(הרצאה ביום השלושים לקבורתו)
לזכר פרץ נאספנו הפעם ביום השלושים לקבורתו. לפני חודש ימים נסתם הגולל על המשורר והיוצר. לפני ששים וארבע שנה נולד יצחק-ליב בן יהודה פרץ, ולו חי אתנו כיום, היינו חוגגים הימים האלה את יום-הולדתו, כי בל"ג בעומר נולד. עוד לא עבר יובל-שנים למיום החילו לעבוד וכבר נסתלק מעלינו בעצם עבודתו. בשעת יצירה גוע, על-יד שולחן עבודתו פרחה נשמתו. לבו הכואב פקע. שירתו נפסקה… רק מלים בודדות נשארו:
שטילער, שטילער…
דאנקען וויל ער…
חֶרֶש, חֶרֶש
תּוֹדָה יַבִּיעַ…
מת המשורר… ובהתאספנו הפעם לזכר נשמתו הגדולה, יעלה לפני זכר אחת מרשימותיו הקצרות, היפות, שהניחה בי רושם עמוק, רושם שלא נמחה על-ידי יצירותיו הגדולות והחשובות ממנה. “הילד החולה” (צריך להיות ‘החולם’ [הקלדנית]) של פרץ, רַגָש וחולם, מגלה סוד לאמו, ובדרכו אל “סודו” יספר את אשר ראה:
"ניגשתי אל בית הכנסת.
נורא מראהו ביום… דל, רעוע, אפל… בזגוגיות השבורות התנדבו עכבישים רחמנים למלאותן בקוריהם, ומנגד – על ההר, בראש הרחוב, עומד בית-תפלת הנוצרים הגבוה, וצוחק…
בערב היה מראה אחר לבית-הכנסת… בפעם הראשונה ראיתיו כך… ערפל קר, נעים, כחול-כהה, עטף אותו… החלונות המנופצים לא נראו כמו סומים… הסתכלו ברצינות ובעמקות לתוך העולם… ומלמעלה – הכרכובים כמעט נעו… הנה אריות אחדים ינתקו מעל הכותל… עוד רגע, ושאגו! – –
הה, אמי, לו הייתי עשיר!…
– מה הייתי עושה?
– הייתי מקים את בית-הכנסת!
רצוני שיהיה גבוה, שידחק גם הוא את השמים, ומחויב בית-הכנסת להיות גבוה, מפני שהוא נמוך! וגג-זהב יהיה לו, וחלונות בדולח!
את שומעת, אמא, דעתי כך: בלי בית-כנסת הלא גם כן אפשר, הבורא הלא בכל מקום… באשר תזיל דמעה, שם הנהו! אשר ישא אליו עין, אותו יראה! באשר יאָנח לב-דוי, שם ישמע! ואם יש בית-כנסת עליו להיות גבוה, יפה ומבריק באמת.
כך הרהרתי גם אתמול. ופתאום – שמעתי קול בכי! בכי חרישי ועצוב, ערב ועגום, כל כך מן הלב…
את, בנגנך, מוציאה לפעמים בכי כזה מן הפסנתר…
ואני דימיתי, – באמת רק רציתי לדַמות, ובכוונה לא התבוננתי, כי אוכל להוסיף ולהוסיף לדמות, שהבכי עולה מתוך בית-הכנסת… כי שם בפנים יושבת נשמתו של בית-הכנסת העלוב, עוטה ערפלי תכלת כהה, והיא בוכיה והומיה…
והיא קובלת על השמש, כי העליבה אותה… אלומות-אור, אלומות-זהב, שופכת היא על גג בית-תפלת-הנוצרים, ולבית-הכנסת – גם על קרן אחת היא חסה… זורקת לו בעצם יום בהיר, יום יפה, כנדבה, קרן-אור חיורה… וזו מצליפה עליו, נוגעת ומתחמקת כמבויֶשת!..
ואף-על-פי-כן, זה לא היה בית-הכנסת!..
לא זה היה הסוד. נערה קטנה פגש, עניה, בוכיה, ושערות לוהטות ראה, אש אדומה… ועינים… עינים – – – בתוכן מצא את סודו…"
פרץ כולו ברשימה הקטנה הזאת. רגש, צער, ילדות, שלוה פיוטית, סודיות, רומנטיות. הכל כאן. כמבוא לכל כתביו תוכל לשמש רשימה זו. כזה היה פרץ. מעין נער חולם היה תמיד, בעל לב רך וכואב, בעל נשמה ענוגה ועמוקה. משורר הוא, תועה תמיד בעולם-הנשמות, מרחף על פני עמק-הבכא, סופג כל צליל דק וכל זיז קל, כל רסיס-דמעה וכל הד-אנחה, ושפך הכל בנגינה חרישית, בניגון מיוחד, ניגון מן הנשמה, זמר מן הלב, ומתגלגל הניגון בגלגולים שונים, והיה פעם כמתאבל על גלות השכינה כבוכה על כאב האומה, ופעם יקבול על צער העולם, על כאב האדם; ויש אשר ישתפך בצלילים עזים, מפכים באון. בחדות-נוער, בזמר-אהבה, ויש אשר תשמע בו מעין חדוה עליונה, מעין שמחה מסתורית, מעין “גילו ברעדה”: חסידים מזמרים לפני רבם… גלגולו של ניגון הוא, ונשמת פרץ בניגון, ואנו מרגישים בהתלבטה, בגלגוליה: נשמת-הניגון מבקשת תיקון…
אומרים כי פרץ הוא סופר עממי, משורר ההמון. טעות היא. עומד הוא מעל להמון ולא בשבילו הוא כותב. אציל-הרוח הוא, אמן ממדרגה עליונה, יוצר לשם יצירה. לא הכל מבינים את פרץ, לא בשביל הכל הוא כותב. איסטניס הוא ברגשותיו, בציוריו ובשיריו. אפשר אולי לדמותו לאותו “נדיב”, שהוא בעצמו תיאר בכל כך היתול, אשר עזב את עיירתו הקטנה ויברח לוורשה, כי לא יכול היה לראות יום-יום את הקבצנים העלובים ואת הנשים הדלות… יחס פרץ אל המוני העם הוא דוקא יחס העומד ממעלה להם, יחס ר' יוחנן המלמד אל עם-הארץ….
יוחנן המלמד – אחד מטיפוסיו של פרץ – ראה פעם, בעוּף הצפרים לארצות החמות, צפור אחת מדדה בטיט ובחֵמר, ואינה יכולה להתרומם, כי כנפיה שבורות. “נשמת עם-הארץ היא – אמר יוחנן – תנו להם כנפים לעמי-הארצות, תנו להם תורה, ואז יוכלו להתרומם מעל בצתם, מעל הטיט שבו שקעו”. וכאן אולי הביאור להתמכרות פרץ אל הספרות הז’רגונית, מתוך רגש של חמלה על ההמון, מתוך חפץ לתת להם כנפים, לתת היכולת להתרומם. כי פרץ אהב אהבה בלי גבול את ההמון העברי, אהב את העם בכל שדרותיו הרחבות. אוהב הוא את רחוב- היהודים, אך את חיי הרחוב לא תיאר; עומד הוא למעלה מן החיים הפשוטים. נעלה הוא מעל למציאות. תיאור המציאות כשהיא לעצמה לא עלה בידי פרץ, רק את האור והצלילים תפס, רק את השירה שבחיים השיג, אך את הצער או את הששון. לא את חיי העלובים סיפר, כי אם את דמעתם הביא, את אנחתם השמיע, לא בית-הכנסת, כשהוא לעצמו, חשוב בעיניו, כי אם הבכי העולה מתוך בית-הכנסת, הנשמה העלובה היושבת בפנים, והיא בוכיה והומיה… ב“ציורי-המסע” שלו, לא הבצל הירוק, שהיתום המסכן מקבל מאביו, במין רעד של אושר, הוא העיקר בשביל פרץ, כי אם אנחת-היתום.
– למה נאנחת, יתום? הראית כוכב נופל ממרומים וצולל בשאול תחתית?
– לא, אדוני, חפץ אני שיבוא המשיח – – –
ב“סיפורי יוחנן המלמד”, עולה פרץ לאמנות עליונה. לא בשעה שהוא מתאר את יסורי יוחנן מצד אשתו ובתו וחתנו ובעלי הבתים התקיפים, כי אם בשעה שהוא מתאר את יוחנן יושב לבדו בבית-המדרש, לאור הנר ולפני הגמרא. שערי שמים נפתחים אז לפני יוחנן, והוא עף ונס אל עולם שכולו טוב, ששם, הוא העלוב הנו השליט, שם הוא בונה ש“י עולמות ומחריבם, ובונה ש”י עולמות יפים ונאים מהם, ודר בהם, וחי בהם, וטועם טעם גן-עדן… והוא שואף ויונק ניצוצין מבין השורות, מבין התיבות, מן האותיות, והוא מתמלא כולו מן האור שבתורה…
באחת מאגדותיו של פרץ, “מפי העם”, מתארת נשמה אחת עלובה אשר נידונה לשוב אל האדמה ולתעות על פניה עד אשר תמצא שלוש מתנות והביאה, ופתחו לפניה שערי גן-עדן. המתנה הראשונה, אשר הביאה הנשמה, היה מעט עפר. שודדים התנפלו על מעון “גביר”. את כל הכסף לקחו, והגביר שתק ולא נע ולא זע, אך הנה מצאו במקום-סתר צרור קטן, והגביר חרד ממקומו להגן על הצרור. הגביר נפל מתבוסס בדמו. אך השודדים טעו, לא אבנים טובות היו בצרור הקטן, כי אם מעט עפר, עפר ארץ-ישראל, שהכין הגביר למראשותיו, בהגיע יום פקודתו… “את צרור העפר ביקש להציל… ותחטף הנשמה רסיס מאבק העפר רווי דם ה”גביר", ותעף למרום… דפקה על השער, והמתנה הראשונה נתקבלה…
עפר ארץ-ישראל שנשמט מתחת רגלי האומה, שמפני זה נופלים עתה אלפי בנינו חללים על שדות-קרב זרים, אותו עפר, – כאשר נשוב לדרוך עליו בתור עם קיים, – יהיה מתנת-התודה היותר יפה, לזכר פרץ על היופי הרב אשר העניק לנו. זה כבר קבענו את זכרו בארץ-אבות. חי הוא פרץ בלב תלמידינו ותלמידותינו, בתור סופר עברי ומשורר עברי, עוד בשנת תרל"ו החל פרץ לספר את סיפוריו ולשיר את שיריו בעברית, ומאז לא חדל מהשתתף בכל הוצאה ספרותית עד יומו האחרון.
הרבה טוב נתן לנו פרץ. עד רגעו האחרון יצר את יצירתו: “חרש, חרש, תודה יביע”… תודה למי? לחיים? למות? פרץ לימד אותנו לאהוב את החיים ולבלי לירא מפני המות. יש יופי בכל, יש גדלות ועמקות בכל, יש קשר בין החיים ובין המתים, יש עבר והווה, הווה ועתיד. כל קרן-אור אשר הביא לנו ברשת-הפלאים שלו, הרי היא מן האור שהאיר לנו מלפנים ומן האור שנגנז לנו לעתיד לבוא!..
יהי זכרו ברוך!
יהי טעמו ברוך!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.