רקע
גי דה מופאסאן
עזה כמוות
גי דה מופאסאן
תרגום: משה בן-אליעזר (מצרפתית)
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
שפת מקור: צרפתית
פרטי מהדורת מקור: מסדה

 

חלק ראשון

I

האור ירד אל בית-המלאכה דרך הפתח הפתוח בתקרה. זה היה מרֻבּע גדול של אור בהיר וכחֹל, חלל לבן על-פני המרחב אין-קץ של תכלת הרקיע, ששם עברו בחפזון עדות של צפרים.

אך משנכנסו אל החדר הגדול, החשוב והמרֻפּד, הועמו קצת קרני-האור הפזיזות שירדו מן השמים, התרככו, התנמנמו בתוך הרפידות, הלכו וגועו בתוך הוילונות, האירו אך מעט את הפִּנות החשכות, ורק מסגרות-הזהב אשר שם הָדלקו כמו פנסי-אש. המנוחה והתנומה נראו ככלואות במקום הזה, זו המנוחה המצויה בבתי אמנים, ששם נגלתה העבודה של נפש האדם. בתוך אלה הכתלים, משכן המחשבה, ששם מתאבקת המחשבה, מתאמצת בכל כֹחה להִגָלות, הכל נראה כעָיֵף ויגֵע ותשוש, משבאה המחשבה לנוח. הכל נדמה כמת לאחר אלה השעות של מַשבֵּר בחיים; והכל שובתים: כלי-הבית, הרפידות, התמונות הגדולות שלא נגמרה מלאכתן, כאִלו המעון כֻּלו יגע יגיעות בעליו, נשא עמו את עמלו, והשתתף במלחמתו שערך וחזר וערך יום-יום. ריח קליל ומַלאֶה של צבעים, של שמן-בֹּטם ושל טַבּק, נִדף ועלה ונקלט על-ידי המרבדים והרפידות של הכסאות; ובעד הדממה הכבדה לא הפריע שום שאון, מלבד הצריחות הקצרות והעליזות של הסנוניות, שחלפו על-פני החלונות הפתוחים, וקול המונה של פּריז אשר נשמע כמעט מעל הגגות. שום דבר לא זע, מלבד קרעי ענן קל של עשן כחֹל, שעלו לנֹכח התקרה מן הסיגַרה אשר בפי אוֹלִיבְיֵי בֶּרְטֵין, השוכב סרוח על הספה ופולט דרך שפתיו את העשן.

מבט עיניו התעלם במרחקי השמים ולבו בקש תֹּכֶן לתמונה חדשה. מה אמר לעשות? – את זה לא ידע עוד. הוא לא היה אמן קבוע ובוטח בעצמו, כי-אם חסר-מנוחה, ורוח-הקֹדש שבו בקשה בלי-הרף ובלי-קביעות את תקונה בכל גִלוּיי האמנות. הוא מצא עֹשר, כבוד, הגיע לפרסום רב, ועד סוף ימיו היה כאדם שאינו ידוע אל-נכון, מה האידיאל שאליו שאף. בתחלה לקחו את לבו עתיקות רומא, והוא היה למֵגֵן על המסֹרֶת של הקדמונים וכמוהם העלה את החזיונות הגדולים של ההיסטוריה; אחרי-כן נחה עליו רוח חדשה והוא צִיֵר תמונות בני-דורו בטעם צַיָרי-המופת. הוא היה איש משכיל, מתלהב, מתמיד בעבודתו, אוהב בכל נפשו את אמנותו, אשר ידָעָהּ עד להפליא, ובגלל יפי-רוחו הגיע במלאכתו לידי שלֵמות רבה וגמישות גדולה של כשרונו ושל סגֻלותיו בכל הנוסחאות של האמנות. אפשר גם זאת, כי הבכורה, שנתן פתאֹם העולם ליצירותיו המעֻדנות, המצֻינות והמתֻקנות, השפיעה על רוחו ומנעה בעדו להיות למה שהיה ראוי לכך מטבעו. אחרי הנצחון בראשיתו, הטרידוֹ החשק תמיד, שלא מדעת, למצא חן בעיני הבריות, הטהו בחשאי מן הדרך שבחר בה, המעיט את דמותו. ואמנם החשק הזה למצֹא חן בעיני הבריות התגלה בו בצורות שונות והוא שהועיל הרבה להגדיל את שמו.

החשיבות של נמוסיו, כל מנהגי חייו, הסלסול שהיה מסלסל בעצמו, שמו שקנה לו בכֹחו וזריזותו, ידיעתו לאחֹז בחרב ולרכֹּב על סוס – כל אלה שִמשוּ מרכבת-כבוד, שעברה לפני פרסומו שהלך וגדל. אחרי ציורו “קלֵיאופַּטרה”, הציור הראשון שעל-ידו קנה לו שֵׁם לפנים, לקח פּתאם את לב פּריז, אשר נתנה כתר בראשו, ובבת-אחת היה לאחד האמנים המזהירים בדורם, הנרָאים לכֹּל ביער-הטיול, שאולמי-התערוכות מושכים אותם אליהם, שהאינסטיטוט מכניס אותם בימי-נעוריהם, הוא נכנס שמה כמנצח בהסכם כל העיר.

ההצלחה הוליכה אותו עד אשר קרבו ימי-הזקנה, והיא מפנקת אותו ומלטפת אותו.

והנה שוכב האיש תחת השפעתו של היום הבהיר ההולך ואור בחוץ ומבקש לו תֹּכֶן פיוטי. הסיגרה והסעֻדה התישו מעט את רוחו והוא שוכב והוזה, עיניו אל חלל החדר, משַׂרטט בדמיונו על-פני תכלת הרקיע צורות חפזון, פני נשים נאות המטַילות בשדרות-היער או על המפסעה ברחוב, פני אוהבים ואוהבות על שפת הים, – כל אלה דברים, שהיו מניחים את דעתו. הציורים המתחלפים עמדו בשמַים לנגד עיני רוחו עמומים ומתנועעים; והסנוניות העפות כחץ מקשת וחוֹצוֹת את האויר נראו, כאלו באו למחֹק את הציורים ולמתֹח עליהם קו, כמו בהעברת קולמוס.

הוא בקש ולא מצא מאומה. כל התמונות שעברו בדמיונו היו דומות פחות או יותר אל אלה שכבר צִיֵר, כל הנשים שנגלו לעיני רוחו היו בָנוֹת או אחָיות לאלה שרוחו, רוח אמן, יָלד אותן זה-כבר; והפחד העמום, אשר תקף אותו זה כשנה, כי הוא התרוקן, כי תם ונשלם סדר רעיונותיו, כי רוח-הקֹדש נסתלקה ממנו, בא ועמד לפניו שעה זו, שעשה חשבון עבודתו, שראה את אפיסות-כחו לברֹא חדשות, לגלות עולם לא-נודע.

הוא קם לאִטו והלך לבקש בתוך תיקיו, בין הרשימות העזובות שם, אולי ימצא דבר, אשר יעורר בלבו רעיון חדש.

ומתוך עִשון התחיל מהפך את הרשימות, את השרטוטים, את התבניות, אשר היו גנוזות עמו בארון עתיק גדול; אחרי-כן, כאשר היה לו לזרא עמל-שוא זה ורוחו נדכא מתוך תלאה זו, השליך את הסיגרה, שרק בפיו זמן שגור ברחוב, גחן והרים מתחת כסא אבן-משקלֶת, שהתגוללה שם.

הוא הסיר בידו השניה את המסך מעל הרְאִי, ששִמש לו להַראות את דיוק העמידות, לכוֵן יפה, את הפֶּרספֶּקטיבות לבחֹן את האמת של ציורים, ובעמדו לנֹכח הראִי זרק וקבל את האבן והסתכל בבבואה שלו.

הוא היה נודע לשֵם בין הצַיָרים בכֹח גופו, אחרי-כן קנה לו שם בעולם ביָפיו. ואולם הזִּקנה רבצה עליו כמשׂא. קומה גבוהה, כתפים רחבות, חזה מלא, אך כרסו גדלה כמו של לוחם בא-בשנים, אף כי בכל יום ויום היה עוסק בהתגוששות והיה רוכב על סוס בדיקנות מרֻבּה. ראשו נשאר הדור ויפה כשהיה לפנים, אף כי היֹפי נשתנה. שערות השׂיבה, הסמיכות והקצרות, הוסיפו רוח-חיים על עיניו השחורות תחת הגבות העבות והאפלות. השׂפם הנאה, שפם של איש-צבא זקן, נשאר שחור כמעט ושִׁוה על פניו מין הוֹד ועֹז שאינו מצוי.

בעמדו לפני הראי ורַגליו ישרות, קומתו זקופה, עשה באבני- המשקֹלֶת את כל התרגילים הנהוגים והתבונן בנחת-רוח אל שרירי ידיו, שהראו נפלאות בכחן וּמַאֲמָצָן.

אך פתאֹם ראו עיניו בתוך הראי, שהשתקף בו בית-המלאכה כֻלו, והנה זזה היריעה, ואחרי-כן הופיע ראש אשה, רק ראש בלבד.

ומאחוריו נשמע קול שואל:

– היש איש בבית?

– יש – ענה האיש והִפנה ראשו. אחרי-כן זרק את אבן-המשקֹלת על הַכְּבִיר ורץ אל הדלת בזריזות מעֻשׂה קצת.

אשה נכנסה אל הבית לבושה שמלה צחורה. לאחר נתינת שלום שאלה האשה:

– עוסק היית בהתעמלות?

–כן – ענה האיש – הנה התהדרתי לפני הראי ונתפשתי בשעת קלקלתי.

היא צחקה ופתחה שוב:

– המעון של השוער היה ריק, ובדעתי, כי בשעה זו אתה יושב תמיד יחידי, נכנסתי מבלי נטילת רשות.

– חזיז! מה יפה אתְּ! מה רב ההדור!

– כן, לבושה אני שמלה חדשה. האמנם נאה היא לדעתך?

– נוֹי שבנוי, הרמוניה רבה. הוי! יש רשות לאמר, כי בימינו יודעים את סוד הגונים.

הוא חזר סביבה, משש את הארג, החליף בראשי אצבעותיו את סדר הקפולים. כאדם היודע פרק במלבושים, כחיָט מֻמחֶה, כי כל ימי חייו לִמֵד את מחשבתו, מחשבת אמן, ואת שרירי ידיו, שרירי אַתְּלֵט, לסַפּר בפי מכחולו את חליפות המלבושים העדינים ולגלות את יפי-האשה הכלוא והשבוי במאסר של הקטיפה ושל המשי או תחת השלג של הסַלסָלות.

והוא סים את בדיקתו ויאמר:

– נאה מאד. השמלה יאה לך מאד.

היא קבלה ברצון את שבחיו, לבה שמח כי נאה היא וכי מצאה חן בעיניו.

לא צעירה היא, אך יפה עודנה, לא גדולה מאד, אך רעננה היא ומזהירה בזוהר המיוחד לבת-ארבעים, שנודף ממנה ריח של בגרות; מראה כמראה שושנה זו שמתפּתחת והולכת עד אשר תמה פריחתה. ובשעה אחת תבּוֹל.

היא גנזה תחת שערותיה הצהבהבות את הנוי המזורז של הנעורים, זה הנוי המיוחד לבנות פּריז שאינן מזקינות, שנושאות בקרבן כוח מפליא של חיים, מעיין-שאינו-פוסק של און, ובמשך עשרים שנה הן עומדות בלי שנוי, בלי בליה ובלי ירידה, והן שומרות מכל משמר את גופן ונוצרות את בריאותן.

היא הרימה את ההינומה ואמרה בתלונה:

– אכן לא אזכה לנשיקה?

עשנתי זה-עתה – ענה האיש.

פוי! – קראה האשה – ואחר הגישה את שפתיה: גם את הרע אקבל.

ופיות שניהם נפגשו.

הוא נטל מידה את הסוכך ופשט את מעילה הקל מתוך תנועה זריזה ובטוחה, כאדם הרגיל בכך. וכאשר ישבה אחרי-כן על הספּה, שאל אותה האיש בהתענינות:

– מה שלום אישך?

– שלום רב, הוא עומד בשעה זו לנאום נאום בבית-הנבחרים.

– אכן! על מה ינאם?

– בלי-ספק על-אודות צנון או שמן-שומשמין, כדרכו תמיד.

אישה, הגרף גילרוּאַ, הנבחר מגליל אֵר, נעשה מומחה לכל השאלות החקלאיות.

אולם בראותה באחת הפנות ציור לא נודע לה, קמה ועברה על בית-המלאכה, עמדה ושאלה:

– מה הדבר הזה?

– ציור-פּסטל הוא שהחילותי לצייר, תמונת הנסיכה פוֹנטב.

– היודע אתה – קראה האשה קשות – כי אם תוסיף לעשות פרצופי נשים, סגור אסגור את בית-מלאכתך. יודעת אני מאד, לידי מה מביאה מלאכה זו.

– הה! – ענה האיש – איש לא יעשה פעמים תמונה כתמונת אֵני.

– אני מאמינה, כי כן הוא.

היא התבוננה אל תחילת הציור כאשה היודעת פרק באמנות, היא הרחיקה, הקריבה, האהילה על עיניה בידה, ביקשה מקום, שממנו יהי הציור שרוי באורה רבה, אחרי-כן עמדה והודיעה מתוך רצון:

– יפה מאד. ציורי-פּסטל עולים יפה בידך.

הוא שבע רצון לשמוע שבחו ושאל בלחש:

– הכך היא דעתך?

– כן, זו היא אמנות דקה וזקוקה לשאר-רוח מאד. אין זה ענין בשביל בעלי מלאכת-הציור.

זה שתים-עשרה שנה היא מדגישה את נטיתו כלפי אמנות של עולם עליון ונלחמת כנגד חזרתו אל עולם המציאות, ומתוך השקפה של העולם המעודן היא מוליכה אותו ביד רכה אל האידיאל של נוי נמוסי ומעושה קצת.

והיא שאלה:

– מה טיבה של זו, של הנסיכה?

והוא צריך היה לספר לה אלף פרטים מכל המינים, אלה פרטי-הפרטים, שבהם מוצאת האשה ספּוק לרגשי הסקרנות והקנאה שבה העוברים מהערות על-אודות המלבושים אל הערכות של הרוח.

ופתאום שאלה:

– האם היא מתגנדרת בפניך?

הוא חייך ונשבע לה, שלא.

אז הניחה את שתי ידיה על כתפי הצייר ונעצה בו עיניה. להט שאלתה זעזע את האישון העגול שבתוך קשת-העין הכחולה עם הנקודות הדקות-מן-הדקות כנטפי-דיו.

ושוב שאלה בתלונה:

– האמנם אין היא גנדרנית?

– כן, אמת דברתי.

והיא הוסיפה ואמרה:

– אכן שלוה אני. עתה לא תבוא לאהוב אחרת על פני. תם ונשלם, תם בשביל אחרות. עברה השעה, ידידי החביב.

רעד קל חלף בו, רעד זה הנוגע בלב אנשים באים-בימים, בשעה שמדברים עמהם על ימי-חייהם, והוא ענה בתלונה:

– היום, מחר, כמו אתמול, אין לי ולא יהיה לי בחיי בלעדיך, אֶני.

היא אחזה בידו, ובפנותה לצד הספה הושיבה את האיש על-ידה.

– במה היית מהרהר?

– בקשתי לי תֹכֶן לציור.

– איזה תֹכֶן?

– איני יודע, ועל-כן אני מבקש.

– מה עשית בכל הימים האלה?

והוא צריך היה לסַפֵּר לה על כל הבִּקוּרִים שעשה, על הסעֻדות בחבורה שסעד בצהרים ובערב, כל השיחות וכל הדִבּוֹת. גם הוא וגם היא מצאו חפץ בכל אותם הדברים הבטֵלים והמצויים, שעולמם עומד עליהם. הקְנָאוֹת בין איש לאשתו, הבגידות הנִגלות או הנסתרות, המשפטים הנמרצים, שנאמרו אלף פעמים ושנשמעו אלף פעמים, על-אודות אותם האנשים, אותם המאורעות ואותן הדעות, הם הם שהעלו והשקיעו את רוחם בנהר עכור וחמור זה, המכֻנה בשם חיי פַּריז. שניהם ידעו את הכל ושניהם היו מעֹרבים עם הבריות, הוא הצַיָר האמן, שכל השערים פתוחים לפניו, והיא האשה העדינה אשת דֶפּוּטַט משַׁמֵר, ורגילים היו אפוא אצל שעשוע זה של שיחת-חֻלין דקה, המיֻחדה לבני-צרפת, שיחה חבוטה, לשון-הרע בצורה נעימה, דברים בטֵלים בסגנון נאה, המוֹניוּת ואצילות כאחת, פטפוט חד זה המגדיל את שֵׁם אלה המֻמחים לו והכֹּל מקנאים בהם.

– מתי תבא אלינו לסעוד? – שאלה האשה פתאם.

– אימתי שתִּרצי. אמרי לי יומֵך.

– יום הששי. ביום הזה יסעדו אצלי הנסיכה מוֹרְטְמֵין, קוֹרְבֶּל ומוּסַדְיֶה, כדי לחֹג את שׁיבת בתי. שתבֹא הערב. אך אל תאמר לאיש מאומה. סוד הוא.

– אָהּ! אני מקבל את ההזמנה. שמח אשמח שמחה רבה לשוב ולראות את אַנֶּט. הלא זה שלש שנים שלא ראיתיה.

– כן הדבר! זה שלש שנים.

תחלה התחנכה אַנט בבית הוריה בפריז, והיא נתחבבה על זקנתּה, מרת פּרדין, ונפשה נקשרה בנפשה. זקנה זו, עיורת כמעט, ישבה כל ימות השנה באחוזת חתנה, בטירת רוֹנסיר, בגליל אֵר. מעט מעט השאירה הזקנה את הנערה אצלה, ומפני שמר גילרואַ ואשתו היו מבלים כחצי ימי חייהם באחוזתם זו, שהיו באים וחוזרים ובאים לשם בגלל כמה וכמה ענינים, חקלאיים ובחירותיים, נמנו וגמרו להביא את הנערה לפריז רק לעתים רחוקות, והיא עצמה היתה מבכרת את החיים החפשיים והמלאים תנועה שבכפר על-פני החיים הכלואים בכרך.

וזה שלש שנים שלא באה לעיר אף פעם אחת. כי הגרפינה אמרה להרחיק אותה לגמרי מן הכרך, כדי שלא לעורר בקרבה את החשק לחיים חדשים עד שיגיע ויבוא היום הקבוע לכניסתה אל “העולם”. מרת גילרואַ שלחה אליה שתי מורות מוסמכות יפה, אף הרבתה את נסיעותיה אל אמה ואל בתה. וחוץ מזה היתה ישיבתה אל אנט בטירה נחוצה כמעט בשביל האֵם הזקנה.

לפנים היה אוֹליביי בּרטין יושב שנה שנה ששה שבועות או שני חדשים במוֹנסיר; אך זה שלש שנים משך אותו הרימטיזמוס אל מקומות מי-המרפּא הרחוקים, ואלה עוררו בלבו כל-כך את החבה לפריז, עד כי בשובו לא היה יכול לעזבה.

הנערה, בעצם הדבר, צריכה היתה לבוא בימות-הסתו, אך אביה הגה פתאום רעיון בלבו להשׂיאה לאיש, והוא קרא לה לבוא, כדי שתפגש תכף את האיש הנועד לה לחתן, את המרקיז לבית פארנדל. אולם הרעיון הזה היה שמור בסוד, ורק אוליביי ברטין זכה, כי הגברת גילרוּאַ תגלה לו את הסוד.

והוא שאל אפוא:

– האם רעיונו של אישך כבר נתקבל בהחלט?

– כן, ולפי דעתי רעיון יפה הוא.

אחרי-כן עסקו בשיחות אחרות.

היא שבה לדבר בעניני אמנות ואמרה לשדל אותו, כי יעשה את תמונת כריסטוס. הוא סרב בדבר באמרו, כי ענין זה רבים דשו בו; אך היא העתירה עליו דבריה, עמדה על דעתה, אף קצרה רוחה. – הה, לוּ ידעתי שׂרטוט, כי אז הייתי מראה לך על הגליון את מחשבתי. הציור הזה היה חדש מאד, עז מאד. הנה מורידים אותו מעל הצלב, והאיש המסיר את ידיו מניח את גופו לנפֹּל מלֹא קומתו. הוא נופל ויורד על ההמון המרים ידיו לאחֹז בו ולתמכו. התבין לרֵעי?

כן, הוא הבין, אף מצא את הרעיון מקורי, אך שקוע הוא בכל נפשו בחיי-הזמן, ובאותה שעה שידידתו ישבה סרוחה על הספה, רגלה מוּרדה והיא נתונה בתוך נעל עדינה ובעד הגרב השקוף כמעט נראה מראה הבשר, קרא הצַיָר:

– ראי-נא, ראי, הנה זה הדבר הראוי לציור, הנה החיים: רגל אשה על שפת שמלה! יכול צַיָר לשִׂים הכּל בציור זה: מן האמת, מן החשק, מן הפיוט. אין לך דבר נאה יותר, נחמד יותר מרגל אשה, וכמה מן המסתורין אתה מוצא בה: את הברך הצפונה, הנעלמה והמשֹׁעֶרת תחת הארג הזה!

ובשבתו על-גבי קרקע ישיבה טורקית תפש את הנעל וחלץ אותה; והרגל שיצאה מנרתיק-העור שלה התנודדה כחיה קטנה ופזיזה, אשר לתמהונה הוציאוה לחפשי.

וברטין שב לדבר:

– נאה היא, עדינה היא, חוּשית היא, חוּשית יותר מן היד. אנא, הראיני את כף-ידך, אֶני!

היא היתה לבושה נעלי-יד ארֻכּות, שעלו עד הזרוע. וכדי לחלץ אחת מהן, תפשה האשה בקצה שפתה מלמעלה ובזריזות סלקה אותה בהפכה את נעל-היד כדרך שפושטים עורו של נחש. היד הופיעה והיא לבנה, שמנה, עגֻלה, ערֻמה, עד כי הולידה את הרעיון על-אודות עֶרְיָה שלמה ועזיזה.

האשה הושיטה את ידה, אשר נשארה תלויה בקצה כפה. הטבָּעות הזהירו באצבעותיה הלבנות; והצפרנים הורֻדות והעשויות יפה נראו כמלקחי-אהבה, שצמחו בקצה הכף הענֻגה של האשה.

אוליבְיֵי ברטֵין לטף בחבה את היד מתוך התפעלות. הוא הניע אנא ואנה את האצבעות, כצעצועים של בשר, ואמר:

– פלאי-פלאים! פלאי-פלאים! אבר קטן ועָדין זה, מהיר וחרוץ, עושה כל מה שהוא רוצה, כותב ספרים, אורג סַלסָלות, בונה בתים, יוצר מכונות, פירַמידות, אופה רקיקים, מחָלק לטיפות, ודבר זה חביב עליו יותר מכֹּל.

הוא הסיר את הטבעות אחת אחת; וכאשר הגיע תוֹרהּ של טבעת-הקדושין, חָשוּק של זהב, לחש מתוך חיוך:

– הנה החֹק. תנו כבוד.

– שטות! – קראה האשה בקצת תרעומות.

רוח של גחכן היתה בו כל ימיו, זה הרוח הצרפתי הרגיל לעָרב אבק-אירוניה ברגשות חשובים-מן-החשובים, ופעמים רבות היה מעציב את נפשה שלא ברצונו, מבלי דעת לתפוס את דקות הנפש של האשה ולהבחין בין הגבולים של מקומות הקֹדש, כפי שאמר הוא עצמו. והיא היתה נעלבת בכל עת, אשר היה מדבר עמה בלשון של התולים על-אודות קשר-אהבתם, שארך זה שנים רבות, עד שאמר, כי זה הוא המופת היותר יפה של אהבה במאה התשע-עשרה. אחרי שתיקה מעטה שאלה האשה:

– התלך עמנו, עם אנֶּט ועמי, אל חנֻכּת-התערוכה?

– הלֹך אלך.

אז שאלה אותו על-אודות מיטב הציורים העתידים להיות בתערוכה זו, שתפָּתח כעבֹר שני שבועות.

אך פתאֹם, כאלו זכרה דבר שנשכח מלבה לעשותו, קראה:

– הבה, תן לי את נעלי. אני הולכת מזה.

הוא השתעשע מתוך הרהורי-הזיה בנעל הקלה וגלגל אותה וחזר וגלגלה בתוך ידיו.

הוא גחן, נשק את הרגל, שנראתה כמרחפת בין השמלה והכְּביר ושלא התנודדה עוד, כי האויר צִנן אותה. אחרי-כן נעל אותה, ומרת גילרוא קמה ממושבה ותלך אל עבר השלחן, שעליו היו מפֻזרים גליונות, מכתבים פתוחים, ישנים וחדשים, בצד קסת של צַיָר, שהדיו חָרבה בתוכה. היא התבוננה מתוך סקרנות, נגעה בגליונות, הרימה אותם לראות מה יש מתחתם.

הוא קרב אליה ואמר:

– הנה אומרת אַתְּ להפריע את אי-הסדר על שלחני.

מבלי ענות על דבריו שאלה האשה:

– מי האיש הרוצה לקנות ממך את “המתרחצות”?

– אמיריקאי, שאיני יודע מי הוא.

– כבר נגמרה המכירה של הציור “משוררת-הרחובות”?

– כן. עשרת אלפים.

– יפה עשית. אמנם ציור נאה הוא, אך אינו מן המעֻלים. שלום, חביבי.

היא הגישה לו את לֶחיה והוא רפרף עליה בנשיקה קלה; והיא נעלמה מאחרי המסך, לאחר שאמרה בחצי-לחש:

– ביום הששי בשמונה שעות. איני רוצה, כי תלך ללַווֹתֵני, הן יודע אתה. שלום.

אחרי אשר יצאה האשה, הדליק קֹדם-כל סיגַרה, ואחר התחיל מתהלך בפסיעות קטנות על-פני חדר-המלאכה שלו. כל קורות קשר-האהבה הזה עברו לנגד עיניו. הוא העלה בזכרונו את הפרטים מימים רחוקים שחלפו, חזר והחיה אותם וקשָרם אחד אל אחד, ולבו מצא חפץ בציד זה של זכרונות.

הדבר היה באותו זמן שבא ועלה ככוכב על שמי האמנות בפריז, באותם הימים שהצַיָרים לקחו את לב הקהל ובָנו להם שכוּנה של ארמונות נהדרים, שרכשו להם במשׁיחות מעטות של המכחול.

אחרי שובו מרומא בשנת 1864, ישב ברטֵין שנים אחדות בלי עשות-חיל ובלי שֵם; ופתאֹם בשנת 1868, הציג את ציורו “קליאופַּטרה”, ובמשך ימים מעטים העלוהו המבקרים והקהל למרומי-עבים.

בשנת 1872, אחרי המלחמה, אחרי אשר מותו של הַנרִי רֵיניוֹ נתן מקום לבני-אמנותו לעלות על בימת הכבוד, בּא הציור “יוֹקַסְט”, תֹכן מלא עֹז, והעמיד את ברטֵין בשורת האמנים בעלי-העזוז; אף מעשה-הציור, שנעשה במקוריות פכחית, מצא חן גם בעיני האקַדֵמאים המיֻשבים. בשנת 1873 קבל את המֵדַליה הראשונה בעד “היהודיה מאלג’יר”, שהראה בשורו במסעו באפריקה, וזו שׂמה אותו עליון על חבריו; ובתמונה של הנסיכה סַליא, שעשה בשנת 1874, קנה לו שם בעולם-האצילים כראשון בדורו לצַיֶר צורות-אדם. מן היום ההוא נעשה לצַיָר חביב על בנות פַריז ובניה, לפרשן מבהק וחריף של הנוי, של המַהלך, של הטבע שלהם. במשך חדשים מעטים הגיע לידי כך, שכל הנשים בנות-השם בפריז התאמצו לקנות את הזכות להיות מציָרות על-ידו. הוא היה מסרב ונוטל שכר רב בעד מלאכתו.

הנה כן, בהיותו רצוי לכּל ויוצא ונכנס כדרך אחד מבני-האצילים, ראה פעם אחת בביתה של הנסיכה מוֹריטְמֵין, אשה צעירה לבושה אבלות, שיצאה בשעה שנכנס, והפגישה הזאת בַּפתח הבהיקה לו כמראה נהדר של נוי ושל אצילות.

הוא שאל לשמָהּ ואמרו לו, כי שמה: הגרפינה לבית גילרוּא, אשת אציל נורמַנדי, אגרוֹנוֹם ודֶפּוּטַט, כי היא לובשת אבלות על מות אבי אישהּ, כי שאר-רוח לה והכֹּל מקלסים אותה ומשכימים לפִתחה.

בשעה זו, ולבו עוד מלא מן המראה אשר צדהו, יצא מפיו: הוי! הנה אשה, אשר בכל לבי הייתי צר צורתה.

הדבור הזה נשמע ממחרת היום באזני האשה הצעירה, ובו בערב קבל מכתב על ניָר כּחֹל ומבֻשׂם,כתוב בכתב ישר ודק, הנוטה ועולה קצת משמאל לימין, ובמכתב נאמר:

"אדוני,

הנסיכה מוֹריטמֵין יצאה מביתי והיא אמרה לי, כי עלה על דעתך לעשות מצורתי העלובה אחד הציורים הנפלאים שלך. ברצון רב הייתי מוסר לרשותך את צורתי, אלו ידעתי נאמנה, כי לא יָצא מפיך דבור בעלמא וכי אמנם מצאת בי משהו, שראוי להיות מצֻיר ומתעלה על-ידך.

האמינה, אדוני, ברגשות העדן שאני הוגה לך.

אַנּה דֵי גילרוא".

הוא ענה ושאל, למתי יוכל להֵרָאות לפני הגרַפינה והוא קבל הזמנה פשוטה לבֹא לסעֻדה ביום השני הבא.

המעון היה בקומה הראשונה, בּוּלְוֵר מַלְהֶרְבְּ, בבית גדול והדור בטעם הזמן. בעברו דרך אולם רחב, המרֻפָּד משי כחֹל במסגרות עץ לבן ומָזהב, הכניסו את הציָר למין בּוּדוּאָר מקֻשט ברפידות בטעם המאה האחרונה, בהירות והדוּרות, רפידות אלו מעין מעשה הציָר וַטּוֹ, שגוָניה עדינים, שתכנה נאה, שנראות כעשויות ומצֻירות בידי פועלים חולמים חלום-אהבה.

הוא אך ישב והנה הופיעה הגרפינה. היא צעדה בחשאי, עד כי לא שמע בעברה דרך החדר הסמוך, והוא נדהם בראותו את פניה. היא הושיטה לו ידה כדרך שעושים לבן-בית. – הנה כן – קראה האשה, – אמת היא, כי אומר אתה לצַיֵר צורתי.

מאֻשר אהיה מאד, גברתי.

בשמלתה השחורה והצרה נראתה דקה מאד, ופניה הביעו נעורים, והחשיבות בפניה כמו סתרה את צהלה שבראשה, שהבריק כֻּלו על-ידי שערותיה הצהֻבּות. הגרף נכנס והוא אוחז ביד נערה קטנה כבת שֵש.

מרת גילרוא הציגה אותו:

– אישי.

זה היה איש קטן-קומה, חסר-שפם, לחייו שקועות, ותחת עורן הקדיר הזקן המגֻלח.

פניו היו דומים קצת לפני כֹהן או אַקְטוֹר, שערותיו ארֻכּות ויורדות על ערפו, נמוסיו מצֻחצחים, ומסביב לפיו שני קמטים גדולים מעֻגלים, היורדים מלחייו על סנטרו, והרואה יאמר, כי באו לו על-ידי ההרגל לדרוש לפני הצבור.

הוא הכיר טובה לצַיָר בעתרת מלים, שהעידו, כי דַבּרן הוא. זה ימים רבים חשק, כי יצַיֵר את צורת אשתו, וכמובן בחר במר אוליבְיֵי ברטֵין לעשות זאת, אלמלא התירא מפני המֵאון, כי הן יודע הוא, מה רבים הפונים אליו בהצעות כאלה.

הֻתנה אפוא, אחרי רֹב דברי-נִמוס משני הצדדים, כי מיום המחרת יוליך הגרף את אשתו אל בית-מלאכתו של הצַיָר. הוא נסה אמנם לבקש, אולי יואיל לדחות את הדבר, מחמת בגדי-האֵבֶל שהיא לובשת, אך הצַיָר עמד והודיע, כי רוצה הוא למסֹר על הבד את הרֹשם הראשון וגם לתאר את הסתירה המֻפלאה שבין הרֹאש העליז כל כך, הנאה כל-כך, המבהיק תחת תלתלי-הזהב, ובין המלבושים השחורים, המביעים קדרות.

היא באה אפוא ביום-המחרת עם אישה, ובימים שאחריו באה עם בתה, שהושיבה לפני שלחן עמוס בספרים מצוירים.

אוליביי בֶּרטֵין התנהג כדרכו בנמוס רב, הנשים מבנות-האצילים לקחו את לבו מעט מאד, יען כי לא ידָען כמעט. הוא תאר אותן בלבו יהירות וסכלות כאחת. צבועות וסוררות, קלות-דעת ועמוסות-דברים. הוא היה רגיל אצל הנשים מבנות “חצי-העולם”, שהיו יאות לפרסוּם שמו, לרוחו העליז, לגופו החסֹן והנאה ולפניו המזֹרָזים וְהַשְׁחַרְחָרִים. הוא נתן אפוא להן את היתרון ואהב את הליכותיהן החפשיות ואת דבוריהן החפשיים, כי רגיל היה במנהגים הקלים, המבֻדחים והעליזים, השוררים בבתי-המלאכה של האמנים ומאחורי-הפרגוד של התיאטרון, שהיה מצוי שם. הוא היה הולך לעולם-האצילים לבקש שם כבוד ולא לב, היה מוצא שם סִפּוק לגאותו, היה שומע שם קִלוסים ומקבל הזמנות, היה מתהדר שם בפני הגבירות העדינות, שחלקו לו מחמאות, אך לא היה מחזר אחריהן. הוא לא היה מתיר לעצמו בפניהן קלות-ראש או נבול-פה, מפני שחשב אותן לפתיות, והוא היה בעיניהן בעל-נמוסים יפים. כל פעם שאחת מהן היתה באה אליו ל“ישיבה”, היה חש, למרות התאמצותן למצֹא חן בעיניו, את מרחק שני הגזעים בני-האמנות ובני-האצילות, המונע אותם להתמזג, אף כי הם מתערבים. מאחרי בת-הצחוק ומאחרי דברי-הקלוס, שאצל הנשים הם תמיד מעֻשׂים קצת, מצא את התרחקות הטמירה של בן-אדם, הרואה את עצמו כיציר עליון. הדבר הזה היה מביא לידי כך, שנצנצה בו רוח של גאוה, שהתהלך בנמוסים של כבוד, של גאון כמעט, וביחד עם רגש-היהירות, הצפון בלבו של אדם שעלה לגדֻלה ושמתהלך עם נסיכים ונסיכות, התגבר בקרבו גם רגש-הגאון של אדם שעומד בכח כשרונו במדרגה עליונה זו, שאחרים הגיעו אליה בזכות יחוסם. “הרי הוא מחֻנך יפה מאד!” היו אומרים עליו מתוך קצת התפעלות. והתפעלות זו, שגרמה לו נחת-רוח, העליבה אותו באותה שעה, כי היא רמזה על הגבול שבינו לבינם.

החשיבות היתרה והמעֻשׂה של הצַיָר העיקה קצת על הגברת גילרוא, שלא מצאה בפיה מלים לדבר אל האיש הזה, שהכל אומרים עליו, כי איש-הרוח הוא.

אחרי אשר הושיבה את בתה הקטנה, באה וישבה על הכֻּרסה על-יד השרטוט הַמָתְחָל; והיא התאמצה, על-פי עצת האמן, לתת לפני אֲרֶשֶׁת.

באמצע ה“ישיבה” הרביעית, בערך, הפסיק פתאם את עבודתו ושאל:

– מה הדבר המשעשע לבך מאד בחיים?

השאלה הביאה אותה במבוכה.

– איני יודעת שאלה זו למה היא?

– יש לי חפץ לראות מחשבת-אֹשֶר בתוך העינים האלה, ועדַין לא ראיתי זאת.

– אם כן, נַסֵה-נא לדובב אותי, כי אוהבת אני מאד שיחה.

– האמנם עליזה אתּ?

– עליזה מאד.

– נפטפט-נא, גברתי.

הוא אמר “נפטפט, גברתי” מתוך חשיבות רבה; ואחרי ששב לעשות מלאכתו, בא עמה בדברים על ענינים אחדים ובקש לשיחתו תֹּכֶן, שיקרב את נפשות שניהם. הם התחילו בהערות על-אודות האנשים שידעו שניהם, אחרי-כן דברו על-אודות עצמם, שזו היא תמיד השיחה הנעימה והמקרבת יותר מכל השיחות.

כאשר נפגשו שניהם ממחרת היום, ראו את עצמם מקֹרבים יותר, וברטֵין, בראותו כי מצא חן ודבריו משעשעים, החל לספר פרטים מחיי-אמן שלו, נתן דרור לזיכרונותיו מתוך מעוף-הרוח והדמיון המיֻחד לו.

והיא, שהיתה רגילה אצל הרוח המָרכב של הסופרים המצויים בטרקלינים, נדהמה על-ידי מעוף זה משֻגע קצת של איש, המדבר דברים בחֵרות ומאיר אותם בברק האירוֹניה, ותכף השיבה על דבריו בסגנונו הוא, בנֹעם עָדין ובעֹז.

בשמונה ימים כבשה את לבו והקסימה אותו על-ידי עליזות זו, חֵרות זו ופשטות זו. הוא שכח לגמרי את דעותיו הקדומות על-אודות נשי האצילים, אף נכון היה בכל נפשו להחליט, כי רק הן בלבדן יש להן מן הקסם ומן המעוף. בשעת עבודתו, בעמדו לפני הבד, פסע לפנים ושב לאחור, כתנועות אלו של אדם נלחם, חלפו בלבו הרעיונות השגורים אצלו, כאִלו ידע זה ימים רבים את האשה היפה הזאת, הצהבהבה והשחורה, העוטָה שמש ואֵבֶל, היושבת לפניו, הצוחקת בהקשיבה לדבריו ועונה עליהם בעליזות, בהתעוררות רבה כל-כך, עד כי בכל רגע היא פוגמת בפוֹזה שלה.

פעמים שהיה מתרחק ממנה, עוצם עין, גוחן, כדי לראות יפה את כל הקף התַּבנית שלו; ופעמים שהיה מתקרב סמוך לה, כדי לסמן את התוים הדקים-מן-הדקים שבפניה, אותה ההבעה המתעלמת מן העין, לתפֹשׂ ולמסור על הבד את זה החשוב יותר בפניה של אשה מן המראה הגלוי לכֹּל, את זה הנאצל מן היֹפי העליון, את זו הבבואה של דבר שאין יודע מה-הוא, את הנוי הטמיר והנורא המיֻחד לכל אשה ואשה, זה הנוי הנותן בלב-איש אהבה בלי-גבול אל אשה זו ולא אל אחרת.

פעם אחת בצהרים באה הנערה הקטנה ועמדה לפני הבד, התבוננה ברצינות רבה של תינוק ושאלה:

– זו היא אמא, הכֵן?

הוא לקח אותה על זרועותיו לנשקה, כי נחת-רוח גרמה לו תהלה תמימה זו למעשה-ידיו.

ובאחד הימים, כשפניה נראו שקטים מאד, נשמע פתאם קולה הדק והעצוב קורא:

– אמא, אני משתעממת.

לב הצַיָר התעורר כל-כך למשמע תלונה ראשונה זו, עד כי ממחרת היום צוה להביא לביתו מחסן שלם של צעצועים.

אנּט הקטנה עמדה משתאה, שמֵחה ושקועה בהרהורים, נטלה וסדרה את הצעצועים בשקידה רבה, כדי לקחת אותם בידה בזה אחר זה, הכל לפי רצונה. ומיום הדוֹרוֹן הזה אהבה הילדה את הצַיָר, כדרך שאוהבים תינוקות, בידידות זו המלפפת והמלטפת, שעושָה אותם נעימים כל-כך ולוקחי-לב.

על הגברת דילדוּאַ התחבבו ה“ישיבות” יותר ויותר. בחֹרף ההוא היתה בטלה מעבודה, כי שרויה היתה באבֵלות, ובכן מנעה עצמה מן הבקורים ומן החגיגות, וכל מעיניה השקיעה בבית המלאכה הזה.

אביה היה סוחר פַּריזאי עשיר מאֹד ומכניס-אורחים, שמת זה שנים רבות, ואמה חולָה כל ימיה, שהיתה שוכבת במטתה ששה חדשים בשנה, ולכן היתה עוד בנעוריה בעלת-הבית, ידעה לקבל פני אורחים, להראות פנים צוהלות, לעסק בשיחה, להבדיל בין אדם לאדם ולהבין מה יש לדבר עם כל אחד מהם, ועד-מהרה הכירה את החיים ותצטַיֵן בעֵינה הפקוחה ובחוּשה הדק. כאשר שִדכו לה את הגרף גילרוּאַ, הבינה תכף את השׂכר שיכניסו לה נשואים אלו, ובלי סֵרוב כל-שהוא קבלה את הדבר כנערה מיֻשבה, היודעת יפה, כי אי-אפשר לזכות בכל דבר, וצריך אדם שיביא בחשבון את הצד הטוב והצד הרע שבכל ענין.

לאחר שנכנסה לעולם-האצילים והכל היו מחזרים אחריה, כי יפת-תֹאר היא וטובת-שׁכל, ראתה גברים רבים כורעים לפניה, ואף פעם אחת לא אבדה המנוחה מלבה, המיֻשב עליה כמו המוח שלה.

אמנם היא היתה אשה גנדרנית, אך הגנדרנות הֻבּעה בזהירות וּמִיָּמֶיה לא הרחיקה ללכת. המחמאות גרמו לה נחת, החֵשק שהעירה בלבבות היה נעים לה, אם רק יכלה להרָאות כלא-יודעת כלום; וכאשר עבר עליה ערב בטרקלין והיא מֻקּפה ענן של כבוד ותהלה, יָשנה שנת-מנוחה, כאשה שמִלאה את משלחתה עלי אדמות. חיים אלה, שארכו שבע שנים, לא הֶלְאוּ אותה, אף לא נראו לה חַדגוניים, כי אהבה האשה הזאת אהבה רבה את הזעזועים שאינם פוסקים של עולם-האצילים, ובכל-זאת נכספה נפשה לפעמים לעולם אחר. האנשים שהקיפו אותה, פרקליטים פוליטיקאים, בעלי כספים או אנשי-קלובּ הולכי-בטל, שעשעו את נפשה מעט כעין אַקטוֹרים; והיא לא ראתה אותם כאנשי-מעלה, אף כי כבּדה בלבה את מִשׂרתם, את מקומם ואת שמם.

הצַיָר מצא חן בעיניה תחלה משום החדוּש שהיה בו. היא השתעשעה הרבה בבית-המלאכה, היתה צוחקת בכל לבה, ראתה את עצמה טובת-שכל, והיא ידעה, כי שמח הוא על שקבלה את הזמנתו לבוא ל“ישיבות”. הוא מצא חן בעיניה גם משום שהיה יפה-תֹאר, גבר חסין ואיש-שם; אין אשה בעולם, אף כי יש כופרות בזה, אשר לבה לא ילך אחרי יְפִי-הגוף ואחרי שם-התפארה. נחת-רוח גרם לה הדבר, שהמֻמחה הזה נתן עין בה, וגם היא נתנה עיניה ביָפיו, ואחרי-כן נגלה לה בקרבו כח-מחשבה עֵרָני ומפֻתּח, אדיבוּת, דמיון, קסם של שכל ודבוּר עז-הצבע, שנדמה לה כבא לשפֹך נֹגה על מה שהביעה היא.

עד-מהרה נולדה ידידות ביניהם, ונדמה היה, כי לחיצת-היד שהיו נוהגים בה בשעה שהיתה נכנסת, הוסיפה בכל יום משהו מן הלב על שניהם.

הנה כן, בלי שום חשבון, בלי כל מחשבה תחלה הרגישה האשה, כי בקרבה הולך וגָדֵל הרצון הטבעי לקחת את לבו, והפעם הִתִּירה לעצמה. היא לא ראתה את הנולד, לא חשבה כלום; היא היתה רק גנדרנית בנעימות יתרה, כמו שהוא אצל אִשה בנוגע לגבר, המוצא חן בעיניה יותר משאר הגברים; והיא שָׂמה בתוך כל הליכותיה עמו, בתוך מבטי-עיניה ובנות-הצחוק שלה אותו הקסם העשוי לצוד, ששופכת האשה סביבה בשעה שמתעורר בלבה הרצון לְהֵאָהֵב.

היא היתה מדברת אליו דברי-חֹנף, שפֵּרושם היה: “יפה אתה מאד, אדוני”, והיא דובבה אותו שעה רבה להראות לו, בשמעה את דבריו בהקשבה, עד-כמה מעסיק הוא את רוחה. הוא היה מפסיק מעבודתו ויושב על-ידה; ובתוך אותה ההתעוררות היתרה של הלב, שבאה מתוך התשוקה למצא חן, נחה עליו רוח הפיוט, הבדיחות או הפילוסופיה, הכֹּל לפי היום.

היא היתה משתעשעת בשעה שהיה מבֻדח; ובשעה שהיה מדבר בכֹבד-ראש, התאמצה להבין את דבריו, לפי כֹח התפתחותה, מבלי לרדת לסוף דעתו. ובשעה שלבה היה מה מהרהר בענינים אחרים, העמידה פנים כאלו היא מקשיבה ומבינה יפה, כאלו מתענגת היא על גלוי-מחשבתו, עד כי התעוררה נפשו למראה הקשבתה ולבו שמח, כי גִלה נפש עדינה, פתוחה ומֻכשרה לקלוט את זרע המחשבה.

מעשה התמונה הלך והתקדם, הלך והשתלם, והצַיָר הגיע למצב זה של התעוררות-הנפש הנחוצה, כדי לגלות את כל סגֻלות התבנית אשר לפניו ולהביען בהתלהבות ובאמונה, שהן רוח-הקֹדש של האמן האמתי.

בהיותו גוחן עליה ואורב לכל תנועות גופה, לכל גַוּני בשרה, לכל שנויי עורה, לכל ההבעות והבבואות של עיניה, לכל הסודות של פרצופה, היה סופג לתוכו את נפשה כספוג זה שסופג את המים, וכאשר הוציא על הבד את הקליטה של הקסם המזעזע, שקלטו עיניו ושירדו כגַל מים מעל מחשבתו אל מכחולו, היה מבֻלבּל ושִׁכּוֹר, כאלו סָבָא מן החן של האשה.

היא חשה כי לקחה את לבו, והמשחק הזה שעשע אותה, והיא שמחה על הנצחון שהוברר לה יותר ויותר, וגם לבה היא התעורר.

דבר שיש בו מן החדש הוסיף על חייה טעם חדש ועורר בקרבה שמחה טמירה. בשעה שהיתה מקשיבה דברים על-אודותיו דפק לבה במהירות יתרה ותקפה עליה תשוקה – אחת מן התשוקות שאינן עוברות לעולם עד השפתים – לקרוא: “הוא אוהב אותי”, היא שמחה בשעה שהיו מקלסים את כשרונו, ויותר מזה, אפשר, בשעה שאמרו עליו, כי יפה-תואר הוא. וכשהרהרה בו, בשבתה לבדה, באין עמה הדברים המטרידים, ראתה בדמיונה באמת ובתמים, כי מצאה לה ידיד נאמן, שכל הימים יהא מסתפק בלחיצת-יד לבבית בלבד.

והוא, באמצע “הישיבה” פעמים שהיה מניח את לוח-הצבעים שלו על השרפרף, הולך ולוקח על זרועותיו את אַנט הקטנה, מחבקה ונושק לה על עיניה או על ראשה, מסתכל בפני אמה כאומר: “לא את התינוקת אני מנשק כך, כי אם אותך”.

ואולם פעם בפעם היתה הגברת גילרוא באה לבדה באין בתה עמה. אותם הימים לא היה הצייר עושה מלאכתו ועל-פי-רוב היו עוסקים בשיחה.

באחד הימים אֵחרה האשה לבוא. יום קר היה. יום של סוף שבט, אוליביי הקדים לבוא כדרכו בימים אלו שהיא צריכה היתה לבוא, כי לבו קוה לבואה קודם לו. ובשעה שישב וצפּה לה, התהלך על-פני החדר לארכו ולרחבו ועשן את הסיגרה ושאל את נפשו בתמהון, כי זה שמונה ימים הוא שואל שאלה זו בפעם המאה: “האומנם אוהב אנכי?” הוא לא ידע זאת, כי אמנם לא גמל עוד בלבו הרגש. רגיל היה ברגשות עזים מאד, שהאריכו ימים בלבו, אך מימיו לא ראה אותם כרגש-האהבה. הפעם נדהם מפני הרגש שהרגיש בלבו.

האָהב את האשה הזאת? אמנם כן, נפשו חשקה בה כמעט, מבלי הרהר על האפשרות לכבוש אותה. עד היום הזה, כשהיה נותן עיניו באשה, תקף עליו תכף החשק והוא שלח ידו אליה, כאדם הבא לקטוף פרי, ואולם בעמקי נפשו ובסתר לבו לא היה מימיו מזועזע גם בבואה גם בצאתה.

התשוקה אל האשה הזאת אך נגעה בנפשו והיא נראתה כמקֻפלת ומתחבאה מאחורי רגש אחר כביר יותר, שעודנו טמון בערפל ועוד לא התעורר. אוֹליבְיֵי האמין, כי האהבה פותחת בהזיות ובחזיונות פיוטיים ואולם מה שהרגיש נדמה לו, להפך, כיוצא מתוך הרגשה שאין לה שֵם, שיסודה יותר בגוף מאשר בנפש. הוא היה מזֻעזע-עצבים, מָרעַד-לב, מחֻסר-מנוחה, כמו בזמן שמחלה צומחת בקרב איש. ואולם שום יסורים לא התערבו עם קדחת-הדם הזאת, שבלבלה את מחשבתו, כשפגעה בו. הוא ידע, כי טרדה זו באה בלבו מאת הגברת גילרוּאַ, מן הזכרון שהשאירה בקרבו ומן הצִפִּיה שהוא מצפה לשוּבה. הוא לא ראה את עצמו שואף אליה בכל נפשו ומאֹדו, אך חש היה תמיד, כי בקרבו היא יושבת, כאלו לא עזבה אותו: היא השאירה בקרבו בלכתה ממנו מה-שהוא מנפשה, דבר שאין לו גוף ואין לו שם. מה זאת? הזו היא אהבה? עתה ירד לתוך לבו לראות ולהבין. הוא מצא אותה נאה, אך היא לא התאימה לאותו הטפוס האידיאלי של האשה, שיצרה לו תקותו העיוורת. מי הקורא בשם האהבה ראה בדמיונו את מעלות הנפש ואת סגולות הגוף של זו העתידה לקחת את לבו; והגברת גילרוא, אף כי מצאה חן בעיניו מאד מאד, לא נראתה לו, כי היא היא שבקשה נפשו.

אך מדוע היא מעסיקה את רוחו כל-כך, הרבה יותר משאר הנשים, באופן משונה ממנה שהיה, בלי-הרף?

האם נפל פשוט בפח, אשר פרשה לו האשה בגנדרנותה, ואשר הרגיש והכיר בה זה ימים רבים, ואחרי אשר סבבה אותו בתעלוליה, כרע תחת משא הקסם המיֻחד הזה, שיש לה לאשה הרוצה למצֹא חן?

הוא התהלך בחדרו, ישב, עמד שוב, הדליק סיגרות וזרקן מיד; ובכל רגע ורגע הביט אל החֹטר של שעון-הקין, שהלך כדרכו אל סִמן-השעה לאט ובנתיבו הקבוע.

הרבה פעמים עלה בדעתו להסיר בצפרנו את לוח-הזכוכית הבולט, אשר על שני חִצֵי-הזהב הסובבים ולדחֹף בקצה אצבעו את החֹטר הגדול אל סִמן-השעה, שהוא מתנהל והולך אליו בעצלתים כל-כך.

נדמה לו, כי אם יעשה זאת ונפתחה הדלת, וזו, שהוא מצפה לה, תופיע לפניו, כי הערמה הזאת תרַמה אותה ותחיש בואה. אחרי-כן פתח בצחוק על אותו רצון ילדותי, עקשני ואוילי

לאחרונה עמד ושאל את עצמו: “היכול אוכל להיות מאַהבה?” הרעיון הזה נראה לו מוזר, קשה להגשימו, גם לא כדאי להגות בו, משום שעתיד הוא להביא תמורות בחייו.

ואולם האשה הזאת מצאה חן בעיניו מאד והוא החליט: “אכן, אני שרוי במצב משוּנה”.

השעון צלצל, וקול השעה הרעיד את גופו וזעזע את עצביו יותר מנפשו. הוא צִפּה לה בקֹצר-רוח זה, שהולך וגדול מרגע לרגע במדה שגדול האִחוּר. היא היתה דַיקנית תמיד; ובכן, לא יעברו עשרה רגעים והוא יראה בבואה. וכאשר עברו עשרת הרגעים, ראה את עצמו שרוּי ביסורים כמו בזמן שצרה הולכת וקרֵבה, אחרי-כן התרגז על שהיא גורמת לו אבּוּד-זמן, ואחרי כן הבין פתאם, כי אם לא תבֹא, יגדל צערו מאד. מה יעשה? יחכה לה? – לא! – הוא יֵצא כדי שאם תבֹא, אפשר, באִחוּר זמן תמצא את בית המלאכה רֵיק.

הוא יֵצא אך מתי? מה הרֶוַח אשר יתן לה? האם לא טוב מזה להשָאֵר ובבואה יגיד לה במלים אדיבוֹת וקרוֹת, כי הוא אינו מאלה שמושיבים אותם לחכות? ואם לא תבֹא? אזי יקבל ממנה טלגרַמה, אגרת, דבר בפי עבד או שליח? ואם לא תבוא, מה עתיד הוא לעשות? יום אָבוּד הוא: אין בידו לעשות מלאכתו עוד, ובכן?… ובכן, הלוך ילך אל ביתה לשאל לשלומה, כי מֻכרח הוא לראות פניה.

אמנם כן, הכרח היה לו לראותה, הכרח עמֹק, מעיק, מדַכּא…, מה הדבר הזה? אהבה? אך לבו אינו מלא התעוררות, רגשותיו אינם מתרוממים, נפשו אינה שרויה בחזיונות, ורק זאת הוא יודע, כי אם לא תבֹא האשה היום הזה, עתיד הוא לשאת צער רב.

הפעמון מבחוץ צלצל בפתח המעלות שבבית, ואוֹליביֵי ברטֵין התעדד קצת; אחרי-כן תקף עליו גיל עד כי סבב אחת על עקֵבו בזרקו את הסיגרה שלו באויר.

היא נכנסה: לבדה באה.

בו ברגע נכנסה בו רוח של עֹז.

– הידעת מה ששאלתי את עצמי מתוך צפיה לך?

– ודאי לא, איני יודעת.

– שאלתי את עצמי, אם לא התאהבתי בך.

– התאהבת בי! מדעתך יצאת!

אך היא צחקה בדברה, וצחוקה זה אמר: “איש חביב הוא, נעים לי מאד הדבר”. והיא חזרה ואמרה:

– הבה נשמע, הן לא ברצינות תדבר; למה עשית לי צחוק זה?

הוא ענה:

– רציני אני מאד, להפך. לא אמרתי לך, כי התאהבתי בך, אך שאל שאלתי את נפשי, אם איני עומד להגיע אל הדבר הזה.

– מה הביא בלבך רעיון זה?

– דאגת-לבי בשעה שלא היית פה ושמחת-לבי בשעה שבאת.

היא ישבה.

– הה! אל תירא מפני דבר קטן זה – אמרה – כל זמן שאתה ישֵן במנוחה ואתה אוכל לתאבון, אין הסכנה גדולה.

היא פתחה בצחוק. והוא שאל:

– ואם תדֹד שנתי ותאבוני יאבד?

– תבֹא ותגיד לי.

– ואז?

– אעזבך למען תֵּרָפֵא בשלום.

– חן-חן.

ובענין זה של האהבה פטפטו כל הזמן שאחרי הצהרים. זה עשו גם בימים שבאו אחרי-כן. בחשבה את הדבר למהתלה בלתי-חשובה של פקח, היתה שואלת אותו מתוך בדיחות-הדעת בבואה אל ביתו.

– מה שלומה של האהבה היום?

והוא היה מספר לה בסגנון רציני וקל את כל דבר ההתקדמות של מחלה זו, כל העבודה הפנימית והעמֻקה שבלב, ההולכת ונמשכת ביצירת האהבה וגִדולה. הוא בדק את נפשו בפניה, את אשר הגה בכל שעה ושעה למן הרגע אשר נפרדו זה מזה אתמול, וסח לה בדרך בדיחה כמו פרופיסור השונה לתלמידו את פרקו; והיא האזינה לדבריו בשׂים-לב, ונפשה התעוררה קצת אף חרדה למשמע הספור הזה, שנדמה לה כזה שכתוב בספר והיא היא הגִבּוֹרה של הספור. בשעה שהיה מונה, בדברים אדיבים וזהירים, את כל רגשות-הצער האוכלים את נפשו, היה קולו רועד לפעמים ובמלה אחת או בנגינה אחת היה מביע את יסורי לבו.

ותמיד היתה חוקרת ודורשת אותו בלב רועד מסקרנות, עיניה נעוצות בו ואזנה לא שׂבעה מן הדברים האלה, שחרדה קצת לשעמם, אך מה נָעַם לה להאזין להם.

פעמים, בְּקָרבו אליה לתקן את מושבה, היה אוחז בידה ומנסה לנשק לה. מתוך תנועה זריזה היתה מסירה את אצבעתיה מעל שפתיו ואומרת בקצת תרעֹמת:

– הבה, עשֵׂה מלאכתך.

והוא היה שב לעבודתו, אך לא עברו חמשה רגעים והיא פתחה בשאלה, כדי להביאו ישר אל הענין האחד, שמלא את לבה

בקרב לבּה חשה עתה את הפחד ההולך וצומח. אמנם רצתה נפשה להיות אהובה אך לא במדה מרֻבּה. היא בטחה בעצמה כי לבה לא ילך שבי, אך פחד פחדה פן ירחיק ללכת ברגשותיו הוא, ואז תהי מֻכרחה להביאו לידי יאוש, אחרי אשר עודדה את רוחו, ולהפָּרד ממנו. אולם אם יהיה עליה לוַתֵּר על ידידות נעימה ודובבת זו, על שיחות אלו הקולחות ומגלגלות פרורי אהבה כנהר זה, שהחול על שפתו מלא עפרות-זהב, עתידה היא לחוש צער גדול, צער הדומה ליסורים.

בצאתה מביתה ללכת אל בית-מלאכתו של הצַיָר הציף אותה גל של שמחה, גל חי וחם, ורגליה נעשו קלות ורוחה עלץ. בשימה ידה על הפעמון בפתח ביתו של אוֹליבְיֵי דפק לבּה מקֹצר-רוח, והכְּביר אשר על-גבי המעלות היה הנעים מכל הכְּבירים, שדּרכו עליהם כפות-רגליה מיַּמֵיה.

אולם ברטין הלך ונעשה זעף, מזוּעזע-עצבים קצת ומרוּגז לעתים קרובות.

תקף עליו רגש של קוצר-רוח שיה מדכאו מיד, אך הרגש הזה היה חוזר ובא אליו.

באחד הימים, כשנכנסה לביתו, ישב על-ידה, ותחת להתחיל בעבודה פתח ואמר:

– גברתי, אי-אפשר שלא תדעי עתה, כי אין זו בדיחה וכי אוהב אני אותך עד לשגעון.

היא חרדה מפני פתיחה זו, ובראותה, כי הולך ובא זה המשבר שיָגרה ממנו, נִסתה לעצור בעדו, אך הוא לא שמע לה. רגשותיו עברו על גדות לבו והיא הֻכרחה להאזין לדבריו, פניה חִורים, גופה רועד ונפשה עגומה. הוא דִבֵּר ארֻכּות, מבלי שאֹל מאומה, בקול מלא רֹך, תוגה ומסירת-נפש; והיא התירה לו לקחת את ידיה ולאחזן בידיו. הוא כרע על ברכיו והיא לא מנעה ממנו, ומתוך מבט של מטֹרף התחנן אליה, לבל תעשה עמו רעה. מה היא רעה זו? היא לא הבינה זאת, אף לא נסתה להבין, כי שרויה היתה בצער נורא בראותה אותו סובל, והצער הזה גרם לה כמעט תענוג. פתאם ראתה דמעות בעיניו ולבה התעורר כל-כך, עד כי קראה: “הה!” ונכונה היתה לנשקו, כאשר ינשקו את הילדים הבוכים. הוא חזר ואמר בקול רך מאד: “ראי, ראי מה רבו יסורי”, ופתאם לֻקַח לבּה על-ידי צער זה, על-ידי דמעות צורבות אלה, והיא נאנחה, עצביה נטרפו עליה, זרועותיה רועדות ונכונות להִפּתַח.

וכאשר ראתה את עצמה פתאם נופלת והוא מעתיר נשיקות-להב על שפתיה, אמרה לקרֹא בקול, להֵאָבק, לדחפו, אך לבה אמר לה, כי ברגע זה אבדה; היא נענתה לו תוך-כדי-סֵרוב, היא דבקה בו עם המֵאון בפיה, היא אִמצה אותו אל לבה, אף כי קראה: “לא, לא, איני רוצה”.

תכף אחרי-כן ישבה רצוצה, פניה הליטה בכפות ידיה אחר קמה פתאם, הרימה את מגבעתה שנפלה על הכְּביר, חבשַתּהּ לראשה וחמקה, אף כי אוליביי תפש בשמלתה והתחנן אליה.

אך עמדו רגליה בחוץ, והנה באה אל לבה תשוקה לשבת בקצה המפסעה, כל-כך הרגישה את עצמה רצוצה וברכיה כושלות. מרכבה עברה על-פניה והאשה קראה לָרכּב ואמרה: “סע-נא והובילני דרך טיול אל כל אשר יהיה רוחך”. והיא צנחה לתוך העגלה, סלקה את המסך, השקיעה גופה במקום מושבה וראתה את עצמה לבדה בתוך חלונות-המרכבה הפתוחים, לבדה עם מחשבותיה.

במשך רגעים אחדים קלט מוחה רק רעש האופנים ונדנוד העגלה. היא התבוננה אל הבתים, אל האנשים ההולכים ברגל, אל הנוסעים במרכבות, אל הקרונות, עיניה פקוחות ואינן רואות מאומה; אף לא הרהרה בשום דבר, כאלו נטלה אַרְכָּה לעצמה, גמרה לתת מרגוע לנפשה, בטרם תהרהר בכל מה שעבר.

ובהיות רוחה אמיץ ומימיה לא ידעה מֹרֶךְ, אמרה אל עצמה: “אכן, אשה אבודה אנכי”. ובמשך רגעים אחדים עוד היתה שרויה ברגש, בהכרה, כי בא עליה אסון שאין לו תקנה, והיא נתונה בתוך פחד, כאדם שנפל מעל הגג ואינו זז ממקומו: לבו יודע, כי רגליו נשברו, והוא אינו רוצה לראות את אסונו בעיניו.

אך תחת לצאת מן הדעת מחמת הצער, שחכתה לו ויראה מפני כֹחו, הנה משעה שבא עליה האסון נשאר לבה שָלֵו ושאנן; הוא הלם לאט ובנחת אחרי האסון, שהעיק על נפשה, ולא השתתף כלל, כנראה, בשברון רוחה.

היא חזרה ואמרה בקול רם, כמו בכדי להקשיב את הדבר ולהוָכח בו: “אכן, אשה אבודה אנכי”. אך שום הֵד של יסורים לא ענה בתוך גופה על קול-הנהי של רוחה.

שעה מוּעטה התנדנדה מחמת תנועות המרכבה, ומרגע לרגע העלתה וחזרה והעלתה את הדברים, שיש לה לעשות במצבה זה הנורא. לא, אין היא סובלת. היא ירֵאה להרהר ותו לא, ירֵאה היא לדעת ולהבין ולחשֹׁב מחשבה; אך להפך, נראה לה, כי בגנזי נפשה, במקום הסָמוי, שמתאבקים שם בלי-הפסק נטיותינו ורצונותינו, היא חשה שקט לא-יֵאָמן.

כעבור חצי-שעה של מנוחה מוזרה זו, בהבינה סוף-סוף, כי רגש-היאוש, שחכתה לו, לא יבוא, התנערה האשה מתמהון-לבה ומלמלה: “הבלים, אין אני חשה כמעט שום צער”.

אז באה להוכיח את עצמה. בלבה עלה כעס על עִורונה ועל חֻלשתה. איככה זה לא ראתה את הנולד? איככה לא הבינה, כי שעה זו של התאבקות מֻכרחה לבֹא? כי האיש הזה מצא חן בעיניה עד-כדי להרֵךְ את לבה? וכי יש שבלבבות היותר נאמנים עולה התאוה כרוח-סערה ועוקרת את הרצון משרשו?

אך בעודנה מטיפה לנפשה דברי-מוסר קשים, שאלה את עצמה מתוך אימה: מה יהא על הדבר הזה?

רעיונה הראשון היה להתרחק מן הצַיָר ולבלי ראות פניו עוד עד-עולם.

ואולם אך החליטה החלטה זו, ואלף נמוקים עלו ובאו לפניה לסתּור אותה.

במה תבאר לאחרים קטטה זו? מה תֹאמר לאישה? האם לא יחלו לחשֹׁד ולהתלחש, ואחרי-כן תהי לשיחה בפי כֹל?

האם לא טוב מזה, כדי להשָמר מפני מראית-עין, להעמיד לעיני אוליביֵי ברטין עצמו פנים צבועים, כאלו אין דבר והכֹּל נשכח, ולהראות לו, כי מחתה את הרגע הזה מזכרונה ומחייה?

אך היכל תוכל לעשות כן? היהי בלבה עֹז להעמיד פנים כאינה זוכרת כלום, להביט בפניו בתמהון של רֹגז ולאמר לו: "מה אתה דורש מעמי? והלא הוא האיש אשר השתתפה עמו ברגש הנמהר והנסער?

שעה רבה הרהרה בדבר, אך גמרה בלבה בכל-זאת לעשות כן, כי כל החלטה אחרת היתה בעיניה מן הנמנעות.

מחר תלך ותבוא אל ביתו ברוח-עֹז ותכף תגיד לו בלי-מלים את רצונה, את אשר היא דורשת מעמו. צריך שלעולם לא יזָכֵר קלונה בשום דבור, בשום רמז, בשום מבט.

והוא, אחרי אשר יקבל עליו יסוריו, כי גם הוא יסבול כמוה, ודאי שיסיֵעַ בידה, כי הן אדם הגון הוא ובעל-נמוס, ולעתיד ישוב ויהיה לה מה שהיה עד השעה ההיא.

משקבלה החלטה זו נתנה לרַכָּב את כתָבתה ותסע לביתה. בבואה היה לבה נדכא מאד, וחפץ תקף אותה לשכב, לבלי ראות פני איש, לנום, לשכּוח. בהיותה סגורה בתוך חדרה, שכבה שם עד שעת סעֻדת-צהרים, סרוחה על הדרגש באין אונים, באין רצון להעסיק את נפשה באותה המחשבה המלאה סכנה.

היא ירדה אל חדר-האֹכל בשעה הקבועה והיא משתאה, כי לבה שקט כל-כך וכי מחכה היא לאישה כתמול-שלשום. הוא נכנס ובזרועותיו בִּתּם הקטנה; היא לחצה את ידו ותִּשק לילדה ושום צער לא הטריד את לבה.

מר גילרואַ שאל על מעשיה היום, והיא ענתהו בשויון-רוח כי ישבה לפני הצַיָר כמו כל הימים.

– ותמונתֵך יפה היא? – שאל האיש.

– עתידה היא להיות יפה מאד.

והוא מצדו סח לה על עניניו, שאהב לספר בהם בשעת הסעֻדה, על-דבר הישיבה בבית-הנבחרים ועל-אודות הוִכּוּח בדבר הצעת-החֹק על זיוף מיני מזונות.

הפטפוט הזה, שהיתה רגילה בו, הרגיזה הפעם, הביא אותה להתבונן יפה אל האיש ההמוני והדברן, המתעסק בענינים אלה; אך היא צחקה בשמעה דבריו והשיבה לו בלשון של חבה, בנעימות יתרה מכפי הרגֵלה, כאלו גרמו לה נחת הדברים החבוטים האלה. ובהתבוננה אליו הרהרה: “בגדתי בו, בעלי הוא, ואנכי בגדתי בו. האם פלא הוא? אין דבר אשר ישכיח את זה, אין דבר אשר ימחה את זה! עצמתי את עיני, הואלתי במשך רגעים אחדים, רק רגעים אחדים, להִצָמד לגבר ואינני עוד אשה כשרה. רגעים אחדים בחיי, רגעים אחדים שאי-אפשר להכחידם, הביאו אותי לידי מעשה קטן זה שאין לו תקנה, מעשה חָמור, מעשה-חטא, שתועבה היא לאשה מאין כמוהו… ואין בלבי רגש של יאוש. אִלו אמרו לי כזאת אתמול, לא הייתי מאמינה. ואִלו נוכחתי, כי אמנם כן הוא, הייתי חושבת על-דבר יסורי החרטה,שיבֹאו היום לאכול את נפשי. אולם אין בּלבּי כלום מהם, כמעט לא-כלום”.

מר גילרוא יצא מביתו אחרי הסעֻדה כאשר היה עושה כמעט יום יום.

והיא הושיבה את בתה הקטנה על ברכיה ותֵּבך מתוך חבוק ונשוק; דמעותיה היו נאמנות, דמעות של נֹחַם, אך לא דמעות של לב נשבר.

אך שנתה נדדה ממנה.

בתוך החשֵכה אשר בחדרה הבהילוה יותר הסכנות הצפויות לה מאת הצַיָר ומנהגו עמה; ופחד תקף אותה מפני הראיון, שעתיד להיות מחר, ומפני הדברים, שעתיד הוא להשמיע בראותו את פניה.

היא השכימה לקום ושכבה על הדרגש כל שעות הבקר, והתאמצה לתאר בדמיונה את הפחדים העתידים, את הדברים, שעליה יהא להשיב ולהיות נכונה לכל הפגעים.

היא יצאה בשעה מֻקדמת, כדי להרהר בענינה בשעת הליכה.

הוא לא חכה לבואה, ומיום אתמול שאל את עצמו, מה יש לו לעשות בעמדו לפניה.

אחרי יציאתה, אחרי בריחה זו, שלא הֵעֵז לעכב בעדה, נשאר לבדו והקשיב עוד, אף כי כבר הרחיקה ללכת, את קול צעדיה, את רשרוש שמלתה, את חריקת הדלת שנפתחה ביד כהה.

הוא נשאר עומד ולבו התמלא שמחה עצומה, עמֻקה, רותחת. הוא כבש אותה, אותה! הדבר עבר בינו לבינה! האפשר הדבר? אחרי שתקף אותו גיל-הנצחון, בא לֵהָנות ממנו, וכדי להגדיל את ההנאה, ישב כעין שכיבה על הספה, על המקום, שנחל בו את הנצחון.

שעה ארֻכּה ישב שם, ולבו מלא מאותו ההרהור, כי היא היתה פילגשו וכי ביניהם, בין האשה הזאת שחשקה נפשו בה כל-כך ובינו, נקשר ברגעים אחדים קשר טמיר, המחבר בדרך תעלומה שתי נפשות זו אל זו. בכל בשרו התוסס עדַין נשמר הזכרון העז של אותו הרגע הנמהר, שבּו חֻבּרו והתערבו גופותיהם יחדו מתוך הרטט הגדול של החיים.

בערב הזה לא יצא מביתו, בכדי לזון את נפשו בהרהור ההוא; הוא עלה על מטתו בשעה מֻקדמת וכֻלו רועד מאֹשֶר.

ממחרת היום, אך הקיץ משנתו, שאל את נפשו: “מה יש לי לעשות?” אל אשה סוטה או אל אקטריסה היה שולח פרחים או גם עדי; אך במצבו החדש היה חדל-עצות.

ברור הוא, כי עליו לכתּוב.. מה? הוא רשם, מחק, קרע, פתח לכתּוב עשרים אגרות, וכֻלן נראו לו עולבות, בזויות, מעוררות צחוק.

בדעתו היה להביע במלים עדינות וקוסמות את תודת נפשו, את מעוף אהבתו הכבירה, את מסירת-נפשו עד לאין-קץ; אך הוא לא מצא, כדי להביע את הרגשות הלוהטים והמלאים מדרגות, בלתי אם דברים שדשו בהם, בטויים חבוטים, גסים וילדותיים.

הוא הסיר אפוא מלבו את הרעיון לכתּוב וגמר בלבו ללכת ולראות את פניה לאחר שתעבֹר השעה של ה“ישיבה”, בהיותו מאמין, כי היא לא תוסיף לבֹא.

הוא סגר עצמו בתוך חדר-מלאכתו ועמד מזֻעזע לפני התמונה, שפתיו צרובות מחשק להדָּבק בציור זה, שבו קבוע דבר-מה מנפשה; ומרגע לרגע היה מביט אל הרחוב בעד החלון. כל השמלות, שנראו לעיניו מרחוק, גרמו לו הלמות-לב. עשרים פעם נדמה לו, כי הכיר וראה אותה, וכאשר חלפה ועברה האשה שנראתה לו, ישב רגע אחד מדֻכּא, כמו אחרי תקוה נכזבה.

פתאם ראה אותה, פקפק בדבר, נטל את הבִּינוֹקל שלו, הכירה, ישב וחכה לה מתוך התרגשות כבירה, שתקפה עליו.

כאשר נכנסה, מהר ונפל לפניה על ברכיו ואמר לתפּושׂ בידיה; אך היא חלצה אותן בעֹז, ובהיותו כורע עוד, תקוף-געגועים ועיניו נשואות אליה, קראה אליו בגאון:

– מה אתה עושה, אדוני, איני מבינה דרך זו?

והוא מלמל:

– הה! גברתי, אנא…

היא הפסיקה אותו קשות:

– קום מכּרֹע, צחוק אתה עושה לי.

הוא קם במבוכה וקרא בתלונה:

– מה היה לך? אל-נא תזלזלי בי, אני אוהב אותך!…

ואז פנתה אליו בדברים קצרים ויבשים והביעה לו את רצונה לברר את המצב.

– איני מבינה את הדברים, שאמרת לדבר! אל תדבר אלי לעולם על אהבתך, או כי אעזֹב את הבית הזה לבלי שוב אליו. אם תשכּח אף פעם אחת תנאי זה, לא תוסיף לראות פני.

הוא הסתכל בה משתאה לשֵמע הדברים הקשים, שלא צֵפּה להם; אחרי-כן הבין וענה בתלונה:

– שמֹע אשמע בקולך, גברתי.

היא ענתה:

– טוב מאד, אתה האיש שתשמֹר דברך! ועתה עשֵה מלאכתך, כי זה כבר הגיע הזמן לגמור את מעשה התמונה.

הוא לקח אפוא את לוח-הצבעים והחל לעשות עבודתו; אך ידו רעדה, עיניו התועות הביטו ולא ראו; חשק היה בו לבכות, עד כה חש האיש בשברון-לבו.

הוא נִסה לדבר אליה; היא לא השיבה כמעט. כאשר נִסה לדבר אליה חלקות על-אודות מראה פניה, הפסיקה אותו בקול בִּטול, עד כי ברגע הזה עבר עליו רוח-הזעם של המאַהבים, זה הרוח המהפך אהבה לאיבה. רעידה עצומה באה בנפשו ובגופו, ובו ברגע, בלי שום מַעבר, בז לה. כן, כן, זו אשה וזו דרכה! דומָה היא לשאר הנשים, כמוהן כמוה! במה נבדלה מהן? מרמה בפיה, הפכפכה היא וקלת-דעת ככל הנשים. היא משכה אותו, לקחה את לבו בערמת נשים, התאמצה להביאו לידי שגעון לשם שעשועים, סבבה אותו כדי להִשָׁמט ממנו, השתמשה בכל הדרכים של נשים גנדרניות הנראות תמיד כנכונות לעשות רצון אוהביהן, כל עוד אשר הגבר, שנעשה על-ידן דומה לכלב-חוצות, לא נחנק מתוך תאותו.

ואף-על-פי-כן, אוי לה! הוא גבר עליה, הוא כבש אותה. היא יכלה רק למחות פיה ולדבר אליו עזות, אך מאום לא תמחה, והוא שכֹח ישכחנה. אכן, שטות נכנסה בו להתחבר עם פילגש זו, אשר יכלה לאכול את חייו, חיי אמן, בפה מלא רמיה של אשה יפה. חשק בא אל לבו לשרוק בשפתיו, כדרך שהיה עושה בפני הנשים, ששמשו לו תבניות; אך מפני שחש, כי זעזוע-עצביו הולך וחזק, והוא ירא פן יעשה דבר-סִכְלוּת, הפסיק את “הישיבה” באמרו, כי עליו להתראות עם איש. וכאשר נפרדו זה מזה בברכת-שלום, היו בעיני עצמם רחוקים יותר מאשר ביום פגישתם בביתה של הנסיכה מוֹרטמֵין.

אך יצאה החוצה, והוא חבש כובעו, לבש אדרתו ויצא גם הוא. שמש קר בשמי-תכלת, עטופים אֵד אפור, שלח על העיר אור חִוֵר, עגום ומזֻיף קצת.

לאחר שהתהלך שעה מועטה בפסיעות מהירות ורוגזות ופגע בהולכים-ושבים, מתוך שלא נטה הצדה מן המסלה הישרה, הלך כעסו שכעס עליה והתפורר לרגש של שממון וגעגועים. אחרי אשר שִׁנן לעצמו את דברי-הקטרוג כלפי אשה זו, עלה על לבו, למראה נשים אחרות שעברו על פניו, כמה נאה היא ולוקחת-לב. כמו אנשים רבים שאינם מודים בדבר, הנה גם הוא מצַפּה לפגישה בדרך-נס, לאהבה יקרה, יחידה, פיוטית ובולעת את הנשמה, לזו האהבה, שדמותה מרחפת בלבותינו. האם לא היה כפשׂע בינו ובין אהבה זו? האם לא היא האשה, שבידה היה לתת לו את האֹשֶר הפלאי? מדוע זה אין דבר מתגשם יפה בחיים? מדוע זה לא ישיג האדם את זה שהוא רודף אחריו, ולמה ימצא רק פרורים ממנו, שהופכים את משאת-נפשו לתוחלת נכזבה?

אין עוד בלבו טינה על האשה הצעירה הזאת, אך קובל הוא על החיים עצמם. עתה לאחר שהרהר בדבר, שאל את עצמו: מה לו כי יתאונן עליה? סוף-כל-סוף, מה פִּשעה ומה חטאתה? – כי היתה חביבה, טובה ונעימה לו, ולה יש רשות להוכיח אותו, כי נהג עמה מנהג ליסטים!

הוא שב לביתו מלא יגון. בלבו עלה לבקש ממנה סליחה, להקדיש לה חייו, להשכיח עֳוֹנו, והוא בקש וחפּש את זה שעליו לעשות, למען אשר תבין, עד-כמה נכון הוא מהיום והלאה עד יום מותו למלאות כל משאלותיה.

ממחרת היום באה בלוית בתה, ועל פניה צחוק קל ועכור, מראה עצב, עד כי האמין הצַיָר לראות בתוך עיני-תכלת עלובות אלה, שהיו כה עליזות עד היום ההוא, את כל הצער, את כל הנֹחַם, את כל היסורים של לב-אשה. רחמיו נכמרו; וכדי שתשכח מה שהיה, קִדם את פניה בדברים אדיבים ועדינים. היא השיבה לו בנֹעַם, בטוּב-לב, בפנים מביעים לֵאות ודכדוך, כאשה קשת-רוח.

והוא, בהביטו אליה, תקף עליו הרצון לאהוב אותה ולהיות אהוב, והוא שאל את נפשו, איככה זה סר מעליה העלבון, כיצד יכלה לשוב ולבוא אל ביתו, לשמוע דבריו ולהשיב עליהם בהיות בלבה זכר הדבר, שעבר ביניהם.

אם יכלה אפוא לראות פניו, לשמוע קולו ולהגות במעמדו באותה המחשבה היחידה, שאי-אפשר לה להסיח דעתה ממנה, אות הוא, כי המחשבה הזאת אינה קשה לה מנשוא. בזמן שאשה שונאה את הגבר שגזל כבודה, אין היא יכולה לשבת לפניו מבלי אשר תתפרץ שנאה זו. אך גם הגבר הזה אינו יכול להיות לה דומה-לכל-אדם: או שעליה לתעב אותו או שעליה לסלוח לו. ואם היא סלחה לו את הדבר הזה, אין היא רחוקה מאהבה אליו.

בשעה שעמד וציר לאט לאט הגה לבו את הדברים האלה הקבועים, הברורים והנאמנים; הוא ראה את עצמו בהיר, חסֹן, אדון בשעה זו למאורעות שאֵרעו.

אין לו אלא להיות מתון, מיֻשב. להיות מסור לה, והיא עתידה להשיבו אליה באחד הימים.

הוא ידע להמתין. כדי להרגיע את רוחה ולקנות את לבה, מצא גם הוא תחבולות-ערמה, אותות-חבה תחת מַסוֵה חרטה, דברי-שבח מתוך זהירות ומנהגי-יום-יום מתוך קרירות. לבו היה שוקט ובוטח, כי אשרו קרוב לבוא, כי בֹא יבֹא במֻקדם קצת או במאֻחר קצת! הוא חש גם תענוג משֻנה ומיֻחד במינו לבלי היות נחפז, להיות אורב לה, לדבר אל עצמו, “היא ירֵאה”, כי על-כן היא באה תמיד עם ילדתה.

הוא חש, כי לאט לאט הולכת ונוצרת התקרבות ביניהם, וכי בעיניה של הגרפינה נראה דבר מוזר, מעין מועקה, יגון נעים, קריאה זו של נפש מתאבקת, של כח-הרצון שתּש ושנראה כאומר: “קום אפוא והתגבר עלי!”.

מקץ זמן-מה באה לבדה, כי בטח לבה במנהגיו המנֻמסים, והוא התהלך עמה כידיד, כחבר, סִפּר לה על-דבר חייו, על מחשבותיו, על אמנותו, כאשר יספר איש לאחיו.

לבה עלץ למראה כבוש-יצר זה, והיא קבלה בשמחה את התפקיד של יועץ, התיהרה, כי הפלה אותה מכל הנשים, אף האמינה, כי כשרונו הולך ומתעדן על-ידי ידידות רוחנית זו. אך מתוך שהיה שואל בעצתה ומטה אֹזן לדבריה, הביא אותה לעבור ממשרת יועץ אל כהֻנת משפיע. היא חשבה את הדבר לאֹשֶר רב בשמעה, כי יש לה השפעה על האדם הגדול, ולבה נטה להאמין כמעט, כי אהב האיש אותה בתור אמן על כי השפיעה לטובה על יצירותיו.

הדבר היה בערב יום אחד, אחרי שיחה ארֻכּה על-אודות הפילגשים של האמנים המפֹארים, והיא צנחה ונפלה בזרועותיו. והפעם נשארה בבית ולא נסתה לברֹח, אף השיבה לו נשיקות-פיה.

היא לא חשה בלבה רגש של חרטה, ורק רגש עמום היה לה, כי אבד נֵזרה; וכדי להשיב על תוכחת שכלה, באה להאמין, כי כך נגזר עליה מן השמים. ואחרי אשר נמשכה אליו בלבה שהיה תמים ובנפשה שהיתה רֵקה, וגופה נֻצח על-ידי הלטיפות הרכות, דבקה בו מעט מעט, כדרך הנשים עדינות-הנפש, האוהבות בפעם הראשונה בחייהן.

ובתוך לבו הוא בא המשבר של אהבה עזה, חושית ופיוטית. פעמים שנדמה לו, כי יום אחד עלה למרום, ידיו פרושות ויכול הוא לתפּוש במלא כפיו את החלום הנהדר בעל-הכנפים, המרחף תמיד מעל לתקוותינו.

הוא גמר את תמונת הגרפינה, את המֻבחרה שיצאה מתחת ידו, כי ידע הצַיָר לראות ולהעלות את זה שאין להביע, שלעולם לא עלה כמעט בידי צַיָר לגלות, בבואה זו, תעלומה זו, פרצוף זה של הנשמה, העובר על-פני האדם ואין לתּפשו.

אחרי-כן עברו ירחים, ואחרי-כן חלפו שנים, והם לא הרפו כמעט את הקשר, אשר חִבּר זה אל זה את הגרפינה גילרוא ואת הצַיָר אוליביֵי בֶּרטֵין. בלב האיש לא היה עוד להב-הרגש של הימים הראשונים, כי-אם רגש שוֹקט עמֹק, מעין ידידות של אהבה, שבאה מתוך הרגל.

ובקִרבּה היא, להפך, הלכה וגדלה האהבה הלוהטת, הדבקות העצומה, המצויה אצל נשים, המסורות לאיש בכל מאֹדן ולכל חייהן. בהיות רוחן נאמנה עם עוגבן, כמו שהיו יכולות להיות נאמנות לבעליהן, הן מחזיקות באהבה אחת ואין דבר אשר יסיר לבן מאחריה. לא רק שהן אוהבות את מאהבן, כי-אם הן שוגות תמיד באהבתו, ועיניהן פונות רק אליו, וכל מחשבות-לבן רק בו, ואין לשום דבר זר עוד מקום בלבבן. הנשים האלה קשרו את חייהן מתוך מחשבה גמורה, כאדם הקושר ידיו קֹדם שהוא קופץ המַימה מעל גשר גבוה בשעה שהוא יודע לשׂחות והוא רוצה לרדת מצולות.

אך למן הרגע אשר התמכרה הגרפינה ככה, קפץ עליה הפחד מפני חֹסֶר האמון בלב אוליביֵי ברטֵין, אין דבר אשר יחַזק את אהבתו, בלתי אם רצון גבר, תשוקה בת-רגע, כי נתן עינו באשה שפגש היום, כמו רבות מהן שפגש תמול ושלשום! היא ראתה את האיש והוא בן-חורין כל-כך ונוח כל-כך לנפּול ברשת היצר, כי חי הוא בלי עֹל מצווֹת ומנהגים, בלי רגשות של נֹחם על מה שעשה, כאשר יחיו כל הגברים! הוא היה יפה-תֹאר, איש-שֵׁם, חביב לבריות, וקל לו, אם תתעורר בלבו התאוה, למשוך אליו את כל נשי האצילים, שצניעותן מעטה כל-כך, ואת כל הנשים המצויות מאחורי הפרגוד של התיאטרון, אשר תיַהֵרנה, אם איש כמוהו יתן עיניו בהן. יבֹא ערב ואחת מן הנשים האלה,אחרי פת-ערבית, תלך אחריו ותמצא חן בעיניו, תאחז בו ולא תרפה ממנו.

היא היתה שרויה אפוא בפחד פן יֹאבד האיש ממנה, שמרה את צעדיו, את הליכותיו, לבה נדכא מחמת דבּוּר אחד והתמלא צער בשמעה מפיו תהלת אשה אחרת, כי יפת-מראה היא, כי פסיעותיה נאות. כל הנסתר ממנה מקורות-חייו הטיל עליה אימה וכל הנגלה לה הביא מורא בה. בכל אחת מפגישותיהן השתמשה בתחבולות-חכמה לחקרו ולדרשו כלאחר-יד ולהוציא מפיו את דעותיו על האנשים שראו עיניו, על הבתים שסעד שם, על כל הדברים הקטנים שבקטנים שעשו עליו רֹשם. ורק עלה על דעתה, כי מצאה השפעה של מי-שהוא עליו, באה להֵאָבק עמה בערמה נפלאה, בתחבולות אין-מספר.

הה! פעמים שהרגישה באותן אינטריגות-האהבה, שאין להן שרשים עמֻקים, שנמשכות שבוע ימים או שבועים, שבאות מזמן לזמן בחייו של כל אמן איש-שֵׁם.

כמין רוח-הקֹדש שרתה עליה לראות את הסכנה של אהבה חדשה, עוד בטרם שבאה לידי גִלוי, לראות מה שבלב אוליביֵי ברטֵין על-פי המראה החגיגי של העינים והפנים אצל אדם, שפגע בו מלאך-האהבה.

הנה כן באו עליה יסורי-נפש; שנָתה היתה מטֹרפת על-ידי ענויי הספקות. כדי לתפשוֹ, היתה באה לביתו פתאם מבלי הודיע קֹדם דבר בואה, היתה מקיפה אותו בשאלות שנראו תמימות, בדקה את לבו, חקרה את מחשבתו, כדרך שחוקרים ובודקים למצֹא את המחלה, שהתחבאה בגוף האדם.

ובהיותה יושבת לבדה, זלגו עיניה דמעות, בהאמינה, כי הפעם יגזלוהו מנה, יגנבו את האהבה הזאת, שהיא מחזיקה בה בכל כֹחה, כי בה השקיעה בכל רצונה את כל כח רגשותיה, את כל תקוותיה ואת כל חלומותיה.

כמו כן, בזמן שידעה, כי לבו הולך ושב אליה, אחרי אותן ההרחקות הקצרות, היתה חשה בלבה עם חֲזָרתו, כאדם שאבד לו דבר וחזר ומצאוֹ, שמחה אִלֶמת ועמֻקּה, עד אשר פעמים, בעברה על-פני בית-תפלה, היתה באה שמה לתת תודה לאלהים.

העסק התדירי למצֹא תמיד חן בעיניו יותר מכל הנשים ולקשר את לבו אליה, הפך את חייה למלחמה שאינה פוסקת בתחבולות של גנדרנות. היא נלחמה עליו, בפניו, בלי-הרף, על-ידי החן, היֹפי, והנוי. היא השתדלה, כי בכל מקום אשר נשמע שיחה על-אודותיה יהללו את יָפיָהּ וישבחו את טוב-טעמה ויפארו את רוחה ואת תלבשתה. היא התאמצה למענו למצֹא חן בעיני אחרים ולקחת את לבם, כדי לעורר בקרבו רגש גאון וקנאה. ובכל פעם אשר ראתה כי מקנא הוא אותה וכי מתענה הוא מעט, היתה משיבה לו את הנצחון על שאר הגברים, אשר עורר את כֹּח אהבתו מתוך שהתעורר כֹּח יהירותו.

אחרי-כן בהבינה, כי יכול גבר לפגוש בכל עת אשה מבנות האצילים, אשר בקסם יפי-גופה, משום שחדש הוא, תוכל לקחת את לבו, בקשה מפלט לה אל תחבולות אחרות: היא פנקה אותו ודברה אליו חלקות.

בדרכי-נֹעַם ובלי-הרף הזילה עליו דברי-שבח ותהלה; היא הקיפה אותו בקִלוסים ורוממה בפיה את עבודתו, כדי שבכל מקום מלבדה תהיה בעיניו הידידות או גם האהבה קרירה קצת ולא שלֵמה, כדי שאם תאהבנה אותו נשים אחרות, יכיר וידע סוף-סוף, כי אף אחת מהן לא תבין לרֵעוֹ כמוה.

היא הפכה את ביתה, את שני אולמיה, שהוא היה פוקד אותם, למקום שיש בו כֹח-המושך גם לגאון-לב האמן גם לרגשות-לב הגבר, למקום חביב עליו חבה יתֵרה, יען כי מצא בו ספוק לכל מאוייו כאחד.

היא למדה לא רק לגלות כל חפצו, כדי להביא בלבו, מתוך הסִפּוק בביתה, את הרגש של נחת-רוח, ששום דבר לא יוכל לבוא במקומו, כי-אם ידעה לברֹא בקרבו חשק לכל מיני תפנוקים, חמריים או רוחניים, את ההרגל לפִנוק, לאהבה, להערצה, לחנופה! היא התאמצה לקחת את עיניו בנוֹי שלה, למשוך את חוש-הריח שלו בבשמיה, לצוד את אזנו בדברי-חלקות ואת פיו במיני-מזונות.

אך לאחר שקבעה בנפשו ובשרו של רַוָק זה אוהב-עצמו המון רב של צרכים קטנים ותבעניים, לאחר שברור היה לה, כי אין אשה אשר תוכל כמוה לדאג-לו ולכלכלו ואשר תקשרהו אליה על-ידי כל התענוגים הדקים של החיים, פחדה פתאם פחד בראותה אותו בביתה תקוף-שעמום ובשמעה את תלונותיו תמיד על חיי-הבדידות; וכאשר לא יכול לבֹא אל ביתה בלתי-אם בזהירות יתרה, משום מה יאמרו הבריות, והיה בא אל הקלוב, והיה מבקש תחבולות להפיג את בדידותו, תקף עליה פחד, שמא יעלה על לבו לשאת אשה.

היו ימים שיסורי נפשה רבו כל-כך מפני כל הדאגות האלה, עד כי ערגה אל הזִקְנָה, אשר תבוא ותשים קץ לענוי הזה ותתן לה לנוח בחיק אהבה קרה ושלֵוָה.

ואולם עברו שנים והם לא נפרדו. השלשלת, אשר חברה אותם, היתה חזקה, והאשה תקנה את טבעות השלשלת במדה שנפגמו. אך בהיות לבה מלא תמיד דאגה, פִּקחה על לב הצַיָר, כאשר תּפַקֵח האם על ילדה העובר ברחוב מלא מרכבות, וכל יום ויום עוד פחדה פחד מפני אסון בלתי-נודע, התלוי ומטיל אימה עלינו.

הגרף, שלא חשד ולא קִנּא את אשתו, חשב ומצא, כי הידידות הזאת שבין אשתו ובין אמן מפֹאר, שהכֹּל מקבלים אותו בכבוד גדול, מנהגו של עולם הוא. וכאשר התרגלו שני הגברים זה לזה מתוך פגישות תכופות, אהבו סוף-סוף זה את זה.

II

ביום הששי בערב, בשעה שנכנס בֶּרטֵין לבית ידידתו, ששם נערכה סעֻדה לכבוד שיבתה של אַנְטוּאֲנֶט גילרוּאַ, לא מצא באולם הקטן, הערוך בטעם לוּאי החמשה-עשר, כי-אם את מר די-מוּזַדיֶה, שזה אך בא.

זה היה איש זקן בעל-שאר-רוח, שראוי היה אולי להיות אדם גדול, והוא לא קבל תנחומין על שהדבר הזה לא עלה בידו.

הוא היה לפָנים שומר-המוזֵיאות של הממשלה, ובימי הרֶפּובליקה עלה בידו לקבל משרה של מפקח על האמנות; אך דבר זה לא מנע בעדו להיות, קֹדם-כל, ידידם של הנסיכים, של כל הנסיכים והנסיכות והדֻכּסות של אירופה ומֶגִנם המֻשבּע של האמנים מכל המינים. בהיותו מחֻנן בשכל חריף ומֻכשר לראות את הנולד, בעל-כשרון של נואם, שנתן לו את היכֹלת לדבר בנעימות דברים שגורים, בעל-גמישות של המחשבה, שעל-ידה ראה את עצמו כבן-בית בכל מקום, בעל-חוש דק של מדינאי, שהכשיר אותו לדון על טיבם של בני-אדם בראיה ראשונה, היה האיש הזה מבלה את ימיו ואת לילותיו באולמי האצילים, ששם בזבז לבטלה את כחו, את ברק-נפשו ואת שיחותיו.

נראָה הדבר, כי מסֻגל האיש לעשות הכל, והוא דִבֵּר על הכל כּמֻמחה בסגנון בהיר של מסביר; ולפיכך נתחבב על נשי האצילים, שהיה להן כמין שוק מטֻלטל למיני מדע. ואמנם ידע האיש הרבה דברים, אף כי מיָמיו לא קרא אלא את הספרים המצויים; אך הוא היה מוֹדע לחמש האקַדֵמיות, לכל המלֻמדים, לכל הסופרים, לכל המֻמחים בעניני מדע, שהיה שומע דבריהם בעיון. הוא היה שוכח מהרה את הפרטים היתֵרים שאינם צריכים לעניניו וקולט יפה את השאר, ומלביש את דברי-המדע, שצבר בדרך זו, צורה נעימה, יפה ונוחה, עד שעשה אותם קלים להבין, כמו בדָיות מדעיות. הוא היה עושה רֹשם של אוצר מלא רעיונות, מעין מחסן גדול, שאין מוצאים בו לעולם דברים יקרי-המציאות, אך כל שאר הדברים אתה מוצא שם בשפע רב, בזול-הזול, ומכל המינים ומכל המקומות, למן כלי-שמוש בבית עד כלי-עבודה לפיסיקה, של-שעשועים או לכירורגיה של בעל-בית.

האמנים, שהיה קרוב אליהם על-פי חובת משרתו, היוּ מלגלגים עליו בסתר ויראים מפניו. ואולם הוא היה עושה עמהם חסד רב, מסַיעַ בידם למכור את ציוריהם, מכניס אותם לבתי מרום-העם, אוהב להודיע טיבם, לגונן עליהם, לפרסם את שמם, כאִלו הקדיש האיש את עצמו לעבודה קדושה זו: שיתבוללו האמנים והאצילים אלה באלה; והוא נתעלה על-ידי שהיה מודע לאלה והתהלך כבן-בית עם אלה, שאכל פת-שחרית עם הנסיך הגַלִּי, שעבר דרך פריז, וסעד בו ביום בערב עם פּוֹיל אַדֶלְמַן, אוליביֵי בּרטֵין ואמַוֹרי מַלדַן.

ברטֵין, שאהב את האיש הזה, חשב אותו לשוטה והיה אומר עליו: “זה הוא ספר כֹּל-בּוֹ של ז’וּל וֶרְן, מכֹרך בעור של חמור!”

שני האנשים נתנו שלום זה לזה והתחילו מספרים בעניני פוליטיקה על-אודות השמועות של מלחמה קרובה לבוא. מוּזַדיֶה חשב ומצא, כי מחרידות הן, והוכיח בראיות ברורות, כי גרמניה יש לה חפץ רב להשמיד אותנו ולהחיש את הדבר, שבּיסמַרק מצפה לו זה שמונה-עשרה שנה; ואולם אוליביֵי ברטֵין הביא נמוּקים שאין להשיב עליהם, כי פחד-שוא הוא זה: גרמניה לא תוכל לצאת מדעתה ולהעמיד את נצחונה בסכנה על-ידי מעשה, שספק הוא אם יצליח, ומזכיר-המלכה לא יוָּאֵל בימי-חייו האחרונים לסַכֵּן את מפעלו ואת תפארתו על-ידי פסיעה אחת.

ואולם מר מוזַדיֶה העמיד פנים כיודע דברים שאינו רוצה להוציאם מפיו. ראֹה ראה מיניסטר אחד ביום הזה ופגש את הנסיך הגדול וְלַדִימיר, שבא מעיר קַן אתמול בערב.

האמן עמד על דעתו ומתוך אירוניה שלֵוָה הטיל ספק בידענותם של האנשים בעלי המקורות הנאמנים. מאחורי הפּרגוד של כל אותן השמועות מכינים תנועה של הבּוּרסה! אפשר שרק בּיסמַרק יש לו בענין זה דעה קבועה.

מר גילרוא נכנס, לחץ ידי אורחיו ברגש ובקש סליחה מהם בדברים רכּים משמן על שנתן להם לשבת בדד.

– ואתה, חביבי הנבחר, – שאל הצַיָר – מה דעתך על השמועות בדבר המלחמה?

מר גילרוא פתח את השיחה. הוא יודע בענין זה יותר מאיש אחר בהיותו חבר לבית-הנבחרים; ואולם אין דעתו כדעת רֹב חבריו. לא, אין הוא מאמין באפשרות של תִּגרה קרובה, אם לא שיעוררוה הקנאים הצרפתים והחֻצפה של המכֻנים חבר פטריוטים. והוא תֵאֵר בקוים גדולים את תמונתו הרוחנית של ביסמַרק, תמונה בסגנונו של סֶן-סִימוֹן. האיש הזה אין מבינים את רוחו, מפני שרגיל אדם ליחס לאחרים את דרך מחשבתו הוא, ואדם מאמין, כי אחרים נכונים לעשות מה שהוא היה עושה במקומם. האדון ביסמַרק איננו מדינאי שקרן ובדאי, כי-אם אדם גלוי-לב, עז-מצח, המכריז תמיד דברי-אמת, המודיע תמיד ברבים את מחשבות-לבו. “אני רוצה בשלום”, אומר האיש הזה, והדבר נכון, רוצה הוא בשלום רק בשלום ותו לא, והכל מוכיח באֹפן בולט זה שמונה-עשרה שנה, כי כן הוא: הכל, לרַבות גם את הזִיוּן, את הברית כרת עם עמים, את קשר העמים שהתאחדו כנגד פזיזותנו. מר גילרוא סִיֵּם את דבריו בטוֹן של ודאיות: אדם גדול הוא זה, אדם גדול מאד, השואף למנוחה, אלא שמאמין הוא, כי אין היא באה אלא מתוך אִיום ותחבולות-מלחמה. בסך-הכֹל, רבותי, זה הוא פרא-אדם גדול.

– מי ששואף אל המטרה, שואף אל האמצעים – נענה מוּזַדיֶה – בחפץ-לב אני מסכים לדעתך, כי ביסמַרק מעריץ את השלום, אם תודו לדברי, כי תמיד הוא משתוקק לעשות מלחמה בגלל השלום, ואולם דבר ידוע ומֻסכם ומֻפלא הוא: אין עושים מלחמה בעולם הזה, אלא כדי לכרות ברית-שלום.

נכנס אחד העבדים והודיע:

– הגברת הנסיכה מוֹיטמֵין.

בעד שני חצאי הדלת הפתוחה נראתה אשה גדולה וחסֻנה, אשר נכנסה מתוך חשיבות.

גילרוא מִהר לקראתה, נשק את אצבעותיה ושאל:

– מה שלומך, הנסיכה?

שני האנשים האחרים ברכוה לשלום מתוך מין קִרבה נִמוסית, כי הנסיכה היתה רגילה להתהלך עם ידידֶיה בחֹם-לב ובעֹז-רוח.

היא היתה אלמנתו של הנסיך מוֹרטמֵין, אֵם לבת יחידה, נשואה לנסיך הגדול סַליַא, בתו של המרקיז פֵרַנְדֵל, בן משפחה גדולה ביחוסה ומֻפלגה בעָשרה, וביתה ברחוב וַרֶן היה בית-ועד לכל אנשי-השם אשר בעולם, שהיו נפגשים ומתרועעים שם. לא היה אף אחד ממרום-עם-הארץ שעבר דרך פריז ולא סעד אצלה, ולא היה אדם מהֻלל בפי הבריות, שלא השתוקקה תכף להתודע אליו. עליה היה לראות פניו, להִכנס עמו בשיחה, לעמוד על טיבו. והדבר הזה הביא לה שעשועים, עודד את חייה, הלהיב את אש הסקרנות והנדבנות, שהיה בוער בקרבה.

אך ישבה האשה על מקומה, והעבד ההוא נכנס שוב והודיע:

– האדון הבַּרון והגברת הבַּרונית לבית-קוֹרְבֶּל.

הם היו צעירים לימים, הבַּרון – גבה קומה וקרחה בראשו, והבַּרונית – דקה עדינה ושחרחֹרת-פנים.

הזוג הזה תפס לו מקום מיֻחד בין אצילי צרפת, על שם שידע לבחור בחירה מעֻלה את מיֻדעיו. יחוסו היה קטן ודל-ערך, והוא איש חסר-לב, שעושה כל מעשיו מתוך חבה בלי גבול אל מה שמֻסכּם ומקֻבּל ודגול. הוא עלה לגדֻלה בכֹח בקוריו בבתי אצילים, בכֹח רגשות אהבתו לשלטון-מלך ונמוסיו, שהיה זהיר בהם בתכלית הזהירות, בכֹח מנהגו לחלק כבוד לכל מה שראוי לכבוד ולזלזל בכל מה שראוי לזלזול, ומיָמיו לא טעה באחת מהלכות הנמוס, ומימיו לא עבר על מנהג קל שבקלים, ובעיני הבריות נחשב לאיש-המופת של חיי מקום-עם-הארץ. דעתו של אדם זה היתה כמין פסק-הלכה בנמוסים המקֻבּלים וישיבתו באיזה בית גרמה לו לבית זה שֵם של חשיבות יתרה.

בית קוֹרבֶּל היו קרובים לבית הגרף גילרואַ.

– ובכן – שאלה הנסיכה בתמהון – ואשתך איֶהָ?

– בעוד רגע, רק רגע קל – ענה הגרף – הפתעה יש כאן, עוד מעט ובאה.

חֹדש ימים אחרי נשואיה, כאשר באה מרת גילרוא לעשות את בקורה הראשון “בעולם”, הציגוה לפני הנסיכה מוֹרטמֵין, אשר קבלה אותה תכף באהבה, אִמצה אותה לה וגוֹננה עליה.

וזה עשרים שנה לא פגה הידידות הזאת, ובשעה שהנסיכה היתה אומרת “חביבתי”, נשמע בקולה רגש חזק של חביבות זו, שעמדה בתקפה. הנסיכה היא היא שבביתה מצאה מקום הפגישה בין הצַיָר והגרפינה.

מוּזַדיֶה קרב אליה ושאל:

– האם ראתה הנסיכה את התערוכה של “הבלתי-מיֻשבים”?

– לא, מה טיבם של אלה?

– זו היא חבורה של אמנים חדשים, בעלי-ההתרשמוּת במצב של שכרון, יש ביניהם שנַים שהם גדולים מאד.

האשה הגדולה השיבה מתוך זלזול:

– איני אוהבת את בדיחוֹתיהם של האדונים האלה.

היא היתה מדברת בלשון של בר-סמכא, בתקיפות, ולא נתנה מקום לדעתם של אחרים חוץ מדעתה, ודעתה היא היתה מיֻסדה על זה, שידעה את יחוסה, וכל האנשים וכל החכמים היו בעיניה מבלי חשֹׁב הרבה לפועלים רוחניים, שאלהים בראם, כדי שישעשעו את בני-האצילים וישמשו אותם, ולכן הוציאה משפטה על כל דבר על-פי מדת ההתפעלות והתענוג, שגרמו לה מראה הדבר, הקריאה בספר או הספור על-אודות תַּגלית חדשה.

היא היתה בעלת-קומה ובעלת-בשר, פניה אדֻמים וקולה רם, ולכן נחשבה בעיני הבריות לתקיפה, כי שום דבר לא הפריע מנוחתה, כי העֵזה לדבר על הכל, והיא שסוככה על כל העולם, הזמינה אל שֻלחנה נסיכים שהורדו מכסאם להגן על כבודם, וגם את אדון-הכֹּל היטיבה בנַדבה בעין-יפה לכֹהניו ובנָדרה לטובת בתי-הכנסיה.

מוּזַדיֶה פתח שוב:

– השמעה הנסיכה, כי אומרים, שתפשו את רוצחה של מַריה לַמְבּוּרג?

לבה התעורר פתאם והיא השיבה:

– לא, ספר-נא לי את זאת.

והוא סח לה את הפרטים. הוא היה רם-הקומה, דל-בשר, לבוש אפֻדה לבנה, עדוי בספירים קטנים במקום כפתורי-כתֹנת, ודבריו יצאו מפיו בלי תנועת אברים, מהֻגנים ומתֻקנים, ויכול היה לדבר דברים עזיזים, שהיה מֻמחֶה להם. בהיותו קצר-רֹאי מאד נראה היה, למרות הפֶּנְס-נֶה שלו, כאינו רואה איש, ובשבתו על הכסא נדמה היה, כי כל עצמות גופו נכפפו ולבשו צורתו של הכסא. חצי-גופו העליון נעשה קטן וצנח, כאלו חוט-השדרה שלו היה עשוי רִשׁוּנָה; רגליו המצֻמדות זו על-גבי זו נראו כשני סרָטים מקֻּפלים, ועל זרועותיו הארֻכּות, הסמוכות על ידות הכסא, היו תלויות שתי ידים חִוְרות עם אצבעות ארֻכּות. שערות ראשו ושפמו היו צבועות מעשה-אמן וחוטי-שׂערה לבנים נשארו שם בכַוָנה לנוי, והם ששמשו ענין לכמה הלצות.

בשעה שישב וספר לנסיכה, כי התכשיטים של האשה הזונה שנרצחה נִתּנו דורון מאת הרוצח הנחשד לאשה אחרת לא-צנועה, נפתחה שוב דלת האולם הגדול לרוָחה ושתי נשים לבושות שמלות עשויות סלסלה צחורה, צהֻבּות-שׂער, דומות זו אל זו כשתי אחיות בנות גיל שונה, האחת בוגרת והשניה נערה, האחת בריאת-בשר והשניה דקת-בשר, נכנסו ובאו חבוקות וצחוק-קל על פניהן.

האורחים קראו בקול, מחאו כף. מלבד אוֹליבְיֵי ברטֵין, לא ידע איש, כי שבה אַנֶּט גילרואַ, והופעתה של הנערה על-יד אמה, שמרחוק נראתה גם היא רעננה ויפה יותר, כפרח שהתפתח כֻלו ולא הועם יפיו, בעוד אשר הנערה היתה כפרח, שאך זה החל להתפתח ויפיו צומח ועולה – עוררה התפעלות הכֹּל למראה שתיהן.

הנסיכה מחאה כף מתוך עליצות וקראה:

– אלי! מה נחמדות ומה נעימות הן זו בצד זו! הביטה-נא, מר מוּזַדיֶה, מה דומות הן זו לזו!

התחילו מעריכים: עד-מהרה נחלקו הדעות לשתים. לפי דברי מוּזַדיֶה, קוֹרבֶּל והגרף גילרואַ, אין הגרפינה ובתה דומות אלא בצבע עורן, בשׂערן והעִקר, בעיניהן, הדומות בּכֹּל דמיון שלם, גם בנקֻדות השחורות כעין טִפּות קטנות של דיו, שנזרקו על-גבי קשת-העין הכּחֻלה. אך מלבד המעט הזה, כאשר תגדל הנערה ותתבגר, לא תהיינה האם והבת דומות כמעט במאומה.

ואולם לפי דברי הנסיכה ולפי דעתו של אוליביֵי ברטֵין, דומות שתי הנשים זו לזו לכל דבר, ורק מחמת ההבדל בשנותיהן הן נראות כשונות.

נענה הצַיָר ואמר:

– מה שֻנתה בשלש השנים! לא הייתי מכיר את פניה, עתה איני מֵעֵז לדבר אליה בלשון “אַתְּ”.

הגרפינה פתחה בצחוק:

– אה! נאה דרשת! אכן צחוק תעשה לי, אם תדבר אל אַנֶּט בלשון “גברת”.

הנערה, שאמיצותה בעתיד נשקפה בעד שובבותה למראית-עין, השיבה ואמרה:

– אנכי, אנכי לא אעֵז עוד לדבר אל מר ברטֵין בלשון “אתה”.

האֵם חיכה וענתה:

– החזיקי בהרגל רע זה, אני מתירה לך. עוד מעט ותחדשו את ברית-ידידותכם.

אך אנֶּט הניעה ראשה:

– לא, לא. הדבר הזה יעיק עלי.

הנסיכה חבקה את הנערה והתבוננה אליה מתוך החפץ לדעת לבחֹן את נפשה.

– גשי-נא, חביבה, הביטי אלי פנים בפנים. כן, מבטך הוא ממש כמבט אמך; עתידה אַתְּ להיות לא-מכֹערה, בעוד זמן מה לכשתוסיפי זֹהַר עליך. צריך שגופך ישמַן, לא במדה רבה, אך קצת, הן כעת צנומה אתּ.

הגרפינה קראה:

– הה! אל-נא תדברי אליה כזאת.

– מדוע?

– הן מה נעים להיות דקה! אני רצוני להכחיש את גופי.

אך הגברת מוֹרטֵין כעסה ומתוך כעסה שכחה, כי יושבת פה נערה צעירה לימים.

– אַה! עוד לבך הולך אחרי העצמות, שאפשר להלבישן שמלות יפות יותר מאשר את הבשר, ואולם אנכי בת הדור של הנשים בריאות-הבשר! עתה בא דור של נשים דקות-בשר! הן מעלות על לבי את הפרות הדקות של חלום פרעה. בחיי, איני מבינה את הגברים, שנותנים עיניהם ביפי של גרוגרת. בימַי אני היו הגברים תובעים יותר.

היא שתקה שעה קלה, השומעים חִיכו, ואחר הוסיפה:

– התבונני אל אמך, חביבה, היא בריאה במדה הראויה, עשי גם אַתְּ כמוה.

הקרואים עברו אל חדר-האֹכל. ולאחר שישבו אל השלחן, פתח מוּזַדיֶה שוב את השיחה:

– לפי דעתי אני, הגברים צריכים להיות דקי-בשר, מפני שעשׂוּיים לעסוק במעשים הזקוקים למהירות וזריזות, דברים שאינם מצויים בבעלי-בשר, מה שאין כן הנשים. מה דעתך אתה, קוֹרְבֶּל?

קורבֶּל בא במבוכה. הנסיכה היא תקיפה בדעתה ואשתו היא דקת-בשר. אך הבַּרונית מִהרה ובאה לעזרת אישה, ובפה מלא הביעה דעתה בעד גְבִיחוּת התֹּאר. בשנה שעברה היה עליה להלחם בנגד התחלה של הַשמָנה, אך עד-מהרה נחלה נצחון.

מרת גילרואַ שאלה:

– אמרי-נא לי, מה התחבולות שעשית?

והבַּרונית בארה את הדרך, שהולכות בה כל הנשים העדינות בימינו. אסור לשתות בשעת-הסעֻדה. רק שעה אחת אחרי האכילה מֻתּר לשתות כוס טֵה, חם מאד, רותח. זו היא סגֻלה בדוקה ומנֻסה. והיא הביאה ראיות מפליאות מנשים בעלות-בשר, שנהפכו והיו במשך שלשה חדשים לדקות יותר מלהב של סכין. הנסיכה התרגזה וקראה:

– אֵלִי! כמה שוטים הם הללו שמסַגפים את גופם! נזירים הם מכל משקה, כֹּל, לרבות גם יין-שמפניה. הבה, ברטין, הלא אמן אתה, מה דעתך בשאלה זו?

– העבודה, גברתי, הן צַיָר אני, שמלבש את התמונות, ואחת היא לי, מה טיבו של הגוף! אלו הייתי פַּסָל, הייתי יכול להתאונן.

– אך הלא גבר אתה, במה אתה בוחר?

–אני!… מין.. נוֹי ומפֻטם קצת, מעין זה מה שהטָבּחה שלי קוראת תרנגולת קטנה ופטומה. אין זו שמֵנה, אלא מלאה ונאה.

המשל הזה הביא לידי שחוק; אך הגרפינה קטַנת האמנה התבוננה אל בתה ואמרה:

– לא, נעים מאד לאשה להיות דקה, הנשים דקות-הבשר אינן מזקינות.

ושוב דנו גם בענין זה והמסֻבּים נחלקו בדעותיהם. ואולם הכּל באו כמעט לידי הסכם: אשה בריאת-בשר אינה צריכה בבת-אחת לכחֹש.

הערה זו נתנה מקום לשיחה שלמה על הנשים המפֻרסמות בחברה, על חִנן, הדרן ויפין, מוזַדיֶה אמר, כי המרקיזה הצהבהבה לוֹשְרִסט מהֻדרה היא מאין כמוה, וברטֵין קלס את מרת מַנְדֶלְיֶר, השחרחרה, בעלת המצח השפל, העינים השחורות והפה הארֹך קצת, שהשִנַּיִם נראות מתוכו כנוצצות.

הוא ישב על-יד הנערה, ופתאם פנה אליה ואמר:

– היטיבי להאזין, נַנֶּט. כל הדברים, שדברנו פה, עתידה אתְּ לשמעם, לכל-הפחות, פעם בשבוע, עד ימי זקנתך. בשמונה ימים תדעי בעל-פה כל מה שחושבים הבריות בעולמך על הפוליטיקה, על הנשים, על החזיונות בתיאטרון וכו' וכו'. אין לך אלא לשַנות מזמן לזמן את שמות האנשים או את כנויי הדברים. ולאחר שתשמעי את הדעות שהביעו ושהגֵנו עליהן, תבחרי מהן במנוחה את זו שתחזיקי בה, ואחרי-כן לא יהיה לך צֹרך עוד לחשֹׁב מחשבה כל ימי חייך; אין לך כי-אם לשבת בשלוה.

הנערה לא השיבה כלום, הרימה אליו את עיניה המלאות ערמה, ובהן שָכַן שֵׂכל צעיר, מהיר, מקֻשר במשׁיחה ונכון להתפרץ.

אך הנסיכה ומוזַדיֶה, שהיו משחקים במחשבות כמו שמשחקים בכדור מבלי הרגיש, כי הם חוזרים תמיד על הראשונות הביעו מחאה בשם המחשבה והפעֻלה האנושית.

וברטֵין התאמץ להוכיח, עד-כמה השכלתם של הבריות, ואפילו המלֻמדים ביותר, אין בה ממש, אינה מפרנסת את הרוח ואין לה שום חשיבות, עד-כמה אמונותיהם ודעותיהם מיֻסדות על יסוד קלוש, ועניני הרוח רחוקים מהם, ומשפטיהם על כל דבר אינם קבועים ומוטלים הם בספק.

תקף עליו אחד מרגשות הזעם, חציו אמתי וחציו מעֻשׂה, אשר עורר בקרבו קֹדם-כל את הרצון להיות נואם-נאום ואשר הוציא פתאם מלבו משפט בהיר, שדרכו היה להאפיל עליו מתוך טוב-לב. הוא הוכיח, כי האנשים, שאין להם בעולמם אלא טיולים וסעֻדות, צריכים להֵעשות, בתֹקף הגורל שאין לנצחו, בריות קלות ונאות, אך המוניות, שטרודות הן בדאגות פעוטות, באמונות קלות ובשאיפות שטחיות.

הוא הוכיח, כי אין להם שום דבר עמֹק בלבם, החביב עליהם ויקר להם, כי תרבותם הרוחנית אינה שֹׁוָה כלום וידיעותיהם הרבות אינן אלא קשורים, ובסך-הכֹּל הם גְלָמים, המעמידים פנים ועושים תנועות של בני-עליה, שלא היו מימיהם. הוא הוכיח, כי השרשים הדקים של רגשותיהם צמחו באדמת-הדמיון ולא בקרקע-המציאות, ואהבתם לכל דבר אינה אהבה, וגם התפארת של חייהם אינה אלא ספוק לרגש יהירותם ולא ספוק הצֹרֶך שיש לגופם המעֻדן, כי הנה אוכלים על שלחנם מאכלים לא-ערֵבים ושותים יין לא-טוב, אלא שמחירו רב מאד.

– הם חיים – הוסיף הצַּיָּר לדבר – מן הצד לכל דבר מבלי ראות מאומה ומבלי הבין מאומה. הם עומדים מן הצד למדע, אשר לא ידעוהו; מן הצד לטבע, שאינם יכולים להתבונן אליו; מן הצד לאֹשֶר, מפני שאין בידם לֵהָנות ממנו בכל נפשם; מן הצד ליפי העולם וליפי האמנות, שרק לדבר עליו למדו ולא לגלותו, וגם לא יאמינו בו, מפני שזר להם השכרון של הנאת החיים והרוח. הם אינם מסֻגלים להדבק בשום דבר עד-כדי לאהבו לבדו, להתמכּר לדבר אחד עד-כדי להתלהב משמחת הבנתו.

הבַּרון קוֹרבֶּל ראה את עצמו מחֻיב להגן על בני-החבורה שלו.

הוא פתח בהוכחות, שאין בהם ממש ושאין הוִכּוח חל עליהן, באותן ההוכחות, שנמַסות מפני השכל, כהִמַס שלג מפני אש, ושאין לתפסן כלל, באותן ההוכחות של שטוּת ושל נצחון, המצויות בפי כֹהן-הכפר, המוכיח את מציאות הבורא. והוא גמר את דבריו אלה בהמשילו את בני-האצילים לסוסי-המֵרוץ, שלא נבראו לשמוש, אלא שעומדים לנוי ולתפארת לַמין הסוסי.

ברטֵין בוש מפני בר-פלוגתו זה, ולכן שתק מתוך בוז ומתוך נמוס. אך פתאם הרגיזה את נפשו הטִּפּשות של הבַּרון, ובהפסיקו את נאומו החל לתאר את חיי איש מחֻנּך יפה, משעת קומו בבֹּקר עד שכבו בערב, לכל פרטיהם.

וכל הפרטים האלה, הקוים הדקים, הצטרפו לתֹאר הִתּולי, שאין דומה לו. הנה נראה האדון הלָבוש בידי עבדו והוא משׂיח בעניני הזמן עם הגַלב שבא לגלח זקנו, אחרי-כן ראוהו בשעת טיולו בבֹקר, כשהוא שואל את משרת-האֻרוָה לשלום הסוסים, אחרי-כן הוא מהלך על-פני שדרות יער-הטיול וטרוד אך ורק לתת שלום ולקבל שלום, אחרי-כן הוא אוכל פת-שחרית עם אשתו, שגם היא יצאה מתוך מרכבת-הטיול, ואין הוא מסַפּר לה אלא את שמות האנשים שפגע בהם בבֹּקר זה, אחרי-כן הוא עושה בקורים עד הערב והולך מאולם אל אולם ומחַדּד את מוחו בשיחות-חֻלין עם הדומים לו, ואחרי סעֻדתו בבית נסיך, ששם דנים על עתידה של אירופה, הוא גומר את יומו מאחורי הפרגוד-של בית-האופירה, ששם הוא מוצא ספוק לתביעותיו של בן-עולם-הזה במנהגים של בית-מרזֵחַ.

התמונה יצאה יפה כל-כך, והאירוניה שבּהּ לא פגעה בכבוד איש, עד כי הצחוק הקיף את כל המסּבּים.

הנסיכה בריאת-הבשר חשה, מתוך העליזות שתקפה אותה, זעזועים קטנים בחזהּ, והיא אמרה:

– לא, אכן דברי-לצון אלה גרמו לי צחוק עד מות.

ברטֵין, שהיה מגֹרה מאד, השיב:

– הה, גברתי! בעולם האצילים אין מתים מצחוק. שם אין יודעים כמעט את הצחוק. שם למדו מתוך טוב-טעם ללבוש צורה של עליז ולהעמיד פנים של צוחק. שם מחקים יפה את העוית הדבר ואין עושים לעולם את הדבר עצמו. לכו אל התיאטרון העממי וראיתם את הצחוק. לכו אל בתי האנשים הפשוטים בשעת עליזותם וראיתם צחוק עד-כדי חניקה. לכו אל כנופיה של חיָלים וראיתם אנשים נחנקים, עיניהם מלאות דמעות, מתגלגלים מצחוק על מטותיהם למשמע דברי לֵצן. ואולם בתוך האולמים שלנו אין צוחקים. הלא אמרתי לכם, כי שם רואים רק מעין כל דבר וגם מעין צחוק.

מוזַדיֶה הפסיקו:

– סלח-נא, מבַקּר קשה אתה! ואולם, כמדֻמני, כי גם אתה בעצמך, חביבי, אינך מתרחק מעולם האצילים, שאתה מלגלג עליו כל כך

ברטֵין חיֵך:

– חביב עלי עולם זה.

– אם כן?

אני בז קצת לעצמי כבן-כִּלְאַיִם של גזע חשוד.

– כל זה אינו אלא מעשה-רַברבות – קראה הנסיכה

וכאשר הֵגֵן הצַיָר על עצמו מפני החשד של רַברבות, גמרה הנסיכה את השיחה בהודעה, כי כל האמנים אוהבים להַראות שלחופית ולאמר, כי פַנָּס הוא.

השיחה עברה לענינים קלים, רפרפה על כל דבר, נעשתה קלה ונוחה, בין-ידיד-לידיד ובין-איש-לאחיו, וכאשר הגיעה הסעֻדה לסופה, קראה פתאם הגרפינה בהראותה על הכוסות המלאות, שעמדו לפניה:

– ובכן לא שתיתי מאומה, לא כלום, אף לא טפה אחת, הבה נראה, אם יכִחְַש גופי.

הנסיכה שכעסה אמרה להכריחה, כי תגמע גמיעה או שתים מן המים המינרַליים אך עמלה היה לשוא והיא קראה:

– הה, שוטָה! הנה בתה עתידה להעבירה על דעתה. אנא, גילרואַ, עליך למנֹע את אשתך מעשות שטות זו.

הגרף, שעמד בשעה זו ובאר למוזַדיֶה את שיטת המַחבֵּטה המיכַנית שהִמציאו באמיריקה, לא שמע כמעט את הדברים.

– מה השטות, נסיכה?

– שטות זו לסַגף את הגוף.

הוא הביט אל אשתו בעין-יפה ובקֹר-רוח.

– אין דרכי לבטל רצונה.

הגרפינה קמה ממושבה ואחזה בזרועו של שכֵנה; והגרף הושיט זרועו לנסיכה, והמסֻבּים עברו אל הטרקלין הגדול, כי האולם מלמטה היה מיֻעד לקבלת אורחים בשעות-הבֹּקר.

זה היה חדר רחב מאד ומלא אור רב, על-גבי ארבעת הקירות היו מרבדי משי כחֹל, מרֻקמים ציורים עתיקים, והם נתונים בתוך מסגרות לבָנות מָזהָבות, ולאור המנורות והנִברֶשֶת היה מראה המרבדים כעין אור-הירח לנֹעם. במקום הכבוד היתה תלויה תמונתה של הגרפינה, יצירת אוליביֵי ברטֵין, והיא שהוסיפה על החדר מראה-משכן. חן מבטה וקסם שערותיה הצהבהבות חיוכה הנעים – כל אלה הֻבּעו בתמונה זו. ומנהג היה כמעט, מין נמוס מקֻבּל, כמו ההצלבות לנוצרי בכניסה לבית-התפלה, להלל ולשבח את מעשה האמן בכל שעה שעמדו לפני התמונה.

מוזַדיֶה לא עבר על המנהג הזה מימיו. בחשבו את דעתו, דעת ידען מטעם הממשלה, לדבר שיש בו חשיבות יתרה, ראה חוב לעצמו לעתים קרובות להביע דעתו ולהוכיח את יתרונותיו של הציור הזה.

– אכן – היה אומר – הרי זו, לפי ידיעתי התמונה היותר יפה בזמננו. יש בה חיים נפלאים.

הגרף גילרוא, שהיה רגיל לשמוע שבחיו של ציור זה, האמין באמונה שלמה, שקנה לו אב-מלאכה-אמן, ונגש אל התמונה לֵהָנות מזיוה; ובמשך רגע או שנים הערו העומדים את כל המאמרים השגורים והטֶכניים, בכדי לפאר ולרומם את הסגֻלות הנגלות והנסתרות של תמונה זו.

כל העינים הנשואות אל הקיר נראו כמלאות גיל מתוך התפעלות, ואוליביֵי ברטֵין, שהיה רגיל בתשבחות אלו ולא שָׂם עוד אליהן לב, כדרך שאין שמים לב עוד אל השאלה, על דבר שלום-הגוף בשעת פגישה ברחוב, הקריב בכל-זאת את המנורה, שצד-האור יהי מָפנה כלפי התמונה, מפני שהמשרת לא דָק והעמידה קצת שלא כהוֹגֵן.

אחרי-כן ישבו הקרואים, וכאשר נגש הגרף אל הנסיכה, אמרה אליו:

חושבת אני, כי בן-אחי יבוא אל ביתי ומשם יסור אליכם לשתות כוס-טה.

זה זמן מה ידעו שניהם זה רצון זה, אף כי לא הוציאו את הדבר מפיהם ואפילו בדרך רמז.

אחיה של הנסיכה מוֹרטמֵין, המרכיז לבית פֵרַנְדֵל, לאחר שירד מנכסיו ירידה שלמה, נפל מעל הסוס ומת והשאיר אחריו אלמנה ובן אחד. האיש הצעיר הזה, בן עשרים ושמונה בעת ההיא, אחד מטובי המנַצחים על מחול-הקוֹטיליוֹן שבאירופה, כי פעמים שהיו מזמינים אותו לוינה וללונדון להיות מלך-המחולות במשתאות של נסיכים, אף כי לא היה מן העשירים, אך מפני מצבו בחברה, יחוס משפחתו, שמו הגדול, קרוביו מזרע המלוכה, היה האיש אחד מן הדגולים והרצויים ביותר בפריז.

עליו היה לחַזּק ולקים את שם-כבודו, שם שקנה לו במחול ובספוֹרט, ולאחר שישא בת-עשירים, עשירים מאד, עליו להמיר את כבודו בעולם המחול, בכבוד מעולם הפוליטיקה. אך יהיה נבחר אל הפרלמנט, עתיד המרקיז על-ידי מעשה זה בלבד להיות אחד מעמודי כסא-המלוכה שיוקם, אחד מיועצי המלך, אחד מן העומדים בראש המפלגה.

הנסיכה, שהיתה בקיאה בעניני העיר, ידעה את רכושו הגדול של הגרף גילרואַ, זה האיש האוגר הון, היושב בבית פשוט, בעוד שיש בידו לדור כרוזן באחד מן ההיכלים הנהדרים אשר בפריז. היא ידעה את עסקיו הגדולים שהצליחו תמיד, את חושו הדק לעניני כספים, את השתתפותו במעשים מביאים שכר, שנעשו בעשר השנים האחרונות; ועל לבה עלה הרעיון להשיא לבן-אחיה את בתו של הדֶפּוּטֵט הנוֹרמַנדי, שהשדוך הזה עתיד להגדיל את השפעתו המכריעה בחברת האצילים מן הסביבה של הנסיכים הגדולים. וגילרוא, שנשא בת-עשיר והגדיל בחריצותו את הונו פי-שבעה, שאף כעת לכבוד ממין אחר.

הוא האמין בשיבתו של המלך ורצונו היה, כי בבוא היום ההוא יהיה מֻכשר להפיק תועלת מרֻבּה מן המאורע הזה.

בהיותו נבחר פשוט לא קוה לגדולות, אך בהיותו חותנו של המרקיז פֵרַנְדֵל, שאבות אבותיו היו נאמנים וחביבים על בית-המלוכה בצרפת, עתיד הוא לעלות לגדֻלה במעלה ראשונה.

וידידותה של הנסיכה עם אשתו שִותה על השדוך הזה מין דבר נובע מן הלב: ומתוך שירא גילרוא, שמא יפגש המרקיז עלמה אחרת, שתמצא פתאם חן בעיניו, הביא את בתו, כדי להחיש את דבר המאורע.

הגברת מוֹרטֵין, בהרגישה בזממו ובראותה את הנולד, נעשתה שֻׁתּף, בלי-אֹמֶר, לדבר הזה, וביום ההוא, אף כי לא הודיעו לה את דבר שיבתה של הנערה פתאם, הועידה את בן-אחיה לבוא לביתו של גילרוא, כדי להרגילו מעט מעט להיות מבאי הבית הזה.

זו הפעם הראשונה, שהגרף והנסיכה הביעו בדברים סתומים את הגות-לבם, ובהפָּרדם זה מזה נכרתה ביניהם ברית.

בקצה האולם השני עלה קול-צחוק. מר מוזַדיֶה סִפּר לפני הבּרונית קוֹרבֶּל את דבר התוַעדות צִיר כושי עם נשיא הרֶפּוּבּליקה, ואותו רגע הודיעו, כי בא המרקיז פַרַנְדַל.

הוא נראה בפתח ועמד על מקומו. מתוך תנועת-יד מהירה ורגילה שׂם את המוֹנוֹקל על עינו הימנית ושהה שעה קלה, כמו בכדי להתבונן אל הטרקלין שנכנס שמה, ואולי כדי לתת זמן לאנשים הנמצאים שם לראותו ולהרגיש בכניסתו. אחרי-כן זרק מתוך תנועה דקה של הלחי וגבּת העין את פסת-הזכוכית אשר בקצה חוט-המשי שחור ופסע בזריזות אל הגברת גילרוא ונשק את ידה, שהושיטה לו, וגחן לפניה יפה-יפה. כן עשה לדודתו, ואחרי-כן נתן שלום לשאר הקרואים בעברו מאיש לאיש מתוך זריזות מהֻדרה.

הוא היה איש רם-הקומה, שׂפמו צהוב, בראשו קרחה, תארו כתואר שׂר-צבא והליכותיו הליכות אנגלי איש-ספּוֹרט. הכל הכירו בו, כי הוא אחד מאותם האנשים, שכל אבריהם עמלים יותר מן הראש, וכי אין הוא אוהב אלא את הדברים, שיש בהם כדי לפתח את כוחו ואוֹנוֹ של הגוף. ואולם גם מלוּמד היה, כי למוד למַד, ועד היום הוא לומד בכל יום, מתוך יגיעה רבה של מוחו, את כל מה שמועיל לו לדעת לעתיד: את ההיסטוריה, והוא משנן את זמני המאורעות, ומזלזל בלמוד האוצא מתוך המעשים, ואת ראשי הפרקים באֶקנֹומיה הפּוֹליטית, הנחוצים לנבחַר הפרלמנט לדעתם, את האל“ף-בי”ת של הסוציולוגיה, העשוי בשביל המעמדות השליטים.

מוּזדיה הוקיר אותו והיה אומר עליו: “עתיד זה להיות אדם חשוב”. ברטין העריך את חריצותו ואת גבורתו. שניהם היו באים אל אולם אחד לחנך ידיהם בכלי-זין, לעתים קרובות היו יוצאים יחדו לצוד ציד, והיו נפגשים איש על סוסו בשעת טיולם בשדרות היער. בין שני האנשים צמחה אפוא ידידות, מחמת שהיו שוים בטעמם, אחוה מעין זו של הגודרים החפשים, המצויה אצל שני אנשים, שיש להם מן המוכן שיחה נעימה ונוחה גם לזה וגם לזה.

כאשר הציגו את המרקיז לפני אַנט בת גילרואַ, נצנץ בלבו פתאם החשד על-אודות מחשבות לב דודתו, ואחרי אשר השתחוה לפני הנערה, העיף עליה מבט של “מבין”.

הוא מצא, כי עדינה היא ועל הכל חזה עתידות ליפיה, כי היה האיש ימים רבים מנצח על הקוטיליון, עד כי ידע בטיבן של נערות וידע במבט אחד לחוש עתידות ליפין, כמו מומחה למשקאות, הטועם יין חדש מאד.

הוא שוחח עמה רק דברים אחדים של מה-בכך, אחרי-כן ישב על יד הבּרונית קוֹרבּל, על-מנת לדבר באזניה לשון-הרע.

הקרואים הלכו להם בשעה מוקדמת, וכאשר עזבו כולם את הבית, עלתה הנערה על מטתה, המנורות כוּבּוּ והמשרתים עלו איש איש לחדרו, הגרף גילרוא התהלך על-פני הטרקלין, המואר רק בשני נרות, ועכב שעה רבה את הגרפינה, שישבה מנמנמת בכורסה, כדי לברר לה את תקוותיו, לספר את כל הפרטים של הדבר ששמר בלבו, לנחש את כל ההשתלשלות של הענין, את זה שיש לצפות לו ואת זה שיש להזהר ממנו.

השעה היתה מאוחרה בעזבו את הטרקלין, ולבו מלא חדוה אחרי הערב הזה ושפתותיו לחשו:

– אני מאמין, כי הענין יעלה יפה.

III

“מתי תבוא, ידידי? זה שלשה ימים לא ראיתי פניך, וזהו זמן רב בעיני. בתי מעסיקה אותי הרבה, אך הלא ידעת, כי בלעדיך לא אוכל להתקַיֵם.”

הצַיָר, שעסק בשרטוט אֶסקיזים, בבקשו תמיד תֹּכן חדש לציור, קרא את המכתב הקטן של הגרפינה, אחרי-כן פתח תֵּבה של ארון גנוז, שָׂם את הפִּתקה על-גבי צבור של מכתבים אחרים, שנערמו שם מראשית ימי קשר-אהבתם.

מחמת הקַלות של חיי-האצילים, רגילים היו להתראות כמעט בכל יום. מזמן לזמן היתה באה לביתו, ובעמדו לפני עבודתו, ישבה שעה או שעותַיִם בכֻרסה זו, שעליה “ישבה” לפנים. אך ביָראה קצת מפני דִבַּת משרתי הבית, בחרה לשֵם פגישות אלו יום-יום, לשֵם מעות קטנות אלה של האהבה לקדם את פניו בביתה או להפָּגש עמו באחד הטרקלינים.

הם היו מסדרים למפרע את אפני הפגישות האלה, שבעיני מר גילרוא היו תמיד טבעיים.

שתי פעמים בשבוע, לכל-הפחות, היה הצַּיָּר סועד על שלחן הגרפינה עם ידידים אחדים; בשני בשבת היה מקדם פניה בתוך הלשכה ב“אופירה”; חוץ מזה היו עורכים ראיונות פעם בבית זה ופעם בבית זה, שבמקרה נזדמנו שם בשעה אחת. הוא ידע את הערבים, שאין היא יוצאת מביתה, ואז היה בא לביתה לשתות כוס-טה, כי ראה את עצמו שרוי בביתו בשעה שיָשב סמוך לה, ונפשו מצאה שקט ועדן באהבה זו שגמלה, ולבו משך אותו אליה, לשבת בחברתה שעה קלה, לספר עמה דברם אחדים, להביע באזניה מחשבות אחדות, עד כי חש צֹרך בלתי-פוסק לראותה, אף כי שלהבת אהבתו דעכה זה ימים רבים.

התשוקה אל בית-משפחה, אל בַּיִת מלא חיים של בני-אדם, אל סעֻדה בחבורה, אל ערב של שיחה בלי לֵאות עם אנשים מיֻדעים, תשוקה זו אל מגע-ומשא, אל חבֵרות, אל קִרבת-נפש, הנטועה בלב כל אדם ושכל רַוָק זקן מעביר קצת ממנה לכל בית ובית מבתי ידידיו שהוא מבקר, תשוקה זו הוסיפה כח של אגואזימוס אל הרגשות של האהבה. בתוך בית זה, ששם אהבוהו ופנקוהו, שבּו מצא הכל, יכול היה להפיג את בדידותו ולהרגיע את לבו.

זה שלשה ימים לא ראה את ידידיו, ששיבת בתם הטרידה הרבה את רוחם, וכבר תקף עליו השעמום, והוא גם נעלב קצת על אשר לא הקדימו לקראו אל ביתם. ובלבו נדר כמין נדר לבלי פנות אליהם ראשון.

מכתבה של הגרפינה עורר אותו כמכּת השוט. הדבר היה בשלש שעות אחרי-הצהרים. הוא גמר בלבו לקום וללכת לביתה תכף, כדי שימצאנה קֹדם שתצא.

משָרת-הבית נכנס, כי צלצול הפעמון קרא לו.

– מה מזג האויר, יוסף?

– יפה מאד, אדוני.

– חם?

– כן, אדוני.

– האפֻדה הלבָנה, המעיל הכָּחל, הכובע האפור.

מלבושיו היה תמיד נאים מאד; אך אף כי הכין לו מלבושיו חַיָט, בעל-מלאכה הגון, הנה דרך זו בלבד, שבָּה היה לובש את בגדיו, יוצא בהם לרחוב, האֵזור על-גבי האפֻדה מכרסו ולמעלה, המגבעת של לֶבֶד אפור, הגבוהה והשמוטה קצת לאחור, העידו בו תכף, כי אמן הוא וכי רַוָּק הוא.

כשנכנס לבית הגרפינה, אמרו לו, כי היא מכינה עצמה לטיול בפרדס. הדבר הזה העכיר את רוחו, הוא ישב והמתין.

כדרכו, קם והתהלך על-פני האולם, הלך ממושב למושב או מן החלונות אל הקירות אשר בחדר הגדול, שהוילונות האפילו עליו. על-פני שלחנות קלים ורגליהם מָזהבות היו מפֻזרים באי-סדר נאה כל מיני צעצועים, עשוים לנוי ולא לשִמוש, ומחירם רב. אלה היו תֵבות קטנות עתיקות משֻבּצות זהב, קופסות-טבּק זעירות, אנדַרטות קטנות, עשויות שֵן, כלי כסף עמום בטעם הדוֹר, קלות-רֹאש וכֹבד-ראש מעֹרבים זה בזה. בטעמם של האנגלים: תנור וכירַיִם זעירים, ומתחתם עומד חתול ושותה מתוך סיר, תיק של סיגרֶטוֹת בתבנית ככר-לחם, קומקום לקָפה, עשוי להניח בו גפרורים, וחוץ מזה היו מֻנחים בתוך פרגוד קִשוטים של בֻּבָּה, ענקים, צמידים, טבּעות, פּריפות, נזמי-אֹזן משֻבּצים יהלֹמִים, סַפּירים, אֳדָמִים, זמָרַגדִים, והכל בצורה זעירה-שבזעירות, כאִלו נעשו בידי אמן מארץ הליליפוטים.

מזמן לזמן בא ונגע באחד הדברים שנתן לתשורה, לרגלי יום-הֻלדת של אחד מבני-הבית, נטלהו ומשש בו, בדקהו מתוך אדישות והרהור, ואחר החזירו למקומו. באחת הפּנות, על-גבי שלחן קטן ועגֹל, שעמד על רגל אחת לפני דרגש קטן ועגֹל, היו מֻנחים ספרים אחדים, מקצתם פתוחים, מכֹרכים הדר. על-גבי שלחן זה נראו גם ה“סקירה על שני העולמות”. חוברת מעוכה קצת, מדֻלדלה, עם דפים מקֻמטים בקצותיהם, כאִלו קראו וחזרו וקראו את החוברת, ועוד חוברות של ירחונים שלא נפתחו, “האמנות החדשה”, שצריך היה לקבלה אך ורק משום מחירה הרב, ארבע מאות פרַנקים לשנה, ו“הגליון החפשי”, חוברת דקה עם מעטפה כחוּלה, שבה נתגלו המשוררים האחרונים מן האחרונים, שקוראים להם בשם “המתנונים”.

בין החלונות עמד שולחן-סופרים של הגרפינה, שולחן מהודר בטעם המאה האחרונה, שעליו היתה כותבת את תשובותיה על השאלות הנחוצות, שפנו בהן אליה בשעת הבקורים. על-גבי שולחן זה היו מונחים ספרים אחדים קרובים ללב, מעין סמל של רוח האשה ולבה: מוּסה, מנוֹן לסקוֹ, ורטר. וכדי להראות, כי לא זרים כאן הרגשות המורכבים ומסתורי הפסיכולוגים נמצא גם “פרחי הרע”, “האדום והשחור”, “האשה במאה השמונה-עשרה”, “אדולף”.

ליד הספרים היה מונח ראי נחמד עשוי לטלטל, אב-מלאכת-אמן של מעשה-צורף, שלוח-הזכוכית שלו היה נתון על-גבי רבּוּע, עשוי-קטיפה מרוקמה, כדי להפליא את העין במראה מעשי-הרקמה בזהב ובכסף.

ברטין נטל את הראי והסתכל בו. זה שנים אחדות הזקין מאד, ואף כי ראה את פניו והם נאים משהיו, בכל-זאת תקפה עליו עצבות למראה הפּימה על לחייו והקמטים בעורו.

הדלת נפתחה מאחוריו.

–צפרא טבא, אדוני בּרטין – קראה אַנֶּט.

– צפרא טבא, חביבה, השלום לך?

– שלום. ושְׁלום אדוני?

– מה זאת? אחת גמרת לבלי דַבּר אלי בלשון “אתה”?

– לא, אמנם כן, הדבר מעיק עלי.

– האֻמנם?

– כן, מעיק הדבר, אדוני מטיל עלי יראה

– מדוע זה?

– מפני… מפני שאדוני אינו צעיר ואינו זקן!…

הצַיָר פרץ בצחוק.

– בפני נמוק כזה נסתתמו טענותי.

היא התאדמה פתאם כֻּלה, וגם העור הלבן, ששם צמחו השׂערות הראשונות, נהפך אדֹם, ומתוך מבוכה אמרה

– אמא פקדה עלי לאמר לאדוני, כי עוד מעט ותבוא, ולבקשו, כי ילך עמנו לטייל ביער הבּוּלוֹני.

– כן, הלוך אלך, הלבדכן תלכנה?

– לא, הנסיכה מורטמין הולכת עמנו.

– טוב מאד, הנני.

– ובכן, יתן לי אדוני רשות ללכת ולחבור מגבעתי.

– לכי, בתי.

כאשר יצאה הנערה, נכנסה הגרפינה וצעיף על פניה, נכונה ללכת. היא הושיטה לו ידיה.

– פניך לא נראו אלינו? מה עשית כל אותם הימים?

– לא חפצתי להטרידכם בשעה זו.

– אוליביי!…

בנעימה זו, שבה הוציאה מפיה את השם “אוליביי”, השמיעה את כל תוכחתה ואת כל דבקותה.

– את היא הטובה מכל הנשים שבעולם – קרא הצייר, אשר לבו התעורר למשמע שמו, שיצא בנעימה זו.

לאחר שנגמרה תגרה קטנה זו שבלב והשלום בא, חזרה האשה לדברי השיחות הנהוגות בעולמה:

– אומרים אנו לבקר את הנסיכה בביתה ואחרי-כן נלך יחדו לטיל ולהתהלך ביער. צריך להַראות הכּל לנַנֶּט.

המרכבה עמדה ממתינה ליד שער העגלות.

בֶּרטֵין ישב ממול שתי הנשים, והעגלה יצאה מתוך צהלת הסוסים, הדוהרים לקול צלצול הפעמון תחת קשת-הרִתמָה.

לאֹרך הבולרו הגדול, הנמשך אל פני בית-הכניסה על שֵם מַגדלינה, נראה כאִלו ירדה מן השמים על כל החי עליזותו של האביב הממשמש ובא.

האויר החם והשמש נסכו על הגברים מראה חג ועל הנשים – מראה אהבה, הרקידו את נערי הרחוב ואת משרתי הטַבָּחים, שהניחו את סליהם תחת הספסלים, כדי לרוץ אחרי אחיהם הקטנים, אזרחי הרחוב, ולהשתעשע עמהם; הכלבים נראו אצים; צפּרי-החֹרפי בבתי השוערים השמיעו קול צפצופן; ורק הסוסים הזקנים, הרתומים למרכבות, התנהלו לאִטם כּמדֻכּאים, מתוך פסיעות של נוֹטֵי למות.

הגרפינה קראה בלחש:

– הה! מה נאה היום, מה טוב ומה נעים לחיות!

הצַיָר התבונן לאור היום הבהיר אל פני שתי הנשים, האֵם והבת, בזו אחרי זו. אמנם כן, שונות הן זו מזו, אך בה בשעה הן דומות זו לזו כל-כך, עד כי זו נראית כהמשך של זו, דם אחד לשתיהן, בשר אחד לשתיהן, נשמת-חיים אחת לשתיהן, ביחוד עיניהן, אלה העינים הכּחֻלות, שטִפּוֹת קטנות שחורות נזרקו עליהן, עיני-התכלת הבהירות מאד של הבת, והעינים עמומות-הזּהר של האֵם, נעצו בו את מבטן כּאחד, בשעה שדִבּר עמהן, עד כי צִפּה לשמוע מענה אחד מפי שתיהן. והוא השתומם לראות ולדעת, בשעה שהוציא מפיהן שיחה ועורר את צחוקן, כי לפניו שתי נשים שונות זו מזו מאד, האחת, שראתה חיים, והשנית, שעתידה לראות חיים. לא, אין הוא רואה את הנולד, מה יהא על ריבה זו, לאחר שיתפתח שׂכלה הרך, בהשפעת רגשותיה ושאיפותיה הנרדמים עדין בקרבה, בתוך המעשים והקורות בעולמה. זו היא נפש-אדם יפה וחדשה, הנכונה לקראת הפגעים והאהבה, לא-ידועה ולא-יודעת, העוזבת את החוף כאניה להפליג בים, בעוד אשר אמה הנה שבה אל החוף, אחרי עברה את ים-החיים וידעה אהבה.

לבו התעדן בזָכרו, כי הוא הוא, שבו בחרה ואותו היא מבכרת עד היום אשה זו העומדת ביפיה, המתנודדת במרכבה זו בחֹם יום-האביב.

וכאשר שלח לה מבט מלא הכרת-טובה, הבינה את לבו ונדמה היה לו, כי שמע תודתה ברשרוש שמלתה.

אף הוא קרא בלחש:

– הה! אכן נאה היום!

לאחר שלקחו עמהם את הנסיכה מרחוב וַרֶן, חלפו דרך רחוב האינוַלידים, עברו על-פני הסֵינה והגיעו אל שדה-אֵלִיזֵיאוּם בעלותם נֹכח “שער הנצחון של הרוכב”, בתוך גל של מרכּבות.

הנערה ישבה ליד אוֹלִיבְיֵי ופניה כלפי הנשים, והיא פקחה את עיניה התמימות והצמאות לראות נהר זה של כרכרות. מזמן לזמן, כשקבלו הנסיכה והגרפינה שאלת-שלום קצרה מתוך תנועת-ראש, היתה הנערה שואלת: “מי זה?” הצַיָר היה משיב: פּוֹנְטֶגְלֵין, או פּוּיִסֶלֶסִי", או "הגרפינה לוֹשְרִיסְט, או “האשה היפה מרת מַנְדֶלְיֶר”.

והנה באו אל הרחוב של “היער הבּוּלוֹני” בתוך השאון והרעש של אופני המרכבות. המרכבות לא היוּ צפופות כל-כך כמו לפני “שער הנצחון” ונדמו כמתחרות זו עם זו במֵרוץ אין-קץ. העגלות, המרכבות הכבֵדות, הצַבּים החשובים עברו בזו אחר זו, ופתאם נעשה רֶוַח ביניהם על-ידי כרכרה מהירה, רתומה לסוס דוהר אחד, נושאת במרוצה רבה, דרך כל המון הנוסעים, בני-הבּוּרגָנים ובני-האָצילים, דרך כל בני-העליה, כל המעמדות, כל היוחסין, אשה צעירה לימים, שאננה, שמלבושיה הצחורים והחצופים נָדף על המרכבות שחלפה על פניהן ריח מוזר של פרח לא נודע.

– אשה זו מי היא? – שאלה אנֶּט?

– איני יודע – ענה בּרטֵין, בו ברגע שהנסיכה והגרפינה הביטו זו אל זו מתוך חיוך קל.

עלי העצים צמחו, הזמירים שוכני הגן הפַּריזאי הזה נתנו קולם בשיר בתוך ירק הדשא, וכאשר הלכו המרכבות בשורה אט-אט וקרבו אל אגם-המים, עלו ובאו ממרכבה למרכבה חליפין של שאלות-שלום, של חיוכים קלים ושל דבורים חביבים, בשעה שאופני העגלות נגעו זה בזה. הדבר היה כמראה צִי של מעברות שָטות, שבתוכן יושבים אדונות ואדונים כבודים מאד. הנסיכה, שהרכינה ראשה בכל רגע ורגע בפני המגבעות שהֻרמו או הראשים שנענעו, נראתה כמעבירה בזכרונה את אשר ידעה, את אשר חשבה ואת אשר שִערה על-אודות האנשים, שחלפו על פניה.

– ראי, חביבה, הנה היפהפיה, הגברת מַנדֶליֶר, היפה בנשי הרֶפּובּליקה, ופניה הביעו אדישות אל התהלה שאין עליה עוררין, והיא נתנה רשות להתבונן מתוך התפעלות אל עיניה הגדולות והשחורות, אל מצחה השפל, שעליו יורד כּובע עשוי שערות שחורות, ופיה היה עצום קצת בכוָנה.

– אכן אשה יפה מאד היא – קרא בּרטֵין.

הגרפינה לא אהבה לשמוע מפיו תהלת נשים אחרות. היא משכה לאט כתפיה ולא ענתה דבר.

אך הנערה, שבלבה התעורר פתאם רגש הקנאה, ההינה לאמר:

– ואני איני מוצא בה יֹפי.

הצַיָר פנה אליה ושאל:

– כיצד, לפי-דעתך אין היא יפה?

– לא, מראה פניה כטבולים בדיו.

הנסיכה צחקה וקראה בעליצות:

– הידד, חביבה, זה שש שנים כורעים ומשתחוים חצי המון הגברים בפריז לפני הכושית הזאת! אני מאמינה כי הם משַטים בנו. אך ראי-נא, הנה הגרפינה לוֹשרִסט.

בתוך מרכבה ישבה לבדה עם כלבלב שָׂעיר הגרפינה, אשה קטנה כמו תמונה זעירה, שערה צהבהב ועיניה שחומות, ותוי-פניה העדינים שִמשו זה חמש או שש שנים תֹּכֶן לקריאות-חֶדְוָה בפי מעריציה, ועל שפתיה קבוע חיוך קל.

אך נַנֶּט לא הביעה את התפעלותה גם עתה.

– הה! – קראה הנערה – אשה זו חדלה להיות רעננה.

בּרטֵין, שבוִכּוחי יום-יום על-אודות יפין של שתי הנשים הצרות לא היה דרכו להגן על הגרפינה, נעלב פתאם למשמע פגיעה זו בכבודה מפי תנֹקת.

– אח – קרא הצַּיָר – אפשר לחבבה פחות או יותר, אך אשה יפת-מראה היא, והלואי שגם אתְּ תהיי יפה כמוה.

– כלך לך – נענתה הנסיכה – אתה נותן עינך בנשים לאחר שעברו עליהן שלשים שנה. יפה אמרה תינוקת זו, ואתה מספר רק בשבחן של נשים, שרעננותן כלתה.

אך הציר קרא:

– תנו לי רשות לאמר, אין אשה יפה באמת אלא לאחר שבגרה, לאחר שכל אֲרֶשֵת פניה גמלה.

ובפָתּחו את הרעיון, כי יפי-הנֹער אינו אלא ברַק זיווֹ של היֹפי ההולך ומַבשיל, הוכיח הצַּיָּר, כי הגברים מעולם האצילים אינם טועים, אם אינם שמים לבם אל הנשים הצעירות בזמן פריחתן, וכי יפה הם עושים לבלי כַנּוֹתן בשם “יפות-מראה” עד התקופה האחרונה של פריחתן.

הגרפינה, שדעתה נחה מדבריו, לחשה:

– קרוב הוא לדרך האמת, זה הוא טעם אֳמָן. פניה של אשה צעירה עדינים מאד, אך תמיד יש בהם מעין המוניות.

והצַּיָּר עמד על דעתו והורה, אימתי מתעלם מעט מעט הנוי שאינו-גמור של הנֹער ובא היפי בצורתו הגמורה, בטיבו המיֻחד, בפרצופו.

ועל כל דבּוּר ודבּוּר נענעה הגרפינה בראשה ואמרה “הן”; ויותר שהֵגֵן על דעתו מתוך התלהבות של פרקליט המלמד זכות, מתוך התעוררות של נאשם המֵגֵן על נפשו, יותר חִזּקה אותו האשה במבטה ובתנועותיה, כאִלו עשו קנוניה ביניהם להתחזק ולעמוד בפני סכנה, להגן על עצמם מפני דעה כוזבה, המטילה אימה עליהם. אנֶּט כמעט שחדלה להקשיב לדבריהם, כי היתה כֻלה שקועה בהתבוננות. פניה שקָרנו לעתים קרובות נעשו רציניים, והיא לא הוציאה מפיה דבר, בהיותה שרויה בשמחה למראה תנועה זו. השמש הזאת, הדשאים האלה, המרכבות הללו, אלה החיים היפים, העשירים והעליזים – כל זה לא נברא אלא בשבילה.

כל הימים עתידה היא לטיֵל ככה, וגם היא תתפרסם, ישאלו בשלומה, יקנאו בה; והגברים יורו עליה באצבע ואולי יאמרו, כי יפה היא. היא בקשה בעיניה את האנשים והנשים, שנראו לה מהֻדרים ביותר ושאלה תמיד לשמם, ולא עסקה בשום ענין בלתי-אם בצֵרוף אותיות השם, שלפעמים היה מעורר בקרבה הד של יראת-כבוד או של התפעלות, כי מצאה את השמות הללו בעתונים או בספרי-היסטוריה. היא לא התרגלה לתהלוכה זו של אנשי-השֵם וגם לא יכלה להאמין, כי אמנם בני-המציאות הם, כאלו עבר הכֹּל בחזיון לפניה. העגלות הפשוטות עוררו בה רגש-בוז מעֹרב בגֹעל-נפש, הציקוה והרגיזוה, ופתאם אמרה:

– לפי-דעתי, לא היה צריך להתיר אלא למרכבות כבודות לעבור פה.

בּרטֵין ענה:

– יפה דרשת, עלמה, ומה יהא על השויון, החֵרות והאחוה?

היא עִותה פניה כאומרת: “לא לנו, לא לנו” וקראה:

– צריך ליַחֵד יער-טיול בשביל העגלות, כגון את הפרדס וֶנסֶן, למשל.

– אֵחרתְּ לבוא לעולם, חביבתי, ואינך יודעת עדַין, כי מפליגים אנו בים של הדמוקרטיה. ואולם אם יש את לבך לראות את יער-הטיול טהור מכל תערובות, בואי בבֹּקר ומצאת שם רק את העִדּית, את מבחר העִדִית של החברה.

והוא תאר לפניה תמוּנה, אחת מאלה שידע לצַיֵר באמנוּת רבה, מראה היער בבֹּקר עם רוכביו ואמַזוֹנותיו, את הקלוב הזה של הבחירים, שבו הכל יודעים איש אחיו בשמו וכִינוּיוֹ, ביחוס-עצמו וביחוס-משפחתו, ביתרונותיו ומגרעותיו, כאלו היו דרים כֻּלם בבית אחד או בעיר קטנה אחת.

– אדוני בא לכאן לעתים קרובות? – שאלה הנערה.

– לעתים קרובות מאד; אכן פה אַתּ מוצאת את תפארתה של פריז.

– אדוני רוכב על סוס בכל בֹּקר.

–אמנם כן.

– ואחרי-כן, בשעת-הצהרים, אדוני עושה בקורים?

– כן.

– אם כן, מתי אדוני עושה את מלאכתו?

– יש זמן… שאני עושה עבודתי, וחוץ מזה הן בחרתי לי אמנות לפי טעמי! וכיון שאני עוסק בתאור פני נשים יפות, דין הוא שאהיה מתבונן אליהן ורודף אחריהן קצת בכל מקום.

היא השיבה בלחש ובלי חיוך:

– גם ברגל גם בסוס?

הוא שלח לה מבט אלכסוני מתוך נחת-רוח, כאומר: אכן, אכן, שאר-רוח לך, עתידה אַתּ לקנות שם.

רוח קר חלף, ממרחק בא, ממרחב שדוֹת, שעוד לא הקיצו מתרדמת החֹרף; וכל היער חרד, זה היער ההדור, הענֹג והאציל.

במשך רגעים אחדים הרעיד הרוח הקר הזה את העלים הדקים על-גבי האילנות ואת הארג המכסה את הכתפים. כל הנשים הרימו, מתוך תנועה כמעט שוה, על-גבי ידיהן ועל-גבי צוארן את הלבוש, שנפל על ערפן; והסוסים החלו להחיש צעדיהם מקצה השדרה עד קָצֶהָ, כאלו הרוח הקר שחלף הצליף עליהם במעגל.

עד-מהרה באו המרכבות אל המסלה, מתוך צלצול-כסף של רסני-הסוסים שהתנודדו, תחת מטר אלכסוני ואדֹם של קרני השמש השוקעת.

– האומר אתה לשוב לביתך? – שאלה הגרפינה את הצַּיָּר, שידעה את כל מנהגיו.

– לא, אני הולך אל הקלוב.

– אם כן, הנוכל להוביל אותך במרכבתנו?

–דרככן דרכי, חן חן.

– ולמתי תזמין אותנו עם הנסיכה לסעוד בביתך?

– קבענה לי יום כרצונכן.

הצַּיָּר הזה, אהוב-הנשים הפריזאיות, שמעריציו קראו לו בשם “וַטּוֹ הרֵאליסט” ושמתנגדיו כִּנּוהו “הצלמן של השׂמָלות והרעָלות”, היה מקבל בביתו, לסעֻדת-בֹּקר או לסעֻדת-צהרים, נשים יפות, שאת צורתן זכה להעלות על הבד, וגם אחֵרות, כל המפֹארות, כל המפֻרסמות, שהיו משעשעות נפשן במשתאות קטנים אלה בהיכלו של רַוָּק.

– מחרתים? היום הזה, מחרתים, פנוי אצלך, נסיכה חביבה? – שאלה מרת גילרואַ.

– כן, כן, פקחית אתּ! מר בּרטֵין לא נתן כלל דעתו עלי לצרף אותי למשתהו. הן גלוי הדבר, כי אינני צעירה עוד.

הגרפינה, שהיתה רגילה לראות את ביתו של האמן קצת כביתה היא, השיבה ואמרה:

– איש לא יבוא מלבד ארבעתנו, אלה הארבעה היושבים במרכבה, הנסיכה, אנֶּט, אנֹכי ואתה, לא כך, אדוני האמן?

– אין איש מלבדכן – ענה הצַּיָּר ברדתו מעל המרכבה — ואני אצוה להכין לסעֻדה בשבילכן סרטנים בנוסח אֶלזַס.

– הה, הן מגרה אתה את יִצרה של הריבה.

הוא ברך לשלום את הנשים בעמדו ליד המבוא, אחרי-כן נכנס בזריזות אל הפרוזדור של הקלוב, זרק את אדרתו ואת מקלו לתוך הכנופיה של שומרי-הסף, שקמו לקראתו כאנשי-צבא בעבור על פניהם שר-צבא אחרי-כן עלה במעלות רחבות, חלף על-פני גדוד שני של משרתים לבושים מכנסים קצרים, דחף דלת ונכנס, ופתאם ראה את עצמו מזֹרז כאיש צעיר, כאשר הגיע לאזניו מקצה הטרקלין שאון שאינו פוסק של חרבות פוגעות זו בזו, של רקיעות ברגל, של קריאות בקול רם: נָגע. – לי. – עָבר – הנני. – נָגע. – לך.

בתוך הטרקלין לתרגילים בכלי-זין עמדו בעלי-הנשק לבושים בד אפור, אפֻדה עשויה עור, מכנסים הדוקים לקרסֻליהם, וכמין סִנּור יורד על כרסם, הזרוֹע תלויה באויר והיד קמוצה, ובידם השנית, הגַסה מחמת הנעל הנתונה עליה, חרב קטנה וגמישה, והם כופפים וזוקפים קומתם בגמישות רבה, כּגלמי-העץ המרַקדים מתוך משיכה בחבל.

אחרים ישבו לנוח, עסקו בשיחות-חֻלין, והם עדַין נושמים בכבֵדות, פניהם אדֻמים ומזיעים, בידם מטפחת למחות את הזֵעה מעל מצחם וצוארם; אחרים ישבו על-גבי הספה המרֻבּעה, שסבבה את כל הטרקלין, והתבוננו אל הנאבקים. לִיבֶרְדִי עמד כנגד לַנְדַא, וראש הקלוב טיד עמד כנגד רוֹקְדְיַאן הגדול.

בּרטֵין נגש בפנים שוחקות כבן-בית ולחץ ידי מיֻדעיו.

– אני מועיד אותך – קרא אליו הבּרוֹן בּורי.

– נכון אני, חביבי.

והוא יצא אל החדר המיחד לפשוט בגדיו וללבּוֹש בגדים אחרים.

זה ימים רבים לא ראה את עצמו זריז כל-כך וכביר כל-כך; ובהרגישו, כי עתיד הוא הפעם להאָבק בחריצות רבה, מהר אל המערכה בקצר-רוח, כמו נער ההולך אל משׂחקיו. ורק עמד לפניו איש-ריבו, פגע בו בחם רב, ובמשך עשרה רגעים נגע בו אחת-עשרה פעם, הלאה אותו מאד, עד כי בקש הבּרוֹן חנינה. אחרי-כן נאבק עם פוני סימון ועם בן-אמנותו אמוֹרי מַלדן.

הקלוּח של מים קרים, שבא אחרי-כן וצננה את בשרו שהעלה הבל, הזכיר לו את הטבילות, בהיותו כבן-עשרים, כשהיה קופץ לתוך הסינה מעל הגשר שבּפרבר העיר בימות-הסתו, כדי להפליא את הבורגנים.

– סועד אתה כאן? – שאל אותו מַלדן.

– כן.

– ערכנו שלחן עם ליברדי, רוֹקדיאן ולנדא: מהר-נא, השעה שביעית ורבע.

חדר-האכל המה מרב אדם.

בו היו כל טילי-הלילות אשר בפריז, הבטלים והעובדים, כל אלה שמשבע שעות בערב והלאה אינם יודעים מה לעשות וסועדים בבית הקלוב, כדי להדבק במי-שהוא או במה-שהוא, שיפגעו פה במקרה.

כאשר ישבו חמשת הידידים פתח הבנקיר ליברדי, איש כבן-ארבעים, בריא וחזק, ואמר אל בּרטין:

– מלא התעוררות אתה הערב.

הציר ענה:

– כן, היום עתיד אני לעשות דברים מפליאים.

חבריו חיכו, וציר-הנוף אמוֹרי מַלדן, איש קטן וכחוש, קרח ובעל זקן-שיבה קרא בפנים יפות:

– אף אנכי, משבא ניסן אני חש, כי שב האביב אל נפשי: אז יצמחו פרחים אחדים, חצי-תריסר לכל היותר, ואחר יִבּלוּ וינדפו ברגש; ולעולם לא יעשו פרי.

המרקיז רוֹקדיאן והגרף לַנדא נדו לו. שניהם היו גדולים בשנים ממנו, אך גם העין הבוחנת לא יכלה לדעת מִספר שנות חייהם; בהיותם חברי הקלוב, רוכבי-סוס ואוחזי-חרב, שתרגיליהם התדיריים הפכו את גופם לברזל-עשת, התפארו האנשים האלה, כי צעירים הם לכל דבר מכל אלה ההוללים מזֻעזעי-העצבים של הדור החדש.

רוֹקדיַאן, בן משפחה הגונה, היה יוצא ונכנס בכל הטרקלינים, אך חשוד היה על הכּעור בעניני ממונות, והדבר לא יפלא – היה אומר ברטֵין – אחרי שבִּלה האיש כמה שנים בבתי הכעור, נשא אשה, גרש אותה על-מנת שתשלם לו שכר-פטורין, היה מנהל בתי-בנקים בלגיים ופורטוגזיים, והיה מהלך בקומה זקופה ופניו מביעים עזוז, מעין זה של דון-קישוט, ומתגאה בכבודו, שהועם זיווֹ קצת ושצריך היה לטהרו מזמן לזמן מן הכתמים על-ידי נטפי-דם במלחמת-שנַים עם הפוגעים בו

הגרף לַנדא, איש גבה-קומה, מין גָליַת, שהיה מתגאה בכֹח גופו וברֹחב כתפיו, אף כי היה בעל-אשה ואב לשני ילדים, נאות בעמל רב להיות סועד בביתו שלש פעמים בשבוע, ושאר הימים היה סועד בבית-הקלוב עם ידדיו אחרי ההתאבקות באולם-הנשק.

– בית-הקלוב – היה אומר – הרי הוא ביתו של אדם, ביתו של זה שלא נשא עדַין אשה, של זה שלא ישא אשה לעולם ושל זה שנשא אשה והשעמום שורר בביתו.

וכיון שנתגלגלה השיחה והגיעה לפרק נשים, עלו ובאו אנֶקדוֹטוֹת, שעברו לזכרונות והזכרונות נהפכו לדברי-התפארות, עד שפתחו בדברים שאין מגלים אלא לצנועים.

המרקיז רוֹקדיַאן היה מדבר על פילגשיו מנשי-האצילים ברמזים גלויים ולא היה מוציא מפיו שמותיהן, כדי שהשומעים יבינו יותר את הרמז. הבנקיר ליבֶרדי היה מזכיר את השם של פילגשיו בלא כנוי. וכך היה מספר: בעת ההיא הייתי כרוך אחרי אשתו של דפּלוֹמט. פעם אחת, כשנפרדתי ממנה, אמרתי לה: “מַרגריטה חביבה…” והוא פוסק באמצע, כשהשומעים מחַכּים, ופותח שוב: “הוי! פי הכשילני. צריך אדם להרגיל לשונו לקרֹא לכל הנשים בשם סוֹפיה”.

אוליביֵי בּרטֵין שהיה זהיר בדבור, כשהיו שואלים אותו על נשיו הוא, נוהג היה להשיב:

– אנכי דַי לי באותן המשמשות לי תבניות לתמונות.

השומעים היו עושים עצמם כמאמינים לדבריו, ולַנדא, שהיה רועה-זונות, התעורר בהעלותו בדמיונו את כל היפהפיות המטַילות ברחוב ואת כל הנשים הצעירות, היושבות ערֻמּות לפני הצַּיָּר בשכַר עשרה פרַנקים לשעה.

במדה שהבקבוקים הלכו והתרוקנו, הלכו והתלהבו כל המזקינים האלה, – כמו שקראו להם הצעירים שבקלוב – כל המזקינים האלה, שפניהם התאדמו, כי התעוררו על-ידי אש-יצרם ולהט-חִשקם.

לאחר שתית הקָפה החל רוֹקדיאן לגַלות דברים הקרובים יותר אל האמת ושכח את הנשים מעולם האצילים, מתוך שפתח בשבחן של הקוֹקוֹטות הפשוטות.

– פריז – קרא האיש באחזו בידו כוס של יין-כַּמּוֹן – היא העיר היחידה, שאין האדם מזקין בה, העיר היחידה, שבה יכול אדם בן-חמשים, אם רק בּריא הוא ושָלֵם, למצֹא תמיד ריבה בת שמונה-עשרה, יפה כמלאך-שמים, שתדבק נפשה בו.

לַנדא, שמצא חבר לו ברוקדיאן זה שנכנס בו יין, מהר והסכים בהתלהבות לדבריו והלך ומנה את הריבות החביבות, המעריצות אותו כל-הימים.

אך ליבֶרדי, שהיה ספקן יותר והתפאר, כי בקי הוא בטיבן של נשים, פתח ואמר:

– כן, הן אומרות לך, כי מעריצות הן אותך.

לַנדא השיב:

– הן מוכיחות לי במעשים, חביבי.

– המעשים האלה אינם שוים כלום.

– הם מספיקים לי

ורוֹקריאן קרא:

– הן אומרות לא רק בפיהן אלא גם בלבן. כלום יעלה על דעתך כי ריבה יפה וחביבה בת-עשרים, שזה חמש או שש שנים היא מבַלה ימיה במשתּאות, במשתּאות כמנהג פריז, ששם העתירו כל בעלי-השׂפם נשיקות עליה עד שנִטּל ממנה טעם נשיקה, כלום יודעת ריבה זו להבחין בין גבר בן-שלשים לגבר בן-ששים? כלך לך! דברים בטלים! היא ראתה הרבה וידעה הרבה. קום התערב עמי, אם לא תבַכֵּר ריבה זו, בתוך-תוכה של נפשה, בּלב שלם, בנקיר זקן על-פני פרחח צעיר. כּלום היא יודעת, כלום היא מהרהרת בדברים אלה? האם יש כאן זִקנָה לגברים? הוי חביבי! אנשי-שלומנו שבים לנערותם עם בּוא שׂיבתם, ויותר שראשינו מלבין יותר מדברים אלינו אהבה, יותר מראים לנו אהבה ויותר אנו מאמינים באהבה.

הם קמו מעם השלחן, היין עורר את דמם ואת רוחם ונכונים היו לצאת ולכבוש כּבּושים, והחברים התחילו דנים על עסקי הערב, בּרטֵין שִבּח את הקִּרקס, רוֹקדיאן – את ההִפּוֹדְרוֹם, מַלְדֵן – את ה“עֵדן” ולַנדא – את “חמדת הרועה”, אך הנה הגיע לאזנם קול-כינור, קול קל, עולה מרחוק.

– אכן יש נגינה היום בבית-הקלוב? – קרא רוקדיאן.

– כן – ענה בּרטֵין – אולי נשבה פה עשרה רגעים קֹדם יציאתנו?

– יהי כדבריך

הם עברו טרקלין, אולם הבּילַרד, אולם-המשחק, אחרי-כן באו אל מין חדר, שרֻבּו היה יציע מיֻחד למנגנים. ארבעה אנשים ישבו שקועים בכֻרסאות והמתינו מתוך כֹּבד-ראש; ולמטה, בתוך שורות של כסאות פנויים, עסקו בה-בשעה כעשרה אנשים אחרים בשיחות-חֻלין בעמידה או בישיבה.

המנצח על הלהקה חופף חפיפות קלות בקשתו על-גבי ה“עמוד”; המנגינה החלה.

אוליביי בּרטין אהב בכל מאודו את הנגינה, כאשר יאהב איש את האופיוֹן. היא נסכה עליו רוח-חלום.

אך נגע בו הגל של צלצלי כלי-הנגינה, ראה האיש את עצמו משֻלבות, זרועותיו דוממות, אזניו שומעות צלצולים ועיניו רואות דברים שעברו לפניו בחזון-רוחו.

הלהקה נגנה סמפוניה משֶל הַידֶּן, והצַּיָּר, אך סגר את אשמורות-עיניו, והנה ראה בחזיון את יער-הטיול, את המון המרכבות מסביב לו, ומול פניו, בתוך עגלת-הצב – את הגרפינה ובתה. הוא שמע את קולן, הקשיב לדבריהן, חש את תנועת העגלה, נשם את האויר הספוג ריח של דשאים.

שלש פעמים פנה אליו שכנו בדברים, הפסיק את חזיונו, ששב ועלה שלש פעמים, כאשר תשוב לאדם התנודה של האניה, לאחר מסע בים, בתוך המנוחה במטה.

אחרי-כן הלך החזיון והתרחב ויהי לחזיון-מסע למרחקים עם שתי הנשים, היושבות תמיד לפניו, פעם בקרון של מסלת-הברזל, פעם ליד השלחן בבתי-מלון נכריים. בכל שעת הנגינה הלכו הנשים עמו, כאלו השאירו בזמן טיולן בצהרים את קלסתר-פניהן, שהיה טבוע במעמקי עינו.

קול-דממה ואחריו קול הכסאות בזוזם וקול האנשים בּדַבּרם גרשו את אֵד החלום, והוא ראה את ארבעת ידידיו מנמנמים מסביב לו ופניהם מביעים תמימות של ישֵנים.

הוא העיר אותם ושאל:

– ובכן מה נעשה עתה?

– אנכי – ענה רוֹקדיאן בגִלוי-לב – רצוני לנום פה עוד קצת.

– אף אני כן – קרא לַנדא.

בּרטֵין קם ממושבו.

אם כן, אני יוצא, עיֵף אני.

הוא חש עצמו, להפך, מזֹרז מאד, אך נכסף לעזוב את המקום הזה, מיראתו מפני סיומי הנשפים, שידע יפה את טיבם מסביב לשלחן-הקלפים אשר בבית-הקלוב.

הוא שב אפוא לביתו, וממחרת היום, אחרי לילה של זעזוע-עצבים, אחד מאותם הלילות המביאים את האמנים לידי מצב זה של עבודת-המוח, שקוראים לו בשם רוח-הקֹדש, גמר בלבו לבלי צאת מביתו ולעשות מלאכתו עד הערב.

יום נפלא היה לו היום, אחד מאותם הימים של יצירה בלי-רגיעה, בזמן שהרעיון נדמה כבא מאליו לתוך היד ומתבקש לעלות על-גבּי הבד.

דלתות ביתו סגורות, פרוש הוא מן העולם, שרוי בשקט ארמונו, הנעול בפני כל אדם, ובתוך מנוחת אהלו; ועינו בהירה, רוחו טהור, עֵר ומזֹרז. האיש טָעם את טַעם האֹשר, הנתון לאמנים בלבד, להוליד את יצירותיהם מתוך חֶדוָה. בשעות אלה של עבודתו לא היה לו כלום בעולם מלבד יריעת הבד, שעליו נוצרה צורה בכֹח לטיפת מכחוליו; והוא הרגיש ברגעי-יצירה אלה רגש מוזר ונעים של שפע החיים, המשתכּרים ומתפשטים. בערב ההוא היה עיף ויגע כמו לאחר עבודת-עמל בריאה, והוא שכב ובלבו המחשבה הנעימה על-דבר הסעֻדה ביום-מחר.

השלחן היה ערוך בפרחים, סדר-המטעמים עשוי בדיוק רב לכבודה של הגברת גילרוא, שחִכּהּ היה מעֻדן מאד, ואחרי סֵרוב קשה אך קצר, עלה בידי הצַיָר להכריח את הקרואות לשתות יין-שמפּניה.

– הנערה שלי תהי סובאה! – קראה הגרפינה.

והנסיכה ענתה מתוך רֹגז:

– אֵלי! הן צריכה היא להיות זאת פעם ראשונה.

בשובם אל חדר-המלאכה, הרגישו כלם את עצמם תקופים אותה שמחה קלה, הנושאת את האדם, כאִלו צמחו כנפים לרגליו.

הנסיכה והגרפינה, שהיתה להן ישיבה בועד האִמות הצרפתיות, אמרו להוביל את הנערה לביתה וללכת משם אל בית-החברה, אך בּרטֵין קבּל על עצמו לטַיֵל ברגל עם הנערה ולהביאה אל הבּוּלוַר מַלְהֶרְבְּ; ושניהם הלכו להם.

– הבה נלך בדרך ארֻכּה יותר – קראה הנערה.

– היש עם לבך לטַיל בפרדס מוֹנסוֹ? זה הוא מקום נאה: ראֹה נראה שם את התינוקות ואת האוֹמנוֹת.

– יש ויש.

הם חלפו, דרך רחוב וֵילַסְקֶּז, את השער המָזהב והמפֹאר, המשמש שֶלֶט ומבוא אל פרדס נאה זה, שמפיץ על-פני פריז את הדרו, העשוי בידי אדם ובידי הטבע, בתוך אֵזוֹר של ארמונות נסיכים, המקיפים אותו.

לאֹרך השדרות הרחבות, שהלכו והשתרעו דרך מקום-הדשאים וסבך-האילנות בקו עקלקל מעשה-אמן, ישבו המון אנשים ונשים על כסאות-ברזל והתבוננו אל העוברים והשבים; ובה-בשעה פִּזזה כנופיה של ילדים, דרך שבילים שרויים בצל ומתפתלים כעין נחלים, בתוך החול, רצו, רקדו, קפצו בהשגחתן של אומנות שאננות או של אמות חרֵדות. אילנות גדולים ומעֻגלים כעין עמודי-זכרון עשויים עלים, עצי-ערמון ענקיים, שענפיהם הירֻקות עמוסים אשכולות אדֻמים או לבנים, עצי-שִקמָה מֻפלאים, עצי-אָדָר עשויים לנוֹי עם גזעיהם המסֻלסלים באמנות – כל אלה פארו במראותיהם הצודים לב את העשבים הרמים, שדמוּת גלים להם.

חם היה בחוץ, התּוֹרים הגו בין הענפים וסחו עם שכניהם מאילן לאילן, ובה בשעה טבלו האנקורים בתוך קשת-הענן, שאור שמשה הזהיר על נטפי המים, שהתפוררו והרטיבו את הדשא הדק. האנדַרטות הלבנות העומדות על כַּניהן נראו כמאֻשרות בתוך ירַק הדשא הזה. עלם עליז עשוי שַיִש הוציא מרגלו קוץ דק, כאִלו זה-עתה נתחב לו ברדפו אחרי האלילה דִיאַנה, שרצה שמה לנכח אגם-המים, החבוי בתוך החֹרשה, ששם עומדות חרבות של היכל.

אנדרטות אחרות מתחבקות, שכורות-אהבה וקרות, בקצה החֹרֶש או חולמות וידן תומכת בברכן. אשד-מים קצף ומתגלגל על-גבי סלעים נאים. באילן אחד, שצמרתו גדועה ומראה עַמוד לו, עלה הקִסוֹס; על-גבי קבר חרותה כתֹבת של מצֵבה. עמודי-האבן הקבועים בכרי-העשבים אינם מעלים על לב את האקרופוליס יותר מאשר הפרדס הנאה הזה מעלה על לב את יערי-העד.

המקום הזה היה נחמד ועשוי מעשה-חושב, ואליו היו באים בני-אדם מן הכרך להסתכל בפרחים, שגדלו בגני-החֹרף ולהתענג על המחזה הנעים, שהציג הטבע היפה בתוך פריז, כדרך שבאים אל התיאטרון להתענג על מחזות החיים.

אוליבְיֵי בֶּרטֵין היה רגיל זה שנים אחדות לבוא כמעט בכל יום אל המקום הנבחר הזה, להתבונן פה אל בנות-פריז, בהתהלכן עדויות. “פרדס זה – היה אומר — עשוי בשביל הלובשות שמלות נאות; הלובשים פה מלבושים מכֹערים מחללים את הקֹדש”. והוא היה מטיל כאן שעות שלמות וידע את כל הצמחים את כל הטיָלים המצויים

הוא הלך לצדה של אַנֶּט לאֹרך השדרות, ועיניו תועות ממראה החיים המנֻמרים והמטֹרדים אשר בפרדס הזה.

– הוי, הנה אֵל-האהבה! – קראה הנערה.

היא התבוננה אל נער קטן בעל תלתלים צהבהבים, שנתן בה עיניו הכּחֻלות ופניו הביעו תמהון והתפעלות.

אחרי-כן עברה לראות את כל הילדים; והתענוג שתקף אותה למראה אלה הבֻּבּות החיות והעדויות סרָטים, פתח את פיה ועוררה להגיד את אשר בלבה.

היא פסעה פסיעות קטנות, העירה, לברטֵין את הערותיה, את מחשבותיה על-אודות הפעוטות, על-דבר האומנות, על-דבר האִמות, מראה הילדים הבריאים הוציא מפיה קול-שמחה, והילדים החִוְרים עוררו בקרבה רחמים.

הוא הקשיב לדבריה והתענג עליה יותר מעל התינוקות; ומבלי שכח את אֳמָנותו, לחש לעצמו: “מה נחמד!” והרהר בשעת דבורו, כי ראוי לפתח בשרטוט תמונה של פנה אחת בפרדס, ושם כנופיה של אומנות, אמות וילדים. מדוע לא עלה זה על לבו עד היום?

– אוהבת אתְּ את התינוקות הללו?

– בכל נפשי ובכל מאֹדי.

ובראותו אותה מתבוננת אל הקטנים, חש האיש כי משתוקקת היא לחבקם ולנשקם, ללטפם, תשוקה טבעית זו של אֵם בעתיד; והוא התפלא על הרגש הטמיר הזה, החבוי בתוך נפש זו של האשה.

בהיות לבה פתוח ופיה נכון לדבּר, חקר אותה האמן על-אודות מאוייה. היא גילתה לפניו בתמימות עדינה את תקווֹתיה לקנות שׁם ולרכּוֹש כבוד בעולם האצילים, היא נכספה לרכּוש סוסים נאים, שהיתה בקיאה בטיבם כסוחר-סוסים מוּמחה, כי חלק אחד מן האחוּזה רוֹנסיר היה מיוּעד לגידול סוסים; והיא לא הטרידה מחשבתה על-אודות חתן יותר מאשר על חדר לדירה, שקל למצאו בכל עת בתוך המון הבתים העומדים לשׂכירה.

הם קרבו אל אגם-המים, ששם שטו לאט שני ברבורים וששה בני-אוָּז, טהורים ושקטים כצפרים עשויות פּוֹרצלַנה, וחלפו על-פני אשה צעירה, שישבה על כסא, ספר פתוח על ברכיה, עיניה נשואות נִכחה, ונפשה שרויה בעולם של חלום.

היא לא זעה כמו צורה עשויה שעוה. פניה מכֹערים, עלובים, והיא לבושה כבתולה צנועה, שאינה חולמת עוד למצֹא חן בעיני רואים, אפשר מורָה היא בבית-ספר, ונפשה עלתה עתה לעולם-החלום על-ידי מאמר אחד או דבור אחד, שנסך על לבה רוח-קסם. היא המשיכה בדמיונה בלי ספק, לפי הרהור לבה, את המאורעות, שקראה עליהם בספר.

בּרטֵין עמד משתאה:

– מה טוב להנשא על כנפי הדמיון כמוה.

הם עברו על פניה, חזרו ועברו שוב והאשה לא הרגישה בהם, עד כּה הלך לבה כֻלו אחרי מעוף-דמיונה למרחקים.

הצַּיָּר פנה אל אַנֶּט ואמר:

– אמרי-נא, חביבה! לא יהיה לך לטֹרַח לשבת לפנַי פעם או פעמים לשם תֵּאור צורה?

– לא, אדרבה!

– שימי-נא לבך אל העלמה הזאת, המתהלכת בעולם-דמיונה.

– אל זו היושבת שם על הכסא?

– כן. אף אַתְּ תשבי על כסא, תפתחי ספר על ברכיך ותתאמצי לעשות כמוה. הידעת מימיך להיות חולמת בהקיץ?

– כן.

– על מה חלמת?

והוא נסה להוציא מפיה וִדּוי על-דבר טיוליה בעולם הגנוז; אך היא לא אבתה לענות והשיאה אותו לענינים אחרים, התבוננה אל הברבורים השׁטים לחטוף פתותי-לחם, שזרקה להם אשה אחת, ונדמה היה כי נפשה הצטמצמה, כאלו נגע האיש בדבר שברגש.

אחרי-כן, כדי להשיאו לענין אחר ספרה לו על חייה בּרוֹנְסיֶר, סחה לו על אמה-זקֶנתּהּ, שלפניה היתה קוראת ארֻכּות בקול רם בכל יום ויום, ועכשו היא בודדה, הזקנה, ובודאי שרויה היא בעצבות.

בהקשיבו לדבריה היה הצַּיָּר עליז-רוח כצפור, עליז במדה זו שלא היה מימיו. כל מה שדברה הנערה הזאת, כל הפרטים הדקים והקלושים והטפֵלים, הנוגעים אל חייה הפשוטים של אותה ריבה, שעשעו את רוחו והעסיקו את לבו.

– נֵשב-נא – קרא האיש.

הם ישבו סמוך לאגם. ושני הברבורים מהרו ושטו ובאו לפניהם, בתקוָתם לקבל מהם מזון.

בֶּרטֵין חש, כי התעוררו בקרבו זכרונות, זכרונות אלה שנעלמים וטובעים בים-השכחה ופתאם הם עולים ובאים ואין יודע מאַיִן. הם עלו במהירות, זכרונות מכל המינים, רבים ועצומים כל-כך, עד כי היה לו הרגש, כאלו יד נעלמה נִערה את אגן-הזכרון שלו.

הוא שאל את נפשו בשֶלמה באה יקיצה זו של חייו שעברו, אשר חש וראה זה כמה פעמים, אם גם במדה מועטה משל היום. תמיד יש סבה גורמת ליקיצה פתאומית זו, סבה חמרית ופשוטה, ריח או בֹשֶׂם. כמה פעמים אֵרע, כי ריח של בֹּשֶֹם, שנדף עליו משמלת אשה בתוך-כדי עברה, עורר בקרבו המון זכרונות של מאורעות שנמחו מלבו! בתחתית הצלוחיות של בשמים היה מוצא לפעמים כמה קטעים מחייו; וכל מיני הריחות העוברים אלה של הרחובות, של השדות, של הבתים, של הכלים, הריחות הטובים והרעים, הריחות החמים של ערב-הקיץ והריחות הקרים של לילות-החֹרף, כֻּלם עוררו בקרבו זכרונות רחוקים, כאִלו שמרו הריחות בקרבם את הדברים שמתו ושנחנטו, כדרך אותם הבשמים השומרים את הגופים החנוטים.

האֻמנם העשב הרטוב או הפרח של עץ-הערמון הוא שהעלה בנפשו את הימים שעברו? לא. ובשלמה אפוא? האם עינו היא שגרמה לו התעוררות זו? וכי מה ראה? לא כלום. בין הבריות שפגש אולי יש אחת הדומה לאחת הצורות שראה לפנים, והיא היא, שהניעה בקרבו שלא מדעתו, את כל פעמוני העבר.

אפשר שלא ריח, כי-אם קול הֶחֱיֶה את זכרונותיו? כמה פעמים אֵרע, כי נגינת פסנתר ששמע במקרה, קול-זמרה בלתי נודע, ואף פזמון ישן-נושן שעלה אליו מתוך תבת-נגינה בחוץ, שפכו עליו עלומים חדשים ונפחו בקרבו רוח-עֶדנָה שנשכחה.

אולם הקריאה הזאת הולכת ונמשכת, אינה פוסקת, אינה נתפסת, ומרגיזה אותו קצת. מה יש סביבותיו, סמוך לו, אשר החיה ככה את רגשותיו שדעכו?

– רוח קר נושב – קרא האיש – נלך הביתה.

הם קמו ממושבם ופנו ללכת.

הוא הביט אל האנשים שישבו על הספסלים; אל אלה שהתשלום בעד הישיבה על כסא הוא להם הוצאה מרֻבּה מדי.

גם אנֶּט התבוננה עתה אליהם, ובשאלה על חייהם, על מלאכתם, הביעה תמהונה על שבעלי פנים דלים כאלה באים לשבת בָּטל בפרדס נאה זה.

ובשעה זו עלה יותר בלב אוֹליביֵי זֵכר השנים שעברו. נדמה לו, כי זבוב מזמזם באזניו וממלאה אותן צלילים של ימים עברו.

ובראות הנערה, כי שקוע הוא בהרהורים, שאלה:

– מה היה לאדוני? רואה אני את פניו עצובים.

לבו רעד רעידה רבה. מי זה הדובר אליו? הנערה או אמה? לא האֵם בקולה של היום, כי-אם בקולה שהיה לה לפנים שהשתנה כל-כך, עד כי זה עתה הכירו.

הוא ענה לה מתוך חיוך:

– אין דבר, דברַיך גורמים לי תענוג, עדינה אַתּ מאד, מעלה אַתּ לי את זֵכר אמך.

איככה זה לא שׂם לבו עד-עתה אל הֵד מוזר זה של הדבורים החביבים עליו מקֹדם, שיצאו בשעה זו מפה חדש?

– דַבּרי עוד – בקש האיש.

– על מה אדבר?

– ספרי לי, מה למדת מפי מורותיך. האהבת אותן?

היא פתחה שוב בשיחה.

והוא הקשיב מתוך מבוכה, שתקפה עליו והלכה וגדלה, הוא ארב, הוא צִפּה לדברים, שיצאו מפי הנערה הזאת, הזרה כמעט ללבו, בכדי לקלוט דבר אחד, צליל אחד, חיוך אחד, שנראו לו כּאִלו נשארו בגרונה מימי-הנעורים של אמה. נעימה אחת היתה לפעמים גורמת לו רעד של השתוממות. אמנם בין הדבורים של שתי הנשים היו הבדלים כאלה, שלא יכול להבחין את הצד השוה שבהם, גם כאלה, שלא נתנו מקום להחליפם זה בזה; אך ההבדלים האלה גרמו להפליא יותר את הדבר, כי הקיצו פתאם דבוריה של האם. עד-עתה ראה האיש בעינו הסקרנית, כי דומות הן שתי הנשים בפניהן, אך הנה זו התעלומה של הקול, שקם לתחיה, בלבלה את נפשו כל-כך, עד כי בהפנותו ראשו לבל יראה את פני הנערה, שאל את נפשו לרגעים, אם אין זו הגרפינה הדוברת אליו ככה לפני שתים-עשרה שנה.

אחרי-כן, לאחר שנגמרה תעית-חושיו על-ידי העלאת-זכרון זו והוא פנה אל הנערה ופגע במבט עיניה, גילה שוב מעט מן החוּלשה, שזרקה בו עינה של האֵם בימים הראשונים לאהבתם.

שלש פעמים כבר סבבו את הפרדס, חלפו על-פני אותם האנשים,אותן האומנות, אותם התינוקות.

אנט עמדה וסקרה את הארמונות המקיפים את הגן הזה ושאלה לשמות הדרים בהם.

היא השתוקקה לדעת הכל על-אודות כל האנשים האלה, שאלה מתוך סקרנות של אדם האומר לבלוע הכל, דומה שרצתה למלאות את לבה, לב אשה, רשמים שונים, ופניה האירו מתוך תשוקה לדעת, והיא שמעה את דבריו גם בעיניה גם באזניה.

אך בבואם עד אוהל-הגן, המבדיל את שני השערים, הפונים אל הבּוּלוַר מחוץ, ראה בּרטין והנה קרובה לבוא השעה הרביעית.

– הו! קרא האיש – עת לשוב.

הם הגיעו לאט עד הבּוּלוַר מלהרבּ.

אחרי עזבו את הנערה, ירד הצייר ובא אל כיכר קוֹנקוֹרדיה ללכת משם אל החוף השני של הסינה.

שפתותיו לחשו זמר, לבו מלא רצון לרוץ, ובחשק רב היה קופץ מעל הספסלים, עד כי ראה את עצמו מזרז. פּריז נראתה בעיניו מלאה זֹהר, יפה שבעתים מאשר עד היום. “אכן – הרהר האיש – האביב מחָדּש את כל העולם”.

באה עליו אחת מאותן השעות, שבהן רוח-האדם העֵר קולט הכּל מתוך תענוג מרֻבּה, שבהן העין רואה יותר, נוחה יותר לקבל רשם ובהירה יותר, שבהן חש האדם שמחה יתרה לכל מראה-עיניו ולכל רגשות-לבו, כאלו באה יד-אֵל עלינו לחַדּש את כל צבעי האדמה, להרבות חיים בכל תנועותיהם של היצירים ולתקן בקרבנו, כדרך שמתקנים שעון שעמד מלכת, את כֹּח-הפעֻלה של הרגשותינו.

והוא הרהר בלבו, באספו בעיניו אלפי דברים מלאים ענין: “מי מִלֵל, כי יש רגעים שאיני מוצא תֹכֶן לציור!”

והוא חש, כי רוחו חפשי הוא ועינו בהירה, עד אשר נראו לו כל מעשי-ידיו עד היום חבוטים והמוניים, הוא חש, כי נגלה לו סוד חדש להביע את החיים בדרך אמתית יותר ומקורית יותר. ופתאם תקפהו חשק לבוא לביתו ולעשות מלאכתו, והוא שב על עקבותיו, בכדי ללכת ולסגר עצמו בתוך חדר-עבודתו.

ואולם אך עמד יחידי לפני הַבַּד עם פתיחת ציור, פג ממנו החֹם הזה, שלַהט זה-עתה את דמו. הוא חש את עצמו עָיֵף, ישב על הספה ושקע בהרהורים.

האדישות השאננה, שהיה שרוי בה, אותו חֹסר-הדאגה של אדם, שכל צרכיו התמלאו, הרגש הזה סר מלבו אט-אט, כאלו חסר היה דבר-מה. הוא ראה את ביתו רֵיק, וחדר-עבודתו הגדול כמִדבר היה בעיניו. ובהביטו סביבותיו נדמה לו, כי ראה צל אשה חולף על פניו, שגרם לו נחת. זה ימים רבים שכח האיש את הרגש של קֹצר-רוח, שֶבּו מצפה האוהב לְשוּב אהובתו, והנה פתאם ראה את אהובתו מרֻחקה ממנו ונפשו חשקה להיות בקרבתה מתוך רטט של עול-ימים.

לבו התמלא עֵדן בזכרו, כמה אהבו זה את זה, והוא מצא וחזר ומצא בכל רחבי חדרו, שהיתה באה שמה, זכרונות אין-מספר על-אודותיה, על תנועותיה, על דבוריה ועל נשיקותיה. הוא זכר ימים ידועים, שעות ידועות, רגעים ידועים; והוא חש מסביב לו את רטט לטיפותיה מימים עברו.

הוא קם ממושבו מבלתי יכלת לשבת על מקומו, והתחיל מתהלך מתוך הרהורים חדשים; כי למרות אהבתו זו שמִלאה את חייו, נשאר בדד, בדד כל ימיו. אחרי שעות ארֻכּות של עבודה, כשהיה מביט סביבותיו מבֻלבּל, כאדם שמקיץ לחיי המציאות, לא ראה ולא חש בלתי אם את כתלי חדרו, העומדים לשמוע קולו ולחבק אותו. באין אשה בביתו ובאין לו האפשרות לפגוש את זו שאהבה נפשו אלא בזהירות רבה כבָא בגנֵבה, היה עליו לבַלות שעות-הפנאי שלו בכל המקומות של צבור, ששם מוצאים, ששם קונים תחבולות שונות להמית את הזמן. הוא היה רגיל בבית-הקלוב, היה בא בימים קבועים אל הקִרקס ואל ההִפּוֹדְרוֹם ואל האופירה, היה מצוי קצת בכל מקום, אך ורק שלא לבוא לביתו, שבלי ספק היה יושב שם בשמחה, אִלו היה חי שם בקרבתה.

לשעבר, בשעות ידועות של אהבה בלי-מצרים, היה שרוי ביסורים קשים, על אשר לא יכול לקחת את האשה ולשבת עמה יחדו; אחרי-כן, כשפג חֻמו, קבל באהבה את צער פרדתו ממנה ואת חֻפשתו; עתה שב והצטער על הדבר, כאלו זה-עתה התחיל אוהב אותה.

והאהבה שחזרה הציפה אותו פתאם, כמעט שלא מדעת; יען כי בחוץ היה יום-אור, ואולי יען כי זה-עתה שמע והכיר את הקול המחֻדּש של האשה הזאת. מה מעט הוא הדבר, שיש בּכֹחו לעורר לב גבר, לב גבר מזקין, שהזכרונות שלו לובשים צורה של תוגה!

כמו לפנים, בא אליו הצֹרך לראות פניה, והוא מלא את רוחו ובשרו כמין קדחת; והוא התחיל מהרהר בה, כדרך שעושים אוהבים עולי-ימים, המלהיבים את לבם והמתלהבים מתוך הרהור; אחרי-כן גמר בלבו, אף כי ראה פניה בבֹּקר, ללכת הערב אל ביתה לשתּות כוס-טֵה.

השעות היו ארֻכּות בעיניו, ובצאתו ללכת אל הבּוּלוַר מַלְהֶרְבְּ, תקף אותו פחד, אולי לא ימצאנה בביתה, ועליו יהיה עוד הפעם לבלות את הערב, כמו שהיה מבלה כמה וכמנה ערבים, ביחידות.

על שאלתו: “היש הגרפינה בביתה?” – ענה המשרת: “כן, אדוני”, והביא בדבריו שמחה אל לבו.

הוא קרא בקול-דיצה: “עוד הפעם הנני!” בדרכו אל מפתָּנו של טרקלין קטן, שבּו ישבו שתי הנשים ועשו מלאכה לאור מנורה, בעלת שני קנים עשוים מתּכת וצִפוי ורֹד עליהם, שעמדה על עמוד רם ודק.

הגרפינה קראה:

– האתה הוא זה? מה הביאך הלום?!

– אנכי הוא. ראיתי את עצמי בודד מאד ונכנסתי אליכן.

– טוב ויפה עשית!

– המחכה אתְּ למי-שהוא שיבוא?

– לא… ואולי… איני יודעת.

הוא ישב והביט מתוך זלזול אל האריג האפוּר של הצמר הגס, שהנשים סרגו אותו בזריזות במחטים של עץ.

והוא שאל:

– מה הדבר הזה?

– שמיכות.

– לעניים?

– כן, מובן הדבר.

– כמה מכֹער הוא.

– כמה חם הוא.

– אולי כן הוא, אך מכֹער הוא. וכעורו נראה ביותר בטרקלין, ערוך בטעם לואי החמשה-עשר, שהכֹּל בו מרהיב את העין. אם לא למען העניים, הנה למען ידידיכן עליכן לעשות מעשי-צדקה יותר נאים.

– אֵלי, כך הם הגברים! – קראה האשה במשכה כתפיה – ואולם בכל-מקום מכינים כעת את השמיכות האלה.

– יודע אני זאת יפה, יודע יותר מדי. אדם נכנס לבית בערב, אי-אפשר שלא יראה את הסחבות המכֹערות הללו והן פרושות על שמלות נאות שבנאות ועל-גבי כלי-בית מהֻדרים שבמהֻדרים. באביב זה לבשה הצדקה צורה שאינה יפה.

הגרפינה אמרה להִוָכח, אם אמת בפיו, ופרשה את הארג שבידה על כסא פנוי רפוד משי שעמד סמוך לה, אחרי-כן קראה באדישות והסכמה:

– כן, אמנם כן, מכֹער הוא.

והיא שבה לעבודתה. שני הראשים הסמוכים זה לזה, שהיו כפופים, תחת שני המאורות הסמוכים, שערותיהם קרנו מקלוח האור הוָרֹד, שהתפשט על עור פניהן, על שמלותיהן ועל ידיהן הנעות; והן התבוננו אל מלאכתן בכַונה קלה ותדירית של נשים הרגילות אצל מעשי-אצבעות, שרק העין משגיחה, והלב אינו מהרהר בזה.

בּארבּע פנות האולם היו ארבּע מנורות אחרות עשויות פּוֹרצלֵנה חינאית, עומדות על עמודים עתיקים של עץ מצֻפּה זהב, והן נסכו על הרפידות אור נעים וממֻזג שהתרכך על-ידי הצִּפויים השקופים של סלסלה, הנתונים על גֻלות המנורות.

בֶּרטֵין אִוָּה לו מושב נמוך, כֻּרסה זעירה, שיכֹל לשבת בה בדֹחק, אך הוא בחר בה תמיד לשיחותיו עם הגרפינה, כדי להיות סמוך לרגליה.

היא פנתה אליו ואמרה:

– טיול ארֹך טִיַלת היום בפרדס עם נַנֵי.

– כן, פטפטנו זה עם זה כידידים מימים קדמונים. אני אוהב אותה מאד, את בתך. היא דומה אליך בַּכֹּל. בשעה שהיא מוציאה מפיה דבורים אחדים, יאמין השומע, כי אּתְ היא ששַׂמת את קולך בגרונה.

– אישי היה אומר לי כזאת לעתים קרובות.

הוא התבונן אליהן בשעת עבודתן, כשאור המנורות שופע עליהן, ואותה המחשבה, שגרמה לו צער, שהעיקה על נפשו עוד היום הזה, זו מחשבת-התוגה על ביתו השומם, הדומם, הצר והקר, בכל עת ובכל שעה, שאין מי שיאירהו ויחממהו, העכירה את רוחו, כאלו זו הפעם הראשונה הרגיש יפה בבדידותו.

– הה! מה נכספה נפשו להיות בעלה של אשה זו, ולא רק אהובה! היו ימים שחשקה נפשו לגַזלה, לקחתה מעם האיש הזה, לגַנבה ממנוּ. כעת הוא מקנא בו, באותו הבעל, שבגדה בו, שזכה לדור כל ימיו אִתּה, להיות יושב בביתה ולבוא עמה במגע-ומשא. בהסתכלו בפניה התמלא כל לבו זכרונות דברים שעברו ונפשו השתוקקה לסַפּר עמה. אכן הוא עוד אָהב אותה מאד, ואולי קצת יותר, הרבה יותר היום, כאשר לא אהבה זה ימים רבים; והצורך הזה להביע לפניה את רגשות נעוריו, שתשּׂמח עליהם מאד, העיר בלבו את החשק, כי תלך הנערה מהרה לשכב.

וכשתקף עליו החֵשק להִשָאר לבדו עם הגרפינה, לקרוב עד ברכיה ולשים את ראשו עליהן, לאחוז בידיה, שתשמט מהן השמיכה לעניים עם המחטים של עץ, עם הפקעת של צמר, שעתידה להתגלגל תחת כֻּרסה בקצה חוט סרוח, הביט על השעון, לא הוציא מפיו דבר כמעט והרהר בלבו, כי לא טוב עושים להרגיל את הנערות, שתשבנה בערבים יחד עם הגדולים בשנים.

מן הטרקלין הסמוך נשמע קול צעדים, שהפריעו את הדממה, והמשרת, שראשו נראה בפתח, הודיע:

– האדון מוזַדיֶה.

אוליביֵי בּרטין כעס וכבש את כעסו, וכאשר לחץ את ידו של המשגיח על האמנות, חש בלבו תשוקה לאחוז בכתפיו ולהשליכו החוצה.

מוּזַדיֶה היה מלא חדשות: המיניסטריון עומד לנפּל, גם מתלחשים על-אודות שערוריה בַּמַּרקיז רוֹקדיַאן. והוא הוסיף בהביטו על הנערה: “את זאת אספר לכם אחרי-כן”.

הגרפינה הרימה עיניה אל שעון-הקיר ואמרה, כי עוד מעט והגיעה השעה העשירית.

– עת לך, בתי, לעלות על מטתך – קראה אל הנערה.

מבלי ענות מאומה, קפלה אַנֶּט את האריג, כרכה את הפשתן, נשקה לאמה על לחייה, הושיטה ידה לשני הגברים ויצאה בחפזון, כאלו טסה, מבלי זעזע את האויר בחלפה.

אחרי אשר יצאה הנערה, שאלה הגרפינה:

– השערוריה, מה היא?

– אומרים, כי המרקיז רוֹקדיַאן, שגרש את אשתו ברצונו, והיא היתה משלמת לו שכר קבוע שלא הספיק לו, בקש ומצא תחבולה בדוקה ומוזרה להגדיל את סכום הקִּצבה: הוא שלח אנשים לארוב למרקיזה, והם תפשו אותה במקום המעשה, עד שאֻלצה לתת שכר חדש, כדי להנצל מכתב-אשמה, ערוך על-ידי הקוֹמיסַר של הפוליציה.

הגרפינה שמעה את הדברים, עיניה הביעו תמהון, ידיה לא נעו, ומלאכתה שלא נגמרה-על ברכיה.

ברטֵין, שהתרגז על ישיבתו של מוזָדיֶה מאז יצאה הנערה, נעלב והודיע מתוך כעס, כאדם שידע את הדִבּה הזאת ולא ספר אותה לאיש, כי שקר מגֻנה הוא, אחד מאלה הפטפוטים המכֹערים, שאדם מבני-האצילים אינו צריך להאזין להם אף לא להשמיעם. הוא דבר בהתרגזות בעמדו ליד התנור, ופניו הביעו הזדעזעות, כאדם המוכן לטפל בדבר הזה כבענין הנוגע אל עצמו ואל בשרו.

רוקדיַאן הוא ידידו, ואם אפשר להאשימו על מעשים ידועים בקלות-דעת, אין להאשימו אף לא לחשוד בו במעשה זה.

מוזַדיֶה, שנדהם ובא במבוכה, הֵגֵן על נפשו, התנצל והצטדק.

– אנא – קרא האיש – אנכי שמעתי את הדבר זה עתה בביתה של הנסיכה מורטמֵין.

– מי ספר לך את הדבר? – שאל בּרטֶין – אין ספק, כי אשה היא שספרה.

– לא, טעות היא בידך, המרקיז פֵרַנדֵל ספר לי.

והצַיָר עקם את פניו וענה:

– נאים הדברים למי שאמרם!

שררה דממה. הגרפינה שבה לעבודתה.

אחרי-כן פתח בּרטֵין בקול מָרְגָּע:

– יודע אני אל-נכון, כי שקר גמור הדבר.

הוא לא ידע כלום, כי שמע בפעם הראשונה מספרים במאורע זה.

מוזַדיֶה הכין את עצמו לסגת אחור, כי ראה סכנה לפניו, אף אמר ללכת אל בית קוֹרְבֶּל, והנה הופיע הגרף גילרואַ, אשר שב לביתו לאחר סעֻדתו בעיר.

בּרטֶין ישב תחתיו מדֻכּא וחסר-תקוה להֵחָלץ הפעם מן הבעל.

– האינכם יודעים את דבר השערוריה – קרא הגרַף – שקרה בערב הזה?

וכשאיש לא ענה, חזר ואמר:

– מעשה ברוֹקדיַאן, שמצא את אשתו בשעת שיחה אסורה וגזר עליה לשלם מחיר רב, על שלא נזהרה בפיה.

פני בּרטֵין נעשו מדֻכדכים, קולו ותנועות-ידיו הביעו עצבות, והוא שם ידו על ברכו של גילרוא, ובדברי נֹעם וידידות חזר על דברי הנזיפה, שהשמיע זה-עתה באזני מוזַדיֶה.

והגרף, שעוד מעט והאמין בדברי הצַּיָּר, הצטער על אשר נכשל מתוך קלות-דעת לחזור על לשון-הרע והצטדק, כי לא ידע וכי חף הוא מעָון. אמנם בני-אדם מספרים לשון-הרע ובודים דברי-שקר.

ופתאם באו כֻלם לכלל דעה אחת: כי העולם רגיל מתוך קלות איֻמה להוציא דִבּה, להטיל חשד וללכת רכיל, ובמשך חמשה רגעים נראו ארבעתם כמאמינים, כי כל הלחישות אינן אלא שקרים, כי הנשים אין להן עוגבים, כמו שחושדים בהן, כי הגברים אינם עושים כלל מעשי-נבלה, כמו שמספרים עליהם, וכי בכלל פני הדברים רעים יותר מתוכם של הדברים.

בּרטֵין, שבלבו לא היתה עוד טינה על מוַּזדיֶה לאחר שבא גילרוא, פנה אליו בדברים נוחים, השיאוֹ לענינים החביבים עליו, פתח את מַעיַן מליצותיו. והגרף נראה שמח, כאדם שמביא עמו לכל מקום את השלום ואת הרֵעות.

שני משרתים, שפסעו בפסיעות חשאיות על הכְּבירים, נכנסו אל האולם והם נושאים שֻלחן-טֵה, שעליו עמד כלי נאה עם מים רותחים, שהעלו אד ללהב כּחֹל, עולה ממנורה דולקת בּכֹהֶל-של-יין.

הגרפינה קמה ממושבה, התקינה את המשקה החם בזהירות זו ובדקדוק זה, שהרוּסים הביאו לנו, אחרי-כן מזגה כוס למוּזַדיֶה, כוס שנית לברטֵין, והקריבה פנָכות ועליהן פרוסות של “כורך” ומעשי-אופה קטנים אוסטריים ואנגליים.

הגרף נגש אל השלחן הנד, שעליו עמדו בשורה מיני מי-עסיס, לִיקֵרִים וכוסות, מזג לו גרוּג, ואחרי-כן התחמק בחשאי אל החדר הסמוך ונעלם.

ושוב ישב בּרטֵין לבדו בפני מוּזַדיֶה, ופתאם תקף עליו החשק לגרש החוצה את הטרדן הזה, שנחה עליו הרוח ופתח פיו במליצה, פזר אנקדוטות, חזר על פתגמי-חכמים והוסיף עליהם משלוֹ. והצַּיָּר לא חדל להביט אל שעון-הקיר, שחָטרו הארֹך הלך וקרב אל שעת חצות. הגרפינה ראתה את מבטו, הבינה כי דבר לו אליה, ומתוך חריצות זו של נשי העולם, היודעות להחליף בדרך קל את צורת השיחה ואת הרוח השורר בטרקלין, היודעות להביא בינה, בלי-אֹמֶר, אם להוסיף שֶבת או לקום וללכת, הִשִׁיבה הגרפינה סביבותיה, על-ידי תנועותיה בלבד, על-ידי מראה פניה ושעמום עיניה, רוח קרה, כאִלו זה עתה פתחה חלון בחדר.

מוּזַדְיֶה חש, כי הרוח הנושבת מקפיאה את רעיונותיו, ומבלי שאול את נפשו בשלמָה הדבר, התעורר בקרבו החשק לקום וללכת מזה.

מפני הנמוס עשה גם בּרטֵין כמוהו. שני הגברים יצאו יחדו, עברו את שני הטרקלינים, והגרפינה הולכת עמהם ועוסקת בשיחה עם הצַּיָּר. היא עצרה בעדו ליד מפתן הפרוזדור לבאר לו משהו, ובה-בשעה לבש מוּזַדְיֵה את אדרתו בסיועו של שומר-הפתח. וכאשר הוסיפה הגברת גילרוא לדבר אל בּרטֵין, המתין לו המשגיח על האמנות שעה קלה בפתח המעלות, שנפתח על-ידי שומר שני, וכדי שלא לעמוד פנים אל פנים עם המשרת, גמר האיש בלבו לצאת יחידי.

הדלת נסגרה אחריו לאט, והגרפינה אמרה אל האמן בנעימות יתרה:

– באמת למה זה תמהר לצאת? עדַין לא הגיעה חצות. שֵׁב פה עוד שעה קלה.

והם נכנסו יחדו אל הטרקלין הקטן.

– אך ישבו שניהם והוא אמר:

– אֵלי! כמה הרגיזני חמור זה!

– מדוע?

– הוא נטל ממני חלק קטן מנפשך.

– הה! לא רב חלקו.

– אפשר, אבל הוא הטרידני.

– מקנא אתה אותי?

– אין זו קנאה, אם אני מוצא כי גבר זה טרדן הוא.

הוא חזר וישב על הכֻּרסה הקטנה, סמוך מאד אליה, משש באצבעותיו את ארג שמלתה וספר באזניה על-אודות הרוח החם, שעבר בלבו היום הזה.

היא האזינה לדבריו בתמהון ובדיצה, ובחשאי שמה ידה על שערות-ראשו הלבנות ולִטפה אותן ברֹך, כמו בכדי להביע לו בזה את תודתה.

– מה נכספה נפשי להיות קרוב אליך! – קרא האיש.

הוא לא חדל מהרהר באותו הבעל השוכב נרדם, בלי ספק, בחדר הסמוך, ולכן חזר ואמר:

– אכן רק הנשואין מאַחדים שתי נפשות.

– ידידי העלוב! – לחשה האשה ולבה מלא חמלה עליו וגם עליה.

הוא שם לחיו על ברכיה של הגרפינה והתבונן אליה באהבה, באהבה שיש בה קצת מן העַצבות וקצת מן הצער, לא באותה האהבה הלוהטת, שחש זה-עתה, כשהפרידו בינו ובינה הנערה, הבעל ומוּזַדיֶה.

היא העבירה וחזרה והעבירה את אצבעותיה הקלות על ראשו של אוֹליביֵי, ומתוך חיוך אמרה:

– אלי! מה הלבין ראשך! השערות השחורות האחרונות נעלמו.

– אהה! ידעתּי זאת. הזִקנה באה.

היא פחדה, אולי העציבה את רוחו.

– הה, שֵׂיבה זרקה בך בעודך צעיר לימים. כל ימַי ידעתיך לאיש-שיבה.

– אמנם כן.

כדי למחות כליל את רֹשם התוגה, שגרמה לו בדבריה, גחנה אלי, הרימה ראשו בשתי ידיה, נשקה על מצחו נשיקות אִטִיות ורכות, אלה הנשיקות הארֻכּות, שנדמה כי אין להן סוף.

אחרי-כן הסתכלו זה בפני זה, בבקשם לראות בתוך-תוכן של עיניהם את הבבואה של אהבתם.

– משתוקק אני – קרא האיש – לבלות יום כֻּלו בקרבתך.

הוא ראה את עצמו מעֻנה בסתר לבו על-ידי הצֹרך של קִרבה, זה שאין להביעו בדברים.

הוא האמין זה-עתה, כי בצאת האנשים שישבו פה יעלה בידו למלא תשוקתו, שהתעוררה בקרבו מאז הבֹּקר; וכעת, לאחר שנשאר לבדו עם אהובתו, בשעה שחש על מצחו את חֹם ידיה ועל לחיו את חֹם גופה דרך שמלתה, שב ומצא בלבו אותם הזעזועים, אותם הגעגועים על האהבה הנעלמה והבורחת ממנו.

והוא חזה לו בדמיונו, כי מחוץ לבית זה, בתוך יער, שיֵשבו שם לבדם, לבדם, באין איש סביבותם, יֵחלף ממנו רגזו, ואל לבו תשוב המנוחה.

היא השיבה:

– כאחד הילדים הנך! הן רואים אנו זה את זה כמעט בכל יום ויום.

הוא התחנן לפניה, כי תמצא תחבולה לבוא ולסעוד עמו פת-ערבית באחד המקומות בסביבות פַּריז, כמו שעשו זה ארבע או חמש פעמים.

היא השתוממה על הקַּפריסה הזאת, שקשה כל-כך למלאותה, ומה גם לעת כזאת, כשבִּתּה שבה לביתה.

ואולם היא תנסה לעשות זאת, אחרי שיֵצא אישה לגליל רוֹנְס, אך הדבר הזה יבוא רק לאחר פתיחת התערוכה, שעתידה להיות ביום-השבת הבא.

– ועד היום ההוא מתי אראה פניך? – שאל האיש.

– מחר בערב, בביתו של קוֹרבֶּל. חוץ מזה תואיל לבוא הלום ביום החמישי בשלש שעות, אם יהיה לך פנאי, ולפי דעתי עתידים אנו לסעוד יחדו ביום הששי אצל הנסיכה.

– כן, טוב ויפה.

הוא קם ממושבו.

– שלום.

– שלום, ידידי.

הוא נשאר עומד מבלי יכֹלֶת לצאת, כי לא מצא כמעט מאומה מכל מה שאמר לדַבּר אליה ולבו נשאר מלא דברים שאין להביעם, ונפשו מלאה השתפכות עמומה שלא יצאה לחוץ.

הוא חזר ואמר: “שלום” באחזו בשתי ידיה.

– שלום, ידידי.

– אוהב אני אותך.

היא שלחה אליו בת-צחוק זו, שבּה אשה מראה לאיש ברגע אחד את כל שנתנה לו.

לבו רעד, ובפעם השלישית חזר ואמר:

– שלום.

והוא יצא.

IV

הרואה היה אומר, כי כל מרכבות פריז נמנו וגמרו לעלות-לרגל ביום ההוא אל “ארמון התעשיה”. מתשע שעות בּבֹּקר באו דרך כל הרחובות, כל החוצות והמעבּרות ופנו כֻלן אל אותו האולם של “האמנות”, שבו הזמינו כל בני-האמנוּת שבפריז את כל בני-האצילוּת שבפריז לחנֻכּת התערוכה של שלשת אלפים וארבע מאות ציורים.

שורה ארֻכּה של המון בני-אדם אצו אל מבוא הבית, נהגו זלזול ביצירות הפַּסָּלים ומהרו לעלות אל היציעות של הצַּיָּרים. עוד בטפסם על המעלות נשאו הבאים את עיניהם אל הציורים התלויים על גבי כתלי המבואות, ששם מיַחדים מקום לציָרי הפרוזדור, ששלחו יצירות גדולות במדתן או יצירות שאי-אפשר לדחותן מפני הכבוד. בתוך טרקלין מרֻבּע נשמע קול המון רועש וגועש: הצַיָרים, בעלי היצירות העומדות לְרַאֲוָה, נִכּרים היו בתנועותיהם, בצלצול קולם, בדברי בנֵי-סמכא שהשמיעו. הם התחילו מושכים את ידידיהם בשרווּל בגדם אל התמונות, שהצביעו עליהן מתוך קריאות ומתוך העויות אמיצות של ידענים. אפשר היה לראות פה צַיָרים מכל המינים; גדולי-קומה ובעלי שׁערות ארֻכּות, חבושי מגבעות רכות, אפורות או שחורות, שאין להביע בדברים את צורתן הרחבה והעגֻלה כגג, ושוליהן המשֻפּעים מאפילים על חציו העליון של הגוף. אחרים מהם היו קטני-קומה, זריזים, דלי-בשר או רחבי-כתף, עונדים עניבות של משי דק לצוארם, לבושים מעילים קצרים או עטופים מלבושים משֻנים, המיֻחדים לכֹהנים הדיוטים של האמנות.

פה היה חֶבר הצַיָרים המסלסלים בשערם, אמני-הרחוב, חֶבר הצַיָרים האקדימאים, החשובים והעדויים בשושנים אדֻמות, גדולות מאד או קטנות מאד, הכל לפי השקפתם על הנּוֹי ועל הנִּמוס המקֻבּל, חֶבר הצַיָרים הבּורגנים, שבאו עם בני-ביתם, העוטרים את אביהם כגבור מנַצח.

על-גבי ארבעה לוחות ענקיים הושמו הציורים, שבאו לפאר את הטרקלין המרֻבּע והרהיבו את עיני האנשים בכניסתם, על-ידי הזיו של גוָניהם, והזהירו, על המסגרות, על-ידי רעננות הצבעים החדשים, שבאו לכבוד חנֻכּת התערוכה, עד-כדי להסמיא את העין לָאור הרב השופע ויורד מלמעלה.

תמונתו של נשיא הרֶפּובליקה היתה תלויה במבוא, ועל-גבי כֹתל אחר נראה גֶנֶרַל עדוי עדי-זהב, חבוש מגבעת עם נוצות בת-היענה ומלֻבּש מכנסים של אריג אדם, והוא שכן קרוב לנימפות ערֻמּות בין עצי-ערָבה ולספינה שנטרפה בים וכמעט שבלעה גל גדול. בּישוֹף קדמון מטיל חֵרם על מלך ברברי, רחוב בעיר מזרחית מלאה גופות מתים במגפה, וצִלוֹ של דַּנטֵי, המטַיֵל בתוך הגיהִנם – כל אלה הרהיבו את העין וצדו את הלב בַּכּח העצום של בִּטוּיָם.

בתוך חדרים גדולים נראו עוד גדוד רוכבים, אנשים יורים ביער, פרות רועות באחו, שני אדונים בני המאה שעברה עורכים דו-קרָב בפנת רחוב, אשה משֻגעה יושבת על אבן, כֹּהן קורא ודוי עם אדם גוסס, קוצרים בשדה, מראה נהרות, שקיעת החמה, ליל-ירח בהיר – כל אלה הדוגמאות של כל מעשי הצַיָרים שעשו לפנים, שעושים היום ושעתידים לעשות עד סוף כל הדורות.

אוֹליבְיֵי עמד בתוך חבורה של אחים-אמנים מפֹארים, חברים של האינסטיטוט ושל ועד-השופטים, ושוחח עמהם בענין היום. כעין צער העיק על לבו, מנוחתו הָפרעה בגלל יצירתו העומדת פה, שאף כי ספרו בשבחה בפניו, לא ראה בכבודה.

הוא זז ממקומו. הנסיכה מוֹרטמֵין נראתה בפתח.

היא שאלה:

– האם לא באה עדַין הגרפינה?

– לא ראיתיה.

– ומר מוזַדיֶה?

– גם אותו לא ראיתי.

– הוא הבטיחני לעמוד בעשר שעות במרום-המעלות ולהיות לי למורה-דרך באולַמי התערוכה.

– אולי תואילי לתת לי רשות לבוא במקומו, נסיכה?

– לא, לא. ידידיך זקוקים לך. עוד מעט ונתראה, כי סעֹד נסעֹד יחדו.

– מוזַדיֶה בא בחפזון. הוא בקש סליחה על ששהה שעה קלה על-יד יצירות הפַּסָלים. והוא קרא:

– נלכה-נא, נסיכה, דרך פה, נתחיל מצד ימין.

אך נעלמו בתוך המון הראשים והנה באה הגרפינה גילרוא שלובת-זרוע עם בתה והיא מבקשת בעיניה את אוליבְיֵי בּרטֵין.

הלז ראה אותן, קרב אליהן ונתן להן שלום.

– אלהים, מה יפות הן! – קרא הצַיָר – אכן נַנֶּט הולכת ויפה מאד. בשמונה ימים לבשה צורה חדשה.

הוא התבונן אליה בעינו, עין סוקר, והוסיף:

– קוי-פניה נעשו נעימים יותר, פורחים יותר, צבע עורה מזהיר יותר. עתה היא פחות נערה ויותר אשה פריזאית.

אך פתאם עבר אל ענין היום הגדול:

– נתחיל מצד ימין, נלך ונפָּגש עם הנסיכה.

הגרפינה, שהיתה בקיאה בטיב אמנות-הציור ולבה היה מלא כאחד מאלה שהציגו פה את יצירותיהם, שאלה:

– מה אומרים הבריות?

– תערוכה יפה. ציוריו של בּוֹנֶה מצֻיָנים, שנים של קַרוֹלוּס דוּרַן מפֹארים, אחד של פּוּבִי דֵי שַׁוָן נפלא, אחד של רוֹל מרהיב מאד, חדש מאד, אחד של גֶרְוֵי נאה, והרבה אחרים של בֵּירוֹ, של קַזִין, של דוּאָה, בקצור: עולם מלא של דברים נאים.

– ושלך? – שאלה האשה.

– אמנם משבחים בפני את ציורי, אך אינני שבע-רצון.

– יש מקצת אמת בדבריך. אך היום, כמדֻמני, הצדק עמי.

– מימיך לא היית שבע-רצון.

– מדוע?

– אינני יודע.

– הבה נראה.

כאשר באו ועמדו לפני הציור – שתי נערות בנות-כפר מתרחצות בנחל – עמדה שם כנופיה והתבננה בהתפעלות. היא שמחה מאד על הדבר, ובלחש אמרה:

– הלא ציורך זה מהֻדּר הוא, מרגלית טובה. מימיך לא עשית ציור יפה מזה.

הוא דבק בה, הגה לה אהבה ותודה על כל דבור ודבור, שהרגיע מכאוב, שחבש פצע. ורעיונות מהירים חלפו ברוחו להוכיח לו, כי אמנם צדקה האשה במשפטה, כי רואה היא נכוחה בעיניה הפקחות, עיני בת-פריז. וכדי להרגיע את חששיו, שכח האיש, כי זה שתים-עשרה שנה הוא מוכיח אותה על אשר היא מהללת ומרוממת דברים קלילים, יצירות של נוי בלבד, רגשות שאינם יוצאים מן הלב, גַוָּנִים-מַמְזֵרִים ילידי-המוֹדה, אך לא את האמנות, את האמנות לבדה, את האמנות החפשית מכל הרעיונות והשאיפות והדעות, המתהלכות בעולם האצילים.

– נלך הלאה – קרא הצַיָר במשכו את הנשים אחריו. והוא הוליך אותן שעה רבה מאולם לאולם והראה להן את הציורים, והסביר להן את תָּכנן, ומאֻשר היה להיות ביניהן, מאֻשר היה על-ידן.

פתאם שאלה הגרפינה:

– כמה שעות?

– שתים-עשרה וחצי.

– הה! נמהר-נא ללכת לסעוד. הנסיכה אמרה לחכות לנו בבית-המזון של לֵידוּאֲיֵין, והיא פקדה עלי להביאך שמה, אם לא נפָּגֵש באולמי התערוכה.

בית-המזון, שעמד באי-קטן של אילנות ושיחים, היה לו מראה של כַּוֶרת דבוֹרים טרודות. זמזום בלול של קולות, של קריאות, של צלצול-כוסות וקערות, עלה והתפשט מסביב, יצא לחוץ דרך כל החלונות וכל הפתחים הפתוחים לרוָחה. השֻׁלחנות הסמוכים זה לזה, המֻקפים אנשים בשעת סעֻדתם, עמדו בשורות ארֻכּות מימין ומשמאל למשעול צר, ששם רצו המשרתים, מבֻלבָּלים, מטֹרדים, והם מחזיקים בקצה ידם קערות עמוסות בשר, דגים או פֵּרות.

תחת יציע מעֻגל ישבו המון רב של אנשים ונשים ומראה עִסה היה להם. כל אלה צחקו, צעקו, אכלו ושתו, שרויים בשמחה על-ידי היין וטבועים בעליזות זו, שתוקפת את פריז בימים ידועים עם זריחת השמש.

אחד המשרתים העלה את הגרפינה, את אנֶּט ואת בּרטֵין אל האולם הנועד להם, שבו ישבה הנסיכה והמתינה להם.

בשעת כניסתו ראה הצַיָר את המַרקיז פֵרַנדֵל ליד דודתו והוא טרוד וּמחַיֵךְ, מושיט ידו לקבל את הסוככים ואת המעילים של הגרפינה ובתה. מראה זה העיר בו רֹגז רב כל-כך, עד כי פתאם בא אל לבו חשק לדבר דברים גסים ומרגיזים.

הנסיכה בארה את דבר פגישתה עם בן-אחיה ואת דבר יציאתו של מוזַדיֶה, שהלך עם המיניסטר לאמנות; ובּרטֵין בהעלותו על לבו, כי המרקיז המתיַפּה הזה עתיד לשאת את אנֶּט, כי בגללה בא היום, כי רואה הוא אותה כמיֻעדה להיות שוכבת חיקו, הזדעזע והתמרמר, כאלו כָפרו בזכותו, זכות טמירה וקדושה.

משעה שישבו אל השֻלחן, התחיל המרקיז, שישב על-יד הנערה, לסובב אותה מתוך שקידה זו של גבר, שקבל רשות להשתדך.

מבטי-עיניו היו סוקרים, והצַיָר ראה אותם כחצופים ובולשים; על פניו רחפו בנות-צחוק של אדם מעֻּדּן ושבע-רצון, וכֻלו היה אדיב כבן-בית לעתיד. בהליכותיו ובדבריו כבר נראה משהו מן המֻגמר, כעין מודעה-על-דבר הכִּבּוּש הקרוב לבוא.

הנסיכה והגרפינה, כנראה, חִזקו וקִימו את התנהגותו של החתן, אך שלחו זו אל זו קריצות של קנוניה.

אך גמרו סעֻדתם, שבו כלָֻם אל התערוכה. בתוך האולמים היה עֵרב-רב של המון-אדם, עד כי קשה היה להדחק ולהכנס. החֹם העולה מגופות האדם, והריח התָּפֵל הנודף מן השמלות והבגדים שהתיַשנו, עשו את האויר בחדר קשה עד לגֹעל-נפש. האנשים חדלו להביט אל הציורים ונתנו עיניהם בצורות ובמלבושים, החלו לבקש אנשים מיֻדעים; ויש שההמון הצפוף נדחק, כדי לפַנות דרך לפועלים נושאים סֻלם, הקוראים: “הִשָׁמֵרו, אדונים; השמרו, אדונות”.

מקץ חמשה רגעים נמצאו הגרפינה ואוליבְיֵי מֻבדלים מבני-לויתם הוא אמר ללכת ולבקשם, אך היא אמרה אליו, בהִשָׁענה על-ידו:

– האם לא טוב לנו בלעדיהם? הנח להם, כך הֻתנה, כי אם נפָּרד זה מזה נפָּגש יחדו בארבע שעות ליד המזנון.

– אמנם כן – ענה האיש.

אך את לבו הטריד הרעיון, כי המרקיז מלַוֶּה את אנֶּט ומוסיף לפטפט עמה מתוך שחצנות מנֻמּסה.

הגרפינה לחשה ואמרה:

– ובכן, עודך מחזיק באהבתך אלי. הוא ענה מתוך טרדה:

– ודאי, כן.

והוא בקש ממעל לראשי ההמון לראות את המגבעת האפורה של מר פֵרַנְדֵל.

ובראותה, כי נפשו פזורה, ובחָפצה להסב לבו אליה, פתחה ואמרה:

– לו ידעת, עד-כמה אני מעריץ את ציורך של שנה זו. זה הוא אב-מלאכה שלך.

הוא צחק צחוק קל ושכח פתאם את האנשים הצעירים, בהגותו רק באותה הדאגה, שבאה אל לבו בבֹּקר.

– האֻמנם? כך היא דעתך?

– כן, בעיני הוא בחיר-יצירותיך.

– צער רב גרם לי זה.

בשפתי-ערמה שבה וקשרה כתרים לראשו, בידעה יפה מפי הנסיון, כי אין לך דבר השולט כל-כך בנפש האמן, כדברי-שבח עדינים שהולכים ונמשכים. לבו עלץ, התעורר, הלך שבי אחרי הדברים הנעימים, ופיו נפתח בשיחה, ועיניו לא ראו דבר מלבדה, ואזניו לא שמעו דבר בתוך המהומה הרבה מסביב לו, מלבד דברי האשה אליו.

כדי להביע לה את רגשי-תודתו, לחש לה על אזנה:

– מה נכספה נפשי לחבקך.

רגש חמים חלף בלבה, ובהרימה אליו את עיניה המזהירות חזרה ושאלה:

– ובכן, עודך מחזיק באהבתך אלי עד היום?

והוא השיב לה בנעימה זו, שצִפתה לה ושלא שמעה קֹדם:

– כן, אני אוהב אותך, אֶני יקירתי.

– בוא-נא בכל ערב לראות פני – אמרה האשה – עתה כשבִּתּי עמדי, לא אצא מביתי לעתים קרובות.

משחשה האשה, כי בלבּו התעוררה האהבה שבאה לה בהסח-הדעת, תקף עליה רגש של אֹשר רב. עתה, כשהלבין ראשו של אולבְיֵי והזִקנה הרגיעה את סערת-רוחו, פחדה פחות פן תצוד לבו אשה אחרת, אך יראה יִראָה גדולה, פן ילך וישא אשה מפחד הבדידות. הפחד הזה, ששכן בלבה זה כבר, הלך וגדל בלי-הרף, והוליד ברוחה מיני מזִמות שאין להגשימן, כדי לקשרו אליה עד-כמה שאפשר ולמנֹע בעדו לבלות את הלילות הארֻכּים בתוך הקּר של ביתו השומם. ובאשר לא יכלה תמיד למשכו ולהחזיקו סמוך לה, התאמצה לשעשע את רוחו, שלחה אותו אל התיאטרון. הסיתַתּו לבוא בן הבּריות, כי מוטב היה לה שישב בחברת נשים, משיהא שרוי בתוך העצבות של ביתו.

היא שבה והוציאה מפיה את הרהורי-לבה הכמוסים:

– הה! לוּ היה בידי להחזיקך כל הימים, מה הייתי מפנקת אותך! הבטיחה לי לבוא אל ביתי לעתים קרובות מאד, אחרי שלא אצא כמעט מביתי.

– אני מבטיח.

סמוך לאזנה נשמע קול קורא בלחש:

– אמא.

הגרפינה רעדה והסבּה ראשה. אנֶּט, הנסיכה והמַּרקיז באו להִלָּוות עליה.

הגיעה השעה הרביעית – קראה הנסיכה – עיפתי מאד ויש בי חשק ללכת מזה.

הגרפינה השיבה:

– גם אני הולכת מזה, אין בי כח עוד.

המה הגיעו עד המעלות הפנימיות, הפונות מן היציעות, ששם עמדו בשורות ציורים ואַקְוַרֶלִים, גם גן גדול מֻקּף חלונות-זכוכית, ששם הצגו יצירות הפַּסָּלים.

מן הרחבה של מעלות אלה נראה מן הקצה אל הקצה הגן הרחב, המלא אנדַרטות, עומדות בתוך השבילים, מסביב לשיחים ירֻקים וממעל לֶהָמון, המכַסֶּה את אדמת השדרות כגל שחור ומתנועע. אבני-השַיִש התנוססו מתוך מַפּה שחורה זו של מגבעות ושל מלבושים ונקבוה באלף מקומות ונראו כנוצצות: עד כֹּה גדול הלּבֹן שלהן.

אחרי אשר בֵּרך בּרטֵין את הנשים בפתח הבית, שאלה אותו הגברת גילרוא בלחש:

– ובכן בּוא תבוא הערב?

– ודאי שֶכֵּן.

והוא שב אל התערוכה לעסוק בשיחה עם האמנים על-דבר רשמי היום:

הצַיָרים והפַּסָּלים עמדו כנופיות כנופיות מסביב לאנדרטות, ליד המזנון, ושם דנו והתוַכֵּחו כמו בכל השנים, הגֵנו על רעיונות ידועים או נלחמו כנגדם באותם הנִּמוקים הידועים. אוֹליבְיֵי, שדרכו היה להתעורר בּוִכּוחים אלה בהיותו מֻמחה לתשובות ולדברי-פולמוס מכריעים, וקנה לו שֵׁם של תיאורטיקן בעל-רוח, שהתגאה בו, החל גם הפעם להתלהב, אך הדברים שהשמיע מתוך הֶרגל לקחו את לבו יותר מן הדברים ששמע, וחשק בא בו ללכת מזה, לבלי שמוע עוד, לבלי הבן עוד, בדעתו מתּחִלה את כל הדברים, שידבּרו על אותן השאלות העתיקות של האמנות, לכל פרטיהם ודקדוקיהם.

ואולם הוא אהב את הדברים האלה, והוא היה אוהב אותם אהבה בלי-מצרים עד היום, אך ביום הזה היתה נפשו פזורה על-ידי טרדה קלה ועקשנית, אחת מאותן הדאגות של מה-בכך, הקַּיָּמות בלב אדם בעל-כרחו בכל הדברים שידבר ובכל המעשים שיעשה, התקועות ועומדות במחשבתו כקוץ בלתי-נראה שנתחב בבשרו.

הוא שכח גם את דאגתו לציורי “המתרחצות” מפני ההרהור על הליכותיו של המרקיז עם אַנֶּט, שלא מצא חן בעיניו. מה אִכפַּת לו, סוף סוף? מה זכות יש לו? מדוע זה יאמר להפריע בעד נשואים רצויים אלה, היעודים מראש, הנוחים מכל הצדדים? אך כל תוכחתו לא עקרה מלבו את הרגש של רֹגז ושל צער, שתקף אותו, בראותו את פַרַנֲדַל מדַבּר ומחַיֵך כחתן ומלטף במבטיו את פניה של הנערה.

כשנכנס בערב לבית הגרפינה ומצא אותה לבדה עם בתה, כשהן תופרות לאור המנורות את השמיכות לעניים, הצטער צער גדול לראות את עצמו בקלקלתו, בהוציאו מפיו דברי לגלוג על המרקיז ובהתאמצו לגלות לנגד עיני אנֶּט את כל ההמוניות שלו תחת מעטה ההֵדור.

זה ימים רבים, כשהיה בא אחרי סעֻדת-הצהרים, היה יושב ושותק כמנמנם קצת, יושב ישיבה פרועה, כידיד זקן, שאינו מדקדק בנמוס. היה שוקע בתוך הכֻּרסה, רגליו משֻלָּבות זו על-גבי זו, ראשו מֻפשל לאחוריו, והוא הוזה בדברים ומרגיע את גופו ואת רוחו בתוך מנוחה שאננה זו. אך הנה פתאם שבה והתעוררה בקרבו זריזות זו של אנשים המתאמצים למצא חן, המדקדקים בכל היוצא מפיהם, המבקשים בפני הבריות מלים יותר נאות וניבים יותר יקרים, לקשט בהם את רעיונותיהם ולהלבישם צורה מהֻדרה. הוא לא נתן לשיחה להתנהל בעצלתַּיִם, כי-אם החזיק בה ועודד אותה בהאצילו מרוחו עליה; ובשעה שעלה בידו לעורר בדבריו את צחוקה של הגרפינה ושל בתה, או בשעה שראה אותן כי דבריו נגעו עד לִבּן, או בשעה שהרימו אליו את עיניהן מתוך השתוממות, או בשעה שפסקו מעבודתן כדי להקשיב לדבריו, חש האיש הזה גֵרוי של תענוג, רטט קטן של אֹשר, שמצא בו שכר לעמלו.

כעת היה בא לביתן כפעם בפעם בכל עת שיָדע, כי לבדן הן, ואפשר שמיָמיו לא בלה את לילותיו בנֹעם כזה.

הגברת גילרואַ, שישיבתו זו הפיגה את פחדה התדירי, התאמצה בכל כֹּחה למשכו אל ביתה ולהחזיק בו. היא וִתּרה על סעֻדות-רֵעים בעיר, על המשתאות, על המחזות בתיאטרון, כדי לקבל תענוג, בשלחה בשלש שעות, בשעת יציאתה, טלגרמה כחֻלה לאמר: “במהרה”. בימים הראשונים בחָפצה למלאות רצונו להיות עמה ביחידות, היתה משַלַחת את בתה לעלות על מטתה משהגיעו עשר שעות. אחרי-כן, כשראתה באחד הימים, כי הוא משתומם ומבקש מתוך בדיחה, כי לא יתנהגו עם אנֶּט כעם תינוקת, הוסיפה לה בחסדה רבע-שעה, אחר-כך חצי-שעה, אחר-כך שעה שלמה. אחרי יציאתה של הנערה לא היה יושב זמן רב, כאלו עִמָּה יצא מן הבית חצי-הקסם, שמצא בטרקלין זה. אז היה מגיש לרגלי הגרפינה את הכֻּרסה הקטנה שבחר בה, ישב סמוך לה, ולרגעים היה שׂם מתוך תנועה חרוצה את לחיו על ברכיה. היא היתה מושיטה לו אחת מידיה, שהיה אוחזה בכפיו, ופתאם סרה מעליו התעוררות-רוחו, חדל לדַבּר, ונראה היה כנח בתוך שתיקה רכה זו מעמלו הרב שעמל.

מעט מעט הבינה בחוש המיֻחד לנשים, כי אנֶּט מושכת אותו אל הבית במדה אחת כמוה. היא לא נעלבה כלל על-ידי זה, בהיותה מאֻשרה לראות, כי מצא האיש ביניהן משהו מתענוג המשפחה, שחסר לו בגללה; והיא כלאה אותו יותר ויותר בין שתיהן והעמידה פנים של אֵם, כדי שיראה את עצמו כמעט אב לנערה זו וכדי להוסיף חוט חדש של אהבה אל כל מה שקשרהו אל הבית הזה.

הגנדרנות, שהיתה עֵרה בקרבה תמיד, התגברה עליה מיום שחרד לבה, בראותה מכל עֵבֶר את הזִּקנה הקופצת עליה, כדקירות שעדַין אינן מָרגשות כמעט. כדי להיות יפת-תֹאר כאנֶּט, הוסיפה להִנָזר משתיה, ובדקות גזרתה אמנם נדמתה לבתה הנערה, עד אשר מאחוריהן כמעט שלא הבחינו ביניהן; אך בפניה הדלים נראו אותות הסגוף הזה. בעור המתוח עלו קמטים ומראהו היה כעין הכתם, והדבר הזה הבהיק יותר את תפארת הרעננות של בתה הנערה. ובכן באה לתקן ולשפר את פניה בתחבולות של אקטריסה, ואף כי לאור היום היה החוָּרון של פניה חשוד קצת, אך לאור המנורות היו פניה יפים להפליא וזֹהַר נחמד להם, זה הגַוָּן שאין-דוֹמה-לו, המיֻחד לנשים השָׂמות על פניהן כחל ושרק.

ואחרי שהכירה האשה בירידתה זו והשתמשה בתחבולות לשמור על יפיה, החלה לשנות את אֹרח-חייה. היא התרחקה עד-כמה שאפשר להתחרות עם בתה ביפיה לאור השמש והתאמצה לעשות זאת לאור המנורות, שנתנו לה את היתרון. בשעה שחשה, כי עיֵפה היא, חורת-פנים, זקֵנה יותר מבשאר הימים, מצאה תואנה במֵחוש-הראש, שנתן לה רשות לפסֹח על המשתאות ועל התיאטרונות; אך באותם הימים שראתה את עצמה שלמה ביפיה היתה עליזת-נצחון והתהלכה עם בתה כאחות גדולה בשנים מתוך עַנְוָה של אֵם צעירה. כדי ללבֹש שמלות דומות כמעט לשמלות בתה, תפרה לה מלבושים של אשה צעירה, שהיו קצת “חשובים” בשביל נערה; ואנֶּטה, שיותר ויותר נגלתה ברוחה הנטיה לעליצות ולבדיחות, היתה לובשת את הבגדים האלה מתוך עליזות של שובבה, והדבר הזה הוסיף חן על חִנּה. היא התמכרה בכל לבה אל הערמומית מתוך גדרנות של אמה, שִׂחקה עמה שלא-מדעת את המחזות הקטנים של נוי, ידעה לנשק לה בשעת-הכֹּשר, לחבק את גזרתה מתוך חבה, להראות על-ידי תנועה, לטיפה, תחבולה כל-שהיא, עד-כמה הן נאות שתיהן יחדו וכמה הן דומות זו לזו.

אוֹליבְיֵי בֶּרטֵין, מתוך שהיה רואה אותן יחדו ועורכן בלי-הרף זו לעֻמּת זו, היה לפעמים כמעט מערבבן זו בזו. יש שהיתה הנערה פונה אליו בדברים, בשעה שעיניו הביטו לעֵבר אחר ואז היה מֻכרח לשאול: “מי הדוברת?” ופעמים שהיה עושה לו שעשועים במשחק זה של עִרְבּוּב, בזמן שישבו שלשתם לבדם בטרקלין זה, המרֹהָט בטעם לואי החמשה-עשר. אז היה עוצם עיניו ומבקש, שתשאלנה שתיהן שאלה אחת, תחלה בזו אחר זו, ואחרי-כן בחִלוף סדר השאלות, כדי שיבחין בין הקולות. הן התאמצו בכשרון רב למצֹא נעימה אחת, לדבר דברים אחדים בנגינה שוה, עד כי פעמים שלא יכל להבחין. ואמנם הן הגיעו לבטא את הדברים באֹפן דומה כל-כך, עד כי המשרתים היו עונים: “הן, גברת” על דברי העלמה ו“הן עלמה” על דברי האם.

מתוך חִקּוי זה לשם שעשועים, להיות דומות זו לזו בתנועותיהן, הגיעו עד לידי דמיון גמור בהליכותיהן ובתנועותיהן, עד כי מר גילרוא בעצמו, בראותו את זו או זו עוברת בטרקלין השרוי באפלולית, היה מערבבן כמה פעמים והיה שואל: “האַתּ היא, אנֶּט?” או “האַתּ היא אמא?”

על-ידי דמיון זה הטבעי והעשוי הממשי והמעֻבּד, נולד בלב הצַּיָּר רֹשם מוזר על-אודות יציר כפול, ישן וחדש, נגלה מאד ונסתר כמעט, על-אודות שני גופים שנבראו בזה אחרי זה מבשר אחד, על-אודות אשה אחת, שבא לה המשך חייה, ששבה לנעוריה, שהיתה עתה למה שהיתה לפנים. והוא היה חי סמוך להן, נפשו מחֻלקה בין שתיהן, חסרת-מנוחה, מטֹרדה, מלאה שלהבת אהבה, שהתעוררה אל האֵם, והוגה אהבה עדינה וטמירה אל הבת.

 

חלק שני

I

20 ביולי, פריז, אחת-עשרה שעות בערב

"ידידי, אמי מתה עלי זה-עתה ברוֹנְסְיֶר. יוצאים אנו מזה בחצות-הלילה. אל תבוא לביתנו, כי לא הודענו את הדבר לאיש. אך נוּדה לי והגֵה בי.

“שלך אֶני”.

21 ביולי, בצהרים.

"ידידתי העלובה, למרות רצונך הייתי בא לביתך לנחמך, אלו לא הייתי רגיל לראות את רצונך כפקֻדה. אני הוגה בך מיום אתמול מתוך צער חודר. אני מתאר לי בדמיוני נסיעה אִלֶּמת זו בלילה יחד עם בתך ועם אישך, בתוך הקרון חסר-האורה, המוביל אתכם אל מֵתכם. אני רואה את שלשתכם עומדים לפני מנורת-השמן, אתְּ בוכה ואנֶּט מיללת. אני רואה את בואכם לבית-הנתיבות, את מַסָעכם הנורא בעגלה, את כניסתכם אל הארמון בתוך המשרתים, את הליכתכם בחפזון על המעלות אל החדר ההוא, אל המטה ההיא, אשר שם היא שוכבת, את מבטך הראשון עליה ואת נשיקתך, שאת אוצלת על פניה הרזים והקופאים. ואני הוגה בלבך, בלבך העלוב, באותו הלב, שמחציתו לי הוא והוא נשבר לרסיסים, סובל יסורים רבים, מדכא אותך וגורם גם לי צער מרֻבֶּה כל-כך ברגע זה.

"אני נושק את עיניך המלאות דמעה מתוך חמלה עמֻקה.

“אוֹליביי”.

24 ביולי, רוֹנסיר.

"מכתבך היה גורם לי עֹנג, אִלּו היה בעולם דבר שיכֹל לעַנּג את נפשי בתוך האסון הנורא, שבא עלי. אתמוך הבאנו אותה לקברות, ומאותו רגע שגופה העלוב, שפרחה נשמתו ממנו, יצא מן הבית הזה, נדמה לי, כי בודדה אני על-פני האדמה. אדם אוהב את אמו מבלי דעת, מבּלי הרגיש, כי טבעי הוא הדבר כחיים עצמם; ואת כל עֹמק השרשים של אהבה זו מכיר האדם רק בשעת הפּרֵדה האחרונה. אין אהבה אחרת דומה אל זו, כי כל אהבה באה אלינו במקרה, וזו חיה בלבנו משעה שנולדנו; כל אהבה באה אלינו אחרי-כן עם מאורעות החיים, ורק זו נבלעה בדמנו מיום הראשון לחיינו. וחוץ מזה, חוץ מזה, לא אמו בלבד אבדה לו לאדם במותה, כי-אם כל ילדותו נָגוֹזה למחצה, כי בחיי הילדות חֶלקה של האם גדול כחלקנו. רק היא לבדה יודעת אותם כמונו, היא שומרת המון דברים קטנים וחביבים של ימים רחוקים, שהם עוררו בלבנו את הזעזועים הנעימים הראשונים. רק אליה לבדה יכלתי עוד לאמר: “הזוכרת אתּ, אמי, את היום אשר…? הזוכרת אתּ, אמי, את הבֻּבּה העשויה פּוֹרצֶלַנה, שנתנה לי זקֶנתּי?” שתינו יחדו היינו חורזות מחרֹזת ארֻכּה של זכרונות פעוטים ושובבים, שאיש בארץ לא ידָעם מלבדי. אם כן אפוא מת חלק אחד מנפשי, החלק הזקן והטוב שבּי. אבד לי הלב העלוב, ששם היתה חיה עוד כֻּלּה הנערה הקטנה, זו אנֹכי בילדותי. כעת אין איש אשר ידע, אין איש אשר יזכור את אַנּה הקטנה, את שמלותיה הקצרות, את קול צחוקה ואת העויותיה.

"ויום יבוא, ואולי לא רחוק הוא מאד, אשר אלך גם אנכי לעולמי ובתי היקרה אנֶּט תשָּׁאֵר בודדה, כמו אמה היום. מה נוּגֶה כל זה, מה קשה, מה אכזרי! ואולם אין האדם הוגה בדבר מימיו; אין הוא רואה מסביב לו את המות, החוטף בכל רגע את אחד האנשים, ועוד מעט ויבוא גם אליו. אִלּו התבונן האדם, אִלּו נתן את הדבר אל לבו, אִלּו לא שעשע נפשו, לא שמח רוחו, לא התעה לבו בכל החיים העוברים לפניו, כי אז לא היו חייו חיים, כי מראה הטֶבַח הזה שאין לו סוף יכול להביא לידי טֵרוּף-הדעת.

"נפשי רצוצה כל-כך ומלאה יאוש, עד כי אין בי כֹח לעשות דבר. יומם ולילה אני הוגה באמי העלובה, הכלואה בארון, הקבורה באדמה זו, בשדה זה, והגשמים יורדים על הקבר, ומן הפנים הזקנים האלה, שככה אהבתי לנשקם, לא נשאר בלתי אם רקב אָיֹם. הה, מה נורא הדבר, ידידי, מה נורא!

"בעת שמֵּת עלי אבי עומדת הייתי להִנָּשא לאיש, ולא הרגשתי כל אותם הרגשות כמו היום. כן, נוּדה לי, והגֵה בי, וכתֹב אלי. מה זקוקה אני לך כעת.

“אנה”.

פריז, 25 ביולי.

"ידידתי העלובה,

"צערך גורם לי יסורים נוראים. גם אנכי איני רואה את החיים בצבע-השושן. למן היום אשר נסעתְּ, אני אובד, גלמוד, באין משען ובאין מפלט. הכּל מַלאה את רוחי, מטיל עלי שעמום ומרגיז את נפשי. בלי-הרף אני הוגה בך ובאנֶּט שלנו; רחוקות אתן שתיכן מעיני, בשעה שנפשי נכספה מאד לראותכן על-יָדי.

"נפלא הדבר, עד-כמה אני חש, כי רחוקה אתּ ממני ואני חסר אותך. מימי, גם בהיותי צעיר יותר לא ראיתי בך הכּל, כמו בשעה זו. זה זמן מה הרגשתי בשנוי רוחי, שדומה הוא לְמַכַּת-שׁרב ביום-קיץ. הרגשות המתעוררים בי מוזרים הם, ואני רוצה לשוחח עמך עליהם. שערי-נא בנפשך, כי מן היום שאינם פה איני יכול עוד לטַיֵּל. כל הימים, ואף במשך החדשים האחרונים, אוהב הייתי להתהלך יחידי ברחובות לשם טיול, כל האנשים וכל הדברים שעשעו את רוחי, כל מראה-עיני גרם לי שמחה וכל פסיעה על אבני המרצפת גרמה לי תענוג. מהלך הייתי לפנַי מבלי דעת לאן, לשם הליכה, לשם נעימה, לשם הרהורים. כעת איני יכול לעשות זאת. למן הרגע שאני יוצא לרחוב תוגה תוקפת אותי, מין פחד של עִוֵּר, שאבד לו כלבו. לבי נעשה חרד כלִבּו של הֵלֶך, שנעלמו ממנו עקבות המשעול ביער, ואני מֻכרח לשוב. פריז היא בעיני מִדבּר-שממה, מטילה אימה, מחרידה. אני שואל את עצמי: “אנה אלך?” ואני עונה: “באין דרך, כי על-כן רק מטַיֵּל אני”. ואולם איני יכול, איני יכול עוד לטַיֵּל באין מטרה. הרעיון עצמו ללכת הלאה מטיל עלי שעמום, מדכא את רוחי, ואני הולך ובא אל בית-הקלוב להפיג שם עצבותי.

"ויודעת אתּ, בשלמה כל זה? רק יען כי אינך פה. ברור לי, כי כן הוא. בשעה שיודע אני, כי יושבת אתּ בפריז, אין הטיול שלי בלי-תכלית, יען כי אפשר שאפגש אותך באחד המקומות. יכול אני ללכת לכל מקום, כי אתּ יכולה להזדמן בכל מקום. אם לא אראה פניך יכול אני לפחות למצוא את אנֶּט, שהיא נפש אצוּלה מנפשך. אתן שתיכן, האם והבת, מלאתן את הרחובות תקוה, תקוה לפגוש אתכן, או כי תבואנה לקראתי מרחוק או כי אבוא במקרה אחריכן, ואז היתה לי העיר מלאה תפארת וכל הנשים, שהליכותיהן היו דומות לשלכן, זעזעו את לבי בתוך שאון הרחובות, משכו אליהן את נפשי, זנו את עיני, עוררו בקרבי מין תאבון לראות את פניכן.

"אולי אהיה בעיניך אֶגוֹאיסט, ידידתי העלובה, על כי בא אני להגות כיונה זקנה על בדידותי, בה בשעה שאתּ מורידה דמעות על אסונך הרב. סלחי לי, כל-כך רגיל אני על-ידך בפִנוק ורֹך, עד כי בשעה שאין את עמי אני צועק: “הושיעוני”.

"מנשק אני רגליך מתוך רצון לעורר בלבך חמלה עלי.

“אוליביי”.

רוֹנסיר, 30 ביולי.

"ידידי,

"חן חן לך על מכתבך! מה עלץ לבי לדעת, כי אהבתני! ימים נוראים מאד עברו עלי. נדמה לי, כי הצער יביא גם עלי את המות. הצער העיק על לבי כאבן כבדה, שהלכה וכָבדה בלי-הרף, עד להכריעני, לחנקני. הרופא, אשר נקרא אלי להרגיע את זעזוע-העצבים, שבא עלי ארבע או חמש פעמים ביום, הִזּה מורְפִין בבשרי, והדבר הזה הביא אותי כמעט לידי טֵרוּף, והחֹם הלוהט, שאנו שרויים בו, עוד הכביד את יסורי, כי גרם לי גרוי-עצבים עד-כדי שגעון. ורק אחרי הסער הגדול, שהיה ביום הששי, שקט לבי מעט. עלי להגיד לך, כי מיום קבורתה לא היה בי כח לבכות, ואולם ביום הסער, שקִרבתו דכאה את נפשי, חשתי פתאם, כי דמעות פורצות מעיני, אט אט, מעט מעט, דמעות קטנות, צורבות. הה! הדמעות הראשונות האלה, מה קשות הן! הן קרעו את נפשי כאלו צפרנים להן, וגרוני נלחץ כל-כך, עד כי לא יכלתי לנשום. אחרי-כן נעשו הדמעות מהירות יותר, גדולות יותר. הן פרצו מעיני כמו ממעין, והן נזלו הרבה, הרבה, הרבה, עד כי רָטבה מטפחתי כֻלּהּ ועלי היה לקחת חדשה. והאבן הגדולה של הצער כמו התרככה, התמוגגה, התגלגלה מעיני.

מן הרגע ההוא אני בוכה מן הבֹּקר עד הערב, והדבר הזה מציל את נפשי. לולא יכול האדם לבכות, כי אז היה סוף-סוף יוצא מדעתו או מת מיגון. אף יושבת אני פה יחידה. אישי הולך למסעו בסביבות המקום ואני פצרתי בו, כי יקח עמו את אנֶּט כדי לשעשע את נפשה ולנחמה קצת מיגונה. הם רגילים לצאת בעגלה או לרכּוב על סוס מהלך שמונה או עשרה מילים מרוֹנסיֶר, ובתי שבה אלי ופניה אדֻמים מנֹער, למרות יגונה, ועיניה נוצצות באור החיים, וכֻּלה רעננה מרוח השדות ומעֹנג הטיולים. מה טוב ומה יפה לאדם בגיל זה! לפי-דעתי, עוד נשב פה שבועַיִם או שלשה שבועות, ואחרי-כן, אף כי עומדים אנו בחדש תמוז, שוֹב נשוב לפריז, מפני הנמוק הידוע לך.

"שולחת אני לך את כל שארית לבי, שנשארה לי.

“אני”.

פריז, 4 באוגוסט.

"כשל כֹחי, ידידתי היקרה; עליך לשוב, ואם לא – יקרני אסון. אני שואל את נפשי, אם לא חולה אני, עד כה היה לי לזרא כל המעשה שהייתי עושה זה ימים רבים מתוך תענוג ידוע או מתוך קֹרת-רוח. ראשית כל דבר, הנה שורר בפריז חֹם רב, עד כי בכל לילה ולילה, שמונה או תשע שעות, הרי אני כמו בבית-מרחץ טורקי. אני קם ממטתי עיף ויגע משֵנה זו בבית-הזעה, ואני עובר שעה או שתים לפני יריעות הבד הלבן מתוך רצון לצַיֵּר דבר. אך ברוחי אין עוד מאומה, מאומה אין בעיני, מאומה אין בידי. אינני עוד צַיָּר!… עמל-שוא זה לעשות עבודה מביא לידי יאוש. אני קורא לנשי-התבנית והן יושבות לפני, ולאחר שהן מגיעות לאותן התּנועות, לאותן ההעויות, לאותם המעמדים, שכבר תארתי אותם עד-כדי שׂביעה, אני מצוה עליהן ללבוש בגדיהן ואני שוֹלחן מעל פני. אכן, אין עוד בידי לראות דבר חדש ואני שרוי בצער, כאלו אבד אור-עיני. מה הדבר הזה? האם עיפו עיני ומוחי, או כי דלל מקור כשרוני, או כי נפגם חוש-הראיה שלי? מי יודע! נדמה לי, כי תם כֹחי לגלות את הפנות הנעלמות, שחֻנַּנתי לשוטט בהן. אין אני רואה יותר ממה שנגלה לכל אדם מן השוק; אני מתאר את הדברים, שכָּל הצַּיָּרים הגרועים רגילים לתארם; עיני רואה ולבי הוגה מחזות הנראים לעיני כל חילק-ובילק. היו ימים, ולא רחוקים הם, אשר נדמה לי, כי אין חקר למספר הענינים החדשים הראוים לתאור, ובידי היה המון תחבולות שונות להביעם על הבד, עד כי השפע הרב הביאני לידי פקפוק במה לבחור. והנה פתאם נתרוקן כל העולם ואין בו ענין לי, ולבי נעשה תשוש ועָקר. האנשים העוברים על-פָּנַי אין לי בהם ענין עוד; אין אני מוצא בכל בן-אדם את אָפיו ואת טיבו המיֻחד שככה אהבתי להבחין בהם ולהראותם לעין. ואולם מאמין אני, כי עוד יעלה בידי לעשות יפה מאד את תמונת בִּתֵּךְ. האין זאת, מאשר פניה דומים מאד לפניך, עד אשר אחדים הם בלבי? כן, אפשר הדבר.

"ובכן, לאמר שאני עמֵל לשוא, לתאר איש או אשה, שלא יהיו דומים אל כל התבניות המפֻרסמות, אני גומר בלבי ללכת ולסעוד באחד המקומות, כי אין בי רוח עוד לשבת יחידי אל השלחן בחדר-המזון בביתי. מראה הבּולוַר מַלְהֶרְבְּ כמראה רחוב של יער בתוך עיר-המתים, מכל הבתים נודף ריח של צִיָּה. במעלה הרחוב זורקים הַמַזִּים סִלונות של מים, שמרטיבים את מרצפת-העץ, ומשם עולה אד של עִטרָן רטֹב ושל אֻרוָה שטופה במים; ומן הקצה אל הקצה לאֹרך הדרך, מפרדס מוֹנסוֹ ועד ככר סֶנְט-אוֹגוּסְטֵין נראים חמשה או ששה פרצופים שחורים, עוברים ושבים, משרתי-חנות או משרתי-בית. הצל של עצי-אִדר מטיל לרגלי האילנות כתם משֻנֶּה על-גבי המפסעה הלוהטת, והוא נראה לעין כנוזל, כמים שפוכים ההולכים וחרֵבים. העלים שאינם זעים על-גבי הענפים והבבואה שלהם על-גבי החֵמָר מביעים את דמות הכרך העיף מלהט היום, הכרך המנמנם והמזיע, כפועל זה שנרדם על-גבי ספסל תחת השמש. כן, מזיעה בריה ענקית זו, וריח רע מאד נודף מצִּנורות השופכין, מארֻבּות הבתים והמרתפים, מן הנחלים הקולטים את הסֶּחי של הרחובות. ובשעה זו אני מהרהר בבָקרי-קיץ אלה בתוך גַּנֵּך, המלא פרחי-שדה קטנים, שריח של דבש נודף מהם באויר. אחרי-כן אני נכנס מתוך גֹעל-נפש אל בית-המזון, ששם סועדים בני-אדם בעלי-קרחה ובעלי-כרס, פניהם מדֻכּאים, חזיָתם פתוחה ומצחם הרטֹב נוצץ. המזונות כֻּלם שרויים בחַמּה, האבטיח נמס תחת הקרח, הלחם נתרכך, הבשר נתמקמק, הירקות נבלו, הגבינה נמקה, הפֵּרות קמלו עוד בחנות. ואני יוצא מבית-המזון מתוך בחילה, ואני שב לביתי, כדי לנום שעה קלה עד זמן סעֻדת-ערבית, שאני סועד בבית-הקלוב.

"שם אני מוצא תמיד את אַדֶלמַן את מַלְדַן, את רוֹקדיַאן, את לַנדא ועוד כמה וכמה אנשים, שהלאוני והטילו עלי שעמום כתֵבת-נגינה זו שברחובות. כל אחד יש לו נגונו או נגוניו, שאני שומע אותם זה חמש-עשרה שנה, והם משמיעים אותם כֻלם יחדו מדי ערב בערב בבית-הקלוב הזה, שמשמש מקום לבאים לשֵם שעשועי-נפש. מה נכספה נפשי לחיות בדור חדש, כי שבעו עיני ואזני ונפשי קצה בבני-דורי. אלה נוחלים תמיד נצחונות; הם מתפארים בהם ומברכים איש את רעהו.

"לאחר שאני מפהק מספר פעמים כמספר הרגעים משמונה שעות עד חצות, אני שב לביתי לישון, ואני פושט בגדי מתוך הרהור, כי מחר עלי להתחיל סדר-היום מבראשית.

"כן, ידידתי היקרה, הגעתי לשנים אלה, שחיי רַוָּק נעשים קשים מנשוא, כי אין כל חדש לי תחת השמש. רַוָּק צריך שיהיה צעיר לימים, שנפשו שוקקת ועיניו צמאות. ואם אין לו עוד כל אלה, סכנה היא לו להיות בן-חורין. אֵלי, מה אהבתי לפנים את חֵרותי, קֹדם שאהבתי אותך יותר ממנה! ומה מעיקה היא עלי היום! החרות לרוָּק זקן כמוני רֵיקות היא, ריקות בכל מקום, דרך המות היא, ואין דבר אשר יפריע לראות את הקץ הזה. שאָלָה תדירית היא: מה לי לעשות? אנה אלך, לבלי שבת יחידי? ואני הולך מחבר אל חבר, נותן שלום לזה ומחזיר שלום לזה, ואני פושט יד לבקש קורטוב של ידידות. אני מקבץ פרורים פרורים, שאינם מצטרפים לפרוסה, – אכן, אַתּ לי ידידתי, אך אין את עמי. ואולי את היא שבגללך באו עלי יסורי נפשי, כי שואף אני להיות קרוב אליך, אל חייך, להיות עמך תחת גג אחד, בתוך כתלי בית אחד, למלאות לבות שנינו רגשות אחדים, להשתתף בתקווֹתיך, ביגונך, בששונך, בשמחתך, בעצבותיך ובכל עניני חייך. כעת אַתּ לי, כי גונב אני מזמן לזמן חלק קטן מנפשך. אולם רוצה הייתי לשאוף כל ימַי אותו האויר שאת שואפת, לחַלק עמך כל דבר, להשתמש רק באותם הדברים המשֻתּפים לשנינו, לחוש, כי שלי שלך ושלך שלי, הכוס שאני שותה ממנה, הכסא שאני יושב עליו, הלחם שאני אוכל ממנו והאש שאני מתחמם כנגדה.

"שלום! שובי אלי מהרה. אני שרוי בצער כל הימים, שאתּ רחוקה ממני.

“אוליביי”,

רוֹנסיר, 8 באוגוסט.

"ידידי, חולה אני, ופני לֵאים כל-כך, עד כי לא תכירני. אכן בכיתי הרבה מאד. עלי לנוח מעט טרם שובי, כי אין טוב להרָאות לפניך בצורתי זו. אישי יוצא לפריז מחרתַיִם והוא יספר לך כל אשר אתנו. יש עם לבו להוליכך עמו לסעֻדה באחד המקומות, ולכן פקד עלי לבקשך, כי תחכה לו בביתך בשבע שעות.

"בנוגע לי, הנה אך יוטב לי מעט, אך לא יהא לי עוד פנים של בר-מינן, המטילים אימה גם עלי, שוֹב אשוב אליך. גם אנכי אין לי בעולם מלבד בתי אנֶּט ומלבדך, ואני רוצה לתת לכל אחד מכם כל אשר בידי לתת מבלי לגזול חלקו של השני.

"אני נושאת1 אליך את עינַי, שבכו רב בכי, ואתה תאצֹל להן מנשיקות פיך.

“אנה”.

כאשר קבל אוליבְיֵי בּרטֵין את המכתב הזה עם הבשורה, כי דחתה הגרפינה את יום-שובה, תקף אותו רצון, רצון עז, לשבת בעגלה ולנסוע אל בית-הנתיבות ולשבת בקרון של מסלת-הברזל ולנסוע לרונסיֶר; אחרי-כן עלה על לבו, כי מר די גילרוּא עתיד לבוא מחר, והוא חזר מדעתו והתחיל מצפה לבוא האיש בכליון עינים, כאִלו האשה היא שצריכה לבוא.

מימיו לא אהב הצַּיָּר את גילרוא, כאשר בעשרים וארבע השעות האלה של צפיתו.

כשנכנס אליו קם לקראתו, ובידים שלוחות אליו קרא:

– אה! ידידי היקר! מה ישמח לבי לראותך?

פני הגרף העידו בו, כי גם הוא שבע-רצון ומלא-נחת בשובו לפריז; כי החיים בנורמַנדיה זה שלשה שבועות לא הביאו לו שמחה.

שני הגברים ישבו על דרגש קטן, בעל שני מקומות, בפנה אחת של חדר-המלאכה, תחת חֻפּה של אריג מזרחי, ובתפשם זה בידי זה בחבה רבה חבקו אותן שוב.

– ומה שלום הגרפינה? – שאל בּרטין.

– הה! אין רב שלום לה. אסונה פגע בה מאד, יגונה גדל, והיא שבה לאיתנה רק לאט לאט, לא אכחד, כי לבי חרד מעט עליה.

– אך למה זה לא שבה?

– איני יודע כלום. אי-אפשר היה לי לשַדּלה בדברים, כי תשוב הלום.

– מה היא עושה כל הימים?

– אֵלי, היא יושבת ובוכה, יושבת ומהרהרת באִמּה. לא טוב לה הדבר הזה. מה מאד חפצתי, כי תשַנּה את האויר, כי תעזוב את המקום, שבו עבר אליה כל זה, הלא תבין?

ואנֶּט?

– הה! כשושנה פורחת היא!

על פני אוליביי נראה חיוך של נחת, והוא חזר ושאל:

– הרב היה יגונה?

– כן, רב, רב מאד, אך הלא תדע, כי כחו של היגון מעט הוא אצל בת שמונה-עשרה.

אחרי שתיקה קצרה, פתח שוב גילרואַ:

– אנה נלך לסעוד, יקירי? זקוק אני מאד למקום, שאוכל לחמם שם את נפשי, לשמוע קול ולראות תנועה.

– אכן, הזמן הזה, כמדֻמני, הכּל פונים אל בית-הקָּפה של הָאַמְבַּסַּדוֹרִים.

והמה הלכו שלובי-זרוע אל שדות-אלישע. גילרואַ, שלבו היה מלא גיל המיֻחד לבני-פּריז השבים אל עירם, ואחרי שלא ראוה זמן מה היא בעיניהם מחֻדָּשה ומלאה כל מיני פלאות, שאל את הצַּיָּר על-אודות אלפי פרטים, מה המעשים שנעשו ומה הדברים שנדברו, ואוליבְיֵי ענה על השאלות באדישות, שהביעה את כל השעמום של בדידותו; ואחרי-כן דִבֵּר על-אודות רונסיֶר והתאמץ להוציא מן האיש הזה, לאסוף במחיצתו אותו דבר, ממשי כמעט, שמאצילים עלינו האנשים, שאך זה ראינום, אותה האצלה דקה, שנשארה מהם אחרי שעזבנום, זו שאנו שומרים בקרבנו שעות מועטות והיא מתנדפת באויר של מקום חדש.

השמים הכּבֵדים של ערב-קיץ היו תלויים על העיר ועל הרחוב הגדול, ומבין עפאי העצים יצאו לפזז נגונים פזיזים של המנגינות הנערכות בחוץ. שני הגברים ישבו ביציע של בית-הקפה והתבוננו למטה מהם אל הספסלים ואל הכסאות הריקים של החדר הסגור, מעין תיאטרון קטן, ששם גִלו המזַמּרות, לאור החִוֵּר של האלֶקטרון ושל היום הדועך, את תפארת שמלותיהן ואת עין-הוֶרֶד של בשרן. ריחות של צלי, של מרק, של תבשילים חמים היו צפים בתוך הרוחות הקלילים, שנשבו בין עצי-הערמון, וכאשר חלפה אשה לבקש את מקום-מושבה הנועד לה, ועל-ידה גבר לבוש שחורים, פִּזרה על דרכה ריח-בּשמים חריף ורענן, שהיה נודף משמלותיה ומגופה.

פני גילרואַ הבהיקו והוא לחש:

– הה! בוחר אני לשבת פה מאשר שם.

– ואנכי – השיב בּרטין – הייתי בוחר להיות שם מאשר פה.

– משטה אתה בי!

– חי נפשי. בקיץ הזה היתה לי פּריז לזרא.

– הוי, חביבי! פּריז היא בכל זמן פּריז.

ציר-הפרלמנט היה שרוי אותה שעה בנחת-רוח, שעה זו של עליצות שובבה, שבָּהּ אנשים חשובים עושים מעשי-ילדות. הוא התבונן אל שתי נשים זונות, שסעדו לפני שֻלחן סמוך עם שלשה אדונים צעירים, צנועים ומנֻמסים מאד, ושאל את אוליביי בחשאי על-אודות כל הזונות המפֻרסמות, שהיה שומע שמָן בכל יום. אחרי-כן הוציא מפיו בקול של צער עמֹק:

– אשריך שאתה רַוָּק, יש בידך לעשות ובעיניך לראות כמה וכמה דברים.

אך הצַּיָּר מחה כנגד דברים אלה, וככל אותם האנשים, שתקף עליהם רעיון אחד, פתח לספר לפני גילרואַ את דבר עצבותו ואת דבר בדידותו. וכאשר הרבה לספר הכל ולתַנּות את דברי תוגתו עד קצם, ומתוך הצֹּרך לגלות את לבו סִפֵּר בתמימות, עד-כמה השתוקקה נפשו לאהבה ולחיי-יחוד עם אשה קרובה אליו כל הימים, החל הגרף להודות, כי יש צד טוב גם בחיי-נשואין. ואז מצא האיש בפיו דברי-מליצה, אשר הסכין להם בנאומיו בבית-הפרלמנט, לשבח ולהלל את נעימות חיי-ביתו ולפאר ולרומם את מעלות הגרפינה אשתו, ואוליביי הסכים אל הדברים מתוך נענועי-ראש על כל דבור ודבור.

מאֻשר היה לשמוע תהלתה, אך קַנּא קִנּא בחיי האֹשֶר הטמיר, שגילרואַ מספר בּשבחם על-פי חובה, ולכן גמר הצַּיָּר שיחתו בדבור שיצא מלבו:

– כן, בר-מזל אתה, אשריך!

ציר הפרלמנט מצא נחת-רוח בדברים אלה והודה בהם: אחרי-כן פתח ואמר:

– מאד מאד הייתי רוצה, כי תשוב אשתי; באמת, אני דואג לה מאד בשעה זו; ואולם שמע-נא, כיון שפּריז מטילה עליך שעמום, עליך ללכת לרוֹנסיֶר ולהביא משם את הגרפינה. בקולך תשמע, כי על-כן ידידה הטוב אתה; אך הבעל… הלא תדע…

אוליביי ענה מלא-גיל:

– אני איני שואל משלחת טובה מזו. ואולם… האם לפי-דעתך לא יהיה הדבר למֹרת-רוחה לראות את פָּנַי כשאבוא לא-קרוא?

– לא ולא; לך-נא, חביבי.

– ובכן, אני מקבל על עצמי את הדבר. מחר אצא במסע של השעה הראשונה. היש לשלוח אליה טלגרמה?

– לא, אנכי אעשה זאת. אני הולך להודיעה את הדבר, כדי שתמצא לך עגלה במסלת-הברזל.

כאשר כִּלו סעֻדתם, יצאו אל הבּוּלוַר; אך כעבור חצי-שעה עזב הגרף את הצַּיָּר באמרו, כי יש לו דבר נחוץ, שנזכר בו זה-עתה.

II

הגרפינה ובתה, לבושות שחורים, ישבו זו מול זו לסעוד באולם הגדול אשר ברוֹנסיֶר. על-גבי הקירות היו תלויות שורות שורות של תמונות האבות למשפחת גילרואַ, והתמונות עשויות בידי אמנים תמימים ונתונות במסגרות עתיקות, שקשוטי-הזהב נפלו מעליהן; תמונה אחת – איש לבוש שריון, השנית – אדם לבוש מעיל קצר עד חגורתו, אלה עדויים בגדי אופיצרים של הגוַרדיה הצרפתית ואלה לבושים בגדי שרי-צבא מימי שוב שלטון-המלכות. שני משרתים, שפסעו פסיעות חשאיות, ערכו את השלחן לשתי הנשים השותקות; ומסביב לנברשת-הגביש התלויה ממעל לשלחן בתָּוֶך, נאספו הזבובים ונראו כעב קלה של נקֻדות שחורות מפזזות ומזמזמות.

– פִתחו את החלונות – קראה הגרפינה – כי האויר פה קריר קצת.

שלשה חלונות, גבוהים מן הרצפה ועד התקרה ורחבים כפתחים, נפתחו לרוָחה מזה ומזה. ופתאם נשבה ובאה דרך שלש הארֻבּות אל החדר רוח חם והכניס ריח דשא רענן וקולות דקים ממרחקי שדות, אשר התבולל באויר הטחוב קצת של החדר, הסגור בתוך הכתלים העבים של הארמון.

– האח! מה טוב! – קראה אנֶּט בנָשמה מלֹא-אפה.

עיני שתי הנשים היו פונות החוצה ונשואות למעלה אל שמי-התכלת הבהירים, המכֻסים קצת אֵד זה של צהרים, העולה מן הארץ הספוגה שמש, ואל הכר הנרחב של הפרדס העטוף דשא, עם אייו הקטנים של אילנות נטועים בכֹה ובכֹה, ועם המראות הירֻקּים, הנגלים מרחוק מעל-פני שדות-הבר, השרויים באורה ועולים עד האֹפק כעין מפה של זהב.

– אחרי הסעֻדה – קראה הגרפינה – נצא לטיֵּל טיול ארֹך. יכול נוכל ללכת ברגל עד בֶּרְוִיל בעברנו לחוף הנהר, כי בשדה רב מאד החֹם.

– כן, אמי, גם את ז’וּליוֹ נקח עמנו, כי יפריח את הקוראים באויר.

– הלא תדעי, כי אבא אוסר את הדבר.

– הה, הן אבא כעת בפריז! שעשוע-לב הוא לראות את ז’וּליוֹ עומד במארב. ראי-נא, הנה הוא מרעים את הפרות. אֵלי, מה שובב הוא!

היא הסיעה כסאה, קמה בחפזון, מהרה אל החלון, הציצה וקראה: עוּרה, ז’וּליוֹ, עוּרה!

על-פני הכר רבצו שלש פרות שמנות, שלחכו עשב לשׂבע ונלאו מפני החֹם, והן נחות על צדן, כרסן בולטת וכל גופן נדחק בקרקע. הכלב רץ מזו אל זו בקול-נביחה, מתוך קפיצות-שגעון, מין כעס עליז וחֵמה מדֻמה, והוא קל ופזיז, עורו לבן וצהֹב, ואזניו המסֻלסלות עולות עם כל קפיצה, ובכל כֹחו התאמץ להקים מעל הארץ את שלש הבהמות הגסות, שסרבו לעשות רצונו. הדבר הזה היה, כנראה, שעשוע חביב על הכלב, שהיה חוזר אליו בכל פעם שראה את הפרות רובצות. והבהמות התרעמו, אף כי לא התיראו, והביטו אליו בעיניהן הגדולות והרטֻבּות והחזירו ראשן לראות את תנועותיו.

אנֶּט הציצה בעד החלון וקראה:

– שָׂא, ז’וּליוֹ, שָׂא.

והכלב, שעוררוהו ועודדוהו, הוסיף לנבוח, אף הרהיב לגשת עד גבן ועשה עצמו כרוצה לנשוךְ. הפרות התחילו חרדות, וזעזוע-עורן, העשוי לגרש את הזבובים, נעשה תכוף יותר ואָרֹך יותר.

פתאם פרץ הכלב פרץ עז, שלא יכל לעצור בעדו, וקרב במרוצתו סמוך לפרה אחת, וכדי שלא יפגע בה, קפץ ועבר ממעל לגַבּה. הבהמה הגסה נבעתה מחמת קפיצה זו ונבהלה, הרימה תחלה ראשה, ואחר-כך קמה לאט על ארבע רגליה והתחילה גועה בקול. ראו שתי חברותיה את עמידתה וחקוה תכף; וז’וּליוֹ מפזז מסביב להן ויוצא במחול של נצחון, ואנֶּט פונה אליו בדברי-תהלה.

– הידד, ז’וּליוֹ, הידד!

– קומי, בתי – קראה הגרפינה – ולכי לסעוד.

אך העלמה הצעירה האהילה בכַפּהּ על עיניה וקראה:

– ראי! הנה נושא-הטלגרמות הולך!

במשעול לא-נראה לעין, העובר ומתעלם בשׂדֵה דגן ושבֹּלת-שועל, עבר על-פני השבלים איש לבוש כתֹנת כּחֻלה, והוא הלך וקרב בפסיעות קטנות אל הארמון.

– אלי שבשמים! – לחשה הגרפינה – לוּ רק לא יביא בשׂורה רעה!

לבה היה מלא עוד מן הפחד הזה, שמשאיר בקרבנו מותו של אדם חביב, ושקראנו את הבשורה בטלגרמה. היא לא יכלה בשעה זו לפתּוח במנוחה את החותם של האגרת הקטנה והכחֻלה הזאת, אצבעותיה רעדו ונפשה חרדה, ולבה נִבּא לה, כי מתוך קמטי האגרת עתיד לצאת צער חדש, שיזיל עוד הפעם דמעה מעיניה.

ואולם אנֶּט, להפך, היתה מלאה רוח סקרנות, המיֻחדה לעולי-ימים, ואָהבה כל דבר נעלם2 שבא. החיים פצעו את לבה זו הפעם הראשונה, ולכן לא יכלה לצַפּות בלתי אם לבשורות טובות מן הילקוט השחור והקשה, העמוס על צדו של נושא-האגרות, זה המפזר ברחובות-עיר ובשבילי-כפר רגשות שונים.

הגרפינה לא אכלה עוד, כי לבה הלך אחרי האיש ההולך וקרב אליה, זה הנושא אגרת קטנה, דברים מעטים, שיש בהם כדי למחוץ את הלב כמכת-חרב. נשימתה קצרה מתוך צִפִּיָה לדעת את דבר הטלגרמה, והיא התחילה לנחש, מה דבר הבשורה הזאת. מה טיבה? ממי? הרעיון על-דבר אוליביי חלף במוחה. החולה הוא? ואולי מת?

עשרת הרגעים, שעליה היה לחכות, נראו בעיניה כאלו אין סוף להם; אחרי-כן כאשר פתחה את הטלגרמה וראתה את שֵׁם אישה, קראה: “באתי להודיעך, כי ידידנו בּרטֵין יֵצא לרוֹנסיֶר במסע של השעה הראשונה. שִלחו מרכבה אל בית-הנתיבות. נשיקות”.

– מה דבר הטלגרמה, אמא? – שאלה אנֶּט.

– מר אוליביי בּרטין בא לבקרנו.

– אה! מה טוב! ומתי?

– היום.

– בארבע שעות?

– כן.

– הה! מה נדיב הוא!

אך פני הגרפינה היו חִורים, כי דאגה חדשה החלה זה זמן מה לנקר בלבה, ודבַר בוא הצַּיָּר נראה לה איֹם וקשה, ככל אותם הדברים שנִבּא לה לבה.

– את תסעי במרכבה לפגשו – אמרה אל בתה.

– ואתּ, אמא, האם לא תסעי?

– לא, אנכי אחכה לכם פה.

– מדוע? הן הדבר הזה יגרֹם לו צער.

– אני חשה בגופי.

– הלא אמרת זה-עתה ללכת ברגל עד בֶּרְוִיל.

– כן, אך לאחר הסּעֻדה תש כֹּחי.

– עד שעת הנסיעה יוטב לך.

– לא, יש בדעתי לעלות לחדרי ולשכב, כבואכם תודיעיני.

– כן, אמא.

לאחר שנתנה צו לרתּום את המרכבה בשעה הנועדה ולהכין חדר לאורח, קמה הגרפינה ועלתה לחדרה וסגרה את הדלת בעדה.

חיי האשה הזאת עד היום עברו עליה כמעט בלי יסורים, המאורע היחידי בהם היתה האהבה אל אוליביי, והדאגה האחת שמלאה אֶת לבה – לשמוח על האהבה הזאת. הדבר עלה בידה, ותמיד נחלה נצחון במלחמה זו. לבה התפנק על-ידי הצלחתה בכל מעשיה ותהלתה ששמעה מפי כֹל, והיה דומה ללבה התבעני של אשה יפה, בת-אצילים, החושבת, כי כל תענוגות העולם לא נבראו אלא בשבילה. תחלה גמרה בדעתה להנשא לאיש עשיר ולא נמלכה כלל בנטיות לבה, אחרי-כן קבלה את האהבה כעין מִלוּאים לחיי אָשרה, ואת עוֹן האהבה הזאת התירה לעצמה, הרבה מחמת תשוקת-הלב וקצת מתוך אמונה בקדֻשת הרגש ומתוך שִׁלומים בעד השִׁפלות של חייה. והיא בנתה חומה, שפכה סוללה מסביב לאשרה זה, שזִמֵּן לה מזלה, ובלבה לא היה רצון אחר אלא להגן על אֹשר זה מפני מקרי יום יום. את המאורעות הנעימים שהביאו לה החיים קבלה אפוא מתוך רצון של אשה יפה, ומאשר לא רדפה אחרי הוללות ולא השתוקקה לרגשות חדשים לא-נודעו לה, כי היתה מטבעה עדינה, עומדת על דעתה ורואה את הנולד, שמֵחה בחלקה ואינה דואגת דאגת-מחר, לכן ידעה האשה הזאת לֵהָנות מן המתנות, שהעניק לה מזלה, בתבונה ובזהירות רבה.

ואולם מעט מעט, אף כי לא העֵזה להודות בדבר, חדרה אל נפשה דאגה קודרת על הימים שעוברים ועל הזקנה שהולכת ובאה. דאגה זו היתה כעין יתוש קטן, שלא חדל לנקר במוחה. אך מאשר ידעה האשה, כי הַמוֹרָדות האלה של החיים אין קרקע להם, ואם רק החלה הירידה שוב אינה פוסקת, לכן נכנעה לרגש הסכנה, עָצמה את עיניה ומסרה עצמה בידי החיים, לבלי הפריע את חלומה הנעים ולבלי בוא לידי תמהון למראה התהום ולידי יאוש מחמת אין-אונים.

היא חיתה אפוא מתוך בת-צחוק על פניה, במין גאוה עשויה על יפיה, שנשאר לה לאֹרך-ימים; ובכל עת שעמדה אנֶּט על-ידה והיא רעננה, בת שמונה-עשרה, לא גרמה לה שכֵנות זו יסורים, כי-אם, להפך, חשה מעין גאון, על אשר יש שנותנים את היתרון לקסמה המיֻחד של אשה שבָּגַר יפיה על זו העלמה הפורחת ומזהירה בברַק ימי-נעוריה.

אף גם האמינה האשה, כי עומדת היא על מפתן תקופה של אֹשר ומנוחה, והנה בא מות אמה ומחץ את לבה. בימים הראשונים היה רגש-היאוש עמֹק בלבה, עד כי לא נשאר מקום לרעיון אחר. מן הבֹּקר עד הערב היתה שקועה ביגון, העלתה על לבה אלפי זכרונות על-אודות הנפטרה, דבוריה החביבים, פניה שהיו לה, שמלותיה שלבשה, כאילו אצרה בתוך לבה זכרונות קדושים ואספה מתוך הימים שעברו את כל הדברים החביבים והקלים, שמצאה בהם מזון לדמיוני-תוגתה. אחרי-כן, כאשר הגיעה לידי פרץ-של-יאוש, עד שכל שעה תקף אותה זעזוע עצבים ונפלה מתעלפת, יצא כל הכאב הרב שנערם בלבה דרך עיניה, שהזילו דמעה יומם ולילה.

ובאחד הימים בבוקר, כשנכנסה שפחתה ובאה לפתוח את התריסים ולסלק את הוילונות ופנתה אליה בשאלה: “מה שלומך היום, גברתי?” – ענתה מתוך לאוּת רבה מחמת בכי: “הה, אין שלום לי. אכן, אין בי כוח עוד”.

המשרתת, שהחזיקה בידה את הטס ועליו כוס טה, הביטה אל גברתה, ולבה התעורר למראה פניה החורים בתוך המרבדים הצחורים של ערשׂה, ומלמלה בקול עגום דברים היוצאים מן הלב:

– אמנם, גברתי, פניך רעים מאד. תואיל-נא הגברת לשים לב אל בריאותה.

הקול, שבו נאמרו הדברים, דקר בלב הגרפינה דקירה קלה כחוּדה של מחט, ואך יצאה המשרתת, קמה ממקומה והלכה לראות את קלסתר-פניה בראי הגדול אשר בארונה.

היא היתה כנדהמה למראה פניה שלה, נבהלה למראה הלחיים השקועות, העינים האדומות, החורבן שבא עליה במשך ימי יסוריה אלה. אותו פרצוף פניה, שידעה אותו ידיעה גמורה כל-כך, שהסתכלה בו פעמים רבות כל-כך בראִיים שונים, שידעה את כל הבעותיו, כל נעימותיו, כל חיוכיו, שתקנה זה כמה וכמה פעמים את חורוֹנו, שסלקה ממנו את עקבות הלאוּת ושהשמידה מעליו את הקמטים הקלים, שנראו לאור-היום בזויות העינים – נראה לה פתאום כמו של אשה אחרת, פנים חדשות שהתנולו, פנים חולנים, שאין להם תקנה.

כדי להסתכל יפה, לראות ברור את הרעה שבאה עליה פתאום, קרבה האשה אל הראי, עד כי נגעה בו במצחה, ונשימת אפּה, שהעלתה אד על-גבי הזכוכית, האפילה על הצורה החורת, שהסתכלה בה עד להעלימה כמעט מעיניה. היא לקחה מטפחתה הקטנה למחות את הבל נשימתה, ובלב רועד מרגש מוזר באה לבדוק בדיקה ארֻכּה את השִנויים, שנעשו בפניה. באצבע קלה נגעה בעור לחייה, העבירה בה על מצחה, הרימה שערות ראשה, הפכה עפעפיה לראות את הלֹבן שבעין. אחרי-כן פתחה פיה, בדקה את שִׁנֶּיה שעָמם זהרן קצת ונקֻדות-זהב נוצצו בהן, התאנחה למראה החניכים התּכֻלים וצבע-הכָּתֹם של בּשׂר הלחיים והרַקּוֹת.

היא השקיעה עצמה כל-כך בבדיקה זו של היֹפי שעָמם, עד כי לא שמעה בהִפָּתח הדלת, והיא התנודדה בכל גופה, כשמעה את המשרתת, העומדת מאחוריה, אומרת אליה:

– גברתי שכחה לשתות את הטה.

הגרפינה החזירה רֹאשה מתוך מבוכה, תמהון וכלִמה, והשפחה, כאלו הבינה הרהוריה, פתחה ואמרה:

– הגברת בכתה רב בכי, אין לך דבר משחית את עור-הפנים כדמעות. הן הן שהופכות את הדם למים.

וכאשר ענתה הגרפינה מתוך עצבות:

– זִקנה היא זו שבאה –

קראה המשרתת:

– הה! הה! זאת לא זאת! תנוח-נא הגברת ימים מעטים והכֹּל יעבֹר. אך על הגברת לטַיֵּל ולהזהר מבכי.

אך לבשה את בגדיה, יצאה הגרפינה אל הפרדס, ובפעם הראשונה לאחר פטירת אמה הלכה לראות את גן-הפֵּרות, ששם אהבה לפנים לגַדל וללַקט פרחים; אחרי-כן הלכה עד הנהר והתהלכה לאֹרך המים עד שעת הסעדה.

כשישבה אל השלחן לנכח אישה, ליד בּתּה, שאלה אותם, כדי לשמוע דעתם:

– שרויה אני היום בּטוב. פני חורים פחות.

הגרף השיב:

– הה! פניך עדַין רעים.

לבה התכַּוֵּץ ודמעות עלו בעיניה, כי הַסכּן הסכינה לשפוך דמעה. עד הערב, וביום המחרת, ובימים שבאו אחרי-כן, בשעת הרהוריה באִמה, בשעת הרהוריה על עצמה, הרגישה בכל רגע ורגע, כי הדמעות חונקות את גרונה ועולות בעפעפיה. אך כדי שלא תתפרצנה להשחית את עור לחייה, עצרה אותן האשה בקרבה, ובתֹקף של רצון למעלה מכֹח-אנוש השׂיאה את מחשבתה לענינים אחרים, כבשה אותה, שלטה בה, גרשה אותה מגבול צערה, התאמצה לנחם את עצמה, לבַדר את דעתה, להתרחק מהרהורים של עצבות, כדי להשיב את הצבע היפה לפניה.

בשום אֹפן לא רצתה לשוב לפריז ולראות את אוליביי בּרטין קֹדם שיהיו לה פניה כשהיו. היא הבינה, כי גופה דלל, כי גופה של אשה בת-גילה צריך שיהי שָׁמֵן, כדי שלא תשלט בו הזִּקנה, ולכן בקשה את התֵּאָבון על-ידי טיולים בדרכים וביערים הסמוכים, ואף כי היתה שבה לביתה עיֵפה באין רעב, התאמצה לאכול הרבה.

הגרף, שהשתוקק לשוב לפריז, לא הבין את עקשנותה של אשתו. לאחרונה בראותו, כי עומדת היא על דעתה, עמד והודיע, כי יוצא הוא לדרך לבדו, והיא יש לה הרשות לשבת פה כרצונה.

ממחרת היום קבלה את הטלגרמה, אשר בשׂרה לה את בוא אוליבְיֵי.

תשוקה תקפה אותה לברוח, עד כה פָחדה מפני הפגישה הראשונה. היא אמרה לחכות עוד שבוע או שבועים. בשבעה ימים יכולה אשה להתאמץ ולשנות לטובה את פניה, כי הנשים, אפילו הבריאות והצעירות, דרכן להשתנות במשך יום אחד, בסבה כל-שהיא, עד לבלי הכירן. אך הרעיון להרָאות לפני אוליביי לעיני השמש, על-פני מרחבי שדה, באורו של תמוז, על-יד אנֶּט הרעננה מאד, בלבל את לבה כל-כך, עד כי גמרה תכף לבלי נסוע אל בית-הנתיבות ולהמתין לו בטרקלין השרוי באפלולית.

היא עלתה לחדרה ושקעה בהרהורים. מזמן לזמן זעזעו רוחות חמימים את הוילונות. הצפצוף והזמזום מלאו את האויר. מימיה לא היתה שרויה בעצבות כזו. אין זה אותו הצער העצום שרצץ את לבה, שקרע את נפשה, שנטל את רוחה בשעה שעמדה לפני גופת אמה האהובה, שפרחה נשמתה ממנה. הצער ההוא, שאמרה כי אין מרפא לו, הלך ופחת בימים מועטים, עד כי לא נשאר ממנו אלא כדי יסורי זכרון רע; אך בשעה זו חשה, כי גל גדול של עצבות דקה עמד עליה להציפה מעט מעט ואין מפלט ממנו.

היא השתוקקה תשוקה עצומה לבכות – אך התאפקה. בכל פעם שחשה, כי עפעפיה רטֻבּות, מִהרה למחותן, קמה ממקומה, התהלכה אנה ואנה, התבוננה אל הפרדס ואל האילנות העבֻתּים, שהעוֹרבים פרחו שם לאט, בפרשן כנפיהן השחורות, תחת שמי-התכלת.

אחרי-כן עברה על-פני הראי, העיפה עין על גופה, מחתה עקבות דמעה בזָרעה פּוּדר מעט לזוית עינה, והתבוננה אל השעון בּנַחשׁהּ את המקום, שהגיעו אליו בדרכם מבית-הנתיבות.

ככל הנשים השוקעות עצמן ביגון-הנפש, שיש לו טעם או שאין לו טעם, דבקה גם היא בו בכל מאֹדה. האין הוא לה הכֹּל, הכֹּל, הכֹּל, חשוב יותר מן החיים, יקר כאיש, שרק אותו היא אוהבת, בעת שהזִּקנה הולכת ובאה?!

פתאם שמעה מרחוק קול צליפת השוט, מִהרה אל החלון וראתה את המרכבה באה מעבר הכר ושני הסוסים פוסעים פסיעות גסות. אוליביי, שישב בתוך המרכבה לצדה של אנֶּט, נפנף במטפחתו בראותו את הגרפינה, אף היא ענתה לו על אות-ברכה זה בשאלת-שלום בידים שלוחות למולו. אחרי-כן ירדה, לבה דופק, אך מאֻשרה בשעה זו וכֻלה רועדת מגיל, כי קרוב הוא כל-כך, כי תוכל לדבר עמו פנים אל-פּנים.

הם נפגשו במסדרון הבית, ליד פתח הטרקלין.

הוא פתח זרועותיו לקראתה בכליון-נפש, ובקול שהביע רגש חם ודבור יוצא מן הלב קרא:

– אה! גרפינה עלובה שלי, תני לי רשות לחבקך.

היא עצמה עיניה, גחנה, נלחצה אליו והושיטה לו לחייה, ובשעה שנגעו בהן שפתותיו, לחשה על אזנו: “אהבתיך”.

אוליביי אחָזה בזרועותיו, הסתכל בה ואחרי-כן אמר:

– הבה אביט אל הפנים העגומים.

היא חשה, כי תש כחה. והוא הוסיף ואמר:

– אכן, נפלו פניך; אך אין בכך כלום.

כדי להודות לו על דבריו, לחשה:

– הה! ידידי החביב! ידידי החביב! מלים אחרות לא מצאה בפיה. אך הוא החזיר ראשו ובקש מאחוריו את אנֶּט שנעלמה ופתאם קרא:

– אכן מוזר הדבר, מוזר מאד, לראות את בתך לבושה בגדי-אֵבל?

– מדוע זה? – שאלה הגרפינה.

הוא קרא מתוך עליזות שאינה שכיחה:

– שואלת אתְּ, מדוע? הלא היא היא תמונתך, מעשה-יָדַי, תמונה שלי היא! צורתך היא, זו שראו עיני לפנים בפגשי אותך בבית הדֻכּסית! הזוכרת אַתּ את הפתח שעברת בו תחת מבטי עיני, כאשר תעבֹר אנית-מלחמה תחת פי התותח של מצודה. בשמות הקדושים! אותה שעה שראיתיה, את הקטנה, בבית-הנתיבות עומדת בשורה לבושה שחורים ושמש של שערות-ראשה מקיפה פניה, נקפא דמי בקרבי. נדמה לי, כי עוד מעט ואפרֹץ בבכי. אומר אני לך, כי יכול אדם לצאת מדעתו, אדם כמוני, שידע אותך יפה, שהתבונן אליך יותר מכֹל אדם, שאהב אותך יותר מכל אדם, ושתאר את פניך על הבד. אוי, חֵי נפשי, על לבי עלה, כי שלחת את בתך לבדה אל בית-הנתיבות, כדי לגרום לי הפתעה זו. אֵל אלהים, מה גדל תמהוני! אומר אני לך, כי יש בזה כדי להוציא את האדם מדעתו!

והוא קרא בקול:

– אנֶּט! נַנֵי!

מן החוץ עלה קול העלמה, שנתנה סֻכּר לסוסים, והקול ענה:

– הנני, הנני!

– בואי אפוא הֵנה.

היא מהרה ובאה.

– הבה, עמדי-נא על-יד אמך.

היא עמדה ליד אמה, והוא השוה את שתי הנשים זו לזו; אך הוא חזר על הדברים, מבלי האמן בהם באמונה שלמה: “כן, נפלא הדבר, מֻפלא הדבר!” – כי אמנם היו שתיהן זו בצד זו דומות בשעה זו פחות מקֹדם שעזבו את פריז; העלמה הצעירה לבשה במלבושיה השחורים צורה חדשה של נעורים מזהירים, ואולם האֵם זה זמן רב סר מעליה הלהב של שערותיה והזיו של פניה, שבּו סִמאה את עין הצַּיָּר ולקחה את לבו בשעת פגישתם בפעם הראשונה.

אחרי-כן נכנסו, הגרפינה והוא, אל הטרקלין. פניו נראו מבהיקים.

– אה! מה נפלא הרעיון, שהגה לבי לבוא הלום! – קרא האיש. אחר אמר: לא, אישֵׁך הוא הוא שנתן בלבי רעיון זה. הוא נטל עלי להביאך אל ביתך. אך אנכי, הידעת מה שאגיד לך? – לא, לא ידעת? – ובכן, אשׂיא לך עצה טובה, להפך, להשאר פה. בימי-החֹם האלה שנואה לי פריז, בעוד שנאות-דשא חביבים עלי. אֵלִי! מה רב היֹפי כאן!

עם רדת היום ספג הפרדס רוח קריר, האילנות רעדו והאדמה העלתה אֵדים קלים, שפרשו על-פני האֹפק כעין צעיף שקוף. שלֹש הפרות עמדו וראשן מורד, לחכו את העשב לתאבון, וארבעה טַוָּסים עלו ברעש כנפיהם ללין על הארז, ששם אִווּ להם מקום לישון מאחורי חלונות הארמון. מרחוק, מעבר הכפר, עלה קול נביחת כלבים, ובתוך האויר השקט של יום עובר ומגיע לסופו נשמעו קולות בני-אדם קוראים זה לזה, דבורים חולפים דרך השדות, מכּברת-ארץ אחת אל השנית, ואותן הקריאות הקצרות והגרוניות שרגילים בהם מנהלי צאן ובקר.

הציר עמד גלוי-ראש, עיניו נוצצות, ושאף את האויר במלֹא-אפו; וכאשר התבוננה אליו הגרפינה, אמר אליה:

– הנה האֹשֶר.

היא קרבה אליו.

– אין הוא מאריך ימים.

– נקבל אותו בכל שעה שבא.

היא פנתה ואמרה מתוך חיוך:

– עד כה לא היית מחבב את הכפר.

– והיום אהבתיו על כי מצאתי אותך בו. אין בכֹחי עוד לדור במקום, שאינך שם. כשאדם צעיר לימים, יכול הוא להיות אוהב מרחוק, על-ידי מכתבים, בדמיון, במחשבה טהורה, אולי משום שרואה הוא את החיים מפניו, ואולי משום שאהבה זו מרֻבּה בה התאוה על שאיפות הלב; ואולם משהגיע אדם לשנותי אני, הרי אהבתו, להפך, אינה אלא הרגל של זקן, מין רפואת הנפש, שנקצצו כנפיה ואין בה כח לעוף למרום. הלב אין בו עוד התפעלות, אך יש לו תביעות אֶגוֹאיסטיות. ומלבד זאת, אני חש יפה יפה, כי אין לי לאבד זמן ועלי לֵהָנות משארית חיי.

– הה! זקן! – קראה הגרפינה באחזה בידו.

הוא השיב:

– כן הוא, כן הוא. זקן אני. הכל מעיד על כך: שֵׂיבת ראשי, שנוי אפיי, העצבות הבאה. בחיי ראשי, הנה דבר שלא ידעתי עד היום: העצבות! אִלו אמרו לי, בהיותי בן-שלשים, כי יבוא יום ואהיה עצוב בלי נמוק, מרֻגז, מחֻסר נחת, לא הייתי מאמין. סִמן הוא, כי גם לבי הזקין.

היא השיבה בוַדאות עמֻקּה:

– הה! אני, לבי מלא נעורים. הוא לא נשתנה כלל. ואולי עוד חזַק בו הנֹער. הוא היה בן-עשרים. וכעת אינו אלא בן שש-עשרה.

שעה ארֻכּה ישבו לפני החלון הפתוח ועסקו בשיחה זו, שרויים בנשמת הערב, סמוכים זה אל זה, סמוכים יותר משהיו מימיהם, בשעה זו של דמדומי-אהבה ודמדומי-ערב.

אחד המשרתים נכנס והודיע:

– הואילי-נא, גברתי, השֻלחן ערוך

היא שאלה:

– הקראת את בתי?

– העלמה יושבת בחדר-האֹכֶל.

המה ישבו אל השלחן שלשתם. תריסי-החלונות היו מֻגפים, ושתי מנורות גדולות, בעלות ששה נרות, האירו על-פני אנֶּט וראשה נראה כמכֻסה אבק-זהב. בּרטֵין צחק צחוק קל ולא גרע עין ממנה.

– אלהים! מה יפה היא בלבוש שחור! – קרא הצַּיָּר.

והוא החזיר פניו למול הגרפינה בדברו מתוך התפעלות בבתה, כּאִלו אמר להודות לאם על העֹנג, שגרמה לו.

כאשר שבו אל הטרקלין, עלה הירח על האילנות של הפרדס. מראה המון העצים הקודרים היה כמראה אי גדול, והשדות מסביב כדמות ים משתרע תחת אד קל, הצף על-פני כל הככר.

– הה! אמא, נלך-נא לטַיֵּל – קראה אנֶּט.

הגרפינה נאותה.

– אקח עמי את ז’וּליוֹ.

– כן, עשי כרצונך.

הם יצאו את הבית. העלמה הצעירה הלכה לפנים בהשתעשעה עם הכלב. כאשר עברו על-פני שדה-המִרעה, שמעו את קול געִיַּת הפרות, אשר בהקיצן ובהריחן ריח אויבן הרימו ראשן לראותו. משם והלאה תחת העצים שלח הירח בין הענפים מטר של קרני-אורה דקות, אשר ירדו עד האדמה, בהרטיבן במהלכן את העלים, והתפשטו על-פני הדרך בדמות כתמי-זֹהר קטנים. אנֶּט וז’וּליו פּזזו, ונדמה, כי בליל בהיר זה יש לשניהם לב אחד עליז וחפשי, שהרקוּדים מביעים את שכרונו.

במקומות המחשוף בפרדס, שגלי אור-הירח ירדו שם כמו בתוך בּאֵרות, עברה העלמה הצעירה כחזיון-אל, והצַּיָּר קרא לה והביט משתאה על הדמות השחורה הזאת, בעלת הפנים המאירים. אחרי-כן, כאשר הלכה מעמו, אחז בידי הגרפינה וחבק אותן, ובעברם דרך צללים עבים בקש את שפתיה לנשקן, כאִלו עורר בקרבו מראה אנֶּט, מדי פעם בפעם, את קֹצר-רוחו.

הם הגיעו סוף-סוף עד קצה השדה, אשר שם ראו עיניהם כמעט מרחוק, בכה ובכה, קבוצות של אילנות מסביב לבתי-כפר. בעד האד הדומה לחָלב הפרוש על השדות נראה האֹפק כאלו אין גבול לו, והדממה הדקה, הדממה החיה של המרחב הבהיר והחָמים, מלאה תקוה שאין להביעה וצפִּיָּה אין-קץ-לה, שמנעימות כל-כך עלינו את לילות-הקיץ. במרומי השמים נראו עננים אחדים, קלים וארֻכּים, ודמות קשקשי-כסף להם. ובעמוֹד איש רגעים אחדים בלי-תנועה והקשיב בתוך השקט הזה של הלילה את לחש החיים, בלול וממֻשך, אלפי קולות דקים, שהתמזגותם דומה היתה בתחלה לדממה.

מן הכר הסמוך עלה קול כפול של שְׂלָו, וז’וּליוֹ זקף אזניו ופסע פסיעות טמירות לקראת שני הקולות, כקול החליל, של הצפור. אנֶּט הלכה אחריו, קלת-רגל כמוהו, עצרה בעד נשימתה וכפפה גופה.

– אה! – קראה הגרפינה בהשארה לבדה עם הצַּיָּר – למה זה עוברים חיש-מהר רגעים כאלה? אין אדם יכול לעצור בעד שום דבר, אין הוא יכול לשמור דבר. אין לו אפילו פנאי לטעום כראוי מן הטוב. הנה תם ונשלם.

אוליביי נשק לה על גב ידה. וענה מתוך חיוך:

– הה! הערב הזה אין לי עסק עם הפילוסופיה. שרוי אני כֻלי בהֹוֶה.

היא לחשה לו

– אין אתה אוהב אותי כמוני אותך!

– אה! הא מנַיִן…

היא הפסיקה דבריו:

– לא, אוהב אתה בי, כמו שאמרת יפה מאד קֹדם הסעֻדה, אשה שסִּפּקה צָרכי-לבך, אשה שלא גרמה לך מימיך צער כל-שהוא והביאה מעט מן האֹשר בחייך. את זאת אני יודעת, אני מרגישה. כן, לבי יודע את הדבר, ואני שמחה מאד מאד, כי הבאתי לך טובה, תועלת והצלה. אתה אהבת, ועדַין אתה אוהב, את כל הנעים שמצאת בי, את חבתי אליך, את הכבוד שחלקתי לך, את עמלי למצֹא חן בעיניך, את רגש נפשי, את המנוחה השלמה שהגשתי לך בכל לבי. אך לא אותי אהבת, התבין? הה, זאת אני חשה, כאשר יחוש האדם נשיבת רוח קרה. אוהב אתה אלפי דברים בקרבי, את יפיי שפוחת והולך, את מסירות-נפשי, את שאר-רוחי שמצאת, את דעת אחרים עלי ואת דעתי אני עליך; אך לא אותי, לא אותי, אותי בלבד, התבין?

על שפתיו נראה חיוך של ידידות:

– לא, אין אני מבין יפה. הרי את באה עלי בטענות, שלא צפיתי כלל אליהן.

היא קראה בקול:

– הה, אֵלִי! עם לבי היה רק להביע לך, כמה אני אוהבת אותך! בקשתי מלים ולא מצאתי. בכל עת שאני הוגה בך, ואני הוגה בך תמיד, אני חשה בכל גופי ובכל נפשי, תשוקה עצומה להיות שלך וצֹרך תקיף לתת לך את כל חיי. רוצה הייתי להקריב לך את נפשי לעולה, כי אין לך דבר טוב לאדם-אוהב מהביא קרבנות, קרבנות תמידים, הכֹּל, הכֹּל, את חייו, את מחשבותיו, את גופו, את כל אשר לו, ולהיות יודע יפה, כי קרבן הוא, ולהיות נכון לקראת סכנה, כדי להקריב יותר ויותר. אני אוהבת אותך עד-כדי לחבב את היסורים בגללך, עד-כדי לחבב את חרדת לבי, את ענויי נפשי, את קנאתי, את הכאב בשעה שחשה אני, כי אהבתך אלי פחתה. אוהבת אני בך אותו האיש, שאנכי לבדי גליתיו, זה האיש שאין לעולם חלק בו, לא זה שהכֹּל חולקים לו כבוד, שהכֹּל יודעים את שמו, אלא זה שהוא כֻּלו שלי, שלעולם לא ישתנה, שאין הזִּקנה שולטת בו, שאיני יכולה לחדול מאהבה אותו, כי עיני הרואות אותו אינן רואות כלום מלבדו. אך אי-אפשר כלל להביע בדברים את זאת. אין מלים להביע בהן רגשות אלה.

בקול-לחש קרא וחזר וקרא פעמים רבות:

– אֶני חביבה, חביבה, חביבה.

ז’וּליוֹ שב מתוך קפיצות, כי לא מצא את השְּׂלָו, שהשתתק בִקְּרוב אליו הכלב, ואנֶּט הולכת אחריו ונשימתה קצרה מחמת ריצה.

– אין בי כֹח עוד – קראה העלמה – הבה, אדוני הצַּיָּר, ואסמוך עליך.

היא סמכה על זרועו הפנויה של אוליביי, וכך הלכו יחדו תחת האילנות השחורים והוא ביניהן. הם לא דברו דבר. הוא הלך לפנים כשבוי על-ידן, ונגיעתן הכניסה אל נפשו מין זרם של עֶדנָה. הוא לא התאמץ לראות פניהן, כי צורתן עמדה לנגדו, אף עָצַם את עיניו לחוש יותר את מגען. הן נִהלו אותו, הורו לו את הדרך, והוא הלך לפניו ונפשו קשורה בהן, בזו שלימינו כמו בזו שלשמאלו, ולבו לא ידע איזו מהן מימינו ואיזו מהן משמאלו, מי מהן האֵם ומי מהן הבת. הוא מסר את עצמו לרצונו, במין חושיות דקה שלא-מדעת, בידי הרגש העמום הזה. אף התאמץ לערבב אותו בלבו, לבלי הבדל ביניהן ברעיונו, והוא שעשע את נפשו בקסם זה. האם אינן אשה אחת, זו האם עם הבת, הדומות זו לזו? ובת זו, כלום לא נדמה, כי היא לא באה לעולם אלא כדי לחדש בלבו את אהבתו הישנה לאמה?

כאשר נכנסו אל הארמון, והוא פקח את עיניו, נדמה לו, כי זה-עתה עברה עליו שעה נבחרה ונהדרה בחייו, כי לבו ידע רגש מוזר ביותר, מָרכּב ביותר, שלֵם ביותר, רגש של אדם, שכור-אהבה רבה אל שתי נשים, שלקחו את לבו בקסמיהן.

– אה! מה נפלא הערב הזה! – קרא הצַּיָּר ברגע שישב בין שתיהן. לאור המנורות.

ואנֶּט קראה:

– אין לי חפץ כלל בתנומה; בשעות נפלאות כאלה הייתי מטַילת כל הלילה.

הגרפינה הביטה אל השעון:

– הה! הגיעה השעה האחת-עשרה וחצי. טוב כי תעלי על מטתך, בתי.

הם נפרדו זה מעל זה, איש איש הלך לחדרו. ואולם העלמה הצעירה, שלא היה לה חפץ בתנומה, נרדמה עד-מהרה.

ממחרת היום, בשעה הקבועה, כשנכנסה המשרתת, לאחר שסלקה את הוילונות ואת התריסים, והביאה טה, הביטה אל גברתה, שנמנמה עוד, ואמרה:

– פני הגברת טובים היום משהיו.

– הכֵן הוא לדעתך?

– הה! כן. פני הגברת שקטים יותר.

עוד קֹדם שהתבוננה הגרפינה אל פניה ידעה יפה, כי אמת בפי השפחה. לבה נח, דפיקותיו המהירות חדלו, והיא חשה, כי שב אליה רוחה. הדם, שנזל בעורקיה, לא מהר במרוצתו כיום אתמול, בחֹם-קדחת, ולא חלף בכל גופה מתוך געש ובהלה, כי-אם הגדיל בקרבה את חמימות הרגשתה ואת אמונתה באָשרה.

לאחר שיצאה המשרתת נגשה הגרפינה אל הראי להסתכל בו. היא היתה נדהמה קצת, כי היה לבה טוב עליה, עד אשר האמינה לראות את עצמה בשוב אליה נעוריה בלילה אחד והיא צעירה לימים. אחרי-כן הבינה, כמה ילדות היתה בתקוה זו, ולאחר שהסתכלה עוד בראי חשבה ומצאה, כי רק צבע פניה בהיר יותר, עיניה לֵאות פחות, ושפתיה מלאות חיים יותר מביום אתמול. אך בהיות לבה טוב עליה, לא התעצבה ומתוך חיוך הרהרה: “כן, במשך ימים אחדים אשוב לאיתני. הרבּה מאד עבר עלי ולא ביום אחד אחליף כח”.

ואולם שעה ארֻכּה, ארֻכּה מאד, ישבה האשה ליד שלחן קשוטיה, שעליו היו מֻנּחים בסדר נאה, על-גבי מפה של משי דק ומעשה-משזר בקצותיה, לנֹכח ראי יפה עשוי גביש מלֻטש, כל הכלים הקטנים למעשה התקשטות עם ידותיהם העשויות שן ועליהן ראשי-תבות של שמהּ נתונים בתוך כּתר. הכלים האלה, לאין-מספר, נאים היו, שונים היו, והם משמשים לצרכים עדינים וטמירים, מהם עשויים פּלָדָה, דקים וחדים, בתבנית משֻנּה, כעין איזמל של מנתח לפצעי תינוקות, ומהם עגֻלים ורכים, עשויים נוצות, מוך, עור של חיות לא נודע שמָן, והם משמשים לעַדֵּן את הבשר העדין, לזרֹק עליו פּוּדר ריחני, תמרוקים ובשמים.

שעה מרֻבּה טִפּלו אצבעותיה הרגילות בכלים אלה, העבירה בהם על פניה מן השפתים עד הרַקות ונגיעתם רכה יותר מנשיקה, תקנה את הפגימות שמצאה, קרעה עיניה, שכללה ריסיה. וכאשר כלתה עבודתה וירדה אל הטרקלין, היה לבה בטוח כמעט, כי הבטה ראשונה, שיביט עליה, לא תהא לרָעָתה.

– איה מר בּרטֵין? – שאלה את המשרת, שנפגש עמה במסדרון.

– האיש ענה:

– מר בּרטֵין הלך אל הגן לשַׂחק במשחק לוֹן-טֶנִיס עם העלמה.

הגרפינה שמעה מרחוק את קולם, כשהם מונים את קפיצות הכדור.

קולו המצלצל של הצַּיָּר וקולה הדק של העלמה השמיעו בזה אחרי זה: חמשה-עשר, שלשים, ארבעים, אחת-ושתים, מעלה, מִשׂחק.

הגן, שבו היה מקום מיֻחד למשׂחק הלוֹן-טֶניס, היה מגרש גדול מרֻבּע, עטוף דשא ונטוע עצי-תפוח, מֻקּף חומה של הפרדס, של גן-הירקות ושל הבנינים הסמוכים לארמון. לאֹרך המדרונות, שגבלו אותו משלשׁ רוחותיו, כעין חריצים מקיפים מחנה בָצור, צמחו פרחים, ערוגות גדולות של פרחים שונים, פרחי-שדה ופרחי-גן, שושנים לרב, צמחי-בֹשׂם, פרחי-שמש, פֻכְּסִיה ורֵיזֵידה ושאר פרחים, שמִלאו את האויר טעם של דבש, כמו שאמר בּרטֵין.

בתוך הגן הזה נגדעו עצי-תפוח אחדים, כדי לעשות מקום למשחק הלוֹן-טֶניס, ורשת מזֻפּתה, הפרושה באמצע המגרש, חִלּקה אותו לשנים.

מעבר האחד עמדה אנֶּט ושמלתה השחורה מוּרמה, ראשה מגֻלֶּה, ובכל שעה שקפצה להכות הכדור בתוך מעופו, נגלו ערקֻבּיה וחצי קִבֹּרֶת הרגל שלה. היא הלכה, חזרה, רצה, עיניה נוצצות ולחייה אדֻמּות, פניה עיפים ונשימתה כבדה במשׂחקה עם האיש העומד ממולה, השוקט ובוטח בעצמו.

והוא היה לבוש מכנסי-צמר לבנים, מהֻדקים אל מתניו על כתֹנת-הצמר, ועל ראשו כובע לבן עם מִצחה, כרֵסו בולטת קצת, והוא מחכה לקראת הכדור במנוחה שלמה, יודע בדיוק את ירידתו, זורקו ומקבלו, ואינו אץ, ואינו רץ, בקלות נעימה, בזהירות של בעל-לב ובזריזות של מֻמחֶה, שהיה רגיל להכניס בכל מעשיו.

אנֶּט ראתה את אמה הולכת וקרֵבה. היא קראה:

– צפרא טבא, אמא; המתיני שעה קלה, עד אשר נגמור את פִּרקֵנו זה.

רגע זה של הסח-דעת הביא לה הפסד. הכדור עבר על פניה במהירות ובשפל, עד שהתגלגל ונגע בקרקע ויצא משׂדֵה-המשׂחק.

בה בשעה שבּרטֵין קרא: “זכיתי”, והעלמה הצעירה, שבאה במבוכה, האשימה אותו, כי השתמש בפִזור-נפשה רגע, קפץ ז’וּליוֹ, שלמד לבקש ולמצֹא את הכדורים האובדים שנעלמו, כמו את עופות-השׂלָו שנפלו לתוך השיחים, ורדף אחרי הכדור, שרץ על פניו בתוך העשב, תפשוֹ בפיו מתוך זהירות והביאו אל בעליו מתוך כשכוש בזנבו.

עתה פנה הצַּיָּר ושאל לשלום הגרפינה; אך משום שהיה אץ לשוב אל משחקו, כי רוחו התעורר על-ידי הקּרָב ונפשו מלאה גיל מחמת זריזותו, לא הסתכל בפנים אלה שהתקשטו בשבילו, אלא העיף עין עליהם מתוך פזור-הנפש, ואחר אמר:

– תני-נא רשות, גרפינה חביבה, חושש אני מפני הקֹר, אם אחדל, ומחלת הנֶורַלְגיה תתקפני.

– הה, כן – קראה האשה.

היא ישבה על ערֵמה של שחת, שקצרוה בו בבּקר, כדי שלא להפריע את המשַׂחקים, התבוננה אליהם, ואל לבה באה פתאם עצבות מעט.

בתה, שהיתה חוששת להפסיד במשחקה, התעוררה, התלהבה, הוציאה קול-כעס או קול-תרועה, קפצה במהירות מקצה אחד של מגרשה עד קצה השני, ופעמים, תוך-כדי קפיצות אלה, נשמטו קווּצות משערותיה, נפרעו, אחר ירדו על כתפיה. היא היתה תופשת בהן, כשמקל-התנופה בין ברכיה, וברגעים מעטים צמדה אותן במחטים ובנפנוף, מתוך קצר-רוח, אל בלוריתה.

ובּרטֵין קרא מרחוק אל הגרפינה:

– הביטי! האם לא יפה היא, אף רעננה כַּיום?

כן, היא היתה צעירה מאד, היא יכלה לרוץ, להתחמם, להתאדם, לפרֹע שערותיה, להתהולל, להעֵז פנים, כי הכֹּל הוסיף יפי על יפיה.

אחרי-כן, כאשר חזרו אל משחקם בהתלהבות, הלכה וגדלה העצבות בלב הגרפינה בהרהרה, כי אוליביֵי בוחר לשחק בכדורים, לראות בהתעוררות של תינוקת זו, להתענג כחתולים קטנים, המקפצים ורודפים אחרי כדורים, מאשר לשבת בנעימות על-ידה כחֹם הבּקר הזה ולֵהָנות מזיו אהבתה.

כאשר השמיע הפעמון מרחוק קול ראשון הקורא לסעֻדת-הבֹּקר, נדמה לה, כי גאֻלתה באה, כי גללו משא כבד מעל לבה. אך כאשר הלכה, סמוכה על זרועו, אמר אליה:

– הרי שעשעתי היום כתינוק. מה נעים מאד לאדם להיות צעיר או לראות עצמו כצעיר. הה, כן! הה, כן! אין בחיים אלא זה! מאס אדם בריצה – תם ונשלם!

לאחר שקמו מעל השֻלחן, הציעה הגרפינה, כי ילכו יחדו אל בית-הקברות, שלא היתה שם ביום אתמול בפעם הראשונה, ושלשתם יצאו אל הכפר.

עליהם היה לעבור את היער, שבו שטף נחל קטן ושמו “קִרְקוֹר”, בלי ספק, על שם הצפרדעים הקטנות ששכנו בו, אחרי-כן חלפו את קצֵה הככר, עד אשר הגיעו אל בית-הכניסה, שעמד בתוך כנופיה של בתים, אשר בהם מצאו מחסה החנוני, האופה, הקצב, המוזג ושאר התגרים, המעניקים את בני-הכפר ממרכֻּלתם.

הם הלכו שותקים ושקועים בהרהורים, כי המחשבה על-אודות הנפטרה העיקה על נפשם. ליד הקבר כרעו שתי הנשים על ברכיהן והתפללו שעה ארֻכּה. הגרפינה עמדה כפופה מבלי-נוע, מטפחתה על עיניה, כי יָראה לבכות ולהוריד דמעה על לחייה. היא התפללה הפעם לא כמו שהתפללה עד היום, מתוך מין העלאת זכר אמה, מתוך אנקת-יאוש אל אבן-השיש אשר על-גבי הקבר, עד אשר בכלות נפשה האמינה, כי אמה שומעת קולה, מאזינה אל תּחִנּתה – כי-אם לחשה בכַוָּנה רבה את המלים הקדושות של התפלות Pater noster ו Ave Maria. היום הזה לא היה לבה פתוח ורוחה לא היה ער לשיחה זו בלי-מענה עם הנשמה, התועה מסביב לקבר, ששם טמונה שארית הגוף. רגשות אחרים חדרו אל לבה, לב אשה, זעזעוהו, דכאוהו ובלבלוהו; ותפלתה החמה עלתה למרום מלאה תחנונים טמירים. היא התפללה לאלהים, לאל-שדי, שהוריד על הארץ את כל היצורים העלובים, כי ירחם עליה כמו על זו שקרא אליו השָמַימה.

היא לא ידעה להביע בדברים, מה היא מבקשת מאת אלהים, עד כה היו עוד רגשותיה טמירים ועמומים, אך היא חשה בלבה, כי זקוקה היא לרחמי שמים, לישועת אלהים מפני סכנה קרובה לבוא ומפני יסורים שלא תמָלט מהם.

אנֶּט, שעמדה על ברכיה ועיניה עצומות, לאחר שלחשה את התפלות הקבועות, שקעה בדמיונות, כי לא חפצה לקום קֹדם אמה.

אוליביי בּרטֵין התבונן אליהן והרהר, כי לנגד עיניו תמונה נפלאה, אף דאג קצת על שלא נִתּנה לו רשות לעשות רשימה של תמונה זו.

בחזירתם באו בדברים על-אודות חיי-האדם וחזרו בנחת על אותם הרעיונות המּרים והפיוטיים של פילוסופיה רכה ומלאה יאוש, אותם הרעיונות, המשמשים תֹּכן לשיחה בין אנשים ונשים, שהחיים פצעו את לבם קצת ונפשותיהם מתמזגות על-ידי צערם המשֻתּף.

אנֶּט, שלא בָגרה עדַין למחשבות אלה, היתה מתרחקת רגע רגע לקטוף פרחי-שדה בצדי הדרך.

אך אוליביי, שרצונו חזַק עליו לראותה על-ידו, התרגז על שהיא הולכת מעמו בכל רגע ולא גרע עין ממנה. הוא התרגז על אשר היא שׂמה לבה אל צבעי הצמחים יותר מאל המלים, שהוא מוציא מפיו. הוא חש כעס שאין-להביעו על אשר אין בידו לקחת את לבה, לשלוט בה כמו באמה, אף חש רצון לשלוח ידו ולתפשה, להחזיק בה, לאסור עליה את ההליכה מעמו. הוא ראה, כי זריזה היא מאד, צעירה מאד, שאננה מאד, חפשית מאד, חפשית כצפור, ככלב קטן שאינו מקבל מרות, שאינו שומע בקול אדון, שיש בעורקיו רגש של חֵרות, רגש יפה זה, שלא הספיקו עדַין הגערה והשוט לכבשו.

כדי למשוך את לבה, פתח הצַּיָּר בדברי-בדיחה, ופעמים פנה אליה בשאלה, לעורר בלבה את הרצון להקשיב לדבריו ואת רגש הסקרנות של אשה; אך דומה היה, כי רוח-שגעון עברה היום את לב אנֶּט, אותה הרוח, שנשבה על-פני השדה בתוך גלי השבלים, ונפשה היתה נשואה ופזורה במרחב, עד אשר היתה עונה מתוך ריצה ומתוך עינים תועות לצאת ידי חובתה, ושבה אל פרחיה. סוף סוף בא הצַּיָּר לידי יאוש ונפשו קצרה, מעשי-נַערות, וכאשר נִגשה העלמה לבקש את אמה, כי תקח מידה את זר-הפרחים הראשון והיא תלך לקטוף פרחים אחרים, תפש אותה בזרועה ולחץ את ידה, לבלי תחלץ ממנו. היא נאבקה עמו מתוך צחוק והתאמצה בכל כחה להשתמט; אז התעורר בקרבו רגש הגבר והשתמש בתחבולה של החלשים: מבלתי יכֹלת לקחת את לב העלמה, אמר לקנותו על-ידי פתּוּי.

– הגידי לי – פנה אליה – מה הפרח המוציא חן בעיניך יותר מכל הפרחים, יש עם לבי לעשות לך ממנו פריפה.

היא עמדה משתאה.

– פריפה מפרח, כיצד?

– מאבנים-טובות, שצבען דומה לצבע הפרח: מאֹדֶם, אם תבחרי בפרח-הפָּרָג, מסַּפִּיר, אם תרצי בפרח-דגן, ולנוי יש להוסיף אזמָרַגד בדמות עָלֶה קטן.

פני אנֶּט האירו באור של שמחה זו, הזורח על פני נשים בשעת קבלת דורונות או הבטחות טובות.

– פרח-הדגן – קראה העלמה – מה נאה הוא!

– לוּ יהי פרח-דגן. אך נשוב פריזה, נלך אל צוֹרֵף להזמין את הפריפה הזאת.

היא לא סרה ממנו עוד, כי דבקה בו על-ידי המחשבה על-אודות התכשיט, שכבר עמלה לראותו בדמיונה. אחרי-כן שאלה:

– האם יארך זמן עשיָּתו של דבר זה?

הוא צחק בראותו, כי כבש אותה.

– איני יודע, הדבר תלוי בטיב העבודה. אנו נאיץ בצורף, כי ימהר לעשות עבודתו.

פתאם חלף בלבה רעיון של תוגה.

– אך הן לא אוכל לעדות עדי זה, כי ימי אֵבֶל גדול לי.

הוא שׂם זרועו תחת זרועה של העלמה הצעירה ולחץ אותה אל לבו:

– ובכן תהי הפריפה מֻנחה אצלך עד תֹּם ימי האבל, והדבר הזה הן לא ימנע בעדך מהסתכל בה.

כמו ביום אתמול בערב הלך הצַּיָּר ביניהן, סמוך להן, נלחץ אליהן, שרוי בין כתפיהן, וכדי לראותן מרימות אליו עיניהן, עיניהן הכּחֻלות, הדומות זו לזו עם נקֻדותיהן השחורות, פנה אליהן בדברים חליפות בהחזירו ראשו פעם לזו ופעם לזו. השמש הבהיר האיר עליהן, ובשעה זו לא ערבב האיש את הגרפינה עם אנֶּט, כי-אם ערבב יותר ויותר את הבת עם הזכרון, שנולד בקרבו על מראה האם לפנים. תשוקה תקפה אותו לחבק ולנשק את זו ואת זו, את האחת – כדי לשוב ולמצֹא על לחיה ועל ערפה מעט מן הרעננות של שושנה ושל פרח בהיר, זו שהתענג עליה לפנים ושחזרה ונראתה לנגדו היום באֹרח פלא, ואת השנית – מפני שלא חדל לאהוב אותה וחש בלבו, כי כֹּח של הרגל ישן מושך אותו אליה. אף זאת ידע והבין בשעה זו, כי תשוקתו אליה, שתש כֹּחה זה ימים רבים, ואהבתו אליה היום התעוררו בלבו למראה נעוריה, שקמו לתחיה.

אנֶּט הלכה שוב לבקש פרחים. אוליביי לא קרא אותה עוד אליו, כאלו מַגּע ידה והתענוג שגרם לה הרגיעו את רוחו, אך עיניו הלכו אחרי כל תנועותיה מתוך תענוג זה, שאדם חש למראה בעלי-חיים או שאר דברים, הצודים את הלב ונוסכים עליו שכרון. כאשר באה העלמה ובידה אלֻמּה של פרחים, שאף האיש אויר שאיפה רבה ברצותו, שלא מדעתו, לקלוט משהו ממנה, מעט מנשימתה או מחמימות גופה, שנשארה בתוך האויר, הזָּע על-ידי הליכתה. הוא התבונן אליה בהתפעלות, כאשר יתבונן האדם אל עמוד-השחר, כאשר יקשיב האדם קול-נגינה, ולבו עלץ מתענוג בשעה שגחנה, זקפה קומתה או הרימה שתי ידיה בבת-אחת, כדי לתקן תּסרָקתּהּ. ומלבד זאת, הנה עוררה העלמה בקרבו יותר ויותר, משעה לשעה, את זכר הימים שעברו! צחוקה של העלמה, הליכותיה העדינות, תנועותיה העלו לפניו טעמן של אותן הנשיקות, שנתן ושקבל בימים שעברו; היא הפכה את העבר הרחוק, שטעמו אבד מלבו, לדבר דומה אל חֲזוֹן ההוֶֹה; היא בלבּלה בלבו זמנים, מועדים, תקופות, וחִממה בו רגשות שנצטננו, וערבּבה שלא מדעתו את האתמול עם המחר, את הזכרונות של העבר עם התקוות לעתיד.

הוא חִטט בזכרונו ושאל את עצמו, אם הגרפינה בימי פריחתה השלמה היה לה קסם של גדִיה זריזה זו, קסם זה של אֹמץ ושל סוררות, קסם שאין לעמוד בפניו, כמו החן של בעל-חי רץ ומקפץ. לא. היא היתה בנעוריה עליזה יותר מזו וסוררה פחות ממנה. היא היתה בת-כרך ונִשׂאה לבן-כרך, ומימיה לא קלטה את אויר השדות ולא חיתה בין הדשאים, עד כי ספגה יפי של צללי החומות ולא של אור השמש.

כאשר שבו אל הארמון, ישבה הגרפינה ליד משקע-החלון אל השלחן הקטן והנמוך לכתּוב מכתבים; אנֶּט עלתה לחדרה, והצַּיָּר יצא לטַיל בפסיעות קטנות, הסיגַרה בפיו וידיו משֻלָבות לאחוריו, על-פני המשעולים העקלקלים של הפרדס. אך הוא לא הרחיק ללכת, עד-כדי להעלים מעיניו את מראה החזית של הבית הלבן או את ראש גגו. ואך נעלם הבית מאחורי סבכי העצים או מַעֲבִית השיחים, כסה צל את לבו, כאשר יכסה הענן את השמש, וכאשר נגלה הבנין בעד חרַכּי הדשאים, עמד האיש רגעים אחדים להסתכל בשתי השורות של החלונות הגבוהים. אחרי-כן הוסיף ללכת בדרכו.

הוא חש, כי לבו סוער, אך שבע-רצון הוא. מה השביעהו רצון? – הכֹּל.

האויר נראה לו טהור, החיים היו בעיניו טובים היום הזה. ועוד הפעם חש בתוך גופו קלות של נער קטן, תשוקה רבה לרוץ ולצוד בידו פרפרים צהֻבּים, המקפצים על-פני הכר, כתלויים על קצה חוטים ספוֹגיים. הוא השמיע זמירות של אוֹפּירה. פעמים רבות בזו אחר זו חזר על המלים המפֻרסמות של גוּנוֹ: “תני לי להסתכל בפניך”, והוא מצא במלים אלו כַּוָּנה עמֻקה ודקה, שלא הרגיש בה עד היום.

פתאם שאל את עצמו, איכה היה הדבר, כי בא בלבו שִנוי רב כזה בזמן מעט. בהיותו אתמול בפריז מאס בּכּל, והכּל היה לזרא בעיניו, הכּל הרגיז את רוחו, והיום הוא שאנן, הכּל טוב בעיניו, כאלו ברא לו אלהים לב חדש. “האל הטוב הזה – הרהר האיש – היה עושה חסד עמי, לוּ ברא לי כיום גוף חדש, לוּ הואיל לחַדּש קצת נעורי”. פתאם ראה את ז’וּליוֹ רודף בין השיחים. הוא קראהו לגשת אליו, וכאשר בא הכלב ושׂם על ידיו את ראשו הנאה, המקֻשָּׁט באזנים ארֻכּות ומסֻלסלות, ישב הצַּיָּר על הדשא, כדי ללטפו יפה יפה, דבר אליו דברי-חבה, השכיבוֹ על ברכיו, ומתוך פִּנוּק ורֹך נשק לו, כאשר תעשינה הנשים, שלִּבָּן נוח להתעורר מכל דבר קל.

אחרי סעֻדת-הצהרים לא יצאו לטַיל כיום אתמול, כי-אם ישבו כל הערב שלשתם בטרקלין.

פתאם קראה הגרפינה:

– אכן הגיע הזמן לנו לצאת לדרך!

אך אוליביי קרא:

– הה, אל-נא תדברי עוד בזה! בעת שלא הייתי פה, לא חפצת לעזוב את רוֹנסיֶר. והנה זה באתי, ואת אומרת לברוח מן המקום הזה.

– אולם, ידידי החביב – השיבה האשה – הרי אין אנו יכולים לשבת כאן עד אין-סוף, רק שלשתנו.

– אין אני אומר, כי נשב עד אין-סוף, אלא עוד ימים אחדים. כמה פעמים נשארתי לשבת בביתכם שבועות שלמים.

– אמנם כן, אבל הדבר היה בתנאים אחרים, בעת שהבית שלנו היה פתוח לכל אדם.

אנֶּט התערבה ואמרה בקול מתפנק:

– הה, אמא! נשב עוד ימים אחדים, שנים או שלשה. הוא מלמדני לשחק יפה בטֶניס. שרויה אני בצער בשעה שאני מפסידה במשחקי, ואחרי-כן לבי מלמלא תענוג, כשאני עושה חיל!

בבֹקר היום ההוא אמרה הגרפינה להאריך את ישיבתה הטמירה עם ידידה עד יום הראשון, ועתה עלה בדעתה לצאת מזה, והיא לא ידעה מדוע. היום הזה שקִותה ממנו לרב-טוב, הביא לנפשה עצבות חדה שאין להביעה במלים, אימה שאין נִמוק לה, קשה ועמומה, כמו רגש של אסון קרוב לבוא.

בשעה שישבה לבדה בחדרה, פשפשה וחקרה, מאַיִּן בא לה פרץ של עצבות זו.

האם בּא לשלוט בנפשה אחד מאותם הרגשות, שנגיעתם קלה כל-כך, עד שאין רִשומם נִכּר כלל, ורק זעזועם נשאר בנימי-הלב היותר דקים? אפשר. אך מה הרגש הזה? היא העלתה על לבה כמה וכמה דברים מתוך אלפי הרגשות השונים שעברו עליה, הלא אין רגע בלי פגע! ואולם כל אלה הם דברים של מה-בכך, עד שאין בכחם להביא לידי יאוש. “אכן, לבי תבען הוא – הרהרה האשה – אין לי רשות לעַנות את נפשי במידה כזו”.

היא פתחה את החלון לשאוף את אויר הלילה, והיא נשענה בזרועה על האֶדן ועיניה הרימה אל הירח.

אִוְשָה קלה הביאה אותה להשפיל ראשה. אוליביי הלך דרך טיול על-פני הארמון. “מדוע זה אמר, כי שב הוא לחדרו? – הרהרה האשה – מדוע לא אמר לי, כי יוצא הוא לטַיֵּל? מדוע לא בקשני ללכת עמו? הן הוא יודע יפה, כי הדבר הזה היה גורם לי אֹשר. מה הם הרהוריו בשעה זו?”

הרעיון הזה, כי הוא לא רצה בה לטיולו זה, כי הוא בחר ללכת יחידי בליל בהיר זה, ללכת לבדו, סיגרה בפיו – כי עיניה ראו נקֻדה אדֻמה של אש – בה בשעה שיָּכֹל היה לגרום לה תענוג, כי תלך על-ידו; הרעיון הזה, כי לבו אינו זקוק לה בכל שעה, כי אינו משתוקק בכל שעה – אותו הרעיון זרק לתוך נפשה טִפּה חדשה של מרה.

היא אמרה לסגור את החלון, לבלי תראהו עוד ולבלי תבוא לידי נסיון לקרֹא לו, אך הוא הרים עיניו וראה אותה.

– אכן, חוזה אַתּ בכוכבים, גברתי? – קרא הצַּיָּר.

היא ענתה:

– כן, גם אתה הוזה, כפי שאני רואה.

– הה, אנכי מעַשּׁן לתֻמּי.

היא לא יכלה להתאפק ותשאל:

– למה לא הודעתַּני, כי יוצא אתה לטַיֵּל?

– רצוני היה רק לעַשׁן סיגרה. כעת אני שב לחדרי.

– שלום, ידידי.

– שלום, גברתי.

היא נרתעה לאחוריה עד כסאה הנמוך, ישבה עליו ותֵּבך; והמשרתת, שנקראה להציע את המטה, בראותה את עיני גברתה האדֻמות, פנתה אליה בדברי-השתתפות:

– הוי! עוד הפעם תשחית גברתי את פניה בדמעות.

הגרפינה ישנה בלילה ההוא באין מנוחה, שֵנה של קדחת, וחלומות בִּעתוּה. ואך הקיצה משנתה, קֹדם שצלצלה אל המשרתת, פתחה בידיה את החלון וסלקה את הוילונות, כדי לראות פניה בראאי-הזכוכית. קוי-פניה היו תשושים, ריסי עיניה עששו, צבע עורה הוריק; והצער, שגרם לה הדבר, היה חזק כל-כך, עד שגמרה בלבה להתחַלות, לשכב במטתה ולבלי רדת מעליה עד הערב.

אחרי-כן תקף את נפשה פתאם הרצון לנסוע מזה, רצון עז לצאת לדרך תכף, במסע הראשון, לעזוב את המקום המלא אורה, שבו נראו על פניה, לאור-החמה במרחבי-שדה, עקבות הצער והיגון של החיים. בפריז שרוי האדם בצללי החדרים, שהוילונות הקשים אינם נותנים לחדור שם, גם בשעת הצהרים, בלתי אם אור מעט. שמה תשוב לדור ויפיה עמה, יֹפי של חִוָּרון, הנאה במקום זה של אור כהה וחשאי. ולנגד עיניה חלפו פני אנֶּט, פנים אדֻמים, שערותיה פרועות קצת, רעננה כל-כך, בשעה ששִׂחקה במשחק הלוֹן-טֶניס. היא הבינה ברגע זה, מה טיבו של הצער, שחדר אל נפשה. היא לא קִנאה ביפיה של בתה! לא, ודאי לא, אך היא חשה, היא הכירה בפעם הראשונה, כי אין לה עוד להרָאות מהיום והלאה על-יד בתה לעין השמש.

היא צלצלה, ובטרם שתותה כוס-טה נתנה צו להכין הכּל לדרך, ערכה טלגרמות, אף הזמינה על-ידי הטלגרף את סעֻדת-הערב, גמרה את חשבונותיה בכפר, פקדה את פקֻדותיה האחרונות, ערכה וסדרה הכּל בזמן פחות משעה, כי הנה היתה אכולת רגש של קֹצר-רוח, שהלך וגדל בקרבה.

כאשר ירדה מחדרה, פנו אליה אנֶּט ואוליביי ושאלו בתמהון, מה היה לה, כי החליטה החלטתה. אחרי-כן בראותם, כי לא נתנה הגרפינה טעם מספיק לנסיעת-פתאם זו, הביעו קצת תרעֹמת ולא חדלו להתלונן עד הרגע שנפרדו זה מזה, בבואם אל בית-הנתיבות בפריז.

וכאשר הושיטה הגרפינה ידה לצַּיָּר, שאלה אותו:

– התבוא מחר אל ביתנו לסעוד?

הוא ענה מתוך תלונה קצת:

– ודאי, בוא אבוא. אחת היא, לא טוב הדבר אשר עשית. מה נעימים היו ימי שבתנו שלשתנו יחד במקום הנאה ההוא!

III

משעה שישבה הגרפינה לבדה עם בתה במרכבה, שהובילה אותן אל ביתן, חשה פתאם, כי הונח לה, כי שקט לבה, כאִלו זה-עתה יצאה בשלום ממַשְבֵּר נורא. היא נשמה אויר במנוחה, הבּיטה מתוך חיוך-של-נחת אל הבתים והכירה בתענוג את כל העיר, שבני פריז האמִתּיים כאלו נושאים את קוי צורתה בתוך עיניהם ובתוך לבם. כל חנות וחנות שראו עיניה, העלתה בדמיונה את שורות החנֻיות הנמשכות אחריה לאֹרך הבּוּלוַר ואת פני התגרן, שראתה כמה וכמה פעמים בעד זכוכית החלון. היא ראתה עצמה נגאָלה! מידי מי? שוקֵטה! מפני מה? בּוטֵחה! במה?

כאשר עמדה המרכבה תחת כּפת השער, ירדה הגרפינה בזריזות ונכנסה מתוך ריצה אל האפלולית של הפרוזדור, אחרי-כן אל האפלולית של הטרקלין, אחרי-כן אל האפלולית של חדרה. שם עמדה רגעים אחדים ולבה עלץ, כי הגיעה עד הלום, במקום-מבטח, תחת שמי פריז המעֻננים והכהים, המאירים אך מעט, במקום שרואים ואינם רואים, ויכול אדם לגַלות לעין ולהעלים מן העין כל מה שהוא רוצה; והזכרון מבלי-משים על-דבר האורה הרַבּה, שהציפה את הכפר, עוד נשאר בקרבה כעין רגש של יסורים שחלפו.

בשעה שנכנסה לסעוד סעֻדת-הצהרים, מצאה את בעלה ששב לביתו, והוא חבק ונשק אותה בחבה רבה, ומתוך חיוך אמר:

– אה! אה! ידֹע ידעתי, כי הידיד ברטֵין יביאכן. אכן לא טעיתי בחשבוני, כי שלחתי אותו.

אנֶּט ענתה מתוך כֹּבד-ראש, בקול זה המיֻחד לה בשעה שהוציאה מפיה בדיחה ולא צחקה:

– הה! הדבר עלה בידו בעמל רב. אמא לא יכלה להחליט ולעזוב את הכפר.

והגרפינה לא אמרה כלום, כי באה במבוכה קצת.

הדלת היתה נעולה בפני אורחים, ואיש לא בא בערב ההוא. ממחרת היום בִּלתה הגברת די גילרוּאַ את כל זמנה בחנֻיות של מלבושי-אֵבל, לבחֹר ולהזמין את כל צרכיה. מימי נעוריה, כמעט מימי ילדוּתה, אהבה את העמידה לנֹכח הראי של החַיטים. משעה שנכנסה אל הבית עברה עליה רוח של שמחה, בהעלותה על לבה את כל הפרטים של עבודה זו מאחורי הפרגוד של חיי בת פריז. היא אָהבה בכל נפשה את רשרוש השמלות של ה“עלמות” שרצו לקראתה, את צחוקן הקל, את שמוּשן, את שאלותיהן; והאשה התופרת, עושה המגבעות והקורסֶטים, היתה בעיניה אשה חשובה, חַכמת-לב, הראויה לכך שישמעו דעתה או ישאלו עצה מפיה. עוד יותר אהבה הגרפינה את משמוש ידי הנערות החרוצות, שהיו פושטות בגדיה ומלבישות אותה שוב ומחזירות פניה בנחת לנֹכח הבבואה הנאה שלה בראי. הרטט של אצבעותיהן הקלות, בנגען בעור בשרה, בצוארה, או בין שערות ראשה, הוא שהיה אחד התענוגים החביבים של חייה, חיי אשה מבנות האצילים.

ואולם ביום ההוא הלכה האשה מתוך דאגה קצת לעמוד לפני הראי בלי-צעיף ובגִלוי-ראש. אך בִּקוּרה הראשון בבית עושה-המגבעות הרגיע את לבה. שלש המגבעות שבחרה היו הולמות אותה עד להפליא, בזה לא הטילה שום ספק, ולאחר שאמרה אליה התגרנית בקול של ודאי: “הה! גברתי הגרפינה, אַל לנשים בהירות-שֵׂער לעזוב בגדיהן השחורים”, הלכה האשה משם שמֵחה וטובת-לב ונכנסה מתוך אֵמון רב לבתיהם של שאר המספיקים לה קִשוטיה.

אחרי-כן מצאה בביתה אגרת מאת הדֻכּסית, שבאה לראותה והיא מודיעה, כי בערב תבֹא עוד הפעם; אחרי-כן כתבה מכתבים; אחרי-כן ישבה שעה קלה שקועה בהרהורים, ולבה תָּמַהּ, כי שִׁנוי-מקום בלבד הרחיק מעליה את האסון הגדול, שאכל גופה ונפשה, אל גבול העָבַר, שנראה לה רחוק כבר. היא לא יכלה לקבוע בלבה את הרעיון, כי זה רק אתמול שבה מרונסיֶר, עד כה נשתנה מצב-נפשה מאותה שעה שחזרה לפריז, כאִלו שנוי-המקום העלה קרום על פצעיה.

ברטֵין, שבא בשעת סעֻדת-הצהרים, בראותו את פניה קרא בקול:

– יפיך מסַמא את העינים בערב הזה!

והקריאה הזאת הציפה על נפשה גל חם של אֹשר.

כאשר קמו מעל השלחן, הזמין הגרף, שהיה משַׂחק בבילַרד לתיאבון, את בּרטֵין לשַׂחק עמו הפעם, ושתי הנשים נלוו אליהם אל חדר-הבילַרד, ששם ערכו שלחן לשתות קָפה.

הגברים עודם משַׂחקים, והמשרת בא להודיע, כי הדֻכּסית באה, וכֻלם שבו אל הטרקלין. בה בשעה באו גם מרת די קוֹרבֶּל ואישהּ, וקולם היה ספוג דמעות בדבּרם. במשך רגעים אחדים נדמה, על-פי הדברים המביעים אֵבֶל, כי כל העולם יורד בבכי; אך מעט מעט, לאחר דברי-תנחומים ושאלות-שלום, השיאו את השיחה לענינים אחרים; הקולות נעשו בהירים והאנשים פתחו בשיחה כתמול שלשום, כאִלו צל האסון, שהקדיר שעה קלה קֹדם את עולמה של כל החבורה, חלף ונעלם פתאם.

וברטֵין קם ממושבו, אחז בידה של אנֶּט והוליכהּ אל התמונה של אמה, תחת זרם האור של הרֶפְלֶקְטוֹר, ופנה אליה:

– האין זה פלא?

הדֻכּסית עמדה משתאה כל-כך, עד כי היתה כנדהמה וקראה וחזרה וקראה:

– אֵלִי! האפשר הדבר?! אלי! האפשר הדבר?! הרי זה מראה של תחית-המתים! הגיעו בעצמכם, כי לא הרגשתי בכך בשעת כניסתי! הה! אִני חביבתי, מה נפלא המראה לי, לי, שידעתי אותך ידיעה יפה כל-כך בזמן אבלך הראשון, לא, זה היה השני, כי באותו זמן כבר מת עליך אביך! הה! אנֶּט זו הלבושה שחורים הרי היא קלסתר-פני אִמה ממש. פלאי-פלאים! לולא התמונה הזאת, לא היו מכירים כל-כך בדבר הזה! אמנם פני בתך דומים באמת אל פניך, אך דומים הם הרבה יותר אל הפנים אשר על הבד הזה!

מוּסַדיֶה בא גם הוא אחרי שמעוֹ, כי שבה הגברת די גילרואַ, וראה עצמו מחֻיב להיות מן הראשונים להביע לה תנחומים והשתתפות בצערה.

הוא הפסיק דברי התנחומים שלו בראותו את העלמה הצעירה עומדת מול התמונה, הנתונה בתוך האוֹרה הרַבה, ופניה כפני אחות חיה לזו שעל התמונה. הוא קרא בקול:

– אה: הלא תאמינו, הרי זה אחד מן הדברים הנפלאים ביותר שראו עיני!

והזוג לבית קוֹרבֶּל, שרגילים היו להביע דעתם תמיד לאחר שיצאה מפי הגדולים, באו גם הם להשתומם בהתלהבות קצובה.

לבה של הגרפינה התכַּוֵּץ! הוא התכוץ מעט מעט, כאלו העיקו עליו התשבחות של אותם האנשים וגרמו לו כאֵב. מבלי דַבֵּר דבר התבוננה אל בתה, שעמדה ליד תמונתה, ורגש של רֹגז תקף עליה. בלבה נולד רצון לקרֹא בקול: “הניחו-נא. יודעת אני יפה, כי פניה דומים אל פָּני!”

עד סוף הערב היתה שרויה בעצבות, ועוד הפעם אבד לה הבטחון שמצאה ביום אתמול.

ברטֵין עמד בשיחה עמה והנה הודיע המשרת, כי המרקיז די פַרַנְדַּל בא. ובראות הצַּיָּר, כי בא המרקיז והוא הולך וקרֵב אל בעלת-הבית, קם ממושבו, הרתיע לאחור את כסאו מתוך מלמול: “הנה טוב! הנה הבהמה הגסה באה”, אחרי-כן התחמק, הגיע עד הפתח ויצא.

והגרפינה, לאחר שקבלה שאלת-שלום מאת האורח החדש, חפשה בעיניה את אוליביי לחַדש עמו את השיחה, שמצאה בה ענין. וכאשר לא ראתה את פניו, שאלה:

– מה זאת?! האמנם הלך לו מורֵנו האמן?

אישה ענה:

– נראה לי, כי כן, יקירתי, הנה ראיתי בצאתו בלי ברכה, כמנהג האנגלים.

היא השתוממה, הרהרה רגעים אחדים, אחרי-כן נכנסה בדברים עם המרקיז.

אך האורחים מהרו הפעם לעזוב את הבית, מפני הנִמוס, כי הם היו הראשונים, שפתחה לפניהם את ביתה תכף לאחר האסון שעבר עליה.

וכאשר שכבה הגרפינה במטתה, שבו אליה כל המצוקות שעִנו את נפשה בכפר. עתה לבשו צורה קבועה, היא הרגישה בהן יפה יפה, היא ראתה את עצמה זקֵנה!

בערב ההוא, בפעם הראשונה, הבינה האשה, כי בתוך טרקלינה, במקום שעד היום היתה היא לבדה מהֻללה, מפֹארה, דגולה, אהובה, הנה באה אחרת, היא בתה, לרשת מקומה. היא הבינה את הדבר בפעם אחת, בשמעה את התהלות והתשבחות לכבוד אנֶּט. במלכוּת זו, בביתה של אשה יפה, במלכות זו, שלא הניחה לשום צל לנגוע בה, שהרחיקה ממנה בדאגה רבה ועצומה כל חתירה תחתיה, שלא נתנה להכנס אליה לבנות-מינה אלא כדי לשעבדן לרצונה, ראתה היום, כי בתה באה למלֹךְ. מה מוזר היה הדבר, דבַר התכַּוצות הלב בשעה שעיני הכּל פנו אל אנֶּט, שברטֵין אחז בידה, בעמדה ליד התמונה. היא ראתה את עצמה פתאם עוברת ובטֵלה, עשוקת שלטונה, יורדת מעל כסא-ממשלתה. הכּל נתנו עיניהם באנֶּט ואיש לא פנה עוד אליה! היא היתה רגילה כל ימיה לשמוע תהלות ותשבחות לכבודה, בכל שעה שבאו לשַבּח את יפי תמונתה, היא שָׂבעה דברי-שבח אלה, שלא ידעה מספר להם ושגרמו לה בכל-זאת נחת, עד אשר למראה כבוד בתה, שהכּל הרימו עין אליה, והיא נעזבה, נשכחה מלב לפתע-פתאם, נזדעזעה נפשה, נבהלה, נדכאה יותר מאשר למראה אשה צָרָה איזו שתהיה באֵי-אלה תנאים שיהיו.

אולם היא היתה אחת מן הנשים, שבכל הצרות הבאות עליהן, לאחר פגיעה ראשונה, לִבָּן מתעודד, מבקש תחבולות ומוצא תנחומים3, ולכן בא הרהור אל לבה, כי אחרי שתנָּשא בתה היקרה לאיש, לאחר שתחדל לדור עמה תחת גג אחד, לא יהי עוד עליה להתחרות עמה תדיר, דבר שהתחיל גורם לה יסורים רבים במעמדו של ידידהּ.

אך הזדעזעות לבה היתה עצומה מאד. היא היתה אחוזת קדחת, עד כי נמנמה אך מעט.

בבֹּקר הקיצה האישה יגֵעה ומדֻכּאה, ואז התעורר בקרבה החפץ העץ להתחזק, להנצל, לבקש עזרה מאיש, שבידו לרפאותה מכל יסוריה, מכל מחלות הנפש והגוף.

היא חשה עצמה כואבת באמת, רפת-אונים, עד כי בא רעיון אל לבה לשאל ברופא-ביתה. מי יודע, אולי עתידה מחלה קשה לעבור עליה, כי אין זה מדרך הטבע לעבור במשך שעות מעטות, בזה אחר זה, מרגש של יסורים לרגש של מנוחה. ובכן שלחה טלגרמה אל הרופא לקרֹא לו אל ביתה.

הרופא בא באחת-עשרה שעות. זה היה אחד מן הרופאים הגדולים והמפֻרסמים, שאותות הכבוד והפאר מעידים על כשרונם, שבקיאותם בהויות-העולם אינה פחותה מבקיאותם בחכמת-הרפואה, ושיש להם, לרפואת נשים חולות, תחבולות דברים, שמועיל יותר משקוים וסמי-מרפא.

הוא נכנס, שאל לשלום, הביט בפני החולָה שלו, ומתוך חיוך קרא:

– אכן, אין סכנה. אשה, שעיניה יפות כעיניך, אינה חולה קשה מימיה.

היא הכירה לו תודה על פתיחתו, וסחה לו דבַר מֵחוּשיה, רֹגז-עצביה, עצבותה, אחרי-כן התאוננה דרך אגב על דלדול גופה, שמטיל דאגה בה. לאחר ששמע את דבריה כמקשיב ולא שאל אותה דבר בלתי אם על-אודות תאבונה לאכילה, כי ידע הרופא יפה, מה טיבה של מחלת אשה זו, משש ובדק אותה, דפק בקצה אצבעו על בשר כתפיה, הניף את ידיה, הכיר בלי-ספק את מחשבותיה והבין בחוש הדק של רופא מֻמחה, שאין נסתר ממנו, כי שואלת האשה ומבקשת תקון ליפי פניה הרבה יותר מחִזוק בריאות גופה. אחרי-כן קרא:

– כן, יש לנו כאן עסק עם מעוט-דם, זעזוע-עצבים. ואין פלא בדבר, אחרי שעברה עליך צרה רבה. הנה אנכי נותן לך פטימה, שתביא לך רפואה שלמה. אך קֹדם-כֹּל צריכה אתּ לאכֹל דברים המחזקים את הגוף, לשתּות רֹטב של בשר, לשתות שֵׁכר ולא מים. אנכי ארשׁם לך מין שֵׁכר יפה. אַל תרבי להיות עֵרה בלילה, ואולם עליך להרבות בטיול עד-כמה שאפשר. עליך להרבות בשֵנה ולהשמין קצת. הנה כל מה שיש בידי להשיא לך עצה, גברתי היפה בַחוֹלוֹת.

היא הקשיבה לדבריו קשב רב ובִקשה למצֹא בהם כַּונות טמירות.

היא תפשה את הדברים האחרונים שלו.

– כן, אמנם כָּחַש בשרי. לפני זמן-מה שָׁמַן גופי והתחלתי מדקדקת באכילה, ואפשר שחָלַשתי על-ידי כך.

– בלי שום ספק. אין רע להיות דל-בשר, אם כחוּש האדם מטבעו, אך בזמן שאדם מסגף בשרו לשם פרינצִפיון, אזי הוא נענש. אולם, לאשרך, יש תקנה לחטא זה. שלום, גברתי.

היא חשה, כי הוטב לה, כי התעודדה; ורצון תקף אותה לשלֹח ולהביא לסעֻדת-הבֹּקר את השֵׁכר, שיעץ הרופא לשתות, ולקנותו בחנות הראשית, כדי שיהיה מן המֻבחר.

היא יצאה מאת השלחן והנה הודיעו, כי ברטֵין בא.

– אני הוא עוד הפעם – קרא הצַּיָּר – אני ולא אחר. באתי לחקֹר אותך. היש לך עבודה לעשות שעה זו?

– לא, לא כלום; למה תשאל?

– ואנֶּט?

– גם היא יושבת בטל.

– ובכן, היש עם לבכן לבֹא אל ביתי בארבע שעות?

– יש; אך לשם מה?

– הנה אנכי רושם את ציורי “החזון”, שדברתי עמך עליו, ושאלתי, אם תואיל בתך לשבת לפני שעה מועטה בשעת עבודתי. הדבר הזה יביא לי טובה רבה, אם תנַדֵבנה לי היום שעה אחת. התעשי זאת למעני?

הגרפינה פקפקה, לא נעים היה לה הדבר ולא ידעה מדוע. ואולם היא ענתה:

– כן יהיה, ידידי, בארבע שעות נהיה בביתך.

– כן-חן. אתּ היא סמל החביבוּת.

והוא יצא להכין את הבד ולתקן ולהכשיר את ציורו, כדי שלא להלאות יותר מדי בישיבה את זו, שתשמש לו תבנית.

הגרפינה יצאה את הבית לבדה והלכה ברגל, כדי לקנות בדרכה את צרכיה. היא ירדה אל הרחובות הגדולים במרכז העיר, אחרי-כן עלתה אל הבולוַר מַלְהֶרְבְּ בפסיעות קטנות, כי חשה פיק-ברכים. כאשר עברה על-פני בית-התפלה שעל שֵם סֶנט-אוֹגוּסטֵין, תקף אותה רצון להכנס אל בית-הכניסה ולנוח שם. היא הדפה את הדלת הרפודה, נָשמה אויר לרוָחה, את האויר הצח של האולם הרחב, לקחה כסא וישבה עליו.

היא היתה מאמינה באלהים, כהרבה מבנות פריז. היא האמינה באלהים בלי שום פקפוק, כי לא יכלה לתאר את מציאות העולם בלי מציאות בורא. ואולם היא יִחסה לאלהים, כדרך שעושים כל בני-האדם, את תכונות יצוריו, על-פי מראה עיניה, והגשימה את האלהים בצורה של יצירתו, ועל צד האמת לא היה בלבה שום רעיון קבוע על מהותו של יוצרה הטמיר.

היא האמינה בו באמונה שלמה, העריצה אותו ויראה מפניו בסתר לבה, כי לא ידעה ברור את מחשבותיו ואת רצונותיו, ואמונתה היתה רפויה מאד בדברי הכֹּהנים, שהיו בעיניה כלם בני-אכרים משתמטים מעבודת-הצבא. אביה, בורגני בן-פריז, לא נטע בלבה שום רעיון של אמונה, ועד זמן נשואיה לא שׂמה לבה כלל לענינים אלה. אך לאחר נשואיה, לרגלי מצבה החדש, הוטלו עליה חובות חמורים כלפי הכנסיה, והיא מִלאה בדיוק רב את אשר נטל עליה.

היא היתה גבאית של כמה וכמה בתי-חסד ידועים, לא דלגה מימיה על התפלה בצבור ביום הראשון, נדבה נדבות בידה, וכלפי חוץ – על-ידי הכהן של בית-תפלתה.

היא היתה עומדת בתפלה של חובה כאיש-צבא העומד על המשמר לפני בית הגנרַל. פעמים שהתפללה מתוך יגון לבה, ביחוד בשעה שיראה פן יעזבנה אוליביי. היא לא גִלתה את לבה לשמים, כי פנתה אל האלהים בצביעות זו של תמימות, כמו שהתהלכה עם בעלה, ורק בקשה ממנו ישועה. לפני ימים רבים, אחרי מות אביה, אחרי-כן זה לא-כבר, במות עליה אמה, תקף עליה רגש של התלהבות רבה, רצון לעמוד בתפלה ותחנונים, ונפשה ערגה אל האל השומר עלינו ומנחם אותנו.

והנה זה היום, בבית-הכניסה, שנכנסה אליו על-פי מקרה, חשה פתאם צֹרך עמֹק להתפלל, לא להתפלל על אחרים, כי-אם על עצמה, על נפשה, כמו שעשתה אותו יום על קבר אמה. היא היתה זקוקה לעזרתו של מי-שהוא, והיא פנתה היום אל האלהים, כדרך שפנתה אתמול אל הרופא.

שעה מרֻבּה עמדה על ברכיה בתוך הדממה של בית-הכניסה, שנפסקה לרגעים מקול פסיעות. אחרי-כן, פתאם, כאִלו שעון השמיע צלצול בתוך לבה, התעוררה מהרהורי תפלתה, הוציאה שעונה, וגופה רעד בראותה, כי עוד מעט והגיעה השעה הרביעית, והיא מהרה לביתה לקחת את בתה, שאוליביי ודאי כבר ממתין לה.

הן מצאו את הצַּיָּר בחדר-מלאכתו והוא עומד לפני הבד וחושב על-דבר הפּוֹזה של ציורו “החזון”. על לבו עלה לתאר בדיוק את אשר ראו עיניו בפרדס מוֹנְסוֹ, בשעת טיולו עם אנֶּט: נערה עניה, שקועה בהרהורים, וספר פתוח על ברכיה. זמן רב פקפק, אם יש לו לצַיֵּר אשה יפה או מכֹערה. המכֹערה שאר-רוח לה, לבה ער יותר למחשבה ולרגש ומסֻגלה היא יותר לפילוספיה. והיפה לוקחת לבבות יותר, נוסכת קסם מסביב, מוצאת חן בעיני רואיה.

הרצון לצור צורתה של בת ידידתו הוא שהתיר את הספק. האשה “ההוזה” תהי יפת-מראה, ובכן עתיד חלומה הפיוטי להפתר ביום מן הימים, ואולם המכֹערה נגזר עליה לחלום חלום, שאין סוף לו ואין פתרון לו.

אך נכנסו שתי הנשים, ואוליביי שפשף ידיו זו בזו ואמר:

– טוב ויפה, מרת נַנֵּי, עוד מעט ונתחיל לעבֹד יחדו.

פני הגרפינה נראו כזועפים. היא ישבה בכֻרסה והתבוננה אל אוליביי, שהעמיד בתוך אורה רצויה לו כסא עשוי מוטות-ברזל, כזה שעומד בפרדס. אחרי-כן פתח את ארון-הספרים שלו לבקש ספר, ומתוך פקפוק שאל:

– מה הספר, שבתך קוראה בו?

– אֵלִי, הספר הטוב בעיניך. תן לה אחד מספרי וִיקטור הוּגוֹ.

אגדת הדורות?

– טוב מאד.

והוא פנה אל העלמה ואמר:

– ילדתי, שבי-נא שמה וקחי בידך את ספר-השירים הזה. בקשי את הדף… את העמוד 336, ומצאת שם שיר אחד ושמו: “בני-אדם עלובים”. ספגי אל תוכך את השיר הזה, כאשר ישתה האדם את היין הטוב, לאט לאט, מלה במלה, עד אשר תהיי כשִכּוֹרָה, עד אשר יתעורר לבך. האזיני אל אשר ידבר אליך לבך. אחרי-כן סגרי את הספר, הרימי עיניך, שקעי בהרהורים… ואנכי אלך בינתים להכין את מכשירי עבודתי.

הוא סר אל אחת הפנות לִשְׁחֹק את הצבעים על-גבי הלוח; אך בשעה שהוריק על הלוח הדק מתוך כלי-העופרת את הצבעים, שיצאו בדמות נחשים קטנים מתפתלים, החזיר ראשו פעם בפעם והתבונן אל העלמה הצעירה, השקועה בקריאתה.

לבו התכַּוץ, אצבעותיו רעדו, והוא לא ידע עוד את אשר הוא עושה וערבב את הגוָנים ובלבל את הצבעים, עד כה פרצו עליו רגשותיו פרץ עצום לנֹכח המראה הזה של תחיה, במקום הזה, לאחר שתים-עשרה שנה.

בין כה וכה והיא גמרה את קריאתה והביטה נִכחהּ. ובקָרבו אליה ראה בתוך עיניה שתי טִפּות בהירות, שהתפרצו והתגלגלו על לחייה. גופו רעד רעידה זו, שמוציאה את האדם מעולמו, והוא לחש בפנותו אל הגרפינה:

– אֵלִי, מה יפה היא!

אך הוא עמד נדהם למראה פני הגרפינה, שהלבינו והתעַותו.

בעיניה הגדולות, המלאות מין אימה, הסכלה בהם, בבתהּ ובַצַּיָּר. הוא קרב אליה מתוך חרדה ושאל:

– מה לך?

– יש לי דבר אליך.

ובקומה ממקומה, קראה אל אנֶּט בחפזון:

– שבי רגע, בתי, יש לי דבר להגיד למר בּרטֵין.

אחרי-כן עברה חיש אל הטרקלין הקטן הסמוך, ששם היו אורחיו יושבים וממתינים. הוא הלך אחריה, ראשו מבֻלבּל, כי לא הבין מאומה. לאחר שנשארו שניהם לבדם, אחזה בשתי ידיו ומלמלה:

– אוליבְיֵי, אוליבְיֵי, אנא, אל-נא תשב עוד בתי לפניך!

הוא השיב מתוך בלבול:

– מדוע זה?

היא ענתה בקול פסקני:

– מדוע? מדוע? הוא עודנו שואל! האם לא יבין לבך מדוע? הה! עלי היה להרגיש בכך קֹדם, אך הנה רק בשעה זו נפקחו עיני… אין ביכָלתי להגיד לך עתה מאומה… מאומה… לֵך אל בתי. אמֹר לה, כי חשה אני בגופי, וצַו להביא מרכבה, וכעבור שעה תבוא לביתי לשמוע דברי. אנכי אדבר עמך ביחידות.

– אבל סוף-סוף, מה לך?

נדמה היה, כי נכונה היא להתפרץ בבכי מתוך זעזוע-עצבים.

– הניחה לי במקום הזה איני יכולה לדבר. לֵך וקרא את בתי וצַו להביא מרכבה.

הוא שמע בקולה ונכנס לחדר-עבודתו. אנֶּט לא חשדה כלום והוסיפה לקרֹא בספר, כי לבה היה שטוף עצבוּת על-ידי הספור הפיוטי והעגום. אוליביי פנה אליה:

– אמך חולה קצת. כמעט מעדו רגליה, כשנכנסה אל הטרקלין הקטן. לכי אליה. אנכי אביא נטפי-אֶתּר.

הוא יצא אל חדרו לקחת שם צלוחית ואחרי-כן שב.

הוא מצא אותן בוכיות, זו חבוקה בזרועות זו. אנֶּט, שלִבּה התרכך למקרא הספור “בני-אדם עלובים”, שפכה דמעה ברגש, והגרפינה הַקֵלה קצת את יגונה בשעה זו, שיסוריה התערבו עם הצער העדין הזה ודמעותיה התבוללו בדמעות בתה.

הוא המתין שעה קלה ולא הֵעֵז להוציא מפיו דבר והתבונן אליהן, כי גם על לבו העיקה עצבות, שלא ידע מה היא.

לבסוף קרא ואמר:

– מה שלומך, ההוקַל לך?

הגרפינה ענתה:

– הן, הוקל קצת. לא כלום הוא. הצוית להביא מרכבה?

– כן, עוד מעט ותבֹא.

– חן-חן, ידידי, לא כלום הוא. זה זמן-מה שאני שרויה בצער מרֻבּה יותר מדי.

– המרכבה הנה באה! – הודיע אחד המשרתים.

וברטֵין, שלבו היה מלא געגועים טמירים, תמך בידידתו עד גשתה אל המרכבה; פניה היו חִורים, רגליה כושלות ולבה דופק תחת אפֻדתה.

כאשר נשאר לבדו, שאל את נפשו: “מה זה אפוא היה לה? בשֶׁלמָה החרדה הזאת?” והוא התחיל מפשפש במעשיו, הלך סחור-סחור מסביב לאמת ולבו לא מלָאוֹ לגַלותה. לבסוף קרב אליה: “האֻמנם – הרהר האיש – אמרה בלבה, כי מחַזר אני אחרי בתה? לא, הדבר הזה למטה מן השכל הוא!” והוא נלחם כנגד חשד מדֻמה זה בנִמוקים פקחים וישרים, ולבו נמלא רֹגז על אשר רגע אחד נראתה לה אהבה טהורה זו, אהבת אב כמעט, כעֵין חזרה אחרי אשה. מעט מעט התרגז כלפי הגרפינה והתקצף עליה, על שהעֵזה לחשדו בדבר נבלה כזו, במעשה תועבה רבה כזו, וגמר בלבו להביע לפניה, בשעת ראיונו עמה, את כל התמרמרותו בדברים נמרצים.

עד-מהרה יצא את ביתו ללכת אליה, כי קצרה רוחו לברר את הדבר. כל שעת הליכתו גדל בקרבו רָגזו, והוא הכין בלבו טענות ומענות להצדיק את נפשו ולהסיר מעליו צל של חשד כזה.

הוא מצא את הגרפינה יושבת על הספה ופניה שֻׁנו מיסורי-נפש.

– ובכן – קרא האיש אליה בקול יבש – בארי-נא לי, ידידתי היקרה, מה הדבר המוזר, שעבר עליך זה-עתה בביתי.

היא ענתה בקול רצוץ:

– האֻמנם לא הבין לבך עוד את הדבר?

– לא, מודה אני לפניך.

– הבה, אוליביי, בַּקש-נא יפה בלבך.

– בלבי?

– כן, במעמקי לבך.

– איני מבין! בארי-נא באור יתר.

– בַּקש יפה במעמקי לבך, אם לא תמצא שם דבר של סכנה גם לך וגם לי.

– חוזר אני על דברי, כי איני מבין. משער אני, כי איזה דבר עלה בדמיונך, אך בתוך הכרתי איני יודע כלום.

– אין לי דבר עם הכרתך, אני אומרת: הבט ללבך.

– איני יכול לפתֹּר חידות. אנא, בבקשה ממך, דברי אלי דברים ברורים יותר.

היא הרימה לאט את שתי ידיה, אחזה בידיו של הצַּיָּר והחזיקה בהן, אחרי-כן קראה, וכל דבור ודבור היה כאִלו קרע לבה:

– השמר לך, ידידי, כי עומד אתה להלכד באהבת בתי.

הוא שמט ידיו פתאם, ובהתלהבות של איש תמים, הטוען כנגד עלילת-שוא, בתנועות זריזות, בהתעוררות שהלכה וגדלה, הֵגֵן על עצמו ובא מתוך כך להאשים אותה, על שהטילה עליו חשד כזה.

היא נתנה לו לדבר ארֻכּות, מבלי הַאמֵן בדבריו, ולבה היה בטוח בצדקת דבריה, אחרי-כן פתחה ואמרה:

– הרי איני חושדת בך כלל, ידידי. גם אתה אינך יודע את הנעשה בקרבך, כמו שלא ידעתי אנכי בבֹקר היום הזה. טוען אתה לפני, כאִלו הייתי מאשימה אותך, כי באת לפתות את אנֶּט. הה, לא! הה, לא! יודעת אני, כמה ישר לבך, כמה ראוי אתה לכל כבוד ולכל אֵמון. רק את זאת אני שואלת מעמך, אני מתחננת אליך, כי תבדֹק יפה במעמקי לבך, אם אהבה זו, שאתה הוגה שלא-מדעת אל בתי, אין לה תכונה אחרת ושונה קצת מידידות פשוטה.

הוא התקצף, התמרמר יותר ויותר, פתח שוב בדברים להגן על יׂשר לבו, כמו שעשה קֹדם לבדו, בשעת הליכתו ברחוב.

היא המתינה עד אשר יגמֹר דבריו; אחרי-כן פנתה אליו בלי חמה, בלי פקפוק בהשערתה, אך פניה היו חִורים מאד, והיא אמרה:

– אוליביי, יודעת אני יפה כל מה שדברת אלי, וגם אני הגיתי בדבר כמוך. אך ברור לי, כי איני טועה. הקשיבה, חשוֹב בדבר, שים-נא לבך. בתי דומה אלי מאד, היא כֻלה כמוני, כמו שהייתי באותם הימים, שלבך דבק בי לאהבה, ולכן אי-אפשר שלא תאהבֶנָּה גם אותה.

– ובכן – קרא האיש – מלאֵך לבך להטיל עלי חשד כזה על יסוד השערה פשוטה זו והגיון נלעג זה: הוא אוהב אותי, בתי דומה אלי – ובכן יאהב גם אותה.

אך בראותו, כי פני הגרפינה משתנים יותר ויותר, הוסיף לדבּר אליה רכות:

– שימי לבך, אֶני יקירתי, אם נערה זו חביבה עלי כל-כך, הרי אין זה אלא משום שאני מוצא בה את דמותך. רק אותך, אותך לבדך, אני אוהב בשעה שאני מסתכל בה.

– כן, זה הוא הדבר שגורם לי יסורי-נפש, וזה הוא הדבר, שאני חוששת לו מאד. אין אתה בעצמך יודע עוד את רגשותיך. אך כעבֹר זמן-מה תוָכח, כי כֵנים דברי.

– אֶני, האמיני, כי מדעתך יצאת.

– רוצה אתה בראיות מוכיחות?

– הן.

– שלש שנים לא באת לרוֹנסיֶר, אף כי פצרתי בך. אך הנה זה מהרת לבֹא, בשעה שהציעו לפניך הפעם לנסֹע.

– אה! גם זה חטא! מטילה את אַשמה עלי, על כי לא נתתיך לשבת בודדה בכפר בעת שידעתי, כי חולה אתּ, אחרי מות אמך עליך.

– לוּ יהי כן! איני רוצה לעמוד על טענה זו. אך ראה: הצֹרך לראות תמיד את פני אנֶּט שליט בלבך כל-כך, עד כי לא יכֹלת לדלג על יום אחד, והיום בקשתני להוליכה אל ביתך באמרך, כי צריך אתה, שתשב לפניך לשם ציור.

– ועל לבך לא עלה כלל, כי את פניך אַתּ השתוקקתי לראות היום?

– ברגע זה סותר אתה דברי עצמך לא לרַמות אותי, כי-אם להונות את נפשך. שמע-נא עוד, מדוע זה יצאת פתאם מביתי שלשום בערב, כשנכנס המרקיז די פַרַנִדַּל? הידעת את הדבר?

הוא פקפק רגע אחד, כי בא במבוכה רבה ולבו סער, נִטל ממנו כלי-זֵינו על-ידי הערה זו. אחרי-כן ענה בחשאי:

– אולם… איני יודע… הייתי עיף… ומלבד זאת לא אכחד ממך,

– בהמה זו מרגיזה אותי.

– מאימתי?

– מיום שידעתיה.

– סלח לי, כמה פעמים שמעתי מפיך כשספרת בשבחו. היו ימים שחבבת אותו. תן תודה, אוליביי.

רגעים אחדים היה שקוע בהרהור, אחרי-כן ענה ודבריו היו מחֻפּשׂים:

– כן, אפשר שחבה רבה זו, שלבי הוגה לך, הביאה אותי לאהֹב כל אשר לך, והיא שגרמה לי לשַנות דעתי על אותו שוטה, שלא אִכפת לי לראותו מזמן לזמן, אך לבי יהיה מלא כעס, אם אראה את פניו יום יום בביתך.

– ביתה של בתי לא יהיה ביתי שלי. אך רב לנו. יודעת אני את יֹשר לבך. יודעת אני, כי הגֹה תהגה באותם הדברים, שאמרתי לך. ולאחר שתפשפש בדברי תמצא, כי אנכי הוריתי לך על סכנה גדולה, בשעה שיש עוד זמן להחלץ ממנה. ואתה השמר לך. הבה נדבר בענין אחר, הֲכֵן?

הוא לא סרב, בהיותו בשעה זו שרוי במבוכה ולא ידע נפשו, ואמנם חש צֹרך לפשפש בדברים אלה. ולאחר שישבו עוד רבע שעה ועסקו בשיחה כל-שהיא, קם ויצא.

IV

אוליביי שב אל ביתו בפסיעות קטנות ולבו היה מבֻלבּל, כאִלו זה עתה שמעו אזניו דבר-סתר, המטיל פגם במשפחה. הוא נִסה לחטט בלבו, להסתכל בו יפה, לקרֹא את הדפים הטמירים של הספר הפנימי, דפים אלה שנראו מחֻבּרים זה לזה בדבק, ורק פעמים שידי איש זר נוגעות בהם להפרידם. אמנם הוא לא ראה את עצמו אחוז-אהבה באנֶּט. הגרפינה, שרגש-הקנאה, המביאה לידי חשד, אינו פוסק להיות ער בלבה, הציצה וראתה מרחוק סכנה ומִהרה להזהיר מפניה קֹדם שנגלתה. אך סכנה זו, האם עתידה היא לבֹא מחר, מחרתים, בעוד חֹדש? על השאלה-כהלכה הזאת התאמץ האיש להשיב כהלכה. אמנם הנערה החביבה הזאת עוררה בקרבו רגשות רכים, אך מספרם רב ועצום כל-כך בלב גבר, עד כי אין לערבב בין רגשות שראוי להזהר בהם ובין רגשות שאינם פוגעים באדם. הנה כן אוהב הוא אהבה עזה את בעלי-החיים, ביחוד את החתולים, ואינו יכול לראות את עורם השָׂעיר והחלק כמשי מבלי שתתקוף אותו תאוה עזה, חוּשית, להחליק בידו את גַבּם הרך והזע כגלים ולנשק את שׂערם הספוּג אלֶקטרון. הכח, שמשך אותו אל העלמה הצעירה, דומה במקצת אל התאוה הטמירה והחמימה הזאת, שהיא חלק אחד מכל זעזועי-העצבים של האדם, שאינם פוסקים ואינם שובתים. עיניו, עיני צַיָּר ועיני גבר, הלכו שֶבי למראה רעננותה של הנערה, פריחה זו של חיים יפים וטהורים, מַעין זה של נעורים המפַכּה בקרבה; ולבו, המלא זכרונות על-דבר הקשר בינו ובין הגרפינה, מצא בדמיון זה הנפלא, שדומה אנֶּט אל אמה, את הֵדם של רגשות ישנים של רגשות שנרדמו, אותם הרגשות של ראשית אהבתו, ואפשר שלבו רועד קצת מתוך רגש של התעוררות זו. התעוררות? כן! זה הוא הדבר! הרעיון הזה האיר את נפשו. הוא ראה את עצמו כאִלו התעורר לאחר שנות תרדמה. אִלו דבק לבו באותה נערה שלא מדעתו, כי אז היה חש בקרבתה התחדשות זו של כל הויתו, שהופכת את האדם לאחר משעה שעולה בקרבו שלהבת של תאוה חדשה. לא, תינוקת זו לִבּתה בלבו רק אש בוערת שם זה ימים רבים! רק את האֵם היה אוהב כל הימים, אך עתה בלי-ספק גברה בקרבו מעט האהבה אליה בגלל בתה, כי על-ידה שבה לימי נעוריה, לראשית אונה. והוא הלביש את רעיונו זה צורה של סופיזמוס מרגיע את לבו: – אדם אוהב רק פעם אחת! הלב יכול לפעמים להתעורר בשעת פגישה עם בריה אחרת, מפני שכל אדם מעורר בלב חברו רגשות מושכים או רגשות דוחים. כל הרגשות האלה מולידים את הידידוּת, את השגעונות, את התשוקה, תאוות חיות וחולפות, אך לא את האהבה האמתית. אין אהבה זו מתקימת אלא בזמן ששני אנשים נוצרו זה בשביל זה, בזמן שהם אחוזים זה בזה על-ידי רגשות וטעמים שוים לשניהם, על-ידי קִרבה של גוף ונפש ורוח, בזמן שהם רואים את עצמם קשורים זה אל זה בחוטים שונים, שמצטרפים לעבותות-אהבה. מה שאוהבים, בסך-הכּל, אין זה מרת א. או מר ב.; הרי זה גבר או אשה, בריה שאין לה שם, שיצאה מבטן הטבע, אֵם-כל-חי, עם אברים, צורה, לב, רוח, נפש, שמושכים כמין מגנֶט את אברינו, את עינינו, את שפתותינו, את לבנו, את מחשבתנו, את כל מאויינו החושיים והשכליים. אדם אוהב את הטִפּוּס, זאת אומרת: את זה האחד, שנאספו בו יחדו כל הסגֻלות האנושיות העלולות כל אחת מהן לקחת את לבנו באנשים אחרים.

הגרפינה די גילרוא היתה בשבילו טפוס זה, ואהבתם, שארכה ימים רבים, שלא הלאתה אותו, מוכיחה, כי כן הוא. ואנֶּט דומה בגופה לאִמה בנעוריה, עד להטעות את העין. אין כל פלא אפוא, אם לבו, לב-גבר, נפגע קצת למראֶהָ, אך לא נלכד. הוא אהב אהבה עזה אשה אחת! אשה אחרת בדמותה כצלמה נולדה ממנה. והוא אמנם לא יכול לעצור בעד נפשו, מבלי לתת לזו השנית שארית קלה של אהבה רבה, שהגה לבו לאשה הראשונה. אין בזה שום חטא; אין בזה שום סכנה. עינו וזכרונו רק הם נלכדו בקסם למראה זה של תחיה; אך לבו ונפשו לא תעו, כי אף פעם אחת לא חש לבו תשוקה קלה אל עצמה צעירה זו.

ואולם הגרפינה הנה הוכיחה אותו על פניו, כי מקנא הוא את המרקיז. הכן הוא הדבר? הוא בדק שנית בדיקה מעֻלה את לבו ומצא, כי אמנם יש בו קצת קנאה. אך מה הפלא סוף סוף? כלום אין הגברים, המחזרים אחרי אשה איזו שהיא, מקנאים בכל שעה ושעה? כלום אין הוגים איבה קלה לאיש ההולך שלוב-זרוע עם נערה יפה ברחוב או בא עמה אל התיאטרון, אל הריסטורַן? כל בעל אשה הרי הוא בעל-תחרות. זה הוא זָכר, שנמלא רצונו, שנחל נצחון, ושאר הזכרים מקנאים בו. ומלבד זאת, גם מבלי הכּנס בחקירות פיסיולוגיות אלה, כלום אין זה מדרך הטבע, כי בהיות לבו הוגה חבּה יתרה אל אנֶּט בגלל האהבה אל אמה, תתעורר בקרבו קצת איבה בהמית אל זה שעתיד להיות בעלה? את הרגש הרע הזה יכבוש בקרבו בלי עמל.

אך בקרב לבו נשאר רגש מרירות ורֹגז כלפי עצמו וכלפי הגרפינה. יחסי יום-יום שביניהם כלום אינם עתידים להיות דחוקים על-ידי רגש החשד, שהיא הוגה בלבה? כלום לא יהיה אנוס לדקדק דקדוק, המַלאה את הנפש, בכל דבור ודבור, בכל מעשה ומעשה, בכל מבט ומבט, בכל תנועה קלה שבקלות במעמדה של העלמה הצעירה, כי כל מה שיעשה, כל מה שידבר עתיד לעורר חשד בלב האם.

הוא בא לביתו סר וזעף והתחיל מעַשן סיגרות מתוך חפזון של אדם מזֻעזע, המדליק עשרה גפרורים כדי להצית את מקטרתו. הוא נסה לעשות עבודה, אך לשוא. ידו ועינו ורוחו היו כאִלו שכחו את אמנות-הציור, כאלו מעולם לא ידעוה ולא טפלו בה. הוא נטל בד קטן, כדי לגמור ציור שהתחיל: – פִּנה של רחוב ועִוֵּר עומד שם וָשָׁר – והתבונן אליו מתוך אדישות שאין להתגבר עליה, מתוך אי-יכלת כזו להמשיך עבודתו, עד שישב לפני הציור, מכחולו בידו, ושכח את הציור, אף כי הוסיף להסתכל בו מתוך נעיצת-העין ופזור-הנפש.

אחרי-כן החל לכַרסם את נפשו הרגש, כי הזמן עומד על מקומו, כי הרגעים אין סוף להם, וכעֵין קדחת תקפה אותו. כיון שאין בידו לעבוד עבודתו, מה יעשה אפוא עד השעה של סעֻדת-הצהרים, שיֹאכל בבית הקלוב? הרעיון על-דבר הרחוב הטיל עליו שעמום למפרע ומִלא את נפשו רגש של בחילה למראה המפסעות, העוברים-ושבים, העגלות, החנֻויות; והמחשבה ללכת ביום הזה ולבקר ביתו של מי-שהוא עוררה בקרבו איבה לרגע אל כל האנשים שידע.

ובכן, מה יעשה אפוא? הוא יתהלך על-פני חדר-עבודתו לארכו ולרחבו ויתבונן עם כל סִבּוּב אל שעון-הקיר, אל החֹטר הזע דקים אחדים? הה! יודע הוא את הטיולים הללו מן הדלת עד הארון המלא צעצועים! בשעות של משאת-נפש, של עלית-נשמה, של הלך-רוח, של יצירה פוריה וקלה, היו הטיולים האלה רגעי-מנוחה של תענוג, בהתהלכו אנה ואנה על-פני חדרו הגדול ולבו מלא גיל, ורוחו ער, ונפשו לוהטת מאש היצירה; ואולם בשעות של קֹצר-רוח ודכדוך-נפש, בשעות עלובות אלה, כשאין דבר נראה לו כדאי לטרוח בשבילו טרחה קלה ולהניע יד או רגל, הרי זה טיול מאוס של אסיר בחדר-כלאו. לוּ רק יכול לנום, רק שעה אחת, על-גבי הספה שלו. אך לא, הוא לא ינום, הוא יתהפך מצד אל צד עד-כדי זעזוע של יאוש. מאַין בא לו אפוא פתאם גל זה של הרהורים שחורים? הוא הגה: “אין זאת כי עצָבַּי מזֻעזעים מאד, עד שסבּה קלה הביאה אותי לידי כך”.

אז בא רעיון אל לבו לקחת בידו ספר. כרך השירים “אגדת הדורות” עוד היה מֻנח על כסא-הברזל, ששׁם הניחה אותו אנֶּט. הוא פתח את הספר, קרא בו שני עמודים ולא הבין כלום. הוא לא הבין, כאלו היו השירים כתובים בלשון נכריה לו. הוא התרגז ופתח שוב ונוכח שוב, כי אמנם אין הוא חודר אל כַּונת הדברים. “אכן – אמר אל לבו – נראה הדבר, כי טמטום-המוח בא לי”. ופתאם נגלה לו רעיון, כיצד יבַלה את שתי השעות, שנשארו לו עד סעֻדת הצהרים. הוא צוה להכין לו אמבטי של מים חמים וישב שם מתוך פנוק ורֹך, נים-ולא-נים, שעה רבה, עד שהביא לו משרתו כלי-לבן ועורר אותו. אחרי-כן יצא והלך אל הקלוב, אשר שם נאספו כבר חבריו הרגילים. את פניו קדמו בזרועות פתוחות ובתרועת-שמחה, כי לא היה שם זה ימים אחדים.

– זה עתה שבתי מן הכפר – קרא האיש.

כל האנשים האלה, מלבד הצַּיָּר מַלְדַּן, הגו בלבם רגש-בוז עמֹק אל הכפרים. אמנם רוֹקדיאן ולַנדא היו יוצאים לצוד ציד, אך הם לא חשו בשדות וביערים בלתי-אם את התענוג להתבונן אל העופות, הפסיוֹנים, הקוראים או השַׂלְוִים, הנופלים לארץ מחמת חִציהם, דומים לגושים של נוצות, או לראות את השׁפַנים הקטנים שפגע בהם חץ והם מתגלגלים כמוֹקיוֹנים חמש או שש פעמים זו אחר זו וראשם למטה, ועם כל גלגול הם מגלים את הפיף הלבן של זנבם. מחוץ לתענוגות אלה של ימי הסתו והחֹרף היה הכפר בעיניהם למקום של עִנוי. רוקדיאן היה אומר: “העלמות בכרך יפות בעיני יותר מן האלֻמות בשדה”.

הסעֻדה עברה כדרכה בשיחות עליזות, בשאון, מתוך התעוררות, והדברים לא היו חדשים. ברטֵין הרבה שיחה, כדי להתעודד. חבריו אמרו עליו, כי מבֻדח הוא; אך לאחר ששתה את הקפה ושׂחק בשחוק הבילַרד עם הבַנקיר ליבֶרדי, יצא מבית-הקלוב, טִיֵּל שעה קלה מבית-הכניסה מַגדלינה עד רחוב טֵיטְבּוּ, עבר שלש פעמים על-פני התיאטרון “ווֹדֵיוִיל” ופקפק, אם להכנס או לא, אמר רגע לשׂכֹּר מרכבה ולנסֹע אל ההִפּוֹדרוֹם, שִׁנה דעתו ושׂם פניו אל ה“קרקס החדש”, אחרי-כן חזר פתאם שלא מדעת, שלא בכונה ושלא במחשבה תחלה, ועלה אל הבולוַר מַלְהֶרְבְּ ובפסיעות קטנות הלך וקרב אל ביתה של הגרפינה די גילרואִ: “אולי יהיה הדבר תמוה בעיניה, כי אשוב לראותה הערב?” – הרהר האיש. אך הוא הרגיע את נפשו במחשבה זו, כי אין כל פלא, אם יבֹא שנית לשאֹל בשלומה.

היא ישבה לבדה עם אנֶּט בטרקלין הקטן ועסקה כדרכה בתפירת שמיכה לעניים.

בראותה אותו כשנכנס, קראה בפשטות:

– האתה הוא, ידידי?

– כן, חרדתי לשלומך, חפצתי לראותך. מה שלומך?

– חן-חן. שלום לי.

שעה קלה המתינה, אחרי-כן הוסיפה ואמרה, בהדגישה את דבריה:

– ואתה מה שלומך?

הוא פתח בשחוק מתוך בדיחות-הדעת והשיב:

– הה! שלום רב לי, שלום רב. החששות שלך אין להן שום יסוד.

היא הרימה עיניה, בהפסיקה מלאכתה, ונעצה בו לאט מבט לוהט, מלא תחנון וספק.

– אמת דברתי – קרא האיש.

– הלואי – ענתה האשה מתוך חיוך מעֻשׂה קצת.

הוא ישב, ובפעם הראשונה בבית הזה חש האיש רֹגז, שלא יכול להתגבּר עליו, מין שׁתּוּק של הלב, חזק יותר מזה שתקף עליו היום בשבתו לפני הבד.

הגרפינה אמרה אל בתה:

– יכולה אתּ, בתי, להמשיך עבודתך; הדבר הזה לא יפריע את אורחנו.

והוא שאל:

– מה העבודה, שעסקה בה?

– היא שִננה מַנגינה.

אנֶּט קמה ללכת אל הפסנתר. הוא לִוה אותה בעיניו שלא מדעת, כמו שהיה עושה תמיד, כדי לראות ביפיה. אך הפעם חש את מבטה של האם שוֹרה עליו, ופתאם החזיר ראשו, כאִלו בקש מה-שהוא בתוך הפִּנה החשכה בטרקלין.

הגרפינה נטלה מעל שלחן-עבודתה נרתיק-זהב קטן, שקבלה ממנו במתַנה, פתחה אותו והושיטה לו סיגרות:

– הלא תעַשׁן, ידידי, הן יודע אתה, כי חביב עלי דבר זה בשעה שאנו יושבים כאן לבדנו.

הוא עשה שאלתה, והפסנתר החל להשמיע נגינתו. זו היתה מנגינה של נוסח עתיק, פזיז וקל, אחת מאותן המנגינות, הנראות כאִלו נוצרו בידי האמן בלֵיל-ירח בהיר באביב.

ואוליביי שאל:

– למי המנגינה הזאת?

הגרפינה ענתה:

– לשוּמַן. מנגינה זו ידועה רק מעט בקהל וקִסמהּ רב.

בלבו הלך וגבר הרצון לראות את אנֶּט, אך הוא לא הֵעֵז לעשות זאת. רק תנועה קלה היה עליו לעשות, תנועה קלה בצוארו, כי מן הצד ראה את שתי הפתילות של הנרות הדולקים ומאירים את גליונות התָּוִים, אך הוא ידע יפה, הוא קרא ברור את מבטי הגרפינה האורבת לו, ולכן נשאר יושב בלי-תנועה, עיניו נשואות נִכחוֹ, ונראה היה כמתבונן אל תימרות העשן האפור, העולה מן הטַבַּק.

מרת די גילרואַ לחשה לו:

– האמנם זה הוא כל מה שיש בפיך להגיד לי?

על שפתיו נראה חיוך.

– אין לך להתרעם עלי. הלא יודעת אתּ, כי הנגינה מהַפְּנטת אותי, היא נוטלת ממני את כל נפשי. עוד מעט ואדבר עמך.

– שמע-נא – קראה הגרפינה – הנה למדתי לנגן נגינות אחדות בשבילך עוד קֹדם פטירתה של אמא. ועדַין לא השמעתין באזניך עד היום, ואני נכונה כעת לנגן לפניך, לאחר שתגמר בתי את מנגינתה: עתה תשמע נגינה מוזרה!

היא היתה מחֻננת בכשרון אמתי ולבה הבין את סוד הרגש הצפון בקולות הנגינה. והכשרון הזה שִׁמש לה אחד מן הכֹּחות, שבהם שלטה בנפש הצַּיָּר.

אך גמרה אנֶּט את הסִמפוניה הכפרית של מֵיהוּל, קמה הגרפינה ממושבה, ישבה על מקומה לפני הפסנתר, ומתחת אצבעותיה יצא ועלה נגון זר, נגון שכּל הברותיו נראו כתלוּנות, תלונות שונות, חולפות ובאות, ומספרן רב, ובכֻלן עברה וחזרה ועברה בלי-הפסק נגינה יחידה, שנפלה לתוך השירים, גזרה אותם, פסקה אותם, שברה אותם, כקול מונוטוני שאינו פוסק, שרודף אחרי השומע, קריאה פוגעת, שאינה נותנת מרגוע4.

אך אוליביי התבונן אל אנֶּט שבאה וישבה ממולו, והוא לא שמע מאומה ולא הבין דבר.

הוא התבונן אליה שלא מדעת, הוא הֵזין את עיניו בה, כמו בדבר יקר וחביב לו שבאים לִטול ממנו, הוא שתה את היֹפי, כאדם השותה מים בשעת צמאונו.

– ובכן! – קראה הגרפינה – יפה היא הנגינה?

הוא היה כמתעורר וענה בקול:

– נפלא, נהדר, למי היא?

– האמנם לא תדע?

– לא.

– כיצד? האתה לא תכיר?

– לא ולא.

– משֶׁל שֻׁבֶּרְט.

הוא ענה בקול של אדם המאמין בדבריו בכל נפשו:

– אין הדבר פלא, אם לא ידעתי. נפלאה הנגינה! הואילי-נא בטובך לנגן שנית.

היא פתחה שוב, והוא החזיר ראשו והתחיל מסתכל בפני אנֶּט, ובה בשעה האזין גם אל הנגינה, כמו לֵהָנות משני תענוגים בבת-אחת.

אחרי-כן, כאשר שבה מרת די גילרוא וישבה על מקומה, נכנע האיש לגורלו להיות בעל לב-ולב ולא נתן את עיניו להתבונן אל הפנים הבהירים של העלמה הצעירה, שישבה לצד אמה ועסקה בתפירתה מעבר השני של העששית.

אך אם גם לא ראה את פניה, הנה שָׂבע האיש נעם הויתה, כאדם החש קרבת תנור חם; ותשוקה פגעה בו להעיף עליה עין בחפזון ולהחזירה תכף אל פני הגרפינה, תשוקה של תלמיד בית-ספר שמציץ בעד החלון אל הרחוב, בשעה שרַבּוֹ פונה אליו עֹרף.

עד-מהרה יצא מן הבית, כי נִטל ממנו כֹח-הדבור כמו כֹּח-המחשבה, ושתיקתו הארֻכּה יכלה להטיל עליו חשד.

מן הרגע שעמד ברחוב תקף עליו הצֹרך לשוטט אנה ואנה, כי כל נגינה ששמעה אזנו הוסיפה לחיות בקרבו שעה רבה והולידה בלבו הרהורים, שנראו כהמשך של המנגינה. הקולות של הנגינה חזרו ועלו, רודפים זה את זה ובורחים, מביאים בכנפיהם בנות-קול בודדות, חלשות, מגיעות מרחוק כמו הד, אחרי-כן נָדַמּוּ, כאִלו נתנו שהוּת למחשבה להכניס כַּונה לתוך המנגינות ולבקש בהן מין אידיאל של הרמוניה ורֹך. הוא פנה לצד שמאל של הבולוַר, ובראותו את אורות-הקסם של הפרדס מוֹנרוֹ, נכנס לתוך שדרת-האילנות המרכזית, שהלכה והתרחבה לאור הלבָנות האלֶקטריות. שומר-הגן הלך אנה ואנה בפסיעות קטנות; פעמים שעברה עגלה שהתאחרה; על אחד הספסלים, בתוך שטף של אור בהיר, לרגלי עמוּד של ברונזה, שבראשו כדור מאיר, ישב אדם וקרא בעתון. פנסים אחרים, שעמדו על הכרים בין האילנות, הפיצו על העפאים ועל הדשאים את אורם הקר והעז והפיחו רוח-חיים בגן הגדול של העיר.

ברטין הלך לאורך המפסעה, ידיו מפשלות על שכמו, והוא זכר את טיולו עם אַנט בפרדס זה, בשעה שהכיר בדברי הבת את קולה של אמה.

הוא צנח על אחד הספסלים, ובנשמו את האויר הצח של הכרים הרטוּבּים חש, כי הציפו את נפשו כל התקוות והמאויים, העושים את נפש העלם יריעה רחבה לרקום עליה ספּור-אהבה שאין לו סוף. היו ימים שידע לילות כאלה, אותם הלילות של מאויים תועים ומשוטטים בעולם שנוצר בכוח דמיונו, והוא התפלא לחוש בנפשו, כי שבוּ אליו הרגשות האלה, שאינם עוד לפי שנות חייו.

אך כמו אותה בת-קול עקשנית שבנגונו של שוּבּרט עלו וחזרו לפניו בכל רגע המחשבה על-דבר אַנט, מראה פניה בשבתה כפופה לפני העששית ואותו החשד המוזר שחשדה בו הגרפינה. הוא הוסיף שלא ברצונו להעסיק את לבו בשאלה זו, לחטט במעמקי הנפש, ששם צומחים רגשות האדם קֹדם שהם עולים. חִטוט עקשני זה עורר את רוחו; טִפּול תדירי זה במחשבה על-אודות העלמה הצעירה כאִלו פָּתח בלבו פֶּתח לחלומות עדינים; הוא לא יכֹל עוד לגרש צורתה מזכרונו; הוא נשא בקרבו מעֵין צלם-דמותה, וכמו לפנים, לאחר פרידתו מן הגרפינה, חש משהו מהויתה בתוך כתלי חדר-עבודתו.

פתאם קצה נפשו בזכרון זה השולט עליו, והוא קם ממושבו ומלמל:

– רוח-שטות נכנסה באֶני לדבּר אלי דבריה. היא גרמה לי להרהר עתה בבִתּה.

הוא נכנס לביתו ולבו חרד על עצמו. לאחר ששכב במטתו חש, כי שנתו תדד הלילה, כי הנה מין קדחת חלפה בעורקיו, מַעין של דמיונות נפתח בלבו. וביראו מפני אי-שֵׁנה, שגורמת זעזוע -עצבים ורֹגז-נפש, אמר לנסות ולקחת ספר לקרֹא בו. כמה וכמה פעמים שמשה לו קריאה קלה תחבולה לנמנום! הוא קם אפוא והלך אל חדר-הביבליותיקה שלו לבחֹר שם ספר קל ומטיל-תנומה; אך רוחו העֵר בעל-כרחו היה צמא לרשמים ובקש בתוך שורות הספרים שמו של סופר, המתאים למצב נפשו המזֻעזעת בשעה זו. בַּלְזַק, שהיה חביב עליו חבה יתֵרה, לא דבּר אליו הפעם מאומה; הוא מאס גם בהוּגוֹ ובז ללַמַּרְטִין, אף כי תמיד היה מעדן את נפשו, ובחשק רב נתן עיניו במוּסֶה, משוררם של כל הצעירים לימים. הוא נטל אחד מספריו והלך לקרֹא בו דרך ארעי.

לאחר שחזר ושכב במטתו התחיל גומע בצמאון של שכּור את השירים הקלים האלה של משורר, השר כצפור על השחר של החיים, היודע רק את שירת-הבֹּקֶר, וקולו פוסק למראה היום האכזרי, השירים האלה של משורר, שהיה שִכּור-החיים והפיג את שכרונו בשירי-אהבה מזהירים ותמימים, הֵד של כל הלבבות הצעירים המלאים מאויים.

מימיו לא הבין ככה ברטֵין את קסמם של השירים האלה, המעוררים את הרגש ומזיזים אך מעט את השכל. בהשקיעו עיניו בשורות מפרפרות אלה, ראה את נפשו כבן-עשרים, מלא תקוות, והוא קרא את הספר כמעט כֻּלו מתוך שכרון-נעורים. השעון השמיע שלש שעות, והאיש תַּמָהּ על עצמו, כי לא נרדם עדַין. הוא קם לסגֹר את החלון הפתוח ולהשיב את הספר אל השלחן בתוך החדר; אך כשנָשב עליו רוח קריר של הלילה, תקף עליו כאב בחלציו, שלא נרפא במעיני-הרפואה באֶקְס, וזה היה כמין אזכּרה, כמין מודעה, והוא זרק את ספר-השירים מתוך תנועה של קֹצר-רוח ומלמל לעצמו: “לֶךְ-לְךָ, זקן שוטה!” וישב וישכב ויכַבּה את הנר.

ביום המחרת לא הלך אל הגרפינה, אף החליט בלבו החלטה קבועה, לבלתי שוב אל ביתה בטרם יעברו שני ימים. אך כל מה שעשה, בין שנִסה לצַיֵּר, בין שאמר לטַיֵּל, בין שהלך מבית לבית להפיג עצבותו, בכל מקום לא פסקה להציקו המחשבה על-דבר שתי הנשים.

ויען כי אסר על עצמו ללכת ולראות פניהן, שעשע את נפשו בהרהורים על-אודותן, והוא נתן את לבו לִשְׂבֹּעַ זכרונן. פעמים שבתוך מין זה של תעתועי-החושים, שבו הפיג את בדידותו, קרבו זו אל זו צורות שתי הנשים והן שונות, כמו שידע אותן, אחרי-כן עברו לנגד עיניו זו מול זו והתמזגו והתלכדו יחדו והיו לצורה אחת, בלולה קצת, לא זו של האם, אף לא זו של הבת, כי-אם זו של אשה שאהב בכל מאֹדו, שאוהב הוא אותה ושיאהבנה כל הימים.

ויש שהוכיח את עצמו על שנלכד כל-כך ברשת האהבה, בידעו עד-כמה היא שולטת בו ומסֻכּנה לו. וכדי להמלט מהן, לעזבן, להציל את עצמו מן המחשבה הקוסמת והנעימה, השיא את עצמו לכל מיני רעיונות, לכל מיני מחשבות והרהורים אחרים. לשוא עֲמָלוֹ! כל הדרכים, שבחר בהן לשעשע נפשו, הוליכו אותו אל מקום אחד, ששם מצא צורת אשה צעירה בהירת-שֵׂער, שהיתה כאִלו יושבת במארב ומחכה לו. זה היה מין כִּשוף שאין מפלט ממנו, שרחף ממעל לו, שהקיף אותו מסביב ושלכד אותו, עד כי נכזבו כל תחבולותיו שעשה להמלט.

התלכדות שתי הנפשות האלה, שבלבלה אותו כל-כך בערב ההוא של הטיול בפרדס רוֹנסיֶר, עלתה שוב בזכרונו אך חדל האיש לחשוב מחשבות, והוא העלה אותן בדמיוני והתאמץ להבין, מה טיבו של הרגש המוזר הסוער בלבו. הוא אמר אל עצמו: “הבה ונראה, האמנם חש אני אל אנֶּט אהבה במדה יותר מן הראוי?” ובחַטטו בלבו מצא, כי בוער הוא באש אהבה אל אשה צעירה, שקַוי פניה הם של אנֶּט, אך לא היא זו האשה. והוא הרגיע את נפשו במחשבה: “לא, איני אוהב את הילדה, ורק דמיונה לאמה הוא שפגע בי”.

ואולם שני הימים, שבלה ברוֹנסיֶר, נשארו בנפשו כעֵין מקור של חֹם, של אֹשֶׁר, של שכרון; וכל הפרטים הקלים מן הקלים עברו לפניו אחד אחד, כהויתם, נעימים יותר מכמו שהיו אותה שעה. ופתאם, בהעלותו את זכרונות הימים ההם, ראה בדמיונו את הדרך, שהלכו בה בשובם משדה-הקברות, את לֶקט הפרחים ואת העלמה הצעירה, והוא זכר, כי הבטיח לקנות לה דגָנִיָּה עשויה סַפּירים בשובם לפריז.

כל החלטותיו עפו להן, ומבלי הלחם עוד עם נפשו, חבש כובעו לראשו ויצא, ואת כל לבו מִלאה המחשבה על-אודות התענוג הצפוי לו.

שומר-הפתח בבית גילרואַ ענה לו על שאלתו:

– הגברת יצאה, אך העלמה פה.

רגש שמחה חלף בלבו.

– לך ואמֹר לה, כי דבר לי אליה.

אחרי-כן התחמק ונכנס בפסיעות חשאיות, כאלו התיָרא להשמיע קול.

אנֶּט יצאה לקראתו כמעט בו ברגע.

– צפרא טבא, רבנו החביב – קראה העלמה מתוך כֹּבד-ראש.

הוא פרץ בשחוק, לחץ את ידה וישב סמוך לה.

– נחשי-נא לדעת, למה באתי עתה?

היא הרהרה רגעים אחדים.

– איני יודעת.

– ללכת אתך ועם אמך אל הצורף ולבחֹר דגָנִיָּה עשויה ספירים, אשר הבטחתי לקנות לך ברוֹנסיֶר.

פניה של העלמה הצעירה קרנוּ משמחה.

הה! – קראה אליו – ואמא הנה זה יצאה. אך עוד מעט ותשוב. הלא תמתין, האין זאת?

– כן, אם רק לא יארך הזמן עד שוּבה.

– הה, מה רב העלבון! האם יארך הזמן לאדוני בשבתו עמי? וכי תינוקת אני?

– לא – ענה האיש – לא כך דעתי עליך.

הוא חש תשוקה בלבו למצֹא חן, להיות בעל-לשון ולדַבּר חביבות, כמו באביב-נעוריו, תשוקה טבעית זו, שמעוררת את כל סגֻלות הנפש לצודד לבבות, שמביאה את הטַוָּס לעשות נוצות-זנבו כעין גלגל ואת המשורר לחַבּר שירים. הדברים נזרקו מפיו מלאים תֹּכן ושאָר-רוח, והוא דבּר הפעם כמו בשעות המאֻשרות בחייו. העלמה, שהתעוררה על-ידי שיחה נאה זו, השיבה על דבריו בכל אותה הערמומית, בכל אותה השובבוּת העדינה, שצמחו ועלו בקרבה.

פתאם, בשעה שהחלו להתוכח באחד הענינים, קרא הצַּיָּר ואמר:

– הן כמה וכמה פעמים דברה אלי גברתי דבר זה, ואנכי כבר עניתי…

היא הפסיקה דבריו, בפרצה בשחוק:

– אכן, אדוני חדל לדבּר אלי בלשון “אַתּ”! אין זאת, כי נתחלפתי לך באמי.

פניו אדמו, הוא חדל לדבר, אחרי-כן מלמל:

– אמנם הֵגֵנה אמך על דעה זו מאה פעמים.

אש מליצותיו כבתה; הוא לא ידע מה לדבר עוד, והוא חש בשעה זו מין פחד, מין יראה בלתי-מובנה מפני ריבה זו.

– הנה אמא באה – קראה העלמה.

היא שמעה בהִפָּתח דלת הטרקלין הראשון, ואוליביי שהתבלבל, כאִלו נתפש במקום החטא, פתח לבאר, כיצד זכר פתאם את הבטחתו שהבטיח וכי בא עתה לקחת את שתיהן וללכת עמהן אל הצורף.

– יש לי מרכבה – קרא האיש – אנכי אשב על הספסל ממוּלכן.

הם יצאו, וכעבור שעה קלה נכנסו לחנותו של מוֹנְטַרַא.

כל ימי חייו של הצַּיָּר עברו עליו בידידות עם הנשים; הוא התבונן אליהן, חקר את טיבן ונפשן, תמיד היה לו עסק עמהן, בקש ומצא את הדברים הטובים בעיניהן, ידע כמוהן את מלבושיהן, את שאלות המוֹדה, כל חייהן לפרטי פרטיהם, עד שהגיע לפעמים להרגיש כמה וכמה מהרגשותיהן, ותמיד, כשהיה נכנס אל אחת החנֻיות, שמוכרים שם מכשירי נוי לנשים, קשוטים דקים ועדינים, היה חש מין תענוג דומה כמעט לזה שבלב הנשים עצמן. הוא מצא ענין כמוהן בכל אותם הדברים הנאים, העשויים להתקשט בהם; האריגים היו מרהיבים עיניו; הסלסלות היו מושכות ידיו לנגוע בהן; הצעצועים הקלים שבקלים היו מלבבים אותו. בחנֻיות של תכשיטים היה לבו הוגה למראה חלונות-התערוכה מעֵין יראת-הכבוד, כמו למראה מקדש רב של תפארת; והשלחן הקטן עם המַפּה הכהה, שעליו היה הצורף מגלגל באצבעותיו הזריזות את האבנים הטובות עם זהרן היקר, היה מעורר בנפשו מין רגש של הערצה.

כאשר הושיב הצַּיָּר את הגרפינה ובתה לפני השלחן החשוב הזה, שסמכו שתיהן עליו את ידיהן בתנועה רגילה, הודיע את חפצו; והאנשים הראו לו תבניות של פרחים.

אחרי-כן פרשׂו לפניהן אבנים טובות, שהנשים היו צריכות לבֹר ארבע מהן. הדבר הזה ארך זמן רב. שתי הנשים הפכו והפכו את הספירים בקצה צפרנן על-גבי המפה, אחרי-כן נטלו אותם בזהירות מרֻבּה, התבוננו אליהם לאור היום, הסתכלו בהם יפה יפה בחשק רב. לאחר שסלקו לצד את אלה שבחרו בהם, צריך היו לבחֹר עוד שלשה זְמָרַגְדִים, לעשות מהם את עלֵי-הפרח, ויהלום אחד קטן, לקבעו באמצע, שיהא זהרו רועד כנטף-טל.

ואוליביי, שהשמחה של נדיבות-לב נסכה עליו שכרון, אמר אל הגרפינה:

– התואילי לגרום לי תענוג ולבחֹר שתי טבעות?

– אנכי?

– כן. אחת לך ואחת לאנֶּט! תני לי רשות לקנות לכן את התשורה הקטנה הזאת לזכרון שני הימים שישבנו יחד ברוֹנסיֶר.

היא סרבה. הוא עמד על דעתו. באו לידי וִכּוּחַ ארֹך, מלחמת דברים ונמוקים, ואחרי עמל לא מעט נחל האיש את הנצחון.

הביאו את הטבעות; אחדות מהן, היקרות ביותר, היו מֻנחות בנרתיקים מיֻחדים להן, ואחרות, הערוכות למיניהן, היו נתונות בתֵבות גדולות ומרֻבּעות על-גבי מצע של קטיפה ומזהירות בכל גוניהן השונים. הצַּיָּר ישב בין שתי הנשים וכמוהן, מתוך אותה ההתלהבות, התחיל בורר אחת לאחת את טבעות-הזהב מתוך החגָוים הצרים, שהיו קבועות בהם. אחרי-כן הניח אותן לפניו על המפה של השלחן ושם נצבּרו לשני צִבּוּרִים, אלה שנפסלו בראִיה ראשונה ואלה שמהם עתידים לבחֹר.

השעה עברה בנעימות ומבלי משים, מתוך עבודה נאה זו של בחירת תכשיטים, הלוקחת לב אשה יותר מכל התענוגות שבעולם, הגורמת לה נחת-רוח כמו מחזה בתיאטרון, המעוררת את נפשה כעֵין הנאה עדינה, הנאה חושית.

אחרי-כן באו לערוך זו מול זו, דנו והתוַכּחו, ולאחר פקפוק מועט בחרו שלשת השופטים בטבעת עשויה בדמות נחש של זהב, האוחז אֹדֶם יפה בין לועו הדק ובין זנבו השלוּח.

אוליביי קם ממקומו ופניו קורנות.

– הרי מרכבתי לפניכן – קרא האיש – עלי עוד לעשות דבר, ולכן אלך מֵעִמָכֶן.

אך אנֶּט פצרה באמה ללכת ברגל, כי על-כן האויר יפה ונעים. הגרפינה נעתרה לה, ולאחר שנתנה תודתה לברטֵין יצאה עם בתה והלכה דרך רחובות העיר.

שעה מועטה הלכו דומם, שרויות בשמחה על התשורות שקבלו; אחרי-כן נכנסו בשיחה על-אודות התכשיטים, שראו בעיניהן ומששו בידיהן. התכשיטים האלה השאירו בנפש הנשים מין זֹהר, מין צלצול, מין עליזות. הן הלכו בפסיעות מהירות בין המון האנשים, הרגילים בחמש שעות ביום-קיץ להתהלך על-פני המפסעות. הגברים החזירו ראשם לראות את אנֶּט והוציאו מפיהן דרך-אגב מלים של התפעלות. זו היתה הפעם הראשונה לאחר ימי אֶבלה, לאחר שהבגדים השחורים שתו על בתה יֹפי מֻפלא זה, אשר יצאה הגרפינה עמה אל הכרך; והרֹשם העז, שעשתה ברחוב, מה שהכּל נתנו עין בה, מה שהתלחשו בשבחה, זו התנועה הנעימה, שמעוררת בקרב המון של גברים אשה יפה החולפת על פניהם, כל זה העיק על לבה מעט מעט, והוא התכַּוץ מתוך יסורים, כאלה שחשה בערב ההוא בטרקלין ביתה, בשעה שבאו להעריך את פני בתה עם תמונתה היא. שלא מרצונה ארבה לכל אלה שנתנו עין באנט, היא הרגישה בהם בבואם מרחוק, בהעיפם מבט על פניה מבלי השהוֹת אותו, ואחרי-כן נעצו פתאם עיניהם בצורה בהירה זו של האשה ההולכת על-ידה. היא הכירה, היא ראתה בתוך עיניהם של הגברים את הכבוד באין-אֹמֶר, שחלקו לעלומים פורחים אלה, לקסם זה של יֹפי רענן, והיא הרהרה: “גם אני הייתי יפה כמוה, ואולי יפה ממנה”. פתאם חלף בלבה זכר אוליביי ורצון עז תקף עליה, כמו ברוֹנסיֶר, למהר ולברֹח מן המקום הזה.

היא לא רצתה לראות את עצמה שרויה בתוך אורה זו, בין המון האנשים העוברים ושבים, להֵרָאות לעיני כל הגברים האלה, שאינם מתבוננים אליה. כבר עברו וחלפו הימים, אף כי קרובים הם עוד, אשר היא עצמה בקשה, היא התאמצה, שיעריכו אותה עם בתה זו לעֻמת זו. מי זה יבֹא היום, בין אלה העוברים ושבים, להעריך אותן זו לעֻמת זו? היה אדם אחד, שאולי עלה על לבו היום, באותה החנות של הצורף, לעשות כזאת? האיש ההוא? הה! מה רב הצער! האמנם יכול האיש הזה לבלי הרהר בלי-הרף בהערכה זו? האמנם יכול הוא לראותן יחד, מבלי הגוֹת בדבר הזה ומבלי העלות על לבו זכר הימים, שנכנסה אל ביתו רעננה כל-כך ויפה כל-כך ולבה היה בטוח, כי אהֹב יאהבנה!

– אני חולה קצת – קראה האשה – הבה, בתי, נשב בעגלה.

אנֶּט שאלה מתוך חרדה:

– מה לך, אמא?

– אין דבר, הלא יודעת אתּ, כי משמֵתה סבתא שלך אני חשה בגופי לעתים קרובות!

V

הרעיונות הטרדנים מכרסמים את הנפש בעקשנות כעין מחלות שאין להן רפואה. רק נכנסו אל הלב, הם בולעים אותו כֻלו, עד לבלי השאיר מקום למחשבה כל-שהיא, לעֵסק כל-שהוא, להנאה קלה שבקלות. בכל מקום ובכל שעה, בבית ובחוץ, בשבתה לבדה או בחברת אנשים, לא יכלה הגרפינה להחלץ מן הרעיון, שתקף אותה בשעה שהלכה על-יד בתה: “כלום אפשר הדבר, כי אוליביי, הרואה אותן בכל יום, אינו הוגה בלבו תמיד להעריכן זו מול זו?”

ברור הדבר, כי הוגה הוא בכך בעל-כרחו בכל עת ובכל שעה, משום שאין להסיח דעת אף רגע אחד, כי הן דומות זו לזו, וזה לא-כבר היו מתאמצות עוד להדגיש את הדבר על-ידי חקוי התנועות והדבּוּרים. בכל פעם שנכנס הצַּיָּר לביתה, בא תכף הרעיון אל לבה, כי מעריך הוא אותה לעֻמת בתה, היא קראה את הדבר במבטי עיניו, היא הרגישה בו, ובארה אותו על-פי דרכה. ואז הציק לה ההכרח להחָבא, להעָלם, לבלי הֵרָאות לפניו על-יד בתה.

מלבד זאת היו יסורי-נפשה רבים ושונים, עד כי ביתה נראה לה כנכרי. הרגש המר של עֲשוּק-נחלה, זה שתקף את נפשה בערב ההוא, בשעה שכל הענים הסתכלו באנֶּט, שעמדה סמוך לתמונתה, הוסיף להציק לה, הלך וגבר בלבה, ופעמים שהביא אותה לידי יאוש. היא הוכיחה את עצמה תמיד על כי הוגה היא את הרעיון להחלץ מבִּתּה, על כי לבה מלא רצון טמיר לשלחה מביתה, כמו אורח טרדן וטרחן, והיא השתמשה בתחבולות-ערמה להוציא את הרעיון לפעֻלה, כי תקף עליה הצֹרך להלחם על נפשה ולעצור על-ידה, למרות הכֹּל, את האיש שאהבה.

וכאשר לא יכלה להחיש את חתֻנת אנֶּט, כי ימי-האבל לא עברו עוד, בא בלבה חשש, חשש עמום ועצום, אולי יבֹא מאורע איזה-שהוא ויבטל את תחבולתה, ולכן התאמצה, שלא מדעתה כמעט, להוליד בלב בתה אהבה אל המַרקיז.

כל תחבולות-הערמה, שהשתמשה בהן זה ימים רבים, כדי לעצור את אוליביי על-ידה, לבשו כעת צורה חדשה, דקה יותר, טמירה יותר, והיא התאמצה לקָרב את הלבבות של בתה והמרקיז ולהרחיק זה מזה את שני הגברים.

הצַּיָּר היה רגיל לעסוק בעבודתו ולא היה יוצא לסעוד בצהרים מחוץ לביתו, ורק את שעות-הערב היה מבַלה עם ידידיו, ולכן היתה הגרפינה מזמינה לפעמים קרובות את המרקיז אל ביתה לסעֻדת-הבֹּקר. הוא היה בא, ובבואו היה מפיץ סביבותיו רוח-חיים של טיול ברכיבה, מין רוח צח של שעת-הבֹּקר. והוא היה מסַפּר בבדיחות את כל הדברים והשמועות, הנראים כמרחפים בכל יום על-פני פריז, בקוּמה בבֹּקר ובהֵרַאותה בתפארתה ובזהרה בשדרות האילנות אשר ביער. אנֵּט היתה שמֵחה לשמוע דבריו, מקשיבה בהנאה אל מעשי יום-יום, שהיה מספר עליהם באֹפן נאה דברים חדשים ומהֻדרים. ידידוּת-נעורים באה לשכון ביניהם, אהבה של חברים, שהלכה וגברה על-ידי חבה משֻתּפת ועזה, שחִבּבו את הסוסים. כאשר היה המרקיז יוצא את הבית, היו הגרפינה והגרף פותחים לספר בשבחו ומדברים על-אודותיו מה שראוי לדבּר, כדי שתבין העלמה הצעירה, כי אין הדבר תּלוי אלא בה להנשא לו, אם מצא חן בעיניה.

ואמנם עד-מהרה הבינה העלמה את הדבר, ולאחר שהרהרה בו בתֹם-לב באה לידי הרעיון, כי עליה להיות לאשה לאותו הבחור הנאה, שעתיד להביא לה, בתוך שאר תענוגים אחרים, את התענוג, החביב עליה מכֹּל, להיות רוכבת על סוס אביר בבֹּקר בבֹּקר לימין האיש הזה.

ובאחד הימים, בלי הכנות רבות, אחרי לחיצת-יד וצחוק-שפתים, ראו את עצמם מאֹרסים, והתחילו דנים על-דבר חתֻנה כמו על ענין שהָחלט זה ימים רבים. ואז התחיל המרקיז להביא תשורות. הדֻכסית התהלכה עם אנֶּט כעם בתּה שלהּ. וכל השדוך הזה נגמר בהסכם כל בני-המשפּחה, בתוך כתלי ביתם, בשעות-השֶׁקט של הבֹּקר, והמרקיז, שהיה טרוּד בהרבה עסקים אחרים, במשא-ומתן עם אנשים, בעבודה של רשות ושל חובה, היה בא לביתה של ארוסתו בערב רק לעתים רחוקות.

הערב היה מיֻעד לאוליביי. הוא היה רגיל פעם בשבוע לסעוד בצהרים בבית ידידיו, בית גילרוּאַ, וכפעם בפעם היה בא באקראי לשתות שם כוס טה בין עשר שעות ובין חצות-הלילה.

מן הרגע שהיה נכנס לבית, היתה הגרפינה אורבת לו, כי נפשה היתה אכולת-חֵשק לדעת את כל הנעשה בקרב לבו. לא היה מבט אחד, לא היתה תנועה אחת, אשר לא בארה אותם האשה תכף על-פי דרכה, והרעיון האחד דכּא את נפשה: “אי-אפשר הדבר, כי לא יאהב אותה, אחרי אשר הוא רואה אותנו זו בצד זו”.

אף הוא היה מביא תשורות. לא עבר כמעט שבוע ימים, אשר לא בא לביתן ובידו שתי חבילות קטנות, אחת נתן לאם והשנית לבתה; והגרפינה, בפתחה את התֵּבוֹת, שהכילו לפעמים קרובות חפצים יקרים, חשה, כי לבה מתכַּוֵץ. היא ידעה יפה את הדבר, את הרצון הזה להיות נותן מתנות, שהיא, בתור אשה, לא סִפּקה אותו מימיה, את הרצון הזה להביא תשורה כל-שהיא, לגרום תענוג, לקנות דבר למי-שהוא, לבקש ולמצֹא בחנות של תגר כלי-שעשועים נאה, שעתיד להפיק רצון.

הצַּיָּר כבר עבר בחייו דרך-גבר זה, והיא ראתה אותו כמה וכמה פעמים כשהיה נכנס מתוך חיוך מיֻחד ומתוך תנועה מיֻחדת וחבילה קטנה בידו. אחרי-כן עבר ובטל הדבר, וכעת שב ועלה עוד הפעם. בשלמי? היא לא הטילה שום ספק! לא בשׁלהּ הוא!

פניו נראו נלאים ודלים. היא גמרה בלבה, כי נפשו סובלת יסורים. היא ערכה את כניסתו, את מראהו, את הליכותיו לעֻמת מנהגו של המרקיז, אשר יפיה וחִנה של אנֶּט החלו לעורר את לבו גם הוא. לא הרי זה כהרי זה. מר די פַרַנְדַּל חשק, אוליביי ברטֵין אהב! בשעות של מצוקות לבה האמינה, כי כן הוא, אחרי-כן ברגעי המרגוע שעשעה את נפשה, כי טעות היתה בידה.

הה! פעמים רבות, בשעה שישבה לבדה עמו, עלה בדעתה לשאלו, לבקשו, להתחנן אליו, כי ידבר עמה, כי יגלה לה הכּל, כי לא יכחד ממנה דבר. טוב טוב לה לדעת את אסונה ברור ולבכות עליו, מאשר להיות שרויה בצער ובספק, מבלתי יכֹלֶת לקרֹא בַלב הסגור לפניה, ששם היא רואה אהבה אחרת צומחת וגדֵלה.

הלב הזה, שהיה יקר לה מחייה, ששמרה עליו מכל משמר, שחִממה ועוררה אותו באהבתה זה שתים-עשרה שנה, שהאמינה ובטחה בו, שהאמינה, כי כֻלו שלה הוּא, כי כבשה אותו כבוש גמור, כי מסור הוא אליה עד ימי חייהם האחרונים – הלב הזה הנה לֻקח ממנה בידי הגורל הנפלא, הנורא והאיֹם. כן, הלב הזה נסגר פּתאם לפניה וסגר בתוכו את סודו. אין בידה עוד לחדור אליו בכֹח דבור של חבה, לנוס שמה עם אהבתה כאל מקלט בטוח, הפתוח רק לה לבדה. למה אפוא אָהבה בכל נפשה ובכל מאֹדה, אם פתאם קם זה האיש, שלמענו הקריבה את כל חייה, שלו נתנה הכּל, כל מה שיש לה בעולם, ועזב אותה בגלל אשר מצאה חן בעיניו אשה אחרת, ובמשך ימים מועטים נעשה לה נכרי כמעט!

נכרי! האיש הזה, אוליביי? היא מדברת אליו כתמול שלשום אותם הדברים, באותו הקול, באותה הנעימה. ובכל-זאת הנה חוצץ ביניהם איזה דבר, איזה דבר שאין לכנותו, שאין לתפסו, שאין לכבשו, לא-כלום כמעט, אך לא-כלום זה הוא מעֵין הדבר הדוחף את אנית-המפרשׂ בשעה שרוח סוער.

ואמנם הוא נדחף, הוא הלך והתרחק ממנה מעט מעט בכל יום, עם כל מבט ומבט שהיה שולח אל מול אנֶּט. הוא עצמו לא התאמץ לראות את אשר בלבו. הוא הרגיש יפה יפה בתסיסה זו של האהבה, בכֹח מושך זה, שאין לעמוד בפניו, אך הוא לא רצה להבין, הוא סמך על המאורעות העתידים לבֹא, על מקרי החיים, שבאים בהסח-הדעת.ל

הוא לא ידע דאגה אחרת מלבד זו, שעליו לאכול סעֻדת-צהרים ולשבת בערב בין שתי הנשים, הפרושׂות על-ידי אבלן מכֹל הבלי-העולם. בביתן לא היה מוצא בלתי-אם את האנשים שאינם-מעלים ואינם-מורידים, על-פי-רֹב את הזוג קוֹרבֶּל ואת מוּזַדיֶה, ולכן האמין, כי יחידי הוא עמהן בעולם, ויען כי לא ראה שם כמעט את הדֻכּסית ואת המרקיז, שהיו באים רק בבֹּקר ובצהרים, שכח על-אודותם, אף חשב, כי החתֻנה נדחתה לזמן בלתי-מֻגבל.

ואנֶּט לא היתה מספרת בפניו על מר די פַרַנְדַּל. האם היה זה מחמת מין צניעות טבעית, או אולי מחמת מין נבואה של לב נשים, שמביאה אותן להרגיש בדברים שאינן יודעות?

שבועות עברו ושבועות באו ושום שנוי לא בא בחיים אלה, והנה הגיעו ימי-הסתו, ובית-הנבחרים נפתח בזמן מֻקדם מאשר תמיד, מפני הסכסוך בעניני המדינה.

ליום פתיחת הפרלמנט אמר הגרף די גילרוּא להוליך אל הישיבה של הנבחרים את הדֻכּסית די מוֹרטמֵין, את המרקיז ואת אנֶּט, לאחר שאכלו סעֻדת-הבֹּקר בביתו. רק הגרפינה לבדה, שהיתה שרויה בצערה שהלך וגדל, הודיעה, כי היא תשאר לשבת בית.

המסֻבּים יצאו מאל השלחן, שתו קפה בטרקלין הגדול, הכּל היוּ שרוּים בבדיחות-הדעת. הגרף, שהיה שמח וטוב-לב על שהוא שב לעבודה הפרלמנטרית, זה התענוג האחד בחייו, סִפּר כמעט במליצה על-דבר מצב הענינים ועל מצוקות הרפּוּבליקה; המרקיז, שלבו היה מלא אהבה, ענה לו בדברי-התלהבות והתבונן בשעת דבורו אל אנֶּט; והדֻכּסית היתה שׂבֵעה רצון במדה אחת למראה ההתעוררות של בן-אחיה ולמשמע המצוקות של הממשלה. אויר הטרקלין היה ספוּג חֹם, אותו החֹם של התנורים שהֻסקו שוב, החֹם של הבגדים, הכְּבִירים, הכתלים, שמתנדף בו מהרה ריחם של הפרחים הנחנקים. בחדר הסגור הזה, שגם הקפה הפיץ בו את ריחו הנעים, שָׂרַר רוח של ידידות, של אחוה ושל נחת, והנה נפתחה הדלת ואוליביי ברטֵין בא.

הוא עמד רגע על המפתן נדהם כל-כך, עד כי לא מלאוֹ לבו להכנס, נדהם כבעל, שבגדה בו אשתו, הרואה אותה בקלקלתה. כעס עמום ורֹגז עצום העיקו עליו, עד אשר הכיר, כי לבו אכול תולעת האהבה, כל אשר הסתירו ממנו וכל אשר הסתיר הוא עצמו נגלה לפניו, בראותו את המרקיז היושב בבית הזה ומראֵה חתן לו!

מתוך תנועה עזה של יאוש חדר האיש לתוך הדברים שלא אבה לדעתם, לתוך הדברים שלא הֵעֵזוּ לדבר בפניו. הוא לא שאל, מדוע זה העלימו ממנו את כל אלה ההכנות אל החתֻנה? לבו ידע זאת; ועיניו, שנעשו זועמות, נפגשו עם עיני הגרפינה, שפניה האדימו. הם הבינו זה לב זה.

כאשר ישב על מקומו, שתקו הכּל שעה קלה, כי ישיבתו של הצַּיָּר, שלא צִפּו לבואו, עצר בעד מעוף-רוח הדוברים, אחרי-כן פנתה אליו הדֻכּסית בדברים, והוא השיב לה קצרות, בנעימה מוזרה, הוא שִנה טעמו פתאם.

הוא התבונן מסביב אל אותם האנשים, ששבו לשיחתם, ואל עצמו אמר: “אכן בכחש סבבוני. עתיד אני להפָּרע מהם”. ביחוד חרה לו על הגרפינה ועל אנֶּט, שפתאם הכיר וראה את צביעותה מתוך תמימות.

הגרף הביט אל שעון-הקיר וקרא:

– הה! הה! הגיעה השעה לצאת.

אחרי-כן פנה אל הצַּיָּר ואמר:

– הנה אנו הולכים אל פתיחת המוֹשב בפרלמנט. אשתי לבדה תִּשָׁאֵר פה. התואיל ללכת עמנו? חסד גדול תעשה עמי.

אוליביי ענה בקול יבש:

– לא, חן-חן. בית-הפרלמנט שלך אינו לוקח לבי.

אנֶּט קרבה אליו ובפנים מאירות אמרה:

– הה! ילך-נא מורנו היקר עמנו. ברור לי, כי אדוני ישעשע את רוחנו יותר מן הנבחרים בפרלמנט.

– לא ולא. מצֹא תמצאו לכם שעשועים בלעדי.

היא הכירה בו, כי רוחו סרה ושרוי בצער הוא, ולכן פצרה בו, כדי להראות חביבוּתה:

– אנא, ילך האדון הצַּיָּר עמנו. יאמין לי אדוני, כי אנכי לא אמצא דרכי בלעדיו.

מלים אחדות נפלטו מפיו בחפזון רב, עד כי לא יכֹל לעצֹר בעדן או גם לשַנות את נעימתן.

– לאו דוקא! גברתי תמצא דרכה בלעדי, כמו שמצאו הכֹּל.

היא תמהה קצת על הטעמה זו, ואחר קראה בקול:

– אכן, נאה כך! הנה שב אדוני וחדל לדבר אלי בלשון “אַתּ”.

על שפתיו נראה חיוך של עֲוִית, שהביע את כל צער-נפשו, ומתוך קִדה קלה קרא:

– הרי מחֻיב אני היום או מחר לחדֹל מהרגֵל זה.

– מפני מה?

– מפני שעומדת גברתי להנשא ובעלה, יהיה מי שיהיה, יש לו רשות לאמר, כי לא נאה בפי הדבור “אַתּ”.

הגרפינה מִהרה ואמרה:

– עוד יש זמן לדון בכך. אך מקוה אני, כי אנֶּט לא תנשא לאיש, שיקפיד על דבור זה השגור בפי ידיד ישן.

הגרף קרא:

– נלכה, נלכה, קומו! הן נאחר לבֹא!

ואלה שאמרו ללכת עמו קמו ממקומם ויצאו לאחר ברכת-פרֵדה, כנהוג, ולאחר חליפת נשיקות בין הדֻכּסית, הגרפינה ובתה, שהיו רגילות בכך בשעת כל פגישה וכל פרידה.

הם נשארו שניהם לבדם, היא והוא, עומדים מאחורי הדלת שנסגרה בעדם.

– שב-נא, ידידי, – קראה האשה רכות.

אך הוא ענה קשות כמעט.

– לא, חן-חן, גם אני הולך.

היא לחשה והתחננה:

– הה! למה זה?

– יען כי, כנראה, באתי לא בזמני. סלחי-נא, כי באתי כאורח לא-קרוא.

– אוליביי, מה היה לך?

– אין דבר. רק צר לי, כי ערבבתי שמחה של אנשים.

היא תפשה את ידו.

– מה כַּונת דבריך? הגיעה השעה להם לצאת, כי הולכים הם אל פתיחת המושב של הפרלמנט, ואנכי נשארתי בבית. הנה כן, אדרבה, לבך הגיד לך לבֹא היום אל ביתי בשעה שאני יושבת בדד.

הוא חִיֵּך מתוך לגלוג.

– לבי הגיד לי, כן, לבי נִבּא לי!

היא אחזה בשתי ידיו, הסתכלה עמֹק בעיניו, ובקול נמוך מאד לחשה:

– תן תודה, כי אוהב אתה אותה.

הוא השמיט ידיו, כי לא יכול עוד להבליג על קֹצר-רוחו.

– הרעיון הזה הוציא אותך מדעתך!

היא אחזה שנית בידיו, אצבעותיה רעדו על שרווּלי בגדו, והיא התחננה אליו:

– אוליביי! תן תודה! תן תודה! טוב לי כי אדע, ברור לי הדבר, אך טוב לי כי אדע! טוב לי!… הה! אי אתה יודע, כמה השתַּנו חיי!

הוא משך בכתפיו.

– מה לי לעשות אפוא? האם בי האשם, כי נכנסה בך רוח שטות?

היא אחזה בו, משכה אותו לטרקלין אחר, לזה שבִּפְנים הבית, אשר שם לא ישמע איש את דבריהם. היא תפשה בבגדו, נשענה עליו, נָשמה נשימות קצרות. כאשר הגיעה עמו עד הדרגש העגֹל, הושיבה אותו בעל-כרחו ואחרי-כן ישבה על-ידו.

– אוליביי, ידידי, יחידי, אנא, אמר לי, כי אוהב אתה אותה, יודעת אני את הדבר, מרגישה אני זאת בכל אשר אתה עושה, איני מטילה שום ספק בכך, אמותה, אך רוצה אני לשמוע את הדבר מפיך!

ואחרי אשר סרב עוד, כרעה האשה על ברכיה לרגליו, קולה היה גונח.

– הה! ידידי, ידידי, יחידי, האמת הדבר, כי אוהב אתה אותה?

הוא נסה להרים אותה מעל הארץ וקרא:

– לא, לא! נשבעתי לך, כי לא כן הוא!

היא שלחה ידה אל מול פיו ושׂמה אותה על שפתיו לסגרן, והיא מלמלה:

– הה! אל תוצֵא דבַר-שקר. רַבּוּ מאד יסורי!

אחרי-כן צנח ראשה על ברכי האיש ומלבה התפרצה יבבה.

הוא לא ראה בלתי-אם את ערפה, המון רב של שערות בהירות, שהתערבו בהן הרבה שערות לבנות, ורגש של חמלה רבה חלף בלבו, רגש של צער גדול.

בתפשו בשתי ידיו את הבלורית הזאת, הרים את האשה בחָזקה והחזיר מול פניו את עיניה הנבוכות, שדמעות נזלו מהן. ואחרי-כן נגעו שפתיו בעינים אלה המלאות דמעה, ומתוך כל נשיקה ונשיקה חזר וקרא:

– אֶני! אֶני! יקירתי, אֶני יקירתי!

והיא נסתה להעלות בת-צחוק על פניה, ובקול של ילד מתחטא, שיגונו רועד בדבריו, קראה:

– הה, ידידי, אמֹר לי רק את זאת, כי עודך אוהב אותי מעט, גם אותי.

הוא שב לחבק ולנשק אותה.

– כן, אוהב אני אותך, אֶני יקירתי!

היא קמה מעל הארץ, ישבה על-ידו, אחזה בידיו, הביטה אליו ואמרה מתוך פִּנּוּק:

– הנה זה שנים רבות, שאנו אוהבים זה את זה. לא טוב, כי יבֹא קץ כזה לאהבתנו.

הוא הקריב אותה אליו ושאל:

– למה זה יבֹא קץ לה?

– יען כי זָקַנתי ואנֶּט דומה מאד אל מראה פנַי בעת אשר התוַדעת אלי.

עתה בא הוא וסגר בקצֵה כפו את הפה הזה המדבר נכאים, וקרא:

– שוּב! אנא, חדלי מזה! נשבעתי לך, כי טועה אתּ!

היא חזרה ואמרה:

– לוּ רק תאהבני, אותי, רק מעט!

והוא ענה:

– כן, אני אוהב אותך!

אחרי-כן ישבו שניהם שעה מרֻבּה שותקים, ידיהם חבוקות זו בזו, לבותיהם עֵרים ופניהם עגומים.

לבסוף הפסיקה האשה את השתיקה ואמרה בלחש:

– הה! ימי חיי מעתה לא יביאו לי שמחה.

– אנכי אתאמץ להנעים את חייך.

הצללים של השמים המעֻננים, שבאים עם דמדומי היום, התפשטו בטרקלין ועטפו אותם ערפל אפור של ערב-סתו.

שעון-הקיר השמיע צלצולו.

– זה זמן מרֻבּה שאנו יושבים פה – קראה האשה – עליך ללכת מזה, כי עוד מעט ויבֹאו, ואנו איננו שרוים כאן בשקט!

הוא קם ממושבו, חבק אותה ונשק לה כמו לפנים על פיה הפתוח קצת, אחרי-כן עברו שניהם את שני הטרקלינים, והם הולכים שלובי-זרוע כבעל ואשתו.

– שלום, ידידי.

– שלום, ידידתי.

ומסך הדלת ירד אחריו בצאתו.

הוא ירד מעל המעלות, שׂם פניו אל רחוב מַדְלֵין והלך מבלי-דעת את אשר הוא עושה, כאִלו המָמוֹ קוֹל רעם, ברכיו כשלו, לבו דופק ובוער, כאִלו אש אחזה בו. במשך שתי שעות, או שלש שעות או אולי ארבע, הלך האיש לפניו מתוך מין דכדוך של הנפש ומין כשלון של הגוף, עד כי לא היה בו כח כמעט להניע רגליו זו אחר זו. אחרי-כן נכנס לביתו לחַשב חשבון-נפשו.

הנה כי כן אהב את הנערה הזאת! הוא הבין בשעה זו את כל אשר הרגיש בעמדו על-ידה, למן אותו הטיול עמה בפרדס מוֹנסוֹ, בשעה ששמע מפיה הד של קול קרוב לו, של הקול ההוא, שעורר לפנים את לבו; אחרי-כן עלתה בלבו אט אט אהבה עזה, שאִשהּ לא כָבה וחֻמהּ לא פג, רגש זה, שסרב להודות במציאותו.

מה לו לעשות? אך מה יש בידו לעשות? לאחר שתִּנָּשא לאיש, יתרחק ממנה לבלי ראות פניה לעתים קרובות, וזהו הכּל. ועד העת ההיא יוסיף לסור אל ביתה, כדי שלא לתת פתחון-פה כל-שהוא, והוא יסתיר סודו מבני-אדם.

הוא סעד סעֻדת-צהרים בביתו, דבר שלא עשה מיָמיו. אחרי-כן צוה להסיק את התנור הגדול בחדר-עבודתו, כי הלילה בִשֵׂר את בוא הקֹר. גם צוה להדליק את הנברשת, כאִלו פחד מפני הפנות החשכות, וסגר את הדלת בעדו. רגש מוזר, עמֹק, עגום מאד תקף אותו! הרגש הזה פעפע בגרונו, בחזהו, בכל שרירי גופו שנחלש, בכל נפשו הנדכאה. כתלי ביתו העיקו עליו; כל חייו כלואים בתוך הבית הזה, חיי האמן וחיי האדם. כל ציור וציור התלוי על-גבי הקיר העלה על לבו זכר עֲלִיָּה בחייו, כל כלִי מכלֵי הבית הכיל זכרון כל-שהוא. אך העליות והזכרונות הם דברים שבעבר! מה חייו? מה קצרים הם בעיניו, מה ריקים ומה עמוסים. הוא היה עושה תמונות וציורים, עוד תמונה ועוד ציור, ציורים רבים עשה ואשה אחת אהב. הוא העלה על לבו את הלילות של התעוררות-נפשו לאחר הראיונות עם האשה בחדר זה, שהוא יושב בו. לילות שלמים היה מתהלך על-פני החדר ולבו מלא קדחת. שמחת האהבה בתענוגים, שמחת הצלחתו בין הבריות, השכרון האחד של הכבוד, כל אלה גרמו לו שעות של חֶדוָה פנימית, שלא ישכחן לעולם.

הוא אהב אשה והאשה הזאת אהֵבַתּוּ. על-ידה קבל את הברכה הראשונה, זו שפותחת לפני האדם עולם טמיר של רגשות ושל רֹך. היא פתחה את לבו כמעט בעל-כרחו, ועתה אין בידו לסגרו. שלא ברצונו חדרה דרך פִּרצָה זו אהבה שנית! – אהבה אחרת או, יותר נכון, זו הראשונה, שגדל חֻמה למראה פנים חדשים, זו הראשונה, שגדל כֹחה מאד על-ידי הצֹרך להעריץ, שעולה בלב אדם לעת זִקנתו. הנה כי כן אהב את הנערה הזאת! אין לו להלחם עוד עם נפשו, להאבק, לכחד, הוא אהב את הנערה, ולבו מלא יאוש בדעתו, כי אף מעט חמלה לא יעורר בקרבה על עצמו, כי עד עולם לא תדע את יסורי נפשו הנוראים, כי איש אחר ישא אותה. עם ההרהור הזה, שעלה וחזר ועלה בלבו, שלא יכֹל לגרשו, תקף אותו רצון להוציא קול-ילֵל ככלב אסור בשלשלת, כי ראה את עצמו אין-אונים, משֻעבּד, אסור ככלב זה. עצביו הזדעזעו יותר ויותר, ככל אשר הרבה להרהר, והוא התהלך בפסיעות גסות על-פני החדר הגדול, המלא אורה כבליל-חג. וכאשר לא יכל לשאת עוד את הכאב, שגרם לו הפצע הַמְגֹרֶה, עלה בדעתו לנַסות ולהשקיטו בזכרון אהבתו הישנה, לרפאותו בזֵכר אהבתו הראשונה והרַבּה. הוא נגש אל הארון, שבו היתה גנוזה העתקת התמונה של הגרפינה, שעשה בשביל עצמו, נטל ושׂם אותה על הכַּן, ישב ממולה והסתכל בה. הוא נִסה לשוב ולראותה, להחיותה בדמיונו בצורה זו שאהב לפנים. אך אנֶּט היא שעלתה תמיד לנגד עיניו על הבד. האֵם נעלמה, נגוזה, ועל מקומה באה צורה אחרת, שהיתה דומה לה דמיון מוזר. זו היתה הנערה עם שערותיה הבהירות יותר, עם צחוקה השובב יותר, עם פניה המלגלגים יותר, והוא חש, כי נתון הוא בכל גופו ונפשו לאותה הבּריה, כאשר לא היה מימיו נתון לאחרת, כמו אֳנִיָּה שטה, הנתונה לגלי הים!

הוא קם ממקומו, הפך את הציור, לבלי ראות עוד את המראה הזה; אחרי-כן, כְּשֶׁחָשׁ, כי העצבות מציפה אותו, הלך אל חדר-משכבו להביא משם אל חדר-עבודתו את הארגז של שלחנו, ששם היו מונחים כל המכתבים של אהובתו. המכתבים היו מונחים זה על-גבי זה ויהיו כעין מצע עָבֶה של גליונות דקים. הוא תחב ידיו לתוך הארגז, לתוך גל הגליונות האלה, המספרים דברים על-אודותיו ועל-אודותיה, לתוך אמבטי זה של אהבתם הארֻכּה. הוא התבונן אל הארון הצר, העשוי קרשים, שבו היה שטוח המון של מעטפות צבורות, ועל כל אחת רשום שמו, שמו בלבד. ובלבו עלה הרהור, כי בתוך גל כּתֹם זה של גליונות, שחותמות אדֻמים טבועים בהם, גנוזה אהבה של שתי נפשות דבקות זו בזו. מספרות קורות שני לבבות; והוא גחן על הארגז ושאף אל קרבו רוח של ימים עברו, את הריח של תוגה, הנודף מתוך אגרות חתומות.

הוא השתוקק לשוב ולקראן, חטט בקרקעו של הארגז והוציא משם צרור מכתבים עתיקים ביותר. אך החל לפתּוח את האגרות, והנה יצאו משם זכרונות, זכרונות מדֻיָּקים, שעוררו את נפשו. הוא הכיר הרבה מן האגרות, שהיה נושא בחיקו שבועות תמימים, והוא חזר ומצא בתוך שורות האותיות הקטנות, שהביעו לו דברי-אהבה, רגשות נשכחים של הימים שעברו. פתאם נגעו אצבעותיו במטפחת דקה מרֻקמה. מה זאת? שעה קלה הרהר בדבר, ואחרי-כן נזכּר! פעם אחת ישבה אצלו והתפרצה בבכי, כי עברה עליה רוח קנאה, והוא נטל ממנה את המטפחת הרטֻבָּה דמעות להיות למשמרת עמו!

הוי! דברים נוּגים! נוּגים! הוֹי, אשה עלוּבה!

מקרקע הארגז הזה, ממעמקי העבר שלו, עלו כל זכרונותיו כאֵד העולה מן הארץ: אין זה כי-אם אֵד מתנדף של המציאות שנחרבה. ואולם לבו כָאַב ובָכה, בכה למקרא המכתבים, כאשר יבכו למת על כי הלך ואיננו.

אך כל אותה האהבה העתיקה שהתעוררה הוציאה מלבו אש-נעורים חדשה, עסיס של עֶדנָה, שאין להתגבר עליה, והעלתה בדמיונו את פני אנֶּט המזהירים. הוא אהב את האֵם מתוך מסירות-נפש של בן-חורין ואת בתה הנערה בא לאהב כעבד, כעבד זקן וחלש, ששמים עליו כבלים, אשר לא יֵחָלץ מהם.

כן הדבר, והוא חש אותו בתוך-תוכה של הויתו, והוא פָחד פַּחד גדול מפניו.

הוא התאמץ לחקור ולהבין, איך ובמה לקחה את לבו שֶׁבי? הוא ידע5 אותה מעט מאד! היא בָגרה זה אך מעט ועל לבה ונפשה נסוכה עוד תרדמת הנעורים.

והוא כעת הגיע כמעט עד קצה חייו! איככה זה צדה אותו התינוקת הזאת בבנות-צחוק אחדות ובקוֻצות-שׂער! הה! בנות-צחוק אלה וקוֻצות-שער אלה של הנערה הזאת בהירת-העין עוררו בלבו רצון לכרוע על ברכיו ולהטיח ראשו בקרקע!

היודעים אנו, היָדע אדם מעולם, במה גדול כחה של צורת אשה, שפתאם היא לנו כסם-מות? דומה הוא, כי שתינו אותה בעינינו, כי היא נבלעה ברוחנו ובבשרנו! אדם נעשה שכוֹר, אדם יוצא מדעתו, אדם חי עם צורה זו הקבועה בלבו ורוצה למות עמה!

מה רבו לפעמים היסורים, שגורם שלטון נורא ונפלא זה של צורת אשה ללב גבר!

אוליביי ברטֵין התחיל שוב מתהלך על-פני חדרו; הלילה הלך ונגרר; האש בתנור כבתה. בעד החלונות חדר הקֹר מן החוץ. הוא עלה על מטתו ועד אור הבֹּקר שכב ער, שקוע בהרהורים ושרוי ביסורים.

הוא השכים לקום, מבלי דעת למה ומה עתיד הוא לעשות היום, עצביו מזֻעזעים ונפשו מתנודדת, כשַׁפשֶׁפת זו בראש הגג, הנוטה אנה ואנה.

בבקשו תחבולה לעודד את רוחו ולחזק את גופו, זכר האיש, כי היום הזה נועדים חברי הקלוב שלו בכל שבוע למרחץ המוֹירִי, ששם הם רגילים לסעוד פת-שחרית אחרי הַמַּסַּז'. הוא מִהר אפוא ללבוש בגדיו, בהאמינו, כי בית-המרחץ ובית-הזֵעה ירגיעו את גופו, וַיֵּצא את הבית.

אך הציג כף-רגלו בחוץ וקֹר עז תקף אותו, קֹר סומר זה של ראשית החֹרף, שמשמיד בלילה אחד את השארית האחרונה של הקיץ.

לאֹרך הבּוּלוַר ירד מטר רב של עלים גדולים וכתֻמים, שנשרו מעל העצים בקול צרוד ונמוך. הם נפלו לארץ בכל מקום, מן הקצה האחד של הרחובות עד הקצה השני, בין חזיות הבתים, כאִלו עמדו כל הענפים להגָּדע מעל גזעם בלהב מאכלת חדה של הצִנָּה. המרצפות והמדרכות היו כבר מכֻסות עלים, ושעות מספר דומות היו לשדרות האילנות ביער בתחלת החֹרף. כל העלים המתים האלה חרקו תחת רגלי העוברים, ולרגעים היו מתרוממים בדמות גלים קלים עם הרוח, שנשבה בהם.

היום היה אחד מימי המעבר, אחרית תקופה וראשית תקופה של השנה, יום שיש בו נעימות מיֻחדה ועצבות מיֻחדה, עצבות של גסיסה ונעימות של צמיחת חיים חדשים.

בעברו את מפתן בית-המרחץ הטורקי, תקף את לבו העגום של אוליביי רטט של נחת מפני הרעיון על-דבר החֹם, שעתיד לחדור אל בשרו אחרי האויר הקר, שהקיפוֹ ברחוב. הוא פשט בגדיו בזריזות, כרך על מתניו מטפחת קלה, שהושיט לו המשרת, ונעלם מאחורי הדלת הרפודה, שנפתחה לפניו.

רוח חם ומחניק, שדומה היה כאִלו בא מתנור רחוק, אפף אותו, והוא שאף במהירות כמו חסר לו אויר לנשימה, בעברו אולם אחד העשוי בטעם מוֹירי והמואר באור שני פנסים מזרחיים. אחרי-כן בא לקראתו כושי בעל תלתלים, שרק חגורה על מתניו, גופו נוצץ, ידיו אמיצות, והרים את המסך מעל הפתח הפתוח לחדר אחר, וברטֵין נכנס לבית-זֵעה גדול, עגֹל, גבוה, ששררה בו דממה טמירה כמו בהיכל-קֹדש. אור היום ירד ממעל, דרך כפת הגג ודרך זכוכיות-צבעונין, אל החדר הרחב והעגֹל, אשר רצפתו עשויה לוחות-אבן וקירותיו מצֻּפּים רעפים מצֻיָּרים בטעם בני-ערב.

אנשים זקנים וצעירים, ערֻמים כמעט, התהלכו לעט, בפסיעות קשות, מבלי דַבּר דבר; אחרים ישבו על ספסלים עשוים שיש וידיהם משֻלבות; ואחרים סחו זה לזה בקול נמוך.

האויר הלוהט עצר בעד הנשימה ברגע הראשון שנכנסו אל החדר. היֹה היה בּבית הזה, בבנין המהֻדר הזה המעלה הבל, שבו התחממו גופות בני-אדם, שבו התהלכו אנה ואנה מַסַּז’יסטים כּוּשים בעלי רגלים מעֵין הנחֹשת, דבר-מה מן העתיקוּת והמסתורין.

הגוף הראשון, שנראה לעין הצַּיָּר, היה גופו של הגרף די לַנדא. הוא התהלך כאיש-צבא רומאי, מלא גאוה על רֹחב חזהו ועל חֹזק ידיו, שהיו מֻפשלות לאחוריו. בהיותו בא תדיר במקום הזה, ראה פה את עצמו כאַקטוֹר על הבימה, שמוחאים לו כף, והוא היה דן כמֻמחה על-אודות השרירים של כֹל אנשי-הכֹּח המפֻרסמים בפריז.

– שלום לך, ברטֵין – קרא האיש.

הם חבקו זה יד זה; אחרי-כן פתח לַנדא שוב ואמר:

– אכן, יום קר זה יפה ללכת בו לבית-החֹם.

– כן, טוב ויפה.

– הראית את רוקדיַאן? הנה הוא שם למטה. אנכי לקחתיו הלום מעל מטתו. הה! ראה-נא גוף בר-נש זה!

על פניהם עבר איש קטן-קומה, רגליו עקֻמות, ידיו צנומות, וגופו דל, והוא הביא לידי חיוך של בוז את שני האנשים, ששמשו למופת בחֹזק גופם.

רוקדיַאן קרב אליהם, כי ראה את פני הצַּיָּר.

שלשתם ישבו על שלחן ארֹך עשוי שיש ונכנסו בשיחה, כאִלו ישבו בטרקלין. המשרתים עברו לפניהם והציעו להם משקאות. מסביב נשמע קול המַסַּז’יסטים הטופחים על הגופים הערֻמים וקול המים המקלחים בסִלונות. קול המים, שיצא מכל הזויות של החדר הדומה לזירה, מִלא אותו אִוְשָה קלה, כקול גשם יורש.

בכל רגע היה אורח חדש שואל לשלום שלשת הידידים או נגש אליהם ולוחץ ידם. ביניהם היה הדֻכּס הגדול ד’הַרִיסוֹן והנסיך הקטן אַפִילַטִּי, הבַּרוֹן פְלַק ועוד.

פּתאו קרא רוקדיַאן:

– ראו, הנה פַרַנְדַּל!

המרקיז נכנס, ידיו על חלציו, והוא הולך בקלוּת זו של בני-אדם בעלי גוף נאה, שאינם מתבּוששים להרָאות ערֻמים.

לַנדא לחש ואמר:

– בחור זה מראה לוּדָר לו!

ורוקדיַאן פנה אל ברטֵין ושאל:

– האמת הדבר, כי הוא לוקח לאשה את בת ידידיך?

– נראים הדברים – ענה הצַּיָּר.

אך השאלה הזאת, במעמדו של אותו האיש, בשעה זו ובמקום זה, עוררה בלבו של ברטֵין רגש נורא של יאוש ושל מרד. ברגע אחד נגלו לעיניו כל בלהות המציאוּת העתידה במרירות רבה כזו, עד כי רגעים אחדים נאבק האיש עם הרצון הפראי להתנפל על המרקיז הזה.

אחרי-כן קם ממקומו.

– עיף אני6 – קרא האיש – אני הולך תכף למַסַּז'.

ערבי אחד עבר על פניו.

– פנוי אתה מעבודה, אַחְמֵד?

– כן, אדוני ברטֵין.

והוא יצא בפסיעות מהירות, כדי להשתמט מפגישה עם פַרַנְדַּל, שהלך לאט, סחור סחור, ליד תא המרחץ.

רק כרבע שעה שהה באולם-הנֹפֶש הגדול, השוקט על מעגל תָּאָיו, שמִטות עומדות שם, מסביב לגִנה של צמחי אפריקה, שבתוכה מקלח סִלון של מים. רגש היה בלבו, כאִלו רודפים אחריו, וסכנה צפויה לו, כי יבֹא המרקיז וישב עמו ועליו יהיה להושיט לו ידו ולדבר אליו ידידות בשעה שתשוקה יש בלבו להרגו.

ועד-מהרה עמדו רגליו על-פני הבּוּלוַר, העטוף עלים נובלים. הם לא נשרו עוד, כי רוח סער בא וקטף את העלים האחרונים. המרבד של עלים אדֻמים וכתֻמים, הפרושׂ על הארץ, רעד, התנועע, עלה כגל ועבר ממפסעה אחת אל השנית, נדחף ונבהל בידי הרוח, שהלך וגבר.

פתאם חלף על-פני הגגות כמין קול שאגה, כשאגת חיה, קול של סער עובר, ואחריו נשב רוח נורא, שנדמה כאִלו בא מככר מַגדִלֵינה ונעלם בתהום הבולוַר.

העלים, כל העלים שנָשרו, שנראו כאִלו חכו לבוא האיש, עלו ממקומם כאשר קרב. הם רצו על פניו, נערמו זה על זה והסתובבו באויר, התנשאו בתבנית לוּליָנית עד ראשי הבתים. הרוח רדף אותם, והם היו כעדר, כעדר פרא, שעלה ועף, כבורח מחוץ לכרך, אל מקום מרחב השמים בסביבות העיר. וכאשר עלה הענן הכבד של העלים ושל האבק ונעלם בגבעות הרבע מַלְהֶרְבְּ, נגלו פני המרצפות והמפסעות ונראו כמטֻאטָאִים במטאטא.

ברטֵין הרהר: “מה יהא עלי? מה יש לי עתה לעשות? לאן אלך?” והוא הלך ושב לביתו, כי לא יכול למצֹא ענין אחר.

עיניו נמשכו אחרי קָשְׂקְ של עתונים. הוא קנה שבעה או שמונה גליונות, כי קוה למצֹא בהם חֹמר לקריאה במשך שעה או שתים.

– אסעד היום בבית – קרא האיש בכניסתו. והוא עלה לחדר-עבודתו.

אך הוא חש, לאחר שישב, כי לא יוכל לשהות פה, כי תקף עליו הרֹגז של חיה משֻגעה.

העתונים, שעבר עליהם ברפרוף, לא יכלו לבַדר את דעתו אף לרגע, והדברים אשר קרא עמדו לנגד עיניו ולא הגיעו עד הכרתו. באחד המאמרים, שלא עמל כלל להבין את תכנו, הביא אותו השם גילרואַ לידי רטט. הענין נגע באחת מישיבות הפרלמנט, שהגרף נאם שם דברים אחדים.

לבו, שהתעורר על-ידי אזכרה זו, פנה אחרי-כן אל השם של הטֶנוֹר המפֻרסם מוֹנְטְרוֹזֵי, שעתיד היה בסוף חֹדש דצמבר להשמיע זמרתו רק פעם אחת בבית-האֹפּירה. לפי דברי העתון, עתיד יום זה להיות יום-חג בעולם המוסיקה, כי הטֶנור מונטרוֹזֵי, שעזב את פריז זה שש שנים, נחל בכל ערי אירופה ואמֵריקה כבוד שלא היה כמוהו, ומלבד זאת עתידה להספח עליו גם המזמרת השוֵידית המפֹארה הֶלסוֹן, שאף את קולה לא שמעו בני פריז זה חמש שנים!

פתאם בא רעיון אל לב אוליביי, רעיון שנולד במעמקי נפשו, להמציא לאנֶּט את העֹנג לראות במחזה הזה. אחרי-כן העלה על דעתו, כי אֶבלהּ של הגרפינה ישים מכשול לפניו, והוא בקש עצה ותחבולה להוציא את רעיונו לפעֻלות, יהיה מה שיהיה. עליו לשׂכּור בתיאטרון לִשכה במקום לא נראה, ואם בכל-זאת לא תֹאבה הגרפינה ללכת, יזמין את הדֻכּסית ואת אבי אנֶּט ללכת עמה. באֹפן זה עליו להציע את הלשכה בתיאטרון לפני הדֻכּסית. אך אז צריך הוא להזמין גם את המרקיז!

שעה מרֻבּה פקפק בדבר והרהר בו.

אכן, דבַר הנשואין הָחלט, ולא עוד אלא שכבר נקבע, בלי ספק, יום-החתֻנה. לבו הגיד לו, למה נחפזה כל-כך ידידתו לגמור את הענין, הוא הבין, כי כעבור זמן מועט תשׂיא את בתה לפַרַנְדַּל. אין בידו לעשות מאומה. אין-אונים-הוא להפריע בעד הדבר הנורא הזה, לשַׁנותו או לאַחרו! ובכן עליו להכנע, האם לא טוב אפוא לכבוש את לבו, להסתיר את צערו בחֻבּו, להֵרָאות לעין כשְׂבַע-רצון, למנוע בעד סערת נפשו להתפרץ, כמו שהיה זה היום.

כן, הוא יזמין את המרקיז, ובזה יסיר מעליו את החשד של הגרפינה וגם יקנה לו זכות להיות ידיד לבית הזוג הצעיר.

אך גמר את סעֻדת-הבֹּקר, קם והלך את בית-האֹפּירה לשׂכּור לו שם אחת הלשָכות המסֻתּרות מאחורי הפרגוד. הוא מצא לשכה כזו. אז מהר ללכת את בית גילרואַ.

הגרפינה יצאה לקראתו תכף, ובהיות לבה ער על-ידי דברי-האהבה של יום-אתמול, קראה:

– מה טוב עשית, כי באת היום!

הוא גמגם וענה:

– מתנה הבאתי לך.

– מה הדבר?

– לשכה שכרתי בבית-האֹפּירה, אשר שם יעלו על הבמה רק פעם אחת המזמרים הֶלסון ומוֹנטרוֹזֵי.

– הה, ידידי! חבל, ואֶבלי מה יהא עליו?

– הלא זה כארבעה חדשים עברו לימי אבלך.

– האמינה לי, כי לא אוכל ללכת.

– ואנֶּט? שימי אל לבך, כי מאורע כזה אפשר שלא יבֹא עוד לעולם.

– עם מי תלך הנערה?

– עם אביה ועם הדֻכּסית, שאומר אני להזמינה. יש בדעתי להציע מקום גם למַרקיז.

היא נעצה בו עיניה, ובו ברגע תקף אותה רצון עז לחבקו ולנשקו. היא לא האמינה למשמע אזניה וחזרה:

– למַרקיז?

– כן!

והיא נתנה תכף הסכמתה למערכת-לבו.

הוא פתח שוּב בדברים ושאל בדרך-אגב:

– הכבר קבעתם את יום-החתֻנה?

– כמעט שכֵּן. יש לנו נמוקים למהר בדבר זה, ומה גם כי הענין החלט עוד קֹדם פטירתה של אמי. הלא תזכֹּר את הדבר?

– כן, זוכר אני יפה. ולמתי?

– לראש חֹדש יַנואר. הלא תסלח לי, כי לא הודעתיך קֹדם את הדבר הזה.

נכנסה אנֶּט. הוא חש, כי לבו קפץ בחזהו בכח של קָפִיץ, וכל נעימוּת האהבה אליה נהפכה והיתה פתאם למרירות, ובקרב נפשו נולד מין רגש משֻנה של שנאה עזה, שבא לאדם על-ידי אהבה, שפגעה בה הקנאה.

– הנה הבאתי לגברתי מתנה – קרא האיש.

היא השיבה:

– ובכן, הָחלט הדבר לדַבר אלי בלשון “נסתר”.

הוא פנה אליה בקול של אב ואמר:

– שמעי, בתי. ידוע לי דבַר המאורע שעתיד לבֹא בחייך. הלא תביני, כי בעוד זמן-מה אהיה מֻכרח לשַנות לשוני. טוב אפוא לעשות זאת תכף מאשר לאחר זמן.

היא משכה בכתפיה מתוך רֹגז, והגרפינה שתקה, עיניה למרחק, כשקועה בהרהור.

אנֶּט שאלה:

– מה הדבר שהביא לי אדוני?

הוא סח לה את דבר המחזה ואת דבר ההזמנה אל התיאטרון. לבה נתמלא עליצות. והיא נפלה על צוארו מתוך חדוה של ילדה שובבה ונשקה לו על לחייו.

הוא חש, כי כֹחו תש, ולבו הבין, ברגע שנגע בלחיו הפה הקטן והרענן, כי עד עולם לא יֵרָפֵא עוד.

הגרפינה התעַותה רגע ופנתה אל בתה:

– היודעת אתּ, כי אביך מחכה לך.

– כן, אמא, הולכת אני.

היא מהרה ויצאה ובדרכה שלחה אליו עוד נשיקות בקצה אצבעותיה.

אך יצאה הנערה ואוליביי שאל:

– האומרים הם לנסוע אחר חתֻנתם?

– כן, במשך שלשה חדשים.

והוא הוציא מפיו בלחש שלא מרצונו:

– מוטב שכּן!

– ואנו נשוב לחיות כימים מקדם – קראה הגרפינה.

הוא מלמל:

– הבה נקוה.

– ועד העת ההיא, על-נא תעזבני.

– לא, ידידתי.

התעוררות-רוחו ביום אתמול, כשראה אותה בוכיה, והדבר, שהביע לה זה עתה, כי אומר הוא להזמין אל התיאטרון את המרקיז – כל זה הביא בלב הגרפינה מעט תקוה.

אך לא ארכו ימי תקותה. לא עבר שבוע ימים והיא שבה עוד הפעם להתבונן אל פני האיש הזה בעינים של קנאה ומצוקה ולראות את עקבות יסורי-נפשו. היא לא יכלה להעלים עין מן הדבר, יען כי היא עצמה עברה דרך כל שערי הצער שעבר הוא לפי השערתה, ומציאותה התדירית של אנֶּט על-ידה הזכירה לה בכל שעה ושעה, כי כל עמלה לשוא.

הכל העיק עליה יחדו, גם ימי זקנתה גם ימי אֶבלה שבאו. כשרונה הרב להתיַפּות, כשרון של אשה חרוצה ומנֻסה, שהשתמשה בו כל ימי-חייה, שהנחיל אותה נצחון על האיש הזה, נִטל ממנה עתה על-ידי זה המלבוש השחור, שהבליט את חִורון פניה ואת שנוי צורתה, בה במדה שפני בתה הרעננים נעשו על-ידו מזהירים. מה רחוקים הימים, אף כי קרובים הם עוד, כאשר שבה אנֶּט לפריז, בעת שבקשה מתוך גאון ללבוש שמלות דומות לשמלות בתה, שהיו נאות לה. כעת תקף את נפשה רצון עז לקרוע מעל גופה את בגדי המות האלה, המנַוְּלִים פניה והגורמים לה יסורים.

אִלו היו פתוחים לפניה כל מעינות הקִשוט, אִלו יכלה לבחור וללבוש בגדים, שצבעם מעֻדן ומתאים לצבע פניה, שהיו מאצילים על יפיה הגֹוֵע כֹּח בידי-אדם, הלוקח לב כאותו החן הטבעי של בתה, כי אז עלה בידה, בלי ספק, להיות נחמדה יותר ממנה.

היא ידעה יפה מאד את פעֻלתן של שמלות-הערב המזעזעות ושל שמלות-הבֹּקר המעוררות את החושים, את פעֻלתו של המלבוש המיֻחד לשעה של פת-שחרית בחברת ידידים קרובים, זה המלבוש הנוסך על האשה עד חצות-היום מין ריח של יקיצתה בבֹּקר, אותו הרֹשם החי והחם, כמו זה עתה ירדה מעל מטתה ויצאה מחדר-משכבה המבֻשׂם.

אך מה כֹחה ומה גבורתה בהיותה לבושה תכריכים שחורים אלה, מלבוש של אסיר, שעליה ללבוש במשך שנה שלמה! שנה אחת! ושנה אחת תשב כשבויה, לבושה שחורים, באין פעֻלה, וסופה שתנֻצח! שנה אחת תראה את עצמה הולכת ומזקינה מיום ליום, משעה לשעה, מרגע לרגע בתוך תכריך זה של האֵטון השחור! מה יהא עליה במשך שנה, אם גופה העלוב והחולה יוסיף לבלות על-ידי הצער של נפשה?

הרעיונות האלה לא עזבוה עוד, הפכו לה כל מתוק למר, כל שמחה ליגון, פגמו בכל תענוג שלה ולא הניחו לה שום נחת ושום ששון. בלי-הרף היה לבה מתנודד מפני הצֹרך המר להשליך מעליה את סבל היגון שדכא אותה, כי לולא הצרה המציקה הזאת היתה שרויה עוד באֹשֶר, מלאה כֹח ורוח! היא חשה בנפשה את החיים ואת הרעננות, היא חשה, כי לבה מלא נעורים כל הימים, כי כֻלה מלאה להב של אדם בראשית חייו, כי רב תאבוֹנה ולא תשׂבע לֵהָנות מן החיים, הרבה יותר מאשר לפנים, כי רבה תשוקתה לאהבה, תשוקה האוכלת אותה בכל פה.

וכל הדברים היפים, כל הדברים הנעימים, הנחמדים, הפיוטיים, המפארים את החיים ומחבבים אותם על האדם, הנה הולכים ונִטלים ממנה, יען כי הזקינה! בא הקץ! ואולם היא מצאה עוד בקרבה את העֶדנָה של עלמה צעירה ואת השאיפות של אשה צעירה. הזקין רק גופה בלבד, העוֹר העלוב, זה הלבוש על העצמות, שבָּלה מעט מעט, שנשחת כאותו הצִפּוּי על-גבי כלי העץ בבית. הרעיון, שהגתה בו על-דבר ירידתה, דבק בה והיה כמעט לכאב גופני. הרעיון הקבוע הזה הוליד בלבה רגש של גֵּרוי, רגש של הזדקנות, רגש תדירי וברור כזה של קֹר או של חֹם. ואמנם האמינה האשה, כי חשה היא כעין צרבת קלה, בתנועה האטית של הקמטים על-פני מצחה, בקלקול העור על לחייה ועל צוארה, ברבוי הקוים הקטנים הללו שאין מספר להם, שמשחיתים את הוד-פניה. כאדם, שתקפה עליו מחלה האוכלת את גופו, מין צרבת, שמכריחה אותו להתגרד, שתקפה עליו מחלה האוכלת את גופו, מין צרבת, שמכריחה אותו להתגרד, כן היתה האשה הזאת, שהכירה וראתה בפחד את המעשה המגֻנה, מעשה הכליון, של הזמן המהיר, והדבר הזה נטע בנפשה את הרצון שאין להתגבר עליו, לבדוק את פניה תמיד בראי. הראי קרא לה, משך אותה, הכריחהּ לגשת, לנעוץ בו עיניה, להביט, לחזור ולהביט, לבדוק בלי הפסק, לנגוע באצבעה, כמו בכדי להוָכח יותר, עד-כמה רבו הפגימות, שפגמו בה ימי חייה. מתּחִלה היה הרעיון הזה עולה בלבה פעם בפעם, בראותה בביתה או בבית אחרים את חלקת הגביש האיֹם. בלכתה היתה עומדת על המפסעות, כדי לראות את עצמה למול זכוכיות החנֻיות, וכנטועה במסמרים עמדה לנֹכח כל הלוחות של זכוכית, שהתגרים רגילים לפאר בהם את פני בית-מסחרם. הדבר הזה נעשה לה כעין מחלה, כמין כשוף. היא נשאה בכיסה תֵבה קטנה עשויה שֵׁן, מלאה פּוּדר של אֹרז, גדולה כאגוז, שכִּסּוּיָהּ מלגו הכיל ראי קטן מאד, ופעמים, בשעת הליכתה, היתה אוחזת אותה בידה פתוחה ומרימה לנגד עיניה.

כאשר נסתה לקרֹא או לכתוב, בשבתה בטרקלינה המפֹאר, היתה שעה קלה מעסיקה לבה בענין החדש, אך עד-מהרה חזרה אל רעיונה הישן. היא נלחמה עמו, נסתה לבדר את דעתה, להשיא לבה לרעיונות אחרים, להמשיך עבודתה. אך לשוא; עֹקץ תשוקתה הטריד אותה, ועד מהרה השליכה מידה את הספר או את העט, ומתוך תנועה שאין לעצור בעד שֻלחה ידה אל הראי הקטן, הנתון במסגרת של כסף, שהיה מונח על שֻלחנה. מתוך המסגרת המרֻבּעה והמגֻלָּפה היו נשקפים אליה כל פניה כפרצוף מימים עברו, כתמונה של שנות המאה שעברה, כציור-עפרון נאה, שהשמש מחה את קויו. אחרי-כן, לאחר שהסתכלה זמן רב, היתה מחזירה מתוך תנועה של לֵאות את הכלי הקטן למקומו ומכריחה את עצמה לשוב לעבודתה; אך לא הספיקה לקרֹא שני עמודים או לכתוב עשרים שורות, והנה נולד בלבה שוב ההכרח לראות את פניה, הכרח מדכא שאין להתגבר עליו; ועוד שלחה ידה לקחת את הראי.

היא משמשה בו עתה כמו בצעצוע, שרגיל אדם לאחֹז בו תמיד, עד שקשה להניחו מידו; היא השתמשה בו בכל רגע בשעה שישבו ידידיה עמה, והדבר הרגיז אותה עד-כדי לבכות; היא שנאה את הראי הקטן, הנתון בין אצבעותיה, כמו דבר שיש בו רוח-חיים.

פעם אחת, לאחר שעיפה מן המלחמה בינה ובין גזר-הזכוכית, זרקה אותו כלפי הקיר, עד כי נשבר לרסיסים.

אך כעבור זמן-מה הביא לה אישהּ את הראי מתֻקן, והוא בהיר משהיה. היא הֻכרחה לקבל אותו בתודה ושלא ברצון שמרה אותו בחדרה.

בכל ערב ובכל בֹּקר היתה סוגרת עצמה בחדרה וחוזרת בעל-כרחה אל עבודתה לבדוק בדיקה מעֻלה את מעשה-הכליון המגֻנה והמתמיד.

בעלותה על מטתה לא יכלה לנוּם, הדליקה נר ושכבה בעינים פקוחות והרהרה, כי לילות אי-שֵׁנה וימי אי-מנוחה מחישים מאד את העבודה האיֻמה של הזמן הממהר לרוץ. ובתוך דממת הלילה היתה מאזינה אל הנענוע של המטֻלטלת בשעון-הקיר ונדמה לה, כי מתוך קול הטיק-טק התדיר והמונוטוני היא שומעת לחש: “הנה בא, הנה בא, הנה בא”, ולבה התכַּוֵּץ מתוך כאב רב כזה, עד כי שׂמה שמיכתה בפיה וגנחה מתוך יאוש.

לפנים היתה, כשאר בני-אדם, מונה את השנים החולפות ורואה את השִׁנויים הבאים עמהן. כמו שאר בני-אדם היתה אומרת גם היא בכל חֹרף, בכל אביב או בכל קיץ: “שנוי רב בא בקרבי למן השנה שעברה”. אך בהיותה יפה כל הימים, ורק כי יפיה היה שונה קצת, לא דאגה כלל. עתה, תחת לראות במנוחה את מהלכן האִטי של תקופות השנה, באה פתאֹם לגַלות ולהבין את מרוצתם הנוראה של הרגעים. פתאם נפקחו עיניה לראות והנה השעות מתחמקות, אצות ורצות באין רואה, עד-כדי להוציא מדעתּו את האדם המהרהר בזה, והרגעים הקטנים עוברים בזה אחר זה בחפזון ומכרסמים את גופו של האדם וחייו.

אחרי לילות-נדודים אלה באו לה שעות של תרדמה ארֻכּה, שעות של מנוחה, בתוך חֹם השמיכות, עד שנכנסה המשרתת וסִלקה את הוילונות והבעירה אש בתנור, כדרכה בכל בֹּקר. היא שכבה עיפה, שרויה בחצי-שֵׁנה, נים ולא נים, בתוך טמטום המחשבה, שהולידה בקרבה תקוה פנימית, ברכת-שמים זו, שמאירה ומחיה את לבות בני-האדם עד יומם האחרון.

עתה בּבֹּקר בּבֹּקר, אך ירדה מעל מטתה, תקף עליה רצון חזק לעמוד ולהתפלל לפני אלהים, כי ישלח לה מעט תנחומים להקל יגונה.

היא כרעה על ברכיה לפני תבנית המשיח הנוצרי העשויה עץ-אלון, תשורה מאת אוליביי, מעשה-אמן יקר שגִלה, שפתיה סגורות, והיא מתפללת בקול היוצא מן הלב, בקול של אדם המדבר אל נפשו, ושופכת שיחה ויגונה לפני המעֻנה האלֹהי. ובהיותה מצפה בכל לבה לישועה, ולבה תמים ביגונה ככל המאמינים הכורעים על ברכיהם, לא הטילה שום ספק, כי הוא שומע קולה, כי קַבּל יקַבּל תפלתה, ואולי נגע צערה עד לבו. היא לא שאלה מעמו, כי יעשה למענה דבר שלא עשה לאיש, כי ישאיר לה עד יום מותה את יפיה, את נעוריה ואת חִנה, כי-אם זאת שאלה, כי יתן לה מעט מנוחה ומעט הנָחה. אמנם גזֵרה היא שתזקין, כמו שנגזר עליה למות! אך למה תמהר הזִקנה לבוא? הן יש נשים, שיפין נשאר לאֹרך ימים. האם לא יעשה חסד עמה, כי תהיה אחת מהן? לוּ רק יגדל חסדו, – חסדו הוא, אשר הִרבה לסבֹּל כל-כך, – לתת לה עוד במשך שתי-שלש שנים את שארית יפיה, ככל הדרוש לה למצֹא חן!

היא לא הוציאה מפיה את הדברים האלה, אך היא הכניסה אותם לתוך אנחותיה בעמדה לפניו, בשפכה את יגונה העצור בנפשה.

אחרי-כן, כאשר עמדה מכרוע, קרבה וישבה אל שלחנה, ובאותה ההתלהבות, שהתפללה בָּה, פנתה אל הפודר ואל הכחל, אל העפרונים ואל הפיפים הקטנים, אשר שתו לה יֹפי צבוע, בן-יומו ונוח לחלֹף.

VI

על-פני הבּוּלוַר נשמעו בפי כל שני שמות: “עֶמה הֶלְסוֹן” ו“מוֹנְרוֹזֵי”. וככל אשר הלכו וקרבו האנשים אל בית-האֹפירה, נשמעו השמות וחזרו ונשמעו יותר ויותר. חוץ מזה, משכו אליהן את עיני העוברים המודעות הגדולות, הדבוקות על-גבי העמודים, ובחלל האויר מֻרגש היה רֹשם של מאורע חשוב.

הבנין הגדול, הנקרא בשם “האקַדֶּמיה הלאֻמית למוסיקה”, הרובץ על הארץ תחת השמים השחורים, הראה לעיני הקהל שנאסף אליו את פניו המהֻדרים והמלבינים ואת שורת עמודי-השיש של אולמיו, שאורות-האלֶקטרון הנעלמים מאירים עליהם לנוי.

על הככר עמדו שוטרי-הרֶפּוּבליקה רכובים על סוגים והשגיחו על סדר התנועה, ומכל פִּנות העיר נהרו מרכבות אין-מספר, ומבעד לחלונותיהן הסגורים נראו שמלות מבהיקות וראשים מחוירים.

המרכבות והכרכרות קרבו בשורה אל כִּפּות-השערים, עמדו שעה קלה, עד שיצאו מתוכן נשי האצילים ושאר הנשים העדינות, עטופות באדרותיהן המקֻשטות פַּרְוָה, נוצות או סלסלות יקרות, ומפֹארות עד להפליא.

הסֻלם המפֹאר לכל ארכו היה כעין מעלות של תפארה, שבהן עלו בלי-הפסק נשים לבושות כבנות-מלכים, וצוארן ואזניהן הבריקו בברק אבני-יהלום, ושמלותיהן הארֻכּות היו נגררות על-גבי המעלות.

האולם הלך ונמלא אנשים בשעה מֻקדמת, כי איש לא רצה לאבד אפילו נגון קל של שני המזמרים המפֹארים; ולכל ארכו ורחבו של האמפיתיאטרון, בתוך שפע האור של האלֶקטרון היורד מן הנברשת, נשמע שאון אנשים ההולכים למקומותיהם עם המֻלה רבה של קולות.

בלשכה אשר ליד הבימה, ששם כבר ישבו הדֻכּסית, אנֶּט, הגרף, המרקיז, בּרטֵין ומר די מוּזַדיֶה, לא ראו דבר מלבד הפרגוד, ששם סחו אנשים זה עם זה, רצו אנה ואנה, צעקו: מיכַניקים לבושי חֻלצות, אדונים לבושי פרַקים, אקטוֹרים לבושי מסֵכות. אך מאחורי המסך המוּרד נשמעה המֻלה רבה של הקהל, מֻרגש היה, כי שם יושבים המון בני-אדם נעים ומזֻעזעים, ונדמה היה, כי סערת רוחם חודרת בעד היריעה ומתפשטת עד מקום הדֵיקוֹרַציה.

עתידים היו להעלות על הבימה את “פויסט”.

מוּזַדיֶה ספּר אניקדוטות על-אודות ההצגה הראשונה של המחזה הזה בבית “האֹפירה הקוֹמית”, על-אודות המפלה-למחצה, שאחריה בא הנצחון הגמור, על-אודות המשַׂחקים הראשונים במחזה הזה ועל-אודות דרכיהם לשיר כל פרק ופרק. אנֶּט החזירה אליו ראשה למחצה והקשיבה אל דבריו בתשוקה עזה, תשוקת-נעורים, שבה הביטה אל העולם כֻּלו, ולרגעים נתנה עיניה בארוּסהּ, שעתיד להיות בעלה בעוד ימים מועטים, ומבטה היה מלא רֹך. היא אהבה אותו בשעה זו, כמו שאוהבות נפשות תמימות, זאת אומרת: היא אהבה בו את כל תקוותיה ליום מחר. שכרון החגים הראשונים של החיים והצֹרך העצום להיות מאֻשרה הביאו אותה לידי רעד מגיל ומצִפִּיָּה.

ואוליביי, שראה הכֹּל, שידע הכֹּל, שעבר כל מדורי האהבה הטמירה, והוא אין-אונים ומלא רוח-קנאה, והגיע עד מרכזם של יסורי האדם, בשעה שנדמה, כי עוד מעט והלב יתפוצץ ככלי-חרס, עמד בתוך הלשכה ושלח פעם לזה ופעם לזה מבט של אדם הנדון למיתה.

נשמעו שלש דפיקות, ופתאם ירדה קשת קטנה וטפחה על-גבי השלחן הקטן של המנצח-בנגינות והִשתִּיקה בבת-אחת את כל התנועות, את קולות השעול ואת פטפוטי הדברים; אחרי-כן, לאחר שתיקה קצרה ועמֻקה, נשמעו הקולות הראשונים של הפתיחה ומלאו את האולם מסתורין רב ועצום של המוסיקה, שחודר לתוך הגוף, מבלבל את העצבים ואת הנפש במין קדחת פיוטית וחושית, ומוסך באויר הצח שאנו נושמים גל של צלצולים, והם עולים באזנינו.

אוליביי ישב בתוך הלשכה עגום וזועף, כאִלו פצעי לבבו התעוררו על-ידי קולות-הנגינה האלה.

אך הנה הורם המסך, והוא קם שוב וראה בתוך הדֵיקוֹרַציה, המעלה לעינינו חדרו של אלכִימִיקן, את הדוקטור פויסט השקוע במחשבות.

עשרים פעמים כבר שמע את האֹפירה הזאת, שידע אותה כמעט בעל-פה, ועינו ולבו נטו ברגע הראשון מאחרי המחזה ופנו אל האולם עם הקהל. הוא לא ראה באולם בלתי-אם פִּנה קטנה מאחורי המסגרת של הבימה, שהסתירה את הלשכה, שישב בה; אך הפנה הזאת, שנמשכה ממושב-הלהקה עד היציע, גִלתה לעיניו חלק חשוב מן הקהל, והוא הכיר שם רבים ממיֻדעיו. ליד מושב-הלהקה נראו שורות אנשים עדויים רבידים לבנים יושבים זה בצד זה, והם דומים למוּזֵיאוֹן של צורות ידועות של בני-אצילים, אמנים, עתונאים, של כל סוגי האנשים, הנמצאים תמיד במקום שהכל מצויים שם. על הבַּלקוֹן, בתוך הלשָכות, ראה אוליביי וקרא בדמיונו בשמות הנשים, שהכיר וידע. הגרפינה די לוֹקְרִיסט, שישבה נֹכח הבימה, היתה באמת נחמדה למראה, ולא רחוק ממנה ישבה המרקיזה ל’אֶבֶּלֵין, שזה עתה נִשׂאה לאיש, ורבים הפנו אליה את משקפיהם “התחלה יפה” – הרהר בּרטין.

הקהל שמע בהקשבה מרֻבּה, בחבה גלויה, את הטֶנור מוֹנְרוֹזֵי, שהתאונן על החיים.

ואוליביי הרהר: “מה רבה הסכלות! הנה פויסט, זה האיש פויסט הנסתר והנשגב, המתאונן על החיים התפלים ועל הכֹּל, שהבל הוא; והקהל הזה הנה חוקר ושואל מתוך חרדה, אם לא נשתנה קולו של מוֹנרוֹזֵי”. – והוא האזין אל הקולות ככל שאר האנשים, ומבעד הדברים החבוטים של הלִבְּרֶטּוֹ, בעד קולות הנגינה, המעוררים בתוך-תוכה של הנפש רגשות עמֻקים, זכה למין התגלות, להבין את נשמתו של פויסט, כפי שיצר אותה גֶטֶה.

הוא קרא לפנים את השירה הזאת, שהיתה חשובה בעיניו מאד, אך את לבו לא עוררה ביותר, והנה זה פתאם חש את כל עָמקה לאין-חקר, כי בערב הזה נדמה לו, שהוא עצמו נהפך והיה לפויסט.

אנֶּט גחנה קצת על שפת הלשכה ושׂמה אזנה כאפרכסת לשמוע; ובתוך הקהל כבר עבר לחש דברים של שביעת-רצון, כי קולו של מוֹנרוֹזֵי היה משֻבּח יותר ועָרֵב יותר משהיה!

בּרטֵין עצם את עיניו. זה חֹדש ימים היה לו כל מה שראה, כל מה שחש בלבו, כל מה שפגש על דרכו, בִּן-רגע למין דבר טפל לאהבתו. הוא הביא את כל העולם ואת עצמו לקרבן על מזבח הרגש הזה, שנקבע בלבו. כל הטוב והיפה שראה, כל היָקר, כל הנחמד שתאר בדמיונו, הקריב עד-מהרה בלבו לכבוד ידידתו הקטנה, ולא היה עוד רעיון בלבו, אשר יחסר בו היחס אל אהבתו.

בשעה זו שמע בקרב לבו את הד התלונות של פויסט; ובלבו עלה הרצון למות, לשים גם הוא קץ לכל יגונו, לכל יסורי אהבתו, שאין מוצא לה. הוא התבונן אל צד הפנים היפים של אנֶּט וראה את המרקיז די פַרַנדַּל, שישב מאחוריה והסתכל בה גם הוא. הוא ראה את עצמו זקן, עבר ובטל מן העולם! הה! מה קשים מנשוא היסורים לאדם, שאין לו עוד לחכות, שאין לו עוד לקוות לדבר, שאין לו אף הזכות לשאֹל דבר לנפשו והוא רואה את עצמו מחוץ למחנה, מסֻלק מן החיים, כפקיד שהזקין ונפטר מעבודתו!

פרצו מחיאות-כפים סוערות, מונרוזֵי כבר נחל נצחון, ומן הקרקע עלה מפיסטוֹ-לַבַּרְיֶר.

אוליביי, שלא שמע אותו מימיו בזמרו פרק זה, שם אזנו כאפרכסת. הוא העלה בזכרונו את המזמר ד’אֹבֵּין, בעל קול-הבַּס הדרַמַטי, אחרי-כן את פוֹר, בעל-קול הבַּריטון הלוקח נפשות, והזכרונות האלה פזרו לרגעים אחדים את עצבותו.

אך פתאם נגע עד לבו דבור אחד, שיצא מפי מוֹנרוֹזֵי, המזמר בכֹח ועֹז מיֻּחד. פויסט קורא אל השטן:

נַפְשִׁי תִשְׁאַל אוֹצָר כָּל-בּוֹ,

נַפְשִׁי תִשְׁאַל אֶת הַנְּעוּרִים.

והטֶנור הופיע בלבוש-משי, חרבו על ירכו, בראשו מגבעת עם נוצות, והוא הדוּר, צעיר ומלא יֹפי מסוג היֹפי של מזַמר.

בין הקהל חלף לחש דברים. יפה היה מאד והוא מצא חן רב בעיני הנשים. לא כן אוליביי. הוא חש7 מעין רטט של אדם, שתוחלתו נכזבה, כי הרגש העמֹק, שנולד בלבו על-ידי השירה הדרמַטית של גֶטֶּה נעלם עם השתנוּת-צורה זו. מן הרגע הזה עמד לנגד עיניו מעשה-כשפים, מלא פרקי-שירה יפים, ואזניו לא שמעו בלתי-אם קול ערֵב של משַׂחקים בעלי כשרון. האיש הזה הלבוש משי, זה העלם היפה, בעל הקול העולה-ויורד, שהראה את ירכיו והשמיע את נגינתו, לא מצא חן בעיניו. לא היה עוד אותו האביר הנדיב פויסט, אותו האיש הזועף שאין לעמוד בפניו, זה האיש האומר עתה לפתות את מַרגריטה.

הוא חזר וישב על מקומו, והדבור ששמע זה עתה עלה שוב בזכרונו:

נַפְשִׁי תִשְׁאַל אוֹצָר כָּל-בּוֹ,

נַפְשִׁי תִשְׁאַל אֶת הַנְּעוּרִים.

הוא לחש לעצמו את הדבור הזה, הוא שר אותו מתוך יגון בתוך-תוכו של לבו, וכאשר לא גרע עיניו מערפה הבהיר של אנֶּט, שעלה לפניו בחָלל המרֻבּע של הלשכה, חש האיש בקרבו את כל מרירותו של חפצו הזה, שלא יקום ולא יהיה.

אך הנה גמר מוֹנרוֹזֵי את המערכה הראשונה בשלֵמות רבה כזו, עד כי עורר התפעלות. במשך רגעים מרֻבּים התגלגל בתוך האולם כסער רעש של מחיאות-כפים, רקיעות-רגלים וקולות “בְּרַווֹ”. בכל הלשכות נראו נשים טופחות נעלי-ידן זו על-גב זו, והגברים העומדים מאחוריהן קוראים בקול ומוחאים כף.

המסך ירד ואחר עלה שתי פעמים זו אחרי זו, ורעש ההתפעלות לא חדל. ואחרי אשר ירד המסך בפעם השלישית וחָצַץ בין הקהל ובין הבימה והלשכות הפנימיות, הוסיפו עוד הדֻכּסית ואנֶּט למחֹא כף רגעים מעטים, ובשכַר זה קבלו הכרה מיחדה מאת הטֶנור, ששלח להם קִדה קלה וצנועה.

– האח! – קראה אנֶּט – הוא ראה אותנו.

– מה נפלא אמן זה! – קראה הדֻכּסית.

וברטֵין, שגחן לפנים, התבונן במין רגש של כעס מעֹרב בבוז אל האקטוֹר המהֻלל, שנעלם בין שתי המזוזות של הפרגוד והלך כמדַדה קצת, רגלו שלוחה, ידו על ירכו, ופניו כפני גבור של התיאטרון.

פתחו בשיחה על-אודות המשַׂחק. הצלחתו בין הנשים קנתה שֵׁם רב ככשרונו. הוא עבר בכל ערי-הבירה, ובכל מקום מצא התפעלות בקרב הנשים, שידעו מרֹאש, כי אין לעמוד בפני קסמו, ולבן דפק מאד בראותן אותו עולה על הבימה. ואולם הוא, כן אמרו, לא שָׂם לב אל התרגשותן של הנשים שהעריצו אותו, כי הסתפק בכבוד מנַגן בלבד. מוּזַדיֶה סח בדברים מכֻסים, מפני כבודה של אנֶּט, על-אודות חייו של המזַמר יפה-התֹאר הזה, והדֻכּסית, שלבה התעורר, הבינה והצדיקה את כל מעשי-השטוּת, שהגיעו להם הנשים על-ידו, עד כה חשבה אותו הדֻכּסית לצודה-נפשות, להדוּר, לדגול ולמנגן שאין דומה לו. והיא גמרה דבריה בצחוק:

– וחוץ מזה, מי יעמוד בפני קול כזה!

אוליביי התרגז והתמרמר. הוא לא הבין, באמת, כיצד מחבבים מוקיון, אדם זה, שמתאר תמיד טפוסים של בני-אדם הרחוקים מלבו, שלובש צורות של אנשים שנוצרו בדמיון, גולם זה, השָׂם כחל על פניו בלילות ועומד בכל ערב למלא תפקיד אחר.

– הקנאה מדברת מתוך גרונך – קראה הדֻכּסית. – אתם כלכם, האצילים והאמנים, צרה עינכם באקטוֹרים, יען כי מצליחים הם יותר מכם.

אחרי-כן פנתה אל אנֶּט ואמרה:

– הבה, חביבה, הנה אתּ נכנסת לתוך החיים ורואה הכּל בעינים בהירות, מה בעיניך טֶנור זה?

אנֶּט ענתה בקול של ודאי:

– בעיני אני מוצא הוא חן רב.

נשמעו שלש דפיקות לאות של התחלת המערכה השנית, והמסך עלה ולעיני הקהל נגלה המחזה של חג-כנסיה.

פִּרקה של הֶלסוֹן הושר באֹפן נפלא. גם היא, כנראה, גבר קולה משהיה ודרכי משׂחָקהּ הגיעו לידי שלֵמות. היא עלתה למדרגה עליונה והיתה למשוררת גדולה, דגולה ומֻפלאה, שפרסומה בעולם דומה היה לזה של ביסמַרק ושל לֶסֶפְּס.

כאשר בא פויסט לקראתה, כאשר קרא אליה בקולו הלוקח לב את הדברים המלאים קסם:

הֲלֹא תוֹאִילִי, גְּבֶרֶת עֲדִינָה,

כִּי אֶתֵּן לָךְ יָדִי לָלֶכֶת עִמָּךְ.

וכאשר ענתה לו מרגריטה הבהירה, היפה והמלבבת כל-כך:

לֹא, אֲדוֹנִי, לֹא גְבֶרֶת אֲנִי וְלֹא עֲדִינָה,

וּלְבַדִּי אֵלֵךְ אֶל בֵּיתִי –

תקף את האולם כֻּלו רטט רב של תענוג.

מחיאות-הכפים, לאחר שהורד המסך, היו רועשות, ואנֶּט מחאה כף זמן רב כל-כך, עד כי אמר בּרטֵין לתפושׂ בידיה ולהפסיקה. לבו נדכא על-ידי יסורים חדשים. הוא לא דבר מאומה במשך זמן בין-המערכות, כי עיניו תרו מאחורי הפרגוד, ולבו, שנמלא שנאה, הלך עד החדר, ששם ראה אותו שׂם לֹבן על לחייו, את זה המזמר השנוא, שעורר כל-כך את נפש הנערה הזאת.

אחרי-כן הורם המסך ולעיני הרואים נגלה המחזה ב“גן”.

כמין קדחת של אהבה התפשטה ברגע זה באולם, כי המוסיקה הזאת, שנראה כאִלו כֻּלה היא רוח של נשיקות, לא היתה לה מעולם שני מפָרשׁים כאלה. לא שני אקטורים מפֹארים, מוֹנרוֹזֵי והֶלסון, עמדו פה, אלה היו שתי נפשות מעולם אידיאלי, ולא שתי נפשות, כי-אם שני קולות: הקול הנצחי של הגבר האוהב והקול הנצחי של האשה המוַתֶּרֶת; ושניהם יחדו הביעו את כל הפיוט של אהבת האדם.

כאשר שר פוֹיסט:

תְּנִי לִי, תְּנִי לִי לְהִסְתַּכֵּל בְּפָנַיִךְ –

נשמע בקולו העצור שיצא מפיו נעימה של הערצה, של גילה ושל תפלה, עד כי רגע אחד תקף את כל הלבבות באולם רצון עז לאהֹב.

אוליביי זכר, כי הוא עצמו מלמל את הדבור הזה בפרדס אשר ברוֹנסיֶר, מאחרי החלונות של הארמון. עד היום חשב דבור זה לבַנַּלי קצת, וכעת נזרק מפיו כקריאה אחרונה של האהבה, כתפלה אחרונה, כתקוה אחרונה וכחסד אחרון, שיש לו לצפות אליו בעולם הזה.

אחרי-כן לא שמע עוד מאומה ולא הקשיב מאומה. רוח קנאה עזה מאד קרעה את לבו, כי נשא עיניו וראה את אנֶּט מרימה מטפחתה כלפי עיניה.

היא בוכה! לבה התעורר אפוא, התפעל, התרגש, הלב הזה, לב-אשה, שלא יָדע עוד מאומה. במקום הזה, סמוך לו, היה הדבר, והיא לא הרהרה על-אודותיו, פה נגלה לה, עד-כמה יש בידי האהבה לזעזע את נפש האדם, וגִלוי זה, קִדּוּש זה בא לה על-ידי מוקיון-מזמר עלוב זה.

הה! אין עוד בלבו כמעט טינה על המרקיז די פַרַנְדַּל, על שוטה זה, שאינו רואה דבר ואינו יודע דבר ואינו מבין דבר! אך מה מתעב הוא את האיש לבוש המכנסים ההדוקים אל בשרו, שעלה בידו להצית אש בנפש הנערה!

הוא השתוקק למהר אליה לעזרה, כמו שחשים אל איש שסוס דוהר עומד לרמסו, לתפּושׂ בידה, להוציאה, למשכה, לקרֹא אליה: אנא, נלך מזה! נלך מזה!

מה רב הקשב שהקשיבה, מה רָחפו יצוריה! והוא, מה רבו יסורי-נפשו! הוא כבר ידע מעין יסורים אלה, אך לא במדה נוראה כזו! הוא העלה אותם בזכרונו, כי כל יסורי הקנאה דרכם להתחדש כפצעים שלא חֻבּשו. הדבר היה ברוֹנסיֶר, בשעה ששבו משדה-הקברות, והוא הרגיש בפעם הראשונה, כי היא משתמטת ממנו, כי אין לו שליטה עליה, על נערה זו, שבת-חורין היא כבעל-חי צעיר. אך שם בכפר, כאשר הרגיזה את רוחו בעזבה אותו כדי לקטוף פרחים, חש האיש רק רצון עז לעצור בעד שטף הלוכה, לשוב ולקָרב את גופה אליו; ואולם היום הנה נפשה בורחת ממנו ואין להשיגה. הה! רֹגז-לב זה, שחש זה עתה, ידע האיש לעתים קרובות מאד על-ידי כל הפגיעות הקלות, שאינן נִכּרות ושפוצעות בלי-הרף את נפשו של האוהב. הוא העלה בזכרונו את כל היסורים, שגרם לו רגש הקנאה, את המכות הקלות, שירדו עליו כל אותם הימים. בכל עת אשר התבוננה אנֶּט אל דבר-שהוא, שהללה אותו, חבבה אותו, שאפה אליו, עוררה בקרבו רוח קנאה: הוא קנא אותה כל הימים בחשאי על כל דבר, שעמדה עליו, ששׂמה בו עיניה, שמשך את לבה, ששִׂמַּח את נפשה, שהפליא את רוחה, שעורר רגשותיה, כי כל זה נטל אותה במקצת ממנו. הוא קנא אותה על כל דבר שעשתה בלעדיו, על כל דבר שלא ידע, על כל פסיעה שפסעה, על כל ספר שקראה, על כל דבר שמצא חן בעיניה; הוא קנא אותה על האופיצר הגבור, שנפצע באפריקה ושבני פריז סחו בו שבעה ימים רצופים, על מחַבּר רומן, שהללו אותו מאד, על משורר צעיר בלתי-נודע, שלא ראתה את פניו ושרק מוזַדיֶה הקריא לפניה את שיריו, – בקצור, על כל הגברים, ששבחו אותם לפניה בדברים שכיחים, קנא אותה, כי בשעה שגבר אוהב אשה קשה לו מנשוא, כי תבֹא להרהר אפילו הרהור קל באיש אחר. לבו מלא רצון כביר להיות בעיניה יחידי בעולם כֻּלו. רוצה הוא, כי לא תראה, כי לא תדע, כי לא תחבב איש אחר בלעדיו. ואך נדמה לו, שמחזירה היא פניה להתבונן או לדעת איש אחר, ימַהר להרָאות לפניה, ואם לא יעלה בידו להשיבה אליו או לרכּשׁ את כל נפשה, ירבו ויעצמו יסורי נפשו מאד.

הנה כן נשא אוליביי יסורים למראה המזמר הזה, שנדמֶה כזורע וקוצר אהבה בתוך אולם-האֹפירה הזה, והוא כָעַס על כל העולם, שחולקים כבוד לאותו טֶנור, על הנשים, שראה אותן מתפעלות בלשכותיהן, ועל האנשים, השוטים הללו, שמשבחים ומפארים את הטִפְּשָׁן הזה.

אָמָן! הם קוראים לו בשם אמן, אמן גדול! ואותו בדחן, זה הפרשן של המחשבות שהגו אחרים, נוחל כבוד כזה, שלא ידעוהו היוצרים עצמם! הה! אכן זה הוא הישׁר וזה הוא השכל של בני-אדם, של אותם ה“חובבים” עמי-הארץ, ה“מבינים”, שבשבילם עמלים גדולי-האמנות עד יום מותם. הוא ראה את האנשים האלה מוחאים כף, צועקים ומתפעלים; וזו השנאה הישנה, שהיתה תוססת תמיד בקרב לבו הגֵא והיהיר, לב אדם שעלה לגדֻלה בכח-עצמו, גברה עתה, עד כי היתה למין איבה נוראה אל אותם החמורים, שזכו לשלטון בזכות מולדתם או בזכות ממונם בלבד.

עד סוף כל המחזה לא הוציא אוליביי מפיו דבר, כי רעיונותיו כרסמו את לבו; אחרי-כן, כאשר שקט לבסוף הסער של ההתלהבות, הושיט זרועו לדֻכּסית והמרקיז אחז בזרועה של אנֶּט. הם ירדו בסֻלם הגדול בתוך ים של אנשים ונשים, במין סִלּוֹן נהדר, ששטף לאט, סִלון של כתפים חשופות, שמלות מפֹארות ומלבושים שחורים. אחרי-כן עלו הדֻּכּסית, העלמה הצעירה, אביה והמרקיז אל המרכבה שבאו בה, ואוליביי נשאר לבדו עם מוּזַדיֶה על-פני הככר של בית-האֹפּירה.

פתאם תקף את לבו מין אהבה אל אותו האיש, או יותר נכון, לבו חש נטִיָּה טבעית זו, שאדם חש בפגשו בן-ארצו בארץ רחוקה, כי אמנם בשעה זו ראה אוליביי את עצמו אובד בתוך ההמון הנכרי הזה, שדבר אין לו עמהם, בעוד אשר עם מוזַדיֶה יכול הוא לדבר על-אודותיה.

הוא אחז אפוא בזרועו.

– הן לא תשוב תכף לביתך – קרא אליו – מזג-האויר יפה, הבה נטַיֵּל מעט.

– בכל לבי.

הם פנו והלכו אל רחוב מַגדלַינה, אל מקום ההמון של בני-הלילה, בתוך השאון הקצר והרב של חצות-הלילה, שעולה ברחובות הגדולים בשעה שיוצאים מן התיאטרונות.

מוזַדיֶּה היה מלא אלפי דברים על-אודות כּל הענינים של שיחות השעה, שברטֵין היה קורא להן “סעֻדת היום”, והוא השפיע על בן-לויתו דברים על שנים-שלשה ענינים, שמשכו את לבו ביותר. הצַּיָּר לא הפסיקוֹ ולא הקשיב לדבריו, באחזו בידו, וברור היה לו, כי עוד מעט ויעלה בידו להשיאו לשיחה על-אודותיה, והוא הלך מבלי ראות דבר סביבותיו, כי לבו היה שְבוּי-אהבתו. הוא הלך ולבו חלל בקרבו מתוך רגש הקנאה, שפצעהו פצע אנוש, ונפשו מדֻכּאה מפני המחשבה, כי דבר אין לו עוד בעולם.

וכך עתיד הוא לשאת יסורים יותר ויותר, מבלי לצפות עוד לשום דבר. ימים ריקים יעברו עליו זה אחרי זה, ועיניו רואות אותה מרחוק והיא מאֻשרה, אהובה, ואוהבת אף היא, בלי ספק. מאַהֵב! אולי תמצא לה מאַהב, כדרך שמצאַתהו אמה. הוא חש, כי נפתחו בלבו מעינות של יסורים רבים, שונים ומשֻנים, כי ירד עליו מבול של יגונים, עד כדי להחריבו ולדכאו, והוא ראה את עצמו אמלל כל-כך, כאִלו נגזרה עליו משעה זו גסיסה ארֻכּה וקשה, עד כי לא יכֹל לשער, כי יש עוד בעולם אדם בעל-יסורים כמוהו. ופתאם בא רעיון אל לבו, כי ילדוּת היתה בפַיטנים קדמונים, שהמציאו בדמיונם את העבודה ללא-תועלת של סיזִיפוּס, את הצמאון הגופני של טַנְטַלּוּס, את הלב הָאָכוּל של פּרוֹמִתֵּיאוס! הה! אִלו יכלו לראות ברוחם, אִלו חשפו את האהבה בלי-תוחלת של איש זקן אל עלמה צעירה, איך היו מביעים את העמל הרב והטמיר של אדם, שאי-אפשר עוד לאהבו, את היסורים של תאוה עקרה ואת הכאב הנורא הרבה מן הכאב שגורם חרטֹם-נֵץ, כאב שבא מיד אשה-קטנה צהֻבּת-שער לקרוע לבו של איש זקן.

מוּזַדיֶה הוסיף לדבר וברטֵין הפסיקוהו, בהוציאו מפיו כמעט שלא ברצונו, בתֹקף הרעיון המטריד:

– הערב הזה היתה אנֶּט נחמדה.

– כן, יפה להלל…

וכדי למנוע את מוּזַדיֶה לשוב ולחַדש שיחתו שנפסקה, הוסיף הצַּיָּר ואמר:

– היא יפה יותר מאשר היתה אִמה בימיה.

איש-שיחתו הסכים מתוך פזור-נפש וחזר פעמים רבות ואמר “הן… הן… הן…”, כי רוחו לא הספיק עדַין לקלוט את הרעיון החדש.

אוליביי התאמץ לתפושׂ את לבו, ובתחבולות-ערמה השתמש להשיא את מוּזַדיֶה לענין חביב לו ויאמר:

– הטרקלין שלה עתיד להיות מן הראשונים במעלה בפריז.

הדברים לא החטיאו את המטרה, והאיש השקוע ראשו ורֻבּו בענינים של בני-האצילים, הוא המשגיח על האמנות היפה, פתח בדברי-חכמה לתאר את מעמדו בעתיד של המרקיז די פַרַנדַּל בתוך החברה הצרפתית.

ברטֵין הקשיב לדבריו, ובדמיונו ראה את אנֶּט בתוך טרקלין גדול מלא אורה, ומסביב לה אנשים ונשים. והחזיון הזה עורר שוב בלבו רוח קנאה.

הם עלו ובאו עד הבולוַר מַלְהֶּרְבְּ. וכאשר עברו על-פני בית גילרואַ, נשא הצַּיָּר את עיניו. בעד החלונות, מאחורי חרַכּי הוילונות, נראו לו נרות דולקים. ואל לבו בא החשד, כי הדֻכּסית ובן-אחיה הֻזמנו לבֹא אל הבית לשתות כוס טֵה. וזעם רב תקף את נפשו וגרם לו יסורים קשים.

הוא הוסיף לחבק את זרועו של מוּזַדיֶה ופעם בפעם היה משיב על דבריו, כדי להוציא מפיו את נבואותיו על עתידותיה של המרקיזה הצעירה. הקול הַבַּנַּלי הזה, אשר דבר על-אודותיה, העלה לפניו את תארה, והוא רחף בתוך הלילה מסביב להם.

כאשר הגיעו אל הרחוב הגדול די וִיליה עד שער ביתו של הצַּיָּר, שאל ברטֵין:

– התבֹא אל ביתי?

– לא, חן-חן. השעה מאֻחרת, אני הולך לשכב.

– הבה, בֹּא לשעה קלה, נעסוק עוד מעט בשיחות-חֻלין.

– לא. באמת. השעה מאֻחרת מאד!

הרעיון להשאר יחידי, לאחר סערת-הנפש שעברה עליו זה עתה, מִלא את לב אוליביי אימה. הוא פגע באדם ולא יניחהו מידו.

– עלֵה אל ביתי, אנכי אתן לך לבחֹר אחד מציורַי, שזה כבר יש עם לבי להגיש לך תשורה.

מוּזַדיֶה ידע, כי לא בכל שעה לבם של הציָּרים נדיב הוא ונוחים הם לשכֹּח הבטחותיהם, ולכן שמח מאד לקראת הדבר שבא לידו. בתור משגיח על האמנות היפה אסף האיש בתבונה רבה אוצר של יצירות האמנות.

– נכון אני לבֹא – קרא האיש.

המה נכנסו אל הבית.

המשרת, שהעירוהו משנתו, הביא להם גרוֹג; והשיחה התגלגלה זמן-מה על-אודות עניני ציור. ברטֵין הראה את ציוריו ובקש את מוּזַדיֶה לבחֹר ולקחת לו את הטוב בעיניו; ומוּזַדיֶה פקפק בדבר, כי אור הגַז בלבל אותו ולא הבחין בין הצבעים. לבסוף בחר לו ציור של כנופית ילדות קטנות, המקַפּצות בעד החבל בצדי הרחוב; ותכף לזה אמר לצאת ולשאת עמו את התשורה.

– אנכי אצוה להביא את הציור אל ביתך – קרא הצַּיָּר.

– לא, מוטב לי לקחתו עמי ולהסתכל בו עוד בערב הזה קֹדם שאעלה על מטתי.

לא היה עוד דבר, אשר יכול לעצור את האיש, ואוליביי ברטֵין נשאר שוב יחידי בתוך ארמונו, בכלא זה של זכרונותיו ושל עצבו ורגזו.

כאשר נכנס המשרת ממחרת בבֹּקר והביא את הטֵה ואת העתונים, מצא את אדונו יושב על מטתו ופניו חִורים מאד, עד כי נבהל.

– חולה אדוני? – שאל המשרת.

– אין כלום, חש אני קצת בראשי.

– אולי יבקש אדוני להביא לו דבר?

– לא. מה מזג האויר?

– גשם יורד, אדוני.

– טוב. די.

לאחר שהניח האיש על השלחן הקטן, כדרכו, את כלי הטֵה ואת העתונים, יצא את החדר.

אוליביי לקח את ה“פִיגַרוֹ” ופתחו. שֵם המאמר הראשי היה: “הצַיָּרים של זמננו”. זה היה שיר-תהלה גדול לכבוד ארבעה או חמשה צַיָּרים צעירים, שאמנם חֻננו בכשרון יפה של קוֹלוֹריסטים והפריזו בדבר לשם הפלאה, והם התפארו, כי באו לעשות מהפכה ולהיות מחַדשים גאונים באמנות-הציור.

ככל האמנים הזקנים, כעס ברטֵין על החדשים שבאו, התרגז על יציאתם מחוץ למחנה ובז להם ולתורתם. הוא החל אפוא לקרֹא את המאמר במקצת כעס, שיש בו כדי להרגיז את הלב המזֻעזע, אחרי-כן, כשנתן עיניו למטה, ראה את שמו; ואלה המלים המעטות בסופו של דבור אחד הלמו את לבו כמכת-אגרוף: “האמנות של אוליביי ברטֵין, שעבר זמנה…”

כל ימיו היה נוח לצער בשל בקֹרת ונוח לשמחה בשל תהלה, אך במעמקי לבו, אף כי קנן בו רגש של יהירות, רב הצער, בשעה שגִנו אותו, על השמחה, בשעה ששִבּחו אותו, כי הפקפוקים בעצמו היו תמיד מטרידים את לבו. ואולם בימים ההם, בימי תפארתו, רבו כל-כך התהלות והתשבחות שפזרו לו, עד כי השכיחו מלבו דקירות-מחט אלה. אך היום, למראה האמנים החדשים, שעולם לגדֻלה ורוכשים קהל מעריצים, מעטו מאד דברי-השבח ורבו מאד דברי-הגנאי. הוא ראה והנה העמידוהו בשורה של חבורת האמנים הזקנים בעלי-הכשרון, שהצעירים אינם חושבים אותם – לרַבּותיהם; ואחרי שהיה האיש גם בעל שׂכל גם בעל בינה חודרת, לכן נפגע עתה גם מרמז קל כמו מעלבון גלוי.

אבל מעולם לא גרם לו כאב שום פצע, ללבו הגֵא, לב אמן, כאשר ביום הזה. הוא ישב על מקומו נדהם וחזר וקרא את המאמר, כדי להבינו לכל פרטיו. בהפקרות מעליבה נטלו אותו עם אחדים מחבריו והשליכום מחוץ למחנה; והוא קם ממקומו ומלמל את המלים האלה, שנקבעו בשפתיו: “האמנות של אוליביי ברטֵין, שעבר זמנה”.

מימיו לא היה לו רגש של עצבות, של חֻלשת-דעת כזו, הרגש, כי בא הקץ לכֹּל, קץ גופו ונשמתו, רגש שמִלא את כל נפשו צער ויאוש. כשתי שעות ישב האיש בכֻּרסה לפני הקמין, רגליו שלוחות מול האש, וכֹח אין בו לזוז, לעשות מה-שהוּא. אחרי-כן התעורר בלבו הרצון לקבל תנחומים, הרצון לחבק יד איש מסור לו, לראות עינים נאמנות, לשמוע דברים רכים, מעודדים, מלטפים, דברי-ידידות. הוא קם והלך, כדרכו תמיד, לביתה של הגרפינה.

כשנכנס, עמדה אנֶּט לבדה בטרקלין, ערפהּ כנגד פניו, והיא כותבת בחפזון אדרֵסה על-גבי אגרת. על השלחן, סמוך לה, היה פרושׂ הגליון של “פיגַרו”. ברטֵין ראה את העתון בו-ברגע שראה את הנערה ונשאר נבוך, מבלי הָעֵז לפסוע הלאה! “הה! מה אם כבר קראה!” היא החזירה ראשה אליו מתוך טפול וחפזון, ורוחה היה מלא טרדה של עסקי-נשים, והיא קראה:

– אה! צפרא טבא, אדוני הצַּיָּר! הלא יסלח לי, כי אעזבהו. בחדר העליון ממתינה לי הַחַיֶּטֶת. הן יבין כבודו, כי בימים שקֹדם החתֻנה חולקים כבוד לחַיֶּטת. הבה אלך ושלחתי את אמי, שיושבת שם ודנה עם התופרת שלי. ואם אהיה זקוקה לה, אקרא אותה שוב כעבֹר שעה קלה.

והיא מִהרה ויצאה מן החדר דרך ריצה, כדי להראות את פזיזותה.

יציאה פתאומית זו, באין דבור של חבה, באין מבט עדין עליו, האוהב אותה כל-כך… כל-כך… דִכּאה את רוחו. ושוב ראתה עינו את גליון ה“פיגַרו”, והוא הרהר: “היא כבר קראה בו! משַׁטים בי! מבזים אותי. היא חדלה להאמין בי. לא-כלום אני בעיניה”.

הוא פסע שתי פסיעות אל מול הגליון, כּמי שהולך לקראת אדם להכותו על הלחי. אחרי-כן אמר אל עצמו: “אפשר שעדַין לא קראה. היא טרודה היום כל-כך. אך בערב הזה יספּרו לה, בשעת הסעֻדה תשמע, בלי ספק, ואז יתעורר בה הרצון לקרֹא את העתון!”

מתוך תנועה של מדעת, שלא במחשבה, נטל את הגליון, סגרוֹ, כרכוֹ ותחבוֹ בכיסו בחריצות של גנב.

נכנסה הגרפינה. אך התבוננה אל פניו הלבנים והמזֻעזעים, ולבה ידע, כי הגיע האיש עד קצה גבול היסורים.

היא מִהרה לקראתו ונמשכה אליו בכל נפשה העלובה, הרצוצה אף היא, בכל גופה העלוב, המעֻנה אף הוא. היא שׂמה ידיה על שכמו, נעצה עיניה בו וקראה אליו:

– הה! מה אֻמלל אתה!

הוא לא כחד הפעם, גרונו נחנק מחמת עֲוִית שאחזה בו, והוא מלמל:

– כן… כן… כן!…

היא חשה, כי אומר הוא לבכות, והוליכה אותו אל הפנה החשכה ביותר אשר בטרקלין, אל שתי כֻרסאות, שעמדו נחבאות מאחורי פרגוד של משי עתיק. שניהם ישבו מאחורי המחיצה המרֻקמה הזאת, והצל האפור של יום-הגשמים האפיל גם הוא עליהם.

ומתוך השתתפות בצערו, בהיות נפשה קרועה למראה יגונו, קראה אליו:

– אוליביי עלובי. מה רבו יסוריך!

הוא סמך את ראשו הלבן על כתף ידידתו.

– רבים הם יותר מאשר יגיד לך לבך – קרא האיש.

היא לחשה בקול נוּגה מאד:

– הה! ידעתי זאת. לבי אמר לי הכֹּל. עיני ראו את הדבר בצמיחתו ובגִדוּלו!

הוא השיב, כאִלו האשימה אותו:

– לא בי העון, אֶני.

– ידעתי… איני מטילה עליך שום אשמה…

ובפנותה אליו מעט בנעימות, נגעו שפתיה בעיניו של אוליביי, והיא מצאה שם דמעה מרה.

היא התחלחלה, כאלו באה אל פיה טפה של יאוש, ופעמים רבות חזרה וקראה:

– אה! ידיד עלוב… ידיד עלוב… ידיד עלוב!…

– ואחרי שעה קלה של שתיקה הוסיפה ואמרה:

– אשמים הם לבותינו שלא הזקינו. הנה חשה אני, כי לבי אני מלא חיים!

הוא נִסה לדבר ולא יכֹל, כי הגניחות שׂמו מחנק לו. היא הקשיבה אל נשימותיו הקצרות. אותה שעה תקף עליה רגש געגועים על האהבה, שזה ימים רבים אכלה את נפשה, והיא קראה בקול קורע לב, כמו בשעה שמבשׂרים אסון נורא:

– אֵלִי! מה רבה אהבתך אליה!

ועוד הפעם הודה ואמר:

– אה! כן, אני אוהב אותה!

רגעים אחדים הרהרה ואחר אמרה:

– אותי לא אהבת מעולם במדה זו?

הוא לא כחד, כי עברה עליו שעה זו, שאדם מגלה כל האמת, והוא לחש ואמר:

– לא, צעיר מאד הייתי אז!

היא תמהה ואמרה:

– צעיר מאד? הא כיצד?

– כי החיים היו נעימים אז מאד. רק בשנות חיי היום גבר אוהב אשה בכל נפשו ובכל מאֹדו.

היא שאלה:

– האם דומה הרגש, שלבך הוגה אליה, אל זה שהגה לבך אלי?

– הן ולאו… ואף-על-פי-כן כמעט הַינו הך. הנה אהבתי אותך במדה כזו שיכול איש לאהֹב אשה. ואותה אהבתי כמוך, יען כי כמוה כמוך; אך אהבה זו הלכה וגברה עד שאין לעמוד בפניה, עד שדכאה את נפשי, עד שהיתה עזה ממות. אהבה זו הקיפה אותי, כאשר תקיף האש בית בוער!

היא חשה, כי חָרב בלבה רגש החמלה מפני רוח הקנאה שעבר עליה, ובקול של השתתפות בצערו פתחה ואמרה:

– ידידי העלוב! בעוד ימים מעטים תנָּשֵׂא לאיש ותצא מביתי. וכאשר לא תוסיף לראותה, תֵּרָפֵא, בלי-ספק.

הוא נענע בראשו.

– הה, אבדתי, אבדתי!

– לא ולא! שלשה חדשים לא תראה אותה. הזמן הזה יספיק. זמן של שלשה חדשים הספיק לנטוע בלבך אהבה אליה, רַבּה יותר מזו שאהבת אותי, אשר ידעתַּני זה שתים-עשרה שנה.

אז פנה אליה בתחנונים מתוך געגועי אין-קץ:

– אֶני, אַל-נא תעזביני!

– מה אעשה לך, ידידי?

– אל תעזביני לבדי.

– אנכי אבֹא לראות פניך בכל זמן שתֹאבה.

– לא. תני לי רשות לשבת פה זמן מרֻבּה כמה שאפשר.

– ואתה תהיה אפוא סמוך לה.

– וסמוך לך.

– מוטב שלא תראה עוד את פניה קֹדם חתֻנתה.

– הה! אֶני!

– כן, לפחות, תמעיט לראותה.

– היכֹל אוכל להשָׁאֵר פה הערב הזה?

– לא, לא טוב כי תשב פה בשעה ששרוי אתה במצב זה. עליך לבקש פִזור-הנפש, ללכת אל התיאטרון, אל הקלוב, אל איזה מקום שהוא, אך אַל לְךָ להשאר פה.

– עשי-נא שאלתי.

– לא, אוליביי, אי-אפשר. ומלבד זאת הזמנתי לסעֻדת-הצהרים את האנשים, שמראה פניהם ירגיז יותר את לבך.

– את הדֻכּסית? ו… אותו?…

– כן.

– אך הן בִּליתי את הערב אתמול עם האנשים האלה.

– כַּלה דבריך! שרוי אתה היום ברֹגז אחרי הערב ההוא.

– אני מבטיחך, כי אהיה שאנן.

– לא, אי-אפשר.

– ובכן, אלך מזה.

– למה תמהר ככה?

– נחוץ לי ללכת.

– אכן יפה ההליכה לך, שעה רבה תטַיֵּל, עד הלילה תטַיֵּל, עד שתיעף ותיגע, ואחרי-כן תעלה על מטתך.

הוא קם ממקומו.

– שלום, אֶני.

– שלום, ידיד חביב. מחר בבֹּקר אבֹא לבַקרך. אם יש עם לבך, אעשה הפעם בערמה, כמו לפנים, ואסעֹד פה למראית-עין בשתים-עשרה שעות, ובשעה הראשונה ורבע אשב עמך אל השלחן לאכול.

– הן, עשי זאת. מה טובה אתּ!

– יען כי אוהבת אני אותך.

– גם אנכי אוהב אותך.

– הה! אל-נא תדבר עוד בזה.

– שלום, אֶני.

– שלום, ידידי חביב. עד מחר.

– שלום.

הוא נשק ידיה, נשיקה אחרי נשיקה, אחרי-כן נשק את צדעיה, אחרי-כן את זויות שפתיה. עיניו היו בשעה זו זעומות ופניו הביעו אֹמֶץ. קֹדם שיצא עמד וחבק אותה, לפת את כל גופה בזרועותיו, וכאשר נגע פיו במצחה, נדמה היה, כי שותה הוא, סופג הוא לתוכו את כל האהבה, שהגתה אליו האשה הזאת.

והוא מהר ויצא, מבלי החזיר פניו.

כאשר נשארה לבדה, צנחה על אחד הכסאות ופרצה בבכי. וכך היתה יושבת על מקומה עד הלילה, לולא באה פתאם אנֶּט לקרֹא לה. וכדי שתספיק למחות את עיניה האדֻמות, קראה הגרפינה:

– יש לי לכתּוב אגרת קטנה, בתי. לכי, ובעוד שעה קלה אבֹא אליך.

כל היום עד הערב היה עליה לטַפּל בענין החשוב של הנדוניה.

הדֻכּסית ובן-אחיה סעדו סעֻדת-משפחה בערב ההוא על שלחן גילרואַ.

האנשים ישבו אל השלחן וסחו על-אודות הזמירות של אתמול, והנה נכנס ראש-המשרתים והביא בידו שלשה צרורי-פרחים גדולים.

– מרת די-מוֹרטמֵין השתוממה:

– אֵלִי, מה הדבר הזה?!

ואנֶּט ענתה:

אוליביי ברטין הוא, בלי ספק.

למן הרגע שיצא מביתה, הרהרה בו. הוא נראה לפניה קודר כל-כך, עגום כל-כך, עיניה ראו ברור את אסונו, שאין מוֹצָא ממנו, ונפשה הרגישה מאד את הֵד הצער הזה, היא אהבה אותו כל-כך, אהבה עדינה, אהבה שלמה, עד כי נשבר לבה תחת משא רגשות מבַשׂרים רע.

ואמנם, בתוך שלשת צרורי-הפרחים נמצאו שלשה כרטיסים של הצַּיָּר. הוא רשם על כל אחד מהם בעפרון את השמות של הגרפינה, של הדֻכּסית ושל אנֶּט.

מרת די מורטמֵין שאלה:

– האמנם חולה הוא, ידידכם ברטֵין? ראיתי את פניו אתמול והם דלים מאד.

ומרת די גילרוּאַ ענתה:

– כן, דואגת אני קצת לשלומו, אף כי אין הוא מתאונן.

אישהּ הוסיף:

– הה! כמונו כמוהו! הולך הוא ומזקין. ושעה זו קופצת עליו הזִקנהּ. לפי-דעתי, באה הזִקנה פתאם על הרַוָּקִים, נוחים הם יותר לקבל שלטונה. ואמנם שֻנו פניו מאד מאד.

הגרפינה נאנחה ואמרה:

– הה, כן!

פַרַנְדַּל הפסיק פתאם שיחתו בלחש עם אנֶּט, נפנה ואמר:

– היום בבֹּקר נדפס בּפיגַרוֹ" מאמר, שלא היה נעים לו.

כל מלחמה, כל בקֹרת, כל פגיעה בכשרונו של ידידה העבירה את הגרפינה על דעתה.

– הה! – קראה האשה – אנשים עליונים כברטֵין אין להם עסק עם פגיעות גסות כאלה.

גילרואַ השתומם ואמר:

– אכן בא מאמר בגנותו של אוליביי ואנכי לא קראתי. באיזה עמוד של העתון?

המרקיז ענה:

– בעמוד הראשון, מאמר ראשי ושמו: “הציָּרים של דורנו”.

ונבחר-הפרלמנט חדל להשתומם.

– נכון הדבר. לא קראתי את המאמר, יען כי נוגע הוא בענין אמנות.

המסֻבּים צחקו, הכֹּל ידעו, כי מחוץ לעניני פוליטיקה ואגריקולטורה אין מר די גילרואַ שׂם לבו לשום דבר.

אחרי-כן התגלגלה השיחה בענינים שונים, עד אשר נכנסו המסֻבים אל הטרקלין לשתות קפה. הגרפינה לא הטתה אֹזן אל השיחות, ענתה קצרות, כי לבה היה מלא דאגה, מה היה לו לאוליביי. איֵהו? איפה אכל בצהרים? לאן נשא את לבו הכואב? היא חשה בשעה זו חרטה רבה על אשר שלחה אותו מעל פניה, על אשר לא בקשה אותו להשאר; והיא ראתה אותו בדמיונה משוטט ברחובות, עצוב-רוח, נודד, בודד, בורח מפני יגונו.

עד שעת יציאת הדֻכּסית ובן-אחיה מביתה לא הוציאה הגרפינה מפיה דבר, כי מוראים עמומים ועצומים עִנו את נפשה, אחרי-כן עלתה על מטתה ושכבה לה, עיניה פקוחות ונעוצות בתוך החשכה, ולבה מהרהר בו.

שעה רבה מאד עברה עליה והנה נדמה לה, כי שמעה קול צלצול הפעמון בפתח הבית. היא התחלחלה, ישבה, הטתה אֹזן. ועוד הפעם נשמע בתוך הלילה קול רועד של הפעמון.

היא קפצה מעל מטתה ובכל כֹּחה לחצה את כפתור האֱלֶקטרון, העשוי לעורר את שפחתה. אחרי-כן נטלה בידה נר ומִהרה אל הפרוזדור.

בעמדה ליד הדלת, שאלה:

– מי שם?

קול נכרי ענה:

– מכתב בידי.

– ממי המכתב?

– מאת רופא.

– איזה רופא?

– איני יודע, דבַר-אסון הוא.

היא חדלה לפקפק, פתחה את הדלת ועמדה מול בעל-עגלה חבוש כובע מדֻנָּג. בידו היה גליון, שהושיט לה. היא קראה על-גבו: “נחוץ מאד. – אל הגרף די גילרואַ –”

הכתב היה לא ידוע לה.

– בוא-נא, ידידי – קראה האשה – שב-נא והמתן לי.

בקָרבה אל חדר אישה, החל לבה לדפוק בכֹח רב כזה, עד כי לא יכלה להוציא הגה. היא דפקה על-גבי הדלת במנורת-המתכת שבידה. הגרף ישן ולא שמע מאומה.

רוחה קצרה, נפשה רגזה, והיא טפחה ברגלה עד אשר שמעה קול ספוּג תנומה שואל:

– מי שם? כמה שעות עתה?

היא ענתה:

– אנכי. הנה בידי מכתב נחוץ, אשר הביא בעל-עגלה. אסון קרה.

הוא מלמל מבעד המסך:

– חכי, אני קם. אני בא.

וכעבור רגע אחד יצא ועמד לפניה בלבוש-בית. בו-ברגע חרדו ובאו שני משרתים, אשר הקיצו לקול הפּעמון. הם השתאו והשתוממו בראותם בחדר-האֹכל איש זר יושב על כסא.

הגרף לקח את המכתב ומשמש בו באצבעותיו מתוך מלמול:

– מה הדבר הזה? איני מבין כלום.

אך הגרפינה קראה ברטט:

– הלא תקרא!

הוא קרע את המעטפה, פתח את הגליון, הוציא מפיו קריאה של תמהון, אחרי-כן הביט אל אשתו בעינים מביעות מבוכה.

– אֵלִי! – קראה האשה – מה קרה?

הוא גמגם, כי לא יכל לדבר, עד כה היה לבו מזֻעזע.

– הה! אסון גדול!… אסון גדול!… ברטֵין נפל תחת מרכבה.

היא קראה:

– מת!

– לא, לא – ענה האיש – ראי-נא בעיניך.

היא חטפה מידו את המכתב שהושיט לה וקראה בו:

"אדוני, אסון גדול קרה זה עתה. ידידנו, האמן המפֹאר מר אוליביי ברטֵין, נפגע על-ידי קרון, שאופַניו עברו על גופו. עדַין אין בידי להחליט על-אודות תוצאות האסון הזה. אפשר שאין בו סכנה ואפשר שיביא במהרה את הקץ. מר ברטֵין פונה אליך בבקשה רבה ומבקש הוא גם את הגרפינה די גילרואַ לבֹא לבקרו תכף. אקוה, כי הגרפינה ואתה, אדוני, תמהרו למלאות את שאלתו של ידידנו הכללי, שאולי יעזוב את ארץ-החיים בטרם יעלה השחר.

“ד”ר די ריויל."

הגרפינה הביטה אל בעלה בעינים פקוחות, נעוצות בו, מלאות חרדה. אחרי-כן תקף אותה רוח-אֹמץ, כאִלו חלף בה זרם של אלקטרון, זה הרוח העושה לפעמים את הנשים, בשעה של צרה, לבריות חזקות מאד.

והיא פנתה אל שפחתה:

– מהרי, רוצה אני להתלבש!

השפחה שאלה:

– מה השמלה אשר תלבש גברתי?

– אחת היא. תני מה שתתני.

– זַ’ק – חזרה ואמרה אל אישהּ – הלא תהיה נכון בעוד חמשה רגעים.

ובשובה אל חדרה ולבה רצוץ, ראו עיניה את בעל-העגלה, שישב כל אותה שעה והמתין, והיא פנתה אליו:

– האם מרכבתך פה?

– כן, גברתי.

– טוב, במרכבתך נִסע.

אחרי-כן מהרה אל חדרה.

בתנועה פזיזית כמשֻגעה שׂמה עליה בגדיה, רכסה, פרפה, הִדקה, קשרה, אחרי-כן עמדה לפני הראי ועשתה את שׂעַר ראשה בחפזון והסתכלה, מבלי הַרהר הפעם כלום, בפניה החִוְרים ובעיניה שעששו.

כאשר שׂמה על כתפיה את מעילה, מהרה לרוץ אל חדר אישהּ, שלא היה נכון עוד לדרך. היא האיצה בו:

– נלך-נא, שים אל לבך, כי אפשר שהולך הוא למות.

הגרף הנבוך הלך אחרי אשתו ונתקל, וברגליו משש בחשכה את המעלות ובקש מסעד לבל יפֹּל.

הנסיעה הקצרה עברה בדממה. הגרפינה רעדה כל-כך, עד כי שִׁניה נקשו זו לזו, ובעד המסך ראו עיניה את קנֵי-הגַז הכהים ממטר והם חולפים. המפסעות נוצצו, הרחובות היו ריקים, הלילה קודר. בבואם מצאו את דלת בית הצַּיָּר פתוחה ואת אֹהל השוער ריק ואור בו.

במעלה הסֻלם בא לקראתם הרופא, הדוקטור די רִיוִיל, איש גוץ, שיבה בראשו, גופו עגֹל, פניו מביעים דאגה, והליכותיו בנמוס רב. הוא השתחוה למול הגרפינה והושיט ידו לַגרף.

היא פנתה אל הרופא, ונשימתה קצרה, כאלו העליה בסֻלם נטלה ממנה את כל האויר לנשימה.

– ובכן, דוקטור?

– אכן, גברתי, אקוה, כי אין הסכנה גדולה, כאשר חשבתי ברגע הראשון.

היא קראה בקול:

– הוא לא ימות?

– לא. לכל-הפחות, כך דעתי.

– ברור לך הדבר?

– לא, אני אומר רק זאת, כי מקוה אני לרַפֵּא כאן פצע פשוט שנפצעה בטנו ואבריו הפנימיים לא נפגעו.

– מה פֵּרוש נפגעו?

– נקרעו.

– מִנַּיִן אתה יודע, כי לא כך?

– משער אני.

– ואם אֵרע הדבר?

– הה! אז יש סכנה!

– הוא יכול למות?

– כן.

– במהרה?

– במהרה, במהרה, בעוד רגעים אחדים או גם בעוד דקים אחדים. אך הרגעי-נא, גברתי, מאמין אני, כי מקץ שבועיים ירפא רפואה שלמה.

היא הקשיבה לדבריו קשב רב, לדעת הכל, להבין הכל.

ושוב פתחה ושאלה:

– מה הקרע, שאולי נקרע בקרבו?

– קרע של הכבד, למשל.

– וסכנה רבה יש בכך?

– כן… אך תמה אני, אם בשעה זו יש לחשוש למוּם קשה. הבה נכּנס אליו. הדבר הזה יגרום לו נחת, כי הנה הוא מחכה לך בכליון-עינים.

ברגע שנכנסו אל החדר ראו עיניה קודם-כל ראש לבן מוטל על כר צחור. אור של נרות אחדים ושל אש התנור זרח עליו והתוה את צד-פניו והבליט את הצללים; ועל הפנים החִורים האלה ראתה הגרפינה שתי עינים, שהתבוננו אליה בבואה.

כֹל אֹמץ-לבה, כל כֹּח-נפשה וכל תֹּקף-רוחה עזבוה, עד כה היו הפנים הדלים והמדֻכּאים דומים לפני הולך למות. וזה האיש, שזה לא כבר ראתה אותו, נהפך והיה עתה לצל-אדם! היא הוציאה מפיה בלחש: “הה! אלי!” ופנתה לגשת אליו, כֻּלה רועדת מפחד.

הוא נִסה להעלות בת-צחוק, כדי להרגיע את נפשה, אך העויה זו, שבאה על-ידי חפץ זה, היתה איֻמה.

כאשר קרבה ועמדה ליד המטה, שׂמה שתי ידיה בנחת על ידו של אוליביי, שהיתה מונחת סמוך לגופו, ומלמלה:

– הה! ידידי העלוב.

– לא כלום הוא – ענה האיש בלחש, מבלי הזיז ראשו.

היא הסתכלה בו ולבה מלא תמהון על השנוי הזה. פניו היו חִורים כל-כך, עד אשר נדמה, כי תחת העור אין אף טפת-דם אחת. לחייו הנופלות נראו כאובדות בתוך הפנים ועיניו אף הן היו שקועות, כאִלו משך אותן חוט מבפנים.

הוא ראה יפה את האימה על פני ידידתו, ובלחש קרא:

– אוי לי, שראיתִני בכך.

היא לא גרעה עין ממנו ושאלה:

– איכה היה הדבר?

הוא התאמץ בכל כּחו לדבּר, וכל גופו רעד לרגעים מחמת זעזוע-עצבים.

– לא התבוננתי סביבי… שקוע הייתי בהרהורים… בהרהורים אחרים לגמרי… הה! כן… והנה בא קרון והפילני ועבר על בטני…

ובשמעה את דבריו תארה בדמיונה את האסון, ומתוך חרדה שאלה:

– האם זב דם מגופך?

– לא. רק נפצעתי קצת… נרמסתי מעט.

היא שאלה עוד:

– באיזה מקום קרה הדבר?

הוא ענה בלחש רב:

– איני יודע ברור. הרחק מזה קרה הדבר.

הרופא הגיש כסא והגרפינה צנחה עליו. הגרף נשאר עומד למַרגלות המטה, ודרך שִניו סנן פעמים אחדות:

– הה! ידידי העלוב… ידידי העלוב… מה רב האסון!

ודבריו אמנם יצאו מן הלב, כי אהֹב אהב האיש מאד את אוליביי.

הגרפינה חזרה ושאלה:

אך איה קרה הדבר?

הרופא ענה:

– גם אנכי איני יודע ברור, או יותר נכון, איני מבין מאומה. הדבר היה בסביבות גוֹבֶּלֵין, מחוץ לפריז כמעט! כך אמר לי, לפחות, אותו בעל-עגלה, שהביא אותו, כי אסף אותו בבית-מרקחת ברֹבע-העיר ההוא, אשר שם הכניסוהו בתשע שעות בערב!

אחרי-כן גחנה אל אוליביי ושאלה:

– הכן הוא, כי קרה האסון בסביבות גוֹבֶּלֵין?

ברטֵין עצם את עיניו, כמו בכדי להעלות את הדבר בזכרונו, אחרי-כן אמר בלחש:

– איני יודע.

– אך לאן הלכת?

– איני זוכר. הלכתי אל אשר נשאוני רגלי.

היא לא יכלה להתאפק ואנחה התפרצה מלבה; אחרי-כן חשה, כי קצרה נשימתה עד-כדי חניקה, הוציאה מכיסה את מטפחתה, כסתה בה את עיניה והתחילה בוכה נוראות.

היא ידעה; לבה הגיד לה! דבר קשה, מעיק, בא להציק את נפשה: רגש של חרטה על אשר לא השאירה את אוליביי בביתה, על אשר גרשה אותו, שלחה אותו החוצה, אשר שם נפל, שׁיכור-יגון, תחת אופני העגלה.

הוא קרא אליה בקולו, קול בלי גון, שהיה לו אותה שעה:

– אל-נא תבכי. הדבר הזה קורע לבי.

היא אזרה כל כוח-רצונה וחדלה לבכות, הסירה מטפחתה מעל עיניה, פקחה אותן והתבוננה אליו, ושום זעזוע לא נראה על פניה, אשר הדמעות הוסיפו לרדת עליהם לאט.

שניהם הביטו זה על זה דומם, ידיהם שלובות על מרבד המטה. הם הביטו זה אל זה מבלי דעת, כי בחדר עומדים אנשים אחרים מלבדם, ומבט עיניהם נשא מלב אחד אל משנהו רגש עליון.

בין שניהם עלו ובאו בחפזון, באין-אֹמֶר, ברטט, כל זכרונותיהם, כל אהבתם, שנרמסה אף היא, כל אשר הרגישו יחדו, כל אשר אִחֵד את לבותיהם וחִבּר את נפשותיהם ברגש זה, שמסר אותם זה לזה.

הם הביטו זה בפני זה, ובלבם עלה רצון תקיף לדבּר זה עם זה, לשמוע זה מפי זה כמה וכמה דברים טמירים ועגומים, שעוד לא העלו על שפתיהם. היא חשה, כי עליה להרחיק מזה, ויהי מה, את שני האנשים העומדים בינה ובינו, כי עליה למצֹא תחבולה, לעשות בערמה, לבקש עצה. והיא התחילה מהרהרת בדבר ועיניה נעוצות כל אותה שעה באוליביי.

אישהּ סח עם הדוקטור בּלחש. הם דנו על-אודות החולה, שזקוק הוא להשגחה.

היא החזירה ראשה אל הרופא ושאלה.

– האם הבאת עמך שומרת-חולה?

– לא. מוטב שאשלח את תלמידי, שידע יותר את אשר יעשה.

– שלח גם את זה וגם את זו. אין לך השגחה מיֻתָּרה לחולה. אולי תוכל עוד הלילה לשָלחם, כי הן לא תשב פה עד הבֹּקר?

– אמנם כן, אומר אני ללכת. יושב אני פה זה כארבע שעות.

– אך בבואך לביתך הלא תשלח את השומרת ואת תלמידך?

– קשה הדבר לעשותו בחצות הלילה. ואולם נַסה אנַסה.

– והם יבֹאו?

– אפשר שיבטיחו לבֹא, אך היבֹאו?

– אישי ילך עמך ויביאם ברצון או באֹנס.

– הן לא תוכלי, גברתי, להשאר פה לבדך.

– אנכי!… – קראה האשה בקול שיש בו מין מחאה ורֹגז כנגד הנסיון לבטל רצונה.

אחרי-כן הוכיחה בטענות שאין להשיב עליהן, כי הדבר נחוץ. צריך שבעוד שעה אחת יבֹאו גם תלמיד-רופא גם שומרת-חולה, כדי להקדים עזר לאסון. וכדי שיבֹאו, צריך שילך אדם ויביאם. ורק אישהּ בלבד יוכל לעשות את הדבר. במשך אותה שעה תשב היא ליד מטת החולה. דבר זה חוב לה וזכוּת לה. היא תמַלא הפעם תפקיד של ידיד, תפקיד של אשה. ומלבד זאת, כך הוא רצונה ואין איש שיוכל להניאה ממנו.

טענותיה היו דברים של טעם. צריך היה להסכים, והגברים גמרו לעשות כעצתה.

היא התעודדה לרעיון, כי האנשים יֵצאו מזה, והיא החישה צאתם, כדי להשאר לבדה. וכדי שלא תעשה דבר שלא-כהוגן באין הרופא בבית, הטתה אֹזן לשמוע ולהבין יפה, לזכּור היטב את פקֻדותיו. משרתו של הצַּיָּר, שעמד על-ידה, הקשיב גם הוא, ומאחוריו עמדה אשתו, המבשלת, שעזרה בשעת תחבּשׁת ראשונה, והיא נענעה בראשה לאות, כי הבינה גם היא דברי הרופא. ואחרי אשר חזרה הגרפינה בעל-פה, כפרק של מורה, את פקֻדות הרופא, האיצה בשני הגברים ללכת, ואל אישהּ פנתה ואמרה:

– מהרה-נא לשוב, מהר-נא.

– אנכי אוליכך במרכבתי – קרא הרופא אל הגרף – היא תביאך במהרה. כעבור שעה אחת תהיה פה.

קֹדם שיצא בדק הרופא עוד הפעם יפה את הפצוע, כדי להִוָּכַח, כי מצבו אין בו סכנה.

גילרואַ פקפק עדַין ואמר אל הרופא:

– האם, לפי-דעתך, אין אנו עושים מעשנו שלא בתבונה?

– לא. אין שום סכנה. אין הוא זקוק אלא למנוחה ושקט. מרת גילרואַ תואיל להשגיח, כי לא ידבר, ולמַעט בדבור אליו, עד-כמה שאפשר.

הגרפינה נבהלה ושאלה:

– ובכן, אסור לדבר אליו?

– הה! לא, גברתי. קחי כסא ושבי ליד מטתו. הוא לא יראה את עצמו בודד ויהי שרוי בנחת; אך אַל יגיעה, אל להוגיע אותו בדברים או גם במחשבות. בתשע שעות בּבֹּקר אשוב הלום. שלום, גברתי, שלום לך וברכה.

הוא יצא מן החדר מתוך קִדה, והגרף הלך אחריו ופנה אל אשתו:

– אל תפחדי, יקירתי. לא תעבור שעה אחת ואנכי אשוב, אז תוכלי לשוב לביתנו.

אחרי אשר יצאו האנשים שמעה האשה את קול חריקת הדלת למטה בהִסגרה, אחרי-כן את סבוב אופני המרכבה בנסעה ברחוב.

המשרת והמבשלת עמדו בחדר והמתינו לפקֻדה. הגרפינה שִׁלחה אותם.

– לכו לכם – קראה אליהם – בשעה שאהיה זקוקה לדבר, אצלצל שתבֹאו.

אף הם יצאו והיא נשארה לבדה עם החולה.

היא קרבה סמוך למטתו, שׂמה ידיה על שני קצות הכר, משני עברי הרֹאש החביב, גחנה והסתכלה בו. אחרי-כן גחנה סמוך לפניו, עד אשר נדמה, כי מנשבת היא מלים על עורו, ושאלה:

– אתה הוא שהפלת עצמך תחת הקרון ההוא?

הוא ענה והתאמץ להעלות חיוך:

– לא. הקרון הוא שנפל עלי.

– לא אמת הדבר, אתה הפלת עצמך.

– לא, האמיני, כי הקרון נפל עלי.

אחרי רגעים אחדים של שתיקה, של רגעים אלה, שבהם דומה כאלו נכנסו הנשמות לתוך מבטי-העינים, הוציאה האשה מפיה בלחש:

– הה! יקירי, אוליביי יקירי! אני, אני ששִׁלַּחתיך, שלא נתתי לך להשאר בביתי!

הוא ענה דרך ודאי:

– הדבר היה בא בכל אֹפן, היום או מחר.

הם הביטו שוב זה אל זה, כאִלו בקשו לראות מצפוני מחשבותיהם. הוא פתח ואמר:

– איני מאמין, כי אחיה מחָליי: רבו מאד יסורי.

היא מלמלה:

– האמנם עצמו יסוריך?

– הה! כן.

ובגחנה אליו עוד יותר נגעה במצחו, אחרי-כן בעיניו, אחרי-כן בלחייו מתוך נשיקות קלות, נוחות, עדינות. היא נגעה בו רק בקצה שפתיה, שהשמיעו קול נשימה דקה, כדרך שעושים התינוקות בנשקם. והדבר ארך שעה מרֻבּה מאד. הוא מסר עצמו למטר זה של לטיפות נעימות ורכות, שירד עליו, שנראו כגורמות לו שקט, כמחַזקות את רוחו, כי פניו שנתכַּוצו רעדו פחות מאשר קֹדם-לכן.

אחרי-כן קרא:

– אֶני?

היא חדלה לנשקו והטתה אזנה.

– מה שאלתך, ידידי?

– שאלָתי, כי תבטיחי לי לעשות דבר אחד.

– כל אשר תבקש ממני אעשה.

– אם לא אמות בטרם עלות הבֹּקר, הִשָּׁבעי לי, כי תביאי אלי את אנֶּט, פעם אחת, רק פעם אחת! איני רוצה למות מבלי לראות עוד את פניה… שימי-נא אל לבך… מחר… באותה שעה… אולי אהיה… ודאי שאסגור עיני לנצח… ולעולם לא אראה אתכן עוד… לא אותך… לא אותה…

היא הפסיקה אותו, כי לבה נקרע:

– הה! דֹם… דֹם… כן, הָבֵא אביא אותה.

– התשבעי לי?

נשבעתי לך, ידידי… אך דֹם-נא, אל תדבר. גורם אתה לי כאב נורא… דֹם-נא.

עַוִּית אחזה פתאם את כל פניו; אחרי-כן, כאשר הונח לו, קרא אליה:

– הן רק רגעים מעטים יש לנו להיות יחדו, אל-נא נְאַבֵּד אותם, נשתמש בהם לשם ברכת-הפרֵדה. מה אהבתיך!…

היא נאנחה ואמרה:

– ואנכי… מה אוהבת אני אותך עד היום!

והוא הוסיף לדבר:

– לא ידעתי אשֶׁר כי-אם על-ידך. רק הימים האחרונים היו קשים לי… לא חטאתך היא… הוי! אֶני העלובה!… מה עגומים החיים לפעמים… ומה קשה למות!…

– דֹם, אוליביי. אנא…

הוא הוסיף לדבר, מבלי שמוע לקולה:

– איש מאֻשר הייתי, לולא בתך שהיתה לך…

– דֹם-נא… אֵלי!… דֹם-נא…

נדמה, כי מדבר הוא אל לבו יותר משהוא מדבר אליה.

– אוי! זה שברא את החיים הללו ויצר את בני-האדם היה אין-עינים או אין-לב.

– אוליביי, אנא… אם אהֹב אהבתַּני, דֹם-נא… אל תוסֶף לדבר כן.

הוא הסתכל בה כשגחנה עליו, והנה פניה אף היא חִורים כפני הולך למות, והוא חדל לדבר.

היא ישבה על כסא למראשותיו ושׂמה ידה על-גבי השמיכה.

– עתה, אני אוסרת עליך את הדבור – קראה האשה – אל תזוז, לבך יהגה בי כאשר יהגה לבי בך.

ושוב התחילו מביטים זה אל זה באין תנועה, והם מחֻבּרים זה לזה במגע הלוהט של ידיהם. היא לחצה לחיצה קלה את היד הקודחת הנתונה בידה, והוא השיב לה מתוך סגירת האצבעות קצת. כל לחיצה ולחיצה סחה להם דבר, העלתה חלק קטן מן העבר שחלף, עוררה בלבם זכרונות קבועים של אהבתם. כל לחיצה ולחיצה הביעה שאלה טמירה ושמשה תשובה טמירה. שאלות עגומות ותשובות עגומות, מעֵין: “הזוכר אתה?” של אהבה עתיקה.

ובשעה של הראיון הזה, שאולי אחרון הוא, העלו ברוחם את כל קורות אהבתם בכל אותן השנים; ובדממת החדר לא נשמעה בלתי-אם לחישת העצים בתנור.

פתאם, כאלו התעורר מחלום, קרא בקול-פחדים:

– מכתבַיִך!

היא שאלה:

– מה? מכתבַי?

– יכול הייתי למות מבלי לבַערם.

היא קראה בקול:

– הוי! מה לי ולדבר הזה? לא במכתבים הגיתי, ימצאו אותם, יקראו בהם. לא אִכפַּת לי!

אך הוא ענה:

– איני רוצה בכך. קומי-נא, אֶני, פתחי-נא את הארגז התחתון בשֻלחני, את הגדול, שם הם מונחים כלם, כלם. צריך לקחת אותם ולהשליכם אל האש.

היא לא זזה ממקומה וישבה נדהמה, כאלו בקשו ממנה לעשות מעשה-פשע.

הוא קרא שוב:

– אֶני, אנא עשׂי זאת. אם לא תעשי את הדבר, תגרמי לי יסורים, תזעזעי את נפשי, תביאיני לידי טֵרוף. שימי אל לבך, כי המכתבים יפלו בידי מי-שהוא, בידי נוטַריון, בידי משרת… או גם בידו של אישך… איני רוצה…

היא קמה ממקומה מתוך פקפוק וקראה:

– לא, הדבר הזה קשה מאד, אכזרי מאד. נדמה לי, כי צוית עלי לשרוף באש את שני לבותינו.

הוא התחנן אליה ופניו התעַותו מצער.

בראותה את יסוריו, בִטלה רצונה וקרבה אל השלחן. ובפתחה את הארגז ראתה והנה הוא מלא על כל גדותיו צבור גדול של מכתבים מונחים זה על-גבי זה; והיא הכירה על-פני כל המעטפות את שתי השורות של האדריסה, שהיתה רגילה לכתבן. היא ידעה אותן, את שתי השורות הללו – שֵם האדם, שֵׁם הרחוב – כאשר ידעה את שמהּ עצמה, כאשר יֵדע אדם את המלים המעטות, שגנזו בתוכן את כל תקותו ואת כל אשרו בחיים. היא הביטה אל המכתבים, אל אלה המרֻבּעים הקטנים, שאצרו בתוכם כל אשר ידעה לספר על אהבתה, כל אשר היה בכֹחה להאציל מנפשה ולתת לו במעט דיו על-גבי גליון לבן.

הוא נִסה להחזיר ראשו על הכר ולהביט אליה, ועוד הפעם קרא אליה:

– מהרי ושרפי אותם.

והיא לקחה מלֹא-חפניה מן המכתבים, ורגעים אחדים התבוננה אליהם בידיה. הם נראו לה משׂא כבד, משׂא יגון, חי ומת, עד כֹּה היו גנוזים שם דברים שונים, שברגע זה בא קץ להם, והדברים נעימים כל-כך, מלאים רגש, ספוגים דמיון. פה נטמנו נשמת נשמתה, לב לבבה, תמצית נפשה האוהבת; והיא העלתה בזכרונה את התענוג, שהיה לה בכתבה אחדים מהם, את התעוררות נפשה, את שכרון החיים בשעה שאהבה את האיש ודברה אליו על אהבתה זו.

אוליביי חזר וקרא:

– שרפי אותם, שרפי-נא, אֶני.

בתנועה זריזה בשתי ידיה השליכה אל האָח שתי החבילות של הגליונות, שהתפזרו בנפלם על העצִים. אחרי-כן חטפה מתוך הארגז עוד חבילה וזרקה לתוך האש, אחרי-כן נטלה עוד ועוד בתנועות מהירות, הרימה והורידה ראשה בחפזון, כדי למהר ולגמור את העבודה הנוראה הזאת.

כאשר היה הקמין מלא והארגז רֵיק, נשארה האשה עומדת תחתיה, ממתינה, מתבוננת אל הלהב שנחנק כמעט והוא בוקע לו דרך בקצות ההר הזה של מעטפות. האש אחזה בקצותיו, לחכה את פנותיו, פרצה דרך ציציות הגליונות, כבתה רגע ושוב עלתה וגדלה. ועד-מהרה הקיפה את הגל הלבן הזה חגורה של אש בהירה, שמִלאה את החדר אורה; והאור הזה האיר על האשה העומדת ליד האיש השוכב, ואהבתם היא הבוערת באש, אהבתם היא שנהפכה והיתה לאפר.

הגרפינה החזירה ראשה, ולאור הלהב המתפרץ ראו עיניה את ידידה, שגחן בפנים נזעמים על שפת המטה.

הוא שאל:

– כֻּלם כאן?

– כן, כֻּלם.

אך בטרם תפנה אליו, נתנה עיניה בפעם האחרונה בחֻרבּן הזה, בגל הגליונות החרוכים למחצה, שהתקמטו והשחירו, והיא ראתה דבר אדֹם נוזל. אין זאת כי נטפי-דם הם. נדמה הדבר, כי מלב המכתבים נזלו, מכל מכתב ומכתב, כאִלו מתוך פצע, והנטפים ירדו לאט אל הלהב והשאירו אחריהם עקבות ארגמן.

הגרפינה חשה בנפשה פרץ של פחד למעלה מטֶבע, והיא נרתעה לאחוריה, כאילו ראו עיניה מעשה-רצח, אחרי-כן הבינה פתאם, כי ראתה זה עתה, פשוט, את החֹמר של החותמות, שנִתּך באש.

אז החזירה פניה אל הפצוע, ובהרימה בנחת את ראשו, שׂמה אותו בזהירות על הכר באמצע. אך הוא זז ויסוריו עלו וגדלו. הוא נשם קצרות, פניו התעַותו ממכאובים נוראים, ונדמה היה, כי אין הוא רואה את האשה בחדר.

היא המתינה עד אשר יונח לו מעט, עד אשר ירים עיניו העצומות, עד אשר ידבר אליה עוד דבר.

לבסוף שאלה.

– הרַבּו יסוריך?

הוא לא ענה מאומה.

היא גחנה אליו ושׂמה אצבעה על מצחו, כדי להשׂיא את מבטו אליה. ואמנם הוא פקח את עיניו הנבוכות, עינים של מטֹרף.

היא חזרה ושאלה רתת:

– רַבּו יסוריך?… אוליביי! ענֵני! היש עם לבך, כי אקרא לאיש?… חזַק-נא, אמָר-לי מלה!…

נדמה לה, כי שמעה את קולו באמרו:

– הביאי אותה… הלא נשבעת לי…

אחרי-כן הזדעזע תחת השמיכה, גופו התכַּוץ, פניו התחלחלו והתעַותו.

היא חזרה ושאלה:

– אוליביי, אֵלִי! אוליביי, מה לך? האקרא לאיש?…

הפעם שמע את דבריה, כי ענה:

– לא… לא כלום הוא.

ואמנם נדמה היה, כי הונח לו, כי מעטו יסוריו, כי שקע פתאם במין תרדמה של קפאון. מתוך תקוה, כי נם החולה, ישבה ליד מטתו, נטלה ידו וחכתה. הוא לא זע עוד, סנטרו על חזהו, פיו פעור על-ידי הנשימה הקצרה, שגרדה בגרונו בעברה. רק אצבעותיו בלבד הזדעזעו לרגעים שלא ברצונו, התחלחלו חלחלה קלה, שהגרפינה הרגישה בה עד כדי רטט מעורר לבכי, ושערות ראשה סמרו. הפעם לא לחצו האצבעות לחיצות קלות מדעת, שהיו מספרות, במקום השפתים העיפות, את כל העצבות שבלבם, זו היתה רק חלחלה סתם בלי הפסק, שהעידה רק על ענויי הגוף.

עתה תקף אותה פחד, פחד איֹם, ותשוקה באה אל לבה ללכת מזה, לצלצל אל המשרת, לקרֹא לו, אך לא העֵזה לעשות כן, לבלי הפריע את מנוחת החולה.

מרחוק עלה קול מרכבות עוברות ברחוב ובקע דרך כתלי הבית; והאשה הטתה אֹזן, אולי חדל סבוב האופנים והמרכבה עמדה ליד השער, אולי שב אישה להצילה, לחלצה סוף-סוף מן הראיון האיֹם הזה

כאשר נִסתה להוציא ידה מתוך ידו של אוליביי, לחץ אותה, וגניחה רבה התפרצה מלבו! והיא נכנעה אפוא וגמרהּ להמתין, כדי שלא לזעזעו.

האש דעכה בכירים תחת האפר השחור של המכתבים השרופים; שני נרות כבו; אחד מכלי-הבית חרק.

בתוך הבית שררה דממה, הכֹּל נראה מת, חוץ מן האורלוגין הקבועים למעלה במבוא, שהשמיעו כסדרם צלצול בהגיע שעה, חצי-שעה ורבע-שעה, ובתוך הלילה הכריזו על מהלך העת בקולות בעלי גַונים שונים.

הגרפינה, שישבה בלי תנועה, חשה, כי בנפשה הולך וגדל פחד עד-בלי-נשוא. חזיונות-בלהות הקיפוה; רעיונות איֻמים העכירו את רוחה; ונדמה לה, כי חשה היא, שאצבעותיו של אוליביי נעשו קרות בתוך ידה. האמנם? לא, בלי ספק! אך מֵאַיִן זה באה ההרגשה במגע קֶרח שאין-ש8 לו? היא קמה ממקומה, נבוכה מפחד להסתכל בפניו. – הוא היה מוטל במטתו, באין תאוה, באין רוח-חיים, נטול מכל צער, מֻרְגָּע פתאם ושאנן ביַד הַנְּשִׁיָּה הַנִּצְחִית.

סוף


  1. “נושא” במקור המודפס, צ“ל ”נושאת“ – הערת פב”י  ↩

  2. “געלם” במקור המודפס, צ“ל ”נעלם“ – הערת פב”י  ↩

  3. “תנחומםי” במקור המודפס, צ“ל: ”תנחומים“ – הערת פב”י.  ↩

  4. “מרגוי” במקור המודפס, צ“ל ”מרגוע“ – הערת פב”י.  ↩

  5. “דע” במקור המודפס, צ“ל ”ידע“ – הערת פב”י.  ↩

  6. “עני” במקור המודפס, צ“ל ”אני“ – הערת פב”י.  ↩

  7. “הש” במקור המודפס, צ“ל ”חש“ – הערת פב”י.  ↩

  8. במקור המודפס סופה של המילה מחוק – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
תגיות