¹

(מתוך הרצאה)

קיום האומה תלוי בקיום מסורתה, כל מה שהמסורת מקורית יותר, ועמוקה יותר, יאריכון ימיה ויאריכו ימי האומה שיצרוה. כל זמן שהאומה קשורה לנחלת-אבות, ירושת-דורות, ומרתקת בהן את הדורות זה לזה, מחַיה במסורת שלה את חיי ההווה ואת מגמת עתידה, תתקיים כאומה אף אם תגלה מעל אדמתה, והיא מפוזרת ומפורדת, מעוּנה ונפרדת. למרות פיזורה תפתח את רוח חיותה ותמשיך את לאומיותה.

מה נותן פרצוף לאומה, שלמות ואחדות תרבותית? אם היא יודעת לשמור על האידיאלים שהורישוה אבותיה, אם היא מקיימת אותם בצורה קדומה ומתחדשת כאחת, אם תוסיף מן ההולך ומתרקם על מה שכבר נתישן ונתגבש. עמהם מתעלה האומה אל פסגת חייה ורואה את הדרך שכבר עברה את המרחק ואת המרחב לעתיד.

שלשלת אחת בלתי-מנותקת במשך אלפי שנים, מרתקת את כל דורותיה של אומה, שלשלת של חיים מעוֹרים בשרשי החיים הממשיים, בהרגשה דתית, באידיאלים הלאומיים והדתיים, באדמת אבות, ובשמי מולדת, בימי עבודה ברוכי-שמש, בימי חג שטופי-נוגה, בימי מלחמה שטופי-דם, באהבה ובמסירות לארץ אבות, בשירת גבורים. בקינה ונהי על חורבן מולדת, בנדודים ויסורים, וּמוֹת קדושים, באמונת היעוּד ובתקות הגאולה – ותג אל תג מצטרף, וקו אל קו מתרקם אל תוך המסכת הישנה. דורות על דורות מאצילים מזיו יצירתם, מיפי נשמתם, מפרי עמלם, מהגיג נפשם – לתרבות אחת גדולה, תרבות האומה.

התרבות העברית כעם העברי, שבמשך אלפי שנים קמו עליהם כל חיתו העמים להשמידם, שסבלו כל מדורי גיהינום, כל צער העולם ושנאת הדורות, כל זדון האנושות ורשעות האדם – תרבות זו עמדה על נפשה, והגנה על קיומה, יצאה בגולה עם בניה, נדדה אתם מארץ לארץ, עברה ימים ומדברות ונשארה שלמה ונאמנה למקורה, לצוּר-מחצבתה. שמרה על ספרותה ויצירתה המקורית, על היצירה התנ"כית.

היצירה התנ"כית: מראשיתה ועד מלוא התפתחותה מזעקת הנקמה של בני קין, ועד זעקת הכאב על “נהרות בבל” קודם-כל יצירה ספרותית היא כמו כל ספרות, אישית ועממית, לאומית ועולמית משום שהיא אנושית, ילידת צרכיו של האדם ילידת התשוקה לדעת, לאמונה וליצירה.

ספרות עממית בטבעיותה, בממשיותה, אישית באמנות שבה, בפיוטיות, בנבואה, לאומית בקשר הנצחי עם הארץ, באלהי ישראל, בהרגשה העמוקה של אחדות ושל משך מתמיד בקיום האומה, עולמית בתפיסה העליונה של אחוה וצדק, באלוהי העולם, בהשפעתה על בני-האדם ועל האומות, על הספרוּיוֹת והאמנויות.

דיברה תורה בלשון בני-אדם – מעלתה היסודית; מובנה לכל האנושות כולה, ועל כן עולמית, אף קדושה ואלוהית בלשון האדם והחיים. ובזה היצירה העברית היא קלסית, באותו מובן שיצירות יון ורומא הן קלסיות. עבריות, הלניות, רומיות מקורות תרבות העולם. מזון כל ספרות אירופה. יותר מספרות יון הקדומה, היתה ספרות ישראל הקדומה מנוף למאמץ הספרותי של ימי-הבינים ושל הדורות אחריהם. לא רק מקור אמונה, אלא גם אמנות. השפעתה על המחשבה האנושית, על הצורה הספרותית וההבעה האמנותית בכל הלשונות אינה כלל בגדר שאלה.

תרגום התנ“ך, אצל כל העמים – ספר ראשון, הראוי לשם ספר. תרגום זה גורם מכריע בהתבססות הלשונות ובהתפתחות הספרויות. ימי-הבינים, הרנסנס, הקלסיציזם והרומנטיזם, אֶפּוֹפיה ודרמה, ליריקה וסימבוליקה – הכל חדור רוח התנ”ך, רוח האמנות והיצירה העברית. גאוני הספרות יונקים ממקורות העברית, מסיפורי התנ“ך ומנביאי ישראל. התנ”ך – דבר אלוהים, אך עוד יותר דבר האדם לאדם, חביב על התינוקות, על המבוגרים, מפני שניבו פשוט וחודר ללב, יפיו טבעי ואמתי לעולם. מהו קלסי? “בּרִינֶטיר” בספרו: “תולדות הספרות הקלסית הצרפתית” מגדיר ואומר: “הקלסיות היא מחשבה מקורית מבלי התרחק מאוד מדרכי המחשבה הרגילה. הקלסי צריך להיות טבעי ופשוט, אישי ומטביע בכול את חותמו. הוא צריך להיות אוניברסלי, זאת אומר, שיוכל למצוא חן בעיני כל האנשים, בכל הגילים, בכל התנאים ובכל התקופות. הספרות התנ”כית מילאה את כל הדרישות הללו. כל הסימנים המובהקים הללו מצויים בתנ“ך. טבעיות, יפיפיוּת, עצמיוּת, עולמיוּת, הרמוניה שבסגנון, נוֹי הצורה, אמנות הביטוי, צלילות המחשבה, עומק הרגש. מפני כל אלה נעשה התנ”ך לספר-הספרים גם בספרות העולם.

רֶנן אומר: “אם התנ”ך הנוֹ הספר הנבחר בספרות העולם, בל נשכח שהתנ"ך הוא ספרות עברית…

“בסקרנו סקירה מקיפה ומלאה על התפתחות הרוח העברי, אנו מתרשמים מן האופי העילאי של השלמות המוחלטת הנותן ליצירות אלו הזכות להחשב לקלסיות באותו מובן שליצירות יון, רומא והעמים הלטיניים”.

“היחידי בכל עמי המזרח הוא ישראל אשר זכה לכתוב בעבור העולם כולו. ספרות עמי המזרח היא ספרות המובנת על-פי רוב רק לחכמי המדע. ההיפך מזה הספרות העברית, התנ”ך כספר הנבחר בספרות ישראל היא ספרות לכל".

“מיליוני אנשים אינם מכירים ספרות פיוטית אחרת. אפילו אם נצא מתוך ההנחה, כי לגורל מופלא זה הגיעה הספרות העברית מפאת המהפכות הדתיות, שמהמאה השש-עשרה ראו בספר התנ”ך מקור כל הגילויים. אנו מוכרחים להודות, כי לולא הכילה ספרות זו אמתיוֹת נצחיות עולמיות, כי אז לא שיחק לה מזלה להגיע לדרגה זו“. ”המידה, והשיעור הקצב והטעם היו במזרח נחלתם היחידה של העברים. לישראל כמו ליונים היה הכשרון להביע בקיצור ובשלמות את רעיונותיהם. ומתוך כך הצליחו לתת למחשבה ולרגש צורה כללית ומקובלת על כל המין האנושי”.

העברים לא רק עיצבו את דתות העולם, אלא גם השפיעו על הלשונות ועל הספרויות. חבל, שבתולדות הספרות לעמים הנאורים לא שמו די לב להשפעה העברית הניכרת ביצירותיהם וסגנונם של גדולי הספרים הקלסיים. סקירה קצרה על הלשון והספרות הצרפתית תוכיח לנו זאת.

איזו שפה השפיעה ביותר על התהווּת הסגנון הצרפתי שהוא נעשה כה מהודר, כה צלול ועדין? – לא נגזים אם נאמר: העברית, השפעת העברית על הלשון הצרפתית דרך תרגום התנ"ך בלטינית ובצרפתית.

היונית כמעט נעדרת בימי-הבינים, רק הלטינית נפוצה, והעברית דרך הלטינית. כל מה שנכתב בימים ההם מוטבע בחותם ביבּלי וחדור רוח התנ“ך. כל רוח העם מושפע מכתבי-הקודש. וכל יצירות בראשית בספרות ההמונית כתובים בדפוסי התנ”ך והברית-החדשה. שַרְלֶמַן “בשירת רולנד” דומה למלך מן התנ"ך… מוליך צבאותיו כמשה את עמו, מנהל אביריו כדוד את גבוריו, מעמיד את השמש כיהושוּע, חי עם שנים-עשר אציליו כמו ישוּ עם שנים-עשר השליחים.

בספרות הצרפתית, ששם הכל מתחיל וגומר בתיאטרון – הדרמות הראשונות לקוחות מן התנ“ך. במאה השתים-עשרה, ההצגה היחידה בעלת ערך ספרותי היא ההצגה “אדם”. במאה החמש-עשרה, המסתריוֹת החשובות ביותר הן המיסתריוֹת של הברית-הישנה. ההצגות מלהיבות את ההמונים, מממשות את התנ”ך, מעשירות את הלשון העממית, מפתחות אותה ועושות אותה ספרותית.

עם תרגום התנ“ך לצרפתית במאה האחת-עשרה, נולדה הליריקה הצרפתית. התנ”ך גורם כמעט יחידי למאמץ הספרות ומטביע עליה את חותמו. הלשון העברית, אם לא במישרין, ממלאת תפקיד מכריע בתולדות הלשון הצרפתית. ועם הרניסנס, עם קדמות יון, קמה לתחיה גם קדמות ישראל. עם הומרוס גם התנ"ך. עם תרגום “פלוטרך” על ידי אַמיוֹט מופיע תרגום “תהלים” על-ידי מַרוֹט, ואחריהם מַלהֶרבּ, קוֹרנֵי, רַסִין, רוּסוֹ, שַטוֹבְּרִיאַן וכל המשוררים הגדולים של המאה התשע-עשרה.

הליריקה הקלסית והרומנטית היא כולה ילידת הספרות העברית. הספרות הצרפתית חרזה בחרוזים צרפתיים על פסוקים תנ“כיים, הטרגדיות החשובות ביותר של המאה השש-עשרה, אלה שהכשירו את הדור ואת היוצר של “אסתר” ו”עתליה" – לקוחות כולן מן החומר התנ“כי: יפתח, דוד, שאול, המן. על סף המאה השבע-עשרה, היצירה הפיוטית המצוינת חדורת ליריקה נשגבה, חדורת רוח הנבואה הישראלית Le Tragiques “הטרגי” של “אגריפא דאוֹבִיניֵי”. תוכחת קשה נגד כל עושי-עוול, נגד המלכים העריצים, נגד כל עושק ונוכל, הוא קורא ל”אל נקמות" שיופיע. “לנסוֹן אומר: אין לשגב בספרות הצרפתית כפרקים אלה של “טְרַזִיק”, שבהם משוע המאמין לאלהיו שיופיע ויקום. דאוֹביניי – התנ”ך נתן מצביונו לסגנונו שלו, נתן לניב הצרפתי החביב והעדין צלילים נמרצים, קולות רעם, והרמוניה חמה, המעוררים מיד זכר אותם היהודים הצנומים המגיחים מן המדבר ומפילים את חתיתם על המלכים בשם אלהיהם…

גדולי היוצרים בפרוזה ובשירה הצרפתית, יוצרי הלשון והספרות, יצרו ביודעים ובלא יודעים בדפוסי התנ“ך. וכלום מקרה הוא שהחשובה ביצירות המאה השש-עשרה Institution ספר “תורת קלוין” היא יצירתו של מלומד בלשון העברית, של מתרגם ומפרש התנ”ך. ומנין, למשל, לקח לו גם בוֹסִיאָה את סגנונו החי, המושך והמרתק, אם לא מתנ"ך שהוא מביא ממנו אָפני-ביטוי, פסוקים ציוריים? והרי רק מכאן המקוריות המיוחדת שבסגנון המצוין בספרות הקלסית של המאה השבע-עשרה.

ולאחרונה, באותה מאה: רַסִין, משורר-אמן גדול זה – האם ההילניות בלבדה גידלה אותו? וכי מקרה הוא גם כאן, שלפני אשר עזב את הספרות לגמרי, נתן טרגדיה תנ“כית, את בחירת יצירותיו “עתליה”?! “עתליה” היא שאגת נשמתו, שאגת האמן-המשורר המחפש את דרכו, הנאבק וסובל, השואף ליופי והרמוניה נצחית, השואף לשיא יצירה ומחפש לו ביטוי. “עתליה” היא “שירת הברבור” שלו; כל חרוז – פסוק מן התנ”ך. בה יצר אמנות חדשה, צורה חדשה, ולשון חדשה, סגנון חדש פשוט, טבעי, אמיתי מדויק ונמרץ. זמן רב לא ידע בעצמו מניין הגיע לשיא היצירה, השתחרר מן הכבלים של כללי הדרמה, של ההסכמים הדרמתיים, ויצר יצירה חפשית מלאה עוז. אַנֱדרוֹמֵכָה וּפֶדְרָה – שֶדֶבֶר של הטרגדיה, עתליה – שֶדֶבֶר של רַסִין. במאה השמונה-עשרה, דור האור והשכל, דור הפילוסופיה הספקנית והלגלגנית בתוך חברה עייפה מעצמה, עייפה מהתחכמות ומספקנות, קם חוזה שקרא לחיים חדשים, חיים טבעיים, חיי הרגש, האמונה, האהבה והמעשה, נביא וכואב כירמיהו, בודד, נוגה ולוהט כמוהו, רוּסוֹ נביא אמת, לוחם לשויון, מגן על העניים, מחנך הדורות, נואם, מוכיח, הריהו קודם-כל משורר ואמן, מבשר אמנות חדשה, מחייה את רוח היצירה הספרותית, מגלה שירה חדשה, שירת הנפש, נפש היחיד, הליריקה הרומנטית. מילדותו גדל על התנ"ך, חזר עליו חמש, שש, עשר פעמים, ידע כל פסוקיו על-פֶה, עם שחר היה קם ויוצא אל השדה ועומד בתפילה: "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע…

רוּסוֹ בן עירו של קַלוִין, שאזרחיה פרוטסטנטים חניכי נביאי ישראל. רוּסוֹ, שבלֵיל גירושו מצרפת, והוא חולה ומדוכא, מצאוהו אויביו קורא בתנ“ך, ובדרך, תוך טלטולים ויסורים קשים, כתב את הפואימה שלו “הלוי מאפרים”. רוּסוֹ חשב אותה לטובה שבכתביו ועל-כל-פנים ליקרה לו מכולם… התנ”ך היה מעין יצירותיו של רוּסוֹ, בלילות הנדודים אכוּל ספרות וכאב צורב, היה מבקש בדפים הישנים את תנחומותיו, ושואב מהם את אמונתו ביצירותיו, את נשמתו הצרופה.

שַטוֹבְּרִיאַן, הפותח ביצירותיו את המאה התשע-עשרה ונחשב למחדש, רואה באמנות וביופי את עיקרי היצירה הספרותית. הלשון היונית והלשון העברית, לדעתו, נתנו לעולם את “אמנות הכתיבה”. "משה וליקוּרגוּס כתבו בהן את חוקיהם. פינדר ודוד שרו בהן את הימנוניהם. "הספרות העברית ביחוד נתנה צורות אציליות לסופר, דפוסים מושלמים לאמן. ספר “בראשית” עולה על הומרוס ביופי ובפשטות. הסגנון יותר פנימי, חמימי, קדמות החיים תמימה יותר, הסיפור מרוכז יותר, התיאור בהיר יותר, התמונה טבעית יותר, הנשגב פשוט יותר. על הגאוניות הנוצרית חושב שטוֹבריאַן בדברו על האמנות ועל הספרות, אבל הגאוניות הנוצרית נובעת מהגאוניות העברית, לגאוניות זו הוא חייב את אמנות הכתיבה שלו, סגנונו המשוכלל, הפרזה ההרמונית, המביעה, הגאה, המלנכולית.

בילדותו היו הוא ואחותו מבלים ימים על התנ“ך כדי לתרגם את הקטעים היפים ביותר והעצובים ביותר של “איוב”. אלה היו רגעי האושר הראשונים של יצירתו, הם נשארו שלו כל ימי חייו. כתביו אצורים תנ”כיוּת. הטרגדיה “משה” היתה בשבילו נסיון דרמתי שלא הצליח. אבל זה מוכיח לנו מניין ואיך חשב לחדש את האמנות המודרנית.

המשורר הגדול הזה שהאמין בהשגחה העליונה, ראה כל ימי את מקור היופי בעיר בתנ“ך. הוא כנראה נועד מילדותו לעבריות, כי על כן נולד בסֶן-מַלוֹ, ברחוב היהודים. כנראה שגורלו של כל אמן גדול לשלוט על דורו, כן היה גורלו של שטובריאן להשפיע על לַמַרטין, וִינֵיי, הוּגוֹ, רֶנַן – על כל אלה שהשפעתם בספרות הצרפתית מכריעה. והשפעת התנ”ך ניכרת ובולטת מכל יצירותיהם, סגנונם ושירתם. למרטין חשב את אמנות התנ"ך לאמנות שלמה ביותר, ספר “איוב” בשבילו המצבה האמנותית ביותר, העילאית ביותר לנפש האדם. הוא היה אומר: אם נגזרה חלילה כליה על המין האנושי כולו ויש אפשרות להציל מתוך החורבן רק יצירה אחת, הרי היא הפואימה של “איוב” שצריכים להציל.

דֶוִינֵיי איש-הצבא נשא אתו בילקוט-החייל את תנ"כו הקטן, האלהים ומשה ליווהו על דרכו בגשם, בסער ובשדה-המות, וברגעי-המנוחה היה מוציא את ספרו החביב וקורא בו וכותב.

ויקטור הוּגוֹ חיפש בתנ“ך לא רק פיוט, אלא ציורי לשון, מבנה משפט, צלילי ניב לשירתו. “הביבליה הנה ספרי”, סיני, תבור, כרמל – חביבים עליו יותר מִפִינדַה, אוֹלימפּוֹס וּפַּרנַס. עוד בהיותו צעיר מאוד אהב יותר את השירה העברית מהשירה היונית. בשחר שירתו שמע המשורר את שני הקולות קוראים אליו מן השמים, וענה לפעמים בלחש להד הפינדה הימנון הכרמל. משלושת הכתרים הגדולים של משה: המצביא, המחוקק, המשורר – קינא בשלישי. משירת התנ”ך נובעת הליריקה הסואנת שלו בכל התפרצות כוחה ולהטה.

ולאחרונה רֶנַן: כל חייו נתן לספרות העברית, הוא שאב מן המקורות עצמם. ידע ואהב את העברית, טעם טעמה ורוה מיפיה. התנ“ך בשבילו היא יצירה ספרותית אמנותית יצירה עולמית, יצירה שהשפיעה, משפיעה ועוד תשפיע כל עוד יהיו בני אדם צמאים לאמנות וליופי. כל אמנות מולידה אמנות, משוררי ישראל היו אמנים גדולים ולכן הבינום האמנים הגדולים בספרויות העולם, ושאבו ממעינות יצירותיהם כוחות-יצירה חדשים, ומצאו בתנ”ך מקור חדש להשפעה של נוי, ניב ואמנות. רק יצירה מקורית ועמוקה כתנ"ך יכולה ליצור אמנות חדשה.