רקע
חיים הררי
בעל הפרדס

לרבי יהושע חנא רבניצקי –

לשנת השבעים וחמש –

בברכה.

בתולדותיה של הספרות העברית, במשך חמשים השנה האחרונות, שהן מושפעות ומותנות על-ידי התחיה הלאומית, שהניחה יסוד להתחדשות עם ישראל בארץ-ישראל, יש להביא בחשבון כמה גורמים, שלכאורה הם נראים לנו כמקריים, כתופעות בודדות, בלי היקף של השפעה מובהקת, ואף-על-פי-כן רישומם עמוק, בין בתולדות הספרות ובין בתולדות התחיה. אחד הגורמים הללו הוא, בלי ספק, ה“פרדס” של י.ח.רבניצקי.

בשנת תרנ“ב הופיע הקובץ הראשון באודיסה. אפילו שם העורך לא נקרא עליו, רק הוצאת י.ח.רבניצקי”. לא “הקדמה” ולא “פתח-דבר”. אין אפילו שורה אחת על תכניתו של הקובץ, על התפקיד שהוא אומר למלא. “אוסף ספרותי” – את זה בלבד מציין השער. כך, בלי תביעות, בלי הבטחות אלא בפשטות ובצניעות. אולם טביעת-עין ראשונה דיה לגלות תכנית כללית ב”אוסף", כוונת מכוון, מטרה ברורה מחושבת מראש, שהיא הולכת ומתבלטת ביתר הכרה בקבצים הבאים.

ה“מכתב אל העורך”, בראש “פרדס”, מאת אחד-העם, התוָה את התכנית. הלא זהו המאמר “האדם באוהל”: מפנה חדש בדרך העם. “היה אדם בצאתך ויהודי באהלך” – סיסמת דור ההשכלה, כפי שנוסחה על ידי יל“ג, הניחה לכתחילה יסוד של התנגשות בין האדם והיהודי, כפילות משונה, כאילו רק אומות-העולם קרויים אדם, כאילו האדם ב”צאתו" נעשה “אדם” בלבד, מין בריה מופשטת שאין לה אחיזה בחיים לאומיים. “היה אדם באהלך” – זאת היא התורה החדשה, וזאת היא גם תעודתה של הספרות העברית. עליה לחנך ולהכשיר את האדם שביהודי. “האדם באוהל” הוא המניע הגדול, אשר כוחו ותכונתו יתגלו בכל המעשים החיצוניים, וכל זמן שהאדם לא יהיה מוכשר להיות ליסוד חזק אל הבנין החדש, – לשוא נעמול לתת צורה חדשה מתוקנת לחיינו הלאומיים"…

התרנ“ב, שנת צאת ה”פרדס" הראשון, היא שנת מותו של יל“ג. עמו שקעה “שמש ההשכלה”. אחד-העם היה אז “כוכב חדש” בשמי ספרותנו. מאמרו הראשון, “לא זה הדרך”, נתפרסם בשנת תרמ”ט, ואחריו מאמרים בודדים ב“המליץ”. בקבצי ה“פרדס” נתגלה בכל אורו: נתן לנו את ה“פרורים”, את מכתבו השני אל העורך, הוא המאמר “תורה שבלב”, את סקירתו על הד"ר פינסקר ומחברתו, ומאז היה למורה לעם, מתוה לו את שבילו הנאמן “על פרשת דרכים”, מפרה את המחשבה העברית ומחַיה את הסגנון העברי.

יל“ג, יהל”ל, קמינר ועוד, מאחרוני המשוררים והסופרים בדור הקודם, עודם מכונסים בקובץ הראשון, אולם פעמי החדש הולמים בתוקף בין שורות “הפרדס”. מנדלי-מוכר-ספרים חוזר אל העברית, ומשיב לה את כוחה ולשדה ביצירותיו האמנותיות. שלום-עליכם מתחרה ב“סבא”, וכותב בעברית את “דון קישוט ממזפבקא”. לוינסקי הנלבב חוזה את חלום התחיה ב“מסע לא”י בשנת ת“ת לאלף הששי”. בן-אביגדור נותן דוגמא לציור הריאליסטי בסיפורו “הנוחם”. הד“ר שרשבסקי מלמד פרק ב”כוחות הטבע“, בסגנון המשנה, בלשון מצומצמת ומדויקת, לא בלי סיועו של ש”י אברמוביץ. גם אחד-העם וגם י.ח. רבניצקי, י.ח. טביוב וש.ל. ציטרון מטפלים בשאלות הספרות העברית, “הספרות והחיים”, “ספרותנו היפה ועתידותיה”. ח.נ. ביאליק משמיע צפצופו הראשון “אל הצפור”, ומאז צמח ויאדר, ויהי לאדיר השירה העברית.

גם במאמרים צדדיים, מוגבלים לכאורה מצד נושאם, יש מן התכנית הכללית שבמאספו ה“פרדס”: לטפח את האדם שביהודי ולפתח בקרבו את רגש הלאומיות, לשם הכרת האדם שבו ולשם תחית העתיד על יסוד העבר. מנשה מרגלית, אחד הטפוסים המעולים בין עסקני אודיסה, ממפיצי ההשכלה בעם, עומד במאמרו “לשני בתי ישראל”, על הכרח השעה ליסד בתי-ספר לחינוך הילדים במיני הידיעות ומלאכת העבודה, משמשים לכלי-אומנות במלחמת הקיום, ובתי-מדרש להתפתחות רחבה של היהדות וחכמת ישראל"… מאמרו של ש. דובנוב, “נחפשה ונחקורה”, שאינו בעצם אלא “קול קורא” לאיסוף חומר לתולדות היהודים בפולין וברוסיה, מגדיר דרך-אגב את הכוח הלאומי המאחד את רבבות ישראל בכל ארצות פזוריהם. שלושה כוחות הם: רגש המשפחה, התלוי בגשמיות, קרבת הגזע, הכרת הדם האחד הנוזל בעורקינו מימי האבות ועד עתה. רגש האמונה, התלוי ברוחניות, עיקרים דתיים ומוסריים שונים בתכניתם או בצורתם מעיקרי האמונות של עמים אחרים. רגש ההיסטוריה, התלוי בגשמיות ורוחניות גם יחד, ההכרה הפנימית בקשר איש אל רעהו במשך אלפי שנים, עבר אחד, סבל ויסורים משותפים. שני הרגשות הראשונים, של המשפחה ושל האמונה, נתרופפו במשך הדורות, וכוחם המאחד נתמעט. לא נשאר לחיזוק אחדותנו אלא הכוח האחרון, רגש ההיסטוריה, שנעשה הרגל, טבע שני אצלנו, “והוא הוא הניצוץ הישראלי האמתי”… ההבדל היסודי שבין דובנוב לאחד-העם, באותו קובץ של “פרדס”, הוא, שהראשון מבסס את הכל על “העבר”, ואחד-העם מוסיף עליו את העתיד: “עבר ועתיד”.

הגדרת הלאומיות של ישראל היא גם מטרת המאמר “החוט המשולש”, שעליו חתום “העורך”, כלומר י.ח. רבניצקי. החוט המשולש, “אורייתא, קוב”ה וישראל – חד הוא“, שקבעו חז”ל לאחדות כל חלקי האומה הישראלית, הוא אמנם מלכד את כולנו, “ולא ינתק עוד לעולמי עד”. אבל “הקשר הזה יציין את “כנסת ישראל” רק בתור כנסיה דתית בעולם האצילות, ולא כלאום מיוחד החי בארצות החיים”. ועם ישראל הוא “לאום בפני עצמו ככל העמים תחת השמש”. אם אין לאום בלי ארץ, הרי גם ליהודים ארץ, שאליה משאת נפשם. אם אין לאום בלי שפה, הן גם לישראל יש “שפה חביבה שנבראה בצלמו”. המסקנה מכאן: “כאשר נבוא לצייר את התנועה הלאומית, שהקיפה את גבול ישראל, ביחוד בזמן האחרון, ותמשוך בכוחה האדיר כל פינות העם, מאמינים וקטני אמנה, לומדים ומשכילים, אנשי רוח ואנשי מעשה, – אז עלינו לשנות את הקשר המשולש גם בנוסח אחר: ארץ ישראל, שפת ישראל וישראל – חד הוא”. העם, הארץ והלשון, גורל אחד להם. רבי גוונים והפכים שלשתם יחד, דומים זה לזה באופי, בתנאים ובתמורות. הלשון העברית מרובת פרצופים וסגנונים. כשם שבארץ-ישראל – “ים כנרת וים המלח זה לעומת זה, או גם נוגעין זה בזה”, כך גם בספרות ובלשון – “שיר השירים ואָץ קוצץ”, סופרים גדולים וטובים עם נערים בשנים או בדעת, “וגר ארי שבחבורה עם גדיים, שלא יעשו לתישים, אם אף יחיו אלף שנים”… מה הארץ דלה ועניה, חרבה ושוממה, אף הלשון העברית עזובה ונטושה, “עניה היא במקום זה ועניה במקום אחר”… כמוהן כעם עצמו, שחייו אינם חיים, שעשיר הוא ומאושר רק ב“פואסיה”, כלומר בזכרונות העבר ותקוות העתיד, אך עני ואומלל “בפרוזה ממשית”, כלומר בחיי ההווה המלאים הוָֹה על הוָֹה“… גם הלשון עשירה בשירה, ב”פואסיה נשגבה" ועניה ב“פרוזה פשוטה”… לשלשתם יחד יש תקנה אחת: לחזק את הקשר בין שלושת אלה, בין העם וארצו ושפתו, קשר שיהא חי וקיים ככל קשר טבעי. “ובזה גדול כוח הרעיון של ישוב ארץ-ישראל”. י. רבניצקי כבר ראה אז ברעיון הישוב “תנועה גדולה ונשגבה”, אשר תחולל נפלאות בעם ישראל. לא זקנים ולא נמושות צריכים לעלות ארצה, כי אם צעירים, “בעלי חושים ורגשות נעורים, החפצים חיים”, והמה יעלו ויבואו אל הארץ ב“קומה זקופה”, לא לשבת בטל ולשפוך “שארית דמעות לפני שארית הכותל”, כי אם "לעבוד ולנטוע בידים אמונות, בידי חלוצים חרוצים, לגדור את הפרצות ולבנות את הנהרסות, להשיב לעם “את כבודו אשר גלה ממנו ולחדש ימיו כקדם”.

אותו חלום בנין וגאולה חוזה גם יוסף הלוי, זה הספרדי מאדריאנופול ופרופיסור מן הסורבונה בפאריס, בשירו “תקותי בארץ אבות”, “פרדס” ב': “האכר אדמתו גואל, הוא יסיר חרפת ישראל”… רבניצקי אף הוא מתרומם עד כדי שירה בחזותו את בנין הארץ והאומה. חולק הוא על קינתו הידועה של הרמב“ן: “דימיתיך, הורתי, ליולדת, שמת בנה בחיקה והחלב בשדיה למכאובים, ותיניק את גורי הכלבים”… לא ליולדת, שמת בנה בחיקה, דומה הורתנו, כי אם ליולדת, “שנגזל בנה מחיקה ונדח לארץ נכריה”. החלב אמנם למכאובים בשדיה, אבל את האחרים לא היניקה, “כוחה לזרים לא נתנה”… הבן ישוב לחיק הורתו, ואף תיניקהו ותשביעהו כאם רחמניה. “הם, הבנים העובדים (צריך להיות ‘האובדים’, הקלדנית) ישקו אותה, ובה ישוקה גם מוח עצמותם. הם יורידו עליה טל אורות, טל של תחיה, והיא גם היא תזיל כטל, בכל בשרם ונפשם, בכל אבריהם וגידיהם, סם חיים מפליא לעשות, המהפך עם ישיש ונדכה לגוי עצום מלא כח וליח עלומים”… במלים מועטות ופשוטות מבליט הוא את ערכה החיוני של ארץ-ישראל לעם ישראל, שרק בה בלבד “תעמוד לכלל הלאום הצלה עיקרית, הצלה עולמית”. רק ארץ-ישראל בהתחדשה תחדש גם את גופו של העם ותשיב לתחיה את רוחו. “בכל ארצות הנכר לא יהיו חייו ההווים קשורים ואחוזים בקשר חזק ואחיזה תמה עם העבר, אף אין תקוה בהן למוסדות מרכז לאומי בעתיד”. כבר במאמרו זה מתגלה רבניקצי באופיו המיוחד לו במשך כל שנות עבודתו לספרות העברית. גם קצת “מדרש” לסיום: “אם אשכחך, ירושלים, תשכח ימיני; תדבק לשוני לחכי, אם לא אזכרכי” – שני הדברים נתקיימו בישראל: “ימינו” כשלה, כוחו נתדלדל. “לשונו דבקה לחכו”, נשכחה מפיו, וכל זה רק מפני ששכחנו ולא זכרנו את ירושלים. כאשר נשוב ונזכרנה ב”זכרון מעשי“, רק אז תשוב להיות ימיננו כבראשונה ולשוננו כבתחלה”.

הגיוני וטבעי הוא יחסו של רבניצקי לדיבור העברי. במאמרו זה וגם ב“תחית ישראל ושפתו”, “פרדס” ב', אין דעתו נוחה מן החברות של “דוברי עברית”. מקום חיותה הטבעית של השפה הוא בארץ-ישראל. אגודות “שפה ברורה” שבתפוצות הגולה עלולות רק לגרום לבלבול לשון, לכמה “שפות ברורות”… “רק במושבות ישראל בארץ אבותיו יש חיים וברכה בכוח הדבור העברי, כי שם דבר טבעי הוא”, לשון הילדים בבית-ספרם ובבית אמם. “מפי עוללים ויונקים יסדת עוז”. החיים עצמם והכרח השעה יקיימו את הלשון ויפתחוה בלי כל כוונות מיוחדות, בתוקף לחץ ההבעה הטבעית. “שם המקום ימלא חסרון לשוננו. גם שפת ערב חברתה תרבה להשאיל לה מלים ומבטאים רבים הנחוצים לשלמותה, ואז תשוב כקדם להיות שפה חיה ושלמה, שפה בריאה וברורה. ורק אז תלד, ככל אחיותיה השפות החיות, זרעא חיא וקימא, ספרות שלמה ומתוקנה, ספרות מלאה חיים וברכה, ששם ספרות נאה ויאה לה באמת”.

בנקודה זו נפגש כמעט רבניצקי עם טביוב במאמרו “ספרותנו היפה ועתידותיה”. לפני כארבעים וחמש שנה עמד טביוב על השאלה: מדוע אין מספרים בלשון העברית, מדוע אין אף סיפור אחד הראוי לשמו, כמו בספרות אירופית? והוא מחליט: “ספרות יפה במובנה האירופי לא היתה ולא תהיה לנו כל זמן, שחיי שפת עבר הם רק חיים מלאכותיים ולא חיים אמתיים, כלומר: כל זמן שנשתמש בשפתנו רק בכתב ולא בדיבור”… שירה, פובליציסטיקה, פיליטונים סטירות – כל אלה אפשר לכתוב בעברית, אך לא ספרים. “חכו עד אשר יערה עלינו רוח ממרום להחיות את שפת עבר גם בפה ובדיבור, ואז נזכה לראות מה רבו סופרים בעלי כשרון בקרבנו, כי גם בשפתנו ובספרותנו יבראו ספורים גדולים בכמותם ובאיכותם, ותמונות בהירות ומצוחצחות, כמו בכל הספרויות החיות, כי אז לא תחסר מאומה לשפת עבר, כי המדברים בה יעשירוה עושר רב, והעושר הזה עושר של קימא, ואז רק אז תהיה לשפתנו עדנה, ותלד ספרות יפה באמת!”…

נדמה שבעֲיַת הסיפור בספרותנו החדשה לא נפתרה עד היום, גם אחרי ארבעים שנה של תחית הדיבור העברי. אין זאת כי מלבד ה“דיבור” נחוצים עוד גם כן “בעלי הכשרון”. אבל אין לכחד, כי במשך ארבעים השנה הללו נתעשרה והתקדמה ספרותנו בכל המקצועות, נעשתה רבת-ענפים ורבת גוונים, ואין כל ספק, כי תנועת התחיה הלאומית ותחית הלשון בפי הדור עשו לנו את הפלאות האלה. ה“פרדס” של י.ח. רבניצקי היה כוח מניע בתחית הספרות העברית ובהתחדשות האומה בארץ-ישראל. שלושת המאספים ריכזו אז בתוכם את טובי הכוחות הספרותיים. חותמו של בית-המדרש האודיסאי טבוע על ה“פרדס”, חותם זה שנתן סימניו המובהקים בספרותנו, חותמם של מנדלי, של אחד-העם, לילנבלום, לווינסקי, ואחר-כך של הבאים אחריהם: ביאליק וש. בן-ציון, זכרון כולם לברכה – חבריו הנאמנים בעבודה של י.ח. רבנצקי, יבדל לחיים. משהתחיל מופיע “השלוח” של אחד-העם נפסק ה“פרדס” של רבניצקי. ראשיתו של זה נעוצה בסופו של זה. ממקור אחד יצאו.

אין לעבור בשתיקה על “בר-קצין” המבקר. המדור שיצר בפרדסו, “ספרים חדשים”, קובע ברכה בפני עצמו. זו הפעם הראשונה, נדמה לי, בספרותנו, שנוצרה ה“רצנזיה” על ספרים, לא בקורת הבאה בכל סממני החריפות של ניתוח וביטול. כי אם סקירה כנה ופשוטה על הספר, על תכנו, והערות קלות על מהותו. גם ב“מכתבים שבין אלדד למידד” הכניס רבניצקי את הטון הפשוט, הלבבי, היחס הנאמן לספר ולסופר. מאז ועד היום, מן ה“פרדס” ועד “דביר”, עומד הוא על משמר הספרות העברית, עושה ומעשה, מכנס אוצרות דורות עברו ויצירות הדור החדש, בונה את דביר ספרותנו בסבלנות, בהתמדה, באהבה ובאמונה.

במכתבו הראשון אל עורך ה“פרדס”, אומר לו אחד-העם: “תדבר נא לא בסופה ובסערה, לא בשחוק ומהתלות או בתוכחת זעם – כי אם באמרי-נועם המושכים את הלב, בלשון רכה, בדעה מיושבת, ועל הכל – בלב חם, לב אוהב וכואב”. כל הסגולות הללו הן עצם תכונתו של בעל ה“פרדס”. עוד לא הכזיב אף אחת מאלה במשך כל ימי עמלו בספרותנו. מעולם לא זעם ומעולם לא התל. תוכחתו ספוגה תמיד הוּמוֹר ורך. דעתו תמיד מיושבת עליו, ולבו תמיד ער וחם, אוהב בכאבו, וגם כואב, לא פעם, באהבתו.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35587 יצירות מאת 1816 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!