא הונח לנו, ועת היא לשוב איש אל אהלו, אולי נמצא שם את המנוחה אשר ביקשנו לשוא”…

אפרים בן-הגרי, גבור המעשה ב“נקם ברית”, הסטודנט המתבולל, מצא ביום עברות אחד את היכלי-נעוריו הרוסים, את דמיונותיו כוזבים: “הנה הקדשתי חיי וכוחי וישרי ותומתי לעם הארץ”. כל מגמתו היתה לשכוח את עמו ואת עצמו ולהתמזג עם האחרים, לחיות עמהם ולחיות כמותם. אך יד אכזריה קרעה את כל חלומותיו. אגרוף-רצח טבל בדם אחיו, הרס את בית-אביו, חמס את אחותו, ואמת איומה נוקבת ויורדת עד התהום מתגלית פתאום לפניו: “גם אנחנו קמנו להכרית שם ישראל, אך באהבה וברצון”… ואיה המוצא? יש רק אחד: “איש לאהלו ישראל”… בן-הגרי מצא את עצמו, “קרבן חטאת” עליו להביא לעמו. אך לא ליהודים הרוצים להשאר בגלותם ובשפלותם, כי אם לעם אשר ישוב ויבנה את עצמו, אשר יקומם הריסות מולדתו הישנה: “הנני ואעלה אל הארץ אשר היתה ערש ילדותנו ומשוש תקותנו עד עולם”…

אותו לילה, שבן-הגרי מתיחד בו עם נפשו הטרופה ועם אקדחו ביד, נוהם כחיה פצועה ואורב לפורע, הוא ליל חזון כביר, חזון לדורות, אשר לא היה כמוהו לשגב בספרותנו. כל ישותו של בן-הגרי משוועת לנקמה: “בדמו אכפר חרפתי!”… נכון הוא למות, ובלבד שימית בעצם ידיו את הפורע. אך בחשכת נפשו מבהיק פתאום אור. כל הויתו נראית לו משונה ומוזרה עד כדי גיחוך. גם הפעם הוא תועה. לא זאת דרכו. “כלי-הרצח” שבידו לא שלו הוא, לא בשבילו: “גם אתה, זר אתה לי. לצרינו אתה ולא לנו – – גם זאת לצרינו, לשלוח יד באחרים או בנפשם. לא לנו אתה!” – – – והוא משליך את אקדחו אל תוך הגן…

אך נקם יקח בכל זאת. לפני אחיו, בליל בוכים, בליל תשעה באב, בבית-הכנסת, ידור את נדרו: “לנקום נקם נשבעתי, ונקם אקח – – מהיום הזה, כל עוד אשר נשמה באפי, אקריב נפשי וכוחי לקומם הריסות ציון, לתת נזר להעם האובד – – – וכל נדיב-לב מבני הנעורים יחרה-יחזיק עמי, והיתה זאת נקמתנו, כי נחייה את אשר ימיתו ונקומם את אשר יפילו. מי לעמנו – אלי! הנה דגל הנקמה אשר בו נדגול: ירושלים שמו! לא בחיל ולא בכוח, לא באגרוף רשע ורצח, כי אם ברוח! נקם נחזה, בצרינו, נקם הברית, שנכרות מהיום והלאה להיות איש לרעהו לעזר, ואיש לאחיו יאמר: חזק ונתחזק בעד עמנו וארץ אבותינו!”…

הנה הנקם: “נקם הברית”, ברית העם לבנין וליצירה על אדמת אבותיו, ברית העמל והסבל, ברית התקוה והאחרית. נביא התחיה נשא את חזון העתיד, חזון הציונות. ולא מתוך אכזבה ויאוש ירד עליו החזון, לא מחמת נחשול הפרעות שבשנות השמונים, כי את הפרעות עצמן חזה מראש, אלא מתוך התעמקות בנפש האומה, במסורת הדורות, מתוך הכרה בהירה, שבלי “תקות ישראל” לא תהא תקומה לעם ישראל. באחד ממכתביו ליהל"ל מכחיש סמולנסקין את הדעה, שלרגלי הפרעות התעוררו בני הנעורים לשוב לעמם: “עוד בטרם עלה על לב, כי תהיינה פרעות, בעת אשר כולם ישבו בטח, ועיניהם ציפו לשיווי הזכויות, ויאמינו באמונה שלמה, כי בנים המה לארצם, אז כבר החלו אחדים מבני הנעורים להתעורר ולדבר דבר בעד עמם”. הסיפור “נקם ברית” לא היה אלא סיכום של עובדות קיימות מכבר, של פגישת הסופר עם חבורת סטודנטים בפטרבורג ובמוסקבה, שלבם היה ער לציון עוד לפני הפרעות, וקבלו אותו בכבוד ובחיבה, והעריצו בו את “הסופר הלאומי”, והגישו לו עט-זהב עם הכתובת: “ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה”.

עוד במאמרו “עם עולם” מדגיש סמולנסקין לא אחת, כי אין זה מן הנמנע, שעם ישראל עוד ישוב לארצו וממלכתו כמקדם, לו רק ביקש העם זאת בכל לב: “ולו ביקש ישראל למצוא את ארצו, כי אז כבר מצא אותה, כי בידו לקנותה בכסף מלא ולהושיב בה את הנרדפים עד צואר כל היום בארצות שונות וגם הארצות אשר ירדפום עתה בלי חמלה חדלו מעשות זאת, לו ידענו כי ארץ וממלכה להם אשר בידה להושיעם בצר; כי רק העני ורפה-ידים ירודף כל היום, כי כן דרך האדם לכבד ולהוקיר רק את האיש אשר כביר מצאה ידו. **ועל כן ירדפו את ישראל, יען כי גרים המה, ולוּ היתה להם ארץ וממלכה, כי אז נתנו גם להם כבוד, כאשר יתנו ליתר העמים”**.

“מדינת היהודים” של הרצל כבר גלומה בשורות אלו. החוזה הגדול הכשיר את הדור. סמולנסקין היה מנוף ראשון בתנועת התחיה. “התועה בדרכי החיים” העמיד אותנו, עוד לפני אחד-העם, “על פרשת דרכים”. ועוד לפני פינסקר התוה את הדרך והשמיע דברו איש “השחר”: אם אין אני לי – מי לי?

---

אליעזר בן-יהודה

מאת

חיים הררי

קודרים היו שמי ירושלים ביום הלויה של בן-יהודה. גשם זועף ניתך על המוני האבלים שהלכו אחרי ארונו. אך על-יד הקבר הפתוח זרחה פתאום השמש, ועמה נגלה גם מחזה מנחם, מרנין, על צלעות הר הזיתים. שפעת ראשים צעירים הבהיקה באור החמה הבוקעת. אלפים היו המלווים את בן-יהודה אל בית-חייו, ורוב המלווים היו צעירים, בני-נעורים, תלמידי בתי-ספר, חלוצים. סימן טוב הוא, סימן טוב לבן-יהודה. אין זאת, כי היה בן-יהודה קרוב לנוער. היה בו דבר-מה רענן, חי, תוסס, משפיע, מחַייה.

ואמנם, בן-יהודה היה המורד הגדול בתוכנו, המהפכן בחיינו, בכל עצם הוָיתנו. תחית העברית, שהוא היה נושא-דגלה הראשון, נשאה בקרבה לכתחילה את זרע המהפכה. תחית הלשון העברית היא גם תחית העם, תחית הארץ, תחית המדינה העברית, השאיפה לחיים חדשים, לחיים בריאים של עמל וכבוד, של עבודה ויצירה. תחית העברית – פירושה: שאיפה לחיים עברים מלאים, לשינוי-ערכין בכל צורות-החיים שלנו. תחית העברית היא אשר הקימה לנו את אוהל החלוץ, היא המנצחת על הפטיש בכביש, היא גם המטפחת את גרעיני הרעיון הגדול של דת-העבודה.

בן-יהודה הסופר היה, יחד עם ברדיצ’בסקי ופרישמן, מראשי המורדים שבספרותנו. ברדיצ’בסקי היה המורד בירושת העבר, המהפכן במחשבה העברית. פרישמן היה המורד בטעם, בסגנון, המהפכן בלשון, בצורה העברית. בן-יהודה מרד בכל אלה יחד, מרד בעבר, בהוֹה, בלשון, בסגנון, בחיים עצמם, וחיים אחרים רקם לנו, ומתוך אלה גם טעם אחר וסגנון אחר וצורה אחרת ומחשבה אחרת. לכאורה לא היתה קירבה נפשית בין שלושת המורדים האלה. אולם דבר-מה משותף היה ביניהם. לא לחינם פרסם ברדיצ’בסקי רבים ממאמרי-המרד שלו בעתוניו של בן-יהודה. לא לחינם כיבד פרישמן את בן-יהודה בתור “כוח”. כי אמנם כוח גדול היה האיש הזה. ובזה עלה על שני חבריו המורדים. כוחו היה בחיוביות שבו, ברציניותו העמוקה, בהתמדתו העקשנית, ברצונו הפעיל, בנר-התמיד שדלק בקרבו כל ימיו עד רגעו האחרון.

ואשר לשפה ולסגנון – עוד לא העריכו עד כה את השפעתה המיוחדת של ארץ-ישראל החדשה על הסגנון והצורה שבספרותנו. יש מתיחסים להשפעה זו, מי בלגלוג ומי במנוד-ראש. אולם, – מדעת ושלא מדעת – השפעה זו היתה. אם היתה מהפכה בלשון ובסגנון שלנו בעשרים השנים האחרונות, יש, בלי שום ספק, לארץ-ישראל חלק בה, ולא החלק המעט. אם נשתחררנו במידה ידועה מן ה“מליצה” של התנ"ך והמשנה גם יחד, אם יצרנו לנו ניב פשוט למחשבותינו ולצרכינו יום-יום, הרי יש בזה יותר מן הצורך החיוני שהיה לנו כאן בארץ להביע בשפת בני-אדם חיה את ההומה בקרבנו, מתוך הצורך לברא מונחים, להרביץ תורה ברבים, להקים דור חושב עברית ומדבר עברית. ובכל אלה נטל בן-יהודה חלק בראש, בכל אלה היה הוא הכוח היוצר, הכוח המכריע.

בן-יהודה יצר גם את בית-הספר העברי הראשון בארץ. לא רק שאלת המולדת לעם היתה לו ל“שאלה לוהטת” (סמולנסקין הפך אותה רק ל“שאלה נכבדה”…), אך גם “שאלה החינוך” היתה בוערת בשבילו, ועוד מפריס התענין בן-יהודה בבתי-הספר שבארץ-ישראל. עוד לפני ארבעים ושלוש שנה (תרל“ט – תר”מ) התקומם ב“החבצלת” לחברות המפיצות השכלה בין יהודי ירושלים בלשונות זרות, כל חברה לפי ארץ מוצאה. בדברים נלהבים ביאר לחברות הללו, כי היהודי הירושלמי המתנגד להשכלה שלהן אינו כלל וכלל “פסולת המין האנושי”, שלא משום “בצע כסף” ימנע את בניו מבתי-הספר, כי אם מפני שבתי-הספר זרים לו ולרוחו, מפני שמרחיקים הם את בניו מאתו, כורים תהום של לשון זרה ותרבות זרה בינו ובינם. “ואתם, אדוני הנאורים! – פונה בן-יהודה אל ראשי החברות – קראוני בן הדור הישן, קראוני קנאי, קראוני כטוב וכישר בעיניכם, ואנכי לא אחדל מדבר, כי רק את גודל רוחו הראה העם בהפכו עורף לבתי-ספרכם”. להיפך, לוּ היה העם שולח את בניו לבתי-הספר, כי אז היה “שפל ונבזה”, לפי דעת בן-יהודה, מוכר כוחו ותורתו, אלהיו ותקוותיו. “לכו נא, אדוני, – הוא אומר – לצרפתים, אנגלים, אשכנזים, נסו נא לדבר על לבם, כי ישלחו את צאצאיהם לבתי-ספר אשר ישכיחו שם את הבנים את שפת הוריהם ואיבה ישיתו בין שניהם, ושמעתם, אדוני, מה יענוכם ומה יאמרו לכם!” – ורק פתרון אחד יש לו לבן-יהודה: עם ירושלים ינהר לבתי-הספר, אם רק השפה העברית תהיה שפת החינוך, שפת הלימודים".

“ראה אראה מרחוק, – אמר בן-יהודה, – את הצחוק וההיתול אשר יפיקו פניכם, אדוני, בקראכם את הדברים האלה. מה? תשאלו לנפשכם. שפה עברית! המשוגע הוא האיש הזה, או רק לצחק בנו יחפץ?..”

“לא משוגע אנכי, אדוני, ולא לצחק בכם באתי, כי אם דברים היוצאים מלב, דברים אשר אהבת עמנו ולאומנו תלחש אותם באזני, הנני מגיד לפניכם, אדוני! סמולנסקין, פרומקין, גורדון, ברנדשטטר, יהל”ל – וכו' הראו לדעת, כי לא מתה עוד שפתנו, כי יש לאֵל ידינו לדבר בה ככל העולם על רוחנו, ככל הנחוץ לאדם בחייו, בין בני-ביתו, במקהלות עם – – – השפה הזאת היא המאחדת את כל בני-ישראל מארבע כנפות הארץ – – – – השפה הלאומית היקרה לכל העם מקצה; ולכן רק את השפה הזאת לכם, אדוני, לקחת בבית-הספר, ואז תראו, כי בחפץ-לב, בששון ובשמחה, תוביל היהודיה את בנה ובתה אליכם – – - וחניכי בתי-הספר ישארו נאמנים להוריהם ולעמם, כי החינוך יהיה לאומי אף כי יהיה לפי רוח העת החדשה, והיו לברכה בקרב הארץ".

בן-יהודה היה הראשון בספרותנו להדגיש את ההבדל בין “עברים” ל“יהודים” ול“ישראלים”. עוד באותם המכתבים ע“ד החנוך ב”החבצלת“, בשנת תרל”ט, כבר הכריז: “אנחנו העברים”! והבליט בזה את המהלך החדש בחיינו, את השאיפה לשלמות לאומית, לאחדות גמורה של העבר הלאומי, ההוה והעתיד באחדות העם, הארץ והלשון. עלינו לחדול מהיות “יהודים” בפולין ו“ישראלים” במערב-אירופה. השכלה בכלל לא תביא לנו תועלת, אלא אם נניח “אבן הפנה להשכלה לאומית”. ובמה תיכון השכלה לאומית, “אם לא ביסדנו בתי-ספר אשר בם יורו לילדינו להיות עברים (לא יהודים וישראלים) טרם יורוּם להיות אנשים? – – – – – כי אם חפוץ נחפוץ בקיום הלאום, אם חפצנו כי בנינו יהיו עברים עלינו לחנכם בשפה עברית ולעשותה עיקר בחינוך בנינו”.

נבואתו של בן-יהודה נתקיימה. מפי ה“משוגע” הזה אנו חיים כעת. איש החלום היה, אך גם איש הפעולה והחובה. הוא לא ידע כוונה בלי מעשה. כל אשר מצא לנחוץ והכרחי בחיינו, עמד ועשאו. הוא היה איפוא הראשון לשבר את דפוסי-החיים הנושנים שלנו. עלה לארץ-ישראל ונתילד מחדש: שינה שמו, שינה לשונו, שינה גם בגדיו… הוא היה הראשון להורות עברית בעברית, חסרו ספרי-למוד, עמד וחיברם. עד היום ספר דברי-הימים שלו מצטיין בקיצורו, בבהירותו ובחיותו. חסר “אוצר הלשון העברית הישנה והחדשה”, התחיל בסידורו ובעריכתו. שום עבודה לא קשתה עליו. שקדנות שאין כמותה הראה בעבודתו המדעית. איש התורה היה, ויחד עם זה גם איש החיים, ער לכל שאלות-החיים, עתונאי זריז ומזהיר, מדינאי נבון וזהיר, חפשי ותקיף בדעתו.

עטוף בטלית התהלך בן-יהודה בחוצות ירושלים בראשית בואו לארץ, ועטוף בטלית הובילוהו לקברות באחרון יומו. היש בזה מן הסמל? לא תמיד היתה טליתו טלית של אור בשביל כולנו. אולם עתה בטלית שכולה תכלת עטוף בן-יהודה, וזיווֹ יבהיק עד סוף הדורות?

יום הזכרון לבן-יהודה

לא מספד נקשור לבן-יהודה ביום הזכרון למותו, כי זכרון-חיים הוא לנו היום הזה, זכרון מרץ ופעולה, זכרון תחיה וגאולה. לנו בני הדור החדש בארץ, שכבר הגיעו לשנות בינה, לנו היה בן-יהודה מורה ומחנך. דמותו הלכה לפנינו. בעקבותיו הרחבנו את השביל, שהוא כבשו ראשונה. ברוחו יצרנו את החיים החדשים בארץ, בכוחו עשינו את העברית ללשון חיה, במרצו יסדנו את בית-הספר העברי הראשון, ובהתמדת רצונו הקימונו את בית-המדע העברי על הר הצופים. לדור הצעיר של עכשיו, לדור ההולך ועולה, יהיה בן-יהודה לסמל, סמל הרצון הפועל, סמל לגילוי הכחות החבויים באומה, סמל הכוח היוצר, המחדש ומחיה.

בן-יהודה היה הראשון בזמננו להכריז: “אנחנו העברים” עברים – בניגוד ל“יהודים”, בניגוד לישראלים“, יהודים של גלות וישראלים של “עבדות בתוך חרות”, יהודים של פולין וישראלים של מערב-אירופה, יהודים “הסוחבים אחריהם, – כביטויו המצליף של ביאליק – “את פגרי לשונותיהם”… עברים – זאת אומרת: היות שלמים. עברים – זאת אומרת: שלמות לאומית, אחדות גמורה של העברי הלאומי, ההווה והעתיד, באחדות העם, הארץ והלשון. ה”יהודי” וה“ישראלי” זקוקים עדיין לתיקון. עדיין לא איחו את הקרע שבלבם, עדיין לא תיקנו בהם את פגימת הגלות. העברי – הוא זה היושב בארץ-האבות, המדבר בלשון-האבות ובונה את ארץ-הבנים. העברי הוא הממשיך את קו החיים הקדמונים, את חוט הדורות, המרתק את ההווה אל העבר והמאחד את שניהם בעתיד.

בלי תחית הלשון העברית אין תחיתנו שלמה. “דבר עברית והבראת”. יהודי בריא הוא זה, אשר לשונו העברית חיה בפיו. הדיבור העברי הוא יסוד ראשון לחידוש חיינו. היהודי המודה בעברית, בתור לשונו, היהודי המכיר בחובתו ללמוד עברית ולדבר עברית, מודה ומכיר מאליו בכל עיקרי התחיה הלאומית. תחית העברית היא חותם גאולתנו. המדבר בלשון זרה מזייף את חותם הגאולה. תחית העברית היא הכשרת הלבבות, היא הכשרת הדור לגאולה. תחית הלשון העברית היא תחית התרבות העברית, חזרה אל המקורות הראשונים, מעין-יצירה לשירה ולאמנות. הדיבור העברי הוא הכרזה חיה על הרצון הלאומי, על הרצון לשוב ולחדש את חיינו מאז, על אדמת המולדת.

יום הזכרון לבן-יהודה הוא יום-פקודה לנו, יום חשבון-הנפש. העשינו את כל חובתנו לתחית השפה? כל עוד יש יהודים שאינם מדברים עברית, כל עוד יש מוסָדות משלנו, שאין העברית שלטת בהם, כל עוד אין העברית הכרחית בכל מוסְדות הממשלה, כל עוד לא גירשנו מתוכנו את כל הז’רגונים למיניהם, כל עוד קיימת בינינו בבל של לשונות, לא עשינו את חובתנו לשפתנו. עוד לא מילאנו את כל חובתנו לבן-יהודה. יהי נא לנו יום-הזכרון של בן-יהודה למזכיר חוב, למעורר לעבודה. יהי נא לנו זכרון עקשנותו הגדולה לכוח התמדה בלתי-פוסקת, לכוח מניע בתחית העברית. גדולה הירושה אשר השאיר לנו, ורבה האחריות המוטלת עלינו. יום-הזכרון לבן-יהודה הוא יום התביעה לאחריות הזאת. כל עוד יש צורך ב“גדוד מגיני השפה” עוד לא שלמה עבודת בן-יהודה. יום-הזכרון למותו הוא יום-זכרון לנו להמשיך את עבודת חייו, להשליט את העברית בכל מקצועות חיינו. עם תחיתה הגמורה של הלשון העברית יחי גם בן-יהודה העברי אתנו לעולם!

---

ה"סופר" שבאחד-העם

מאת

חיים הררי

איזהו סופר?

מי שעוסק בספרות לשמה, מי שרואה בעבודת הסופר את תעודת חייו.

אשר גינצבורג לא ראה את עצמו כזה. המחשבה בלבד להעשות “סופר בישראל” היתה דיה להביא רעד בעצמותיו: “ואם היה אדם מנבא לי, שעתיד אני לבוא לידי כך, הייתי חושבו לנביא-שקר”… לא כ“סופר אמתי”, לא מתוך נטיה פנימית לעולם הספרות היה נכנס לפרקים לרשות הסופרים, אלא מתוך חובה להגיד את אשר עם לבבו, וחוזר אחר-כך “לעולמו הפרטי”, עד בוא שעה אחרת של “חובה”. כך הוא מעיד על עצמו בהקדמתו למהדורה הראשונה של מאמריו “על פרשת דרכים”. וראו זה פלא: כבר בימי העמידה, ואך “לשעה קלה”, סר אל הספרות, ו"לא כאחד הסופרים, כי אם רק “כאחד העם”, ונשאר עומד על משמרתו כארבעים שנה, ולא רק כאחד הסופרים, אלא כאחד הראשונים בסופרים, יוצר תנועה ומחולל מהפכה בספרות ובחיים.

האומנם לא היתה מעולם “נטיה” לאחד-העם אל “עולם הספרות”? האם רק צורך השעה העמידהו “על פרשת דרכים”, כדי להורות לנו ש“לא זה הדרך”?.. למן מאמרו הראשון התיצב לפנינו במלוא קומתו. ולא ידענו את נסיונותיו הראשונים, את גישושיו בדרך התפתחותו, וכך ראינוהו תמיד, כל ימיו, איתן הרוח, בהיר המחשבה ובהיר ההבעה. לא הכרנו את אחד-העם הצעיר. מעולם לא גילה לפנינו את עולמו הפנימי, מעולם לא סיפר לנו את זכרונותיו, את תשוקות ילדותו וסערות נעוריו. כפרי בשל נתגלה לפנינו. ומי יודע אם השאיר לנו לזכרון “בוסר” נעורים? האומנם לא “כתב” בהיותו צעיר? האומנם לא ניסה “למשוך בשבט סופר”, עוד בטרם יעיד על עצמו, שאיננו “סופר אמתי”? היש לנו רשות לבלי להאמין בעדות זו? האם אין בה משום ענותנות יתרה, שהיא אולי קרובה לשמינית שבשמינית של גאוה?..

למרות זהירותו היתרה של אחד-העם מענוֹד לראשו “עטרת סופרים”, לא יכול היה להעלים את ה“סופר” שבו. נוהגים אנו למנות את שנות-הספרות שלו מיום הדפסת מאמרו “לא זה הדרך”, בשנת תרמ“ט. אך טעות היא. עוד קודם לכן “כתב” אחד-העם. לסוף הכרך הראשון של “על פרשת דרכים” נספחו “כתבים בלים, מאמתחת מי שהיה סופר”, סַטירה קלה, שהיא, כמובן, “משונה בצורתה” מן המאמרים הרציניים, ואינה מגיעה אפילו עד כדי “יצירה”. ואף-על-פי-כן לא נמנע אחד-העם מהוסיף על כתביו החשובים סטירה זו, שנדפסה לראשונה במאסף “כוורת” בשנת תר”נ ונכתבה, כפי עדות המחבר, “עוד שנים אחדות קודם לכן”, זאת אומרת, כמה שנים עוד לפני המאמר “לא זה הדרך”. היתה זו “חולשה” מצד אחד-העם. ה“סופר” שבו לא יכל לכבוש את יצרו, והשאיר לנו גם “כתבים בלים”, שהם עדות נאמנה על “מי שהיה סופר”, וניסה בודאי כוחו בכמה סוגים ספרותיים, עד אשר נסתמנה לפניו דרכו הנכונה.

אולי נשארו בארכיון של אחד-העם עוד “כתבים בלים”? אולי נשארו רשימות-ילדות, פתקאות, שרטוטי-עפרון, נסיונות-נעורים, שמהם נוכל לעמוד על “נטיותיו הספרותיות” הראשונות? מי יודע, אם לא נמצא ב“אמתחת מי שהיה סופר” גם חרוזים, שירי ציון ושירי אהבה? אבדה גדולה תהיה זאת לנו, אם לא נשאר כל זכר לכל אלה הקטנות, כל אותם שעשועי הספרות של צעיר מתחיל, כל אותם התגים והקוים, שמהם מצטרפת דמותו העתידה של הסופר הגדול.

“כתבים בלים” מעמידים אותנו במקצת על פרצופו הראשון של אחד-העם. יש בהם מפרפוריו הראשונים של הסופר שעדיין לא נתחוור לו מה הצורה הספרותית הנאותה לדעותיו ומה הסגנון הראוי להרצאתו. לא רק לצורך הסגנון הסטירי הולך אחד-העם, ברשימה זו, אחר “המליצה”, ונגרר אחר החרוז. כן, אחר החרוז. עושה הוא זאת להנאתו, כורך הוא “תשבחות ותוכחות”. חסיד צעיר, הוא “חוטף שיריים ושותה לחיים”, מתפלל “תפילה קצרה ועוסק בגמרא”. הספרים הבלים, שהוא קורא בהם, “ארכם אַמתיים ועבים טפחיים”. “הסופר הנכבד” קורא על מבקרו-מתנגדו: “מבקר, אשר על אמת שקר יבכר, ועיני הקוראים ינקר. ומה לו לעסוק בבקורת? יבחר לו מלאכה אחרת, יהיה חרש עץ או ברזל או תופר, אך אַל נא יקרא בשם סופר”… אמנם, ה“מבקרים” בימים ההם לא שנאו, כידוע, את החרזנות העוקצת, ואחד-העם תפס כאן לשון של שנינה. ואף-על-פי-כן מורגש באופן ניכר, מתוך מהלך סגנונו, שיש לו עצמו הנאה מרובה מן החרוז גרידא. על אחד הכרכים מ“על פרשת דרכים”, מהדורה אחרונה, שהגיש לזכרון לקרוביו, מצאתי הקדשה כתובה בחרוזים…

זה הלגלוג המר שבסטירה על מצב העם והספרות בסוף שנות השמונים, על “כרם שפת עבר” העזוב, אינו לגלוגו של אדם הרואה את עצמו כ“אורח” בספרות. זהו לגלוגו של סופר. סימן מובהק הוא, ש“העולם הספרותי והעולם הפרטי” של הכותב, עולם אחד הם. כל תכנית ארבעת הכרכים של “על פרשת דרכים” כבר גלומה ב“כתבים בלים”. מצב העם, שדרכו סתומה לפניו, התפלגות לכתות, פרעות, כפירה, טמיעה, בני דת משה, אמגרציה, עבודת אדמה, לאומיות וישוב ארץ-ישראל, בטלנות בספרות ובחיים – כל אלה הן אותן שאלות הצבור והעם, תחית הספרות ובנין הארץ, עם כל סעיפי סעיפיהן, שיטפל בה אחד-העם עד יומו האחרון. השנינה על “הסופר הנכבד” שבימים ההם אינה שנינה של אדם העומד מן הצד, כי אם של סופר כואב את כאבה של הספרות ומצר בעלבונה. “פתחי שעריך, ספרות עזובה, ויבוא לך אוהב-ישראל חדש, יועץ ומוכיח חדש!”… והספרות העזובה אמנם פתחה את שעריה, ונמצא לה גואל. השלוה האפית וההיתול העוקץ שבסטירה “כתבים בלים”, יש בהם כבר מן השקט הבוטח הנסוך על כל כתביו של אחד-העם, ומאותו הטון האירוני המעודן, המבצבץ לעתים קרובות מבין השיטין במאמריו ובאגרותיו. יש אפילו קרבת-מה בין הכינוי הספרותי הסטירי “אוהב-ישראל” ובין הכינוי שלאחר-כך, השם הצנוע והטיפוסי “אחד העם”…

“לא זה הדרך” קרא אחד-העם לא רק לעוסקים בישוב א“י, אלא גם לספרות ולסופרים. הרי זה, שלא ראה עצמו כ”סופר“, היה הראשון בינינו שהורה את ערכה של הספרות בשביל העם, שראה את אסון האומה בזה, שאנו “עם הספר” ולא “עם ספרותי, שחייו וחיי ספרותו, הדורות והספרים, הולכים ומתפתחים יחד, הספרות לפי צרכי הדור, והדור לפי רוח הספרות”. ומשום כך דרש מספרותנו לא רק “פרחים”, לא רק סלסולי מלים ושעשועי חרוזים, לא רק “יופי” בלבד, אלא יצירה המפרנסת את המחשבה, המגדלת אנשים, המחנכת את הדור. זה, שרצה לראות עצמו כ”אורח לפרקים" בספרותנו, נעשה בן-בית בתוכה, הדואג לתיקונה ולשכלולה, מתענין בכל הופעה ספרותית, מקדם ב“מכתביו אל העורכים” כל מאסף וכל עתון חדש, מיעץ עצות להטבת הספרות, מקדיש מאמרים מיוחדים ללשון ולספרותה, ללשון ולדקדוקה ולשאלות הספרות בכלל.

“השלוח” הרי נוצר לשם חינוך ספרותי, כדי לגדל “עם ספרותי”. את זכות הקיום לספרותנו ראה אחד-העם רק עד כמה שהיא “חלק עצמי מעולמנו הפנימי”, ספרות, שהיא תלושה מן החיים ואינה כלי-מבטא לדעות חיות ולצרכים תובעים, אינה מגדלת אלא בטלנים ומרדפי מלים ריקות, באחת מאגרותיו אל ידיד, שהיה רוצה לראות את “השלוח” באותה המדרגה של “השחר” לפנים, מדגיש אחד-העם את תעודת “השלוח” כמפעל ספרותי מחנך: “לו ידעתי, כי יהיה “השלוח” כ”השחר“, לא הייתי מוצא כוח לעמול בו, כמו שאני עמל… בעד זה ערב אנכי, כי באלף עמודים מ”השלוח" לא ימצא קורא אירופי כל כך “בטלנות” ופטפוטי הבל, כמו שימצא בכל חוברת מ“השחר”. וזה אצלי העיקר: לחנך את הטעם הטוב של הקוראים עברית, עד שלא ימצאו עוד נחת באותם ה“מאמרים” נעדרי-הטעם וחסרי-הנימוס, שהם בולעים עתה בחשק ומרץ, ושאין בשום ספרות אחרת דוגמתם". על תפקידו של “השלוח” כמחנך לסופרים ולעם, ועד כמה הצעיד את ספרותנו החדשה קדימה, אין צורך להרבות דברים.

אגרותיו של אחד-העם מגלות לפנינו את הסופר והעורך. כמה היה עמל על כתבי-היד שהיו מסורים לרשותו, באיזה יחס של כבוד התיחס לסופרים ולעמלם. בכמה ענין היה דואג לשכר עבודתם ולמצבם, בכמה רציניות וקפדנות שקד על תיקון הסגנון של אחרים, על הערות לשמות המאמרים, לביטוייהם ולמונחים, ועל שיפור הנימוס הספרותי והיחס שבין סופר לחברו. כמה חמימות ויושר-לב יש אפילו במכתביו הקשים והזועפים, כמו אל ברדיצ’בסקי ולובצקי. לא מן הכעס בהם, כי אם מן החרדה לגורלו של סופר ולכבודה של הספרות. ובאיזו עדינות הוא יודע לפסול “יצירה” של משוררת צעירה: “ובנוגע לחרוזיך, יכול אני להגיד רק זאת, שהם מלאי רוח, וניכרים בהם, כמדומה לי, עקבותיו של זיק שירה אמתי, אבל הצורה זקוקה עוד להשתלמות. ואולם את, כנראה, לא תדעי, שאני נחשב לבלתי-מומחה בנוגע להערכת השירה בכלל והשירה החרוזית ביחוד. לפחות כך אומרים כל אלה, שפסלתי את פרי עבודתם”…

ו“בלתי מומחה” זה להערכת השירה מתקן את שיריו של פרישמן ואת שיריו של ביאליק, והערותיו על כמה מחרוזיהם יש בהן ממש. ו“שונא-יופי” זה מיעץ במכתבו לאחד מידידיו, סופר ומבקר: “על משוררינו הצעירים” כתוב כאַות נפשך, אבל אבקשך לירד לעומקה של הלכה ולבלתי הסתפק בהערות הנוגעות ואינן נוגעות, וגם למעט בעקיצות, כאשר הסכנת, כי למה נרפה את ידי הצעירים, שיש בהם איזה זיק של שירה?" – –

כך היה אחד-העם הסופר. ואם הדגיש כמה פעמים שאין הוא “סופר אמתי”, שאינו אלא “אורח לפרקים בהיכל הספרות”, הרי לשון זו אינה אלא לשון של “סופר”…

כ“ו טבת התרפ”ח

---

אכרים עבריים אמתיים

מאת

חיים הררי

(שנת תר"ס)

תקופה קשה לישוב. הימים בין מלכות למלכות. מושבות הברון עמדו לעבור לרשותה של יק“א. המשבר הקיף ביחוד את מושבות הכרמים. כורמים עקרו גפנים. אכרים מכרו נחלתם. פועלים ביקשו להתנחל. רבים דרשו תוספת קרקע. אחדים נדדו לאוסטרליה. שעת מבוכה היתה, ורוח נכאה שררה בארץ. “חובבי-ציון” היו אובדי עצות, והטילו על אחד-העם לחקור את המצב ולהגיד שוב את ה”אמת מארץ ישראל"…

אנחנו היינו אז חבורה קטנה של “עברים” בין תלמידי מקוה-ישראל ה“צרפתים”. עכשו נראה הדבר זר ומשונה, כי במקוה-ישראל, זה בית- הספר החקלאי, שתפקידו לחנך ולגדל אכרים בשביל ארץ-ישראל, היתה נהוגה בו הצרפתית כלשון הלימוד והדיבור. כל המקצועות היו נלמדים בצרפתית, והעברית היתה “כאופן חמישי בעגלה”… רוב התלמידים היו מחוץ-לארץ, מבתי-הספר של “חברת כל ישראל חברים” אשר במזרח. לא היתה שום זיקה בינם ובין הארץ, בינם ובין הלשון העברית והתחיה הלאומית. רק חבורה קטנה של תלמידים היינו עם חלום התחיה בלב, לוחמים לעברית מראשית בואנו לבית-הספר, מדברים עברית בינינו ומטיפים לארץ-ישראל לאומית, על אפם ועל חמתם של המרובים. הסביבה כולה היתה נגדנו. לעג ורוגז שבענו גם מאת המורים וגם מאת התלמידים. היו ימים של עלבון קשה. רק נחמה אחת היתה לנו אז, כאשר נקרא להיות מורה לעברית במקוה-ישראל, אדם, אשר היה מחלוצי התחיה העברית, מיוצרי ביה“ס העברי בארץ, מיוצרי ספרי-הלימוד הראשונים העברים ומאבות הדיבור העברי. ראינו בו תומך ומעודד. קוינו למהפכה עברית בבית-הספר. בביתו היינו מוצאים לפרקים שעה של קורת-רוח וניחומים. וכבשורת חג היתה לנו הידיעה שמסר לנו בוקר אחד, בחנוכה התר”ס, כי עוד ימים אחדים ויבוא אחד-העם לארץ, ויהיה גם במקוה-ישראל. אנחנו כבר הכרנו אז את אחד-העם הסופר. כבר היינו בקיאים ב“לא זה הדרך” וב“אמת מארץ-ישראל”. כאבנו אז גם את כאב הישוב, והיינו שרויים באותה הדאגה הכבדה שהעיקה מסביב. חכינו לו, כחכות לו אז “בני-משה” אשר בארץ, כחכות לו מוקיריו ומעריציו הרבים. קוינו, כי הוא יביא את הפתרון לכל השאלות המסובכות, שהוא ימצא בודאי דרך גם להכנסת רוח עברית במקוה-ישראל, כי שמענו על הרשות שניתנה לו מאת הכי“ח לבקר גם את בתיה”ס שלה ולהציע שינויים בהם, כפי ראות עיניו. אך על כל אלה תקפה הציפיה לעצם בואו, הציפיה לראות את אחד-העם.

את הימים והשעות מניתי לבואו. והיום המאושר בא. לשבת, ז' טבת התר“ס, אם אינני טועה, הוזמנו, חבורת ה”עברים" אל בית מורנו, מר יהודה גרזובסקי, לבוא אחר הצהרים לשיחה עם אחד-העם. ההתרגשות היתה גדולה. כל החולצות הכחולות, שנתן לי מחלק-הבגדים באותו ערב-שבת, לא מצאו חן בעיני. את תרבושי גיהצתי פעמים. את נעלי צחצחתי בכוונה מיוחדת. בשבת בבוקר השכמתי קום, וארבתי על יד בית גרזובסקי, שמא אראה את האורח יוצא, אולי אזכה לראותו לפני האחרים. לא זכיתי…

אחר הצהרים הלכנו, “מלאכוּת סגל חבורה”, באי-כוחם של ה“עברים” ממחלקות שונות, להתיצב לפני אחד-העם. בראש הלך אחד מ“זקני” התלמידים, מן המחלקה החמישית, זאת אומרת מן השנה האחרונה, אחריו אחד מן המחלקה השלישית, שנים מן השנית, כי אלה השנים היו מראשי ה“עברים”, אחד מן הראשונה, ועוד אחדים מי שהיו תלמידי “בית-הספר ביפו”. מן המחלקה הרביעית לא נמצא שום בא-כוח לעברית… מתחילה התוכחנו בינינו על מה נדבר עם אחד-העם. חפצנו לשפוך את מרי שיחנו, לספר לו על סבלנו בבי"ס עברי בארץ, כאילו היינו בנכר, לראש המדברים נבחר תלמיד השנה האחרונה, כי היה הגדול שבחבורה.

כאשר נכנסנו, הציג אותנו בעל-הבית, כל אחד בשמו, לפני אחד-העם. לבי דפק בקרבי. הפתיעני בראשונה קומתו הנמוכה של האיש. דימיתיו “משכמו ומעלה גבוה מכל העם”. אך הרגשתי מיד: “לא בכוח, כי אם ברוח”… המצח הגבוה, ארשת-הפנים האצילית, מבט-העינים הבהיר, הדיבור הצלול והמתון, הקימו לפני בבת-אחת דמותו המלאה של תלמיד-חכם, של הוגה דעות, של איש-הרוח. שיחתו הפשוטה, הדברים שזלפו בנחת, ובעברית גרעינית, מוטעמת בהברה הספרדית, בלי כל עמל, הפליאו את כולנו. שכחנו את כל הדברים, אשר חשבנו להגיד בפניו. ראש-המדברים שלנו נתבלבל. אך לא היה גם צורך לנאום לפניו. אחד-העם בעצמו הקיפנו בשאלות על דבר מצבנו במקוה-ישראל, על הלימוד והעבודה. על יחסנו לארץ ומטרתנו בעתיד. בסוף דבריו הביע את שמחתו לראות את כולנו יודעים ואוהבים עברית, והדגיש את רצונו ותקותו לראותנו עוד בארץ כ“אכרים עברים במלוא מובן המלה”. לפני הפרדנו מאתו ספר לנו משל:

“שמעתי מעשה זה מפי אבי ז”ל, אספרהו גם לכם. באחת הערים ברוסיה היה חסיד אחד, מלובש ככל החסידים, מעיל ארוך; מגדל זקנו ופאותיו. וחסיד זה ידע לדבר ולכתוב רוסית על-פי כל חוקי הדקדוק וטהרת הלשון. באחד הימים נזדמן הקיסר לעיר מגוריו של החסיד, והלה קיבל את פניו בנאום-ברכה יפה ברוסית. הקיסר השתומם לשמוע מפי יהודי כזה צחות בלשון המדינה. לאחר זמן, כשחזר לפטרבורג, שלח פקודה להזמין אליו אותו חסיד. היהודי חשש לבוא לפני המלך במלבושיו החסידיים. גילח זקנו ופאותיו, והחליף בגדיו לפי טעם אירופה, ובא לפני המלך. הקיסר לא הכירו, ושאל לחפצו. כאשר הגיד לו החסיד, שהוא הוא זה, שברכו אז ברוסית, נתמלא עליו הקיסר חימה: “ולמה זה שינית את צורתך בבואך אלי? כל רצוני היה לראות יהודי מדבר רוסית צחה. גויים יש לי בארצי די והותר!”… הנמשל מובן מעצמו. זו הפעם השלישית, שאני בא לראותכם פה בארץ. כל רצוננו הוא לראות אכרים עברים באמת, אכרים יהודים. הריני יושב באודיסה, בקרבת המושבות היהודיות אשר בפלך חרסון, ואף-על-פי-כן לא הלכתי מעולם לבקר את האכרים היהודים אשר שם, כי כל מטרתנו הוא להקים אכרים עברים פה בארץ-ישראל. אכרים צרפתים או רוסים יש די בעולם. בטוח אנכי בכם, שתשתדלו להיות אכרים אמתיים, עברים במלוא מובן המלה"…

המעשה בחסיד עשה עלינו רושם כביר. כמה ימים היינו מספרים אותו אחרי-כן זה לזה. אנוכי גם רשמתיו לזכרון במכתבי אל הורי. עשרים ושבע שנה כבר עברו מאז ראותי בפעם הראשונה את אחד-העם, ועודני זוכר כמעט כל פרט ופרט מאותו ביקור. הזכרתי פעם את המעשה גם לפני המנוח, והוא שמח לדעת, כי הייתי באותה “מלאכות”. גם נדמה היה לו, שבאחת מרשימותיו יש זכר לדבר.

תפילתו של אחד-העם עשתה רק מחצה. “אכר אמתי” לא נעשה, כמדומני, אף אחד מכל אלה שהתיצבו אז לפניו. מאלה שהיו בראש ה“מלאכות”, ניסה “ראש-המדברים” כמה נסיונות בחקלאות, בארץ עצמה, וגם בסביבות אזמיר, במרגוטשיפליק, ומכולם יצא וידיו על ראשו. עכשיו הוא סוחר בארץ, אך לא בלי קשר עם הקרקע, כי עסקו בתוצרת המשובחת שבארץ, בפרי הגפן…. השני נדד למדינות הים, הצטיין במדעי המתימטיקה, היה פרופיסור באקדמיה הימית בבואינוס-אירוס, ועכשו הוא קפיטן בצי ארגנטינה… השלישי עמד בראש עתון עברי חשוב בחוץ-לארץ ועוסק שם כיום בספרות ובפרקמטיה ועומד לשוב לארץ… הרביעי – מורה וסופר בארץ… החמישי יצא לרוסיה, שב לארץ על-מנת להשתקע בה כ“אכר אמתי”, וחזר לרוסיה על-מנת לגמור שם עניניו. פרצה המלחמה, ומאז אבד כל חזון ממנו… ה“קפיטן הארגנטיני” בא לארץ לפני שנים אחדות לפקוד את אביו הזקן ואת בני משפחתו, ולמרות חייו הבודדים שם בנכר, למרות היותו שם רחוק מאוד מכל סביבה יהודית ותרבות עברית במשך כמה שנים, לא שכח עדיין את הלשון העברית, ועודנו מדבר וכותב בה. והוא עוד מקוה להאחז בארץ…

רק המחצית האחת של תקות אחד-העם נתקיימה כמעט בכולנו: “עברים אמתיים”…

---

לחצי-יובלו של ביאליק

מאת

חיים הררי

(הרצאה)

חג לנו הימים האלה, חג – למרות הצער הרב התוסס בעולם כולו ובעולמנו שלנו ביחוד, חג – למרות האבל החדש והגדול במות עלינו שלום-עליכם. רק לפני שנה נסתלק פרץ, זה בעל הנשמה הרכה והמזמרת, “גלגולו של ניגון”, ועתה הנה נדם פתאם הצחוק היהודי, צחוק מתוך טוב-לב ומרה-שחורה, נסתלק חביב-העם, בעל הנשמה הסובלת ומחייכת, הצועקת מתוך יסורים ומגחכת מתוך פקחות… ואת חגנו, חג השירה העברית, לא ביטלנו בכל זאת. מנהג ישראל הוא: אין משביתים כבודו של חג מפני כבודו של מת. אסור לזעוק… בדממת-עצב נמשכת זמרת-החג. תלויה ועומדת הדמעה. אט-אט נפרדים החוגגים ושוב מתכנסים, ופרצה הדמעה ונמלטה האנחה…

אמנם חג לנו היום, זכרון לפעמי אביב חדש ב“פרדס”-ספרותנו. לפני עשרים וחמש שנה, והלמות-הפטיש הכבדה של יהודה ליב גורדון נשתתקה זה כבר. סערת-המלחמה להשכלה שככה, אש-המרד בלבב המשורר-המתקומם שקעה, ויאוש מר תקפו, ויגון-ספק הטרידו: “למי אני עמל? אם לא האחרון במשוררי-ציון הנני?… שעת בין-השמשות היתה אז, שעת אחרי סער ולפני סער. מהפכה באה ביהדות, שינוי-ערכים גמור. מלחמת הדת והחיים בטלה מהותה ותביעות חדשות נולדו, תביעות לגאולה שלמה ומלאה, לחיי עם על אדמתו, לחיי האדם והיהודי כאחד, וגם שאיפות אחרות באו, שאיפות לחרות ולשויון, לשחרור כל בני האדם וגם ליהודי בתוכם – אך רק בתור אדם, אדם בחוץ ואדם גם באוהל… היתה רוח אחרת מסביב, והמשורר-הלוחם לא הרגיש, או הרגיש ולא עצר עוד כוח ללכת לרוח-היום, כי עייף היה בגופו ובנפשו, עיף ממלחמת ארבעים שנה, “פצוע ומוכה חרב וקשת רמיה”… ולמה זה ישלה נפשו בחלומות חדשים?.. בודד וכואב שאל ליורש אשר יבוא אחריו. ומי יירשנו? ק. שפירא עמד מחוץ למחנה, ואנקת-קלון בפיו: “לשוא במי ירדן את בשרי טבלתי”… המצייר מַנה מת, והמית-נפשו אתו יחד. רק דוליצקי קשר כתרים ל”בת-ציון תמתו, חמדתו", ולו קרא גורדון ואליו ציוה: “הא לך עטי, עלה רש מקומי!”… אך היורש נדד למדינת-הים, ונסתלקה שכינתו…

רוח-כפור נשבה פתאום, רוח-סתיו. עֶריה עגומה מסביב, קפאון ואלמון. רק צריחת-עורבים תישמע, קרה ומנסרת באויר הקופא, ונכסף הלב לרננת-צפור, לשירת-זמיר, לזמר חיים חדשים, חיים של אור ומרחב, של געגועים וחלום. לאן נעלמו הצפרים המזמרות? האומנם נדמו לנצח? ואולי עפו-עברו להן אל מרחקים אחרים, נמלטו מן הקור והכפור אל החום והאור, אל ארצות הזיו והנוי, וחם להן שם וטוב להן? אך הנה המה פתאום הלב. צפצוף דק נשמע, צפצוף חרד, רועד, אך מצלצל, חי, ישתפך, ובשורת-אביב עברה ב“פרדס”… חדות-תקוה מילאה כל נפש, וקרא קראו “אל הצפור”:

שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת,

מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל-חַלּוֹנִי -

אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה-נַּפְשִׁי כָלָתָה

בַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי…

בודדה שרה הצפור. לא ענה כל הד לקולה. יחידה היתה, וצלילה נמשך ונפסק, נמשך ונפסק… אולי הקדימה לבוא? שלא בזמנה הופיעה? אולי תעתה בעופה? שלא למקומה הגיעה?

הַסְכֵּת וּשְׁמָע: מִמַּעֲמַקֵּי הַיַּעַר הַדּוֹמֵם

כְּחָרֵד וּכְנִכְלָם שִׁיר זָמִיר מִתְגַּנֵּב לְאִטּוֹ.

גַּם עֹצֶב הַיַּעַר, גַּם חֲלַל כָּל-הָעוֹלָם הַשּׁוֹמֵם

יַגִּידוּ: מַה-נִּמְהָר הַשִּׁיר, מָה אֵינֶנּוּ בְעִתּוֹ.

וּבְעוֹד כֻּלְּךָ רֹעֵד מִצִּנָּה חֹדֶרֶת, יְדִידִי,

כִּי-יִפְגַּע אָזְנֶיךָ שִׁיר זָמִיר הַמְצַפְצֵף וְהוֹמֶה –

הַאֻמְנָם לֹא-תָנוּד לַמְשׁוֹרֵר הַבּוֹדֵד, הַיְחִידִי,

וְלֹא-תִשְׁמַע שִׁירָתוֹ כִּשְׁמֹעַ קוֹל שִׁירָה יְתוֹמָה!..

אך לא, לא הקדים בואו הזמיר, לא יתומה היתה שירתו. רק השתפכו סלסולי-קולו ברמה, ויהי אביב. “גבהו שמי השמים, וייגלו מרחקים בהירים, רחבי ידים”.. נתן ה“פרדס” ריחו, וצפרי-רון באו בטיסה. זמירים צעירים ועליזים, קלילים ופזיזים, נלוו גם הם אל מבשר-האביב, ושירה צעירה פרצה באוֹן, שירה חיה ועזה, שירת חיים מלאים, שירת זיו וזוהר, גיל ונוער, מרחב ומרחק, מחול ומעוף.

זמיר האביב החדש היה ביאליק. לפני עשרים וחמש שנה, בתרנ“א-תרנ”ב, נדפס ב“הפרדס” של רבניצקי שירו הראשון “אל הצפור”. באותה שנה מת יהודה-ליב גורדון. לא שוא היה עמלו. מת המשורר, יחי המשורר! היורש בא. עם ביאליק מתחלת תקופה חדשה, לשירה ולספרות העברית, תקופת-תחיה, תקופה של רגש ויופי, של צורך ויכולת, של אמנות ויצירה. בימי גורדון ולפניו לא הוכשר עוד הדור לשירה טהורה המפכה ממעין-הלב וממקור-הרגש. דור-מלחמה היה אז, דור “סיפא וספרא”. צרכים אחרים ודאגות אחרות היו אז לספרות: מלחמה ב“חושך”, קריאה ל“אור”, תיקון הדת, שכלול הלשון – וחלש כוחה, וגורדון וחבריו נתנו לה “כוח גברא”. הם אשר הניחו אבני-היסוד לבנין ספרותנו החדישה. לאט-לאט הוגשר גשר בין הספרות העברית וספרויות אירופה. נברא צורך ביצירות נאות, לשם יצירה עצמה. התפתחה הלשון, יצאה ממסגרתה הצרה ותרחב ותהי לרבת-גוונים. בינתיים השביח טעמו של הקורא ושל הסופר העברי, ובלבם נתפנה מקום למשאלות ספרותיות חדשות. מנדלי, פרישמן, פרץ – הם אשר הכניסו בראשונה את הספרות העברית ושירתה לתחום האמנות, הם אשר נתנו להן ריח-חיים וצמאון לחיים. “פירות-רוחם של אלו – אומר ביאליק ב”שירתנו הצעירה" – יונקים היו משני צדדים בבת-אחת: טיפה-טיפה מלמעלה, וכנגדה טפיים טפיים טפיים מלמטה. מלמטה היו שרשי יצירותיהם בוקעים ואובדים באפלה במעמקי נשמתנו הלאומית תחת קרקע היהדות של העבר, מקום ש“זימן לשם שם הקב”ה שתי אבנים" והיניקם: את התנ"ך ואת האגדה התלמודית והקבלית, ומלמעלה היו ענפיהן מתפשטים ויוצאים לחלל-העולם, ניזונים מן האויר ומן האור, מחיי העם ומחיי האדם. אלו היו “המסיתים” הראשונים בגבולנו, הסרסורים שבינינו ובין הטבע והחיים. הם הרעידו והצמיאו את לב היהודי לחיים ויָפיָם… ושאגת “חיים” פרצה בספרות. כת “רעבים וצמאים” קמה. "צעד חדש וגעגועים כמוסים ירדו ללבבם, צער על עלבון חייהם שלהם כאן וגעגועים על איזה מין חיים יפים אחרים הנמצאים במרחקים שם, אלהים יודע היכן… היה בשאגה זו מעין חבלי-לידה. כך שואגים בודאי עשבים ודשאים ברגע יציאתם לאויר-העולם. שירה חדשה היתה עומדת להוָלד: “שירת היחיד”. וכת “יחידים” באה: יחידים רעבי-חיים וצמאי אושר, יחידים עליזי-חיים ושבעי-עונג, יחידים עייפי-חיים וכמהי-שלוה. שירת “החי על אדמות”, שירת טשרניחובסקי, הכתה גלי גיל ונעורים בים-חיינו, ויעקב כהן, שניאור, פיכמן, קצנלסון, שטינברג, שמעונוביץ – באו גם הם וישפכו לפנינו את צהלת-ילדותם, את אש-חשקם, את חלום-געגועיהם, את פזיזות-לבם ואת קשי-רוחם. ועל כולם עולה קולו של היחיד הגדול, זה אשר שירת כולם בשירתו, זה אשר הד לבבו היה למעין זמרתם ושאגתם, זה אשר את שירתו אנו חוגגים כיום – שירת ביאליק. המשורר מצא את דורו, והדור מצא את משוררו!

ביאליק יליד-הבינים הוא, יליד אותה שעת בין-השמשות אשר בה גסס גורדון הלוחם וטושטשו צורות-החיים, ודבר-מה לא-ברור תסס בלב ופרפרה הנשמה בין ישן וחדש, בין עבר והווה, בין הווה ועתיד –

וְהַשָּׁעָה שְׁעַת תֹּהוּ וָבֹהוּ, שְׁעַת עִרְבּוּב הַתְּחוּמִים

שֶׁל אַחֲרִית וְרֵאשִׁית, שֶׁל סְתִירָה וּבִנְיָן, שֶׁל זִקְנָה וַעֲלוּמִים.

וַאֲנַחְנוּ, יְלִידֵי בֵינַיִם, בְּיוֹדְעִים וּבְלֹא-יוֹדְעִים,

לִפְנֵי שְׁתֵּי הָרְשֻׁיּוֹת גַּם-יַחַד מִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים;

וביאליק נלחם בין שתי הרשיות: קרע לכאן וקרע לכאן… תעה לבבו וחיפש את גורלו, ביקש את כוכבו… וסוף-סוף נצנץ האור בעיניו וימצא את דרכו, דרך-השמש. ואת עינויי-מלחמתו ואת פרפורי-נשמתו, ואת יקוד-לבבו; ואת משאת-נפשו צרר המשורר במגלת-אשו, בספר-שיריו, כי שירת-חייו שירתו.

מה המה חיי ביאליק?

יליד-כפר, יתום, בודד, אֵם קשת-יום ורכת-לב, חינוך-חדר, בחור-ישיבה, מתמיד, סוחר, מורה, סופר. חיים פשוטים ורגילים, חיים שוממים ומשמימים. אך חברים טובים היו לו בילדותו: היער אשר על-יד כפרו, האגם הנחבא בעבי היער, שדה-הקמה, זהרי-בוקר, זהרורי בין-ערבים. והתחמק הנער-החולם אל מעמקי החורשה, והסתכל אל תוך מעמקי הבריכה, וראה שם את אילת-השחר ברחצה ואת כוכב-הליל ברעדו, והקשיב אל הדומיה, והתיחד עם חלומו. "הייתי בשעות אלו – מספר המשורר – כבריכת-מים קטנה מַצנעת בעבי-היער, שכל העולם המשתקף בה בדממה ובגוון אחד…

וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם

אַרְגִישׁ: לִבִּי עֵר וּמְדַבֵּר

אַרְגִישׁ: מַעְיָן טָהוֹר אֶחָד

הוֹמֶה אַט שָׁם וּמִתְגַּבֵּר.

וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל הָעוֹלָם,

אֵשֵב אַבִּיט אֶל כּוֹכָבִי;

לִי אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד –

הוּא הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי.

“הבריכה” – הנה נפשו של ביאליק. כבריכה זו הסופגת “זהרי חמה וצללי-ערבים”, המזדעזעת בערב-רב של נגוהות וברבבות גוון וצבע", הסוערת ורותחת, בהכות בה הרוח, ובשוֹך הסערה – והיא שוקטה ושלווה כשומרת על חלומה, כן המשורר, סופג הוא כל קרן-אור ורז-ליל, כל ניד-גל וזעזוע-אויר. סופה כי תעבור, וגעש ורתח; רוח רכה תנשב והתכנס אל תוכו, והחריש, והרהר, ורעדה חרש-חרש הנשמה בחלום ובדממה, עטופת-סוד וחידה – – –

שְׂפַת אֵלִים חֲרִישִׁית יֵשׁ, לְשׁוֹן חֲשָׁאִים,

לֹא-קוֹל וְלֹא הֲבָרָה לָהּ אַךְ גַּוְנֵי גְוָנִים;

וּקְסָמִים לָהּ וּתְמוּנוֹת הוֹד וּצְבָא חֶזְיוֹנוֹת,

בְּלָשׁוֹן זוֹ יִתְוַדַּע אֵל לִבְחִירֵי רוּחוֹ,

וּבָהּ יְהַרְהֵר שַׂר הָעוֹלָם אֶת-הִרְהוּרָיו,

וְיוֹצֵר אָמָן יִגְלֹם בָּהּ הֲגִיג לְבָבו

וּמָצָא פִתְרוֹן בָּהּ לַחֲלוֹם לֹא הָגוּי;

הֲלֹא הִיא לְשׁוֹן הַמַּרְאוֹת, שֶׁמִּתְגַּלָּה

בְּפַס רְקִיעַ תְּכֵלֶת וּבְמֶרְחָבָיו,

בְּזֹךְ עֲבִיבֵי כֶסֶף וּבִשְׁחוֹר גָּלְמֵיהֶם,

בְּרֶטֶט קָמַת פָּז וּבְגֵאוּת אֶרֶז אַדִּיר,

בְּרִפְרוּף כָּנָף צְחוֹרָה שֶׁל הַיּוֹנָה

וּבְמֻטּוֹת כַּנְפֵי נֶשֶׁר,

בִּיפִי גֵּו אִישׁ וּבְזֹהַר מַבַּט עָיִן,

בְּזַעַף יָם, בִּמְשׁוּבַת גַּלָּיו וּבִשְׂחוֹקָם,

בְּשִׁפְעַת לֵיל, בִּדְמִי כוֹכָבִים נוֹפְלִים

וּבְרַעַשׁ אוּרִים, נַהֲמַת יָם שַׁלְהָבוֹת

שֶׁל-זְרִיחוֹת שֶׁמֶשׁ וּשְׁקִיעוֹתָיו –

בְּלָשׁוֹן זוֹ, לְשׁוֹן הַלְּשׁוֹנוֹת, גַּם הַבְּרֵכָה

לִי חָדָה אֶת-חִידָתָהּ הָעוֹלָמִית.

וַחֲבוּיָה שָׁם בַּצֵּל, בְּהִירָה, שְׁלֵוָה, מַחֲשָׁה,

בַּכֹּל צוֹפִיָּה וְהַכֹּל צָפוּי בָּהּ, וְעִם-הַכֹּל מִשְׁתַּנָּה,

לִי נִדְמְתָה כְּאִלּוּ הִיא בַּת-עַיִן פְּקוּחָה

שֶׁל-שַׂר הַיַּעַר גְּדָל-הָרָזִים

וְאֶרֶךְ הַשַּׂרְעַפּוֹת…

עם סודות הבריכה אהב ביאליק הנער גם את רמזי-האור, את קוי-הזוהר, זוהר של בוקר ביחוד, שופע ושוטף, עוד בימי ילדותו, בבית אביו הדל. בלילות החורף, לילות צינה וטחב, היה אוהב להתכווץ על-יד התנור ולהסתכל אל פיו ולהביט אל לשון-האש הקטנה המלחכת את גזירי-העץ הרטובים, מלחכת ומתלקחת, מתלקחת ומשתלהבת. “רואה אני בה, – מספר הוא ב”ספיח" – רואה אני בה ושומע אני מתוכה מה שאין הפה יכול לדבר. מין נגינה אני שומע, נגינה טמירה, דקה דקה, מנהמת ממעמקים, מתוך-תוכן של גחלי-אש הפוקעות מבפנים, כעין פקיעתן של אלפי נימין דקות ונעלמות, מתוחות יפה-יפה… ומין מחול אני רואה, מחול מטורף ומסוכסך של לשונות-זהב קטנות, חיות מפזזות. ערב-רב שלהבות אדמדמות, כחלחלות, ארגוניות, כתומות… שלל של אורות ונגוהות, שעולים ומשתרבבים חוטין-חוטין, רצועות-רצועות, והם מתגוששים ומתפשטים, מלחכים ומתהבהבים, מלפפים ומגפפים… לחישות של ציבורי גחלים וקריצות עינים חיות של אבני “כדכוד ואקדח”. גם פי-תנור דיו למשורר ליצור לו חזון-אור של צבעים. ומה פלא, אם שירת-הזוהר שלו עוד מתמיהה אותנו גם עכשיו ביפיה, בברקה ובזיוה? עוד לא היתה שירה כזאת בספרותנו, ודומני, כי גם בספרות-העמים אין כמוה. צמאון כזה לאור, לשמש, בא רק מתוך שפעת חיים כבירים, חיים חבויים המפכים בעצמה בסתר-מחבואם. כמעט יקרא ביאליק: “אלהים, שטפתנו האורה!” אך שכוּר-זוהר, לא ישבע את האור הרב, ושאל עוד, עוד:

אִלּוּ שֶׁבַע שְׁמָשׁוֹת, אֵל, בַּמָּרוֹם תָּלִיתָ,

נַפְשִׁי סֹבֵאת הָאוֹר לֹא יָכֹלְתָּ רִוִּיתָ –

רַבֶּה אוֹרִים, אֵל נָאוֹר, הַב אוֹר!

אמנם חיים עצומים בלב המשורר, אך החיים הם שורה ארוכה של מאויים כלואים, של סערת-נפש כבושה, של יגון סתרים ומכאובי שתיקה ויסורי אהבה. אש עצורה בקרבו עוד משחר-ילדותו, ו“מגילת-האש” היא מגילת-לבבו. שתי רשויות נלחמות בקרבו, אחד הוא ושנים בתוכו: האחד עלם רך, בהיר-עינים, והוא מביט שמימה, ויהי כמבקש שם את כוכב-חייו, והשני איש-אֵימוֹת זעום-עפעפים, והוא מביט ארצה, ויהי כמבקש את אבדת-נפשו… ואבדת-נפשו היא אבדת-נעוריו, עוד מעת שבתו לפני זקנו אשר “את כל ציצי עלומיו” קטף אחד-אחד וישאם לאלהיו ויקדש את ראשי מאוייו לשמים, ו“המית-פלאים” עולה מן המגילה “הגיון צער טמיר ונעלם”, “צער אהבה וכליון-געגועים”… מן “האור הגנוז” ספגה נפשו, מאורה של תורה. בבית האלהים ישב וילמד, “ומקדש אל נעוריו” היה לו למגן בשעת טירוף-הדעת מתוך המון רגשות, בשעה אשר “אהב את אלהי הארץ, אלהי ההרים, העמקים, ואת אלהי השמים ירא”… בשעה שהטילו אויבו אל האי הבודד והשומם, והוא תלוי בין “השמים והאבדון”, גם אל תהום האבדון קפץ, שט ויעבור – – –"

"אָמְנָם יָכֹל לִי אוֹיְבִי, כְּלִי רֵיק הִצִיגַנִי –

אַךְ הִצַלְתִּי אֱלֹהָי – וֵאלֹהִים הִצִּילָנִי…

ו“שירת הזעם” כבר התחוללה בקרבו, “שירת משטמה וכליון”, אך גם “שיר הנחמה והאחרית” על שפתיו, ים חמלה יהמה בלבבו, ונד בין זעם ורחמים, בין קללה וברכה, ושאג פעם מכאב עצור, ופעם ידום והביט אל תהום נפשו", ושקע ביגונו הגדול, “יגון היחיד”…

“מגילת-האש” היא נשמה בוערת, אכולת אש קדושה ואש זרה, צרופה “בכור משולש”: “באש האלהים”, באש-השטן, ובאש האהבה". אך לא אש-חשק היא האש השלישית, לא אש-תאוה, שירת-האהבה של ביאליק היא “נהמת נפש גועת בחבלי אהבה לא באה”, כליון געגועים טמירים, המון רגשות זכים וצנועים. האשה היא לו סמל ישועה ורחמים, “מלאך-לב ונר-חיים”, אם ואחות ומקלט תפילותיו הנדחות…

זַכָּה אַתְּ מִהְיוֹת לִי חֲבֶרֶת,

קְדוֹשָׁה אַתְּ מִשֶּׁבֶת עִמִּי;

אַתְּ הֲיִי לִי אֵל וּמַלְאָךְ,

לָךְ אֶתְפַּלֵּל וְאֶעֶבְדֵךְ…

ויש אשר יגברו על המשורר מאוייו הכמוסים, ופרצה תחינת-שועתו: קחיני, חניני, שאיני, אחותי – הנני בידך. שימיני כחותם על לבך או הדום לרגליך… ככלב ארבץ אצל שולי שמלתך ואשמור ניד עפעפך ומשלח אצבעך, או ככפיר אזנק אליך ואסחבך אל אחת המאוּרות…

אך כרגע יחנק נהמת-בשרו, ושירת-נפשו, ישיר:

“או שמים חדשים אברא לך ותכלת חדשה וזוהר חדש אסובבך. וקבעתיך כשמש בגלגל חיי. וזכרך אארוג בשירת נשמתי. כתרים אקשור לראשך מתפילותי. ובלבני פרחי מקום רגליך ארפד. וריחפתי סביב כסאך כנשר-אש, ואַשיב עליך להבה באברתי. אל מרומים לא שערתם אדאה בדברך, ועד שמשות רחוקים צוחת אשרי תגיע”…

שירת-אהבה ושירת-זוהר, הלא זאת היא שירת העלם אשר נוגה הצפירה חותם-נפשו ודמדומי-השחר שירת-חייו – –

שירת-היחיד היא שירת ביאליק, אולם גם שירת-הרבים, שיר-העם ושיר-האומה. “האני הפרטי של היחיד כאחד ואין אתה יודע של מי קודם ושל מי עדיף”. את בכי-היחיד אבכה ואת בכי-הדורות כאחד. אך שירת-בכיו קובלת ומערערת. “שירה צעקה זו, שעיקר יניקתה מן הארץ, כשהיא פונה מאונס כלפי שמים ריקים ומתדפקת על שערים שוממים – גדול צערה משל איוב ומשל השטן ביחד: פעמים שהיא נהפכת לנהקת-פרא של תובע בלא נתבע ופעמים שהיא נשמטת ונחבטת ארצה בלא כוח כקורנס כבד, שיורד בחזקה – ולא מצא סדן תחתיו”…

שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!

אִם-יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב –

וַאֲנִי לֹא מְצָאתִיו –

הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!

שירת-הזעם של ביאליק, היא שירת ארס צבור בלב האומה במשך כל דורות-העלבון, שירת “שחוק מר, מר כלענה, שחוק אכזרי, שחוק ממית”, שחוק-בוז לשוחט ולקרבנו גם יחד, אך מצליף השחוק כשוט – ברזל קלוי באש על גבי המכה המגלדת, ומרעיד ומזעזע, מעורר ודוחף:

וְלָמָּה זֶה יִתְחַנְּנוּ אֵלָי? – דַּבֵּר אֲלֵיהֶם וְיִרְעָמוּ!

יָרִימוּ-נָא אֶגְרֹף כְּנֶגְדִי וְיִתְבְּעוּ אֶת עֶלְבּוֹנָם,

אֶת-עֶלְבּוֹן כָּל-הַדּוֹרוֹת מֵרֹאשָׁם וְעַד-סוֹפָם,

וִיפוֹצְצוּ הַשָּׁמַיִם וְכִסְאִי בְּאֶגְרוֹפָם…

כבר כלה הקץ. אין לחכות עוד. “פס חסד אלוה, בל יעש ישועות”… ו“מתי מדבר”, אלה אשר “השלים אותם המות עם אלהיהם”, מתנערים מעפר-מדבר, לובשים הם שנית מרי, ורוח-גבורה תעטם:

דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה אנחנו! – – –

"הִנְנוּ וְעָלִינוּ!

אִם-אָסַף הָאֵל מֵעִמָּנוּ אֶת-יָדָיו

וַאֲרוֹנוֹ מִמְּקוֹמוֹ לֹא-יָמוּשׁ –

נַעַל-נָא אֵפוֹא בִּלְעָדָיו!

וְתַחַת עֵין זַעְמוֹ, לִבְרַק חֲמַת מַבָּטוֹ,

נֵרְדְּ לְפָנֵינוּ תּוֹעֲפוֹת הֶהָרִים הָאֵלֶּה,

וּפָנִים נִתְרָאֶה בָאוֹיֵב הֶחָמוּשׁ!

הַאֲזִינוּ!

הַסְּעָרָה גַּם-הִיא קוֹרֵאת לָנוּ: “הָהִינוּ!”

לַחֲרָבוֹת! לָרְמָחִים! יִתְפָּרְקוּ הֶהָרִים, יִשְׁתַּבְּרוּ הַגְּבָעוֹת

אוֹ יִפְּלוּ פְגָרֵינוּ חֳמָרִים חֳמָרִים –

הִנְנוּ וְעָלִינוּ

הֶהָרָה!" – – – –

בשירת-הנבואה והאחרית הזאת חתם ביאליק את ספר שיריו. “ושירת חייו באמצע נפסקה”… זה עשר שנים אשר רק מפעם לפעם נשמע המית לבו מתוך תפילת ערבית", תפילה נוגה וחרישית, תפילת-יחיד, יחיד ובודד –

צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל-גָּדֵר וַיָּנֹם –

כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי:

נָשַׁל הַפְּרִי – וּמַה-לִּי וּלְגִזְעִי,

וּמַה-לִּי וּלְשׁוֹכִי?

אם נשל הפרי, הרי הפרה את אדמת-יצועו, ועוד יפרח גזעו ויצמח שוכו. אך לא, עוד לא נשל הפרי, שעת כינוס היא לביאליק, שעת הרת עולם חדש, ועוד מעט והשמיענו את “דברו”. ימים נוראים הגיעו לנו עכשיו. אין טעם לחיינו ואין טעם למותנו. יגון אילם וצער חרישי כפפו את ראש משוררנו, ומלאך-שירתו – זה “המלאך” הצעיר, עגום-העינים ונקי-הכנף, שומר פניני הדמעה הכמוסה בכוס היגון האילם, יטה בדממה את כוס היגון וגרע משם דמעה אחר דמעה בדומית-שחר…

נברך את משוררנו ברכת שחר מזהיר, ברכת-זוהר אין קץ, ברוך ביאליק!

ג’יניבה, כ“ח אייר התרע”ו

שירת חייו

עשרה בטבת, יום הולדת ביאליק, עצבות כהה של אפלולית חורף, תוגת-תענית היתה שרויה בבית הוריו. פעם בפעם ניסרה בחללו של החדר אנחתו של אבא על צרות ישראל ועל גלות השכינה. וחיים-נחמן ספג עם צאתו לאויר העולם את האנחה הראשונה, אנחת האומה…

בִּהְיוֹת יְמֵי סַגְרִיר וּבְנֶשֶׁף הַלָּיְלָה,

בִּשְׁלֹט בְּבֵית אָבִי דְּמִי קַדְרוּת גְּדוֹלָה,

וַחֲלָלוֹ הַמְדֻכָּא כְּמוֹ הֹזֶה וְדוֹמֵם

וְחוֹלֵם חֲלוֹם עָגוּם בִּכְנַף שִׁקּוּץ שׁוֹמֵם

בפרבר עלוב, בין כתלי ה“חדר” הצר, על יד יערות ירוקים, מתוך מאויי-ילד חנוקים, בין תפילה ותורה וצמאון לאורה, בתוך דחקות ודלות עברו שנות ילדותו. בן-שבע מת עליו אביו:

לֹא-רַבַּת רָאִיתִי אֶת-אָבִי, לֹא-אָרְכוּ יָמָיו עִמִּי,

בְּעוֹדֶנִּי רַךְ וְקָטָן וּבְטֶרֶם אֶשְׂבַּע צַלְמוֹ,

בִּקְרֹא עוֹד עֵינַי לְרַחֲמָיו וְרֹאשִׁי לְמַחֲסֵה יָדוֹ,

לְקָחוֹ הַמָּוֶת מֵעָלַי, הִפְרִיד בֵּין שְׁנֵינוּ לָנֶצַח

יד החיים כבדה על אמו. קשה היתה טרדת משפחה על אשה עלובה וחלשה, אבלה ועניה:

אִמִּי נִתְאַלְמְנָה, בָּנֶיהָ נִתְיַתְּמוּ;

עַד-קָמָה מֵאֶבְלָהּ הַדְּאָגָה קִדְּמַתָּה:

נִסְתַּתְּמוּ כָּל-מְקוֹרֵי פַרְנָסָה, נִסְתַּתְּמוּ.

לא פעם נזלו דמעותיה על הפת החרבה שהגישה לילדיה. רצוצה מעמל היום עוד איחרה לעבוד בלילה, ועם השחר היא קמה להכין לחם לטפה –

וּלְבָבִי לִי אוֹמֵר וְיוֹדֵעַ הִנֵּנִי,

כִּי-נָטְפָה לַבָּצֵק גַּם דִּמְעַת עֵינֶיהָ.

וּבְחַלְּקָהּ פַּת שַׁחֲרִית חַמָּה לִילָדֶיהָ

מִמַּאֲפֵה בְצֵקָהּ, מִלֶּחֶם דִּמְעָתָהּ –

וָאֲעַלַּע, וַתָּבֹא בַעֲצָמַי אַנְחָתָהּ.

אנחת האומה, דמעת האם, עקת הדלות, דממת היער, תפילת הזוהר – הנה מקור שירתו של ביאליק.

את מקום אביו מילא זקנו, על ידו ישב חיים-נחמן הנער ושמע תורה מפיו. זועם היה הזקן, וכל חדות-חיים הרחיק מאת היתום. מאהבה וחמלה עשה כן, חפץ לגדלו לתורה ולמעשים טובים, לחנכו במצוות, ביראת אלהים –

“ויחמול עלי השב, ויטעני בסתר אהלו ובצל זקנו הלבן והרועד כיסני. ויורני מדרכיו, ויעבידנו לאלהיו ויזר נפשי מכל חמדה וילמדני להביט שמימה. ואת כל ציצי עלומי קטף אחד-אחד וישאם לאלהיו ויקדש את ראשי מאויי לשמים ויהיו ימותי צומות כימותיו ולילותי תפילה כלילותיו. ואירא מאוד מפני הזקן כירוא הפרח את הסתיו, פני דלו, מצחי חור מיום ליום – ואולם קווצותי פשו ויעשו תלתלים, ובלבבי שגשג יער רענן של חלומות”…

וכאשר כבדה עליו נפשו, היה נמלט הנער החולם אל היער הקרוב. שם, במעמקיו, על יד אגם דומם, היה יושב ואורג חלומותיו, חורז חרוזי שירת-לבו –

אֲנִי יוֹדֵעַ יַעַר, וּבַיַּעַר

אֲנִי יוֹדֵעַ בְּרֵכָה צְנוּעָה אַחַת:

בַּעֲבִי הַחֹרֶשׁ, פְּרוּשָׁה מִן הָעוֹלָם,

בְּצֵל שֶׁל-אַלּוֹן רָם, בְּרוּךְ אוֹר וְלִמּוּד סַעַר,

לְבַדָּה תַּחֲלֹם לָהּ חֲלוֹם עוֹלָם הָפוּךְ

וְתַדְגֶּה לָהּ בַּחֲשָׁאִי אֶת-דְּגֵי זְהָבָהּ –

וְאֵין יוֹדֵעַ מַה-בִּלְבָבָהּ

ככה היה גם היתום – המשורר. צנוע ודומם. עמוק והומה כבריכה החשאית, מתיחד עם לבבו, מתעטף בקורי-זהבו, מתגעגע על כוכבו. –

וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם

אֵשֵׁב אַבִּיט אֶל-כּוֹכָבִי;

לִי אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד –

הוּא הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי.

ויש אשר פרצה שפעת החיים העצורים בלב הנער, ובסור עין זקנו מעליו היה מוציא מכיסיו כל צעצועיו החבויים ומפליג לאחת הפינות שבחצר ומשתקע בשעשועי-ילדות, מוצא ענין בכל: בכפתור נוצץ, בשכין חלוד, בקו-שמש ובקנה-תבן –

דּוֹק וְתִמְצָא בְּאַמְתַּחְתּוֹ

וּבְצַלַּחְתּוֹ כְּלֵי-מְלַאכְתּוֹ:

יָתֵד, מַסְמֵר, וָו וָחֶרֶט,

מַסְרֵק פָּגוּם, מְחוּגָה, שֶׂרֶד,

מַנְעוּל קְלֹקֵל, שֵׁן מַפְתֵּחַ

וּמַרְצֵעַ וּמַקְדֵּחַ,

צַוָּאר-בַּקְבּוּק, רֹאשׁ הָעֱלִי,

דַּד שֶׁל כִּיּוֹר, שֶׁבֶר-כֶּלִי,

וּשְׁפוֹפֶרֶת וְגַרְגֶּרֶת,

קְנֵה-מִקְטֶרֶת וּמִסְפֶּרֶת.

פִּי-טַבַּעַת, אֹזֶן מַחַט –

הַכֹּל יָכִיל וְכוֹלְלָם יַחַד!

לֹא לְחִנָּם שְׁמוֹ בַּמְּדִינָה:

קְטִינָא כָּל-בּוֹ, כָּל-בּוֹ קְטִינָא.

אולם מעטות היו שעות-המשחק של “קטינא כל-בו”. קטינא הלך וגדל, היה ל“בר-מצוה”, הגיעה שעתו להתמכר כולו לתורה, להיות מלומדי בית-המדרש. “הוי, הוי, אמר רבא, הוי, תנו רבנן!”… בהמיה זו הוא מחריש את המית נפשו, משתיק את קול החיים בקרבו, מעלות השחר ועד חצות הלילה הוא עוסק בתורה –

כֹּה יַעֲמֹד הַנַּעַר יוֹם יוֹם עַל-מְקוֹמוֹ

מֵאָז אוֹר הַבֹּקֶר עַד רֹאשׁ הָאַשְׁמוֹרָה,

כִּי חַלֵּק יְחַלֵּק לְיָדוֹת אֶת-יוֹמוֹ:

הָאַחַת לְצָרְכּוֹ, הַשָּׁלֹשׁ לְתוֹרָה;

וּכְבוֹדֵד נְזִיר רֵעִים, אַסִּיר אֶל-פִּנָּתוֹ,

יַעֲמֹד הַנַּעַר לְבֶן-פָּנִים קְמוּט מֵצַח,

וַיָּצַר בַּגְּמָרָא אֶת-מְלֹא כָל-נִשְׁמָתוֹ,

וַיָּצַר – וַיִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ לָנֶצַח.

מבית המדרש אל הישיבה בולוֹז’ין. שם זרח אור ההשכלה. נכסף אל האור, אל העולם הגדול, אל החיים החדשים. הלב עורג-כלה אל החוץ, ואיזה צער תוסס בנשמה. כאב הפרידה צורב את הלב. אחד-אחד עוזבים חבריו את בית-המדרש. והוא עודנו נשאר נאמן. מתרפק הוא על השכינה האבלה ועמה יחד הוא בצרה.

בָּדָד, בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי… וְהַשְּׁכִינָה אַף-הִיא

כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה עַל-רֹאשִׁי הִרְעִידָה.

יָדַע לִבִּי אֶת-לִבָּה: חָרֹד חָרְדָה עָלַי,

עַל-בְּנָהּ, עַל-יְחִידָהּ…

חֶרֶשׁ בָּכְתָה עָלַי וַתִּתְרַפֵּק עָלָי,

וּכְמוֹ שָׂכָה בִּכְנָפָהּ הַשְּׁבוּרָה בַּעֲדִי:

"כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם,

וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי…"

אך הרוח נשא גם אותו. אל החיים החדשים הלך גם הוא, אל הכרך הגדול, אל חיי החול, השאון והמעשה. הרבה מכשולים היו בדרכו, בהרבה נסיונות נתנסה; הרבה מלחמות, פנימיות וחיצוניות, נלחם את החיים החדשים, את הסביבה הזרה, את האור הזר המושך ומעוור. ובית המדרש היה בעזרו. נפש עשירה הביא אתו משם. צידה לדרך הכין אתו: יופי מוסרי, מסורת אבות, סבלנות ובטחון –

לֹא רֵיקָם שִׁלַּחְתַּנִי מִצִּלְּךָ הַשַּׁאֲנָן –

מַלְאָכֶיךָ הַטּוֹבִים שִׁלְּחוּנִי בַדֶּרֶךְ:

מַחֳשָׁבָה פֹרִיָּה, הִגָּיוֹן רַעֲנָן,

לֵב שָׁלֵם וּבֹטֵחַ עֵת תִּכְשַׁל הַבֶּרֶךְ;

אָמְנָם יָכֹל לִי אוֹיְבִי, כְּלִי רִיק הִצִּיגָנִי –

אַךְ הִצַּלְתִּי אֱלֹהָי – וֵאלֹהִים הִצִּילָנִי!

ומני אז ליוו אותנו מחשבתו הפוריה ושירתו הגדולה. מאז ועד היום, ארבעים ושלוש שנה, עמד על המשמר. כנביא אמר לנו תוכחתו, וכאדם הביע לנו את נהמת נפשו. יש אשר נראה לנו כ“איש אימות, זעום עפעפים. והוא מביט ארצה, כמבקש אבדת נפשו”… ויש אשר כ“עלם רך, בהיר-עינים, והוא מביט שמימה, כמבקש שם את כוכב חייו”… גם את “שירת המשטמה והכליון” השמיע, וגם את “שיר הנחמה והאחרית” הגיד. אך דמותו המלאה של המשורר היא דמות אותו “מלאך עגום-עינים ונקי-כנף. שומר פניני הדמעה הכמוסה בכוס היגון האילם”. כך הוא ביאליק: אוהב הוא את היגון האילם, את הצער החרישי, את הכאב העצור, את הדמעה הכלואה, את האנחה הכבושה.

אַךְ דַע לְךָ, כִּי דִמְעָה כְלוּאָה תִּיקַד עַד שְאֹל מָטָּה

וּבְכִי מִתְאַפֵּק עַד שָׁמַיִם עוֹלֶה וּבוֹקֵעַ.

את כל מכמני היופי חשף. אל שיר מרום פסגתה העלה את אמנות השירה: שירי זוהר ושירי אהבה, שירי זעם ושירי נחמה, שירי סער ושירי דממה, שירי ילדים ואגדות קדומים, מרגליות-נצח בכתר השירה העברית, פניני-לשון וכלילי-אמנות. הוא האמן הגדול בתוכנו, היוצר משלו, “החוצב מסלעו וצורו, החוצב מלבבו”.

הוּא נִכְנַס אֶל גִּנְזֵי הַפַּרְדֵּס וּבְיָדוֹ לַפִּידוֹ –

הוא אשר האיר לנו כל הימים, זיוו פרנס את הדור. הוא הבריח לכל הדורות. מתהומות היצירה העברית ינק. את כל הניצוצות כינס בתוכו. הוא עצמו היה המסורת החיה, מסורת הברית בין כל דורות האומה, בין כל תקופות הלשון, בין כל תחומי השירה, מדובב ימי קדם, מחיה ימי הבינים ומעמיד את הדור החדש.

ההלכה והאגדה, המשנה ושירת ספרד, מפעל כינוס כביר ופרשנות מצוינת, יד סדרן וטעם אמן. חתירה לצורות-חיים חדשות על בסיס הישן, קנאה למדע העברי, למחקר הלשון, למחקר העם, לתרבות ישראל בכל מלוא גווניה, לחנוך הנוער, לשיפור הטעם, ליפי הניב, ליצירת נוי חזון. צופה היה לבית-ישראל בארץ-ישראל. למוצא פיו חכינו תמיד. ידענו, כי נאמן יהיה דברו. באהבה קיבלנו את מוסרו. שיחתו היתה תורה, ותוכחתו נבואה.

איש החיים היה, כולו שופע כוח ורעננות, כמעין המתגבר, משתפך ומתקצף, תוסס וסוער. עוד כוחות עצומים היו שפונים קרבו, עוד שנים ושנים של עבודה ויצירה היו לפניו. ובעצם כוחו נשבר. פתאום עמד הלב הער מדפוק. פתאום נשתתק. אין זאת, כי נתבקש לישיבה של מעלה, עם “אמני השתיקה היפה וכהני דממת אלהים” –

שִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה…

שירי הטבע

רך וקטן ועזוב לנפשו היה הילד המשורר. רחמי אב נמנעו ממנו, וחסדי אֵם לא ידע. כ“אפרוח יתום” תעה בודד בכפר מולדתו, שותק וחולם, טובל בטללי בוקר ובזהרי חמה, סופג צללי נשף וצללי יער, מקשיב לרטט הבריכה ולהדי הגבעה, מתיחד בפנת סתרים ומתכנס אל תוכו, חי לו לעצמו ושר שירת לבבו.

בְּעֶצֶם יַלְדוּתִי יְחִידִי הֻצַּגְתִּי,

וָאֶשְׁאַף כָּל-יָמַי סְתָרִים וּדְמָמָה;

מִגּוּפוֹ שֶׁל-עוֹלָם אֶל-אוֹרוֹ עָרַגְתִּי,

דְּבַר-מָה בַּל-יְדַעְתִּיו כַּיַּיִן בִּי הָמָה.

וָאָתוּר מַחֲבֹאִים. שָׁם דֹּם נִסְתַּכַּלְתִּי,

כְּמוֹ צֹפֶה הָיִיתִי בְּעֵינוֹ שֶׁל-עוֹלָם;

שָׁם נִגְלוּ לִי חֲבֵרַי, רָזֵיהֶם קִבַּלְתִּי

וָאֶחְתֹּם בִּלְבָבִי הָאִלֵּם אֶת-קוֹלָם

מכאן המקור לכל שירי הטבע של ביאליק. “באמת אמרו, – מדגיש המשורר ברשימותיו “ספיח”, – אין אדם רואה ומשיג אלא פעם אחת: בילדותו. המראות הראשונים, בעודם בבתוליהם, כיום צאתם מתחת ידי היוצר, הם הם גופי דברים, עיקר תמציתם, ואלה שלאחריהם – אך מהדורותיהם השניות והפגומות הן. מעין הראשונים, רמזים קלושים להם, ולא הם ממש”. ואותו העולם הראשון, הקדמוני, זה שגנז אותו בסתרי לבבו, בהיותו עוד תינוק, אותו נתן לפנינו בשיריו. אותם מראות הפלאים, אשר חזה בילדותו. היו “מראות שתִיה לנפשו, “צורות יסוד” לשירתו, שירה של עולם בראשית, עולם של טוהר וזוהר, עולם ש”כולו קיץ", יריעת-פז מרטטת באויר התכלת, רקמת נגוהות ורזים וגוונים.

“שירת הזוהר” הייתי קורא לכל קבוצת השירים הללו. שירי קיץ וחורף, אביב וסתיו, אור וצל, צפרירי בוקר ודמדומי ערב. על כולם שפוך זוהר, אותו “נוגה זך” אשר עם ערוב היום, אותו “אור הירח הזולף” על גמדי הליל, אלו ה“אורות הרכים” הבוקעים ועולים עם פעמי האביב, וזה “דמי צהרים הרז”, אשר ביום קיץ חם, “מקרן הפז הבוקעת את שפעת הצללים”. גם “רזי לילה” אינם אלא רזי אורות וצללים, ערבובית אור ושחור, זעזועי הצל ל“להב הנר החרד”; שר-של-לילה אמנם פרש את כנפיו, אך “עוד רועד אור גווע לעינים, גם כוכב אחד שם עוד יקרוץ עינו”… ומה הם “שירי החורף”, אם לא כתרים לאותו “זיו רענן, קר וצחרחר, אשר ליום-הכפור, לאותה לבנונית שאין לה סוף, לזה השלג החדש והטהור, ב”שלוש עשרה נפות מנופה“, זיו העולם המשתפך על ראש גגות ועל מרחבי שדה, “ובחלל העולם כולו יום טוב לבן אחד מולך”?… ועל כל אלה שירת ה”זוהר" עצמה, זו שפעת הפרחים והצבעים, הקסמים והפלאים, זה מחול הספירים והזהרורים, זה “פרץ המעינים”, נחשול חדוה ונעורים, צהלת חיים ומאויים.

ו“הבריכה” אף היא אינה אלא “מצולת פז וזוהר”, בה טובל היער את תלתליו זהב עם בוקר, אליה תתגנב קרן-כסף מגבוה בליל ירח, ובתוכה, באמצעיתה, “זו נגד זו שתי אבני כדכוד קבועות, כדכדים מבהיקים – שני שמשות”. כבריכה זו, העומדת לה חבויה בצל היער, פרושה מן העולם, והעולם בתוכה מקופל תחתיה, כמוס עמה במעמקיה, שמוּר אִתה כחמדת גנזים, כך ספג גם המשורר בימי נעוריו, “חמדת ימיו”, את העולם המקיף אותו, וחתמוֹ בתוך נפשו, בגנזי הרהוריו, עד אשר מצא ניב לאותם מראות-הפלא, עד שנתגלה עליו שר-העולם ונתן ביטוי לאותה “לשון החשאים”, שפיעמה בקרב היוצר האמן, ותבעה את גילויה –

הֲלֹא הִיא לְשׁוֹן הַמַּרְאוֹת, שֶׁמִּתְגַּלָּה

בְּפַס רְקִיעַ תְּכֵלֶת וּבְמֶרְחָבָיו,

בְּזֹךְ עֲבִיבֵי-כֶסֶף וּבִשְׁחוֹר גָּלְמֵיהֶם,

בְּרֶטֶט קָמַת פָּז וּבְגֵאוּת אֶרֶז אַדִּיר,

בְּרִפְרוּף כָּנָף צְחוֹרָה שֶׁל הַיּוֹנָה

וּבְמֻטּוֹת כַּנְפֵי נֶשֶׁר,

בִּיפִי גֵּו אִישׁ וּבְזֹהַר מַבַּט עָיִן,

בְּזַעַף יָם, בִּמְשׁוּבַת גַּלָּיו וּבִשְׂחוֹקָם,

בְּשִׁפְעַת לֵיל, בִּדְמִי כוֹכָבִים נוֹפְלִים

וּבְרַעַשׁ אוּרִים, נַהֲמַת יָם שַׁלְהָבוֹת

שֶׁל-זְרִיחוֹת שֶׁמֶשׁ וּשְׁקִיעוֹתָיו…

חזיון-נעורים הוא מחזה ההוד של מקהלת הגמדים הצועדים בשקט ובקצב במורד הגבעה, לבושים שחורים וצנופים שחורים, יורדים טורים-טורים, בנחת וברינה, אל מול היער, לחפור שם מכמנים… עוד בראשית ילדותו, בכפר מולדתו, ב“ליל קיץ מלא ירח וכליל תכלת וכוכבים”, ראה את התמונה הזאת בשיפוע הגבעה הירוקה, שם על-יד בית הילדה הצחורה, חברתו הראשונה בחיים, בת גילו ובת חלומותיו. העולם מחריש וחולם, והילד החוזה בתוכו “כחלום בתוך חלום”, עומד חיור ורועד בתוך דממת-הפלא לקראת מחזה-הקסם של אותה גבעה “זרועה כולה אור כסף בהיר ורסיסי טל”, ותהלוכת הבריות הזעירות, דמויות פעוטות שחורות מתנועעות אַט-אַט בתוך “עגילים וגלילים של אורה” –

וּבְלֶכְתָּם יִנְעֲרוּ אֶת-נִטְפֵי

הַטַּל מִן-הַדְּשָׁאִים, וּנְפוֹצוֹת

הָרְסִיסִים הַזַּכִּים כִּבְדֹלַח

מַתִּיזִים נִיצוֹצוֹת, נִיצוֹצוֹת.

תמונת חלום זו נעשית מציאות חיה, ממשית, אף בשבילנו, נעשית הויה בנפשנו, התיאור החי, הריתמוס השקט והרך, הזולף לו גם הוא כאור הירח, קובעים בעינינו ובלבנו תמונה זו לעולמים. והלב מרתיק באותו רגע, שהחלום היפה הולך ונמוג עם קוי השחר הראשונים, “אך, הה! לכול תכלה ואחרית”… תוגה חרישית עוטפת אותנו עת נפסק פתאום צליל השחוק והזהב של עדת הגמדים:

אָז תֶּחֱרַד הָעֵדָה וְקָמָה,

וַעֲרוּכִים בַּטּוּר שִׁבְעָה שִׁבְעָה

יָשׁוּבוּ מַחֲרִישִׁים וְנוּגִים,

יָשׁוּבוּ בְּמַעֲלֵה הַגִּבְעָה.

זוהי אותה תוגה סתומה המלפפת את האדם עם הערב יום, עם הסתלק קרן-אור האחרונה, אותה המיה בלב, שאינך יודע כיצד ומאין היא באה. געגועים משונים, בלתי ברורים, המיה עד כדי כאב, געגועים כדי דמעות. והעין נשואה, נוגה ותוהה, אל מרחקים לא ראית, והלב תועה ונוהה, נמשך ונכסף –

כִּי-מָה הַכְּאֵב וּמָה הַחֲלוֹם,

הַבָּאִים אַט עִם-צֵאת הַיּוֹם,

וּמֹשְׁכִים אֶת הַלֵּב הַתָּם

אֶל-קַצְוֵי עַד, אֶל-אַחֲרִית יָם?

זוהי אותה “המית פלאים” הממלאה את הלב, בשעה ש“רזי לילה” נישאים מסביב, והבאות סתומות, פליטות דממה מרחפות בעלטה, ו“אלפי אלף נעלמים” מערימים סוד, הדים צוללים במרחק, ואינך יודע הדים אלה מה הם, ואינך מבין “למה כה יהמיו, ובעצב עולם דומם אַט יכליו”. האנחה הם אם תחינה? התלונה אם קינה? ותוגת-אלם ממלאת את הנשמה, וכליון-נפש עז יתקפך –

וּכְמוֹ מִקַּצְוֵי עַד, מֵאַפְסֵי תֹהוּ

הִרְהוּרִים סְתוּמִים אֶל-הַלֵּב יָבֹאוּ,

וּמֹשְׁכִים אוֹתוֹ שָׁמָּה, שָׁמָּה, שָׁמָּה –

לִקְצוֹת מֶרְחַקֵּי עַד, אֶל אַפְסֵי דְמָמָה,

טון אלגי זה הוא יסודי בשירת ביאליק, אולי שריד מאותם ימי הילדות הרחוקים, ימים של חיים קשים וזועפים, ואולי מורשת דורות, בן הגלות, אותו “קול שירה יתומה”, בשעה ש“עריה עגומה מסביב”, והכל כה אפל, כה אבל ונובל… איזו עצבות נופלת עלינו פתאום אפילו מתוך ניגון של חדוה, בחינת “גילו ברעדה”. פינת-סתר בלב, ובה ישכון העצב. יש תמיד דבר-מה הגורם צער. גשמי קיץ מבשרים פרי בשל, תפוחים מאדימים באור החמה, אגסים מלאים עסיס, אך צר למשורר, צר לו, “על תבוסת מחמדי האביב, על אבדן הפרחים הנאים”… בעצם שירת הגיל והאושר, זמרת המחול של רבואות נגוהות, צפרירים ופרפרים בעצם המשובה והדיצה, והנה, מבלי אשר נדע מדוע, עגמו יום אחד פני הצפרירים ורחמים מלאו, "ושירת

הזוהר לנצח נָדַמָה"…

אלגיה רכה זו, שהיא מפעפעת בחרוזי הזוהר והנוער, נובעת מתוך אותה נטיה ליחידות ולבדידות הנטועה בלב המשורר עוד מראשית ילדותו, עת היה בודד לנפשו ולהרהוריו, “עת יבקש פנת שקט לחלום”. יחיד היה מתהלך בעולמו של הקב"ה ויוצר בתוך נפשו עולמות משלו, “עולם עולם ואורו המיוחד”. ומאז חביבה עליו הבדידות, תפילת היחיד, ובפרט בשעת יגון, כשעצב ושממון מעיקים ומדכאים: “בי עזבני לנפשי, אח חנון!”

בַּשִּׁמָּמוֹן הַזֶּה אֶחְפֹּץ בָּדָד הֱיוֹת – –

אַל-תִּרְאֵנִי עֵין זָר, זָר לֹא-יָבִין אֶת-זֹאת –

וַעֲרִירִי אַחֲרִישָׁה בִיגוֹנִי.

משום כך הוא אוהב לבקש “מחבוא לתפלתו”, להתיחד עם לבבו ואלהיו, ב“קודש-הקדשים שביער”, על יד ה“בריכה המוצנעת”, וכמוה, חבוי בצל, בהיר ושלו ומחשה, יחוד את חידת עולמו…

“חלום לא הגוי” עדיף מן ההגוי. החבוי בלב חשוב מזה שבא כבר לידי גילוי. האמן מצפה אמנם תמיד לגילוי, אך הכבוש בחובו פנימה נאמן עליו שבעתים, העצור בלבו הוא ודאי שלו ורק שלו. החתום במעמקי הנשמה או במעמקי השדה, כוחו הוא לאין חקר: "זה שכובש את עצמו והוא חזק מתוכו… העוז הטמיר הוא האמתי, שעת התפרצותו היא השעה הגדולה, שעת היצירה האמתית.

חֲבוּ כִּמְעָט! וְהִתְפָּרֵץ עֹז הַחַיִים הַחֲתוּמִים,

יָצִיץ פִּתְאֹם וְיִתְגַּל כָּל עֳזוּז הַעֲלוּמִים,

כָּל הַכֹּחוֹת הַפּוֹרִים, הַגְּדוֹלִים!

שירי הטבע של ביאליק, יחד עם הליריקה הענוגה שבהם, הם גם ריאליים, ציוריים. תמונות חטובות, חיות, ממשיות, מתיצבות לפנינו. עבי האש ועבי הדם שבשעת השקיעה, עדת הגמדים המפזזת ברשת הכסף, רקב החורף בעזובת היער, שפעת הפרחים הלבנים עם בשורת האביב, גשמי הקיץ הטורדים, רוחות-הליל השטות ותעלומת האפלה, צפרירי הבוקר ומחולות הזהרורים, הדיג המסנן מרק זהב, צחצוחי הזיו ביום הקרח, משטח און ולבן, החורשה על זכוכית החלון, עגלת-החורף הטסה אל אין-סוף, עוצר הכוח והצמא לחיים. כל אלה יחד עם הבריכה, המדגה לה בחשאי את דגי זהבה, עם התיאורים הנפלאים של היער בשעת זריחת החמה, בליל ירח ובליל סער, ובשחר לאחר הסערה, – דמויות חצובות בשיש הן, דמויות העומדות לפנינו בכל מלוא קומתן, בולטות בכל זיז ובכל חג.

ואינך יודע על מה לתמוה תחילה, אם על יפי התמונות או על להטי-הלשון וקסמי-החרוז. מקסָם אחד הכל יחד. שפע של ביטויים כזה עוד לה היה לשפתנו מיום חתום חזון הנביאים. כל מקורות הלשון מתגלים כאן. יצירות בראשית מתחדשות לעינינו. יונק אתה כמעט עם כל ניב מן המקור הראשון. “מה נאוו על ההרים רגלי מבשר” של ישעיה לובש צורה אחרת: “על ההר עומדות רגלי האביב”… ציציותיו של אותו צדיק שטפחו על פניו, נארגו בטלית חדשה: “וציציות הזוהר טפחו טפחו על פני”… השם “זוהר” בעצמו, בראש השיר, גורר אחריו תיאורים וביטויים נובעים ממעין הקבלה “גופו של עולם”… “עינו של עולם”… והחרוזים גם הם משחקים לפנינו במשובת-חן, פורצים פעמים בתרועת גיל ופעמים בנהמת יגון, מנצנצים פתאום כחיצי-זהב, מבלי אשר נצפה להם, בטרם נדע לנחש מה הצליל אשר יבוא:

מִמַּגַּע קַרְנַיִם, מִגִּיל וּמִנֹּגַהּ

אֶקְרָנָה, אֶנְהָרָה, אֵבוֹשָׁה, אֶמּוֹגָה.

וְאַךְ רָאָנִי – קָם וַיִיר בִּי – –

עֹז וְחֶדְוָה נִמְסַךְ קִרְבִּי.

חלומות נוער, פרקי זוהר, הרהורי חוזה, פסילי שיש, פלאי סגנון, צלילי זהב – הם שירי הטבע של ביאליק.

שירי בית המדרש

אָמְנָם בֶּן-יְשִׁיבָה אָנִי

מִצְחִי – שֶׁלֶג, פַּנָי – שִׁיד,

אַךְ, כְּחֹרֶף זֶה צָבַרְתִּי

כֹּחַ תַּחַת שִׁרְיוֹן גְּלִיד…

אפילו בתוך ערבובית-קסמים של שחרית חורף, של זיו וקור, עוז וגיל, בשעה שבולמוס-טיסה תקף את העולם כולו, וסוסים אצים וזוגים מצלצלים וזוגות צוהלים, והכל שופע חדוה וחיים, אין המשורר יכול להסיח דעתו מ“בן-הישיבה” שבו, כאילו הוא חושש לרוח “הפקר” שתקפה גם אותו… נדמה, כאילו הוא מתנצל על “קורטוב דם” הרותח גם בקרבו, על “צנור חיים” זה השוקק בלבו, וכאילו הוא ירא שמא יסתם פתאום צינור זה, שמא תגבר עליו, חלילה, “מרה-שחורה”, ולא יעצור עוד כוח לחיות, לטוס ולהנשא בסערת הששון, ורוצה הוא להזדרז וליהנות, להחפז ולשמוח:

זה הניגוד שבין בחור-ישיבה ובין העולם, זה הצמא הגדול לחיים, ויחד אתו הפחד הטמיר להפגש עם החיים פנים אל פנים, זו התשוקה העצומה אך חבויה וכבושה, התפרצות שאינה באה לידי גילוי, שפעת-הכוחות המסתערת מבפנים ונרתעת אין-אונים על מפתן החוץ, קרב זה שבין שתי רשויות, בין חיי-עולם וחיי-שעה, בין היהודי ובין האדם, – הם גורמים ראשונים לשירת בית-המדרש של ביאליק.

נִדְלַק, נַחְטֹף כּוֹס הַחַיִים

טֶרֶם יִקְדָּמֵּנוּ זָר!..

זוהי שועת נפש, שועת הצעיר היהודי בשנות התשעים לאור ולחיים, זעקת-תמרורים, שהתחילה עוד עם לילינבלום, סמולנסקין וי. ל. גורדון, על “זאת התורה אדם כי ימות באוהל”, אותה תורה המלמדת “להלוך נגד החיים”, המקימה מחיצה בין היהודי והאדם, המבדילה בינו ובין העולם עד כדי להעשות “מת בארץ, חי בשמים”. זוהי מחאת-יאוש על חיים צעירים ההולכים וכלים, על עלומים פורחים הנובלים בלא עת, על אותה גבורת-שוא לחנק כל רצון ולהמית כל שאיפה, אותה התאכזרות מדעת לנפש הלוהטת ומפרפרת ומפללת לחיים –

וַתְּהִי כְלֹא-שׁוֹמֵעַ, וַתִּשְׂתֹּם תְּפִלָּתָהּ,

וַתּוֹסֵף לְרַצֵּץ רֹאשׁ כָּל-מַאֲוַיֶּיהָ,

לְחַנֵּק בַּחֲשֵׁכָה אֶת-קְטֹן תַּאֲוָתָהּ,

לַעֲקֹר וְלִרְמֹס אֶת-אַחֲרוֹן פְּרָחֶיהָ –

עד-יגעה נפשך בשועה, יגעה,

וַתִּישַׁן לָנֶצַח יְבֵשָׁה וּרְעֵבָה,

בְּצָמָא לֹא נִשְׁבָּר וּבְתַאֲוָה לֹא בָאָה,

מִבְּלִי שֶׁנֶּאֱהָבָה, מִבְּלִי שֶׁאָהֵבָה

שאגת-חיים הקיפה את כל הספרות. עם השאיפה להשכלה פרצה השאגה. עם הכמיהה לאפקים חדשים התעורר יצר הכיבוש, התחולל סער המלחמה, והספרות יצאה להלחם ב“מורדי-האור”. בשלילה ובשנינה יצאה לקרב. וידויו של לילינבלום היה איום בפשטותו. חלל-הספר, חלל-החיים קבל על העבר ועל ההווה, על החדר ועל בית-המדרש: “אני אחד מן מתי עולם של התלמוד הבבלי”… סמולנסקין גילה את כל פרשת עינוייו של “התועה בדרכי החיים”. יהודה-ליב גורדון הוריד את קורנסו הכבד, ודבריו נפלו קשים והולמים:

כַּמָּה מֵאוֹת שָׁנִים מוֹרִים אִשְּׁרוּךָ,

כּוֹנְנוּ בָתֵּי-מִדְרָשׁ – וּמָה הוֹרוּךָ?

הוֹרוּךָ לִשְׁמוֹר רוּחַ, לַחֲרוֹשׁ אֶבֶן,

לַחֲשׂוֹף מַיִם בַּכְּבָרָה, לָדוּשׁ תֶּבֶן.

אותה שלילה שבאה מתוך דעה צלולה, מתוך כוונה לכבוש את האויב מבית, להפיל את החומות ולצאת אל המרחב, הביאה לידי יאוש. “אנקת אסיר” של לילינבלום היתה לזעקת-שבר. הסטירה של גורדון הפכה להיסטריה. ברדיצ’בסקי זועק מתוך נפתולי-כאב: “חפץ אני לחיות, לחיות מעצמי!”… העבר מעיק. גדל המחנק מבפנים. אבק הדורות כנטל כבד. האבות המיטו אסון על הבנים: “נטלו מאתנו את העולם ואת החיים ועשו אותנו לנושאי-ספרים… המַתנו כל החי בקרבנו… הפרחנו את נשמותנו על-ידי הכתב והמכתב”… כמהלכים בין קברים אנחנו, כצללי אדם תועים. וגם פייארברג משווע לחיים. אין הוא רוצה להיות “שומר-הקברים”, נרתע הוא מפני “הצללים”, וכל עורקי דמו עורגים, הומים ובוכים: “לחיות אני חפץ, לחיות ככל האדם”!… אותו רגש מפעפע בטורים השלווים של ביאליק:

מְגֻדָלִים מִנֹּעַר בַּצֵּל וַעֲלֵי קִבְרוֹת הָאָבוֹת –

לִקְרַאת אוֹר הַחַיִים בּרְמַ"ח אֲבָרֵינוּ חָרָדְנוּ

אותה בת-קול מנהמת, “כיונת-נדוד”, בחרוזי-הנכאים “לפני ארון הספרים”, בשעה שנפשו של המשורר, עייפה וחרדה, מתדפקת שוב “על פתח קן נעוריה”:

הֲתַכִּירוּנִי עוֹד? אָנֹכִי פְּלוֹנִי!

בֶּן-חֵיקְכֶם זֶה מֵאָז וּנְזִיר הַחַיִּים.

– – – – פְּלִיט קְבָרִים אָנִי,

וּמְנוּחָה תְּבַקֵּשׁ נַפְשִׁי, שַׁלְוַת עוֹלָם – –

ביאליק “יליד-בינים” הוא, בין תקופה לתקופה, בין השכלה ללאומיות, בין סתירה לבנין, בין שלילה לחיוב, בין שני כוחות מתנגדים, האחד מושך מחוץ לתחום, והשני מעכב מבפנים. צלילי שתי התקופות מרטטים על מיתרי כנורו. הד קולם של לילינבלום ויל“ג בוקע ועולה לפרקים בתוך שירת בית-המדרש שלו, וגם המית-התוגה של פייארברג וגם קינת-היאוש של ברדיצ’בסקי משתפכות בתוכה. ויש, שכמעט אותם הביטויים והתיאורים חוזרים בה מדעת ושלא מדעת. הטיל לילינבלום אמרה קשה: “ד' אמות של הלכה מעופשת”. נתגלגל הדה של זו בביטויו של ביאליק: “אמרות עבשות”. הרעים יל”ג: “ובכן נס לחך – – יבש כוחך”. עונה אחריו ביאליק: “המלים היבשות הובישו לחכם”. כמעט אותה תמונה של בית-המדרש המתמוטט גם אצל יל“ג וגם אצל ביאליק. הראשון רואה בו בקיעים ופרצים, טיחו נופל, קורתו מתפוררת”. והאחרון משלים התמונה: “אבן-אבן תשמט, ותֻכֶה רסיסים, עמודיך יתפלצון, כולך עומד בנסים”… וכי לא קרעי-נשמתם של פייארברג וברדיצ’בסקי מפרפרים בניבים כמו “גוילים בלים”, “ישני אבק”, “וטבעתם באבקכם”, או בחרוזים כמו: “– אתם רקב אתם, מֵתי עולם, ושריד אין לכם עוד בארץ חיים”… “פקדתי את גמרתי הבלה, והנה פרחה מתוכה נשמתי”.. “העל שממות עולמכם תבוא קינתכם”?…

ביאליק, כמו פייארברג, חניך אותה פינה אפלה שבבית-המדרש וספוג אותם הצללים שביערות ווהליניה, משתוקק לחיים, נכסף אל האור, אל העולם הגדול, אבל יחד עם זה הוא רתוק אל מקומו, אינו יכול לעזוב את ה“צללים”. אהובים עליו הללו, חביבות עליו ד' אמותיו, יקר לו עולמו שלו. מכאן אותו העצב העמוק למראה בית-המדרש ההולך ומתרוקן, למראה כתליו המטים לנפול, אותו צער צורב על העולם ההולך ונחרב. יל"ג ראה את בית-המדרש בחורבנו, ולא הרגיש או לא רצה להרגיש בצער החורבן. סוף-סוף הלא הוא עצמו היה אחד הגורמים למפולת. הוא עצמו קרע צעיף הקדושה מעל “בית ישראל” ועשה חולין את “היכל תורתו”. ביאליק עומד על החרבות, ואינו יודע למי יבך תחילה:

הַאֵבְךְּ לְחֻרְבָּנְךָ, אִם-אֵבְךְּ לְחֻרְבָּנִי,

וְאִם לִשְׁנֵיהֶם יַחְדָּו אֵבְךְּ וְאֶסְפֹּדָה?

“מקדש אל נעוריו” הוא שנחרב. יחסו אל כתלי בית-המדרש הישן לא כאל חורבה ישנה, שוממה, שהגיעה שעתה לנפול וצריכה לנפול, אלא כאל “קירות הקדשים”, כאל היכל עזוב, שגלתה שכינה ממנו ועדיין הוא מחפש ושואל אחרי רוח-הקודש שנסתלקה משם, ובנהמת-נפשו יקרא: “הסר לעד ה' מעל משואותיכם”?…

אחד-אחד מתחמקים חבריו מבית-המדרש. כולם נסחפים אל האור. ורק הוא לבדו נשאר, יחיד עם השכינה העזובה, הרועדת וחרדה על האחד הנאמן, מתרפקת עליו ובוכה בחשאי. והוא, כלתה נפשו גם הוא אל האור, אך ידע לבו את לבה, בחר להיות עמה יחד בצרה.

וּכְשֶׁכָּלָה לְבָבִי לַחַלּוֹן, לָאוֹר,

וּכְשֶׁצַּר-לִי הַמָּקוֹם מִתַּחַת לִכְנָפָהּ –

כָּבְשָׁה רֹאשָׁהּ בִּכְתֵפִי, וְדִמְעָתָהּ עַל-דַּף

גְּמָרָתִי נָטָפָה.

עוד לא היתה לנו כשירה הזאת לתוגה עמוקה. חרש-חרש נוטף היגון אל הנשמה. רגש של יתמות תוקף את הלב. אד לח מערפל את העינים. הראש צונח על החזה. וכעולה ממרחקים, ממעמקים, מזעזע הגה נוגה, חרישי, אטי, את השפתים: לבַ-דִי…

לְבַ-דִי…

עוד יל"ג ראה את “עולי הימים מתמלטים מן ההפכה אחד אחד”. רגע חרד לבו לדבר. רגע שכח את תוכחתו השנונה, את היתולו העוקץ, וצלילים רכים, מלאים עצב, ספוגים דאגה, נפלטו מתחת ידו הקשה. לדור הבא דאג, לאותם בני-הנעורים המשתמטים מן המחנה; עוד לא הספיקו להתרחק, וכבר הם מתנכרים:

– לָמוֹ פִּצְעֵי לִבִּי יִדְווּ יָזוֹבוּ –

הִנָּם הוֹלְכִים קָדִימָה שָׁנָה שָׁנָה,

מִי יֵדַע הַגְּבוּל עַד מָתַי? עַד אָנָה?

אוּלַי עַד מָקוֹם – מִשָּׁם לֹא יָשׁוּבוּ…

ביאליק כבר יודע את התוצאות. לא עמד גם הוא בנסיון. “כנף ימינה השבורה” של השכינה רפתה מעצור בעדו. נסחף גם הוא עם הזרם. גם הוא היה בין היוצאים. אך יצא – וחזר. קשה היתה המלחמה בין שני העולמות. הגבול, אשר משם לא ישובו, לא היה רחוק. רבים מחבריו עמדו כבר על גבול זה, וגם עברוהו. הוא חזר אל בית-המדרש הנעזב. הביא בשורה מרה מן העוזבים: “רבים אל ראשי הצורים נופצו, ובשדות אחרים עוד רבים התועים”… עוד רודפת אחריו קינת הכאב והכלימה של ק. שפירא: לשוא במי ירדן את בשרי טבלתי"… הצעיר בן שנות התשעים לא הגיע לידי כך: “באו מים עד נפש – אך היא בם לא באה”… אך עייף ורצוץ נמלט מן הקרב. “כפוף ראש כעני” הוא עומד על סף בית-מדרשו הישן, מלא חרטה הוא מתודה לפני הכתלים האבלים:

וַאֲנִי יָתוֹם נִדָּח, עוֹלַל טִפּוּחֵיכֶם,

אֻמְלָל, בּוֹש וּמְנֻצָּח שָׁב שֵׁנִית עָדֵיכֶם.

ככה יתחטא ילד לפני אמו. ככה ישוב בֵּן שבע-נדודים אל בית מולדתו. רק אז ירגיש רחמי-אם מה הם. בחיק אשר בו נח פעם ראשו הקט ימצא לו מקלט גם עכשיו ראשו העייף. לולא אותם המלאכים הטובים מבית אבא, שליווהו על דרכו, מי יודע אם לא היה כושל בטלטוליו הרבים. פתאום נתגלה כל החיוב שבבית-המדרש. לא רק שלא היה שולל החיים, אלא היה עוד יוצר החיים, בית-היוצר לרוח האומה. בתוכו נתחשלה נשמת העם, נשמת הכלל ונשמת היחיד, וממנו שאבה מחשבה ופעולה, עוז ובטחון, מרץ ומרי לעמוד בכל הנסיונות ולהמשיך בעקשנות את חייה שלה. יל“ג ראה ב”תבונה", בהשכלה, “מעין כל מועיל, משגב בימי קרץ”. ביאליק רואה את המשגב הזה דוקא בבית-המדרש הישן. הוא אשר היה מעוז לעם בימי יגון ורעה, ומן האש הגדולה אשר האירה בו תמיד נשאר “ניצוץ פליטה” זה המאיר כיום את מחשכינו, “שביב תוחלת” להאיר לנו גם בימים הבאים.

אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת-הַמַּעְיָן

מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אַחֶיךָ הַמְדֻכָּאִים

בֵּין מְצָרֵי שְׁאוֹל וּמְצוּקוֹת שַׁחַת, בֵּין עַקְרַבִּים

תַּנְחוּמוֹת אֵל, בִּטָּחוֹן, עָצְמָה, אֹרֶךְ רוּחַ – –

אֶל - בֵּית-הַמִּדְרָשׁ סוּר, הַיָּשָׁן וְהַנּוֹשָׁן – –

כִּי רַגְלְךָ עַל-מִפְתַּן בֵּית חַיֵּינוּ תִּדְרֹךְ,

וְעֵינְךָ תִרְאֶה אוֹצַר נִשְׁמָתֵנוּ.

כפייארברג כן גם ביאליק ראה את בית-מדרשו “בנוי במרכזו של עולם, ומשם קוי-אורה יוצאים אל כל היקום”. ברדיצ’בסקי שלל את כל ערכו החיוני של בית-המדרש. צריך להשתחרר מן הישן. אנו צריכים לקחת הכל מן החוץ, “לקחת משם את כל ערכיהם וערכי חייהם, כל חייהם ואופנם לחיות, כל מחשבותיהם ודרכם לחשוב. כולנו צריכים להיות אחרים”. ברדיצ’בסקי ההורס הרגיש אף הוא בצער שבהרס. חפר בקברים, ועיניו זלגו דמעות: “בידי אני הורס, ומרגלי אני מסיר נעלי, כדי שלא לגעת באדמת-קודש שלנו”… לא כל שכן ביאליק. הצער שלו גדול פי-שנים: צערו של מקדש ישן נהרס, וצערו של מקדש חדש שעדיין לא בא, ואם יבוא, מי יודע מה יהי טיבו. אולם לא. דורות של כוחות ודמים אינם הולכים לאיבוד. עוד יש די כוח ודי דם בישן, כי יקום לתחיה. עוד אפשר להקים מחדש את חרבות ההיכל. אם “יעשן נרנו הישן”, עוד אפשר להיטיב את הנר ולהעלות בו מאור יפה. עוד אפשר לפנות את “ערמת הדשן” ולשלהב את “הגחלת הלוחשת”, והיתה זו אבוקה מבהיקה, לפיד לדורות.

לֹא תָמוּט, אֹהֶל שֵׁם! עוֹד אֶבְנְךָ וְנִבְנֵיתָ,

מֵעֲרֵמוֹת עֲפָרְךָ אֲחַיֶּה הַכְּתָלִים;

עוֹד תְּבַלֶּה הֵיכָלוֹת, כַּאֲשֶׁר בִּלִּיתָ

בְּיוֹם הֶרֶס רָב, בִּנְפֹל מִגְדָּלִים.

וּבְרַפְּאִי אֶת-מִקְדַּשׁ יְיָ הֶהָרוּס –

אַרְחִיבָה יְרִיעוֹתָיו וְאֶקְרַע לוֹ חַלּוֹנָי,

וְהָדַף הָאוֹר חֶשְׁכַת צִלּוֹ הַפָּרוּשׂ,

וּבֵעָלוֹת הֶעָנָן יֵרֵד כְּבוֹד אֲדֹנָי;

שירת בית-מדרש זו, שרשה נעוץ ביל“ג וסופה כרוך באחד-העם. שואבת היא מן הסטירה האיומה אשר “בירח בלילה”, חוצבת מן הטורים הסלעיים של “שני יוסף בן שמעון” ו”בין שיני אריות". רצופה היא אותם הרוך ודממת העצב של ק. שפירא, אותם פרכוסי הגעגועים על החדר, על הרבי ואגדות בית-המדרש. ספוגה היא אותם הכאב והצער של פייארברג וברדיצ’בסקי, יורקת אש צמאון לחיים, מפרפרת בלהט מאויים, מרטטת בין ישן לחדש, דבקה בצללים ונמשכת אל האורה. ראשיתה בסתירה וסופה בבנין. חדורה היא הכרת היש שבעבר, רגש ההוד שבחרבות ההיכל, הרגשת החיוב שבבית-המדרש הישן. אין חדש בלי ישן. אין הווה ואין עתיד בלי עבר. אין עם נבנה מן החוץ, אלא מתוך עצמו, מתוכו פנימה. בית-המדרש הוא “המרכז הרוחני” של האומה, “מקור דמיה הנוטעים בה חיי-עלומים, השופעים בה אִשה וחוּמה”. בית-המדרש החדש יקום על יסודות בית-המדרש הישן. אין תחית עם בלי תחיה רוחנית. יכונן העם את “מבצר הרוח” אשר לו. תקופה שלמה של דעות ואמתות, שאיפות ונטיות, זרמים ותנועות בחיים ובספרות, גלומה בשירה זו.

בית המדרש הוא סמל הכוח הפנימי, העצור, הצבור באומה, סמל העקשנות ורצון-הברזל של דורות-סבל ארוכים. מי כביאליק, חניך ולוֹז’ין, חניכה של תורה, יכול לתת לנו שירה זו של הסבלנות היהודית, של כוח-ההתמדה בישראל? יל"ג כבר הרגיש ברוח-לא-אנוש זה של בחורי-הישיבה הממיתים עצמם באהלה של תורה:

עִמְדוּ עַל דַּרְכֵי מִיר, אַשִׁישוֹק וּוָלָּזןֹן,

וּרְאוּ בַחוּרֵי-עֹנִי הוֹלְכִים בְּחִפָּזוֹן – –

אָנָה הֵם עוֹלִים? לִישוֹן עַל הָאָרֶץ,

לִחְיוֹת חַיֵּי צַעַר – – – –

אולם יל"ג רק דרך אגב נגע בנקודה, ולא חדר לנפשו של המתמיד העברי. ביאליק, בהרגשתו העמוקה, הבין לנשמה זו, טרגית ביסודה, עשירת-יסורים וברוכת-אושר, ויצר לנו את הפואימה של “הנער העברי החושק בתורה”. את כל כליון-הנפש של נזיר רך זה, את כל אומץ-רוחו וכשלון-גופו, גבורתו ולאותו, עלומיו הנמקים בפינתו השוממה ותקוותיו המזהירות לעתיד, שועת-חייו הנחנקת בקריאה “הוי, הוי, אמר רבא”, ואת נגון הגמרא המכאיב והנוגה, המתוק במרירותו ומר במתיקותו, את כל אלה צרר המשורר בשירת “המתמיד”. גם שלילה וגם חיוב במגלת-חיים זו. הערצה גמורה בפני כוח-איתנים זה של "עוסק בתורה, אך גם השתוממות, פקפוק, אם מסירות-נפש זו יש בה מן העינויים הגואלים, מן היסורים היוצרים. נהרה רועדת בזוית החשכה. קרן שמש אחרונה נגעה בראש הנער. השכינה ירדה עליו, קורנת, מחייכת, אך מי יודע? אולי היא רק מגחכת בחשאי?

הַשְּׁכִינָה תִתְעַנֵּג עַל-הֶבֶל פִּי תִינוֹק.

אוֹ אוּלַי הִיא תִלְעַג לְקָרְבְּנוֹתֶיהָ,

הַקֹּבְרִים חַיֵּיהֶם בַּמַּחְשָׁךְ, בַּצִּינוֹק,

הַמֹּסְרִים בִּגְבוּרָה אֶת-נַפְשָׁם עָלֶיהָ?

שירת בית- המדרש של ביאליק אינה רק שירת-הלב, כי אם גם תמונת-חיים. לא רק נשמתו של בית-המדרש חיה לפנינו, כי אם גם בית-המדרש עצמו עם כתליו-הקודרים, עם פיח תקרתו, עם השבילים המכוסים דשא ועם קורי-העכביש אשר בזויותיו. העיירה כולה, כמו שהיא, עומדת ביגונה, שקועה באפלת הלילה, סחופת גשם. הבתים, חשופי-גג, מתכנסים, נאנקים דום. “וגשמים שוטפים ומתגלגלים כזרמי דמעות על הקיר”. סופה. עלטה. אשנב בודד מאיר פתאום: “יהודי קם לתיקון חצות”… הישיבה הכהה טבולה בזיו אביב. האלון הזקן מיטיב קרחתו. רננת צפרים מחוץ ונגינת תינוקות מבית. בחורי-ישיבה נתפסים בחטאם. השַמש והפרוש שאינם יכולים לכוון את שעת המתמיד. ראש-הישיבה השב, עם “שתי טיפות הדמעות בשער כסף זקנו הלבן”, הער בלילה ומקשיב בדממה ל“צפצוף צפורו”. וליזר-מנדל המלמד? טיפוס אחר מקרבנות-התורה, יבש כשחיף, עובד בדם-התמצית, נושא בלבו “תקות עני” לאסוף “ת”ק במזומנים" ולהפטר באחד ה“זמנים” מן המלמדות. אך לעת-עתה מוצצת שם התולעת מצד החזה, משמאל, מוצצת… כל אלה הם דמויות חיות, דמויות המעבירות לפנינו את העיירה היהודית עם טיפוסיה על רחובה ועל בית-מדרשה.

שירי בית-המדרש של ביאליק, כמו שירי-הטבע שלו, הם פרקי-חיים ממש, פרקים מן המציאות הגמורה. רובם נכתבו בעלומיו של המשורר, בין עשרים לשלושים, קרובים יותר לשנת העשרים. עוד רענן זכר הישיבה, עוד תוססים כל אותם הרגשות, עוד ערה ההתנגשות שבין שני עולמות, עוד שוקק הלב מרחמים ומערגה. עם פרקי-שירה אלה נחתם גם פרק מדברי ימינו. אם בזמנו יכול היה ביאליק להדגיש: “ואם עוד הותיר אל לפליטה שריד מצער” – על אחת כמה וכמה היום, לאחר שמלחמת-איתנים הפכה את העולם, וקהילות ישראל טבעו בדם, העיירה היהודית נמחקה ובית-המדרש עבר ובטל, מי יודע אם יש עוד באמת “שריד מצער”? שירת בית-המדרש תשאר מצבת-עולם בספרותנו, מצבת זכרון לדורות של בני-תורה, נאמני-רוח, מלומדי-סבל, גדולי-בטחון, צמאי-חיים ו“שמחים לקראת מות”, דורות אשר ידעו למסור את נפשם, “ובמותם ציוו לנו את החיים”…

תל-אביב, י“ג ניסן תרפ”ו

---

י. ל. פרץ

מאת

חיים הררי

(הרצאה ביום השלושים לקבורתו)

לזכר פרץ נאספנו הפעם ביום השלושים לקבורתו. לפני חודש ימים נסתם הגולל על המשורר והיוצר. לפני ששים וארבע שנה נולד יצחק-ליב בן יהודה פרץ, ולו חי אתנו כיום, היינו חוגגים הימים האלה את יום-הולדתו, כי בל"ג בעומר נולד. עוד לא עבר יובל-שנים למיום החילו לעבוד וכבר נסתלק מעלינו בעצם עבודתו. בשעת יצירה גוע, על-יד שולחן עבודתו פרחה נשמתו. לבו הכואב פקע. שירתו נפסקה… רק מלים בודדות נשארו:

שטילער, שטילער…

דאנקען וויל ער…

חֶרֶש, חֶרֶש

תּוֹדָה יַבִּיעַ…

מת המשורר… ובהתאספנו הפעם לזכר נשמתו הגדולה, יעלה לפני זכר אחת מרשימותיו הקצרות, היפות, שהניחה בי רושם עמוק, רושם שלא נמחה על-ידי יצירותיו הגדולות והחשובות ממנה. “הילד החולה” (צריך להיות ‘החולם’ [הקלדנית]) של פרץ, רַגָש וחולם, מגלה סוד לאמו, ובדרכו אל “סודו” יספר את אשר ראה:

"ניגשתי אל בית הכנסת.

נורא מראהו ביום… דל, רעוע, אפל… בזגוגיות השבורות התנדבו עכבישים רחמנים למלאותן בקוריהם, ומנגד – על ההר, בראש הרחוב, עומד בית-תפלת הנוצרים הגבוה, וצוחק…

בערב היה מראה אחר לבית-הכנסת… בפעם הראשונה ראיתיו כך… ערפל קר, נעים, כחול-כהה, עטף אותו… החלונות המנופצים לא נראו כמו סומים… הסתכלו ברצינות ובעמקות לתוך העולם… ומלמעלה – הכרכובים כמעט נעו… הנה אריות אחדים ינתקו מעל הכותל… עוד רגע, ושאגו! – –

הה, אמי, לו הייתי עשיר!…

– מה הייתי עושה?

– הייתי מקים את בית-הכנסת!

רצוני שיהיה גבוה, שידחק גם הוא את השמים, ומחויב בית-הכנסת להיות גבוה, מפני שהוא נמוך! וגג-זהב יהיה לו, וחלונות בדולח!

את שומעת, אמא, דעתי כך: בלי בית-כנסת הלא גם כן אפשר, הבורא הלא בכל מקום… באשר תזיל דמעה, שם הנהו! אשר ישא אליו עין, אותו יראה! באשר יאָנח לב-דוי, שם ישמע! ואם יש בית-כנסת עליו להיות גבוה, יפה ומבריק באמת.

כך הרהרתי גם אתמול. ופתאום – שמעתי קול בכי! בכי חרישי ועצוב, ערב ועגום, כל כך מן הלב…

את, בנגנך, מוציאה לפעמים בכי כזה מן הפסנתר…

ואני דימיתי, – באמת רק רציתי לדַמות, ובכוונה לא התבוננתי, כי אוכל להוסיף ולהוסיף לדמות, שהבכי עולה מתוך בית-הכנסת… כי שם בפנים יושבת נשמתו של בית-הכנסת העלוב, עוטה ערפלי תכלת כהה, והיא בוכיה והומיה…

והיא קובלת על השמש, כי העליבה אותה… אלומות-אור, אלומות-זהב, שופכת היא על גג בית-תפלת-הנוצרים, ולבית-הכנסת – גם על קרן אחת היא חסה… זורקת לו בעצם יום בהיר, יום יפה, כנדבה, קרן-אור חיורה… וזו מצליפה עליו, נוגעת ומתחמקת כמבויֶשת!..

ואף-על-פי-כן, זה לא היה בית-הכנסת!..

לא זה היה הסוד. נערה קטנה פגש, עניה, בוכיה, ושערות לוהטות ראה, אש אדומה… ועינים… עינים – – – בתוכן מצא את סודו…"

פרץ כולו ברשימה הקטנה הזאת. רגש, צער, ילדות, שלוה פיוטית, סודיות, רומנטיות. הכל כאן. כמבוא לכל כתביו תוכל לשמש רשימה זו. כזה היה פרץ. מעין נער חולם היה תמיד, בעל לב רך וכואב, בעל נשמה ענוגה ועמוקה. משורר הוא, תועה תמיד בעולם-הנשמות, מרחף על פני עמק-הבכא, סופג כל צליל דק וכל זיז קל, כל רסיס-דמעה וכל הד-אנחה, ושפך הכל בנגינה חרישית, בניגון מיוחד, ניגון מן הנשמה, זמר מן הלב, ומתגלגל הניגון בגלגולים שונים, והיה פעם כמתאבל על גלות השכינה כבוכה על כאב האומה, ופעם יקבול על צער העולם, על כאב האדם; ויש אשר ישתפך בצלילים עזים, מפכים באון. בחדות-נוער, בזמר-אהבה, ויש אשר תשמע בו מעין חדוה עליונה, מעין שמחה מסתורית, מעין “גילו ברעדה”: חסידים מזמרים לפני רבם… גלגולו של ניגון הוא, ונשמת פרץ בניגון, ואנו מרגישים בהתלבטה, בגלגוליה: נשמת-הניגון מבקשת תיקון…

אומרים כי פרץ הוא סופר עממי, משורר ההמון. טעות היא. עומד הוא מעל להמון ולא בשבילו הוא כותב. אציל-הרוח הוא, אמן ממדרגה עליונה, יוצר לשם יצירה. לא הכל מבינים את פרץ, לא בשביל הכל הוא כותב. איסטניס הוא ברגשותיו, בציוריו ובשיריו. אפשר אולי לדמותו לאותו “נדיב”, שהוא בעצמו תיאר בכל כך היתול, אשר עזב את עיירתו הקטנה ויברח לוורשה, כי לא יכול היה לראות יום-יום את הקבצנים העלובים ואת הנשים הדלות… יחס פרץ אל המוני העם הוא דוקא יחס העומד ממעלה להם, יחס ר' יוחנן המלמד אל עם-הארץ….

יוחנן המלמד – אחד מטיפוסיו של פרץ – ראה פעם, בעוּף הצפרים לארצות החמות, צפור אחת מדדה בטיט ובחֵמר, ואינה יכולה להתרומם, כי כנפיה שבורות. “נשמת עם-הארץ היא – אמר יוחנן – תנו להם כנפים לעמי-הארצות, תנו להם תורה, ואז יוכלו להתרומם מעל בצתם, מעל הטיט שבו שקעו”. וכאן אולי הביאור להתמכרות פרץ אל הספרות הז’רגונית, מתוך רגש של חמלה על ההמון, מתוך חפץ לתת להם כנפים, לתת היכולת להתרומם. כי פרץ אהב אהבה בלי גבול את ההמון העברי, אהב את העם בכל שדרותיו הרחבות. אוהב הוא את רחוב- היהודים, אך את חיי הרחוב לא תיאר; עומד הוא למעלה מן החיים הפשוטים. נעלה הוא מעל למציאות. תיאור המציאות כשהיא לעצמה לא עלה בידי פרץ, רק את האור והצלילים תפס, רק את השירה שבחיים השיג, אך את הצער או את הששון. לא את חיי העלובים סיפר, כי אם את דמעתם הביא, את אנחתם השמיע, לא בית-הכנסת, כשהוא לעצמו, חשוב בעיניו, כי אם הבכי העולה מתוך בית-הכנסת, הנשמה העלובה היושבת בפנים, והיא בוכיה והומיה… ב“ציורי-המסע” שלו, לא הבצל הירוק, שהיתום המסכן מקבל מאביו, במין רעד של אושר, הוא העיקר בשביל פרץ, כי אם אנחת-היתום.

– למה נאנחת, יתום? הראית כוכב נופל ממרומים וצולל בשאול תחתית?

– לא, אדוני, חפץ אני שיבוא המשיח – – –

ב“סיפורי יוחנן המלמד”, עולה פרץ לאמנות עליונה. לא בשעה שהוא מתאר את יסורי יוחנן מצד אשתו ובתו וחתנו ובעלי הבתים התקיפים, כי אם בשעה שהוא מתאר את יוחנן יושב לבדו בבית-המדרש, לאור הנר ולפני הגמרא. שערי שמים נפתחים אז לפני יוחנן, והוא עף ונס אל עולם שכולו טוב, ששם, הוא העלוב הנו השליט, שם הוא בונה ש“י עולמות ומחריבם, ובונה ש”י עולמות יפים ונאים מהם, ודר בהם, וחי בהם, וטועם טעם גן-עדן… והוא שואף ויונק ניצוצין מבין השורות, מבין התיבות, מן האותיות, והוא מתמלא כולו מן האור שבתורה…

באחת מאגדותיו של פרץ, “מפי העם”, מתארת נשמה אחת עלובה אשר נידונה לשוב אל האדמה ולתעות על פניה עד אשר תמצא שלוש מתנות והביאה, ופתחו לפניה שערי גן-עדן. המתנה הראשונה, אשר הביאה הנשמה, היה מעט עפר. שודדים התנפלו על מעון “גביר”. את כל הכסף לקחו, והגביר שתק ולא נע ולא זע, אך הנה מצאו במקום-סתר צרור קטן, והגביר חרד ממקומו להגן על הצרור. הגביר נפל מתבוסס בדמו. אך השודדים טעו, לא אבנים טובות היו בצרור הקטן, כי אם מעט עפר, עפר ארץ-ישראל, שהכין הגביר למראשותיו, בהגיע יום פקודתו… “את צרור העפר ביקש להציל… ותחטף הנשמה רסיס מאבק העפר רווי דם ה”גביר", ותעף למרום… דפקה על השער, והמתנה הראשונה נתקבלה…

עפר ארץ-ישראל שנשמט מתחת רגלי האומה, שמפני זה נופלים עתה אלפי בנינו חללים על שדות-קרב זרים, אותו עפר, – כאשר נשוב לדרוך עליו בתור עם קיים, – יהיה מתנת-התודה היותר יפה, לזכר פרץ על היופי הרב אשר העניק לנו. זה כבר קבענו את זכרו בארץ-אבות. חי הוא פרץ בלב תלמידינו ותלמידותינו, בתור סופר עברי ומשורר עברי, עוד בשנת תרל"ו החל פרץ לספר את סיפוריו ולשיר את שיריו בעברית, ומאז לא חדל מהשתתף בכל הוצאה ספרותית עד יומו האחרון.

הרבה טוב נתן לנו פרץ. עד רגעו האחרון יצר את יצירתו: “חרש, חרש, תודה יביע”… תודה למי? לחיים? למות? פרץ לימד אותנו לאהוב את החיים ולבלי לירא מפני המות. יש יופי בכל, יש גדלות ועמקות בכל, יש קשר בין החיים ובין המתים, יש עבר והווה, הווה ועתיד. כל קרן-אור אשר הביא לנו ברשת-הפלאים שלו, הרי היא מן האור שהאיר לנו מלפנים ומן האור שנגנז לנו לעתיד לבוא!..

יהי זכרו ברוך!

יהי טעמו ברוך!

---

שמאי והלל

מאת

חיים הררי

(אחרי מיטתו של בן-עמי)

יתום, גלמוד, עצוב, כחוש, חיור, מכווץ כולו בתוך גלימה דקה וקרועה, גורר נעלים רחבות ובלות בשלג מפשיר, רועד מצינה ומרטיבות, מביט בעיני רחמנות, וכאילו תמה וגם תובע, זועם וחולם, שואל ומצפה…

ככה ראיתיו, כאשר התודעתי אליו לראשונה.

חוברת-סיפור הגיעה לידי. כתובה ז’רגונית. בימים ההם, בימי ילדותי התמימים, לא יראנו לקרוא ז’רגון ללשון המדוברת בפי המוני ישראל, ולא ראינו בזה מיעוט הדמות, חלילה, לא היה בזה משום ”חילול הקודש“… בלענו אז כל הספרים הכתובים בכ”ב אותיות האלף-בית. על החוברת נקרא שם המחבר: בן-עמי. אך מי ידע אז להבדיל בין המחבר ובין גבור הסיפור? ברית ידידות נכרתה מיד ביני ובין הנער, בן האלמנה אשר ב“ליל ראשון של חנוכה”, המדבר בעדו, דרך-אגב, ומספר הכל בגוף ראשון. ריחמתיו ואהבתיו. ראיתיו תמיד בעלבונו ובחרדתו, ביגונו הצובט את הלב ובששונו המעלה דמעות בעינים, בחמלתו הגדולה על אמו הדווּיה ובתמיהתו הקובלת על סבל עמו ישראל…

אחרי שנים אחדות הגיעתני דרישת-שלום ממנו.

כבר זכיתי אז לראות בלבלובם של אילנות שנטעו ידי בארץ. מתחת לאצבעותי כבר נתקשו יבלות-המעדר. אך שלות-הנפש לא היתה. חיי הרוח במקוה-ישראל היו נתונים בכבלים. הנשמה העברית סבלה שם, ושאפה למרחב, לדרור. כבר שלחנו מאתנו, חבורת בני-החורין, את הסנונית הראשונה, סימן מבשר ליציאה לחרות, חבר טוב, יפה-עינים, שחום-פנים ושחור-מבט. החבר חזר אל בית אביו לרוסיה, על-מנת לצאת משם לצרפת או לשווייץ להשתלמות, ולשוב אחר-כך לעבודה בארץ. בסוף כסליו תרס"א עזב את יפו, ובעצם החורף הגיע לאודיסה. ומשם כתב לנו: נפגשתי כאן עם סופר וחובב-ציון גדול. בדמעות בעיניו הקשיב לכל מה שסיפרתי לו על הישוב הצומח בארץ. בקצף על שפתיו רגן על היחס במקוה-ישראל לתלמידים וללשון העברית. מיד יכתוב לפאריס על כל זה וידרוש תיקונים. ואין כאיש הזה לחמימות ולנדיבות. לא הרפה ממני עד שאתאכסן בביתו. האכילני והשקני. ראה את בגדי כי קלים הם, בגדי ארץ-ישראל, והמציא לי מעיל חם, שלא אצטנן חלילה. דאג לי ממש כאב לבנו. אשיב לו כגמולו, אמר, כאשר אשוב אַרצה, ונתראה אז… החבר הזה לא זכה לשוב לארץ. הוא נתלה או הומת ביריה בוורשה כמורד במלכות ובסדרי החברה. הוא גם לא השיב תודה למיטיב עמו.

המיטיב הזה היה הסופר בן-עמי.

בקונגרס השביעי, בבאזל, בשנת 1905, ראיתיו פנים אל פנים. ניגשתי אליו כאל מכיר ישן-נושן. אך מיד נרתעתי. איזה מבט משונה של ביטול הצליף עלי. להכנס בשיחה ארֻכּה לא היה פנאי. העבודה היתה מרובה. עתונאי צעיר הייתי אז, והעתון “הזמן” דרש חומר. טביוב המנוח קפדן גדול היה. הוא ניצח אז על עוזרי “הזמן”, ולא נתן לנו מנוחה. בין ישיבה לישיבה, בערכי רשימות בקאזינו, בתוך המולה של שיחות וויכוחים על ציוני ציון ועל ציוני יט"א, הייתי מעיף לפרקים עין על בן-עמי המתווכח בזעף עם המסובים לשולחנו, מתמרמר ומפעפע, צועק ורוקק. לא פעם קפץ אחד המסובים אדום כולו, כאילו נכוה ברותחין, והסתלק מיד נרגז ונעלב… הזהו בן-עמי הטוב והמיטיב, איש החסד ונדיב הלב?

הכרתיו מקרוב אחרי-כן בג’יניבה. אחרי הקונגרס בא לגור שם עם משפחתו. חיבה יתירה היתה לו לג’יניבה זו, שבה היה סטודנט בשנות השמונים, שבה טעם לראשונה טעם חירות ותרבות. אבל עוד יותר מחיבתו לג’יניבה, גרמה שנאתו לרוסיה, שיעקור דירתו מאודיסה, ויעביר את משפחתו לשווייץ. משטמה עזה היתה בלבבו לארץ החמס והרשע, לארץ האגרוף והפרעות. לא רצה, שבניו יגדלו ויתחנכו על אדמה טמאה זו. אפילו הדיבור הרוסי עקר מביתו, ודיבר עם ילדיו צרפתית. ביתו של בן-עמי שימש לנו אז, לסטודנטים הצעירים, פינה חמה וטובה. תמיד היינו נפגשים שם בחמימות ובידידות. בעל-הבית הזועם, כביכול, היה מקבל את כל אחד בסבר פנים יפות. דבריו יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב. יש אשר היה מתפרץ פתאום בתוכחה קשה, ממטיר אש וגפרית על אלו שדעותיהם לא היו רצויות לו. אך הכרנו כבר, כי אש-קודש יוקדת בלבבו. הכרנו בו את איש המצפון והאמת, הדובר תמיד ישרה, ולא היה מקום לתרעמת על דבריו החמורים לפעמים. יש אשר אחד המבקרים בביתו היה יכול לשמוע מפיו: “טוב, כי באת. מצפה אני לך זה כמה. ברצוני לטלטלך מעל כל המדרגות”… אבל לאו דוקא. זאת היתה אִמרה בלבד. זו היתה פתיחה לנזיפה על מעשה שהיה, על דעה שהובעה, על איזו פגימה בקדשי ישראל. חרד ונאמן למסורת העם היה תמיד. את ילדיו חינך, עד כמה שאפשר, במצוות. בסביבה הנכריה, בודד ועקשן, לימד אותם עברית, תורה ומשנה. “דרך-האלונים” אל ביתו, הרחק ממרכז העיר, בסביבה של טבע נאה ושקט, היתה לנו תמיד דרך העליה אל הקודש.

בן-עמי אהב את הטבע אהבה תמה. טיָל ותיק, היה מתרגש לכל מראה נוף. לזיו המתגלה בראש הרים ולצל הפרוש בעמקים, לרחש היאור ולשיח האילנות. ולא היה כמוהו מתפעל ממוסיקה. האופירה והנגינה היו תמיד מלהיבות אותו. כאותו “בעל-תפילה” שבציורו, חולה-אהבה לתיאטרון, היה מדבר בחום-נעורים אל אַריה זו או אחרת, על מזמר או מזמרת, שהרנינו את לבבו. אותן השנים הראשונות שהתישב בג’יניבה גרמו לו נחת-רוח. נחשול פרעות עבר אז ברוסיה, והוא שמח כי נמלט משם. הוא שמח על היחס הטוב אליו מצדנו, הצעירים. הרגיש את עצמו יפה בינינו. גם מנדלי-מוכר-ספרים בא אז לג’יניבה. הוא הביא אתו לבן-עמי מאוירה ומריחה של אודיסה. לנו היו הפגישות והטיולים עם שני החברים האלה יקרים מאוד. אלה היו שעות גיל ואורה.

בימי המלחמה הגדולה נתגלגלתי שוב לג’יניבה. בן-עמי ומשפחתו היו עוד שם. אותה “דרך האלונים” הובילה שוב אל ביתם. מצאתיו מדוכא. אירופה, שלא האמין בה מעולם, ייאשה אותו לחלוטין. מצב היהודים בעולם היה ללא כל מוצא. הרגיש את עצמו עייף ורצוץ ממלחמת חייו, שנעשתה בימים ההם קשה עוד יותר. ונוספה על כל אלה בדידותו. הנכר הכביד עליו. סביבה של עברים לא היתה בג’יניבה. הישנים נתפזרו, מעטים שנשארו שכחוהו. חדשים לא באו, או לא הכירוהו. וכך ראה את עצמו גלמוד, נעזב. המרירות בנפשו גדלה. זעמו היה כאש אוכלת לבבו.

גם בואו לארץ לא הביא לו מרגוע. אֵחר לבוא. איש הקו הישר, הלאומי העקשן, ללא כל ויתור ופשרה, היו בו עצמו ניגודים וסתירות כל ימיו. כתיבתו הרוסית, דיבורו הצרפתי, בקרתו החריפה. השלילה והביטול, הקפדנות והחומרה, בשעה שהיה בעצם כולו חיוב, איש הפיוט והנגינה, איש הרוך והרחמים, שמאי והלל כאחד.

גם כאן, בשנותיו האחרונות היה בודד. איזו יתמות עטפה אותו. צפה ועלתה לפני אותה הדמות של ימי ילדותי, דמות היתום העצוב, השולח מבט-תהִיה למרחקים. והוא תמה וגם תובע, זועם וחולם, שואל ומצפה…

---

הבודד במרומים (ש. בן ציון)

מאת

חיים הררי

ש. בן-ציון מת בודד, בודד – אם כי בני משפחתו היו על ידו, בודד – אם כי ידידים ומוקירים ליווהו לבית עולמו. בודד היה בחייו, אם כי איש-הציבור היה ואיש-החברה. בודד היה בין הסופרים, אם-כי הגו לו כבוד וחיבה. גאוַת בני-עליה היתה בו, גאוה פצועה, ועלבון טמיר נשא בלבבו, ערגון למרומים לא הגיע אליהם, מאויים לוהטים לא כובו לעולם, געגועי נעורים ויסורי יצירה.

זוכר אני אותו בשנים הראשונות לבואו לארץ. כמה מחשבות טובות ותכניות נאות היו לאיש לפעולה וליצירה בשדה החינוך והספרות, בתחית העם והארץ. מעוף, תנופה. ואף אחת מן התכניות לא הגיעה עד תכליתה. “בן-עמי”, שבדעת מחברו היה לעשותו ספר רב-גוונים, מקיף את כל לימוד הלשון העברית, מיטב ספרותה ותולדות סופריה, נהפך ל“מקראות” לגיל אחד, טבועים בחותם אחד, מסוגננים בטעם יחיד; “העומר”, תרועת-קציר ראשונה לספרותנו בארץ, העלה ריח שדה אתו, ונתיבש בעצם קצירו; “מולדת”, בת יחידה וענוגה לספרות הנעורים שלנו, ילדת שעשועים לעורכה, ולא מלאה לה שנה, וכבר לוקחה ממנו, ולא ידע תנחומים; “האזרח”, עוד נסיון למרכז הספרות וגם למרכז העם, כלי-מבטא לאזרח בארץ, לעם כולו, ולא למעמד ולא למפלגה, ונגדע גם זה בעודו באִבו, ולא ריכז ולא איחד, כי-אם פילג והפריד. ועוד ועוד מפעלים ונסיונות, שואפים אל על, חותרים אל המרחב, ואחריהם – מפח-נפש וכאב ובדידות…

רבים הכאיבוהו בחייו. אך את כל מכאוב כאב כפלים, מכל צער סבל שבעתים. גם אני גרמתי לו צער וכאב, ו“מזכיר עוון” אהיה לי הפעם. עוון? אין אני מודה בו. על-כל-פנים לא בעצם המעשה. לא לשם וידוי ובקשת-מחילה כותב אני דברי אלה. אין אני מחבב את אלה המבקשים מחילה לאחר מות הנעלב. הצטערתי תמיד ומצטער גם עכשיו על הכאב שגרמתי לו אז. והרבה פעמים דיברתי עם ש. בן-ציון בחייו על הענין הזה, ותמיד הודה, שבעצם הדבר לא ראה יחס בלתי-הוגן, והמעשה בזמנו, היה, מצדי, ישר ונחוץ.

כוונתי לעריכת “מולדת”. – דברי זכרון יהיו אלה, ואולי גם חומר לדברי ימיה של ספרות התחיה בארץ, או ל“סדר היצירה בא"י”, כפי שהדגיש בשעתו ש. בן-ציון עצמו במכתב שפרסם בעתונות, מכתב מלא לעג מר וכאב צורב. הדבר היה לפני עשרים ואחת שנה, בשנת תרע“א, כאשר ניגשה “אגודת המורים בא”י” להוציא ירחון לבני-הנעורים בשם “מולדת”, בהשתתפות החברה “קוהלת” ובסיועו של ועד מיוחד להוצאת הירחון, שחבריו היו: א. ברלין, ז.ד. לבונטין, מרדכי בן הלל הכהן, בצלאל יפה, מ. שינקין, מ. דיזנגוף, פ. אוירבך.

ש. בן-ציון ראה ב“מולדת” את מפעל חייו. את מיטב חלומותיו על חינוך הדור לספרות, לתרבות, לטעם טוב, ליצירה נאה ולמחשבה עמוקה, אמר לגשם בירחון ראשון זה לבני-הנעורים, “מולדת”, שהיה צריך להשרות על הקורא הצעיר גם את רוח המולדת העברית, “זו המאירה לנו מן העבר, זורחת מן העתיד וכשחר נראתה לנו גם בהוה – – – ותחמם-נא את הלבבות, ותשוה יופי ואור חדש על מולדתנו הרוחנית על הספרות”.

למן החוברת הראשונה התחילו רוגנים בין המורים והסופרים. היא לא “חיממה את הלבבות”. ה“מולדת” היתה נאה בחיצוניות ועשירה בתכנה, ואף-על-פי-כן נשבה איזו קרירות מעל דפיה. חדגוניות מכבידה בלשון ובסגנון, קושי מייגע בחומר, ולעתים שעמום במאמרים. יד “כבדה” נחה עליהם, יד העורך… ש. בן-ציון היה דוקא מקרב סופרים, וביחוד את הצעירים. היה לו “חוש ריח” לסופר, היה יודע לגלות כשרון, להיות מעורר ומניע לסופר המתחיל, מתוה דרך ליצירה. אך השתדלותו היתירה “לערוך” היתה נוטלת לעתים קרובות עצמיותו של הסופר, ומשהצמיח לו לזה ש. בן-ציון כנפים, נחפז הלה ופרש ופרח הימנו…

ה“מולדת” לא השביעה רצון. היא לא התפשטה בקהל. העסקנים, שעמדו בראש ההוצאה, דרשו שינויים במערכת. הציגו תנאים, שהעורך והסופר ש. בן-ציון לא יכול לעמוד בהם, וַעד ההוצאה הפסיק את הוצאת הירחון, ולא רצה לחדש השתתפותו, אלא אם כן יפסיק העורך הראשון את עבודתו. ועד “קוהלת” ומרכז המורים השתדלו בדבר המשכתו, ולא הצליחו. ירחון ה“מולדת” היה יקר לכולנו, וחרדנו לקיומו. ועד ההוצאה ו“קוהלת” דרשו חבר-מערכת, ומרכז המורים פנה אז אלי בבקשה נמרצת, כדי להציל את הירחון, להכנס אל חבר-המערכת ולהמשיך את קיום המפעל החדש. הסכמתי. חברי המערכת החדשה היו: מרדכי בן הלל הכהן, חבר בועד ההוצאה; המנוח אברהם לוּדויפול; אני.

את ש. בן-ציון, אשר כיבדתי תמיד, חיבבתי מאוד, והייתי ממקורביו ומן הראשונים שהזמין להשתתף אתו ב“מולדת”, וגם הציע לפני מדור מיוחד להתגדר בו. סרתי מיד אליו, ולא נתתי תשובה חיובית למרכז המורים, אלא אחרי שיחה ארוכה אתו, ולאחר שהבטיחני שאין לו כל טינא בלבו עלי, ושמפעל ה“מולדת” החביב עליו כנפשו, ראוי וכדאי לכך, שלא יפסק חלילה. חזרתי אליו יחד עם לודויפול, וכמה פעמים הפכנו והפכנו יחד אתו בשאלות העריכה, ולא הביע שום התנגדות. קיבלנו איפוא עלינו לטפל בעריכת הכרך השני של “מולדת”, עד שיבוא העורך בה' הידיעה, העורך המתאים והרצוי.

כל נטל העבודה במערכת נפל בעיקר עלי. תיק המערכת היה ריק. העורך הראשון לא מסר לידינו שום חומר. מרדכי בן הלל הכהן קיבל עליו לתת בכל חוברת את המאמרים “בחייהם ובחיינו”, על המאורעות אצל אומות העולם ואצלנו, מאורעות מדיניים ותרבותיים, ספרותיים ואמנותיים, לודויפול קיבל עליו את עניני הדפוס הסידור הטכני של החומר, סדר המאמרים, המשא-ומתן עם הסופרים. עלי היה להמציא את החומר הספרותי והמדעי, לקרוא ולערוך, לכתוב ולהגיה. החוברות שהוצאנו היו חיות, מענינות, לפי דעת המבקרים אז, והיתה לנו נחת-רוח לראות את הירחון מתקיים ומתחבב לאט-לאט על בני-הנעורים. ההודעה, מטעם ועד ההוצאה, על השינויים שנעשו במערכת, לא עוררו הד מיוחד. האחד, עד כמה שאני זוכר, שהגיב אז בעתונות על הדבר, היה י.ח.ברנר.

ברשימותיו “בחיינו ובעתונותנו” (“האחדות”, תרע"ב) קָבל ברנר על הנימוסים בעסקנות הציבורית ובספרות, על אשר “נדחף” מן ה“מולדת” “יוצרה ומחוללה”, ועל חברי המערכת “שֶמונו במקומו” – “כולם, אמנם, אנשים נכבדים, קרואי-מועד – בזה לית מאן דפליג. ובתור סופרים – – – האם לא תמוה הוא, שלידם נמסר המפתח ללבב בני-הנעורים שלנו, הואיל ומחברו של “בן-עמי” לא ידע להשתמש בו? – – – והם הם יעשו מה שביד זה לא עלה, לפי דעתם בשום אופן” – – –

אך ברנר עצמו, באותן הרשימות, מבקר בחריפות יוצאת מן הכלל את חוברות ה“מולדת”, בעריכתו של ש. בן-ציון:

“לפני זמן-מה יצאה, סוף-סוף, החוברת הכפולה (אב-אלול) של הירחון “מולדת”, שכארבע חברותיה הקודמות לה, העירה בודאי בלבות יחידי הקוראים בא”י רגשות שונים, הסותרים אלו את אלו, רגשות מנעימים ומכאיבים גם יחד. כי, אמנם, בעצם הדבר, החוברת הזאת, הכפולה והמאוחרה, לעת עתה האחרונה, היתה לא-טובה ולא-רעה מארבע החוברות הקודמות. שפה אחת וגוון אחד היו גם בתוכה ל“דברי הספרות הנאים והטובים” שלה, כמו למאמרי המדע המוסברים, המכוונים – – גוון של צורי-המכשול אשר בהרי-יהודה ביום סגריר, ושפה עקלקלית, שריח כור-הליטוש נודף הימנה, וההתכוונות היתירה שוללת ממנה כל טבעיות, כל פשטות – – – מעין איזו קרירות מיוחדה – ולא זו של האולימפוס על כל הנהדר והנשגב שבה, כי-אם מן הדומה לקרירות המחסנים הגדולים, שכל מיני סחורות זרות צבורים בהם – נשבה בין העלים הרבים של זו החוברת הכפולה" – –

וגם שיטת-העריכה של ש. בן-ציון נפגעת על-ידי ברנר, דרך-אגב, באותה רשימה.

מה שמצא ברנר המבקר בחוברות הראשונות של הירחון ובשיטת העורך הראשון, אותו מצאו גם רבים אחרים, והגידו פה אל פה את הליקויים. נוצרה אז בתל-אביב הקטנה, בת שלושה רחובות, אוירה מעיקה מסביב ל“מולדת” של ש. בן-ציון, שראה בכל הענין רק “אינטריגה”, רקמת מזימות נגדו ונגד מפעלו. ה“שינויים במערכת” העליבוהו עד עומק נפשו. הכאה היה גדול. הוא, הגאה, לא יכל לשאתו בשתיקה וגילה את מרירותו ברבים. ב“הפועל הצעיר”, י“ט טבת תרע”ב, גליון ז', פרסם מכתב ארוך אל המערכת, “לסדר היצירה בא”י“, שבו ראה חובה לעצמו, “ביחס לסופרים מעוזרי ה”מולדת” שנפגעו על-ידי ה“שינויים שנעשו במערכת” זו וביחס להסתדרות המורים בא“י, ששמם נקרא על ירחון זה, וכמו כן גם ביחס לקהל העברי בכלל – להעיר על ענין זה ולהודיע עליו דברים כהויתם”…

ומה המה?

“אינטריגה בזויה, שהתחילה גוברת וחותרת סביבי בסתר ובגלוי, כנהוג עם כל “אזרח נכבד” בא”י בכל שעת-הכושר שלא תבוא, – אינטריגה זו חתרה ונכנסה גם לתוך “ועד ההוצאה” של הירחון החדש “מולדת” מיד להוסדו. מובן, שהאינטריגה המציאה לה אמתלאות של פרינציפים וטובת הענין, – אבל באלו לא ניצחה. אך בזאת הצליחה – להפריע בעד התפתחות ה“מולדת” והתפשטותה בקהל"..

וגם חבר-העורכים החדש קיבל את “מנת-חלקו”:

“מילא, מרדכי בן הלל הכהן, לפחות טרח בדבר ופינה את מקומו בשבילו וישב עליו לכבדו מכבודו ולהיות יוצר ספרות לבני-הנעורים, וגם כאן יהיה בראש כי מסתמא מומחה הוא גם לאותו דבר. אבל חבריו אלה השנים שעמדו מחוץ, ואני מאמין בהם שהם לא טרחו כלל בדבר – היאך הם ראו שמקום זה מופנה וכשר בשבילם?…”

“אלה השנים שעמדו מחוץ, ולא טרחו כלל בדבר” – הכוונה לשני החברים האחרים במערכת, לודויפול ואנכי. ההערה האחרונה ועוד תוספת עקיצות עליה התמיהו אותנו. ש. בן-ציון הרי ידע היטב, שאנחנו, השנים, לא נכנסנו למערכת אלא בהסכמתו הגמורה, לאחר שנטלנו רשות ממנו, לאחר שמצא שטובת “מולדת” מחייבת אותנו לקבל את העבודה, ובלבד שלא יפסק הירחון. המנוח לודויפול, שהיה בימים ההם עוזר קבוע ב“הפועל הצעיר”, ומפרסם בו שבוע-שבוע את מאמריו “גויים וממלכות”, השיב עוד באותו גליון על מכתבו של ש. בן-ציון וגם על אילו רמזים בעתונות, כאילו כל ענין “מולדת” אינו אלא “ענין של משרות”… ו“מבלי להוָעץ עם חבריו” מחה נגד כל הזרמים הללו:

"שלושת האנשים, שקיבלו עליהם את עריכת הירחון “מולדת”, העמיסו על עצמם משא כבד. כל אחד מהם מכיר בהכרה ברורה וצלולה את כל כובד האחריות המוסרית שנטל עליו – מכל הצדדים.

חפצנו האחד היה, שהירחון “מולדת” לא יפסיק את קיומו. ורק למטרה זו לקחנו על עצמנו את עבודת עריכתו. הירחון היה נוטה למות; עכשיו הוא חי"…

ב“האור” היומי, כ“ו אתתמ”ג לחורבן, גליון פ', פנינו גם אנחנו ל“דעת הקהל”, וענינו על מכתבו של ש. בן-ציון, ב“מכתב אל המערכת”, בחתימת שנינו, של א. לודויפול ושלי, עד כמה היה ידוע לש. בן-ציון ש“הנהגתנו ביחס אליו היתה כשורת הדין”, ושרק המשך קיומה של “מולדת” הניע אותנו לכך; ו“לולא הבטחון המוחלט בסיועם התמידי והבלתי-פוסק של המורים בא”י, שה“מולדת” היא שלהם ובקשר האמיץ בינינו וביניהם – לא היינו מקבלים עלינו את המשא הכבד שהעמסנו על שכמנו".

ולא חסרה, כמובן, גם עקיצה, שהיה בה, אמנם, מן האמת ומן הכוונה הטהורה:

“ישנם אנשים, שהסיסמה שלהם בחיים היא: “אם אין אני כאן, מי כאן?” ישנם, להפך, אנשים, שהסיסמה שלהם בחיים היא: “אין אני בן-חורין להבטל ממנה”. אין חלקנו עם הראשונים. לא חשבנו, שעם יציאתו של הא' ש. בן-ציון מן המערכת של הירחון “מולדת”, צריך זה להיות נידון ביציאת-נשמה. לא חשבנו את עצמנו בני-חורין להבטל מן העבודה הזאת”.

מרדכי בן הלל הכהן, חבר ועד ההוצאה של “מולדת”, ש“פינה את המקום” בשבילו, לא ענה כלל על האשמה. הרי סוף-סוף היתה זו תמימות, מצד ש. בן-ציון, לחשוד, שמרדכי בן הלל הכהן “טרח בדבר”, משום קנאה, חלילה, באיצטלא של עורך. אף ה“אינטריגה הבזויה”, כביכול, מצד עסקני “מולדת”, היה בה יותר מן הדמיון הפיוטי של הסופר ומצער העלבון של העורך. הכרנו ומכירים אנו את העסקנים הללו, אלה אשר שבקו חיים לכל חי ואלה אשר אתנו כיום, יבדלו לחיים. לא ידענו מצדם איזה רגש של איבה והתנגדות לש. בן-ציון. הייתי, אמנם, רחוק מעניני ועד ההוצאה של “מולדת”. אפשר שהיו אילו חיכוכים אישיים בין חברים מן הועד הזה ובין ש. בן-ציון. מרדכי בן הלל הכהן, בספרו “עולמי”, בזכרונותיו על “מולדת”, אינו מוסר שום פרטים על ה“שינויים במערכת”. אך יודע אנכי ועֵד, כי לא חשב אף רגע להשאר “יושב” במערכת, ולא היתה כוונתו אלא להמשיך את קיומו של הירחון.

עכשיו, לאחר עשרים שנה, מהרהר אני בכל הענין הזה, שהיה בו הרבה רוגז וצער וכאב, אם היה בי עוון, שסייעתי לחברי בעריכת “מולדת”, וגרמתי מתוך כך צער רב לש. בן-ציון. מילאתי את חובתי. אלמלא הטלתי אז על עצמי את כל כובד העבודה מי יודע אם לא היתה נגזרת מיתה על “מולדת”. ושמחה גדולה שמחתי, יחד עם חברי במערכת, לבוא יעקב פיכמן לארץ ולעמדו בראש הירחון. ידענו, כי ילד חי מסרנו ובידים אמונות.

אך בזה לא תמה פרשת “מולדת”.

ב“הפועל הצעיר”, התרע“ג, גליון י”ב-י“ג, נדפסה פואימה גדולה מאת ש. בן-ציון, מעשה ב”בן-נשר שבוי“, מתהלך לו עם כל “הבהמה העוף והחי” שבתוך חצר “מוקפת גדר גבוהה מכל הגדרות”. ונדמה לו, לבן-הנשר, כי בתוך עמו ומולדתו הוא יושב”… האידיאל של מעוף נועז ב“חצר” היה זה של התרנגול, הפורש כנפיו, ו“מתנשא ועומד ברוּמה של גדר”… ויום אחד מרד בן-הנשר באלו, שהיו נוהגים לעשות לו את “התיקון בכנפיו”, וחבט בהם, והתרומם ועמד על הגג, ומן הגג אל המרחב, ומשם והלאה, מעלה, מעלה… “אל ההרים, אל ההרים ישא נפשו”…

כל הפואימה אינה אלא סַטירה שנונה על תל-אביב, זו ה“חצר” של הימים ההם עם סופריה ועם עסקניה. הרהוריו של בן-הנשר העומד על הגג, ו“אל מולדתו הוא נשקף”, אינם אלא הרהורים על “מולדת” הירחון, הרהורים “על כל אשר עשה בה ועל אשר נעשה לו בתוכה ועל העשוי בה עתה”…

ש. בן-ציון נשא את המכאוב בלבבו. הפצע לא הגליד. ארס העלבון עוד פעפע בקרבו. כנפיו כאילו גודעו. והוא רצה להתנשא על כל אשר מסביב לו, על כל הפעוט ומעיק ומחניק… יסורי “מולדת” הביאו יצירה נאה לעולם: “בן-הנשר”.

תנופה אחת עזה, וכוח-נשרים נעוֹר בבן-הנשר, ששון-עלומים ושכרון-תעופה. טיסה אחת, ואל שיא הרים יעלה, אל בין עבים יתנשא, אך בודד ונידח יטוס.

ב“תעופת משובה” יחצה את המרחבים. מ“כאב לב וחדוַת נעורים” גם יחד יזעק ויצהל". “מעל תועפות הרים בוערים באש-ורדים, מעל לחודי צוקים מופזים, מעל שאון ארז-בראשית והמון נחלי-איתן מפלי מים” – תרמוז לו, תקרא, תמשוך בת-נשרים צעירה, זהובת-תלתלים טבולת-נוֹגה, קלת-כנף. אחריה ינשא, יחתור בערפל, יחבוט שחקים, – וחמקה פתאום, ואיננה…

"השמש, נשר-האש, קרא לו – –

עופה, אך עדיו, נשרי, לא תגיע"…

ובן-הנשר “קופץ את אגפיו על בשרו, ראשו על חזהו יפול, ואת חרטומו על עיניו תוך נוצותיו יכסה” – –

ושוב ינשא אל על, גלמוד וגאה יטוש.

“הבודד במרומים!” – –

---

בן-הדור

מאת

חיים הררי

ליובלו של אהרן-אברהם קבק (תרפ“א – תרצ”א)

א

קראתי שוב “לבדה”.

שלושים שנות חיים, חיי המספר, חיי דורנו, דור התסיסה והתחיה בישראל, נגולו לפני. רומן ראשון זה של קבק, שכבר עבר עליו חצי יובל שנותיו של מחברו, נקרא עוד גם כיום בחשק, בענין, כבשנת נתינתו, בשנת 1905. עוד רטט העלומים מפרפר בין דפיו. עמו פרצו הנעורים אל סיפורינו. לא נעורים כלואים בין כתלי בית-המדרש, נמקים בגוילים בלים, לא יבבה חנוקה על חיים לא-חיים, כי-אם נעורים ממש, רעננים, עֵרים, מלאי גיל, אהבה, מרץ, מרד, ששון-קרב, תאות-קרבן. כפעמוני-אביב רנים צלצל פתאום צחוק ילָדות פורחות, בהירות, שחומות, ורודות, זהובות, השתפך פטפוט גמנסיסטיות, ריק, שטחי, אך עליז, חי, טבעי. מימי-נחל זכים, קרים, התנפצו תחת יד נערה זכת-בשר, טובלת בזהרורי חמה, ונוגה נוטף מבין אצבעותיה הקורנות על זיו בתוליה ועל זעזועי המים… בפעם הראשונה, בסיפור עברי, השתרעה צעירה עבריה בצל קמה גבוהה, בדממת צהרי קיץ, שקועה בקריאת בתנ"ך, בשירת דבורה, ועל ידה משתעשע ומפזז כלבה החביב, וצד זבובים עם קוי שמש… קולות אחרים, צירופים חדשים. דומה, היהודי הוא ככל האדם. אין דבר חוצץ בינו ובין העולם.

ואף-על-פי-כן… רוחו הנכאה של פייארברג, נשמתו הדוויה של ברדיצ’בסקי, הן המרחפות גם על רומן נעורים זה. מתלבטים גבוריו, הגימנסיסטים, הסטודנטים, האינטליגנטים, עם כל חדוות חייהם וחום עלומיהם, בין עבר להווה, הווה ועתיד, בין היהדות ובין העולם, בינם לבין עצמם “לאן?” – שואל הדור. תהום מפרידה בין אבות לבנים, בין אבות בורגנים לבנים סוציאליסטים, בין אדוקים ובין כופרים, ואפילו בין זקנים שומרי-מסורת וצעירים נאמני-יהדות. ההכרה הלאומית מתעוררת. יהדות חדשה קמה, גאה, חפשית, מורדת. מלחמה לגבורת הרומן, לשרה בת-הכפר הרכה, עם סביבתה החדשה, עם הכרך, עם הגמנסיה הזרה, עם חברותיה המתנכרות, עם העולם, עם החיים. נלחמת היא על שמה היהודי, על שם אביה, על מאכלות כשרים, על שמירת שבת, על תשעה באב, על קדוש לבנה. נלחמת היא עם נפשה, עם אהבתה, עם חלום-חייה הראשון, עם כל אשר ספגה מן העולם הזר, מן האידיאלים החדשים. מתכנסת לתוך עצמה, שבה אל מקורה, מידבקת בעמה, חוקרת עברו וחותרת אל עתידו. התמכרות גמורה לאידיאלי הלאום, עבודה קדחתנית, עקשנית, מסירות בלתי-פוסקת, חינוך העם, הכשרת הלבבות, מהפכה בסביבה האדישה. כוחות חדשים נמשכים לעבודה, מתפתחת תנועה, מזדעזע העם. ועל הכל מנצחת שרה. חברותיה נספחות אף הן לתנועה, והיא את בחיר לבה מצאה. את הנאמן לאידיאלים, את המורה, המדריך, המשפיע. ולסוף – לאוּת, אכזבה, עצבון. נשארת היא יחידה במערכה. חברותיה עוזבות אותה אחת-אחת. זו נשאת לאיש ונעשית עקרת-בית, זו גולה למקום אחר ועובדת לאלילי-נכר, והאחד, השריד הנאמן, אף הוא נתפס לאידיאלים אחרים, צרו לו פתאום תחומי אומתו, ושאף למרחב, לתיקון עולם… גאה, פצועה, יחידה, נשארה שרה נאמנה עם עצמה, אך לבדה, לבדה…

גיבורת “לבדה”, היהודיה החדשה, נשארה בודדה גם במחנה שלה. רחוקה מאבותיה בני הדור הישן, שלא הבינו לרוחה השואף לחדש, ורחוקה גם מן הדור החדש, שבתוכו חיתה, כי דבקה בישן. תהום זו שבין הדור הישן, השקוע כולו בעבר וכבול במסורה, ובין הדור החדש, המתפרץ אל חיים חדשים, היתה עילה ראשונה לעבודתו הספרותית של קבק. זה היה הנושא למאמריו הראשונים, שנדפסו ב“הצפירה”, בשנת תר“ס, **”ממכתבי הדור החדש אל אביהם זקנם“**. ואחרי-כן בשורת פיליטונים, **”מן המחנה"**, בעתון “המליץ”, על כל המתרקם ביהדות הדור החדש ועל הניגודים שבינה והין יהדות העבר.

הרומן “לבדה” הוא ההד לפרפוריה הראשונים של תנועת התחיה, ספר זכרון לתקופת-חיים, שהיא חתומה בנפשנו, מובלעת בדמינו. דמויות חיות עולות מבין הדפים. נדמה שגבורי הרומן וגיבורותיו כבר מהלכים כאן על פני האדמה הזאת, אדמת ישראל. ואולי גם כאן הם בודדים, איש-איש עם חלומו, איש-איש עם נפשו…

ב

התהום שבין האבות והבנים עמוקה עוד יותר ברומן השני של קבק: “דניאל שפרנוב”. הימים ימי המהפכה הראשונה ברוסיה, ימי האכספרופריאציות, השביתות, הפרעות, ההגנה העצמית, הסוציאל-דמוקרטיה, ה“בונד”, הציונות, המפלגות והמריבות, ימי הויכוחים הנצחיים.

“איני יודעת כיצד אבאר לכם, – טוענת ניקה, פַסלת צעירה, המשתוקקת לחיים ולאמנות – חיי עמנו, מבינים אתם, חיי עמנו אינם אלא… ויכוח! ויכוח שאינו פוסק”…

אך דניאל שפרנוב, זה היהודי “העצוב והגאה”, הנושא בלבו את גאותו ואת תוגתו, הוא ידע שהיא עצמה ה“דרמה”, היא בת הגביר רבינוביץ, הנמנה אפילו בין הציונים שבעיר, ומעמה אינה יודעת כלום. היא, האמנית היהודיה, בוחרת סמל לפסלה “יחף” רוסי… ניקה נמשכת לניקו, זה הגוי מן “החברים” הסוציאל-דמוקרטים של אחיה. מרגישה היא בו את המוצק, את האחיזה בקרקע, את השרשיות, את זה שיש לו בית-מולדת, בית-אבות. ומה יש לה? לא כלום, לא כלום. רק ריבות בבית. רק ויכוחים בלי סוף. אביה טרוד תמיד, בהול על חייו, על ממונו, ככל ה“בורז’ואזיה הקטנה” היהודית, שפחד הפרעות בעיניה ואימת הבנים המורדים עליה. אחיה האחד, מראשי ה“בריונים” בעיר מורד במלכות, והשני, נטול-רצון, רפה-ידים ונכה-רוח, עייף מחייו, מעמסה על עצמו, הולך לאבדון, לשמד…

ואיך יתיחס אל “בעלי-הבתים” הללו, שגידלו בנים כאלה, שאבדה מהם כל הכרת-ערך עצמית, כל גאוה לאומית? אינם כדאים הללו לירושת אבותיהם, אותם “היהודים הגאים והיפים, שנשאו על כתפיהם את יהדותם בגאוה, באהבה רבה ובסבלנות נפלאה”. ובני “המעמד הבינוני” שלנו ניתקו בידיהם את כל החוטים והקשרים שבינם ובין בניהם. לא מסורות לאומיות, לא שפה לאומית, לא רגש-כבוד הביאו לבנים. ומה תימה, אם אלה הולכים מעמהם אחד-אחד? “לא, אין אתם יהודים!… – צועק אליהם בבוז שפרנוב, באחת מאספות ההגנה העצמית – אין אתם יהודים!.. רק מרפיון-לב אין אתם מוסרים לשמד את בניכם בידיכם! פחדנים נבזים אתם!.. בניכם מונעים את עצמם מהגן עליכם, ה”אכספלואטטורים“, מפני הפורעים, ואני אומר לכם, שהפורעים היותר גדולים ביהדות הנכם אתם, אתם ריקי-הלב ומחוסרי-האמונה. אתם, בני “המעמד הבינוני” שלנו, קברָני היהדות אתם!” – – –

נדמה לי, שבשום מקום עוד לא הובעה כל הזועה שבפוגרום, כמו בדברי שפרנוב אל זליגמן, העתונאי המגוהץ: “אני מתעצב מאוד על שלא היה פוגרום! – הפוגרום הוא אסון גדול. אמת! אבל הפחד מפני פוגרומים שלא היו ולא נבראו – זה יותר מאסון, זה עלבון נורא! ישוה נא בנפשו: הרימו אגרוף על איש, מיהר זה והתכווץ, הצטמצם מתחלחל מפחד, והאגרוף לא ירד… ישוה נא זה בנפשו! וכאן – **אומה שלמה, או-מ-ה ש-ל-מ-ה!”** – – –

מה פלא, אם גאונו של שפרנוב נשבר? כל ימיו נשא את נפשו אל יהודים יפים ב“גאונם וביגונם”, והנה הם מהלכים להם “עלובי עולם”. איזה מעגל-קסמים מסביב ליהודים אלה. נמצא אתה מחוץ למעגל, “הרי אתה רואה נסיכים לבני-פנים, עם אש התוגה השחורה בעיניהם ומשטמת-נצח וגאות-צור כאות-קין על מצחם”… רק נמשכת למעגל פנימה, והנסיכים נמוגים פתאום, ולפניך – “אומה שדופת-לב, לקוית-הרגשה, אומה כפופה, כפופה, כפופה”… ואין מוצא ממעגל הקסמים. רוצה אתה לצעוק, לקלל, לירוק. אך את מי, בפני מי? “הפרצוף, שתשליך עליו רוקך, היכן הוא? היכן הוא פרצוף האומה, שיאדם מבושה?”…

ושפרנוב אינו יודע איך יגן על עצו בפני “מעגל-הקסמים”. אין בו עוד כוח “לסבול ולאהוב”. נזכר פתאום באקדח-כסף קטן, שמסרה לו פעם חברה בהגנה, יהודיה מסכנה וסובלת כמוהו, ואמרה לו בשעת מעשה: “זאת היא ההגנה העצמית היותר טובה”…

באותו מעגל-קסמים מתפתלת גם שרה, אותה שרה מן “לבדה”, אשתו של שפרנוב. עייפה היא מסערת חייה, מעבודתה הציבורית, מאכזבות אהבתה, מטרדת המטבח, מן הטיפול בילד, מקרירות בעלה, מעצבותו, משתיקתו, מבדידותה, בתוך כתלי דירתה. ימים, לילות, לבדה, עם תינוקה, עם דפיקות לבה, עם צערה המעיק, עם פירורי-חלום על חיי-נשואים למופת, על “עבודה משותפת” עם ידיד חייה, על הליכה יחד אתו שכם אחד “אל האידיאל”. עכשיו ה“אידיאל” הוא, שלא ימצאוה הפורעים יחידה בביתה, שלא ירטשו את בנימין שלה בעריסתו, שלא יתקעו מסמרים במוח תינוקה… מנוחה, מנוחה היא רוצה, מעט שמחה, “לנוח קצת על שמחתה בבנה”. אולי צדק שפרנוב: אמיצה היתה, בעלת מרץ, בעלת אופי, ועכשיו היא עייפה כמו האחרים, יהודיה פשוטה וחלשה, ככל היהודיות… סובלת שרה, סובל שפרנוב, סובלים כל אלה שמסביב, כולם מתפתלים באותו מעגל-קסמים, או כל אחד במעגל שלו. הכל עייפים, הכל נכספים למנוחה. מנוחה, בשעה שהחיים מלחמה? מנוחה, בשעה שעליך לעמוד בשורות-המגן? מנוחה, בשעה שאומה כולה טובלת להנאתה בתוך הרוק?…

עגומה האגדה על בן-המלך המכושף, אשר שכח את אביו ואמו ואת ארמון המלכות, והתרגל לחיי עוני ובוז, לישון על הקרקע, ללבוש קרעים, לאכול לחם-ניקודים, ללקק עפר רגלי המכשף. רצה הלז לעורר בו צער-נסיכים, יגון-מלכים, וכל העינויים וכל הבזיונות לא הועילו. לא זכר בן-המלך כי בן-מלך הוא. עמד המכשף ופרש פתאום לעינו את הפורפוריה שלו. נרתע בן-המלך, פרצה געיה מפיו, ובעיניו הוּצת זעם-מלכים…

ג

רק קָצֶהָ של הפורפוריה שלנו זעזעה אַיָלה כרמלית לפני הפַסל זינר, ברומן “נצחון”, ונזדעזע בו האמן-המלך, המנצח, המנצח את עצמו. נערה שחרחורת, כמעט פרימיטיבית, חסרת-נימוסים, נעדרת-תרבות, התפתחות אסתטית, אך פשוטה, ישרת-קומה, גלוית-עין, נתגלגלה מפלשתינה לברלין, והיא חוללה את הפלא. ריח ים וריח אדמה הביאה אתה אילה כרמלית. כולה גופה, שמה העברי, העברית שבפיה, עמידתה הגאה, דיבורה החפשי, תשובותיה המהירות, הערותיהם הפשוטות, פשוטות עד כדי חוצפה, אך ברורות, שנונות, חותכות כאיזמל, הטילו סערה בחבורת האמנים שמסביב לזינר. כהתגלות חדשה היתה לכולם. “יהודיה, יהודיה מארץ-ישראל הנני!” פשוט וברור. למה כל הפזמונות של המבקר בכרך על הגניוס האוניברסלי, על טשטוש הגבולות, גבולות עמים, גזע ודם, לפני האמן? למה כל הכרכורים הללו? כמה נבער כל זה וריק. גם לאמן נחוצה “תעודת-לידה” – מלגלגת כרמלית. תעודת-הלידה שלה כשרה… האחרים מתפתלים במעגל-הקסמים. מעמידים פנים כאזרחי-העולם, והעולם שואל למולדתם. כרמלית מספרת על חיים חדשים, חיי יצירה, חיי עמל, מסירות וקרבן. נצנוצי-זיו מארגמן הפורפוריה העתיקה אשר לישראל ניתזים מעיניה, קורנים מדבריה, דופקים על לבות הנסיכים המכושפים ממשפחת ראט המתבוללת, על לבה של בת-המלכים השבויה ניקה, ידידתו הצעירה של דניאל שפרנוב. עדיין היא מתלבטת בתוך מעגל-הקסמים שלה עם ניקולי הגוי, בעלה, ועם ילדיה, ועם חלומות-האמן שבה. כרמלית הביאה לה דרישת-שלום משרה שפרנוב, מורה במושבה בארץ-ישראל, ומבנה הצעיר, בנימין, שומר בגליל. כל זה חדש ועתיק, משונה, מוזר, ואף-על-פי-כן פשוט, בהיר, ברור. זינר הפסל, יוצר הדמויות העממיות של אגדות גרמניה, קרימהילד, ולוֹרליי, עמד פתאום על הפגימה שביצירותיו. כל הימים התריע בכרך באזניו על הנצחון הגדול, והוא הרגיש שחסר משהו ביצירותיו אלה, שהכל מתפעלים מהן, משהו בלתי-נתפס לו לעצמו, פגם המענה את נפשו, ואינו יודע מהו. כרמלית גילתה את הפגימה היסודית. “הוא חסר כאן, אדוני זינר, הוא עצמו!”… כך, כך, הוא עצמו שם, בפסלים ההם, החבויים בסטודיה שלו, בקרן זוית, “סוגיא חמורה”, “נרות השבת”, בהם צרורה נשמתו, בזקן ובזקנה, שמהם נמשך אליו השפע, שממקורם כוח יצירתו. הנה “תעודת הלידה” שלו.. האמן-המלך הכיר את עצמו. יום אחד ירד פטישו על השיש הלבן של קרימהילד ולורליי. הזיו הזר נופץ לרסיסים. נופץ מעגל-הקסמים… הפסל נטל את “הזקנים” שלו, ויצא אחרי כרמלית, אל ארץ-ישראל. האמן ניצח את עצמו. המלך-האמן יצא לדרך החופש והנצחון…

את הפורפוריה של מלכות ישראל נפנף לפני עמו גם שלמה מולכו בשעתו. הטרילוגיה של קבק, “האהבה”, ה“אמונה”, “הקרבן”, מגוללת את פרשת העינויים של קדוש מופלא זה. נזיר החיים, דון פירס מליסבונה, שפרפר כל ימיו במעגל-הקסמים שלו, ששאף לחרות מעצמו, שרצה לנער מעליו את כל “הקליפות”, למצוא את נפשו שלו, למצוא אלהים חיים. חניך הנזירים, חניך השתיקה והצלב, חניך המערה והאימה, המסתורין והיסורין, סוד אבות וחָבלי משיח, נקלע בין עכוּ"מיות ויהודיות, מטולטל בין רומא וירושלים, נשמה בין גופים בליסבונה וגוף בין נשמות בצפת, נכסף אל עצמו ובורח מפני עצמו, מראה חזון-מלכות לעמו וקצר-יד מהושיע. קורא לפדות ויושב בכלא, נשרף יום-יום בלהב נשמתו ומעלה גופו על המוקד. דמות מלכותית, גלומה בפורפוריה המשיחית, עולה משלושת הספרים “שלמה מולכו”, דמות המעונה הגדול ונזר הקוצים לראשו, “נזר הקוצים אשר לישראל”…

ביד אמן גולל קבק ברומן זה יריעה רחבה של חיים מסובכים, נפתולי תקופה ונפתולי אדם, מן הימים שבהם התמוטט העולם הישן ובצבץ מן החרבות העולם החדש, הימים שבהם גילה לעצמו בחרדה, וַסקו די-לוּפץ, ידידו של פירס-מולכו, כי “אין עוד ארץ, אין כבר מרכז העולם”… הנימוסים והתככים בחצר המלכות בליסבונה ובין כהני ישוּ חסידי האינקביזיציה, האהבה והיסורים של ג’וליה הנסיכה-הנזירה, חיי האנוסים, הדמות הקדושה של הזקן פרדיננד – “פרץ נע-ונד”, ביתו של דון הנריקץ, טיפוסו של דוּארטוֹ די-פאַס, השואף לשררה בפורטוגל ומבקר בסתר את דוד הראובני, שמא חבויה באמת אצלו הפורפוריה של מלכות ישראל… צפת של המקובלים, של ר' יוסף קארו, שלמה אַלקבץ, המשורר ישראל נג’ארה, צפת של “שבת מלכתא”, צפת הלבנה, הזרועה בהרים, הנופלת לפעמים “מאיגרא רמא לבירא עמיקתא”… נשמות ערטילאיות ולבושים גשמיים, קדושים מפרפרים ביסורי חטא, עובדים צנועים וצדיקים נסתרים, נשים אומללות ואברכים מטורפים, “דיבוק” וסגולות. תפילה ואמונה, אהבה ותשוקה, חולין וקדושה. מראות-נוף ותמונות-הוד: צפת והריה, השחר על ראש העצמון, הגליל המתגלה, תפילתו של ר' ישראל נג’ארה, קבלת-שבת, החיים בטחנה, מותו של דון הנריקץ. ואחרי-כן – רוּסהיים עם יהודיה. אוירה של רדיפות, גזירות ו“שתדלנות”, ר' יוסף איש-רוסהיים, “מושל היהודים”, שבתי האילם, שהורד מעל התליה, וצוארו נטוי תמיד, מוכן לחבל… יקותיאל פרנקפורטר הפרוש, המסור ללילית… פרידלין, בתו של ר' יוסף, בעלת-הגאוה, הכוח העצור, המרץ ההולך לבטלה, הארוסה לחתנה, ולבה בל עמו, שנטמאה במגעו המזוהם של יקותיאל המטורף, אכולת כוסף ויגון, יסורי געגועים ואהבה. דבורה הצעירה, המוטלת במיטתה, נכת-רגלים, חזקה באהבתה ובאמונתה, קמה ממיטת-הדוי ונושאת בקדושה את דגל-הגאולה, דגלו של מולכו. היהודים הפשוטים, העמלים האומללים, שעזבו עסקיהם וטרדות ביתם, ומוכנים ללכת לארץ-ישראל. ילדי רוסהיים, שכבר יצאו לדרך… תמונות טרגיות, נוגעות עד הנפש, רווּיות צער הגלות, כאב המשיח ויגון האדם.

ד

קבק רואה את שלושת הרומנים שלו, “לבדה”, “דניאל שפרנוב”, “נצחון” כחזון הגאולה, “טרילוגיה” המקיפה את ימי הדור האחרון, שהתחיל בימי עלומיו של המספר ומסתיים עכשיו עם יובל-החמישים שלו. הרומן “לבדה” הוא “מזמור שיר יום הגאולה”, שחר התנועה לפדות ולתחיה, תקופת האידיאליות הרומנטית הציונית, הפרפורים הראשונים של נוער משתוקק לחיים עצמיים, לאומיים, חיי חירות וכבוד. “דניאל שפרנוב” – ספר ההתלבטות, האכזבה, היאוש, המרידה, ההתאבקות עם הקפאון שמסביב, עם רפיון-הידים ונמיכת-הרוח. “נצחון” – תקופת ארץ-ישראל המתפשטת בכל הארצות, התגברות התנועה הציונית, התעוררותה בין חוגי הנוער האינטלגנטי במערב-אירופה, נצחונה של האידיאה על החומר, של החיים והתנועה על הקפאון והאינרטיות, נצחונו של אידיאל אנושי ולאומי. “העם ניצח את עצמו”…

איני יודע אם השם “טרילוגיה” הולם את שלושת הרומנים הללו. אמנם, כמה מן הנפשות אשר ב“לבדה” חוזרות ומופיעות ב“דניאל שפרנוב”, ואחר כך ב“נצחון”. אך ספק הוא, אם יש הכרח בהמשך זה. ניקה ב“נצחון” יכולה להיות גם אחרת, לאו דוקא זו מ“דניאל שפרנוב”, אין הקשר שבין הגבורים החוזרים ברומנים, קשר של התפתחות מוכרחת. אפשר לשנות את שמותם, להשמיט הדי הזכרונות המקשרים אותם אל העבר, ושום דבר לא ישתנה. אנחנו נבין את הנפשות כמו שהן, גם בשמות אחרים, מכיון שסבך הסיפור, הסביבה והעלילה נתחלפו, ונושאים בהכרח חותם זמנם ומקומם. אין זה משנה את פרצופם הכללי של הרומנים. הם באמת הדה של התקופה, מקיפים חייו של הדור, דור ראשון זה לגאולה, ומי יודע אם אחרון לשעבוד… קבק חותם בסיפוריו אלה את תמונת הדור על לבטיו, חולשותיו ותקוותיו, כשלונותיו ונצחונותיו, יסורי היחיד ויסורי העם.

בן-הדור הוא גם ב“שלמה מולכו”. לא מקרה הוא, שבעת-ובעונה אחת עם רומן זה הופיעו גם בלשונות אחרות, כאילו נדברו הסופרים יחד, סיפורים, דרמות, מאמרים, שירים על אותו נושא, וביחוד הרומן “דוד הראובני” למכס ברוד והדרמה “היהודי של האפיפיור” (שלמה מולכו) לאדמונד פלג. קבק אמן לקלוט רשמים ולצרפם יחד. כל סביבה, שבה חי, נתרשם, נתנה לו חומר לרומן או לסיפור חדש. רוסיה – את “לבדה”, “מעל המגדל”, “דניאל שפרנוב”, קבוצת סיפוריו, ה“מעפיל” והנותרים; קושטא – את “נאַנו”; ברלין, הסביבה האירופית, את “נצחון”; ג’יניבה, שבשוייץ, את “אהבה”. מחיי ארץ-ישראל עוד לא יצר את הרומן שלהם. ארץ-ישראל נתנה את הטרילוגיה “שלמה מולכו”. האם לא הספיק המספר, מהיר ההתרשמות, לקלוט בתוך נפשו את פרפורי היצירה הרוטטת לעיניו? קבק אוהב את הנשימה העמוקה, את היריעה הרחבה. אולי, כאן, על-יד מקורות הגאולה, רצה לחשוף את מסתרי החזון הגדול של הפדות, והפליג למרחקי הימים, בראשית התנועות המשיחיות, שטיפחו את חזון הדורות בעם. בכל רומן היסטורי טמון מוקש למחברו. “שלמה מולכו” היה אבן-בוחן לקבק. אולי רצה לנסות את כוחו? קבק יצא בשלום מן המוקש. תקופה שלמה הצליח ליצור מחדש, רקמת מעשים ואישים וחיים, שהכל בה מסכת אחת, אחוזה, מלוכדת, מאוחדת. רומן זה הוא בודאי “נצחון” למחבר.

קבק עומד לסיים רומן חדש מחיי הארץ, “מוריה וגולגולתה”. בשם עצמו יש מריחו של “שלמה מולכו”… מחכים אנו ליצירתו החדשה. נקוה, שהיא תשלים את נצחונו.

---

דוד שמעונוביץ (לחצי יובל שירתו)

מאת

חיים הררי

יש אשר מכל שפע הברכה אשר יעניק לנו משורר, ישאר בנשמתנו רק נטף אחד, שחדר בשעתו לנבכי הויתנו, ועלה משם תמיד, והזהיר לפנינו כמרגלית טובה בכתרו של המשורר. יש אשר ממאות השירים אשר למשורר גדול, ירננו בנפשנו רק קטעי שיר, ולפעמים אך חרוזים אחדים, צלילים בודדים, והיו לנו, בהגותנו במשורר, כשיר-היחוד שלו, כהד כל שירתו, כניב לבבו. משירתו האדירה של ביאליק, הידועה לי כולה, כולה, הומים בלבבי תמיד, ברגע ראשון של יחוד עם המשורר, רק שני פסוקים: “הכניסיני תחת כנפך…” “צנח לו זלזל על גדר וינום…” בהגותי בשמעונוביץ, ולמרות הכירי את כל שיריו, מזמרים ראשונה לפני תמיד שני חרוזיו:

הִנּוֹ תוֹעֶה בֵּין הַצוּרִים, הִנוֹ נִתְקָל בָּמוֹ.

הוּא הָאַחֲרוֹן. קִמְטֵי מִצְחוֹ סוֹד הַמָּוֶת שׁוֹמְרִים…

האם יש בזה רק רושם ראשון? השיר “אחרון”, שראה אור ב“המעורר” של ברנר, היה הראשון, שבו נתגלה לי שמעונוביץ במלוא קומתו. שיריו הבודדים, שהיו נדפסים עד אז בעתונים ובמאספים, לא נגעו בי. עם השיר “אחרון” נפתח לבבי לקראת המשורר. מאז אני כולי קשב לשירתו. מאז אני מלווה אותו באהבה ובהערצה על דרכו, דרך-המכאובים של ספרותנו, כי לא על שושנים יתהלך משורר עברי זה עשרים וחמש שנה…

ימים רבים הייתי מטעים לעצמי, ברגעי בדידות, את הבתים העגומים, המַשרים רוח כהה ומערפלים את מבט העינים בצעיף דק, מרטט, דומע, וממלאים יגון-יתמות את הלב. עם ערב, עת “אור וצללים יתעו” בין סלעי עיבל וגריזים, יתעה האחרון לשומרונים, וגזרת הכליה בעיניו. האחרון הנהו לשלשלת-דורות ארוכה. עמו ימוּת דורו. עמו ימות כל זכר למסורת-קדומים. עמו תמות כל שארית לדורות רבים של חיים ויסורים, תקוות ואכזבות, של קרב ואהבה.

וְלֹא יִגְנֹב עוֹד הֵד הָרִים צְלִילֵי שִׁירַת שֹׁמְרוֹן,

וְלֹא יֵדַע אִישׁ לְעוֹלָם, אֵיךְ שֹׁמְרוֹנִי שׂוֹחֵק,

וְלֹא יֵדַע אִישׁ לְעוֹלָם, אֵיךְ שֹׁמְרוֹנִי אוֹהֵב,

אֵיךְ שֹׁמְרוֹנִי מוֹרֵט חַרְבּוֹ, אֵיךְ שֹׁמְרוֹנִי בּוֹכֶה…

שמעונוביץ היה היחיד בשירתנו, ועודנו היחיד, שחדר לצער העמוק של שבט-אחים ההולך וכלה לעינינו. אין זה רק צער על ענף הנגדע מגזע המשפחה. צער-עולם הוא על חיים ההולכים ונמקים, על סבל אדם אשר ישָכח, עמל דורות אשר ימָחה יום אחד, משמרת אבות ובנים אשר תחדל פתאום ולא יזכרנה איש לעולם. “כתב הקדומים נדעך…”

השיר “אחרון” הוא כבן-לואי לכל שירתו של שמעונוביץ. אותה העגמה אשר בו, אותה הדממה ואותם הדמדומים, אותה הרגשת הבדידות ועצבות העולם, אותו יגון השקיעה וצער הגסיסה שקועים ברוב שיריו. ויחד עם זה נחתמה בו, לראשונה, הברית בין המשורר ובין הארץ. כאן מתגלים לפני שמעונוביץ, לראשונה, מראות הארץ, מראות דמיונו אמנם בנכר, אך כנים ונאמנים, כי חתומים הם בחותם האמן. לא ב“שירי לאום” שדופים, לא ב“השתפכות נפש” באנאלית של חיבה סתמית לציון בא אלינו המשורר, כי אם חדר מיד לפרובלימה אנושית ולאומית כאחת, לאחת השאלות הכואבות מאוד, ויחד אתה הוא חי את הארץ ורואה את מראותיה, את דמדומי שמשה ואת קדרות הריה, מקשיב לצריחת נשר ולשירת עֵנב. “על חלמיש תשב נערה ובעיניה יגון”, על דלת בית-חמר ערירי. “עז רעבה תגעה מרה”, ובהרים יגוע “האחרון”, השומר האחרון לנחלת קדומים…

“עצב טמיר לן בדמי נשמתו” של המשורר. מן השיר הראשון ועד האחרון, בכרך שיריו, מלפפת אותנו תוגה חרישית, מתוקה ומכאיבה גם יחד, תוגת בין-השמשות היורדת עלינו פתאום, וריסי עינינו עוד תלויים בזהרורים אחרונים נמוגים, ונפשנו כבר שבוית עלטה ודממה. כבר בלָעָנו החדלון… שמעונוביץ איננו מן העליזים. צהלת שובבים לא הרנינה את ילדותו. עודנו נער, וכבר הוא יודע: “שָוא הסאון ונצחי הוא רק דמי המות…” בן חמש-עשרה – שש-עשרה הוא כבר בוכה “על אבדן התקוות, על אבדן הנעורים…” יאוש נעורים זה מתמיה. דומה שאין כאן אלא השפעה ספרותית, הד צליליה של התוגה הלרמוֹנטוֹבית בשירה הרוסית. אך ההרגשה של בדידות וצער העולם הולכת ומתגברת בשיריו. היא נעשית עצמותו של המשורר. יגון השקיעה בעיניו. “אני בן הצללים, ושירי – שיר שקיעה…” אם יצפה לאופל ואם יתפלל לשחר, יתאבל עם העולם כולו. “עם פצעי העולם אז כואבים פצעי ורועפים דמעי…” הרגשת ההויה חיה ועֵרה בקרבו. עם שקיעת החמה מתעורר מכאוב אהבה בלבבו, אהבה אל כל היקום. מיתרים נעלמים נמתחים מנפשו אל כל כנפות ארץ. “התבל היא כולה, אדמה ושחקים, אֵם אחת אוהבת, וגבול אין לאהבה”. עם התעורר האביב מתעוררים בו כל “פצעי עלומיו”, והוא נכסף אז לחבק זרועות עולם, והוא כולו “נסער מחשק תעלומות” להתמזג עם “כל אדמת אלוה”, להיות רגב מרגביה, לַהֲניבה בלשדו ולהריק אליה את כל אִשו. אך – “הנה הוא גם פה העצב הגדול!..” תוסס בו צערו של עולם, מן הצער הבוער בעיני הקוף, שהצועני מרקידו, ועד צערו של החרגול ההומה גלמוד “בין דשאי ערוגות עזובות”, היודע וחש את קצו הקרב, “כי אין עוד תקנה עולמית…” ואם יתוּר לו המשורר “מנוס בין ארבעה כתלים”, ואם יתע בערבות “ישימון”, או יטולטל “מים לים” וירחיק “נדודים”, יינק תמיד מנשמת העולם, "מעין כל הנשמות, יינק ממנה את מכאובה ויתפלל לתיקונה:

וְלֹא עַל נֶפֶשׁ-בֵּיתוֹ, נֶפֶשׁ-אִמוֹ,

וְאַף גַּם לֹא עַל נֶפֶשׁ עָם וָעָם –

עַל מַדְוֵה נִשְׁמַת-תֵבֵל יֵבְךְּ נְאוּמוֹ

וּבְעַד תִּקוּנָהּ יִיצַק לַחַשׁ חָם…

שירת שמעונוביץ היא אנושית, עולמית. הליריקה הנוגה שלו טווּיה מנימי נפשו, אך נמתחות אלו ממטוה ההויה. תפיסתו ריאלית, ובן-רגע היא נהפכת רומאנטית, ספוגת געגועים טמירים וערפלי יגון. “חרק מַשוֹר ונדם…” ועם המשור שנדם פתאום, עם נפול הערב, נשתתק העולם כולו. נמחקו הגבולין. אפס קודר מסביב, ובקרבו שם אָרבו…" הנה “הקיץ הגוסס”. מתוך שלוה של עבודה ומתוך הנאה של מילוי-חובה, מוטל הקיץ אין-אונים, כבעל-בית הגון הגווע במנוחת הנפש, מתוך הרגשה שהבטיח פרנסת בני-ביתו לפני מותו. ציור מוחשי, כאילו לקוח מן המציאות הפשוטה. והנה הקיץ. אך צפורת-כרמים ענוגה, הנופלת מתה בעצם מחול הזוהר והאהבה – והמשורר ישיר חרש לקיץ אשר מת, “בעצם הדרו, שותק, עייף מנגוהות ורננים”, והוא יקריב לו “קרבן תוגה…” בבת-אחת נמצא המשורר עם החיים ומעבר לחיים. הממש נעשה דמיון, והדמיון ממש. נפשו אחוזה בחוטי ההויה, אך אורגת היא אותם מחדש והיו לרקמת חלום ומציאות גם יחד:

וּמֵעֵבֶר לַחַיִּים וּ שְׁאוֹנָם

חָבוּי, נִבְדָּל בֵּפְסָגוֹת וּתְהוֹמוֹת,

אֲנִי קוֹלֵט אֶת שִׁיר הַהֳוָיָה

צָרוּף, זָקוּק בֱּכוּר הַחֲלוֹמוֹת.

ומכאן שניות, סתירות וניגודים בנפשו של המשורר. מכאן הרגשה של תלישות וגֵרוּת בעולם. בעצב ופחד חוקרת אותו הנערה מיהודה: “באביב וקיץ נבלת, בסתו שבת לתחיה?..” חידה הוא בעיניה, וחידה בעיני עצמו. הנה נוגעות שפתיו בכוס האושר, וממנה לא ישתה. “בנפול השלג”, בתוך אנדרלמוסיה של “מחול לבן”, כשהעולם כולו חי וצוהל, ישיר הוא “שיר חדלון, שיר קפאון…” בנכר, בגולה, ב“ארץ הצפון” יתגעגע על “ארץ המזרח”, ובארץ החום יתגעגע על “ארץ הצפון”. “את שתיהן אהב, ושתיהן לו זרות…” בפטרבורג יברך את “נוף החלום”, את הירדן ואת השרון, ובעין-גנים יברך את הנֵיבָה, ונפשו תצא אל מראות חורף… כל ימות הקור הוא עֵר ומצפה לבשורת האביב, ובעת הקיץ העולם הוא נרדם… לילות על לילות הוא מחכה לקול ה', ובקראו – והוא ישן… קשורה למציאות וניתקת ממנה, מעורה בהויה ונמלטת מתוכה, מתלבטת נשמת המשורר בפקפוקיה, בין “ששון הפריחה ויגון הכמישה”.

וּמַחֲשַׁכִים וּנְגוֹהוֹת עִמָּדִי,

קִפְאוֹן יֵאוּשׁ עִם לַהַט מַאֲוַיִים…

וְלֹא אֵדַע מִי עוֹמֵד עַל יָדִי:

הַמָּוֶת אוֹ אוּלַי הַחַיִּים?..

זה הנער הרציני, חניך ליטא המשכילית, בעל המצח הגבוה, שבקמטיו נשמרו כובד-רוח וקפדנות למדנית, אשר החל את שירת חייו בתוגת “בין השמשות” לא ידע את שיר התאוה ואף לא את שיר האהבה. רק אחדים בין כל שיריו מוקדשים לנערה ולאשה, ואף בהם יש מכיבוש היצר… אין הוא יכול לשכוח, אפילו בלהטי מאוייו, כי זו המפרפרת “תחת סופות נשיקותיו” היא “לילית, בת-השחת”, וכי “השטן שולח לו לשון בוערת” מן הזוית… כשהוא מבקש מן הנערה בכרם: “עתה ספגי עסיס חמדת ימי ומיין נעוריך שכריני!” אין הוא “שכור” דיו, עד כדי שכחת החושים וטשטוש התחומים. עוד יש לו שהות להרהר ולשוחח עם הנערה: “ובמופלא ממך אל תדרושי…” מאליו עולה ושורף הלהב של נעורי שניאור: “כך נושקים אצלנו…” שמעונוביץ הוא מן המתאפקים, מן הכובשים את עצמם. “משא יהדותו בנפשו” מעיק עליו… וגם שפע המחשבה מכביד. שכלו ורגשו פועלים יחד. ההגיון המנתח והדמיון הסוער מתאבקים זה עם זה. התשוקה אמנם נכבשת, אך הכבוש צפון בלב. אש הנעורים לא תכבה. שפעת כוחות מצטברת בלב המשורר:

– – – זָקֵן הוּא מוֹחִי,

אוּלָם בִּלְבָבִי שָׁמוּר עוּד כֹּחִי,

גְּדוֹלָה וְזָכָּה אֵשׁ אִבִּי

ואמנם שמר את כוחו. עצם כוחו של שמעונוביץ נתגלה בארץ. כאן מצא את עצמו. כאן, כאילו נולד מחדש. עוד בשנת תרס“ט, כאשר עלה בפעם הראשונה לארץ, כבר היתה רוח אחרת אתו. ההרגשה של “גר אני עלי אדמות” כאילו ניטלה פתאום. המגע עם המולדת נפח בו נעורים חדשים. צליל ששון עבר על מיתרי כנורו. הארץ נתגלתה לו כאהובה ישנה שחכתה לגואלה. הוא מצא סוף סוף על מי להערות את כל האהבה הגדולה שנשמרה בלבבו שנים על שנים. ניצת-שקדים לבנה פרחה בשיריו. “בת-העמקים” לימדתהו אהבה ועלומים: מנשימתה הזכה, הברה, פרחו שנית בי ציצי הנוער…” פסקה התלישות. אדמת מולדת הורגשה מתחת לרגלים. הרגשת “שלי” נתעוררה:

מִמֶרְחַקִים עַל כַּנְפֵי הַדְּמָמָה

נִשֵׂאת הֶמְיַת יָם אַרְצִי הַ סּוֹעֵר…

מאז היה שמעונוביץ למשורר הארץ. מ“שירי הים” של יהודה הלוי עד “מים לים” של דוד השמעוני לא היו שירי-ים בספרותנו. אולם שירת הים של השמעוני עשתה את דרכה הפוכה משירת הלוי: מן המזרח אל המערב. “מים לים ומארץ לארץ אבלע זה ימים ושנים…” שוב הרגשה של גלות ונכר, שנים של יסורים ואימים. נדמה לי שעוד לא הוּשרה אצלנו שירת תשוקה וגעגועים, שירת בן המתרפק על אמו, שירת דוֹד המתנפל אל חיק רעיתו, כקריאה הדווּיה והרווּיה רוך ודמע וכוסף: “חממיני, חמה, חממיני!…” בשנת תרפ"א חזר שמעונוביץ אל המולדת. מאז הוא כולו שלה, כולו שלה.

האידיליות הנפלאות מן החיים המתרקמים בארץ הן גוּלת הכותרת של שירת שמעונוביץ. אנה נעלמה הרוח הכהה של המשורר כבַד-היגון? נתישרו קמטי מצחו. חיוך קל מרחף על שפתיו. הומור טוב ובריא מהלך בין שורותיו. ציורי טבע מקסימים. הסתכלות חיה וחדה. אוזן קשבת לכל צליל חדש בנגינת ישראל על אדמתו. ועל כל אלה פשטות מפליאה, בהירות סגנון וצורה, שלא היתה כמוה בשירתנו עד היום.

עוד שפע עושר לשמעונוביץ. עוד יש ויש לדבר על שיריו התנ"כיים, על “שירי החרבן”, על “אשת איוב”, על "אגדות צפת על רשימותיו “בחשאי”, ועל כמה סוגים בשיריו שיש בהם מן החידוש בצורה ובמשקל, בחרוז ובסגנון. אך הן אתנו המשורר, ועוד נשוב אליו. באחד משיריו יתאונן:

יָדַעְתִּי כִּי עַמִי לֹא יַעֲנֹד לְרֹאשִׁי עֲטָרוֹת

שִׁירָתִי לוֹ זָרָה וּלְבָבוֹ לֹא יַעַן לִצְלִילָהּ…

תלונת חנם היא, אולי חטא המשורר לפנים. הארץ רצתה את עווֹנו. האידיליות אשר נתן לנו בשנים האחרונות כיפורים הן לו. “מלחמת יהודה והגליל”, “מלחמת הב' הדגושה והב' הרפויה”; “מחלוקת התימנים על ‘היורה’, אימתי ירד אשתקד ואימתי לפני שנתים”; “ביער בחדרה”, “יובל העגלונים”, “לקט”, “בדרך”, – כמה חן ותמימות, טבעיות ובריאות בפואימות אלו. אבני-נזר הן בראש העם המחדש את חייו על אדמת אבותיו. אשרי המשורר אשר מצא את ארצו, ואשרי הארץ אשר מצאה את משוררה.

---

בעל הפרדס

מאת

חיים הררי

לרבי יהושע חנא רבניצקי –

לשנת השבעים וחמש –

בברכה.

בתולדותיה של הספרות העברית, במשך חמשים השנה האחרונות, שהן מושפעות ומותנות על-ידי התחיה הלאומית, שהניחה יסוד להתחדשות עם ישראל בארץ-ישראל, יש להביא בחשבון כמה גורמים, שלכאורה הם נראים לנו כמקריים, כתופעות בודדות, בלי היקף של השפעה מובהקת, ואף-על-פי-כן רישומם עמוק, בין בתולדות הספרות ובין בתולדות התחיה. אחד הגורמים הללו הוא, בלי ספק, ה“פרדס” של י.ח.רבניצקי.

בשנת תרנ“ב הופיע הקובץ הראשון באודיסה. אפילו שם העורך לא נקרא עליו, רק הוצאת י.ח.רבניצקי”. לא “הקדמה” ולא “פתח-דבר”. אין אפילו שורה אחת על תכניתו של הקובץ, על התפקיד שהוא אומר למלא. “אוסף ספרותי” – את זה בלבד מציין השער. כך, בלי תביעות, בלי הבטחות אלא בפשטות ובצניעות. אולם טביעת-עין ראשונה דיה לגלות תכנית כללית ב”אוסף", כוונת מכוון, מטרה ברורה מחושבת מראש, שהיא הולכת ומתבלטת ביתר הכרה בקבצים הבאים.

ה“מכתב אל העורך”, בראש “פרדס”, מאת אחד-העם, התוָה את התכנית. הלא זהו המאמר “האדם באוהל”: מפנה חדש בדרך העם. “היה אדם בצאתך ויהודי באהלך” – סיסמת דור ההשכלה, כפי שנוסחה על ידי יל“ג, הניחה לכתחילה יסוד של התנגשות בין האדם והיהודי, כפילות משונה, כאילו רק אומות-העולם קרויים אדם, כאילו האדם ב”צאתו" נעשה “אדם” בלבד, מין בריה מופשטת שאין לה אחיזה בחיים לאומיים. “היה אדם באהלך” – זאת היא התורה החדשה, וזאת היא גם תעודתה של הספרות העברית. עליה לחנך ולהכשיר את האדם שביהודי. “האדם באוהל” הוא המניע הגדול, אשר כוחו ותכונתו יתגלו בכל המעשים החיצוניים, וכל זמן שהאדם לא יהיה מוכשר להיות ליסוד חזק אל הבנין החדש, – לשוא נעמול לתת צורה חדשה מתוקנת לחיינו הלאומיים"…

התרנ“ב, שנת צאת ה”פרדס" הראשון, היא שנת מותו של יל“ג. עמו שקעה “שמש ההשכלה”. אחד-העם היה אז “כוכב חדש” בשמי ספרותנו. מאמרו הראשון, “לא זה הדרך”, נתפרסם בשנת תרמ”ט, ואחריו מאמרים בודדים ב“המליץ”. בקבצי ה“פרדס” נתגלה בכל אורו: נתן לנו את ה“פרורים”, את מכתבו השני אל העורך, הוא המאמר “תורה שבלב”, את סקירתו על הד"ר פינסקר ומחברתו, ומאז היה למורה לעם, מתוה לו את שבילו הנאמן “על פרשת דרכים”, מפרה את המחשבה העברית ומחַיה את הסגנון העברי.

יל“ג, יהל”ל, קמינר ועוד, מאחרוני המשוררים והסופרים בדור הקודם, עודם מכונסים בקובץ הראשון, אולם פעמי החדש הולמים בתוקף בין שורות “הפרדס”. מנדלי-מוכר-ספרים חוזר אל העברית, ומשיב לה את כוחה ולשדה ביצירותיו האמנותיות. שלום-עליכם מתחרה ב“סבא”, וכותב בעברית את “דון קישוט ממזפבקא”. לוינסקי הנלבב חוזה את חלום התחיה ב“מסע לא”י בשנת ת“ת לאלף הששי”. בן-אביגדור נותן דוגמא לציור הריאליסטי בסיפורו “הנוחם”. הד“ר שרשבסקי מלמד פרק ב”כוחות הטבע“, בסגנון המשנה, בלשון מצומצמת ומדויקת, לא בלי סיועו של ש”י אברמוביץ. גם אחד-העם וגם י.ח. רבניצקי, י.ח. טביוב וש.ל. ציטרון מטפלים בשאלות הספרות העברית, “הספרות והחיים”, “ספרותנו היפה ועתידותיה”. ח.נ. ביאליק משמיע צפצופו הראשון “אל הצפור”, ומאז צמח ויאדר, ויהי לאדיר השירה העברית.

גם במאמרים צדדיים, מוגבלים לכאורה מצד נושאם, יש מן התכנית הכללית שבמאספו ה“פרדס”: לטפח את האדם שביהודי ולפתח בקרבו את רגש הלאומיות, לשם הכרת האדם שבו ולשם תחית העתיד על יסוד העבר. מנשה מרגלית, אחד הטפוסים המעולים בין עסקני אודיסה, ממפיצי ההשכלה בעם, עומד במאמרו “לשני בתי ישראל”, על הכרח השעה ליסד בתי-ספר לחינוך הילדים במיני הידיעות ומלאכת העבודה, משמשים לכלי-אומנות במלחמת הקיום, ובתי-מדרש להתפתחות רחבה של היהדות וחכמת ישראל"… מאמרו של ש. דובנוב, “נחפשה ונחקורה”, שאינו בעצם אלא “קול קורא” לאיסוף חומר לתולדות היהודים בפולין וברוסיה, מגדיר דרך-אגב את הכוח הלאומי המאחד את רבבות ישראל בכל ארצות פזוריהם. שלושה כוחות הם: רגש המשפחה, התלוי בגשמיות, קרבת הגזע, הכרת הדם האחד הנוזל בעורקינו מימי האבות ועד עתה. רגש האמונה, התלוי ברוחניות, עיקרים דתיים ומוסריים שונים בתכניתם או בצורתם מעיקרי האמונות של עמים אחרים. רגש ההיסטוריה, התלוי בגשמיות ורוחניות גם יחד, ההכרה הפנימית בקשר איש אל רעהו במשך אלפי שנים, עבר אחד, סבל ויסורים משותפים. שני הרגשות הראשונים, של המשפחה ושל האמונה, נתרופפו במשך הדורות, וכוחם המאחד נתמעט. לא נשאר לחיזוק אחדותנו אלא הכוח האחרון, רגש ההיסטוריה, שנעשה הרגל, טבע שני אצלנו, “והוא הוא הניצוץ הישראלי האמתי”… ההבדל היסודי שבין דובנוב לאחד-העם, באותו קובץ של “פרדס”, הוא, שהראשון מבסס את הכל על “העבר”, ואחד-העם מוסיף עליו את העתיד: “עבר ועתיד”.

הגדרת הלאומיות של ישראל היא גם מטרת המאמר “החוט המשולש”, שעליו חתום “העורך”, כלומר י.ח. רבניצקי. החוט המשולש, “אורייתא, קוב”ה וישראל – חד הוא“, שקבעו חז”ל לאחדות כל חלקי האומה הישראלית, הוא אמנם מלכד את כולנו, “ולא ינתק עוד לעולמי עד”. אבל “הקשר הזה יציין את “כנסת ישראל” רק בתור כנסיה דתית בעולם האצילות, ולא כלאום מיוחד החי בארצות החיים”. ועם ישראל הוא “לאום בפני עצמו ככל העמים תחת השמש”. אם אין לאום בלי ארץ, הרי גם ליהודים ארץ, שאליה משאת נפשם. אם אין לאום בלי שפה, הן גם לישראל יש “שפה חביבה שנבראה בצלמו”. המסקנה מכאן: “כאשר נבוא לצייר את התנועה הלאומית, שהקיפה את גבול ישראל, ביחוד בזמן האחרון, ותמשוך בכוחה האדיר כל פינות העם, מאמינים וקטני אמנה, לומדים ומשכילים, אנשי רוח ואנשי מעשה, – אז עלינו לשנות את הקשר המשולש גם בנוסח אחר: ארץ ישראל, שפת ישראל וישראל – חד הוא”. העם, הארץ והלשון, גורל אחד להם. רבי גוונים והפכים שלשתם יחד, דומים זה לזה באופי, בתנאים ובתמורות. הלשון העברית מרובת פרצופים וסגנונים. כשם שבארץ-ישראל – “ים כנרת וים המלח זה לעומת זה, או גם נוגעין זה בזה”, כך גם בספרות ובלשון – “שיר השירים ואָץ קוצץ”, סופרים גדולים וטובים עם נערים בשנים או בדעת, “וגר ארי שבחבורה עם גדיים, שלא יעשו לתישים, אם אף יחיו אלף שנים”… מה הארץ דלה ועניה, חרבה ושוממה, אף הלשון העברית עזובה ונטושה, “עניה היא במקום זה ועניה במקום אחר”… כמוהן כעם עצמו, שחייו אינם חיים, שעשיר הוא ומאושר רק ב“פואסיה”, כלומר בזכרונות העבר ותקוות העתיד, אך עני ואומלל “בפרוזה ממשית”, כלומר בחיי ההווה המלאים הוָֹה על הוָֹה“… גם הלשון עשירה בשירה, ב”פואסיה נשגבה" ועניה ב“פרוזה פשוטה”… לשלשתם יחד יש תקנה אחת: לחזק את הקשר בין שלושת אלה, בין העם וארצו ושפתו, קשר שיהא חי וקיים ככל קשר טבעי. “ובזה גדול כוח הרעיון של ישוב ארץ-ישראל”. י. רבניצקי כבר ראה אז ברעיון הישוב “תנועה גדולה ונשגבה”, אשר תחולל נפלאות בעם ישראל. לא זקנים ולא נמושות צריכים לעלות ארצה, כי אם צעירים, “בעלי חושים ורגשות נעורים, החפצים חיים”, והמה יעלו ויבואו אל הארץ ב“קומה זקופה”, לא לשבת בטל ולשפוך “שארית דמעות לפני שארית הכותל”, כי אם "לעבוד ולנטוע בידים אמונות, בידי חלוצים חרוצים, לגדור את הפרצות ולבנות את הנהרסות, להשיב לעם “את כבודו אשר גלה ממנו ולחדש ימיו כקדם”.

אותו חלום בנין וגאולה חוזה גם יוסף הלוי, זה הספרדי מאדריאנופול ופרופיסור מן הסורבונה בפאריס, בשירו “תקותי בארץ אבות”, “פרדס” ב': “האכר אדמתו גואל, הוא יסיר חרפת ישראל”… רבניצקי אף הוא מתרומם עד כדי שירה בחזותו את בנין הארץ והאומה. חולק הוא על קינתו הידועה של הרמב“ן: “דימיתיך, הורתי, ליולדת, שמת בנה בחיקה והחלב בשדיה למכאובים, ותיניק את גורי הכלבים”… לא ליולדת, שמת בנה בחיקה, דומה הורתנו, כי אם ליולדת, “שנגזל בנה מחיקה ונדח לארץ נכריה”. החלב אמנם למכאובים בשדיה, אבל את האחרים לא היניקה, “כוחה לזרים לא נתנה”… הבן ישוב לחיק הורתו, ואף תיניקהו ותשביעהו כאם רחמניה. “הם, הבנים העובדים (צריך להיות ‘האובדים’, הקלדנית) ישקו אותה, ובה ישוקה גם מוח עצמותם. הם יורידו עליה טל אורות, טל של תחיה, והיא גם היא תזיל כטל, בכל בשרם ונפשם, בכל אבריהם וגידיהם, סם חיים מפליא לעשות, המהפך עם ישיש ונדכה לגוי עצום מלא כח וליח עלומים”… במלים מועטות ופשוטות מבליט הוא את ערכה החיוני של ארץ-ישראל לעם ישראל, שרק בה בלבד “תעמוד לכלל הלאום הצלה עיקרית, הצלה עולמית”. רק ארץ-ישראל בהתחדשה תחדש גם את גופו של העם ותשיב לתחיה את רוחו. “בכל ארצות הנכר לא יהיו חייו ההווים קשורים ואחוזים בקשר חזק ואחיזה תמה עם העבר, אף אין תקוה בהן למוסדות מרכז לאומי בעתיד”. כבר במאמרו זה מתגלה רבניקצי באופיו המיוחד לו במשך כל שנות עבודתו לספרות העברית. גם קצת “מדרש” לסיום: “אם אשכחך, ירושלים, תשכח ימיני; תדבק לשוני לחכי, אם לא אזכרכי” – שני הדברים נתקיימו בישראל: “ימינו” כשלה, כוחו נתדלדל. “לשונו דבקה לחכו”, נשכחה מפיו, וכל זה רק מפני ששכחנו ולא זכרנו את ירושלים. כאשר נשוב ונזכרנה ב”זכרון מעשי“, רק אז תשוב להיות ימיננו כבראשונה ולשוננו כבתחלה”.

הגיוני וטבעי הוא יחסו של רבניצקי לדיבור העברי. במאמרו זה וגם ב“תחית ישראל ושפתו”, “פרדס” ב', אין דעתו נוחה מן החברות של “דוברי עברית”. מקום חיותה הטבעית של השפה הוא בארץ-ישראל. אגודות “שפה ברורה” שבתפוצות הגולה עלולות רק לגרום לבלבול לשון, לכמה “שפות ברורות”… “רק במושבות ישראל בארץ אבותיו יש חיים וברכה בכוח הדבור העברי, כי שם דבר טבעי הוא”, לשון הילדים בבית-ספרם ובבית אמם. “מפי עוללים ויונקים יסדת עוז”. החיים עצמם והכרח השעה יקיימו את הלשון ויפתחוה בלי כל כוונות מיוחדות, בתוקף לחץ ההבעה הטבעית. “שם המקום ימלא חסרון לשוננו. גם שפת ערב חברתה תרבה להשאיל לה מלים ומבטאים רבים הנחוצים לשלמותה, ואז תשוב כקדם להיות שפה חיה ושלמה, שפה בריאה וברורה. ורק אז תלד, ככל אחיותיה השפות החיות, זרעא חיא וקימא, ספרות שלמה ומתוקנה, ספרות מלאה חיים וברכה, ששם ספרות נאה ויאה לה באמת”.

בנקודה זו נפגש כמעט רבניצקי עם טביוב במאמרו “ספרותנו היפה ועתידותיה”. לפני כארבעים וחמש שנה עמד טביוב על השאלה: מדוע אין מספרים בלשון העברית, מדוע אין אף סיפור אחד הראוי לשמו, כמו בספרות אירופית? והוא מחליט: “ספרות יפה במובנה האירופי לא היתה ולא תהיה לנו כל זמן, שחיי שפת עבר הם רק חיים מלאכותיים ולא חיים אמתיים, כלומר: כל זמן שנשתמש בשפתנו רק בכתב ולא בדיבור”… שירה, פובליציסטיקה, פיליטונים סטירות – כל אלה אפשר לכתוב בעברית, אך לא ספרים. “חכו עד אשר יערה עלינו רוח ממרום להחיות את שפת עבר גם בפה ובדיבור, ואז נזכה לראות מה רבו סופרים בעלי כשרון בקרבנו, כי גם בשפתנו ובספרותנו יבראו ספורים גדולים בכמותם ובאיכותם, ותמונות בהירות ומצוחצחות, כמו בכל הספרויות החיות, כי אז לא תחסר מאומה לשפת עבר, כי המדברים בה יעשירוה עושר רב, והעושר הזה עושר של קימא, ואז רק אז תהיה לשפתנו עדנה, ותלד ספרות יפה באמת!”…

נדמה שבעֲיַת הסיפור בספרותנו החדשה לא נפתרה עד היום, גם אחרי ארבעים שנה של תחית הדיבור העברי. אין זאת כי מלבד ה“דיבור” נחוצים עוד גם כן “בעלי הכשרון”. אבל אין לכחד, כי במשך ארבעים השנה הללו נתעשרה והתקדמה ספרותנו בכל המקצועות, נעשתה רבת-ענפים ורבת גוונים, ואין כל ספק, כי תנועת התחיה הלאומית ותחית הלשון בפי הדור עשו לנו את הפלאות האלה. ה“פרדס” של י.ח. רבניצקי היה כוח מניע בתחית הספרות העברית ובהתחדשות האומה בארץ-ישראל. שלושת המאספים ריכזו אז בתוכם את טובי הכוחות הספרותיים. חותמו של בית-המדרש האודיסאי טבוע על ה“פרדס”, חותם זה שנתן סימניו המובהקים בספרותנו, חותמם של מנדלי, של אחד-העם, לילנבלום, לווינסקי, ואחר-כך של הבאים אחריהם: ביאליק וש. בן-ציון, זכרון כולם לברכה – חבריו הנאמנים בעבודה של י.ח. רבנצקי, יבדל לחיים. משהתחיל מופיע “השלוח” של אחד-העם נפסק ה“פרדס” של רבניצקי. ראשיתו של זה נעוצה בסופו של זה. ממקור אחד יצאו.

אין לעבור בשתיקה על “בר-קצין” המבקר. המדור שיצר בפרדסו, “ספרים חדשים”, קובע ברכה בפני עצמו. זו הפעם הראשונה, נדמה לי, בספרותנו, שנוצרה ה“רצנזיה” על ספרים, לא בקורת הבאה בכל סממני החריפות של ניתוח וביטול. כי אם סקירה כנה ופשוטה על הספר, על תכנו, והערות קלות על מהותו. גם ב“מכתבים שבין אלדד למידד” הכניס רבניצקי את הטון הפשוט, הלבבי, היחס הנאמן לספר ולסופר. מאז ועד היום, מן ה“פרדס” ועד “דביר”, עומד הוא על משמר הספרות העברית, עושה ומעשה, מכנס אוצרות דורות עברו ויצירות הדור החדש, בונה את דביר ספרותנו בסבלנות, בהתמדה, באהבה ובאמונה.

במכתבו הראשון אל עורך ה“פרדס”, אומר לו אחד-העם: “תדבר נא לא בסופה ובסערה, לא בשחוק ומהתלות או בתוכחת זעם – כי אם באמרי-נועם המושכים את הלב, בלשון רכה, בדעה מיושבת, ועל הכל – בלב חם, לב אוהב וכואב”. כל הסגולות הללו הן עצם תכונתו של בעל ה“פרדס”. עוד לא הכזיב אף אחת מאלה במשך כל ימי עמלו בספרותנו. מעולם לא זעם ומעולם לא התל. תוכחתו ספוגה תמיד הוּמוֹר ורך. דעתו תמיד מיושבת עליו, ולבו תמיד ער וחם, אוהב בכאבו, וגם כואב, לא פעם, באהבתו.

---

ד"ר מ. גליקסון (ליובל הששים)

מאת

חיים הררי

אמוּן וחרות

מהיכן צפו ועלו פתאום לפני שתי מלים אלו: “אמון וחרות”? מפינה חבויה במעמקי ההכרה נעורו ובאו ותבעו לבוש, מבע, דמות. בשעת עיון ב“תולדות הפילוסופיה החדשה” לוילהלם וינדלבנד נתקעו לפני שנים בזכרוני. מתוך ההקדמה לתרגום העברי הן לקוחות. שם הכוונה למלאכת-תרגום הגונה: “אֵמוּן וחובת-דיוק בתוכן הדברים, חרות ורשות בצורת ההרצאה”. עם הרהורי עתה במתרגם, בגליקסון הסופר, העורך והוגה-הדעות, לששים שנותיו, צצו שתי המלים והאירו את דמותו של האיש, את חייו ואת מפעלו.

עוד מימי העלומים, מישיבתנו יחד באהלה של תורה, הוא בברן ואני בג’יניבה, הכרנו זה את זה. למעלה משלושים שנות ידידות ועבודה משותפת, ציונית, ספרותית וצבורית, חלפו בינתים מאז ועד היום. פגישתנו הראשונה היתה ב-1905, שנת החרות ברוסיה, ימים של סערה ומבוכה, התנגשות דעות ותכניות ומהומת-ויכוחים וריב-מפלגות בחוגי הסטודנטים בערי האוניברסיטה בשוייץ. בולמוס של “איזמים” אחז גם את אלה שהיו קרובים לעניני עם ישראל ודואגים לגורלו בהווה ובעתיד. מלבד ה“בּוּנדיזם” פרחו אז גם ה“טריטוריאליזם”, ה“אוטונומיזם”, נבט ה“פוֹלקיזם”, ועמהם עוד כמה “איזמים”. החבורה הציונית הג’יניבית באה אז אל ה“הקולוניה” בברן לשם פולמוס גדול ומלחמה בכל מיני ה“איזם”. מחוץ, כמובן, ל“ציוניזם”. שבוע ימים נמשך הפולמוס. השתתפו בו באי-כוח כל המפלגות היהודיות. התוכחו בכל הלשונות: רוסית, אידיש, גרמנית, עברית. נתעוררה שאלת הלשון הלאומית. אחד המתוכחים ביטל את השאלה הזאת בכלל והשתדל להוכיח, שאין לה מקום בקרב ציבור בעל הכרה. אין עדיפות לאיזו לשון שהיא לגבי העם, אין שום קדוּשה ללשון, שאינה אלא אוסף של צלילים בלבד. ומה יתרון לצלילים אלה על אלה? גליקסון הגיב אל הדברים הללו. נאומו נתרשם בזכרוני. לא בחריפות הביטוי, לא בלהטי דבור, לא בקול אדיר כבש את האספה הסוערת, כי אם בכנוּת דבריו, בבהירות לשונו, בפשטות ביטויו, באמונתו החמה ובהגיונו השקול. כל האומר על לשון, שהיא אינה אלא אוסף של הברות וצלילים, הרי זה כאומר על הדוֹם במילאנו, על נוטר-דם בפאריס, שאינו אלא אוסף של אבנים ולבנים, או על סימפוניה של בטהובן, על אוֹפירה של ואגנר, שאינה אלא אוסף של קולות וצלילים. לא החומר והלבנים עושים את הבנין למה שהוא, כי אם הרוח המחַיה אותם, האידיאה הטבועה בהם, היא העושה אותם חטיבה אחת הרמונית, בעלת צורה, ביטוי, יופי, אמנות. הלשון היא יצירה חיה, השתלשלות ארוכה של דורות, של ארשת וניב, צורה וסגנון, של חויה פנימית ומסורת יצירתית. הלשון היא מבעה, ניגונה ומצפונה של אומה. וגליקסון הוסיף לגלות את הנימין הטמירות והבלתי-מנותקות שבין האומה ובין הלשון העברית, את מסורת הדורות, את נשמת העם לכל שכבותיו, כיצד נתגלמה בלשון זו, בתורה, במחשבה, ביצירה, בתפילה, בסבל ובתקוה. הדברים עשו רושם עמוק על חסידים ועל מתנגדים. בלי כל אמצעים מיוחדים, רק באמתו ובהגיונו, השרה הנואם רוחניות עילאית על החמריות היתירה שנתבלטה בפולמוס מצד בעלי השקפה מטריאליסטית על ההיסטוריה ועל החיים.

ל“זמן” הקיץ בא גליקסון לג’יניבה, ומפיו של פרופיסור אחד שמענו תורה בפילוסופיה. פעם באתי בהשכמה אל חדרו ומצאתיו מניח תפילין. הדבר התמיהני. לא הייתי רגיל בכך בין הסטודנטים מכירי. אמנם ידעתי אחדים מן הסטודנטים בברן, שהיו מוחזקים כ“צדיקי פרנקפורט”, כלומר מקבלי תמיכה מפרנקפורט בגלל יראת-שמים שלהם, אולם הללו היו רחוקים מתפילין ומתפילה, רק מתחסדים למראית-עין, ונפשי היתה סולדת מהם. שלמות נפשית היתה טבועה בכל הליכותיו של גליקסון. תוכו כברו. לא פעם ראיתיו עומד בתפילה, יחידי בין כתלי חדרו, שופך שיח לפני בוראו בלחש, בהתרכזות: עבודה שבלב. מאז דבקה בו נפשי לאהבה ולהוקרה. היה בשבילי סמל למזיגה הרמונית של אמונה צרופה והשכלה רחבה. וגם כאן, בתל-אביב, בעלותי לפעמים, בשעת-בוקר ראשונה, אל עורך “הארץ”, להביא לו כתבי-יד בשביל העתון, היה עטוף בטלית ומוכתר בתפילין.

לא רבים זוכים לתום-לב שכזה. לא “מצוַת אנשים מלומדה” היא בשבילו אדיקותו במסורת. זהו “אֵמוּן” הבא מתוך “חרות”, מתוך חרות המחשבה, מתוך חרות הרצון, מתוך עיוּן והסתכלות פנימית, חרוּתה של הנפש היודעת לקבל עליה מרצונה החופשי עול מצוות ומעשים. זיקתו של גליקסון אל היהדות המסורתית, לא רק להלכה אלא גם למעשה, היא סינתזה פילוסופית של אותה מבוכה בלתי-פוסקת בין ה“הגדה הנאמנת” ובין ה“אמת השכלית”, שהתבלטו בה בעל “האמנות והדעות” (‘ספר האמונות והדעות’ של רב סעדיה גאון [הקלדנית]) ו“מורה הנבוכים”, ועד ימינו אלה כל אנשי המחשבה בישראל. משום זה חוזר גליקסון, עם כל הזדמנות, אל שאלת המסורת ביהדות, אפילו במאמרים “על הפרק” ב“הארץ”, וביחוד כשהוא דן בשאלות החינוך והתרבות בבית-הספר העברי ובקרב העם. מי אינו זוכר “מלחמת-מצוה” שלו על השבת בתל-אביב, כשאחד מעורכי-דין הפך את ענין השבת לשאלה משפטית? כמה עמקוּת ויופי, מחשבה ורגש בדבריו על השבת ועל מועדי ישראל כמוסדות לאומיים וחברתיים, שהם עלית-נשמה לאדם ותפארת אנושית ולאומית לישראל. לפיכך רואה הוא בציונות תחית היסודות הלאומיים העתיקים. “שאיפות של תחיה לאומית לא ניתנו להתגשם אלא על-ידי הזדעזעות יסודית של הנשמה הלאומית, על ידי הפראת כחות קדומים, הגנוזים בשכבת הדורות, על-ידי התעוררות הרצון הלאומי, הקושט באיתנו כקשת מתוחה ומחַיה את המפעלים הגדולים והקטנים באידיאה אחת רווּית אנרגיה של געגועים”.

זמן קצר זכיתי לעבוד עם הד"ר גליקסון במחיצה אחת, במערכת “החינוך”. זאת היתה עזרת-חבר נאמנה וחדורה התעמקות בעצם מהותו של החינוך בארץ. נדמה לי, שהנו הראשון, והוא עצמו לא נמנה מעולם עם המורים, שהבין להגדיר את תפקידו של המורה העברי ואת ערכה של עבודת החינוך בתנועה הציונית. תעודת הציונות היא תעודת תחיה, וזו אינה בעצם אלא תעודה של חינוך. "מאין תבוא הרוח החדשה על העם, מאין האנשים החדשים, הלב החדש, היחס החדש אל העולם, אל החיים, אל האדמה, אל העבודה, מאין כל המהפכה היסודית הזאת, אם לא על-ידי עבודת חינוך עקשנית ומתמדת, עבודה שאינה שוכחת את הגדולות ואינה בזה לקטנות, אלא היא זורעת ונוטעת ומטפחת את החדש ואת המתהווה מיום ליום ומשעה לשעה בלי הרף ובלי הפסק? ועבודת-חינוך זו תובעת את כל נשמתו של המחנך. “דרכה של התחיה הלאומית אינה דרך קו ההתנגדות הפחותה ביותר. רק האילן המכה שרשים מוצקים בקרקע קשה כוחו יפה לעמוד בפני סערות. בלי עבודת חינוך שתחַשל ותחסן את הרצון הלאומי ותרבה את כוח הניגוד והעיכוב של האומה, לא תעמוד עבודת הישוב בפני הפגעים והפורעניות העומדים עליה יום יום”.

בשנת תרפ“א נאמרו הדברים, במאמרו ב”החינוך", שנה חמישית, “עבודת החינוך וההסתדרות הציונית”. כיום אנו עומדים בפני “פגעים ופורעניות” שלא פיללנו כמותם לפני שבע-עשרה שנה. חניתה, טירת-צבי, רמת-הכובש, כל הנוער הנלחם על נפשו בכל נקודת ישוב, עמדו בנסיון. עבודת החינוך מילאה את שליחותה. בלי המחנך העברי, שחצב מנפשו את אש האמת ואָצל על חניכיו הצעירים לא היתה גבורת הדור אפשרית. מה שטופח בחשאי, באמונה, בתקוה – נשא פרי. אם לכך זכינו, לא לשוא קרבנותינו. הרצון הלאומי חוּשל. שרשינו כבר מוצקים בקרקע שלנו. לא נזוז מכאן.

ועבודת חינוך היא גם עבודתו של גליקסון העורך. עורך “הארץ” חינך אף הוא את הדור, הכשירו לתחיה, לעמל ולגבורה. יום-יום עומד הכהן על הדוכן ופניו אל העם. מנתח, מוכיח, מנחם. גליקסון העורך לא רק העלה את “הארץ” למדרגת עתון גדול, רציני, אחראי, רב-תנופה, רחב-יריעות, מהיר-ידיעות, מקיף-עולם, ער לכל הנעשה בכל פינות החיים בישוב, אלא העלה אתו גם את הקורא העברי, לימד אותו טעם ומידה, להתרחק מן הסנסציה הזולה, מניפוח-דברים, מפרסומת-קלוקל, להבחין בין אמת לזיוף, בין דברים של ממש לדברים של הבאי. ליצני הדור היו מלגלגים על “הארץ” בשנותיו הראשונות, שהוא “ירחון יומי”… אך העורך לא סר מדרכו. יום-יום נתן את מאמרו השקול, המסביר, המנתח. הן ולאו – היו מרננים, – משמשים במאמריו של גליקסון בערבוביה. חיוב ושלילה בבת-אחת, ואין הכרעה, אין פסוק אחרון. טועים הללו. מעולם לא פסח גליקסון על שתי הסעיפים. תמיד הגיד את דעתו בבהירות שאין כמותה. הפילוסוף שבו, איש-העיון, לא תמיד נתנו להיות פוסק מכריע בענינים הטעונים שיקול-דעת, שיש בהם מן האמת. ולא כל האמת, שיש בהם פנים לכאן ולכאן. רק עתון הרתום לאמת אחת, כתתית, מפלגתית, נוהג לפסוק תמיד הלכה לפי רוחה של המפלגה. וגליקסון יודע רק את האמת שבלבבו, מנתח בכל שאלה את החיוב ואת השלילה, ואם יש לחייב הריהו מחייב, ואם לשלילה הריהו שולל, ובלי כל משוא-פנים, ופעמים אפילו בחריפות יתירה. ובזה חינך את דעת הקהל יותר מאשר בפסקנות סתמית, הוא לימד את הקורא לחשוב, לחדור לתוכו של ענין, לברר “אמת” מכל צדדיה, לא לפסול אותה ולא לקבל אותה מראש. זהו חינוך אמיתי המכשיר את האדם לשפוט, להבחין לבקר, לשאול את נפשו, לאָמן את שכלו, להעמיק את הכרתו ולעשותו אזרח מועיל בארצו ובעמו.

אֵמוּן וחרוּת – הם שני קוי אישיותו של גליקסון כאדם, כציוני וכסופר. אֵמוּן – חובת הדיוק, מסירות גמורה לשליחות שהטיל על עצמו, מילוי תפקידו בנאמנות שלמה עד קוצו של יוד, בלי סטיה כלשהי מדרכו אשר קבע לו. אֵמוּן באידיאלים הגדולים, האנושיים והלאומיים, באידיאלי הדמוקראטיה המתקדמת בעולם ובציונות, בנצחון החרות והשויון והצדק בין האומות ובין בני-האדם, בעמל ישרים כי לא יאבד, בנצחון ישראל על אדמת ישראל. אֵמוּן למסורת היהדות כבת-לויתה של האומה בכל דורותיה, בצרה ובנחמה, ביאוש וביעוד.

חרות – חרות המחשבה, חרות המצפון. המסורת לא כבלה מעולם בגליקסון את מחשבתו החפשית. חרות ביחס לעצמו ולחברו. חופש הדעות הוא היקר בנכסי האדם. יודע הוא לכבד את דעות זולתו. מעולם לא כפה דעתו על אחרים, כשם שלא נתן לכפות על עצמו דעתו של מישהו אחר. כסופר וכעורך הוא נושא את דגל החרות ברמה, חרות הפרט וחרות הכלל.

שלמות נפשית זו, ההרמוניה האישית הנאה נתגלתה בכל מלואה גם בסגנונו המזהיר של הסופר, בלשונו העברית העשירה, בשפע הציוריות שבה, בריבוי גוניותה, בבהירות רעיונותיו, בעומק המחשבה, בעיון החודר, בכוח ההסברה וההוכחה. גליקסון הסופר והוגה-הדעות הוא פרק בפני עצמו הצריך לימוד. יש להצטער צער רב על שלא נתכנסו כתביו המפוזרים במאספים ובעתונים למסכת אחת. אך זכה נזכה יחד אתו לכינוס זה, שבו יוסיף עוד הסופר מאוצרות רוחו הברוכים יגביר כוח ופעולה ויצירה.

כ“ה אב תרצ”ח

ערב שבועות

(למותו)

בערב שבועות נקרא ר' משה יוסף בן אלחנן הכהן לכהונה של מעלה. בערב יום מתן תורה נסתלק איש התורה, איש המסורה, זה אשר כל חייו היו קודש לעמו וארצו, לירושת הדורות, לאמונת אבות ולחזון העתיד, ליעוד ישראל על אדמת ירושתו. איזה חוט פלאי מקשר חייו של אדם עם עלית נשמתו? נשמה זו, שהיתה מזיגה נפלאה של תורת ישראל ותרבות העולם, של אמונה באלהים ואמונה באדם, עלתה למרום בערב חג השבועות, חג התורה, זמן מתן תורתנו.

לגליקסון, איש המסורת, היתה זיקה מיוחדת למועדי ישראל. בצער ובדאגה ראה את התגברות החוּלין בחיינו בארץ, ביחוד בחיי הנוער, בדור-העתיד. עם הערכים החדשים, שהבאנו לעולמנו מתוך חבלי-יצירה ויסורי-בנין קשים, עם צורות-חיים וצורות-חברה חדשות, עם היחס החדש או המחודש לעבודה, לאדמה, לעבודת האדמה, עם הקנאוּת הגדולה לתחית לשוננו, עם מסירות הנפש על כבוד האומה ועל אדמת אבותינו, החרבנו, יחד עם זה, עולמות מלאים, “מתוך קלות-דעת ושכרון של עושי-חדשות הרסנו צורות-חיים מגובשות-מוצקות, הפקרנו ערכי דת ומסורת, ששימשו מעוז ומשגב לאומה, לרוּחה וליחוּדה הלאומי במשך אלפי שנים”.

בקובץ “עם חילופי משמרות”, שיצא לאור על-ידי “הסתדרות הנוער הציוני העולמית”, בין הפרקים שנבחרו מתוך אלפי מאמרים ורשימות “מנקודת ראות ענינים מסוימת, לשם אוריינטציה מהותית והיסטורית בהלכה הציונית ובמעשה ההגשמה”, קבע גליקסון מדור מיוחד ל“חגים ומועדים”. מנהיג הנוער ומחנך הדור עמד מתוך חרדה על ההרגשה, שניטל הקודש מחיינו. “ניטלו מהם טעמה וריחה של תרבות עממית-מקורית, ניטלו מהם השירה והעושר הנפשי-רוחני של מסורת עתיקה חיונית, ואנו חסרים את זיוה ואורה, את הכוח-היוצר הדינאמי הכמוס בה”. מכאן המסקנה הישרה וההכרחית, שעלינו לדאוג בעוד מועד לתיקון פגימה מצערת זו בצורות חיינו החדשות. “אין לנו אלא לשוב ולקדש את חיינו, לחדש את יסודותיהם העתיקים, להחיות את הצורות העתיקות, כדי שתהיה אחיזה לתוכן החדש”. מסורת אינה נעשית בכוונת מכוון. “חגיגה” אינה “חג”. מסורת היא שרשיות, ירושת הדורות. “יש אוצרות רוח ונפש עצומים בשבתות ובמועדי ישראל, בערכי דת ומסורת, שיש בהם כדי להעלות ולקדש את חיינו, לעודד את הלבבות, להחיות רוח נדכאים ולשמש מעיינות כוח וישועה לדור”.

הרס המסורת בחיי הדור הצעיר העמיד את גליקסון על תופעה אחרת, הרת סכנות, בבעית הקליטה של הנוער העולה מגרמניה, תלוש מן השרשיות שביהדות ואינו מוצא לו קליטה מספקת, כדי להשתרש ביהדות של ארץ ישראל החדשה, שאף היא מקצצת בשרשיה, בירושת הדורות. “על זועה אחת”, זועת הרצח של שני אחים מעולי גרמניה, בשדה במעלה הר-הצופים בירושלים, בראשית ניסן תרצ"ח, מעמיק הוא לחדור לטראגיות המיוחדת, הזרה והאיומה בזועה זו: “אחרי מיטתו של האחד לא נאמר, ולא יאָמר ביום זכרונו, הקדיש היהודי, לא יתגדל ולא יתקדש השם הגדול. הצלב התנוסס על ארונו, כשם שנמצא מקשט את חזהו וחקוק בכתובת קעקע בבשרו. שנים-עשר יום לפני יום פקודתו עזב את מערכות ישראל וקיבל את “דת האהבה”. אחיו הקטן ממנו לא נפרד ממנו בחייו, כשם שלא נפרד ממנו במותו. שניהם יצאו לבקש עבודה באחד המנזרים שבסביבות ירושלים. מָות אחד מידי מרצחים הדביק את שניהם, ורק בית-הקברות הפריד ביניהם…” הבכור בן עשרים ואחת, הצעיר בן שבע-עשרה. שניהם עבדו כעולים-חלוצים במשך שנתים בקבוצות ובתל-אביב. הוריהם שבגלות, יהודים דתיים, “שכלו את שניהם ביום אחד, שכלו את הבכור פעמיים בבת-אחת, בעולם הזה ובעולם הבא…” חידה מזעזעת הוא אסון זה, חידת-סתרים בנשמתו של אדם. עובדה אמנם יוצאת מן הכלל, שאין בה כדי ללמד על הכלל. אך עובדה זו מעידה על לבטים משונים ויסורים קשים של נפש תועה ועלובה, אולי של “מבקש אלהים”, שלא מצא את אשר ביקש בסביבה החדשה של אחיו בני-דתו. ומי יודע אם לא רבים "כמהים לתרבות יהודית, להוי יהודי, לערכי דת ומסורת יהודית. וכמיהתם זו אינה באה על שכרה, אינה מוצאת את תיקונה…

בערב שבועות, שנת תרצ“ו, היא השנה הראשונה למאורעות הדמים בארץ, להשתוללות פראי-אדם, לרצח נשים וילדים, לשריפת שדות וכרמים, לגדיעת גנים ופרדסים, רומם גליקסון, בשורות מעטות ונעלות ב”הארץ" את ערכו של חג השבועות, חג הביכורים, חג השמחה הטבעית של עם היושב על אדמתו, בקצרו את קציר ארצו. את קציר עמלו, עמל ישרים. “חג הנשגב של מתן התורה האלהית לאדם, של התגלות האלהים לבני-אדם, החג של בריאת-האדם החדשה, של בריאת האדם כיצור בעל תבונה, בעל מוסר ואחריות; החג הגדול הזה, שהוא הוא בעצם חג **לידתה הרוחנית של האומה, עם סגולה וגוי קדוש בקדושת התורה”.**

לפני אלפי שנים נתגלתה ראשונה ביום הזה על-ידי ישראל תורת-האדם הנצחית והמקודשת, נשמעה מלהבת אש דיברַת הקודש: לא תרצח! – – – מאות דורות עברו מאז. וביום החג הזה, יום הזכרון לאותו מאורע קוסמי-היסטורי מכריע, סגר עלינו שוב מדבר האדם של אלפים שנות תוהו. הלאו הגדול: לא תרצח! נמחק שוב מספר תולדות האדם… חית האדם חרגה שוב ממסגרותיה ותורת האדם נרמסת ברגל גאוה".

אך גליקסון בטוח, כי מסורת הדורות שבידנו, כי תורת האדם מישראל לא תיעשה חלילה פלסתר בתוכנו, כי לא יסחף חלילה מישהו מאתנו בסער הזדון, במהומת הרצח, בתאות הנקם, כי אנו כולנו, בלי יוצא מן הכלל, נשמור על דבר אלהים אשר עשנו לאומה:

“ואף-על-פי-כן – ואף-על-פי-כן ישוב ישראל ויתאחד עם קונו, עם נותן תורת האדם הנצחית-המקודשת, ישוב ויחיה בלבו את דיברות הקודש. אמונתו ונאמנותו למצוות-החיים העליונות של האומה ושל האנושות לא יפגעו ולא יפגמו אף בימי היסורין והפורענות האלה, ימי המרידה הגדולה ב”לא תרצח"…

אהה, נפגעו גם נפגמו “מצוות-החיים העליונות של האומה ושל האנושות”, ודוקא בימים הללו בסיון, שלאחר זמן מתן תורתנו, “חג לידתה הרוחנית של האומה”. אם נקראת לכהונה של מעלה, טוב כי עצמת את עיניך, הכהן, בערב חג שבועות זה, תרצ"ט, ולא ראית ולא ידעת, כי הלאו הגדול: “לא תרצח” נמחק גם מספרם ומלבבם של כמה מתוכנו. נמצאו בינינו כאלה המתפארים ברמה במעשי נקם באויבים. מעשי גבורה הם קוראים לאלה.

אנה נוליך חרפתנו? אשריך, משה יוסף, שעיניך הטהורות לא ראו בחרפה הזאת.

אך אתה נחוץ לנו דוקא בימים אלה של מבוכה ומהומה. מי כמוך ידע לגנות את הכיעור, להעלות את הדור, לקדש את הנעלה, לעודד את הרוח, לחזק אותנו באמונתנו ובתקותנו, לחשוף בשבילנו את כל הטוב והנצחי שבירושת הדורות, לרומם בנו את היהודי והאדם.

א' תמוז תרצ"ט

---

בית כינוס לפוֹלקלור

מאת

חיים הררי

בכל הנוגע אלינו, לעצמנו ולבשרנו, הננו תמיד מן המפגרים. אנשי הרוח באומות-העולם הבינו זה כבר את הנחיצות הגדולה במחקר חיי-העם, בכינוס המנהגים והנימוסים, השירים והסיפורים המתהלכים בכל אומה ולשון. אין לך ארץ שאין בה אגודות ומוסדות, ירחונים ומאספים, מיוחדים לליקוטן ולבירורן של האמונות וההזיות, המעשיות והבדיחות, האגדות והזמירות המקובלות בכל שדרות העם מראשית היותו ועד היום הזה. מתוך כל הדברים האלה מתבלט פרצופה של אומה, אָפיה המקורי וכשרון יצירתה. לפיכך דואג כל עם ועם לנפוצות יצירותיו, לאסוף אחד לאחד את כל גילויי-החיים העממיים בכל הצורות ובכל הדורות. ומה אם באומה היושבת על אדמתה כך, שהיא מחוברת אל הקרקע ויונקת ממקור שרשה, אנחנו, שאין לנו אלא “תפוצות ישראל”, שחיינו חיי גלות וטלטול ודלדול, על אחת כמה וכמה שעלינו לדאוג לכינוס כל אותם הפרטים המפיצים אור על חיינו בגולה, להשאיר זכר לצורות עוברות ובטלות, למנהגים נושנים ונשכחים, שמתוכם אתה יכול לעמוד על מעשי אבות, השקפות והרגשות של ימים עברו, השתלשלות הדעות והאמונות בתקופות שונות, יצירה עממית ועמל דורות.

אמנם ניסו פה ושם בספרותנו, במאמרים אחדים, במשפטים שונים, ללקט קוים בודדים מחיינו העממיים בזמנים שונים. נעשו נסיונות חשובים לכינוס בשירה העממית היהודית בארצות שונות. אולם בכל אלה לא היתה עבודת ריכוז, עבודה מתמדת, שתשאף לאחד את כל הניצוצות לשם מטרה אחת כוללת, מקיפה את כל חיי האומה. עבודה זו אינה יכולה להעשות אלא מתוך הכרה ברורה בערכה הלאומי ובצרכה לדורות. רק תקופתנו, זו של התעוררות החיים הלאומיים, יכולה לעורר גם את הרצון להתחיל ברצינות ובקביעות במחקר העממי שלנו. פיגרנו אמנם במקצוע זה כמו במקצועות אחרים. אך קדם נקדם בשמחה ובברכה את הצעד הבטוח הראשון לקביעת מדור מיוחד בלשוננו העברית למדרש חיי העם הישראלי לכל דרכיהם, יצירותיהם בכל הזמנים והארצות ובית-כינוס תמידי לפולקלור שלו¹.

הכרך הראשון של “רשומות” יצא לאור בעצם ימי המלחמה, בשעה שהעולם כולו היה טבוע בדם וחרב הכליון פגעה בעמנו. אין זה, כי מתוך אמון רב בנחיצות עבודתם ובערכה הקיים התמידו בה העורכים, ולא רפתה ידם ולא נפל רוחם עליהם מרעה ויגון. כינוס הפולקלור בישראל מפעל ספרותי ולאומי הוא, וכדאי להקדיש לו כוח ורצון. עתה, בשעת חירום, בשעה של חורבן קהילות רבות מישראל, גדול הצורך עוד יותר במקלט לזכרונות החיים ההולכים וכלים. ומתוך המית-לב, דאגה ורחמים רבים נשמעת קריאת עורכי ה“רשומות” אל אלה אשר כל החי ועֵר באומה יקר להם: “פוצו בעם הישראלי לכל תפוצות וכתבוהו…”

“כתבוהו” – כיצד?

שני סוגים ב“כתיבה” זו, – לפי דעת העורכים, – האחד מחקר ומדרש, שהוא ענין לאנשי-מדע, והשני ליקוט וכינוס, “עבודה שאינה דורשת מבעליה לא מומחיות יתרה ולא כשרון ספרותי מיוחד, אלא קצת הבנה בדבר, קצת חיבה לו וקצת רצון טוב…” (עמ' V – VIII). הסוג השני נראה לנו חשוב ביותר. עליו לשמש יסוד לראשון. בלי ליקוט וכינוס, מחקר ומדרש מנין? “מדרש חיי העם הישראלי” מחייב תחילה כינוס החומר הנחוץ לידיעת החיים האלה, חומר הנפוץ בכתבי-יד עתיקים, בפנקסי-קהילה, בשרידי מצבות, והעיקר – במסורת שבעל-פה, בחידודים ופתגמים, בשיחות ומעשיות, במנהגי הבריות ב“הני דאמרי אנשי”. בכל “אשר יעשה ולא יעשה בישראל”, כל אותם הדברים הנמסרים מפה אל פה, מדור לדור, והולכים ומשתנים או משתכחים וכלים עם עבור זמנם. ועבודה זו היא כבירה. “קצת הבנה, קצת חיבה וקצת רצון טוב” מצד הפרט אינם מספיקים לכך. היחיד יכול, כמובן, להביא תועלת, יכול להוסיף מדי פעם בפעם לבנה אל גל החומר אשר יצבר. אולם לא על-ידי “ליקוט וכינוס” של יחידים נבנה. נחוצה לזה עבודה משותפת של רבים.

צריכים להוָסד בכל תפוצות ישראל מרכזים מיוחדים, לכינוס דברי-הזכרון, צריכות להוָסד בכל מקום אגודות לפולקלור, שתדאגנה לכל גילוי עממי, שלא ילך לאיבוד, שישאר לו שם וזכר בישראל. ולא רק תוכן המעשיה או השיר, לא רק עצם המנהג או ציור הבנין והכלי הם המענינים, כי אם גם המלבוש והמאכל, המבטא והקול, תנועת היד והבעת הפנים. צריך להשתמש לשם כינוס אלה בכל המצאות זמננו, – בצילום, ברישום-הקול ובראינוע. תמונות-אור תראינה כיצד חיתה משפחה עברית בתוך ביתה, בעיירתה בגולה. הגרמופון ישמיע כיצד דיברו אבותינו בז’רגוניהם למיניהם; כיצד היתה הברתם, כיצד שרו, שוחחו, נאמו. הראינוע יעביר אותם לפני הרואים כחיים ונעים, יוצאים ונכנסים, יושבים וקמים, מתפללים ועובדים, בבית וברחוב, בבית-הכנסת ובבית-המלאכה, בחנות ובישיבה, בכל תנועותיהם, בניד עפעפיהם, בארשת פניהם. צריך, שכל פרטי חיינו בעבר ובהווה יהיו שמורים לזכרון לדורות הבאים. עבודת-כינוס כזו היא ענקית. אין יחידים בודדים יכולים למלאותה. היא דורשת שיתוף כוחות רבים, ועל כולם הנהלה, סידור, ריכוז בהבנה ובכשרון.

הפולקלור תורה הוא, תורת העם, דעת העם. וככל תורה הוא דורש לימוד, הוא דורש הגדרה, ביאור מהותו, סיום תחומיו. החוקרים העלוהו למדרגת “מדע”, קבעו בו כללים, עשוהו בסיס לחקירת האמונות והדתות, לחקירת הנפש של הכלל, לגילוי הטמיר בחביון הדורות. הפולקלור הוא סבך של שאלות במדע החברה, בתורת הנפש, בתולדות העמים, בחקר האדם. תחלתו בערפלי ימי קדם, בהזיות בראשית, בשרידי הפרא אשר הנחילונו אבותינו, וסופו בכל אשר אנו חושבים לנאה ולמכוער, לטהור ולטמא, בכל אשר אנו קוראים נימוס ודרך-ארץ, קדוּשה ואמונה, חוקי חיים, תרבות והשלמה. יש פולקלור כללי, הניזון מן הרבים, השולח שרשיו לעמים רחוקים, להמוני אדם, ויש פולקלור של עם אחד, של קיבוץ ידוע, היונק מתוך אדמתו, הניזון משלו וגדל מעצמו. כל ה“מדע” הזה עדיין חדש בספרות העולמית, וזר לגמרי בספרותנו העברית. כל השאלות הללו טעונות אצלנו הרצאה והארה, הסברה והעמקה.

הפולקלור מקיף עולם ומלואו, ומתוך כך קשה לדעת את גבולותיו. “מחקר ומדרש” בנידון זה קודמים ל“ליקוט וכינוס”. דומה, שעורכי ה“רשומות” לא עמדו על צורך חשוב זה. ה“פולקלור בישראל” אינו אלא חלק מן הפולקלור העולמי, וב“בית כינוס תמידי” לשמו אין להסיח דעת מן הצד הכללי שבדבר. שורת מאמרים היתה צריכה לבאר מהותו של הפולקלור בכלל, לקבוע את יסודותיו, להרצות על השאלות שמתלבטים בהן החוקרים, להגדיר, עד כמה שאפשר, את סוגיו, לציין את התועלת הרבה שבכינוסו ובחקירתו, עד כמה הוא יכול להפיץ אור על כל הכמוס במעמקי נפשה של אומה, עד כמה בכוחו להשפיע על המשוררים והאמנים, להיות למקור יצירה לדורות רבים. אין אף מאמר אחד ב“רשומות” אשר ינסה להשיב או להעיר אף על אחת משאלות הפולקלור. ההערות הבודדות של העורך הראשי, הבאות בשולי המאמרים ונוגעות לפעמים בשאלות חשובות כלליות, מלאות ענין רב, מעוררות את המחשבה, אך הן מגרות יותר את תשוקת-הדעת מאשר מספקות אותה. הן מראות עד כמה הצורך במאמרים מקיפים וכוללים גדול ונחוץ. נקוה, כי בכרכים הבאים של ה“רשומות” ימלא במידה ידועה החסרון הזה.

מאסף כ“כרשומות” אינו ענין לבקורת מפורטת, לניתוח מאמריו ולהרצאת תכנם. וכי יש לבקר זכרונותיו של אדם, או “שיחות ושמועות”, או פנקס של “חברה קדישא”? יש לדון על המאסף רק מנקודה כללית, עד כמה הוא מתאים לתעודתו, עד כמה החומר שכונס מכוון למטרה. עליו לכנס בעיקר חומר בלתי-מעובד עדיין, אשר ישמש ל“מחקר ומדרש”, או מחקרים על יסוד חומר בלתי-ידוע, מפוזר, שדרש ליקוט, בירור ובקורת. אין מקום במאסף כזה למאמרים היסטוריים מקיפים, לזכרונות ספרותיים או לתולדות היהדות. חלק גדול מן החומר המוכנס ב“רשומות” אינו מתאים, לפיכך, למטרת המאסף. זכרונותיו של יל“ג, בעמדו “על נהר כבר”, בהשקיפו על ימי חייו אשר כבר שטפו ועברו, מענינים עד מאוד, מספרים על ילדותו של המשורר, מגלים את מקור התפתחותו, מפיצים אור, כמובן, גם על חיי וילנה, על החינוך וההשכלה בימים ההם, אך מקומם, בכל זאת, במאסף לספרות, ולא ב”מאסף לפולקלור".

אגרות ריב“ל, מַפּוּ, לילינבלום הן עשירות-תוכן, מעמידות אותנו על אָפים של סופרינו, על מעמדם בחברה ויחסם לספרות. ריב”ל, אבי ההשכלה ברוסיה, “רך-המזג ורך-הטבע”, נושא בדומיה חליוֹ ועניוֹ; “אדם אשר אין לו שורש פרנסה רק מתת נדיבים”, מתנחם, “כי איש זקן ותש-כוח כמוהו לא יהיה למעמסה על ידידיו, רק זמן קטן וקרובה ישועתו לבוא”… (עמ' 463–464). מפו, חוזה-החזיונות, מרגיש ומבין, כי לא רק במדע והשכלה יוָשע ישראל. כותב הוא את “אהבת ציון” ו“אשמת שמרון”, כדי לעורר את רגש-היופי בלב עמו, “כי לא בחכמות יסור תפל, כי אם בטוב טעם ודעת היפה והנשגב” (עמ' 464). לילינבלום, באחד ממכתביו משנת תרנ“ד, נותן טעם ל”שתיקתו הספרותית" בזמן ההוא. ל“מאמרים העיוניים ושאלות החיים”, שבהם עוסק, נחוצות ידיעה והכנה. ל“הראשונים דרוש לימוד”, ללמד הרבה ולעיין הרבה בספרים, ואין שעתו פנויה לכך. “והכתיבה מאין תמצא?”… מאמריו בשאלות החיים היה יסודם שלילה וסתירה. לא “חכמה יתרה” גם לא “כוח רב” נחוצים כדי לסתור. ו“כבר הגענו בסתירתנו כמעט עד הקצה האחרון”… “עתה באה העת לבנות. אך לזה דרושים ידיעות אחרות וכוחות אחרים. הבונה צריך להיות מומחה בדבר וגם בעל כוח להוציא חפצו לפעולה. ואני רואה בעצמי, – מדגיש מל”ל ,– שאין בידי לא הידיעות הדרושות לבנין ולא הכוח להביא עצות לפעולה. אם אבוא לדבר ע“ד החינוך, ע”ד פרנסת עמנו, ע“ד הרבנים וכו' – הנה מרגיש אנוכי כי אין אתי שום ידיעות סטאטיסטיות וספציאליות הדרושות לזה ואשר בלתן לא יגש כל סופר אירופי למלאכתו – – – – על כן נחבא קולי בזמן האחרון” – – – (עמ' 473). כמה ישרנות,פשטות ואמת בדברים אלה. הרבה והרבה יש ללמוד מתוך יחס רציני זה לספרות ולעבודתה. ובכל זאת עוד ספק גדול הוא, אם יש מקום למכתבי סופרים אלה ב“מאסף לדברי זכרונות, לאתנוגרפיה ולפולקלור בישראל”. יש כאן ערבוב תחומים. כנוס מעין זה של “רשומות” דורש צמצום. אין עליו להיות “כל-בו”. עליו להתגדר ב“דברי זכרונות” שיש להם ערך כללי, עממי, הצפויים לשכחה, לכליה, אם לא יקבע להם מקום במדור מיוחד. לדברי סופרים כריב“ל, מל”ל, מפו, רובין, והדומים להם, ימצא תמיד גואל. ערכם הוא ביחוד ספרותי, מקום במאספים לדברי ספרות, בכתבי אותם הסופרים. ה“רשומות” צריכות לשמש בעיקר מדור לנשכחות, ולא למפורסמות…

כדוגמא לחומר המתאים, לתכליתו, תכלית “ליקוט וכינוס, מחקר ומדרש”, נוכל לסמן חלק הגון מתוכן הענינים של “רשומות. מאמרים, כמו “ממנהגי ישראל” להרב יהודה אֶלזט, “עם הספר והספר” לש. אסף, “יהודי תימן, שירתם ומנגינתם” לא. צ. אידלזון, “היסוד העברי בלשון הספרדית-היהודית” לד”ר ברנפלד, “לשון כלי-הזמרים בפולניה” לנח פרילוצקי, ואתם המחלקות “עוללות”, “שיחות ושמועות”, הם העיקר במדור מיוחד לכינוס הפולקלור שלנו. ומעין זה היה צריך להיות כל החומר המכונס. יפה ומלבבת היא הרשימה מ“ספר חיי” לפ. מינקובסקי, כתובה בהומור חי, “חסידי”, מכניסה אותנו לפנַי ולפנים מן ה“חצר הטלנאית”, מעבירה לפנינו את הרבי וחסידיו, חזנים ומשוררים, וקטעי-חיים בלתי-ידועים מתגלים ונקבעים לזכרון לדורות. מענינים מאוד הם גם זכרונותיו של ש. ל. ציטרון על “מלחמת הדינסטיות בישיבת וַלוז’ין”. גם כאן מתגלה לפנינו מעין מדינה בתוך מדינה, מעין “חצר ולוז’ינית”, שריח “מתנגדים” נודף הימנה, משגיחים ומרגלים בתוכה, קפדנות ורגזנות, ראשי-ישיבה מתקוטטים, בחורים מתמרמרים, מחלוקת לשם תורה ו“כתר שם טוב”… יש לציין גם “זכרונות ושמועות” של א“י פפירנא, המספרים על ראשית ההשכלה ברוסיה, רמא”ג, אדם הכהן ועוד. אולם מיותרות הן הרשימות של הסופרים האחרים הסובבות כמעט כולן על ענין אחד של מחלוקת בעיירה, ואין בהן משום חידוש וזכרון-קיים. אף “קומץ הזרעונים הראשון” למ. מאירוביץ, פרק לתולדות הישוב בא“י, אין לו מקום ב”רשומות“, אם-כי יש בו ענין רב, אך לא ענין לפולקלור ולאתנוגרפיה. ה”פרצופים" של יהושע סירקין והקטעים “שוטים ומשוגעים ברחוב היהודים”, אין בהם כדי מאמרים מיוחדים, ומקומם נאה יותר בין ה“עוללות”. אין כל מקום ב“רשומות” למאמרו של ש.א. פוזננסקי, “מיסדי כתות בישראל”, על דבר כת הקראים, ולמאמרו של הד"ר הורודצקי “לקורות החסידות” אלה הם מאמרים עיוניים בדברי-ימי היהדות, חשובים כשהם לעצמם, ומקומם במאספים המיוחדים לכך או באחד הירחונים הספרותיים.

מחלקות ה“רשומות”, כפי שנסתמנו תחלה בתכנית שפרסם העורך עוד בשנת תרע“ד היו: א. סדרי חיים. – ב. אמונה ודת. – ג. לשון וספרות. – ד. אמנות ושירה. – ה. תעודות היסטוריות. – ו. ביבליוגרפיה. מיון זה מעיד על נסיו של שיטה בחלוקת החומר. וחבל, שלא נשתמר אותו סידור, לכל הפחות, גם בכרך אשר לפנינו. תפקידו של מאסף לפולקלור אינו ארכיוני בלבד. עליו להיות לא רק “בית-כינוס”, כי אם ביחוד מקור לחוקרים וליוצרים. העריכה והסדור של מאספים כאלה צריכים להיות באופן כזה, שהמעיין בחומר ימצא על נקלה את הנחוץ לו, שלא יצטרך לקרוא את כל המאמרים מראשם ועד סופם, כדי לצרף פרטים שונים הדרושים לעבודתו. המעיין ב”רשומות" מוכרח לעיין בכל חלקי המאסף, אף אם אין לו הפנאי והצורך לכך. בסוף הכרך היה צריך לציין את שמות האנשים והמקומות שנזכרו במאמרים השונים, היה צריך להוסיף רשימה מפורטת של כל הנושאים הבודדים שבאו במאסף, של כל אותם הפרטים הבאים אגב-אורחא, משולבים בענינים אחרים, ויש להם ערך היסטורי ושימושי. ה“רשומות” צריכות לשמש חומר ל“דורשי רשומות”. ויש להתפלא על המערכת שלא דאגה לתועלתם של כל אלה.

ועוד עיקר חסר מן הספר: הביבליוגרפיה. המערכת הבטיחה לתת “תמציות של ספרים בלשונות שונות, שיש בהם ענין למקצועות ה”רשומות“. אולם לא זכינו אף לתמצית מן ה”תמצית" האלה… ולא רק ביבליוגרפיה של ספרים לועזים נחוצה לנו, אלא גם, וביחוד, ביבליוגרפיה עברית, כלומר, ציון כל אותם הספרים והמאמרים שיצאו בעברית ושיש בהם חומר לדורשי רשומות. אין מן הצורך להעתיק ולשוב ולכנס מה שכבר נכנס במאספים ובספרים אחרים. הרבה פרטים מ“סדרי החיים” בישראל מפוזרים ומפורדים בפוסקים, בשו“ת, ב”שולחן ערוך", במגילות-זכרון, בכתבים עתיקים, ומן הנמנע הוא לאסוף את כל אלה למקום אחד. כינוסם יהיה, במדה ידועה, גם פיזורם. “עבודת-רשומות” מחייבת חלוקת המקצועות, לפי המחלקות הקבועות, בין יודעי-ספר וחוקרי-עתיקות, שיחקרו את כל המקורות בדפוס ובכתב, ויערכו ביבליוגרפיה מדויקת של כל הענינים הנוגעים לדעת חיי-העם. עבודה זה היא לשנים, דורשת עובדים רבים ומסורים ואמצעים כבירים. אך בלעדיה יהיה עמל הכינוס כעמלו של סיזיפוס.

אין אנו באים בתלונה חלילה, על מערכת ה“רשומות”, שלא שמה לב לפרט זה או אחר, שלא מילאה הבטחה זו או אחרת. יודעים אנו את כל ה“מכשולים והפגעים הרעים” בימי הרעה והמצוקה. לא נוכל התאפק מהביע כאן רגשות-הערצה למסירות-הנפש שהיתה בעבודתם. מר א. דרויאנוב השקיע ב“רשומות” עמל רב וחיבה רבה. עריכתו היא יותר מאשר מילוי חובה ויחס רציני למפעלו. היא התענינות מאין כמותה בעבודת עוזריו, חקירה במלוא מובן המלה, בקיאות עצומה בסוגים הרבים והשונים אשר במדע הפולקלור. הכרך הראשון אינו אלא “התחלה”, אולם התחלה רצינית ורבת-עתיד. העורך יוסיף, בלי שום ספק, להקדיש מרצו וכשרונו למפעל החשוב הזה, וישתדל למלא את החסר בכרכים הבאים.

רצוננו לראות את ה“רשומות” לא כמאסף בודד ה“יוצא מזמן לזמן”, כי אם כמוסד קיים וקבוע בישראל, אשר ירכז סביבותיו כוחות רבים ויאַגד אגודות רבות לחקר חיי עמנו. דעת העם היא תחית העם.

---

ספר הכבוד

מאת

חיים הררי

דמות איתנה, אישיות מוצקה ועמוקה צפה ועולה מבין קטעי מכתביו ורשימותיו של יוסף טרומפלדור¹. פשטות וישרוּת, חוש המציאות, רצון ופעולה, חובה ואחריות, מסירות וגבורה – אלה הם יסודות נפשו של גבור תל-חי, המתגלה לפנינו כחטיבה אחת, כשלמות פנימית, בלי פגם, אפילו בלי רטט הפקפוק, בלי אותם הזעזועים הטמירים לפני כל צעד רציני בחיים. ההסתכלות הישרה, הניתוח הקר, המטרה הקבועה, ההחלטה הגמורה, הרגש הכבוש, ההתמכרות התמימה – הנה תכונות המעשה של טרומפלדור, המעשה המלא, המעשה המדויק, מילוי החובה עד תומה, עד הסוף: “אם לקחת על עצמך למלא דבר-מה, עשה אותו עד הקץ, עד אפיסת הכוחות או נצחון…”

טיפוס חדש מתבלט לפנינו במחנה ישראל, טיפוס שהוא כולו חיוב, שיחסו אל החיים נובע מתוך חובת העבודה, מתוך הכרה קודמת, שחייב אדם תחילה “לתת את כל אשר ידרש ממנו, למען תהיה לו אחר-כך רשות לדרוש את דרישותיו הוא. כל תיקון בחיים, כל מטרה רצויה – מכשוליהם אִתם, וצריך לדעת להזדיין בסבלנות, צריך לדעת לחכות ולכוון את השעה. ולפיכך אין מקום לרפיון-ידים, אין ערך לשלילה גרידה, אין טעם ליאוש. “היודע לעבוד, יודע גם לחכות בסבלנות בשעת הצורך… לגבי מי שרוצה לתקן מה בחייו, אין התיאשות…” היאוש, שבר-הלב – הוא חולשתו של הפרט, ומי ש”נשבר לבו" – אינו מסוגל להשקפה אובייקטיבית, לבחינה אמתית. “שבורי הלב אינם מסוגלים להגיד את האמת. לא להם נאמין…”

ולא “שר הצבא היהודי שאינו ירא את הסכנה”, הוא החידוש, אף לא תאוָתו המשונה ל“קרב רותח”. כל זה נובע מתוך אותה משמעת פנימית התובעת מילוי התפקיד בכל תקפו. הפחד, בכלל, אינו תכונה טבעית של היהודי. בשום גדוד לא היה היהודי חייל גרוע. אף “בחוריו” של טרומפלדור לא היו פחדנים יותר מה“בחורים” האנגלים. אדרבה, היהודי אוהב לעתים קרובות להסתכן, להקריב קרבנות יתרים… והחדש ב“שר הצבא היהודי” הזה הוא בהכרת החשיבות של הקרבן, הרגש הבריא של ברית-הדם, ברית-הדם בין האדם והאדמה. דם הבנים הוא זכותם על ארץ-האבות. אפילו רוסיָה יָקרה לטרומפלדור, מ“שום שדמו נשפך עליה…” ועל כן קידש את צפון ארצנו בדמו!

אולם קדושה מן הדם היא העבודה. לא לשם הבאת קרבנות, לא לשם מעשי-גבורה, אף לא לשם תיקון נשמה צריך לעלות לארץ, כי אם לשם עבודה, לשם ארץ-ישראל עצמה, לשם העם היהודי, שתחית ארץ-ישראל צריכה להרימו משפלותו". והעבודה בארץ-ישראל דורשת כוונה. “ידים חזקות ונפש טהורה” בלבד אינן מספיקות. נחוצה הכנה קודמת, מבחינה עיונית ומבחינה חמרית. “עוד ימים רבים ניתן לארץ-ישראל ולא נקח ממנה כלום, כי דלה ועניה היא מכל צד. לא נשמה צעירה, זקוקה לחנוך ולטיפול, צריך להביא שמה, כי אם נשמה מבוגרת, מלאה כוחות, חזקה… כיום אין ללכת לארץ-ישראל על-מנת ללמוד ולהתחנך. שמה צריך ללכת רק על-מנת לעבוד וליצור”.

ועל-מנת זה אמנם בא. עוד ימים רבים לפני עליתו לארץ, בהתדפקו על “דלתות זרים” בבירת רוסיה, חלם: “יום יבוא, ואני, עייף ומיוגע מעבודה קשה, סקור אסקור בשמחה וגיל את שדותי בארצי אני. ולא יאמר איש: “לך לך, נבזה, מפה: זר הנך בארץ הזאת!” וכי ימצא איש ויאמר כך, בכוח ובחרב אגן, אקום ואגן על שדותי, על זכויותי. יבוא! מאחורי שדותי, מימיני, משמאלי חברי… ואם אפול בקרב, מאושר אהיה, אדע לשם מה אני נופל… אבל קרוב לודאי שלא נילחם, גם לא ניפול. לא יהיה צורך בזה: – – – ניבא ולא ידע מה ניבא ואולי ידע?.. היה דוקא צורך בזה”, והוא נפל על השדה אשר הרוה בדמו, ונשמת העובד-הלוחם יצאה עם צוואתו הנצחית: “טוב למות בעד ארצנו…”

קו אחד יסודי עובר בכל דברי טרומפלדור, והוא הכבוד: כבוד האדם וכבוד העם. “עבודת הכבוד והחובה” היא עבודתו לעמו. יותר מכל חושש הוא שמא יחוּלל שם ישראל. “חילול השם קשה ממות, וכבוד וגאון (בפרט של הלאום) חשובים מחיים. טוב כי נמות אנשי-כבוד מאשר נשמש לשנינה יתרה, נוספת על כל השנינות השלוחות על חשבון עמנו”. בגליפולי הוא מגן על “כבוד הגדוד”. בתל-חי הוא מגן על “כבוד הישוב”. ברגעי גסיסתו הוא מבקש את העומדים עליו: “תמסרו להם שעמדנו עד הרגע האחרון לשם כבוד העם”.

על-יד ספר-העונשין של אנשי גדודו הנהיג את “ספר-הכבוד” – ספר המעשים החיוביים של כל אחד, המעשים המעידים על מילוי החובה והכרת האחריות. אמצעי חינוכי, שהשפעתו ניכרה מאוד. את רגש הכבוד האישי והציבורי השתדל לפתח בקרב אותו “ערב-רב” שבגליפולי, את האיש שבכל אחד ואחד השתדל לטפח, והשאר היה בא מאליו. רק כינוי-תהלה אחד היה לו בשביל זה שמילא את חובתו עד הסוף: “איש טוב, יהודי טוב, ואיש-צבא טוב”.

כזה היה הוא בעצמו. על משמרת-הכבוד עמד האיש הזה כל ימיו ועליה נפל. רצונו הגדול היה למות “מיתה יפה מתוך שמחה, כראוי ליהודי המת על ארץ-ישראל”. ואשרי הזוכה. הוא זכה. מתוך שמחה מת על גבול הצפון. מטרה מדינית ולאומית גדולה ראה במעשה תל-חי; “שמירת הגבול”. הספר “מחיי טרומפלדור” הוא ספר-הכבוד לו ולנו, ספר-הכבוד לאדם, לאומה ולארץ.

מספרות העמים

מאת

חיים הררי

---

העבריוּת בספרות הצרפתית

מאת

חיים הררי

¹

(מתוך הרצאה)

קיום האומה תלוי בקיום מסורתה, כל מה שהמסורת מקורית יותר, ועמוקה יותר, יאריכון ימיה ויאריכו ימי האומה שיצרוה. כל זמן שהאומה קשורה לנחלת-אבות, ירושת-דורות, ומרתקת בהן את הדורות זה לזה, מחַיה במסורת שלה את חיי ההווה ואת מגמת עתידה, תתקיים כאומה אף אם תגלה מעל אדמתה, והיא מפוזרת ומפורדת, מעוּנה ונפרדת. למרות פיזורה תפתח את רוח חיותה ותמשיך את לאומיותה.

מה נותן פרצוף לאומה, שלמות ואחדות תרבותית? אם היא יודעת לשמור על האידיאלים שהורישוה אבותיה, אם היא מקיימת אותם בצורה קדומה ומתחדשת כאחת, אם תוסיף מן ההולך ומתרקם על מה שכבר נתישן ונתגבש. עמהם מתעלה האומה אל פסגת חייה ורואה את הדרך שכבר עברה את המרחק ואת המרחב לעתיד.

שלשלת אחת בלתי-מנותקת במשך אלפי שנים, מרתקת את כל דורותיה של אומה, שלשלת של חיים מעוֹרים בשרשי החיים הממשיים, בהרגשה דתית, באידיאלים הלאומיים והדתיים, באדמת אבות, ובשמי מולדת, בימי עבודה ברוכי-שמש, בימי חג שטופי-נוגה, בימי מלחמה שטופי-דם, באהבה ובמסירות לארץ אבות, בשירת גבורים. בקינה ונהי על חורבן מולדת, בנדודים ויסורים, וּמוֹת קדושים, באמונת היעוּד ובתקות הגאולה – ותג אל תג מצטרף, וקו אל קו מתרקם אל תוך המסכת הישנה. דורות על דורות מאצילים מזיו יצירתם, מיפי נשמתם, מפרי עמלם, מהגיג נפשם – לתרבות אחת גדולה, תרבות האומה.

התרבות העברית כעם העברי, שבמשך אלפי שנים קמו עליהם כל חיתו העמים להשמידם, שסבלו כל מדורי גיהינום, כל צער העולם ושנאת הדורות, כל זדון האנושות ורשעות האדם – תרבות זו עמדה על נפשה, והגנה על קיומה, יצאה בגולה עם בניה, נדדה אתם מארץ לארץ, עברה ימים ומדברות ונשארה שלמה ונאמנה למקורה, לצוּר-מחצבתה. שמרה על ספרותה ויצירתה המקורית, על היצירה התנ"כית.

היצירה התנ"כית: מראשיתה ועד מלוא התפתחותה מזעקת הנקמה של בני קין, ועד זעקת הכאב על “נהרות בבל” קודם-כל יצירה ספרותית היא כמו כל ספרות, אישית ועממית, לאומית ועולמית משום שהיא אנושית, ילידת צרכיו של האדם ילידת התשוקה לדעת, לאמונה וליצירה.

ספרות עממית בטבעיותה, בממשיותה, אישית באמנות שבה, בפיוטיות, בנבואה, לאומית בקשר הנצחי עם הארץ, באלהי ישראל, בהרגשה העמוקה של אחדות ושל משך מתמיד בקיום האומה, עולמית בתפיסה העליונה של אחוה וצדק, באלוהי העולם, בהשפעתה על בני-האדם ועל האומות, על הספרוּיוֹת והאמנויות.

דיברה תורה בלשון בני-אדם – מעלתה היסודית; מובנה לכל האנושות כולה, ועל כן עולמית, אף קדושה ואלוהית בלשון האדם והחיים. ובזה היצירה העברית היא קלסית, באותו מובן שיצירות יון ורומא הן קלסיות. עבריות, הלניות, רומיות מקורות תרבות העולם. מזון כל ספרות אירופה. יותר מספרות יון הקדומה, היתה ספרות ישראל הקדומה מנוף למאמץ הספרותי של ימי-הבינים ושל הדורות אחריהם. לא רק מקור אמונה, אלא גם אמנות. השפעתה על המחשבה האנושית, על הצורה הספרותית וההבעה האמנותית בכל הלשונות אינה כלל בגדר שאלה.

תרגום התנ“ך, אצל כל העמים – ספר ראשון, הראוי לשם ספר. תרגום זה גורם מכריע בהתבססות הלשונות ובהתפתחות הספרויות. ימי-הבינים, הרנסנס, הקלסיציזם והרומנטיזם, אֶפּוֹפיה ודרמה, ליריקה וסימבוליקה – הכל חדור רוח התנ”ך, רוח האמנות והיצירה העברית. גאוני הספרות יונקים ממקורות העברית, מסיפורי התנ“ך ומנביאי ישראל. התנ”ך – דבר אלוהים, אך עוד יותר דבר האדם לאדם, חביב על התינוקות, על המבוגרים, מפני שניבו פשוט וחודר ללב, יפיו טבעי ואמתי לעולם. מהו קלסי? “בּרִינֶטיר” בספרו: “תולדות הספרות הקלסית הצרפתית” מגדיר ואומר: “הקלסיות היא מחשבה מקורית מבלי התרחק מאוד מדרכי המחשבה הרגילה. הקלסי צריך להיות טבעי ופשוט, אישי ומטביע בכול את חותמו. הוא צריך להיות אוניברסלי, זאת אומר, שיוכל למצוא חן בעיני כל האנשים, בכל הגילים, בכל התנאים ובכל התקופות. הספרות התנ”כית מילאה את כל הדרישות הללו. כל הסימנים המובהקים הללו מצויים בתנ“ך. טבעיות, יפיפיוּת, עצמיוּת, עולמיוּת, הרמוניה שבסגנון, נוֹי הצורה, אמנות הביטוי, צלילות המחשבה, עומק הרגש. מפני כל אלה נעשה התנ”ך לספר-הספרים גם בספרות העולם.

רֶנן אומר: “אם התנ”ך הנוֹ הספר הנבחר בספרות העולם, בל נשכח שהתנ"ך הוא ספרות עברית…

“בסקרנו סקירה מקיפה ומלאה על התפתחות הרוח העברי, אנו מתרשמים מן האופי העילאי של השלמות המוחלטת הנותן ליצירות אלו הזכות להחשב לקלסיות באותו מובן שליצירות יון, רומא והעמים הלטיניים”.

“היחידי בכל עמי המזרח הוא ישראל אשר זכה לכתוב בעבור העולם כולו. ספרות עמי המזרח היא ספרות המובנת על-פי רוב רק לחכמי המדע. ההיפך מזה הספרות העברית, התנ”ך כספר הנבחר בספרות ישראל היא ספרות לכל".

“מיליוני אנשים אינם מכירים ספרות פיוטית אחרת. אפילו אם נצא מתוך ההנחה, כי לגורל מופלא זה הגיעה הספרות העברית מפאת המהפכות הדתיות, שמהמאה השש-עשרה ראו בספר התנ”ך מקור כל הגילויים. אנו מוכרחים להודות, כי לולא הכילה ספרות זו אמתיוֹת נצחיות עולמיות, כי אז לא שיחק לה מזלה להגיע לדרגה זו“. ”המידה, והשיעור הקצב והטעם היו במזרח נחלתם היחידה של העברים. לישראל כמו ליונים היה הכשרון להביע בקיצור ובשלמות את רעיונותיהם. ומתוך כך הצליחו לתת למחשבה ולרגש צורה כללית ומקובלת על כל המין האנושי”.

העברים לא רק עיצבו את דתות העולם, אלא גם השפיעו על הלשונות ועל הספרויות. חבל, שבתולדות הספרות לעמים הנאורים לא שמו די לב להשפעה העברית הניכרת ביצירותיהם וסגנונם של גדולי הספרים הקלסיים. סקירה קצרה על הלשון והספרות הצרפתית תוכיח לנו זאת.

איזו שפה השפיעה ביותר על התהווּת הסגנון הצרפתי שהוא נעשה כה מהודר, כה צלול ועדין? – לא נגזים אם נאמר: העברית, השפעת העברית על הלשון הצרפתית דרך תרגום התנ"ך בלטינית ובצרפתית.

היונית כמעט נעדרת בימי-הבינים, רק הלטינית נפוצה, והעברית דרך הלטינית. כל מה שנכתב בימים ההם מוטבע בחותם ביבּלי וחדור רוח התנ“ך. כל רוח העם מושפע מכתבי-הקודש. וכל יצירות בראשית בספרות ההמונית כתובים בדפוסי התנ”ך והברית-החדשה. שַרְלֶמַן “בשירת רולנד” דומה למלך מן התנ"ך… מוליך צבאותיו כמשה את עמו, מנהל אביריו כדוד את גבוריו, מעמיד את השמש כיהושוּע, חי עם שנים-עשר אציליו כמו ישוּ עם שנים-עשר השליחים.

בספרות הצרפתית, ששם הכל מתחיל וגומר בתיאטרון – הדרמות הראשונות לקוחות מן התנ“ך. במאה השתים-עשרה, ההצגה היחידה בעלת ערך ספרותי היא ההצגה “אדם”. במאה החמש-עשרה, המסתריוֹת החשובות ביותר הן המיסתריוֹת של הברית-הישנה. ההצגות מלהיבות את ההמונים, מממשות את התנ”ך, מעשירות את הלשון העממית, מפתחות אותה ועושות אותה ספרותית.

עם תרגום התנ“ך לצרפתית במאה האחת-עשרה, נולדה הליריקה הצרפתית. התנ”ך גורם כמעט יחידי למאמץ הספרות ומטביע עליה את חותמו. הלשון העברית, אם לא במישרין, ממלאת תפקיד מכריע בתולדות הלשון הצרפתית. ועם הרניסנס, עם קדמות יון, קמה לתחיה גם קדמות ישראל. עם הומרוס גם התנ"ך. עם תרגום “פלוטרך” על ידי אַמיוֹט מופיע תרגום “תהלים” על-ידי מַרוֹט, ואחריהם מַלהֶרבּ, קוֹרנֵי, רַסִין, רוּסוֹ, שַטוֹבְּרִיאַן וכל המשוררים הגדולים של המאה התשע-עשרה.

הליריקה הקלסית והרומנטית היא כולה ילידת הספרות העברית. הספרות הצרפתית חרזה בחרוזים צרפתיים על פסוקים תנ“כיים, הטרגדיות החשובות ביותר של המאה השש-עשרה, אלה שהכשירו את הדור ואת היוצר של “אסתר” ו”עתליה" – לקוחות כולן מן החומר התנ“כי: יפתח, דוד, שאול, המן. על סף המאה השבע-עשרה, היצירה הפיוטית המצוינת חדורת ליריקה נשגבה, חדורת רוח הנבואה הישראלית Le Tragiques “הטרגי” של “אגריפא דאוֹבִיניֵי”. תוכחת קשה נגד כל עושי-עוול, נגד המלכים העריצים, נגד כל עושק ונוכל, הוא קורא ל”אל נקמות" שיופיע. “לנסוֹן אומר: אין לשגב בספרות הצרפתית כפרקים אלה של “טְרַזִיק”, שבהם משוע המאמין לאלהיו שיופיע ויקום. דאוֹביניי – התנ”ך נתן מצביונו לסגנונו שלו, נתן לניב הצרפתי החביב והעדין צלילים נמרצים, קולות רעם, והרמוניה חמה, המעוררים מיד זכר אותם היהודים הצנומים המגיחים מן המדבר ומפילים את חתיתם על המלכים בשם אלהיהם…

גדולי היוצרים בפרוזה ובשירה הצרפתית, יוצרי הלשון והספרות, יצרו ביודעים ובלא יודעים בדפוסי התנ“ך. וכלום מקרה הוא שהחשובה ביצירות המאה השש-עשרה Institution ספר “תורת קלוין” היא יצירתו של מלומד בלשון העברית, של מתרגם ומפרש התנ”ך. ומנין, למשל, לקח לו גם בוֹסִיאָה את סגנונו החי, המושך והמרתק, אם לא מתנ"ך שהוא מביא ממנו אָפני-ביטוי, פסוקים ציוריים? והרי רק מכאן המקוריות המיוחדת שבסגנון המצוין בספרות הקלסית של המאה השבע-עשרה.

ולאחרונה, באותה מאה: רַסִין, משורר-אמן גדול זה – האם ההילניות בלבדה גידלה אותו? וכי מקרה הוא גם כאן, שלפני אשר עזב את הספרות לגמרי, נתן טרגדיה תנ“כית, את בחירת יצירותיו “עתליה”?! “עתליה” היא שאגת נשמתו, שאגת האמן-המשורר המחפש את דרכו, הנאבק וסובל, השואף ליופי והרמוניה נצחית, השואף לשיא יצירה ומחפש לו ביטוי. “עתליה” היא “שירת הברבור” שלו; כל חרוז – פסוק מן התנ”ך. בה יצר אמנות חדשה, צורה חדשה, ולשון חדשה, סגנון חדש פשוט, טבעי, אמיתי מדויק ונמרץ. זמן רב לא ידע בעצמו מניין הגיע לשיא היצירה, השתחרר מן הכבלים של כללי הדרמה, של ההסכמים הדרמתיים, ויצר יצירה חפשית מלאה עוז. אַנֱדרוֹמֵכָה וּפֶדְרָה – שֶדֶבֶר של הטרגדיה, עתליה – שֶדֶבֶר של רַסִין. במאה השמונה-עשרה, דור האור והשכל, דור הפילוסופיה הספקנית והלגלגנית בתוך חברה עייפה מעצמה, עייפה מהתחכמות ומספקנות, קם חוזה שקרא לחיים חדשים, חיים טבעיים, חיי הרגש, האמונה, האהבה והמעשה, נביא וכואב כירמיהו, בודד, נוגה ולוהט כמוהו, רוּסוֹ נביא אמת, לוחם לשויון, מגן על העניים, מחנך הדורות, נואם, מוכיח, הריהו קודם-כל משורר ואמן, מבשר אמנות חדשה, מחייה את רוח היצירה הספרותית, מגלה שירה חדשה, שירת הנפש, נפש היחיד, הליריקה הרומנטית. מילדותו גדל על התנ"ך, חזר עליו חמש, שש, עשר פעמים, ידע כל פסוקיו על-פֶה, עם שחר היה קם ויוצא אל השדה ועומד בתפילה: "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע…

רוּסוֹ בן עירו של קַלוִין, שאזרחיה פרוטסטנטים חניכי נביאי ישראל. רוּסוֹ, שבלֵיל גירושו מצרפת, והוא חולה ומדוכא, מצאוהו אויביו קורא בתנ“ך, ובדרך, תוך טלטולים ויסורים קשים, כתב את הפואימה שלו “הלוי מאפרים”. רוּסוֹ חשב אותה לטובה שבכתביו ועל-כל-פנים ליקרה לו מכולם… התנ”ך היה מעין יצירותיו של רוּסוֹ, בלילות הנדודים אכוּל ספרות וכאב צורב, היה מבקש בדפים הישנים את תנחומותיו, ושואב מהם את אמונתו ביצירותיו, את נשמתו הצרופה.

שַטוֹבְּרִיאַן, הפותח ביצירותיו את המאה התשע-עשרה ונחשב למחדש, רואה באמנות וביופי את עיקרי היצירה הספרותית. הלשון היונית והלשון העברית, לדעתו, נתנו לעולם את “אמנות הכתיבה”. "משה וליקוּרגוּס כתבו בהן את חוקיהם. פינדר ודוד שרו בהן את הימנוניהם. "הספרות העברית ביחוד נתנה צורות אציליות לסופר, דפוסים מושלמים לאמן. ספר “בראשית” עולה על הומרוס ביופי ובפשטות. הסגנון יותר פנימי, חמימי, קדמות החיים תמימה יותר, הסיפור מרוכז יותר, התיאור בהיר יותר, התמונה טבעית יותר, הנשגב פשוט יותר. על הגאוניות הנוצרית חושב שטוֹבריאַן בדברו על האמנות ועל הספרות, אבל הגאוניות הנוצרית נובעת מהגאוניות העברית, לגאוניות זו הוא חייב את אמנות הכתיבה שלו, סגנונו המשוכלל, הפרזה ההרמונית, המביעה, הגאה, המלנכולית.

בילדותו היו הוא ואחותו מבלים ימים על התנ“ך כדי לתרגם את הקטעים היפים ביותר והעצובים ביותר של “איוב”. אלה היו רגעי האושר הראשונים של יצירתו, הם נשארו שלו כל ימי חייו. כתביו אצורים תנ”כיוּת. הטרגדיה “משה” היתה בשבילו נסיון דרמתי שלא הצליח. אבל זה מוכיח לנו מניין ואיך חשב לחדש את האמנות המודרנית.

המשורר הגדול הזה שהאמין בהשגחה העליונה, ראה כל ימי את מקור היופי בעיר בתנ“ך. הוא כנראה נועד מילדותו לעבריות, כי על כן נולד בסֶן-מַלוֹ, ברחוב היהודים. כנראה שגורלו של כל אמן גדול לשלוט על דורו, כן היה גורלו של שטובריאן להשפיע על לַמַרטין, וִינֵיי, הוּגוֹ, רֶנַן – על כל אלה שהשפעתם בספרות הצרפתית מכריעה. והשפעת התנ”ך ניכרת ובולטת מכל יצירותיהם, סגנונם ושירתם. למרטין חשב את אמנות התנ"ך לאמנות שלמה ביותר, ספר “איוב” בשבילו המצבה האמנותית ביותר, העילאית ביותר לנפש האדם. הוא היה אומר: אם נגזרה חלילה כליה על המין האנושי כולו ויש אפשרות להציל מתוך החורבן רק יצירה אחת, הרי היא הפואימה של “איוב” שצריכים להציל.

דֶוִינֵיי איש-הצבא נשא אתו בילקוט-החייל את תנ"כו הקטן, האלהים ומשה ליווהו על דרכו בגשם, בסער ובשדה-המות, וברגעי-המנוחה היה מוציא את ספרו החביב וקורא בו וכותב.

ויקטור הוּגוֹ חיפש בתנ“ך לא רק פיוט, אלא ציורי לשון, מבנה משפט, צלילי ניב לשירתו. “הביבליה הנה ספרי”, סיני, תבור, כרמל – חביבים עליו יותר מִפִינדַה, אוֹלימפּוֹס וּפַּרנַס. עוד בהיותו צעיר מאוד אהב יותר את השירה העברית מהשירה היונית. בשחר שירתו שמע המשורר את שני הקולות קוראים אליו מן השמים, וענה לפעמים בלחש להד הפינדה הימנון הכרמל. משלושת הכתרים הגדולים של משה: המצביא, המחוקק, המשורר – קינא בשלישי. משירת התנ”ך נובעת הליריקה הסואנת שלו בכל התפרצות כוחה ולהטה.

ולאחרונה רֶנַן: כל חייו נתן לספרות העברית, הוא שאב מן המקורות עצמם. ידע ואהב את העברית, טעם טעמה ורוה מיפיה. התנ“ך בשבילו היא יצירה ספרותית אמנותית יצירה עולמית, יצירה שהשפיעה, משפיעה ועוד תשפיע כל עוד יהיו בני אדם צמאים לאמנות וליופי. כל אמנות מולידה אמנות, משוררי ישראל היו אמנים גדולים ולכן הבינום האמנים הגדולים בספרויות העולם, ושאבו ממעינות יצירותיהם כוחות-יצירה חדשים, ומצאו בתנ”ך מקור חדש להשפעה של נוי, ניב ואמנות. רק יצירה מקורית ועמוקה כתנ"ך יכולה ליצור אמנות חדשה.

---

ז'ן-ז'ק רוּסוֹ

מאת

חיים הררי

(במלאות מאתים שנה ליום הולדתו: 1712–1912)

לילה.

שערי העיר גֵינֵיבה כבר הוגפו, והגשר אשר על-פני היאור הורם. ומחוץ לעיר עומד נער כבן שש-עשרה, וידו דופקת על דלתות החומה הכבדות, ולבבו דופק גם הוא… לא פעם נמלט מחוץ לעיר, אל ההרים והעמקים, אל חופי היאור וסלעיו, ושם שכח את עצמו ואת עבודתו, את בעליו ואת מהלומותיו, על דשאים ופרחים היה משתטח, מקשיב לשירת הצפרים ולהמית הגלים, מביט אל תכלת השמים העמוקים ואל לבנת ההרים הזקופים, או מתעמק בספרי פלוטרך היוני, חי את חיי הגבורים הגדולים, גבורי יון ורומא, ויהי כאחד מהם, מלא גבורה ועוז, לוחם מלחמת עמו וארצו, אוהב משפט וחרות. ובקראו, ותהיינה עיניו דולקות רגע וחולמות רגע, נישאות למרחקים, צופות ומביטות, תועות ומחפשות, ולא ידע מה… אבל בשובו אחרי-כן אל בית אדוניו הגַלָף, ונגוזו כרגע כל חזיונותיו. יד אכזרית היתה קורעת את מסכת-דמיונותיו ומראה לו את המציאות המרה; חרפות וגידופים השמיעו באזניו ומכת ומהלומות המטירו על בשרו, ומי שהיה לפני רגע אזרח-אתונא וגבור-רומא שב ויהי אותו הנער המסכן, חניך-עבודה אצל בעלים קשים וגסים.

והנה אֵחר הפעם מן המועד. עומד הוא לפני שערי העיר הסגורים והכנס לא יוכל. לחינם ידפוק ויבקש תחנונים. אך לעוג ילעגו לו שומרי החומה, ופתוח לא יפתחו. איפה ילין הלילה? ואיך ישוב למחרתו אל בית אדוניו? הלא שפטים נכונו לו. הלא יתעמר בו האכזר ועינה אותו הפעם עד מות. מה לעשות? לאן ילך? לאן יבוא? – דומם עזב הנער את שער העיר, נוּגה ירד אל שפת היאור, יגע צנח לרגלי אחד הסלעים ויתעמק במחשבות. הפעם הראשונה בימי חייו חשב על עצמו ועל עתידו, והוא יחידי, בודד, גלמוד בחשכת הליל, בלי עזרה ומגן. אך האם לא בודד היה בכל ימי חייו המעטים? את אמו לא ידע. ביום בואו הוא אל העולם הלכה היא מן העולם. בעשרים ושמונה ליוני, שנת 1712, מתה בלדתה אותו, ו“דבר הוָלדו היה אסונו הראשון”. ואביו הרחמן והטוב, גם הוא עזבהו בעצם ימי ילדותו. בעל-מלאכה ישר היה אביו, עוסק בעבודת-השעונים, אדם חי ומהיר, חם ויהיר, זריז ועליז, חפשי בדבריו ובדרכיו. והנה נפלה קטטה בינו ובין אחד מתקיפי ג’יניבה. יצחק רוּסוֹ השָעָן, אבי ז’ן ז’ק, לא נשא את פני התקיף ולא רצה להתרפס לפניו, ואלץ לעזוב את עיר מולדתו האהובה ולנוד לעיר אחרת. וכמה אהבו אביו, כמה לילות בילו יחד בקריאה ובסיפורים. כמה תוכן וענין היו תמיד בדבריו, כמה שוטפת וחיה שיחתו. עד אור הבוקר היו יושבים יחד וקוראים, קוראים ומספרים. הבן לא הבין היטב, אך הרגש הרגיש הרבה מאוד… גם אח גדול היה לו, אך עודנו נער עזב את בית אביו, ועקבותיו לא נודעו לו עד היום… כולם עזבוהו. לא אֵם ולא אב, לא אח ולא אחות. יחידי נשאר בעולם. דודו, אחי אמו אספהו אל ביתו, ודודתו, אחות אביו, טיפלה בו, ותהי לו לאם. וזכר אמו אשר לא הכיר, עלה פתאום לפניו. הרבה שמע על אודותיה מפי אביו ומפי קרוביו. יפה היתה וענוגה, טובת-לב וחכמה. וכמה היה אביו מתגעגע עליה, בוכה לזכרה ומתאבל יום יום על מותה. כמה היה אביו מחבק אותו ומנשק, נאנח ורועד ואומר לו: בוא, ז’ן ז’ק ונדבר על אמך!" – “אם כן, אפוא, בכה נבכה, אבא!” היה עונהו. זרם דמעות חמות פרץ מעיני אביו למלים האלה, והוא עודנו שומע את אנקותיו ואנחותיו: “הה, בני, השיבה נא לי אותה, נחם נא אותי, מלא אתה את החלל אשר השאירה בתוך נפשי. וכי אהבתיך כל-כך, לו היית רק בני?” – – –

ולא הרגיש הנער כי רטבו עיניו ולחייו. לֵאוּת רבה תקפה את כל אבריו, והוא נרדם. האדמה – יצועו, הסלע – מראשותיו, וכיפת השמים – מכסהו. והוא הוסיף לראות בחזון הלילה את יתר ימי ילדותו: הנה שתי השנים אשר בילה יחד עם בן-דודו לרגלי הר הסלב, בבית מחנכם הכהן לַמבֶרסיֶיר. שתי שנים בתוך סביבה של חסידות וצניעות, עונש ומשמעת, שלטון והכנעה, אבל חיים שאננים היו החיים האלה, – חיי-כפר, בין עצים ופרחים, ריח-שדות ורוח-הרים. כל-כך טוב היה שם. כמה אהב את עבודת האדמה, כמה שמח לעדור ולזרוע, לנטוע ולהשקות, לחפור בורות וגומות, או לטייל בין האילנות, לרדוף אחרי פרפר; או לטפס על הַסָלֶב ולשתות מכל מעין, להגיע עד ראש ההר ולמצוא עוד שלג מלמעלה. רק זכרון אחד צורב השאירו בלבו הימים ההם – רק החשד שחשדוהו בדבר המסרק… והנער הנרדם התנודד כולו, פניו התעותו ואגרופיו התכוצו. הוא לא יוכל לשכוח את המקרה הזה. את העונש אשר נענש חינם על חטא שלא חטא, את היסורים שהסבו לו בדבר מסרק שבור שינים, והוא לא נגע בו. ומי ענָשָהו? הכהן הצדיק ואחותו הרחמניה. וכי יש צדק בעולם? רק יד התקיף רוממה, הוא תמיד הזכאי, והנדכה תמיד החיב… גם אביו היה צדיק בריבו, אבל שונאו היה חזק ממנו. מגדולי העיר הוא ובו לא יגעו, אך את אביו חפצו לשום במאסר, והוא אולץ לברוח… הוי, מה שנא את העריצים! – ואחרי חינוכו של למברסייר, ימי הלימוד אצל מזכיר-העיר, לימוד מוזר ומשעמם. כמה שמח להפטר ממנו ולהיות לנער-עוזר על יד גלָף. אך גם פה לא מצא את אשר ביקש. רק כעס וממרורים ישבע כל הימים, חרפה ומהלומות. מחויב הוא למלא את מצות אדוניו, מוכרח הוא לעשות הכל למרות רצונו. אינו יכול עוד לקרוא בספרים כאות נפשו, לחלום ולהזות, לחיות חיי גבוריו ולבנות את עולמו שלו. הוי, הגדולים! הוי, התקיפים!

עמוד-השחר זה כבר עלה. הערפל אשר על-פני היאור נמוג כולו, וקרני-אור רכות התחילו בוקעות מבין ההרים. פני הנער הנִקשים רכו מעט, חיורים וענוגים היו ואור רפה ונעים השתפך עליהם. סנוניות-בוקר צפצפו בקול, ובת-צחוק עברה על שפתי הנער, ויפקח את עיניו. איפה הוא? נדמה לו, כי אביו אתו וכי קרוא קראו יחד בספר כל הלילה, כדרכם תמיד, ולשירת הצפרים התעורר אבא מקריאתו, ומתוך בושה קרא: “נשכבה לישון, ז’ן ז’ק, ילד אנוכי עוד יותר ממך!” – – – וז’ן-ז’ק הנער הביט מסביב. צינת-בוקר הרעידה את גופו, טל-לילה הרטיב את בגדיו. הוא קם ויתמודד. מרחוק נשמעה חריקת בריחים ודלתים. שערי העיר נפתחים, הגשרים מוּרדים. הישוב העירה? אל אדוניו, אל עבודתו, אל עבדותו? רגש-התנגדות תקף אותו, מרירות עזה מילאה את לבבו: לא לא, הוא לא ישוב! מי ומה לו בג’יניבה? אמו מתה, אחיו אבד, אביו ברח. ולמה ישוב הוא להתענות שמה? והוא הרגיש פתאום בטחון גדול בעצמו, איזה כוח אדיר דחפהו אל המרחק, אל המרחב. “חפשי הנהו ואדון לעצמו! כרצונו יעשה וכל יוכל. למרומים ימריא ולמרחבי תבל יעוף. אוצרות ומעדנים נכונו לו, אוהבים וידידים יבואו לקראתו, בנות-חן תמהרנה אליו, וכולם רק עומדים ומוכנים לשרתו!” מלא-בטחה עלה הנער על הסלע אשר בקרבתו, וזמן רב הביט אל עיר מולדתו ואל רחובותיה הצרים, אל בתיה הצפופים וחומותיה הבצורות. לאט-לאט התעוררו החיים בתוך העיר. עבודת יום-יום התחילה שקטה ושלוה. ניקוש קל ותכוף עולה מבתי-החרושת לשעונים. קולות מכריזים על מזונות הבוקר. נשמעה הלמות פטישים, ורעש אופנים התגלגל ברחוב. מעבר ליאור הגיעו קטעים של איזו שירה, שהשתפכה בתוך רעננות הבוקר. צפצוף עליז עלה מתוך השיחים. וז’ן-ז’ק נמלא חדוה ועוז, ראה את עצמו בן-חורין ומאושר בֵּרַך בתנופת-יד את ג’יניבה ויקפוץ וירד מעל הסלע… רגע אחד עמד תחתיו, ויסב את פניו אל העיר. את דודתו זכר, את אחות אביו הזקנה. מה גדלו רחמיה אליו, כמה אהבתו. והוא חש רגע את מגע אצבעותיה הדקות והחמימות בתלתלי ראשו ובלחייו. מה יפים שירי-העם בפי הזקנה. שעות-שעות היה יושב ומקשיב לשירתה; את כל שיריה למד: שירי-גבורים ושירי-רועים, שירי אהבה ושירי עבודה, שירי-ים ושירי-הרים. היי שלום, הזקנה! עוד מבט אחרון אל עיר מולדתו, וז’ן-ז’ק נשא את רגליו וילך…

בדרך העולה לאַנֶסִי, אשר בסָבוֹיָה-העליונה, צועד הנודד הקטן, ומכתב בכיסו מאת הכהן הקתולי הזקן אשר בקָנפיניון. זקן טוב! רבות דיבר באזניו על האמונה כי ירדה בג’ניבה, על בני דת-קַלוין הכופרים ועל הקתולים הנאמנים עם אלהים. גם שלחן ערך לכבודו וגם יין שם לפניו. הכהן דיבר ודיבר, והוא שמע ואכל, שמע ושתה. סעודה טובה היתה, יין נפלא היה. הזקן מצא חן בעיניו מאוד. אף פעם לא העיר על-דבר מנוסתו מג’יניבה, אף רגע לא ניסה להשיבו אל משפחתו ואל אדוניו. ועוד מכתב נתן לו אל אלמנה חסידה באנסי, מכנסת-אורחים גדולה, זקנה בודאי כמוהו, טובה בודאי כמוהו, עורכת סעודות טובות ומדברת הרבה על אלהי הקתולים… עליז ובוטח נפרד ממנו ז’ן-ז’ק. כמה יפה עולמו של הקדוש-ברוך-הוא! נעים לעבור ערים וכפרים, הרים ועמקים, ולראות ולדעת הכל ולהכיר הכל. זה ימים אחדים שהוא תועה ממקום למקום, מאחוזה לאחוזה, מתיצב לפני כל ארמון, שר לפני כל חלון, לן בבתי האכרים, סועד עם הרועים, וטוב לו, ונוח לו. בן-חורין הוא, צפור-דרור!

והנה הוא על יד יאור-ננסי. כראי-כסף נוצץ היה משטח המים, ומסגרת הרים וגבעות, שיחים וקנים, מסביב לו. פעם ישתרע היאור לכל ארכו, ופעם יתפתל וליחך את לשונות-האדמה השלוחות אליו, והקיף את האיים אשר בתוכו, ונעלם פתאום מאחורי הר תלול, והופיע שנית גא ושלו, נאה וצלול. ז’ן-ז’ק נפעם ליפי המראה. זכר הלימן עלה לפניו, יאור-ג’יניבה שלו האהוב, ולבבו דפק משמחה. הוא ראה את עצמו כמו בעיר מולדתו, בתוך טבע ארצו, כאלו מכבר הוא פה ומכיר כל עץ וכל אבן, כל סלע וכל גבע. בתרועת-ששון מיהר אל המים, טבל כפות ידיו בתוכם, הכה גלים על פניהם, הרטיב פניו ובגדיו, וצחוק נחת התפרץ מפיו. קול פעמונים נשמע מעל הגבעה, פעמוני בית-תפלה. וז’ן-ז’ק זכר את מכתב הכהן אשר אתו ואת האלמנה החסידה. הוא מיהר לעלות אל העיירה, שאל את העוברים-ושבים לבית הגברת דֵי-וָרֶנס, ויראוהו בית לא-גדול מוקף חומה, נחל-מים עובר על ידו וגן-פרי מעברו השני. בסקרנות פתח הנער את דלת החצר, וברעדה שאל: “הפה בית הגברת די-ורנס?” – “כן, אולם היא יצאה זה עתה להתפלל!” – והוא מיהר אל הרחוב, רץ אל מול בית התפלה, עמד ויתבונן אל כל זקנה כפופה. אולי זאת היא, אולי היא האלמנה. מי כאן הגברת די-ורנס? מוכה-תמהון עמד ז’ן-ז’ק בראותו לפניו אשה צעירה, פנים מאירים ומלבבים, צואר נטוי ומלא-חן, שערות זהבהבות-אפורות ועיני-תכלת בהירות וטובות. נדהם מסר לה את המכתב, ברכיו רעדו, ולא יכל להוציא הגה מפיו. אך קולה הנעים השיב אליו את רוחו, כמנגינה רכה פעלו דבריה על לבו: “הה, ילדי, עודך צעיר מאוד להיות תועה בעולם. לכה נא אל ביתי, צוה לתת לך פת-שחרית. ואחר התפילה נדבר את דברינו”…

ונפש ז’ן-ז’ק דבקה באלמנה הצעירה. ברגעים הראשונים לדברה אתו, הרגיש בה נשמה אוהבת ומסורה, והוא התמכר כולו אליה, שפך לפניה את כל לבבו, סיפר לה את כל קורות ימי חייו הדלים; והיא שמעה ותתמה והחליקה את שערותיו, ותאמצהו פעמים אחדות אל לבה: נערי המסכן! נערי המסכן! והוא התרפק עליה, כילד על אמו… עוד בעצם היום ההוא הוחלט לשלחו לטוריו אשר באיטליה, אל מקלט הגרים אשר שם ללמדו דת ואמונה ולהכניסו תחת כנפי דת הקתולים. ז’ן-זאק התעצב על הדבר. כבר קשתה עליו הפרידה מאשת-חסדו. חפץ היה לשבת ימים רבים על ידה, להביט אל עיניה היפות ולהאזין לקולה הערב. אך רצונה כי ילך, ויעשהו. הן את טובתו היא דורשת. וההליכה עצמה? עוד הפעם תנועה וחיים, עוד הפעם מראות חדשים, שמים חדשים וארץ חדשה. תשוקת הנדידה תקפתו שנית, ובלוית זוג אחד, איש ואשתו, ממכירי די-ורנס, יצא רגלי ללכת לטורין: לאן הוא הולך ולמה – לא ידע, גם לא חשב על זה. די שהוא הולך, שהוא רואה עולם ומלואו. ולמה ידאג? הן ידידתו הטובה דאגה לכול. והוא, קל וחפשי, מפזז בשדות, מדלג על גבעות. “גן כי יפגוש בדרכו, וקטף מפריו; נחל כי יראה, ורחץ במימיו, ושלה מדגיו; צל כי ימצא, והשתרע בתוכו. ועל כל אלה – הגאוה ללכת לאיטליה, והוא עוד כל-כך צעיר; לטפס אחרי חניבעל דרך ההרים – היש נצחון גדול מזה?!”

אחרי עשרים יום של טיול ברגל, של חליפות מראות וגונים, הגיע ז’ן-ז’ק טורינה, ובני-לויתו הכניסוהו אל מקלט-הגרים. דלת-ברזל גדול וכבדה ננעלה מאחוריו, והוא נמצא בחדר רחב-ידים וכמעט ריק, לפני במת-עץ וצלב גדול עליה, ארבעה או חמישה כסאות-עץ מבהיקים מסביב, וחמש בריות משונות מתהלכות הנה והנה. עיני ז’ן-ז’ק חשכו… ארבעה חדשים עברו עליו בבית הנורא הזה, בין חבריו לתורה ולאמונה, אנשים נבזים ומושחתים, עושי כל תועבה, ובין נזירים מתחסדים וצבועים, פרועי-מוסר, בורים והדיוטים. נפשו היפה, תכונתו הישרה, טבעו המתפרץ ואהבתו את החופש לא יכלו נשוא עוד את חלאת המנזר ואת חלאת מין האדם, ותשוקה אחת מילאה את לבבו: לצאת משם, להמלט, למהר ולעזוב את מקלט הפושעים. אך דלתות-הברזל והבריחים הכבדים? היא התחיל להציק למורי-הדת שלו, להתוכח אתם, להכשילם בשאלות, להמטיר עליהם פסוקים ומאמרים מאבות הכנסיה, ככל אשר זכר מן הספרים שקרא. התחיל מתמרמר ומתקומם, מתאונן על תועבות הגרים והכהנים; וסוף-סוף הוציאוהו באחד הימים מן המקלט, הלבישוהו שמלה אפורה לבנת-שולים, העבירוהו ברחוב העיר אל הכנסת המטרופולית, צלצלו לפניו באגני-נחושת, ואנשים טובים השליכו פרוטות לתוכם. אחרי טבילה ותפילה, יצא ז’ן-ז’ק מבית-הכנסת הטוריני, ועשרים פרנק בכיסו – תרומת המנדבים, ושקר בנפשו – דת הקתולים… הוא לא הבין היטב את הנעשה לו, אך הרגיש בתוך לבבו, כי דבר רע מאוד עשה, כי חטא גדול מאוד חטא, עוון לא יכופר לו: את דתו המיר, את אמונתו מכר, את אמונת אבותיו, את אמונת בני ארצו. הקשר היחידי אשר היה עוד בינו ובין עיר מולדתו, גם זה ניתק, ומעתה ינוד תמיד יחידי, תמיד בודד, בלי משפחה ובלי מולדת…

סר וזעף, אך חפשי לנפשו, עבר ז’ן-ז’ק את רחובות טורין. אך הבנינים הנפלאים, המחסנים היפים, הגנים הנחמדים, כל אלה עוררו את תשוקת-הדעת בקרבו, השכיחוהו עד מהרה את יסורי נפשו. עוד באותו יום מצא לו מלון, לפי כספו, בבית אשה עניה מטופלת בילדים רבים. כל עוד היו עשרים הפרנקים בכיסו, לא דאג ולא חשב, תעה כל הימים ברחובות, שמע לרינת בתי-הכנסיות, רץ אחרי המנגנים הנודדים, ויהי חי ועליז. אולם אפסה הפרוטה האחרונה. מה יעשה? אז יזכור ז’ן-ז’ק את אומנותו אשר למד, את מלאכת הגילוף, והוא הולך מחנות אל חנות לבקש עבודה. במשך ימים אחדים מצא לו פרנסה בדוחק, אך גם זו חדלה בקרוב. אחרי זמן מה נכנס בתור משרת לארמון אחת המטרונות, אולם היא מתה אחרי מחלה קשה, וז’ן-ז’ק נמצא עוד פעם ברחוב העיר. אחד מקרובי המטרונה המתה המציא לו משרה אחרת, בארמון אחד האצילים הגדולים, וז’ן-ז’ק נתקבל שם בתור שַמש-השולחן. אדוני הארמון היו טובים מאוד, וביחוד התיחס אליו בחיבה זקן הבית. ביאורו של ז’ן-ז’ק בדבר מקורה של מלה צרפתית אחת, הסב אליו תשומת לב כל האורחים החשובים שישבו לשולחן. קרובי האציל מתענינים בחינוך משרתם, כהן מבני המשפחה מלמד אותו רומית, ז’ן-ז’ק בעצמו לומד איטלקית, וכהן אחד ממכיריו מורה אותו תורת המוסר ודעת החיים. סוף-סוף מצא לו מנוחה, וגם תקוה טובה להתפתח ולקנות דעת. אך הקדוש ברוך הוא הזמין לו צעיר אחד, בן עירו ובן גילו, עלם חי ופקח, עליז מאוד ופזיז מאוד, מלא המצאות וחידושים, בדיחות וחדודים. וז’ן-ז’ק נקשר בחברו זה ולא יוכל להפרד מעליו. הוא זונח את עבודתו בארמון, הולך בבוקר ואינו שב למועד הדרוש. אדוניו מדברים על לבו להיטיב את דרכיו, והוא לא ישמע; הוא מאס בעול אשר הושם עליו, בשֵרות הקבוע בדיוק הנמרץ, בכל המשמעת המכבידה הזאת. זה כבר החליט לצאת לדרך עם חברו הטוב, לעבור את האַלפים ולתור ארצות חדשות. אדוניו מגרשים אותו, והוא – שמח וטוב לב – רץ אל חברו לבשרו את הבשורה הטובה. מה לו משרה? מה לו עבודה? מה לו עתיד? “הן האביב היה בארץ, ההרים והשדמות, החורשות והנחלים, הגנים והכפרים כל-כך נאים והדורים בעונה זו; ועוד לו בן-לויה נעים, חבר טוב ושמח, ולא חובה, ולא עבודה, ולא דאגה – חפשים שניהם ועומדים ברשותם”. ומה לו עוד?

ששה שבועות הלכו בני-החיל, בגדיהם נפרמו ונעליהם נקרעו, – ודרכם לג’יניבה. בהגיעם לשערי האיר אַנסי עמדו. ז’ן-ז’ק לא חשב כלל לשוב לעיר-מולדתו, הוא שמח להמצא עוד הפעם בקרבת די-ורנס. צל תוגה העיב את פניו: מה יעשה לחברו? איך יעזוב אותו? אך החבר הבין למחשבות ז’ן ז’ק, חיבק אותו ונשק לו: “אתה כבר הגעת למחוז חפצך, שלום!” – תקיעת כף אמיצה, שריקה ארוכה, והוא נעלם…

האלמנה די-ורנס קיבלה את ז’ן-ז’ק בשמחה נאמנה. והוא הרגיש את עצמו מאושר בקרבתה. הן היא חסרה לו כל-כך במשך השנה, שנת הרפתקאות, טלטולים ונדודים. נדמה לו, כי אמו אשר לא הכיר מעודו, באה אליו מעולם אחר ונאה, וברחמים וברוך תלטף את ראשו ואת מצחו. “אמא!” קרא ויפול לרגליה, ויתפרץ בבכי: “ילדי!” רעד קולה, והיא משכתו אליה ותשק לו על מצחו ותמח את דמעותיו.

שנה של חיים מאושרים חי לו ז’ן ז’ק בקרבת די-ורנס. ידידותם גדלה מיום ליום, והוא התענג על החיים השאננים, על השדות, על היאור ועל ההרים. הרבה ספרים קרא, השתלם בספרות, שם לב לדקדוק השפה וליפי הסגנון, גם כתב וחשב הרבה. די-ורנס מנסה לעשותו לכהן כפר, מכניסה אותו לסמינר קרוב לאנסי, אך אחרי חדשים אחדים שולח משם וישב אליה. מאהבתו הרבה למוסיקה החליט להתמכר ללימוד זה, אך מורה הנגינה שלו, אוהב-יין וחולה-נופל, הוכרח לנסוע ליאונה. די-ורנס מיעצת לז’ן ז’ק ללוותו ולהוסיף לקחת תורה מפיו, והוא שומע בקולה: באחד הימים נפל מורו מת באמצע הרחוב בליאון, וז’ן-ז’ק, נבהל ונרעש צועק בקול פחדים, אנשים נאספים, והוא מתחמק ובורח… משם שב לאַנסי, אך די-ורנס לא היתה בבית, היא הלכה לפאריס. ז’ן-ז’ק נעצב. אנסי בלי “אמא” נראתה לו שוממה וריקה. בלבו נתעוררו פתאום געגועים לארץ מולדתו, להלווציה היפה. והזדמנות נמצאה לו. משרתת די-ורנס שבה לבית הוריה לפרייבורג, וילך ללוותה. בדרך סר לנִיאוֹן, לראות את אביו, לחבק ולנשק לו ולשפוך יחד דמעות לזכר אמו. משם פנה ללוֹזַנָה. בלי מכיר ומודע בעיר, בלי פרוטה בכיס, הוא סר אל אחת האכסניות, מכנה עצמו בשם ווֹסוֹר די-וילֵניוֹ, מנגן גדול מפריס, ומאסף תלמידים לזמרה, הוא מקבל עליו לחבר גם מנגינה בשביל חובב-מוסיקה אחד, מסדר את המנגנים, מחלק לכל אחד פרקו, והנגינה החלה… קולות שונים ומרוסקים ממלאים את האולם. הנאספים צוחקים, אוטמים אזניהם, חורקים שן, לועגים, מתבדחים, מוחאים כף. המנגנים רומזים זה לזה, מוסיפים לעבוד ביתר עוז, והמנצח האומלל עומד עליהם ומניע בידיו וברגליו, מכוסה כולו זעה ונושם בכבדות… מפלתו הגדולה לא הפילה את רוחו, והוא הוסיף בכל זאת לקבל תלמידים ולהורתם נגינה. לפרקים היה יוצא מחוץ ללוזנה, מטייל בסביבות העיר, תר את גדות הלימן, שט בסירה על פני היאור, מתרגש לשלוה השפוכה מסביב, ודמעות זורמות מעיניו ונושרות טיפות-טיפות לתוך המים. יום יום גילה מקום חדש, טיפס על הר אחר, מצא מראה-טבע מפליא ושעות שעות היה יושב ונהנה מזיו הבריאה. לאט וכחולם היה תועה בשבילים צרים ופתלתלים, וסלעי-מגור תלויים מעל לראשו, אשדות-מים רועשים הומים מסביבו, תהום איומה פתוחה לרגליו, והנה בלעתו חורשה צעירה ורעננה, ושוב זרם איתן מתנפל למעמקי אין-סוף, ערפל מגיח פתאום, ואחריו שדמות ירוקות מרהיבות-עין. חליפות צבעים וגוונים, שינויים והפכים, טבע פרא ומעשי ידי אדם.

באחת האכסניות בדרך מצא אַרכימַנדריט יוני, כהן-עליון מירושלים, שבא לאירופה לקבץ כספים בשביל ה“קבר הקדוש”, קבר הנוצרי. איש לא יכול לדבר אתו, כי לא הבינו את שפתו, והוא לא ידע כל לשון אחרת. ז’ן-ז’ק ניסה לדבר אליו איטלקית. הירושלמי הבין, שמח מאוד לקראתו, והציע לפניו להיות לו לתורגמן. ז’ן-ז’ק קיבל את ההצעה בלי כל פקפוק, ויצאו שניהם לדרך. הם סובבו ערים אחדות, אספו די כסף, אכלו סעודות טובות, ולא חסר להם דבר. אך בבואם לברן, חשד ציר צרפת בירושלמי הקדוש, כי מרמה אתו, וישם עליו מאסר, ואת ז’ן-ז’ק הוכיח בדברים על פחזותו, ונתן לו מאה פרנק ומכתבים ללכת פאריסה. בבואו לעיר-הבירה קיבלוהו בכל מקום בסבר פנים יפות, הודות למכתבים אשר אתו, אבל עבודה לא מצא בכל אלה, וגם את “אמו” לא מצא, ויחלט לשוב לאַנסי. בעברו דרך ליאון, נודע לו כי די-ורנס העתיקה את מושבה לשַמבֵּרי הסמוכה לאנסי, וימהר אליה.

בן-עשרים שב אל “אמו” שבע טלטולים ורוגז. היא קיבלתהו באותה הידידות והחיבה, והוא חי שנים אחדות על ידה, שנות אושר וברכה. בתחילה עבד אצל מהנדס, קנה לו ספרי חשבון ומתימטיקה, ויעבוד וילמד. אחרי-כן עזב עבודתו זו ויתמכר למוסיקה, למד את תורת-הנגינה על בוריה, חיבר הרבה פרקי-שירה, נתן שיעורים לבנות שמברי, ניצח על המנגינות הקטנות שערכה הגברת די-ורנס בביתה, אבל ביתר הצלחה מאשר בלוזנה… הם עברו לגור לשרמיט אשר על-יד שמברי, בבית בודד, טבול כולו בירק ובפרחים. וז’ן-ז’ק עבד ולמד, חפר ועדר, התענין בצמחים, ליקט עשבים, למד תורת-הצמחים והוסיף להשתלם בתורת-הנגינה. מחלה קשה הפריעה את מהלך-חייו, כי הוכרח ללכת למנפלייר לשאול ברופאים. אולם בשובו משם הוסיף להתעמק במדעים, בספרי מחקר ופילוסופיה, בתורת הכימיה, בשפת רומא ובדברי ספרות. אז הציעו לפניו משרת מורה ומחנך אצל אחד מגדולי ליאון. ז’ן-ז’ק קיבל, ושנה תמימה התענה במשרתו החדשה. תלמידיו לא נשמעו לו, והוא לא ידע איך ישלוט בהם, איך יורם וידריכם. בהוָכחו שלא יצלח להוראה, עזב את משרתו וילך שנית לשרמיט, לנוח מעמלו. אז המציא שיטה חדשה לכתיבת תוי-הזמרה, לסמן אותם במספרים במקום הסימנים הקבועים, כדי להפיץ על-ידי כך את הנגינה בעם, כי תהיה נחלת כולם ולא נחלת יחידים. והוא החליט ללכת פאריסה, להגשים שם את שיטתו בחיים. אך צר היה לו לעזוב את “אמו” ואת שרמיט, זה הנוה השאנן, אשר בילה בו שמונה שנים מלאות גיל ושלוה, אושר ובטחה. כמה התענג במקום הזה: “קם עם השמש, ויהי מאושר; ראה את “אמו” ויהי מאושר, התהלך ביערות, עלה על גבעות תעה בעמקים; קרא, ישב בבטלה, עבד בגן, קטף פירות, עזר בבית, והאושר לידו בכול. מתוך נפשו פנימה נבע אשרו, בחובו נשאו, והוא תמיד אתו”.

בן עשרים ותשע בא ז’ן-ז’ק לפאריס, בשנת 1741, והוא עוד טרם ידע את כוחות נפשו, טרם יכיר את דרכו ואת תעודתו בחיים. אהבה לארצו, להריה ולמימיה; חיבה לחיי-עבודה טבעים ופשוטים; קריאה מרובה ועֵרב-ידיעות, תשוקת-דעת גדולה והרגשה עמוקה, דמיון מהיר וחוש-אמן; הערצת החופש ושנאת התקיפים – הנה כל רכוש הרוח אשר הביא אתו לעיר-העולם, מלבד שיטתו החדשה במוסיקה.

ופאריס בימים ההם, בעצם שנות המאה השמונה-עשרה, מגדל-האור לכל העמים והארצות. דור הפילוסופים היה אז, “דור המאורות”, דור האשכולות, תקופת ה“אנציקלופדיה”, תקופת הכינוס. חכמי הדור וסופריו, ובראשם וולטר, “מלך הספרות”, שמו להם למטרה לכנס את כל המדעים, המצאות האדם באמנות ובאומנות, אל ספר אחד גדול, כולל ומקיף, שיהיה זכרון לדור אחרון, כי ידע את אשר הגו ויצרו אבותיו, והוסיף גם הוא משלו על רכוש הדורות, והיה הכל לאוצר אחד, אוצר תרבות והשכלה, עֵד לקדמת האנושות, להתפתחותה ולהשתלמותה. “והיתה האנציקלופדיה קודש-הקדשים אשר לידיעות האדם, משגב להן ומבטח בכל הזמנים ובכל המהפכות”… ופאריס מלאה אז היכלי-ספרות רבים, טרקליני גבירות עשירות ומשכילות, טרקלין-טרקלין ואורחיו החכמים, גברת-גברת וסופריה אשר תעריץ. הטרקלינים האלה היו בתי-מקלט לסופרים ולפילוסופים, ומהם יצאה אורה לעולם, הם אשר יצרו אז את השקפת-העולם, אשר הטביעו את חותמם על מהלך הדעות בכל מדינה ומדינה. חיי הטרקלינים היו חיי עונג ובטלה, פינוק ומותרות, חיים של סעודה ומשתה, של נשפי-שיחה לאימון הלשון ולחידוד השכל, להבעת מחשבות מקוריות ומלים יפות וחריפות. משם יצאה המלחמה על הישועים התקיפים בימים ההם, והסופרים לעגו לכל אמונות-ההבל של הקתולים, ויגבירו את הכפירה בארץ וישליטו את השכל ואת הבקורת. דעות חדשות נשמעו אז, דעות הרס וספק, רוחות חדשות נשבו ותבשרנה מהפכה…

רוּסוֹ מצא לו בפאריס “דירה גרועה במלון גרוע וברחוב גרוע”, ויחכה למשפט האקדמיה בדבר שיטתו החדשה במוסיקה. האקדמיה פסלה את שיטתו, במצאה שהיא לא חדשה ולא טובה. רוסו לא נואש בכל זאת, ויוסף לעבוד במקצוע הזמרה, העתיק תוים לצרכי מחיתו וחיבר אופירות ומנגינות רבות. הודות למכתבים אשר היו לו, הצליח להכנס אל טרקלינים אחדים, ובן השען מג’יניבה, המשרת הטוריני, הנודד המשונה, נשא חן מלפני גבירות פאריס, לא בטוב טעמו וביפי מדברו, כי אם דוקא בהליכותיו המוזרות, בבישנותו התמידית, בהתפרצות רגשותיו הפתאומית, במבטו הבוער, בשיחתו הטבעית, בגילוי לבו, במאורעות חייו ובסיפוריו התמימים. הוא התודע אל דַ’אַלמבֶּר ודידרו, עורכי האנציקלופדיה, ויתרועע ביחוד עם האחרון, כי גם דידרו מתוך העם יצא גם אביו היה בעל-מלאכה, וגם הוא חיבב את חיי-העבודה הפשוטים. מכירי רוּסוֹ המציאו לו משרת מזכיר אצל ציר צרפת אשר בויניציה האיטלקית, ורוסו הראה כשרון רב בתפקיד החדש, ניהל כל עבודת הציר ויהי המוציא והמביא בכל עניני הממשלה. אפשר מאד שכהונתו המדינית היתה מעלה אותו לגדולה ומביאה לו עושר, לולא בא בריב עם הציר, שהיה אדם בור וגס, ויעזוב אותו ואת מִשְרָתו גם יחד. אז התבונן רוסו לסדרי-המדינה בעולם כי פרועים המה, הוא ראה את יסודות הממשלה ורקב בהם, רק כחש וכזב יתמכום, זכות-אבות ויחַש-אצילים, גאות עצלים ועריצות גאים, גזילת העם ועושק דלים. רוסו שב לפאריס, אל מעונו הראשון, ויחי חיי דוחק, התפרנס בהעתקת תוי-זמרה, חיבר אופירות, השתתף בעבודת האנציקלופדיה ויכתוב שורת מאמרים על-אודות המוסיקה. בבית-מלונו גרה תופרת-לבנים צעירה, תֵרֵיזָה לֵוַסיר, עלמה פשוטה ותמימה, עוסקת במלאכתה יומם ולילה ומחַיה את אמה ובני-משפחתה. באי המלון לועגים לה, מתגרים בה, מרגיזים אותה, ולא פעם רעמו פניה ועיניה מלאו דמעות, ואת שפתיה נשכה בדממה. ז’ן-ז’ק לא יכול נשוא את הדבר, חיבתו להמון העם התעוררה בקרבו, ויהי מגן לנערה. היא הביטה אליו תמיד בעינים מלאות אושר, העריצה אותו כמלאך אלהים, והוא נמשך לאט-לאט אחריה, שוחח אתה לפעמים וגם קרא מתוך הספר לפניה, והם התקרבו יחד ויכרתו ברית ידידות לכל ימי חייהם. חסרת כל ידיעה היתה תיריזה לוסיר, גם קרוא וכתוב לא ידעה, גם לספור לא למדה, ורוסו אהבה בכל זאת, בהוקירו בה את נפשה האוהבת, את פשטותה הטבעית, את תמימותה הילדותית ואת מסירותה לבני משפחתה; ותחי גם עמו את חיי עָניו וצערו, ותסבול ככל אשר סבל הוא, ותתענה אתו בכל אשר התענה.

בשנת 1749, בימות-החמה האחרונים, הלך רוסו לבקר את דידרו ידידו אשר הושם במאסר, על-פי גברת אחת, בגלל חרות-מחשבה יתרה. החום היה גדול, ורוסו צעד לאט-לאט, שקוע במחשבות נוגות ומלא-התמרמרות על השקר והמרמה שבחיים, על אי-היכולת להגיד דבר-אמת, על הסופרים התלויים בחסדי גבירות טובות, על החנופה והצביעות שמסביב. מתוך הליכה הוציא מכיסו אחד העתונים לעיין בו, כדי לפזר את מחשבותיו. אך כרגע עמד. שורה אחת הסבה אליה את מבטו. זאת היתה השאלה אשר הציעה האקדמיה מדיז’ון לחכמי-הדור: “הגרמה התקדמות המדע והאמנות בעולם להשחתת המידות או לטהרת המידות?” – – – רוסו נבוך פתאום. “אלפי נגוהות הבהיקו במוחו, המון רעיונות באו תכופים ובלולים, מעין שכרון עבר את ראשו, דפיקת-לב חזקה תקפתו”, ומאפס נשימה צנח על-יד אחד העצים בדרך ועיניו זלגו דמעות. “בו ברגע ראה עולם אחר, ויהי לאדם אחר”… הוא ראה חיי-קדומים והוד להם, שלוה בהם, נחת וברכה; הוא ראה את האדם בארץ עוד טרם ישכיל, והוא ישר ותמים, אמיץ וחפשי, פשוט וטבעי, חי כאשר עם לבבו, באין עול השכלה מדומה וכבלי-נימוס מכבידים… הנה החיים האמתיים, ולא חיי-הדור המזויפים, חיים אשר ברק חיצוני להם ותוכם מרמה. קדמת האנושות כביכול – היא היא מקור הרע, היא מקור השנאה והתַּחרות, הקנאה והעצלות, החנופה והצביעות אשר בין בני-האדם. ורוסו ראה פתאום את אשר עוללה פאריס העיר לו בעצמו, זו פאריס המהוללה, המשכילה, מרכז החכמה והתרבות, סמל הקדמה וההשתלמות האנושית. הנה גם הוא משתדל מיום בואו אליה לחקות את מעשי האחרים, להכנע למרות רצונו מפני נימוסי-החברה המקובלים, לכבוש את רוחו להיות “אדם מן הישוב”… “זאת היא הרעה הכרוכה בערים הגדולות: האנשים אינם בהן את אשר הנם באמת, כי החברה משנה את פרצופו של כל אחד. ראשית חכמה, עליך לחיות כאשר יחיו האחרים; כזאת תעשה וכזאת אַל תעשה. חוק הוא ולא יעבור!” ומה נמאסו לו כבר הטרקלינים ותענוגותיהם, כמה היו עליו למעמסה החיים הריקים הללו, השיחות הבטלות, החידודים התפלים, ההתחכמות הפעוטה, הרצינות המעושה והנימוסיות הנפרזה. היו עליו לטורח כל אותם הקישוטים והתפנוקים היתרים, כל המשחקים ושעשועי החברה, כל אלו הסעודות והנשפים, כל אלו המנהגים המשונים לחיות שלא כדרך הטבע, להיות עֵר עם אור הלבנה ולשכב עם זריחת החמה, “להפוך לילה ליום ויום ללילה”… לא כאלה יהיו חיי האדם. שוב נשוב אל הטבע, אל מקור חיינו, וחידשנו ימינו כקדם והיינו חפשים כמלפנים!..

ומהפכה באה בנפשו של רוסו: הוא שב אל עצמו. נדמה לו, כי ניער כבלי-ברזל מעל ידיו ורגליו, כי נשימתו נעשתה חפשית יותר ורחבה יותר. הוא מיהר אל דידרו לבשר לו את התמורה בקרבו, ויערוך תשובה לחכמי האקדמיה בדיז’ון, ככל אשר חשב בדבר הקלקול הגדול אשר הביאו המדע והאמנות לעולם. מני אז היה ז’ן-ז’ק רוסו ללוחם. הוא לא חדל מגלות נגעי בני-האדם, את “מקור אי-השויון” ביניהם; הוא קרא לתיקונים בחיי החברה, שפך את חמתו על בעלי השלטון, על העשירים ועל התקיפים, על כל אלה החיים מעמל אחרים, ויקרא את כולם לחיים חדשים, חיי טבע בריאים ופשוטים. וקול אדיר קרא אז לבן “דור המאורות”, לאיש המאה השמונה-עשרה, לבן תקופת ההשכלה והקדמה:

“הוי אדם, תהי ארצך אשר תהיה והיו דעותיך אשר תהיינה, שְמָעָה! הנה דברי ימיך ככל אשר קראתים, לא בספרי אחיך אשר כזב בהם, כי אם בטבע אשר לא יכזב לעולם. כל אשר יבוא מן הטבע נכון הוא, והיה בו מן השקר רק אשר אוסיף אני משֶלי בלי דעת. הימים אשר אדבר עליהם רחוקים המה מאוד, ומה שוּנית אתה מאשר היית?” – – –

“הכל טוב ויפה בצאתו מיד היוצר, והכל מתנונה והולך בידי האדם”. אדם הראשון, לפני אכלו מעץ הדעת, לא ידע עוד טוב ורע. הוא היה יציר הטבע, חי ככל החיים אשר על-פני האדמה, בלי חוקי מוסר ודרך-ארץ, חפשי לנפשו ושמח בחלקו. מי יתן והיה ככה כל הימים ולא ידע תאוה וקנאה, חשק ושנאה, אהבת העושר ואהבת הכבוד. כי לא הטבע עשה את “יצר לב האדם רע מנעוריו” כי אם החברה. כיצד נוסדה חברה זו? “הראשון אשר גדר חלקת אדמה, ויאמר: לי היא! וימצא פתאים אשר האמינו לו, הוא אשר יסד את החברה האנושית. כמה עוונות, מלחמות ורציחות, פורעניות ותועבות היו מונעים מבני האדם, לו עקר האחד את היתדות ומילא את הבורות, וקרא לאחיו: אל תשמעו אל הרמאי הזה! אוי לכם אם שכחתם, כי פרי הארץ לכולם הנהו והאדמה אינה קנין האחד!” אך האיש הזה לא נמצא, היתדות לא נעקרו, האדמה נשארה גדורה, הפתאים האמינו – והחברה נוסדה… ועצם הרע אשר בחברה הוא אי-השויון, היחוס והזכויות המיוחדות. שולט האדם באדם לרע לו, יש מכניעים ויש נכנעים, יש עושקים ועשוקים. “למן הרגע אשר הצטרך איש לעזרת רעהו, למן היום אשר התבוננו כי טוב לאחד לקבל חלקם של שנים, נעלם השויון, בא קנין היחיד לעולם, והעבודה נעשתה נחוצה, והיערות הגדולים נהפכו לשדמות נהדרות אשר הושקו בזיעת בני-האדם, ותצמחנה ותגדלנה בהן העבדות והדלות יחד עם קמת השדה”… אי-השויון ברכוש גרם לאי-השויון בחברה, ואי-השויון בחברה לאי-השויון במדינה. והתקיפים קבעו להם חוקים לטובתם, ויקימו להם מושלים, נבחרים או יורשי-עצר, אשר בשמם ירעצו את העם. והחברה הזאת הנוסדת על הכוח והעושר, היא היוצרת את דברי-הימים, ודברי-הימים בוראים את התרבות, את ההשכלה, והאדם המשכיל הולך ומתרחק תמיד מן האדם הטבעי. סימני ההתפתחות המובהקים של חיי החברה, הם המדע, הספרות והאמנות. ואלה הולכים בד-בבד עם המותרות והתפנוקים, הרי הם מקדשים את אי-השויון ומביאים לידי קלקול גמור בחברה. ארורה איפוא ההשכלה, ארורה ההתקדמות הזאת אשר אינה אלא ירידה מודרגת, מקור אי-השויון, העוני והעמל בעולם!..

הנה אשר השיב אז רוּסוֹ לחכמי האקדמיה בדיז’ון, ראשונה ב“משא על המדעים והאמנויות”, ואחרי-כן ב“משא על מקור אי-השויון בין בני-האדם”. תשובתו הראשונה זכתה לפרס, ותעש לו שם בין הסופרים. דבריו לקחו לב בעוּזם ובחידושם, והם נתפרסמו עד מהרה בקהל. הפילוסופים חבריו גם הם מחאו לו כף, חשוב חשבו כי דבר ידבר רוסו מן השפה ולחוץ, כי רק מליצה יפה כתב ולבו בל עמו. הלא גם הם מדברים על חיי-טבע, הלא גם הם מתנפלים מדי פעם בפעם על מוסדות החברה, ובכל זאת יוסיפו לבקר בטרקלינים, לדרוש חן וחסד בעיני הגבירות, לבקש זכיות באַקדמיות, להתרפס לפני השלטון ולהשתתף באותם מוסדות הציבור אשר יתנגדו להם. אך רוח אחרת היתה את רוסו, לא רק נאה דורש חפץ להיות, כי גם נאה מקיים. חייו המזוייפים היו עליו למשא, והוא החליט לנתק פעם אחת את “מוסרות החברה”, ולחיות לפי רוחו, להתאים את מעשיו אל דבריו. ולמרות מחלתו הקשה אשר שבה להציק לו, התפטר ממשרת גזבר אשר המציאו לו מכיריו אצל ראש-המוכסים, משרה אשר יכלה להיטיב את מצבו ולתת לו עושר בחיים. רוסו לא רצה להיות פקיד בממשלה אשר לא הכיר בזכותה, לא רצה לנגוע בכסף-המסים אשר מדלת-העם יבוא, אשר בחלבם ובדמם יכלכלו עדת חנפים בטלנים היודעים רק למוץ את לשד העני… רוּסוֹ החליף את בגדיו: הסיר את חרבו, את הזהב אשר על תלבשתו ואת גרביו הלבנים, וישם קַפלֵט קטן ועגול על ראשו, וילבש בגדים פשוטים כאשר ילבש איש מן העם, וגם את שעונו מכר: “ברוך השם! אין לי עוד צורך לדעת את השעה”… והוא יצא לגור, עם תירזה חברתו ומשפחתה, באחד הפרברים הרחוקים ממרכז העיר; התבודד בביתו ויחי “חיי דוב במאורתו”, העתיק תוי-זמרה בשני פרנקים ליום, הפסיק כל קשר בינו ובין ה“עולם הנאור”, ויצא לעתים רחוקות רק לטייל בסביבות פאריס, להתיחד עם הטבע אשר מחוץ לעיר ולשפוך את נפשו בחיק הבריאה.

אך גם בבדידותו לא ידע רוסו מנוח. הפילוסופים לא יכלו לסלוח לו על המעשה אשר עשה. ידבר לו על הטבע ככל אַוַת נפשו, אבל איך נועז לנגוע בהשכלה עצמה, איך נועז לקלל את התקדמות האדם ואת נושאי דגלה, אותם הפילוסופים עצמם? הלא התמורה אשר הביא בחייו הוא מכת-לחי להם, הן היא מוכיחה את מרמתם וצביעותם, הן היא המראה כי רק מרדפי אמרים ריקים המה ושוא כל דעותיהם ועיקריהם. וידידיו מלפנים התחילו שופכים עליו בוז ולעג, מרחיקים את כל אוהביו מעליו, וקוראים אחריו: משוגע, מתחפש ונוכל! אף ווֹלטיר, מלך דורו, הואיל לרדת מכסא מלכותו ולשלח גם הוא את חיצי היתולו השנון ברוּסוֹ: "יש חשק ללכת על ארבע למקרא דבריו. אך זה לי יותר מששים שנה אשר שכחתי הרגל זה, מרגיש אני לצערי כי אי-אפשר לי לשוב אליו, והריני מניח הליכה טבעית זו לאלה המסוגלים לה יותר ממנו וממני… אך רוּסוֹ לא שם לב למתלוצצים, הוא הוסיף לחיות את חייו אשר בחר לו ולהנבא לחיים טבעיים באמת: “אבל שימו לב, כי איש הטבע איננו פרא ולא ביער מקומו. עליו רק לבלי התבלבל בתוך מהומת העיר, לבלי הסחף עם הזרם החברתי, לבלי התמכר לכל התאוות ולבלי קבל את כל הדעות. עליו לראות בעיניו הוא ולהרגיש בלבו הוא, וכל כוח לא ינהלהו בלתי אם שכלו שלו!”… ורוסו לא נסחף באמת עם הזרם, ואפילו בבואו אל חצר-המלך להצגת חזיונו “קוסם הכפר”, אשר עשה אז רושם גדול בעולמות העליונים, לא החליף את בגדיו הפשוטים ויבוא בקפלטו הדל ובתלבשתו ההמונית. המלך הביע את רצונו להכיר את רוסו ולקצוב לו משכורת שנתית, ויועד לו ראיון, אך רוסו לא בא כי לא חפץ לקבל הנאה מן המלך ולהיות לו אסיר-תודה…

בשנת 1754 הלך רוסו עם תירזה לעיר מולדתו, לג’יניבה. הוא הרגיש כי עוד לא נשתנה לגמרי, בטרם אשר יתקן את אשר עיות פעם, בטרם אשר ירגיש את עצמו שלם ונקי מכל עוון. והוא החליט לשוב אל מולדתו ואל אמונתו. בני ג’יניבה קיבלו אותו בכבוד גדול, והוא שב בפומבי אל דת אבותיו, ויקבל את זכויות האזרח בארץ מולדתו, ויהי מאושר מאוד. הוא חשב לקבוע מושבו בג’יניבה, בעיר זו אשר לא התכחשה עדיין כולה לטבע, לחיות בה את חייו כחפצו ולהשפיע גם על יתר בני מולדתו לכונן חיים טבעיים אמתיים. אבל ווֹלטיר התישב בפֶרנֵי אשר על-יד ג’יניבה, והוא כבר הכניס את חיי המוֹתרוֹת גם בג’יניבה הפשוטה, הוא כבר הספיק להרעיל את כל מקורות החיים… רוסו הבין, כי הוא וּוֹלטיר לא יוכלו לדור בכפיפה אחת. תמיד תהיה ידו של זה על העליונה, תמיד תגדל השפעתו, כי לו הכוח והעושר ובידו כל ה“חברה”. ורוסו שב פאריסה… במשך כל ימי חייו לא יכל לשכוח צערו זה, כאוב כאַב עליו לבו, ומר-נפש כתב ימים רבים אחרי-כן את דבריו השנונים לווֹלטיר: “אין אני אוהב אותך, אדוני. אתה גרמת לי את היסורים היותר קשים לי, תלמידך ומעריצך. מפניך לא אוכל לשבת בארצי, בגללך אמות על אדמת נכר, חסר תנחומות כל בני-תמותה, ותחת כל כבוד מוטל בגל של אשפה. אבל אתה, בחייך או במותך, הדר וכבוד יעטרוך בתוך ארצי. הריני שונא אותך, כי כה חפצת! אולם שנאתיך כאדם המסוגל עוד יותר לאהוב אותך, לו רק רצית. מכל הרגשות אשר רחש לבי תמיד אליך, לא נשארו בלתי אם ההשתוממות המכרחת על גאוניותך הרבה והאהבה לכתביך. אם לא אוכל לכבד בך אלא כשרונותיך בלבד, הרי אין האשם בי. שלום אדוני!”…

וחיי רוסו בפאריס נעשו קשים מאוד. פרסומו הגדול משך אליו הרבה אורחים וביחוד אורחות. בכל מיני תחבולות התחכמו לראותו ולמסור לו העתקות-תוים שונות, רק כדי להביט פעם אל האדם המשונה, אל הסופר המשוגע, גבירות לעשרות היו באות ומבקשות אותו להיות ממבקרי טרקלינן, כך, כמו שהוא, דוקא כמו שהוא… ורוּסוֹ מאס בכל הכרכורים הללו, בכל ההתחרות הזאת לשם החידוש שבו: מי מהן תמשוך אדם מוזר זה אליה?… ולמרות הכרתו הפנימית קיבל ברצון את המקלט אשר הציעה לפניו אחת מן הגבירות ידידותיו, במקום נאה, בין עצים רעננים, והרחק מן העיר והמונה. דמעות-נזלו מעיני רוסו בטילו עם ידידתו בנאות-דשא בארמיטז‘, ובהראותה על ארמון-הקיץ אשר לה: “הנה פה מאורתך, דוּבי!”… ובאמת פה יוכל להתבודד, לעסוק במנוחה במלאכתו, מלאכת ההעתקה, ולהתעמק בשאלות הרבות אשר התעוררו לפניו ולבקש להן פתרון. התרחקו מן העיר לגמרי העלה עוד יותר את חמת הפילוסופים עליו, וביחוד גדל חרונם על החלטתו להשאר תמיד בנאות-הדשא, אפילו בימות החורף. אך רוסו עשה את שלו. החיים בטבע אשר אהב, מחוץ לפאריס ההומיה והרחק מכל אותן הבריות אשר שנא, עוררו בו את זכרונות נדודיו, את מראות הטבע הנהדרים אשר באיטליה, שוייץ וסבויה, ואת ימי הברכה והשלוה בשרמיט על-יד די-וַרֶנס “אמו”. המסכנה! הוא סר לראותה בלכתו לג’יניבה בפעם האחרונה, והיא היתה כבר זקנה וכמושה, מוּטלה על ערש דוי, עניה וגלמודה. היא שמחה לקראתו ותברכהו, ואת טבעתה האחרונה הסירה מעל אצבעה ותושט לתירזה, לאות ברכה וזכרון. שניהם נשקו את היד הרזה והקמוטה, ויפרדו בדמעה ובדממה… ועכשיו מה חסרה לו כאן, בארמיטז’, במקום בדידותו, נפש אוהבת ומרגשת. עזוב מכל רעיו וידידיו אשר בעיר, שנוא על כל בני ה“חברה”, מתבודד ומתרחק מן החיים, אבל נכסף לחיים ואוהב חיים, התגעגע על נפש קרובה ומסורה, אשר תבין לרוחו הסוער, אשר תרגיש את לבבו הכואב, והיה תהיה לו לנחמה בשעות יגון ויאוש. בתירזה לא מצא נוחם, חבֵרה טובה ונאמנה היא לחלק אתו את לחמו הדל, את צער החיים הרגילים, חיי יום-יום, אבל לא את צער נפשו, את כאב נשמתו. היא איננה מבינה אותו, הוא עליון עליה. אין היא מסוגלה להבין את מלחמתו הפנימית, אין היא רואה את האש הגדולה היוקדת בקרבו ואוכלת אותו מבשר ועד נפש. והוא זקוק ל“אם” וידידה כאחת, ליד רכה וטובה אשר תכוון את השעה הדרושה, ונחה על מצחו הבוער, ולחצה את רקותיו ההולמות, והקלה מעליו את נטל מחשבותיו המעיקות ומטרידות…

ודמיון רוסו הנלהב ברא לו שני גבורים נושאי-געגועיו ומלאי-תשוקותיו, “שני אוהבים בני עיירה קטנה לרגלי האַלפים”, והם מחליפים מכתבים ביניהם, מכתבי אהבה והשתפכות הנפש. את כל אִשו הריק רוסו אל הכתבים האלה, את כל געגועיו הלוהטים ומאוַייו העזים, את כל חלומות אהבתו וזכרונות אשרו מימי נעוריו. סֶן-פרֵה האוהב כותב ליוּליה אהובתו את כל אשר הוא רואה ומרגיש, מתאר מראות-טבע נפלאים, מתפעל מכל נחל-מים, מכל הר ועמק, כל קרן-אור ופינת-צל, כל ראש-סלע ועמקי-תהום. בן-כפר זה בא לכרך, והוא מגלה את הכיעור שבחיי הכרך, את כל השקר שבהם, ובורח שוב לכפר, וחי חיי שאננים בתוך משפחה שלווה, משפחת אהובתו ובעלה, אנשים שקטים ונוחים, נאמנים באהבתם, עובדים אדמתם, בוצרים בשעת הבציר וקוצרים בשעת הקציר, מכירים את הטבע, מקדשים את הבריאה ואת הבורא. בשנת 1761 הדפיס רוּסוֹ את קובץ המכתבים האלה בשם “אלוֹאיזה החדשה”, והספר עשה מהפכה גדולה בלבבות ובמחשבות. עולם חדש נגלה בו, עולם של שמחות, יסורים, מאויים, מאורעות ותיאורים ממשיים, רגשות חמים וטבעיים, חיים אמתים ונכונים, לעומת החיים המדומים, הרגשנות המשונה והמלאכותיות הגסה אשר בסיפורי הרומנים שבתקופה.

באותו זמן הדפיס ד’אַלמבּר מאמר באנציקלופדיה על אודות ג’יניבה, ובו הילל את תושבי העיר על רצונם לכונן להם בית-חזיון ולהציג בו חזיונות הסופרים הגדולים, אשר ינעימו את חייהם ויענגו את לבות הצעירים. רוּסוֹ התמרמר לדברים האלה; הוא התנגד לתיאטרון, וירא בו מקור כל זיוף, ראשית כל התחפשות, משחק ברגשות והעמדת-פנים מעושה. הוא מצא בדברי ד’אלמבר משא-פנים כלפי ווֹלטיר, כוונה להחניף לתקיף הזה ולסייע לו בדבר עבירה, להקים במת-משחק בג’יניבה הפשוטה, להשחית עד היסוד את תושביה ולשרש מקרבם שארית כל מידה טובה. רוּסוֹ כעס על הפילוסופים אשר טובתם הפרטית לנגד עיניהם, ובשם טובת הציבור ידברו תמיד", ויכתוב “מכתב לד’אלמבר על החזיונות”, אשר בו הוכיח את כל הרע אשר בתיאטרון ואת כל הנזק אשר יביא מוסד כזה. הוא שפך ביחוד את חמתו על חזיונות הסופרים הגדולים, סופרי הדור הקודם וסופרי דורו וּוֹלטיר בראשם, על החיים הזרים שהם מתארים, חיי גבורים קדמונים נואשים ומלכים עתיקים אומללים, ולא חיי ההווה, חיי העם, חיים של עבודה ועמל. “האם לא רצוי שסופרינו הנעלים יואילו לרדת לפעמים ממרום גדולתם התמידית ויעוררו רחמינו גם על עינויי האנושות הפשוטה. לקדמונים היו גבורים והם הציגו אנשים בתיאטרוניהם, ואנחנו, להיפך, מציגים רק גבורים ואין לנו כמעט אנשים”… ורוּסוֹ דורש את החזיון העממי אשר ימסור את המנהגים הישנים, הריקודים, השירים, ההזיות והאמונות, את כל נשמת העם, את כל מחשבת האומה. הוא רואה בחזון את התיאטרון הלאומי אשר בו יחוגו חגים לאומיים, אשר בו יעבירו חזיונות מחיי העם, בעבר ובהווה, חיי עבודה – עבודת כל המפלגות. וחגגו כולם את העבודה, את האדמה, פריה ותבואתה, האכר והאומן, הפועל והממונה, בן-העיר ובן-הכפר, החוטב בעצים והעולה בהרים, ושרו כולם שירה אחת לעבודה, לטבע ולמולדת…

המכתב על החזיונות ניתק את הקשר האחרון בין רוּסוֹ ובין הפילוסופים, וביחוד ווֹלטיר התרגז מאוד ויערוך מלחמה חרישית נגדו, רדיפה חשאית, על-ידי מכתבים לאנשי שלומו בפאריס ועל-ידי מאמרים כתובים בעילום-שם ומלאים בוז לרוסו ולהבליו. עוד לפני התפרסם המכתב, סכסכו ברוסו את ידידתו בעלת הארמון בארמיטז‘, והבודד העלוב אולץ לעזוב את מקלטו בעצם החורף ובעצם מחלתו אשר גברה עליו בימים ההם. הסכסוך הזה ציער מאוד את רוסו, וירגש את עצמו נעלב ונרדף, כאילו קשרו כולם עליו קשר למרר את חייו הדלים ולהעבירו מן העולם. הוא התישב במוֹנמוֹרנסי הסמוכה לארמיטז’, וישתדל להתגבר על מצב רוחו הקשה ולכונן את בריאותו אשר התמוטטה מאוד; טייל בשדרות היפות אשר שם ויתאמץ להשכיח את כאבו ועלבונו בהתמכרו כולו לספרות ולשאלות החיים. הן לא די לקרוא חמס על החברה, לבטל את ההשכלה ולדרוש תיקונים. הן אין להשיב את הגלגל אחורנית. שינה האדם את אורחות חייו, ולא ישוב עוד אל חיי-הטבע הקדמונים. מאות דורות יצרו את ההתקדמות הארורה, ואיך ינער פתאום דור אחרון את מסורת אבותיו? אבל נמקים האנשים בכבליהם, עיפה החברה מחייה, מלאה דאגת המחר ומבקשת תקומה ותחיה. תיקונים דרושים. אבל מה יהיו התיקונים האלה? ב“אלואיזה החדשה” רומם רוּסוֹ את חיי המשפחה, קידש את הנישואים, את האהבה ההדדית התמימה והנאמנה, וישבח את החיים הפשוטים בכפר, בחיק הטבע. אבל אלה הם חיי הפרט, חיי כל איש ואיש, ונחוצים גם בחיי הציבור, בחיי המדינה. הפרטים המתאחדים יחד לציבור יכרתו ביניהם “ברית חברה”, ברית אשר תבטיח שויון חברתי מוסכם, כיון שאין שויון טבעי. ובני החברה יחיו על-פי תנאי הברית הכרותה ביניהם, יבחרו להם הנהגה לפי צרכי השעה והמקום, על-פי הסכמת כולם, אשר תמלא אותם החוקים שנתקבלו אך ורק על-פי רצון הכלל. השליט במדינה יהיה איפוא רצון העם כולו, והממשלה היא רק באת-כוח הרצון הזה, המוציאה לפועל את החלטות העם ושומרת על החופש החברתי והמדיני. בשנת 1762 פרסם רוסו תקנות-חברה אלו בשם “ברית החברה” או “החוזה הציבורי”, ועשרים ושבע שנה אחרי-כן דרש עם צרפת להגשים את התיקונים האלה בחיים, וירם את נס המרד והמהפכה…

איך תקום מהפכה בחיי החברה? הן את הציבור כולו לא נכַלֶה ולא נשנה, אבל יש לחַדש את כל אחד ואחד לבדו, להחיות את האדם הטבעי בתוך האדם החברתי, לחנך את היחיד, את הפרט. חינוך החברה המקולקל הוא הגורם לכל הרעות, אותו צריך לשנות, ושונו גם פני החברה. “בן-החברה נולד, חי ומת בעבדות: בהוָלדו מהדקים אותו בחיתולים, במותו טומנים אותו בארון, ובחייו הוא אסיר המוסדות”. ורוסו כתב אז את ה“חשוב והמעולה בספריו”, את “אֶמיל”. תורת-חינוך חדשה הביא לעולם, ספר-חיים חדש, ספר החיים העתידים לבוא והמוכרחים לבוא: “עומדים אנו לפני תקופת המהפכות, ומי יגדכם את אשר יבואכם בימים ההם?”… “אמיל” – זה שם חניכו של רוסו, אשר יהיה סמל האדם החדש, בן הטבע ובן החברה כאחד. מיום הוָלדו יתחיל חינוכו של אמיל, הינק תיניק אותו אמו בעצמה ולא מינקת שכירה, הסר יסירו מעליו החיתולים, וגדל הילד חפשי ובריא, והתפתחו אבריו ושריריו, והיה מוצק בגופו ובטוח בכוחו. עד שנת השתים-עשרה לחייו לא ידע עול ספרים ולימודים. קרוא יקרא בספר הטבע הגדול והפתוח, ולמד את החיים מפי הנסיון, והרגיש בעצמו תוצאות מעשיו הטובים והרעים, וידע גבול ליכלתו והוסיף עוז לרצונו. בן שתים-עשרה ילמד, אך לא מתוך ספרים יבשים ולא על-פי פקודת המורה, לא מתוך חובה, כי אם מהתעוררות עצמית על-ידי הסתכלות תדירה בכל הסובב אותו. “אַל ידע דבר מאשר הגידו לו, כי אם מאשר הבין הוא בעצמו”. הספר היחידי אשר יקרא בו אמיל, הוא “רובינזון קרוזו”, קורות האיש אשר בעמל ידיו ובלי עזרת אחרים כונן לו חיים טבעיים באי שומם. כזה יהיה גם אמיל, גם הוא יגדל הרחק מן החברה המקולקלה, ולא תדבקנה בו כל מידותיה המגונות; בעצמו יכין לו הכל, גם מלאכה ילמד, בנגרות יעסוק, כי “האדם אשר אינו עובד, כעשיר כעני, הנהו נוכל”. בשנת החמש-עשרה תחל תקופת החיים הרוחניים. עד כה חינכו את חושיו ואת שריריו של אמיל, את הסתכלותו והבנתו, ומעתה יבוא חינוך הרגש, חינוך הלב. גדל הנער עם הטבע ויאהבהו, יום-יום השתומם על פלאי הבריאה, ואיך לא יכיר את הבורא, ולא ידבק בו לאהבה? והאמין הנער באדון העולם, בכוח היוצר, והיתה אמונתו אמונה טבעית ותמה, ועבד את האלהים, עבודה שבלב, והתפלל אליו עם רוחות הבוקר, עם לחש העצים, עם שיח השדה, עם זהרי צהרים ועם צללי ערב. בהיותו בן-עשרים יהיה אמיל מוכן לחיים, חסון בגופו ואמיץ ברוחו, מרגיש ומאמין, חי ופועל, בעל אופי ובעל רצון. כי לא לשם תכלית ידועה יגדל וחונך האדם, לא להיות פקיד, חייל או כהן, נולד האדם, כי אם לחיים נולד, “לחיות – הנה המלאכה אשר אני רוצה ללמדו. והחיים אינם נשימה בלבד, הם פעולה. עלינו להשתמש באברינו, בחושינו, בכשרונותינו, בכל חלקי עצמיותינו המעידים על ישותנו. האיש אשר הרבה להיות הוא לא זה אשר מנה רוב ימים, כי אם זה אשר הרבה להרגיש את החיים”…

שבועות אחדים אחרי הדפסת “אלואיזה החדשה”, יצא לאור גם “אמיל”. עוד לא שקטו הרוחות מן הספר הראשון, וכבר הטיל רוּסוֹ סערה חדשה. הפעם ערער את כל אָשיות החברה, חתר גם תחת האמונה – וכהני הישועים ורבי-המלוכה, יחד עם הפילוסופים, התקוממו לו להחרימו ולגרשו מן הארץ. לא הדעות החדשות על דבר החינוך החדש החרידו את גדולי החברה, כי אם דוקא הפרק האחד על אודות “אמונת הכהן מסבויה” אשר בו ידבר רוסו על האמונה שבלב, אמונה טבעית באלוהי הטבע, ולא אמונת הכהנים הבונים במה לעצמם, העושים את הדת לפולחן מיוחד, את התפילה לנוסחה קבועה ואת אהבת-האלהים למשלח-ידם. גם כלפי הפילוסופים הכופרים התכוון רוסו; הוא לא יכל לשאת את לעגם לקדשי העם, את הכפירה שהם זורעים בלבבות מבלי טעת אמונה חדשה, את השאלות והספקות אשר הם מעוררים מבלי תת תשובה, את הורידם גם את האלהים מכסאו וישימוהו לבוז. “ברמסם ברגלים את כל אשר יכבדו בני האדם, הם שוללים מן הנדכאים את נחמתם האחרונה בענים, מן התקיפים והעשירים את הרסן היחיד לתאוותיהם; הם עוקרים מתוך הלב את הנוחם על העוון, את התקוה לתשובה, ועודם מתימרים למיטיבי האנושיות”… כי מאמין היה רוסו מנעוריו, מאמין ביוצר הכול ומתפלל אליו בכל שעת רצון. עוד בהיותו בשרמיט “היה קם בוקר-בוקר לפני השמש, יוצא אל הפרדס הקרוב, עולה בשביל יפה המטפס מעל לכרמים, ובלכתו יתפלל תפילתו, לא בגמגום שפה, כי אם בהתרומם נפשו אל יוצר כל חמודות הטבע אשר לפניו. הוא לא אהב מעולם להתפלל בחדרו. נדמה לו שהכתלים וכל מעשי ידי האדם חוצצים בינו ובין האלהים. והוא בחר לעבדו בתוך יצירותיו שלו”. “השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע!”

באחד הלילות, בשכב רוסו במיטתו ובקראו לפני שנתו, כדרכו מדי לילה בלילה, בספר התנ“ך, הפריעוהו מקריאתו ויגידו לו, כי הממשלה שלחה אנשים לאסור אותו, ואת ספרו “אמיל” דנה לשרפה. רוסו מיהר לקום, אסף את כתביו ומכתביו, נפרד מעל תירזה, ובן-חמישים, חולה ועייף, לקח שנית את מקל-הנדודים בידו, ויצא להמלט מפאריס. לאן ילך? לאן יפנה? אל עיר מולדתו ישוב. אך וולטיר שם… ויאוש מר תקף את רוסו, נסגרה דרך-החיים לפניו, יחידי הוא בעולם וכל העולם נגדו. געגועיו לארץ מולדתו גברו עליו, והוא החליט ללכת בֶרנָה. בבואו על אדמת הלווציה, השתטח על הארץ, נשק לעפרה ויקרא: “ברוכה אַת לי אדמת החופש!” אך באותה שעה שרפו את ספריו “ברית החברה” ו”אמיל" ברחוב העיר בג’יניבה, וממשלת ברן החליטה לבלי תתו לדרוך על אדמתה… רצוץ-גוף ונפש מצא לו רוסו מקום-מנוחה בין ההרים, בכפר קטן, מוּטיֶה, סמוך לנֵישַטֶל אשר היתה אז ברשות מלך פרוסיה, ומילורד קית הנציב בתוכה. “מילורד! – פנה רוסו אליו – סופר אומלל מגורש מצרפת, ממולדתו ואדמת ברן, על הגידו את אשר חשב למועיל וטוב, בא לבקש מקלט במדינות המלך. אַל ינתן לי מקלט זה אם אשמתי, כי חסד לא חפצתי ואינני זקוק לו; אבל אם רק נרדף אנוכי, אַל נא ימנע מאתי את האור והאויר אשר חסמו בעדי בכל העולם”. ואל מלך פרוסיה כתב: “דיברתי הרבה רעות עליו, ואולי עוד אוסיף לדבר. אבל נידח מצרפת, מג’יניבה ומברן, הנה באתי לבקש מקלט במדינותיו. הוד מלכות, אין אני ראוי לשום חסד וגם לא אבקש. באתי רק להודיע, כי נמצא אני ברשותו ורוצה בה. יעשה בי כאשר עם לבבו”…

הנציב קית הרשה לרוסו להתישב בכפר אשר בחר לו, והוא בעצמו התרועע אליו ויהי אתו בידידות. בהשפעת הנציב התחברו אליו עוד מנכבדי העם, ויהי לו חוג קטן של אנשים קרובים משכילים, מוקירי כשרונו ומכבדי תורתו. ורוסו קיוה לחיות הפעם חיים שאננים, לחדול לגמרי מן הספרות ולשבת שקט בין הרים וסלעים, חורשות ויאורים. הוא עסק בסידור כתביו ומכתביו, טייל הרבה, אסף צמחים, שר, ניגן, שזר פתילים ויתנם במתנה לנשים צעירות בתנאי שתינקנה בעצמן את ילדיהן… הוא החליף עוד הפעם את בגדו בתלבושת האַרמנים אשר מצא נאותה לו, ויחבוש כובע-שער לראשו, שם מקטורן, פרוָה וחגורה, ויתיצב לפני המילורד. סַלַם עליכּוּם! – בירך אותו הנציב, ומאז והלאה לבש רוסו תמיד כארמני, ויתהלך ככה בכפר ויבוא אל בית-התפלה, ובני הכפר התייחסו אליו בחיבה וישתוממו על הפליט המשונה שנתגלגל אליהם. אך ימי השלוה לא ארכו. הכהן הגדול אשר בפאריס ענה בבקורת חריפה על “אמנות הכהן מסבוֹיה”, ורוסו לא יכול לכבוש את רוחו ויערוך גם הוא תשובה. ממשלת ג’יניבה אסרה את הדפסת תשובתו, ורוסו התמרמר שנית, נחה עליו שוב רוח רעה, וישלח מכתב גלוי לעדת ג’יניבה אשר בו יוותר על זכויותיו בתור “אזרח ג’יניבה”, ומבקש למחות את שמו מבין האזרחים: “הקרבן האחרון אשר עלי להקריב הוא שמי זה היקר לי מאוד. אך את מולדתי, אם כי התנכרה לי, אזכור ואוהַב תמיד, ולא אשכח בלתי אם אשר הֵרֵעָה לי. תגדל נא ותפרח, והיתה לתפארה, ורבו בה אזרחים טובים ומועילים ממני וביחוד מאושרים ממני”… אנשי ג’יניבה לא מחלו על העלבון הזה, ומגילה גדולה הופיעה נגד “אמיל” ומחברו בצורת “מכתבים מן השדה”, ורוסו ענה בעוז ובחריפות ב“מכתבים מן ההר”. מילורד קית עזב את נישטל וילך לאנגליה, ומתנגדי רוסו השתמשו בחוסר השפעתו של הנציב, המטירו חרפות על הבודד המסכן, סכסכו בו את נכבדי נישטל ואת כל ידידיו החדשים. וולטיר הפיץ חובת בעילום שמו אשר קרא לה “רגש האזרחים”, כאלו אזרחי ג’יניבה כביכול מביעים בה את רגשות שנאתם לרוסו המסית המשוגע, המטיף לכל תועבה, ההולך מכפר לכפר ומשחית את נפש התושבים התמימים, נוטל מהם כל רגש כבוד ואמונה, מכחש באלהים ובכהניו. ומצוה לרדוף את המטורף הזה, להחרימו ולהשמידו. החוברת הזאת קלעה אל המטרה. בני הכפר מוּטיה החלו מציקים לרוסו, מלעיגים בו בעברו ברחוב, זורקים בו אבנים ומלווים אותו בקריאות-בוז. באחד הלילות התנפלו אנשי הכפר על ביתו, שיברו את החלונות, ומטר אבנים ירד בחדרו, ורוסו הוכרח לברוח כל עוד נפשו בקרבו. הוא עבר אל אי סֶן-פיֶיר, בלב יאור ביֵינָה, וישב שם. האי היה ברשות ברן, ויצווהו לעזוב גם אותו. אז אולץ לנטוש לנצח את ארץ מולדתו, וינד לאנגליה, אל המקלט אשר הציע שם לפניו ידידו הפילוסוף דוד יוּם. הרדיפות האחרונות דיכאו את רוסו עד מאד, נסכו בו “מרה שחורה”, ויהי זועף וזועם כל הימים. רעיון אחד נקבע במוחו, כי הכל מתקוממים לו, אורבים לו ואומרים לקחת את נפשו. רגש הנרדף ורוחו הקודרת הביאוהו לידי ריב גם עם יוּם, ובשנת 1770 נמלט ממקלטו באנגליה וישב בשינוי שם לפאריס. אחרי שבתו במקומות שונים בעיר, גילה את שמו. הממשלה העלימה עין ממנו, והוא חי לו ביסורי-גוף גדולים ובדכדוך-נפש נורא עד יום מותו. בשנת 1778, בשני ליולי, בשבע בבוקר, שב מטיולו הרגיל בחורשת אֶרמֶנוננויל, מקום מושבו, הרגיש חולשה נוראה, נכנס לחדרו והתחיל צועק. אשתו תירזה מיהרה אליו ותמצאהו מוטל על הרצפה, הרימתו, והוא גוע בזרעותיה מבלי הוצא אף הגה. גל עפר, בין צפצפות גבוהות ומצילות, כיסה את נביא הטבע, הנודד הבודד, וזרמי-מים קרים ומקלחים ליחכו את עפר קברו מסביב. רשרוש עלים, צל אילנות, המית גלים – את זה הלא אהב…

בשנת 1794 שבו בני-האדם אל נביאם המת, הוציאוהו מקברו השאנן, ויעבירוהו בהמון חוגג אל הפַּנתֵיאון אשר בפאריס, מקום בו ינוחו “האנשים הגדולים אשר המולדת מכירה להם תודה”…

שני כתבים חשובים השאיר רוסו אחרי מותו, את ספר “הוידויים” ו“הרהורי הטייל הבודד”. עגמה עמוקה שפוכה בהרהוריו האחרונים, הרהוריו בינו לבין עצמו, הרהורי זקן תש-כוח אשר אמר להיטיב לבני האדם והם לא הבינוהו, אשר אהב את החיים והם לא אהבוהו… ספר ה“וידויים” הוא משונה במינו, זה “ספר תולדות נשמתו” של רוסו. בשנים-עשר פרקים גדולים מספר רוסו את כל קורות ימי חייו, מיום הוָלדו עד הגרשו משוייץ, מאי סן-פייר, ואינו מעלים אף את הקטן בעוונותיו. את הכל הוא מוסר בגילוי-לב, בשפה פשוטה ונאמנה, שונה לגמרי ממליצתו השוטפת בכל יתר כתביו. זה הנסיון הראשון אשר ניסה אדם בעולם לתאר את עצמו כמו שהנהו, בכל מעלותיו וביחוד בכל מגרעותיו, מבלי חסר אף עבירה כלשהי בין בימי הילדות ובין בימי הזקנה. ספר ה“וידויים” מלא אורות וצללים, יופי וכיעור, נדיבות-לב ושפלות-רוח, סתירות וניגודים, ממש כחיי כל אדם, ובפרט חיי רוסו רבי-הגוונים, חיי סער ודממה כאחד, הומים ובודדים, רותחים וקופאים. חטא גדול אשר אין לו תקנה חטא רוסו, והוא מאפיל על כל חייו היפים וממעט את דמותו הגדולה, אם כי הנוחם אכל אותו באחרית ימיו. רוסו נביא-הטבע, רוסו המחנך אשר דרש מאת האבות והאמות להתעסק בהם בעצמם בחינוך בניהם, עשה דבר אשר לא יאמן: את חמשת ילדיו אשר ילדה לו תירזה מסר לבית-אסופים, ולא ידע לא בצערם ולא בשמחתם… אין כפרה לעוון אשר כזה! רוסו התנצל פעמים אחדות, כי מחליו התמידי לא יכול הוא להתעסק בחינוך בניו, ולידי תירזה לא רצה למסרם מפני בערותה הגדולה, ועל-כן נתנם לבית-אסופים: יגדלו שם והיו לבני ההמון. אך לאחרונה הכיר בעותתו, הרבה דמעות-חרטה שפך, ומתוך צער עמוק הוא קורא ב“אמיל”: “האיש אשר לא ימלא את חובות האב, אין לו הרשות להיותו. לא עוני, לא טרדה ולא כבוד-האדם יכולים לפטרו מלכלכל את בניו ומלחנכם הוא בעצמו. האמינו לי, קוראים. מזהיר אני את כל אשר לב בקרבו, כי אם ישכח חובות קדושות אלו, ישפוך הרבה-הרבה דמעות מרות על עוונו ולא ינוחם לעולם!”…

כזה היה רוסו. הוא חי ב“דור המאורות”, בתקופת המאה השמונה-עשרה, ויקלוט לתוכו את דעות בעלי-המחשבה בימים ההם, אך הוא עבר את בני דורו, וישפוך את רוחו גם על הדורות הבאים אחריו. הוא לא היה קדוש וטהור, אך גואל היה ונביא. את רוח האדם גאל מעבדותו, ולחיים חדשים ניבא, לחיי-טבע, לחיי צדק ומשפט, שויון וחרות. עשר שנים אחרי מותו קמה המהפכה הגדולה בצרפת, בשנת 1789, ופרקי רוסו נקראו אז באספות-העם וילהיבו את הלבבות ויעוררו את הרוחות. תורת-החינוך שלו נפוצה בכל העולם, ותלמידים רבים קמו לה בכל דור ודור, ועדיין עכשיו החנוך הטבעי עוד לא מלא די-צרכו, עוד יש בו הרבה להשלים ולשכלל עד הגיעו לחינוך אשר דרש רוסו. ומה גדלה השפעתו על הספרות הצרפתית וספרות העולם! הוא אשר יצר את הרומן הלירי הצרפתי, הוא אשר הכניס את הרגש הטבעי בספרות, את ציורי-הטבע הנכונים, את הסגנון החי והנובע, את החיבה הגדולה לטבע ואת תיאורי האהבה האמתית, העמוקה, הסובלת ונלחמת – האהבה המשעבדת את כל חושי האדם והשלטת ברצונו ובמעשיו. כל סופרי המאה התשע-עשרה הם חניכי רוסו. ומי יודע אם לא “אלואיזה החדשה” היא אשר נתנה לנו את “אהבת ציון” שלנו? אם לא רוח רוסו הגדולה ואהבתו הכבירה לטבע החיו גם את יוצר הרומן העברי שלנו, אשר היה מצוי אצל הסופרים הצרפתים, וישר לנו שירת-טבע יפה וקדומה על חיי הנעורים של עם ישראל?

*

אי קטן יש בג’יניבה, בתוך מים רבים, במרכז העיר. אילני-צל גבוהים מתרוממים שם, וביניהם תתנוסס מצבת-זכרון, דמות אדם יושב על כסא, שולי אדרתו מופשלים לאחור, גל ספרים מתחת לכסא, ידו הימנית מורמה קצת למעלה ועט בין אצבעותיה, ידו השמאלית תומכת את הספר אשר על ברכיו ומבט עיניו נטוי ממנו והלאה, ופניו מלאים מחשבה עמוקה וצער-החיים. רק מלים אחדות כתובות בתחתית המצבה: “ז’ן-ז’ק רוּסוֹ, אזרח ג’יניבה”… ואִי רוסו יקרא לאִי, גשרים גדולים מקיפים אותו, רעש והמולה מסביב, חיים סואנים מלמעלה, גלים זורמים למטה, וברבורים צחים ויפים שוחים במים, טובלים צואר ארוך ודק, מתהפכים ומתאַבקים, שטים ונחים; כנפים צחורות פרושות על-פני היאור; קשתות לבנות דרוכות, נעות, מתקרבות, נעלמות, ומופיעות שוב זכות ולבנות שבעתים מבראשונה. ושם מעל לגשרים, מעל לבתים ולחומות, ישקיף ה“הר הלבן” ושלג ראשו יזהיר למרחוק. דומה, כי בכוונה בחרה לה ג’יניבה את האי הזה לזכרון האזרח אשר גירשה מתוכה. מראה-טבע נהדר בתוך ישוב של אדם, אי בודד בתוך מרכז החיים והתנועה – האין זה סמל המתבודד הגדול, בן-הטבע אשר חי לנפשו בין אנשי-הישוב? וגם עכשיו יושב לו ז’ן-ז’ק רוסו בדד בין קהל עוברים ושבים, עטו בין אצבעותיו ומחשבתו עוד לא הובעה. ימים ושנים יעבורו, ועוד טרם תפתר שאלת החיים, עוד טרם תבנה החברה הרצויה, טרם תושג המטרה המקווה, אשר אליה נשא את נפשו החולם והלוחם הגדול.

---

משורר הרחמים והמות

מאת

חיים הררי

(לדמותו של פייר לוֹטי)

כאשר ראה ראשונה את הים, היה עוד ילד.

ידוע ידע, כי אל כפר הדייגים, שבו שכרו הוריו דירה קטנה לימות הקיץ, באו אך ורק בגלל הים. אך את פניו עוד לא ראה מעולם. ובקוצר-רוח ובתשוקת-חרדה חיכה לרגע, שבו יוכל לראותו, להכירו פנים אל פנים. עוד ביום בואם, מיד לאחר סעודת הערב, התחמק החוצה. כמו יד נעלמה משכתהו אל המשעול המתפתל בין גבעות החול, אל מול ההמיה המוזרה העולה משם, מבין החולות, המית נכאים ושאגה כאחת, קול ענות חלושה וקול ענות גבורה. רעד עבר את כל גופו. אולם לחזור לא רצה. מישהו דחפהו הלאה, כוח לא יכוּנה, והוא הלך בכוח החלטה סתומה בלתי-מובנת. פתאום עמד מלכת, קפא תחתיו. צמרמורת קרה זעזעתו מכף רגליו ועד קדקדו. דבר-מה משונה הגיח אליו, ומכל העברים בבת-אחת, דבר-מה קודר וסוער ואין סוף לו. מין משטח מלא תנועה והמולה רבה. ומיד נתברר לו לילד. בתפיסה ראשונה הכיר אותו: הוא הוא זה!… אף רגע לא פקפק וגם לא השתומם. הכירו ונדהם. כן, זה הוא! ירוק ואפל, מוזר ומתנועע. נראה כמתעתע בלתי-קבוע, בוגד, מוכן לבלוע. מתנודד הוא ומתפרץ פתאום, שואג באלפי פיות, מסתער ברשעות מבעיתה… והרגשה מוקדמת, בלתי-נתפסת, תקפה את הילד: יום יבוא והים הזה יקחהו, ישאהו הרחק-הרחק. ועם ההתעוררות אשר בנפשו ירדה עליו גם תוגה גדולה, תוגה בלי שם, הרגשה של בדידות עגומה, של יתום ונכר… ואז ברח, רץ, רץ בלי נשימה, מהר, מהר. פניו נסערים ושערותיו פזורות לרוח, רץ אל אמו, להלחץ אליה, למצוא מפלט בחיקה, מרגוע ותנחומים מן המעמקים הירוקים והשחורים…

בשלוה ובנחת עברו עליו ימי ילדותו בבית אבותיו. יד אֵם רכה ואוהבת נחה על ראשו, סבתא לבנה וצמוקה התפללה חרש על ערשו. דודות טובות פינקוהו, ועם החתולה הלטיפה התגלגל בערבי החורף על המרבד הרך לאור הקמין המפיץ זיו וחום. ובימות החמה השתעשע בחצר מתחת ללִבנִים הפורחים או על-יד הבאר שבגן. כפרח יקר בתוך חַמָמָה צָמַח, רך וענוג, בתוך סביבה של פשטות ואצילות, אך יחיד עם נפשו, עם חלומותיו. בן כמה דורות של הוּגנוֹטים, כנים ורציניים, גדל ביראת אלהים, שוקט ונאמן, צנוע וביישן, מכונס אל תוכו, וכמו מרטט תמיד, הוגה ונוּגה. “כהן אהיה”! – היה אומר תמיד. וככה חשבו גם הוריו וקרוביו. אך הגורל הוטל מכבר. מאז נפגש עם הים קינן הסער בלבבו. מאז לא ידע מנוחה. נכסף למרחקים, למרחקים. ובודד בפינתו היה חולם על מסעי-פלא, על חופי-שמש ויערות קדומים. בין האלונים אשר בחורשה הקרובה היה מפליג אל עולמות רחוקים ורואה מראות-קסומים. ומאז אכלהו השעמום, ויגון כבד רבץ על נשמתו, ואת עיניו התועות העיבו ערפלי געגועים…

ביום קיץ חם הלך עם תוי-הזמרה שלו אל שיעור הפסנתר. בן שתים-עשרה היה, ובפעם הראשונה יצא לבדו מן הבית, בלי מלווה ושומר. הכל היה שטוף-שמש, והוא התהלך לאטו, טועם טעם חרוּת ואחריות עצמית… והנה מצל אחד האילנות צצו שני פרחי-מַלחים, ילדים גדולים במקצת ממנו, שחומים שניהם מרוחות הים, והאחד מושך באזנו של השני וקורא: “הוי, קוֹף-ברזיליה אתה!” ושניהם צוחקים מטוב לב. כשראו אותו ואת מלבושו ההדור, הצליפו עליו מבט של כבוד, אך היה בו במבט גם מן החמלה ומן הלגלוג, מלגלוגם של נערים חסונים, בני-חורין, על נער מפונק ומרוכרך, הגדל כצפור בכלוב. ריח הים העולה מהם משכהו אליהם. שוחחו יחד. והנה הם היו באמת בברזיליה, ועל כל הפלאות אשר שם סיפרו לו, על פירות גדולים וטובים למאכל, ועל תוּכִּיים ירקרקים, ועל כוּשיות וקופים. באותו יום אֵחר לשעת הפסנתר. וגם נגינתו היתה גרועה עד מאוד. אצבעותיו אמנם פרטו על המנענעים, אך הוא בין האילנות הגבוהים אשר בברזיליה התהלך, ותוּכּיים וקופים רקדו לפניו…

אז היתה ההחלטה. יום-יום תקפה עליו. ובמלאות לו ארבע-עשרה שנה הודיע את הדבר למשפחתו. כל הסירובים לא הועילו, וגם לא דמעות אמו, וגם לא תחנוני הדודה, ולא נימוקי הקרובים ולא שידולי הידידים. אחת החליט: אל החופים הרחוקים יפליג, דרך הספן דרכו, חיי מַלח יחיה, – איש-הים יהיה!…

את שיעוריו לא אהב. היה מכין אותם כלאחר-יד. שעות היה יושב בימי-שמש בחצר, וכאילו שקוע בתורה; אך ספרו המלוכלך בדיו היה מונח על ברכיו, ועיניו היו צופות בעננים הצחורים הטסים במרומי התכלת, ואזניו היו קשובות אל זמרת הצפרים העולה מן הבית הקרוב. ביחוד היו קשים עליו החיבור בכתב והסיפור בעל-פה. מעולם לא מצא את הניב המתאים. פעם ניתן חיבור במחלקה: “ספינה טובעת”. חבריו הצליחו לכתוב תיאורים נאים, והוא מסר למורה גליון חלק, ורק שמו חתום עליו. מלבד הקושי לכתוב, היה מדכא אותו גם הפחד, שמא יקראו אחרי-כן את חיבורו במחלקה. והוא אמנם אהב לכתוב, אך לו לעצמו. מגילת-סתרים היתה לו, יומן כתוב על פס נייר ארוך, ובכתב-סתרים, שהמציא בכוונה, לבל יקרא בו זר. אחרי-כן, כאשר התחיל לערוך את יומנו במחברת ובכתב רגיל, היה נוהג תמיד לחתום אותו, לפני נסעו לאיזה מקום, ורושם עליו: "רצוני האחרון, כי ישרפו את המחברת הזאת מבלי אשר יקראו בה!.. לא מקרי-חייו היה רושם ביומנו. חייו היו כה שלווים וחדגוניים. אך את רגשותיו היה מביע, הרהורים, רשמים, יגונות-ערב רזי-לילה, געגועים על אתמול וחלומות ליום מחר…

והנער, אשר לא יצא מפתח ביתו בלי לוית אמו או דודתו, אשר גדל בכורסה הרכה של סבתא, אשר אהב כל כך את פינתו החמה והשקטה, אשר הכל היה ניתן לו בלי טרדה ובלי טרחה, אשר בחר להתבודד תמיד בקרן-זוית ולטוות את קורי דמיונו, עזב את קנו הטוב ונדד באמת לאותם המרחקים, שאליהם נכסף. בן עשרים ותשע כבר עבר ימים וארצות. הגלים של כל הימים נשאוהו, כל הסערות טלטלו את ספינתו, שמשות כל האזורים שזפו את עורו, כל הרוחות נשבו בפניו. הילד, אשר ברח פעם מפני הים, כבש את האוקינוס, היה לשר של ים, לקברניט – ז’וליין ויאוֹ.

הנער אשר התקשה לכתוב בבית-ספרו, כאשר היה נבוך בחיבורו ובדיבורו, אשר ירא היה לגלות הרהוריו ברבים, אשר היה כפרח הלוֹט המסתתר מעין רואים, התחיל מפרסם ספר אחר ספר, גילה לכל העולם את מסתרי נפשו, הפליא לתאר את מסעיו, לספר את קורותיו, נעשה בעל סגנון מצוין, סופר ממדרגה ראשונה. הילד, אשר לא ידע לתאר “ספינה טובעת”, היה למשורר הים, למשורר הסער והדממה, למשורר הסבל והששון, החיים והמות של הספנים והמַלחים, היה לאמן הסיפור – פְּיֵיר לוֹטִי.

מיתוס קדמון מספר על ארץ הלוֹטוֹפאַגים אוכלי-הלוֹטוֹס, כי כל אשר יבוא אל הארץ ההיא, וטעם מפרי הלוטוס הנחמד, ישכח את מולדתו, ואהב את אדמת הנכר… פייר לוֹטי אכל כנראה, מפרי הלוט. אהבתו את הנכר, את המרחקים הזרים, לא ידעה גבול. שכוּר אורות וצבעים, מראות ורשמים, היה חי כטהיטי באיי פולינזיה, מתהלך כתוּרכי ברחובות סטמבול, מתעטף כערבי בערי אלג’יריה, רוכב על דבשת גמל במדבר יהודה, משתחוה בדממה במקדש בודהא, שוקע בהרהורים במקדש עוֹמר, פוקד בדמעה קברי נשכחים בשדות המלחמה בסין, מיטלטל בסערות האוקינוס האטלנטי מתנדנד בנחת על-פני גלי הים התיכון, סופג ערפלי איסלנד ונהנה מזיו החמה בכנען. ואת כל אשר תר וראה בנפתולי דרכיו, כל התהפוכות והזרות באקלים, בטבע, בעמים ובאנשים, בים ובמדבר, בארצות הקור ובארצות החום, כל אשר קלטה עינו מן הגוונים והנגוֹהוֹת והצללים, כל אשר לכדה אזנו מן הקולות והצלילים, כל אשר חי והרגיש עם העמלים והסובלים – את הכל מסר בסיפוריו הרבים, סיפורי אהבה וחמלה, געגועים וחלום.

באהבת לוטי את הנכר יש מן הכוֹסף לימי-קדם, לארצות בראשית. יש בה מן הלאוּת ומן השעמום שבתרבות המערב. על כן נכסף תמיד אל המזרח, אל העתיקות, אל החרבות, אל הנימוסים הקטנים, אל שרידי תרבויות נושנות, הוד-קדומים ויגון-עולמים חופף עליהם. הרומנים שלו בנויים על הפכים אלו שבין נשמתו המזרחית ותרבותו המערבית, על הניגודים שבין בן-הכרך ובן-המדבר, בין השקט והרוֹך של חיי משפחה צנועים, חדגוניים, ונדודים ארוכים על-פני ים זועף בלילות סופה וביעותי מות. יש תמיד התנגשות בסיפוריו בין רחמי אֵם, געגועי אהבה וגזרת הגורל העיור המרחיק את הבן ואת האוהב, המפריד בין נפשות מסורות וצמודות זו מזו בתהום מרחקים ואימים.

נפש האמן והמשורר שבו התמוגגה מעדנה ותשוקה, בשפעת האור והרוך שבמזרח, עם להט השמש ובשמי הערב. ולבבו התפלץ בקרבו לחדש ולזר, שתרבות המערב מכניסה אל המזרח, לכל אותו הרעש והחוּלין שהיא מביאה עמה אל קברות דורות עברו ובין מקדשי אֵלים קדמונים. חילול הקודש היה הדבר בעיניו. אין לגעת במזרח. מה לתרבות אירופה שם? יפים חיי הנודדים במדבר מחיי ההמונים בכרך. יפה מותו של ערבי על גמלו עם עלות השחר במדבר, מגסיסתו של פועל בית חרושת בעיר. יחיו אנשי המזרח כאשר חיו מאז ומעולם. יום יבוא – היה מתאונן – והארץ כולה תהיה אחת ומשעממת, דומה בכל מקצה אל קצה, ובני האדם ימותו משממון, ולא תהיה פינה להמלט אליה, למצוא בה מעט חליפות וניחומים…

חייו ונפשו של לוֹטי בכתביו. מעצמו ובשרו גזר נתחים וחתמם בסיפוריו. רגשנותו מניעה ומחַיה את גבוריו. הטבע שותף תמיד למצבי-רוחו: רענן וצוהל עם גילו, אָבל וקודר עם תוגתו. אולם עצמיותו מתמזגת עם המציאות, חודרת עמוק לצער העולם, לחידות החיים והמות. אין הוא פותר שאלות, אינו מעורר פרובלימות, אינו מלמד מוסר השכל, אלא מעמיד את האדם בפני העובדה החיה, בפני ההוָיה החולפת ומתחלפת, השוטפת ונעלמת בנצח.

יגון המות מלפף אותנו בכל ספריו. המות הוא, לכאורה, ברור, מסוים, נצחי. אין בו מן החולף והמשתנה. אתה עומד תמיד בפני חידת-עולם זו. המות אינו בולע הכל. הוא משאיר מה אחריו. החיים אינם משלימים עמו לעולם. ריב עולם ותלונת עולם יעורר בואו תמיד: על מה ולמה? – הלך סילווסטר, הדייג מאיסלנד, צעיר וחסון, שש לקראת קרב. להיות מַלח בצי המלחמה, ועל היבשה נפצע; ובתא אשר בירכתי הספינה, בדרך אל מולדתו, גונח דם, משתוקק לטיפת אויר, מתיפח בגעגועים אל סבתו הזקנה, הוא משיב את נפשו. מה פשר כל זה? יַן, חברו של סילווסטר, זה הגבור מכל והיפה מכל, האַמיץ בספנים, מלא-חיים, עוזב את רעיתו האהובה, ימים אחדים אחרי חתונתם, מפליג אל הדיג אשר בסביבות ים הקרח, וספינתו נטרפת בים, והוא “חוגג חתונתו עם התהום”… מה כאן? צחוק הגורל? יד המקרה? ואותו ספּהי, זה החייל הצרפתי, הגוֹוע תחת קרני השמש הלוהטת במדבר אפריקה, ושם אמו הזקנה, מצפה לו שם בין הרי מולדתו, רועד על שפתיו?.. עוד בילדותו ספג לוֹטי לתוכו את חידת המות. מות אמו הזקנה עשה עליו רושם כביר. שאלה חמורה ניקרה במוחו: כיצד תעלה סבתא השמימה? וזו המוטלת על המיטה, ועוד מעט ותובל לקבורה, הנה היא כולה כמו שהיתה, עם אותה ארשת-פנים הנאמנה, עם כל תו וקו?.. אחרי כן, בגדלו, כאשר נפגש עם המות עשרות פעמים, לא שאל עוד שאלות. אך רשמי ילדותו הראשונים נחרתו עמוק בנפשו. והוא היה למשורר המות בכל גילוייו, עם הזועה שבו ועם שלותו הפיוטית, בהוד הנצח המרחף עליו והרגש של חדלון המלווה אותו, עם היגון הקודר ואֵלם הכאב אחריו.

אכן אין כלוֹטי יודע להביע צער, רוך וחמלה. משורר הרחמים הנהו. מעין רחמים חמים מפכים בקרבנו לקראת כל אותם העמלים על ספינות-הדיג במימי איסלנד הרחוקה, לקראת כל הכוחות הרעננים השקועים במלחמת-חיים קשה ומתאבקים עם מים זדונים, עם רוחות-קרה, או אלה המַלחים הצעירים המפליגים עם צי המולדת אל מערכות הקרב בשדות הודו-סין, ונופלים יחידים, גלמודים, קרבן לטובת ארצם אשר מעבר לאוקינוס… ככנור מרטט תחת זעזועי יד מנגן-פלא, כן ירטט ויהמה הלב עם שעות-הפרידה הנוגות בכפרי בריטאן שקוּית הערפל, את הפרד בן מאמו ואוהב מאהובתו, או לעת הציפיה הארוכה המלאה תקוה, דאגה ופחד לקראת השבים מן הדיג הארוך. רגש שכול ואלמון ממלא את הנשמה. ודמעות עולות בעינים עם הקברים הריקים אשר בכפר הדייגים הקטן, ציוני-זכרון לנפשות יקרות אשר נטרפו עם הסער בלב ים, ומצאו להם מנוחה באותה תהום המינקת אותם ומגדלת אותם, מנדנדת ומשעשעת, וחובקת אותם בזרועותיה לעולם… ולא רק על האדם הסובל, לא רק על הרעיה האומללה המבכה את בחיר-לבבה, לא רק על הזקנה המשתגעת למוֹת נכדה היקר, מלא לוֹטי רחמים רבים, כי אם גם על צערם של בעלי-חיים, על הנשמות האִלמות הללו השרויות ביסורים ואינן יודעות להביע כאֵבן, על התוּכי ועל הקוף הנתונים למשחק בידי המַלחים, ועל החתולה הלבנה הגוססת בחדר-עבודתו, במיטה הורוּדה, ראשה צונח על השמיכה ועיניה לטושות אל הנצח…

ה“דייג מאיסלנד” הוא ספר הרחמים והמות. הוא גם שיר הים. פייר לוֹטי צרר בספר זה את מבחר רגשותיו ורשמיו. משורר הים שר שירת המים האבירים, שירת המרחב הנע ומפרפר, משטח התכלת העולה ויורד, פעם מוֹריק ופעם משחיר, ופתאם יקפוץ וינהום, יסער ויחמר, ירתח ויגעש, ופתאם ירבץ ויתמודד, וגל ישתעשע עם גל, מזהיב באור החמה, מכסיף באור הלבנה. תנודה. דממה ומצוּלה…

הספן והסופר התלכדו בפייר לוֹטי והיו לאחד. מי קודם למי? לוֹטי היה אומר: הספן. ספריו הביאו אותו אל האקדמיה הצרפתית. והוא לא חשב את עצמו לסופר. מקצועו היה הים. לוּ היה עליו לבחור בין הספן והסופר, היה בוחר בספן. את הסופר בעל המקצוע, שהספרות היא אומנותו, היה מכנה “בדחן הקהל…” בספרות לא התענין מעולם. קרא מעט מאוד. לא הכיר גם את סופרי דורו. המשיך את יצירת רוּסוֹ ושטוֹבריאַן, ולא ידע. גם אלה מן ההפכים המפתיעים אשר בתכונת אמן. ממקורו שלו שאב. בסגנון פשוט ובמלים רגילות ידע להקיף עולם ומלואו, לזעזע את כל נימי הנפש, להרעיף עלינו את יגונו וגעגועיו.

---

אדמונד פלֶג

מאת

חיים הררי

את שמו של פלג שמעתי לראשונה בשנת 1913. היה זה באחד מ“אהלי יפת” שבפאריס, שנתכנסו בו לחגיגה “שמית” ספרותית ואמנותית Les ami du Judaisme, “ידידי היהדות”. ומי הם “ידידי היהדות” בפאריס? יהודים… סלומון רינֶק המפורסם ישב בראש ודיבר על היהדות כעל “אישיות מוסרית”, לא כעל אישיות חיה, חלילה, קיימת במציאות, חיה לעצמה, סובלת ונלחמת על קיומה… המשורר הידוע והמבקר גוסטב כהן קרא סיפור של זנגויל וחזר והטעים כמה פעמים את שם-הלואי של הסיפור: “שד גדיא”… “שד גדיא”… לא הבינותי בתחילה מה הוא סח. אבל כיון, שפסח היה, תבינו מעצמכם שהכוונה היתה ל“חד-גדיא”, לפי המבטא הצרפתי Chad Gadia. היו עוד נגינות וזמירות דתיות ועממיות. אך פתאום יצאה ארטיסטית מן התיאטרון “אודיאון”, צפורה מוּסה, וקראה פואימה, “משה”. הופתעתי והוקסמתי. זאת היתה אגדת המדרש, אך לא תרגום ולא עיבוד, כי אם יצירה מחדש. מחבר הפואימה היה אדמונד פלג.

משנת 1913 יצאה לאור המהדורה הראשונה של שירת אדמונד פלג היהודית בשם Econte Israel – “שמע ישראל”, קובץ של פואימות, אגדות ישראל ממקורות התלמוד והמדרשים, החל מאברהם הנער החוזה-בכוכבים ועד ירמיהו ההוגה בחורבן עמו. “שמע ישראל” – שם אולי רגיל יותר מדי בשבילנו, שיראה לנו כבאנאלי, אך בשביל פלג היה בו משום כיווּן חדש בחייו, בשאיפתו וביצירתו. זאת היתה קריאת הדורות שנתעוררה בו, צליל השלשלת שלא נותקה. “שמע ישראל” – אתה אחד מאז ועד עתה, ויצירתך לא נפסקה. פלג גילה את היופי שביצירת ישראל, ואותה רצה לגלות ליהודים ולעמים גם יחד. מאז הקדיש את חייו ואת כשרונו לעמו ולספרותו.

בשנת 1919, לאחר המלחמה הגדולה, שבה השתתף פלג כמתנדב נאמן לצרפת. לאחר ההכרזות הגדולות על שלום עמים, שהמלחמה הזאת היא האחרונה, ו“חוזה השלום” טמן בקרבו ניצנים חדשים של סכסוכים ומלחמות, כתב פלג את הפואימה שלו “כותל הדמעות”, הכותל הנצחי, סמל “היהודי הנצחי”, הכותל שעל ידו קוננו ויקוננו תמיד דורות ישראל, לא על המקדש שחרב, אלא על המקדש שעוד לא נבנה, ומי יודע אימתי יבנה, מקדש השלום, מקדש העמים, מקדש האדם.

בשנת 1923 הוציא לאור את שני הכרכים של ה“אנתולוגיה היהודית”. טעות היא בידי החושבים, שזאת היא אנתולוגיה של הספרות העברית. לא לכך נתכוון פלג. זאת היא תמצית חיפושיו בתולדות היהדות, תמצית מהותה של היצירה היהודית במשך כל הדורות, על-פי מבחר קטעים מספרות ישראל בכל הדורות ובכל הלשונות, סיכום מצומצם, בתכלית הצמצום, של המסורת בישראל, מסורת דתית, מוסרית, מדינית, ציבורית, משפטית, פילוסופית, ספרותית, אמנותית. בעיותיה, דעותיה וחייה של היהדות, כפי שנשתקפו בספרות היהודים, מראשית הימים ועד עתה.

אחרי-כן יצאו ספריו “משה”, “שלמה”, מעין רומנים ביוגרפיים, שבהם רוצה פלג ללכת בעקבות רבותיו, “חכמי התלמוד והמדרש” ו“לדרוש” מחדש, על-פי דרכו ועל-פי טעמו, ועל יסוד מה שנדרש כבר, את חיי האבות, משה, שלמה, ואלה שבאו אחריהם. מתענין הוא עכשיו בהיותו בארץ ב“חיי ישו”, שגם אותם הוא אומר לדרוש מחדש, מתוך אספקלריה יהודית והסתכלות חיה במקומו שבהם התגלמה הדמות המשיחית.

ספריו של פלג תורגמו כמעט לכל הלשונות. הדרמות שלו הוצגו בהרבה תיאטרונים ובהם החזיונות האחרונים: “היהודי של האפיפיור”, מחיי שלמה מולכו, אחדות רומא וירושלים באידיאל אחד, אידיאל המשיח לכל האדם. “הסוחר מפאריס”, מעין “סוחר מונציה” מודרני, שאינו חותך חס וחלילה מבשר הנוצרי הלווה, אולם חותך תמיד מעצמו ומבשרו, נותן מכספו על ימין ועל שמאל. מפזר ביד נדיבה, ונשאר ריק ובודד… בעברית יש רק יצירה אחת של פלג: המדרש הדרמתי “איזבל”.

חוברת אחת קטנה, “מפני מה אני יהודי?” פותחת לפנינו פתח להבנת יצירתו של פלג. את החוברת הוא מקדיש לנכדו שעדיין לא נולד… מספר הוא בה את תולדותיו, חינוכו וגידולו בבית הוריו בג’יניבה, בית של שומרי מסורת, אך המסורת הולכת ומתמוטטת,, ובלי כל מלחמה פנימית, בלי זעזועים בלב, בלי דרמה. מעט היהדות שקיבל בבית אבותיו מתנדף מהר. עם ישראל אינו ממלא שום חלל בחיי הנעורים שלו. הנצרות תופסת זמן ידוע את לבו. אך מהר נמשך אחרי אידיאלים פיוטיים, אמנותיים, אסתטיים, אנושיים. חי הוא בעולם של דמיונות ואידיאות. מאורע דרייפוס בא וקרע את רקמת הדמיונות והחלומות. אז נתעורר בו היהודי. התחיל תוהה על עצמו, מגלה את ישראל החי, את היש הקיים, ומשתדל לדעתו, להכירו ולהוקירו. היהדות היא קודם-כל אחדות, אחדות היהודי בעולם, אך יחד עם זה ומתוך כך אחדות האלהים וגם אחדות האדם בעולם: אלהי ישראל, אלהי העולם ואלהי האדם… ברומן “הילד הנביא” מתאר פלג את המלחמה שבלב נער יהודי, יליד פאריס, חניך משפחה יהודית, ללא יהדות וללא אידיאלים אחרים, כיצד הוא מגלה את היהודי שבו עוד בראשית ילדותו, וכיצד הוא נלחם בנפשו, בין יהדות ונצרות, בין יהדות ואנושות בין יהדות וצרפתיות…

יצירת פלג היא פרי סערה שבלב, תוצאה של דרמה פנימית, של מחשבה נאבקת עם עצמה. אולי הסרט הראינועי “החושב”, שיצר פלג, הוא אחד הפילמים הנהדרים באָפיו האמנותי, נותן לנו בעצם את דמותו של היוצר עצמו, זה שספג לתוכו את דמות הפסל, “החושב” של רוּדין, והוא תמיד שקוע במחשבה, התכנס לתוך עצמו ונלחם עם הרהוריו…

---

תמוּטה ותקוּמה

מאת

חיים הררי

א

השנים האחרונות, מיום שפסקה מלחמת-העמים, והעולם המתמוטט התחיל תוהה על חורבנו, והיחיד והציבור עומדים בפני חרדה סתומה לגורל העתיד, מה הן השנים הללו לגבי הספרות, וכמו כן לגבי יתר תופעות החיים והרוח, שנות רפיון וכשלון, ירידה והתנוונות, או שנות מאמץ ותגבורת, יצירה ועליה, ואולי הן נושאות בקרבן, לכל הפחות את ניצני העתיד, אותותיו של עולם חדש? וכיצד יגש המבקר לבחינה זו, כיצד ידון, יוציא משפט? היש כבר רשות לסכם את היצירה הספרותית במשך שנים אלו? ומדוע דוקא אלו, במה מהוות השנים הללו פרק מסוים, אימתי התחילו ואימתי הן נגמרות?

המסה הספרותית החדשה של בנינין כרֶמיֶה¹, מאנשי העליה בספרות הצרפתית שבימינו, מעוררת בעיה זו וחותרת למצוא גם תשובה עליה. בנימין כרמיה תופס מקום חשוב בבקורת הספרותית. מאמריו על התיאטרון ומסותיו על הספרות הצרפתית במאה העשרים ועל הספרות האיטלקית החדשה הם רבי-ענין ועשירי-לקח. אזרח-העולם הוא בספרות הצרפתית, מתאמץ להרחיב תחומיה, להכניס בה מרוחה ומיצירתה של ספרות-העמים, על-ידי מאמרי-הערכה על סופרים אחרים, על-ידי תרגום יצירותיהם, וביתר יחוד כתביו של פִירַנדֶללוֹ האיטלקי. כרמיה נזהר בספרו החדש מלסכם, מהיות פוסק. הבקורת היא אמנם משפט, אך היא גם הבנה, הגדרה, הסברה, הזדהות. על-כל-פנים, לפני פסק-דין, יש לרכז מתחילה את החומר, את התעודות, ולבדוק כל פרט ופרט, להשוות, להקיש, לדון. המסה האחרונה היא רשימת פרטים, מעין עריכת אינבנטר של הספרות הצרפתית בשנים האחרונות, שישמש חומר לימים הבאים, ולעת עתה רק הערות קלות, אגב רישום, על גורמים, סיבה ומסַבב, בקשר עם כלל הבעיות של ימי אחרי-המלחמה.

בנימין כרמיה כרוך אחר התקופה החדשה, מתיחס אליה בתשומת לב מיוחדת. יקר לו כל פרט, כל קטע-חיים, כל פרפור-יצירה: התקופה, שבה אנו חיים, הרי גם היא חלק מישותנו, מעצמותנו, ממש כמו הארץ, שבה אנו חיים ואותה אנו אוהבים. זאת היא מולדתנו בזמן. ואיך לא יפרכס לבנו לקראתה?

ב

על צד האמת אין ספרות. יש רק סופרים. כשם שאין מחלות, ויש רק חולים. אף-על-פי-כן לומדת המדיצינה וחוקרת את המחלות על גבי החולים, כך אין מניעה מחקור את העובדות הספרותיות, את הצדדים השוים שבהן ואת החילוקים, שיש בהם משום סימון תקופה, את הצורות המיוחדות שלובשות היצירות, את האידיאות וההרגשות שמוצאות בהן בטוי, יחסיהן אל הסביבה ההיסטורות והחברתית, חזון החיים המשתקף בהן. נקודת-ההשקפה האסתיטית גרידא היא ענין לבקורת האישית, הפרטית של כל יצירה ויצירה, כחטיבה אוטונומית.

האדם, ביסודו, אינו בר-שנויים. עם הארצות ועם הדורות משתנים לא בעיות הגורל, לא שאלות החיים הציבוריים והאישיים, אף לא הפתרונות הנתבעים לשאלות הללו, כי-אם הערכין משתנים, וביחוד ההִירַרְכִיה שבהן, סולם-הדרגות, המקום והחשיבות, שכל אחת מן הבעיות והשאלות תופסת בזמנה. עם כל תמורה בהיררכיה זו נולדת תקופה ספרותית חדשה. כל שינוי-ערכין בא, כמעט תמיד, אחרי תפיסה חדשה, מקורית או נראית כמקורית, בהכרת העולם, על-ידי יוצר של מיתוֹס, מיתוס המסתפק לפעמים רק בהצגת שאלה, ולאו דוקא בהצעת פתרון. אולם בני-האדם המסוגלים להביא דמות-חיים לבני-דורם, משאת נפש או מצוקת-נפש, אינם באים במקרה. הם ממלאים תפקיד של מרכזים, מצמצמים, מסכמים, מהווים כבשונו של עולם. הם המחדירים לתודעה את קניניו החדשים של המדע, או את החליפות במבנה הכלכלי והחברתי, או את המגמות הקולקטיביות, או מורדים במוסכם ובמקובל, ובכל כוח הכרעתם משברים את הדפוסים הקיימים, את האבטומטיות העקרה, על-מנת לכונן תנועה מותאמת, מכוונת, הכרחית בשביל חיוניותו ופוריותו של רוח האדם. ויש אשר אונס המאורעות עצמו דיו לפוצץ את המשטר החברתי הרגיל ולהביא באופן ישר להולדת עולם אידיאולוגי וספרותי חדש. זה אשר קרה לא בשני באוגוסט 1914, אלא ב-11 לנובמבר 1918.

המלחמה, כשהיא לעצמה, בכל ימי המשכה, היתה מעין “מאמר מוסגר” רגיל בחיי היחידים והעמים. בעצם הציגה רק שתי בעיות יסודיות: בעית המות בשביל היחידים, בעית הנצחון בשביל העמים. בעיות, שעם בוא השלום, היו צריכות, כנראה, למצוא פתרונן ולעבור מן העולם.

כל הזעזועים הגדולים, המטילים אימת סכנה על חיי-האדם, שהמות אורב בהם תמיד, גוררים אחריהם משחק חפשי של כל כוחות המסתורין, מביאים לידי הזיות, לידי אמונות תפלות, מבטלים בבת-אחת מה שההגיון חזה לו מראש, ומתוך כך נוטלים גם חלק הגון מכוח השכל השופט. אך אם הזעזועים הללו מאריכים ימים, נעשים ממושכים יותר ויותר, הם מעלים את הכוחות היסודיים שבאים, היסודות הפשוטים, הראשוניים, היחידים הנחוצים באמת לאדם, ומאַמנים אז במידה המרובה ביותר את כושר-האדם, את יכלתו הבלתי-מוגבלת כמעט, להסתגלות.

לאיש-המלחמה נראים החיים הקודמים, שלפני המלחמה, כנעימים ועשירים. כל משאת-נפשו, אם רק ינצל ממות, אם ישוב בריא מן הקרב, לבלי לדרוש מן המציאות אלא את ההכרחי מאוד, ליהנות מן השמחות הצנועות ביותר: עבודה בטוחה, מיטה מוּצעת, שינה בלי סכנת מות, בית חם, לחם יום-יום. חיי-האדם נראים לו לאיש-המלחמה כמתן צנוע, אך נהדר, שקיומם הוא מעשה נס, פלא. בכל האימים העוברים עליו הוא רואה עד כמה יכלו החיים הללו להתפתח, לפרוח ולשגשג בימי שלום.

אך עם השלום של שנת 1918 לא נתחדשו החיים כמו שהיו לפנים. עם שלום זה ראו רק בהתמוטט העולם הישן. לפיכך יש לדבר, הרבה יותר מאשר על השפעת המלחמה, על ההשפעה של אחר-המלחמה.

ג

כל מה שחזו מראש בדבר השלום, ובחשאי הרי היה זה חזון שלוה ואושר, נכזב לחלוטין. את לקח המלחמה אפשר לצמצם במושג אחד: הפרט וזכותו לחרות אינם ולא כלום. חמישים ושנים חדשי המשמעת, הצנזורה, השיווּי הכללי, עשו כמעט כלה באלילי המאה התשע-עשרה. אך הלקח של אחר-המלחמה היה פי-כמה רדיקלי. אפשר לנסחו באותה אִמרה, שאין בה אמנם חידוש, אבל אמתוּתה נעשתה פתאום מסנוורת, מכרעת: “שום דבר אין לו קיום ממושך, ואפשר שאין שום דבר קיים בכלל”.

לעומת העולם הקיים ועומד שמלפני המלחמה, נתגלתה איזו תנודה בלתי-פוסקת, דמות של תנוּעתיוּת עולמית. ממלכות נפלו, מהפכות רעשו, אומות חדשות צצו, אומות עתיקות חידשו נעוריהן. מכאן החרדה והדאגה, הנדנוד והפקפוק. ניטלה שלות-הנפש, ניטלו הזכות והיכולת לחזות את הדברים מראש. מכאן הצורה התכופה של ריאקציה, של ביטול ושלילה. מכאן הרדיפה אחרי כל צורות המחשבה והאמנות, שנראות מתאימות לאי-הקביעות שבעולם, שהיו מעין מפתח לחידה זו, שהמציאו מעין מובן כלשהו לתנועיוּת זו, שאמרו להגדירה במושגים הולמים ולהכניסה אל תוך כללי חיים.

עם שנת 1914 שאלו בני הנעורים: כיצד לפעול? כיצד חיים בחברה? מי עדיף, הפרט או הכלל, היחיד או הציבור? החרות האישית מה תהא עליה? לעלות לקרבן אם להמנע מקרבן? – כל התיאטרון שמלפני המלחמה הוא תיאטרון היחיד, דרמת הפרט והכלל, טרגדיה של חרות האדם וחובתו לחברה, טרגדית ההתאמה, ההסתגלות, הפעולה בחיים. תחת טרגדיה של הפעולה, הביאה מהומת המלחמה את הטרגדיה של ההכרה, של התודעה. מהו האדם? מה הם החיים? והעולם מהו? למה ובשביל מה ניתנו החיים? נראה, שלא האדם ולא החיים יכולים עוד להיות נתונים בתוך המסגרות הרציונליות והקבועות. הכל חרג ממסגרותיו. כל מה שהיה הגיון, מעוז השכל, מבצר המחשבה, מקדש האישיות, התפורר, התמוטט. שנת 1918 פותחת, אם לא תקופה חדשה, הרי תור אחר, פרק-ימים חדש בספרות.

השאלה היא, אם פרק זה מסתיים דוקא בשנת 1930. ודאי, שחלוקה זו גמישה היא עד מאוד. אך איש לא יכפור בעובדה, ששנת 1930 היתה, בכל המקצועות, שנה מכרעת. שנה, שהריביזיוניזם יצא בה לקרב הראשון שלו; שנה של משבר כלכלי עולמי; שנה של דוּמפינג רוסי; שנה, ששאלת הקואופרציה האירופית הוצגה בה בכל בהירותה; שנה, שהראינוע המדבר הציף בה את כל אירופה.

ימי 1918 – 1930 הם ימי אינפלציה ספרותית, ממש כמו האינפלציה המטבעית. המבוכות הרוחניות לא רק עולות בד בבד עם המבוכות הכלכליות, אלא מצייתות לריתמוס של אותה תנודה ממושכת, הולכות בעקבות אותם הקוים האלכסוניים של עליה וירידה. ירידת הפרנק חלה ביחד עם ירידת הערכין המוסריים, ביחוד ירידת מהותה של האישיות. במקום אישיות-זהב שמלפני המלחמה, באה אישיות-נייר, שערכה הלך ופחת מיום ליום. אל העליה בערכי-השיווי של המטבעות הקבילה עליה מזויפת של הגניוס הספרותי. גם כיום אין פרנק-הזהב החדש אלא שבריר פעוט מערכו הקודם שמלפני המלחמה. מושג האישיות, בדרך התחדשותו, השאיר אף הוא חלק רב מעצמיותו במהומה. ומאידך גיסא, נתגלתה דיפלציה גסה של הגניוס, שהפילה הרבה קרבנות.

סופרים ופילוסופים, שבשנת 1918 היו המורים, המאורות, נשכחו, נעזבו, זוהי הריאקציה המתגלית ביחס דוחה כלפי זה שמקודם היה מכובד ויקר, המתגלה בעזיבה פתאומית, בחוסר ענין, ולפעמים קרובות יותר, בהסברה אחרת, בהבנה חדשה ביצירה. פרוּסט של עבשיו כבר איננו משמיד האישיות, אלא המשורר הנותן לאדם את הצורה האמנותית כזכות חייו. לא מחריב המוסר מתבלט עכשיו באַנדרי ז’יד בשורה הראשונה, אלא ההומניסטן, גיתה החדש. שינויים אלה בהסברה, בהבנת היצירה, הם סימנים לשינויים באוריינטציה, בכיוון שבדאגה, שבאי-השלוה הרוחנית. מכאן מוצא לשינוי-ערכין-שבחיוב, לשאיפה להומניות חדשה. אחרי הטרגדיה של ההכרה, של התודעה, של התמוטה, תבוא האָפוֹפיאה של ההתחדשות, המפעל, התקומה.

ד

סימן מובהק ל-1930 הוא היעלם האוריגינליוּת. לשוא יחפשו עתה, בין הסופרים המתחילים, אחד שיהא דומה למתחילים שבשנים הראשונות להפסקת המלחמה. אין עכשיו התחלות סוערות כאלו של פאול מוֹרַנד, מוֹנטֶרלַן, לַא-רוֹשֶל, דֶלטיל, ג’ירוֹדוּ, מק-אוֹרלן, מוֹריַק וכדומה. ה“צעירים” עכשיו ממשיכים את הקו, זה שהוּתוה על-ידי הזקנים מהם. אחרי התפרצות האוריגינליות לאחר המלחמה, באה השקפה פחות מופרזת של האמנות. המושג של אוריגינליות מוחלטת, שהוא חוק בימים שאין בהם שיווי-משקל, הולך ומיטשטש לאט-לאט, בהדרגה. רק שלושה יכולים לעמוד לו לאמן בימי מבוכה: אמת לבבו, משחקו האמנותי, עשרו הרוחני או דמיונו. מכאן ספרות אחת שהיא כולה וידויים, השתפכות-הנפש; אחרת – כולה אסתיטיוּת, ברקים ושעשועים; שלישת – אנַליזה יתרה, חיטוט בלי סוף, שפע דמויות ואידיאולוגיה. וכל זה נראה מיד אחרי 1918 פרקי-זמנים אלו, שבהם נעשית המכונה האנושית ליצרנית בכל מאמציה, אבל בלי בקורת, שכל הכשרונות ההיפרטרופיים ממלאים אז כל אחד תפקיד לחוד, לבדו, כפראים, נחוצים הם ופוריים. הם אשר ישאירו את החומר שממנו תצוּר התקופה הבאה צורות “קלסיות” יותר. את מקומה של בקשת האמת הלבבית תתפוס הודאות. המשחק האמנותי יתן מקום לשלם, למשוכלל. במקום העשירות היתרה, השפע הגדול יבוא המבחר, שיווי-המשקל, תבוא הסינתיזה, היצירה. במלים אחרות: במקום הערכין האינדיבידואליים, הסובייקטיביים, יבואו ערכין קולקטיביים, אובייקטיביים. התוצרת שגמלה, שבשלה כל-צרכה תבוא במקומה של התוצרת הבהולה, יצירת-בוסר של ימי בחרות.

התמהון, הפחד בפני ההתמוטטות שבשנת 1918, ההתפעלות, ההתלהבות ויחד עם זה החששות והפקפוקים לקראת התקומות הלאומיות או המהפכניות, נסוגו לאט-לאט אחר מפני השקפות פחות סוערות, פחות נלהבות. אם זאת החלוקה החדשה של אירופה, ואם זאת ברית-הסובייטים או תנועת הפשיזם, הרי עשר שנים ויותר של קיום עשו את כל אלה ליש, למציאות שצריך להביאה בחשבון. המיתוס של זכות העמים, המיתוס של המהפכה הפרולטרית, המיתוס הלאומי-מדיני נתלבשו בגוף ומתוך כך נפסד מערכם המיתי. אפשר להסכים עמהם או להלחם בהם, אפשר לראותם כארעיים, אבל אינם משמשים יותר מניעים אידאולוגיים רוחניים. הם בעיות מדיניות וחברתיות הנתבעות לחקירה או לחיקוי, ולא להתפעלות ולהתלהבות. במלים אחרות: הם פסקו מהיות נושאים פיוטיים.

סימן אחר לשנות 1918 – 1930: חוסר האוניברסליות. שום תנועה רוחנית, במשך השנים הללו, לא הגיעה כד כדי היקף אוניברסלי. אף אחת לא הוכרה, לא הוכרזה כטובה לכל העולם, לכל בני-האדם. כל תנועה עגה לה עוגה. ביסודה מונחת תחילה השייכות לכת מיוחדת של אישים, שאין בה מקום לזרים. ביתר דיוק: כל קיבוץ מתחם לו תחומים ואינו נותן לשום אדם לעבור אותם בלי פספורט חוקי של גזע, של מעמד, או של מפלגה.

בכל, בגלוי ובחשאי, מתבלטת ההתיחדות, שולטת הפרטיקולריות: מיעוטים מגלים לעצמם זכויות; לאומיוּת, אוטונומיוּת. וכך גם בארגון הסוציאלי: סינדיקטים, טרוסטים, קרטלים. כל אחד ועניניו שלו. תריס בפני האנרכיה, פיזור הכוחות או ההתחרות, אך באותה שעה גם ניגוד לאינטרס הכללי. אין שום אידיאולוגיה נראית עולמית דיה, עד כדי להתאימה לכל האדם, לזקנים ולצעירים גם יחד. הקומוניזם דוחה מתוכו את הבורגנים, הבורגנים את הקומוניסטים. הפשיזם נשען רק על מיתוס הבחרות. ואפילו האידיאולוגיה הספורטיבית מוציאה מן הכלל את אלה שעברו את גיל הספורט ואת הליקויים במבנה גופם. האמריקאיות, שנראית כביכול כאוניברסלית, העומדת על שיווי הטיפוס, שונה בפעולתה ובמרצה מאירופה הזקנה אף היא מבוססת על הבחרות, מתיחדת לעצמה, דוחה מקרבה את השחורים, מתבצרת בשיטת מוֹנרוֹ. האוניברסליות הנוצרית אף היא מפוררת לסיעות ולכתות. הקתוליות הצרפתית מפולגת בינה לבין עצמה: קתולים-לאומיים ודימוקרטים-נוצרים, מנוגדים זה לזה. אגב, הדת נוטה יותר ויותר להתרכז בפרט, ביחיד, באישי.

ה

מתוך העדר חיוב האוניברסליות נולדה השלילה האוניברסלית.

עוד בשנת 1917 התחיל מתגדר בספרות הצרפתית הזרם הדאיסטי. דדא – זאת היא מלה סתם, שאין בה תוכן, כלומר, אפס, לא כלום. אין שום דבר. בכל שלילה אחת גדולה. השכל והחברה פשטו את הרגל. אין צורך בעמל, במאמץ. לא כדאי כל הטורח. היצירה האמתית היא זו שבאה מאליה. הביטוי הפתאומי, זה הבא כלאחר-יד, הוא האמתי, הוא הפיוט, השיר הנאמן. אין ממש, אין עולם חיצוני, אין זמן ואין מרחב. הכל בנו, בעצמנו. הטורח היחידי הראוי לו לאדם הוא אולי הצורך לברוח, להשתמט, ככל האפשר, מן הטיפוס האנושי שאליו אנו דומים כולנו, להיות אחר, להמציא משהו חדש, הרגשות חדשות, לשנות הכל. “אחד ואחד הם ארבעה, אם כך אצוה אני” – יאמר אחד הדדאיסטים. אחר כל אלה לא נשארו לו לאדם אלא שתי דרכים: לחכות לנס או לאבד עצמו לדעת.

שלילה זו של כל יש, של העולם הממשי, החיצוני, גלומה בה בהכרח מעין הכרה רופפת בעולם אחר מעבר לעולם זה, בעולם רוחני. הריאליות-העילאית שוללת גם היא, כדדאיסטים, את העולם הזה, את המציאות של מטה, אבל שואפת היא אל מציאות של מעלה, רוחנית, שתגלה את המוחלט, שתפיסת העולם הזה מעלימה אותו ממנו ומעכבת מהגיע אליו. ובשביל להגיע אל המוחלט, או לכל הפחות, לגלות סימניו כאן למטה, יש קודם-כל לדחות את כל דרכי התפיסה המצויה עכשיו, את כל דרכי השכל וההגיון המקובלים בעולם, כי הם עצמם המפריעים את השגת המציאות העליונה, הטהורה. הצד השוה שבין שתי השיטות: אנטיריאליות, שאיפה אל מוחלט, נטיה אל האי-ידוע, דחית השכליות ההגיונית על-מנת להשיג מהותו העצמית, האוֹטינטית, של היש. החיים הממשיים אין להם שום מובן, האדם המקבלם כמו שהם גם הוא אין לו מובן. ולפיכך יש רק לברוח, להמלט מן המציאות בכל האמצעים, בכל הדרכים, להשיג את המוחלט, או את בבוּאתו למצער.

מכאן ספרות הבורחים, הנמלטים מסביבתם ומנפשם, רומני הנסיעות, ההרפתקאות, המאורעות, החלומות. הרחק-הרחק מעולם זה של מלחמה, של חומר ומכונה, מן העולם האמריקני והמיכני יש למצוא רשמים חדשים, רגשות לא היו עוד, מקורות-תחושה ראשונים, טבעיים. מכאן האידיאולוגיה הספורטיבית, פולחן-המערומים, הערצת הכושים, הימנוני התשוקה, זכרונות הילדות. כל זה מתוך שלילה, שלילת המצוי, העולם הקיים. מתוך כך מובן הטיפוס הספרותי של “לא-יצלח”, של הבלתי-מוכשר לחיים, לחברה, בחינת סַלַווין של ז’ורז' דיהמל, המפולג לשנים, המיטלטל בין שתי רשויות, בין אני לאני, הוא הטיפוס היסודי, האכספרסיבי בפסיכולוגיה שלאחר המלחמה.

מה נשאר?

המצוי היחידי, הקיים, המורגש מיד, הוא: האני. מכאן ההסתכלות הפנימית, החיטוט העצמי, הניתוח הנפשי. צורך האמתיות, גלוי הלב, גילוי כל השפלות, כל חולשה, מבוכה ונבלות באדם. הרומנים האבטוביוגרפיים, המונולוגים הפנימיים חשפו לעין כל את החבוי במעמקי ההכרה ואשר מתחת לה. אך כל זה לא שפך יתר אור על האדם, כדי שיכיר את עצמו הכרה ברורה יותר. במקום הבנה מלאה יותר באישיות האדם, בא ההיפך מזה: הפקפוק, הסבך הנפשי. ה“אני” נתפורר לעשרות אני, עם כל רגע שוּנה האחד מן השני, בלתי-נזקק זה לזה, בלתי-נתפס לו לעצמו. אישיות האדם נתפזרה עוד יותר. השאלה: מה אני? – מתעוררת ביתר עוז. אין יותר מאמץ. אין גבור הכובש את עצמו, כיבוש מתוך הכרה, כיבוש שבתודעה. רק החושים והאימפולסים הם השליטים באדם. הכל מתגלגלים במדרון. רעיון ההתנגדות, ההתאמצות לשוב ולעלות, אינו עולה כלל על הדעת. המאמץ היחידי הוא, אדרבה, להוסיף ולהחליק למטה, להרחיק כל עיכוב בסיפוק הנטיות והתשוקות. מכאן השאיפה אל הכרה שלמה יותר, מקיפה את עצמות האדם. במקום פיזור הרגשות, יש צורך באיחודם, בכינוסם. הרי מקום לשאיפה הדתית, לתורת הניאו-תומיזם של מָרִיטֵן וחבריו, לאהבת אלהים, להרגשה הנוצרית של נסיונות, של הקרבה עצמית, של חיי-שמים, אבל גם חיי-ארץ כרוכים אתם יחד. לא עבד החושים, כי אם ידידם… היא המובילה גם אל שאיפה אחרת, אל ההתעלות העצמית, התשוקה להכנס לתוך שורה, וממנה לעלות לשורה גבוהה ממנה, עד לפולחן גבורים.

“לא-יצלח” במובן אחר הוא הטיפוס ההַמלֵטי. צעירים יודעי-חיים, שאינם חסרים כלום בעולמם, שהם גם מעשיים בחברה, בעלי-כסף ובעלי-אוטומובילים, ואף-על-פי-כן גם הם אינם מסתגלים, חולמים בהקיץ, רופפים, חסרי רצון ודעה, אינם מתקשרים בשום דבר. לא רק שאינם מסוגלים לקבוע להם מטרה ולהתאמץ להשיגה, אלא אפילו בכל הדרכים הפרושות לפניהם, בכל האפשרויות המתיצבות לקראתם, הם חסרי-אונים לבחור. לַא-רוֹשֶל קורא להללו: מזודוֹת ריקות". הם רואים את עצמם חפשים, מפני שאין להם העוז לשים על עצמם כבלים… אחד מגבורי לא-רושל, שקרע כבר את כל צעיפי-המסתורין מעל היחסים שבין הגבר לאשה, שהרחיק מיחסים אלה כל תסבוכת רגשנית, שהאהבה נצטמצמה אצלו רק בתשמיש בלבד, מגלה לפתע פתאום, שסיפוק זה אין לו טעם, והוא נכסף לאהבה בפני עצמה, בלי תערובת של תשוקה. פירוד זה שבין האהבה והתענוג, יש בו מן החזרה אל האהבה המיסטית, מן הכמיהה אל המוחלט שבאהבה.

אין מתפקידה של הספרות ליתן מבע לפרטים, לאישים, אלא ל“דוגמאות של אנושיות”, שבהן מגיעות לידי פעולה אותן ההרגשות והתשוקות המקובלות כיסודיות לאנושיות (בספרות הקלסית), או הרגשות ותשוקות של תקופה ומקום מורכבות על גבי הרגשות ותשוקות יסודיות של האנושות (בספרות המודרניסטית).

החתירה אל היסודי שבאדם, אל הגורמים הראשונים שבו, מניחה, כמובן, מן הצד את הפרט, ומחפשת את האדם בעצם, אדם “קלסי” חדש, שאינו מתגדר בהתבדלותו, ביחודו, אלא דוקא בדמיונו לאחרים, בשיתופו עם כלל בני-האדם. מכאן בעיות חדשות בספרות: היחס בין הגוף והרוח, טיב הדממה, הקשב, מובנה של השינה – מצב זה של “העדר” עצמי, חקירת החושים. הדיאלוג בין הרץ לגופו, במרוץ ההתחרות של 5000 מטר, ברומן של דוֹמיניק ברַגַא; היחס שבין האדם לבהמה, לחית הבית, השואה, התאמה, יחס של גומלין, השואה פסיכולוגית, המדע והדמיון, החקירה והסיפור, הכל מתמזג יחד. בקשת ערכין תמידיים, אדוקים בהכרחים האלמנטריים שבחיים, יש לראות גם בביאוגרפיות, החל משנת 1925. הללו באות לספק צורך, שאיפה סתומה אל העבר, חזרה אל ההשקפה המופתית, הפלוּטרכית. את מקומו של הגוון הלוֹקלי, היקר לרומניסטן, תפסה בביאוגרפיות הבלטת ההמשך המתמיד. יש בזה משום חיפוש האחדות האנושית, הזהוּת בין העבר והווה, בין בני-האדם של כל הדורות.

מכאן רק צעד אחד אל ספרות אירופית, אירופית לא במובן הצר של המלה, הגיאוגרפי, אלא במובן התרבותי, האנושי, העולמי. וָלֶרי לַרבו הוגה את הרעיון על בחירים בכל ארץ, מעין אריסטוקרטיה רוחנית, המסוגלים להבין זה את זה, לחדור איש ליצירת רעהו, וזו תהא “אירופה”. אל מטרה זו חותר גם הקובץ הספרותי Europe של רוֹמן רוֹלן, ז’ורז' דיהמל וז’יל רוֹמן. “ז’ן כריסטוף” של רומן רולן הוא הדוגמא לספרות אירופית. אך צפויה סכנה לספרות מעין זו, שבמובן אסתיטי תהיה חסרת קרקע מולדת נעדרת אופי לאומי, וערכה האמנותי יופחת מתוך כך. וסכנה אחרת יש בה, שמא תיהפך למטיפה, שתהא כלי-שרת לפוליטיקה או לסוציאליות. כאן לא רק התוכן עיקר אלא גם הצורה. לא הכל משיגים התמזגות זו. אנטוֹל פרנס השיגה.

ו

טבעיות ומוסריות, חרות ומשמעת, אישיוּת וקיבוציוּת, אלו הן שלוש הסינתיזות התובעות הגשמה. זהו חלומם של כל בני-הנעורים בכל הארצות. המיתוסים המוגשים כיום לעולם החדש טבועים כולם בחותם ההפלגה. נדרשת תמיד הכרעה רק מצד אחד, חתירה אל הקצה האחד. תקופתנו, להלכה לכל-הפחות, היא תקופת הקיצוניות, ההליכה עד הסוף, תקופת עד-גמירא. מיתוס המהפכה, מיתוס היצרנות ללא שעור, מיתוס ההתמלטות, מיתוס הקדוּשה, מיתוס הנעלם בתודעה. גבורי זמננו: לנין ההורס משטר חברתי, רִימבּוֹ הבורח מעצמו, ז’ק וַשֵה המאבד עצמו לדעת, לינדברג המתנשא לשחקים עד גבול היכולת של האדם.

כדי להמנע ממאמצי-שוא בתוך חלל ריק נחוץ שיווי-משקל, זאת אומרת משחק חפשי של כל כוחות האדם, של כל יסודות החיים, המחשבה, חידוש, יצירה, אמביציה, תקוה. כל השוכן באדם, למן האלמנטים המינרליים והריאקציות החימיות שבגופו ועד ההתפרצויות המיסטיות ביותר, כל זה הוא האדם. ואת כל זה צריכה להביע האמנות. אך האמנות היא רוחניות, מחוץ לחומר, ורוחניות משמעה התפשטות והתעמקות, התרבותה של כמות הרוח המרחפת בקוסמוס אם רוח זו משוטטת ומצפה להלקח שבי ולהשתפך אל תוך דפוסי התודעה האנושית, ואם נאצלת היא מן האלהות שהאדם חלק ממנה.

כל מה שנראה לנו מתפורר ונופל, בו בעצמו כבר טמון כוח ההתחדשות. בתחילת ההרס נעוצה ראשית הבנין. התמוטה היא סימן לתקומה.

בנימין כרמיה מנתח בדרך חקירתו כמה יצירות ספרותיות, שהוא רואה בהן סמוכין לדעותיו. יש לחלוק על כמה מהשקפותיו. הרי סוף-סוף לא בספרות העולם הוא דן, כי אם רק בספרות צרפת, והנחותיו כאילו הן פסוקות לכל העולם. כמה מן התופעות הספרותיות האמורות כבר נתגלו בספרויות אחרות עוד לפני המלחמה. תורת פרויד, למשל, היתה מעין גילוי לצרפת הספרותית רק אחרי המלחמה, בעוד שבגרמניה ובשוייץ כבר הספיקה עד אז להשפיע על יצירות אמנותיות חשובת ועל הבקורת הספרותית. הרי אין זה ענין רק לפרק השנים שבין 1918 ל-1930. והמלחמה עצמה כלום אינה תוצאה של חרדה, פקפוק ויאוש קודמים לה, של עולם יגע מעצמו, שהגיע עד משבר וסופו היה להתמוטט?

המסה של בנימין כרמיה מלאה רעיונות מפרים, המעוררים את המחשבה, המציגים בעיות חדשות להסתכלות ולהתעמקות. הרבה יש לנו ללמוד ממנה גם על המתהווה בספרותנו, אם כי זו היא רק בבואה חיורת מספרות העולם. בין המיתוסים הגדולים המתרקמים עכשיו בעולם תופס מקום גם מיתוס הגאולה שלנו, מיתוס של חרות אישית ולאומית כאחת, מיתוס של אידיאל אנושי, של העבר וההווה, של חידוש חיים ויצירה ובנין. גם בספרותנו מצלצלים הדי התמוטה, ומתוכם בוקעים פעמי התקומה.