רקע
יצחק ליבוש פרץ
שמע ישראל

ויהי היום, ובבוקר לא עבות אחד נראה בטוֹמאשוֹב העיירה, שעל גבול גליציה, בחור עני. ואותו הבחור מצניע לכת ונחבא, ואינו נראה אלא לפרקים, כשהוא בא לבקש אוכל.

מילא, כל הפושט יד…

וכיון שהבחור ההוא אינו מבקש פרוטות ואינו לוקח שום מאכל, אלא פת חרבה – בודאי שאין בודקים למזונות.

אבל זר ומשונה הבחור. עינים לו והן כאילו צופות למרחקים, ואינן רואות את הנעשׂה בד' אמות שלהן. וכן האזנים, עושׂה הוא בתנוך אזנו כמו שעושׂין בעפעפי העינים, כאילו הוא חש וקולט תמיד קולות וצלילים ממרחקים… אף-על-פי שהדממה בעיירה כדממה קודם תקיעת שופר.

ומשום שהוא צופה ומאזין למרחוק, הוא נרעש כשפונים אליו בדבּוּר קל, ונחרד כאילו הרגיזוהו משנתו בעולם אחר…

וכשהוא שומע ועונה, אינו משיב אלא בתכלית הקצור: “הן” או “לאו”.

וכשצריך לענות יותר, הוא מתבלבל תיכף, ונאחז באיזה סבך. מצחו מזיע, עיניו נחרדות, וסוף-סוף הוא משתתק.

וכשרוצה איזה בעל-בית להשתמש בו לשם שליחות, הבחור נשמע לו; הוא הולך אחרי הצו, אבל אינו ממלאו לעולם. נעלם הוא לאיזה ימים ושב, ודברים בפיו – מעולם התוהו… ולא מחמת עצלות, חס ושלום, אלא מתוך הרהורים והזיה, רחמנא ליצלן…

– היית במקום פלוני?

– הן…

– ואותו האיש מצאת…

– רק היום…

– ועד היום?

עד היום – התבלבל מאד. בדרך הלוכו פגש עכבר… ואותו העכבר היה מצפצף. ובלי ספק תעה ולא מצא דרך. אחר-כך קראו לו ממרום… איזו צפור קראה לו, חזר לאחוריו, וכדומה, ואל מקום שליחותו בא היום…

ואת האיש מצא וזה אמר לו… אך מה שאמר לו כבר נשכח, או שלא הבין מלכתחילה. הפכפך הבחור, ומחייך הוא בתמימות ומבקש סליחה, ופושט את ידו הצנומה:

– פת לחם…

במשך כל הזמן לא אכל מאומה.

                                  -------

בעיירה בלי מסחר ועסקים, בימות-החמה, ימים ארוכים של בטלה, – יושבים להם בעלי-הבתים בחלונותיהם, מביטים החוצה ומפהקים… ושוב נושׂאים עיניהם אל השוק, אולי ירחם, ויקרה דבר-מה, ויהי ענין לענות בו ולהמלט מן השעמום.

ביום כזה, יושב לו בעל-הבית מן הפקחים אצל חלונו, ורואה והנה בחור עני זר. הוא קורא לו. יגש אליו אותו הבחור! כבר תפשׂ והוציא להורג את כל הזבובים… יחקור וידרוש עתה אותו הבחור, הן חדש הוא, מקרוב בא…

– סור נא אל ביתי, בחור!

הבחור אינו רוצה, מנענע לאות סרוּב את ראשו מימין לשׂמאל.

– משום מה אינך רוצה?

– כך!

בעל-הבית מחייך. אִנה ה' לידו מציאה כשרה. אם הבחור אינו רוצה לבוא אליו, יצא הוא אל הבחור.

יצא בעל-הבית, וישב על המפתן וחייך. התחיל לחקור את הבחור.

– מה שמך, בחור?

– מה שמי? – חוזר הבחור על השאלה – מה שמי? כמדומה לי: אברהם!

– אינך יודע בוַדאי?

– בוַדאי… האיך אפשר לדעת בוַדאי… איני יודע בוַדאי… אפשר אברהם, אפשר שם אחר…

– ושם-משפחתך?

הבחור אינו מבין מה זה שם-משפחה! איזה צורך לאדם בשם-משפחה? האם לכל אדם יש שם-משפחה?

– וַדאי. כמה “אברהם” יש בעולם, יכולים להחליף…

– ומה בכך? כל אברהם – אברהם!

– ובנו של מי אתה, בחור?

– בנו של אבא.

– ומה שם אביך?

– אבא.

– ואיה מקום מגוריו של אביך?

– במקום מגוריו של אבא שלך!

והבחור מרים את אצבעו למעלה.

“כפתור ופרח” – מחייך בעל-הבית, ומוסיף ושואל:

– ואב אחר אין לך?

– חס ושלום!

– ואֵם יש לך?

– לאיזה צורך?

בעל-הבית מתגלגל מתוך צחוק.

– מותר ללכת? – מבקש הבחור רשות.

אך עוד דברים לבעל-הבית.

– תיכף, תיכף… ומאין אתה, חכם שלי?

– מן הכפר!

– מה שמו, והיכן הוא הכפר?

זאת אינו יודע!

– אבל רחוק מכאן?

הוא הלך, הלך, הלך…

וכך הוא חוזר על ה“הלך”, עד ששׂפתיו מתייגעות והוא מקצר ומסיים:

– ועוד הלכתי…

– כמה ימים וכמה לילות?

לא ענה.

בעל-הבית חושב רגע ושואל:

– ולהתפלל אתה יודע?

– להת-פלל?

ומוכרח בעל-הבית להסביר לו את פירוש המלה. ואחרי תשעה קבין של שׂיחה טורדת, מתחיל הבחור לשער:

– לשׂוּח עם אבא?

– כן, כן! – שׂמח בעל-הבית ועיניו מתרטבות מצחוק.

הוא יודע “שמע ישׂראל”.

– מי לימד אותך?

ומספר הבחור בגמגומים ודלוגים רבים, שהלך מן הכפר אל העיר, דרך היער, ופגע בו ביער זקן מופלג אחד, ואותו הזקן אמר לו מי הוא “אבא”, וכיצד מסיחין עם אבא, כלומר – לימד אותו “שמע ישׂראל”… ובאמת אינו מבין פירושן של המלות בלשון אבא, אבל אותו הזקן אמר לו, שיש לאבא מזה נחת-רוח…

– ואימתי אתה קורא את ה“שמע”?

– פעמַים בכל יום… אני קורא ומנגן…

– מנגן? על איזה כלי?

בהיותו בכפר היה מנגן בעשׂבים, בגבעולי-הסוּף, אחרי-כן למד לעשׂות חליל מעץ. בכאן, בעיר, נתנו לו מתנה: חליל של חמר… ובחליל זה הוא מחלל ב“שמע”…

– ואם היו נותנים לך כנור?

פני הבחור כלהבים, עיניו מתיזות רשפים, ולשונו נעשׂית פתאום בת-חורין.

– כנור, הה, לוּ נתנו לי כנור! כלתה נפשי לכנור, נפשי חשקה בכנור. כנור כזה שיש להמנגנים בעיר… ביחוד אותו הכנור הגדול, זה שנושׂאים על רצועה של עור על הגב – – –

– טוב מאד… יתכן, שיוּתן לך מין כנור כזה, אבל הראה נא, אם אתה יודע לנגן, במה כוחך גדול…

והבחור מוציא מחיקו חליל-חמר ומחלל…

הוא מחלל, וראה זה פלא: קול ברמה נשמע, מחנות צפרים נראו, והן מצפצפות מצפצפות, כאלו הן עונות לחלילו של הבחור. והבחור הרגיש בהן תיכף ומיד, ונשׂא עיניו אליהן בחללו, מתוך בת-צחוק נעימה, – הוא מכיר אותן…

ובעל-הבית, שלא ראה ולא הרגיש בנעשׂה באויר, אוטם את אזניו וקורא:

– רב! רב!

הבחור מחזיר את חלילו לתוך חיקו, אבל לקול החליל יצאה גם בעלת-הבית, ואחריה – המשרתת. שני זוגות צעירים נגשו אל החלונות והציצו, ובעל-הבית רוצה להתפאר בפניהם בחכמתו ובחדודיו, והוא מוסיף ושואל:

– ובמה בחור, היית מתפרנס ביער?

– בפטריות!

הוא, מבחין, לפחות, בין רעות לטובות בפטריות.

– וקודם לזה בכפר?

– מכל אשר נתנו לי!

– מי היה נותן לך?

– האכּר, האכּרה, גם הכומר והמוזג…

– ומה היו נותנים לך?

והבחור ענה בתמימות, – היו נותנים לו כרוּב, תבשיל חם, גם בשׂר גם לחם, אלא שהוא היה אוכל אך את הלחם, מאכלים אחרים היה נוטל וזורק לצפרים.

– ומשום מה רק לחם?

הוא אוהב אך ורק את הלחם… מאכלים אחרים הוא מתעב…

גם אותו הזקן ביער שאלו מה הוא אוכל. וכשהגיד לו שאינו אוכל אלא לחם בלבד, שׂמח הזקן, ואמר שהוא אוהבו בגלל זה; ובגלל זה לימדהו לדבר עם אבא, – ואת הזקן כל-כך אוהב, כל-כך אוהב… וגם את ה“שמע” הוא קורא בכוָנה גדולה, משום שכך ציוה הזקן…

ובעל-הבית אינו נותן לו עוד ללכת, ושואל:

– ואלמלי היה מצווה אותך הזקן לגנוב?

היה גונב.

– לגזול?

היה גוזל.

אלא שלא יצווה עליו כזאת, – איש טוב הוא, אותו זקן.

– אבל אילו היה בא ומצווה עליך, למשל, לשפוך דם, לרצוח נפש?

היה עושׂה…

– ולא היית מתיירא מפני אבא?

– משום מה יהא ירא מפניו?

– מפני ענשו.

הפעם נראתה בת-צחוק על-פני הבחור:

– מהתל אתה בי, בעל-הבית; אבא אינו עונש!

בינתים דפקו לתפלת מנחה, ובעל-הבית קם ומיהר אל בית-המדרש, להתפאר בין מנחה למעריב באזני המתפללים, איך חקר ודרש את הבחור.

                                         -------

דבר זה עלול היה, כמובן, להיות ענין לענות בו לכל העיירה כולה, אלמלא מעשׂה אחר שאירע.

לקהלה היתה מקהלת מנגנים, קאפּעל“ע בלע”ז: שני כנורים, חליל, אבוב, מצלתים, מה שקורין בוֹמציקצא“ק, וכדי שתהא הקאפּעל”ע שלימה, היה, כנהוג, גם בטנון. קאפּעל“ע עניה, מנגנת בשׂמחות וחתונות של יהודים, מאספת קצת מעות בפורים וחנוכה, ופעמים, כשהיו המנגנים האחרים בהסביבה, עסוקים, היו מזמינים אותה גם למשתה של פריצים פחותים. בחריפות יתירה בנגינה, מעצמו מובן, קאפּעל”ע זו לא הצטיינה…

ואירע מעשׂה: בימות החורף, הקאַפּעל“ע חוזרת לפנות בוקר ממשתה של “פריץ”. והקאפּעל”ע מבוסמת קצת… לאכול כדבעי – אסור, אכלו כזית מלחמם… אבל לשתות – שתוּ… והולך “העולם” מפוזר, זה מזמזם, זה הומה, זה מקלל; הבטנונר, שכליוֹ כבד ביותר, נגרר אחריהם לאטו, בשלג, כל עוד רוח בו, – איש זקן היה וחלוש. קורא הוא לחבריו הצועדים לפניו ומתחנן, שלא ימהרו כל-כך ושלא יעזבוהו לבדו – ואין שומע. ומפוזרים הם, כאמור, זה בכה וזה בכה. בינתים מתחילים לריב זה עם זה, מתחילים לקלל זה את זה, לרגל סכסוך בחשבון. כאמור, מבוסמים… בינתים האויר משתנה; ושלג חדש בא בסערה. ה“עולם” נושׂא את רגליו ופוסע פסיעות גסות; פג קצת היין ומתחילים רצים. באו אל העיר, וממהר איש איש לביתו, ונופל כהרוג על מטתו, – אולם שנתם לא ארכה עליהם. הבטנונר לא שב, זוגתו רצה ועוברת על בתי המנגנים בזעקת שבר, מושכת אותם מעל מטותיהם: היכן בעלי? היכן בעלי?

שכורים עוד מיין ואחוזי שנה, מתנערים הם בקושי ומתחילים להבין בקושי מה שמדברים אליהם. וכשהבינו, אימה חשכה נפלה עליהם, קפצו ורצו חוץ לעיר לבקש את הבטנונר. ובשׂדה אין דרך ואין משעול, תכריכים לבנים וחלקים – שלג רענן, רך ותמים, צא ומצא היכן מוטל הבטנונר – –

ושבים הם כלעומת שיצאו. עוד תקוה אחת, אפשר התחכם הבטנונר וסר אל אחד הכפרים.

יום הולך ויום בא, הקור הוקל, השלג נמס במקצת… יום הששי בא, הולכים לכבוד שבת את המרחץ, שואלים זה לזה על הבטנונר – אין יודע חדשות. ופתאום קרון של אכר בא ונצב בטבור השוק, ובקרון – הבטנונר הקפוא… מיהרו ונטלו את הבר-מינן וקברוהו. לפני הדלקת הנרות… גזירה, שמא יוָדע לפקידים ויצווּ לנתחו. וכמעט שהגיעו לידי חלול שבת. למחרת, האלמנה מעכבת את הקריאה, – חמשה “תולעים” פעוטים השאיר לה הבטנונר. במוצאי-שבת מתאספים לאספה, קוראים למנגנים… לקהל אין שום מוצא לכסף, ועצתו שתסתפק המקהלה בלי בטנון, ושׂכרוֹ יתנו לאלמנה; טוענים הכלי-זמרים: אי אפשר! קאפּעל“ע בלי בטנון לאו שמה קאפּעל”ע; – בשׂמחות של יהודים אפשר אולי, אם יצווה הקהל לצאת ידי חובת כלי-זמרים בלי בטנון, אולם “פריץ” בלי בּטנון לא ישׂא רגלו למחול… טוען הרב, שלקיים נפש מישׂראל שווה יתר הרבה מקאפּעל"ע וממחולו של פריץ; טוענים הכליזמרים, שהרב, במחילה מכבודו, בטלן בעניני נגינה… וקם רעש: שקצים!

בין כה וכה, והחוקר והדורש שלנו, אותו בעל-בית, שכל-כך התחכם לחקור את הבחור, קם והקיש על גבי השולחן:

– הסו, רבותי!

הוא מצא עצה. בחור יש בעיר, שנפשו חשקה בבטנון, והוא יודע ודאי לנגן… יעמדו וישׂיאו בחור זה לאלמנה, ויהיה הזאב שׂבע גם הכבשׂ שלם, – והקהל יצא ידי חובתו!

אפשר שנאמרו הדברים לשם בדיחה בלבד, אולם הקהל והרב מצד אחד והמנגנים מצד שני אחזו בעצה זו, כאחוז הטובע בקרש; האלמנה גם היא הסכימה לכך, והבחור אברהם גם כן, ועוד באותו חודש הועמדה החופה…

ובהיסח-הדעת עברו לידי הבחור אברהם אשה וחמשה ילדים ובטנון עם קשת.

עם אשתו הוא חי בשלום: הביתה אינו בא; לן הוא בחוץ לפני הפתח; כל היום הוא סובב בשוק או מחוץ לעיר מתבודד לנפשו; חוץ מיום שיש איזו שׂמחה בעיירה או משתה אצל פריץ, והוא מנגן שם.

כשהוא רעב, הוא בא, מקיש בחלון. מוציאה לו אשתו פת לחם, והוא נעלם עד אשר ירעב שנית… השכנות שואלות את ה“בטנונרית” לשלום-הבית, והיא שׂוחקת: מאושרת היא בבנות! למה צריכה אשה זקנה? הוא אינו אוכל ואינו שותה ואינו מדבר אליה; חשבונות עם הקאפּעל"ע עושׂה היא, את חלק הריוח מוסרים לידה… ומה היא חסרה עוד?

ולאברהם’ל, כנראה, גם כן לא חסר מאומה. בתחלה ניחרו בו המנגנים, טענו שאינו מכוון אל הנגון; שהבטנון שבידו מנגן בפני עצמו… הם פוסקים כבר מנגינתם, ואברהם’ל עודנו עושׂה את שלו בתכלית השלימות, כאילו הוא משתתף בקאפּעל"ע אחרת, המנגנת באיזה מקום במרחק, ושאין איש שומע אותה, אלא הוא בלבד. אבל במשך הימים הסכינו עמו… אצל “פריץ” ידעו כבר מה לעשׂות: כשבא הנגון לידי גמר, אחד מחבריו תופס בקשתו של הבטנון ועוצר בעדה, – ובחתונות של יהודים נותנים לו בכונה להמשיך את נגונו, והעולם מתפקע מתוך צחוק; הנאספים צוחקים, ובפרט המסובין בשעת הסעודה הגדולה!

והקהל ודאי שהפיק רצון מעם אברהם’ל. הוא שותק תמיד. אינו צועק ומחרף ומקלל כחבריו. בשעת מחול הוא פונה עם בטנונו אל הקיר, וגבו אל המחוללות… ובשום אופן אינו טועם במשתה חתונה: פתו בסלו… ואין רואה אפילו אימתי הוא אוכל. והעיקר, בכל ימות השנה אפשר לצאת בו ידי חובת קורא לבית-הכנסת.

הא כיצד?

מנהג היה בידו של אברהם’ל זה, ששתי פעמים ביום ערב ובוקר הוא אומר “שמע ישׂראל” ומנגן על הבטנון. בבוקר כשזרחה החמה, ולעת ערב כשהחמה שקעה… ועוד הוא מנגן “חצות”… בבוקר ובערב היה מקיים מצוה זו מחוץ לעיר, על יד הנהר על האחו, ובחצות לילה בשוק. וקולות בטנונו היו משתפכים בדומית הליל וחודרים דרך שערים ודלתות ותריסין את הבתים, אל תוך הלבבות… ורצוּפים הקולות תמימות עמוקה ומלבבת, וכל מי שפּטיש השמש לא העירו, מתנער לקול הבטנון: בּוּ, בּוּ, בּוּה, בּוּהה… ויהודים קופצים מעל משכבם וקמים לעבודת הבורא, מדליקים נרות ורצים ל“חצות”.

הפריצים עוזבים בשעת מחול את רעיותיהם וקופצים בזעם אל אברהם’ל, שלא התכוון אל המנגינה, ומורטים פאותיו; הנאספים אל משתה של יהודים מתבדחים ומלעיגים לאברהם’ל, אבל המתנער לקול בטנונו לעבודת הבורא מתלונן:

– המסכן… תם, ואיזה דבר צפון במנגינתו התמה…

ועוד אומרים:

– נשמה אילמת…. רוצה לדבּר עם בוראו ובפיו אין לשון…

                                          -------

מעשׂה, ובטוֹמאשוֹב היתה חתונה גדולה, חתונה שאין כמותה אלא פעם ביובל!

אטו מלתא זוטרתא היא! הפרנס-חודש מלובלין התחתן עם הרב מקראקא, וטוֹמאשוֹב – באמצע הדרך!

רוצה הפרנס מלובלין להנות את הרב מקראקא בשׂמחת חתונה – למען ידע עם מי התחַתן!

מצווה הוא להוציא מן המרתף חבית של דינרי זהב להוצאות החתונה; שׂוכר ושולח לטומאשוב מלצרים, להכין הכל כיד המלך – כיאות לגביר בתוך אחיו ולפרנס-חודש מלובלין, שזכה להתחתן את הרב מקראקא!

באים המלצרים מלובלין לטומאשוב ומבקשים קודם כל מקום מרוּוח לחתונה: אורחים מלובלין יבואו, אורחים מקראקא ואורחי המקום, עדת טומאשוב! ובכן – גבירים, בעלי בתים, מיוחסים, למדנים, רבנים יושבים על כס-הדין…

ושלוש קאפּע“לות תהיינה מנגנות: הקאפּעל”ע מלובלין, הקאפּעל“ע מקראקא, והקאפּעל”ע מטומאשוב, שאינה רוצה לוַתר על זכותה בעד כל הון דעלמא!

ובקצה העיר, כמעט מחוצה לה, עומד דיר גדול, שמייבּשים בו בימות החורף עצים. עתה הדיר ריק, העצים – על גדות הווייכסיל, מוכנים לשוט לדאנציג… נפלו המלצרים על המציאה ושׂכרו על חשבון הגביר את הדיר הגדול כתיבתו של נח, מצאו צייר וצייר אותה מבפנים בכל מיני ציורים נאים, וקישטו אותה, כסוכה, בכל יריעות יקרות, והעמידו שולחנות מן קצה התיבה אל הקצה, לגברים לחוד ולנשים לחוד, ועל הקירות תלו פנסים של נייר וקנים. רחבות – בשביל ארבעים מנינים נפש. ומבואות – לנשים לחוד, למלצרים לחוד, מבוא מיוחד למנגנים, ושער גדול באמצע לקרואים הנכבדים, ועל-גבו מצויר כתר תורה, לכבוד הרב מקראקא ואורחים אחרים…

והגיע התור, הוא יום החופה, ואורחים באים ובאים, בעלי הבתים בעיר מביאים את האורחים בצל קורתם בכבוד גדול. מפנים לפניהם את מבחר חדריהם… וכשהגיעה השעה המוצלחת, והתכנסו אחר החופה לסעודה הגדולה, וכשנדלקו הנרות בפמוטות שעל השולחנות ובפנסי-הנייר והקנים שעל-גבי הקירות, והתנוצצו עגילי הנשים, השביסים ובתי-הנפש – נמלא הדיר אורה, ועל הכל אור התורה – הלומדים, מלובלין ומקראקא, ולומדי טומאשוב באמצע… והרב מקראקא בראש.

הולכת שורה של מלצרים, נושׂאים קערות גדולות מלאות דגים, מצלצלים כלי-כסף, ומשתפך כל זה לתוך זמזומן העליז של הנשים אצל השולחן, – ועל-גבי ההמולה צפה שׂיחה בעניני תורה אצל שולחנו של הרב מקראקא – ופותחים הכליזמרים בנגון עליז… שלוש קאפּע"לות הומות רועשות, מרב חדוָה רוטטות להבות הנרות על-גבי השולחנות ועל-גבי הכתלים מסביב. נשען הרב מקראקא במשענת הכסא ופניו מפיקים נחת, – מבין גדול היה בנגינה…

ומן הפרייליכ“ס עוברות הקאפּע”לות לווֹלאַ“ך. עברו באין מרגיש, כשׂוחים על פני מים, – ווֹלאַ”ך נוהר, שוטף – כנור קראקאי מנגן, מדבר דבּוּרים, פותח חדרי לבב ונשפך אל תוכם… ושלוש קאפּע“לות מלווֹת אותו בנחת וברוך… ודומה, נחל שוטף, נהר הווייכסיל השתפך, והוא מתנדנד בנחת, והומה ורוטט לכבוד החתן והכלה ולכבוד הרב מקראקא ושאר האורחים היקרים, וצפור-פלאים מרחפת על פני המים ומנגנת נגוּן מתוק, מלא חן וחנינה, וקול הכנור – “יעלה” חרישית, ועוד “יעלה”, זו אחר זו; והנה עליה – קולות עליזים, שׂמחים, צוהלים – ושוב ירידה ל”יעלה" – אמנם, יום שׂמחה ושׂשׂון הוא היום, אבל שכינתא בגלותא! ושוב תרועת שׂשׂון: בכל זאת חתונה כזו, קבּוּץ של לומדים כזה, והרב מקראקא בראש (את הנגוּן חבּר החזן מלובלין…), והקאפּעל"ע נסחפת עם הזרם, הכלים רועשים, הקולות עולים מעלה-מעלה, מטפסים מתוך חדוָה ממדרגה למדרגה…

ולפתע פתאום נפסק הכל, כאילו פקעו לפתע פתאום כל הנימין, נאלמו דום כל הכלים – דממה, ובתוך הדממה: בּוּ, בּוּ, בּוּהה… קול הבטנון, אברהם’ל לבדו מנגן. כל העינים נישׂאו אליו, נתּלוּ על גבו – הס, אין מעיף עפעף, וידו של אברהם’ל מנהגת בקשת!

– בּוּ, בּוּ, בּוּה, בּוּהה…

זאת עשׂו הכלי-זמרים במתכוון, לשׂמח בזה את הקהל…

אבל הדבר לא עלה בידם…

                                -------

עומדים הם ומצפים, שיפרוץ העולם בשׂחוק, אך העולם מביט באברהם’ל ומעביר עיניו על הרב מקראקא; במעמדו אין צוחקין, הפנים מתקמטים, השׂפתים מתעווֹת, השׂחוק מתפוצץ לרסיסים בתוך העינים, אבל עוצרים את הצחוק בכל מאמצי כוח, הרב מקראקא מחשה! הרב מקראקא יושב נשען על כסאו, השטריימי"ל על משענת הכסא, גבותיו מורדות על עיניו – האם אינו מנמנם, הרב מקראקא?

והבטנון עושׂה את שלו…

– בּוּ, בּוּ, בּוּה, בּוּהה…

מה זאת?

ופתאום הכל מעבירים עיניהם מעל הרב מקראקא אל הדלת התיכונית, משם נשמע רעש, קול צעדים נשמע, מלצרים ממהרים לפתוח, קוראים בבהלה:

– לא, לא; סעודת עניים תהיה בפני עצמה…

מתחילים להבין: עניים רוצים להכנס. הרב מקראקא פוקח את עיניו ורוצה לומר דבר מה, מן הסתם, שיתנו להכנס, מעצמו מובן…

אבל באותו רגע נראה בפתח איש זקן בספּודיקי"ל קרוע, זקנו ופאותיו הלבנות פרועות, – מחזיר-על-הפתחים בתוך שאר חבריו; אבל עינים לו, והעינים מישירות ומפיקות חכמת-מלכים, ותנועת ידו כתנועת יד מלך – ונבהלו המלצרים ונרתעו לאחוריהם… רמז בתנועת יד ופינו לו דרך, והזקן הלבוש בגדי קובץ-על-יד, בעל העינים והתנועות של מלך, נכנס, ואחריו חברת עניים כמותו, והוא בא לאמצע הדיר ונצב, מאחוריו כל חברת הקבצנים – והקרואים נדהמים ומחרישים, הרב מקראקא גם כן, ואברהם’ל אינו מרגיש ועושׂה את שלו, גבו הכפוף, רואים, רועד, ידו מנהלת את הקשת אילך ואילך, והבטנון מתאנח:

– בּוּ, בּוּ, בּוּה, בּוּהה…

                                        -------

והמלך הזקן לבוש-הטלאים פותח את פיו – האורחים מתכופפים על-גבי השולחן מלפנים, משולחנות אחרים קופצים, א בלאט, בלי רעש, על בהונות הרגלים – העינים נמשכות אל פי הזקן, כמו על-ידי כשפים, נשׂואות אל שׂפתיו –

והזקן קורא:

– חצות! – ומוסיף אחרי דומיה קלה:

– הרב מקראקא, – אברהם’ל מנגן “חצות”… אין אתה מאמין, הרב מקראקא, הלא אזניך פקוחות, הט אותן ושמע! זוכה אתה לשמוע, כיצד אברהם’ל מנגן לחצות! בשביל זה השתלשל הדבר שתתחתן עם הפרנס מלובלין, שתהא טוֹמאשוֹב באמצע הדרך… ואתה תשמע, ובזכותך ישמעו כל המסובין… איש לפי מדרגתו… אתה הנך מבין בנגינה…

– בּוּ, בּוּ, בּוּה, בּוּהה – מנגן לו אברהם’ל את נגונו – והעולם מחריש ותוהה, כאילו שלטו בו כשפים, והזקן מרים יד ימינו ורומז לספון, נבקע הספון ונפתח – חציו לימין חציו לשׂמאל, כ“כנפי” הסוכה…

ונגלו השמים, שמים בהירים וזרועי כוכבים. ומעל לגג הדיר הפתוח שטה לה הלבנה בנחת… בנעימות שטה לה ועוברת… היא אך עברה, והזקן רומז בידו השמימה – וגם הם נפתחים. חצי שער לימין וחצי שער לשׂמאל… ושוטף במרומים שפע של אור, אור אלהים רוטט, ומתוך האויר השוטף, הרועד, נשמע קול נגינה וזמרה. הפמליא של מעלה אומרת “חצות”, מלאכים משוררים, מרננים, מלאכים – מנגנים. ובפי כולם נגון אחד, ואל הנגון ההוא מכוון בטנונו של אברהם’ל, מרחף הוא ועולה אל עולם הזמרה, אל האויר המתנועע והמתנשׂא והרועד במרומים – –

ונרעש העולם ונפחד…

                                          -------

ושוב רמז הזקן למעלה, וננעלו שערי השמים, נפסק קול הזמרה, כוכבים שטים ונוצצים מתוך רטט, כאילו מתוך נחת-רוח טמירה ועצובה – – –

ורמז עוד, ושני חצאי הגג יורדים זה לזה ומתלכדים, וסוגרים את התיבה…

הנאספים – משתוממים, עוצרים נשימת אפם, ואברהם אינו מרגיש בכל זה – הוא עושׂה את שלו, והבטנון את שלו:

– בּוּ, בּוּ, בּוּה, בּוּהה…

ופתאום והבטנון עם הקשת נפלו מידי אברהם’ל, והוא קם, פנה כלפי הקהל, התחיל “שמע ישׂראל”, ובקול הנגינה ממרומים… והתעלף –

הזקן תפס בו. ולמלצרים ניתן צו:

– שׂאוהו אל בית-ההקדש!

מילאו אחרי הצו.

– הרב מקראקא, – אומר הזקן, לאחר שנשׂאו את אברהם’ל – לא למשתה-חתונה באת, כי אם להלוָית-המת. אברהם’ל נתבקש לפמליא של מעלה, בטנון נעדר שם…

ונעלם יחד עם בני-לויתו…

                                      --------

וכך הוָה.

למחרת היום נפטר אברהם’ל בבית-המדרש, והרב מקראקא וכל האורחים ליווּ אותו אל בית-העולם.

אומרים, שאותו זקן היה ר' ליב שרה’ס…

הדבר מתקבל על הלב!

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 52453 יצירות מאת 3066 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 21951 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!