שני דרכים מובילים לשמו יתברך, שהוא נשמת העולם ותוכו של העולם.
דרך אחד הוא דרך המשׂכיל, שבשׂר-ודם מחדד את מוחו בתורה הקדושה ועולה למעלה; והדרך השני – דרך הלב, שבשׂר-ודם מיטהר בעבודת הבורא ועולה לגדולה בקדושתה.
המוּשׂכּל הראשון הוא שהדרך הסלולה היא דרך המוח, דרך התבונה. אדם הוגה בתורה הקדושה ומשׂיגה, והתורה הלא היא חוק ומשפט העולם. נמצא שהוא מכיר ומשׂיג את היצירה מן התוהו ובוהו, ובא לידי ידיעה על מה העולם עומד ומה שמחריב את העולם, וכיון שבא לידי השׂגה זו, הוא מקבל חלק בהנהגת העולם ונעשׂה, כביכול, לכל הפחות במקצת מן המקצת, שותף להקדוש-ברוך-הוא במעשׂי בראשית…
אבל אין הדין נותן, שלמדרגה זו אין אדם יכול להגיע גם בדרך הלב; אדם שכּוָנתו טהורה ולבו טוב, ובלבו יוקדת שלהבת אהבה אליו יתברך, אל בורא העולם, והוא עושׂה לילות כימים ועוסק במצוות ובמעשׂים טובים, ועולה ממנו ריחם הניחוח כריח קרבנות מעל גבי המזבח… בוַדאי אשרי וטוב לו!
ואשרי האיש, ההולך בשני הדרכים, הפותח לו את השער בשני מפתחות. אדם זוכה לשני שולחנות: מ"ט שערי בינה ואהבה רבה. אבל לאו כל אדם זוכה לשני מפתחות, ועל-כן אין השלמה בעולם, ואור וצל משמשים בערבוביה…
תלמידי-חכמים כולם דין, הולכים הם בדרך השׂכל, והשׂכל – דין. והם קנאים, נוקמים ונוטרים כנחש, ויכולים הם לשׂרוף בהבל פיהם את כל העולם כולו. כי מי יעמוד בדין? על-פי הדין אין העולם יכול להתקיים לפני המקום אפילו שעה אחת! העולם צריך לרחמים!
ומאידך גיסא, הל“ו צדיקים שבכל דור ודור, המוכנים ומזומנים לחיי העולם הבא, שבוַדאי הם עמודי-התווך, המחזיקים את הבנין, אלה הל”ו, אין אף אחד מהם, כידוע, גדול בתורה… לומדים הם פרק משניות, קוראים תהלים, מתפללים בכוָנה ויוצאים ידי חובתם…
אצלם העיקר הוא הלב; והלב מקור הרחמים, לב צדיק אמתי שופע רחמים גדולים בארץ לכל העולם כולו… ומעורר את מדת הרחמים, שהיא ראשית הסליחה! ואל יאמר איפוא עם-הארץ: “הן אני עץ יבש; אילן סרק אנכי, ואין עלי פירות וניצנים, מצוות ומעשׂים טובים, – ועל-כן נסתרה דרכי מה', בלי המאור שבתורה חושך ישופני, ועינו, כביכול, אינה רואה אותי באפלה… ועל-כן נשמתי אבלה, לבושה שחורים ועטופה שחורים… ואין אני יכול לשמר נפשי ולהצילה אפילו מדינו של גיהנום… הלא כך אמרו בפרקי אבות: ולא עם הארץ חסיד, ואיך יהיה כשר לפני המקום, מי שאינו הוגה בתורה ואינו יודע את המצוָה לקיימה, ואת החטא – לברוח ממנו כמטחוי קשת… עם-הארץ אינו מבחין בין טוב לרע”.
אין אלו טענות ודבּורים כל עיקר.
סוף-סוף, השם יתברך רואה ללב. ועל כן “כל ישׂראל יש להם חלק לעולם הבא” – למדנים ואינם-למדנים, והיודע אפילו אך “שמע ישׂראל”. ושערי תפלה אינם ננעלין גם לפני הבּוּר שאינו יודע אף פירוש המלות בסידור, או בספרו של בן ישי, וגם לפני הנשמות האילמות שאינן יכולות לדבּר אל המקום ולהתחנן לפני המקום…
הקדוש-ברוך-הוא אל רחום וחנון, וכשם שהאֵם כשהיא שומעת את הילד בוכה – מיניקה אותו ואינה מחכה עד שילמד לדבר וישאל בפירוש אחרי חלב אמו, כך הקדוש-ברוך-הוא יודע מה שאדם אילם רוצה, מה שהוא צריך, וממלא את חפצו ברחמים גדולים.
ואין הקב“ה מקפח שׂכר שום בריה, ואפילו מי שקיים מצוה בלי דעת שהיא מצוה, ואין הקב”ה מעניש בעד עבירה בשוגג, ועל אחת כמה וכמה בשעה שהשוגג חשב שהוא עושׂה מצוה.
ואצל השל"ה הקדוש מוצאים אנו בענין זה שני משלים יקרים מפז באמת.
משל ראשון הוא: משל למלך בשׂר-ודם שמלך על מדינה רחוקה, נבדלת ונפרשת תרפ"ט אלפים מילין משאר המדינות. ודתי זו המלכות היו שונות מדתות שאר המדינות. ובא יום אחד לפני המלך ההוא השׂר היושב ראשונה במלכות, והשתחוה לפניו אפים ארצה, והושיט לו פסק-דין שיחתום עליו המלך. בעצם ידו או בטבעת המלכות. לקח המלך את הפסק, הניחו על השולחן, ישב על כסא מלכותו, ונטל את הקולמוס… מנהגו של עולם, שהמלך מאמין בשׂרי מלכותו, ובפרט בהיושב ראשונה במלכות, וכבר רצה לחתום על הכתב, בהיותו בטוח, שלא יגישו לפניו עולה.
אך ראִיה חדה היתה לו למלך, וכשהוא עושׂה את התּיוּג הראשון, התחלתה של חתימת המלך, עינו תופסת את הנאמר בכתב: “חייב מיתה” – “מורד במלכות”. ונזדעזע המלך, והניח מידו את הקולמוס ושאל בתמיהה:
– את מי ועל מה דן הבית-דין-צדק שלי בעונש חמור כזה?
ויען השׂר היושב ראשונה במלכות:
– אדוני המלך! המורד במלכות הזה לא היה כורע ומשתחווה לפני שׂרי מלכותך, והתהלך במקומות המצודה שנאסר להציג עליהם כף-רגל – על חומות המבצר דרך; וגם לפני בית-הנשק עבר, על-יד אוצרות אבק-השׂרפה, ומקטרתו בפיו; לא נזהר מאש. ושם, כידוע להוד מלכותך, כתוב שחור על גבי לבן על קורת השער להזהר באש… מזה נוכח הבית-דין-צדק של הוד מלכותך, שהנידון אינו נוהג כבוד במלך, לפי שאינו חולק כבוד לשׂרי המלך; שהוא גם-כן מרגל, שבא לראות את ערוַת הארץ ולגלות מצפוני מבצרי מלכותך, וזמם עוד לשלוח יד בבית-הנשק, להבעיר אוצרות אבק-השׂרפה ולהעלותם באש…
– ואת כל זה – הוסיף השׂר – עשׂה בפרהסיה לעיני השמש ובפני עם ועדה, כאילו מלכותך הפקר ואין כאן לא מלך ולא מלוכה! ואפשר עוד, שעשׂה כל זה בזדון, להרעים את הוד מלכותך.
ויאמר המלך בלבו: אולי משוגע האיש? – ואת השׂר שאל:
– ומה טען אותו האיש לפני הבית-דין? האם דעתו צלולה, הדבּר דברים של טעם?
והשׂר עונה: מי יודע? אותו האיש בא ממרחקים, מארץ זרה, ולשונו זרה… את לשוננו איננו שומע, והבית-דין אינו מבין את לשונו, ואין מליץ בינותיהם.
– אם כן – אמר המלך – נעשׂה עוול במשפט. אותו האיש שוגג הוא… הגע בעצמך, אותו האיש נכרי הוא, מארץ רחוקה בא, ומעודו לא ראה את בגדי-השׂרד שלנו, ואיך יכול להבדיל בין אדם פשוט ושׂרי המלכות. אין לו אף ידיעה כל-שהיא מתכנית המבצר, כספר החתום היא לו האזהרה על גבי שער הנשק, ואתם חושבים, שרצה להעלותו באש? כמדומה לי, שאותו האיש ביקש בתכלית הפשטות להתבודד, לעשׂות חשבון-הנפש, ויצא את העיר, ועבר במשגה אל מקומות האסורים… ולא נזהר מאש בעברו על-יד בית-הנשק.
המלך מהפך בזכות הנאשם, והשׂר היושב ראשונה במלכות נכלם וכובש את פניו בקרקע ומחשה… והמלך קרע את הפסק-דין ויקם ויצו: מהר, היושב ראשונה במלכות, רוץ אל בית-האסורים, התר את האזיקים ואת הזר יגלחו וירחצו ויסוכו אותו בשמן המור, וילבישוהו מלבושי יקר ושלם תשלם לו מאוצר המלך צער, רפּוי, שבת ובושת, ושלחהו אל ארצו, אל מגמת חפצו… ואולם אם יש את נפשו להשאר פה במלכותי יבוא לפני ואני בעצמי אשתדל ללמדו את לשוננו ולמסור לו את חוקי המלכות לשמירה ולזכרון…
ועשׂה הבית-דין חקירה ודרישה שנית, ומצא הבית-דין שהמלך צדק ומשפטו משפט אמת.
ואם אצל מלך בשׂר-ודם כך, על אחת כמה וכמה אצל מלך מלכי המלכים, הקדוש-ברוך-הוא, שאינו צריך לחקירה ולדרישה, שלבו של בשׂר-ודם גלוי ופרושׂ לפניו כשׂלמה.
ועל כן יתירה הוא עושׂה: מצרף רבון העולמים את העבירה, שעם-הארץ עושׂה לשם מצוָה, לחשבון המצווֹת.
ועל זה נאמר המשל השני של השל"ה הקדוש; גם כן משל למלך, ויפה מן הקודם.
באחת המדינות היה מלך, ואותו המלך לא היה רגזן וקפדן כדרך המלכים, אלא מלך טוב ומיטיב ורב חסד, מלך יוצא מן הכלל. ויהי היום ונצרך אותו המלך לאש. רצה, למשל, להדליק את מקטרתו. ואמר המלך: אש! כלומר רוצה הוא שיביאו לו אש.
ובאותו מעמד היה אחד מרואי פני המלך, משׂריו עושׂי רצונו, שׂר בעל אזנים כבדות, קצת חרש, רחמנא ליצלן, מחמת מחלה שעברה עליו, ואולי נולד כך. ונדמה לאותו השׂר, שהמלך מצווה להביא לו מים. וזה היה מתקבל על הדעת, לפי שהיה המעשׂה ביער, בשלהי דקייטא, בשעת ציד, והחום גדל מאד. ולא שהה השׂר ורץ להביא מים.
במקום הציד לא היו מים, אבל דבר-מלכות הוא! וירץ השׂר שלושה ימים ושלושה לילות. לא ישן, לא אכל ולא שתה עד שהגיע אל באר. אבל על הבאר חונים כּדוּר שודדים מזוינים. ורע מזה שהגזלנים הללו היו גם מכשפים גדולים, ושדים ומזיקים עוזרים על ידיהם, ואינם נותנים לשום בן-אדם לגשת אל הבאר. אבל אותו השׂר היה בעל בטחון גדול ומאמין בכוח המלך, והזכיר את שמו באמונה ובטחון ובכוח גדול, ונזדעזעו השדים והלילין וברחו. השׂתער השׂר תיכף ומיד על הגזלנים בחרבו השלופה והקשה, והתנפל עליהם בחום התלהבות של אהבתו אל המלך… ושעות רבות עשׂה השׂר מלחמה עם הגזלנים, וסוף כל סוף הכה אותם מכה רבה והניס את השאר. ולא נשתהה אף לרגע לחבוש את פצעיו, שפצעוהו הגזלנים במלחמה, ותיכף ומיד דלה כד מים חיים, ובעצמו לא שתה, אף-על-פי שדבקה לשונו לחכו, כי איך ישתה הוא והמלך צמא, ורץ כשהוא שותת דם אל אוהל המלך, וקרא בשׂמחה רבה ובהתלהבות גדולה: הא לך, מלך רם ונשׂא, מים!
אך יתר השׂרים, ששמעו מפורש יוצא מפי המלך: “אש”, ולא מים, התחילו שׂוחקים ומלגלגים על השׂר החרש. ואחד מהם, איש רע-מזג מעודו, קרא בקול רם, שהשׂר מלגלג על המלך. המלך ציוָה “אש” והוא הביא מים, ואחת דתו להמית.
אך מה עשׂה המלך? קודם כל קרע את כתפות-השׂרד מעל השׂר המקטרג, ואת רביד-הזהב מעל צוארו יחד עם כל אותות-הכבוד שנשׂא על חזהו, וגזר עליו גרוּש מן המדינה.
ושנית ציוָה להבהיל תיכף ומיד את הרופאים, שנפזרו ביער, לרפּא את פצעי השׂר הנאמן. השׂרים נחפזו למלאות רצונו, והמלך קם בכבודו ובעצמו מכסאו ויגש אל השׂר הנאמן, שנפל לפניו אפים ארצה, והרימו ונשקו על ראשו.
וידבר באזני השׂרים לאמר: למען לא יבוא שׂרי הנאמן יותר לידי טעות על ידי אזנו הכבדה, ושׂרי האחרים לא יכשלו עוד בפיהם, הנני מנַשׂא את כסא שׂרי הנאמן מעל לכסאות שאר שׂרי המלוכה, ישב קרוב מכולם על-יד כסאי, וישמע מפורש את כל היוצא מפי.
זה הוא המשל השני.
ועל אחת כמה וכמה – מוסיף השל“ה הקדוש – על אחת כמה וכמה מלך מלכי המלכים, הקדוש-ברוך-הוא, שאינו זקוק לא לאש ולא למים, ולעמו ישׂראל נתן את תרי”ג המצוות לא להנאת עצמו, חלילה, אלא לזכּוֹת בהן את ישׂראל, שיהיו מקבלים מידו שׂכר ולא מתנת חנם; שלא יחורו פניהם של זרע אברהם, יצחק ויעקב, שׂונאי מתנות… קל-וחומר, שמלך מלכי המלכים גומל חסד, וטעות כזו מתן שׂכרה בצדה.
וליתר ברור הענין רוצה אני לספר לכם איזה מעשׂיות של נשמות אילמות שהגיעו למדרגה גבוהה, מאד גבוהה.
א. קודם המעשׂה
…ומה שאספר לכם עכשיו, קבלה הוא בידי מאבי זקני ז“ל, שזכה להיות יוצא ונכנס אצל ה”אורח-חיים“, זצ”ל, ושמע את המעשׂה מפיו הקדוש בעצמו.
והנה מה שקרה קודם המעשׂה:
בבוקר יום אחד, אחר תפלת שחרית וקודם פת-שחרית, יושב לו ה“אורח-חיים” בבית-מדרשו הקטן, סמוך לדירתו, ומעיין, כמנהגו, בספר. לא נגש עוד איש אל האלהים; ובקירוב מקום יושבים הדיינים ומשׂוחחים בדברי תורה בעלמא. יושבים אחריהם בחורים ואברכים מתלמידי הישיבה של ה“אורח-חיים”. זה חוזר על הסוגיא מאתמול, זה מתקן את עצמו לסוגיא של היום ועובר על המהרש"א, השלישי לומד בפני עצמו, מה שקורין “לייענין”, וכדומה… הם יושבים, ומן החוץ נשמע קול השמש קורא: צדקה תציל ממות! ואחריו קשקוש הקופסה…
הכּול יודעים פשר הדבר: חולה היה יוחנן שואב-המים. המומחה אמר תיכף, שהוא צריך לרחמים, ואחר-כך הטעים: לרחמים גדולים… בבוקר הקישו היום אך שתי פעמים…
אבל ראה זה פלא: פני ה“אורח-חיים” נשתנו! סגר את הספר, עמד, ציוה ליתן לו את מקלו, את הספּוֹדיק"ל שלו; הוא הולך ללוות את המת…
וכש“אורח-חיים” הולך, הולכים אחריו הדיינים, תלמידי הישיבה… רואים אנשי השוק, מי ומי ההולכים אחרי המטה, וסוגרים את חנויותיהם ונספחים אל הלויה… מציץ אחד מן החלון בבית-המדרש הגדול ורואה את הכבוּדה, מודיע לפנים והכל מפסיקים ממשנתם והולכים… סופו של דבר: הולכת כל העיר – זקן וטף.
הולכים ותמהים…
המנוח היה יהודי פשוט בתכלית הפשטות…
אמת, היה מתפלל ותיקין… ומה בכך?
אחר מנחה ומעריב, בלילות חול, היה בא לבית-המדרש, וכדיו מלאים, והשקה את הלומדים הצמאים; – שואבים אחרים עושׂים גם כן כמותו…
היה נהנה מיגיע כפיו, לא נהנה ממתנת בשׂר-ודם… אבל כמה נהנים מיגיע-כפיהם יש בשוק!
היה חבר בחברת תהלים…
אבל ה“עברי” שלו – מריה דאברהם! פעם אחת נכשל ב“וחלקלקות” ופרץ כל העולם בצחוק, עד שה“אורח-חיים”, שהיה באותו מעמד, גער בהם בנזיפה והשתיקם…
ה“אורח-חיים” הולך ומלווה, הולך ומלווה; משוק לשוק, מרחוב לרחוב, הוא יוצא אחר המטה את העיר… ובחוץ לעיר הדרך חלָקה והרוח טורד. הנה בית-החיים. ה“אורח-חיים” עוזב עם הנושׂאים בהעברת השער. הולך אל ה“טהרה”… ושב עם המטה אל הקבר, מסייע בהורדה, לוקח אחר-כך מגרפה מיד קברן ושופך עפר… ממתין עד שיגמרו את הקדיש ועונה “אמן”!…
ההלויה היתה ביום חמישי. ביום הששי אין פנאי – מכינים את עצמם לכבוד שבת, מרחץ. אחר ההקזה בעלי-בתים מתכנסים ושותים במסבת מרעים כוס שכר להשיב נפש… שבת היא שבת…
ברוך המקום – מוצאי שבת!
אבי זקני מבדיל בחפזון ואומר “ויתן לך” בחפזון, מבהיל לתת לו את הספּוֹדי“ק והטיזלי”ק של חול, והולך אל המרא דאתרא… אין זה פשוט, צריך להתחקות על שורש הענין. ולא בגפו בא. בחוץ נספחו אליו עוד בעלי-בתים ואילו לומדים.
באו. ה“אורח-חיים” גומר את ה“ויתן לך”. אחר כך: “שבוע טוב, רבי”, – “שבוע טוב, שנה טובה – שבו, רבותי”. ישבו. הרבנית מגישה מיני מתיקה ופורשת; כבוּדה בת מלך, וגומר… ומשום דרך-ארץ לא נגשו תיכף אל עצם השאלה. פתחו בעניני קהלה, עברו אחר-כך אל שאלת עגונה, שהיתה אז מנסרת בעולם הלומדים, ומענין לענין – הלא סוף כל דבר מיתה – התגלגלה השׂיחה על השמש דחברא-קדישא, שנפטר, לפני כמה שבועות, מן העולם, כמעט בחצי ימיו! ואחר-כך – אל יוחנן השואב, ואל ההלויה…
וה“אורח-חיים”, שהיה מחייך קצת בכל זמן השׂיחה, לפי שידע לאן פניהם מועדות, אומר להם בכובד-ראש:
– ליהוי ידוע לכם, רבותי, שלאותו יוחנן השואב היה חוש מיוחד…
מתפלאים.
– אותו יוחנן האיש ידע להבחין בין לומדי תורה לשמה ושלא לשמה. ה“אורח-חיים” לא חונן בחוש כזה.
משתאים.
– ועוד זאת, רבותי: כשהגיעה השעה, שעת סכנה ועת לעשׂות כנגד המזיקין, פעל אותו האיש יוחנן יתר הרבה מאד בקרדומו מן ה“אורח-חיים” בכוָנתו וּביחוּדיו…
– שעת סכנה, כנגד המזיקין – רבי, לא שמענו בלתי היום…
– לפי שהיה הדבר בסוד, לפי שהבטחתי ב“הן צדק” שכל ימי חייו ישאר הדבר בהעלם מוחלט… עוד שלישי היה באותו מעמד, השמש של הבית-דין-צדק, המנוח, והוא נתן תקיעת-כף… אף-על-פי שלא ראה הרבה, לפי שהוא נשאר כשומר בחוץ, ואנחנו שנינו נכנסנו לפנים…
– אבל עכשיו – נאנח ה“אורח-חיים” – כשהאיש יוחנן איננו, פטור אני מ“הן צדקי”, ואם רוצים אתם, אספר לכם…
ועושׂים אוזן כאפרכסת.
ב. ש"ץ, שואב-מים ופרוש
– והתחלת המעשׂה – פותח ה“אורח-חיים” את ספּוּרו – כעשׂרים וחמש שנה קודם לזה… אך נקראתי אחר כבוד לשבת בקהלתכם…
אף-על-פי שהיה לי בית-המדרש הקטן סמוך לדירתי, אמרתי בלבי: אלכה בין-הערבים אל בית-המדרש הגדול לראות בבני העיר, איך הם עוסקים בתורה, איך הם מתפללים.
ולא התחרטתי על זה. הרבה ראיתי בערב הראשון. הרבה ראיתי ונתתי אל לבי…
ראשית ראיתי והנה איש יהודי, למראית עין, פשוט, כמעט גס, נגש להתפלל לפני העמוד. ויהי לי הדבר לפלא:
– מי הוא זה?
אומרים לי:
– יוסל דבושה’ס, איש תם וישר…
ואותו יוסל בעלה של דבושה, מתחיל להתפלל במרוצה, פחז כמים.
ואמרתי בלבי: מוכנים לבעל-בית זה גריסים שמנים בביתו והוא נחפז לסעודתו.
וביקש להקיש בעמוד, לגעור בהש“ץ, אבל מתון הוא ה”אורח-חיים" מטבעו, ובין כך וכך הלא אוזן מלין תבחן, ומדומה לו שבקולו של הש"ץ מתגלגלות דמעות. המלות נזרקות מפיו כחצים, אבל הן הולכות ונכנסות אל הלב, ומשך ידו מלדפוק.
וכשהגיעה שעת שמונה-עשׂרה, ופנה ה“אורח-חיים” אל הקיר, ראה והנה כתובת גיר על הכותל:
“הבחור יחיאל בן דבושה לרפואה שלימה”…
הוברר לו, שחשד רגע בכשרים. שהש"ץ נחפז לבנו המתהפך בחליוֹ, ונהנה שלא הקיש בחפזו.
וכשהגיע ל“רפאנו ה' ונרפא” התכוון בכל עוז אל הבחור יחיאל בן דבושה… וראה שתפלתו שגורה בפיו, ואמנם עוד בלילה ההוא אותו הבחור הזיע. עבר המשבר בשלום…
– עכשיו הוא אברך… חתנו של השוחט שלנו… בן תורה…
אחר-כך, כשנגמרה התפלה והקדיש דרבנן, התחילה חלוקת הנרות. עמד השמש אצל ארונו ונתן נרות לכל פושט יד. והלומדים, לוקחי הנרות, מרובים.
ולקח איש נרו ושב אל מקומו, אל עמודו וספרו… והחברה ש“ס ישבה לה על השולחן הגדול. ויושבים הם צפופים, ספּוֹדי”ק בספּוֹדי"ק נוגע…
והנרות מהבהבים בחללו של בית-המדרש ככוכבים מתנוצצים מתוך הליל. ונהנה ה“אורח-חיים” הנאה מרובה.
– ככוכבים בלילות – אמר – ויהי רצון שישקיף הקב"ה ברצון אל מאורותינו, כשם שאנחנו משקיפים ברצון על נרותיו, שהוא מעלה בלילות…
והשמש, שסגר את הארון, נגש אל ה“אורח-חיים” וישאל:
– איזה ספר רוצה הרב?
והוא ענה:
– מועד.
שאלת חכם נשאל אז בהלכות מועד, והתעסק בה. והכרך “מועד” עמד בארון שמעל השולחן של החברה ש“ס, והשמש היה זקן, והוצרך לעלות בסולם. נגש אליו אברך וביקש לעלות תחתיו, והשמש אינו רוצה. וה”אורח-חיים" התחרט לאחר זמן. ובינתים, הוא פונה כה וכה ורואה, והנה שואב מים (אחר כך אמרו לו, ששמו יוחנן) חוזר על הלומדים בכדו ומשקה את הצמאים. ומתנהג הוא באופן נאה מאד. אינו רוצה בבטוּל תורה, וכשנגש אל עמוד, עומד הוא מחשה ומחכה עד שירגיש בו הלומד ויפשוט יד אל הספל… השואב מגיש, הלומד מקבל ומברך, השואב עונה “אמן” בכוָנה, הלומד שותה ומשיב אחר-כך את הספל, והשואב עובר בדממה אל עמוד אחר… וה“אורח-חיים” מביט אחריו…
והנה נגש השואב אל קיר המזרח, אל עמוד אחד, שישב עליו בחור או אברך חיור מאד, שהתנועע על הספר הפתוח בעינים סגורות למחצה…
וראה זה פלא: השואב נגש ונרתע לאחוריו, נגש ונרתע לאחוריו, כאלו נהדף על ידי איזה כוח נסתר מן העמוד…
והתפלא ה“אורח-חיים” מאד.
וה“אורח-חיים” יש לו ראיה חדה מאד. מעיף הוא עינו על הספר הפתוח, ורואה ציורים. “עץ-החיים” הוא, ציורי הספירות.
– אין זאת – אמר ה“אורח-חיים” בלבו – כי אם קדושת הקבלה הודפת את השואב לאחור… אינו יכול לעמוד במחיצתו של ה“עץ חיים” ושל הלומד בו… ונכמרו רחמיו על המסכן, הרוצה לעשׂות מצוָה ואינו יכול…
בינתים הביא לו השמש את הכרך “מועד”…
– מי הוא החיור הלומד שם?
– הפרוש שלנו – עונה השמש במהירות קצת – ומפרש:
– מקובל, יושב בתענית כל ימיו ומתבודד. גָר הוא בחורבה שמאחורי העיר… וכשהוא רואה שה“אורח-חיים” מקשיב לדבריו, הוא מוסיף בלחש:
– דברים נפלאים מספרים… העובר ושב שומע בלילות קולות שונים ומשונים יוצאים מן החורבה… נגונים וזמירות… משמעות – –
אבל ה“אורח-חיים” כבר חדל משמוע. עיניו ראו עוד דבר פלא:
הפרוש הרגיש בשואב, הרים את גבות עיניו, הושיט יד אל הספל… אבל השואב כבר פרש ממנו, ושואב אחר בא, ונגש בלי מעצור אל עמודו של הפרוש, והושיט לו את הספל, והפרוש שותה בצמאון… וזה השואב למראית עין גס מן הראשון…
ה“אורח-חיים” משתאה.
ועולה על לבו, אולי השואב שׂונא לפרוש, שׂנאת עם-הארץ לתלמיד-חכם, והשׂנאה היא שהדפה אותו לאחור… מי יודע?
הענין צריך חקירה ודרישה…
אבל יש, ברוך-השם, לה“אורח-חיים” ענינים אחרים לענות בהם, והוא שוכח…
עד שבא היום ונזכר.
ג. יום-כפּוּר קטן. תהלים. ספּוּרו של יוחנן…
אותו היום ערב ראש-חודש היה.
דרכו של ה“אורח-חיים” לומר בערב ראש-חודש יום-כפור קטן בבית-הכנסת.
ובאותו ערב ראש-חודש, על-פי מקרה או לא על-פי מקרה, וה“אורח-חיים” הקדים לבוא. וכשבא היה עוד בית-הכנסת ריק מאדם. מתבונן הוא כה וכה ורואה צפרים עפות בהמון בעד האשנב הפתוח מלמעלה. מחנה יוצא, מחנה בא… ועל העמוד, במעמקים, עומד לו יוחנן השואב וקורא פסוקי דזמרא. עובר עליו ה“אורח-חיים” – ולא הרגיש בו, ולא זז. פורש ה“אורח-חיים” והולך למקומו, מקשיב הוא ומאזין לה“עברי” שלו, וקשה לו להתאפק מחיוך, אבל הוא מתגבר על תשוקתו, ומרים את עיניו במקרה אל הספון, ששם מצוירים כלי-הזמר של דוד… וראה זה פלא: כמדומה לו שהמלין המשובשות היוצאות מפי יוחנן השואב מתנשׂאות ועולות למעלה אל הספון, ומנגנות כל אחת בכלי-זמר אחר, והכלים, בנגוֹע בם המלין, מתעוררים ועונים בקול, כל כלי-זמר בקולו המיוחד לו… הנה קול החליל, קול העוגב, קול התוף…
והקול קול דממה דקה… לא אזניו, אך נשמתו בקרבו שומעת, ואותם הצפרים והעופות הבאים מן החוץ, כמדומה לו, שהם רצים אל הכלים, חוטפים את הקולות, ועפים במרוץ החוצה, ובאים אחרים וחוטפים, ונסים ועולים למעלה, למעלה בהמון צפצופים…
אך הנה בא “העולם”, השואב נשתתק ופינה את מקומו להש"ץ…
כששב ה“אורח-חיים” לביתו, פנה אל הרבנית בשאלתו:
– מי מביא אלינו מים?
הרבנית צוחקת:
– גם זה עסק שלך?
– כשאני שואל, ודאי אני צריך לדעת.
הלכה הרבנית אל המטבח ושבה משם עם תשובה ברורה:
– איש מישׂראל ושמו יוחנן…
– כשיביא אותו יוחנן מים, יאמרו לו שיבוא אלי, יש לי אליו דבר…
והוא הולך לחדרו.
תמהה הרבנית, אבל הרב דבּר ומי ישיבנו. ולא עברה שעה קלה ולאזני ה“אורח-חיים”, שהתעסק בחדרו באיזו סוגיא, הגיע קול שעול קל.
יוחנן השואב בא.
– שב, ידידי…
אינו רוצה.
– אני מצווה…
ישב לו יוחנן בקצה ספסל, וה“אורח-חיים” אינו גורע עינו מעיניו ואומר:
– יוחנן, שמעתי את אמירת התהלים שלך…
נאנח יוחנן:
– הלואי שאזכה לומר “עברי” כדבעי…
ונאמרו הדברים בפשטות גמורה כל כך, עד שה“אורח-חיים” חשב שטעה, שהטריח אותו בכדי.
אבל בינתים נזכר המעשׂה עם הפרוש.
– הגד נא לי, יוחנן, מה טינא יש בלבך על הפרוש.
ויוחנן מחשה, מבולבל, כנראה.
– לפי שאינך רוצה להושיט לו את הספל בעברך…
יוחנן מחשה, וה“אורח-חיים” שונה ומשלש את שאלתו.
– הגד נא לי את האמת!
– איני יכול, רבי… סוד הוא…
– וכשאצווה?
– לא תהא לי ברירה…
– אם כן, אני גוזר!
והלבינו פני יוחנן השואב כסיד, ומשׂפתיו הרועדות מתחילות להתמלט מלין.
– ליהוי ידוע לך, רבי, שחוננתי מאת השם יתברך בחוש הריח המיוחד במינו…
– דהיינו?
– מכיר אני בתלמידי-חכמים, ומבחין בין הלומד תורה לשמה, שתוכו כברוֹ, ובין אחר שאין תורתו אלא תיפלות, רחמנא ליצלן…
– היאך אתה מבחין?
– איני יודע; אני בעצמי בור וגס, רבי! אני שומע ואיני מבין מה שאני שומע, איני יודע פירוש המלות… נכספה וגם כלתה נפשי להבין, ואיני מבין… אבל מיום שעמדתי על דעתי, וביקשתי לעבוד את הבורא יתברך, ולא היתה לי עצה ודרך אחרת כי אם לשמש תלמידי-חכמים במים, היתה תפלתי שגורה בפי: רבונו-של-עולם, יהי רצון שלא אכשל בתלמיד-חכם שאינו הגון… פעם אחת, שעת-הכושר היתה, שעת-רצון, ונשמעה התפלה… ומאותו היום פועל חוש הריח שלי…
– באיזה אופן?
– איני יודע, רבי, אבל ריח התורה עולה באפי… ושונים הם הריחות למיניהם… יש לומד, וריח תורתו כריח הלחם החם, שאך יצא מן התנור… ויש לומד, וריח התורה שלו כריח השׂדה, או כריח התפוח…
– והפרוש, מה ריח תורתו?
החשה מעט יוחנן ואחר-כך אמר:
– ריח של זפת!
ה“אורח-חיים” תוהה, אין הדבר מתקבל על הדעת, היתכן?
ויוחנן אומר:
– ואולי מוטב שכבוד תורתו יהא יודע… הלא מרא דאתרא הוא… רועה את הצאן… וכשתגיע השעה, ויהיה לו צורך ביוחנן השואב, יצו ויעמוד לפניו…
והוא מבקש רשות. ה“אורח-חיים” נבוך, מנענע בראשו, והוא יוצא…
– הדבר צריך חקירה ודרישה – אומר ה“אורח-חיים” בלבו…
ושוכח…
עסקי קהלה, עסקי ישיבה, שאלות ותשובות מכל אפסי ארץ…
הלא “אורח-חיים” הוא…
ד. גוף המעשׂה
ופעם אחת נזכר אחר תפלת המעריב בבית-המדרש הקטן שלו, והלך אל בית-המדרש הגדול לנסות את הדבר.
הלומדים יושבים כבר אל עמודיהם, ה“אורח-חיים” עובר. והעיף עין אל ספרו של הפרוש.
– בקבלה מעשׂית הוא עוסק!
עבר על עמודו, התכוון בעברו ונגע באצבעו בעמוד – אינו מרגיש כלום!
וחלשה עליו דעתו. שואב-מים מרגיש, והוא אינו מרגיש? כלום אפשר הדבר?
הולך ה“אורח-חיים” תפוּשׂ-מחשבה אל מקומו, יושב ופותח ספר – אין לבו פנוי ללמוד. סגר את הספר ושב הביתה לאכול פת-ערבית; אין לו תיאבון לאכילה: נטל את ידיו, אכל כזית לשם ברכת המזון, בירך ופרש אל חדרו. מרגיש הוא שאין דעתו צלולה. ואולי איננו בקו-הבריאות.
– מה דעתך, רבנית?
הרבנית עושׂה לו חמין עם סממנים. שתה, התחיל קורא שמע ועלה על מטתו.
התהפך על משכבו כשעה חדא, עד שתקפה עליו שנתו. אך נרדם וראה חלום.
אביו, זצ"ל, עומד על מטתו.
– אתה ישן – אמר ברוגז – ובקהלתך תבעֵרה!
קפץ ממטתו, ובעינים עצומות עוד למחצה רץ אל החלון. ואמנם, בפאת השמים, מאותה החורבה שמאחורי העיר, שגר בה, לפי שאמר השמש, הפרוש, מתפרצת להבה בתוך עשן מיתמר ועולה למעלה…
– אש בחורבה!
ומתוך העשן יוצאות לשונות אש ומשׂתרעות על פני העיר. ולשון-אש אחת משתרבבת כנחש ומגיעה ומלחכת את גגו של בית-הכנסת, והשניה אוכלת את גגו של בית-המדרש הגדול… ועוד לשונות משׂתרעות על פני גגות שאר הבתים.
כשעה קלה עמד המראה ונעלם.
נדעכה האש בחושך.
ומובטח ה“אורח-חיים” שאין זה חלום של דברים בטלים. העֵד העיד בו אביו, זכר צדיק לברכה, שבקהלתו תבערה, ואת התבערה ראה לא בחלום כי אם בהקיץ. דברים בגו, התרָאה, איזו סכנה נשקפת, ועת לעשׂות כנגד הסכנה…
אבל איזו סכנה ומה לעשׂות אינו יודע.
ופתאום נזכר מה שאמר לו יוחנן השואב: כשיצטרך אליו, ישלח אחריו…
לא בכדי אמר…
ונטל ה“אורח-חיים” את ידיו בלאט, לבל יעורר את הרבנית, ולבש את בגדיו, ועבר על בהונות רגליו אל חדרו של הבית-דין-צדק, ששם ישן על הספסל שמש הבית-דין-צדק, ונגש אליו ויעוררנו:
– האינך יודע את דירתו של יוחנן השואב?
השמש מבולבל משנתו וממשמע אוזנו. מה לו להרב וליוחנן השואב בחצות הלילה? אין זאת, כי חולם הוא. וצריך היה ה“אורח-חיים” לשנות ולשלש לו את שאלתו, עד שהבין סוף-כל-סוף את מבוקשו וענה:
– כן, רבי, אני יודע.
– אם כן, לך עמי…
ויצאו, ובלי פנס, ומגששים בחושך, עד שבאו אל הבית שדר בו יוחנן.
– פה! – עמד השמש.
– הקישה בחלון!
אבל באותו הרגע נפתחה דלת הבית, ויוחנן השואב יצא:
– רבי, המתנתי לבואך, הגיעה השעה לכבות האש…
רואה ה“אורח-חיים”, שהוא יודע… ובאותו הרגע נבקעו מלמעלה עבי הענן, ולאור של קו מתפרץ ראה ה“אורח-חיים” בידו של יוחנן גרזן.
– גרזן?
– גם זה יועיל ביום עברה…
מנין ליוחנן פסוק זה? אבל אין פנאי למחשבות.
– נלך, רבי!
– נלך…
והלכו אל החורבה…
עוד טרם נגשו, ומרחוק רואים הם והנה אד מתנשׂא על פני החורבה, ואל אפם עולה מן האד ריח חזק של זפת…
– ריח תורתו של הפרוש! – נזכר ה“אורח-חיים”.
הם נגשים וריח חזק התנשׂא, עד עצירת נשימה…
– חזק! – קרא יוחנן השואב, לעצמו או לאחרים.
– חזק! – עונה ה“אורח-חיים”.
הנה החורבה.
ומן החורבה בוקעים ועולים קולות מקולות שונים, קול שׂמחה וקול שׂשׂון, קול נשים עליזות… ומן החרכים בוקעות ויוצאות קרני אורה…
ונפל פחד החורבה על השמש, ברכיו כושלות.
– אחוז בכנף אזורי! – קרא אליו ה“אורח-חיים” ואל תּחָת. אך השמש כבר נפל מלוא קומתו ארצה.
רוצה ה“אורח-חיים” להקימו, אך יוחנן השואב קורא:
– רבי, אין פנאי!
– אבל איך נמצא את הדלת?
– הולך אני בכוח חוש הריח שלי… הנה הפתח… נבוא…
– ומה נעשׂה?
– יעשׂה – עונה יוחנן – כל אחד את שלו…
באו, והנה מחול-משׂחקים!
מבול של אור… גולגלות של מתים בספון ובכתלים, ובחורי העינים והפיות – להבות אש. ומנגנים עומדים מן הצד; המנגנים שחורים והכלים שחורים… ומתוך הכלים יוצאים הקולות, כרוכים בלהבות אש, ובתווך – נשים ערומות, משתובבות ומחוללות בעגול, סביב-סביב במעגל, ורגליהן היחפות והמהירות רגלי עזים, והן מזמרות ומשוררות, ומעיניהן נזרקים גחלי אש, ומפיותיהן – קולות להבה…
ובדחן בראש המנגנים צוֹוח ככרוכיה:
– שבת! שבת!
ומכיש כף על כף.
ובתוך המעגל – מחול הכלה… הפרוש רוקד עם לילית, אוחזים בקצות מטפחת לבנה ומחוללים. והוא מזמר: בואי, כלה! בואי, כלה! ומושך במטפחת מזה, והיא צוחקת ומושכת, כאלו אינה רוצה, לצד שכנגדה…
והבדחן מכיש כף על כף, קורא: שבת! שבת! וקולו כקולות הכלים הולכים הלוך וגבור, הלוך והשתובב, והרקוד כולו כאילו הוא עולה בסערה… והפרוש עז-הנפש מושך בכל עוז, עוד משיכה ולילית תפול על צוָארו…
אך באותו הרגע הרגישו באורחים זרים…
פלצות-פתאום!
מהומה ומבוכה, רעש וחרוּק שינַים… התפּזר המעגל, רצים אל הזרים, חפצים להתנפל עליהם, לקרעם כדג, שורקים בחרון כנחשים, נוהמים כזאבים…
– יעשׂה כל אחד את שלו – נזכר ה“אורח-חיים”.
והתכוון למה שהתכוון, ועשׂה את יחוּדיו ועצר בעד המתנפלים, ואינם יכולים לבוא בד' אמות שלו… עומדים על הגבול של הד' אמות בידים נטויות ורגל אחת נשׂואה, ונושמים בזעמם, מבלי יכולת לשנות את עמדתם.
– לעזרה! לעזרה! – נשמע פתאום קולה של לילית.
ונעשׂה רעש גדול בחוץ, סערה קמה והסתערה על החורבה, אך מכתליה היא נזרקת לאחור. רועדת החורבה כולה, אלפי צעקות בתוך הסערה – ואל החורבה אין חודר…
וה“אורח-חיים” מוסיף ומתכוון, וחלל החורבה מתמלא שמות והשבעות והם מכים את העולם השחור אחור… התכנסו בקרן-זוית, ומתכוצים שם, ומצטמצמים, ונחנקים בלי נשימה.
אך לילית עודנה בתווך, בזרועה היא תומכת את הפרוש ובקולה הנחר עודנה צועקת:
– לעזרה! לעזרה! יבוא כל הגיהנם!
אז הניף יוחנן את קרדומו, התכוון אל ראשה של לילית וזרקו בכוח, ונבקעה לילית מראשה ועד כפות רגליה.
והפרוש נפל…
* * *
שקטו הרוחות, נעלמו המראות, הכלים נפלו מן הספּוּן ומן הכתלים והתפוצצו, הנרות כבו, – ובריאה שחורה, בעלת כנפים שחורות, התנשׂאה מבין בתריה של לילית ותשׂא את הפרוש מן האדמה, ותעף אתו ונעלמה אתו בעד חור החלון…
ובעד אותו החור התחיל בוקע קו של שחרית…
ה. סוף דבר
– כך, כך, רבותי – מסיים ה“אורח-חיים”.
הכל נעשׂה בסוד. גם הרבנית לא הרגישה בצאתי ובבואי…
השמש נפל למשכב, וכאשר נפל לא קם עוד ממשכבו… וגם רוחו לא שבה אליו במשך כל ימי מחלתו… עד רגעי הגסיסה. אז נקראתי אליו. נגה עליו קצת אור והתוַדה…
והפרוש נעלם.
אמרו: שיצא לקיים חובת גלות…
יהי כדבריהם…
עתה יודעים אתם, רבותי, באיזה חוש חונן המנוח, יוחנן האיש. ומה שעשׂה בקרדומו, יהודי פשוט בקרדום פשוט…
וכשהלך לעלמא דקשוט, מי, סבורים אתם, יצא לקראתו?
דוד המלך, עליו-השלום, וכנורו בידו…
והיה כנגן המנגן ונפתחו שערי גן-עדן…
כך גילו לי בחלומי…
כך גמר ה“אורח-חיים” את ספורו.
ויהי היום, ובבוקר לא עבות אחד נראה בטוֹמאשוֹב העיירה, שעל גבול גליציה, בחור עני. ואותו הבחור מצניע לכת ונחבא, ואינו נראה אלא לפרקים, כשהוא בא לבקש אוכל.
מילא, כל הפושט יד…
וכיון שהבחור ההוא אינו מבקש פרוטות ואינו לוקח שום מאכל, אלא פת חרבה – בודאי שאין בודקים למזונות.
אבל זר ומשונה הבחור. עינים לו והן כאילו צופות למרחקים, ואינן רואות את הנעשׂה בד' אמות שלהן. וכן האזנים, עושׂה הוא בתנוך אזנו כמו שעושׂין בעפעפי העינים, כאילו הוא חש וקולט תמיד קולות וצלילים ממרחקים… אף-על-פי שהדממה בעיירה כדממה קודם תקיעת שופר.
ומשום שהוא צופה ומאזין למרחוק, הוא נרעש כשפונים אליו בדבּוּר קל, ונחרד כאילו הרגיזוהו משנתו בעולם אחר…
וכשהוא שומע ועונה, אינו משיב אלא בתכלית הקצור: “הן” או “לאו”.
וכשצריך לענות יותר, הוא מתבלבל תיכף, ונאחז באיזה סבך. מצחו מזיע, עיניו נחרדות, וסוף-סוף הוא משתתק.
וכשרוצה איזה בעל-בית להשתמש בו לשם שליחות, הבחור נשמע לו; הוא הולך אחרי הצו, אבל אינו ממלאו לעולם. נעלם הוא לאיזה ימים ושב, ודברים בפיו – מעולם התוהו… ולא מחמת עצלות, חס ושלום, אלא מתוך הרהורים והזיה, רחמנא ליצלן…
– היית במקום פלוני?
– הן…
– ואותו האיש מצאת…
– רק היום…
– ועד היום?
עד היום – התבלבל מאד. בדרך הלוכו פגש עכבר… ואותו העכבר היה מצפצף. ובלי ספק תעה ולא מצא דרך. אחר-כך קראו לו ממרום… איזו צפור קראה לו, חזר לאחוריו, וכדומה, ואל מקום שליחותו בא היום…
ואת האיש מצא וזה אמר לו… אך מה שאמר לו כבר נשכח, או שלא הבין מלכתחילה. הפכפך הבחור, ומחייך הוא בתמימות ומבקש סליחה, ופושט את ידו הצנומה:
– פת לחם…
במשך כל הזמן לא אכל מאומה.
-------
בעיירה בלי מסחר ועסקים, בימות-החמה, ימים ארוכים של בטלה, – יושבים להם בעלי-הבתים בחלונותיהם, מביטים החוצה ומפהקים… ושוב נושׂאים עיניהם אל השוק, אולי ירחם, ויקרה דבר-מה, ויהי ענין לענות בו ולהמלט מן השעמום.
ביום כזה, יושב לו בעל-הבית מן הפקחים אצל חלונו, ורואה והנה בחור עני זר. הוא קורא לו. יגש אליו אותו הבחור! כבר תפשׂ והוציא להורג את כל הזבובים… יחקור וידרוש עתה אותו הבחור, הן חדש הוא, מקרוב בא…
– סור נא אל ביתי, בחור!
הבחור אינו רוצה, מנענע לאות סרוּב את ראשו מימין לשׂמאל.
– משום מה אינך רוצה?
– כך!
בעל-הבית מחייך. אִנה ה' לידו מציאה כשרה. אם הבחור אינו רוצה לבוא אליו, יצא הוא אל הבחור.
יצא בעל-הבית, וישב על המפתן וחייך. התחיל לחקור את הבחור.
– מה שמך, בחור?
– מה שמי? – חוזר הבחור על השאלה – מה שמי? כמדומה לי: אברהם!
– אינך יודע בוַדאי?
– בוַדאי… האיך אפשר לדעת בוַדאי… איני יודע בוַדאי… אפשר אברהם, אפשר שם אחר…
– ושם-משפחתך?
הבחור אינו מבין מה זה שם-משפחה! איזה צורך לאדם בשם-משפחה? האם לכל אדם יש שם-משפחה?
– וַדאי. כמה “אברהם” יש בעולם, יכולים להחליף…
– ומה בכך? כל אברהם – אברהם!
– ובנו של מי אתה, בחור?
– בנו של אבא.
– ומה שם אביך?
– אבא.
– ואיה מקום מגוריו של אביך?
– במקום מגוריו של אבא שלך!
והבחור מרים את אצבעו למעלה.
“כפתור ופרח” – מחייך בעל-הבית, ומוסיף ושואל:
– ואב אחר אין לך?
– חס ושלום!
– ואֵם יש לך?
– לאיזה צורך?
בעל-הבית מתגלגל מתוך צחוק.
– מותר ללכת? – מבקש הבחור רשות.
אך עוד דברים לבעל-הבית.
– תיכף, תיכף… ומאין אתה, חכם שלי?
– מן הכפר!
– מה שמו, והיכן הוא הכפר?
זאת אינו יודע!
– אבל רחוק מכאן?
הוא הלך, הלך, הלך…
וכך הוא חוזר על ה“הלך”, עד ששׂפתיו מתייגעות והוא מקצר ומסיים:
– ועוד הלכתי…
– כמה ימים וכמה לילות?
לא ענה.
בעל-הבית חושב רגע ושואל:
– ולהתפלל אתה יודע?
– להת-פלל?
ומוכרח בעל-הבית להסביר לו את פירוש המלה. ואחרי תשעה קבין של שׂיחה טורדת, מתחיל הבחור לשער:
– לשׂוּח עם אבא?
– כן, כן! – שׂמח בעל-הבית ועיניו מתרטבות מצחוק.
הוא יודע “שמע ישׂראל”.
– מי לימד אותך?
ומספר הבחור בגמגומים ודלוגים רבים, שהלך מן הכפר אל העיר, דרך היער, ופגע בו ביער זקן מופלג אחד, ואותו הזקן אמר לו מי הוא “אבא”, וכיצד מסיחין עם אבא, כלומר – לימד אותו “שמע ישׂראל”… ובאמת אינו מבין פירושן של המלות בלשון אבא, אבל אותו הזקן אמר לו, שיש לאבא מזה נחת-רוח…
– ואימתי אתה קורא את ה“שמע”?
– פעמַים בכל יום… אני קורא ומנגן…
– מנגן? על איזה כלי?
בהיותו בכפר היה מנגן בעשׂבים, בגבעולי-הסוּף, אחרי-כן למד לעשׂות חליל מעץ. בכאן, בעיר, נתנו לו מתנה: חליל של חמר… ובחליל זה הוא מחלל ב“שמע”…
– ואם היו נותנים לך כנור?
פני הבחור כלהבים, עיניו מתיזות רשפים, ולשונו נעשׂית פתאום בת-חורין.
– כנור, הה, לוּ נתנו לי כנור! כלתה נפשי לכנור, נפשי חשקה בכנור. כנור כזה שיש להמנגנים בעיר… ביחוד אותו הכנור הגדול, זה שנושׂאים על רצועה של עור על הגב – – –
– טוב מאד… יתכן, שיוּתן לך מין כנור כזה, אבל הראה נא, אם אתה יודע לנגן, במה כוחך גדול…
והבחור מוציא מחיקו חליל-חמר ומחלל…
הוא מחלל, וראה זה פלא: קול ברמה נשמע, מחנות צפרים נראו, והן מצפצפות מצפצפות, כאלו הן עונות לחלילו של הבחור. והבחור הרגיש בהן תיכף ומיד, ונשׂא עיניו אליהן בחללו, מתוך בת-צחוק נעימה, – הוא מכיר אותן…
ובעל-הבית, שלא ראה ולא הרגיש בנעשׂה באויר, אוטם את אזניו וקורא:
– רב! רב!
הבחור מחזיר את חלילו לתוך חיקו, אבל לקול החליל יצאה גם בעלת-הבית, ואחריה – המשרתת. שני זוגות צעירים נגשו אל החלונות והציצו, ובעל-הבית רוצה להתפאר בפניהם בחכמתו ובחדודיו, והוא מוסיף ושואל:
– ובמה בחור, היית מתפרנס ביער?
– בפטריות!
הוא, מבחין, לפחות, בין רעות לטובות בפטריות.
– וקודם לזה בכפר?
– מכל אשר נתנו לי!
– מי היה נותן לך?
– האכּר, האכּרה, גם הכומר והמוזג…
– ומה היו נותנים לך?
והבחור ענה בתמימות, – היו נותנים לו כרוּב, תבשיל חם, גם בשׂר גם לחם, אלא שהוא היה אוכל אך את הלחם, מאכלים אחרים היה נוטל וזורק לצפרים.
– ומשום מה רק לחם?
הוא אוהב אך ורק את הלחם… מאכלים אחרים הוא מתעב…
גם אותו הזקן ביער שאלו מה הוא אוכל. וכשהגיד לו שאינו אוכל אלא לחם בלבד, שׂמח הזקן, ואמר שהוא אוהבו בגלל זה; ובגלל זה לימדהו לדבר עם אבא, – ואת הזקן כל-כך אוהב, כל-כך אוהב… וגם את ה“שמע” הוא קורא בכוָנה גדולה, משום שכך ציוה הזקן…
ובעל-הבית אינו נותן לו עוד ללכת, ושואל:
– ואלמלי היה מצווה אותך הזקן לגנוב?
היה גונב.
– לגזול?
היה גוזל.
אלא שלא יצווה עליו כזאת, – איש טוב הוא, אותו זקן.
– אבל אילו היה בא ומצווה עליך, למשל, לשפוך דם, לרצוח נפש?
היה עושׂה…
– ולא היית מתיירא מפני אבא?
– משום מה יהא ירא מפניו?
– מפני ענשו.
הפעם נראתה בת-צחוק על-פני הבחור:
– מהתל אתה בי, בעל-הבית; אבא אינו עונש!
בינתים דפקו לתפלת מנחה, ובעל-הבית קם ומיהר אל בית-המדרש, להתפאר בין מנחה למעריב באזני המתפללים, איך חקר ודרש את הבחור.
-------
דבר זה עלול היה, כמובן, להיות ענין לענות בו לכל העיירה כולה, אלמלא מעשׂה אחר שאירע.
לקהלה היתה מקהלת מנגנים, קאפּעל“ע בלע”ז: שני כנורים, חליל, אבוב, מצלתים, מה שקורין בוֹמציקצא“ק, וכדי שתהא הקאפּעל”ע שלימה, היה, כנהוג, גם בטנון. קאפּעל“ע עניה, מנגנת בשׂמחות וחתונות של יהודים, מאספת קצת מעות בפורים וחנוכה, ופעמים, כשהיו המנגנים האחרים בהסביבה, עסוקים, היו מזמינים אותה גם למשתה של פריצים פחותים. בחריפות יתירה בנגינה, מעצמו מובן, קאפּעל”ע זו לא הצטיינה…
ואירע מעשׂה: בימות החורף, הקאַפּעל“ע חוזרת לפנות בוקר ממשתה של “פריץ”. והקאפּעל”ע מבוסמת קצת… לאכול כדבעי – אסור, אכלו כזית מלחמם… אבל לשתות – שתוּ… והולך “העולם” מפוזר, זה מזמזם, זה הומה, זה מקלל; הבטנונר, שכליוֹ כבד ביותר, נגרר אחריהם לאטו, בשלג, כל עוד רוח בו, – איש זקן היה וחלוש. קורא הוא לחבריו הצועדים לפניו ומתחנן, שלא ימהרו כל-כך ושלא יעזבוהו לבדו – ואין שומע. ומפוזרים הם, כאמור, זה בכה וזה בכה. בינתים מתחילים לריב זה עם זה, מתחילים לקלל זה את זה, לרגל סכסוך בחשבון. כאמור, מבוסמים… בינתים האויר משתנה; ושלג חדש בא בסערה. ה“עולם” נושׂא את רגליו ופוסע פסיעות גסות; פג קצת היין ומתחילים רצים. באו אל העיר, וממהר איש איש לביתו, ונופל כהרוג על מטתו, – אולם שנתם לא ארכה עליהם. הבטנונר לא שב, זוגתו רצה ועוברת על בתי המנגנים בזעקת שבר, מושכת אותם מעל מטותיהם: היכן בעלי? היכן בעלי?
שכורים עוד מיין ואחוזי שנה, מתנערים הם בקושי ומתחילים להבין בקושי מה שמדברים אליהם. וכשהבינו, אימה חשכה נפלה עליהם, קפצו ורצו חוץ לעיר לבקש את הבטנונר. ובשׂדה אין דרך ואין משעול, תכריכים לבנים וחלקים – שלג רענן, רך ותמים, צא ומצא היכן מוטל הבטנונר – –
ושבים הם כלעומת שיצאו. עוד תקוה אחת, אפשר התחכם הבטנונר וסר אל אחד הכפרים.
יום הולך ויום בא, הקור הוקל, השלג נמס במקצת… יום הששי בא, הולכים לכבוד שבת את המרחץ, שואלים זה לזה על הבטנונר – אין יודע חדשות. ופתאום קרון של אכר בא ונצב בטבור השוק, ובקרון – הבטנונר הקפוא… מיהרו ונטלו את הבר-מינן וקברוהו. לפני הדלקת הנרות… גזירה, שמא יוָדע לפקידים ויצווּ לנתחו. וכמעט שהגיעו לידי חלול שבת. למחרת, האלמנה מעכבת את הקריאה, – חמשה “תולעים” פעוטים השאיר לה הבטנונר. במוצאי-שבת מתאספים לאספה, קוראים למנגנים… לקהל אין שום מוצא לכסף, ועצתו שתסתפק המקהלה בלי בטנון, ושׂכרוֹ יתנו לאלמנה; טוענים הכלי-זמרים: אי אפשר! קאפּעל“ע בלי בטנון לאו שמה קאפּעל”ע; – בשׂמחות של יהודים אפשר אולי, אם יצווה הקהל לצאת ידי חובת כלי-זמרים בלי בטנון, אולם “פריץ” בלי בּטנון לא ישׂא רגלו למחול… טוען הרב, שלקיים נפש מישׂראל שווה יתר הרבה מקאפּעל"ע וממחולו של פריץ; טוענים הכליזמרים, שהרב, במחילה מכבודו, בטלן בעניני נגינה… וקם רעש: שקצים!
בין כה וכה, והחוקר והדורש שלנו, אותו בעל-בית, שכל-כך התחכם לחקור את הבחור, קם והקיש על גבי השולחן:
– הסו, רבותי!
הוא מצא עצה. בחור יש בעיר, שנפשו חשקה בבטנון, והוא יודע ודאי לנגן… יעמדו וישׂיאו בחור זה לאלמנה, ויהיה הזאב שׂבע גם הכבשׂ שלם, – והקהל יצא ידי חובתו!
אפשר שנאמרו הדברים לשם בדיחה בלבד, אולם הקהל והרב מצד אחד והמנגנים מצד שני אחזו בעצה זו, כאחוז הטובע בקרש; האלמנה גם היא הסכימה לכך, והבחור אברהם גם כן, ועוד באותו חודש הועמדה החופה…
ובהיסח-הדעת עברו לידי הבחור אברהם אשה וחמשה ילדים ובטנון עם קשת.
עם אשתו הוא חי בשלום: הביתה אינו בא; לן הוא בחוץ לפני הפתח; כל היום הוא סובב בשוק או מחוץ לעיר מתבודד לנפשו; חוץ מיום שיש איזו שׂמחה בעיירה או משתה אצל פריץ, והוא מנגן שם.
כשהוא רעב, הוא בא, מקיש בחלון. מוציאה לו אשתו פת לחם, והוא נעלם עד אשר ירעב שנית… השכנות שואלות את ה“בטנונרית” לשלום-הבית, והיא שׂוחקת: מאושרת היא בבנות! למה צריכה אשה זקנה? הוא אינו אוכל ואינו שותה ואינו מדבר אליה; חשבונות עם הקאפּעל"ע עושׂה היא, את חלק הריוח מוסרים לידה… ומה היא חסרה עוד?
ולאברהם’ל, כנראה, גם כן לא חסר מאומה. בתחלה ניחרו בו המנגנים, טענו שאינו מכוון אל הנגון; שהבטנון שבידו מנגן בפני עצמו… הם פוסקים כבר מנגינתם, ואברהם’ל עודנו עושׂה את שלו בתכלית השלימות, כאילו הוא משתתף בקאפּעל"ע אחרת, המנגנת באיזה מקום במרחק, ושאין איש שומע אותה, אלא הוא בלבד. אבל במשך הימים הסכינו עמו… אצל “פריץ” ידעו כבר מה לעשׂות: כשבא הנגון לידי גמר, אחד מחבריו תופס בקשתו של הבטנון ועוצר בעדה, – ובחתונות של יהודים נותנים לו בכונה להמשיך את נגונו, והעולם מתפקע מתוך צחוק; הנאספים צוחקים, ובפרט המסובין בשעת הסעודה הגדולה!
והקהל ודאי שהפיק רצון מעם אברהם’ל. הוא שותק תמיד. אינו צועק ומחרף ומקלל כחבריו. בשעת מחול הוא פונה עם בטנונו אל הקיר, וגבו אל המחוללות… ובשום אופן אינו טועם במשתה חתונה: פתו בסלו… ואין רואה אפילו אימתי הוא אוכל. והעיקר, בכל ימות השנה אפשר לצאת בו ידי חובת קורא לבית-הכנסת.
הא כיצד?
מנהג היה בידו של אברהם’ל זה, ששתי פעמים ביום ערב ובוקר הוא אומר “שמע ישׂראל” ומנגן על הבטנון. בבוקר כשזרחה החמה, ולעת ערב כשהחמה שקעה… ועוד הוא מנגן “חצות”… בבוקר ובערב היה מקיים מצוה זו מחוץ לעיר, על יד הנהר על האחו, ובחצות לילה בשוק. וקולות בטנונו היו משתפכים בדומית הליל וחודרים דרך שערים ודלתות ותריסין את הבתים, אל תוך הלבבות… ורצוּפים הקולות תמימות עמוקה ומלבבת, וכל מי שפּטיש השמש לא העירו, מתנער לקול הבטנון: בּוּ, בּוּ, בּוּה, בּוּהה… ויהודים קופצים מעל משכבם וקמים לעבודת הבורא, מדליקים נרות ורצים ל“חצות”.
הפריצים עוזבים בשעת מחול את רעיותיהם וקופצים בזעם אל אברהם’ל, שלא התכוון אל המנגינה, ומורטים פאותיו; הנאספים אל משתה של יהודים מתבדחים ומלעיגים לאברהם’ל, אבל המתנער לקול בטנונו לעבודת הבורא מתלונן:
– המסכן… תם, ואיזה דבר צפון במנגינתו התמה…
ועוד אומרים:
– נשמה אילמת…. רוצה לדבּר עם בוראו ובפיו אין לשון…
-------
מעשׂה, ובטוֹמאשוֹב היתה חתונה גדולה, חתונה שאין כמותה אלא פעם ביובל!
אטו מלתא זוטרתא היא! הפרנס-חודש מלובלין התחתן עם הרב מקראקא, וטוֹמאשוֹב – באמצע הדרך!
רוצה הפרנס מלובלין להנות את הרב מקראקא בשׂמחת חתונה – למען ידע עם מי התחַתן!
מצווה הוא להוציא מן המרתף חבית של דינרי זהב להוצאות החתונה; שׂוכר ושולח לטומאשוב מלצרים, להכין הכל כיד המלך – כיאות לגביר בתוך אחיו ולפרנס-חודש מלובלין, שזכה להתחתן את הרב מקראקא!
באים המלצרים מלובלין לטומאשוב ומבקשים קודם כל מקום מרוּוח לחתונה: אורחים מלובלין יבואו, אורחים מקראקא ואורחי המקום, עדת טומאשוב! ובכן – גבירים, בעלי בתים, מיוחסים, למדנים, רבנים יושבים על כס-הדין…
ושלוש קאפּע“לות תהיינה מנגנות: הקאפּעל”ע מלובלין, הקאפּעל“ע מקראקא, והקאפּעל”ע מטומאשוב, שאינה רוצה לוַתר על זכותה בעד כל הון דעלמא!
ובקצה העיר, כמעט מחוצה לה, עומד דיר גדול, שמייבּשים בו בימות החורף עצים. עתה הדיר ריק, העצים – על גדות הווייכסיל, מוכנים לשוט לדאנציג… נפלו המלצרים על המציאה ושׂכרו על חשבון הגביר את הדיר הגדול כתיבתו של נח, מצאו צייר וצייר אותה מבפנים בכל מיני ציורים נאים, וקישטו אותה, כסוכה, בכל יריעות יקרות, והעמידו שולחנות מן קצה התיבה אל הקצה, לגברים לחוד ולנשים לחוד, ועל הקירות תלו פנסים של נייר וקנים. רחבות – בשביל ארבעים מנינים נפש. ומבואות – לנשים לחוד, למלצרים לחוד, מבוא מיוחד למנגנים, ושער גדול באמצע לקרואים הנכבדים, ועל-גבו מצויר כתר תורה, לכבוד הרב מקראקא ואורחים אחרים…
והגיע התור, הוא יום החופה, ואורחים באים ובאים, בעלי הבתים בעיר מביאים את האורחים בצל קורתם בכבוד גדול. מפנים לפניהם את מבחר חדריהם… וכשהגיעה השעה המוצלחת, והתכנסו אחר החופה לסעודה הגדולה, וכשנדלקו הנרות בפמוטות שעל השולחנות ובפנסי-הנייר והקנים שעל-גבי הקירות, והתנוצצו עגילי הנשים, השביסים ובתי-הנפש – נמלא הדיר אורה, ועל הכל אור התורה – הלומדים, מלובלין ומקראקא, ולומדי טומאשוב באמצע… והרב מקראקא בראש.
הולכת שורה של מלצרים, נושׂאים קערות גדולות מלאות דגים, מצלצלים כלי-כסף, ומשתפך כל זה לתוך זמזומן העליז של הנשים אצל השולחן, – ועל-גבי ההמולה צפה שׂיחה בעניני תורה אצל שולחנו של הרב מקראקא – ופותחים הכליזמרים בנגון עליז… שלוש קאפּע"לות הומות רועשות, מרב חדוָה רוטטות להבות הנרות על-גבי השולחנות ועל-גבי הכתלים מסביב. נשען הרב מקראקא במשענת הכסא ופניו מפיקים נחת, – מבין גדול היה בנגינה…
ומן הפרייליכ“ס עוברות הקאפּע”לות לווֹלאַ“ך. עברו באין מרגיש, כשׂוחים על פני מים, – ווֹלאַ”ך נוהר, שוטף – כנור קראקאי מנגן, מדבר דבּוּרים, פותח חדרי לבב ונשפך אל תוכם… ושלוש קאפּע“לות מלווֹת אותו בנחת וברוך… ודומה, נחל שוטף, נהר הווייכסיל השתפך, והוא מתנדנד בנחת, והומה ורוטט לכבוד החתן והכלה ולכבוד הרב מקראקא ושאר האורחים היקרים, וצפור-פלאים מרחפת על פני המים ומנגנת נגוּן מתוק, מלא חן וחנינה, וקול הכנור – “יעלה” חרישית, ועוד “יעלה”, זו אחר זו; והנה עליה – קולות עליזים, שׂמחים, צוהלים – ושוב ירידה ל”יעלה" – אמנם, יום שׂמחה ושׂשׂון הוא היום, אבל שכינתא בגלותא! ושוב תרועת שׂשׂון: בכל זאת חתונה כזו, קבּוּץ של לומדים כזה, והרב מקראקא בראש (את הנגוּן חבּר החזן מלובלין…), והקאפּעל"ע נסחפת עם הזרם, הכלים רועשים, הקולות עולים מעלה-מעלה, מטפסים מתוך חדוָה ממדרגה למדרגה…
ולפתע פתאום נפסק הכל, כאילו פקעו לפתע פתאום כל הנימין, נאלמו דום כל הכלים – דממה, ובתוך הדממה: בּוּ, בּוּ, בּוּהה… קול הבטנון, אברהם’ל לבדו מנגן. כל העינים נישׂאו אליו, נתּלוּ על גבו – הס, אין מעיף עפעף, וידו של אברהם’ל מנהגת בקשת!
– בּוּ, בּוּ, בּוּה, בּוּהה…
זאת עשׂו הכלי-זמרים במתכוון, לשׂמח בזה את הקהל…
אבל הדבר לא עלה בידם…
-------
עומדים הם ומצפים, שיפרוץ העולם בשׂחוק, אך העולם מביט באברהם’ל ומעביר עיניו על הרב מקראקא; במעמדו אין צוחקין, הפנים מתקמטים, השׂפתים מתעווֹת, השׂחוק מתפוצץ לרסיסים בתוך העינים, אבל עוצרים את הצחוק בכל מאמצי כוח, הרב מקראקא מחשה! הרב מקראקא יושב נשען על כסאו, השטריימי"ל על משענת הכסא, גבותיו מורדות על עיניו – האם אינו מנמנם, הרב מקראקא?
והבטנון עושׂה את שלו…
– בּוּ, בּוּ, בּוּה, בּוּהה…
מה זאת?
ופתאום הכל מעבירים עיניהם מעל הרב מקראקא אל הדלת התיכונית, משם נשמע רעש, קול צעדים נשמע, מלצרים ממהרים לפתוח, קוראים בבהלה:
– לא, לא; סעודת עניים תהיה בפני עצמה…
מתחילים להבין: עניים רוצים להכנס. הרב מקראקא פוקח את עיניו ורוצה לומר דבר מה, מן הסתם, שיתנו להכנס, מעצמו מובן…
אבל באותו רגע נראה בפתח איש זקן בספּודיקי"ל קרוע, זקנו ופאותיו הלבנות פרועות, – מחזיר-על-הפתחים בתוך שאר חבריו; אבל עינים לו, והעינים מישירות ומפיקות חכמת-מלכים, ותנועת ידו כתנועת יד מלך – ונבהלו המלצרים ונרתעו לאחוריהם… רמז בתנועת יד ופינו לו דרך, והזקן הלבוש בגדי קובץ-על-יד, בעל העינים והתנועות של מלך, נכנס, ואחריו חברת עניים כמותו, והוא בא לאמצע הדיר ונצב, מאחוריו כל חברת הקבצנים – והקרואים נדהמים ומחרישים, הרב מקראקא גם כן, ואברהם’ל אינו מרגיש ועושׂה את שלו, גבו הכפוף, רואים, רועד, ידו מנהלת את הקשת אילך ואילך, והבטנון מתאנח:
– בּוּ, בּוּ, בּוּה, בּוּהה…
-------
והמלך הזקן לבוש-הטלאים פותח את פיו – האורחים מתכופפים על-גבי השולחן מלפנים, משולחנות אחרים קופצים, א בלאט, בלי רעש, על בהונות הרגלים – העינים נמשכות אל פי הזקן, כמו על-ידי כשפים, נשׂואות אל שׂפתיו –
והזקן קורא:
– חצות! – ומוסיף אחרי דומיה קלה:
– הרב מקראקא, – אברהם’ל מנגן “חצות”… אין אתה מאמין, הרב מקראקא, הלא אזניך פקוחות, הט אותן ושמע! זוכה אתה לשמוע, כיצד אברהם’ל מנגן לחצות! בשביל זה השתלשל הדבר שתתחתן עם הפרנס מלובלין, שתהא טוֹמאשוֹב באמצע הדרך… ואתה תשמע, ובזכותך ישמעו כל המסובין… איש לפי מדרגתו… אתה הנך מבין בנגינה…
– בּוּ, בּוּ, בּוּה, בּוּהה – מנגן לו אברהם’ל את נגונו – והעולם מחריש ותוהה, כאילו שלטו בו כשפים, והזקן מרים יד ימינו ורומז לספון, נבקע הספון ונפתח – חציו לימין חציו לשׂמאל, כ“כנפי” הסוכה…
ונגלו השמים, שמים בהירים וזרועי כוכבים. ומעל לגג הדיר הפתוח שטה לה הלבנה בנחת… בנעימות שטה לה ועוברת… היא אך עברה, והזקן רומז בידו השמימה – וגם הם נפתחים. חצי שער לימין וחצי שער לשׂמאל… ושוטף במרומים שפע של אור, אור אלהים רוטט, ומתוך האויר השוטף, הרועד, נשמע קול נגינה וזמרה. הפמליא של מעלה אומרת “חצות”, מלאכים משוררים, מרננים, מלאכים – מנגנים. ובפי כולם נגון אחד, ואל הנגון ההוא מכוון בטנונו של אברהם’ל, מרחף הוא ועולה אל עולם הזמרה, אל האויר המתנועע והמתנשׂא והרועד במרומים – –
ונרעש העולם ונפחד…
-------
ושוב רמז הזקן למעלה, וננעלו שערי השמים, נפסק קול הזמרה, כוכבים שטים ונוצצים מתוך רטט, כאילו מתוך נחת-רוח טמירה ועצובה – – –
ורמז עוד, ושני חצאי הגג יורדים זה לזה ומתלכדים, וסוגרים את התיבה…
הנאספים – משתוממים, עוצרים נשימת אפם, ואברהם אינו מרגיש בכל זה – הוא עושׂה את שלו, והבטנון את שלו:
– בּוּ, בּוּ, בּוּה, בּוּהה…
ופתאום והבטנון עם הקשת נפלו מידי אברהם’ל, והוא קם, פנה כלפי הקהל, התחיל “שמע ישׂראל”, ובקול הנגינה ממרומים… והתעלף –
הזקן תפס בו. ולמלצרים ניתן צו:
– שׂאוהו אל בית-ההקדש!
מילאו אחרי הצו.
– הרב מקראקא, – אומר הזקן, לאחר שנשׂאו את אברהם’ל – לא למשתה-חתונה באת, כי אם להלוָית-המת. אברהם’ל נתבקש לפמליא של מעלה, בטנון נעדר שם…
ונעלם יחד עם בני-לויתו…
--------
וכך הוָה.
למחרת היום נפטר אברהם’ל בבית-המדרש, והרב מקראקא וכל האורחים ליווּ אותו אל בית-העולם.
אומרים, שאותו זקן היה ר' ליב שרה’ס…
הדבר מתקבל על הלב!
במדינת הולנד, בבית חומר שפל ורעוע, גר לו על חוף הים יהודי דייג ושמו “סַטיה”… יתכן, על שם אחד מאבותיו “סעדיה”, אך הוא אינו יודע מזה מאומה. בכלל אינו יודע על דבר יהדותו ולא כלום. דייג הוא ודייגים היו אבות אבותיו. את נפשו מסר להים. ומשפחתו משפחה יהודית אחת בין משפחות הגויים. מה הוא יודע? הוא שולה דגים, אשתו סורגת מכמרות ועושׂה בבית, הילדים מתגוללים בחול, מצחקים ומחפשׂים ענבּר. כשסַטיה על הים, וסערה קמה, והיא בנפשו, אינו יודע, לא הוא, השרוי פנים אל פנים עם הסכנה, ולא אשתו העניה הסוערת בבית, גם לקרוא “שמע”. סטיה מביט למרום בתפלת דומיה. גם הוא מן הנשמות האילמות. ואשתו בבית מכה בקדקדה וצועקת, או מביטה בזעם עצור אל הים ואל גליו, או אל השמים הקודרים והזועפים, והילדים שהשתטחו על פני החול קוראים: סאנטא מאריא! סאנטא מאריא! מאריא הקדושה!
ומנין להם לדעת? אל הקהלה ללכת, ברגל, רב הדרך; לשׂכור עגלה ולנסוע – ממשפחה עניה כזאת, המתפרנסת מיגיע כפיה בדוחק, יבצר הדבר. והים אינו מניח: שואף, שואף הים! אביו של סטיה, אבי־אביו ואבי־אבי־אביו – כולם היו דייגים, ובדרך כל הארץ הלכו בארחות ימים… אבל כביר כוחו של שׂונא־האדם, הים, אי אפשר להפרד ממנו, – ערשׂו של דייג הוא וגם קברו.
אך יום קדוש אחד נשאר למשפחת סטיה – יום הכפורים.
בא ערב יום הכפורים, סטיה בוחר את הגדול שבדגים, לוקח את משפחתו ועולה עמה העירה, מוסר את הדג ליד שוחט המקום, אוכלים על שולחנו את הסעודה המפסקת בערב יום הכפורים, ביום המחרת – את הסעודה המפסקת השניה.
במשך מעת־לעת המשפחה, כמשפחת השוחט, מבלה במקום הקדוש ההולנדי, מקשיבה לזמרת המקהלה, לקול העוגב ולקול החזן, המסלסל בקולו. אינם מבינים אף מלה אחת, אך עיניהם אל ארון הקודש ואל ה“דורש” העטוי פאר־הזהב בראשו, ומחקים אותו בכל מה שאפשר. קם בעל כפת הזהב, וקמו גם הם; שב וישב על מקומו, – ממנו רואים וכן עושׂים. כשסטיה עיף ונרדם, שכנו מנערו במתנת יד קלה…
זהו כל “יום הכפורים” שלהם… כל יום הדין! מה שהדג במים רועד מפחד, מכל מה שנעשׂה במרומים – נעלם מסטיה. מנהג אבותיו בידו לצום מן הערב עד הערב, לשמוע את החזן, את המקהלה ואת העוגב, ואחר “נעילה” (גם השם הזה נעלם ממנו) לשוב הביתה ולסעוד שנית בבית השוחט, ומי יודע אם השוחט בעצמו יודע הרבה יתר מזה… ואחרי ככלות הכל, לשוב הביתה. והנה סטיה ואשתו קמים, נפרדים מעל השוחט וביתו בחבה, ויוצאים ללכת כל הלילה אל מחוז־חפצם, אל הים… אינם אומרים “הביתה”, כי אם – אל הים…
ולעצור בעדם אי אפשר.
השוחט ואשתו מפצירים: למה אתם נחפזים כל כך? הלא גם את העיר לא ראיתם.
וסטיה זורק מרה:
– העיר!
סטיה אינו מן הדבּרנים, הים מלמד את השתיקה. אבל את העיר הוא עוֹין. אין מרחב, אין אויר לנשימה, אין שמים, – רצועה צרה בין גג לגג, לא כן הים.
– אבל הוא צורר אתכם, הוא מלאך־המות שלכם!
– ומלאך טוב מאד!
רצונו של סטיה שיהא סופו כסוף אביו ואבות אביו, שיבלע אותו הים בעודו בריא וחזק… אינו רוצה בשום אופן להיות ימים רבים מוטל על ערשׂ דוָי ולמות לאט לאט, בעצלתים…. ושיהיו בוכים מסביב!… ואחר־כך להקבר באדמה קשה…
מעיו מתהפכים בקרבו, כשמזכירים לו מות כזה וקבורה כזאת…
והולכים ברגל הביתה – אל הים!
ואחר נדודי ליל, כשמאיר השחר, כשמתנוצץ ברק זהבו של החול על החוף ואחריו זוהר הים המכסיף, הם מזדעזעים, צוהלים ומוחאים כף: הוי, הוי, הים!
שׂמחת חתן על כלה!
וכה מדי שנה בשנה…
כך מנהגה של המשפחה. דייג הולך ודייג בא, גם שוחט אחרי שוחט, והמנהג במקומו עומד. החוט האחד המקשר את משפחת הדייג אל האומה – לא נתּק!
ויהי בוקר יום אחד. אך האדים המזרח ובנשימה עצורה נעור בנחת הים, והוא הומה בקול דממה דקה, והוא משתטח לו, מתוך עצלות וחלום, ומשתטח והוזה… וזעיר שם, זעיר שם, מתנפנף זוג כנפים צחורות בתכלת האויר. צפצוף קל של עוף קל – ושוב הס. וזהרורים רבים מרפרפים על פני הים, ובהרות־בהרות של זהב מחליקות על פני החול הצהוב כולו. החלונות בבתי הדייגים עודם מוגפים, והנה דלת סובבת על צירה.
סַטיה יוצא.
ערב יום הכפורים היום…
על פניו של סטיה מרחפת יראת קודש. עיניו מזהירות נועם. הולך הוא אל הים, משׂאת נפשו, לקיים את המצוָה היחידה לו והגדולה, לצוד דג לכבוד יום הכפורים. והוא נגש אל סירתו, מתיר את החבל, שהיא קשורה בו אל החוף, ומימין ומשׂמאל נשמעו קולות:
– אַל נא, אַל נא!
כך קוראים אליו שכניו, שהתעוררו לקול פעמיו בחול ולקול החבל הנתר, והוציאו את ראשיהם מבעד לאשנבים הקטנים לשם אזהרה.
– אַל נא, אַל נא!
שקט ושליו משׂתרע הים לאורך ולרוחב אין קץ, משתפך ומתבולל עם פאתי שמי השחר הרעננים, העליזים… נשימתו קלה, עדינה… לאט לאט הוא מתקמט על־יד החוף, נוגע נגיעה קלה בחול, ובין הקמטים, כבין קמטי זקנה טובה, מצחקים רסיסי צחוק מזהירים ועליזים… והוא מדובב, הים… והוא מספר מה, וסח מה באזני שברי הכפים הפזורים, הכסויים צמחי מים ארוכים ודקים כשׂערות. והזקן־הים מחליק על גדותיו מתוך חבה, מתוך צחוק, ומסרק אותן לאט לאט. אולם הדייג יודע את נפש הים: אין אֵמוּן בים!
– אַל נא!
הים מתנודד בדומיה, ונדנודיו ילכו ויחזקו… והאספקלריה המאירה נוּפּוֹץ תנוּפּץ, והמית העליזים תהי לרעש, כביר וחזק, ויעלו הקמטים והיו לנחשולים, והסירות טרף להם, כדגה הפעוטה אל פי הלויתן.
ואיש זקן, בעל פנים צמוקים, כים זה, אך בלי צחוק ערמתו של הים, יוצא מאחד הבתים, יחף וגלוי ראש, ונגש ומניח את ידו על כתפו של סטיה:
– ראֵה!
והוא מראה לו באצבע, שם בשמים, שם בשמים – כתם קטן, שחרחור…
– זה הכתם יגדל והיה לעננה, והעננה – לענן כבד…
– רצוני לצוד רק דג אחד… טרם תגדל העננה, – עונה סטיה, – ואני שוב בבית…
אך פני הזקן, שכנו של סטיה, מתרעמים:
– אשה ובנים לך, סטיה!
– וגם אלהים בשמים! – עונה סטיה בבטחון: הלא הולך הוא לקיים מצוָה. והוא דוחף את הסירה וקופץ לתוכה.
וסירתו של סטיה נישׂאת על פני הים כנוצה קלה, והים מטלטל אותה ומנדנד אותה מתוך המיה עליזה וקלה, ושופך סביב לה ממבחר מרגליותיו – והזקן הנשאר על שׂפת הים עומד ולוחש:
– סאנטא מאריא, סאנטא מאריא!
קלה כקליפת אגוז סירתו של סטיה על פני הים. פוֹרשׂה הרשת, והיא צוללת, צוללת, ונעשׂית כבדה יותר ויותר, כבדה מנשׂוא. והוא מעלה אותה בכל מאמצי־כוח… וברשת – צמחי מים, כוכבי־ים, אך לא דג אחד ויחיד.
כבר נעלמה הסירה מעיני הזקן שעל החוף. סטיה כבר מעלה את הרשת השניה והשלישית והרביעית, ולא נקל להעלותן, כבדות הן, מלאות סבכי צמחים, המון כוכבי־ים – ודג אין!
והים מתנודד ומתנודד, ונדנודיו הולכים ומתחזקים, השמש כבר עלתה עד טבור השמים, ופניה לא כתמול שלשום: כאילו היא לחה כולה ועיניה דומעות! והכתם השחור בשמים משתטח בפאתי הים, חוּם הוא ומתגולל כנחש, והולך הוא ומכהה, ורוחש על גחונו אל השמש, אל השמש…
כבר חצי היום, וסטיה עודו שט ומנסה את מזלו, ומזלו רע… ולבו אומר לו:
– חזור בך, סטיה. האלהים אינו רוצה שתקיים השנה את המצוָה כהלכתה… כך רצונו…
פניו של סטיה נופלים.
ודאי שחטא לפני המקום… שאינו רוצה בקרבּנו. מה לעשׂות! והוא אוחז במשוט להשיב את הסירה, והנה נתּזוּ מים בפניו. פונה הוא כה וכה, והנה דג זהב מתנשׂא על המים, מפרפר, מקיש בזנבו ומתיז טפות על פניו.
את הדג הזה הוא יצוד! האלהים רצה את געגועיו אל המצוָה, ואִנה לו את הדג! ושוב מחזיר הוא את הסירה, ברדפו אחרי הדג. אבל הים כבר מתנענע בחזקה, מכה גלים, והעב ממעל התפשט ויכס את חצי השמש. ומתחתיו מתפרצות באלכסון קרנים לבנות… והדג עובר בשוּטו על משברים. הסירה דולקת אחריו. ופתאום נעלם הדג, הרוח הרימה נחשול בין הסירה והדג…
ולבו של סטיה הומה:
– חזור בך! מַתעים אותך…
ופתאום הנחשול יורד תהומות, הים מתיישר, ועל־גבו משוטט הדג, משוטט וקרב אל הסירה ומביט בעינים גדולות בפניו של סטיה, כאילו הוא אומר: לכדני, זכה בי, קיים בי את מצוָתך הגדולה…
חוזר סטיה ושב, והנה נחשול חדש. עוד הפעם נעלם הדג. והים מתרגש! ושר הים שירה לא נעימה… רוגז הים: חוצפה כזאת, לשוט כעת! לדרוך על במתי משבריו!
והשמש, כאילו נפל עליה פחד הים, נחבאה תחת הענן. ואך לזה, כנראה, חכה הרוח. עתה בן־חורין הוא, והעולם הפקר, והוא נושם בזעם, מכה ומצליף בשבטים על גו הים, ומרגיזו ומעלה חרון אפו, והים עונה מתוך תהומות בהמית גלים, ברעש נחשול, וכולו געש, כאילו אלפי תופּים בתוך מעיו, מקהלות־אדירים במשבריו.
– הביתה! הביתה! דופק לבו של סטיה בחזקה. ואוסף סטיה את המכמורת, תופשׂ במשוט ברוב כוחו, גידי ידיו חושבים להתפקע, הסירה מטולטלת מגל אל גל כקליפת אגוז: נישׂאת, ונזרקת למטה. והשמים קודרים, והמשברים מתחת זועפים וקודרים – – –
הביתה! הביתה!
אך מה שט אל עבר הסירה?
גוית אדם צפה, גוית אשה… מבצבץ השׂער, קווּצה שחורה… לאשתו שׂער כזה… ומתחת לרשת השׂער זרועות לבנות, מזהיבות. זרועות אשתו!
וקול קורא:
– הצילה! הצילה!
קול אשתו, קול אֵם לבנים: בחזוֹק הסערה רדפה אחריו בסירה שניה, ועתה היא טובעת, קוראת לעזרה – – –
והסב סטיה את סירתו הצדה, אל גוית האשה – הים אינו מניח! נחשול אחרי נחשול נזרקים בינו ובין הגויה, וקולה מתוך הסערה קורא:
– הצילה, הצילה!
והוא נלחם עם הנחשול; שארית כוחו חגר. שט הוא וקרב אל שחור השׂער, אל לובן הזרועות… הה, טבעו השׂערות, צללו, אך עוד כתם השׂמלה מבריק על פני הים השחרחר… רק להושיט יד, לאחוז בה טרם תצלול, אך עוד הפעם נחשול – והפריד בין הקרבים…
– מעשׂה כשפים! – אומר הוא בלבו. – כמעשׂה הדג – מעשׂה הגויה.
ונשׂא את עיניו בלי משׂים אל החוף, והנה אור בחלונות הדייגים!
– יום הכפורים! – נאנח.
וכהרף־עין סטיה עוזב את המשוט.
– עשׂה בי כרצונך! – קורא הוא השמימה, – ביום הקדוש לא אניע משוט!
והרוח סואן, והנחשול מטלטל את הסירה לתוך תהומות, וסטיה לא קם ולא נע. יושב הוא בסירה, עיניו נשׂואות השמימה, תלויות במרומים – – –
– כטוב בעיניך עשׂה! בידך אפקיד רוחי…
יום הכפורים! ועל לבו של סטיה עולה מנגינת המקהלה במקום הקדוש, בלוית העוגב, והוא חוזר על הנגון הנזכר, ומזמר בלחש… נשמה אילמת זו, אין לה שׂפה אחרת להתחטא לפני היוצר, היא מזמרת…
והשמים ממעל – קודרים כולם, והים מתחת – בחמתו הומה, בועט בגליו, ומשבר רודף אחרי משבר, והסירה נזרקת בחפזה מגל אל גל, ממשבר אל משבר, ובא נחשול וחטף את המשוט ועבר, השני בא מאחריו ודולק אחרי סירתו והיא טסה… טסה… כאלפי תנינים הומה הים, וסטיה מזמר בתוך הרעש את הנגון של “מי ינוח ומי ינוע”… חוזר על מנגינת המקהלה בלוית העוגב… בסירה הכה נחשול, הוא מזמר… בזמרתו זאת על שׂפתיו הוא רוצה למות…
ונהפכה הסירה…
אך על סטיה לא נגזרה מיתה…
שני מראות לבנים, כלובן עננים קלים, הולכים אחוזי־יד על פני הים. רגליהם יחפות, ראשיהם גלויים, נפזר השׂער על פני הרוח, אך העינים מאירות… ואך התהפכה סירתו של סטיה – טסו אליו והחזיקו בו והרימוהו, ויקחו אותו בין איש לרעהו, נתנוהו בתווך, ובידיו אחזו, וכה הולכים הם, הולכים שלשתם אחוזי־יד, על־גבי הגלים כעל תלמי שׂדה, הולכים וקרבים אל החוף – –
סטיה רוצה לדבר – –
– אל נא, אל נא, אל תחדל מלשיר… בזכות השירה אנחנו הולכים על־פני הים, השירה מנצחת את הים…
והולך ביניהם סטיה, וחש הוא שהסירה טסה אחריו, ופנה לאחוריו – והנה הסירה… ובסירה הרשת, ובתוך הרשת מתלבּט דג־הזהב…
וכששב בשלום אל החוף ובא הביתה, מצא אצלו את השוחט ואת בני ביתו: תבערה היתה בעיר ונמלטו אליו, אל החוף… ועוד היום גדול. עוד היה להם פנאי “לשחוט” את הדג לסעודות מפסיקות…
ולא נפסק המנהג.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.