רקע
רוברט לואיס סטיבנסון
ספור המאורע של הנסיך פלוריצל והמשטרה החשאית
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
שפת מקור: אנגלית
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: משרד הבטחון; תשמ"ג 1982

הנסיך פלוריצל הלך עם האדון רולס עד פתח בית-מלון קטן, שבו דר הכהן. הם הרבו לספר זה עם זה, והכהן שמע מפי הנסיך דברי תוכחה, שבהם התמזגו מוסר וחמלה מתוך אהבה, עד כי עלו דמעות בעיני השומע.

“אִבַּדתי חיי,” קרא לבסוף, “עזרני נא, אמור לי, מה יש לי לעשות. לצערי, אין לי המדות הטובות של נסיך, אף לא הזריזות והחריצות של פושע.”

“יען כי נכנע לבך,” אמר הנסיך, “לא אוסיף עוד לדבר בקול פקודה; בעלי-תשובה יש להם עסק עם אלהים ולא עם נסיכים. אך לוּ לעצתי תשמע: קום ולך לאוסטרליה. בקש לך עבודה ויגיע כפים במרחב שדות. שמח, כי בזמן מן הזמנים היית כהן לאלהים וכי עיניך ראו בזמן מן הזמנים את האבן הארורה הזאת.”

“אכן אבן ארורה היא!” ענה רולס. “היכן היא כעת? איזה אסון חדש חביא עוד לבני-אדם?”

“לא תביא עוד אסון,” ענה תנסיך, “היא מונחת פה בכיסי, ואם אני מספר לך זאת,” הוסיף בטון רך, “אות הוא, כי אני הוגה אמון ברגשי חרטתך, אף כי עודם חדשים.”

“תן לי רשות ללחוץ את ידך,” בקש רולס.

“לא,” ענה הנסיך פלוריצל, “עדין לא.”

הטון, שבו נאמרו הדברים האחרונים האלה, דבר בשפה ברורה אל הכהן הצעיר. כאשר עזב אותו הנסיך, עמד עוד כמה רגעים לפני פתח הבית ותר בעיניו אחרי הדמות המתרחקת והתפלל לאלהים, כי ישלח ברכתו ממרומים לאיש הזה, שהיה לו יועץ טוב ונאמן.

שעות רבות היה הנסיך משוטט לבדד ברחובות הריקים מאדם. לבו היה מלא דאגה: מה יעשה ביהלום? הישיב אותו לבעליו? והוא אינו ראוי והגון, לדעתו, להיות שליט באוצר אשר כזה. או אולי יעשה את המעשה הנועז וירחיק את אבן-הפורענות הזאת מתחום בני-אדם? השאלה הזאת היתה קשה מאד עד כדי לפתרה על רגל אחת. בדרך זו שהגיע לידו היהלום ראה אצבע אלהים; וכאשר הוציא את האוצר מכיסו ולאור פנס הקסם התבונן אליו, הביא אותו גודל האבן-הטובה וזהרה יותר ויותר לידי הוכחה, כי היהלום הזה יש בו סכנה של מארה לכל העולם.

“הושיעני, אלהים!” הרהר בלבו, “אם ארבה להסתכל ביהלום הזה, אחמוד אותו גם אני!”

ואף כי עוד לא בא לידי החלטה, שם פעמיו אל הארמון הקטן והנאה ליד הסינה, שזה מאות בשנים הוא קנין בית מלכותו. השלט של ביתם היה חקוק מעל לכניסה ועל הארובות הגבוהות; העוברים והשבים התבוננו וראו חצר עטופה דשא ובה גדלים הפרחים היקרים מאד, וראו חסידה, היחידה בכל פריס, שהיתה עומדת כל היום על הגג ומושכת קהל הולכי-בטל להתבונן אליה.

משרתים בעלי חשיבות הלכו אנה ואנה, ומזמן לזמן היו השערים נפתחים ומרכבה גלגלה ועברה תחת הגשר.

מכמה טעמים היה הבית הזה יקר ביחוד ללבו של הנסיך. מימיו לא קרב אליו בלי חוש בלבו אותו רגש תענוג של ישיבה-בביתו, שישנו להם לגדולי הארץ בחייהם רק לעתים רחוקות מאד. וביחוד בערב הזה ראה בנחת-רוח ובקורת-רוח את הגג הגבוה ואת החלונות של ארמונו הקטן המוארים בחן.

כאשר נגש אל פשפש הגן, שבו היה נכנס תמיד בהיותו לבדו, יצא לקראתו איש מתוך הצל ועמד מתוך השתחויה עמוקה על דרכו של הנסיך.

“היש לי הכבוד לראות את הנסיך פלוריציל מביהם?” שאל האיש,

“זה הוא תאר הכבוד שלי,” ענה הנסיך, “מה רצונך ממני?”

“אני פקיד המשטרה החשאית ועלי הוטל למסור לך את המכתב הזה מאת האדון ראש המשטרה.”

הנסיך לקח את המכתב ועבר עליו בחטיפה לאור פנס הרחוב. הוא נתבקש, אחרי דברי סליחה מרובים, ללכת עם מביא המכתב לפקידות הראשית של המשטרה.

“בקצור,” אמר פלוריצל, “הרי ואת אומרת, כי נאסר אני!”

“הוד מלכותו,” ענה הפקיד,“ברי לי, כי כונה כזו לא עלתה על דעתו של ראש המשטרה, הלא תראה, כי לא כתב כאן פקודת מאסר. הרי זה רק מעשה-רשמיות או, אם רוצה אדוני, אין זה אלא מעשה טובה שיעשה הוד מלכותו לפקידים.”

“ובכל זאה אם אסרב ללכת עמך?”

“במקרה זה, לא אעלים זאת מהוד מלכותו, נתנה לי הרשאה חשובה,” ענה פקיד המשטרה הפלילית מתוך השתחויה.

“בחיי!” קרא פלוריצל, “החוצפה שלכם מביאה אותי לידי השתוממות! לְךָ אתה, שאינך אלא פקיד מוציא לפועל, עלי לסלוח, אבל הממונים עליך עתידים ליחן את הדין על מעשה זה שלא נשמע כמוהו! היש לך מושג, מה הסבה שגרמה למעשה זה שלא כנמוס ושלא כחוק? הלא תראה, כי עד כה לא סרבתי לך אף לא הסכמתי ללכת עמך, והחלטתי תהא אולי תלויה בשובתך המהירה והכנה. תן לי רשות להעירך על זה אדוני הפקיד, בי יש כאן ענין שחשיבותו מרובה מאד!”

“הוד מלכותו,” ענה השוטר החשאי בענוה, “הגנרל ונדלר ואחיו העזו פניהם להאשים אותך – לא יאומן! – במעשה גנבה. לפי דבריהם, נמצא היהלום המפורסם בידך. עליך רק להודיע בדבור אחד, כי אין זה אמת, וראש המשטרה יהיה מרוצה מאד. יתר על כן: אם הוד מלכותו יחלוק כבוד לפקיד נמוך כמוני להודיע לי כי כבודו אינו יודע כלום על זה, הרי אבקש ממנו רשות להסתלק תכף ומיד.”

עד לפני הרגע האחרון הזה ראה פלוריצל את המאורע כדבר של מה בכך, העלול להיות לענין חמור,

אם יתערבו בו יחסים בין-לאומיים. כאשר הזכיר הפקיד את השם ונדלר, הכיר הנסיך פתאם את האמת האיומה: הוא לא רק נאסר, אלא גם אשם. זה לא היה רק מקרה לא רצוי – אלא כל כבודו עומד בסכנה. מה יאמר? מה יעשה? אכן, היהלום הוא אבן-שאול, ונדמה היה, כאילו הוא, הנסיך, הקרבן האחרון של פעולתו.

דבר אחד היה ברור: הבטחה זו שדורשים ממנו אין בידו לתת לפקיד. עליו להרוח זמן.

הִסוסו לא נמשך אף רגע והוא אמר:

“יהי כן. הלך נלך יחדו אל ראש המשטרה.”

האיש השתחוה שוב והלך אחרי הנסיך ברוַח מקום כראוי לכבודו.

“קרב נא!” אמר פלוריצל, “רוחי נוטה בשעה זו לפטפט קצת; ועתה, כשמסתכל אני בך, נראה לי, כי פוגש אני אותך לא בפעם הראשונה, אם איני טועה.”

“רואה אני כבוד לעצמי,” ענה הפקיד, “כי הוד מלכותו זוכר את מראה פני. לפני שמונה שנים זכיתי לשיחה עם כבודו.”

“טביעת עין נאמנה,” ענה פלוריצל, “דרושה לאומנותי כמו לאומנותך. אמנם כן, כשנעֵין בדבר יפה, הרי הנסיך והשוטר החשאי עובדים לענין אחד: אנו שנינו נלחמים עם מעשה הפשע. רק מדרגתי אני יש בה סכנה מרובה יותר; אבל במובן ידוע הרי שתי האומנויות נותנות כבוד במדה אחת לאיש טוב. אולי יהיה תמוה הדבר בעיניך, אבל בוחר הייתי להיות שוטר-חרש חרוץ מאשר נסיך כושל ולא-נדיב!”

הדברים האלה עשו רושם אדיר על הפקיד והוא אמר:

“הוד מלכותו משלם טובה תחת רעה. על קפוח זכויותיך אתה משיב בדברי ענוה מלאים חביבות.”

“מאין אתה יודע,” ענה פלוריצל, “אם נסיון לשחד אותך!”

“ישמרני אלהים מיצר הרע!” קרא שוטר-החרש. “תשובתך מצאה חן בעיני,” המשיך הנסיך. “אתה ענית כאיש חכם וראוי לכבוד. העולם גדול ומלא אוצרות ותפארת, ואין גבול לגמול שיש לו לתת לבן-אדם. מי שדוחה מיליון לירות, אולי ימכור את כבודו בעד כתר מלכות או בעד אהבת אשה. ואני עצמי, הדובר אליך את הדברים האלה, באתי כמה פעמים לידי נסיון, לידי פתוי היצר, עד כי לא מצאתי עצה אלא לעשות כמוך ולהפקיד רוחי בידי אלהים. ורק מפאת מנהג זה של ענוה וצדקה אנו יכולים, אני ואתה, להתהלך בלב טהור בחוצות האלה.”

“תמיד שמעתי, כי בן-חיל אתה,” ענה הפקיד, “אך לא ידעתי, כי גם איש חכם וענו אתה. אך אמת תדבר והדברים נכנסים ללבי. אדמתנו היא באמת מלאה נסיונות!”

“אנו עומדים כעת,” אמר פלוריצל, “באמצע הגשר. השען בזרועותיך על המסעד והבט למטה! כאשר יפרצו המים תחת הגשר, כן יסחפו עמהם היצרים ונפתולי החיים את כבודם של אנשים חלשים. תן לי רשות לספר לך ספור!”

“אני עומד לפקודת הוד מלכותו,” ענה האיש. וכמו הנסיך, נשען גם הוא על המסעד, כדי לשמוע את דברי הספור. העיר כבר שקעה בשנה. לולא האורות הרבים ושרטוטי הבנינים, שהתנשאו מול השמים הזרועים כוכבים, היו יכולים שני האנשים לראות את עצמם עומדים אי בזה על גשר-נהר במרחביה.

“קצין אחד,” פחח הנסיך פלוריצל, "איש אמיץ-לב ונאמן-רוח, שבגלל פעליו כבר עלה למדרגה עליונה ורכש לו לא רק הערצה אלא גם כבוד מצד בני-אדם, ראה פעם אחת, בשעה של אסון לרוחו ונשמתו, את אוצרותיו של נסיך הודי. פה ראה יהלום אשר גדלו וזהרו רב כל כך, עד שמאותה שעה היתה לו רק תשוקה אחת בחייו: כבוד, שם-טוב, ידידות, אהבת מולדת – הכל היה נכון להקריב בשביל גוש זה של גביש נוצץ. שלש שנים רצופות עבד את הנסיך הפרא למחצה, כאשר עבד יעקב את לבן: הוא העתיק אבנים והסיג גבולות, הוא סיע למעשה-רצח, הוא שפט לא בצדק חבר אחד, קצין שקרהו אסון להעלות את רגזו של הרג’ה על ידי הערות אחדות נכונות וישרות, והוא צוה להמיתו. לאחרונה עשה מעשה בגידה בשעה שארץ מולדתו היתה שרויה בסכנה גדולה ומסר גדוד צבא אל האויב, שהכה אותם באלפיו. ולבסוף צבר הון כביר ושב עם היהלום הנכסף לארץ מולדתו.

"עברו שנים ובאחד הימים נעלם היהלום על ידי מקרה אסון. הוא נפל לידי עלם שקדן בעל לב תמים, איש מלומד, עובד אלהים, אשר זה עתה פסע את פסיעתו הראשונה בכהונה רבת-תועלת, אף רכש לו כבר אותות-הצטינות. וגם אותו לכד הקסם; הוא עזב הכל: את כהונתו הקדושה, את תלמודו, והוא טס עם האבן-הטובה לארץ נכריה.

"ולקצין הזה אח, איש ערום, עז-נפש חסר-לב; לאיש הזה נגלה סודו של הכהן. מה עשה? הגלה את אוזן אחיו? הבא אל המשטרה להודיע? לא. גם בעיני האיש הזה מצא חן קסם השטן – הוא מוכרח לרכוש את האבן-הטובה לעצמו. הוא לא נרתע מפני הסכנה להרוג את הנפש והשקה את הכהן הצעיר סם מפיל-תרדמה וגול ממנו את טרף-החמודות.

"ועתה עברה האבן-הטובה במקרה, שאין לו ערך בשביל המוסר היוצא מספורי, מרשותו של הקצין לרשותו של אדם אחר; בהיותו מלא חמה מכל מה שראו עיניו, מסר זה את היהלום לידי איש רם המעלה, שנעלה הוא מכל חשד.

“שם הקצין תומס ונדלר,” המשיך פלוריצל," ושם האבן-הטובה הוא יהלום הרג’ה. והנה," פתאם פתח את ידו, “אתה רואה אותו בעיניך.”

הפקיד נרתע לאחוריו בקול צעקה.

“דברנו על הקלקול,” אמר הנסיך, “בשבילי הגביש המזהיר הזה תועבה, כאילו רמה רוחשת בו; בשבילי הוא נורא, כאילו הוא עשוי כֻלו מדם אנשים נקיים. אני רואה אותו פה בידי ואני יודע, כי אש-גיהנם היא, הנוצצת מתוכו. אני ספרתי לך רק אחד ממאה מן הקורות אותו; הדמיון נרתע מפני המחשבה, מה רבו המאורעות שארעו במאות- השנים הקודמות בשל האבן הזאת, מה רבו הפשעים והמעשים הרעים שנעשו על ידי בני-האדם בגללה.שנים על שנים עבד באמונה לכחות השאול. ואנכי אמרתי: רב הדם, רב הקלון, רב לכלות את החיים ולהפר ידידות. על הכל יבוא קץ פעם-הרע והטוב-הנֶגף והיגון. והיהלום הזה – יסלח לי אלהים, אם עשיתי עול – אבל הלילה הזה תם שלטונו!”

הנסיך עשה תנועת-פתאם בידו, היהלום עג עוגה כקשת מזהירה ונעלם בתוך הזרם השוטף של הנהר.

“אמן!” קרא פלוריצל. “הרגתי צפעוני.”

“יסלח לי אלהים!” קרא הפקיד. “מה עשית? איש אבוד אני!”

“אני סבור,” ענה הנסיך בחיוך קל, “אנשים עשירים רבים בעיר הזאת היו מקנאים בך.”

“הה, הוד מלכותו!” אמר הפקיד. “סוף סוף אתה משחד אותי בכל זאת?”

“כנראה, אי אפשר בלי זה,” ענה פלוריצל, “ועתה הבה גלך לבית פקידות המשטרה.”

*

ימים מעטים אחרי הדברים האלה הוחג חג החתונה של פרנסים סקרימגיאור עם העלמה ונדלר בחוג צר של ידידים; הנסיך היה השושבין.

שני האחים ונדלר שמעו שמועה על גורלו של היהלום; צולליהם הזריזים עבדו בורם הסינה והיו לשחוק ולשנינה לכל גנבי-יום אשר בפריס. ברם, בשל טעות בחשבון, בחרו לא בזרוע הנהר הראויה.

הנסיך, האיש הנעלה הזה, עשה את שלו ויחד עם “המחבר הערבי” הגיעה שעתו להעלם בחלל העולם.

אולם אם הקורא רוצה דוקא לדעת יתר פרטים, ישמח לבי לספר לו, כי לפגי ומן לא רב הורידה מהפכה את הנסיך מעל כסא מלכותו בביתם. הסבה לכך היה העדרו תמיד, ואשר הזניח את עניני המדינה. הוד מלכותו יש לו כעת ברחוב רוּפרט חנות למכירת סיגרות, שאליה באים הרבה מגורשים ופליטים מחוץ-לארץ. אני בא שמה מזמן לזמן, כדי לעשן סיגרה ולשוחח עמו קצת, ואני מוצא, כי עודנו עד היום בן-אדם מפואר, כאשר בימי גדולתו. ואף כי אורח-חיים של ישיבה בחנות הגדיל קצת את הקף כרסו, הרי הוא בסך הכל ודאי סוחר-הסיגרות היפה בכל העיר לונדון.

המלצות קוראים
תגיות