רקע
חיים הררי
בית כינוס לפוֹלקלור

בכל הנוגע אלינו, לעצמנו ולבשרנו, הננו תמיד מן המפגרים. אנשי הרוח באומות-העולם הבינו זה כבר את הנחיצות הגדולה במחקר חיי-העם, בכינוס המנהגים והנימוסים, השירים והסיפורים המתהלכים בכל אומה ולשון. אין לך ארץ שאין בה אגודות ומוסדות, ירחונים ומאספים, מיוחדים לליקוטן ולבירורן של האמונות וההזיות, המעשיות והבדיחות, האגדות והזמירות המקובלות בכל שדרות העם מראשית היותו ועד היום הזה. מתוך כל הדברים האלה מתבלט פרצופה של אומה, אָפיה המקורי וכשרון יצירתה. לפיכך דואג כל עם ועם לנפוצות יצירותיו, לאסוף אחד לאחד את כל גילויי-החיים העממיים בכל הצורות ובכל הדורות. ומה אם באומה היושבת על אדמתה כך, שהיא מחוברת אל הקרקע ויונקת ממקור שרשה, אנחנו, שאין לנו אלא “תפוצות ישראל”, שחיינו חיי גלות וטלטול ודלדול, על אחת כמה וכמה שעלינו לדאוג לכינוס כל אותם הפרטים המפיצים אור על חיינו בגולה, להשאיר זכר לצורות עוברות ובטלות, למנהגים נושנים ונשכחים, שמתוכם אתה יכול לעמוד על מעשי אבות, השקפות והרגשות של ימים עברו, השתלשלות הדעות והאמונות בתקופות שונות, יצירה עממית ועמל דורות.

אמנם ניסו פה ושם בספרותנו, במאמרים אחדים, במשפטים שונים, ללקט קוים בודדים מחיינו העממיים בזמנים שונים. נעשו נסיונות חשובים לכינוס בשירה העממית היהודית בארצות שונות. אולם בכל אלה לא היתה עבודת ריכוז, עבודה מתמדת, שתשאף לאחד את כל הניצוצות לשם מטרה אחת כוללת, מקיפה את כל חיי האומה. עבודה זו אינה יכולה להעשות אלא מתוך הכרה ברורה בערכה הלאומי ובצרכה לדורות. רק תקופתנו, זו של התעוררות החיים הלאומיים, יכולה לעורר גם את הרצון להתחיל ברצינות ובקביעות במחקר העממי שלנו. פיגרנו אמנם במקצוע זה כמו במקצועות אחרים. אך קדם נקדם בשמחה ובברכה את הצעד הבטוח הראשון לקביעת מדור מיוחד בלשוננו העברית למדרש חיי העם הישראלי לכל דרכיהם, יצירותיהם בכל הזמנים והארצות ובית-כינוס תמידי לפולקלור שלו1.

הכרך הראשון של “רשומות” יצא לאור בעצם ימי המלחמה, בשעה שהעולם כולו היה טבוע בדם וחרב הכליון פגעה בעמנו. אין זה, כי מתוך אמון רב בנחיצות עבודתם ובערכה הקיים התמידו בה העורכים, ולא רפתה ידם ולא נפל רוחם עליהם מרעה ויגון. כינוס הפולקלור בישראל מפעל ספרותי ולאומי הוא, וכדאי להקדיש לו כוח ורצון. עתה, בשעת חירום, בשעה של חורבן קהילות רבות מישראל, גדול הצורך עוד יותר במקלט לזכרונות החיים ההולכים וכלים. ומתוך המית-לב, דאגה ורחמים רבים נשמעת קריאת עורכי ה“רשומות” אל אלה אשר כל החי ועֵר באומה יקר להם: “פוצו בעם הישראלי לכל תפוצות וכתבוהו…”

“כתבוהו” – כיצד?

שני סוגים ב“כתיבה” זו, – לפי דעת העורכים, – האחד מחקר ומדרש, שהוא ענין לאנשי-מדע, והשני ליקוט וכינוס, “עבודה שאינה דורשת מבעליה לא מומחיות יתרה ולא כשרון ספרותי מיוחד, אלא קצת הבנה בדבר, קצת חיבה לו וקצת רצון טוב…” (עמ' V – VIII). הסוג השני נראה לנו חשוב ביותר. עליו לשמש יסוד לראשון. בלי ליקוט וכינוס, מחקר ומדרש מנין? “מדרש חיי העם הישראלי” מחייב תחילה כינוס החומר הנחוץ לידיעת החיים האלה, חומר הנפוץ בכתבי-יד עתיקים, בפנקסי-קהילה, בשרידי מצבות, והעיקר – במסורת שבעל-פה, בחידודים ופתגמים, בשיחות ומעשיות, במנהגי הבריות ב“הני דאמרי אנשי”. בכל “אשר יעשה ולא יעשה בישראל”, כל אותם הדברים הנמסרים מפה אל פה, מדור לדור, והולכים ומשתנים או משתכחים וכלים עם עבור זמנם. ועבודה זו היא כבירה. “קצת הבנה, קצת חיבה וקצת רצון טוב” מצד הפרט אינם מספיקים לכך. היחיד יכול, כמובן, להביא תועלת, יכול להוסיף מדי פעם בפעם לבנה אל גל החומר אשר יצבר. אולם לא על-ידי “ליקוט וכינוס” של יחידים נבנה. נחוצה לזה עבודה משותפת של רבים.

צריכים להוָסד בכל תפוצות ישראל מרכזים מיוחדים, לכינוס דברי-הזכרון, צריכות להוָסד בכל מקום אגודות לפולקלור, שתדאגנה לכל גילוי עממי, שלא ילך לאיבוד, שישאר לו שם וזכר בישראל. ולא רק תוכן המעשיה או השיר, לא רק עצם המנהג או ציור הבנין והכלי הם המענינים, כי אם גם המלבוש והמאכל, המבטא והקול, תנועת היד והבעת הפנים. צריך להשתמש לשם כינוס אלה בכל המצאות זמננו, – בצילום, ברישום-הקול ובראינוע. תמונות-אור תראינה כיצד חיתה משפחה עברית בתוך ביתה, בעיירתה בגולה. הגרמופון ישמיע כיצד דיברו אבותינו בז’רגוניהם למיניהם; כיצד היתה הברתם, כיצד שרו, שוחחו, נאמו. הראינוע יעביר אותם לפני הרואים כחיים ונעים, יוצאים ונכנסים, יושבים וקמים, מתפללים ועובדים, בבית וברחוב, בבית-הכנסת ובבית-המלאכה, בחנות ובישיבה, בכל תנועותיהם, בניד עפעפיהם, בארשת פניהם. צריך, שכל פרטי חיינו בעבר ובהווה יהיו שמורים לזכרון לדורות הבאים. עבודת-כינוס כזו היא ענקית. אין יחידים בודדים יכולים למלאותה. היא דורשת שיתוף כוחות רבים, ועל כולם הנהלה, סידור, ריכוז בהבנה ובכשרון.

הפולקלור תורה הוא, תורת העם, דעת העם. וככל תורה הוא דורש לימוד, הוא דורש הגדרה, ביאור מהותו, סיום תחומיו. החוקרים העלוהו למדרגת “מדע”, קבעו בו כללים, עשוהו בסיס לחקירת האמונות והדתות, לחקירת הנפש של הכלל, לגילוי הטמיר בחביון הדורות. הפולקלור הוא סבך של שאלות במדע החברה, בתורת הנפש, בתולדות העמים, בחקר האדם. תחלתו בערפלי ימי קדם, בהזיות בראשית, בשרידי הפרא אשר הנחילונו אבותינו, וסופו בכל אשר אנו חושבים לנאה ולמכוער, לטהור ולטמא, בכל אשר אנו קוראים נימוס ודרך-ארץ, קדוּשה ואמונה, חוקי חיים, תרבות והשלמה. יש פולקלור כללי, הניזון מן הרבים, השולח שרשיו לעמים רחוקים, להמוני אדם, ויש פולקלור של עם אחד, של קיבוץ ידוע, היונק מתוך אדמתו, הניזון משלו וגדל מעצמו. כל ה“מדע” הזה עדיין חדש בספרות העולמית, וזר לגמרי בספרותנו העברית. כל השאלות הללו טעונות אצלנו הרצאה והארה, הסברה והעמקה.

הפולקלור מקיף עולם ומלואו, ומתוך כך קשה לדעת את גבולותיו. “מחקר ומדרש” בנידון זה קודמים ל“ליקוט וכינוס”. דומה, שעורכי ה“רשומות” לא עמדו על צורך חשוב זה. ה“פולקלור בישראל” אינו אלא חלק מן הפולקלור העולמי, וב“בית כינוס תמידי” לשמו אין להסיח דעת מן הצד הכללי שבדבר. שורת מאמרים היתה צריכה לבאר מהותו של הפולקלור בכלל, לקבוע את יסודותיו, להרצות על השאלות שמתלבטים בהן החוקרים, להגדיר, עד כמה שאפשר, את סוגיו, לציין את התועלת הרבה שבכינוסו ובחקירתו, עד כמה הוא יכול להפיץ אור על כל הכמוס במעמקי נפשה של אומה, עד כמה בכוחו להשפיע על המשוררים והאמנים, להיות למקור יצירה לדורות רבים. אין אף מאמר אחד ב“רשומות” אשר ינסה להשיב או להעיר אף על אחת משאלות הפולקלור. ההערות הבודדות של העורך הראשי, הבאות בשולי המאמרים ונוגעות לפעמים בשאלות חשובות כלליות, מלאות ענין רב, מעוררות את המחשבה, אך הן מגרות יותר את תשוקת-הדעת מאשר מספקות אותה. הן מראות עד כמה הצורך במאמרים מקיפים וכוללים גדול ונחוץ. נקוה, כי בכרכים הבאים של ה“רשומות” ימלא במידה ידועה החסרון הזה.

מאסף כ“כרשומות” אינו ענין לבקורת מפורטת, לניתוח מאמריו ולהרצאת תכנם. וכי יש לבקר זכרונותיו של אדם, או “שיחות ושמועות”, או פנקס של “חברה קדישא”? יש לדון על המאסף רק מנקודה כללית, עד כמה הוא מתאים לתעודתו, עד כמה החומר שכונס מכוון למטרה. עליו לכנס בעיקר חומר בלתי-מעובד עדיין, אשר ישמש ל“מחקר ומדרש”, או מחקרים על יסוד חומר בלתי-ידוע, מפוזר, שדרש ליקוט, בירור ובקורת. אין מקום במאסף כזה למאמרים היסטוריים מקיפים, לזכרונות ספרותיים או לתולדות היהדות. חלק גדול מן החומר המוכנס ב“רשומות” אינו מתאים, לפיכך, למטרת המאסף. זכרונותיו של יל“ג, בעמדו “על נהר כבר”, בהשקיפו על ימי חייו אשר כבר שטפו ועברו, מענינים עד מאוד, מספרים על ילדותו של המשורר, מגלים את מקור התפתחותו, מפיצים אור, כמובן, גם על חיי וילנה, על החינוך וההשכלה בימים ההם, אך מקומם, בכל זאת, במאסף לספרות, ולא ב”מאסף לפולקלור".

אגרות ריב“ל, מַפּוּ, לילינבלום הן עשירות-תוכן, מעמידות אותנו על אָפים של סופרינו, על מעמדם בחברה ויחסם לספרות. ריב”ל, אבי ההשכלה ברוסיה, “רך-המזג ורך-הטבע”, נושא בדומיה חליוֹ ועניוֹ; “אדם אשר אין לו שורש פרנסה רק מתת נדיבים”, מתנחם, “כי איש זקן ותש-כוח כמוהו לא יהיה למעמסה על ידידיו, רק זמן קטן וקרובה ישועתו לבוא”… (עמ' 463–464). מפו, חוזה-החזיונות, מרגיש ומבין, כי לא רק במדע והשכלה יוָשע ישראל. כותב הוא את “אהבת ציון” ו“אשמת שמרון”, כדי לעורר את רגש-היופי בלב עמו, “כי לא בחכמות יסור תפל, כי אם בטוב טעם ודעת היפה והנשגב” (עמ' 464). לילינבלום, באחד ממכתביו משנת תרנ“ד, נותן טעם ל”שתיקתו הספרותית" בזמן ההוא. ל“מאמרים העיוניים ושאלות החיים”, שבהם עוסק, נחוצות ידיעה והכנה. ל“הראשונים דרוש לימוד”, ללמד הרבה ולעיין הרבה בספרים, ואין שעתו פנויה לכך. “והכתיבה מאין תמצא?”… מאמריו בשאלות החיים היה יסודם שלילה וסתירה. לא “חכמה יתרה” גם לא “כוח רב” נחוצים כדי לסתור. ו“כבר הגענו בסתירתנו כמעט עד הקצה האחרון”… “עתה באה העת לבנות. אך לזה דרושים ידיעות אחרות וכוחות אחרים. הבונה צריך להיות מומחה בדבר וגם בעל כוח להוציא חפצו לפעולה. ואני רואה בעצמי, – מדגיש מל”ל ,– שאין בידי לא הידיעות הדרושות לבנין ולא הכוח להביא עצות לפעולה. אם אבוא לדבר ע“ד החינוך, ע”ד פרנסת עמנו, ע“ד הרבנים וכו' – הנה מרגיש אנוכי כי אין אתי שום ידיעות סטאטיסטיות וספציאליות הדרושות לזה ואשר בלתן לא יגש כל סופר אירופי למלאכתו – – – – על כן נחבא קולי בזמן האחרון” – – – (עמ' 473). כמה ישרנות,פשטות ואמת בדברים אלה. הרבה והרבה יש ללמוד מתוך יחס רציני זה לספרות ולעבודתה. ובכל זאת עוד ספק גדול הוא, אם יש מקום למכתבי סופרים אלה ב“מאסף לדברי זכרונות, לאתנוגרפיה ולפולקלור בישראל”. יש כאן ערבוב תחומים. כנוס מעין זה של “רשומות” דורש צמצום. אין עליו להיות “כל-בו”. עליו להתגדר ב“דברי זכרונות” שיש להם ערך כללי, עממי, הצפויים לשכחה, לכליה, אם לא יקבע להם מקום במדור מיוחד. לדברי סופרים כריב“ל, מל”ל, מפו, רובין, והדומים להם, ימצא תמיד גואל. ערכם הוא ביחוד ספרותי, מקום במאספים לדברי ספרות, בכתבי אותם הסופרים. ה“רשומות” צריכות לשמש בעיקר מדור לנשכחות, ולא למפורסמות…

כדוגמא לחומר המתאים, לתכליתו, תכלית “ליקוט וכינוס, מחקר ומדרש”, נוכל לסמן חלק הגון מתוכן הענינים של “רשומות. מאמרים, כמו “ממנהגי ישראל” להרב יהודה אֶלזט, “עם הספר והספר” לש. אסף, “יהודי תימן, שירתם ומנגינתם” לא. צ. אידלזון, “היסוד העברי בלשון הספרדית-היהודית” לד”ר ברנפלד, “לשון כלי-הזמרים בפולניה” לנח פרילוצקי, ואתם המחלקות “עוללות”, “שיחות ושמועות”, הם העיקר במדור מיוחד לכינוס הפולקלור שלנו. ומעין זה היה צריך להיות כל החומר המכונס. יפה ומלבבת היא הרשימה מ“ספר חיי” לפ. מינקובסקי, כתובה בהומור חי, “חסידי”, מכניסה אותנו לפנַי ולפנים מן ה“חצר הטלנאית”, מעבירה לפנינו את הרבי וחסידיו, חזנים ומשוררים, וקטעי-חיים בלתי-ידועים מתגלים ונקבעים לזכרון לדורות. מענינים מאוד הם גם זכרונותיו של ש. ל. ציטרון על “מלחמת הדינסטיות בישיבת וַלוז’ין”. גם כאן מתגלה לפנינו מעין מדינה בתוך מדינה, מעין “חצר ולוז’ינית”, שריח “מתנגדים” נודף הימנה, משגיחים ומרגלים בתוכה, קפדנות ורגזנות, ראשי-ישיבה מתקוטטים, בחורים מתמרמרים, מחלוקת לשם תורה ו“כתר שם טוב”… יש לציין גם “זכרונות ושמועות” של א“י פפירנא, המספרים על ראשית ההשכלה ברוסיה, רמא”ג, אדם הכהן ועוד. אולם מיותרות הן הרשימות של הסופרים האחרים הסובבות כמעט כולן על ענין אחד של מחלוקת בעיירה, ואין בהן משום חידוש וזכרון-קיים. אף “קומץ הזרעונים הראשון” למ. מאירוביץ, פרק לתולדות הישוב בא“י, אין לו מקום ב”רשומות“, אם-כי יש בו ענין רב, אך לא ענין לפולקלור ולאתנוגרפיה. ה”פרצופים" של יהושע סירקין והקטעים “שוטים ומשוגעים ברחוב היהודים”, אין בהם כדי מאמרים מיוחדים, ומקומם נאה יותר בין ה“עוללות”. אין כל מקום ב“רשומות” למאמרו של ש.א. פוזננסקי, “מיסדי כתות בישראל”, על דבר כת הקראים, ולמאמרו של הד"ר הורודצקי “לקורות החסידות” אלה הם מאמרים עיוניים בדברי-ימי היהדות, חשובים כשהם לעצמם, ומקומם במאספים המיוחדים לכך או באחד הירחונים הספרותיים.

מחלקות ה“רשומות”, כפי שנסתמנו תחלה בתכנית שפרסם העורך עוד בשנת תרע“ד היו: א. סדרי חיים. – ב. אמונה ודת. – ג. לשון וספרות. – ד. אמנות ושירה. – ה. תעודות היסטוריות. – ו. ביבליוגרפיה. מיון זה מעיד על נסיו של שיטה בחלוקת החומר. וחבל, שלא נשתמר אותו סידור, לכל הפחות, גם בכרך אשר לפנינו. תפקידו של מאסף לפולקלור אינו ארכיוני בלבד. עליו להיות לא רק “בית-כינוס”, כי אם ביחוד מקור לחוקרים וליוצרים. העריכה והסדור של מאספים כאלה צריכים להיות באופן כזה, שהמעיין בחומר ימצא על נקלה את הנחוץ לו, שלא יצטרך לקרוא את כל המאמרים מראשם ועד סופם, כדי לצרף פרטים שונים הדרושים לעבודתו. המעיין ב”רשומות" מוכרח לעיין בכל חלקי המאסף, אף אם אין לו הפנאי והצורך לכך. בסוף הכרך היה צריך לציין את שמות האנשים והמקומות שנזכרו במאמרים השונים, היה צריך להוסיף רשימה מפורטת של כל הנושאים הבודדים שבאו במאסף, של כל אותם הפרטים הבאים אגב-אורחא, משולבים בענינים אחרים, ויש להם ערך היסטורי ושימושי. ה“רשומות” צריכות לשמש חומר ל“דורשי רשומות”. ויש להתפלא על המערכת שלא דאגה לתועלתם של כל אלה.

ועוד עיקר חסר מן הספר: הביבליוגרפיה. המערכת הבטיחה לתת “תמציות של ספרים בלשונות שונות, שיש בהם ענין למקצועות ה”רשומות“. אולם לא זכינו אף לתמצית מן ה”תמצית" האלה… ולא רק ביבליוגרפיה של ספרים לועזים נחוצה לנו, אלא גם, וביחוד, ביבליוגרפיה עברית, כלומר, ציון כל אותם הספרים והמאמרים שיצאו בעברית ושיש בהם חומר לדורשי רשומות. אין מן הצורך להעתיק ולשוב ולכנס מה שכבר נכנס במאספים ובספרים אחרים. הרבה פרטים מ“סדרי החיים” בישראל מפוזרים ומפורדים בפוסקים, בשו“ת, ב”שולחן ערוך", במגילות-זכרון, בכתבים עתיקים, ומן הנמנע הוא לאסוף את כל אלה למקום אחד. כינוסם יהיה, במדה ידועה, גם פיזורם. “עבודת-רשומות” מחייבת חלוקת המקצועות, לפי המחלקות הקבועות, בין יודעי-ספר וחוקרי-עתיקות, שיחקרו את כל המקורות בדפוס ובכתב, ויערכו ביבליוגרפיה מדויקת של כל הענינים הנוגעים לדעת חיי-העם. עבודה זה היא לשנים, דורשת עובדים רבים ומסורים ואמצעים כבירים. אך בלעדיה יהיה עמל הכינוס כעמלו של סיזיפוס.

אין אנו באים בתלונה חלילה, על מערכת ה“רשומות”, שלא שמה לב לפרט זה או אחר, שלא מילאה הבטחה זו או אחרת. יודעים אנו את כל ה“מכשולים והפגעים הרעים” בימי הרעה והמצוקה. לא נוכל התאפק מהביע כאן רגשות-הערצה למסירות-הנפש שהיתה בעבודתם. מר א. דרויאנוב השקיע ב“רשומות” עמל רב וחיבה רבה. עריכתו היא יותר מאשר מילוי חובה ויחס רציני למפעלו. היא התענינות מאין כמותה בעבודת עוזריו, חקירה במלוא מובן המלה, בקיאות עצומה בסוגים הרבים והשונים אשר במדע הפולקלור. הכרך הראשון אינו אלא “התחלה”, אולם התחלה רצינית ורבת-עתיד. העורך יוסיף, בלי שום ספק, להקדיש מרצו וכשרונו למפעל החשוב הזה, וישתדל למלא את החסר בכרכים הבאים.

רצוננו לראות את ה“רשומות” לא כמאסף בודד ה“יוצא מזמן לזמן”, כי אם כמוסד קיים וקבוע בישראל, אשר ירכז סביבותיו כוחות רבים ויאַגד אגודות רבות לחקר חיי עמנו. דעת העם היא תחית העם.


  1. רשומות, מאסף לדברי זכרונות, לאתנוגרפיה ולפולקלור בישראל. כרך א' ערוך ע“י א. דרויאנוב, בהשתתפות י.ח. רבניצקי וח.נ. ביאליק. יוצא מזמן לזמן ע”י הוצאת “מוריה” באודיסה, תרע"ח.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35587 יצירות מאת 1816 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!