עם בוקר חורף, למחרת ראש-השנה לאילנות, במיראן, עיר-המרפא הידועה אשר בטירול הדרומית, נמצא מת בחדרו נביא התחיה העברית. אך כשמונה-עשרה שנות יצירה נפלו בגורל האיש, ומה כבירים היו הכוחות אשר גילה, מה שופעים היו חייו, מה פוריה היתה עבודתו. בעצם מפעלו נקטף. חולה-שחפת, גונח-דם, בודד ועזוב, השיב את נפשו הלוהטת, הרוויה דוי, הסופר הסוער, החולם והלוחם, המבקר והמוכיח, מקים הדור, מבשר השחר, אשר נתן תקוה ויעץ תשועה לעם. עוד כשנה וחצי לפני מותו ציוה לאומה. ביום הזכרון לחורבן ממלכת ישראל בתשעה באב, נכתבה ה“צוואה”, ובדם הקרבנות של שנות השמונים נחתמה. וזה שמה לדורות: “נקם ברית”. סיפור קטן, האחרון לסיפוריו הרבים והגדולים, אך “מעשה שהיה והוֹה ויהיה בכל מקום ובכל זמן”, ולפיכך “יסופר לעד לדור”… ספר וידוי הוא, וידוּיוֹ של הדור בשעת משבר קשה, כשנתרוקנה הנשמה מן כל האידיאלים, מן “האמונה בצדקת בני האדם וביושר המאה התשע עשרה”… בפעם הראשונה בספרותנו נחשף בצורה זו מכאוב האומה, הפצע השותת דם וזועק למרפא ולישועה. אין תקוה לישראל בעמים. לא ההשכלה, לא הטמיעה, לא שיווי הזכויות, לא הממלכה ולא עבודת האדמה, אף אחת מאלה לא תביא תקנה ליהודים בגולה. צרתם הגדולה היא הגלות עצמה, הזרות, התלישות. השנאה לישראל לא תחדל. “השנאה לא תבקש משפט”. רק דרך אחת ישנה: לשוב ולהיות עם, לשוב אל עצמיותנו, להתאחד ולעזור לעצמנו, לשוב ולחדש את חיינו הלאומיים.
בפעם הראשונה עולים “בני הנעורים” בספרותנו כצבור, כחטיבה רוחנית, המתלבטים בשאלות היהדות, הכואבים על מצב העם ומחפשים פתרון. באספת הסטודנטים מובעות דעות חדשות בשם “הסופר” העברי המתארח בעיר הבירה. עוד טעם “מגידות” לדברים, אך מתארים הם את הלך הרוחות בשנות השמונים בבהירות ובחריפות: “בתחילה קמו מעוררי שחר, שומרים לבוקר, ויחד פצחו רינה: יחל ישראל, יחל לסבלנות ולחסד לאומים! יחל לאהבה, יחל לכבוד, יחל עד שתצא נפשך!… ואחריהם קמו מתפללי המנחה ויורו לעם להעביר המנחה על פניהם לאויביהם מאז, ויקריבו למנחה מכל הבא בידם, כל נחלת אבותיהם ומשוש חמדתם… ועתה נחזה, כי לנו להתפלל תפלת מעריב, כי רד היום, וכל עמלנו עלה בתוהו. יגענו ולא הונח לנו, ועת היא לשוב איש אל אהלו, אולי נמצא שם את המנוחה אשר ביקשנו לשוא”…
אפרים בן-הגרי, גבור המעשה ב“נקם ברית”, הסטודנט המתבולל, מצא ביום עברות אחד את היכלי-נעוריו הרוסים, את דמיונותיו כוזבים: “הנה הקדשתי חיי וכוחי וישרי ותומתי לעם הארץ”. כל מגמתו היתה לשכוח את עמו ואת עצמו ולהתמזג עם האחרים, לחיות עמהם ולחיות כמותם. אך יד אכזריה קרעה את כל חלומותיו. אגרוף-רצח טבל בדם אחיו, הרס את בית-אביו, חמס את אחותו, ואמת איומה נוקבת ויורדת עד התהום מתגלית פתאום לפניו: “גם אנחנו קמנו להכרית שם ישראל, אך באהבה וברצון”… ואיה המוצא? יש רק אחד: “איש לאהלו ישראל”… בן-הגרי מצא את עצמו, “קרבן חטאת” עליו להביא לעמו. אך לא ליהודים הרוצים להשאר בגלותם ובשפלותם, כי אם לעם אשר ישוב ויבנה את עצמו, אשר יקומם הריסות מולדתו הישנה: “הנני ואעלה אל הארץ אשר היתה ערש ילדותנו ומשוש תקותנו עד עולם”…
אותו לילה, שבן-הגרי מתיחד בו עם נפשו הטרופה ועם אקדחו ביד, נוהם כחיה פצועה ואורב לפורע, הוא ליל חזון כביר, חזון לדורות, אשר לא היה כמוהו לשגב בספרותנו. כל ישותו של בן-הגרי משוועת לנקמה: “בדמו אכפר חרפתי!”… נכון הוא למות, ובלבד שימית בעצם ידיו את הפורע. אך בחשכת נפשו מבהיק פתאום אור. כל הויתו נראית לו משונה ומוזרה עד כדי גיחוך. גם הפעם הוא תועה. לא זאת דרכו. “כלי-הרצח” שבידו לא שלו הוא, לא בשבילו: “גם אתה, זר אתה לי. לצרינו אתה ולא לנו – – גם זאת לצרינו, לשלוח יד באחרים או בנפשם. לא לנו אתה!” – – – והוא משליך את אקדחו אל תוך הגן…
אך נקם יקח בכל זאת. לפני אחיו, בליל בוכים, בליל תשעה באב, בבית-הכנסת, ידור את נדרו: “לנקום נקם נשבעתי, ונקם אקח – – מהיום הזה, כל עוד אשר נשמה באפי, אקריב נפשי וכוחי לקומם הריסות ציון, לתת נזר להעם האובד – – – וכל נדיב-לב מבני הנעורים יחרה-יחזיק עמי, והיתה זאת נקמתנו, כי נחייה את אשר ימיתו ונקומם את אשר יפילו. מי לעמנו – אלי! הנה דגל הנקמה אשר בו נדגול: ירושלים שמו! לא בחיל ולא בכוח, לא באגרוף רשע ורצח, כי אם ברוח! נקם נחזה, בצרינו, נקם הברית, שנכרות מהיום והלאה להיות איש לרעהו לעזר, ואיש לאחיו יאמר: חזק ונתחזק בעד עמנו וארץ אבותינו!”…
הנה הנקם: “נקם הברית”, ברית העם לבנין וליצירה על אדמת אבותיו, ברית העמל והסבל, ברית התקוה והאחרית. נביא התחיה נשא את חזון העתיד, חזון הציונות. ולא מתוך אכזבה ויאוש ירד עליו החזון, לא מחמת נחשול הפרעות שבשנות השמונים, כי את הפרעות עצמן חזה מראש, אלא מתוך התעמקות בנפש האומה, במסורת הדורות, מתוך הכרה בהירה, שבלי “תקות ישראל” לא תהא תקומה לעם ישראל. באחד ממכתביו ליהל"ל מכחיש סמולנסקין את הדעה, שלרגלי הפרעות התעוררו בני הנעורים לשוב לעמם: “עוד בטרם עלה על לב, כי תהיינה פרעות, בעת אשר כולם ישבו בטח, ועיניהם ציפו לשיווי הזכויות, ויאמינו באמונה שלמה, כי בנים המה לארצם, אז כבר החלו אחדים מבני הנעורים להתעורר ולדבר דבר בעד עמם”. הסיפור “נקם ברית” לא היה אלא סיכום של עובדות קיימות מכבר, של פגישת הסופר עם חבורת סטודנטים בפטרבורג ובמוסקבה, שלבם היה ער לציון עוד לפני הפרעות, וקבלו אותו בכבוד ובחיבה, והעריצו בו את “הסופר הלאומי”, והגישו לו עט-זהב עם הכתובת: “ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה”.
עוד במאמרו “עם עולם” מדגיש סמולנסקין לא אחת, כי אין זה מן הנמנע, שעם ישראל עוד ישוב לארצו וממלכתו כמקדם, לו רק ביקש העם זאת בכל לב: “ולו ביקש ישראל למצוא את ארצו, כי אז כבר מצא אותה, כי בידו לקנותה בכסף מלא ולהושיב בה את הנרדפים עד צואר כל היום בארצות שונות וגם הארצות אשר ירדפום עתה בלי חמלה חדלו מעשות זאת, לו ידענו כי ארץ וממלכה להם אשר בידה להושיעם בצר; כי רק העני ורפה-ידים ירודף כל היום, כי כן דרך האדם לכבד ולהוקיר רק את האיש אשר כביר מצאה ידו. **ועל כן ירדפו את ישראל, יען כי גרים המה, ולוּ היתה להם ארץ וממלכה, כי אז נתנו גם להם כבוד, כאשר יתנו ליתר העמים”**.
“מדינת היהודים” של הרצל כבר גלומה בשורות אלו. החוזה הגדול הכשיר את הדור. סמולנסקין היה מנוף ראשון בתנועת התחיה. “התועה בדרכי החיים” העמיד אותנו, עוד לפני אחד-העם, “על פרשת דרכים”. ועוד לפני פינסקר התוה את הדרך והשמיע דברו איש “השחר”: אם אין אני לי – מי לי?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.