רקע
חיים הררי
ז'ן-ז'ק רוּסוֹ

(במלאות מאתים שנה ליום הולדתו: 1712–1912)

לילה.

שערי העיר גֵינֵיבה כבר הוגפו, והגשר אשר על-פני היאור הורם. ומחוץ לעיר עומד נער כבן שש-עשרה, וידו דופקת על דלתות החומה הכבדות, ולבבו דופק גם הוא… לא פעם נמלט מחוץ לעיר, אל ההרים והעמקים, אל חופי היאור וסלעיו, ושם שכח את עצמו ואת עבודתו, את בעליו ואת מהלומותיו, על דשאים ופרחים היה משתטח, מקשיב לשירת הצפרים ולהמית הגלים, מביט אל תכלת השמים העמוקים ואל לבנת ההרים הזקופים, או מתעמק בספרי פלוטרך היוני, חי את חיי הגבורים הגדולים, גבורי יון ורומא, ויהי כאחד מהם, מלא גבורה ועוז, לוחם מלחמת עמו וארצו, אוהב משפט וחרות. ובקראו, ותהיינה עיניו דולקות רגע וחולמות רגע, נישאות למרחקים, צופות ומביטות, תועות ומחפשות, ולא ידע מה… אבל בשובו אחרי-כן אל בית אדוניו הגַלָף, ונגוזו כרגע כל חזיונותיו. יד אכזרית היתה קורעת את מסכת-דמיונותיו ומראה לו את המציאות המרה; חרפות וגידופים השמיעו באזניו ומכת ומהלומות המטירו על בשרו, ומי שהיה לפני רגע אזרח-אתונא וגבור-רומא שב ויהי אותו הנער המסכן, חניך-עבודה אצל בעלים קשים וגסים.

והנה אֵחר הפעם מן המועד. עומד הוא לפני שערי העיר הסגורים והכנס לא יוכל. לחינם ידפוק ויבקש תחנונים. אך לעוג ילעגו לו שומרי החומה, ופתוח לא יפתחו. איפה ילין הלילה? ואיך ישוב למחרתו אל בית אדוניו? הלא שפטים נכונו לו. הלא יתעמר בו האכזר ועינה אותו הפעם עד מות. מה לעשות? לאן ילך? לאן יבוא? – דומם עזב הנער את שער העיר, נוּגה ירד אל שפת היאור, יגע צנח לרגלי אחד הסלעים ויתעמק במחשבות. הפעם הראשונה בימי חייו חשב על עצמו ועל עתידו, והוא יחידי, בודד, גלמוד בחשכת הליל, בלי עזרה ומגן. אך האם לא בודד היה בכל ימי חייו המעטים? את אמו לא ידע. ביום בואו הוא אל העולם הלכה היא מן העולם. בעשרים ושמונה ליוני, שנת 1712, מתה בלדתה אותו, ו“דבר הוָלדו היה אסונו הראשון”. ואביו הרחמן והטוב, גם הוא עזבהו בעצם ימי ילדותו. בעל-מלאכה ישר היה אביו, עוסק בעבודת-השעונים, אדם חי ומהיר, חם ויהיר, זריז ועליז, חפשי בדבריו ובדרכיו. והנה נפלה קטטה בינו ובין אחד מתקיפי ג’יניבה. יצחק רוּסוֹ השָעָן, אבי ז’ן ז’ק, לא נשא את פני התקיף ולא רצה להתרפס לפניו, ואלץ לעזוב את עיר מולדתו האהובה ולנוד לעיר אחרת. וכמה אהבו אביו, כמה לילות בילו יחד בקריאה ובסיפורים. כמה תוכן וענין היו תמיד בדבריו, כמה שוטפת וחיה שיחתו. עד אור הבוקר היו יושבים יחד וקוראים, קוראים ומספרים. הבן לא הבין היטב, אך הרגש הרגיש הרבה מאוד… גם אח גדול היה לו, אך עודנו נער עזב את בית אביו, ועקבותיו לא נודעו לו עד היום… כולם עזבוהו. לא אֵם ולא אב, לא אח ולא אחות. יחידי נשאר בעולם. דודו, אחי אמו אספהו אל ביתו, ודודתו, אחות אביו, טיפלה בו, ותהי לו לאם. וזכר אמו אשר לא הכיר, עלה פתאום לפניו. הרבה שמע על אודותיה מפי אביו ומפי קרוביו. יפה היתה וענוגה, טובת-לב וחכמה. וכמה היה אביו מתגעגע עליה, בוכה לזכרה ומתאבל יום יום על מותה. כמה היה אביו מחבק אותו ומנשק, נאנח ורועד ואומר לו: בוא, ז’ן ז’ק ונדבר על אמך!" – “אם כן, אפוא, בכה נבכה, אבא!” היה עונהו. זרם דמעות חמות פרץ מעיני אביו למלים האלה, והוא עודנו שומע את אנקותיו ואנחותיו: “הה, בני, השיבה נא לי אותה, נחם נא אותי, מלא אתה את החלל אשר השאירה בתוך נפשי. וכי אהבתיך כל-כך, לו היית רק בני?” – – –

ולא הרגיש הנער כי רטבו עיניו ולחייו. לֵאוּת רבה תקפה את כל אבריו, והוא נרדם. האדמה – יצועו, הסלע – מראשותיו, וכיפת השמים – מכסהו. והוא הוסיף לראות בחזון הלילה את יתר ימי ילדותו: הנה שתי השנים אשר בילה יחד עם בן-דודו לרגלי הר הסלב, בבית מחנכם הכהן לַמבֶרסיֶיר. שתי שנים בתוך סביבה של חסידות וצניעות, עונש ומשמעת, שלטון והכנעה, אבל חיים שאננים היו החיים האלה, – חיי-כפר, בין עצים ופרחים, ריח-שדות ורוח-הרים. כל-כך טוב היה שם. כמה אהב את עבודת האדמה, כמה שמח לעדור ולזרוע, לנטוע ולהשקות, לחפור בורות וגומות, או לטייל בין האילנות, לרדוף אחרי פרפר; או לטפס על הַסָלֶב ולשתות מכל מעין, להגיע עד ראש ההר ולמצוא עוד שלג מלמעלה. רק זכרון אחד צורב השאירו בלבו הימים ההם – רק החשד שחשדוהו בדבר המסרק… והנער הנרדם התנודד כולו, פניו התעותו ואגרופיו התכוצו. הוא לא יוכל לשכוח את המקרה הזה. את העונש אשר נענש חינם על חטא שלא חטא, את היסורים שהסבו לו בדבר מסרק שבור שינים, והוא לא נגע בו. ומי ענָשָהו? הכהן הצדיק ואחותו הרחמניה. וכי יש צדק בעולם? רק יד התקיף רוממה, הוא תמיד הזכאי, והנדכה תמיד החיב… גם אביו היה צדיק בריבו, אבל שונאו היה חזק ממנו. מגדולי העיר הוא ובו לא יגעו, אך את אביו חפצו לשום במאסר, והוא אולץ לברוח… הוי, מה שנא את העריצים! – ואחרי חינוכו של למברסייר, ימי הלימוד אצל מזכיר-העיר, לימוד מוזר ומשעמם. כמה שמח להפטר ממנו ולהיות לנער-עוזר על יד גלָף. אך גם פה לא מצא את אשר ביקש. רק כעס וממרורים ישבע כל הימים, חרפה ומהלומות. מחויב הוא למלא את מצות אדוניו, מוכרח הוא לעשות הכל למרות רצונו. אינו יכול עוד לקרוא בספרים כאות נפשו, לחלום ולהזות, לחיות חיי גבוריו ולבנות את עולמו שלו. הוי, הגדולים! הוי, התקיפים!

עמוד-השחר זה כבר עלה. הערפל אשר על-פני היאור נמוג כולו, וקרני-אור רכות התחילו בוקעות מבין ההרים. פני הנער הנִקשים רכו מעט, חיורים וענוגים היו ואור רפה ונעים השתפך עליהם. סנוניות-בוקר צפצפו בקול, ובת-צחוק עברה על שפתי הנער, ויפקח את עיניו. איפה הוא? נדמה לו, כי אביו אתו וכי קרוא קראו יחד בספר כל הלילה, כדרכם תמיד, ולשירת הצפרים התעורר אבא מקריאתו, ומתוך בושה קרא: “נשכבה לישון, ז’ן ז’ק, ילד אנוכי עוד יותר ממך!” – – – וז’ן-ז’ק הנער הביט מסביב. צינת-בוקר הרעידה את גופו, טל-לילה הרטיב את בגדיו. הוא קם ויתמודד. מרחוק נשמעה חריקת בריחים ודלתים. שערי העיר נפתחים, הגשרים מוּרדים. הישוב העירה? אל אדוניו, אל עבודתו, אל עבדותו? רגש-התנגדות תקף אותו, מרירות עזה מילאה את לבבו: לא לא, הוא לא ישוב! מי ומה לו בג’יניבה? אמו מתה, אחיו אבד, אביו ברח. ולמה ישוב הוא להתענות שמה? והוא הרגיש פתאום בטחון גדול בעצמו, איזה כוח אדיר דחפהו אל המרחק, אל המרחב. “חפשי הנהו ואדון לעצמו! כרצונו יעשה וכל יוכל. למרומים ימריא ולמרחבי תבל יעוף. אוצרות ומעדנים נכונו לו, אוהבים וידידים יבואו לקראתו, בנות-חן תמהרנה אליו, וכולם רק עומדים ומוכנים לשרתו!” מלא-בטחה עלה הנער על הסלע אשר בקרבתו, וזמן רב הביט אל עיר מולדתו ואל רחובותיה הצרים, אל בתיה הצפופים וחומותיה הבצורות. לאט-לאט התעוררו החיים בתוך העיר. עבודת יום-יום התחילה שקטה ושלוה. ניקוש קל ותכוף עולה מבתי-החרושת לשעונים. קולות מכריזים על מזונות הבוקר. נשמעה הלמות פטישים, ורעש אופנים התגלגל ברחוב. מעבר ליאור הגיעו קטעים של איזו שירה, שהשתפכה בתוך רעננות הבוקר. צפצוף עליז עלה מתוך השיחים. וז’ן-ז’ק נמלא חדוה ועוז, ראה את עצמו בן-חורין ומאושר בֵּרַך בתנופת-יד את ג’יניבה ויקפוץ וירד מעל הסלע… רגע אחד עמד תחתיו, ויסב את פניו אל העיר. את דודתו זכר, את אחות אביו הזקנה. מה גדלו רחמיה אליו, כמה אהבתו. והוא חש רגע את מגע אצבעותיה הדקות והחמימות בתלתלי ראשו ובלחייו. מה יפים שירי-העם בפי הזקנה. שעות-שעות היה יושב ומקשיב לשירתה; את כל שיריה למד: שירי-גבורים ושירי-רועים, שירי אהבה ושירי עבודה, שירי-ים ושירי-הרים. היי שלום, הזקנה! עוד מבט אחרון אל עיר מולדתו, וז’ן-ז’ק נשא את רגליו וילך…

בדרך העולה לאַנֶסִי, אשר בסָבוֹיָה-העליונה, צועד הנודד הקטן, ומכתב בכיסו מאת הכהן הקתולי הזקן אשר בקָנפיניון. זקן טוב! רבות דיבר באזניו על האמונה כי ירדה בג’ניבה, על בני דת-קַלוין הכופרים ועל הקתולים הנאמנים עם אלהים. גם שלחן ערך לכבודו וגם יין שם לפניו. הכהן דיבר ודיבר, והוא שמע ואכל, שמע ושתה. סעודה טובה היתה, יין נפלא היה. הזקן מצא חן בעיניו מאוד. אף פעם לא העיר על-דבר מנוסתו מג’יניבה, אף רגע לא ניסה להשיבו אל משפחתו ואל אדוניו. ועוד מכתב נתן לו אל אלמנה חסידה באנסי, מכנסת-אורחים גדולה, זקנה בודאי כמוהו, טובה בודאי כמוהו, עורכת סעודות טובות ומדברת הרבה על אלהי הקתולים… עליז ובוטח נפרד ממנו ז’ן-ז’ק. כמה יפה עולמו של הקדוש-ברוך-הוא! נעים לעבור ערים וכפרים, הרים ועמקים, ולראות ולדעת הכל ולהכיר הכל. זה ימים אחדים שהוא תועה ממקום למקום, מאחוזה לאחוזה, מתיצב לפני כל ארמון, שר לפני כל חלון, לן בבתי האכרים, סועד עם הרועים, וטוב לו, ונוח לו. בן-חורין הוא, צפור-דרור!

והנה הוא על יד יאור-ננסי. כראי-כסף נוצץ היה משטח המים, ומסגרת הרים וגבעות, שיחים וקנים, מסביב לו. פעם ישתרע היאור לכל ארכו, ופעם יתפתל וליחך את לשונות-האדמה השלוחות אליו, והקיף את האיים אשר בתוכו, ונעלם פתאום מאחורי הר תלול, והופיע שנית גא ושלו, נאה וצלול. ז’ן-ז’ק נפעם ליפי המראה. זכר הלימן עלה לפניו, יאור-ג’יניבה שלו האהוב, ולבבו דפק משמחה. הוא ראה את עצמו כמו בעיר מולדתו, בתוך טבע ארצו, כאלו מכבר הוא פה ומכיר כל עץ וכל אבן, כל סלע וכל גבע. בתרועת-ששון מיהר אל המים, טבל כפות ידיו בתוכם, הכה גלים על פניהם, הרטיב פניו ובגדיו, וצחוק נחת התפרץ מפיו. קול פעמונים נשמע מעל הגבעה, פעמוני בית-תפלה. וז’ן-ז’ק זכר את מכתב הכהן אשר אתו ואת האלמנה החסידה. הוא מיהר לעלות אל העיירה, שאל את העוברים-ושבים לבית הגברת דֵי-וָרֶנס, ויראוהו בית לא-גדול מוקף חומה, נחל-מים עובר על ידו וגן-פרי מעברו השני. בסקרנות פתח הנער את דלת החצר, וברעדה שאל: “הפה בית הגברת די-ורנס?” – “כן, אולם היא יצאה זה עתה להתפלל!” – והוא מיהר אל הרחוב, רץ אל מול בית התפלה, עמד ויתבונן אל כל זקנה כפופה. אולי זאת היא, אולי היא האלמנה. מי כאן הגברת די-ורנס? מוכה-תמהון עמד ז’ן-ז’ק בראותו לפניו אשה צעירה, פנים מאירים ומלבבים, צואר נטוי ומלא-חן, שערות זהבהבות-אפורות ועיני-תכלת בהירות וטובות. נדהם מסר לה את המכתב, ברכיו רעדו, ולא יכל להוציא הגה מפיו. אך קולה הנעים השיב אליו את רוחו, כמנגינה רכה פעלו דבריה על לבו: “הה, ילדי, עודך צעיר מאוד להיות תועה בעולם. לכה נא אל ביתי, צוה לתת לך פת-שחרית. ואחר התפילה נדבר את דברינו”…

ונפש ז’ן-ז’ק דבקה באלמנה הצעירה. ברגעים הראשונים לדברה אתו, הרגיש בה נשמה אוהבת ומסורה, והוא התמכר כולו אליה, שפך לפניה את כל לבבו, סיפר לה את כל קורות ימי חייו הדלים; והיא שמעה ותתמה והחליקה את שערותיו, ותאמצהו פעמים אחדות אל לבה: נערי המסכן! נערי המסכן! והוא התרפק עליה, כילד על אמו… עוד בעצם היום ההוא הוחלט לשלחו לטוריו אשר באיטליה, אל מקלט הגרים אשר שם ללמדו דת ואמונה ולהכניסו תחת כנפי דת הקתולים. ז’ן-זאק התעצב על הדבר. כבר קשתה עליו הפרידה מאשת-חסדו. חפץ היה לשבת ימים רבים על ידה, להביט אל עיניה היפות ולהאזין לקולה הערב. אך רצונה כי ילך, ויעשהו. הן את טובתו היא דורשת. וההליכה עצמה? עוד הפעם תנועה וחיים, עוד הפעם מראות חדשים, שמים חדשים וארץ חדשה. תשוקת הנדידה תקפתו שנית, ובלוית זוג אחד, איש ואשתו, ממכירי די-ורנס, יצא רגלי ללכת לטורין: לאן הוא הולך ולמה – לא ידע, גם לא חשב על זה. די שהוא הולך, שהוא רואה עולם ומלואו. ולמה ידאג? הן ידידתו הטובה דאגה לכול. והוא, קל וחפשי, מפזז בשדות, מדלג על גבעות. “גן כי יפגוש בדרכו, וקטף מפריו; נחל כי יראה, ורחץ במימיו, ושלה מדגיו; צל כי ימצא, והשתרע בתוכו. ועל כל אלה – הגאוה ללכת לאיטליה, והוא עוד כל-כך צעיר; לטפס אחרי חניבעל דרך ההרים – היש נצחון גדול מזה?!”

אחרי עשרים יום של טיול ברגל, של חליפות מראות וגונים, הגיע ז’ן-ז’ק טורינה, ובני-לויתו הכניסוהו אל מקלט-הגרים. דלת-ברזל גדול וכבדה ננעלה מאחוריו, והוא נמצא בחדר רחב-ידים וכמעט ריק, לפני במת-עץ וצלב גדול עליה, ארבעה או חמישה כסאות-עץ מבהיקים מסביב, וחמש בריות משונות מתהלכות הנה והנה. עיני ז’ן-ז’ק חשכו… ארבעה חדשים עברו עליו בבית הנורא הזה, בין חבריו לתורה ולאמונה, אנשים נבזים ומושחתים, עושי כל תועבה, ובין נזירים מתחסדים וצבועים, פרועי-מוסר, בורים והדיוטים. נפשו היפה, תכונתו הישרה, טבעו המתפרץ ואהבתו את החופש לא יכלו נשוא עוד את חלאת המנזר ואת חלאת מין האדם, ותשוקה אחת מילאה את לבבו: לצאת משם, להמלט, למהר ולעזוב את מקלט הפושעים. אך דלתות-הברזל והבריחים הכבדים? היא התחיל להציק למורי-הדת שלו, להתוכח אתם, להכשילם בשאלות, להמטיר עליהם פסוקים ומאמרים מאבות הכנסיה, ככל אשר זכר מן הספרים שקרא. התחיל מתמרמר ומתקומם, מתאונן על תועבות הגרים והכהנים; וסוף-סוף הוציאוהו באחד הימים מן המקלט, הלבישוהו שמלה אפורה לבנת-שולים, העבירוהו ברחוב העיר אל הכנסת המטרופולית, צלצלו לפניו באגני-נחושת, ואנשים טובים השליכו פרוטות לתוכם. אחרי טבילה ותפילה, יצא ז’ן-ז’ק מבית-הכנסת הטוריני, ועשרים פרנק בכיסו – תרומת המנדבים, ושקר בנפשו – דת הקתולים… הוא לא הבין היטב את הנעשה לו, אך הרגיש בתוך לבבו, כי דבר רע מאוד עשה, כי חטא גדול מאוד חטא, עוון לא יכופר לו: את דתו המיר, את אמונתו מכר, את אמונת אבותיו, את אמונת בני ארצו. הקשר היחידי אשר היה עוד בינו ובין עיר מולדתו, גם זה ניתק, ומעתה ינוד תמיד יחידי, תמיד בודד, בלי משפחה ובלי מולדת…

סר וזעף, אך חפשי לנפשו, עבר ז’ן-ז’ק את רחובות טורין. אך הבנינים הנפלאים, המחסנים היפים, הגנים הנחמדים, כל אלה עוררו את תשוקת-הדעת בקרבו, השכיחוהו עד מהרה את יסורי נפשו. עוד באותו יום מצא לו מלון, לפי כספו, בבית אשה עניה מטופלת בילדים רבים. כל עוד היו עשרים הפרנקים בכיסו, לא דאג ולא חשב, תעה כל הימים ברחובות, שמע לרינת בתי-הכנסיות, רץ אחרי המנגנים הנודדים, ויהי חי ועליז. אולם אפסה הפרוטה האחרונה. מה יעשה? אז יזכור ז’ן-ז’ק את אומנותו אשר למד, את מלאכת הגילוף, והוא הולך מחנות אל חנות לבקש עבודה. במשך ימים אחדים מצא לו פרנסה בדוחק, אך גם זו חדלה בקרוב. אחרי זמן מה נכנס בתור משרת לארמון אחת המטרונות, אולם היא מתה אחרי מחלה קשה, וז’ן-ז’ק נמצא עוד פעם ברחוב העיר. אחד מקרובי המטרונה המתה המציא לו משרה אחרת, בארמון אחד האצילים הגדולים, וז’ן-ז’ק נתקבל שם בתור שַמש-השולחן. אדוני הארמון היו טובים מאוד, וביחוד התיחס אליו בחיבה זקן הבית. ביאורו של ז’ן-ז’ק בדבר מקורה של מלה צרפתית אחת, הסב אליו תשומת לב כל האורחים החשובים שישבו לשולחן. קרובי האציל מתענינים בחינוך משרתם, כהן מבני המשפחה מלמד אותו רומית, ז’ן-ז’ק בעצמו לומד איטלקית, וכהן אחד ממכיריו מורה אותו תורת המוסר ודעת החיים. סוף-סוף מצא לו מנוחה, וגם תקוה טובה להתפתח ולקנות דעת. אך הקדוש ברוך הוא הזמין לו צעיר אחד, בן עירו ובן גילו, עלם חי ופקח, עליז מאוד ופזיז מאוד, מלא המצאות וחידושים, בדיחות וחדודים. וז’ן-ז’ק נקשר בחברו זה ולא יוכל להפרד מעליו. הוא זונח את עבודתו בארמון, הולך בבוקר ואינו שב למועד הדרוש. אדוניו מדברים על לבו להיטיב את דרכיו, והוא לא ישמע; הוא מאס בעול אשר הושם עליו, בשֵרות הקבוע בדיוק הנמרץ, בכל המשמעת המכבידה הזאת. זה כבר החליט לצאת לדרך עם חברו הטוב, לעבור את האַלפים ולתור ארצות חדשות. אדוניו מגרשים אותו, והוא – שמח וטוב לב – רץ אל חברו לבשרו את הבשורה הטובה. מה לו משרה? מה לו עבודה? מה לו עתיד? “הן האביב היה בארץ, ההרים והשדמות, החורשות והנחלים, הגנים והכפרים כל-כך נאים והדורים בעונה זו; ועוד לו בן-לויה נעים, חבר טוב ושמח, ולא חובה, ולא עבודה, ולא דאגה – חפשים שניהם ועומדים ברשותם”. ומה לו עוד?

ששה שבועות הלכו בני-החיל, בגדיהם נפרמו ונעליהם נקרעו, – ודרכם לג’יניבה. בהגיעם לשערי האיר אַנסי עמדו. ז’ן-ז’ק לא חשב כלל לשוב לעיר-מולדתו, הוא שמח להמצא עוד הפעם בקרבת די-ורנס. צל תוגה העיב את פניו: מה יעשה לחברו? איך יעזוב אותו? אך החבר הבין למחשבות ז’ן ז’ק, חיבק אותו ונשק לו: “אתה כבר הגעת למחוז חפצך, שלום!” – תקיעת כף אמיצה, שריקה ארוכה, והוא נעלם…

האלמנה די-ורנס קיבלה את ז’ן-ז’ק בשמחה נאמנה. והוא הרגיש את עצמו מאושר בקרבתה. הן היא חסרה לו כל-כך במשך השנה, שנת הרפתקאות, טלטולים ונדודים. נדמה לו, כי אמו אשר לא הכיר מעודו, באה אליו מעולם אחר ונאה, וברחמים וברוך תלטף את ראשו ואת מצחו. “אמא!” קרא ויפול לרגליה, ויתפרץ בבכי: “ילדי!” רעד קולה, והיא משכתו אליה ותשק לו על מצחו ותמח את דמעותיו.

שנה של חיים מאושרים חי לו ז’ן ז’ק בקרבת די-ורנס. ידידותם גדלה מיום ליום, והוא התענג על החיים השאננים, על השדות, על היאור ועל ההרים. הרבה ספרים קרא, השתלם בספרות, שם לב לדקדוק השפה וליפי הסגנון, גם כתב וחשב הרבה. די-ורנס מנסה לעשותו לכהן כפר, מכניסה אותו לסמינר קרוב לאנסי, אך אחרי חדשים אחדים שולח משם וישב אליה. מאהבתו הרבה למוסיקה החליט להתמכר ללימוד זה, אך מורה הנגינה שלו, אוהב-יין וחולה-נופל, הוכרח לנסוע ליאונה. די-ורנס מיעצת לז’ן ז’ק ללוותו ולהוסיף לקחת תורה מפיו, והוא שומע בקולה: באחד הימים נפל מורו מת באמצע הרחוב בליאון, וז’ן-ז’ק, נבהל ונרעש צועק בקול פחדים, אנשים נאספים, והוא מתחמק ובורח… משם שב לאַנסי, אך די-ורנס לא היתה בבית, היא הלכה לפאריס. ז’ן-ז’ק נעצב. אנסי בלי “אמא” נראתה לו שוממה וריקה. בלבו נתעוררו פתאום געגועים לארץ מולדתו, להלווציה היפה. והזדמנות נמצאה לו. משרתת די-ורנס שבה לבית הוריה לפרייבורג, וילך ללוותה. בדרך סר לנִיאוֹן, לראות את אביו, לחבק ולנשק לו ולשפוך יחד דמעות לזכר אמו. משם פנה ללוֹזַנָה. בלי מכיר ומודע בעיר, בלי פרוטה בכיס, הוא סר אל אחת האכסניות, מכנה עצמו בשם ווֹסוֹר די-וילֵניוֹ, מנגן גדול מפריס, ומאסף תלמידים לזמרה, הוא מקבל עליו לחבר גם מנגינה בשביל חובב-מוסיקה אחד, מסדר את המנגנים, מחלק לכל אחד פרקו, והנגינה החלה… קולות שונים ומרוסקים ממלאים את האולם. הנאספים צוחקים, אוטמים אזניהם, חורקים שן, לועגים, מתבדחים, מוחאים כף. המנגנים רומזים זה לזה, מוסיפים לעבוד ביתר עוז, והמנצח האומלל עומד עליהם ומניע בידיו וברגליו, מכוסה כולו זעה ונושם בכבדות… מפלתו הגדולה לא הפילה את רוחו, והוא הוסיף בכל זאת לקבל תלמידים ולהורתם נגינה. לפרקים היה יוצא מחוץ ללוזנה, מטייל בסביבות העיר, תר את גדות הלימן, שט בסירה על פני היאור, מתרגש לשלוה השפוכה מסביב, ודמעות זורמות מעיניו ונושרות טיפות-טיפות לתוך המים. יום יום גילה מקום חדש, טיפס על הר אחר, מצא מראה-טבע מפליא ושעות שעות היה יושב ונהנה מזיו הבריאה. לאט וכחולם היה תועה בשבילים צרים ופתלתלים, וסלעי-מגור תלויים מעל לראשו, אשדות-מים רועשים הומים מסביבו, תהום איומה פתוחה לרגליו, והנה בלעתו חורשה צעירה ורעננה, ושוב זרם איתן מתנפל למעמקי אין-סוף, ערפל מגיח פתאום, ואחריו שדמות ירוקות מרהיבות-עין. חליפות צבעים וגוונים, שינויים והפכים, טבע פרא ומעשי ידי אדם.

באחת האכסניות בדרך מצא אַרכימַנדריט יוני, כהן-עליון מירושלים, שבא לאירופה לקבץ כספים בשביל ה“קבר הקדוש”, קבר הנוצרי. איש לא יכול לדבר אתו, כי לא הבינו את שפתו, והוא לא ידע כל לשון אחרת. ז’ן-ז’ק ניסה לדבר אליו איטלקית. הירושלמי הבין, שמח מאוד לקראתו, והציע לפניו להיות לו לתורגמן. ז’ן-ז’ק קיבל את ההצעה בלי כל פקפוק, ויצאו שניהם לדרך. הם סובבו ערים אחדות, אספו די כסף, אכלו סעודות טובות, ולא חסר להם דבר. אך בבואם לברן, חשד ציר צרפת בירושלמי הקדוש, כי מרמה אתו, וישם עליו מאסר, ואת ז’ן-ז’ק הוכיח בדברים על פחזותו, ונתן לו מאה פרנק ומכתבים ללכת פאריסה. בבואו לעיר-הבירה קיבלוהו בכל מקום בסבר פנים יפות, הודות למכתבים אשר אתו, אבל עבודה לא מצא בכל אלה, וגם את “אמו” לא מצא, ויחלט לשוב לאַנסי. בעברו דרך ליאון, נודע לו כי די-ורנס העתיקה את מושבה לשַמבֵּרי הסמוכה לאנסי, וימהר אליה.

בן-עשרים שב אל “אמו” שבע טלטולים ורוגז. היא קיבלתהו באותה הידידות והחיבה, והוא חי שנים אחדות על ידה, שנות אושר וברכה. בתחילה עבד אצל מהנדס, קנה לו ספרי חשבון ומתימטיקה, ויעבוד וילמד. אחרי-כן עזב עבודתו זו ויתמכר למוסיקה, למד את תורת-הנגינה על בוריה, חיבר הרבה פרקי-שירה, נתן שיעורים לבנות שמברי, ניצח על המנגינות הקטנות שערכה הגברת די-ורנס בביתה, אבל ביתר הצלחה מאשר בלוזנה… הם עברו לגור לשרמיט אשר על-יד שמברי, בבית בודד, טבול כולו בירק ובפרחים. וז’ן-ז’ק עבד ולמד, חפר ועדר, התענין בצמחים, ליקט עשבים, למד תורת-הצמחים והוסיף להשתלם בתורת-הנגינה. מחלה קשה הפריעה את מהלך-חייו, כי הוכרח ללכת למנפלייר לשאול ברופאים. אולם בשובו משם הוסיף להתעמק במדעים, בספרי מחקר ופילוסופיה, בתורת הכימיה, בשפת רומא ובדברי ספרות. אז הציעו לפניו משרת מורה ומחנך אצל אחד מגדולי ליאון. ז’ן-ז’ק קיבל, ושנה תמימה התענה במשרתו החדשה. תלמידיו לא נשמעו לו, והוא לא ידע איך ישלוט בהם, איך יורם וידריכם. בהוָכחו שלא יצלח להוראה, עזב את משרתו וילך שנית לשרמיט, לנוח מעמלו. אז המציא שיטה חדשה לכתיבת תוי-הזמרה, לסמן אותם במספרים במקום הסימנים הקבועים, כדי להפיץ על-ידי כך את הנגינה בעם, כי תהיה נחלת כולם ולא נחלת יחידים. והוא החליט ללכת פאריסה, להגשים שם את שיטתו בחיים. אך צר היה לו לעזוב את “אמו” ואת שרמיט, זה הנוה השאנן, אשר בילה בו שמונה שנים מלאות גיל ושלוה, אושר ובטחה. כמה התענג במקום הזה: “קם עם השמש, ויהי מאושר; ראה את “אמו” ויהי מאושר, התהלך ביערות, עלה על גבעות תעה בעמקים; קרא, ישב בבטלה, עבד בגן, קטף פירות, עזר בבית, והאושר לידו בכול. מתוך נפשו פנימה נבע אשרו, בחובו נשאו, והוא תמיד אתו”.

בן עשרים ותשע בא ז’ן-ז’ק לפאריס, בשנת 1741, והוא עוד טרם ידע את כוחות נפשו, טרם יכיר את דרכו ואת תעודתו בחיים. אהבה לארצו, להריה ולמימיה; חיבה לחיי-עבודה טבעים ופשוטים; קריאה מרובה ועֵרב-ידיעות, תשוקת-דעת גדולה והרגשה עמוקה, דמיון מהיר וחוש-אמן; הערצת החופש ושנאת התקיפים – הנה כל רכוש הרוח אשר הביא אתו לעיר-העולם, מלבד שיטתו החדשה במוסיקה.

ופאריס בימים ההם, בעצם שנות המאה השמונה-עשרה, מגדל-האור לכל העמים והארצות. דור הפילוסופים היה אז, “דור המאורות”, דור האשכולות, תקופת ה“אנציקלופדיה”, תקופת הכינוס. חכמי הדור וסופריו, ובראשם וולטר, “מלך הספרות”, שמו להם למטרה לכנס את כל המדעים, המצאות האדם באמנות ובאומנות, אל ספר אחד גדול, כולל ומקיף, שיהיה זכרון לדור אחרון, כי ידע את אשר הגו ויצרו אבותיו, והוסיף גם הוא משלו על רכוש הדורות, והיה הכל לאוצר אחד, אוצר תרבות והשכלה, עֵד לקדמת האנושות, להתפתחותה ולהשתלמותה. “והיתה האנציקלופדיה קודש-הקדשים אשר לידיעות האדם, משגב להן ומבטח בכל הזמנים ובכל המהפכות”… ופאריס מלאה אז היכלי-ספרות רבים, טרקליני גבירות עשירות ומשכילות, טרקלין-טרקלין ואורחיו החכמים, גברת-גברת וסופריה אשר תעריץ. הטרקלינים האלה היו בתי-מקלט לסופרים ולפילוסופים, ומהם יצאה אורה לעולם, הם אשר יצרו אז את השקפת-העולם, אשר הטביעו את חותמם על מהלך הדעות בכל מדינה ומדינה. חיי הטרקלינים היו חיי עונג ובטלה, פינוק ומותרות, חיים של סעודה ומשתה, של נשפי-שיחה לאימון הלשון ולחידוד השכל, להבעת מחשבות מקוריות ומלים יפות וחריפות. משם יצאה המלחמה על הישועים התקיפים בימים ההם, והסופרים לעגו לכל אמונות-ההבל של הקתולים, ויגבירו את הכפירה בארץ וישליטו את השכל ואת הבקורת. דעות חדשות נשמעו אז, דעות הרס וספק, רוחות חדשות נשבו ותבשרנה מהפכה…

רוּסוֹ מצא לו בפאריס “דירה גרועה במלון גרוע וברחוב גרוע”, ויחכה למשפט האקדמיה בדבר שיטתו החדשה במוסיקה. האקדמיה פסלה את שיטתו, במצאה שהיא לא חדשה ולא טובה. רוסו לא נואש בכל זאת, ויוסף לעבוד במקצוע הזמרה, העתיק תוים לצרכי מחיתו וחיבר אופירות ומנגינות רבות. הודות למכתבים אשר היו לו, הצליח להכנס אל טרקלינים אחדים, ובן השען מג’יניבה, המשרת הטוריני, הנודד המשונה, נשא חן מלפני גבירות פאריס, לא בטוב טעמו וביפי מדברו, כי אם דוקא בהליכותיו המוזרות, בבישנותו התמידית, בהתפרצות רגשותיו הפתאומית, במבטו הבוער, בשיחתו הטבעית, בגילוי לבו, במאורעות חייו ובסיפוריו התמימים. הוא התודע אל דַ’אַלמבֶּר ודידרו, עורכי האנציקלופדיה, ויתרועע ביחוד עם האחרון, כי גם דידרו מתוך העם יצא גם אביו היה בעל-מלאכה, וגם הוא חיבב את חיי-העבודה הפשוטים. מכירי רוּסוֹ המציאו לו משרת מזכיר אצל ציר צרפת אשר בויניציה האיטלקית, ורוסו הראה כשרון רב בתפקיד החדש, ניהל כל עבודת הציר ויהי המוציא והמביא בכל עניני הממשלה. אפשר מאד שכהונתו המדינית היתה מעלה אותו לגדולה ומביאה לו עושר, לולא בא בריב עם הציר, שהיה אדם בור וגס, ויעזוב אותו ואת מִשְרָתו גם יחד. אז התבונן רוסו לסדרי-המדינה בעולם כי פרועים המה, הוא ראה את יסודות הממשלה ורקב בהם, רק כחש וכזב יתמכום, זכות-אבות ויחַש-אצילים, גאות עצלים ועריצות גאים, גזילת העם ועושק דלים. רוסו שב לפאריס, אל מעונו הראשון, ויחי חיי דוחק, התפרנס בהעתקת תוי-זמרה, חיבר אופירות, השתתף בעבודת האנציקלופדיה ויכתוב שורת מאמרים על-אודות המוסיקה. בבית-מלונו גרה תופרת-לבנים צעירה, תֵרֵיזָה לֵוַסיר, עלמה פשוטה ותמימה, עוסקת במלאכתה יומם ולילה ומחַיה את אמה ובני-משפחתה. באי המלון לועגים לה, מתגרים בה, מרגיזים אותה, ולא פעם רעמו פניה ועיניה מלאו דמעות, ואת שפתיה נשכה בדממה. ז’ן-ז’ק לא יכול נשוא את הדבר, חיבתו להמון העם התעוררה בקרבו, ויהי מגן לנערה. היא הביטה אליו תמיד בעינים מלאות אושר, העריצה אותו כמלאך אלהים, והוא נמשך לאט-לאט אחריה, שוחח אתה לפעמים וגם קרא מתוך הספר לפניה, והם התקרבו יחד ויכרתו ברית ידידות לכל ימי חייהם. חסרת כל ידיעה היתה תיריזה לוסיר, גם קרוא וכתוב לא ידעה, גם לספור לא למדה, ורוסו אהבה בכל זאת, בהוקירו בה את נפשה האוהבת, את פשטותה הטבעית, את תמימותה הילדותית ואת מסירותה לבני משפחתה; ותחי גם עמו את חיי עָניו וצערו, ותסבול ככל אשר סבל הוא, ותתענה אתו בכל אשר התענה.

בשנת 1749, בימות-החמה האחרונים, הלך רוסו לבקר את דידרו ידידו אשר הושם במאסר, על-פי גברת אחת, בגלל חרות-מחשבה יתרה. החום היה גדול, ורוסו צעד לאט-לאט, שקוע במחשבות נוגות ומלא-התמרמרות על השקר והמרמה שבחיים, על אי-היכולת להגיד דבר-אמת, על הסופרים התלויים בחסדי גבירות טובות, על החנופה והצביעות שמסביב. מתוך הליכה הוציא מכיסו אחד העתונים לעיין בו, כדי לפזר את מחשבותיו. אך כרגע עמד. שורה אחת הסבה אליה את מבטו. זאת היתה השאלה אשר הציעה האקדמיה מדיז’ון לחכמי-הדור: “הגרמה התקדמות המדע והאמנות בעולם להשחתת המידות או לטהרת המידות?” – – – רוסו נבוך פתאום. “אלפי נגוהות הבהיקו במוחו, המון רעיונות באו תכופים ובלולים, מעין שכרון עבר את ראשו, דפיקת-לב חזקה תקפתו”, ומאפס נשימה צנח על-יד אחד העצים בדרך ועיניו זלגו דמעות. “בו ברגע ראה עולם אחר, ויהי לאדם אחר”… הוא ראה חיי-קדומים והוד להם, שלוה בהם, נחת וברכה; הוא ראה את האדם בארץ עוד טרם ישכיל, והוא ישר ותמים, אמיץ וחפשי, פשוט וטבעי, חי כאשר עם לבבו, באין עול השכלה מדומה וכבלי-נימוס מכבידים… הנה החיים האמתיים, ולא חיי-הדור המזויפים, חיים אשר ברק חיצוני להם ותוכם מרמה. קדמת האנושות כביכול – היא היא מקור הרע, היא מקור השנאה והתַּחרות, הקנאה והעצלות, החנופה והצביעות אשר בין בני-האדם. ורוסו ראה פתאום את אשר עוללה פאריס העיר לו בעצמו, זו פאריס המהוללה, המשכילה, מרכז החכמה והתרבות, סמל הקדמה וההשתלמות האנושית. הנה גם הוא משתדל מיום בואו אליה לחקות את מעשי האחרים, להכנע למרות רצונו מפני נימוסי-החברה המקובלים, לכבוש את רוחו להיות “אדם מן הישוב”… “זאת היא הרעה הכרוכה בערים הגדולות: האנשים אינם בהן את אשר הנם באמת, כי החברה משנה את פרצופו של כל אחד. ראשית חכמה, עליך לחיות כאשר יחיו האחרים; כזאת תעשה וכזאת אַל תעשה. חוק הוא ולא יעבור!” ומה נמאסו לו כבר הטרקלינים ותענוגותיהם, כמה היו עליו למעמסה החיים הריקים הללו, השיחות הבטלות, החידודים התפלים, ההתחכמות הפעוטה, הרצינות המעושה והנימוסיות הנפרזה. היו עליו לטורח כל אותם הקישוטים והתפנוקים היתרים, כל המשחקים ושעשועי החברה, כל אלו הסעודות והנשפים, כל אלו המנהגים המשונים לחיות שלא כדרך הטבע, להיות עֵר עם אור הלבנה ולשכב עם זריחת החמה, “להפוך לילה ליום ויום ללילה”… לא כאלה יהיו חיי האדם. שוב נשוב אל הטבע, אל מקור חיינו, וחידשנו ימינו כקדם והיינו חפשים כמלפנים!..

ומהפכה באה בנפשו של רוסו: הוא שב אל עצמו. נדמה לו, כי ניער כבלי-ברזל מעל ידיו ורגליו, כי נשימתו נעשתה חפשית יותר ורחבה יותר. הוא מיהר אל דידרו לבשר לו את התמורה בקרבו, ויערוך תשובה לחכמי האקדמיה בדיז’ון, ככל אשר חשב בדבר הקלקול הגדול אשר הביאו המדע והאמנות לעולם. מני אז היה ז’ן-ז’ק רוסו ללוחם. הוא לא חדל מגלות נגעי בני-האדם, את “מקור אי-השויון” ביניהם; הוא קרא לתיקונים בחיי החברה, שפך את חמתו על בעלי השלטון, על העשירים ועל התקיפים, על כל אלה החיים מעמל אחרים, ויקרא את כולם לחיים חדשים, חיי טבע בריאים ופשוטים. וקול אדיר קרא אז לבן “דור המאורות”, לאיש המאה השמונה-עשרה, לבן תקופת ההשכלה והקדמה:

“הוי אדם, תהי ארצך אשר תהיה והיו דעותיך אשר תהיינה, שְמָעָה! הנה דברי ימיך ככל אשר קראתים, לא בספרי אחיך אשר כזב בהם, כי אם בטבע אשר לא יכזב לעולם. כל אשר יבוא מן הטבע נכון הוא, והיה בו מן השקר רק אשר אוסיף אני משֶלי בלי דעת. הימים אשר אדבר עליהם רחוקים המה מאוד, ומה שוּנית אתה מאשר היית?” – – –

“הכל טוב ויפה בצאתו מיד היוצר, והכל מתנונה והולך בידי האדם”. אדם הראשון, לפני אכלו מעץ הדעת, לא ידע עוד טוב ורע. הוא היה יציר הטבע, חי ככל החיים אשר על-פני האדמה, בלי חוקי מוסר ודרך-ארץ, חפשי לנפשו ושמח בחלקו. מי יתן והיה ככה כל הימים ולא ידע תאוה וקנאה, חשק ושנאה, אהבת העושר ואהבת הכבוד. כי לא הטבע עשה את “יצר לב האדם רע מנעוריו” כי אם החברה. כיצד נוסדה חברה זו? “הראשון אשר גדר חלקת אדמה, ויאמר: לי היא! וימצא פתאים אשר האמינו לו, הוא אשר יסד את החברה האנושית. כמה עוונות, מלחמות ורציחות, פורעניות ותועבות היו מונעים מבני האדם, לו עקר האחד את היתדות ומילא את הבורות, וקרא לאחיו: אל תשמעו אל הרמאי הזה! אוי לכם אם שכחתם, כי פרי הארץ לכולם הנהו והאדמה אינה קנין האחד!” אך האיש הזה לא נמצא, היתדות לא נעקרו, האדמה נשארה גדורה, הפתאים האמינו – והחברה נוסדה… ועצם הרע אשר בחברה הוא אי-השויון, היחוס והזכויות המיוחדות. שולט האדם באדם לרע לו, יש מכניעים ויש נכנעים, יש עושקים ועשוקים. “למן הרגע אשר הצטרך איש לעזרת רעהו, למן היום אשר התבוננו כי טוב לאחד לקבל חלקם של שנים, נעלם השויון, בא קנין היחיד לעולם, והעבודה נעשתה נחוצה, והיערות הגדולים נהפכו לשדמות נהדרות אשר הושקו בזיעת בני-האדם, ותצמחנה ותגדלנה בהן העבדות והדלות יחד עם קמת השדה”… אי-השויון ברכוש גרם לאי-השויון בחברה, ואי-השויון בחברה לאי-השויון במדינה. והתקיפים קבעו להם חוקים לטובתם, ויקימו להם מושלים, נבחרים או יורשי-עצר, אשר בשמם ירעצו את העם. והחברה הזאת הנוסדת על הכוח והעושר, היא היוצרת את דברי-הימים, ודברי-הימים בוראים את התרבות, את ההשכלה, והאדם המשכיל הולך ומתרחק תמיד מן האדם הטבעי. סימני ההתפתחות המובהקים של חיי החברה, הם המדע, הספרות והאמנות. ואלה הולכים בד-בבד עם המותרות והתפנוקים, הרי הם מקדשים את אי-השויון ומביאים לידי קלקול גמור בחברה. ארורה איפוא ההשכלה, ארורה ההתקדמות הזאת אשר אינה אלא ירידה מודרגת, מקור אי-השויון, העוני והעמל בעולם!..

הנה אשר השיב אז רוּסוֹ לחכמי האקדמיה בדיז’ון, ראשונה ב“משא על המדעים והאמנויות”, ואחרי-כן ב“משא על מקור אי-השויון בין בני-האדם”. תשובתו הראשונה זכתה לפרס, ותעש לו שם בין הסופרים. דבריו לקחו לב בעוּזם ובחידושם, והם נתפרסמו עד מהרה בקהל. הפילוסופים חבריו גם הם מחאו לו כף, חשוב חשבו כי דבר ידבר רוסו מן השפה ולחוץ, כי רק מליצה יפה כתב ולבו בל עמו. הלא גם הם מדברים על חיי-טבע, הלא גם הם מתנפלים מדי פעם בפעם על מוסדות החברה, ובכל זאת יוסיפו לבקר בטרקלינים, לדרוש חן וחסד בעיני הגבירות, לבקש זכיות באַקדמיות, להתרפס לפני השלטון ולהשתתף באותם מוסדות הציבור אשר יתנגדו להם. אך רוח אחרת היתה את רוסו, לא רק נאה דורש חפץ להיות, כי גם נאה מקיים. חייו המזוייפים היו עליו למשא, והוא החליט לנתק פעם אחת את “מוסרות החברה”, ולחיות לפי רוחו, להתאים את מעשיו אל דבריו. ולמרות מחלתו הקשה אשר שבה להציק לו, התפטר ממשרת גזבר אשר המציאו לו מכיריו אצל ראש-המוכסים, משרה אשר יכלה להיטיב את מצבו ולתת לו עושר בחיים. רוסו לא רצה להיות פקיד בממשלה אשר לא הכיר בזכותה, לא רצה לנגוע בכסף-המסים אשר מדלת-העם יבוא, אשר בחלבם ובדמם יכלכלו עדת חנפים בטלנים היודעים רק למוץ את לשד העני… רוּסוֹ החליף את בגדיו: הסיר את חרבו, את הזהב אשר על תלבשתו ואת גרביו הלבנים, וישם קַפלֵט קטן ועגול על ראשו, וילבש בגדים פשוטים כאשר ילבש איש מן העם, וגם את שעונו מכר: “ברוך השם! אין לי עוד צורך לדעת את השעה”… והוא יצא לגור, עם תירזה חברתו ומשפחתה, באחד הפרברים הרחוקים ממרכז העיר; התבודד בביתו ויחי “חיי דוב במאורתו”, העתיק תוי-זמרה בשני פרנקים ליום, הפסיק כל קשר בינו ובין ה“עולם הנאור”, ויצא לעתים רחוקות רק לטייל בסביבות פאריס, להתיחד עם הטבע אשר מחוץ לעיר ולשפוך את נפשו בחיק הבריאה.

אך גם בבדידותו לא ידע רוסו מנוח. הפילוסופים לא יכלו לסלוח לו על המעשה אשר עשה. ידבר לו על הטבע ככל אַוַת נפשו, אבל איך נועז לנגוע בהשכלה עצמה, איך נועז לקלל את התקדמות האדם ואת נושאי דגלה, אותם הפילוסופים עצמם? הלא התמורה אשר הביא בחייו הוא מכת-לחי להם, הן היא מוכיחה את מרמתם וצביעותם, הן היא המראה כי רק מרדפי אמרים ריקים המה ושוא כל דעותיהם ועיקריהם. וידידיו מלפנים התחילו שופכים עליו בוז ולעג, מרחיקים את כל אוהביו מעליו, וקוראים אחריו: משוגע, מתחפש ונוכל! אף ווֹלטיר, מלך דורו, הואיל לרדת מכסא מלכותו ולשלח גם הוא את חיצי היתולו השנון ברוּסוֹ: "יש חשק ללכת על ארבע למקרא דבריו. אך זה לי יותר מששים שנה אשר שכחתי הרגל זה, מרגיש אני לצערי כי אי-אפשר לי לשוב אליו, והריני מניח הליכה טבעית זו לאלה המסוגלים לה יותר ממנו וממני… אך רוּסוֹ לא שם לב למתלוצצים, הוא הוסיף לחיות את חייו אשר בחר לו ולהנבא לחיים טבעיים באמת: “אבל שימו לב, כי איש הטבע איננו פרא ולא ביער מקומו. עליו רק לבלי התבלבל בתוך מהומת העיר, לבלי הסחף עם הזרם החברתי, לבלי התמכר לכל התאוות ולבלי קבל את כל הדעות. עליו לראות בעיניו הוא ולהרגיש בלבו הוא, וכל כוח לא ינהלהו בלתי אם שכלו שלו!”… ורוסו לא נסחף באמת עם הזרם, ואפילו בבואו אל חצר-המלך להצגת חזיונו “קוסם הכפר”, אשר עשה אז רושם גדול בעולמות העליונים, לא החליף את בגדיו הפשוטים ויבוא בקפלטו הדל ובתלבשתו ההמונית. המלך הביע את רצונו להכיר את רוסו ולקצוב לו משכורת שנתית, ויועד לו ראיון, אך רוסו לא בא כי לא חפץ לקבל הנאה מן המלך ולהיות לו אסיר-תודה…

בשנת 1754 הלך רוסו עם תירזה לעיר מולדתו, לג’יניבה. הוא הרגיש כי עוד לא נשתנה לגמרי, בטרם אשר יתקן את אשר עיות פעם, בטרם אשר ירגיש את עצמו שלם ונקי מכל עוון. והוא החליט לשוב אל מולדתו ואל אמונתו. בני ג’יניבה קיבלו אותו בכבוד גדול, והוא שב בפומבי אל דת אבותיו, ויקבל את זכויות האזרח בארץ מולדתו, ויהי מאושר מאוד. הוא חשב לקבוע מושבו בג’יניבה, בעיר זו אשר לא התכחשה עדיין כולה לטבע, לחיות בה את חייו כחפצו ולהשפיע גם על יתר בני מולדתו לכונן חיים טבעיים אמתיים. אבל ווֹלטיר התישב בפֶרנֵי אשר על-יד ג’יניבה, והוא כבר הכניס את חיי המוֹתרוֹת גם בג’יניבה הפשוטה, הוא כבר הספיק להרעיל את כל מקורות החיים… רוסו הבין, כי הוא וּוֹלטיר לא יוכלו לדור בכפיפה אחת. תמיד תהיה ידו של זה על העליונה, תמיד תגדל השפעתו, כי לו הכוח והעושר ובידו כל ה“חברה”. ורוסו שב פאריסה… במשך כל ימי חייו לא יכל לשכוח צערו זה, כאוב כאַב עליו לבו, ומר-נפש כתב ימים רבים אחרי-כן את דבריו השנונים לווֹלטיר: “אין אני אוהב אותך, אדוני. אתה גרמת לי את היסורים היותר קשים לי, תלמידך ומעריצך. מפניך לא אוכל לשבת בארצי, בגללך אמות על אדמת נכר, חסר תנחומות כל בני-תמותה, ותחת כל כבוד מוטל בגל של אשפה. אבל אתה, בחייך או במותך, הדר וכבוד יעטרוך בתוך ארצי. הריני שונא אותך, כי כה חפצת! אולם שנאתיך כאדם המסוגל עוד יותר לאהוב אותך, לו רק רצית. מכל הרגשות אשר רחש לבי תמיד אליך, לא נשארו בלתי אם ההשתוממות המכרחת על גאוניותך הרבה והאהבה לכתביך. אם לא אוכל לכבד בך אלא כשרונותיך בלבד, הרי אין האשם בי. שלום אדוני!”…

וחיי רוסו בפאריס נעשו קשים מאוד. פרסומו הגדול משך אליו הרבה אורחים וביחוד אורחות. בכל מיני תחבולות התחכמו לראותו ולמסור לו העתקות-תוים שונות, רק כדי להביט פעם אל האדם המשונה, אל הסופר המשוגע, גבירות לעשרות היו באות ומבקשות אותו להיות ממבקרי טרקלינן, כך, כמו שהוא, דוקא כמו שהוא… ורוּסוֹ מאס בכל הכרכורים הללו, בכל ההתחרות הזאת לשם החידוש שבו: מי מהן תמשוך אדם מוזר זה אליה?… ולמרות הכרתו הפנימית קיבל ברצון את המקלט אשר הציעה לפניו אחת מן הגבירות ידידותיו, במקום נאה, בין עצים רעננים, והרחק מן העיר והמונה. דמעות-נזלו מעיני רוסו בטילו עם ידידתו בנאות-דשא בארמיטז‘, ובהראותה על ארמון-הקיץ אשר לה: “הנה פה מאורתך, דוּבי!”… ובאמת פה יוכל להתבודד, לעסוק במנוחה במלאכתו, מלאכת ההעתקה, ולהתעמק בשאלות הרבות אשר התעוררו לפניו ולבקש להן פתרון. התרחקו מן העיר לגמרי העלה עוד יותר את חמת הפילוסופים עליו, וביחוד גדל חרונם על החלטתו להשאר תמיד בנאות-הדשא, אפילו בימות החורף. אך רוסו עשה את שלו. החיים בטבע אשר אהב, מחוץ לפאריס ההומיה והרחק מכל אותן הבריות אשר שנא, עוררו בו את זכרונות נדודיו, את מראות הטבע הנהדרים אשר באיטליה, שוייץ וסבויה, ואת ימי הברכה והשלוה בשרמיט על-יד די-וַרֶנס “אמו”. המסכנה! הוא סר לראותה בלכתו לג’יניבה בפעם האחרונה, והיא היתה כבר זקנה וכמושה, מוּטלה על ערש דוי, עניה וגלמודה. היא שמחה לקראתו ותברכהו, ואת טבעתה האחרונה הסירה מעל אצבעה ותושט לתירזה, לאות ברכה וזכרון. שניהם נשקו את היד הרזה והקמוטה, ויפרדו בדמעה ובדממה… ועכשיו מה חסרה לו כאן, בארמיטז’, במקום בדידותו, נפש אוהבת ומרגשת. עזוב מכל רעיו וידידיו אשר בעיר, שנוא על כל בני ה“חברה”, מתבודד ומתרחק מן החיים, אבל נכסף לחיים ואוהב חיים, התגעגע על נפש קרובה ומסורה, אשר תבין לרוחו הסוער, אשר תרגיש את לבבו הכואב, והיה תהיה לו לנחמה בשעות יגון ויאוש. בתירזה לא מצא נוחם, חבֵרה טובה ונאמנה היא לחלק אתו את לחמו הדל, את צער החיים הרגילים, חיי יום-יום, אבל לא את צער נפשו, את כאב נשמתו. היא איננה מבינה אותו, הוא עליון עליה. אין היא מסוגלה להבין את מלחמתו הפנימית, אין היא רואה את האש הגדולה היוקדת בקרבו ואוכלת אותו מבשר ועד נפש. והוא זקוק ל“אם” וידידה כאחת, ליד רכה וטובה אשר תכוון את השעה הדרושה, ונחה על מצחו הבוער, ולחצה את רקותיו ההולמות, והקלה מעליו את נטל מחשבותיו המעיקות ומטרידות…

ודמיון רוסו הנלהב ברא לו שני גבורים נושאי-געגועיו ומלאי-תשוקותיו, “שני אוהבים בני עיירה קטנה לרגלי האַלפים”, והם מחליפים מכתבים ביניהם, מכתבי אהבה והשתפכות הנפש. את כל אִשו הריק רוסו אל הכתבים האלה, את כל געגועיו הלוהטים ומאוַייו העזים, את כל חלומות אהבתו וזכרונות אשרו מימי נעוריו. סֶן-פרֵה האוהב כותב ליוּליה אהובתו את כל אשר הוא רואה ומרגיש, מתאר מראות-טבע נפלאים, מתפעל מכל נחל-מים, מכל הר ועמק, כל קרן-אור ופינת-צל, כל ראש-סלע ועמקי-תהום. בן-כפר זה בא לכרך, והוא מגלה את הכיעור שבחיי הכרך, את כל השקר שבהם, ובורח שוב לכפר, וחי חיי שאננים בתוך משפחה שלווה, משפחת אהובתו ובעלה, אנשים שקטים ונוחים, נאמנים באהבתם, עובדים אדמתם, בוצרים בשעת הבציר וקוצרים בשעת הקציר, מכירים את הטבע, מקדשים את הבריאה ואת הבורא. בשנת 1761 הדפיס רוּסוֹ את קובץ המכתבים האלה בשם “אלוֹאיזה החדשה”, והספר עשה מהפכה גדולה בלבבות ובמחשבות. עולם חדש נגלה בו, עולם של שמחות, יסורים, מאויים, מאורעות ותיאורים ממשיים, רגשות חמים וטבעיים, חיים אמתים ונכונים, לעומת החיים המדומים, הרגשנות המשונה והמלאכותיות הגסה אשר בסיפורי הרומנים שבתקופה.

באותו זמן הדפיס ד’אַלמבּר מאמר באנציקלופדיה על אודות ג’יניבה, ובו הילל את תושבי העיר על רצונם לכונן להם בית-חזיון ולהציג בו חזיונות הסופרים הגדולים, אשר ינעימו את חייהם ויענגו את לבות הצעירים. רוּסוֹ התמרמר לדברים האלה; הוא התנגד לתיאטרון, וירא בו מקור כל זיוף, ראשית כל התחפשות, משחק ברגשות והעמדת-פנים מעושה. הוא מצא בדברי ד’אלמבר משא-פנים כלפי ווֹלטיר, כוונה להחניף לתקיף הזה ולסייע לו בדבר עבירה, להקים במת-משחק בג’יניבה הפשוטה, להשחית עד היסוד את תושביה ולשרש מקרבם שארית כל מידה טובה. רוּסוֹ כעס על הפילוסופים אשר טובתם הפרטית לנגד עיניהם, ובשם טובת הציבור ידברו תמיד", ויכתוב “מכתב לד’אלמבר על החזיונות”, אשר בו הוכיח את כל הרע אשר בתיאטרון ואת כל הנזק אשר יביא מוסד כזה. הוא שפך ביחוד את חמתו על חזיונות הסופרים הגדולים, סופרי הדור הקודם וסופרי דורו וּוֹלטיר בראשם, על החיים הזרים שהם מתארים, חיי גבורים קדמונים נואשים ומלכים עתיקים אומללים, ולא חיי ההווה, חיי העם, חיים של עבודה ועמל. “האם לא רצוי שסופרינו הנעלים יואילו לרדת לפעמים ממרום גדולתם התמידית ויעוררו רחמינו גם על עינויי האנושות הפשוטה. לקדמונים היו גבורים והם הציגו אנשים בתיאטרוניהם, ואנחנו, להיפך, מציגים רק גבורים ואין לנו כמעט אנשים”… ורוּסוֹ דורש את החזיון העממי אשר ימסור את המנהגים הישנים, הריקודים, השירים, ההזיות והאמונות, את כל נשמת העם, את כל מחשבת האומה. הוא רואה בחזון את התיאטרון הלאומי אשר בו יחוגו חגים לאומיים, אשר בו יעבירו חזיונות מחיי העם, בעבר ובהווה, חיי עבודה – עבודת כל המפלגות. וחגגו כולם את העבודה, את האדמה, פריה ותבואתה, האכר והאומן, הפועל והממונה, בן-העיר ובן-הכפר, החוטב בעצים והעולה בהרים, ושרו כולם שירה אחת לעבודה, לטבע ולמולדת…

המכתב על החזיונות ניתק את הקשר האחרון בין רוּסוֹ ובין הפילוסופים, וביחוד ווֹלטיר התרגז מאוד ויערוך מלחמה חרישית נגדו, רדיפה חשאית, על-ידי מכתבים לאנשי שלומו בפאריס ועל-ידי מאמרים כתובים בעילום-שם ומלאים בוז לרוסו ולהבליו. עוד לפני התפרסם המכתב, סכסכו ברוסו את ידידתו בעלת הארמון בארמיטז‘, והבודד העלוב אולץ לעזוב את מקלטו בעצם החורף ובעצם מחלתו אשר גברה עליו בימים ההם. הסכסוך הזה ציער מאוד את רוסו, וירגש את עצמו נעלב ונרדף, כאילו קשרו כולם עליו קשר למרר את חייו הדלים ולהעבירו מן העולם. הוא התישב במוֹנמוֹרנסי הסמוכה לארמיטז’, וישתדל להתגבר על מצב רוחו הקשה ולכונן את בריאותו אשר התמוטטה מאוד; טייל בשדרות היפות אשר שם ויתאמץ להשכיח את כאבו ועלבונו בהתמכרו כולו לספרות ולשאלות החיים. הן לא די לקרוא חמס על החברה, לבטל את ההשכלה ולדרוש תיקונים. הן אין להשיב את הגלגל אחורנית. שינה האדם את אורחות חייו, ולא ישוב עוד אל חיי-הטבע הקדמונים. מאות דורות יצרו את ההתקדמות הארורה, ואיך ינער פתאום דור אחרון את מסורת אבותיו? אבל נמקים האנשים בכבליהם, עיפה החברה מחייה, מלאה דאגת המחר ומבקשת תקומה ותחיה. תיקונים דרושים. אבל מה יהיו התיקונים האלה? ב“אלואיזה החדשה” רומם רוּסוֹ את חיי המשפחה, קידש את הנישואים, את האהבה ההדדית התמימה והנאמנה, וישבח את החיים הפשוטים בכפר, בחיק הטבע. אבל אלה הם חיי הפרט, חיי כל איש ואיש, ונחוצים גם בחיי הציבור, בחיי המדינה. הפרטים המתאחדים יחד לציבור יכרתו ביניהם “ברית חברה”, ברית אשר תבטיח שויון חברתי מוסכם, כיון שאין שויון טבעי. ובני החברה יחיו על-פי תנאי הברית הכרותה ביניהם, יבחרו להם הנהגה לפי צרכי השעה והמקום, על-פי הסכמת כולם, אשר תמלא אותם החוקים שנתקבלו אך ורק על-פי רצון הכלל. השליט במדינה יהיה איפוא רצון העם כולו, והממשלה היא רק באת-כוח הרצון הזה, המוציאה לפועל את החלטות העם ושומרת על החופש החברתי והמדיני. בשנת 1762 פרסם רוסו תקנות-חברה אלו בשם “ברית החברה” או “החוזה הציבורי”, ועשרים ושבע שנה אחרי-כן דרש עם צרפת להגשים את התיקונים האלה בחיים, וירם את נס המרד והמהפכה…

איך תקום מהפכה בחיי החברה? הן את הציבור כולו לא נכַלֶה ולא נשנה, אבל יש לחַדש את כל אחד ואחד לבדו, להחיות את האדם הטבעי בתוך האדם החברתי, לחנך את היחיד, את הפרט. חינוך החברה המקולקל הוא הגורם לכל הרעות, אותו צריך לשנות, ושונו גם פני החברה. “בן-החברה נולד, חי ומת בעבדות: בהוָלדו מהדקים אותו בחיתולים, במותו טומנים אותו בארון, ובחייו הוא אסיר המוסדות”. ורוסו כתב אז את ה“חשוב והמעולה בספריו”, את “אֶמיל”. תורת-חינוך חדשה הביא לעולם, ספר-חיים חדש, ספר החיים העתידים לבוא והמוכרחים לבוא: “עומדים אנו לפני תקופת המהפכות, ומי יגדכם את אשר יבואכם בימים ההם?”… “אמיל” – זה שם חניכו של רוסו, אשר יהיה סמל האדם החדש, בן הטבע ובן החברה כאחד. מיום הוָלדו יתחיל חינוכו של אמיל, הינק תיניק אותו אמו בעצמה ולא מינקת שכירה, הסר יסירו מעליו החיתולים, וגדל הילד חפשי ובריא, והתפתחו אבריו ושריריו, והיה מוצק בגופו ובטוח בכוחו. עד שנת השתים-עשרה לחייו לא ידע עול ספרים ולימודים. קרוא יקרא בספר הטבע הגדול והפתוח, ולמד את החיים מפי הנסיון, והרגיש בעצמו תוצאות מעשיו הטובים והרעים, וידע גבול ליכלתו והוסיף עוז לרצונו. בן שתים-עשרה ילמד, אך לא מתוך ספרים יבשים ולא על-פי פקודת המורה, לא מתוך חובה, כי אם מהתעוררות עצמית על-ידי הסתכלות תדירה בכל הסובב אותו. “אַל ידע דבר מאשר הגידו לו, כי אם מאשר הבין הוא בעצמו”. הספר היחידי אשר יקרא בו אמיל, הוא “רובינזון קרוזו”, קורות האיש אשר בעמל ידיו ובלי עזרת אחרים כונן לו חיים טבעיים באי שומם. כזה יהיה גם אמיל, גם הוא יגדל הרחק מן החברה המקולקלה, ולא תדבקנה בו כל מידותיה המגונות; בעצמו יכין לו הכל, גם מלאכה ילמד, בנגרות יעסוק, כי “האדם אשר אינו עובד, כעשיר כעני, הנהו נוכל”. בשנת החמש-עשרה תחל תקופת החיים הרוחניים. עד כה חינכו את חושיו ואת שריריו של אמיל, את הסתכלותו והבנתו, ומעתה יבוא חינוך הרגש, חינוך הלב. גדל הנער עם הטבע ויאהבהו, יום-יום השתומם על פלאי הבריאה, ואיך לא יכיר את הבורא, ולא ידבק בו לאהבה? והאמין הנער באדון העולם, בכוח היוצר, והיתה אמונתו אמונה טבעית ותמה, ועבד את האלהים, עבודה שבלב, והתפלל אליו עם רוחות הבוקר, עם לחש העצים, עם שיח השדה, עם זהרי צהרים ועם צללי ערב. בהיותו בן-עשרים יהיה אמיל מוכן לחיים, חסון בגופו ואמיץ ברוחו, מרגיש ומאמין, חי ופועל, בעל אופי ובעל רצון. כי לא לשם תכלית ידועה יגדל וחונך האדם, לא להיות פקיד, חייל או כהן, נולד האדם, כי אם לחיים נולד, “לחיות – הנה המלאכה אשר אני רוצה ללמדו. והחיים אינם נשימה בלבד, הם פעולה. עלינו להשתמש באברינו, בחושינו, בכשרונותינו, בכל חלקי עצמיותינו המעידים על ישותנו. האיש אשר הרבה להיות הוא לא זה אשר מנה רוב ימים, כי אם זה אשר הרבה להרגיש את החיים”…

שבועות אחדים אחרי הדפסת “אלואיזה החדשה”, יצא לאור גם “אמיל”. עוד לא שקטו הרוחות מן הספר הראשון, וכבר הטיל רוּסוֹ סערה חדשה. הפעם ערער את כל אָשיות החברה, חתר גם תחת האמונה – וכהני הישועים ורבי-המלוכה, יחד עם הפילוסופים, התקוממו לו להחרימו ולגרשו מן הארץ. לא הדעות החדשות על דבר החינוך החדש החרידו את גדולי החברה, כי אם דוקא הפרק האחד על אודות “אמונת הכהן מסבויה” אשר בו ידבר רוסו על האמונה שבלב, אמונה טבעית באלוהי הטבע, ולא אמונת הכהנים הבונים במה לעצמם, העושים את הדת לפולחן מיוחד, את התפילה לנוסחה קבועה ואת אהבת-האלהים למשלח-ידם. גם כלפי הפילוסופים הכופרים התכוון רוסו; הוא לא יכל לשאת את לעגם לקדשי העם, את הכפירה שהם זורעים בלבבות מבלי טעת אמונה חדשה, את השאלות והספקות אשר הם מעוררים מבלי תת תשובה, את הורידם גם את האלהים מכסאו וישימוהו לבוז. “ברמסם ברגלים את כל אשר יכבדו בני האדם, הם שוללים מן הנדכאים את נחמתם האחרונה בענים, מן התקיפים והעשירים את הרסן היחיד לתאוותיהם; הם עוקרים מתוך הלב את הנוחם על העוון, את התקוה לתשובה, ועודם מתימרים למיטיבי האנושיות”… כי מאמין היה רוסו מנעוריו, מאמין ביוצר הכול ומתפלל אליו בכל שעת רצון. עוד בהיותו בשרמיט “היה קם בוקר-בוקר לפני השמש, יוצא אל הפרדס הקרוב, עולה בשביל יפה המטפס מעל לכרמים, ובלכתו יתפלל תפילתו, לא בגמגום שפה, כי אם בהתרומם נפשו אל יוצר כל חמודות הטבע אשר לפניו. הוא לא אהב מעולם להתפלל בחדרו. נדמה לו שהכתלים וכל מעשי ידי האדם חוצצים בינו ובין האלהים. והוא בחר לעבדו בתוך יצירותיו שלו”. “השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע!”

באחד הלילות, בשכב רוסו במיטתו ובקראו לפני שנתו, כדרכו מדי לילה בלילה, בספר התנ“ך, הפריעוהו מקריאתו ויגידו לו, כי הממשלה שלחה אנשים לאסור אותו, ואת ספרו “אמיל” דנה לשרפה. רוסו מיהר לקום, אסף את כתביו ומכתביו, נפרד מעל תירזה, ובן-חמישים, חולה ועייף, לקח שנית את מקל-הנדודים בידו, ויצא להמלט מפאריס. לאן ילך? לאן יפנה? אל עיר מולדתו ישוב. אך וולטיר שם… ויאוש מר תקף את רוסו, נסגרה דרך-החיים לפניו, יחידי הוא בעולם וכל העולם נגדו. געגועיו לארץ מולדתו גברו עליו, והוא החליט ללכת בֶרנָה. בבואו על אדמת הלווציה, השתטח על הארץ, נשק לעפרה ויקרא: “ברוכה אַת לי אדמת החופש!” אך באותה שעה שרפו את ספריו “ברית החברה” ו”אמיל" ברחוב העיר בג’יניבה, וממשלת ברן החליטה לבלי תתו לדרוך על אדמתה… רצוץ-גוף ונפש מצא לו רוסו מקום-מנוחה בין ההרים, בכפר קטן, מוּטיֶה, סמוך לנֵישַטֶל אשר היתה אז ברשות מלך פרוסיה, ומילורד קית הנציב בתוכה. “מילורד! – פנה רוסו אליו – סופר אומלל מגורש מצרפת, ממולדתו ואדמת ברן, על הגידו את אשר חשב למועיל וטוב, בא לבקש מקלט במדינות המלך. אַל ינתן לי מקלט זה אם אשמתי, כי חסד לא חפצתי ואינני זקוק לו; אבל אם רק נרדף אנוכי, אַל נא ימנע מאתי את האור והאויר אשר חסמו בעדי בכל העולם”. ואל מלך פרוסיה כתב: “דיברתי הרבה רעות עליו, ואולי עוד אוסיף לדבר. אבל נידח מצרפת, מג’יניבה ומברן, הנה באתי לבקש מקלט במדינותיו. הוד מלכות, אין אני ראוי לשום חסד וגם לא אבקש. באתי רק להודיע, כי נמצא אני ברשותו ורוצה בה. יעשה בי כאשר עם לבבו”…

הנציב קית הרשה לרוסו להתישב בכפר אשר בחר לו, והוא בעצמו התרועע אליו ויהי אתו בידידות. בהשפעת הנציב התחברו אליו עוד מנכבדי העם, ויהי לו חוג קטן של אנשים קרובים משכילים, מוקירי כשרונו ומכבדי תורתו. ורוסו קיוה לחיות הפעם חיים שאננים, לחדול לגמרי מן הספרות ולשבת שקט בין הרים וסלעים, חורשות ויאורים. הוא עסק בסידור כתביו ומכתביו, טייל הרבה, אסף צמחים, שר, ניגן, שזר פתילים ויתנם במתנה לנשים צעירות בתנאי שתינקנה בעצמן את ילדיהן… הוא החליף עוד הפעם את בגדו בתלבושת האַרמנים אשר מצא נאותה לו, ויחבוש כובע-שער לראשו, שם מקטורן, פרוָה וחגורה, ויתיצב לפני המילורד. סַלַם עליכּוּם! – בירך אותו הנציב, ומאז והלאה לבש רוסו תמיד כארמני, ויתהלך ככה בכפר ויבוא אל בית-התפלה, ובני הכפר התייחסו אליו בחיבה וישתוממו על הפליט המשונה שנתגלגל אליהם. אך ימי השלוה לא ארכו. הכהן הגדול אשר בפאריס ענה בבקורת חריפה על “אמנות הכהן מסבוֹיה”, ורוסו לא יכול לכבוש את רוחו ויערוך גם הוא תשובה. ממשלת ג’יניבה אסרה את הדפסת תשובתו, ורוסו התמרמר שנית, נחה עליו שוב רוח רעה, וישלח מכתב גלוי לעדת ג’יניבה אשר בו יוותר על זכויותיו בתור “אזרח ג’יניבה”, ומבקש למחות את שמו מבין האזרחים: “הקרבן האחרון אשר עלי להקריב הוא שמי זה היקר לי מאוד. אך את מולדתי, אם כי התנכרה לי, אזכור ואוהַב תמיד, ולא אשכח בלתי אם אשר הֵרֵעָה לי. תגדל נא ותפרח, והיתה לתפארה, ורבו בה אזרחים טובים ומועילים ממני וביחוד מאושרים ממני”… אנשי ג’יניבה לא מחלו על העלבון הזה, ומגילה גדולה הופיעה נגד “אמיל” ומחברו בצורת “מכתבים מן השדה”, ורוסו ענה בעוז ובחריפות ב“מכתבים מן ההר”. מילורד קית עזב את נישטל וילך לאנגליה, ומתנגדי רוסו השתמשו בחוסר השפעתו של הנציב, המטירו חרפות על הבודד המסכן, סכסכו בו את נכבדי נישטל ואת כל ידידיו החדשים. וולטיר הפיץ חובת בעילום שמו אשר קרא לה “רגש האזרחים”, כאלו אזרחי ג’יניבה כביכול מביעים בה את רגשות שנאתם לרוסו המסית המשוגע, המטיף לכל תועבה, ההולך מכפר לכפר ומשחית את נפש התושבים התמימים, נוטל מהם כל רגש כבוד ואמונה, מכחש באלהים ובכהניו. ומצוה לרדוף את המטורף הזה, להחרימו ולהשמידו. החוברת הזאת קלעה אל המטרה. בני הכפר מוּטיה החלו מציקים לרוסו, מלעיגים בו בעברו ברחוב, זורקים בו אבנים ומלווים אותו בקריאות-בוז. באחד הלילות התנפלו אנשי הכפר על ביתו, שיברו את החלונות, ומטר אבנים ירד בחדרו, ורוסו הוכרח לברוח כל עוד נפשו בקרבו. הוא עבר אל אי סֶן-פיֶיר, בלב יאור ביֵינָה, וישב שם. האי היה ברשות ברן, ויצווהו לעזוב גם אותו. אז אולץ לנטוש לנצח את ארץ מולדתו, וינד לאנגליה, אל המקלט אשר הציע שם לפניו ידידו הפילוסוף דוד יוּם. הרדיפות האחרונות דיכאו את רוסו עד מאד, נסכו בו “מרה שחורה”, ויהי זועף וזועם כל הימים. רעיון אחד נקבע במוחו, כי הכל מתקוממים לו, אורבים לו ואומרים לקחת את נפשו. רגש הנרדף ורוחו הקודרת הביאוהו לידי ריב גם עם יוּם, ובשנת 1770 נמלט ממקלטו באנגליה וישב בשינוי שם לפאריס. אחרי שבתו במקומות שונים בעיר, גילה את שמו. הממשלה העלימה עין ממנו, והוא חי לו ביסורי-גוף גדולים ובדכדוך-נפש נורא עד יום מותו. בשנת 1778, בשני ליולי, בשבע בבוקר, שב מטיולו הרגיל בחורשת אֶרמֶנוננויל, מקום מושבו, הרגיש חולשה נוראה, נכנס לחדרו והתחיל צועק. אשתו תירזה מיהרה אליו ותמצאהו מוטל על הרצפה, הרימתו, והוא גוע בזרעותיה מבלי הוצא אף הגה. גל עפר, בין צפצפות גבוהות ומצילות, כיסה את נביא הטבע, הנודד הבודד, וזרמי-מים קרים ומקלחים ליחכו את עפר קברו מסביב. רשרוש עלים, צל אילנות, המית גלים – את זה הלא אהב…

בשנת 1794 שבו בני-האדם אל נביאם המת, הוציאוהו מקברו השאנן, ויעבירוהו בהמון חוגג אל הפַּנתֵיאון אשר בפאריס, מקום בו ינוחו “האנשים הגדולים אשר המולדת מכירה להם תודה”…

שני כתבים חשובים השאיר רוסו אחרי מותו, את ספר “הוידויים” ו“הרהורי הטייל הבודד”. עגמה עמוקה שפוכה בהרהוריו האחרונים, הרהוריו בינו לבין עצמו, הרהורי זקן תש-כוח אשר אמר להיטיב לבני האדם והם לא הבינוהו, אשר אהב את החיים והם לא אהבוהו… ספר ה“וידויים” הוא משונה במינו, זה “ספר תולדות נשמתו” של רוסו. בשנים-עשר פרקים גדולים מספר רוסו את כל קורות ימי חייו, מיום הוָלדו עד הגרשו משוייץ, מאי סן-פייר, ואינו מעלים אף את הקטן בעוונותיו. את הכל הוא מוסר בגילוי-לב, בשפה פשוטה ונאמנה, שונה לגמרי ממליצתו השוטפת בכל יתר כתביו. זה הנסיון הראשון אשר ניסה אדם בעולם לתאר את עצמו כמו שהנהו, בכל מעלותיו וביחוד בכל מגרעותיו, מבלי חסר אף עבירה כלשהי בין בימי הילדות ובין בימי הזקנה. ספר ה“וידויים” מלא אורות וצללים, יופי וכיעור, נדיבות-לב ושפלות-רוח, סתירות וניגודים, ממש כחיי כל אדם, ובפרט חיי רוסו רבי-הגוונים, חיי סער ודממה כאחד, הומים ובודדים, רותחים וקופאים. חטא גדול אשר אין לו תקנה חטא רוסו, והוא מאפיל על כל חייו היפים וממעט את דמותו הגדולה, אם כי הנוחם אכל אותו באחרית ימיו. רוסו נביא-הטבע, רוסו המחנך אשר דרש מאת האבות והאמות להתעסק בהם בעצמם בחינוך בניהם, עשה דבר אשר לא יאמן: את חמשת ילדיו אשר ילדה לו תירזה מסר לבית-אסופים, ולא ידע לא בצערם ולא בשמחתם… אין כפרה לעוון אשר כזה! רוסו התנצל פעמים אחדות, כי מחליו התמידי לא יכול הוא להתעסק בחינוך בניו, ולידי תירזה לא רצה למסרם מפני בערותה הגדולה, ועל-כן נתנם לבית-אסופים: יגדלו שם והיו לבני ההמון. אך לאחרונה הכיר בעותתו, הרבה דמעות-חרטה שפך, ומתוך צער עמוק הוא קורא ב“אמיל”: “האיש אשר לא ימלא את חובות האב, אין לו הרשות להיותו. לא עוני, לא טרדה ולא כבוד-האדם יכולים לפטרו מלכלכל את בניו ומלחנכם הוא בעצמו. האמינו לי, קוראים. מזהיר אני את כל אשר לב בקרבו, כי אם ישכח חובות קדושות אלו, ישפוך הרבה-הרבה דמעות מרות על עוונו ולא ינוחם לעולם!”…

כזה היה רוסו. הוא חי ב“דור המאורות”, בתקופת המאה השמונה-עשרה, ויקלוט לתוכו את דעות בעלי-המחשבה בימים ההם, אך הוא עבר את בני דורו, וישפוך את רוחו גם על הדורות הבאים אחריו. הוא לא היה קדוש וטהור, אך גואל היה ונביא. את רוח האדם גאל מעבדותו, ולחיים חדשים ניבא, לחיי-טבע, לחיי צדק ומשפט, שויון וחרות. עשר שנים אחרי מותו קמה המהפכה הגדולה בצרפת, בשנת 1789, ופרקי רוסו נקראו אז באספות-העם וילהיבו את הלבבות ויעוררו את הרוחות. תורת-החינוך שלו נפוצה בכל העולם, ותלמידים רבים קמו לה בכל דור ודור, ועדיין עכשיו החנוך הטבעי עוד לא מלא די-צרכו, עוד יש בו הרבה להשלים ולשכלל עד הגיעו לחינוך אשר דרש רוסו. ומה גדלה השפעתו על הספרות הצרפתית וספרות העולם! הוא אשר יצר את הרומן הלירי הצרפתי, הוא אשר הכניס את הרגש הטבעי בספרות, את ציורי-הטבע הנכונים, את הסגנון החי והנובע, את החיבה הגדולה לטבע ואת תיאורי האהבה האמתית, העמוקה, הסובלת ונלחמת – האהבה המשעבדת את כל חושי האדם והשלטת ברצונו ובמעשיו. כל סופרי המאה התשע-עשרה הם חניכי רוסו. ומי יודע אם לא “אלואיזה החדשה” היא אשר נתנה לנו את “אהבת ציון” שלנו? אם לא רוח רוסו הגדולה ואהבתו הכבירה לטבע החיו גם את יוצר הרומן העברי שלנו, אשר היה מצוי אצל הסופרים הצרפתים, וישר לנו שירת-טבע יפה וקדומה על חיי הנעורים של עם ישראל?

*

אי קטן יש בג’יניבה, בתוך מים רבים, במרכז העיר. אילני-צל גבוהים מתרוממים שם, וביניהם תתנוסס מצבת-זכרון, דמות אדם יושב על כסא, שולי אדרתו מופשלים לאחור, גל ספרים מתחת לכסא, ידו הימנית מורמה קצת למעלה ועט בין אצבעותיה, ידו השמאלית תומכת את הספר אשר על ברכיו ומבט עיניו נטוי ממנו והלאה, ופניו מלאים מחשבה עמוקה וצער-החיים. רק מלים אחדות כתובות בתחתית המצבה: “ז’ן-ז’ק רוּסוֹ, אזרח ג’יניבה”… ואִי רוסו יקרא לאִי, גשרים גדולים מקיפים אותו, רעש והמולה מסביב, חיים סואנים מלמעלה, גלים זורמים למטה, וברבורים צחים ויפים שוחים במים, טובלים צואר ארוך ודק, מתהפכים ומתאַבקים, שטים ונחים; כנפים צחורות פרושות על-פני היאור; קשתות לבנות דרוכות, נעות, מתקרבות, נעלמות, ומופיעות שוב זכות ולבנות שבעתים מבראשונה. ושם מעל לגשרים, מעל לבתים ולחומות, ישקיף ה“הר הלבן” ושלג ראשו יזהיר למרחוק. דומה, כי בכוונה בחרה לה ג’יניבה את האי הזה לזכרון האזרח אשר גירשה מתוכה. מראה-טבע נהדר בתוך ישוב של אדם, אי בודד בתוך מרכז החיים והתנועה – האין זה סמל המתבודד הגדול, בן-הטבע אשר חי לנפשו בין אנשי-הישוב? וגם עכשיו יושב לו ז’ן-ז’ק רוסו בדד בין קהל עוברים ושבים, עטו בין אצבעותיו ומחשבתו עוד לא הובעה. ימים ושנים יעבורו, ועוד טרם תפתר שאלת החיים, עוד טרם תבנה החברה הרצויה, טרם תושג המטרה המקווה, אשר אליה נשא את נפשו החולם והלוחם הגדול.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35598 יצירות מאת 1819 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!