רקע
רוברט לואיס סטיבנסון
ספור המעשה על הבית עם התריסים הירוקים
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
שפת מקור: אנגלית
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: משרד הבטחון; תשמ"ג 1982

פרנסיס סקרימגיאוּר, פקיד ב“בנק סקוטלנד” אשר בעיר אדינבורג, הגיע לשנת העשרים וחמש לימי חייו בעולם של חיים שקטים, ישרים ושאננים. אמו מתה עליו בעודו ילד, אולם אביו, איש נבון ומכובד, הקנה לו השכלת בית-ספר במדה הגונה והרגילו בביתו לחיי סדר וחסכון.

פרנסיס שהיה מטבעו בן מקשיב ומלא אהבה, השתמש ביתרונות אלו בשקידה והתמכר לאומנותו בלב ונפש.

טיול בשבת אחרי הצהרים, סעודה בשעת כושר עם קרוביו מבני משפחתו ונסיעה פעם בשנה למשך שבועים לארץ ההרים או גם ליבשת אירופה – אלה היו שעשועיו החביבים. עד מהרה אפוא נתחבב על הממונים עליו וכבר קבל משכרת מאתים לירה לשנה, והתקוה שחקה לו, כי סוף סוף יגיע למשכרת כפלים כסכום זה.

מעטים היו האנשים הצעירים השמחים בחלקם יותר, מעטים היו שקדנים יותר ואוהבי עבודה יותר מפרנסיס סקרימגיאור. בערב אחרי קריאת העתון היה פעמים מנגן בחליל לפני אביו, אשר רחש לו כבוד רב על מדותיו הנעלות.

באחד הימים קבל מאת משרד של עורך-דין מודע מכתב בבקשה לסור אליו מיד לשם שיחה. על המכתב היה רשום “פרטי וסודי” ונשלח אליו לבית הבנק 1לא לדירתו – שני דברים שאינם מצויים, שהביאו אותו לעשות את אשר דרשו ממנו בזריזות מיוחדה.

השותף הראשי של הפירמה, איש חשוב מאד, קדם את פניו בכבוד רב, בקש אותו לשבת ובאר לו אחרי כן בדברים קצרים של איש מעשה זקן את הענין, שהוא דן בו: איש אחד, הרוצה בעלום שמ1, אבל העורך-דין יש לו כל היסודות להחשיבו – בקצור, איש התופס מקום רב-ערך בארץ – אומר לקצוב לו, לפרנסיס סקרימגיאור, פרס שנתי בסכום אלף והמש מאות לירה. ההון יופקד בידי העורך-דין ועוד שני אנשים נאמנים שגם שמותיהם הם אין לגלות. אמנם במתנה נדיבה זו קשורים תנאים אחדים, אבל דעתו היא, כי הַלָּקוֹחַ החדש שלו לא ימצא בתנאים אלו דבר מופרז או לא-מכובד; על שתי המלים האלה חזר הדובר בהטעמה מיוחדה, כאילו רצה להמנע מבאורים יתרים בענין זה.

פרנסיס שאל, מה טיבם של התנאים האלה.

“התנאים,” אמר העורך-דין, “הם, כפי שאמרתי כבר פעמים, אינם לא מופרזים ולא בלתי-מכובדי1. על כל פנים, איני יכול להעלים ממך, כי הם בלתי-שכיחים מאד. כל הענין בכלל אינו בעצם ממקצוע שלנו, ואנכי ודאי שלא הייתי מקבלו על עצמי, לולא היה האיש, שמסר לידי את הענין, אדם מכובד כל כך – ולולא – הרשני, אדון סקרימגיאור, להגיד לך זאת – ההמלצות הרבות, המספרות בשבחך, שאתה ראוי לכך, כפי שאני מאמין, ושהן עוררוני להשתתף בגורלך.”

פרנסיס בקש ממנו להרחיב קצת באור בנוגע לתנאים האלה, משום שהוא שרוי, מודה הוא בזה בגלוי, בחרדה גדולה מחמת פרט זה.

“התנאים הם שנים,” ענה העורך-דין, “רק שנים. והסכום עולה, עליך לשים לב לכך, לאלף וחמש מאות לירות לשנה, ועם זה – שכחתי עד עכשו להעיר – בלי נכיון כל שהוא.”

והעורך-דין העמיד פנים חגיגיים, הרים עפעפיו והתבונן אל פקיד-הבנק הצעיר.

“התנאי הראשון,” המשיך, “הוא פשוט עד להשתוממות: עליך להיות בחמשה-עשר לחודש זה, אחרי הצהרים, הַיינו ביום הראשון, בפריס. שם, ליד אשנב הקופה של התיאטרון קומֶדי-פרנסיז, תמצא כרטיס-כניסה שהונח שם על שמך. במשך כל זמן המחזה עליך לשבת על המקום הרשום בכרטיס. זהו הכל.”

“אמנם ודאי שהייתי בוחר ביום חול,” ענה פרנסיס, “אבל, כמובן… סוף סוף… בזמן שאדם נמצא בדרך….”

“ומה גם בפריס, אדוני החביב,” הוסיף העורך-דין בפיוס, “אני סובר, אני בעצמי מוקיר את קדושת השבת, אבל במסבות כאלה, ומה גם בפריס, לא הייתי נותן דעתי על כך אף רגע.”

ושני האנשים הביטו זה בפני זה וצחקו יחדו בנחת.

“התנאי השני הוא חשוב יותר,” הוסיף העורך-דין, “הוא נוגע להתחתנותך. הלקוח שלי, שלבו מלא השתתפות בגורלך, רוצה, כי בבחירת אשה בשבילך תהא לו ההכרעה בהחלט. בהחלט – בינה זאת יפה.”

“הבה נפרש את התנאי הזה ביתר פרטים, אם מצאתי חן בעיניך,” ענה פרנסיס, “היש לי להתחתן עם כל אשה, שהאיש הנעלם יואיל להציע לפני – אחת היא, אם בתולה או אלמנה. לבנה או שחורה?”

"צֻוֵּיתי להבטיחך, כי איש חסדך יעמוד על זה, שבחירתך תהיה הוגנת לך לפי שנותיה ולפי מעמדה בחיים. בנוגע לגזעה, עלי להודות לפניך, כי לא עלה על דעתי לחשוב בדבר, ולכן נמנעתי מחקור בענין זה, אבל אם רצונך בכך, ארשום לי את שאלתך ובמהירות

האפשרית אתן לך מענה עליה."

“אדוני העורך-דין,” אמר פרנסיס, “עלינו ע1ד להתבונן ולראות, אם כל הענין הזה, אינ1 מעשה רמאוח שפלה ממדרגה עליונה. הפרטים שבדבר – לא יבוארו, כמעט שהייתי אומר: לא יאומנו, וכל עוד שלא אראה את הדבר ביתר בהירות ולא אוכל להכיר בנמוקים אם הם מתקבלים על הדעת, הריני מודה לפניך, אין בלבי חשק רב להכניס ראשי לתוך הענין הזה. במצב קשה זה אני פונה אליך לבקש ממך עצה. עלי לדעת, מה מונח ביסודו של כל הענין הזה. אם אינך יודע זאת, או לא תוכל למצוא, או אינך רשאי להגיד לי, אקח לי מגבעתי ואשובה אל הבנק שלי.”

“איני יודע זאת,” ענה העורך-דין, “אבל יש לי השערה, שהיא קרובה לאמת: אביך, ולא אחר, הוא בעל הענין הזה, הנראה כבלתי טבעי.”

“אבי?!” קרא פרנסיס בלגלוג בפה מלא, “זה האיש הישר! אני יודע כל מחשבה שבלבו וכל שילינג מהונו!”

“לא הבנת אח דברי כראוי,” ענה העורך-דין, “כונתי לא לאדון סקרימגיאור הזקן, כי הוא לא אביך. כאשר בא עם אשתו לאדינבורג, היית אתה כבן שנה, אבל לא היית עוד תחת השגחתם אפילו שלשה חדשים. הסוד נשמר יפה יפה. אבל מה שאני מספר לך עובדה היא. אביך הוא נעלם, ואני אומר לך עוד פעם, כי לדעתי הוא הוא בעל ההצעה, שהטילו עלי להציע לפניך.”

יֵלא העט לתאר את ההשתוממות שתקפה את פרנסיס סקרימגיאור לשמע הדברים המפתיעים האלה. הוא הודה לפני העורך-דין, כי אובד עצות הוא לגמרי, ואמר:

“אחרי אשר השמעתני דבר מפתיע כזה, עליך לתת לי זמן שעות אחדות לחשוב בענין. הערב יוָדע לך דבר ההחלטה שהחלטתי.”

העורך-דין הלל אותו על זהירותו.

פרנסיס מצא לו אמתלה ובקש מאת הבנק חופש, יצא לטיל ארוכות מחוץ לעיר ועין בענין הזה מכל צדדיו ומתוך כל הבחינות. לתוך נפשו חדר רגש נעים כי אדם חשוב הוא, ומשום כך התישב בעיון בדבר החלטתו. אך התוצאה היתה ברורה מתחלה. כל טבעו

ומהותו לא יכלו לעמוד בפני הצעה של אלף וחמש מאות לירה לשנה, ולא פחות מזה משכו אותו התנאים שבהם היתה קשורה ההצעה. הוא גלה בתוך לבו טינה שאין להתגבר עליה נגד השם סקרימגיאור, שעד היום לא היה לו כלום כנגדו; הוא התחיל לבזות את מנהגי חייו המצומצמים, הבלתי-רומנטיים, שהיו לו עד היום; וכאשר עמד איתן עם החלטתו, הלך ברגש חדש של כח וחרות ומסר את עצמו לתקוות עליזות לעתיד.

הוא אמר לעורך-הדין רק מלה אחת וקבל תכף שיק לשני רבעי השנה שכבר עברו; כי משכרת השנה התחילה בראשון לינואר. בשיק זה בכיסו הלך הביתה. הדירה שלו ברחוב סקוטלנד היתה בעיניו עלובה, נחיריו רגזו בפעם הראשונה לקראת הריח של מרק בשר-איל, ובאביו שאסף אותו מצא עבֵרות קטנות נגד הנמוסין, שהפתיעו אותו ועוררו בו כמעט בחילה. הוא גמר בלבו, כי עוד ביום המחרת יצא לדרך פריסה.

הוא בא אל העיר הזאת זמן רב לפני היום היועד; הוא שכר לו חדר בבית-מלון צנוע, שאנגלים ואיטלקים היו מתאכסנים בו, והתאמץ להרבות את ידיעותיו בלשון הצרפתית; לתכלית זו הזמין לו מורה שיבוא לביתו פעמים בשבוע, היה מרבה שיחה עם הולכי בטל, שהיה פוגש בשדות-אלישע, ובכל ערב היה הולך לתיאטרון. הוא השלים את ערך בגדיו על ידי חליפות אחדות לפי המודה החדשה ובכל בקר היה מתגלח ומסתלסל אצל סַפָּר ברחוב הסמוך, על ידי כך נראו פניו מהודרים ולא נִכר בו ביותר מוצאו ועברו הסקוטי.

סוף סוף הגיע יום השבת והוא הלך אל אשנב הקופה בתיאטרון אשר ברחוב רישֶליה. אך הגיד שם את שמו, הגיש לו הגזבר את הכרטיס במעטפה, שעליה היה כתוב, כפי הנראה, עוד קודם, שם המקבל, ואמר לאיש הצעיר הנכרי לו: “הכרטיס הזה נקנה ברגע זה.”

האֻמנם?! היש לי רשות לשאול, מה מראהו של האדון ההוא?"

“את ידידך קל לתאר,” עה הממונה, “הוא איש זקן,אמיץ ונאה, בעל שער לבן וצלקת-חרב על פניו. איש בעל צורה כזו תכיר תכף ומיד.”

“בלי ספק” ענה פרנסיס, “ואני מודה לך על הידיעות האלה”.

“הוא עוד לא הרחיק, ודאי, ללכת מזה,” הוסיף הגזבר, “אם תמהר קצת, אולי עוד תוכל להשיגו.”

פרנסיס לא התמהמה; הוא יצא במרוצה מן התיאטרון, עמד באמצע הרחוב והתבונן לכל העברים. לא איש שיבה אחד נמצא בחוג ראיתו, אבל אף כי הדביק אותם בזה אחרי זה, לא מצא את זה שבקש, כי איש מהם לא היתה לו הצלקת על פניו.

כחצי שעה רץ דרך כל הרחובות בשכונה; סוף סוף חשב ומצא, כי ריצה זו אנה ואנה אין תכלית לה וגמר בלבו לעשות טיול ארוך, כדי להשקיט את סערת רוחו; כי נגע הדבר עמוק ללב האיש הצעיר בזכרו, כי היה קרוב כל כך אל אביו המשוער.

המקרה הוליך אותו לרחוב דרוּאוֹ ומשם במעלה לרחוב מַרטיר, והמקרה הועיל לו הפעם יותר מאשר יכול היה לעשות ישוב-הדעת בעיון רב. כי באחד ממקומות הטיול ראה שני אנשים יושבים על ספסל ועוסקים בשיחה בשקידה. האחד מהם היה בעל שער שחור, צעיר ויפה-תאר; הוא היה לבוש בגדי חול, אבל הכרת פניו ענתה בו, כי מאנשי כהונה הוא; השני התאים בכל הפרטים עם תאור זה שנתן לו גזבר הקופה של התיאטרון.

פרנסיס הרגיש, כי לבו דופק בקרבו; הוא ידע כי עוד מעט וישמע את קול אביו. הוא הקיף אפוא את שני האנשים בחצי-עגול רחב וישב בלאט מאחוריהם, והם היו שקועים מאד בשיחתם, עד כי לא ראו דבר. כאשר קוה פרנסיס כן היה, השיחה התנחלה בלשון האנגלית.

“חשדיך מתחילים להרגיז אותי, רולֶס,” אמר הזקן, “אומר אני לך, כי עושה אני כל מה שבכחי, אבל אי אפשר ברגע אחד להפוך שוה-כסף למיליונים. האם לא הכנסתיך לביתי רק מרצוני הטוב, אף כי נכרי היית לי? האם אינך חי ברחבות מן הכסף שאני נותן לך בנדבת לבי?”

“מדמי הקדימה שלך, מר ונדלר,” תקן השני את הדברים, “לוּ יהי כדבריך, דמי קדימה, ובמקום,מרצוני הטוב' תאמר,מתוך תאות בצע', אם נוסח זה מוצא חן בעיניך יותר,” ענה ונדלר מרוגז, “אין לי חשק לחטט במלים. עסק הוא עסק; והעסק שלך – הלא תתן לי רשות להעירך על זה – הוא מגונה מאד ואין לך להיות גבה-עינים כל כך, תן בי אמון, או כי תעזבני ותבקש לך איש אחר. אבל הצילני נא סוף סוף, בשם אלהים, מן הקינות שלך!”

אני מתחיל להכיר ולדעת אח העולם," ענה השני, “ואני רואה, כי יש לך כל הנמוקים לרמות אותי, ואף לא נמוק אחד ללכת עמי ביושר. גם אני כמוך אין לי תענוג רב לחטט במלים; אתה רוצה לרכוש את היהלום לך לעצמך; יודע אתה כי לא תוכל כלל להכחיש זאת. האם לא זיַפת כבר את חתימתי ובדקת את דירתי בהעדרי משם? אני מבין מפני מה אתה דוחה את הדבר מיום ליום: רובץ אתה במארב – הכי קראו שמך ציַד היהלומים! אתה חושב, כי במוקדם או במאוחר, על ידי תחבולות טובות או רעות, תקבל לידיך את האבן-הטובה. ואני אומר לך: חדל! אם תרחיק ללכת עוד, תגיע לידי הפתעה רבה!”

“לא יאה לך כלל לאים עלי! גם אני יכול לעשות זאת! אחי הוא כאן בפריס; המשטרה עורכת ציד, ואם תוסיף להציקני בקינותיך, אף אני אכין לך הפתעה קטנה, מר רולס. אבל ההפתעה שלי תבוא לך פעם אחת, ואחרי כן תם ונשלם. התבין את דברי או אולי עלי לתרגמם לך ללשון עֵבר? לכל דבר יש קץ, ואתה הבאת לידי כך, שכשל כח סבלנותי. ביום השלישי בשבע שעות; לא יום אחד, לא שעה אחת קודם – ואפילו אם יהיה בזה משום פקוח נפש לך! ואם לא יאה לך לחכות זמן כזה, רשאי אתה לדידי ללכת לכל הרוחות, לרדת לעמקי שאול – לא איכפת לי!”

בדברים האלה קם הדיקטטור ממושבו והלך משם לצד מונומַרטר, פניו היו זועמים, והוא נענע בראשו ונפנף במטהו באויר. איש שיחו, לעומת זאת, נשאר יושב על מקומו, כאיש מלא יאוש.

פרנסיס לא ידע נפשו מהשתוממות ומבעָתה. רגשותיו נפגעו פגיעה קשה. הרגש של אהבת-בן והתקוה שמלאה את לבו בשעה שישב על הספסל, יהפך לרגש תעוב ויאוש. סקרימגיאור הזקן היה בעיניו אב חביב יותר וראוי ליתר כבוד מן האינטריגן המסוכן הזה בעל היצרים הרעים. אולם פרנסיס לא אבד את ישוב-דעתו התמהמה אף רגע והלך בעקבות הדיקטטור.

האדון הזה רץ בחמתו בצעדים מהירים והיה טרוד כלו במחשבותיו הזעומות, עד כי לא החזיר ראשו אף פעם. עד אשר עמד לפני דלת ביתו.

הבית עמד במעלה הרחוב לֶפִּיק, ומשם אפשר היה להשקיף על פני כל פריס ולשאוף אויר-הרים צח. הבית היה בן שתי קומות עם תריסים צבועים ירוק, וכל החלונות הפונים אל הרחוב היו מוגפים היטב. צמרות עצים התנשאו מעל לחומת-הגן הגבוהה, והחומה עצמה היתה מוגַנה על ידי חודי ברזל. הדיקטטור עמד רגע וחפש בכיסו את המפתח, אחרי כן פתח פשפש בחומה ונעלם.

פרנסיס התבונן מסביב. השכונה היתה בודדה מאד; הבית עמד יחידי בתוך הגן. נדמה היה, כאילו בזה תמה פתאם כל התבוננותו, אולם הבטה שניה גלתה לעיניו סמוך לבית הזה עוד בית גדול. אשר גבנון גגו היה פונה אל הגן, ובגבנון הזה נמצא חלון אחד.

הוא הלך לצד הבית הזה וראה מודעה תלויה, כי יש בו להשכיר חדרים בלי רהיטים לחודש חודש; כאשר חקר ודרש, נתברר הדבר, כי גם החדר הפונה אל גנו של הדיקטטור עומד לשכירה. פרנסיס לא חשב אף רגע ושכר את החדר, נתן דמי קדימה שעל חשבון שכר הדירה ושב לבית-מלונו לקחת את חבילתו.

האיש הזקן עם הצלקת על פניו היה אולי אביו, ואלי לא. אולי מצא עקבות נכונים, ואולי לא. אולם דבר אחד היה ברור: הוא ראה את עצמו לנוכח תעלומה מרגיזה, והוא קבל על עצמו לבלי הרפות רגע מהסתכלותו, עד אשר יגלה את התעלומה כלה.

חלון דירתו החדשה נתן לו לסקרימגיאור הצעיר יכולת גמורה להשקיף אל הגן של הבית עם התריסים הירוקים. מתחתיו בסמוך עמד עץ-ערמון נאה וסובך בשפע עליו על שלחנות-עץ אחדים, שעליהם היו סועדים בחום הקיץ. דשא עשב היה עוטף את האדמה בכל מקום, ורק מצד אחד, בין השלחנות והבית, ראה משעול חצץ, המוליך מן המרפסת אל שער הגן.

פרנסיס הציץ מן החרכים של תריסי החלון הרחב, אשר לא רצה לפתחם, לבל ירגישו בו! הוא התבונן וראה רק מעט מה שיכול היה ללמדו את דרכי תושבי הבית, אך מן המעט הזה נתברר לו, כי האנשים האלה מתרחקים מן הבריות ואוהבים את הבדידות.

הגן עם החומה המקיפה אותו הזכיר גן של מנזר, ומראהו של הבית כבית-סוהר. התריסים הירוקים של החלונות מבחוץ היו כלם מוגפים; גם הדלת הפונה אל המרפסת היתה סגורה; הגן, עד כמה שיכול להשקיף עליו, היה שרוי בודד בתוך דמדומי ערב. רק עמוד-עשן דק, שעלה מן המעשנה, הודיע על מציאותם של אנשים חיים בבית.

כדי שלא לשבת בטל לגמרי ויחד עם זה כדי לתת צורה מסוימת לאורח חייו, קנה לו פרנסיס תרגום צרפתי לספר למוד הגיאומטריה של אוקלידס. את הספר הזה תרגם לאנגלית והעתיק את השרטוטים, בשבתו על גבי הרצפה מול הקיר, והסל שלו שמש לו שלחן, כי לא היה בחדרו לא שלחן ולא כסא. מזמן לזמן היה קם וזורק מבט אל הגן של הבית עם התריסים הירוקים; אולם החלונות עמדו סגורים כשהיו והגן ריק.

רק בשעה מאוחרת בלילה ארע דבר אשר שלם לו שכר שקידתו. השעה בין תשע לעשר – וצלצול חריף של פעמון עורר אותו מנמנום קל ששקע בו; הוא קפץ ממקום תצפיתו והגיע בעוד מועד לשמוע, איך שברעש גדול נפתחו מנעולים והוזחו בריחים. אחרי כן ראה את האדון ונדלר לבוש גלימה מנפנפת עשויה קטיפה שחורה ולראשו חבושה כפה, גם היא קטיפה שחורה, בידו פנס, והוא יוצא מן המרפסת והולך אל פשפש הגן. צלצול המנעולים והבריחים נשנה, וכעבור רגע ראה פרנסיס לאור המפזז של הפנס את הדיקטטור והנה הוא מוליך לביתו בר-נש, שפניו גסים ומעוררים גועל.

כעבור חצי שעה לוו את האורח שוב עד הרחוב; האדון ונדלר העמיד פנסו על אחד משלחנות הגן ותחת עץ-הערמון גמר לעשן את סיגרתו, כשהוא שקוע במחשבה. פרנסיס יכול להתבונן יפה אל כל תנועותיו, איך שֶׁמָחה את האפר מעל הסיגרה או ינק יניקה ארוכה ממנה; הוא ראה עננה על מצחו של האיש הזקן ופרכוס חזק של שפתיו, אותות מוכיחים על מחשבה מאומצת וכפי הנראה מדאיבה.

הסיגרה הגיעה כמעט לקצה, ופתאם נשמע קול עלמה צעירה מפנים הבית קורא אליו, כי השעון השמיע עשר שעות.

“אני בא מיד,” ענה י’והן ונדלר.

לדבריו אלה ירק את זנב הסיגרה, לקח בידו את הפנס ונעלם למשך הלילה בתוך המרפסת. אחרי אשר נסגרה הדלת, היה הבית שרוי שוב באפלה גמורה. כל כמה שהסתכל פרנסיס לא יכול לראות אף קו אור דרך סדק התריסים, ומתוך כך בא לידי מסקנה מובנה, כי חדרי-המשכב כלם נמצאים מן הצד השני של הבית.

ביום המחר בבקר – כי בהשכמה כבר עמד על רגליו, אחרי אשר בלה לילה בשכיבה לא נוחה על הרצפה – ראה פרנסיס את עצמו נאלץ לשנות את המסקנה הזאת. התריסים הירוקים הורמו בזה אחר זה, כפי הנראה על ידי מכשיר הנמצא בפנים החדר, ומתחתם נגלו לעין השמש תריסי ברזל, כאלה שעושים לחלונות ראוָה. גם התריסים האלה הורמו למעלה ואחרי כן הוכנס אויר צח במשך שעה לתוך החדרים. כתם הזמן הזה סגר הזקן ונדלר בעצם ידו את תריסי הברזל ואחרי כן שלשל שוב את התריסים הירוקים.

עוד פרנסיס עומד משתאה על אמצעי הזהירות, והנה נפתחה הדלת; יצאה עלמה צעירה והתבוננה בגן סביבותיה. דבר זה נמשך פחות משני רגעים, עד אשר נכנסה שוב אל הבית, אך ברגעים הקצרים האלה ראה במדה מספיקה, כדי להוכח, כי זו היתה יפת-תאר שאינה מצויה.

המאורע הזה לא רק עורר את סקרנותו במדה מרובה, כי אם מלא את לבו גם צפיה של שמחה. הליכותיו המדאיגות ואורח חייו החשוד של אביו לא הטרידוהו עוד; מן הרגע הזה והלאה נספח באהבת-נפש על משפחתו החדשה. אחת היא, אם העלמה הצעירה אחותו היא או המיועדת להיות אשתו – הוא האמין בכל אופן, כי היא מלאך בצורת אדם. האמונה הזאת היתה כה חזקה, עד. אשר תקפה אותו פתאם בעתה בהעלותו על לבו, מה מעט הוא יודע באמת, ואפשר הדבר, שלא זה האיש הנכון אשר מצא, בלכתו אחרי האדון ונדלר.

בעל הבית, אשר את פיו שאל, ידע אך מעט לספר לו; אבל גם הידיעות המעטות היו בהן מן התעלומה. האדון אשר בבית הסמוך הוא איש אנגלי עשיר מופלג, מוזר ומשונה בהרגלו ונטיותי1. הוא בעל אוצרות גדולים, שהוא גונזם בביתו, וכדי לשמור עליהם עשה לביתו תריסי ברזל, תריסי עץ ירוקים ויתדות ברזל על ח1מת-הגן הוא חי בבדידות רבה, אף כי לפעמים באים אליו אנשים מוזרים, ובתוך הבית אין איש מלבדו והעלמה, ורק אשה זקנה משרתת אותם.

“האם העלמה בתו היא?” שאל פרנסיס.

“ודאי. העלמה היא בת האדון; ומפליא מאד, עד כמה היא מרבה לעבוד. אף כי האדון הוא איש עשיר, היא מחויבת בעצמה לשקוד על הקניות, ובכל יום חול יכול אתה לראותה פה. בעברה עם סל-השוק בידה.”

“והאוצרות?”

“הה, אדוני החביב! אלה עצומים מאד! יותר אין בפי לספר לך. מאז בא האדון דה ונדלר לגור בבית הזה, לא עבר איש מבני שכונתנו את המפתן.”

“אם גם כן הוא,” העיר פרנסיס, “בכל זאת ודאי ידוע לך מעט או הרבה, מה טיבם של אוצרות אלו. האם אלה הם ציורי-אמנות, אריגי-משי, פסילים, תכשיטים או חפצים אחרים?”

“בחיי!” קרא האיש במשכו בכתפיו, “אפשר שיש שם גזר או סלק – איני יכול להגיד לך כלום. וכי מאין אדע זאת? הבית, כפי שאתה רואה, שמור כמבצר.”

אולם כאשר אמר פרנסיס, המאוכזב מאד, לצאת מן החדר, קרא אליו בעל הבית לשוב ואמר:

"עלה ברעיוני דבר, אדוני! האדון דה ונדלר היה בכל ארצות תבל, ומפי האשה הזקנה שמעתי. כי הביא עמו יהלומים רבים. אם כן הוא, ודאי שמאחורי תריסי הברזל אפשר לראות תערוכה נאה.

*

בראשון בשבת בערב ישב פרנסיס בששה מוקדמת על מקומו בתיאטרון. מקום המושב שבחרו לו נמצא ברחוק שנים שלשה מספרים מן המבוא השמאלי וישר ממול אחד התאים בעֲזָרָה. ויען כי מקום המושב נבחר בשבילו ביחוד, אפשר היה להסיק בלי ספק כמה מסקנות ממצבו, והרגש הטבעי אמר לו לאיש הצעיר, כי התא לימינו קשור קשר כל שהוא עם הדרמה, שהוא ממלא בה תפקיד שלא מדעתו. מצבו של התא, הזה היה, כי היושבים בו יכלו לרצונם, מראשית המחזה ועד סופו, להביט אליו ולראותו בהרחבה, בעוד אשר הם עצמם היו צריכים רק לשוב ולשבת, כדי להיות בטוחים, כי הוא מצדו לא יוכל לראותם. הוא קבל על עצמו לבלי גרוע עין אף רגע מן התא, ובזמן שהיה מתבונן אל הקהל באולם או הביט על הנעשה על הבמה, ראה תמיד מזוית עיניו את התא הריק.

המערכה השניה כבר קרבה לקצה, כאשר נפתחה דלת התא ושני אנשים נכנסו וישבו בצל האפלולי. פרנסיס יכול בעמל רב לכבוש את סערת רוחו. אלה היו

האדון ונדלר ובתו. הדם זרם במהירות מדהימה דרך עורקיו; באזניו עלה רעש ועיניו התקדרו. אסור היה לו להביט סביבו, כדי שלא לעורר השד. כרטיס-הכניסה, שקרא וחזר ויקרא אותו מן האות הראשונה ועד האחרונה נראה לנגד עיניו בצבע אדום. וכאשר זרק פרנסיס מבט על הבמה, ראה אותה כדבר הנמצא במרחקים וקולות המשחקים ותנועותיהם נראו לו כדברי הבל מצחיקים.

מומן לזמן היה מרהיב להעיף עין לעבר זה שהעסיק את לבו יותר מכל הדברים, ופעם אחת לפחות האמין כי עיניו נפגשו עם עיני העלמה. בכל גופו עברה התפרצות עזה, והוא ראה את כל שבעת צבעי הקשת. מה לא היה נותן, אילו יכול היה לשמוע מה שמדברים הַונדלרים זה עם זו; מה לא היה נותן בשכר זה, אילו היה בו העוז לקחת בידו את המשקפת ולהסתכל בתארה ובארשת פניה? שם, עד כמה שידוע לו, חותכים את גורל כל חייו – והוא אינו רשאי להוציא דבור מפיו. אסור לו גם לשמוע מה מדובר אליו ומוכרח הוא לשבת על מקומו בשקט מתוך זעזוע-נפש אין אונים ולהניח לדברים שיעָשו.

סוף סוף הגיעה המערכה לקצה. המסך ירד, והקהל מסביב לו התחילו, מפני ההפסקה, לעזוב את מקומותיהם. מטבע הדברים היה שגם הוא עשה כמוהם; ובעשותו זאת, היה הדבר לא רק טבעי אלא הכרחי כי יעבור תכף על פני התא הידוע. באזרו כל אומץ לבו, אבל בעינים משפלות, הלך וקרב פרנסיס אל המקום. הוא התקדם באטיות רבה, כי האיש שהלך לפניו, איש זקן, צעד במתינות לא-תאומן ונשם ונשף בלי הרף. מה לו לעשות? היקרא בשמו את ונדלר דרך הלוכו? היקח את הפרח מן הלולאה של בגדו ויזרוק לתוך התא? הירים את עיניו וישלח מבט ארוך. מבט עדין, אל העלמה, שהיא או אחותו או ארוסתו?

ובעודנו הולך אט בתוך מלחמת רגשותיו, ראה כמו בחזון את חייו הקודמים, השאננים, חיי פקיד בבנק, והרגיש מעין געגועים על העבר.

בינתים הגיע עד התא; ואף כי היה עוד מפקפק ולא ידע מה לו לעשות, ואם בכלל יעשה איזה דבר, החזיר ראשו הצדה ופקח את עיניו. כמעט עשה זאת, פרצה מלבו קריאת אכזבה והוא נשאר עומד כנטוע במסמרים. התא היה ריק. בהתקדמו באטיות רבה כל כך, עזבו האדון ונדלר ובתו את התא.

אדון אחד מאחריו העיר את אזנו בנמוס, כי הוא סוגר את הדרך. מכַנית הלך הלאה ונתן את עצמו בלי סרוב להגרר עם הקהל הצפוף מתוך התיאטרון. כאשר עמד בחוץ והדוחק פסק, השיבה לו רוח הערב הקרירה את כח המחשבה. להשתוממותו מצא, כי הוא חש מאד בראשו וכי משתי המערכות שהקשיב, לא נשארה אף מלה בזכרונו. אחרי זעזוע-הנפש, שבו היה שרוי, תקף אותו הצרך לנום. הוא קרא לכרכרה ונסע עיף ויגע וקָץ בחיים אל דירתו.

ביום המחרת בבקר עמד במארב, כדי לראות את העלמה ונדלר כלכתה אל השוק, וכאשר השמיע השעון שמונה שעות, ראה אותה הולכת ובאה אל הרחוב. היא היתה לבושה בגדים פשוטים, כמעט בגדי עני; אבל בתאר ראשה ובגופה היה משהו מן האצילות, שגם המלבושים הדלים ביותר שוו עליה חשיבות, גם סל-השוק שלה נראה כתכשיט לה, עד כדי כך ידעה לשאתו בהדור.

פרנסיס נגש לשער ובלבו היה רגש, כאילו מפני צעדיה נסו הצללים וזוהר שמש הלך אחריה; ופתאם באה לו הכרה, כי בכלוב אשר ליד אחד החלונות ממעל לו שרה צפור.

הוא נתן לה לעבור על פניו, הגיח אז ממארבו וקרא מאחריה בשמה:

“העלמה ונדלר!”

היא החזירה ראשה ופניה חורו כמת, בראותה מי הוא.

“הלא תסלחי לי,” הוסיף, “השמים עדי, כי אין כונתי להטרידך; ואף אמנם אין לך לחרוד, כי עומדת את למול איש כמוני שלבו טוב עליך. והאמיני לי: אני עושה מה שאני עושה יותר מתוך הכרח מאשר מתוך בחירה. יש דבר משותף לשנינו, אבל אני מגשש באפלה. יש הרבה דברים שעלי לעשות, וידי אסורות. אין אני יודע אפילו, כיצד עלי להרגיש, מי ידידי ומי אויבי.”

נראה היה ברור, כי קשה לה למצוא מלים; לאחרונה אמרה:

“איני יודעה מי אתה.”

“זאת לא זאת, העלמה ונדלר! את יודעת! יודעת את זאת יותר ממני. ודוקא בענין זה הייתי רוצה קודם לשמוע באור מפיך. הגידי לי מה שאת יודעת!” הוסיף בתחנונים, “הגידי לי, מי אני, מי את, ואיך גורלות שנינו קשורים ואחוזים זה בזה. עזריני נא לצעוד מעט קדימה, מיס ונדלר – הגידי לי רק מלה אחת או שתי מלים, כדי להורות לי הדרך, רק את שם אבי, אם תואילי – ואני אהיה לך אסיר תודה ושמח בחלקי!”

“איני רוצה לעשות נסיון לרמותך,” ענתה העלמה, “אני יודעת, מי אתה; אבל איני רשאית לגלות לך זאת.”

“הגידי לי, לפחות, כי סלחת לעוון עזותי, ואנכי אחכה בסבלנות, כפי שיש בכחי. אם אסור לי לדעת מאומה, כי אז עלי לפעול על דעת עצמי. אמנם קשה ומכאיב הדבר, אבל יש בי כח לסבול הרבה. אך אל נא תוסיפי על דאגותי את המחשבה, כי אני הפכתי אותך לאויבת לי!”

“מה שעשית היה דבר טבעי, ואין לך לבקש סליחה ממני. שלום!”

“זו היא ברכת פרידה לעולם?”

"לא, את זאת אין אני בעצמי יודעת. ובכן, אם

אתה רוצה: שלום, לפי שעה!"

ובאמרה כן הלכה מעמו.

*

פרנסיס שב מתוך זעזועים רבים אל דירתו. תרגומו לאוקלידס התקדם ביום הזה אך מעט. והוא הרבה לשבת ליד החלון יותר מאשר ליד שלחנו הארעי.

הוא ראה את העלמה ונדלר בבואה לביתה ובשאלה לשלום אביה, שישב על המרפסת לעשן סיגרה. אולם מלבד זה לא ארע עד שעת הצהרים שום דבר ראוי לתשומת-לב בשכונת הבית עם התריסים הירוקים. האיש הצעיר שבר בחפזון את רעבונו במסעדה סמוכה ושב תכף, מורדף על ידי סקרנותו, לביתו אשר ברחוב לֶפִּיק.

אחד העבדים הוליך לפני חומת הגן אנה ואנה זוג סוסים חבושים, ובעל דירתו של סקרימגיאור עמד נשען ליד מזוזת הפתח, עשן מקטרתו והביט בהתפעלות על המדים ועל שני הסוסים.

“ראה נא ראה!” קרא אל האיש הצעיר, “מה נאום סוסים אלו! ומה מהודרים המדים! אלה הם לאחיו של האדון דה ונדלר, שברגע זה הוא אורח בבית. זה הוא אדון גדול, גנרל בארצכם שם; בלי ספק, שמעת את שמו.”

“אודה, כי מימי לא שמעתי מאומה על גנרל ששמו ונדלר. יש לנו הרבה קצינים מדרגה זו, ועסקי עד היום היו כלם לא-צבאיים.”

“זה הוא הגנרל,” ענה בעל הדירה, “אשר ממנו גנבו את היהלום הגדול. על הדבר הזה, לפחות, ודאי קראת בעתונים כמה פעמים!”

אך נחלץ פרנסיס מידי בעל דירתו, רץ במעלה המדרגות ומהר אל החלון. תחת עצם החרך בעפאי עץ-הערמון ישבו שני האדונים בשיחה ועשנו סיגרות. הגנרל, איש בעל צורה של חיָל ופניו אדומים, היה דומה דמיון בן-משפחה לאחיו; דומה היה לו בתוי פניו ובמקצת, אם גם לא הרבה, בתארו; אולם הוא היה גדול בשנים, קטן בקומה ומראהו פשוט יותר; דמיונו היה כמין קריקטורה על הדיקטטור החזק והעצום.

הם דברו בלחש כל כך, ובשעת, שיחה גחנו על השלחן, עד כי פרנסיס קלט רק במקרה שתים-שלש מלים. אבל המעט אשר הגיע לאזניו הביא אותו לידי הוכחה כי השיחה דנה בו בעצמו ובמהלך חייו לעתיד; הרבה פעמים עלה באזנו השם סקרימגיאור, כי את השם הזה קל היה להבחין, ועוד פעמים תכופות יותר נדמה לו, כי שמע את השם פרנסיס יוצא מפיהם.

לאחרונה פרץ הגנרל, כאילו התרגז מאד בקריאות זעם.

“פרנסיס ונדלר,” קרא בהטעמה יתרה של המלה האחרונה, “פרנסיס ונדלר, אומר אני לך!”

הדיקטטור עשה בחלק גופו העליון תנועה שחציה הסכמה וחציה זלזול; אבל את תשובתו לא יכול האיש הצעיר לשמוע.

הוא הרהר בלבו, אם ונדלר זה, שבו דנו, אמנם הוא הוא. האם התוכחו על זה, על פי איזה שם יתחתן? ואולי כל הענין אינו אלא חלום, לעג להזיותיו הבל?

אחרי אשר השיחה התנהלה שוב בלחש ולא נשמעה, פרץ, כנראה, ריב חדש בין שני האנשים תחת עץ-הערמון, ושוב הרים הגנרל את קולו בזעם, עד כי פרנסיס יכול להבין את מליו.

“אשתי?” קרא הגנרל, “מעם אשתי, נפרדתי לעולם ועד. איני רוצה לשמוע את שמה! שמה בלבד תועבה לי!”

והוא השמיע קללה בקול רם והכה באגרופו על השלחן.

הדיקטטור, כנראה, אם לדון על פי תנועותיו, הרגיע אותו כדרך אב את בנו. שעה קלה אחרי כן לִוה אותו עד פשפש הגן. שני האנשים נענעו זה יד זה בלבביות; ואולם אך סגר את הדלת אחרי אורחו, פרץ י’והן ונדלר בצחוק, עד כי נשמע לאזני העומד ליד החלון בצחוק מלא שנאה, צחוק שטן.

כך עבר יום תמים, ופרנסיס סקרימגיאור ידע חדשות רק מעט. אבל האיש הצעיר נזכר, כי מחר יום שלישי והוא קוה, כי ביום הזה יגלה דברים חשובים. אולי ילך הכל כשורה, אולי לא הכל ילך כשורה. על יוָדע לו דבר שיש בו חשיבות, ואם תשחק לו השעה, אולי גם יגלה את צעיף התעלומה העוטפת את אביו ואת משפחתו.

כאשר הגיעה שעת סעודת-הצהרים, נעשו בגן הבית עם התריסים הירוקים כמה הכנות. השלחן, שפרנסיס יכול להשקיף עליו במקצת בעד החרכים בעץ-הערמון, שמש מקום לכלים ולמזון; עליו עמדו הרבה קערות ופנכות וכל הדרוש להכנת סַלַט. השלחן השני, שרק חלק קטן ממנו אפשר היה לראות, היה ערוך בשביל המסובין, ופרנסיס יכול לראות קצה של מפה לבנה, שעליה עמדו כלי כסף.

סימון רולֶס בא בדיוק ברגע הקבוע. מראהו היה כאיש נזהר לנפשו, והוא דבר בלחש ובמלים מעטות. לעומת זאת היה הדיקטטור שרוי בצהלה בלתי שכיחה, 1צחקו, שנשמע כצחוק נעורים בקול נעים לאוזן, עלה מן הגן בכל רגע; ברור, כי הוא ספר הרבה ספורים מבדחים וחקה בשעת דבורו את לשונם של כמה לאומים, ובטרם הריקו הוא והכהן הצעיר את כוסם, שבת כנראה כל ריב ביניהם והם שוחחו זה עם זה כשני חברים.

לאחרונה הופיעה גם העלמה ונדלר: היא הביאה קערת מרק. רולס מהר לקראתה, כדי להושיט לה יד עזרה, אך היא דחתה אותו בצחוק; אחרי כן החליפו שלשתם בדיחות והלצות שונות, שכנראה נאמרו בנוגע לזה, שֶאֶת השרות קבל כאן על עצמו באופן פרימיטיבי אחד מן המסובים.

“כך נוח יותר לבני-אדם בינם לבין עצמם” שמע פרנסיס את קול הזקן ונדלר בדברו.

ברגע השני ישבו שלשתם על כסאותיהם ופרנסיס לא יכול לראות ולשמוע מה שנעשה אחרי כן. אולם הסעודה, כנראה, עברה מתוך נחת-רוח; תחת עץ-הערמון פטפטו המסובים בנחת, נשמע צלצול עליז של סכינים ומזלגות. פרנסיס, שרק עוגה יבשה היתה בחדרו, קנא בהם שלא מדעת על הסעודה הזאת בנעימים. החבורה אכלה את המאכלות בזה אחרי זה ולאחרונה קנוח-סעודה, שלכבודו חלץ הדיקטטור בעצם ידו פקק מבקבוק יין ישן.

כאשר החשיך, העמדה מנורה על השלחן ושני נרות על השלחן הסמוך; כי הערב היה ללא שום רוח, בשמים הטהורים נוצצו הכוכבים. מלבד זאת פרצו מן הפתח והחלונות של המרפסת גלי אורה, עד כי הגן היה מואר יפה ועלי עץ-הערמון הזהירו בתוך האפלה.

אולי בפעם העשירית נכנסה העלמה ונדלר הביתה והפעם יצאה משם ובידה כלי-הקפה, אשר העמידה על שלחן הסמוך. ברגע זה קם אביה מעל כסאו ופרנסיס שמע באמרו:

הקפה הוא מדינתי שלי!"

וברגע השני ראה את אביו המדומה לאור הנרות עומד ליד השלחן הצדדי. 1בע1ד הוא הולך ומספר בלי הרף מאחורי גבו, מזג האדון וגדלר שני ספלים מן המשקה החום; אחרי כן יצק כמהירות של מאחז-עינים מצלוחית קטנה לתוך הקטן משני הספלים. הדבר נעשה כה חיש, עד אשר גם פרנסיס, שהסתכל ישר בפניו ראה בקושי את התנועה, גם לאחר שנגמרה, ברגע השני היה הזקן ונדלר שוב ליד השלחן, על פניו צחוק ובכל אחת מידיו ספל.

אין בידנו לתאר את זעזוע-נפשו ואת פחדו של פקיד הבנק הצעיר. הוא ראה והנה לעיניו נעשה פשע במרמה; והוא ראה את עצמו מחויב להתערב בדבר, אבל לא ידע כיצד. אולי אין זה אלא הלצה בלבד ואיככה זה יביטו עליו. אם שלא לצרך ישמיע קול אזהרה? או, אם נכונה נעשה הדבר, הלא האיש הפושע אולי אביו הוא, ומה רב צערו, אם הוא יביא

על מולידו כליון? בפעם הראשונה הכיר, מה רב הענוי במצבו של מרגל, שהות שרוי בו. ברגע קשה זה ובתוך רגשות נלחמים זה בזה ענוי גדול היה לו לעמוד ולחכות; הוא נאחז בבדי התריסים, לבו דפק חיש ובלי קץ, והוא הרגיש זעה חזקה פורצת בכל גופו.

עברו כמה רגעים.

נראה לו, כאילו השיחה הולכת ורופפת, אך לא קרה שוב דבר, אשר יטרידהו או לוּ רק יהיה בעיניו ראוי לתשומת-לב.

פתאם שמע נקישה כקול זכוכית שנשברה, ואחרי כן קול רפה, עמום, כאיש אשר ראשו ירד ונפל על שלחן. באותו רגע עלה בגן קול חודר לב.

“מה עשית?” קראה העלמה ונדלר, “הוא מת!”

הדיקטטור ענה בלחש, אבל בתקיפות רבה ובשריקה עד כי השומע ליד החלון בחן כל מלה ומלה:

“דומי! האיש הזה חי כמוני. אחזי בו בקצה נעליו, אנכי אשאהו על שכמי.”

פרנסיס שמעה את העלמה מתפרצת בקול בכי.

“האם לא שמעת מה שאמרתי?” פתח שוב הדיקטטור באותו הקול. “או אולי רצונך לבוא עמי בריב? בחרי לך!”

שוב באה הפסקה, ושוב דבר הדיקטטור:

“תפשי באיש ברגליו! עלינו להכניסו לתוך הבית. אילו הייתי צעיר לימים מעט, כי אז הייתי יכול לעשות הכל לבדי. אבל כעת, בשעה שסכנה מרחפת עלי, בזמן שאני זקן וידי תששו, עלי לבקש עזרה ממך.”

“מעשה פשע הוא,” ענתה העלמה.

“אביך אני.”

הקריאה הזאת, כנראה, פעלה פעולתה. אחרי כן בא רשרוש של סחיבה על פני חצץ הגן, כסא נפל, ואחר ראה פרנסיס אה האב עם הבת הולכים ברגלים כושלות ונעלמים בתוך המרפסת. הם נשאו בברכים ובכתפים את גופו המחוסר חיים של הכהן הצעיר. סימון רולס היה חור כמת, ועם כל פסיעה שפסעו שני האנשים התנודד הראש אילך ואילך.

האם היה חי או מת? למרות דבורו של הדיקטטור, נטה פרנסיס לדעה השניה.

מעשה פשע גדול נעשה; אסון גדול בא על יושבי הבית עם התריסים הירוקים. להשתוממותו הרבה מצא פרנסיס, כי כל הפחד בשל הרצח נס מפני הדאגה לגורלם של עלמה ואיש זקן, שסכנה רבה מרחפת עליהם.

רגש של נדיבות קם ועלה בלבו: גם הוא רצה להיות למגן לאביו מפני העולם ובני-האדם, מפני הגורל והמשפט! הוא פתח את תריס חלונו, עצם את עיניו ובפשוט ידים הפיל את עצמו לתוך ענפי עץ-הערמון.

ענף אחד אחרי משנהו נשמט מידיו או נשבר תחת כובד גופו; אבל סוף סוף באה שוֹכָה חזקה תחת בית-שחיו ורגע אחד נשאר תלוי באויר. אחרי כן שמט את גופו ונפל כמשא כבד על השלחן.

קול רם שנשמע מתוך הבית הגיד לו כי דבר חדירתו לא נעלם מעין רואה. הוא קם מתנודד, בשלש קפיצות עבר את הרֶוַח ועמד לפני פתח המרפסת.

בחדר קטן, שרצפתו היתה מכוסה מחצלות ושארבעה קירותיו היו תפוסים ארונות-זכוכית מלאים כלים יקרים, עמד ונדלר הזקן גחון על גופו של הכהן הצעיר. הוא התעודד, כאשר נכנס פרנסיס ועשה בידיו תנועה מהירה כברק. זו ארכה חלק קטן משניה. הדבר נעשה חיש, כדי טביעת עין. האיש הצעיר לא היה בטוח בדבר, אד נדמה לו, כי הדיקטטור הסיר משהו מעל חזהו של הכהן, העיף בו עין ומסרן מיד לבתו.

כל זה קרה בעוד פרנסיס עומד ברגלו האחת על המפתן. ברגע השני עמד על ברכיו לפני הזקן ונדלר וקרא:

“אבי! תן גם לי לעזרך. רצוני לעשות כל מה שתשאל ממני, לא אשאל שאלות. בכל חיי אעבדך. התהלך עמי כבן, וראה תראה כי אהיה לך נאמן כבן!”

פרץ נורא של קללות היה המענה הראשון מפי הדיקטטור; אחרי כן קרא:

“בן ואב! אב ובן? מה הקומדיה הזאת של טפשות איומה? מה לך מה בגני? מה רצונך? ומי אתה בכלל, לעזאזל?!”

פרנסיס קם על רגליו בפנים נבהלים ומבוישים ושתק.

פתאם נראה, כאילו אור עלה במחו של הזקן ונדלרו הוא פרץ בצחוק ואמר:

“אכן! זה הוא הבחור סקרימגיאור. יפה, אדון סקרימגיאור, תן לי רשות להגיד לך בשתים שלש מלים, מה ענינך. אתה חדרת לרשות היחיד שלי בזרוע ואולי בערמה, על כל פנים בלי דרישה מצדי; ועתה הנה באת ברגע קשה, בשעה שאחד מן המסובים אל שלחני התעלף, והתנפלת עלי בדבריך! אין אתה בן לי. אתה ממזר של אחי ואשה מוכרת דגים. אם רצונך לדעת זאת. אני רואה אותך באדישות הקרובה לשנאה; ועל פי מה שראיתי ממנהגך, אני בא לידי מסקנה, כי רוחך מתאים בדיוק עם גופך. בדברי אלה, שאולי מדאיבים אותך, אני מיעץ לך לעין בשעות הפנאי שלך; ועד אז תן לי רשות לבקשך, כי תשחרר אותנו ממציאותך. אילו לא הייתי טרוד.” סים הדיקטטור בקללות נמרצות, “הייתי מעניק לד מכות אחדות צידה לדרך והייתי משליך אותך החוצה!”

פרנסיס שמע את הדברים ברוח נכאה. הוא היה נמלט אילו היתה לו אפשרות; אך יען כי לא ידע, איך לצאת מן הגן, שחדר לתוכו להַותו. לא נשאר לו כלום, בלתי אם לעמוד על מקומו בפנים מביעים סכלות.

סוף סוף הפסיקה העלמה ונדלר אח השתיקה ואמרה:

"אבא, בחמה דברת דבריך! האדון סקרימגיאור

אולי עשה משגה, אבל כונתו היתה לטובה ומתוך ידידות."

“ברכה לך על דבריך אלה,” השיב הדיקטטור

“את הזכרתיני, כי עלי להודיע עוד דברים אחדים לאדון סקרימגיאור. אחי,” הוסיף הזקן בפנותו אל הצעיר, “הגה רעיון אוילי לקצוב לך פרס שנתי; הוא היה שוטה ובעל דמיון במדה מרובה, עד כדי להציע התחתנות בינך ובין העלמה הזאת. שלשום בערב הראו אותך לפניה, וישמח לבי לספר לך, כי היא דחתה את הרעיון הזה בשאט-נפש. ועלי להוסיף, כי יש לי השפעה רבה על אביך, וכי לא אשמתי היא, אם הקצבה שלך לא תוקח ממך ואם לא תוחזר לשלחן-עבודתך בטרם יעבור שבוע ימים.”

הטון, שבו דבר הזקן את הדברים, היה פוגע הרבה יותר מן הדברים עצמם. פרנסיס הרגיש את הזלזול הנורא, הקשה מנשוא, שהביעו לו; עלטה עברה לנגד עיניו, הוא ספק ידיו מול פניו, ואנחת צער עמוקה פרצה מלבו. אולם עוד הפעם יצאה העלמה ונדלר להגן עליו.

“אדון סקרימגיאור,” אמרה בקול שקט ולבבי, “אל לך להצטער על דבריו הקשים של אבי! אין אני הוגה לך שאט-נפש; אדרבה. אני מבקשת שעת כושר להכיר יותר את טיבך. מה שנוגע לקורות הערב הזה, אנא, האמינה לי, כי לבי הגה לך גם חמלה גם כבוד יחד.”

אותו רגע עשה רולס תנועת פרכוס בזרועו, והדבר הוכיח לפרנסיס הצעיר, כי זה היה רק סם-תרדמה והשפעתו של האופיום הולכת ופגה. הזקן ונדלר גחן עליו והביט רגע אחד לתוך פניו. אחרי כן הרים ראשו שוב וקרא:

רב לנו! הקץ לדבר! ויען כי מנהגו של הבחור מצא חן בעיניך, בתי היקרה, קחי אפוא נר והוציאי את הממזר מן הגן!"

העלמה הצעירה מהרה לעשות את מצות אביה; אך פרנסיס אמר לה, מיד כאשר נשאר עמה לבדה בגן:

"תודתי נתונה לך! מעומק נפשי אני מודה לך! זה היה הערב המר בכל ימי חיי, אבל תמיד ישאר בלבי גם זכרון נעים על הערב הזה.

“אני דברתי מה שהרגשתי וכראוי לך. דאב לבי, כי נהגו עמך באי-ידידות כל כך.”

בינתים הגיעו עד פשפש הגן, והעלמה ונדלר, אשר שמה את הנר על גבי הקרקע, כבר טפלה בהזחת הבריחים, ופרנסיס אמר:

“עוד מלה אחת! הן לא הפעם האחרונה היא זו – הלא עוד ראה אראה אותך, האף אין זאת?”

“הה!” ענתה העלמה, “הלא שמעת את דברי אבי. ומה יש לי עוד לעשות, אם לא להקשיב?”

“הגידי לי, לפחות, כי אין את מסכימה לדבריו. הגידי לי, כי אין זו משאלת לכך לבלי ראות פני עוד עד עולם!”

“משאלה כזו אין לי. אתה בעיני בן-חיל ואיש ישר.”

“אם כן, תני לי דבר לזכרון.”

היא התמהמה רגע. ידה כבר אחזה במפתח, כי כבר הזיחה את הבריחים ואת המוטות השונים ועליה היה רק לפתוח את המנעול.

“אם אעשה זאת,” אמרה, "התואיל להבטיח לי, כי

תעשה בדיוק כאשר אדרוש ממך?"

"היש לך עוד לשאול? ענה פרנסיס, “את זה הייתי עושה בכל לב רק אם יצא דבר מפיך!”

היא סובבה את המפתח, פתחה את הפשפש ואמרה:

“טוב. אין אתה יודע, מה אתה מבקש; אך טוב לוּ הי כן. אבל כל מה שתשמע, כל מה שיארע, אל נא תשוב אל הבית הזה! רוץ נא ככל אשר תוכל, עד אשר תבוא אל חלקי העיר המוארים יפה והמרובים אוכלוסים; וגם שם שמור את נפשך! שרוי אתה בסכנה גדולה יותר מכפי שאתה סבור. תבטיח לי, כי לא תביט אף פעם אל התשורה שנתתי לך, עד אשר תהיה במקום בטוח!”

“אני מבטיח לך זאת!” ענה פרנסיס.

היא הושיטה לו חפץ שהיה עטוף ברפיון במטפחת-אף, 1בו בזמן דחפה אותו בכח רב, יותר מאשר שער באשה זו, אל הרחוב וקראה:

“עתה רוץ!”

הוא שמע איך שהדלת אחריו נסגרה והבריחים הוזחו שוב בצלצול.

“בחיי!” קרא עוד פעם, “הבטח הבטחתי!”

והוא רץ במהירות, ככל אשר היה בכחו במורד הרחוב הצר, היוצא לרחוב רַוִינְיַן.

*

פרנסיס סקרימגיאור עוד לא הרחיק מהלך חמשים צעדים מן הבית עם התריסים הירוקים, והנה הגיע לאזניו פתאם קול מתוך דממת הלילה, כאילו שדי שאול התפרצו משם. שלא מדעת עמד על מקומו; איש עובר אחר עשה כמוהו; בבתים הסמוכים ראה אנשים נבהלים אל החלונות; לוּ נפלה דלקה לא היתה מזעזעת במדה מרובה יותר את השכונה הבודדה הזאת.

ובכל זאת, לפי כל הנראה, לא קרה שום דבר, מלבד זה שאיש אחד נהם מצער ומחמה, כנהום לביאה שגזלו ממנה גוריה, ופרנסיס שמע, להפתעתו וחרדתו הרבה את שמו שלו יוצא מפי הצועק באויר הלילה מתוך קללות אנגליות.

מחשבתו הראשונה היתה לשוב אל הבית עם התריסים הירוקים; אולם אחרי כן עלו על לבו דברי עצתה של העלמה ונדלר והוא הוסיף לרוץ ביתר מהירות. פתאם טס על פניו ככדור מתותח הדיקטטור גלוי ראש, צועק בקול רם, ותלתליו הלבנים מנפנפים ברוח.

“כפשע הזה ביני ובין הסכנה,” הרהר פרנסיס בלבו. “מה הוא שואל מעמי, ולמה הוא זועם כל כך, את זה איני יכול לתאר לעצמי; אבל ברור הדבר, כי ברגע זה לא טוב להיות לנגד עיניו, ואין טוב לי מאשר לעשית כאשר יעצה לי העלמה ונדלר.”

לדברים האלה שב על עקביו בכונה ללכת במורד הרחוב לֶפיק, בעוד אשר הדיקטטור רודפו ירוץ דרך הרחוב הסמוך. הדבר הזה היה רעיון אמלל. העצה הנכונה היתה לסור ולשבת בבית-קפה הקרוב, עד אשר תעבור חמת הרודף. אולם פרנסיס לא היה בעל נסיון ורק שכל טבעי היה לו במלחמות הקטנות של חיי האדם. מלבד זאת לא ידע בנפש1 כל עוון וחטא, ולכן לא האמין, כי עליו לפחד מפני צרה רבה יותר מאשר דין-ודברים. ודין-ודברים לא נעימים כבר היו לו בערב זה די והותר. הוא גם לא יכול לשער, כי העלמה ונדלר העלימה ממנו עוד דבר אחד. האיש הצעיר חש כאבים בגופו ובנפשו – גופו היה מלא פצעים וצלקות ונפשו היתה נקובה מחצים רבים; כי עליו היה להודות שהדיקטטור הזקן לשון רעה לו.

הכאבים באבריו הזכירו לו, כי לא רק את מגבעתו שכח בתוך החדר, אלא גם בגדיו נפרמו מאד בשעת קפיצתו דרך ענפי עץ-הערמון. בחנות הראשונה שמצא בדרכו קנה מגבעת-לבד רכה וזולה ונתן לתקן בחפזון את הפגימות הגדולות בבגדיו. את התשורה-לזכרון, שנתנה לו העלמה ונדלר, טמן בכיס מכנסיו, בלי הוציא אותה מתוך המטפחת.

הוא היה רק במרחק צעדים מעטים מחנות הבגדים ופתאם חש דחיפה. יד תפשה בצוארו, פנים זועמים נמצאו לנגד עיניו ופה פתוח נהם קללות נמרצות באזנו. הדיקטטור חזר במרוצה מן הרחוב השני, אחרי אשר לא מצא עקבות טרפו. פרנסיס היה איש צעיר בעל כח, אך לא יכול להתחרות עם יריבו לא בכח ולא בזריזות; ואחרי אשר נסה שעה קלה לשוא לעמוד בפניו, נכנע לפני החזק ממנו ואמר:

“מה אתה מבקש ממני?”

“על זה נדבר בבית!” ענה הדיקטטור בלעג מלא זעם.

והוא דחף את האיש הצעיר במעלה הרחוב לפניו לעבר הבית עם התריסים הירוקים.

פרנסיס לא עשה עוד שום נסיון להשיג דבר בכח זרועו, אבל הוא בחר לחכות לשעת כושר, כדי להגיע לחרותו על ידי תחבולה חרוצה. בתנועה פתאמית זז ועזב את צוארון מעילו בידו הזקן ונדלר והוא רץ שוב בכל כח רגליו בדרך אל הבולברים.

הגלגל חזר בפעם הזאת. אם גם עלה הדיקטטור עליו בכחו, הגה לעומת זאת היה פרנסיס, שעמד באביב עלומיו, קל ברגליו הרבה יותר, ועד מהרה היה לו רודפו הרחק מאחוריו והוא נעלם בתוך המון בני-אדם. רגע אחד ראה את עצמו נגאל, אבל רגש של חרדה ותמהון העיק עליו יותר ויותר; וכך הלך בפסיעות מהירות עד אשר בא אל ככר-האופירה, המוארה במנורות חשמל כאור היום.

“אכן, עתה תשבע העלמה ונדלר נחת ממני,” הרהר בלבו,

הוא הלך לצד ימין לאורך הבולברים, נכנס לבית-הקפה “אמריקה” וזִמֵן כוס בירה. השעה היתה לרוב באי בית-הקפה הזה או מאוחרת יותר מדי או מוקדמת יותר מדי. ועל כן ישבו שם רק שנים-שלשה גברים ואף לא אשה אחת ליד שלחנות שונים באולם. אך פרנסיס היה טרוד מאד במחשבותיו ולא שם לבו בכלל לאחרים.

הוא הוציא את המטפחת הקטנה מכיסו. החפץ העטוף בתוכה היה נרתיק-עור עם קשוטים 1עם סגר. דחיקה בקפיץ פתחה אותו, ולעיני האיש הצעיר המשתאה נגלה יהלום בגדל כביר ובזֹהר לא יאומן.

דבר זה שהוא אוחז בידו את האבן-הטובה הזאת היה בעיניו פלא גדול כל כך, וערכה של האבן-הטובה היה רב ועצום כל כך, עד כי פרנסיס לא יכול לעשות שום תנועה ולהעלות שום מחשבה, כי אם לטש עיניו אל היהלום, כאילו פתאם אבדה בינתו.

יד נחה על שכמו בקלות אבל בחוקף וקול שקט, שמתוכו נשמע הרגל של מתן פקודה, לחש באזנו:

“סגור את הנרתיק וכבוש פניך!”

הוא הרים ראשו וראה איש עשיר בעל נמוסים והליכות-שקט, לבוש בגדים פשוטים, אבל יקרים; האיש הזה קם מעם השלחן הסמוך, הביא עמו את כוסו וישב עתה על כסא ליד פרנסיס.

“סגור אח הנרתיק,” חזר הזר, “וטמון אותו בשקט שוב בכיסך, אשר שם, ברי לי הדבר. לא היה מקומו מעולם. אנא, אל נא תעמיד פנים של משתאה, אך עשה, כאילו הייתי מודע לך, שמצאתו במקרה. כן, קרב אלי. כך יפה יותר.- חוששני, אדוני, שטירון אתה בעסקך.”

את המלים האחרונות אמר האיש הזר מתוך חיוך מוזר ומלא-משמעות, בהשענו על כסאו ובינקו יניקה עמוקה מתוך הסיגרה שלו.

“בשם אלהים,” קרא פרנסיס, "אמור נא לי, מי אתה ומה פרוש כל הדבר? אין אני יודע באמת, מפני מה אני נשמע לפקודותיך המוזרות מאד; ואולם הערב הזה כבר נפלתי לתוך מאורעות מפתיעים, וכל האנשים שהיה לי עסק עמהם התהלכו עמי באופן משונה כל

כך, עד אשר מאמין אני באמת ובתמים, כי יצאתי מדעתי או כי נפלתי פתאם על כוכב אחר. פניך מעוררים בלבי אמון לך; נראה אתה לי חכם, טוב-לב ובעל נסיון. אמור נא לי, בשם אלהים, מדוע אתה דובר אלי בלשון זו."

“כל דבר בעתו!” ענה הזר, “אבל כעת אבקש, כי תספר לי תחלה, כיצד בא לידך היהלום של הרג’ה.”

“יהלום הרג’ה!” חזר פרנסיס.

“אני במקומך לא הייתי מדבר בקול רם כזה, אולם דבר זה ברור: יהלום הרג’ה מונח בכיסך. ראיתיו כמה, פעמים באוצרו של סיר תומס ונדלר ואחזתיו בידי.”

"סיר תומס ונדלר! הגנרל! אבי! קרא פרנסיס.

“אביך?” חזר הזר, “לא ידעתי, כי הגנרל יש לו בן.”

“אני בנו בלי חופה וקדושין, אדוני,” ענה פרנסיס בהתאדמו.

איש שיחו עשה קידה מלאה חשיבות. זו היתה קידה-מתוך-כבוד, כאילו מי שהוא מבקש סליחה מלים מאת איש כערכו; ופרנסיס ראה את עצמו מרוחם ומנוחם – מדוע, את זה לא ידע בעצמו. חברתו של האיש הזה גרמה לו נחת; היה לו הרגש, כי קרקע מוצק תחת רגליו; רגש חזק של יראת-כבוד עלה בנפשו, ושלא מדעת הסיר את מגבעת-הלבד מעל ראשו, כאילו נמצא במעמדו של ממונה עליו.

“כפי שאני רואה,” אמר הזר, “לא עברו עליך המאורעות בשלום גמור. צוארון מעילך פרום, פניך שרוטים, וברַקָתך צלקת. אולי תסלח לי את סקרנותי, אם אבקשך לבאר לי, כיצד הגעת לידי פגיעות אלו וכיצד ארע הדבר, שיש לך בכיסך, רכוש גנוב בעל ערך כביר.”

“עלי להתנגד לדבריך!” ענה פרנסיס בהתעוררות. “אין בידי רכוש גנוב, ואם מכַון אתה בדבריך ליהלום – הרי הוא נִתן לי לפני שעה מידי העלמה ונדלר אשר ברחוב לֶפיק.”

“מאת העלמה ונדלר ברחוב לפיק?! דבריך מענינים אוחי יותר מכפי שאתה משער. אנא. המשך דבריך.”

“האלהים!” קרא פרנסיס.

זכרונו עשה קפיצה פתאמית. הוא ראה, איך שונדלר הזקן הסיר מעל לבו של אורחו המתעלף איזה חפץ, והחפץ הזה– ברי לו הדבר כאור היום– חיה נרתיק-עור.

“האם זרח לך אור?” שאל הזר.

“שמע נא! איני יודע, מי אתה, אבל אני מאמין, כי ראוי אתה לאמון ובידך לעזור לי. אני שרוי במצב משונה. אין אני יודע, מה יש לי לעשות: אני זקוק לעצה ולעזרה, ויען כי דורש אתה זאת ממני, יש עם לבי לספר לך הכל.”

והוא סח לו בקצור נמרץ כל אשר עבר עליו מן הרגע ההוא, כאשר קרא אליו העורך-דין.

“אכן קורות מופלאים עברו עליך,” קרא הזר אחרי אשר סים האיש הצעיר את ספורו. “ומצבך קשה ומלא סכנה. אחר היה מיעץ לך ללכת אל אביך ולתת לו את היהלום, אולם אנכי אין דעתי כך.”

רגע אחד שתק ואחרי כן קרא:

“המלצר!”

המלצר נגש והזר אמר;

“התואיל לקרוא אלי את מנהל העסק לשיחת רגע.”

ושוב הכיר פרנסיס בקולו ובמנהגו, כי רגיל האיש הזר לפַקד.

המלצר הלך ושב תכף בלוית מנהל העסק, אשר השתחוה ביראת-כבוד ואמר:

“במה אוכל לשרת את אדוני?”

“הואל נא,” ענה הזר בהורותו על פרנסיס, “להודיע לאדון הוה את שמי.”

“יש לך הכבוד, אדוני,” אמר מנהל העסק אל סקרימגיאור, “לשבת ליד שלחן אחד עם הוד מלכותו הנסיך פלוריצל מביהם.”

פרנסיס קפץ ממקומו נבהל והשתתוה השתחויה עמוקה לנסיך.

פלוריצל צוה לו לשוב ולשבת, ואל מנהל העסק אמר:

“תודה לך. צר לי, שהטרדתיך בשל דבר פעוט כזה.”

ובתנועת יד שלח אותו מעל פניו. אחר פנה הנסיך אל פרנסיס ואמר:

“ועתה תן לי את היהלום!”

בלי אֹמֶר ומלה הושיט לו פקיד הבנק הצעיר את הנרתיק.

“יפה עשית” אמר פלוריצל, “לבך הורה לך את הדרך הישרה. ויום יבוא אשר תכיר טובה על המאורעות הבלחי נעימים של הלילה הזה. יכול אדם לבוא באלף צרות, מר סקרימגיאור, אך אם לבו ישר ובינתו צלולה, יעמוד בפני כל צרה ולא ינחל קלון. אל תדאג, עתה לקחתי את ענינך לתוך ידי, ואנכי יש בי הכח, בעזרת אלהים, לנהל אותך עד אחרית טובה. אנא, לך עמי עד מרכבתי.”

בדברים האלה קם הנסיך ממקומו. הניח מטבע של זהב למלצר על השלחן. אחרי כן הוליך את האיש הצעיר מבית-הקפה לאורך הבולבר עד מקום אחד, ששם עמדה מרכבה פשוטה ולידה חכו לו שני משרתים בלי מדים.

“המרכבה הזאת,” אמר הנסיך, “עומדת לשמושך. מהר וקח את חפציך, משרתי יובילו אותך אל וִילָה אחת בקרבת פריס, שם ינעם לד לבלות את זמנך עד אשר אתפנה לסדר את עניניך. שם תמצא גן נאה, ספריה עם ספרים טובים, טַבָּח, מרתף-יין וסיגרות טובות, שאני מעמיד לרשותך. ג’ירום,” פנה אל האחד מן המשרתים, “השמעת מה שאמרתי, אני מוסר את האדון סקרימגיאור לרשותך, ואני יודע, כי תקבל את פני ידידי ברצון.”

פרנסיס גמגם כמה אמרי תודה מקוטעים.

“לי תכיר טובה,” אמר הנסיך, “רק אז, כאשר יקבל אותך אביך כבן לך ותקח לאשה את העלמה ונדלר.”

לדברים האלה פנה הנסיך עורף והלך לו בנחת לצד מונמרטר. הוא קרא לכרכרה ראשונה שעברה על פניו, הודיע לעגלון כתובת, וכעבור רבע שעה אחרי אשר זמן-מה קודם שלח את הכרכרה, עמד ודפק על שער הגן של י’והן ונדלר.

פתח לו את השער בזהירות רבה הדיקטטור בכבודו ובעצמו.

“מי אתה?” שאל האיש הזקן.

“הלא תסלח לי את בקורי זה בחצות הלילה, מר ונדלר,” ענה הנסיך.

“הוד מלכותו אורח רצוי הוא בכל שעה,” ענה ונדלר ונטה הצדה.

הנסיך נכנס דרך הפתח, הלך, בלי חכות לאיש הזקן, ישר אל הבית ובא אל הטרקלין. שני אנשים ישבו שם; בעיני העלמה ונדלר נראו סמנים, כי בכתה, ומזמן לזמן נזדעזעה על ידי התיפחות חדשה; באיש השני הכיר הנסיך את הצעיר ההוא, שלפני חודש ימים שאל אותו בחדר העשון של הקלוב בדבר עניני ספרות.

“ערב טוב, העלמה ונדלר,” קרא פלוריצל, “פניך רעים היום. האתה הוא, מר רולס? מקוה אני, כי למוד ספרי גבוריו היה לך להועיל, סר רולס.”

אבל הכהן הצעיר היה מדוכדך. מאד, עד שלא יכול לפתוח פה. הוא הסתפק רק בקידה רבה ונשך את שפתו התחתונה.

“איוו רוח טובה,” אמר י’והן ונדלר, שהלך אחרי אורחו, “הביא את הוד מלכותו הערב תחת צל קורתי?”

“באתי בשל עסק אחד,” ענה הנסיך, “בשל עסק עמך, ואך נגמור את זה, אבקש את האדון רולס לצאת עמי לטיול קטן. מר רולס,” הוסיף בטון חמור, “הרשני להעיר לך, כי עדין לא ישבתי על כסא.”

הכהן הצעיר קפץ ממקומו מתוך בקשת סליחה.

אחרי כן ישב הנסיך בכורסה, הושיט מגבעתו לאדון ונדלר, את מקל-טיולו לאדון רולס, נתן לשניהם לעמוד לפניו, כאילו היו משרתיו, ואמר:

"באתי כמו שאמרתי, בשל עסק. אבל אילו באתי רק לשם תענוגי, לא היו יכולות פגישה זו וחברה זו שמצאתי פה להיות לי למורת-רוח יותר. אתה, מר רולס, נהגת שלא בנמוס עם איש העומד למעלה ממך במדרגה; ואתה, ונדלר, קבלת את פני מתוך חיוך, אבל הלא יודע אתה יפה, כי ידיך אינן עוד נקיות. דורש אני שלא ישַסעו את דברי. “אדוני!” קרא בקול נגיד ומצוה, “אני עומד פה לדבר ולא לשמוע, ועלי לבקשך כי תקשיב לדברי ביראת-הכבוד ולהשמע לכל אשר אצוה, במהירות עד כמה שאפשר תתחתן בתך בבית הצירות הבריטית עם ידידי פרנסיס סקרימגיאור, אשר אחיך הכירו כבן לו. אתה תעשה ואת למעני ותתן לבתך נדוניה בסך עשרת אלפים לירות, לפחות. לך אתן משרה בסיאַם, שיש לה ערך לא מעט, ואני סומך על בינתך. ועתה, אדון ונדלר, הלא תואיל לענות ולאמר לי בשתי מלים, אם תקבל תנאים אלה או לא.”

“הוד מלכותו יסלח לי,” אמר הזקן ונדלר, “יואל נא להרשותני, בכל יראת הרוממות, לשאלו שתי שאלות.”.

“בקשתך תֵּעָש,” ענה הנסיך.

“הוד מלכותו,” הוסיף הדיקטטור לדבר, “קָרא לאדון סקרימגיאור בשם ידיד לו. הלא יאמין לי, לו ידעתי, כי כבוד כזה לו, כי אז הייתי נוהג בו הוקרה כראוי לו.”

“בדבריך אלה צפונה שאלה חרוצה,” אמר הנסיך, “אכל דבר זה לא יועיל לך כלום. שמוע שמעת את פקודותי, 1הן לא תופרנה, אף אם ראיתי את האדון ההוא בפעם הראשונה הערב!”

“הוד מלכותו הבין את כונתי בחריפות המיוחדת לו,” ענה ונדלר. “עוד שאלה אחת: לאסוני, עוררתי את המשטרה לבקש את עקבות האדון סקרימגיאור, שהאשמתיו במעשה גנבה; היש לי להשיב אחור את הקובלנה או לקַימה?”

“דבר זה מסור רק ללבך,” ענה פלוריצל, “שאלה זו נוגעת למצפונך ולחוקי הארץ. תן לי מגבעתי, ואתה, אדון רולס, הבה לי מקלי ולך אחרי. ליל מנוחה, העלמה ונדלר. אני משער,” פנה ואמר אל ונדלר הזקן, “כי שתיקתך פֵרושה הסכמה גמורה.”

“אין לי בררה אחרת,” ענה הזקן, “אנכי אכָּנע, אבל אני אומר לאדוני בגלוי לב, כי נכנע אני רק מפני מעשי אלמוּת.”

“זקן אתה,” אמר הנסיך, “אך הזקנה אינה מעלה לחוטאים. הזקנה שלך אינה נבונה יותר מצעירותם של אחרים. אל נא תתגרה בי. מצוא תמצא, כי קשה אני יותר מכפי שהאמנת. זו הפעם הראשונה עמדתי לשטן לך בדרך רעתך, שים לבך, כי זו, תהיה הפעם האחרונה!”

אחרי הדברים האלה רמז פלוריצל לכהן הצעיר ללכת אחריו, עזב את החצר ופנה אל פשפש הגן. הדיקטטור ונר בידו הלך אחריו ופתח שוב את הבריחים ואת המנעולים, אשר על ידם אמר לשמור על ביתו מפני זרים הנכנסים שלא ברשות.

“יען כי בתך אינה עמנו פה,” אמר הנסיך, בהחזירו ראשו, “תן לי רשות לומר לך, כי מבין אני את איומיך. אין לך אלא להרים ידך ואתה אבוד מיד לנצח.”

הדיקטטור לא ענה מאומה; ואולם כאשר הפנה לו הנסיך עורף, עשה תנועה של איום וחמה. ברגע השני התחמק מן הגן אל פנת רחוב ורץ בצעדים מהירים אל תחנת הכרכרות הקרובה.

*

כאן – אומר המחבר הערבי שלי - סיום הספור על הבית עם התריסים הירוקים. רק עוד ספור מעשה אחד ותם המעשה ביהלום הרג’ה. חוליה זו האחרונה בשרשרת ידועה לתושבי בגדד בשם: ספור המעשה של הנסיך פלוריצל והמשטרה החשאית.

המלצות קוראים
תגיות