עם בוקר חורף, למחרת ראש-השנה לאילנות, במיראן, עיר-המרפא הידועה אשר בטירול הדרומית, נמצא מת בחדרו נביא התחיה העברית. אך כשמונה-עשרה שנות יצירה נפלו בגורל האיש, ומה כבירים היו הכוחות אשר גילה, מה שופעים היו חייו, מה פוריה היתה עבודתו. בעצם מפעלו נקטף. חולה-שחפת, גונח-דם, בודד ועזוב, השיב את נפשו הלוהטת, הרוויה דוי, הסופר הסוער, החולם והלוחם, המבקר והמוכיח, מקים הדור, מבשר השחר, אשר נתן תקוה ויעץ תשועה לעם. עוד כשנה וחצי לפני מותו ציוה לאומה. ביום הזכרון לחורבן ממלכת ישראל בתשעה באב, נכתבה ה“צוואה”, ובדם הקרבנות של שנות השמונים נחתמה. וזה שמה לדורות: “נקם ברית”. סיפור קטן, האחרון לסיפוריו הרבים והגדולים, אך “מעשה שהיה והוֹה ויהיה בכל מקום ובכל זמן”, ולפיכך “יסופר לעד לדור”… ספר וידוי הוא, וידוּיוֹ של הדור בשעת משבר קשה, כשנתרוקנה הנשמה מן כל האידיאלים, מן “האמונה בצדקת בני האדם וביושר המאה התשע עשרה”… בפעם הראשונה בספרותנו נחשף בצורה זו מכאוב האומה, הפצע השותת דם וזועק למרפא ולישועה. אין תקוה לישראל בעמים. לא ההשכלה, לא הטמיעה, לא שיווי הזכויות, לא הממלכה ולא עבודת האדמה, אף אחת מאלה לא תביא תקנה ליהודים בגולה. צרתם הגדולה היא הגלות עצמה, הזרות, התלישות. השנאה לישראל לא תחדל. “השנאה לא תבקש משפט”. רק דרך אחת ישנה: לשוב ולהיות עם, לשוב אל עצמיותנו, להתאחד ולעזור לעצמנו, לשוב ולחדש את חיינו הלאומיים.
בפעם הראשונה עולים “בני הנעורים” בספרותנו כצבור, כחטיבה רוחנית, המתלבטים בשאלות היהדות, הכואבים על מצב העם ומחפשים פתרון. באספת הסטודנטים מובעות דעות חדשות בשם “הסופר” העברי המתארח בעיר הבירה. עוד טעם “מגידות” לדברים, אך מתארים הם את הלך הרוחות בשנות השמונים בבהירות ובחריפות: “בתחילה קמו מעוררי שחר, שומרים לבוקר, ויחד פצחו רינה: יחל ישראל, יחל לסבלנות ולחסד לאומים! יחל לאהבה, יחל לכבוד, יחל עד שתצא נפשך!… ואחריהם קמו מתפללי המנחה ויורו לעם להעביר המנחה על פניהם לאויביהם מאז, ויקריבו למנחה מכל הבא בידם, כל נחלת אבותיהם ומשוש חמדתם… ועתה נחזה, כי לנו להתפלל תפלת מעריב, כי רד היום, וכל עמלנו עלה בתוהו. יגענו ולא הונח לנו, ועת היא לשוב איש אל אהלו, אולי נמצא שם את המנוחה אשר ביקשנו לשוא”…
אפרים בן-הגרי, גבור המעשה ב“נקם ברית”, הסטודנט המתבולל, מצא ביום עברות אחד את היכלי-נעוריו הרוסים, את דמיונותיו כוזבים: “הנה הקדשתי חיי וכוחי וישרי ותומתי לעם הארץ”. כל מגמתו היתה לשכוח את עמו ואת עצמו ולהתמזג עם האחרים, לחיות עמהם ולחיות כמותם. אך יד אכזריה קרעה את כל חלומותיו. אגרוף-רצח טבל בדם אחיו, הרס את בית-אביו, חמס את אחותו, ואמת איומה נוקבת ויורדת עד התהום מתגלית פתאום לפניו: “גם אנחנו קמנו להכרית שם ישראל, אך באהבה וברצון”… ואיה המוצא? יש רק אחד: “איש לאהלו ישראל”… בן-הגרי מצא את עצמו, “קרבן חטאת” עליו להביא לעמו. אך לא ליהודים הרוצים להשאר בגלותם ובשפלותם, כי אם לעם אשר ישוב ויבנה את עצמו, אשר יקומם הריסות מולדתו הישנה: “הנני ואעלה אל הארץ אשר היתה ערש ילדותנו ומשוש תקותנו עד עולם”…
אותו לילה, שבן-הגרי מתיחד בו עם נפשו הטרופה ועם אקדחו ביד, נוהם כחיה פצועה ואורב לפורע, הוא ליל חזון כביר, חזון לדורות, אשר לא היה כמוהו לשגב בספרותנו. כל ישותו של בן-הגרי משוועת לנקמה: “בדמו אכפר חרפתי!”… נכון הוא למות, ובלבד שימית בעצם ידיו את הפורע. אך בחשכת נפשו מבהיק פתאום אור. כל הויתו נראית לו משונה ומוזרה עד כדי גיחוך. גם הפעם הוא תועה. לא זאת דרכו. “כלי-הרצח” שבידו לא שלו הוא, לא בשבילו: “גם אתה, זר אתה לי. לצרינו אתה ולא לנו – – גם זאת לצרינו, לשלוח יד באחרים או בנפשם. לא לנו אתה!” – – – והוא משליך את אקדחו אל תוך הגן…
אך נקם יקח בכל זאת. לפני אחיו, בליל בוכים, בליל תשעה באב, בבית-הכנסת, ידור את נדרו: “לנקום נקם נשבעתי, ונקם אקח – – מהיום הזה, כל עוד אשר נשמה באפי, אקריב נפשי וכוחי לקומם הריסות ציון, לתת נזר להעם האובד – – – וכל נדיב-לב מבני הנעורים יחרה-יחזיק עמי, והיתה זאת נקמתנו, כי נחייה את אשר ימיתו ונקומם את אשר יפילו. מי לעמנו – אלי! הנה דגל הנקמה אשר בו נדגול: ירושלים שמו! לא בחיל ולא בכוח, לא באגרוף רשע ורצח, כי אם ברוח! נקם נחזה, בצרינו, נקם הברית, שנכרות מהיום והלאה להיות איש לרעהו לעזר, ואיש לאחיו יאמר: חזק ונתחזק בעד עמנו וארץ אבותינו!”…
הנה הנקם: “נקם הברית”, ברית העם לבנין וליצירה על אדמת אבותיו, ברית העמל והסבל, ברית התקוה והאחרית. נביא התחיה נשא את חזון העתיד, חזון הציונות. ולא מתוך אכזבה ויאוש ירד עליו החזון, לא מחמת נחשול הפרעות שבשנות השמונים, כי את הפרעות עצמן חזה מראש, אלא מתוך התעמקות בנפש האומה, במסורת הדורות, מתוך הכרה בהירה, שבלי “תקות ישראל” לא תהא תקומה לעם ישראל. באחד ממכתביו ליהל"ל מכחיש סמולנסקין את הדעה, שלרגלי הפרעות התעוררו בני הנעורים לשוב לעמם: “עוד בטרם עלה על לב, כי תהיינה פרעות, בעת אשר כולם ישבו בטח, ועיניהם ציפו לשיווי הזכויות, ויאמינו באמונה שלמה, כי בנים המה לארצם, אז כבר החלו אחדים מבני הנעורים להתעורר ולדבר דבר בעד עמם”. הסיפור “נקם ברית” לא היה אלא סיכום של עובדות קיימות מכבר, של פגישת הסופר עם חבורת סטודנטים בפטרבורג ובמוסקבה, שלבם היה ער לציון עוד לפני הפרעות, וקבלו אותו בכבוד ובחיבה, והעריצו בו את “הסופר הלאומי”, והגישו לו עט-זהב עם הכתובת: “ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה”.
עוד במאמרו “עם עולם” מדגיש סמולנסקין לא אחת, כי אין זה מן הנמנע, שעם ישראל עוד ישוב לארצו וממלכתו כמקדם, לו רק ביקש העם זאת בכל לב: “ולו ביקש ישראל למצוא את ארצו, כי אז כבר מצא אותה, כי בידו לקנותה בכסף מלא ולהושיב בה את הנרדפים עד צואר כל היום בארצות שונות וגם הארצות אשר ירדפום עתה בלי חמלה חדלו מעשות זאת, לו ידענו כי ארץ וממלכה להם אשר בידה להושיעם בצר; כי רק העני ורפה-ידים ירודף כל היום, כי כן דרך האדם לכבד ולהוקיר רק את האיש אשר כביר מצאה ידו. **ועל כן ירדפו את ישראל, יען כי גרים המה, ולוּ היתה להם ארץ וממלכה, כי אז נתנו גם להם כבוד, כאשר יתנו ליתר העמים”**.
“מדינת היהודים” של הרצל כבר גלומה בשורות אלו. החוזה הגדול הכשיר את הדור. סמולנסקין היה מנוף ראשון בתנועת התחיה. “התועה בדרכי החיים” העמיד אותנו, עוד לפני אחד-העם, “על פרשת דרכים”. ועוד לפני פינסקר התוה את הדרך והשמיע דברו איש “השחר”: אם אין אני לי – מי לי?
קודרים היו שמי ירושלים ביום הלויה של בן-יהודה. גשם זועף ניתך על המוני האבלים שהלכו אחרי ארונו. אך על-יד הקבר הפתוח זרחה פתאום השמש, ועמה נגלה גם מחזה מנחם, מרנין, על צלעות הר הזיתים. שפעת ראשים צעירים הבהיקה באור החמה הבוקעת. אלפים היו המלווים את בן-יהודה אל בית-חייו, ורוב המלווים היו צעירים, בני-נעורים, תלמידי בתי-ספר, חלוצים. סימן טוב הוא, סימן טוב לבן-יהודה. אין זאת, כי היה בן-יהודה קרוב לנוער. היה בו דבר-מה רענן, חי, תוסס, משפיע, מחַייה.
ואמנם, בן-יהודה היה המורד הגדול בתוכנו, המהפכן בחיינו, בכל עצם הוָיתנו. תחית העברית, שהוא היה נושא-דגלה הראשון, נשאה בקרבה לכתחילה את זרע המהפכה. תחית הלשון העברית היא גם תחית העם, תחית הארץ, תחית המדינה העברית, השאיפה לחיים חדשים, לחיים בריאים של עמל וכבוד, של עבודה ויצירה. תחית העברית – פירושה: שאיפה לחיים עברים מלאים, לשינוי-ערכין בכל צורות-החיים שלנו. תחית העברית היא אשר הקימה לנו את אוהל החלוץ, היא המנצחת על הפטיש בכביש, היא גם המטפחת את גרעיני הרעיון הגדול של דת-העבודה.
בן-יהודה הסופר היה, יחד עם ברדיצ’בסקי ופרישמן, מראשי המורדים שבספרותנו. ברדיצ’בסקי היה המורד בירושת העבר, המהפכן במחשבה העברית. פרישמן היה המורד בטעם, בסגנון, המהפכן בלשון, בצורה העברית. בן-יהודה מרד בכל אלה יחד, מרד בעבר, בהוֹה, בלשון, בסגנון, בחיים עצמם, וחיים אחרים רקם לנו, ומתוך אלה גם טעם אחר וסגנון אחר וצורה אחרת ומחשבה אחרת. לכאורה לא היתה קירבה נפשית בין שלושת המורדים האלה. אולם דבר-מה משותף היה ביניהם. לא לחינם פרסם ברדיצ’בסקי רבים ממאמרי-המרד שלו בעתוניו של בן-יהודה. לא לחינם כיבד פרישמן את בן-יהודה בתור “כוח”. כי אמנם כוח גדול היה האיש הזה. ובזה עלה על שני חבריו המורדים. כוחו היה בחיוביות שבו, ברציניותו העמוקה, בהתמדתו העקשנית, ברצונו הפעיל, בנר-התמיד שדלק בקרבו כל ימיו עד רגעו האחרון.
ואשר לשפה ולסגנון – עוד לא העריכו עד כה את השפעתה המיוחדת של ארץ-ישראל החדשה על הסגנון והצורה שבספרותנו. יש מתיחסים להשפעה זו, מי בלגלוג ומי במנוד-ראש. אולם, – מדעת ושלא מדעת – השפעה זו היתה. אם היתה מהפכה בלשון ובסגנון שלנו בעשרים השנים האחרונות, יש, בלי שום ספק, לארץ-ישראל חלק בה, ולא החלק המעט. אם נשתחררנו במידה ידועה מן ה“מליצה” של התנ"ך והמשנה גם יחד, אם יצרנו לנו ניב פשוט למחשבותינו ולצרכינו יום-יום, הרי יש בזה יותר מן הצורך החיוני שהיה לנו כאן בארץ להביע בשפת בני-אדם חיה את ההומה בקרבנו, מתוך הצורך לברא מונחים, להרביץ תורה ברבים, להקים דור חושב עברית ומדבר עברית. ובכל אלה נטל בן-יהודה חלק בראש, בכל אלה היה הוא הכוח היוצר, הכוח המכריע.
בן-יהודה יצר גם את בית-הספר העברי הראשון בארץ. לא רק שאלת המולדת לעם היתה לו ל“שאלה לוהטת” (סמולנסקין הפך אותה רק ל“שאלה נכבדה”…), אך גם “שאלה החינוך” היתה בוערת בשבילו, ועוד מפריס התענין בן-יהודה בבתי-הספר שבארץ-ישראל. עוד לפני ארבעים ושלוש שנה (תרל“ט – תר”מ) התקומם ב“החבצלת” לחברות המפיצות השכלה בין יהודי ירושלים בלשונות זרות, כל חברה לפי ארץ מוצאה. בדברים נלהבים ביאר לחברות הללו, כי היהודי הירושלמי המתנגד להשכלה שלהן אינו כלל וכלל “פסולת המין האנושי”, שלא משום “בצע כסף” ימנע את בניו מבתי-הספר, כי אם מפני שבתי-הספר זרים לו ולרוחו, מפני שמרחיקים הם את בניו מאתו, כורים תהום של לשון זרה ותרבות זרה בינו ובינם. “ואתם, אדוני הנאורים! – פונה בן-יהודה אל ראשי החברות – קראוני בן הדור הישן, קראוני קנאי, קראוני כטוב וכישר בעיניכם, ואנכי לא אחדל מדבר, כי רק את גודל רוחו הראה העם בהפכו עורף לבתי-ספרכם”. להיפך, לוּ היה העם שולח את בניו לבתי-הספר, כי אז היה “שפל ונבזה”, לפי דעת בן-יהודה, מוכר כוחו ותורתו, אלהיו ותקוותיו. “לכו נא, אדוני, – הוא אומר – לצרפתים, אנגלים, אשכנזים, נסו נא לדבר על לבם, כי ישלחו את צאצאיהם לבתי-ספר אשר ישכיחו שם את הבנים את שפת הוריהם ואיבה ישיתו בין שניהם, ושמעתם, אדוני, מה יענוכם ומה יאמרו לכם!” – ורק פתרון אחד יש לו לבן-יהודה: עם ירושלים ינהר לבתי-הספר, אם רק השפה העברית תהיה שפת החינוך, שפת הלימודים".
“ראה אראה מרחוק, – אמר בן-יהודה, – את הצחוק וההיתול אשר יפיקו פניכם, אדוני, בקראכם את הדברים האלה. מה? תשאלו לנפשכם. שפה עברית! המשוגע הוא האיש הזה, או רק לצחק בנו יחפץ?..”
“לא משוגע אנכי, אדוני, ולא לצחק בכם באתי, כי אם דברים היוצאים מלב, דברים אשר אהבת עמנו ולאומנו תלחש אותם באזני, הנני מגיד לפניכם, אדוני! סמולנסקין, פרומקין, גורדון, ברנדשטטר, יהל”ל – וכו' הראו לדעת, כי לא מתה עוד שפתנו, כי יש לאֵל ידינו לדבר בה ככל העולם על רוחנו, ככל הנחוץ לאדם בחייו, בין בני-ביתו, במקהלות עם – – – השפה הזאת היא המאחדת את כל בני-ישראל מארבע כנפות הארץ – – – – השפה הלאומית היקרה לכל העם מקצה; ולכן רק את השפה הזאת לכם, אדוני, לקחת בבית-הספר, ואז תראו, כי בחפץ-לב, בששון ובשמחה, תוביל היהודיה את בנה ובתה אליכם – – - וחניכי בתי-הספר ישארו נאמנים להוריהם ולעמם, כי החינוך יהיה לאומי אף כי יהיה לפי רוח העת החדשה, והיו לברכה בקרב הארץ".
בן-יהודה היה הראשון בספרותנו להדגיש את ההבדל בין “עברים” ל“יהודים” ול“ישראלים”. עוד באותם המכתבים ע“ד החנוך ב”החבצלת“, בשנת תרל”ט, כבר הכריז: “אנחנו העברים”! והבליט בזה את המהלך החדש בחיינו, את השאיפה לשלמות לאומית, לאחדות גמורה של העבר הלאומי, ההוה והעתיד באחדות העם, הארץ והלשון. עלינו לחדול מהיות “יהודים” בפולין ו“ישראלים” במערב-אירופה. השכלה בכלל לא תביא לנו תועלת, אלא אם נניח “אבן הפנה להשכלה לאומית”. ובמה תיכון השכלה לאומית, “אם לא ביסדנו בתי-ספר אשר בם יורו לילדינו להיות עברים (לא יהודים וישראלים) טרם יורוּם להיות אנשים? – – – – – כי אם חפוץ נחפוץ בקיום הלאום, אם חפצנו כי בנינו יהיו עברים עלינו לחנכם בשפה עברית ולעשותה עיקר בחינוך בנינו”.
נבואתו של בן-יהודה נתקיימה. מפי ה“משוגע” הזה אנו חיים כעת. איש החלום היה, אך גם איש הפעולה והחובה. הוא לא ידע כוונה בלי מעשה. כל אשר מצא לנחוץ והכרחי בחיינו, עמד ועשאו. הוא היה איפוא הראשון לשבר את דפוסי-החיים הנושנים שלנו. עלה לארץ-ישראל ונתילד מחדש: שינה שמו, שינה לשונו, שינה גם בגדיו… הוא היה הראשון להורות עברית בעברית, חסרו ספרי-למוד, עמד וחיברם. עד היום ספר דברי-הימים שלו מצטיין בקיצורו, בבהירותו ובחיותו. חסר “אוצר הלשון העברית הישנה והחדשה”, התחיל בסידורו ובעריכתו. שום עבודה לא קשתה עליו. שקדנות שאין כמותה הראה בעבודתו המדעית. איש התורה היה, ויחד עם זה גם איש החיים, ער לכל שאלות-החיים, עתונאי זריז ומזהיר, מדינאי נבון וזהיר, חפשי ותקיף בדעתו.
עטוף בטלית התהלך בן-יהודה בחוצות ירושלים בראשית בואו לארץ, ועטוף בטלית הובילוהו לקברות באחרון יומו. היש בזה מן הסמל? לא תמיד היתה טליתו טלית של אור בשביל כולנו. אולם עתה בטלית שכולה תכלת עטוף בן-יהודה, וזיווֹ יבהיק עד סוף הדורות?
יום הזכרון לבן-יהודה
לא מספד נקשור לבן-יהודה ביום הזכרון למותו, כי זכרון-חיים הוא לנו היום הזה, זכרון מרץ ופעולה, זכרון תחיה וגאולה. לנו בני הדור החדש בארץ, שכבר הגיעו לשנות בינה, לנו היה בן-יהודה מורה ומחנך. דמותו הלכה לפנינו. בעקבותיו הרחבנו את השביל, שהוא כבשו ראשונה. ברוחו יצרנו את החיים החדשים בארץ, בכוחו עשינו את העברית ללשון חיה, במרצו יסדנו את בית-הספר העברי הראשון, ובהתמדת רצונו הקימונו את בית-המדע העברי על הר הצופים. לדור הצעיר של עכשיו, לדור ההולך ועולה, יהיה בן-יהודה לסמל, סמל הרצון הפועל, סמל לגילוי הכחות החבויים באומה, סמל הכוח היוצר, המחדש ומחיה.
בן-יהודה היה הראשון בזמננו להכריז: “אנחנו העברים” עברים – בניגוד ל“יהודים”, בניגוד לישראלים“, יהודים של גלות וישראלים של “עבדות בתוך חרות”, יהודים של פולין וישראלים של מערב-אירופה, יהודים “הסוחבים אחריהם, – כביטויו המצליף של ביאליק – “את פגרי לשונותיהם”… עברים – זאת אומרת: היות שלמים. עברים – זאת אומרת: שלמות לאומית, אחדות גמורה של העברי הלאומי, ההווה והעתיד, באחדות העם, הארץ והלשון. ה”יהודי” וה“ישראלי” זקוקים עדיין לתיקון. עדיין לא איחו את הקרע שבלבם, עדיין לא תיקנו בהם את פגימת הגלות. העברי – הוא זה היושב בארץ-האבות, המדבר בלשון-האבות ובונה את ארץ-הבנים. העברי הוא הממשיך את קו החיים הקדמונים, את חוט הדורות, המרתק את ההווה אל העבר והמאחד את שניהם בעתיד.
בלי תחית הלשון העברית אין תחיתנו שלמה. “דבר עברית והבראת”. יהודי בריא הוא זה, אשר לשונו העברית חיה בפיו. הדיבור העברי הוא יסוד ראשון לחידוש חיינו. היהודי המודה בעברית, בתור לשונו, היהודי המכיר בחובתו ללמוד עברית ולדבר עברית, מודה ומכיר מאליו בכל עיקרי התחיה הלאומית. תחית העברית היא חותם גאולתנו. המדבר בלשון זרה מזייף את חותם הגאולה. תחית העברית היא הכשרת הלבבות, היא הכשרת הדור לגאולה. תחית הלשון העברית היא תחית התרבות העברית, חזרה אל המקורות הראשונים, מעין-יצירה לשירה ולאמנות. הדיבור העברי הוא הכרזה חיה על הרצון הלאומי, על הרצון לשוב ולחדש את חיינו מאז, על אדמת המולדת.
יום הזכרון לבן-יהודה הוא יום-פקודה לנו, יום חשבון-הנפש. העשינו את כל חובתנו לתחית השפה? כל עוד יש יהודים שאינם מדברים עברית, כל עוד יש מוסָדות משלנו, שאין העברית שלטת בהם, כל עוד אין העברית הכרחית בכל מוסְדות הממשלה, כל עוד לא גירשנו מתוכנו את כל הז’רגונים למיניהם, כל עוד קיימת בינינו בבל של לשונות, לא עשינו את חובתנו לשפתנו. עוד לא מילאנו את כל חובתנו לבן-יהודה. יהי נא לנו יום-הזכרון של בן-יהודה למזכיר חוב, למעורר לעבודה. יהי נא לנו זכרון עקשנותו הגדולה לכוח התמדה בלתי-פוסקת, לכוח מניע בתחית העברית. גדולה הירושה אשר השאיר לנו, ורבה האחריות המוטלת עלינו. יום-הזכרון לבן-יהודה הוא יום התביעה לאחריות הזאת. כל עוד יש צורך ב“גדוד מגיני השפה” עוד לא שלמה עבודת בן-יהודה. יום-הזכרון למותו הוא יום-זכרון לנו להמשיך את עבודת חייו, להשליט את העברית בכל מקצועות חיינו. עם תחיתה הגמורה של הלשון העברית יחי גם בן-יהודה העברי אתנו לעולם!
איזהו סופר?
מי שעוסק בספרות לשמה, מי שרואה בעבודת הסופר את תעודת חייו.
אשר גינצבורג לא ראה את עצמו כזה. המחשבה בלבד להעשות “סופר בישראל” היתה דיה להביא רעד בעצמותיו: “ואם היה אדם מנבא לי, שעתיד אני לבוא לידי כך, הייתי חושבו לנביא-שקר”… לא כ“סופר אמתי”, לא מתוך נטיה פנימית לעולם הספרות היה נכנס לפרקים לרשות הסופרים, אלא מתוך חובה להגיד את אשר עם לבבו, וחוזר אחר-כך “לעולמו הפרטי”, עד בוא שעה אחרת של “חובה”. כך הוא מעיד על עצמו בהקדמתו למהדורה הראשונה של מאמריו “על פרשת דרכים”. וראו זה פלא: כבר בימי העמידה, ואך “לשעה קלה”, סר אל הספרות, ו"לא כאחד הסופרים, כי אם רק “כאחד העם”, ונשאר עומד על משמרתו כארבעים שנה, ולא רק כאחד הסופרים, אלא כאחד הראשונים בסופרים, יוצר תנועה ומחולל מהפכה בספרות ובחיים.
האומנם לא היתה מעולם “נטיה” לאחד-העם אל “עולם הספרות”? האם רק צורך השעה העמידהו “על פרשת דרכים”, כדי להורות לנו ש“לא זה הדרך”?.. למן מאמרו הראשון התיצב לפנינו במלוא קומתו. ולא ידענו את נסיונותיו הראשונים, את גישושיו בדרך התפתחותו, וכך ראינוהו תמיד, כל ימיו, איתן הרוח, בהיר המחשבה ובהיר ההבעה. לא הכרנו את אחד-העם הצעיר. מעולם לא גילה לפנינו את עולמו הפנימי, מעולם לא סיפר לנו את זכרונותיו, את תשוקות ילדותו וסערות נעוריו. כפרי בשל נתגלה לפנינו. ומי יודע אם השאיר לנו לזכרון “בוסר” נעורים? האומנם לא “כתב” בהיותו צעיר? האומנם לא ניסה “למשוך בשבט סופר”, עוד בטרם יעיד על עצמו, שאיננו “סופר אמתי”? היש לנו רשות לבלי להאמין בעדות זו? האם אין בה משום ענותנות יתרה, שהיא אולי קרובה לשמינית שבשמינית של גאוה?..
למרות זהירותו היתרה של אחד-העם מענוֹד לראשו “עטרת סופרים”, לא יכול היה להעלים את ה“סופר” שבו. נוהגים אנו למנות את שנות-הספרות שלו מיום הדפסת מאמרו “לא זה הדרך”, בשנת תרמ“ט. אך טעות היא. עוד קודם לכן “כתב” אחד-העם. לסוף הכרך הראשון של “על פרשת דרכים” נספחו “כתבים בלים, מאמתחת מי שהיה סופר”, סַטירה קלה, שהיא, כמובן, “משונה בצורתה” מן המאמרים הרציניים, ואינה מגיעה אפילו עד כדי “יצירה”. ואף-על-פי-כן לא נמנע אחד-העם מהוסיף על כתביו החשובים סטירה זו, שנדפסה לראשונה במאסף “כוורת” בשנת תר”נ ונכתבה, כפי עדות המחבר, “עוד שנים אחדות קודם לכן”, זאת אומרת, כמה שנים עוד לפני המאמר “לא זה הדרך”. היתה זו “חולשה” מצד אחד-העם. ה“סופר” שבו לא יכל לכבוש את יצרו, והשאיר לנו גם “כתבים בלים”, שהם עדות נאמנה על “מי שהיה סופר”, וניסה בודאי כוחו בכמה סוגים ספרותיים, עד אשר נסתמנה לפניו דרכו הנכונה.
אולי נשארו בארכיון של אחד-העם עוד “כתבים בלים”? אולי נשארו רשימות-ילדות, פתקאות, שרטוטי-עפרון, נסיונות-נעורים, שמהם נוכל לעמוד על “נטיותיו הספרותיות” הראשונות? מי יודע, אם לא נמצא ב“אמתחת מי שהיה סופר” גם חרוזים, שירי ציון ושירי אהבה? אבדה גדולה תהיה זאת לנו, אם לא נשאר כל זכר לכל אלה הקטנות, כל אותם שעשועי הספרות של צעיר מתחיל, כל אותם התגים והקוים, שמהם מצטרפת דמותו העתידה של הסופר הגדול.
“כתבים בלים” מעמידים אותנו במקצת על פרצופו הראשון של אחד-העם. יש בהם מפרפוריו הראשונים של הסופר שעדיין לא נתחוור לו מה הצורה הספרותית הנאותה לדעותיו ומה הסגנון הראוי להרצאתו. לא רק לצורך הסגנון הסטירי הולך אחד-העם, ברשימה זו, אחר “המליצה”, ונגרר אחר החרוז. כן, אחר החרוז. עושה הוא זאת להנאתו, כורך הוא “תשבחות ותוכחות”. חסיד צעיר, הוא “חוטף שיריים ושותה לחיים”, מתפלל “תפילה קצרה ועוסק בגמרא”. הספרים הבלים, שהוא קורא בהם, “ארכם אַמתיים ועבים טפחיים”. “הסופר הנכבד” קורא על מבקרו-מתנגדו: “מבקר, אשר על אמת שקר יבכר, ועיני הקוראים ינקר. ומה לו לעסוק בבקורת? יבחר לו מלאכה אחרת, יהיה חרש עץ או ברזל או תופר, אך אַל נא יקרא בשם סופר”… אמנם, ה“מבקרים” בימים ההם לא שנאו, כידוע, את החרזנות העוקצת, ואחד-העם תפס כאן לשון של שנינה. ואף-על-פי-כן מורגש באופן ניכר, מתוך מהלך סגנונו, שיש לו עצמו הנאה מרובה מן החרוז גרידא. על אחד הכרכים מ“על פרשת דרכים”, מהדורה אחרונה, שהגיש לזכרון לקרוביו, מצאתי הקדשה כתובה בחרוזים…
זה הלגלוג המר שבסטירה על מצב העם והספרות בסוף שנות השמונים, על “כרם שפת עבר” העזוב, אינו לגלוגו של אדם הרואה את עצמו כ“אורח” בספרות. זהו לגלוגו של סופר. סימן מובהק הוא, ש“העולם הספרותי והעולם הפרטי” של הכותב, עולם אחד הם. כל תכנית ארבעת הכרכים של “על פרשת דרכים” כבר גלומה ב“כתבים בלים”. מצב העם, שדרכו סתומה לפניו, התפלגות לכתות, פרעות, כפירה, טמיעה, בני דת משה, אמגרציה, עבודת אדמה, לאומיות וישוב ארץ-ישראל, בטלנות בספרות ובחיים – כל אלה הן אותן שאלות הצבור והעם, תחית הספרות ובנין הארץ, עם כל סעיפי סעיפיהן, שיטפל בה אחד-העם עד יומו האחרון. השנינה על “הסופר הנכבד” שבימים ההם אינה שנינה של אדם העומד מן הצד, כי אם של סופר כואב את כאבה של הספרות ומצר בעלבונה. “פתחי שעריך, ספרות עזובה, ויבוא לך אוהב-ישראל חדש, יועץ ומוכיח חדש!”… והספרות העזובה אמנם פתחה את שעריה, ונמצא לה גואל. השלוה האפית וההיתול העוקץ שבסטירה “כתבים בלים”, יש בהם כבר מן השקט הבוטח הנסוך על כל כתביו של אחד-העם, ומאותו הטון האירוני המעודן, המבצבץ לעתים קרובות מבין השיטין במאמריו ובאגרותיו. יש אפילו קרבת-מה בין הכינוי הספרותי הסטירי “אוהב-ישראל” ובין הכינוי שלאחר-כך, השם הצנוע והטיפוסי “אחד העם”…
“לא זה הדרך” קרא אחד-העם לא רק לעוסקים בישוב א“י, אלא גם לספרות ולסופרים. הרי זה, שלא ראה עצמו כ”סופר“, היה הראשון בינינו שהורה את ערכה של הספרות בשביל העם, שראה את אסון האומה בזה, שאנו “עם הספר” ולא “עם ספרותי, שחייו וחיי ספרותו, הדורות והספרים, הולכים ומתפתחים יחד, הספרות לפי צרכי הדור, והדור לפי רוח הספרות”. ומשום כך דרש מספרותנו לא רק “פרחים”, לא רק סלסולי מלים ושעשועי חרוזים, לא רק “יופי” בלבד, אלא יצירה המפרנסת את המחשבה, המגדלת אנשים, המחנכת את הדור. זה, שרצה לראות עצמו כ”אורח לפרקים" בספרותנו, נעשה בן-בית בתוכה, הדואג לתיקונה ולשכלולה, מתענין בכל הופעה ספרותית, מקדם ב“מכתביו אל העורכים” כל מאסף וכל עתון חדש, מיעץ עצות להטבת הספרות, מקדיש מאמרים מיוחדים ללשון ולספרותה, ללשון ולדקדוקה ולשאלות הספרות בכלל.
“השלוח” הרי נוצר לשם חינוך ספרותי, כדי לגדל “עם ספרותי”. את זכות הקיום לספרותנו ראה אחד-העם רק עד כמה שהיא “חלק עצמי מעולמנו הפנימי”, ספרות, שהיא תלושה מן החיים ואינה כלי-מבטא לדעות חיות ולצרכים תובעים, אינה מגדלת אלא בטלנים ומרדפי מלים ריקות, באחת מאגרותיו אל ידיד, שהיה רוצה לראות את “השלוח” באותה המדרגה של “השחר” לפנים, מדגיש אחד-העם את תעודת “השלוח” כמפעל ספרותי מחנך: “לו ידעתי, כי יהיה “השלוח” כ”השחר“, לא הייתי מוצא כוח לעמול בו, כמו שאני עמל… בעד זה ערב אנכי, כי באלף עמודים מ”השלוח" לא ימצא קורא אירופי כל כך “בטלנות” ופטפוטי הבל, כמו שימצא בכל חוברת מ“השחר”. וזה אצלי העיקר: לחנך את הטעם הטוב של הקוראים עברית, עד שלא ימצאו עוד נחת באותם ה“מאמרים” נעדרי-הטעם וחסרי-הנימוס, שהם בולעים עתה בחשק ומרץ, ושאין בשום ספרות אחרת דוגמתם". על תפקידו של “השלוח” כמחנך לסופרים ולעם, ועד כמה הצעיד את ספרותנו החדשה קדימה, אין צורך להרבות דברים.
אגרותיו של אחד-העם מגלות לפנינו את הסופר והעורך. כמה היה עמל על כתבי-היד שהיו מסורים לרשותו, באיזה יחס של כבוד התיחס לסופרים ולעמלם. בכמה ענין היה דואג לשכר עבודתם ולמצבם, בכמה רציניות וקפדנות שקד על תיקון הסגנון של אחרים, על הערות לשמות המאמרים, לביטוייהם ולמונחים, ועל שיפור הנימוס הספרותי והיחס שבין סופר לחברו. כמה חמימות ויושר-לב יש אפילו במכתביו הקשים והזועפים, כמו אל ברדיצ’בסקי ולובצקי. לא מן הכעס בהם, כי אם מן החרדה לגורלו של סופר ולכבודה של הספרות. ובאיזו עדינות הוא יודע לפסול “יצירה” של משוררת צעירה: “ובנוגע לחרוזיך, יכול אני להגיד רק זאת, שהם מלאי רוח, וניכרים בהם, כמדומה לי, עקבותיו של זיק שירה אמתי, אבל הצורה זקוקה עוד להשתלמות. ואולם את, כנראה, לא תדעי, שאני נחשב לבלתי-מומחה בנוגע להערכת השירה בכלל והשירה החרוזית ביחוד. לפחות כך אומרים כל אלה, שפסלתי את פרי עבודתם”…
ו“בלתי מומחה” זה להערכת השירה מתקן את שיריו של פרישמן ואת שיריו של ביאליק, והערותיו על כמה מחרוזיהם יש בהן ממש. ו“שונא-יופי” זה מיעץ במכתבו לאחד מידידיו, סופר ומבקר: “על משוררינו הצעירים” כתוב כאַות נפשך, אבל אבקשך לירד לעומקה של הלכה ולבלתי הסתפק בהערות הנוגעות ואינן נוגעות, וגם למעט בעקיצות, כאשר הסכנת, כי למה נרפה את ידי הצעירים, שיש בהם איזה זיק של שירה?" – –
כך היה אחד-העם הסופר. ואם הדגיש כמה פעמים שאין הוא “סופר אמתי”, שאינו אלא “אורח לפרקים בהיכל הספרות”, הרי לשון זו אינה אלא לשון של “סופר”…
כ“ו טבת התרפ”ח
(שנת תר"ס)
תקופה קשה לישוב. הימים בין מלכות למלכות. מושבות הברון עמדו לעבור לרשותה של יק“א. המשבר הקיף ביחוד את מושבות הכרמים. כורמים עקרו גפנים. אכרים מכרו נחלתם. פועלים ביקשו להתנחל. רבים דרשו תוספת קרקע. אחדים נדדו לאוסטרליה. שעת מבוכה היתה, ורוח נכאה שררה בארץ. “חובבי-ציון” היו אובדי עצות, והטילו על אחד-העם לחקור את המצב ולהגיד שוב את ה”אמת מארץ ישראל"…
אנחנו היינו אז חבורה קטנה של “עברים” בין תלמידי מקוה-ישראל ה“צרפתים”. עכשו נראה הדבר זר ומשונה, כי במקוה-ישראל, זה בית- הספר החקלאי, שתפקידו לחנך ולגדל אכרים בשביל ארץ-ישראל, היתה נהוגה בו הצרפתית כלשון הלימוד והדיבור. כל המקצועות היו נלמדים בצרפתית, והעברית היתה “כאופן חמישי בעגלה”… רוב התלמידים היו מחוץ-לארץ, מבתי-הספר של “חברת כל ישראל חברים” אשר במזרח. לא היתה שום זיקה בינם ובין הארץ, בינם ובין הלשון העברית והתחיה הלאומית. רק חבורה קטנה של תלמידים היינו עם חלום התחיה בלב, לוחמים לעברית מראשית בואנו לבית-הספר, מדברים עברית בינינו ומטיפים לארץ-ישראל לאומית, על אפם ועל חמתם של המרובים. הסביבה כולה היתה נגדנו. לעג ורוגז שבענו גם מאת המורים וגם מאת התלמידים. היו ימים של עלבון קשה. רק נחמה אחת היתה לנו אז, כאשר נקרא להיות מורה לעברית במקוה-ישראל, אדם, אשר היה מחלוצי התחיה העברית, מיוצרי ביה“ס העברי בארץ, מיוצרי ספרי-הלימוד הראשונים העברים ומאבות הדיבור העברי. ראינו בו תומך ומעודד. קוינו למהפכה עברית בבית-הספר. בביתו היינו מוצאים לפרקים שעה של קורת-רוח וניחומים. וכבשורת חג היתה לנו הידיעה שמסר לנו בוקר אחד, בחנוכה התר”ס, כי עוד ימים אחדים ויבוא אחד-העם לארץ, ויהיה גם במקוה-ישראל. אנחנו כבר הכרנו אז את אחד-העם הסופר. כבר היינו בקיאים ב“לא זה הדרך” וב“אמת מארץ-ישראל”. כאבנו אז גם את כאב הישוב, והיינו שרויים באותה הדאגה הכבדה שהעיקה מסביב. חכינו לו, כחכות לו אז “בני-משה” אשר בארץ, כחכות לו מוקיריו ומעריציו הרבים. קוינו, כי הוא יביא את הפתרון לכל השאלות המסובכות, שהוא ימצא בודאי דרך גם להכנסת רוח עברית במקוה-ישראל, כי שמענו על הרשות שניתנה לו מאת הכי“ח לבקר גם את בתיה”ס שלה ולהציע שינויים בהם, כפי ראות עיניו. אך על כל אלה תקפה הציפיה לעצם בואו, הציפיה לראות את אחד-העם.
את הימים והשעות מניתי לבואו. והיום המאושר בא. לשבת, ז' טבת התר“ס, אם אינני טועה, הוזמנו, חבורת ה”עברים" אל בית מורנו, מר יהודה גרזובסקי, לבוא אחר הצהרים לשיחה עם אחד-העם. ההתרגשות היתה גדולה. כל החולצות הכחולות, שנתן לי מחלק-הבגדים באותו ערב-שבת, לא מצאו חן בעיני. את תרבושי גיהצתי פעמים. את נעלי צחצחתי בכוונה מיוחדת. בשבת בבוקר השכמתי קום, וארבתי על יד בית גרזובסקי, שמא אראה את האורח יוצא, אולי אזכה לראותו לפני האחרים. לא זכיתי…
אחר הצהרים הלכנו, “מלאכוּת סגל חבורה”, באי-כוחם של ה“עברים” ממחלקות שונות, להתיצב לפני אחד-העם. בראש הלך אחד מ“זקני” התלמידים, מן המחלקה החמישית, זאת אומרת מן השנה האחרונה, אחריו אחד מן המחלקה השלישית, שנים מן השנית, כי אלה השנים היו מראשי ה“עברים”, אחד מן הראשונה, ועוד אחדים מי שהיו תלמידי “בית-הספר ביפו”. מן המחלקה הרביעית לא נמצא שום בא-כוח לעברית… מתחילה התוכחנו בינינו על מה נדבר עם אחד-העם. חפצנו לשפוך את מרי שיחנו, לספר לו על סבלנו בבי"ס עברי בארץ, כאילו היינו בנכר, לראש המדברים נבחר תלמיד השנה האחרונה, כי היה הגדול שבחבורה.
כאשר נכנסנו, הציג אותנו בעל-הבית, כל אחד בשמו, לפני אחד-העם. לבי דפק בקרבי. הפתיעני בראשונה קומתו הנמוכה של האיש. דימיתיו “משכמו ומעלה גבוה מכל העם”. אך הרגשתי מיד: “לא בכוח, כי אם ברוח”… המצח הגבוה, ארשת-הפנים האצילית, מבט-העינים הבהיר, הדיבור הצלול והמתון, הקימו לפני בבת-אחת דמותו המלאה של תלמיד-חכם, של הוגה דעות, של איש-הרוח. שיחתו הפשוטה, הדברים שזלפו בנחת, ובעברית גרעינית, מוטעמת בהברה הספרדית, בלי כל עמל, הפליאו את כולנו. שכחנו את כל הדברים, אשר חשבנו להגיד בפניו. ראש-המדברים שלנו נתבלבל. אך לא היה גם צורך לנאום לפניו. אחד-העם בעצמו הקיפנו בשאלות על דבר מצבנו במקוה-ישראל, על הלימוד והעבודה. על יחסנו לארץ ומטרתנו בעתיד. בסוף דבריו הביע את שמחתו לראות את כולנו יודעים ואוהבים עברית, והדגיש את רצונו ותקותו לראותנו עוד בארץ כ“אכרים עברים במלוא מובן המלה”. לפני הפרדנו מאתו ספר לנו משל:
“שמעתי מעשה זה מפי אבי ז”ל, אספרהו גם לכם. באחת הערים ברוסיה היה חסיד אחד, מלובש ככל החסידים, מעיל ארוך; מגדל זקנו ופאותיו. וחסיד זה ידע לדבר ולכתוב רוסית על-פי כל חוקי הדקדוק וטהרת הלשון. באחד הימים נזדמן הקיסר לעיר מגוריו של החסיד, והלה קיבל את פניו בנאום-ברכה יפה ברוסית. הקיסר השתומם לשמוע מפי יהודי כזה צחות בלשון המדינה. לאחר זמן, כשחזר לפטרבורג, שלח פקודה להזמין אליו אותו חסיד. היהודי חשש לבוא לפני המלך במלבושיו החסידיים. גילח זקנו ופאותיו, והחליף בגדיו לפי טעם אירופה, ובא לפני המלך. הקיסר לא הכירו, ושאל לחפצו. כאשר הגיד לו החסיד, שהוא הוא זה, שברכו אז ברוסית, נתמלא עליו הקיסר חימה: “ולמה זה שינית את צורתך בבואך אלי? כל רצוני היה לראות יהודי מדבר רוסית צחה. גויים יש לי בארצי די והותר!”… הנמשל מובן מעצמו. זו הפעם השלישית, שאני בא לראותכם פה בארץ. כל רצוננו הוא לראות אכרים עברים באמת, אכרים יהודים. הריני יושב באודיסה, בקרבת המושבות היהודיות אשר בפלך חרסון, ואף-על-פי-כן לא הלכתי מעולם לבקר את האכרים היהודים אשר שם, כי כל מטרתנו הוא להקים אכרים עברים פה בארץ-ישראל. אכרים צרפתים או רוסים יש די בעולם. בטוח אנכי בכם, שתשתדלו להיות אכרים אמתיים, עברים במלוא מובן המלה"…
המעשה בחסיד עשה עלינו רושם כביר. כמה ימים היינו מספרים אותו אחרי-כן זה לזה. אנוכי גם רשמתיו לזכרון במכתבי אל הורי. עשרים ושבע שנה כבר עברו מאז ראותי בפעם הראשונה את אחד-העם, ועודני זוכר כמעט כל פרט ופרט מאותו ביקור. הזכרתי פעם את המעשה גם לפני המנוח, והוא שמח לדעת, כי הייתי באותה “מלאכות”. גם נדמה היה לו, שבאחת מרשימותיו יש זכר לדבר.
תפילתו של אחד-העם עשתה רק מחצה. “אכר אמתי” לא נעשה, כמדומני, אף אחד מכל אלה שהתיצבו אז לפניו. מאלה שהיו בראש ה“מלאכות”, ניסה “ראש-המדברים” כמה נסיונות בחקלאות, בארץ עצמה, וגם בסביבות אזמיר, במרגוטשיפליק, ומכולם יצא וידיו על ראשו. עכשיו הוא סוחר בארץ, אך לא בלי קשר עם הקרקע, כי עסקו בתוצרת המשובחת שבארץ, בפרי הגפן…. השני נדד למדינות הים, הצטיין במדעי המתימטיקה, היה פרופיסור באקדמיה הימית בבואינוס-אירוס, ועכשו הוא קפיטן בצי ארגנטינה… השלישי עמד בראש עתון עברי חשוב בחוץ-לארץ ועוסק שם כיום בספרות ובפרקמטיה ועומד לשוב לארץ… הרביעי – מורה וסופר בארץ… החמישי יצא לרוסיה, שב לארץ על-מנת להשתקע בה כ“אכר אמתי”, וחזר לרוסיה על-מנת לגמור שם עניניו. פרצה המלחמה, ומאז אבד כל חזון ממנו… ה“קפיטן הארגנטיני” בא לארץ לפני שנים אחדות לפקוד את אביו הזקן ואת בני משפחתו, ולמרות חייו הבודדים שם בנכר, למרות היותו שם רחוק מאוד מכל סביבה יהודית ותרבות עברית במשך כמה שנים, לא שכח עדיין את הלשון העברית, ועודנו מדבר וכותב בה. והוא עוד מקוה להאחז בארץ…
רק המחצית האחת של תקות אחד-העם נתקיימה כמעט בכולנו: “עברים אמתיים”…
(הרצאה)
חג לנו הימים האלה, חג – למרות הצער הרב התוסס בעולם כולו ובעולמנו שלנו ביחוד, חג – למרות האבל החדש והגדול במות עלינו שלום-עליכם. רק לפני שנה נסתלק פרץ, זה בעל הנשמה הרכה והמזמרת, “גלגולו של ניגון”, ועתה הנה נדם פתאם הצחוק היהודי, צחוק מתוך טוב-לב ומרה-שחורה, נסתלק חביב-העם, בעל הנשמה הסובלת ומחייכת, הצועקת מתוך יסורים ומגחכת מתוך פקחות… ואת חגנו, חג השירה העברית, לא ביטלנו בכל זאת. מנהג ישראל הוא: אין משביתים כבודו של חג מפני כבודו של מת. אסור לזעוק… בדממת-עצב נמשכת זמרת-החג. תלויה ועומדת הדמעה. אט-אט נפרדים החוגגים ושוב מתכנסים, ופרצה הדמעה ונמלטה האנחה…
אמנם חג לנו היום, זכרון לפעמי אביב חדש ב“פרדס”-ספרותנו. לפני עשרים וחמש שנה, והלמות-הפטיש הכבדה של יהודה ליב גורדון נשתתקה זה כבר. סערת-המלחמה להשכלה שככה, אש-המרד בלבב המשורר-המתקומם שקעה, ויאוש מר תקפו, ויגון-ספק הטרידו: “למי אני עמל? אם לא האחרון במשוררי-ציון הנני?… שעת בין-השמשות היתה אז, שעת אחרי סער ולפני סער. מהפכה באה ביהדות, שינוי-ערכים גמור. מלחמת הדת והחיים בטלה מהותה ותביעות חדשות נולדו, תביעות לגאולה שלמה ומלאה, לחיי עם על אדמתו, לחיי האדם והיהודי כאחד, וגם שאיפות אחרות באו, שאיפות לחרות ולשויון, לשחרור כל בני האדם וגם ליהודי בתוכם – אך רק בתור אדם, אדם בחוץ ואדם גם באוהל… היתה רוח אחרת מסביב, והמשורר-הלוחם לא הרגיש, או הרגיש ולא עצר עוד כוח ללכת לרוח-היום, כי עייף היה בגופו ובנפשו, עיף ממלחמת ארבעים שנה, “פצוע ומוכה חרב וקשת רמיה”… ולמה זה ישלה נפשו בחלומות חדשים?.. בודד וכואב שאל ליורש אשר יבוא אחריו. ומי יירשנו? ק. שפירא עמד מחוץ למחנה, ואנקת-קלון בפיו: “לשוא במי ירדן את בשרי טבלתי”… המצייר מַנה מת, והמית-נפשו אתו יחד. רק דוליצקי קשר כתרים ל”בת-ציון תמתו, חמדתו", ולו קרא גורדון ואליו ציוה: “הא לך עטי, עלה רש מקומי!”… אך היורש נדד למדינת-הים, ונסתלקה שכינתו…
רוח-כפור נשבה פתאום, רוח-סתיו. עֶריה עגומה מסביב, קפאון ואלמון. רק צריחת-עורבים תישמע, קרה ומנסרת באויר הקופא, ונכסף הלב לרננת-צפור, לשירת-זמיר, לזמר חיים חדשים, חיים של אור ומרחב, של געגועים וחלום. לאן נעלמו הצפרים המזמרות? האומנם נדמו לנצח? ואולי עפו-עברו להן אל מרחקים אחרים, נמלטו מן הקור והכפור אל החום והאור, אל ארצות הזיו והנוי, וחם להן שם וטוב להן? אך הנה המה פתאום הלב. צפצוף דק נשמע, צפצוף חרד, רועד, אך מצלצל, חי, ישתפך, ובשורת-אביב עברה ב“פרדס”… חדות-תקוה מילאה כל נפש, וקרא קראו “אל הצפור”:
שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת,
מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל-חַלּוֹנִי -
אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה-נַּפְשִׁי כָלָתָה
בַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי…
בודדה שרה הצפור. לא ענה כל הד לקולה. יחידה היתה, וצלילה נמשך ונפסק, נמשך ונפסק… אולי הקדימה לבוא? שלא בזמנה הופיעה? אולי תעתה בעופה? שלא למקומה הגיעה?
הַסְכֵּת וּשְׁמָע: מִמַּעֲמַקֵּי הַיַּעַר הַדּוֹמֵם
כְּחָרֵד וּכְנִכְלָם שִׁיר זָמִיר מִתְגַּנֵּב לְאִטּוֹ.
גַּם עֹצֶב הַיַּעַר, גַּם חֲלַל כָּל-הָעוֹלָם הַשּׁוֹמֵם
יַגִּידוּ: מַה-נִּמְהָר הַשִּׁיר, מָה אֵינֶנּוּ בְעִתּוֹ.
וּבְעוֹד כֻּלְּךָ רֹעֵד מִצִּנָּה חֹדֶרֶת, יְדִידִי,
כִּי-יִפְגַּע אָזְנֶיךָ שִׁיר זָמִיר הַמְצַפְצֵף וְהוֹמֶה –
הַאֻמְנָם לֹא-תָנוּד לַמְשׁוֹרֵר הַבּוֹדֵד, הַיְחִידִי,
וְלֹא-תִשְׁמַע שִׁירָתוֹ כִּשְׁמֹעַ קוֹל שִׁירָה יְתוֹמָה!..
אך לא, לא הקדים בואו הזמיר, לא יתומה היתה שירתו. רק השתפכו סלסולי-קולו ברמה, ויהי אביב. “גבהו שמי השמים, וייגלו מרחקים בהירים, רחבי ידים”.. נתן ה“פרדס” ריחו, וצפרי-רון באו בטיסה. זמירים צעירים ועליזים, קלילים ופזיזים, נלוו גם הם אל מבשר-האביב, ושירה צעירה פרצה באוֹן, שירה חיה ועזה, שירת חיים מלאים, שירת זיו וזוהר, גיל ונוער, מרחב ומרחק, מחול ומעוף.
זמיר האביב החדש היה ביאליק. לפני עשרים וחמש שנה, בתרנ“א-תרנ”ב, נדפס ב“הפרדס” של רבניצקי שירו הראשון “אל הצפור”. באותה שנה מת יהודה-ליב גורדון. לא שוא היה עמלו. מת המשורר, יחי המשורר! היורש בא. עם ביאליק מתחלת תקופה חדשה, לשירה ולספרות העברית, תקופת-תחיה, תקופה של רגש ויופי, של צורך ויכולת, של אמנות ויצירה. בימי גורדון ולפניו לא הוכשר עוד הדור לשירה טהורה המפכה ממעין-הלב וממקור-הרגש. דור-מלחמה היה אז, דור “סיפא וספרא”. צרכים אחרים ודאגות אחרות היו אז לספרות: מלחמה ב“חושך”, קריאה ל“אור”, תיקון הדת, שכלול הלשון – וחלש כוחה, וגורדון וחבריו נתנו לה “כוח גברא”. הם אשר הניחו אבני-היסוד לבנין ספרותנו החדישה. לאט-לאט הוגשר גשר בין הספרות העברית וספרויות אירופה. נברא צורך ביצירות נאות, לשם יצירה עצמה. התפתחה הלשון, יצאה ממסגרתה הצרה ותרחב ותהי לרבת-גוונים. בינתיים השביח טעמו של הקורא ושל הסופר העברי, ובלבם נתפנה מקום למשאלות ספרותיות חדשות. מנדלי, פרישמן, פרץ – הם אשר הכניסו בראשונה את הספרות העברית ושירתה לתחום האמנות, הם אשר נתנו להן ריח-חיים וצמאון לחיים. “פירות-רוחם של אלו – אומר ביאליק ב”שירתנו הצעירה" – יונקים היו משני צדדים בבת-אחת: טיפה-טיפה מלמעלה, וכנגדה טפיים טפיים טפיים מלמטה. מלמטה היו שרשי יצירותיהם בוקעים ואובדים באפלה במעמקי נשמתנו הלאומית תחת קרקע היהדות של העבר, מקום ש“זימן לשם שם הקב”ה שתי אבנים" והיניקם: את התנ"ך ואת האגדה התלמודית והקבלית, ומלמעלה היו ענפיהן מתפשטים ויוצאים לחלל-העולם, ניזונים מן האויר ומן האור, מחיי העם ומחיי האדם. אלו היו “המסיתים” הראשונים בגבולנו, הסרסורים שבינינו ובין הטבע והחיים. הם הרעידו והצמיאו את לב היהודי לחיים ויָפיָם… ושאגת “חיים” פרצה בספרות. כת “רעבים וצמאים” קמה. "צעד חדש וגעגועים כמוסים ירדו ללבבם, צער על עלבון חייהם שלהם כאן וגעגועים על איזה מין חיים יפים אחרים הנמצאים במרחקים שם, אלהים יודע היכן… היה בשאגה זו מעין חבלי-לידה. כך שואגים בודאי עשבים ודשאים ברגע יציאתם לאויר-העולם. שירה חדשה היתה עומדת להוָלד: “שירת היחיד”. וכת “יחידים” באה: יחידים רעבי-חיים וצמאי אושר, יחידים עליזי-חיים ושבעי-עונג, יחידים עייפי-חיים וכמהי-שלוה. שירת “החי על אדמות”, שירת טשרניחובסקי, הכתה גלי גיל ונעורים בים-חיינו, ויעקב כהן, שניאור, פיכמן, קצנלסון, שטינברג, שמעונוביץ – באו גם הם וישפכו לפנינו את צהלת-ילדותם, את אש-חשקם, את חלום-געגועיהם, את פזיזות-לבם ואת קשי-רוחם. ועל כולם עולה קולו של היחיד הגדול, זה אשר שירת כולם בשירתו, זה אשר הד לבבו היה למעין זמרתם ושאגתם, זה אשר את שירתו אנו חוגגים כיום – שירת ביאליק. המשורר מצא את דורו, והדור מצא את משוררו!
ביאליק יליד-הבינים הוא, יליד אותה שעת בין-השמשות אשר בה גסס גורדון הלוחם וטושטשו צורות-החיים, ודבר-מה לא-ברור תסס בלב ופרפרה הנשמה בין ישן וחדש, בין עבר והווה, בין הווה ועתיד –
וְהַשָּׁעָה שְׁעַת תֹּהוּ וָבֹהוּ, שְׁעַת עִרְבּוּב הַתְּחוּמִים
שֶׁל אַחֲרִית וְרֵאשִׁית, שֶׁל סְתִירָה וּבִנְיָן, שֶׁל זִקְנָה וַעֲלוּמִים.
וַאֲנַחְנוּ, יְלִידֵי בֵינַיִם, בְּיוֹדְעִים וּבְלֹא-יוֹדְעִים,
לִפְנֵי שְׁתֵּי הָרְשֻׁיּוֹת גַּם-יַחַד מִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים;
וביאליק נלחם בין שתי הרשיות: קרע לכאן וקרע לכאן… תעה לבבו וחיפש את גורלו, ביקש את כוכבו… וסוף-סוף נצנץ האור בעיניו וימצא את דרכו, דרך-השמש. ואת עינויי-מלחמתו ואת פרפורי-נשמתו, ואת יקוד-לבבו; ואת משאת-נפשו צרר המשורר במגלת-אשו, בספר-שיריו, כי שירת-חייו שירתו.
מה המה חיי ביאליק?
יליד-כפר, יתום, בודד, אֵם קשת-יום ורכת-לב, חינוך-חדר, בחור-ישיבה, מתמיד, סוחר, מורה, סופר. חיים פשוטים ורגילים, חיים שוממים ומשמימים. אך חברים טובים היו לו בילדותו: היער אשר על-יד כפרו, האגם הנחבא בעבי היער, שדה-הקמה, זהרי-בוקר, זהרורי בין-ערבים. והתחמק הנער-החולם אל מעמקי החורשה, והסתכל אל תוך מעמקי הבריכה, וראה שם את אילת-השחר ברחצה ואת כוכב-הליל ברעדו, והקשיב אל הדומיה, והתיחד עם חלומו. "הייתי בשעות אלו – מספר המשורר – כבריכת-מים קטנה מַצנעת בעבי-היער, שכל העולם המשתקף בה בדממה ובגוון אחד…
וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם
אַרְגִישׁ: לִבִּי עֵר וּמְדַבֵּר
אַרְגִישׁ: מַעְיָן טָהוֹר אֶחָד
הוֹמֶה אַט שָׁם וּמִתְגַּבֵּר.
וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל הָעוֹלָם,
אֵשֵב אַבִּיט אֶל כּוֹכָבִי;
לִי אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד –
הוּא הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי.
“הבריכה” – הנה נפשו של ביאליק. כבריכה זו הסופגת “זהרי חמה וצללי-ערבים”, המזדעזעת בערב-רב של נגוהות וברבבות גוון וצבע", הסוערת ורותחת, בהכות בה הרוח, ובשוֹך הסערה – והיא שוקטה ושלווה כשומרת על חלומה, כן המשורר, סופג הוא כל קרן-אור ורז-ליל, כל ניד-גל וזעזוע-אויר. סופה כי תעבור, וגעש ורתח; רוח רכה תנשב והתכנס אל תוכו, והחריש, והרהר, ורעדה חרש-חרש הנשמה בחלום ובדממה, עטופת-סוד וחידה – – –
שְׂפַת אֵלִים חֲרִישִׁית יֵשׁ, לְשׁוֹן חֲשָׁאִים,
לֹא-קוֹל וְלֹא הֲבָרָה לָהּ אַךְ גַּוְנֵי גְוָנִים;
וּקְסָמִים לָהּ וּתְמוּנוֹת הוֹד וּצְבָא חֶזְיוֹנוֹת,
בְּלָשׁוֹן זוֹ יִתְוַדַּע אֵל לִבְחִירֵי רוּחוֹ,
וּבָהּ יְהַרְהֵר שַׂר הָעוֹלָם אֶת-הִרְהוּרָיו,
וְיוֹצֵר אָמָן יִגְלֹם בָּהּ הֲגִיג לְבָבו
וּמָצָא פִתְרוֹן בָּהּ לַחֲלוֹם לֹא הָגוּי;
הֲלֹא הִיא לְשׁוֹן הַמַּרְאוֹת, שֶׁמִּתְגַּלָּה
בְּפַס רְקִיעַ תְּכֵלֶת וּבְמֶרְחָבָיו,
בְּזֹךְ עֲבִיבֵי כֶסֶף וּבִשְׁחוֹר גָּלְמֵיהֶם,
בְּרֶטֶט קָמַת פָּז וּבְגֵאוּת אֶרֶז אַדִּיר,
בְּרִפְרוּף כָּנָף צְחוֹרָה שֶׁל הַיּוֹנָה
וּבְמֻטּוֹת כַּנְפֵי נֶשֶׁר,
בִּיפִי גֵּו אִישׁ וּבְזֹהַר מַבַּט עָיִן,
בְּזַעַף יָם, בִּמְשׁוּבַת גַּלָּיו וּבִשְׂחוֹקָם,
בְּשִׁפְעַת לֵיל, בִּדְמִי כוֹכָבִים נוֹפְלִים
וּבְרַעַשׁ אוּרִים, נַהֲמַת יָם שַׁלְהָבוֹת
שֶׁל-זְרִיחוֹת שֶׁמֶשׁ וּשְׁקִיעוֹתָיו –
בְּלָשׁוֹן זוֹ, לְשׁוֹן הַלְּשׁוֹנוֹת, גַּם הַבְּרֵכָה
לִי חָדָה אֶת-חִידָתָהּ הָעוֹלָמִית.
וַחֲבוּיָה שָׁם בַּצֵּל, בְּהִירָה, שְׁלֵוָה, מַחֲשָׁה,
בַּכֹּל צוֹפִיָּה וְהַכֹּל צָפוּי בָּהּ, וְעִם-הַכֹּל מִשְׁתַּנָּה,
לִי נִדְמְתָה כְּאִלּוּ הִיא בַּת-עַיִן פְּקוּחָה
שֶׁל-שַׂר הַיַּעַר גְּדָל-הָרָזִים
וְאֶרֶךְ הַשַּׂרְעַפּוֹת…
עם סודות הבריכה אהב ביאליק הנער גם את רמזי-האור, את קוי-הזוהר, זוהר של בוקר ביחוד, שופע ושוטף, עוד בימי ילדותו, בבית אביו הדל. בלילות החורף, לילות צינה וטחב, היה אוהב להתכווץ על-יד התנור ולהסתכל אל פיו ולהביט אל לשון-האש הקטנה המלחכת את גזירי-העץ הרטובים, מלחכת ומתלקחת, מתלקחת ומשתלהבת. “רואה אני בה, – מספר הוא ב”ספיח" – רואה אני בה ושומע אני מתוכה מה שאין הפה יכול לדבר. מין נגינה אני שומע, נגינה טמירה, דקה דקה, מנהמת ממעמקים, מתוך-תוכן של גחלי-אש הפוקעות מבפנים, כעין פקיעתן של אלפי נימין דקות ונעלמות, מתוחות יפה-יפה… ומין מחול אני רואה, מחול מטורף ומסוכסך של לשונות-זהב קטנות, חיות מפזזות. ערב-רב שלהבות אדמדמות, כחלחלות, ארגוניות, כתומות… שלל של אורות ונגוהות, שעולים ומשתרבבים חוטין-חוטין, רצועות-רצועות, והם מתגוששים ומתפשטים, מלחכים ומתהבהבים, מלפפים ומגפפים… לחישות של ציבורי גחלים וקריצות עינים חיות של אבני “כדכוד ואקדח”. גם פי-תנור דיו למשורר ליצור לו חזון-אור של צבעים. ומה פלא, אם שירת-הזוהר שלו עוד מתמיהה אותנו גם עכשיו ביפיה, בברקה ובזיוה? עוד לא היתה שירה כזאת בספרותנו, ודומני, כי גם בספרות-העמים אין כמוה. צמאון כזה לאור, לשמש, בא רק מתוך שפעת חיים כבירים, חיים חבויים המפכים בעצמה בסתר-מחבואם. כמעט יקרא ביאליק: “אלהים, שטפתנו האורה!” אך שכוּר-זוהר, לא ישבע את האור הרב, ושאל עוד, עוד:
אִלּוּ שֶׁבַע שְׁמָשׁוֹת, אֵל, בַּמָּרוֹם תָּלִיתָ,
נַפְשִׁי סֹבֵאת הָאוֹר לֹא יָכֹלְתָּ רִוִּיתָ –
רַבֶּה אוֹרִים, אֵל נָאוֹר, הַב אוֹר!
אמנם חיים עצומים בלב המשורר, אך החיים הם שורה ארוכה של מאויים כלואים, של סערת-נפש כבושה, של יגון סתרים ומכאובי שתיקה ויסורי אהבה. אש עצורה בקרבו עוד משחר-ילדותו, ו“מגילת-האש” היא מגילת-לבבו. שתי רשויות נלחמות בקרבו, אחד הוא ושנים בתוכו: האחד עלם רך, בהיר-עינים, והוא מביט שמימה, ויהי כמבקש שם את כוכב-חייו, והשני איש-אֵימוֹת זעום-עפעפים, והוא מביט ארצה, ויהי כמבקש את אבדת-נפשו… ואבדת-נפשו היא אבדת-נעוריו, עוד מעת שבתו לפני זקנו אשר “את כל ציצי עלומיו” קטף אחד-אחד וישאם לאלהיו ויקדש את ראשי מאוייו לשמים, ו“המית-פלאים” עולה מן המגילה “הגיון צער טמיר ונעלם”, “צער אהבה וכליון-געגועים”… מן “האור הגנוז” ספגה נפשו, מאורה של תורה. בבית האלהים ישב וילמד, “ומקדש אל נעוריו” היה לו למגן בשעת טירוף-הדעת מתוך המון רגשות, בשעה אשר “אהב את אלהי הארץ, אלהי ההרים, העמקים, ואת אלהי השמים ירא”… בשעה שהטילו אויבו אל האי הבודד והשומם, והוא תלוי בין “השמים והאבדון”, גם אל תהום האבדון קפץ, שט ויעבור – – –"
"אָמְנָם יָכֹל לִי אוֹיְבִי, כְּלִי רֵיק הִצִיגַנִי –
אַךְ הִצַלְתִּי אֱלֹהָי – וֵאלֹהִים הִצִּילָנִי…
ו“שירת הזעם” כבר התחוללה בקרבו, “שירת משטמה וכליון”, אך גם “שיר הנחמה והאחרית” על שפתיו, ים חמלה יהמה בלבבו, ונד בין זעם ורחמים, בין קללה וברכה, ושאג פעם מכאב עצור, ופעם ידום והביט אל תהום נפשו", ושקע ביגונו הגדול, “יגון היחיד”…
“מגילת-האש” היא נשמה בוערת, אכולת אש קדושה ואש זרה, צרופה “בכור משולש”: “באש האלהים”, באש-השטן, ובאש האהבה". אך לא אש-חשק היא האש השלישית, לא אש-תאוה, שירת-האהבה של ביאליק היא “נהמת נפש גועת בחבלי אהבה לא באה”, כליון געגועים טמירים, המון רגשות זכים וצנועים. האשה היא לו סמל ישועה ורחמים, “מלאך-לב ונר-חיים”, אם ואחות ומקלט תפילותיו הנדחות…
זַכָּה אַתְּ מִהְיוֹת לִי חֲבֶרֶת,
קְדוֹשָׁה אַתְּ מִשֶּׁבֶת עִמִּי;
אַתְּ הֲיִי לִי אֵל וּמַלְאָךְ,
לָךְ אֶתְפַּלֵּל וְאֶעֶבְדֵךְ…
ויש אשר יגברו על המשורר מאוייו הכמוסים, ופרצה תחינת-שועתו: קחיני, חניני, שאיני, אחותי – הנני בידך. שימיני כחותם על לבך או הדום לרגליך… ככלב ארבץ אצל שולי שמלתך ואשמור ניד עפעפך ומשלח אצבעך, או ככפיר אזנק אליך ואסחבך אל אחת המאוּרות…
אך כרגע יחנק נהמת-בשרו, ושירת-נפשו, ישיר:
“או שמים חדשים אברא לך ותכלת חדשה וזוהר חדש אסובבך. וקבעתיך כשמש בגלגל חיי. וזכרך אארוג בשירת נשמתי. כתרים אקשור לראשך מתפילותי. ובלבני פרחי מקום רגליך ארפד. וריחפתי סביב כסאך כנשר-אש, ואַשיב עליך להבה באברתי. אל מרומים לא שערתם אדאה בדברך, ועד שמשות רחוקים צוחת אשרי תגיע”…
שירת-אהבה ושירת-זוהר, הלא זאת היא שירת העלם אשר נוגה הצפירה חותם-נפשו ודמדומי-השחר שירת-חייו – –
שירת-היחיד היא שירת ביאליק, אולם גם שירת-הרבים, שיר-העם ושיר-האומה. “האני הפרטי של היחיד כאחד ואין אתה יודע של מי קודם ושל מי עדיף”. את בכי-היחיד אבכה ואת בכי-הדורות כאחד. אך שירת-בכיו קובלת ומערערת. “שירה צעקה זו, שעיקר יניקתה מן הארץ, כשהיא פונה מאונס כלפי שמים ריקים ומתדפקת על שערים שוממים – גדול צערה משל איוב ומשל השטן ביחד: פעמים שהיא נהפכת לנהקת-פרא של תובע בלא נתבע ופעמים שהיא נשמטת ונחבטת ארצה בלא כוח כקורנס כבד, שיורד בחזקה – ולא מצא סדן תחתיו”…
שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!
אִם-יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב –
וַאֲנִי לֹא מְצָאתִיו –
הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!
שירת-הזעם של ביאליק, היא שירת ארס צבור בלב האומה במשך כל דורות-העלבון, שירת “שחוק מר, מר כלענה, שחוק אכזרי, שחוק ממית”, שחוק-בוז לשוחט ולקרבנו גם יחד, אך מצליף השחוק כשוט – ברזל קלוי באש על גבי המכה המגלדת, ומרעיד ומזעזע, מעורר ודוחף:
וְלָמָּה זֶה יִתְחַנְּנוּ אֵלָי? – דַּבֵּר אֲלֵיהֶם וְיִרְעָמוּ!
יָרִימוּ-נָא אֶגְרֹף כְּנֶגְדִי וְיִתְבְּעוּ אֶת עֶלְבּוֹנָם,
אֶת-עֶלְבּוֹן כָּל-הַדּוֹרוֹת מֵרֹאשָׁם וְעַד-סוֹפָם,
וִיפוֹצְצוּ הַשָּׁמַיִם וְכִסְאִי בְּאֶגְרוֹפָם…
כבר כלה הקץ. אין לחכות עוד. “פס חסד אלוה, בל יעש ישועות”… ו“מתי מדבר”, אלה אשר “השלים אותם המות עם אלהיהם”, מתנערים מעפר-מדבר, לובשים הם שנית מרי, ורוח-גבורה תעטם:
דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה אנחנו! – – –
"הִנְנוּ וְעָלִינוּ!
אִם-אָסַף הָאֵל מֵעִמָּנוּ אֶת-יָדָיו
וַאֲרוֹנוֹ מִמְּקוֹמוֹ לֹא-יָמוּשׁ –
נַעַל-נָא אֵפוֹא בִּלְעָדָיו!
וְתַחַת עֵין זַעְמוֹ, לִבְרַק חֲמַת מַבָּטוֹ,
נֵרְדְּ לְפָנֵינוּ תּוֹעֲפוֹת הֶהָרִים הָאֵלֶּה,
וּפָנִים נִתְרָאֶה בָאוֹיֵב הֶחָמוּשׁ!
הַאֲזִינוּ!
הַסְּעָרָה גַּם-הִיא קוֹרֵאת לָנוּ: “הָהִינוּ!”
לַחֲרָבוֹת! לָרְמָחִים! יִתְפָּרְקוּ הֶהָרִים, יִשְׁתַּבְּרוּ הַגְּבָעוֹת
אוֹ יִפְּלוּ פְגָרֵינוּ חֳמָרִים חֳמָרִים –
הִנְנוּ וְעָלִינוּ
הֶהָרָה!" – – – –
בשירת-הנבואה והאחרית הזאת חתם ביאליק את ספר שיריו. “ושירת חייו באמצע נפסקה”… זה עשר שנים אשר רק מפעם לפעם נשמע המית לבו מתוך תפילת ערבית", תפילה נוגה וחרישית, תפילת-יחיד, יחיד ובודד –
צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל-גָּדֵר וַיָּנֹם –
כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי:
נָשַׁל הַפְּרִי – וּמַה-לִּי וּלְגִזְעִי,
וּמַה-לִּי וּלְשׁוֹכִי?
אם נשל הפרי, הרי הפרה את אדמת-יצועו, ועוד יפרח גזעו ויצמח שוכו. אך לא, עוד לא נשל הפרי, שעת כינוס היא לביאליק, שעת הרת עולם חדש, ועוד מעט והשמיענו את “דברו”. ימים נוראים הגיעו לנו עכשיו. אין טעם לחיינו ואין טעם למותנו. יגון אילם וצער חרישי כפפו את ראש משוררנו, ומלאך-שירתו – זה “המלאך” הצעיר, עגום-העינים ונקי-הכנף, שומר פניני הדמעה הכמוסה בכוס היגון האילם, יטה בדממה את כוס היגון וגרע משם דמעה אחר דמעה בדומית-שחר…
נברך את משוררנו ברכת שחר מזהיר, ברכת-זוהר אין קץ, ברוך ביאליק!
ג’יניבה, כ“ח אייר התרע”ו
שירת חייו
עשרה בטבת, יום הולדת ביאליק, עצבות כהה של אפלולית חורף, תוגת-תענית היתה שרויה בבית הוריו. פעם בפעם ניסרה בחללו של החדר אנחתו של אבא על צרות ישראל ועל גלות השכינה. וחיים-נחמן ספג עם צאתו לאויר העולם את האנחה הראשונה, אנחת האומה…
בִּהְיוֹת יְמֵי סַגְרִיר וּבְנֶשֶׁף הַלָּיְלָה,
בִּשְׁלֹט בְּבֵית אָבִי דְּמִי קַדְרוּת גְּדוֹלָה,
וַחֲלָלוֹ הַמְדֻכָּא כְּמוֹ הֹזֶה וְדוֹמֵם
וְחוֹלֵם חֲלוֹם עָגוּם בִּכְנַף שִׁקּוּץ שׁוֹמֵם
בפרבר עלוב, בין כתלי ה“חדר” הצר, על יד יערות ירוקים, מתוך מאויי-ילד חנוקים, בין תפילה ותורה וצמאון לאורה, בתוך דחקות ודלות עברו שנות ילדותו. בן-שבע מת עליו אביו:
לֹא-רַבַּת רָאִיתִי אֶת-אָבִי, לֹא-אָרְכוּ יָמָיו עִמִּי,
בְּעוֹדֶנִּי רַךְ וְקָטָן וּבְטֶרֶם אֶשְׂבַּע צַלְמוֹ,
בִּקְרֹא עוֹד עֵינַי לְרַחֲמָיו וְרֹאשִׁי לְמַחֲסֵה יָדוֹ,
לְקָחוֹ הַמָּוֶת מֵעָלַי, הִפְרִיד בֵּין שְׁנֵינוּ לָנֶצַח
יד החיים כבדה על אמו. קשה היתה טרדת משפחה על אשה עלובה וחלשה, אבלה ועניה:
אִמִּי נִתְאַלְמְנָה, בָּנֶיהָ נִתְיַתְּמוּ;
עַד-קָמָה מֵאֶבְלָהּ הַדְּאָגָה קִדְּמַתָּה:
נִסְתַּתְּמוּ כָּל-מְקוֹרֵי פַרְנָסָה, נִסְתַּתְּמוּ.
לא פעם נזלו דמעותיה על הפת החרבה שהגישה לילדיה. רצוצה מעמל היום עוד איחרה לעבוד בלילה, ועם השחר היא קמה להכין לחם לטפה –
וּלְבָבִי לִי אוֹמֵר וְיוֹדֵעַ הִנֵּנִי,
כִּי-נָטְפָה לַבָּצֵק גַּם דִּמְעַת עֵינֶיהָ.
וּבְחַלְּקָהּ פַּת שַׁחֲרִית חַמָּה לִילָדֶיהָ
מִמַּאֲפֵה בְצֵקָהּ, מִלֶּחֶם דִּמְעָתָהּ –
וָאֲעַלַּע, וַתָּבֹא בַעֲצָמַי אַנְחָתָהּ.
אנחת האומה, דמעת האם, עקת הדלות, דממת היער, תפילת הזוהר – הנה מקור שירתו של ביאליק.
את מקום אביו מילא זקנו, על ידו ישב חיים-נחמן הנער ושמע תורה מפיו. זועם היה הזקן, וכל חדות-חיים הרחיק מאת היתום. מאהבה וחמלה עשה כן, חפץ לגדלו לתורה ולמעשים טובים, לחנכו במצוות, ביראת אלהים –
“ויחמול עלי השב, ויטעני בסתר אהלו ובצל זקנו הלבן והרועד כיסני. ויורני מדרכיו, ויעבידנו לאלהיו ויזר נפשי מכל חמדה וילמדני להביט שמימה. ואת כל ציצי עלומי קטף אחד-אחד וישאם לאלהיו ויקדש את ראשי מאויי לשמים ויהיו ימותי צומות כימותיו ולילותי תפילה כלילותיו. ואירא מאוד מפני הזקן כירוא הפרח את הסתיו, פני דלו, מצחי חור מיום ליום – ואולם קווצותי פשו ויעשו תלתלים, ובלבבי שגשג יער רענן של חלומות”…
וכאשר כבדה עליו נפשו, היה נמלט הנער החולם אל היער הקרוב. שם, במעמקיו, על יד אגם דומם, היה יושב ואורג חלומותיו, חורז חרוזי שירת-לבו –
אֲנִי יוֹדֵעַ יַעַר, וּבַיַּעַר
אֲנִי יוֹדֵעַ בְּרֵכָה צְנוּעָה אַחַת:
בַּעֲבִי הַחֹרֶשׁ, פְּרוּשָׁה מִן הָעוֹלָם,
בְּצֵל שֶׁל-אַלּוֹן רָם, בְּרוּךְ אוֹר וְלִמּוּד סַעַר,
לְבַדָּה תַּחֲלֹם לָהּ חֲלוֹם עוֹלָם הָפוּךְ
וְתַדְגֶּה לָהּ בַּחֲשָׁאִי אֶת-דְּגֵי זְהָבָהּ –
וְאֵין יוֹדֵעַ מַה-בִּלְבָבָהּ
ככה היה גם היתום – המשורר. צנוע ודומם. עמוק והומה כבריכה החשאית, מתיחד עם לבבו, מתעטף בקורי-זהבו, מתגעגע על כוכבו. –
וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם
אֵשֵׁב אַבִּיט אֶל-כּוֹכָבִי;
לִי אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד –
הוּא הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי.
ויש אשר פרצה שפעת החיים העצורים בלב הנער, ובסור עין זקנו מעליו היה מוציא מכיסיו כל צעצועיו החבויים ומפליג לאחת הפינות שבחצר ומשתקע בשעשועי-ילדות, מוצא ענין בכל: בכפתור נוצץ, בשכין חלוד, בקו-שמש ובקנה-תבן –
דּוֹק וְתִמְצָא בְּאַמְתַּחְתּוֹ
וּבְצַלַּחְתּוֹ כְּלֵי-מְלַאכְתּוֹ:
יָתֵד, מַסְמֵר, וָו וָחֶרֶט,
מַסְרֵק פָּגוּם, מְחוּגָה, שֶׂרֶד,
מַנְעוּל קְלֹקֵל, שֵׁן מַפְתֵּחַ
וּמַרְצֵעַ וּמַקְדֵּחַ,
צַוָּאר-בַּקְבּוּק, רֹאשׁ הָעֱלִי,
דַּד שֶׁל כִּיּוֹר, שֶׁבֶר-כֶּלִי,
וּשְׁפוֹפֶרֶת וְגַרְגֶּרֶת,
קְנֵה-מִקְטֶרֶת וּמִסְפֶּרֶת.
פִּי-טַבַּעַת, אֹזֶן מַחַט –
הַכֹּל יָכִיל וְכוֹלְלָם יַחַד!
לֹא לְחִנָּם שְׁמוֹ בַּמְּדִינָה:
קְטִינָא כָּל-בּוֹ, כָּל-בּוֹ קְטִינָא.
אולם מעטות היו שעות-המשחק של “קטינא כל-בו”. קטינא הלך וגדל, היה ל“בר-מצוה”, הגיעה שעתו להתמכר כולו לתורה, להיות מלומדי בית-המדרש. “הוי, הוי, אמר רבא, הוי, תנו רבנן!”… בהמיה זו הוא מחריש את המית נפשו, משתיק את קול החיים בקרבו, מעלות השחר ועד חצות הלילה הוא עוסק בתורה –
כֹּה יַעֲמֹד הַנַּעַר יוֹם יוֹם עַל-מְקוֹמוֹ
מֵאָז אוֹר הַבֹּקֶר עַד רֹאשׁ הָאַשְׁמוֹרָה,
כִּי חַלֵּק יְחַלֵּק לְיָדוֹת אֶת-יוֹמוֹ:
הָאַחַת לְצָרְכּוֹ, הַשָּׁלֹשׁ לְתוֹרָה;
וּכְבוֹדֵד נְזִיר רֵעִים, אַסִּיר אֶל-פִּנָּתוֹ,
יַעֲמֹד הַנַּעַר לְבֶן-פָּנִים קְמוּט מֵצַח,
וַיָּצַר בַּגְּמָרָא אֶת-מְלֹא כָל-נִשְׁמָתוֹ,
וַיָּצַר – וַיִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ לָנֶצַח.
מבית המדרש אל הישיבה בולוֹז’ין. שם זרח אור ההשכלה. נכסף אל האור, אל העולם הגדול, אל החיים החדשים. הלב עורג-כלה אל החוץ, ואיזה צער תוסס בנשמה. כאב הפרידה צורב את הלב. אחד-אחד עוזבים חבריו את בית-המדרש. והוא עודנו נשאר נאמן. מתרפק הוא על השכינה האבלה ועמה יחד הוא בצרה.
בָּדָד, בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי… וְהַשְּׁכִינָה אַף-הִיא
כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה עַל-רֹאשִׁי הִרְעִידָה.
יָדַע לִבִּי אֶת-לִבָּה: חָרֹד חָרְדָה עָלַי,
עַל-בְּנָהּ, עַל-יְחִידָהּ…
חֶרֶשׁ בָּכְתָה עָלַי וַתִּתְרַפֵּק עָלָי,
וּכְמוֹ שָׂכָה בִּכְנָפָהּ הַשְּׁבוּרָה בַּעֲדִי:
"כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם,
וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי…"
אך הרוח נשא גם אותו. אל החיים החדשים הלך גם הוא, אל הכרך הגדול, אל חיי החול, השאון והמעשה. הרבה מכשולים היו בדרכו, בהרבה נסיונות נתנסה; הרבה מלחמות, פנימיות וחיצוניות, נלחם את החיים החדשים, את הסביבה הזרה, את האור הזר המושך ומעוור. ובית המדרש היה בעזרו. נפש עשירה הביא אתו משם. צידה לדרך הכין אתו: יופי מוסרי, מסורת אבות, סבלנות ובטחון –
לֹא רֵיקָם שִׁלַּחְתַּנִי מִצִּלְּךָ הַשַּׁאֲנָן –
מַלְאָכֶיךָ הַטּוֹבִים שִׁלְּחוּנִי בַדֶּרֶךְ:
מַחֳשָׁבָה פֹרִיָּה, הִגָּיוֹן רַעֲנָן,
לֵב שָׁלֵם וּבֹטֵחַ עֵת תִּכְשַׁל הַבֶּרֶךְ;
אָמְנָם יָכֹל לִי אוֹיְבִי, כְּלִי רִיק הִצִּיגָנִי –
אַךְ הִצַּלְתִּי אֱלֹהָי – וֵאלֹהִים הִצִּילָנִי!
ומני אז ליוו אותנו מחשבתו הפוריה ושירתו הגדולה. מאז ועד היום, ארבעים ושלוש שנה, עמד על המשמר. כנביא אמר לנו תוכחתו, וכאדם הביע לנו את נהמת נפשו. יש אשר נראה לנו כ“איש אימות, זעום עפעפים. והוא מביט ארצה, כמבקש אבדת נפשו”… ויש אשר כ“עלם רך, בהיר-עינים, והוא מביט שמימה, כמבקש שם את כוכב חייו”… גם את “שירת המשטמה והכליון” השמיע, וגם את “שיר הנחמה והאחרית” הגיד. אך דמותו המלאה של המשורר היא דמות אותו “מלאך עגום-עינים ונקי-כנף. שומר פניני הדמעה הכמוסה בכוס היגון האילם”. כך הוא ביאליק: אוהב הוא את היגון האילם, את הצער החרישי, את הכאב העצור, את הדמעה הכלואה, את האנחה הכבושה.
אַךְ דַע לְךָ, כִּי דִמְעָה כְלוּאָה תִּיקַד עַד שְאֹל מָטָּה
וּבְכִי מִתְאַפֵּק עַד שָׁמַיִם עוֹלֶה וּבוֹקֵעַ.
את כל מכמני היופי חשף. אל שיר מרום פסגתה העלה את אמנות השירה: שירי זוהר ושירי אהבה, שירי זעם ושירי נחמה, שירי סער ושירי דממה, שירי ילדים ואגדות קדומים, מרגליות-נצח בכתר השירה העברית, פניני-לשון וכלילי-אמנות. הוא האמן הגדול בתוכנו, היוצר משלו, “החוצב מסלעו וצורו, החוצב מלבבו”.
הוּא נִכְנַס אֶל גִּנְזֵי הַפַּרְדֵּס וּבְיָדוֹ לַפִּידוֹ –
הוא אשר האיר לנו כל הימים, זיוו פרנס את הדור. הוא הבריח לכל הדורות. מתהומות היצירה העברית ינק. את כל הניצוצות כינס בתוכו. הוא עצמו היה המסורת החיה, מסורת הברית בין כל דורות האומה, בין כל תקופות הלשון, בין כל תחומי השירה, מדובב ימי קדם, מחיה ימי הבינים ומעמיד את הדור החדש.
ההלכה והאגדה, המשנה ושירת ספרד, מפעל כינוס כביר ופרשנות מצוינת, יד סדרן וטעם אמן. חתירה לצורות-חיים חדשות על בסיס הישן, קנאה למדע העברי, למחקר הלשון, למחקר העם, לתרבות ישראל בכל מלוא גווניה, לחנוך הנוער, לשיפור הטעם, ליפי הניב, ליצירת נוי חזון. צופה היה לבית-ישראל בארץ-ישראל. למוצא פיו חכינו תמיד. ידענו, כי נאמן יהיה דברו. באהבה קיבלנו את מוסרו. שיחתו היתה תורה, ותוכחתו נבואה.
איש החיים היה, כולו שופע כוח ורעננות, כמעין המתגבר, משתפך ומתקצף, תוסס וסוער. עוד כוחות עצומים היו שפונים קרבו, עוד שנים ושנים של עבודה ויצירה היו לפניו. ובעצם כוחו נשבר. פתאום עמד הלב הער מדפוק. פתאום נשתתק. אין זאת, כי נתבקש לישיבה של מעלה, עם “אמני השתיקה היפה וכהני דממת אלהים” –
שִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה…
שירי הטבע
רך וקטן ועזוב לנפשו היה הילד המשורר. רחמי אב נמנעו ממנו, וחסדי אֵם לא ידע. כ“אפרוח יתום” תעה בודד בכפר מולדתו, שותק וחולם, טובל בטללי בוקר ובזהרי חמה, סופג צללי נשף וצללי יער, מקשיב לרטט הבריכה ולהדי הגבעה, מתיחד בפנת סתרים ומתכנס אל תוכו, חי לו לעצמו ושר שירת לבבו.
בְּעֶצֶם יַלְדוּתִי יְחִידִי הֻצַּגְתִּי,
וָאֶשְׁאַף כָּל-יָמַי סְתָרִים וּדְמָמָה;
מִגּוּפוֹ שֶׁל-עוֹלָם אֶל-אוֹרוֹ עָרַגְתִּי,
דְּבַר-מָה בַּל-יְדַעְתִּיו כַּיַּיִן בִּי הָמָה.
וָאָתוּר מַחֲבֹאִים. שָׁם דֹּם נִסְתַּכַּלְתִּי,
כְּמוֹ צֹפֶה הָיִיתִי בְּעֵינוֹ שֶׁל-עוֹלָם;
שָׁם נִגְלוּ לִי חֲבֵרַי, רָזֵיהֶם קִבַּלְתִּי
וָאֶחְתֹּם בִּלְבָבִי הָאִלֵּם אֶת-קוֹלָם
מכאן המקור לכל שירי הטבע של ביאליק. “באמת אמרו, – מדגיש המשורר ברשימותיו “ספיח”, – אין אדם רואה ומשיג אלא פעם אחת: בילדותו. המראות הראשונים, בעודם בבתוליהם, כיום צאתם מתחת ידי היוצר, הם הם גופי דברים, עיקר תמציתם, ואלה שלאחריהם – אך מהדורותיהם השניות והפגומות הן. מעין הראשונים, רמזים קלושים להם, ולא הם ממש”. ואותו העולם הראשון, הקדמוני, זה שגנז אותו בסתרי לבבו, בהיותו עוד תינוק, אותו נתן לפנינו בשיריו. אותם מראות הפלאים, אשר חזה בילדותו. היו “מראות שתִיה לנפשו, “צורות יסוד” לשירתו, שירה של עולם בראשית, עולם של טוהר וזוהר, עולם ש”כולו קיץ", יריעת-פז מרטטת באויר התכלת, רקמת נגוהות ורזים וגוונים.
“שירת הזוהר” הייתי קורא לכל קבוצת השירים הללו. שירי קיץ וחורף, אביב וסתיו, אור וצל, צפרירי בוקר ודמדומי ערב. על כולם שפוך זוהר, אותו “נוגה זך” אשר עם ערוב היום, אותו “אור הירח הזולף” על גמדי הליל, אלו ה“אורות הרכים” הבוקעים ועולים עם פעמי האביב, וזה “דמי צהרים הרז”, אשר ביום קיץ חם, “מקרן הפז הבוקעת את שפעת הצללים”. גם “רזי לילה” אינם אלא רזי אורות וצללים, ערבובית אור ושחור, זעזועי הצל ל“להב הנר החרד”; שר-של-לילה אמנם פרש את כנפיו, אך “עוד רועד אור גווע לעינים, גם כוכב אחד שם עוד יקרוץ עינו”… ומה הם “שירי החורף”, אם לא כתרים לאותו “זיו רענן, קר וצחרחר, אשר ליום-הכפור, לאותה לבנונית שאין לה סוף, לזה השלג החדש והטהור, ב”שלוש עשרה נפות מנופה“, זיו העולם המשתפך על ראש גגות ועל מרחבי שדה, “ובחלל העולם כולו יום טוב לבן אחד מולך”?… ועל כל אלה שירת ה”זוהר" עצמה, זו שפעת הפרחים והצבעים, הקסמים והפלאים, זה מחול הספירים והזהרורים, זה “פרץ המעינים”, נחשול חדוה ונעורים, צהלת חיים ומאויים.
ו“הבריכה” אף היא אינה אלא “מצולת פז וזוהר”, בה טובל היער את תלתליו זהב עם בוקר, אליה תתגנב קרן-כסף מגבוה בליל ירח, ובתוכה, באמצעיתה, “זו נגד זו שתי אבני כדכוד קבועות, כדכדים מבהיקים – שני שמשות”. כבריכה זו, העומדת לה חבויה בצל היער, פרושה מן העולם, והעולם בתוכה מקופל תחתיה, כמוס עמה במעמקיה, שמוּר אִתה כחמדת גנזים, כך ספג גם המשורר בימי נעוריו, “חמדת ימיו”, את העולם המקיף אותו, וחתמוֹ בתוך נפשו, בגנזי הרהוריו, עד אשר מצא ניב לאותם מראות-הפלא, עד שנתגלה עליו שר-העולם ונתן ביטוי לאותה “לשון החשאים”, שפיעמה בקרב היוצר האמן, ותבעה את גילויה –
הֲלֹא הִיא לְשׁוֹן הַמַּרְאוֹת, שֶׁמִּתְגַּלָּה
בְּפַס רְקִיעַ תְּכֵלֶת וּבְמֶרְחָבָיו,
בְּזֹךְ עֲבִיבֵי-כֶסֶף וּבִשְׁחוֹר גָּלְמֵיהֶם,
בְּרֶטֶט קָמַת פָּז וּבְגֵאוּת אֶרֶז אַדִּיר,
בְּרִפְרוּף כָּנָף צְחוֹרָה שֶׁל הַיּוֹנָה
וּבְמֻטּוֹת כַּנְפֵי נֶשֶׁר,
בִּיפִי גֵּו אִישׁ וּבְזֹהַר מַבַּט עָיִן,
בְּזַעַף יָם, בִּמְשׁוּבַת גַּלָּיו וּבִשְׂחוֹקָם,
בְּשִׁפְעַת לֵיל, בִּדְמִי כוֹכָבִים נוֹפְלִים
וּבְרַעַשׁ אוּרִים, נַהֲמַת יָם שַׁלְהָבוֹת
שֶׁל-זְרִיחוֹת שֶׁמֶשׁ וּשְׁקִיעוֹתָיו…
חזיון-נעורים הוא מחזה ההוד של מקהלת הגמדים הצועדים בשקט ובקצב במורד הגבעה, לבושים שחורים וצנופים שחורים, יורדים טורים-טורים, בנחת וברינה, אל מול היער, לחפור שם מכמנים… עוד בראשית ילדותו, בכפר מולדתו, ב“ליל קיץ מלא ירח וכליל תכלת וכוכבים”, ראה את התמונה הזאת בשיפוע הגבעה הירוקה, שם על-יד בית הילדה הצחורה, חברתו הראשונה בחיים, בת גילו ובת חלומותיו. העולם מחריש וחולם, והילד החוזה בתוכו “כחלום בתוך חלום”, עומד חיור ורועד בתוך דממת-הפלא לקראת מחזה-הקסם של אותה גבעה “זרועה כולה אור כסף בהיר ורסיסי טל”, ותהלוכת הבריות הזעירות, דמויות פעוטות שחורות מתנועעות אַט-אַט בתוך “עגילים וגלילים של אורה” –
וּבְלֶכְתָּם יִנְעֲרוּ אֶת-נִטְפֵי
הַטַּל מִן-הַדְּשָׁאִים, וּנְפוֹצוֹת
הָרְסִיסִים הַזַּכִּים כִּבְדֹלַח
מַתִּיזִים נִיצוֹצוֹת, נִיצוֹצוֹת.
תמונת חלום זו נעשית מציאות חיה, ממשית, אף בשבילנו, נעשית הויה בנפשנו, התיאור החי, הריתמוס השקט והרך, הזולף לו גם הוא כאור הירח, קובעים בעינינו ובלבנו תמונה זו לעולמים. והלב מרתיק באותו רגע, שהחלום היפה הולך ונמוג עם קוי השחר הראשונים, “אך, הה! לכול תכלה ואחרית”… תוגה חרישית עוטפת אותנו עת נפסק פתאום צליל השחוק והזהב של עדת הגמדים:
אָז תֶּחֱרַד הָעֵדָה וְקָמָה,
וַעֲרוּכִים בַּטּוּר שִׁבְעָה שִׁבְעָה
יָשׁוּבוּ מַחֲרִישִׁים וְנוּגִים,
יָשׁוּבוּ בְּמַעֲלֵה הַגִּבְעָה.
זוהי אותה תוגה סתומה המלפפת את האדם עם הערב יום, עם הסתלק קרן-אור האחרונה, אותה המיה בלב, שאינך יודע כיצד ומאין היא באה. געגועים משונים, בלתי ברורים, המיה עד כדי כאב, געגועים כדי דמעות. והעין נשואה, נוגה ותוהה, אל מרחקים לא ראית, והלב תועה ונוהה, נמשך ונכסף –
כִּי-מָה הַכְּאֵב וּמָה הַחֲלוֹם,
הַבָּאִים אַט עִם-צֵאת הַיּוֹם,
וּמֹשְׁכִים אֶת הַלֵּב הַתָּם
אֶל-קַצְוֵי עַד, אֶל-אַחֲרִית יָם?
זוהי אותה “המית פלאים” הממלאה את הלב, בשעה ש“רזי לילה” נישאים מסביב, והבאות סתומות, פליטות דממה מרחפות בעלטה, ו“אלפי אלף נעלמים” מערימים סוד, הדים צוללים במרחק, ואינך יודע הדים אלה מה הם, ואינך מבין “למה כה יהמיו, ובעצב עולם דומם אַט יכליו”. האנחה הם אם תחינה? התלונה אם קינה? ותוגת-אלם ממלאת את הנשמה, וכליון-נפש עז יתקפך –
וּכְמוֹ מִקַּצְוֵי עַד, מֵאַפְסֵי תֹהוּ
הִרְהוּרִים סְתוּמִים אֶל-הַלֵּב יָבֹאוּ,
וּמֹשְׁכִים אוֹתוֹ שָׁמָּה, שָׁמָּה, שָׁמָּה –
לִקְצוֹת מֶרְחַקֵּי עַד, אֶל אַפְסֵי דְמָמָה,
טון אלגי זה הוא יסודי בשירת ביאליק, אולי שריד מאותם ימי הילדות הרחוקים, ימים של חיים קשים וזועפים, ואולי מורשת דורות, בן הגלות, אותו “קול שירה יתומה”, בשעה ש“עריה עגומה מסביב”, והכל כה אפל, כה אבל ונובל… איזו עצבות נופלת עלינו פתאום אפילו מתוך ניגון של חדוה, בחינת “גילו ברעדה”. פינת-סתר בלב, ובה ישכון העצב. יש תמיד דבר-מה הגורם צער. גשמי קיץ מבשרים פרי בשל, תפוחים מאדימים באור החמה, אגסים מלאים עסיס, אך צר למשורר, צר לו, “על תבוסת מחמדי האביב, על אבדן הפרחים הנאים”… בעצם שירת הגיל והאושר, זמרת המחול של רבואות נגוהות, צפרירים ופרפרים בעצם המשובה והדיצה, והנה, מבלי אשר נדע מדוע, עגמו יום אחד פני הצפרירים ורחמים מלאו, "ושירת
הזוהר לנצח נָדַמָה"…
אלגיה רכה זו, שהיא מפעפעת בחרוזי הזוהר והנוער, נובעת מתוך אותה נטיה ליחידות ולבדידות הנטועה בלב המשורר עוד מראשית ילדותו, עת היה בודד לנפשו ולהרהוריו, “עת יבקש פנת שקט לחלום”. יחיד היה מתהלך בעולמו של הקב"ה ויוצר בתוך נפשו עולמות משלו, “עולם עולם ואורו המיוחד”. ומאז חביבה עליו הבדידות, תפילת היחיד, ובפרט בשעת יגון, כשעצב ושממון מעיקים ומדכאים: “בי עזבני לנפשי, אח חנון!”
בַּשִּׁמָּמוֹן הַזֶּה אֶחְפֹּץ בָּדָד הֱיוֹת – –
אַל-תִּרְאֵנִי עֵין זָר, זָר לֹא-יָבִין אֶת-זֹאת –
וַעֲרִירִי אַחֲרִישָׁה בִיגוֹנִי.
משום כך הוא אוהב לבקש “מחבוא לתפלתו”, להתיחד עם לבבו ואלהיו, ב“קודש-הקדשים שביער”, על יד ה“בריכה המוצנעת”, וכמוה, חבוי בצל, בהיר ושלו ומחשה, יחוד את חידת עולמו…
“חלום לא הגוי” עדיף מן ההגוי. החבוי בלב חשוב מזה שבא כבר לידי גילוי. האמן מצפה אמנם תמיד לגילוי, אך הכבוש בחובו פנימה נאמן עליו שבעתים, העצור בלבו הוא ודאי שלו ורק שלו. החתום במעמקי הנשמה או במעמקי השדה, כוחו הוא לאין חקר: "זה שכובש את עצמו והוא חזק מתוכו… העוז הטמיר הוא האמתי, שעת התפרצותו היא השעה הגדולה, שעת היצירה האמתית.
חֲבוּ כִּמְעָט! וְהִתְפָּרֵץ עֹז הַחַיִים הַחֲתוּמִים,
יָצִיץ פִּתְאֹם וְיִתְגַּל כָּל עֳזוּז הַעֲלוּמִים,
כָּל הַכֹּחוֹת הַפּוֹרִים, הַגְּדוֹלִים!
שירי הטבע של ביאליק, יחד עם הליריקה הענוגה שבהם, הם גם ריאליים, ציוריים. תמונות חטובות, חיות, ממשיות, מתיצבות לפנינו. עבי האש ועבי הדם שבשעת השקיעה, עדת הגמדים המפזזת ברשת הכסף, רקב החורף בעזובת היער, שפעת הפרחים הלבנים עם בשורת האביב, גשמי הקיץ הטורדים, רוחות-הליל השטות ותעלומת האפלה, צפרירי הבוקר ומחולות הזהרורים, הדיג המסנן מרק זהב, צחצוחי הזיו ביום הקרח, משטח און ולבן, החורשה על זכוכית החלון, עגלת-החורף הטסה אל אין-סוף, עוצר הכוח והצמא לחיים. כל אלה יחד עם הבריכה, המדגה לה בחשאי את דגי זהבה, עם התיאורים הנפלאים של היער בשעת זריחת החמה, בליל ירח ובליל סער, ובשחר לאחר הסערה, – דמויות חצובות בשיש הן, דמויות העומדות לפנינו בכל מלוא קומתן, בולטות בכל זיז ובכל חג.
ואינך יודע על מה לתמוה תחילה, אם על יפי התמונות או על להטי-הלשון וקסמי-החרוז. מקסָם אחד הכל יחד. שפע של ביטויים כזה עוד לה היה לשפתנו מיום חתום חזון הנביאים. כל מקורות הלשון מתגלים כאן. יצירות בראשית מתחדשות לעינינו. יונק אתה כמעט עם כל ניב מן המקור הראשון. “מה נאוו על ההרים רגלי מבשר” של ישעיה לובש צורה אחרת: “על ההר עומדות רגלי האביב”… ציציותיו של אותו צדיק שטפחו על פניו, נארגו בטלית חדשה: “וציציות הזוהר טפחו טפחו על פני”… השם “זוהר” בעצמו, בראש השיר, גורר אחריו תיאורים וביטויים נובעים ממעין הקבלה “גופו של עולם”… “עינו של עולם”… והחרוזים גם הם משחקים לפנינו במשובת-חן, פורצים פעמים בתרועת גיל ופעמים בנהמת יגון, מנצנצים פתאום כחיצי-זהב, מבלי אשר נצפה להם, בטרם נדע לנחש מה הצליל אשר יבוא:
מִמַּגַּע קַרְנַיִם, מִגִּיל וּמִנֹּגַהּ
אֶקְרָנָה, אֶנְהָרָה, אֵבוֹשָׁה, אֶמּוֹגָה.
וְאַךְ רָאָנִי – קָם וַיִיר בִּי – –
עֹז וְחֶדְוָה נִמְסַךְ קִרְבִּי.
חלומות נוער, פרקי זוהר, הרהורי חוזה, פסילי שיש, פלאי סגנון, צלילי זהב – הם שירי הטבע של ביאליק.
שירי בית המדרש
אָמְנָם בֶּן-יְשִׁיבָה אָנִי
מִצְחִי – שֶׁלֶג, פַּנָי – שִׁיד,
אַךְ, כְּחֹרֶף זֶה צָבַרְתִּי
כֹּחַ תַּחַת שִׁרְיוֹן גְּלִיד…
אפילו בתוך ערבובית-קסמים של שחרית חורף, של זיו וקור, עוז וגיל, בשעה שבולמוס-טיסה תקף את העולם כולו, וסוסים אצים וזוגים מצלצלים וזוגות צוהלים, והכל שופע חדוה וחיים, אין המשורר יכול להסיח דעתו מ“בן-הישיבה” שבו, כאילו הוא חושש לרוח “הפקר” שתקפה גם אותו… נדמה, כאילו הוא מתנצל על “קורטוב דם” הרותח גם בקרבו, על “צנור חיים” זה השוקק בלבו, וכאילו הוא ירא שמא יסתם פתאום צינור זה, שמא תגבר עליו, חלילה, “מרה-שחורה”, ולא יעצור עוד כוח לחיות, לטוס ולהנשא בסערת הששון, ורוצה הוא להזדרז וליהנות, להחפז ולשמוח:
זה הניגוד שבין בחור-ישיבה ובין העולם, זה הצמא הגדול לחיים, ויחד אתו הפחד הטמיר להפגש עם החיים פנים אל פנים, זו התשוקה העצומה אך חבויה וכבושה, התפרצות שאינה באה לידי גילוי, שפעת-הכוחות המסתערת מבפנים ונרתעת אין-אונים על מפתן החוץ, קרב זה שבין שתי רשויות, בין חיי-עולם וחיי-שעה, בין היהודי ובין האדם, – הם גורמים ראשונים לשירת בית-המדרש של ביאליק.
נִדְלַק, נַחְטֹף כּוֹס הַחַיִים
טֶרֶם יִקְדָּמֵּנוּ זָר!..
זוהי שועת נפש, שועת הצעיר היהודי בשנות התשעים לאור ולחיים, זעקת-תמרורים, שהתחילה עוד עם לילינבלום, סמולנסקין וי. ל. גורדון, על “זאת התורה אדם כי ימות באוהל”, אותה תורה המלמדת “להלוך נגד החיים”, המקימה מחיצה בין היהודי והאדם, המבדילה בינו ובין העולם עד כדי להעשות “מת בארץ, חי בשמים”. זוהי מחאת-יאוש על חיים צעירים ההולכים וכלים, על עלומים פורחים הנובלים בלא עת, על אותה גבורת-שוא לחנק כל רצון ולהמית כל שאיפה, אותה התאכזרות מדעת לנפש הלוהטת ומפרפרת ומפללת לחיים –
וַתְּהִי כְלֹא-שׁוֹמֵעַ, וַתִּשְׂתֹּם תְּפִלָּתָהּ,
וַתּוֹסֵף לְרַצֵּץ רֹאשׁ כָּל-מַאֲוַיֶּיהָ,
לְחַנֵּק בַּחֲשֵׁכָה אֶת-קְטֹן תַּאֲוָתָהּ,
לַעֲקֹר וְלִרְמֹס אֶת-אַחֲרוֹן פְּרָחֶיהָ –
עד-יגעה נפשך בשועה, יגעה,
וַתִּישַׁן לָנֶצַח יְבֵשָׁה וּרְעֵבָה,
בְּצָמָא לֹא נִשְׁבָּר וּבְתַאֲוָה לֹא בָאָה,
מִבְּלִי שֶׁנֶּאֱהָבָה, מִבְּלִי שֶׁאָהֵבָה
שאגת-חיים הקיפה את כל הספרות. עם השאיפה להשכלה פרצה השאגה. עם הכמיהה לאפקים חדשים התעורר יצר הכיבוש, התחולל סער המלחמה, והספרות יצאה להלחם ב“מורדי-האור”. בשלילה ובשנינה יצאה לקרב. וידויו של לילינבלום היה איום בפשטותו. חלל-הספר, חלל-החיים קבל על העבר ועל ההווה, על החדר ועל בית-המדרש: “אני אחד מן מתי עולם של התלמוד הבבלי”… סמולנסקין גילה את כל פרשת עינוייו של “התועה בדרכי החיים”. יהודה-ליב גורדון הוריד את קורנסו הכבד, ודבריו נפלו קשים והולמים:
כַּמָּה מֵאוֹת שָׁנִים מוֹרִים אִשְּׁרוּךָ,
כּוֹנְנוּ בָתֵּי-מִדְרָשׁ – וּמָה הוֹרוּךָ?
הוֹרוּךָ לִשְׁמוֹר רוּחַ, לַחֲרוֹשׁ אֶבֶן,
לַחֲשׂוֹף מַיִם בַּכְּבָרָה, לָדוּשׁ תֶּבֶן.
אותה שלילה שבאה מתוך דעה צלולה, מתוך כוונה לכבוש את האויב מבית, להפיל את החומות ולצאת אל המרחב, הביאה לידי יאוש. “אנקת אסיר” של לילינבלום היתה לזעקת-שבר. הסטירה של גורדון הפכה להיסטריה. ברדיצ’בסקי זועק מתוך נפתולי-כאב: “חפץ אני לחיות, לחיות מעצמי!”… העבר מעיק. גדל המחנק מבפנים. אבק הדורות כנטל כבד. האבות המיטו אסון על הבנים: “נטלו מאתנו את העולם ואת החיים ועשו אותנו לנושאי-ספרים… המַתנו כל החי בקרבנו… הפרחנו את נשמותנו על-ידי הכתב והמכתב”… כמהלכים בין קברים אנחנו, כצללי אדם תועים. וגם פייארברג משווע לחיים. אין הוא רוצה להיות “שומר-הקברים”, נרתע הוא מפני “הצללים”, וכל עורקי דמו עורגים, הומים ובוכים: “לחיות אני חפץ, לחיות ככל האדם”!… אותו רגש מפעפע בטורים השלווים של ביאליק:
מְגֻדָלִים מִנֹּעַר בַּצֵּל וַעֲלֵי קִבְרוֹת הָאָבוֹת –
לִקְרַאת אוֹר הַחַיִים בּרְמַ"ח אֲבָרֵינוּ חָרָדְנוּ
אותה בת-קול מנהמת, “כיונת-נדוד”, בחרוזי-הנכאים “לפני ארון הספרים”, בשעה שנפשו של המשורר, עייפה וחרדה, מתדפקת שוב “על פתח קן נעוריה”:
הֲתַכִּירוּנִי עוֹד? אָנֹכִי פְּלוֹנִי!
בֶּן-חֵיקְכֶם זֶה מֵאָז וּנְזִיר הַחַיִּים.
– – – – פְּלִיט קְבָרִים אָנִי,
וּמְנוּחָה תְּבַקֵּשׁ נַפְשִׁי, שַׁלְוַת עוֹלָם – –
ביאליק “יליד-בינים” הוא, בין תקופה לתקופה, בין השכלה ללאומיות, בין סתירה לבנין, בין שלילה לחיוב, בין שני כוחות מתנגדים, האחד מושך מחוץ לתחום, והשני מעכב מבפנים. צלילי שתי התקופות מרטטים על מיתרי כנורו. הד קולם של לילינבלום ויל“ג בוקע ועולה לפרקים בתוך שירת בית-המדרש שלו, וגם המית-התוגה של פייארברג וגם קינת-היאוש של ברדיצ’בסקי משתפכות בתוכה. ויש, שכמעט אותם הביטויים והתיאורים חוזרים בה מדעת ושלא מדעת. הטיל לילינבלום אמרה קשה: “ד' אמות של הלכה מעופשת”. נתגלגל הדה של זו בביטויו של ביאליק: “אמרות עבשות”. הרעים יל”ג: “ובכן נס לחך – – יבש כוחך”. עונה אחריו ביאליק: “המלים היבשות הובישו לחכם”. כמעט אותה תמונה של בית-המדרש המתמוטט גם אצל יל“ג וגם אצל ביאליק. הראשון רואה בו בקיעים ופרצים, טיחו נופל, קורתו מתפוררת”. והאחרון משלים התמונה: “אבן-אבן תשמט, ותֻכֶה רסיסים, עמודיך יתפלצון, כולך עומד בנסים”… וכי לא קרעי-נשמתם של פייארברג וברדיצ’בסקי מפרפרים בניבים כמו “גוילים בלים”, “ישני אבק”, “וטבעתם באבקכם”, או בחרוזים כמו: “– אתם רקב אתם, מֵתי עולם, ושריד אין לכם עוד בארץ חיים”… “פקדתי את גמרתי הבלה, והנה פרחה מתוכה נשמתי”.. “העל שממות עולמכם תבוא קינתכם”?…
ביאליק, כמו פייארברג, חניך אותה פינה אפלה שבבית-המדרש וספוג אותם הצללים שביערות ווהליניה, משתוקק לחיים, נכסף אל האור, אל העולם הגדול, אבל יחד עם זה הוא רתוק אל מקומו, אינו יכול לעזוב את ה“צללים”. אהובים עליו הללו, חביבות עליו ד' אמותיו, יקר לו עולמו שלו. מכאן אותו העצב העמוק למראה בית-המדרש ההולך ומתרוקן, למראה כתליו המטים לנפול, אותו צער צורב על העולם ההולך ונחרב. יל"ג ראה את בית-המדרש בחורבנו, ולא הרגיש או לא רצה להרגיש בצער החורבן. סוף-סוף הלא הוא עצמו היה אחד הגורמים למפולת. הוא עצמו קרע צעיף הקדושה מעל “בית ישראל” ועשה חולין את “היכל תורתו”. ביאליק עומד על החרבות, ואינו יודע למי יבך תחילה:
הַאֵבְךְּ לְחֻרְבָּנְךָ, אִם-אֵבְךְּ לְחֻרְבָּנִי,
וְאִם לִשְׁנֵיהֶם יַחְדָּו אֵבְךְּ וְאֶסְפֹּדָה?
“מקדש אל נעוריו” הוא שנחרב. יחסו אל כתלי בית-המדרש הישן לא כאל חורבה ישנה, שוממה, שהגיעה שעתה לנפול וצריכה לנפול, אלא כאל “קירות הקדשים”, כאל היכל עזוב, שגלתה שכינה ממנו ועדיין הוא מחפש ושואל אחרי רוח-הקודש שנסתלקה משם, ובנהמת-נפשו יקרא: “הסר לעד ה' מעל משואותיכם”?…
אחד-אחד מתחמקים חבריו מבית-המדרש. כולם נסחפים אל האור. ורק הוא לבדו נשאר, יחיד עם השכינה העזובה, הרועדת וחרדה על האחד הנאמן, מתרפקת עליו ובוכה בחשאי. והוא, כלתה נפשו גם הוא אל האור, אך ידע לבו את לבה, בחר להיות עמה יחד בצרה.
וּכְשֶׁכָּלָה לְבָבִי לַחַלּוֹן, לָאוֹר,
וּכְשֶׁצַּר-לִי הַמָּקוֹם מִתַּחַת לִכְנָפָהּ –
כָּבְשָׁה רֹאשָׁהּ בִּכְתֵפִי, וְדִמְעָתָהּ עַל-דַּף
גְּמָרָתִי נָטָפָה.
עוד לא היתה לנו כשירה הזאת לתוגה עמוקה. חרש-חרש נוטף היגון אל הנשמה. רגש של יתמות תוקף את הלב. אד לח מערפל את העינים. הראש צונח על החזה. וכעולה ממרחקים, ממעמקים, מזעזע הגה נוגה, חרישי, אטי, את השפתים: לבַ-דִי…
לְבַ-דִי…
עוד יל"ג ראה את “עולי הימים מתמלטים מן ההפכה אחד אחד”. רגע חרד לבו לדבר. רגע שכח את תוכחתו השנונה, את היתולו העוקץ, וצלילים רכים, מלאים עצב, ספוגים דאגה, נפלטו מתחת ידו הקשה. לדור הבא דאג, לאותם בני-הנעורים המשתמטים מן המחנה; עוד לא הספיקו להתרחק, וכבר הם מתנכרים:
– לָמוֹ פִּצְעֵי לִבִּי יִדְווּ יָזוֹבוּ –
הִנָּם הוֹלְכִים קָדִימָה שָׁנָה שָׁנָה,
מִי יֵדַע הַגְּבוּל עַד מָתַי? עַד אָנָה?
אוּלַי עַד מָקוֹם – מִשָּׁם לֹא יָשׁוּבוּ…
ביאליק כבר יודע את התוצאות. לא עמד גם הוא בנסיון. “כנף ימינה השבורה” של השכינה רפתה מעצור בעדו. נסחף גם הוא עם הזרם. גם הוא היה בין היוצאים. אך יצא – וחזר. קשה היתה המלחמה בין שני העולמות. הגבול, אשר משם לא ישובו, לא היה רחוק. רבים מחבריו עמדו כבר על גבול זה, וגם עברוהו. הוא חזר אל בית-המדרש הנעזב. הביא בשורה מרה מן העוזבים: “רבים אל ראשי הצורים נופצו, ובשדות אחרים עוד רבים התועים”… עוד רודפת אחריו קינת הכאב והכלימה של ק. שפירא: לשוא במי ירדן את בשרי טבלתי"… הצעיר בן שנות התשעים לא הגיע לידי כך: “באו מים עד נפש – אך היא בם לא באה”… אך עייף ורצוץ נמלט מן הקרב. “כפוף ראש כעני” הוא עומד על סף בית-מדרשו הישן, מלא חרטה הוא מתודה לפני הכתלים האבלים:
וַאֲנִי יָתוֹם נִדָּח, עוֹלַל טִפּוּחֵיכֶם,
אֻמְלָל, בּוֹש וּמְנֻצָּח שָׁב שֵׁנִית עָדֵיכֶם.
ככה יתחטא ילד לפני אמו. ככה ישוב בֵּן שבע-נדודים אל בית מולדתו. רק אז ירגיש רחמי-אם מה הם. בחיק אשר בו נח פעם ראשו הקט ימצא לו מקלט גם עכשיו ראשו העייף. לולא אותם המלאכים הטובים מבית אבא, שליווהו על דרכו, מי יודע אם לא היה כושל בטלטוליו הרבים. פתאום נתגלה כל החיוב שבבית-המדרש. לא רק שלא היה שולל החיים, אלא היה עוד יוצר החיים, בית-היוצר לרוח האומה. בתוכו נתחשלה נשמת העם, נשמת הכלל ונשמת היחיד, וממנו שאבה מחשבה ופעולה, עוז ובטחון, מרץ ומרי לעמוד בכל הנסיונות ולהמשיך בעקשנות את חייה שלה. יל“ג ראה ב”תבונה", בהשכלה, “מעין כל מועיל, משגב בימי קרץ”. ביאליק רואה את המשגב הזה דוקא בבית-המדרש הישן. הוא אשר היה מעוז לעם בימי יגון ורעה, ומן האש הגדולה אשר האירה בו תמיד נשאר “ניצוץ פליטה” זה המאיר כיום את מחשכינו, “שביב תוחלת” להאיר לנו גם בימים הבאים.
אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת-הַמַּעְיָן
מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אַחֶיךָ הַמְדֻכָּאִים
בֵּין מְצָרֵי שְׁאוֹל וּמְצוּקוֹת שַׁחַת, בֵּין עַקְרַבִּים
תַּנְחוּמוֹת אֵל, בִּטָּחוֹן, עָצְמָה, אֹרֶךְ רוּחַ – –
אֶל - בֵּית-הַמִּדְרָשׁ סוּר, הַיָּשָׁן וְהַנּוֹשָׁן – –
כִּי רַגְלְךָ עַל-מִפְתַּן בֵּית חַיֵּינוּ תִּדְרֹךְ,
וְעֵינְךָ תִרְאֶה אוֹצַר נִשְׁמָתֵנוּ.
כפייארברג כן גם ביאליק ראה את בית-מדרשו “בנוי במרכזו של עולם, ומשם קוי-אורה יוצאים אל כל היקום”. ברדיצ’בסקי שלל את כל ערכו החיוני של בית-המדרש. צריך להשתחרר מן הישן. אנו צריכים לקחת הכל מן החוץ, “לקחת משם את כל ערכיהם וערכי חייהם, כל חייהם ואופנם לחיות, כל מחשבותיהם ודרכם לחשוב. כולנו צריכים להיות אחרים”. ברדיצ’בסקי ההורס הרגיש אף הוא בצער שבהרס. חפר בקברים, ועיניו זלגו דמעות: “בידי אני הורס, ומרגלי אני מסיר נעלי, כדי שלא לגעת באדמת-קודש שלנו”… לא כל שכן ביאליק. הצער שלו גדול פי-שנים: צערו של מקדש ישן נהרס, וצערו של מקדש חדש שעדיין לא בא, ואם יבוא, מי יודע מה יהי טיבו. אולם לא. דורות של כוחות ודמים אינם הולכים לאיבוד. עוד יש די כוח ודי דם בישן, כי יקום לתחיה. עוד אפשר להקים מחדש את חרבות ההיכל. אם “יעשן נרנו הישן”, עוד אפשר להיטיב את הנר ולהעלות בו מאור יפה. עוד אפשר לפנות את “ערמת הדשן” ולשלהב את “הגחלת הלוחשת”, והיתה זו אבוקה מבהיקה, לפיד לדורות.
לֹא תָמוּט, אֹהֶל שֵׁם! עוֹד אֶבְנְךָ וְנִבְנֵיתָ,
מֵעֲרֵמוֹת עֲפָרְךָ אֲחַיֶּה הַכְּתָלִים;
עוֹד תְּבַלֶּה הֵיכָלוֹת, כַּאֲשֶׁר בִּלִּיתָ
בְּיוֹם הֶרֶס רָב, בִּנְפֹל מִגְדָּלִים.
וּבְרַפְּאִי אֶת-מִקְדַּשׁ יְיָ הֶהָרוּס –
אַרְחִיבָה יְרִיעוֹתָיו וְאֶקְרַע לוֹ חַלּוֹנָי,
וְהָדַף הָאוֹר חֶשְׁכַת צִלּוֹ הַפָּרוּשׂ,
וּבֵעָלוֹת הֶעָנָן יֵרֵד כְּבוֹד אֲדֹנָי;
שירת בית-מדרש זו, שרשה נעוץ ביל“ג וסופה כרוך באחד-העם. שואבת היא מן הסטירה האיומה אשר “בירח בלילה”, חוצבת מן הטורים הסלעיים של “שני יוסף בן שמעון” ו”בין שיני אריות". רצופה היא אותם הרוך ודממת העצב של ק. שפירא, אותם פרכוסי הגעגועים על החדר, על הרבי ואגדות בית-המדרש. ספוגה היא אותם הכאב והצער של פייארברג וברדיצ’בסקי, יורקת אש צמאון לחיים, מפרפרת בלהט מאויים, מרטטת בין ישן לחדש, דבקה בצללים ונמשכת אל האורה. ראשיתה בסתירה וסופה בבנין. חדורה היא הכרת היש שבעבר, רגש ההוד שבחרבות ההיכל, הרגשת החיוב שבבית-המדרש הישן. אין חדש בלי ישן. אין הווה ואין עתיד בלי עבר. אין עם נבנה מן החוץ, אלא מתוך עצמו, מתוכו פנימה. בית-המדרש הוא “המרכז הרוחני” של האומה, “מקור דמיה הנוטעים בה חיי-עלומים, השופעים בה אִשה וחוּמה”. בית-המדרש החדש יקום על יסודות בית-המדרש הישן. אין תחית עם בלי תחיה רוחנית. יכונן העם את “מבצר הרוח” אשר לו. תקופה שלמה של דעות ואמתות, שאיפות ונטיות, זרמים ותנועות בחיים ובספרות, גלומה בשירה זו.
בית המדרש הוא סמל הכוח הפנימי, העצור, הצבור באומה, סמל העקשנות ורצון-הברזל של דורות-סבל ארוכים. מי כביאליק, חניך ולוֹז’ין, חניכה של תורה, יכול לתת לנו שירה זו של הסבלנות היהודית, של כוח-ההתמדה בישראל? יל"ג כבר הרגיש ברוח-לא-אנוש זה של בחורי-הישיבה הממיתים עצמם באהלה של תורה:
עִמְדוּ עַל דַּרְכֵי מִיר, אַשִׁישוֹק וּוָלָּזןֹן,
וּרְאוּ בַחוּרֵי-עֹנִי הוֹלְכִים בְּחִפָּזוֹן – –
אָנָה הֵם עוֹלִים? לִישוֹן עַל הָאָרֶץ,
לִחְיוֹת חַיֵּי צַעַר – – – –
אולם יל"ג רק דרך אגב נגע בנקודה, ולא חדר לנפשו של המתמיד העברי. ביאליק, בהרגשתו העמוקה, הבין לנשמה זו, טרגית ביסודה, עשירת-יסורים וברוכת-אושר, ויצר לנו את הפואימה של “הנער העברי החושק בתורה”. את כל כליון-הנפש של נזיר רך זה, את כל אומץ-רוחו וכשלון-גופו, גבורתו ולאותו, עלומיו הנמקים בפינתו השוממה ותקוותיו המזהירות לעתיד, שועת-חייו הנחנקת בקריאה “הוי, הוי, אמר רבא”, ואת נגון הגמרא המכאיב והנוגה, המתוק במרירותו ומר במתיקותו, את כל אלה צרר המשורר בשירת “המתמיד”. גם שלילה וגם חיוב במגלת-חיים זו. הערצה גמורה בפני כוח-איתנים זה של "עוסק בתורה, אך גם השתוממות, פקפוק, אם מסירות-נפש זו יש בה מן העינויים הגואלים, מן היסורים היוצרים. נהרה רועדת בזוית החשכה. קרן שמש אחרונה נגעה בראש הנער. השכינה ירדה עליו, קורנת, מחייכת, אך מי יודע? אולי היא רק מגחכת בחשאי?
הַשְּׁכִינָה תִתְעַנֵּג עַל-הֶבֶל פִּי תִינוֹק.
אוֹ אוּלַי הִיא תִלְעַג לְקָרְבְּנוֹתֶיהָ,
הַקֹּבְרִים חַיֵּיהֶם בַּמַּחְשָׁךְ, בַּצִּינוֹק,
הַמֹּסְרִים בִּגְבוּרָה אֶת-נַפְשָׁם עָלֶיהָ?
שירת בית- המדרש של ביאליק אינה רק שירת-הלב, כי אם גם תמונת-חיים. לא רק נשמתו של בית-המדרש חיה לפנינו, כי אם גם בית-המדרש עצמו עם כתליו-הקודרים, עם פיח תקרתו, עם השבילים המכוסים דשא ועם קורי-העכביש אשר בזויותיו. העיירה כולה, כמו שהיא, עומדת ביגונה, שקועה באפלת הלילה, סחופת גשם. הבתים, חשופי-גג, מתכנסים, נאנקים דום. “וגשמים שוטפים ומתגלגלים כזרמי דמעות על הקיר”. סופה. עלטה. אשנב בודד מאיר פתאום: “יהודי קם לתיקון חצות”… הישיבה הכהה טבולה בזיו אביב. האלון הזקן מיטיב קרחתו. רננת צפרים מחוץ ונגינת תינוקות מבית. בחורי-ישיבה נתפסים בחטאם. השַמש והפרוש שאינם יכולים לכוון את שעת המתמיד. ראש-הישיבה השב, עם “שתי טיפות הדמעות בשער כסף זקנו הלבן”, הער בלילה ומקשיב בדממה ל“צפצוף צפורו”. וליזר-מנדל המלמד? טיפוס אחר מקרבנות-התורה, יבש כשחיף, עובד בדם-התמצית, נושא בלבו “תקות עני” לאסוף “ת”ק במזומנים" ולהפטר באחד ה“זמנים” מן המלמדות. אך לעת-עתה מוצצת שם התולעת מצד החזה, משמאל, מוצצת… כל אלה הם דמויות חיות, דמויות המעבירות לפנינו את העיירה היהודית עם טיפוסיה על רחובה ועל בית-מדרשה.
שירי בית-המדרש של ביאליק, כמו שירי-הטבע שלו, הם פרקי-חיים ממש, פרקים מן המציאות הגמורה. רובם נכתבו בעלומיו של המשורר, בין עשרים לשלושים, קרובים יותר לשנת העשרים. עוד רענן זכר הישיבה, עוד תוססים כל אותם הרגשות, עוד ערה ההתנגשות שבין שני עולמות, עוד שוקק הלב מרחמים ומערגה. עם פרקי-שירה אלה נחתם גם פרק מדברי ימינו. אם בזמנו יכול היה ביאליק להדגיש: “ואם עוד הותיר אל לפליטה שריד מצער” – על אחת כמה וכמה היום, לאחר שמלחמת-איתנים הפכה את העולם, וקהילות ישראל טבעו בדם, העיירה היהודית נמחקה ובית-המדרש עבר ובטל, מי יודע אם יש עוד באמת “שריד מצער”? שירת בית-המדרש תשאר מצבת-עולם בספרותנו, מצבת זכרון לדורות של בני-תורה, נאמני-רוח, מלומדי-סבל, גדולי-בטחון, צמאי-חיים ו“שמחים לקראת מות”, דורות אשר ידעו למסור את נפשם, “ובמותם ציוו לנו את החיים”…
תל-אביב, י“ג ניסן תרפ”ו
(הרצאה ביום השלושים לקבורתו)
לזכר פרץ נאספנו הפעם ביום השלושים לקבורתו. לפני חודש ימים נסתם הגולל על המשורר והיוצר. לפני ששים וארבע שנה נולד יצחק-ליב בן יהודה פרץ, ולו חי אתנו כיום, היינו חוגגים הימים האלה את יום-הולדתו, כי בל"ג בעומר נולד. עוד לא עבר יובל-שנים למיום החילו לעבוד וכבר נסתלק מעלינו בעצם עבודתו. בשעת יצירה גוע, על-יד שולחן עבודתו פרחה נשמתו. לבו הכואב פקע. שירתו נפסקה… רק מלים בודדות נשארו:
שטילער, שטילער…
דאנקען וויל ער…
חֶרֶש, חֶרֶש
תּוֹדָה יַבִּיעַ…
מת המשורר… ובהתאספנו הפעם לזכר נשמתו הגדולה, יעלה לפני זכר אחת מרשימותיו הקצרות, היפות, שהניחה בי רושם עמוק, רושם שלא נמחה על-ידי יצירותיו הגדולות והחשובות ממנה. “הילד החולה” (צריך להיות ‘החולם’ [הקלדנית]) של פרץ, רַגָש וחולם, מגלה סוד לאמו, ובדרכו אל “סודו” יספר את אשר ראה:
"ניגשתי אל בית הכנסת.
נורא מראהו ביום… דל, רעוע, אפל… בזגוגיות השבורות התנדבו עכבישים רחמנים למלאותן בקוריהם, ומנגד – על ההר, בראש הרחוב, עומד בית-תפלת הנוצרים הגבוה, וצוחק…
בערב היה מראה אחר לבית-הכנסת… בפעם הראשונה ראיתיו כך… ערפל קר, נעים, כחול-כהה, עטף אותו… החלונות המנופצים לא נראו כמו סומים… הסתכלו ברצינות ובעמקות לתוך העולם… ומלמעלה – הכרכובים כמעט נעו… הנה אריות אחדים ינתקו מעל הכותל… עוד רגע, ושאגו! – –
הה, אמי, לו הייתי עשיר!…
– מה הייתי עושה?
– הייתי מקים את בית-הכנסת!
רצוני שיהיה גבוה, שידחק גם הוא את השמים, ומחויב בית-הכנסת להיות גבוה, מפני שהוא נמוך! וגג-זהב יהיה לו, וחלונות בדולח!
את שומעת, אמא, דעתי כך: בלי בית-כנסת הלא גם כן אפשר, הבורא הלא בכל מקום… באשר תזיל דמעה, שם הנהו! אשר ישא אליו עין, אותו יראה! באשר יאָנח לב-דוי, שם ישמע! ואם יש בית-כנסת עליו להיות גבוה, יפה ומבריק באמת.
כך הרהרתי גם אתמול. ופתאום – שמעתי קול בכי! בכי חרישי ועצוב, ערב ועגום, כל כך מן הלב…
את, בנגנך, מוציאה לפעמים בכי כזה מן הפסנתר…
ואני דימיתי, – באמת רק רציתי לדַמות, ובכוונה לא התבוננתי, כי אוכל להוסיף ולהוסיף לדמות, שהבכי עולה מתוך בית-הכנסת… כי שם בפנים יושבת נשמתו של בית-הכנסת העלוב, עוטה ערפלי תכלת כהה, והיא בוכיה והומיה…
והיא קובלת על השמש, כי העליבה אותה… אלומות-אור, אלומות-זהב, שופכת היא על גג בית-תפלת-הנוצרים, ולבית-הכנסת – גם על קרן אחת היא חסה… זורקת לו בעצם יום בהיר, יום יפה, כנדבה, קרן-אור חיורה… וזו מצליפה עליו, נוגעת ומתחמקת כמבויֶשת!..
ואף-על-פי-כן, זה לא היה בית-הכנסת!..
לא זה היה הסוד. נערה קטנה פגש, עניה, בוכיה, ושערות לוהטות ראה, אש אדומה… ועינים… עינים – – – בתוכן מצא את סודו…"
פרץ כולו ברשימה הקטנה הזאת. רגש, צער, ילדות, שלוה פיוטית, סודיות, רומנטיות. הכל כאן. כמבוא לכל כתביו תוכל לשמש רשימה זו. כזה היה פרץ. מעין נער חולם היה תמיד, בעל לב רך וכואב, בעל נשמה ענוגה ועמוקה. משורר הוא, תועה תמיד בעולם-הנשמות, מרחף על פני עמק-הבכא, סופג כל צליל דק וכל זיז קל, כל רסיס-דמעה וכל הד-אנחה, ושפך הכל בנגינה חרישית, בניגון מיוחד, ניגון מן הנשמה, זמר מן הלב, ומתגלגל הניגון בגלגולים שונים, והיה פעם כמתאבל על גלות השכינה כבוכה על כאב האומה, ופעם יקבול על צער העולם, על כאב האדם; ויש אשר ישתפך בצלילים עזים, מפכים באון. בחדות-נוער, בזמר-אהבה, ויש אשר תשמע בו מעין חדוה עליונה, מעין שמחה מסתורית, מעין “גילו ברעדה”: חסידים מזמרים לפני רבם… גלגולו של ניגון הוא, ונשמת פרץ בניגון, ואנו מרגישים בהתלבטה, בגלגוליה: נשמת-הניגון מבקשת תיקון…
אומרים כי פרץ הוא סופר עממי, משורר ההמון. טעות היא. עומד הוא מעל להמון ולא בשבילו הוא כותב. אציל-הרוח הוא, אמן ממדרגה עליונה, יוצר לשם יצירה. לא הכל מבינים את פרץ, לא בשביל הכל הוא כותב. איסטניס הוא ברגשותיו, בציוריו ובשיריו. אפשר אולי לדמותו לאותו “נדיב”, שהוא בעצמו תיאר בכל כך היתול, אשר עזב את עיירתו הקטנה ויברח לוורשה, כי לא יכול היה לראות יום-יום את הקבצנים העלובים ואת הנשים הדלות… יחס פרץ אל המוני העם הוא דוקא יחס העומד ממעלה להם, יחס ר' יוחנן המלמד אל עם-הארץ….
יוחנן המלמד – אחד מטיפוסיו של פרץ – ראה פעם, בעוּף הצפרים לארצות החמות, צפור אחת מדדה בטיט ובחֵמר, ואינה יכולה להתרומם, כי כנפיה שבורות. “נשמת עם-הארץ היא – אמר יוחנן – תנו להם כנפים לעמי-הארצות, תנו להם תורה, ואז יוכלו להתרומם מעל בצתם, מעל הטיט שבו שקעו”. וכאן אולי הביאור להתמכרות פרץ אל הספרות הז’רגונית, מתוך רגש של חמלה על ההמון, מתוך חפץ לתת להם כנפים, לתת היכולת להתרומם. כי פרץ אהב אהבה בלי גבול את ההמון העברי, אהב את העם בכל שדרותיו הרחבות. אוהב הוא את רחוב- היהודים, אך את חיי הרחוב לא תיאר; עומד הוא למעלה מן החיים הפשוטים. נעלה הוא מעל למציאות. תיאור המציאות כשהיא לעצמה לא עלה בידי פרץ, רק את האור והצלילים תפס, רק את השירה שבחיים השיג, אך את הצער או את הששון. לא את חיי העלובים סיפר, כי אם את דמעתם הביא, את אנחתם השמיע, לא בית-הכנסת, כשהוא לעצמו, חשוב בעיניו, כי אם הבכי העולה מתוך בית-הכנסת, הנשמה העלובה היושבת בפנים, והיא בוכיה והומיה… ב“ציורי-המסע” שלו, לא הבצל הירוק, שהיתום המסכן מקבל מאביו, במין רעד של אושר, הוא העיקר בשביל פרץ, כי אם אנחת-היתום.
– למה נאנחת, יתום? הראית כוכב נופל ממרומים וצולל בשאול תחתית?
– לא, אדוני, חפץ אני שיבוא המשיח – – –
ב“סיפורי יוחנן המלמד”, עולה פרץ לאמנות עליונה. לא בשעה שהוא מתאר את יסורי יוחנן מצד אשתו ובתו וחתנו ובעלי הבתים התקיפים, כי אם בשעה שהוא מתאר את יוחנן יושב לבדו בבית-המדרש, לאור הנר ולפני הגמרא. שערי שמים נפתחים אז לפני יוחנן, והוא עף ונס אל עולם שכולו טוב, ששם, הוא העלוב הנו השליט, שם הוא בונה ש“י עולמות ומחריבם, ובונה ש”י עולמות יפים ונאים מהם, ודר בהם, וחי בהם, וטועם טעם גן-עדן… והוא שואף ויונק ניצוצין מבין השורות, מבין התיבות, מן האותיות, והוא מתמלא כולו מן האור שבתורה…
באחת מאגדותיו של פרץ, “מפי העם”, מתארת נשמה אחת עלובה אשר נידונה לשוב אל האדמה ולתעות על פניה עד אשר תמצא שלוש מתנות והביאה, ופתחו לפניה שערי גן-עדן. המתנה הראשונה, אשר הביאה הנשמה, היה מעט עפר. שודדים התנפלו על מעון “גביר”. את כל הכסף לקחו, והגביר שתק ולא נע ולא זע, אך הנה מצאו במקום-סתר צרור קטן, והגביר חרד ממקומו להגן על הצרור. הגביר נפל מתבוסס בדמו. אך השודדים טעו, לא אבנים טובות היו בצרור הקטן, כי אם מעט עפר, עפר ארץ-ישראל, שהכין הגביר למראשותיו, בהגיע יום פקודתו… “את צרור העפר ביקש להציל… ותחטף הנשמה רסיס מאבק העפר רווי דם ה”גביר", ותעף למרום… דפקה על השער, והמתנה הראשונה נתקבלה…
עפר ארץ-ישראל שנשמט מתחת רגלי האומה, שמפני זה נופלים עתה אלפי בנינו חללים על שדות-קרב זרים, אותו עפר, – כאשר נשוב לדרוך עליו בתור עם קיים, – יהיה מתנת-התודה היותר יפה, לזכר פרץ על היופי הרב אשר העניק לנו. זה כבר קבענו את זכרו בארץ-אבות. חי הוא פרץ בלב תלמידינו ותלמידותינו, בתור סופר עברי ומשורר עברי, עוד בשנת תרל"ו החל פרץ לספר את סיפוריו ולשיר את שיריו בעברית, ומאז לא חדל מהשתתף בכל הוצאה ספרותית עד יומו האחרון.
הרבה טוב נתן לנו פרץ. עד רגעו האחרון יצר את יצירתו: “חרש, חרש, תודה יביע”… תודה למי? לחיים? למות? פרץ לימד אותנו לאהוב את החיים ולבלי לירא מפני המות. יש יופי בכל, יש גדלות ועמקות בכל, יש קשר בין החיים ובין המתים, יש עבר והווה, הווה ועתיד. כל קרן-אור אשר הביא לנו ברשת-הפלאים שלו, הרי היא מן האור שהאיר לנו מלפנים ומן האור שנגנז לנו לעתיד לבוא!..
יהי זכרו ברוך!
יהי טעמו ברוך!
(אחרי מיטתו של בן-עמי)
יתום, גלמוד, עצוב, כחוש, חיור, מכווץ כולו בתוך גלימה דקה וקרועה, גורר נעלים רחבות ובלות בשלג מפשיר, רועד מצינה ומרטיבות, מביט בעיני רחמנות, וכאילו תמה וגם תובע, זועם וחולם, שואל ומצפה…
ככה ראיתיו, כאשר התודעתי אליו לראשונה.
חוברת-סיפור הגיעה לידי. כתובה ז’רגונית. בימים ההם, בימי ילדותי התמימים, לא יראנו לקרוא ז’רגון ללשון המדוברת בפי המוני ישראל, ולא ראינו בזה מיעוט הדמות, חלילה, לא היה בזה משום ”חילול הקודש“… בלענו אז כל הספרים הכתובים בכ”ב אותיות האלף-בית. על החוברת נקרא שם המחבר: בן-עמי. אך מי ידע אז להבדיל בין המחבר ובין גבור הסיפור? ברית ידידות נכרתה מיד ביני ובין הנער, בן האלמנה אשר ב“ליל ראשון של חנוכה”, המדבר בעדו, דרך-אגב, ומספר הכל בגוף ראשון. ריחמתיו ואהבתיו. ראיתיו תמיד בעלבונו ובחרדתו, ביגונו הצובט את הלב ובששונו המעלה דמעות בעינים, בחמלתו הגדולה על אמו הדווּיה ובתמיהתו הקובלת על סבל עמו ישראל…
אחרי שנים אחדות הגיעתני דרישת-שלום ממנו.
כבר זכיתי אז לראות בלבלובם של אילנות שנטעו ידי בארץ. מתחת לאצבעותי כבר נתקשו יבלות-המעדר. אך שלות-הנפש לא היתה. חיי הרוח במקוה-ישראל היו נתונים בכבלים. הנשמה העברית סבלה שם, ושאפה למרחב, לדרור. כבר שלחנו מאתנו, חבורת בני-החורין, את הסנונית הראשונה, סימן מבשר ליציאה לחרות, חבר טוב, יפה-עינים, שחום-פנים ושחור-מבט. החבר חזר אל בית אביו לרוסיה, על-מנת לצאת משם לצרפת או לשווייץ להשתלמות, ולשוב אחר-כך לעבודה בארץ. בסוף כסליו תרס"א עזב את יפו, ובעצם החורף הגיע לאודיסה. ומשם כתב לנו: נפגשתי כאן עם סופר וחובב-ציון גדול. בדמעות בעיניו הקשיב לכל מה שסיפרתי לו על הישוב הצומח בארץ. בקצף על שפתיו רגן על היחס במקוה-ישראל לתלמידים וללשון העברית. מיד יכתוב לפאריס על כל זה וידרוש תיקונים. ואין כאיש הזה לחמימות ולנדיבות. לא הרפה ממני עד שאתאכסן בביתו. האכילני והשקני. ראה את בגדי כי קלים הם, בגדי ארץ-ישראל, והמציא לי מעיל חם, שלא אצטנן חלילה. דאג לי ממש כאב לבנו. אשיב לו כגמולו, אמר, כאשר אשוב אַרצה, ונתראה אז… החבר הזה לא זכה לשוב לארץ. הוא נתלה או הומת ביריה בוורשה כמורד במלכות ובסדרי החברה. הוא גם לא השיב תודה למיטיב עמו.
המיטיב הזה היה הסופר בן-עמי.
בקונגרס השביעי, בבאזל, בשנת 1905, ראיתיו פנים אל פנים. ניגשתי אליו כאל מכיר ישן-נושן. אך מיד נרתעתי. איזה מבט משונה של ביטול הצליף עלי. להכנס בשיחה ארֻכּה לא היה פנאי. העבודה היתה מרובה. עתונאי צעיר הייתי אז, והעתון “הזמן” דרש חומר. טביוב המנוח קפדן גדול היה. הוא ניצח אז על עוזרי “הזמן”, ולא נתן לנו מנוחה. בין ישיבה לישיבה, בערכי רשימות בקאזינו, בתוך המולה של שיחות וויכוחים על ציוני ציון ועל ציוני יט"א, הייתי מעיף לפרקים עין על בן-עמי המתווכח בזעף עם המסובים לשולחנו, מתמרמר ומפעפע, צועק ורוקק. לא פעם קפץ אחד המסובים אדום כולו, כאילו נכוה ברותחין, והסתלק מיד נרגז ונעלב… הזהו בן-עמי הטוב והמיטיב, איש החסד ונדיב הלב?
הכרתיו מקרוב אחרי-כן בג’יניבה. אחרי הקונגרס בא לגור שם עם משפחתו. חיבה יתירה היתה לו לג’יניבה זו, שבה היה סטודנט בשנות השמונים, שבה טעם לראשונה טעם חירות ותרבות. אבל עוד יותר מחיבתו לג’יניבה, גרמה שנאתו לרוסיה, שיעקור דירתו מאודיסה, ויעביר את משפחתו לשווייץ. משטמה עזה היתה בלבבו לארץ החמס והרשע, לארץ האגרוף והפרעות. לא רצה, שבניו יגדלו ויתחנכו על אדמה טמאה זו. אפילו הדיבור הרוסי עקר מביתו, ודיבר עם ילדיו צרפתית. ביתו של בן-עמי שימש לנו אז, לסטודנטים הצעירים, פינה חמה וטובה. תמיד היינו נפגשים שם בחמימות ובידידות. בעל-הבית הזועם, כביכול, היה מקבל את כל אחד בסבר פנים יפות. דבריו יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב. יש אשר היה מתפרץ פתאום בתוכחה קשה, ממטיר אש וגפרית על אלו שדעותיהם לא היו רצויות לו. אך הכרנו כבר, כי אש-קודש יוקדת בלבבו. הכרנו בו את איש המצפון והאמת, הדובר תמיד ישרה, ולא היה מקום לתרעמת על דבריו החמורים לפעמים. יש אשר אחד המבקרים בביתו היה יכול לשמוע מפיו: “טוב, כי באת. מצפה אני לך זה כמה. ברצוני לטלטלך מעל כל המדרגות”… אבל לאו דוקא. זאת היתה אִמרה בלבד. זו היתה פתיחה לנזיפה על מעשה שהיה, על דעה שהובעה, על איזו פגימה בקדשי ישראל. חרד ונאמן למסורת העם היה תמיד. את ילדיו חינך, עד כמה שאפשר, במצוות. בסביבה הנכריה, בודד ועקשן, לימד אותם עברית, תורה ומשנה. “דרך-האלונים” אל ביתו, הרחק ממרכז העיר, בסביבה של טבע נאה ושקט, היתה לנו תמיד דרך העליה אל הקודש.
בן-עמי אהב את הטבע אהבה תמה. טיָל ותיק, היה מתרגש לכל מראה נוף. לזיו המתגלה בראש הרים ולצל הפרוש בעמקים, לרחש היאור ולשיח האילנות. ולא היה כמוהו מתפעל ממוסיקה. האופירה והנגינה היו תמיד מלהיבות אותו. כאותו “בעל-תפילה” שבציורו, חולה-אהבה לתיאטרון, היה מדבר בחום-נעורים אל אַריה זו או אחרת, על מזמר או מזמרת, שהרנינו את לבבו. אותן השנים הראשונות שהתישב בג’יניבה גרמו לו נחת-רוח. נחשול פרעות עבר אז ברוסיה, והוא שמח כי נמלט משם. הוא שמח על היחס הטוב אליו מצדנו, הצעירים. הרגיש את עצמו יפה בינינו. גם מנדלי-מוכר-ספרים בא אז לג’יניבה. הוא הביא אתו לבן-עמי מאוירה ומריחה של אודיסה. לנו היו הפגישות והטיולים עם שני החברים האלה יקרים מאוד. אלה היו שעות גיל ואורה.
בימי המלחמה הגדולה נתגלגלתי שוב לג’יניבה. בן-עמי ומשפחתו היו עוד שם. אותה “דרך האלונים” הובילה שוב אל ביתם. מצאתיו מדוכא. אירופה, שלא האמין בה מעולם, ייאשה אותו לחלוטין. מצב היהודים בעולם היה ללא כל מוצא. הרגיש את עצמו עייף ורצוץ ממלחמת חייו, שנעשתה בימים ההם קשה עוד יותר. ונוספה על כל אלה בדידותו. הנכר הכביד עליו. סביבה של עברים לא היתה בג’יניבה. הישנים נתפזרו, מעטים שנשארו שכחוהו. חדשים לא באו, או לא הכירוהו. וכך ראה את עצמו גלמוד, נעזב. המרירות בנפשו גדלה. זעמו היה כאש אוכלת לבבו.
גם בואו לארץ לא הביא לו מרגוע. אֵחר לבוא. איש הקו הישר, הלאומי העקשן, ללא כל ויתור ופשרה, היו בו עצמו ניגודים וסתירות כל ימיו. כתיבתו הרוסית, דיבורו הצרפתי, בקרתו החריפה. השלילה והביטול, הקפדנות והחומרה, בשעה שהיה בעצם כולו חיוב, איש הפיוט והנגינה, איש הרוך והרחמים, שמאי והלל כאחד.
גם כאן, בשנותיו האחרונות היה בודד. איזו יתמות עטפה אותו. צפה ועלתה לפני אותה הדמות של ימי ילדותי, דמות היתום העצוב, השולח מבט-תהִיה למרחקים. והוא תמה וגם תובע, זועם וחולם, שואל ומצפה…
ש. בן-ציון מת בודד, בודד – אם כי בני משפחתו היו על ידו, בודד – אם כי ידידים ומוקירים ליווהו לבית עולמו. בודד היה בחייו, אם כי איש-הציבור היה ואיש-החברה. בודד היה בין הסופרים, אם-כי הגו לו כבוד וחיבה. גאוַת בני-עליה היתה בו, גאוה פצועה, ועלבון טמיר נשא בלבבו, ערגון למרומים לא הגיע אליהם, מאויים לוהטים לא כובו לעולם, געגועי נעורים ויסורי יצירה.
זוכר אני אותו בשנים הראשונות לבואו לארץ. כמה מחשבות טובות ותכניות נאות היו לאיש לפעולה וליצירה בשדה החינוך והספרות, בתחית העם והארץ. מעוף, תנופה. ואף אחת מן התכניות לא הגיעה עד תכליתה. “בן-עמי”, שבדעת מחברו היה לעשותו ספר רב-גוונים, מקיף את כל לימוד הלשון העברית, מיטב ספרותה ותולדות סופריה, נהפך ל“מקראות” לגיל אחד, טבועים בחותם אחד, מסוגננים בטעם יחיד; “העומר”, תרועת-קציר ראשונה לספרותנו בארץ, העלה ריח שדה אתו, ונתיבש בעצם קצירו; “מולדת”, בת יחידה וענוגה לספרות הנעורים שלנו, ילדת שעשועים לעורכה, ולא מלאה לה שנה, וכבר לוקחה ממנו, ולא ידע תנחומים; “האזרח”, עוד נסיון למרכז הספרות וגם למרכז העם, כלי-מבטא לאזרח בארץ, לעם כולו, ולא למעמד ולא למפלגה, ונגדע גם זה בעודו באִבו, ולא ריכז ולא איחד, כי-אם פילג והפריד. ועוד ועוד מפעלים ונסיונות, שואפים אל על, חותרים אל המרחב, ואחריהם – מפח-נפש וכאב ובדידות…
רבים הכאיבוהו בחייו. אך את כל מכאוב כאב כפלים, מכל צער סבל שבעתים. גם אני גרמתי לו צער וכאב, ו“מזכיר עוון” אהיה לי הפעם. עוון? אין אני מודה בו. על-כל-פנים לא בעצם המעשה. לא לשם וידוי ובקשת-מחילה כותב אני דברי אלה. אין אני מחבב את אלה המבקשים מחילה לאחר מות הנעלב. הצטערתי תמיד ומצטער גם עכשיו על הכאב שגרמתי לו אז. והרבה פעמים דיברתי עם ש. בן-ציון בחייו על הענין הזה, ותמיד הודה, שבעצם הדבר לא ראה יחס בלתי-הוגן, והמעשה בזמנו, היה, מצדי, ישר ונחוץ.
כוונתי לעריכת “מולדת”. – דברי זכרון יהיו אלה, ואולי גם חומר לדברי ימיה של ספרות התחיה בארץ, או ל“סדר היצירה בא"י”, כפי שהדגיש בשעתו ש. בן-ציון עצמו במכתב שפרסם בעתונות, מכתב מלא לעג מר וכאב צורב. הדבר היה לפני עשרים ואחת שנה, בשנת תרע“א, כאשר ניגשה “אגודת המורים בא”י” להוציא ירחון לבני-הנעורים בשם “מולדת”, בהשתתפות החברה “קוהלת” ובסיועו של ועד מיוחד להוצאת הירחון, שחבריו היו: א. ברלין, ז.ד. לבונטין, מרדכי בן הלל הכהן, בצלאל יפה, מ. שינקין, מ. דיזנגוף, פ. אוירבך.
ש. בן-ציון ראה ב“מולדת” את מפעל חייו. את מיטב חלומותיו על חינוך הדור לספרות, לתרבות, לטעם טוב, ליצירה נאה ולמחשבה עמוקה, אמר לגשם בירחון ראשון זה לבני-הנעורים, “מולדת”, שהיה צריך להשרות על הקורא הצעיר גם את רוח המולדת העברית, “זו המאירה לנו מן העבר, זורחת מן העתיד וכשחר נראתה לנו גם בהוה – – – ותחמם-נא את הלבבות, ותשוה יופי ואור חדש על מולדתנו הרוחנית על הספרות”.
למן החוברת הראשונה התחילו רוגנים בין המורים והסופרים. היא לא “חיממה את הלבבות”. ה“מולדת” היתה נאה בחיצוניות ועשירה בתכנה, ואף-על-פי-כן נשבה איזו קרירות מעל דפיה. חדגוניות מכבידה בלשון ובסגנון, קושי מייגע בחומר, ולעתים שעמום במאמרים. יד “כבדה” נחה עליהם, יד העורך… ש. בן-ציון היה דוקא מקרב סופרים, וביחוד את הצעירים. היה לו “חוש ריח” לסופר, היה יודע לגלות כשרון, להיות מעורר ומניע לסופר המתחיל, מתוה דרך ליצירה. אך השתדלותו היתירה “לערוך” היתה נוטלת לעתים קרובות עצמיותו של הסופר, ומשהצמיח לו לזה ש. בן-ציון כנפים, נחפז הלה ופרש ופרח הימנו…
ה“מולדת” לא השביעה רצון. היא לא התפשטה בקהל. העסקנים, שעמדו בראש ההוצאה, דרשו שינויים במערכת. הציגו תנאים, שהעורך והסופר ש. בן-ציון לא יכול לעמוד בהם, וַעד ההוצאה הפסיק את הוצאת הירחון, ולא רצה לחדש השתתפותו, אלא אם כן יפסיק העורך הראשון את עבודתו. ועד “קוהלת” ומרכז המורים השתדלו בדבר המשכתו, ולא הצליחו. ירחון ה“מולדת” היה יקר לכולנו, וחרדנו לקיומו. ועד ההוצאה ו“קוהלת” דרשו חבר-מערכת, ומרכז המורים פנה אז אלי בבקשה נמרצת, כדי להציל את הירחון, להכנס אל חבר-המערכת ולהמשיך את קיום המפעל החדש. הסכמתי. חברי המערכת החדשה היו: מרדכי בן הלל הכהן, חבר בועד ההוצאה; המנוח אברהם לוּדויפול; אני.
את ש. בן-ציון, אשר כיבדתי תמיד, חיבבתי מאוד, והייתי ממקורביו ומן הראשונים שהזמין להשתתף אתו ב“מולדת”, וגם הציע לפני מדור מיוחד להתגדר בו. סרתי מיד אליו, ולא נתתי תשובה חיובית למרכז המורים, אלא אחרי שיחה ארוכה אתו, ולאחר שהבטיחני שאין לו כל טינא בלבו עלי, ושמפעל ה“מולדת” החביב עליו כנפשו, ראוי וכדאי לכך, שלא יפסק חלילה. חזרתי אליו יחד עם לודויפול, וכמה פעמים הפכנו והפכנו יחד אתו בשאלות העריכה, ולא הביע שום התנגדות. קיבלנו איפוא עלינו לטפל בעריכת הכרך השני של “מולדת”, עד שיבוא העורך בה' הידיעה, העורך המתאים והרצוי.
כל נטל העבודה במערכת נפל בעיקר עלי. תיק המערכת היה ריק. העורך הראשון לא מסר לידינו שום חומר. מרדכי בן הלל הכהן קיבל עליו לתת בכל חוברת את המאמרים “בחייהם ובחיינו”, על המאורעות אצל אומות העולם ואצלנו, מאורעות מדיניים ותרבותיים, ספרותיים ואמנותיים, לודויפול קיבל עליו את עניני הדפוס הסידור הטכני של החומר, סדר המאמרים, המשא-ומתן עם הסופרים. עלי היה להמציא את החומר הספרותי והמדעי, לקרוא ולערוך, לכתוב ולהגיה. החוברות שהוצאנו היו חיות, מענינות, לפי דעת המבקרים אז, והיתה לנו נחת-רוח לראות את הירחון מתקיים ומתחבב לאט-לאט על בני-הנעורים. ההודעה, מטעם ועד ההוצאה, על השינויים שנעשו במערכת, לא עוררו הד מיוחד. האחד, עד כמה שאני זוכר, שהגיב אז בעתונות על הדבר, היה י.ח.ברנר.
ברשימותיו “בחיינו ובעתונותנו” (“האחדות”, תרע"ב) קָבל ברנר על הנימוסים בעסקנות הציבורית ובספרות, על אשר “נדחף” מן ה“מולדת” “יוצרה ומחוללה”, ועל חברי המערכת “שֶמונו במקומו” – “כולם, אמנם, אנשים נכבדים, קרואי-מועד – בזה לית מאן דפליג. ובתור סופרים – – – האם לא תמוה הוא, שלידם נמסר המפתח ללבב בני-הנעורים שלנו, הואיל ומחברו של “בן-עמי” לא ידע להשתמש בו? – – – והם הם יעשו מה שביד זה לא עלה, לפי דעתם בשום אופן” – – –
אך ברנר עצמו, באותן הרשימות, מבקר בחריפות יוצאת מן הכלל את חוברות ה“מולדת”, בעריכתו של ש. בן-ציון:
“לפני זמן-מה יצאה, סוף-סוף, החוברת הכפולה (אב-אלול) של הירחון “מולדת”, שכארבע חברותיה הקודמות לה, העירה בודאי בלבות יחידי הקוראים בא”י רגשות שונים, הסותרים אלו את אלו, רגשות מנעימים ומכאיבים גם יחד. כי, אמנם, בעצם הדבר, החוברת הזאת, הכפולה והמאוחרה, לעת עתה האחרונה, היתה לא-טובה ולא-רעה מארבע החוברות הקודמות. שפה אחת וגוון אחד היו גם בתוכה ל“דברי הספרות הנאים והטובים” שלה, כמו למאמרי המדע המוסברים, המכוונים – – גוון של צורי-המכשול אשר בהרי-יהודה ביום סגריר, ושפה עקלקלית, שריח כור-הליטוש נודף הימנה, וההתכוונות היתירה שוללת ממנה כל טבעיות, כל פשטות – – – מעין איזו קרירות מיוחדה – ולא זו של האולימפוס על כל הנהדר והנשגב שבה, כי-אם מן הדומה לקרירות המחסנים הגדולים, שכל מיני סחורות זרות צבורים בהם – נשבה בין העלים הרבים של זו החוברת הכפולה" – –
וגם שיטת-העריכה של ש. בן-ציון נפגעת על-ידי ברנר, דרך-אגב, באותה רשימה.
מה שמצא ברנר המבקר בחוברות הראשונות של הירחון ובשיטת העורך הראשון, אותו מצאו גם רבים אחרים, והגידו פה אל פה את הליקויים. נוצרה אז בתל-אביב הקטנה, בת שלושה רחובות, אוירה מעיקה מסביב ל“מולדת” של ש. בן-ציון, שראה בכל הענין רק “אינטריגה”, רקמת מזימות נגדו ונגד מפעלו. ה“שינויים במערכת” העליבוהו עד עומק נפשו. הכאה היה גדול. הוא, הגאה, לא יכל לשאתו בשתיקה וגילה את מרירותו ברבים. ב“הפועל הצעיר”, י“ט טבת תרע”ב, גליון ז', פרסם מכתב ארוך אל המערכת, “לסדר היצירה בא”י“, שבו ראה חובה לעצמו, “ביחס לסופרים מעוזרי ה”מולדת” שנפגעו על-ידי ה“שינויים שנעשו במערכת” זו וביחס להסתדרות המורים בא“י, ששמם נקרא על ירחון זה, וכמו כן גם ביחס לקהל העברי בכלל – להעיר על ענין זה ולהודיע עליו דברים כהויתם”…
ומה המה?
“אינטריגה בזויה, שהתחילה גוברת וחותרת סביבי בסתר ובגלוי, כנהוג עם כל “אזרח נכבד” בא”י בכל שעת-הכושר שלא תבוא, – אינטריגה זו חתרה ונכנסה גם לתוך “ועד ההוצאה” של הירחון החדש “מולדת” מיד להוסדו. מובן, שהאינטריגה המציאה לה אמתלאות של פרינציפים וטובת הענין, – אבל באלו לא ניצחה. אך בזאת הצליחה – להפריע בעד התפתחות ה“מולדת” והתפשטותה בקהל"..
וגם חבר-העורכים החדש קיבל את “מנת-חלקו”:
“מילא, מרדכי בן הלל הכהן, לפחות טרח בדבר ופינה את מקומו בשבילו וישב עליו לכבדו מכבודו ולהיות יוצר ספרות לבני-הנעורים, וגם כאן יהיה בראש כי מסתמא מומחה הוא גם לאותו דבר. אבל חבריו אלה השנים שעמדו מחוץ, ואני מאמין בהם שהם לא טרחו כלל בדבר – היאך הם ראו שמקום זה מופנה וכשר בשבילם?…”
“אלה השנים שעמדו מחוץ, ולא טרחו כלל בדבר” – הכוונה לשני החברים האחרים במערכת, לודויפול ואנכי. ההערה האחרונה ועוד תוספת עקיצות עליה התמיהו אותנו. ש. בן-ציון הרי ידע היטב, שאנחנו, השנים, לא נכנסנו למערכת אלא בהסכמתו הגמורה, לאחר שנטלנו רשות ממנו, לאחר שמצא שטובת “מולדת” מחייבת אותנו לקבל את העבודה, ובלבד שלא יפסק הירחון. המנוח לודויפול, שהיה בימים ההם עוזר קבוע ב“הפועל הצעיר”, ומפרסם בו שבוע-שבוע את מאמריו “גויים וממלכות”, השיב עוד באותו גליון על מכתבו של ש. בן-ציון וגם על אילו רמזים בעתונות, כאילו כל ענין “מולדת” אינו אלא “ענין של משרות”… ו“מבלי להוָעץ עם חבריו” מחה נגד כל הזרמים הללו:
"שלושת האנשים, שקיבלו עליהם את עריכת הירחון “מולדת”, העמיסו על עצמם משא כבד. כל אחד מהם מכיר בהכרה ברורה וצלולה את כל כובד האחריות המוסרית שנטל עליו – מכל הצדדים.
חפצנו האחד היה, שהירחון “מולדת” לא יפסיק את קיומו. ורק למטרה זו לקחנו על עצמנו את עבודת עריכתו. הירחון היה נוטה למות; עכשיו הוא חי"…
ב“האור” היומי, כ“ו אתתמ”ג לחורבן, גליון פ', פנינו גם אנחנו ל“דעת הקהל”, וענינו על מכתבו של ש. בן-ציון, ב“מכתב אל המערכת”, בחתימת שנינו, של א. לודויפול ושלי, עד כמה היה ידוע לש. בן-ציון ש“הנהגתנו ביחס אליו היתה כשורת הדין”, ושרק המשך קיומה של “מולדת” הניע אותנו לכך; ו“לולא הבטחון המוחלט בסיועם התמידי והבלתי-פוסק של המורים בא”י, שה“מולדת” היא שלהם ובקשר האמיץ בינינו וביניהם – לא היינו מקבלים עלינו את המשא הכבד שהעמסנו על שכמנו".
ולא חסרה, כמובן, גם עקיצה, שהיה בה, אמנם, מן האמת ומן הכוונה הטהורה:
“ישנם אנשים, שהסיסמה שלהם בחיים היא: “אם אין אני כאן, מי כאן?” ישנם, להפך, אנשים, שהסיסמה שלהם בחיים היא: “אין אני בן-חורין להבטל ממנה”. אין חלקנו עם הראשונים. לא חשבנו, שעם יציאתו של הא' ש. בן-ציון מן המערכת של הירחון “מולדת”, צריך זה להיות נידון ביציאת-נשמה. לא חשבנו את עצמנו בני-חורין להבטל מן העבודה הזאת”.
מרדכי בן הלל הכהן, חבר ועד ההוצאה של “מולדת”, ש“פינה את המקום” בשבילו, לא ענה כלל על האשמה. הרי סוף-סוף היתה זו תמימות, מצד ש. בן-ציון, לחשוד, שמרדכי בן הלל הכהן “טרח בדבר”, משום קנאה, חלילה, באיצטלא של עורך. אף ה“אינטריגה הבזויה”, כביכול, מצד עסקני “מולדת”, היה בה יותר מן הדמיון הפיוטי של הסופר ומצער העלבון של העורך. הכרנו ומכירים אנו את העסקנים הללו, אלה אשר שבקו חיים לכל חי ואלה אשר אתנו כיום, יבדלו לחיים. לא ידענו מצדם איזה רגש של איבה והתנגדות לש. בן-ציון. הייתי, אמנם, רחוק מעניני ועד ההוצאה של “מולדת”. אפשר שהיו אילו חיכוכים אישיים בין חברים מן הועד הזה ובין ש. בן-ציון. מרדכי בן הלל הכהן, בספרו “עולמי”, בזכרונותיו על “מולדת”, אינו מוסר שום פרטים על ה“שינויים במערכת”. אך יודע אנכי ועֵד, כי לא חשב אף רגע להשאר “יושב” במערכת, ולא היתה כוונתו אלא להמשיך את קיומו של הירחון.
עכשיו, לאחר עשרים שנה, מהרהר אני בכל הענין הזה, שהיה בו הרבה רוגז וצער וכאב, אם היה בי עוון, שסייעתי לחברי בעריכת “מולדת”, וגרמתי מתוך כך צער רב לש. בן-ציון. מילאתי את חובתי. אלמלא הטלתי אז על עצמי את כל כובד העבודה מי יודע אם לא היתה נגזרת מיתה על “מולדת”. ושמחה גדולה שמחתי, יחד עם חברי במערכת, לבוא יעקב פיכמן לארץ ולעמדו בראש הירחון. ידענו, כי ילד חי מסרנו ובידים אמונות.
אך בזה לא תמה פרשת “מולדת”.
ב“הפועל הצעיר”, התרע“ג, גליון י”ב-י“ג, נדפסה פואימה גדולה מאת ש. בן-ציון, מעשה ב”בן-נשר שבוי“, מתהלך לו עם כל “הבהמה העוף והחי” שבתוך חצר “מוקפת גדר גבוהה מכל הגדרות”. ונדמה לו, לבן-הנשר, כי בתוך עמו ומולדתו הוא יושב”… האידיאל של מעוף נועז ב“חצר” היה זה של התרנגול, הפורש כנפיו, ו“מתנשא ועומד ברוּמה של גדר”… ויום אחד מרד בן-הנשר באלו, שהיו נוהגים לעשות לו את “התיקון בכנפיו”, וחבט בהם, והתרומם ועמד על הגג, ומן הגג אל המרחב, ומשם והלאה, מעלה, מעלה… “אל ההרים, אל ההרים ישא נפשו”…
כל הפואימה אינה אלא סַטירה שנונה על תל-אביב, זו ה“חצר” של הימים ההם עם סופריה ועם עסקניה. הרהוריו של בן-הנשר העומד על הגג, ו“אל מולדתו הוא נשקף”, אינם אלא הרהורים על “מולדת” הירחון, הרהורים “על כל אשר עשה בה ועל אשר נעשה לו בתוכה ועל העשוי בה עתה”…
ש. בן-ציון נשא את המכאוב בלבבו. הפצע לא הגליד. ארס העלבון עוד פעפע בקרבו. כנפיו כאילו גודעו. והוא רצה להתנשא על כל אשר מסביב לו, על כל הפעוט ומעיק ומחניק… יסורי “מולדת” הביאו יצירה נאה לעולם: “בן-הנשר”.
תנופה אחת עזה, וכוח-נשרים נעוֹר בבן-הנשר, ששון-עלומים ושכרון-תעופה. טיסה אחת, ואל שיא הרים יעלה, אל בין עבים יתנשא, אך בודד ונידח יטוס.
ב“תעופת משובה” יחצה את המרחבים. מ“כאב לב וחדוַת נעורים” גם יחד יזעק ויצהל". “מעל תועפות הרים בוערים באש-ורדים, מעל לחודי צוקים מופזים, מעל שאון ארז-בראשית והמון נחלי-איתן מפלי מים” – תרמוז לו, תקרא, תמשוך בת-נשרים צעירה, זהובת-תלתלים טבולת-נוֹגה, קלת-כנף. אחריה ינשא, יחתור בערפל, יחבוט שחקים, – וחמקה פתאום, ואיננה…
"השמש, נשר-האש, קרא לו – –
עופה, אך עדיו, נשרי, לא תגיע"…
ובן-הנשר “קופץ את אגפיו על בשרו, ראשו על חזהו יפול, ואת חרטומו על עיניו תוך נוצותיו יכסה” – –
ושוב ינשא אל על, גלמוד וגאה יטוש.
“הבודד במרומים!” – –
ליובלו של אהרן-אברהם קבק (תרפ“א – תרצ”א)
א
קראתי שוב “לבדה”.
שלושים שנות חיים, חיי המספר, חיי דורנו, דור התסיסה והתחיה בישראל, נגולו לפני. רומן ראשון זה של קבק, שכבר עבר עליו חצי יובל שנותיו של מחברו, נקרא עוד גם כיום בחשק, בענין, כבשנת נתינתו, בשנת 1905. עוד רטט העלומים מפרפר בין דפיו. עמו פרצו הנעורים אל סיפורינו. לא נעורים כלואים בין כתלי בית-המדרש, נמקים בגוילים בלים, לא יבבה חנוקה על חיים לא-חיים, כי-אם נעורים ממש, רעננים, עֵרים, מלאי גיל, אהבה, מרץ, מרד, ששון-קרב, תאות-קרבן. כפעמוני-אביב רנים צלצל פתאום צחוק ילָדות פורחות, בהירות, שחומות, ורודות, זהובות, השתפך פטפוט גמנסיסטיות, ריק, שטחי, אך עליז, חי, טבעי. מימי-נחל זכים, קרים, התנפצו תחת יד נערה זכת-בשר, טובלת בזהרורי חמה, ונוגה נוטף מבין אצבעותיה הקורנות על זיו בתוליה ועל זעזועי המים… בפעם הראשונה, בסיפור עברי, השתרעה צעירה עבריה בצל קמה גבוהה, בדממת צהרי קיץ, שקועה בקריאת בתנ"ך, בשירת דבורה, ועל ידה משתעשע ומפזז כלבה החביב, וצד זבובים עם קוי שמש… קולות אחרים, צירופים חדשים. דומה, היהודי הוא ככל האדם. אין דבר חוצץ בינו ובין העולם.
ואף-על-פי-כן… רוחו הנכאה של פייארברג, נשמתו הדוויה של ברדיצ’בסקי, הן המרחפות גם על רומן נעורים זה. מתלבטים גבוריו, הגימנסיסטים, הסטודנטים, האינטליגנטים, עם כל חדוות חייהם וחום עלומיהם, בין עבר להווה, הווה ועתיד, בין היהדות ובין העולם, בינם לבין עצמם “לאן?” – שואל הדור. תהום מפרידה בין אבות לבנים, בין אבות בורגנים לבנים סוציאליסטים, בין אדוקים ובין כופרים, ואפילו בין זקנים שומרי-מסורת וצעירים נאמני-יהדות. ההכרה הלאומית מתעוררת. יהדות חדשה קמה, גאה, חפשית, מורדת. מלחמה לגבורת הרומן, לשרה בת-הכפר הרכה, עם סביבתה החדשה, עם הכרך, עם הגמנסיה הזרה, עם חברותיה המתנכרות, עם העולם, עם החיים. נלחמת היא על שמה היהודי, על שם אביה, על מאכלות כשרים, על שמירת שבת, על תשעה באב, על קדוש לבנה. נלחמת היא עם נפשה, עם אהבתה, עם חלום-חייה הראשון, עם כל אשר ספגה מן העולם הזר, מן האידיאלים החדשים. מתכנסת לתוך עצמה, שבה אל מקורה, מידבקת בעמה, חוקרת עברו וחותרת אל עתידו. התמכרות גמורה לאידיאלי הלאום, עבודה קדחתנית, עקשנית, מסירות בלתי-פוסקת, חינוך העם, הכשרת הלבבות, מהפכה בסביבה האדישה. כוחות חדשים נמשכים לעבודה, מתפתחת תנועה, מזדעזע העם. ועל הכל מנצחת שרה. חברותיה נספחות אף הן לתנועה, והיא את בחיר לבה מצאה. את הנאמן לאידיאלים, את המורה, המדריך, המשפיע. ולסוף – לאוּת, אכזבה, עצבון. נשארת היא יחידה במערכה. חברותיה עוזבות אותה אחת-אחת. זו נשאת לאיש ונעשית עקרת-בית, זו גולה למקום אחר ועובדת לאלילי-נכר, והאחד, השריד הנאמן, אף הוא נתפס לאידיאלים אחרים, צרו לו פתאום תחומי אומתו, ושאף למרחב, לתיקון עולם… גאה, פצועה, יחידה, נשארה שרה נאמנה עם עצמה, אך לבדה, לבדה…
גיבורת “לבדה”, היהודיה החדשה, נשארה בודדה גם במחנה שלה. רחוקה מאבותיה בני הדור הישן, שלא הבינו לרוחה השואף לחדש, ורחוקה גם מן הדור החדש, שבתוכו חיתה, כי דבקה בישן. תהום זו שבין הדור הישן, השקוע כולו בעבר וכבול במסורה, ובין הדור החדש, המתפרץ אל חיים חדשים, היתה עילה ראשונה לעבודתו הספרותית של קבק. זה היה הנושא למאמריו הראשונים, שנדפסו ב“הצפירה”, בשנת תר“ס, **”ממכתבי הדור החדש אל אביהם זקנם“**. ואחרי-כן בשורת פיליטונים, **”מן המחנה"**, בעתון “המליץ”, על כל המתרקם ביהדות הדור החדש ועל הניגודים שבינה והין יהדות העבר.
הרומן “לבדה” הוא ההד לפרפוריה הראשונים של תנועת התחיה, ספר זכרון לתקופת-חיים, שהיא חתומה בנפשנו, מובלעת בדמינו. דמויות חיות עולות מבין הדפים. נדמה שגבורי הרומן וגיבורותיו כבר מהלכים כאן על פני האדמה הזאת, אדמת ישראל. ואולי גם כאן הם בודדים, איש-איש עם חלומו, איש-איש עם נפשו…
ב
התהום שבין האבות והבנים עמוקה עוד יותר ברומן השני של קבק: “דניאל שפרנוב”. הימים ימי המהפכה הראשונה ברוסיה, ימי האכספרופריאציות, השביתות, הפרעות, ההגנה העצמית, הסוציאל-דמוקרטיה, ה“בונד”, הציונות, המפלגות והמריבות, ימי הויכוחים הנצחיים.
“איני יודעת כיצד אבאר לכם, – טוענת ניקה, פַסלת צעירה, המשתוקקת לחיים ולאמנות – חיי עמנו, מבינים אתם, חיי עמנו אינם אלא… ויכוח! ויכוח שאינו פוסק”…
אך דניאל שפרנוב, זה היהודי “העצוב והגאה”, הנושא בלבו את גאותו ואת תוגתו, הוא ידע שהיא עצמה ה“דרמה”, היא בת הגביר רבינוביץ, הנמנה אפילו בין הציונים שבעיר, ומעמה אינה יודעת כלום. היא, האמנית היהודיה, בוחרת סמל לפסלה “יחף” רוסי… ניקה נמשכת לניקו, זה הגוי מן “החברים” הסוציאל-דמוקרטים של אחיה. מרגישה היא בו את המוצק, את האחיזה בקרקע, את השרשיות, את זה שיש לו בית-מולדת, בית-אבות. ומה יש לה? לא כלום, לא כלום. רק ריבות בבית. רק ויכוחים בלי סוף. אביה טרוד תמיד, בהול על חייו, על ממונו, ככל ה“בורז’ואזיה הקטנה” היהודית, שפחד הפרעות בעיניה ואימת הבנים המורדים עליה. אחיה האחד, מראשי ה“בריונים” בעיר מורד במלכות, והשני, נטול-רצון, רפה-ידים ונכה-רוח, עייף מחייו, מעמסה על עצמו, הולך לאבדון, לשמד…
ואיך יתיחס אל “בעלי-הבתים” הללו, שגידלו בנים כאלה, שאבדה מהם כל הכרת-ערך עצמית, כל גאוה לאומית? אינם כדאים הללו לירושת אבותיהם, אותם “היהודים הגאים והיפים, שנשאו על כתפיהם את יהדותם בגאוה, באהבה רבה ובסבלנות נפלאה”. ובני “המעמד הבינוני” שלנו ניתקו בידיהם את כל החוטים והקשרים שבינם ובין בניהם. לא מסורות לאומיות, לא שפה לאומית, לא רגש-כבוד הביאו לבנים. ומה תימה, אם אלה הולכים מעמהם אחד-אחד? “לא, אין אתם יהודים!… – צועק אליהם בבוז שפרנוב, באחת מאספות ההגנה העצמית – אין אתם יהודים!.. רק מרפיון-לב אין אתם מוסרים לשמד את בניכם בידיכם! פחדנים נבזים אתם!.. בניכם מונעים את עצמם מהגן עליכם, ה”אכספלואטטורים“, מפני הפורעים, ואני אומר לכם, שהפורעים היותר גדולים ביהדות הנכם אתם, אתם ריקי-הלב ומחוסרי-האמונה. אתם, בני “המעמד הבינוני” שלנו, קברָני היהדות אתם!” – – –
נדמה לי, שבשום מקום עוד לא הובעה כל הזועה שבפוגרום, כמו בדברי שפרנוב אל זליגמן, העתונאי המגוהץ: “אני מתעצב מאוד על שלא היה פוגרום! – הפוגרום הוא אסון גדול. אמת! אבל הפחד מפני פוגרומים שלא היו ולא נבראו – זה יותר מאסון, זה עלבון נורא! ישוה נא בנפשו: הרימו אגרוף על איש, מיהר זה והתכווץ, הצטמצם מתחלחל מפחד, והאגרוף לא ירד… ישוה נא זה בנפשו! וכאן – **אומה שלמה, או-מ-ה ש-ל-מ-ה!”** – – –
מה פלא, אם גאונו של שפרנוב נשבר? כל ימיו נשא את נפשו אל יהודים יפים ב“גאונם וביגונם”, והנה הם מהלכים להם “עלובי עולם”. איזה מעגל-קסמים מסביב ליהודים אלה. נמצא אתה מחוץ למעגל, “הרי אתה רואה נסיכים לבני-פנים, עם אש התוגה השחורה בעיניהם ומשטמת-נצח וגאות-צור כאות-קין על מצחם”… רק נמשכת למעגל פנימה, והנסיכים נמוגים פתאום, ולפניך – “אומה שדופת-לב, לקוית-הרגשה, אומה כפופה, כפופה, כפופה”… ואין מוצא ממעגל הקסמים. רוצה אתה לצעוק, לקלל, לירוק. אך את מי, בפני מי? “הפרצוף, שתשליך עליו רוקך, היכן הוא? היכן הוא פרצוף האומה, שיאדם מבושה?”…
ושפרנוב אינו יודע איך יגן על עצו בפני “מעגל-הקסמים”. אין בו עוד כוח “לסבול ולאהוב”. נזכר פתאום באקדח-כסף קטן, שמסרה לו פעם חברה בהגנה, יהודיה מסכנה וסובלת כמוהו, ואמרה לו בשעת מעשה: “זאת היא ההגנה העצמית היותר טובה”…
באותו מעגל-קסמים מתפתלת גם שרה, אותה שרה מן “לבדה”, אשתו של שפרנוב. עייפה היא מסערת חייה, מעבודתה הציבורית, מאכזבות אהבתה, מטרדת המטבח, מן הטיפול בילד, מקרירות בעלה, מעצבותו, משתיקתו, מבדידותה, בתוך כתלי דירתה. ימים, לילות, לבדה, עם תינוקה, עם דפיקות לבה, עם צערה המעיק, עם פירורי-חלום על חיי-נשואים למופת, על “עבודה משותפת” עם ידיד חייה, על הליכה יחד אתו שכם אחד “אל האידיאל”. עכשיו ה“אידיאל” הוא, שלא ימצאוה הפורעים יחידה בביתה, שלא ירטשו את בנימין שלה בעריסתו, שלא יתקעו מסמרים במוח תינוקה… מנוחה, מנוחה היא רוצה, מעט שמחה, “לנוח קצת על שמחתה בבנה”. אולי צדק שפרנוב: אמיצה היתה, בעלת מרץ, בעלת אופי, ועכשיו היא עייפה כמו האחרים, יהודיה פשוטה וחלשה, ככל היהודיות… סובלת שרה, סובל שפרנוב, סובלים כל אלה שמסביב, כולם מתפתלים באותו מעגל-קסמים, או כל אחד במעגל שלו. הכל עייפים, הכל נכספים למנוחה. מנוחה, בשעה שהחיים מלחמה? מנוחה, בשעה שעליך לעמוד בשורות-המגן? מנוחה, בשעה שאומה כולה טובלת להנאתה בתוך הרוק?…
עגומה האגדה על בן-המלך המכושף, אשר שכח את אביו ואמו ואת ארמון המלכות, והתרגל לחיי עוני ובוז, לישון על הקרקע, ללבוש קרעים, לאכול לחם-ניקודים, ללקק עפר רגלי המכשף. רצה הלז לעורר בו צער-נסיכים, יגון-מלכים, וכל העינויים וכל הבזיונות לא הועילו. לא זכר בן-המלך כי בן-מלך הוא. עמד המכשף ופרש פתאום לעינו את הפורפוריה שלו. נרתע בן-המלך, פרצה געיה מפיו, ובעיניו הוּצת זעם-מלכים…
ג
רק קָצֶהָ של הפורפוריה שלנו זעזעה אַיָלה כרמלית לפני הפַסל זינר, ברומן “נצחון”, ונזדעזע בו האמן-המלך, המנצח, המנצח את עצמו. נערה שחרחורת, כמעט פרימיטיבית, חסרת-נימוסים, נעדרת-תרבות, התפתחות אסתטית, אך פשוטה, ישרת-קומה, גלוית-עין, נתגלגלה מפלשתינה לברלין, והיא חוללה את הפלא. ריח ים וריח אדמה הביאה אתה אילה כרמלית. כולה גופה, שמה העברי, העברית שבפיה, עמידתה הגאה, דיבורה החפשי, תשובותיה המהירות, הערותיהם הפשוטות, פשוטות עד כדי חוצפה, אך ברורות, שנונות, חותכות כאיזמל, הטילו סערה בחבורת האמנים שמסביב לזינר. כהתגלות חדשה היתה לכולם. “יהודיה, יהודיה מארץ-ישראל הנני!” פשוט וברור. למה כל הפזמונות של המבקר בכרך על הגניוס האוניברסלי, על טשטוש הגבולות, גבולות עמים, גזע ודם, לפני האמן? למה כל הכרכורים הללו? כמה נבער כל זה וריק. גם לאמן נחוצה “תעודת-לידה” – מלגלגת כרמלית. תעודת-הלידה שלה כשרה… האחרים מתפתלים במעגל-הקסמים. מעמידים פנים כאזרחי-העולם, והעולם שואל למולדתם. כרמלית מספרת על חיים חדשים, חיי יצירה, חיי עמל, מסירות וקרבן. נצנוצי-זיו מארגמן הפורפוריה העתיקה אשר לישראל ניתזים מעיניה, קורנים מדבריה, דופקים על לבות הנסיכים המכושפים ממשפחת ראט המתבוללת, על לבה של בת-המלכים השבויה ניקה, ידידתו הצעירה של דניאל שפרנוב. עדיין היא מתלבטת בתוך מעגל-הקסמים שלה עם ניקולי הגוי, בעלה, ועם ילדיה, ועם חלומות-האמן שבה. כרמלית הביאה לה דרישת-שלום משרה שפרנוב, מורה במושבה בארץ-ישראל, ומבנה הצעיר, בנימין, שומר בגליל. כל זה חדש ועתיק, משונה, מוזר, ואף-על-פי-כן פשוט, בהיר, ברור. זינר הפסל, יוצר הדמויות העממיות של אגדות גרמניה, קרימהילד, ולוֹרליי, עמד פתאום על הפגימה שביצירותיו. כל הימים התריע בכרך באזניו על הנצחון הגדול, והוא הרגיש שחסר משהו ביצירותיו אלה, שהכל מתפעלים מהן, משהו בלתי-נתפס לו לעצמו, פגם המענה את נפשו, ואינו יודע מהו. כרמלית גילתה את הפגימה היסודית. “הוא חסר כאן, אדוני זינר, הוא עצמו!”… כך, כך, הוא עצמו שם, בפסלים ההם, החבויים בסטודיה שלו, בקרן זוית, “סוגיא חמורה”, “נרות השבת”, בהם צרורה נשמתו, בזקן ובזקנה, שמהם נמשך אליו השפע, שממקורם כוח יצירתו. הנה “תעודת הלידה” שלו.. האמן-המלך הכיר את עצמו. יום אחד ירד פטישו על השיש הלבן של קרימהילד ולורליי. הזיו הזר נופץ לרסיסים. נופץ מעגל-הקסמים… הפסל נטל את “הזקנים” שלו, ויצא אחרי כרמלית, אל ארץ-ישראל. האמן ניצח את עצמו. המלך-האמן יצא לדרך החופש והנצחון…
את הפורפוריה של מלכות ישראל נפנף לפני עמו גם שלמה מולכו בשעתו. הטרילוגיה של קבק, “האהבה”, ה“אמונה”, “הקרבן”, מגוללת את פרשת העינויים של קדוש מופלא זה. נזיר החיים, דון פירס מליסבונה, שפרפר כל ימיו במעגל-הקסמים שלו, ששאף לחרות מעצמו, שרצה לנער מעליו את כל “הקליפות”, למצוא את נפשו שלו, למצוא אלהים חיים. חניך הנזירים, חניך השתיקה והצלב, חניך המערה והאימה, המסתורין והיסורין, סוד אבות וחָבלי משיח, נקלע בין עכוּ"מיות ויהודיות, מטולטל בין רומא וירושלים, נשמה בין גופים בליסבונה וגוף בין נשמות בצפת, נכסף אל עצמו ובורח מפני עצמו, מראה חזון-מלכות לעמו וקצר-יד מהושיע. קורא לפדות ויושב בכלא, נשרף יום-יום בלהב נשמתו ומעלה גופו על המוקד. דמות מלכותית, גלומה בפורפוריה המשיחית, עולה משלושת הספרים “שלמה מולכו”, דמות המעונה הגדול ונזר הקוצים לראשו, “נזר הקוצים אשר לישראל”…
ביד אמן גולל קבק ברומן זה יריעה רחבה של חיים מסובכים, נפתולי תקופה ונפתולי אדם, מן הימים שבהם התמוטט העולם הישן ובצבץ מן החרבות העולם החדש, הימים שבהם גילה לעצמו בחרדה, וַסקו די-לוּפץ, ידידו של פירס-מולכו, כי “אין עוד ארץ, אין כבר מרכז העולם”… הנימוסים והתככים בחצר המלכות בליסבונה ובין כהני ישוּ חסידי האינקביזיציה, האהבה והיסורים של ג’וליה הנסיכה-הנזירה, חיי האנוסים, הדמות הקדושה של הזקן פרדיננד – “פרץ נע-ונד”, ביתו של דון הנריקץ, טיפוסו של דוּארטוֹ די-פאַס, השואף לשררה בפורטוגל ומבקר בסתר את דוד הראובני, שמא חבויה באמת אצלו הפורפוריה של מלכות ישראל… צפת של המקובלים, של ר' יוסף קארו, שלמה אַלקבץ, המשורר ישראל נג’ארה, צפת של “שבת מלכתא”, צפת הלבנה, הזרועה בהרים, הנופלת לפעמים “מאיגרא רמא לבירא עמיקתא”… נשמות ערטילאיות ולבושים גשמיים, קדושים מפרפרים ביסורי חטא, עובדים צנועים וצדיקים נסתרים, נשים אומללות ואברכים מטורפים, “דיבוק” וסגולות. תפילה ואמונה, אהבה ותשוקה, חולין וקדושה. מראות-נוף ותמונות-הוד: צפת והריה, השחר על ראש העצמון, הגליל המתגלה, תפילתו של ר' ישראל נג’ארה, קבלת-שבת, החיים בטחנה, מותו של דון הנריקץ. ואחרי-כן – רוּסהיים עם יהודיה. אוירה של רדיפות, גזירות ו“שתדלנות”, ר' יוסף איש-רוסהיים, “מושל היהודים”, שבתי האילם, שהורד מעל התליה, וצוארו נטוי תמיד, מוכן לחבל… יקותיאל פרנקפורטר הפרוש, המסור ללילית… פרידלין, בתו של ר' יוסף, בעלת-הגאוה, הכוח העצור, המרץ ההולך לבטלה, הארוסה לחתנה, ולבה בל עמו, שנטמאה במגעו המזוהם של יקותיאל המטורף, אכולת כוסף ויגון, יסורי געגועים ואהבה. דבורה הצעירה, המוטלת במיטתה, נכת-רגלים, חזקה באהבתה ובאמונתה, קמה ממיטת-הדוי ונושאת בקדושה את דגל-הגאולה, דגלו של מולכו. היהודים הפשוטים, העמלים האומללים, שעזבו עסקיהם וטרדות ביתם, ומוכנים ללכת לארץ-ישראל. ילדי רוסהיים, שכבר יצאו לדרך… תמונות טרגיות, נוגעות עד הנפש, רווּיות צער הגלות, כאב המשיח ויגון האדם.
ד
קבק רואה את שלושת הרומנים שלו, “לבדה”, “דניאל שפרנוב”, “נצחון” כחזון הגאולה, “טרילוגיה” המקיפה את ימי הדור האחרון, שהתחיל בימי עלומיו של המספר ומסתיים עכשיו עם יובל-החמישים שלו. הרומן “לבדה” הוא “מזמור שיר יום הגאולה”, שחר התנועה לפדות ולתחיה, תקופת האידיאליות הרומנטית הציונית, הפרפורים הראשונים של נוער משתוקק לחיים עצמיים, לאומיים, חיי חירות וכבוד. “דניאל שפרנוב” – ספר ההתלבטות, האכזבה, היאוש, המרידה, ההתאבקות עם הקפאון שמסביב, עם רפיון-הידים ונמיכת-הרוח. “נצחון” – תקופת ארץ-ישראל המתפשטת בכל הארצות, התגברות התנועה הציונית, התעוררותה בין חוגי הנוער האינטלגנטי במערב-אירופה, נצחונה של האידיאה על החומר, של החיים והתנועה על הקפאון והאינרטיות, נצחונו של אידיאל אנושי ולאומי. “העם ניצח את עצמו”…
איני יודע אם השם “טרילוגיה” הולם את שלושת הרומנים הללו. אמנם, כמה מן הנפשות אשר ב“לבדה” חוזרות ומופיעות ב“דניאל שפרנוב”, ואחר כך ב“נצחון”. אך ספק הוא, אם יש הכרח בהמשך זה. ניקה ב“נצחון” יכולה להיות גם אחרת, לאו דוקא זו מ“דניאל שפרנוב”, אין הקשר שבין הגבורים החוזרים ברומנים, קשר של התפתחות מוכרחת. אפשר לשנות את שמותם, להשמיט הדי הזכרונות המקשרים אותם אל העבר, ושום דבר לא ישתנה. אנחנו נבין את הנפשות כמו שהן, גם בשמות אחרים, מכיון שסבך הסיפור, הסביבה והעלילה נתחלפו, ונושאים בהכרח חותם זמנם ומקומם. אין זה משנה את פרצופם הכללי של הרומנים. הם באמת הדה של התקופה, מקיפים חייו של הדור, דור ראשון זה לגאולה, ומי יודע אם אחרון לשעבוד… קבק חותם בסיפוריו אלה את תמונת הדור על לבטיו, חולשותיו ותקוותיו, כשלונותיו ונצחונותיו, יסורי היחיד ויסורי העם.
בן-הדור הוא גם ב“שלמה מולכו”. לא מקרה הוא, שבעת-ובעונה אחת עם רומן זה הופיעו גם בלשונות אחרות, כאילו נדברו הסופרים יחד, סיפורים, דרמות, מאמרים, שירים על אותו נושא, וביחוד הרומן “דוד הראובני” למכס ברוד והדרמה “היהודי של האפיפיור” (שלמה מולכו) לאדמונד פלג. קבק אמן לקלוט רשמים ולצרפם יחד. כל סביבה, שבה חי, נתרשם, נתנה לו חומר לרומן או לסיפור חדש. רוסיה – את “לבדה”, “מעל המגדל”, “דניאל שפרנוב”, קבוצת סיפוריו, ה“מעפיל” והנותרים; קושטא – את “נאַנו”; ברלין, הסביבה האירופית, את “נצחון”; ג’יניבה, שבשוייץ, את “אהבה”. מחיי ארץ-ישראל עוד לא יצר את הרומן שלהם. ארץ-ישראל נתנה את הטרילוגיה “שלמה מולכו”. האם לא הספיק המספר, מהיר ההתרשמות, לקלוט בתוך נפשו את פרפורי היצירה הרוטטת לעיניו? קבק אוהב את הנשימה העמוקה, את היריעה הרחבה. אולי, כאן, על-יד מקורות הגאולה, רצה לחשוף את מסתרי החזון הגדול של הפדות, והפליג למרחקי הימים, בראשית התנועות המשיחיות, שטיפחו את חזון הדורות בעם. בכל רומן היסטורי טמון מוקש למחברו. “שלמה מולכו” היה אבן-בוחן לקבק. אולי רצה לנסות את כוחו? קבק יצא בשלום מן המוקש. תקופה שלמה הצליח ליצור מחדש, רקמת מעשים ואישים וחיים, שהכל בה מסכת אחת, אחוזה, מלוכדת, מאוחדת. רומן זה הוא בודאי “נצחון” למחבר.
קבק עומד לסיים רומן חדש מחיי הארץ, “מוריה וגולגולתה”. בשם עצמו יש מריחו של “שלמה מולכו”… מחכים אנו ליצירתו החדשה. נקוה, שהיא תשלים את נצחונו.
יש אשר מכל שפע הברכה אשר יעניק לנו משורר, ישאר בנשמתנו רק נטף אחד, שחדר בשעתו לנבכי הויתנו, ועלה משם תמיד, והזהיר לפנינו כמרגלית טובה בכתרו של המשורר. יש אשר ממאות השירים אשר למשורר גדול, ירננו בנפשנו רק קטעי שיר, ולפעמים אך חרוזים אחדים, צלילים בודדים, והיו לנו, בהגותנו במשורר, כשיר-היחוד שלו, כהד כל שירתו, כניב לבבו. משירתו האדירה של ביאליק, הידועה לי כולה, כולה, הומים בלבבי תמיד, ברגע ראשון של יחוד עם המשורר, רק שני פסוקים: “הכניסיני תחת כנפך…” “צנח לו זלזל על גדר וינום…” בהגותי בשמעונוביץ, ולמרות הכירי את כל שיריו, מזמרים ראשונה לפני תמיד שני חרוזיו:
הִנּוֹ תוֹעֶה בֵּין הַצוּרִים, הִנוֹ נִתְקָל בָּמוֹ.
הוּא הָאַחֲרוֹן. קִמְטֵי מִצְחוֹ סוֹד הַמָּוֶת שׁוֹמְרִים…
האם יש בזה רק רושם ראשון? השיר “אחרון”, שראה אור ב“המעורר” של ברנר, היה הראשון, שבו נתגלה לי שמעונוביץ במלוא קומתו. שיריו הבודדים, שהיו נדפסים עד אז בעתונים ובמאספים, לא נגעו בי. עם השיר “אחרון” נפתח לבבי לקראת המשורר. מאז אני כולי קשב לשירתו. מאז אני מלווה אותו באהבה ובהערצה על דרכו, דרך-המכאובים של ספרותנו, כי לא על שושנים יתהלך משורר עברי זה עשרים וחמש שנה…
ימים רבים הייתי מטעים לעצמי, ברגעי בדידות, את הבתים העגומים, המַשרים רוח כהה ומערפלים את מבט העינים בצעיף דק, מרטט, דומע, וממלאים יגון-יתמות את הלב. עם ערב, עת “אור וצללים יתעו” בין סלעי עיבל וגריזים, יתעה האחרון לשומרונים, וגזרת הכליה בעיניו. האחרון הנהו לשלשלת-דורות ארוכה. עמו ימוּת דורו. עמו ימות כל זכר למסורת-קדומים. עמו תמות כל שארית לדורות רבים של חיים ויסורים, תקוות ואכזבות, של קרב ואהבה.
וְלֹא יִגְנֹב עוֹד הֵד הָרִים צְלִילֵי שִׁירַת שֹׁמְרוֹן,
וְלֹא יֵדַע אִישׁ לְעוֹלָם, אֵיךְ שֹׁמְרוֹנִי שׂוֹחֵק,
וְלֹא יֵדַע אִישׁ לְעוֹלָם, אֵיךְ שֹׁמְרוֹנִי אוֹהֵב,
אֵיךְ שֹׁמְרוֹנִי מוֹרֵט חַרְבּוֹ, אֵיךְ שֹׁמְרוֹנִי בּוֹכֶה…
שמעונוביץ היה היחיד בשירתנו, ועודנו היחיד, שחדר לצער העמוק של שבט-אחים ההולך וכלה לעינינו. אין זה רק צער על ענף הנגדע מגזע המשפחה. צער-עולם הוא על חיים ההולכים ונמקים, על סבל אדם אשר ישָכח, עמל דורות אשר ימָחה יום אחד, משמרת אבות ובנים אשר תחדל פתאום ולא יזכרנה איש לעולם. “כתב הקדומים נדעך…”
השיר “אחרון” הוא כבן-לואי לכל שירתו של שמעונוביץ. אותה העגמה אשר בו, אותה הדממה ואותם הדמדומים, אותה הרגשת הבדידות ועצבות העולם, אותו יגון השקיעה וצער הגסיסה שקועים ברוב שיריו. ויחד עם זה נחתמה בו, לראשונה, הברית בין המשורר ובין הארץ. כאן מתגלים לפני שמעונוביץ, לראשונה, מראות הארץ, מראות דמיונו אמנם בנכר, אך כנים ונאמנים, כי חתומים הם בחותם האמן. לא ב“שירי לאום” שדופים, לא ב“השתפכות נפש” באנאלית של חיבה סתמית לציון בא אלינו המשורר, כי אם חדר מיד לפרובלימה אנושית ולאומית כאחת, לאחת השאלות הכואבות מאוד, ויחד אתה הוא חי את הארץ ורואה את מראותיה, את דמדומי שמשה ואת קדרות הריה, מקשיב לצריחת נשר ולשירת עֵנב. “על חלמיש תשב נערה ובעיניה יגון”, על דלת בית-חמר ערירי. “עז רעבה תגעה מרה”, ובהרים יגוע “האחרון”, השומר האחרון לנחלת קדומים…
“עצב טמיר לן בדמי נשמתו” של המשורר. מן השיר הראשון ועד האחרון, בכרך שיריו, מלפפת אותנו תוגה חרישית, מתוקה ומכאיבה גם יחד, תוגת בין-השמשות היורדת עלינו פתאום, וריסי עינינו עוד תלויים בזהרורים אחרונים נמוגים, ונפשנו כבר שבוית עלטה ודממה. כבר בלָעָנו החדלון… שמעונוביץ איננו מן העליזים. צהלת שובבים לא הרנינה את ילדותו. עודנו נער, וכבר הוא יודע: “שָוא הסאון ונצחי הוא רק דמי המות…” בן חמש-עשרה – שש-עשרה הוא כבר בוכה “על אבדן התקוות, על אבדן הנעורים…” יאוש נעורים זה מתמיה. דומה שאין כאן אלא השפעה ספרותית, הד צליליה של התוגה הלרמוֹנטוֹבית בשירה הרוסית. אך ההרגשה של בדידות וצער העולם הולכת ומתגברת בשיריו. היא נעשית עצמותו של המשורר. יגון השקיעה בעיניו. “אני בן הצללים, ושירי – שיר שקיעה…” אם יצפה לאופל ואם יתפלל לשחר, יתאבל עם העולם כולו. “עם פצעי העולם אז כואבים פצעי ורועפים דמעי…” הרגשת ההויה חיה ועֵרה בקרבו. עם שקיעת החמה מתעורר מכאוב אהבה בלבבו, אהבה אל כל היקום. מיתרים נעלמים נמתחים מנפשו אל כל כנפות ארץ. “התבל היא כולה, אדמה ושחקים, אֵם אחת אוהבת, וגבול אין לאהבה”. עם התעורר האביב מתעוררים בו כל “פצעי עלומיו”, והוא נכסף אז לחבק זרועות עולם, והוא כולו “נסער מחשק תעלומות” להתמזג עם “כל אדמת אלוה”, להיות רגב מרגביה, לַהֲניבה בלשדו ולהריק אליה את כל אִשו. אך – “הנה הוא גם פה העצב הגדול!..” תוסס בו צערו של עולם, מן הצער הבוער בעיני הקוף, שהצועני מרקידו, ועד צערו של החרגול ההומה גלמוד “בין דשאי ערוגות עזובות”, היודע וחש את קצו הקרב, “כי אין עוד תקנה עולמית…” ואם יתוּר לו המשורר “מנוס בין ארבעה כתלים”, ואם יתע בערבות “ישימון”, או יטולטל “מים לים” וירחיק “נדודים”, יינק תמיד מנשמת העולם, "מעין כל הנשמות, יינק ממנה את מכאובה ויתפלל לתיקונה:
וְלֹא עַל נֶפֶשׁ-בֵּיתוֹ, נֶפֶשׁ-אִמוֹ,
וְאַף גַּם לֹא עַל נֶפֶשׁ עָם וָעָם –
עַל מַדְוֵה נִשְׁמַת-תֵבֵל יֵבְךְּ נְאוּמוֹ
וּבְעַד תִּקוּנָהּ יִיצַק לַחַשׁ חָם…
שירת שמעונוביץ היא אנושית, עולמית. הליריקה הנוגה שלו טווּיה מנימי נפשו, אך נמתחות אלו ממטוה ההויה. תפיסתו ריאלית, ובן-רגע היא נהפכת רומאנטית, ספוגת געגועים טמירים וערפלי יגון. “חרק מַשוֹר ונדם…” ועם המשור שנדם פתאום, עם נפול הערב, נשתתק העולם כולו. נמחקו הגבולין. אפס קודר מסביב, ובקרבו שם אָרבו…" הנה “הקיץ הגוסס”. מתוך שלוה של עבודה ומתוך הנאה של מילוי-חובה, מוטל הקיץ אין-אונים, כבעל-בית הגון הגווע במנוחת הנפש, מתוך הרגשה שהבטיח פרנסת בני-ביתו לפני מותו. ציור מוחשי, כאילו לקוח מן המציאות הפשוטה. והנה הקיץ. אך צפורת-כרמים ענוגה, הנופלת מתה בעצם מחול הזוהר והאהבה – והמשורר ישיר חרש לקיץ אשר מת, “בעצם הדרו, שותק, עייף מנגוהות ורננים”, והוא יקריב לו “קרבן תוגה…” בבת-אחת נמצא המשורר עם החיים ומעבר לחיים. הממש נעשה דמיון, והדמיון ממש. נפשו אחוזה בחוטי ההויה, אך אורגת היא אותם מחדש והיו לרקמת חלום ומציאות גם יחד:
וּמֵעֵבֶר לַחַיִּים וּ שְׁאוֹנָם
חָבוּי, נִבְדָּל בֵּפְסָגוֹת וּתְהוֹמוֹת,
אֲנִי קוֹלֵט אֶת שִׁיר הַהֳוָיָה
צָרוּף, זָקוּק בֱּכוּר הַחֲלוֹמוֹת.
ומכאן שניות, סתירות וניגודים בנפשו של המשורר. מכאן הרגשה של תלישות וגֵרוּת בעולם. בעצב ופחד חוקרת אותו הנערה מיהודה: “באביב וקיץ נבלת, בסתו שבת לתחיה?..” חידה הוא בעיניה, וחידה בעיני עצמו. הנה נוגעות שפתיו בכוס האושר, וממנה לא ישתה. “בנפול השלג”, בתוך אנדרלמוסיה של “מחול לבן”, כשהעולם כולו חי וצוהל, ישיר הוא “שיר חדלון, שיר קפאון…” בנכר, בגולה, ב“ארץ הצפון” יתגעגע על “ארץ המזרח”, ובארץ החום יתגעגע על “ארץ הצפון”. “את שתיהן אהב, ושתיהן לו זרות…” בפטרבורג יברך את “נוף החלום”, את הירדן ואת השרון, ובעין-גנים יברך את הנֵיבָה, ונפשו תצא אל מראות חורף… כל ימות הקור הוא עֵר ומצפה לבשורת האביב, ובעת הקיץ העולם הוא נרדם… לילות על לילות הוא מחכה לקול ה', ובקראו – והוא ישן… קשורה למציאות וניתקת ממנה, מעורה בהויה ונמלטת מתוכה, מתלבטת נשמת המשורר בפקפוקיה, בין “ששון הפריחה ויגון הכמישה”.
וּמַחֲשַׁכִים וּנְגוֹהוֹת עִמָּדִי,
קִפְאוֹן יֵאוּשׁ עִם לַהַט מַאֲוַיִים…
וְלֹא אֵדַע מִי עוֹמֵד עַל יָדִי:
הַמָּוֶת אוֹ אוּלַי הַחַיִּים?..
זה הנער הרציני, חניך ליטא המשכילית, בעל המצח הגבוה, שבקמטיו נשמרו כובד-רוח וקפדנות למדנית, אשר החל את שירת חייו בתוגת “בין השמשות” לא ידע את שיר התאוה ואף לא את שיר האהבה. רק אחדים בין כל שיריו מוקדשים לנערה ולאשה, ואף בהם יש מכיבוש היצר… אין הוא יכול לשכוח, אפילו בלהטי מאוייו, כי זו המפרפרת “תחת סופות נשיקותיו” היא “לילית, בת-השחת”, וכי “השטן שולח לו לשון בוערת” מן הזוית… כשהוא מבקש מן הנערה בכרם: “עתה ספגי עסיס חמדת ימי ומיין נעוריך שכריני!” אין הוא “שכור” דיו, עד כדי שכחת החושים וטשטוש התחומים. עוד יש לו שהות להרהר ולשוחח עם הנערה: “ובמופלא ממך אל תדרושי…” מאליו עולה ושורף הלהב של נעורי שניאור: “כך נושקים אצלנו…” שמעונוביץ הוא מן המתאפקים, מן הכובשים את עצמם. “משא יהדותו בנפשו” מעיק עליו… וגם שפע המחשבה מכביד. שכלו ורגשו פועלים יחד. ההגיון המנתח והדמיון הסוער מתאבקים זה עם זה. התשוקה אמנם נכבשת, אך הכבוש צפון בלב. אש הנעורים לא תכבה. שפעת כוחות מצטברת בלב המשורר:
– – – זָקֵן הוּא מוֹחִי,
אוּלָם בִּלְבָבִי שָׁמוּר עוּד כֹּחִי,
גְּדוֹלָה וְזָכָּה אֵשׁ אִבִּי
ואמנם שמר את כוחו. עצם כוחו של שמעונוביץ נתגלה בארץ. כאן מצא את עצמו. כאן, כאילו נולד מחדש. עוד בשנת תרס“ט, כאשר עלה בפעם הראשונה לארץ, כבר היתה רוח אחרת אתו. ההרגשה של “גר אני עלי אדמות” כאילו ניטלה פתאום. המגע עם המולדת נפח בו נעורים חדשים. צליל ששון עבר על מיתרי כנורו. הארץ נתגלתה לו כאהובה ישנה שחכתה לגואלה. הוא מצא סוף סוף על מי להערות את כל האהבה הגדולה שנשמרה בלבבו שנים על שנים. ניצת-שקדים לבנה פרחה בשיריו. “בת-העמקים” לימדתהו אהבה ועלומים: מנשימתה הזכה, הברה, פרחו שנית בי ציצי הנוער…” פסקה התלישות. אדמת מולדת הורגשה מתחת לרגלים. הרגשת “שלי” נתעוררה:
מִמֶרְחַקִים עַל כַּנְפֵי הַדְּמָמָה
נִשֵׂאת הֶמְיַת יָם אַרְצִי הַ סּוֹעֵר…
מאז היה שמעונוביץ למשורר הארץ. מ“שירי הים” של יהודה הלוי עד “מים לים” של דוד השמעוני לא היו שירי-ים בספרותנו. אולם שירת הים של השמעוני עשתה את דרכה הפוכה משירת הלוי: מן המזרח אל המערב. “מים לים ומארץ לארץ אבלע זה ימים ושנים…” שוב הרגשה של גלות ונכר, שנים של יסורים ואימים. נדמה לי שעוד לא הוּשרה אצלנו שירת תשוקה וגעגועים, שירת בן המתרפק על אמו, שירת דוֹד המתנפל אל חיק רעיתו, כקריאה הדווּיה והרווּיה רוך ודמע וכוסף: “חממיני, חמה, חממיני!…” בשנת תרפ"א חזר שמעונוביץ אל המולדת. מאז הוא כולו שלה, כולו שלה.
האידיליות הנפלאות מן החיים המתרקמים בארץ הן גוּלת הכותרת של שירת שמעונוביץ. אנה נעלמה הרוח הכהה של המשורר כבַד-היגון? נתישרו קמטי מצחו. חיוך קל מרחף על שפתיו. הומור טוב ובריא מהלך בין שורותיו. ציורי טבע מקסימים. הסתכלות חיה וחדה. אוזן קשבת לכל צליל חדש בנגינת ישראל על אדמתו. ועל כל אלה פשטות מפליאה, בהירות סגנון וצורה, שלא היתה כמוה בשירתנו עד היום.
עוד שפע עושר לשמעונוביץ. עוד יש ויש לדבר על שיריו התנ"כיים, על “שירי החרבן”, על “אשת איוב”, על "אגדות צפת על רשימותיו “בחשאי”, ועל כמה סוגים בשיריו שיש בהם מן החידוש בצורה ובמשקל, בחרוז ובסגנון. אך הן אתנו המשורר, ועוד נשוב אליו. באחד משיריו יתאונן:
יָדַעְתִּי כִּי עַמִי לֹא יַעֲנֹד לְרֹאשִׁי עֲטָרוֹת
שִׁירָתִי לוֹ זָרָה וּלְבָבוֹ לֹא יַעַן לִצְלִילָהּ…
תלונת חנם היא, אולי חטא המשורר לפנים. הארץ רצתה את עווֹנו. האידיליות אשר נתן לנו בשנים האחרונות כיפורים הן לו. “מלחמת יהודה והגליל”, “מלחמת הב' הדגושה והב' הרפויה”; “מחלוקת התימנים על ‘היורה’, אימתי ירד אשתקד ואימתי לפני שנתים”; “ביער בחדרה”, “יובל העגלונים”, “לקט”, “בדרך”, – כמה חן ותמימות, טבעיות ובריאות בפואימות אלו. אבני-נזר הן בראש העם המחדש את חייו על אדמת אבותיו. אשרי המשורר אשר מצא את ארצו, ואשרי הארץ אשר מצאה את משוררה.
לרבי יהושע חנא רבניצקי –
לשנת השבעים וחמש –
בברכה.
בתולדותיה של הספרות העברית, במשך חמשים השנה האחרונות, שהן מושפעות ומותנות על-ידי התחיה הלאומית, שהניחה יסוד להתחדשות עם ישראל בארץ-ישראל, יש להביא בחשבון כמה גורמים, שלכאורה הם נראים לנו כמקריים, כתופעות בודדות, בלי היקף של השפעה מובהקת, ואף-על-פי-כן רישומם עמוק, בין בתולדות הספרות ובין בתולדות התחיה. אחד הגורמים הללו הוא, בלי ספק, ה“פרדס” של י.ח.רבניצקי.
בשנת תרנ“ב הופיע הקובץ הראשון באודיסה. אפילו שם העורך לא נקרא עליו, רק הוצאת י.ח.רבניצקי”. לא “הקדמה” ולא “פתח-דבר”. אין אפילו שורה אחת על תכניתו של הקובץ, על התפקיד שהוא אומר למלא. “אוסף ספרותי” – את זה בלבד מציין השער. כך, בלי תביעות, בלי הבטחות אלא בפשטות ובצניעות. אולם טביעת-עין ראשונה דיה לגלות תכנית כללית ב”אוסף", כוונת מכוון, מטרה ברורה מחושבת מראש, שהיא הולכת ומתבלטת ביתר הכרה בקבצים הבאים.
ה“מכתב אל העורך”, בראש “פרדס”, מאת אחד-העם, התוָה את התכנית. הלא זהו המאמר “האדם באוהל”: מפנה חדש בדרך העם. “היה אדם בצאתך ויהודי באהלך” – סיסמת דור ההשכלה, כפי שנוסחה על ידי יל“ג, הניחה לכתחילה יסוד של התנגשות בין האדם והיהודי, כפילות משונה, כאילו רק אומות-העולם קרויים אדם, כאילו האדם ב”צאתו" נעשה “אדם” בלבד, מין בריה מופשטת שאין לה אחיזה בחיים לאומיים. “היה אדם באהלך” – זאת היא התורה החדשה, וזאת היא גם תעודתה של הספרות העברית. עליה לחנך ולהכשיר את האדם שביהודי. “האדם באוהל” הוא המניע הגדול, אשר כוחו ותכונתו יתגלו בכל המעשים החיצוניים, וכל זמן שהאדם לא יהיה מוכשר להיות ליסוד חזק אל הבנין החדש, – לשוא נעמול לתת צורה חדשה מתוקנת לחיינו הלאומיים"…
התרנ“ב, שנת צאת ה”פרדס" הראשון, היא שנת מותו של יל“ג. עמו שקעה “שמש ההשכלה”. אחד-העם היה אז “כוכב חדש” בשמי ספרותנו. מאמרו הראשון, “לא זה הדרך”, נתפרסם בשנת תרמ”ט, ואחריו מאמרים בודדים ב“המליץ”. בקבצי ה“פרדס” נתגלה בכל אורו: נתן לנו את ה“פרורים”, את מכתבו השני אל העורך, הוא המאמר “תורה שבלב”, את סקירתו על הד"ר פינסקר ומחברתו, ומאז היה למורה לעם, מתוה לו את שבילו הנאמן “על פרשת דרכים”, מפרה את המחשבה העברית ומחַיה את הסגנון העברי.
יל“ג, יהל”ל, קמינר ועוד, מאחרוני המשוררים והסופרים בדור הקודם, עודם מכונסים בקובץ הראשון, אולם פעמי החדש הולמים בתוקף בין שורות “הפרדס”. מנדלי-מוכר-ספרים חוזר אל העברית, ומשיב לה את כוחה ולשדה ביצירותיו האמנותיות. שלום-עליכם מתחרה ב“סבא”, וכותב בעברית את “דון קישוט ממזפבקא”. לוינסקי הנלבב חוזה את חלום התחיה ב“מסע לא”י בשנת ת“ת לאלף הששי”. בן-אביגדור נותן דוגמא לציור הריאליסטי בסיפורו “הנוחם”. הד“ר שרשבסקי מלמד פרק ב”כוחות הטבע“, בסגנון המשנה, בלשון מצומצמת ומדויקת, לא בלי סיועו של ש”י אברמוביץ. גם אחד-העם וגם י.ח. רבניצקי, י.ח. טביוב וש.ל. ציטרון מטפלים בשאלות הספרות העברית, “הספרות והחיים”, “ספרותנו היפה ועתידותיה”. ח.נ. ביאליק משמיע צפצופו הראשון “אל הצפור”, ומאז צמח ויאדר, ויהי לאדיר השירה העברית.
גם במאמרים צדדיים, מוגבלים לכאורה מצד נושאם, יש מן התכנית הכללית שבמאספו ה“פרדס”: לטפח את האדם שביהודי ולפתח בקרבו את רגש הלאומיות, לשם הכרת האדם שבו ולשם תחית העתיד על יסוד העבר. מנשה מרגלית, אחד הטפוסים המעולים בין עסקני אודיסה, ממפיצי ההשכלה בעם, עומד במאמרו “לשני בתי ישראל”, על הכרח השעה ליסד בתי-ספר לחינוך הילדים במיני הידיעות ומלאכת העבודה, משמשים לכלי-אומנות במלחמת הקיום, ובתי-מדרש להתפתחות רחבה של היהדות וחכמת ישראל"… מאמרו של ש. דובנוב, “נחפשה ונחקורה”, שאינו בעצם אלא “קול קורא” לאיסוף חומר לתולדות היהודים בפולין וברוסיה, מגדיר דרך-אגב את הכוח הלאומי המאחד את רבבות ישראל בכל ארצות פזוריהם. שלושה כוחות הם: רגש המשפחה, התלוי בגשמיות, קרבת הגזע, הכרת הדם האחד הנוזל בעורקינו מימי האבות ועד עתה. רגש האמונה, התלוי ברוחניות, עיקרים דתיים ומוסריים שונים בתכניתם או בצורתם מעיקרי האמונות של עמים אחרים. רגש ההיסטוריה, התלוי בגשמיות ורוחניות גם יחד, ההכרה הפנימית בקשר איש אל רעהו במשך אלפי שנים, עבר אחד, סבל ויסורים משותפים. שני הרגשות הראשונים, של המשפחה ושל האמונה, נתרופפו במשך הדורות, וכוחם המאחד נתמעט. לא נשאר לחיזוק אחדותנו אלא הכוח האחרון, רגש ההיסטוריה, שנעשה הרגל, טבע שני אצלנו, “והוא הוא הניצוץ הישראלי האמתי”… ההבדל היסודי שבין דובנוב לאחד-העם, באותו קובץ של “פרדס”, הוא, שהראשון מבסס את הכל על “העבר”, ואחד-העם מוסיף עליו את העתיד: “עבר ועתיד”.
הגדרת הלאומיות של ישראל היא גם מטרת המאמר “החוט המשולש”, שעליו חתום “העורך”, כלומר י.ח. רבניצקי. החוט המשולש, “אורייתא, קוב”ה וישראל – חד הוא“, שקבעו חז”ל לאחדות כל חלקי האומה הישראלית, הוא אמנם מלכד את כולנו, “ולא ינתק עוד לעולמי עד”. אבל “הקשר הזה יציין את “כנסת ישראל” רק בתור כנסיה דתית בעולם האצילות, ולא כלאום מיוחד החי בארצות החיים”. ועם ישראל הוא “לאום בפני עצמו ככל העמים תחת השמש”. אם אין לאום בלי ארץ, הרי גם ליהודים ארץ, שאליה משאת נפשם. אם אין לאום בלי שפה, הן גם לישראל יש “שפה חביבה שנבראה בצלמו”. המסקנה מכאן: “כאשר נבוא לצייר את התנועה הלאומית, שהקיפה את גבול ישראל, ביחוד בזמן האחרון, ותמשוך בכוחה האדיר כל פינות העם, מאמינים וקטני אמנה, לומדים ומשכילים, אנשי רוח ואנשי מעשה, – אז עלינו לשנות את הקשר המשולש גם בנוסח אחר: ארץ ישראל, שפת ישראל וישראל – חד הוא”. העם, הארץ והלשון, גורל אחד להם. רבי גוונים והפכים שלשתם יחד, דומים זה לזה באופי, בתנאים ובתמורות. הלשון העברית מרובת פרצופים וסגנונים. כשם שבארץ-ישראל – “ים כנרת וים המלח זה לעומת זה, או גם נוגעין זה בזה”, כך גם בספרות ובלשון – “שיר השירים ואָץ קוצץ”, סופרים גדולים וטובים עם נערים בשנים או בדעת, “וגר ארי שבחבורה עם גדיים, שלא יעשו לתישים, אם אף יחיו אלף שנים”… מה הארץ דלה ועניה, חרבה ושוממה, אף הלשון העברית עזובה ונטושה, “עניה היא במקום זה ועניה במקום אחר”… כמוהן כעם עצמו, שחייו אינם חיים, שעשיר הוא ומאושר רק ב“פואסיה”, כלומר בזכרונות העבר ותקוות העתיד, אך עני ואומלל “בפרוזה ממשית”, כלומר בחיי ההווה המלאים הוָֹה על הוָֹה“… גם הלשון עשירה בשירה, ב”פואסיה נשגבה" ועניה ב“פרוזה פשוטה”… לשלשתם יחד יש תקנה אחת: לחזק את הקשר בין שלושת אלה, בין העם וארצו ושפתו, קשר שיהא חי וקיים ככל קשר טבעי. “ובזה גדול כוח הרעיון של ישוב ארץ-ישראל”. י. רבניצקי כבר ראה אז ברעיון הישוב “תנועה גדולה ונשגבה”, אשר תחולל נפלאות בעם ישראל. לא זקנים ולא נמושות צריכים לעלות ארצה, כי אם צעירים, “בעלי חושים ורגשות נעורים, החפצים חיים”, והמה יעלו ויבואו אל הארץ ב“קומה זקופה”, לא לשבת בטל ולשפוך “שארית דמעות לפני שארית הכותל”, כי אם "לעבוד ולנטוע בידים אמונות, בידי חלוצים חרוצים, לגדור את הפרצות ולבנות את הנהרסות, להשיב לעם “את כבודו אשר גלה ממנו ולחדש ימיו כקדם”.
אותו חלום בנין וגאולה חוזה גם יוסף הלוי, זה הספרדי מאדריאנופול ופרופיסור מן הסורבונה בפאריס, בשירו “תקותי בארץ אבות”, “פרדס” ב': “האכר אדמתו גואל, הוא יסיר חרפת ישראל”… רבניצקי אף הוא מתרומם עד כדי שירה בחזותו את בנין הארץ והאומה. חולק הוא על קינתו הידועה של הרמב“ן: “דימיתיך, הורתי, ליולדת, שמת בנה בחיקה והחלב בשדיה למכאובים, ותיניק את גורי הכלבים”… לא ליולדת, שמת בנה בחיקה, דומה הורתנו, כי אם ליולדת, “שנגזל בנה מחיקה ונדח לארץ נכריה”. החלב אמנם למכאובים בשדיה, אבל את האחרים לא היניקה, “כוחה לזרים לא נתנה”… הבן ישוב לחיק הורתו, ואף תיניקהו ותשביעהו כאם רחמניה. “הם, הבנים העובדים (צריך להיות ‘האובדים’, הקלדנית) ישקו אותה, ובה ישוקה גם מוח עצמותם. הם יורידו עליה טל אורות, טל של תחיה, והיא גם היא תזיל כטל, בכל בשרם ונפשם, בכל אבריהם וגידיהם, סם חיים מפליא לעשות, המהפך עם ישיש ונדכה לגוי עצום מלא כח וליח עלומים”… במלים מועטות ופשוטות מבליט הוא את ערכה החיוני של ארץ-ישראל לעם ישראל, שרק בה בלבד “תעמוד לכלל הלאום הצלה עיקרית, הצלה עולמית”. רק ארץ-ישראל בהתחדשה תחדש גם את גופו של העם ותשיב לתחיה את רוחו. “בכל ארצות הנכר לא יהיו חייו ההווים קשורים ואחוזים בקשר חזק ואחיזה תמה עם העבר, אף אין תקוה בהן למוסדות מרכז לאומי בעתיד”. כבר במאמרו זה מתגלה רבניקצי באופיו המיוחד לו במשך כל שנות עבודתו לספרות העברית. גם קצת “מדרש” לסיום: “אם אשכחך, ירושלים, תשכח ימיני; תדבק לשוני לחכי, אם לא אזכרכי” – שני הדברים נתקיימו בישראל: “ימינו” כשלה, כוחו נתדלדל. “לשונו דבקה לחכו”, נשכחה מפיו, וכל זה רק מפני ששכחנו ולא זכרנו את ירושלים. כאשר נשוב ונזכרנה ב”זכרון מעשי“, רק אז תשוב להיות ימיננו כבראשונה ולשוננו כבתחלה”.
הגיוני וטבעי הוא יחסו של רבניצקי לדיבור העברי. במאמרו זה וגם ב“תחית ישראל ושפתו”, “פרדס” ב', אין דעתו נוחה מן החברות של “דוברי עברית”. מקום חיותה הטבעית של השפה הוא בארץ-ישראל. אגודות “שפה ברורה” שבתפוצות הגולה עלולות רק לגרום לבלבול לשון, לכמה “שפות ברורות”… “רק במושבות ישראל בארץ אבותיו יש חיים וברכה בכוח הדבור העברי, כי שם דבר טבעי הוא”, לשון הילדים בבית-ספרם ובבית אמם. “מפי עוללים ויונקים יסדת עוז”. החיים עצמם והכרח השעה יקיימו את הלשון ויפתחוה בלי כל כוונות מיוחדות, בתוקף לחץ ההבעה הטבעית. “שם המקום ימלא חסרון לשוננו. גם שפת ערב חברתה תרבה להשאיל לה מלים ומבטאים רבים הנחוצים לשלמותה, ואז תשוב כקדם להיות שפה חיה ושלמה, שפה בריאה וברורה. ורק אז תלד, ככל אחיותיה השפות החיות, זרעא חיא וקימא, ספרות שלמה ומתוקנה, ספרות מלאה חיים וברכה, ששם ספרות נאה ויאה לה באמת”.
בנקודה זו נפגש כמעט רבניצקי עם טביוב במאמרו “ספרותנו היפה ועתידותיה”. לפני כארבעים וחמש שנה עמד טביוב על השאלה: מדוע אין מספרים בלשון העברית, מדוע אין אף סיפור אחד הראוי לשמו, כמו בספרות אירופית? והוא מחליט: “ספרות יפה במובנה האירופי לא היתה ולא תהיה לנו כל זמן, שחיי שפת עבר הם רק חיים מלאכותיים ולא חיים אמתיים, כלומר: כל זמן שנשתמש בשפתנו רק בכתב ולא בדיבור”… שירה, פובליציסטיקה, פיליטונים סטירות – כל אלה אפשר לכתוב בעברית, אך לא ספרים. “חכו עד אשר יערה עלינו רוח ממרום להחיות את שפת עבר גם בפה ובדיבור, ואז נזכה לראות מה רבו סופרים בעלי כשרון בקרבנו, כי גם בשפתנו ובספרותנו יבראו ספורים גדולים בכמותם ובאיכותם, ותמונות בהירות ומצוחצחות, כמו בכל הספרויות החיות, כי אז לא תחסר מאומה לשפת עבר, כי המדברים בה יעשירוה עושר רב, והעושר הזה עושר של קימא, ואז רק אז תהיה לשפתנו עדנה, ותלד ספרות יפה באמת!”…
נדמה שבעֲיַת הסיפור בספרותנו החדשה לא נפתרה עד היום, גם אחרי ארבעים שנה של תחית הדיבור העברי. אין זאת כי מלבד ה“דיבור” נחוצים עוד גם כן “בעלי הכשרון”. אבל אין לכחד, כי במשך ארבעים השנה הללו נתעשרה והתקדמה ספרותנו בכל המקצועות, נעשתה רבת-ענפים ורבת גוונים, ואין כל ספק, כי תנועת התחיה הלאומית ותחית הלשון בפי הדור עשו לנו את הפלאות האלה. ה“פרדס” של י.ח. רבניצקי היה כוח מניע בתחית הספרות העברית ובהתחדשות האומה בארץ-ישראל. שלושת המאספים ריכזו אז בתוכם את טובי הכוחות הספרותיים. חותמו של בית-המדרש האודיסאי טבוע על ה“פרדס”, חותם זה שנתן סימניו המובהקים בספרותנו, חותמם של מנדלי, של אחד-העם, לילנבלום, לווינסקי, ואחר-כך של הבאים אחריהם: ביאליק וש. בן-ציון, זכרון כולם לברכה – חבריו הנאמנים בעבודה של י.ח. רבנצקי, יבדל לחיים. משהתחיל מופיע “השלוח” של אחד-העם נפסק ה“פרדס” של רבניצקי. ראשיתו של זה נעוצה בסופו של זה. ממקור אחד יצאו.
אין לעבור בשתיקה על “בר-קצין” המבקר. המדור שיצר בפרדסו, “ספרים חדשים”, קובע ברכה בפני עצמו. זו הפעם הראשונה, נדמה לי, בספרותנו, שנוצרה ה“רצנזיה” על ספרים, לא בקורת הבאה בכל סממני החריפות של ניתוח וביטול. כי אם סקירה כנה ופשוטה על הספר, על תכנו, והערות קלות על מהותו. גם ב“מכתבים שבין אלדד למידד” הכניס רבניצקי את הטון הפשוט, הלבבי, היחס הנאמן לספר ולסופר. מאז ועד היום, מן ה“פרדס” ועד “דביר”, עומד הוא על משמר הספרות העברית, עושה ומעשה, מכנס אוצרות דורות עברו ויצירות הדור החדש, בונה את דביר ספרותנו בסבלנות, בהתמדה, באהבה ובאמונה.
במכתבו הראשון אל עורך ה“פרדס”, אומר לו אחד-העם: “תדבר נא לא בסופה ובסערה, לא בשחוק ומהתלות או בתוכחת זעם – כי אם באמרי-נועם המושכים את הלב, בלשון רכה, בדעה מיושבת, ועל הכל – בלב חם, לב אוהב וכואב”. כל הסגולות הללו הן עצם תכונתו של בעל ה“פרדס”. עוד לא הכזיב אף אחת מאלה במשך כל ימי עמלו בספרותנו. מעולם לא זעם ומעולם לא התל. תוכחתו ספוגה תמיד הוּמוֹר ורך. דעתו תמיד מיושבת עליו, ולבו תמיד ער וחם, אוהב בכאבו, וגם כואב, לא פעם, באהבתו.
אמוּן וחרות
מהיכן צפו ועלו פתאום לפני שתי מלים אלו: “אמון וחרות”? מפינה חבויה במעמקי ההכרה נעורו ובאו ותבעו לבוש, מבע, דמות. בשעת עיון ב“תולדות הפילוסופיה החדשה” לוילהלם וינדלבנד נתקעו לפני שנים בזכרוני. מתוך ההקדמה לתרגום העברי הן לקוחות. שם הכוונה למלאכת-תרגום הגונה: “אֵמוּן וחובת-דיוק בתוכן הדברים, חרות ורשות בצורת ההרצאה”. עם הרהורי עתה במתרגם, בגליקסון הסופר, העורך והוגה-הדעות, לששים שנותיו, צצו שתי המלים והאירו את דמותו של האיש, את חייו ואת מפעלו.
עוד מימי העלומים, מישיבתנו יחד באהלה של תורה, הוא בברן ואני בג’יניבה, הכרנו זה את זה. למעלה משלושים שנות ידידות ועבודה משותפת, ציונית, ספרותית וצבורית, חלפו בינתים מאז ועד היום. פגישתנו הראשונה היתה ב-1905, שנת החרות ברוסיה, ימים של סערה ומבוכה, התנגשות דעות ותכניות ומהומת-ויכוחים וריב-מפלגות בחוגי הסטודנטים בערי האוניברסיטה בשוייץ. בולמוס של “איזמים” אחז גם את אלה שהיו קרובים לעניני עם ישראל ודואגים לגורלו בהווה ובעתיד. מלבד ה“בּוּנדיזם” פרחו אז גם ה“טריטוריאליזם”, ה“אוטונומיזם”, נבט ה“פוֹלקיזם”, ועמהם עוד כמה “איזמים”. החבורה הציונית הג’יניבית באה אז אל ה“הקולוניה” בברן לשם פולמוס גדול ומלחמה בכל מיני ה“איזם”. מחוץ, כמובן, ל“ציוניזם”. שבוע ימים נמשך הפולמוס. השתתפו בו באי-כוח כל המפלגות היהודיות. התוכחו בכל הלשונות: רוסית, אידיש, גרמנית, עברית. נתעוררה שאלת הלשון הלאומית. אחד המתוכחים ביטל את השאלה הזאת בכלל והשתדל להוכיח, שאין לה מקום בקרב ציבור בעל הכרה. אין עדיפות לאיזו לשון שהיא לגבי העם, אין שום קדוּשה ללשון, שאינה אלא אוסף של צלילים בלבד. ומה יתרון לצלילים אלה על אלה? גליקסון הגיב אל הדברים הללו. נאומו נתרשם בזכרוני. לא בחריפות הביטוי, לא בלהטי דבור, לא בקול אדיר כבש את האספה הסוערת, כי אם בכנוּת דבריו, בבהירות לשונו, בפשטות ביטויו, באמונתו החמה ובהגיונו השקול. כל האומר על לשון, שהיא אינה אלא אוסף של הברות וצלילים, הרי זה כאומר על הדוֹם במילאנו, על נוטר-דם בפאריס, שאינו אלא אוסף של אבנים ולבנים, או על סימפוניה של בטהובן, על אוֹפירה של ואגנר, שאינה אלא אוסף של קולות וצלילים. לא החומר והלבנים עושים את הבנין למה שהוא, כי אם הרוח המחַיה אותם, האידיאה הטבועה בהם, היא העושה אותם חטיבה אחת הרמונית, בעלת צורה, ביטוי, יופי, אמנות. הלשון היא יצירה חיה, השתלשלות ארוכה של דורות, של ארשת וניב, צורה וסגנון, של חויה פנימית ומסורת יצירתית. הלשון היא מבעה, ניגונה ומצפונה של אומה. וגליקסון הוסיף לגלות את הנימין הטמירות והבלתי-מנותקות שבין האומה ובין הלשון העברית, את מסורת הדורות, את נשמת העם לכל שכבותיו, כיצד נתגלמה בלשון זו, בתורה, במחשבה, ביצירה, בתפילה, בסבל ובתקוה. הדברים עשו רושם עמוק על חסידים ועל מתנגדים. בלי כל אמצעים מיוחדים, רק באמתו ובהגיונו, השרה הנואם רוחניות עילאית על החמריות היתירה שנתבלטה בפולמוס מצד בעלי השקפה מטריאליסטית על ההיסטוריה ועל החיים.
ל“זמן” הקיץ בא גליקסון לג’יניבה, ומפיו של פרופיסור אחד שמענו תורה בפילוסופיה. פעם באתי בהשכמה אל חדרו ומצאתיו מניח תפילין. הדבר התמיהני. לא הייתי רגיל בכך בין הסטודנטים מכירי. אמנם ידעתי אחדים מן הסטודנטים בברן, שהיו מוחזקים כ“צדיקי פרנקפורט”, כלומר מקבלי תמיכה מפרנקפורט בגלל יראת-שמים שלהם, אולם הללו היו רחוקים מתפילין ומתפילה, רק מתחסדים למראית-עין, ונפשי היתה סולדת מהם. שלמות נפשית היתה טבועה בכל הליכותיו של גליקסון. תוכו כברו. לא פעם ראיתיו עומד בתפילה, יחידי בין כתלי חדרו, שופך שיח לפני בוראו בלחש, בהתרכזות: עבודה שבלב. מאז דבקה בו נפשי לאהבה ולהוקרה. היה בשבילי סמל למזיגה הרמונית של אמונה צרופה והשכלה רחבה. וגם כאן, בתל-אביב, בעלותי לפעמים, בשעת-בוקר ראשונה, אל עורך “הארץ”, להביא לו כתבי-יד בשביל העתון, היה עטוף בטלית ומוכתר בתפילין.
לא רבים זוכים לתום-לב שכזה. לא “מצוַת אנשים מלומדה” היא בשבילו אדיקותו במסורת. זהו “אֵמוּן” הבא מתוך “חרות”, מתוך חרות המחשבה, מתוך חרות הרצון, מתוך עיוּן והסתכלות פנימית, חרוּתה של הנפש היודעת לקבל עליה מרצונה החופשי עול מצוות ומעשים. זיקתו של גליקסון אל היהדות המסורתית, לא רק להלכה אלא גם למעשה, היא סינתזה פילוסופית של אותה מבוכה בלתי-פוסקת בין ה“הגדה הנאמנת” ובין ה“אמת השכלית”, שהתבלטו בה בעל “האמנות והדעות” (‘ספר האמונות והדעות’ של רב סעדיה גאון [הקלדנית]) ו“מורה הנבוכים”, ועד ימינו אלה כל אנשי המחשבה בישראל. משום זה חוזר גליקסון, עם כל הזדמנות, אל שאלת המסורת ביהדות, אפילו במאמרים “על הפרק” ב“הארץ”, וביחוד כשהוא דן בשאלות החינוך והתרבות בבית-הספר העברי ובקרב העם. מי אינו זוכר “מלחמת-מצוה” שלו על השבת בתל-אביב, כשאחד מעורכי-דין הפך את ענין השבת לשאלה משפטית? כמה עמקוּת ויופי, מחשבה ורגש בדבריו על השבת ועל מועדי ישראל כמוסדות לאומיים וחברתיים, שהם עלית-נשמה לאדם ותפארת אנושית ולאומית לישראל. לפיכך רואה הוא בציונות תחית היסודות הלאומיים העתיקים. “שאיפות של תחיה לאומית לא ניתנו להתגשם אלא על-ידי הזדעזעות יסודית של הנשמה הלאומית, על ידי הפראת כחות קדומים, הגנוזים בשכבת הדורות, על-ידי התעוררות הרצון הלאומי, הקושט באיתנו כקשת מתוחה ומחַיה את המפעלים הגדולים והקטנים באידיאה אחת רווּית אנרגיה של געגועים”.
זמן קצר זכיתי לעבוד עם הד"ר גליקסון במחיצה אחת, במערכת “החינוך”. זאת היתה עזרת-חבר נאמנה וחדורה התעמקות בעצם מהותו של החינוך בארץ. נדמה לי, שהנו הראשון, והוא עצמו לא נמנה מעולם עם המורים, שהבין להגדיר את תפקידו של המורה העברי ואת ערכה של עבודת החינוך בתנועה הציונית. תעודת הציונות היא תעודת תחיה, וזו אינה בעצם אלא תעודה של חינוך. "מאין תבוא הרוח החדשה על העם, מאין האנשים החדשים, הלב החדש, היחס החדש אל העולם, אל החיים, אל האדמה, אל העבודה, מאין כל המהפכה היסודית הזאת, אם לא על-ידי עבודת חינוך עקשנית ומתמדת, עבודה שאינה שוכחת את הגדולות ואינה בזה לקטנות, אלא היא זורעת ונוטעת ומטפחת את החדש ואת המתהווה מיום ליום ומשעה לשעה בלי הרף ובלי הפסק? ועבודת-חינוך זו תובעת את כל נשמתו של המחנך. “דרכה של התחיה הלאומית אינה דרך קו ההתנגדות הפחותה ביותר. רק האילן המכה שרשים מוצקים בקרקע קשה כוחו יפה לעמוד בפני סערות. בלי עבודת חינוך שתחַשל ותחסן את הרצון הלאומי ותרבה את כוח הניגוד והעיכוב של האומה, לא תעמוד עבודת הישוב בפני הפגעים והפורעניות העומדים עליה יום יום”.
בשנת תרפ“א נאמרו הדברים, במאמרו ב”החינוך", שנה חמישית, “עבודת החינוך וההסתדרות הציונית”. כיום אנו עומדים בפני “פגעים ופורעניות” שלא פיללנו כמותם לפני שבע-עשרה שנה. חניתה, טירת-צבי, רמת-הכובש, כל הנוער הנלחם על נפשו בכל נקודת ישוב, עמדו בנסיון. עבודת החינוך מילאה את שליחותה. בלי המחנך העברי, שחצב מנפשו את אש האמת ואָצל על חניכיו הצעירים לא היתה גבורת הדור אפשרית. מה שטופח בחשאי, באמונה, בתקוה – נשא פרי. אם לכך זכינו, לא לשוא קרבנותינו. הרצון הלאומי חוּשל. שרשינו כבר מוצקים בקרקע שלנו. לא נזוז מכאן.
ועבודת חינוך היא גם עבודתו של גליקסון העורך. עורך “הארץ” חינך אף הוא את הדור, הכשירו לתחיה, לעמל ולגבורה. יום-יום עומד הכהן על הדוכן ופניו אל העם. מנתח, מוכיח, מנחם. גליקסון העורך לא רק העלה את “הארץ” למדרגת עתון גדול, רציני, אחראי, רב-תנופה, רחב-יריעות, מהיר-ידיעות, מקיף-עולם, ער לכל הנעשה בכל פינות החיים בישוב, אלא העלה אתו גם את הקורא העברי, לימד אותו טעם ומידה, להתרחק מן הסנסציה הזולה, מניפוח-דברים, מפרסומת-קלוקל, להבחין בין אמת לזיוף, בין דברים של ממש לדברים של הבאי. ליצני הדור היו מלגלגים על “הארץ” בשנותיו הראשונות, שהוא “ירחון יומי”… אך העורך לא סר מדרכו. יום-יום נתן את מאמרו השקול, המסביר, המנתח. הן ולאו – היו מרננים, – משמשים במאמריו של גליקסון בערבוביה. חיוב ושלילה בבת-אחת, ואין הכרעה, אין פסוק אחרון. טועים הללו. מעולם לא פסח גליקסון על שתי הסעיפים. תמיד הגיד את דעתו בבהירות שאין כמותה. הפילוסוף שבו, איש-העיון, לא תמיד נתנו להיות פוסק מכריע בענינים הטעונים שיקול-דעת, שיש בהם מן האמת. ולא כל האמת, שיש בהם פנים לכאן ולכאן. רק עתון הרתום לאמת אחת, כתתית, מפלגתית, נוהג לפסוק תמיד הלכה לפי רוחה של המפלגה. וגליקסון יודע רק את האמת שבלבבו, מנתח בכל שאלה את החיוב ואת השלילה, ואם יש לחייב הריהו מחייב, ואם לשלילה הריהו שולל, ובלי כל משוא-פנים, ופעמים אפילו בחריפות יתירה. ובזה חינך את דעת הקהל יותר מאשר בפסקנות סתמית, הוא לימד את הקורא לחשוב, לחדור לתוכו של ענין, לברר “אמת” מכל צדדיה, לא לפסול אותה ולא לקבל אותה מראש. זהו חינוך אמיתי המכשיר את האדם לשפוט, להבחין לבקר, לשאול את נפשו, לאָמן את שכלו, להעמיק את הכרתו ולעשותו אזרח מועיל בארצו ובעמו.
אֵמוּן וחרוּת – הם שני קוי אישיותו של גליקסון כאדם, כציוני וכסופר. אֵמוּן – חובת הדיוק, מסירות גמורה לשליחות שהטיל על עצמו, מילוי תפקידו בנאמנות שלמה עד קוצו של יוד, בלי סטיה כלשהי מדרכו אשר קבע לו. אֵמוּן באידיאלים הגדולים, האנושיים והלאומיים, באידיאלי הדמוקראטיה המתקדמת בעולם ובציונות, בנצחון החרות והשויון והצדק בין האומות ובין בני-האדם, בעמל ישרים כי לא יאבד, בנצחון ישראל על אדמת ישראל. אֵמוּן למסורת היהדות כבת-לויתה של האומה בכל דורותיה, בצרה ובנחמה, ביאוש וביעוד.
חרות – חרות המחשבה, חרות המצפון. המסורת לא כבלה מעולם בגליקסון את מחשבתו החפשית. חרות ביחס לעצמו ולחברו. חופש הדעות הוא היקר בנכסי האדם. יודע הוא לכבד את דעות זולתו. מעולם לא כפה דעתו על אחרים, כשם שלא נתן לכפות על עצמו דעתו של מישהו אחר. כסופר וכעורך הוא נושא את דגל החרות ברמה, חרות הפרט וחרות הכלל.
שלמות נפשית זו, ההרמוניה האישית הנאה נתגלתה בכל מלואה גם בסגנונו המזהיר של הסופר, בלשונו העברית העשירה, בשפע הציוריות שבה, בריבוי גוניותה, בבהירות רעיונותיו, בעומק המחשבה, בעיון החודר, בכוח ההסברה וההוכחה. גליקסון הסופר והוגה-הדעות הוא פרק בפני עצמו הצריך לימוד. יש להצטער צער רב על שלא נתכנסו כתביו המפוזרים במאספים ובעתונים למסכת אחת. אך זכה נזכה יחד אתו לכינוס זה, שבו יוסיף עוד הסופר מאוצרות רוחו הברוכים יגביר כוח ופעולה ויצירה.
כ“ה אב תרצ”ח
ערב שבועות
(למותו)
בערב שבועות נקרא ר' משה יוסף בן אלחנן הכהן לכהונה של מעלה. בערב יום מתן תורה נסתלק איש התורה, איש המסורה, זה אשר כל חייו היו קודש לעמו וארצו, לירושת הדורות, לאמונת אבות ולחזון העתיד, ליעוד ישראל על אדמת ירושתו. איזה חוט פלאי מקשר חייו של אדם עם עלית נשמתו? נשמה זו, שהיתה מזיגה נפלאה של תורת ישראל ותרבות העולם, של אמונה באלהים ואמונה באדם, עלתה למרום בערב חג השבועות, חג התורה, זמן מתן תורתנו.
לגליקסון, איש המסורת, היתה זיקה מיוחדת למועדי ישראל. בצער ובדאגה ראה את התגברות החוּלין בחיינו בארץ, ביחוד בחיי הנוער, בדור-העתיד. עם הערכים החדשים, שהבאנו לעולמנו מתוך חבלי-יצירה ויסורי-בנין קשים, עם צורות-חיים וצורות-חברה חדשות, עם היחס החדש או המחודש לעבודה, לאדמה, לעבודת האדמה, עם הקנאוּת הגדולה לתחית לשוננו, עם מסירות הנפש על כבוד האומה ועל אדמת אבותינו, החרבנו, יחד עם זה, עולמות מלאים, “מתוך קלות-דעת ושכרון של עושי-חדשות הרסנו צורות-חיים מגובשות-מוצקות, הפקרנו ערכי דת ומסורת, ששימשו מעוז ומשגב לאומה, לרוּחה וליחוּדה הלאומי במשך אלפי שנים”.
בקובץ “עם חילופי משמרות”, שיצא לאור על-ידי “הסתדרות הנוער הציוני העולמית”, בין הפרקים שנבחרו מתוך אלפי מאמרים ורשימות “מנקודת ראות ענינים מסוימת, לשם אוריינטציה מהותית והיסטורית בהלכה הציונית ובמעשה ההגשמה”, קבע גליקסון מדור מיוחד ל“חגים ומועדים”. מנהיג הנוער ומחנך הדור עמד מתוך חרדה על ההרגשה, שניטל הקודש מחיינו. “ניטלו מהם טעמה וריחה של תרבות עממית-מקורית, ניטלו מהם השירה והעושר הנפשי-רוחני של מסורת עתיקה חיונית, ואנו חסרים את זיוה ואורה, את הכוח-היוצר הדינאמי הכמוס בה”. מכאן המסקנה הישרה וההכרחית, שעלינו לדאוג בעוד מועד לתיקון פגימה מצערת זו בצורות חיינו החדשות. “אין לנו אלא לשוב ולקדש את חיינו, לחדש את יסודותיהם העתיקים, להחיות את הצורות העתיקות, כדי שתהיה אחיזה לתוכן החדש”. מסורת אינה נעשית בכוונת מכוון. “חגיגה” אינה “חג”. מסורת היא שרשיות, ירושת הדורות. “יש אוצרות רוח ונפש עצומים בשבתות ובמועדי ישראל, בערכי דת ומסורת, שיש בהם כדי להעלות ולקדש את חיינו, לעודד את הלבבות, להחיות רוח נדכאים ולשמש מעיינות כוח וישועה לדור”.
הרס המסורת בחיי הדור הצעיר העמיד את גליקסון על תופעה אחרת, הרת סכנות, בבעית הקליטה של הנוער העולה מגרמניה, תלוש מן השרשיות שביהדות ואינו מוצא לו קליטה מספקת, כדי להשתרש ביהדות של ארץ ישראל החדשה, שאף היא מקצצת בשרשיה, בירושת הדורות. “על זועה אחת”, זועת הרצח של שני אחים מעולי גרמניה, בשדה במעלה הר-הצופים בירושלים, בראשית ניסן תרצ"ח, מעמיק הוא לחדור לטראגיות המיוחדת, הזרה והאיומה בזועה זו: “אחרי מיטתו של האחד לא נאמר, ולא יאָמר ביום זכרונו, הקדיש היהודי, לא יתגדל ולא יתקדש השם הגדול. הצלב התנוסס על ארונו, כשם שנמצא מקשט את חזהו וחקוק בכתובת קעקע בבשרו. שנים-עשר יום לפני יום פקודתו עזב את מערכות ישראל וקיבל את “דת האהבה”. אחיו הקטן ממנו לא נפרד ממנו בחייו, כשם שלא נפרד ממנו במותו. שניהם יצאו לבקש עבודה באחד המנזרים שבסביבות ירושלים. מָות אחד מידי מרצחים הדביק את שניהם, ורק בית-הקברות הפריד ביניהם…” הבכור בן עשרים ואחת, הצעיר בן שבע-עשרה. שניהם עבדו כעולים-חלוצים במשך שנתים בקבוצות ובתל-אביב. הוריהם שבגלות, יהודים דתיים, “שכלו את שניהם ביום אחד, שכלו את הבכור פעמיים בבת-אחת, בעולם הזה ובעולם הבא…” חידה מזעזעת הוא אסון זה, חידת-סתרים בנשמתו של אדם. עובדה אמנם יוצאת מן הכלל, שאין בה כדי ללמד על הכלל. אך עובדה זו מעידה על לבטים משונים ויסורים קשים של נפש תועה ועלובה, אולי של “מבקש אלהים”, שלא מצא את אשר ביקש בסביבה החדשה של אחיו בני-דתו. ומי יודע אם לא רבים "כמהים לתרבות יהודית, להוי יהודי, לערכי דת ומסורת יהודית. וכמיהתם זו אינה באה על שכרה, אינה מוצאת את תיקונה…
בערב שבועות, שנת תרצ“ו, היא השנה הראשונה למאורעות הדמים בארץ, להשתוללות פראי-אדם, לרצח נשים וילדים, לשריפת שדות וכרמים, לגדיעת גנים ופרדסים, רומם גליקסון, בשורות מעטות ונעלות ב”הארץ" את ערכו של חג השבועות, חג הביכורים, חג השמחה הטבעית של עם היושב על אדמתו, בקצרו את קציר ארצו. את קציר עמלו, עמל ישרים. “חג הנשגב של מתן התורה האלהית לאדם, של התגלות האלהים לבני-אדם, החג של בריאת-האדם החדשה, של בריאת האדם כיצור בעל תבונה, בעל מוסר ואחריות; החג הגדול הזה, שהוא הוא בעצם חג **לידתה הרוחנית של האומה, עם סגולה וגוי קדוש בקדושת התורה”.**
לפני אלפי שנים נתגלתה ראשונה ביום הזה על-ידי ישראל תורת-האדם הנצחית והמקודשת, נשמעה מלהבת אש דיברַת הקודש: לא תרצח! – – – מאות דורות עברו מאז. וביום החג הזה, יום הזכרון לאותו מאורע קוסמי-היסטורי מכריע, סגר עלינו שוב מדבר האדם של אלפים שנות תוהו. הלאו הגדול: לא תרצח! נמחק שוב מספר תולדות האדם… חית האדם חרגה שוב ממסגרותיה ותורת האדם נרמסת ברגל גאוה".
אך גליקסון בטוח, כי מסורת הדורות שבידנו, כי תורת האדם מישראל לא תיעשה חלילה פלסתר בתוכנו, כי לא יסחף חלילה מישהו מאתנו בסער הזדון, במהומת הרצח, בתאות הנקם, כי אנו כולנו, בלי יוצא מן הכלל, נשמור על דבר אלהים אשר עשנו לאומה:
“ואף-על-פי-כן – ואף-על-פי-כן ישוב ישראל ויתאחד עם קונו, עם נותן תורת האדם הנצחית-המקודשת, ישוב ויחיה בלבו את דיברות הקודש. אמונתו ונאמנותו למצוות-החיים העליונות של האומה ושל האנושות לא יפגעו ולא יפגמו אף בימי היסורין והפורענות האלה, ימי המרידה הגדולה ב”לא תרצח"…
אהה, נפגעו גם נפגמו “מצוות-החיים העליונות של האומה ושל האנושות”, ודוקא בימים הללו בסיון, שלאחר זמן מתן תורתנו, “חג לידתה הרוחנית של האומה”. אם נקראת לכהונה של מעלה, טוב כי עצמת את עיניך, הכהן, בערב חג שבועות זה, תרצ"ט, ולא ראית ולא ידעת, כי הלאו הגדול: “לא תרצח” נמחק גם מספרם ומלבבם של כמה מתוכנו. נמצאו בינינו כאלה המתפארים ברמה במעשי נקם באויבים. מעשי גבורה הם קוראים לאלה.
אנה נוליך חרפתנו? אשריך, משה יוסף, שעיניך הטהורות לא ראו בחרפה הזאת.
אך אתה נחוץ לנו דוקא בימים אלה של מבוכה ומהומה. מי כמוך ידע לגנות את הכיעור, להעלות את הדור, לקדש את הנעלה, לעודד את הרוח, לחזק אותנו באמונתנו ובתקותנו, לחשוף בשבילנו את כל הטוב והנצחי שבירושת הדורות, לרומם בנו את היהודי והאדם.
א' תמוז תרצ"ט
בכל הנוגע אלינו, לעצמנו ולבשרנו, הננו תמיד מן המפגרים. אנשי הרוח באומות-העולם הבינו זה כבר את הנחיצות הגדולה במחקר חיי-העם, בכינוס המנהגים והנימוסים, השירים והסיפורים המתהלכים בכל אומה ולשון. אין לך ארץ שאין בה אגודות ומוסדות, ירחונים ומאספים, מיוחדים לליקוטן ולבירורן של האמונות וההזיות, המעשיות והבדיחות, האגדות והזמירות המקובלות בכל שדרות העם מראשית היותו ועד היום הזה. מתוך כל הדברים האלה מתבלט פרצופה של אומה, אָפיה המקורי וכשרון יצירתה. לפיכך דואג כל עם ועם לנפוצות יצירותיו, לאסוף אחד לאחד את כל גילויי-החיים העממיים בכל הצורות ובכל הדורות. ומה אם באומה היושבת על אדמתה כך, שהיא מחוברת אל הקרקע ויונקת ממקור שרשה, אנחנו, שאין לנו אלא “תפוצות ישראל”, שחיינו חיי גלות וטלטול ודלדול, על אחת כמה וכמה שעלינו לדאוג לכינוס כל אותם הפרטים המפיצים אור על חיינו בגולה, להשאיר זכר לצורות עוברות ובטלות, למנהגים נושנים ונשכחים, שמתוכם אתה יכול לעמוד על מעשי אבות, השקפות והרגשות של ימים עברו, השתלשלות הדעות והאמונות בתקופות שונות, יצירה עממית ועמל דורות.
אמנם ניסו פה ושם בספרותנו, במאמרים אחדים, במשפטים שונים, ללקט קוים בודדים מחיינו העממיים בזמנים שונים. נעשו נסיונות חשובים לכינוס בשירה העממית היהודית בארצות שונות. אולם בכל אלה לא היתה עבודת ריכוז, עבודה מתמדת, שתשאף לאחד את כל הניצוצות לשם מטרה אחת כוללת, מקיפה את כל חיי האומה. עבודה זו אינה יכולה להעשות אלא מתוך הכרה ברורה בערכה הלאומי ובצרכה לדורות. רק תקופתנו, זו של התעוררות החיים הלאומיים, יכולה לעורר גם את הרצון להתחיל ברצינות ובקביעות במחקר העממי שלנו. פיגרנו אמנם במקצוע זה כמו במקצועות אחרים. אך קדם נקדם בשמחה ובברכה את הצעד הבטוח הראשון לקביעת מדור מיוחד בלשוננו העברית למדרש חיי העם הישראלי לכל דרכיהם, יצירותיהם בכל הזמנים והארצות ובית-כינוס תמידי לפולקלור שלו1.
הכרך הראשון של “רשומות” יצא לאור בעצם ימי המלחמה, בשעה שהעולם כולו היה טבוע בדם וחרב הכליון פגעה בעמנו. אין זה, כי מתוך אמון רב בנחיצות עבודתם ובערכה הקיים התמידו בה העורכים, ולא רפתה ידם ולא נפל רוחם עליהם מרעה ויגון. כינוס הפולקלור בישראל מפעל ספרותי ולאומי הוא, וכדאי להקדיש לו כוח ורצון. עתה, בשעת חירום, בשעה של חורבן קהילות רבות מישראל, גדול הצורך עוד יותר במקלט לזכרונות החיים ההולכים וכלים. ומתוך המית-לב, דאגה ורחמים רבים נשמעת קריאת עורכי ה“רשומות” אל אלה אשר כל החי ועֵר באומה יקר להם: “פוצו בעם הישראלי לכל תפוצות וכתבוהו…”
“כתבוהו” – כיצד?
שני סוגים ב“כתיבה” זו, – לפי דעת העורכים, – האחד מחקר ומדרש, שהוא ענין לאנשי-מדע, והשני ליקוט וכינוס, “עבודה שאינה דורשת מבעליה לא מומחיות יתרה ולא כשרון ספרותי מיוחד, אלא קצת הבנה בדבר, קצת חיבה לו וקצת רצון טוב…” (עמ' V – VIII). הסוג השני נראה לנו חשוב ביותר. עליו לשמש יסוד לראשון. בלי ליקוט וכינוס, מחקר ומדרש מנין? “מדרש חיי העם הישראלי” מחייב תחילה כינוס החומר הנחוץ לידיעת החיים האלה, חומר הנפוץ בכתבי-יד עתיקים, בפנקסי-קהילה, בשרידי מצבות, והעיקר – במסורת שבעל-פה, בחידודים ופתגמים, בשיחות ומעשיות, במנהגי הבריות ב“הני דאמרי אנשי”. בכל “אשר יעשה ולא יעשה בישראל”, כל אותם הדברים הנמסרים מפה אל פה, מדור לדור, והולכים ומשתנים או משתכחים וכלים עם עבור זמנם. ועבודה זו היא כבירה. “קצת הבנה, קצת חיבה וקצת רצון טוב” מצד הפרט אינם מספיקים לכך. היחיד יכול, כמובן, להביא תועלת, יכול להוסיף מדי פעם בפעם לבנה אל גל החומר אשר יצבר. אולם לא על-ידי “ליקוט וכינוס” של יחידים נבנה. נחוצה לזה עבודה משותפת של רבים.
צריכים להוָסד בכל תפוצות ישראל מרכזים מיוחדים, לכינוס דברי-הזכרון, צריכות להוָסד בכל מקום אגודות לפולקלור, שתדאגנה לכל גילוי עממי, שלא ילך לאיבוד, שישאר לו שם וזכר בישראל. ולא רק תוכן המעשיה או השיר, לא רק עצם המנהג או ציור הבנין והכלי הם המענינים, כי אם גם המלבוש והמאכל, המבטא והקול, תנועת היד והבעת הפנים. צריך להשתמש לשם כינוס אלה בכל המצאות זמננו, – בצילום, ברישום-הקול ובראינוע. תמונות-אור תראינה כיצד חיתה משפחה עברית בתוך ביתה, בעיירתה בגולה. הגרמופון ישמיע כיצד דיברו אבותינו בז’רגוניהם למיניהם; כיצד היתה הברתם, כיצד שרו, שוחחו, נאמו. הראינוע יעביר אותם לפני הרואים כחיים ונעים, יוצאים ונכנסים, יושבים וקמים, מתפללים ועובדים, בבית וברחוב, בבית-הכנסת ובבית-המלאכה, בחנות ובישיבה, בכל תנועותיהם, בניד עפעפיהם, בארשת פניהם. צריך, שכל פרטי חיינו בעבר ובהווה יהיו שמורים לזכרון לדורות הבאים. עבודת-כינוס כזו היא ענקית. אין יחידים בודדים יכולים למלאותה. היא דורשת שיתוף כוחות רבים, ועל כולם הנהלה, סידור, ריכוז בהבנה ובכשרון.
הפולקלור תורה הוא, תורת העם, דעת העם. וככל תורה הוא דורש לימוד, הוא דורש הגדרה, ביאור מהותו, סיום תחומיו. החוקרים העלוהו למדרגת “מדע”, קבעו בו כללים, עשוהו בסיס לחקירת האמונות והדתות, לחקירת הנפש של הכלל, לגילוי הטמיר בחביון הדורות. הפולקלור הוא סבך של שאלות במדע החברה, בתורת הנפש, בתולדות העמים, בחקר האדם. תחלתו בערפלי ימי קדם, בהזיות בראשית, בשרידי הפרא אשר הנחילונו אבותינו, וסופו בכל אשר אנו חושבים לנאה ולמכוער, לטהור ולטמא, בכל אשר אנו קוראים נימוס ודרך-ארץ, קדוּשה ואמונה, חוקי חיים, תרבות והשלמה. יש פולקלור כללי, הניזון מן הרבים, השולח שרשיו לעמים רחוקים, להמוני אדם, ויש פולקלור של עם אחד, של קיבוץ ידוע, היונק מתוך אדמתו, הניזון משלו וגדל מעצמו. כל ה“מדע” הזה עדיין חדש בספרות העולמית, וזר לגמרי בספרותנו העברית. כל השאלות הללו טעונות אצלנו הרצאה והארה, הסברה והעמקה.
הפולקלור מקיף עולם ומלואו, ומתוך כך קשה לדעת את גבולותיו. “מחקר ומדרש” בנידון זה קודמים ל“ליקוט וכינוס”. דומה, שעורכי ה“רשומות” לא עמדו על צורך חשוב זה. ה“פולקלור בישראל” אינו אלא חלק מן הפולקלור העולמי, וב“בית כינוס תמידי” לשמו אין להסיח דעת מן הצד הכללי שבדבר. שורת מאמרים היתה צריכה לבאר מהותו של הפולקלור בכלל, לקבוע את יסודותיו, להרצות על השאלות שמתלבטים בהן החוקרים, להגדיר, עד כמה שאפשר, את סוגיו, לציין את התועלת הרבה שבכינוסו ובחקירתו, עד כמה הוא יכול להפיץ אור על כל הכמוס במעמקי נפשה של אומה, עד כמה בכוחו להשפיע על המשוררים והאמנים, להיות למקור יצירה לדורות רבים. אין אף מאמר אחד ב“רשומות” אשר ינסה להשיב או להעיר אף על אחת משאלות הפולקלור. ההערות הבודדות של העורך הראשי, הבאות בשולי המאמרים ונוגעות לפעמים בשאלות חשובות כלליות, מלאות ענין רב, מעוררות את המחשבה, אך הן מגרות יותר את תשוקת-הדעת מאשר מספקות אותה. הן מראות עד כמה הצורך במאמרים מקיפים וכוללים גדול ונחוץ. נקוה, כי בכרכים הבאים של ה“רשומות” ימלא במידה ידועה החסרון הזה.
מאסף כ“כרשומות” אינו ענין לבקורת מפורטת, לניתוח מאמריו ולהרצאת תכנם. וכי יש לבקר זכרונותיו של אדם, או “שיחות ושמועות”, או פנקס של “חברה קדישא”? יש לדון על המאסף רק מנקודה כללית, עד כמה הוא מתאים לתעודתו, עד כמה החומר שכונס מכוון למטרה. עליו לכנס בעיקר חומר בלתי-מעובד עדיין, אשר ישמש ל“מחקר ומדרש”, או מחקרים על יסוד חומר בלתי-ידוע, מפוזר, שדרש ליקוט, בירור ובקורת. אין מקום במאסף כזה למאמרים היסטוריים מקיפים, לזכרונות ספרותיים או לתולדות היהדות. חלק גדול מן החומר המוכנס ב“רשומות” אינו מתאים, לפיכך, למטרת המאסף. זכרונותיו של יל“ג, בעמדו “על נהר כבר”, בהשקיפו על ימי חייו אשר כבר שטפו ועברו, מענינים עד מאוד, מספרים על ילדותו של המשורר, מגלים את מקור התפתחותו, מפיצים אור, כמובן, גם על חיי וילנה, על החינוך וההשכלה בימים ההם, אך מקומם, בכל זאת, במאסף לספרות, ולא ב”מאסף לפולקלור".
אגרות ריב“ל, מַפּוּ, לילינבלום הן עשירות-תוכן, מעמידות אותנו על אָפים של סופרינו, על מעמדם בחברה ויחסם לספרות. ריב”ל, אבי ההשכלה ברוסיה, “רך-המזג ורך-הטבע”, נושא בדומיה חליוֹ ועניוֹ; “אדם אשר אין לו שורש פרנסה רק מתת נדיבים”, מתנחם, “כי איש זקן ותש-כוח כמוהו לא יהיה למעמסה על ידידיו, רק זמן קטן וקרובה ישועתו לבוא”… (עמ' 463–464). מפו, חוזה-החזיונות, מרגיש ומבין, כי לא רק במדע והשכלה יוָשע ישראל. כותב הוא את “אהבת ציון” ו“אשמת שמרון”, כדי לעורר את רגש-היופי בלב עמו, “כי לא בחכמות יסור תפל, כי אם בטוב טעם ודעת היפה והנשגב” (עמ' 464). לילינבלום, באחד ממכתביו משנת תרנ“ד, נותן טעם ל”שתיקתו הספרותית" בזמן ההוא. ל“מאמרים העיוניים ושאלות החיים”, שבהם עוסק, נחוצות ידיעה והכנה. ל“הראשונים דרוש לימוד”, ללמד הרבה ולעיין הרבה בספרים, ואין שעתו פנויה לכך. “והכתיבה מאין תמצא?”… מאמריו בשאלות החיים היה יסודם שלילה וסתירה. לא “חכמה יתרה” גם לא “כוח רב” נחוצים כדי לסתור. ו“כבר הגענו בסתירתנו כמעט עד הקצה האחרון”… “עתה באה העת לבנות. אך לזה דרושים ידיעות אחרות וכוחות אחרים. הבונה צריך להיות מומחה בדבר וגם בעל כוח להוציא חפצו לפעולה. ואני רואה בעצמי, – מדגיש מל”ל ,– שאין בידי לא הידיעות הדרושות לבנין ולא הכוח להביא עצות לפעולה. אם אבוא לדבר ע“ד החינוך, ע”ד פרנסת עמנו, ע“ד הרבנים וכו' – הנה מרגיש אנוכי כי אין אתי שום ידיעות סטאטיסטיות וספציאליות הדרושות לזה ואשר בלתן לא יגש כל סופר אירופי למלאכתו – – – – על כן נחבא קולי בזמן האחרון” – – – (עמ' 473). כמה ישרנות,פשטות ואמת בדברים אלה. הרבה והרבה יש ללמוד מתוך יחס רציני זה לספרות ולעבודתה. ובכל זאת עוד ספק גדול הוא, אם יש מקום למכתבי סופרים אלה ב“מאסף לדברי זכרונות, לאתנוגרפיה ולפולקלור בישראל”. יש כאן ערבוב תחומים. כנוס מעין זה של “רשומות” דורש צמצום. אין עליו להיות “כל-בו”. עליו להתגדר ב“דברי זכרונות” שיש להם ערך כללי, עממי, הצפויים לשכחה, לכליה, אם לא יקבע להם מקום במדור מיוחד. לדברי סופרים כריב“ל, מל”ל, מפו, רובין, והדומים להם, ימצא תמיד גואל. ערכם הוא ביחוד ספרותי, מקום במאספים לדברי ספרות, בכתבי אותם הסופרים. ה“רשומות” צריכות לשמש בעיקר מדור לנשכחות, ולא למפורסמות…
כדוגמא לחומר המתאים, לתכליתו, תכלית “ליקוט וכינוס, מחקר ומדרש”, נוכל לסמן חלק הגון מתוכן הענינים של “רשומות. מאמרים, כמו “ממנהגי ישראל” להרב יהודה אֶלזט, “עם הספר והספר” לש. אסף, “יהודי תימן, שירתם ומנגינתם” לא. צ. אידלזון, “היסוד העברי בלשון הספרדית-היהודית” לד”ר ברנפלד, “לשון כלי-הזמרים בפולניה” לנח פרילוצקי, ואתם המחלקות “עוללות”, “שיחות ושמועות”, הם העיקר במדור מיוחד לכינוס הפולקלור שלנו. ומעין זה היה צריך להיות כל החומר המכונס. יפה ומלבבת היא הרשימה מ“ספר חיי” לפ. מינקובסקי, כתובה בהומור חי, “חסידי”, מכניסה אותנו לפנַי ולפנים מן ה“חצר הטלנאית”, מעבירה לפנינו את הרבי וחסידיו, חזנים ומשוררים, וקטעי-חיים בלתי-ידועים מתגלים ונקבעים לזכרון לדורות. מענינים מאוד הם גם זכרונותיו של ש. ל. ציטרון על “מלחמת הדינסטיות בישיבת וַלוז’ין”. גם כאן מתגלה לפנינו מעין מדינה בתוך מדינה, מעין “חצר ולוז’ינית”, שריח “מתנגדים” נודף הימנה, משגיחים ומרגלים בתוכה, קפדנות ורגזנות, ראשי-ישיבה מתקוטטים, בחורים מתמרמרים, מחלוקת לשם תורה ו“כתר שם טוב”… יש לציין גם “זכרונות ושמועות” של א“י פפירנא, המספרים על ראשית ההשכלה ברוסיה, רמא”ג, אדם הכהן ועוד. אולם מיותרות הן הרשימות של הסופרים האחרים הסובבות כמעט כולן על ענין אחד של מחלוקת בעיירה, ואין בהן משום חידוש וזכרון-קיים. אף “קומץ הזרעונים הראשון” למ. מאירוביץ, פרק לתולדות הישוב בא“י, אין לו מקום ב”רשומות“, אם-כי יש בו ענין רב, אך לא ענין לפולקלור ולאתנוגרפיה. ה”פרצופים" של יהושע סירקין והקטעים “שוטים ומשוגעים ברחוב היהודים”, אין בהם כדי מאמרים מיוחדים, ומקומם נאה יותר בין ה“עוללות”. אין כל מקום ב“רשומות” למאמרו של ש.א. פוזננסקי, “מיסדי כתות בישראל”, על דבר כת הקראים, ולמאמרו של הד"ר הורודצקי “לקורות החסידות” אלה הם מאמרים עיוניים בדברי-ימי היהדות, חשובים כשהם לעצמם, ומקומם במאספים המיוחדים לכך או באחד הירחונים הספרותיים.
מחלקות ה“רשומות”, כפי שנסתמנו תחלה בתכנית שפרסם העורך עוד בשנת תרע“ד היו: א. סדרי חיים. – ב. אמונה ודת. – ג. לשון וספרות. – ד. אמנות ושירה. – ה. תעודות היסטוריות. – ו. ביבליוגרפיה. מיון זה מעיד על נסיו של שיטה בחלוקת החומר. וחבל, שלא נשתמר אותו סידור, לכל הפחות, גם בכרך אשר לפנינו. תפקידו של מאסף לפולקלור אינו ארכיוני בלבד. עליו להיות לא רק “בית-כינוס”, כי אם ביחוד מקור לחוקרים וליוצרים. העריכה והסדור של מאספים כאלה צריכים להיות באופן כזה, שהמעיין בחומר ימצא על נקלה את הנחוץ לו, שלא יצטרך לקרוא את כל המאמרים מראשם ועד סופם, כדי לצרף פרטים שונים הדרושים לעבודתו. המעיין ב”רשומות" מוכרח לעיין בכל חלקי המאסף, אף אם אין לו הפנאי והצורך לכך. בסוף הכרך היה צריך לציין את שמות האנשים והמקומות שנזכרו במאמרים השונים, היה צריך להוסיף רשימה מפורטת של כל הנושאים הבודדים שבאו במאסף, של כל אותם הפרטים הבאים אגב-אורחא, משולבים בענינים אחרים, ויש להם ערך היסטורי ושימושי. ה“רשומות” צריכות לשמש חומר ל“דורשי רשומות”. ויש להתפלא על המערכת שלא דאגה לתועלתם של כל אלה.
ועוד עיקר חסר מן הספר: הביבליוגרפיה. המערכת הבטיחה לתת “תמציות של ספרים בלשונות שונות, שיש בהם ענין למקצועות ה”רשומות“. אולם לא זכינו אף לתמצית מן ה”תמצית" האלה… ולא רק ביבליוגרפיה של ספרים לועזים נחוצה לנו, אלא גם, וביחוד, ביבליוגרפיה עברית, כלומר, ציון כל אותם הספרים והמאמרים שיצאו בעברית ושיש בהם חומר לדורשי רשומות. אין מן הצורך להעתיק ולשוב ולכנס מה שכבר נכנס במאספים ובספרים אחרים. הרבה פרטים מ“סדרי החיים” בישראל מפוזרים ומפורדים בפוסקים, בשו“ת, ב”שולחן ערוך", במגילות-זכרון, בכתבים עתיקים, ומן הנמנע הוא לאסוף את כל אלה למקום אחד. כינוסם יהיה, במדה ידועה, גם פיזורם. “עבודת-רשומות” מחייבת חלוקת המקצועות, לפי המחלקות הקבועות, בין יודעי-ספר וחוקרי-עתיקות, שיחקרו את כל המקורות בדפוס ובכתב, ויערכו ביבליוגרפיה מדויקת של כל הענינים הנוגעים לדעת חיי-העם. עבודה זה היא לשנים, דורשת עובדים רבים ומסורים ואמצעים כבירים. אך בלעדיה יהיה עמל הכינוס כעמלו של סיזיפוס.
אין אנו באים בתלונה חלילה, על מערכת ה“רשומות”, שלא שמה לב לפרט זה או אחר, שלא מילאה הבטחה זו או אחרת. יודעים אנו את כל ה“מכשולים והפגעים הרעים” בימי הרעה והמצוקה. לא נוכל התאפק מהביע כאן רגשות-הערצה למסירות-הנפש שהיתה בעבודתם. מר א. דרויאנוב השקיע ב“רשומות” עמל רב וחיבה רבה. עריכתו היא יותר מאשר מילוי חובה ויחס רציני למפעלו. היא התענינות מאין כמותה בעבודת עוזריו, חקירה במלוא מובן המלה, בקיאות עצומה בסוגים הרבים והשונים אשר במדע הפולקלור. הכרך הראשון אינו אלא “התחלה”, אולם התחלה רצינית ורבת-עתיד. העורך יוסיף, בלי שום ספק, להקדיש מרצו וכשרונו למפעל החשוב הזה, וישתדל למלא את החסר בכרכים הבאים.
רצוננו לראות את ה“רשומות” לא כמאסף בודד ה“יוצא מזמן לזמן”, כי אם כמוסד קיים וקבוע בישראל, אשר ירכז סביבותיו כוחות רבים ויאַגד אגודות רבות לחקר חיי עמנו. דעת העם היא תחית העם.
-
רשומות, מאסף לדברי זכרונות, לאתנוגרפיה ולפולקלור בישראל. כרך א' ערוך ע“י א. דרויאנוב, בהשתתפות י.ח. רבניצקי וח.נ. ביאליק. יוצא מזמן לזמן ע”י הוצאת “מוריה” באודיסה, תרע"ח. ↩
דמות איתנה, אישיות מוצקה ועמוקה צפה ועולה מבין קטעי מכתביו ורשימותיו של יוסף טרומפלדור1. פשטות וישרוּת, חוש המציאות, רצון ופעולה, חובה ואחריות, מסירות וגבורה – אלה הם יסודות נפשו של גבור תל-חי, המתגלה לפנינו כחטיבה אחת, כשלמות פנימית, בלי פגם, אפילו בלי רטט הפקפוק, בלי אותם הזעזועים הטמירים לפני כל צעד רציני בחיים. ההסתכלות הישרה, הניתוח הקר, המטרה הקבועה, ההחלטה הגמורה, הרגש הכבוש, ההתמכרות התמימה – הנה תכונות המעשה של טרומפלדור, המעשה המלא, המעשה המדויק, מילוי החובה עד תומה, עד הסוף: “אם לקחת על עצמך למלא דבר-מה, עשה אותו עד הקץ, עד אפיסת הכוחות או נצחון…”
טיפוס חדש מתבלט לפנינו במחנה ישראל, טיפוס שהוא כולו חיוב, שיחסו אל החיים נובע מתוך חובת העבודה, מתוך הכרה קודמת, שחייב אדם תחילה “לתת את כל אשר ידרש ממנו, למען תהיה לו אחר-כך רשות לדרוש את דרישותיו הוא. כל תיקון בחיים, כל מטרה רצויה – מכשוליהם אִתם, וצריך לדעת להזדיין בסבלנות, צריך לדעת לחכות ולכוון את השעה. ולפיכך אין מקום לרפיון-ידים, אין ערך לשלילה גרידה, אין טעם ליאוש. “היודע לעבוד, יודע גם לחכות בסבלנות בשעת הצורך… לגבי מי שרוצה לתקן מה בחייו, אין התיאשות…” היאוש, שבר-הלב – הוא חולשתו של הפרט, ומי ש”נשבר לבו" – אינו מסוגל להשקפה אובייקטיבית, לבחינה אמתית. “שבורי הלב אינם מסוגלים להגיד את האמת. לא להם נאמין…”
ולא “שר הצבא היהודי שאינו ירא את הסכנה”, הוא החידוש, אף לא תאוָתו המשונה ל“קרב רותח”. כל זה נובע מתוך אותה משמעת פנימית התובעת מילוי התפקיד בכל תקפו. הפחד, בכלל, אינו תכונה טבעית של היהודי. בשום גדוד לא היה היהודי חייל גרוע. אף “בחוריו” של טרומפלדור לא היו פחדנים יותר מה“בחורים” האנגלים. אדרבה, היהודי אוהב לעתים קרובות להסתכן, להקריב קרבנות יתרים… והחדש ב“שר הצבא היהודי” הזה הוא בהכרת החשיבות של הקרבן, הרגש הבריא של ברית-הדם, ברית-הדם בין האדם והאדמה. דם הבנים הוא זכותם על ארץ-האבות. אפילו רוסיָה יָקרה לטרומפלדור, מ“שום שדמו נשפך עליה…” ועל כן קידש את צפון ארצנו בדמו!
אולם קדושה מן הדם היא העבודה. לא לשם הבאת קרבנות, לא לשם מעשי-גבורה, אף לא לשם תיקון נשמה צריך לעלות לארץ, כי אם לשם עבודה, לשם ארץ-ישראל עצמה, לשם העם היהודי, שתחית ארץ-ישראל צריכה להרימו משפלותו". והעבודה בארץ-ישראל דורשת כוונה. “ידים חזקות ונפש טהורה” בלבד אינן מספיקות. נחוצה הכנה קודמת, מבחינה עיונית ומבחינה חמרית. “עוד ימים רבים ניתן לארץ-ישראל ולא נקח ממנה כלום, כי דלה ועניה היא מכל צד. לא נשמה צעירה, זקוקה לחנוך ולטיפול, צריך להביא שמה, כי אם נשמה מבוגרת, מלאה כוחות, חזקה… כיום אין ללכת לארץ-ישראל על-מנת ללמוד ולהתחנך. שמה צריך ללכת רק על-מנת לעבוד וליצור”.
ועל-מנת זה אמנם בא. עוד ימים רבים לפני עליתו לארץ, בהתדפקו על “דלתות זרים” בבירת רוסיה, חלם: “יום יבוא, ואני, עייף ומיוגע מעבודה קשה, סקור אסקור בשמחה וגיל את שדותי בארצי אני. ולא יאמר איש: “לך לך, נבזה, מפה: זר הנך בארץ הזאת!” וכי ימצא איש ויאמר כך, בכוח ובחרב אגן, אקום ואגן על שדותי, על זכויותי. יבוא! מאחורי שדותי, מימיני, משמאלי חברי… ואם אפול בקרב, מאושר אהיה, אדע לשם מה אני נופל… אבל קרוב לודאי שלא נילחם, גם לא ניפול. לא יהיה צורך בזה: – – – ניבא ולא ידע מה ניבא ואולי ידע?.. היה דוקא צורך בזה”, והוא נפל על השדה אשר הרוה בדמו, ונשמת העובד-הלוחם יצאה עם צוואתו הנצחית: “טוב למות בעד ארצנו…”
קו אחד יסודי עובר בכל דברי טרומפלדור, והוא הכבוד: כבוד האדם וכבוד העם. “עבודת הכבוד והחובה” היא עבודתו לעמו. יותר מכל חושש הוא שמא יחוּלל שם ישראל. “חילול השם קשה ממות, וכבוד וגאון (בפרט של הלאום) חשובים מחיים. טוב כי נמות אנשי-כבוד מאשר נשמש לשנינה יתרה, נוספת על כל השנינות השלוחות על חשבון עמנו”. בגליפולי הוא מגן על “כבוד הגדוד”. בתל-חי הוא מגן על “כבוד הישוב”. ברגעי גסיסתו הוא מבקש את העומדים עליו: “תמסרו להם שעמדנו עד הרגע האחרון לשם כבוד העם”.
על-יד ספר-העונשין של אנשי גדודו הנהיג את “ספר-הכבוד” – ספר המעשים החיוביים של כל אחד, המעשים המעידים על מילוי החובה והכרת האחריות. אמצעי חינוכי, שהשפעתו ניכרה מאוד. את רגש הכבוד האישי והציבורי השתדל לפתח בקרב אותו “ערב-רב” שבגליפולי, את האיש שבכל אחד ואחד השתדל לטפח, והשאר היה בא מאליו. רק כינוי-תהלה אחד היה לו בשביל זה שמילא את חובתו עד הסוף: “איש טוב, יהודי טוב, ואיש-צבא טוב”.
כזה היה הוא בעצמו. על משמרת-הכבוד עמד האיש הזה כל ימיו ועליה נפל. רצונו הגדול היה למות “מיתה יפה מתוך שמחה, כראוי ליהודי המת על ארץ-ישראל”. ואשרי הזוכה. הוא זכה. מתוך שמחה מת על גבול הצפון. מטרה מדינית ולאומית גדולה ראה במעשה תל-חי; “שמירת הגבול”. הספר “מחיי טרומפלדור” הוא ספר-הכבוד לו ולנו, ספר-הכבוד לאדם, לאומה ולארץ.
-
מחיי יוסף טרומפלדור, קובץ מכתבים וקטעי רשימות, הוצאת הסתדרות העובדים בארץ–ישראל, יפו תרפ"ב. ↩
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.