א: קֹצֶר רְאוּת 🔗
במשך ארבעים שנות הישוב החדש בארצנו לא חדלנו מִבַּקֵּשׁ; פתרונים לַשאלות המסֻבּכות המתנגשות במפעל הכביר. רבות התפלספנו בדיני לאֻמיוּת, חברתיות ומדיניות; התוַכחנו לא–מעט בהלכות התיַשׁבוּת, חקלאוּת חנוך; טעינו וחזרנו, נכשלנו ושִׁגִּינו. אולם מִדָּבר אחד הִסַּחנו את הדעת כליל – מהעם היושב בארץ ואשר בקרבו אנו באים להשתקע. בראשית התנועה היינו מדברים על א"י כעל מדבר שממה המחכה לידים חרוצות שתהפכנה אֹתו לגן-עדן. בהָחֵל המתישבים הראשונים להכיר את המציאות – את חֹסר הבטחון של העבודה בארץ – היו תולים זאת אך בהֵעדר שלטון נאור. כשהופיעה המדיניות באֹפק הציוני שמנו את כל מבטחנו בשַליטים, בַהֶקף, ואת הַפְּנים, את עם הארץ, שכחנו לגמרה. ועל אחת כמה נתעלמה ממנו העֻבדה שֶׁדָּבר לנו לא רק אל שש מאות אלף בני הארץ לבדם, כי אם גם אל מליוני אחיהם הגובלים בהם והסמוכים אליהם בסוריה ובארם-נהרים, בעֲרָב ובמצרים, אל עמים עצומים המתנערים ומתחַיִים.
בין רַבֵּי מפעלנו הלאֻמי,הברון אדמונד רָטְשילד הוא היחיד שהשכיל לחזות נכונה מתחלת פָעלו. בעת שהתנגד לפוליטיקה גבוהה בעניני הישוב דרשׁ דרַש מפקידיו ומהאכרים להתנהג בידידות עם השכנים, ומִדֵּי בַקרו את המושבות היה טורח לקָרב את תושבי הכפרים הסמוכים ולהראות להם אותות אחוה. ועוד עִקר אחד הפליא הברון לראות ולקַים. בכל מעשיו הגדולים שם לו לְקַו: התקדם אבל הצנע לֶכֶת. אל התראֹה כי לא ברעש ההצלחה.
ההכרזה על יסוד הבית הלאומי השכיחה עוד יותר את השאלה הערבית מדעת הקהל והעסקנים, אע"פ שהמנהיגים נִסּוּ לעשות – מה בענין זה. ומה העמקנו לטעות! ברור שאף במשטר התֻּרכי לא היינו יכולים להִשען אך על כח השלטון, והאות שלמעשה, בכל פנה שנאחזנו בה, היינו מתאמצים ליצֹר בדרכים שונים יחסים טובים בינינו ובין השכנים. אולם. אם לפָנים עוד היה אפשר לשנות ולדַמות כי פקֻדה מגבֹה כל יכולה, הנה עתה נשתנה המצב תכלית שִׁניוֹן. המלחמה הגדולה דחפה את כל העמים דחיפה לאֻמית שחָלְקה אף לזעירים שבהם שאיפה עזה לזכויות, לחרוּת ולכבוד. מצד שני ירד הרבה האבטוריטט של הממלכות הגדולות המתאמצות להסתגל אל מצב הענינים החדש. הממשלות שפרשו את שלטונן בארצות המזרח והדרום משתדלות להפיק רצון מהתושבים ומרחיבות את זכויותיהם. הזוכים המיטיבים להבין את רפיון אנשי חסדם מוסיפים לתבע והנתבעים מַרבים לְוַתר.
ואף גם זאת. הקשר שבין בני לאֹם אחד השוכנים בארצות שונות הולך הלוך והתחזק, וכשאין מקצתם יכולים להשיג את דרישותיהם בכח עצמם, הם נתמכים בעֹז ובקנאוּת ע"י יֶתר חלקי האֻמה. בשביל להמנע מהסתבך בסכסוכים, נוחות הממשלות לפשרות ולְהֲנָחוֹת, ונזהרות ביֶתר יחוד מאמצעי כְפִיה, כי בארץ השַליטה עצמה גָבַר כח העם על מנהיגיו, והעמים נִלְאוּ מִסַּפֵּק חֹמר אנושי וכספים.
לכן דוקא עתה, למרות הכרוזים וגלוּיי הדעת, ואולי עֵקֶב אלה, עלתה השאלה הערבית למדרגה של שאלת השאלות שבפתרונה הנכון תלוי הכל בישוב. **עתה הכל מודים כי בבואנו, בכח הזכות ההסטורית הנושנה והיַצִּיבה, להתישב בקרב עם שנאחז בארצנו זה שנים כבירות, אנו זקוקים למדה מרֻבה של הסכמה ורצון מִצִּדּוֹ. **
אמנם בגאון של דוברי אמת גלויה לכל עין יכֹל נוכל לחַוֹת כי מיום דְרֹך רגלינו בארץ הזאת הבאנו על יושביה טובה רבה מאד, כי שפע עֹשר ותרבות הכנסנו לתוך העזובה השוֹררת פה. אפס כי בעת שאנו באים להתישב בהמון נקל לטעות ולהאמין כי סופנו לנַצל ולהוריש, לכבֹש, לשַעבד ולדַכא. כאן דרושה בין שני העמים כעין אֲמָנה שסעיפיה יעֻבדו במשך השנים הבאות, יָרחבו ויאֻשרו בצִדְקת פעֻלתנו, כהתפתח זו במקצעות השונים ובכל פנות הארץ.
על שלושה יסודות יִבָּנה ביתנו הלאֻמי: על הסכמת העמים, על יחסים טובים ביננו ובין תושבי הארץ העתידים לראות בנו מקור עשר וקִדמה בשבילם, ועל כֹחנו שלנו הנובע מצֶדֶק מפעלנו.
יחסי שכנות טובה ואמון הדדי אפשר וצריך ליצֹר בכל נֻקדות מַגָּענו אל עם הארץ. מלאכה זו מֻטלת על כֻלנו ולדורות. הלא נודה שעד כה לא פעלנו כלום במגמה הזאת. ונהפֹך הוא: בפרסום הצעקן על מפעלים כבירים שלא יִבָראו אנו מפילים על התושבים אימת כִבוש שאינו יודע שָׂבע. וכשהם מדַמים אותנו לכובשים ימדדוּנוּ לפי מֻשגיהם ומיַחסים לנו בעתיד שׂד, חלול קדשיהם ואפילו הַעֲבָרָה על דת.
אנו מתרגזים לשֵמע הדבות המוּצאות עלינו: כיצד יכולים הם להאמין בהבלים נִתעֵים כאלה ולחשֹד בכשרים כמונו? אכן מעולם לא ירדנו אל מהלך מחשבותם, אל הגיונם ושיחם. וכי מה עשינו כדי להוכיח להם את חֶזְקת תביעותינו ואת יָשְרנו? יש כאן טעות שקַלְקָלָתָה מרֻבה. זכויותינו בארץ נִדְמּות לנו ברורות ווַדָּאיות כמפֹרסמות שאינן זקוקות לראיות ולברורים. אמנם לנו הכל מחֻוָּר מאד, אבל אחרים לא כן ידַמו: קנין שבעליו עזבוהו כעשרים מאות שנה ואשר בין כך נמצאו לו גואלים שהחזיקו ויטַפלו בו, אם היטב ואם אָיִן, שיך לאחרונים. את תפלותינו ואת געגועינו לא ידעו, ואת ישובינו שלא פסקו ולא הכירו, וברי להם שנואשנו מאדמתנו. לכן ימצאו הבעלים החדשים אזנים קַשובות, ביחוד כשהם מציגים אותנו כחומסים הבאים להוריש עם שלם מנחלתו.
ב: נִסְרְחָה הַדִּפּלוֹמָטִיוּת שֶלָּנוּ 🔗
אמנם לא בוִכוחים ננַצח את מתנגדי ביתנו הלאֻמי, אולם כאשר נרבה לגַלות את משפטנו כן נחליש את כח שׂונאינו, כי לא אלמן העולם מיֹשר. בצִדקנו נִבָּנה, עליו נתקים, וחַיבים אנו להכריז עליו בלי חדל לפני כל העמים וביחוד במזרח. אפילו בעיני צוררינו עצמם לובשות תביעותינו צורה אחרת בשעה שאנו מוכיחים את אשר היינו לארץ הזאת ולעולם כֻלו במשך אלפי שנים שעבדנו את אדמתה, בשעה שאנו מראים את אשר היתה לנו ולקִיומנו באלפי שנים אחרות, בשעה שאנו מבררים בעֻבדות ובמספרים כי רחוקים אנו מנִצול ומהוֹרשה כרחֹק תֹם ויֹשר מגזל ומעֹשק, כי באים אנו לכבש בזעה ובמדע את אשר טרם כבשו אחרים. אכן על נקֻדת–כֹבד זו של מפעלנו אנו נוהגים לדלג, ובמיטב האפנים נתעכב עליה אל כלאחר-יד. גם המעט שהקדשנו לה בלשונות העמים נועד אך לבחירי המשכילים של העולם הנאור, בעת אשר לבני הארץ אף לא נִסינו לדבר בלשונו, בסגנונו ולפי השגתו ודרכי מחשבתו.
אבל אם אנו שותקים, הרי לא ינומו צוררינו. זה יותר משנתַיִם הַטֵף יטיפו מַסִּיתים קנאים ושְׂכוּרים, בעל פה ובכתב, שדֹ ורֶצח כנגדנו ואנחנו… לא ראינו ולא שמענו או לא אכפת לנו. הוּצתה בעֵרה וכבר הספיקה לאחז בכל פנות העם, ואנחנו… אך עתה הרגשנו בה, והננו עומדים כמֻכֵּי תִּמָהון ואין אנו מנַסים לכַבות את השרפה כאשר לא נקפנו אצבע כדי לְקַדְּמָה.
מרבים אנו לשפך את מרי שיחתנו ביננו לעצמנו, להתמרמר בחוגנו הצד על העָוֶל הנורא הנעשה לעיני השמש, על דם קדושינו הנשפך בחוצות ועל עִוּות דין. אולם מחוץ למחננו אין מילה בפינו ולא השמענו כל מחאה לא לשכנינו ולא לבני יֶתֶר העמים המתגוררים פה. אנו מתאוננים על הפקידים האנגלים שאינם מגנים על ענינינו ככל הצרך ואינם שועים לדרישותינו. וכי מה עשינו בשביל לקרבם אלינו ולהוכיח להם את צדקת מפעלנו ואת טֹהר שאיפותינו? בתמימותנו נִדמה לנו כי כל פקיד בריטי בקי בכרוז בלפור ובפרושי צ’רצ’יל ושוהה פה אך בשביל התגשמותו של רעיון תהיתנו.
הממלכות האדירות מיַסדות במזרח עתוני בלשונות אחדות ומשתמשות באמצעים שונים כדי להשפיע על דעת הקהל ואנחנו… חלילה לנו מִלֶכת בדרכי הגויים, אנו מַחשים. אנו הרעשנים, הנואמים הנלהבים והמלהיבים בקרן זויתנו, נֵאָלֵם בפני אחרים; בעת אשר אויבנו מפַתחים תעמולה נִצחת מתֻבלת בכל נִכְלי המזרח והמערב גם יחד למען הַרגז עלינו את הבריות ולשַסּוֹת בנו את ההמון. בסוריה טופלים עלינו עלילות נוראות; בבירות ובדמשק, בקהיר ובאלכסנדריה נתונים הציונים ומשאת נפשם לזְוָעה בעתונות המרעילה יום יום את דעת קוראיה עלינו, ואנחנו… מחרישים. מרגלה בפינו: בַמזרח הנוצרים הם אויבנו, והצרפתים ישטמונו. אבל בין רבבות שונאים יש אלפי אנשים ישרים הנכונים לקבל את האמת כאשר יוכיחוה להם. בין שרי הצבא והפקידים הצרפתים ישנם רבים חובבי צדק ובעלי רגשות טהורים; ומסֻגלים הם להוקיר את רעיוננו אִלוּ הכירוהו, אפס כי מֻשגיהם על מפעלנו ועל מעשינו נוצרו פה בסביבה זֵידוֹנה מֻכָּה בעִוָרון דתי ומרַדפת בצע מעשקות.
זה שנים רבות עסֹק נעסק בדיפלומטיה, בחצרות מלכים החלו מנהיגינו, אל השרים עברו, אבל אל העמים טרם הגענו. אמנם מפלגת העבודה שלנו צעדה בשנים האחרונות צעד חשוב קדימה בהשכילה להטות אל רעיון תחיתנו את טובי מנהיגי הפועלים בארצות אחדות, אולם אל העם הנוגע היְשר בענין לא נסינו דָבר. בדיפלומטיה העממית החדשה והישרה הרודפת אֵמון ושלום בין שני לאֻמים שוכני ארץ אחת לא הראינו שום כשרון ואף כל הבנה. תִכָתב עֻבדה זאת כמופת חותך לטִמְטומנו המדיני והחברתי: אין לנו עד היום הזה בערבית אף חֹברת אחת על תנועתנו הלאֻמית, למשא-ומתן עִם עַם הארץ טרם הקדשנו אף איש אחד. הספרות הציונית בצרפתית ובאנגלית אינה נמצאת כאן, ולא עלה על דעת איש להפיצה פה בקרב משכילי העמים השונים.
אכן אם מחֻסרים אנחנו חוש מדיני כדי להגיד לעם הארץ את עצם רעיוננו, הננו מצטינים בכשרון ההבעה במקצע אחד, כשצריך לספר את אשר נתפֹּשׂ ונְנַצל פה; את מלאכת ההִתְרָאוּת ידֹע נדע ומֻמחים אנו לִדְגילה ולהפגנה בחוצות ובעתונים. והנה דֻגמה טפוסית. בשעת הצורך אין לנו אף מקלות במקום נשק, אבל מזֻינים אנחנו במקום אחר: עמודי עתונוּתנו מלאים טלגרמות ומברקים על גדודים עברים. בנדון זה היינו יכולים ללמד הרבה משכנינו העושים את ההפך ממנו. והִשכיל פִּקֵּחַ משלהם לדַמותנו לָאִי (אִבְּן-אָוִי) הנחפז לצפצף בקרבת הכרם בטרם יטעם מן הענבים. אנו הולכים לשטתנו ומודדים את התושבים בקנה-המידה שלנו. אנחנו הבטוחים בצדקתנו לא נראה כל אָוֶן וכל הגזמוֹת ובצעקנוּת ולא נדע להשפיל רֶדת אל רוח בני הארץ הרואים זאת בעינים אחרות.
הממלכה האדירה שהואילה להאציל מעֻזה ומכבודה על ביתנו הלאֻמי סמכה עלינו בנוגע לדיפלומטיה העממית, ומישרים שפטה: בזו אין כֹחה יפה, זה תפקיד העם המתישב, בונה הבית. אכן לא הזדרזה עד כה ממשלת המנדט למלאת את כל המֻטל עליה, אבל אל נא נכחד כי גם אנו כִזַּבְנו את אשר קִוְתה היא ממנו.
ואנחנו, זקני המתישבים ואחינו ילידי הארץ, המתאמרים למביני המצב והמַלִינים על הסתדרותנו, הלא נודה כי חוץ מבקֹרת חמורה וזועמת לא פעלנו כלום? הרבינו להאשים את השלטון העליון, הטלנו מקצת האחריות של אסונותינו על המנהיגים ועל ועדינו השונים. אמנם אשמים הם כלם, אבל אנו המאשימים במה נִצְדק? האין עֲוננו גדול משלהם? אלה חטאו מחֹסר הכרה, מאפס ידיעה והבנה; בעת אשר אנחנו ידענו, חזינו, יָגרנו ו…התעלמנו! היכֹל נוכל לרחץ בנקיון כפינו ולאמר כי אין להתרשלותנו כל חלק בשפיכת דם גבורינו?
עֲוננו ירבה לאין קץ אם לא נקח מוסר אף פעם. רב לנו להטיל אשמות אך על אחרים, להתפלפל על הלכות קרן היסוד בשעה שהיסוד עצמו הולך ונשמט כמֻטל על קרן הצבי; רב לנו לסמך על הנשיאים ולחבֹק את ידינו. עת להבין כי לא בחִלוף המנהיגים הישועה, ואף לא בהֲמָרַת השטה, כי אם בבקשת דרכים חדשים ואנשים נוספים היודעים להלך ולהוליך בדרכים האלה, ובהשתתפות-תמיד של הישוב כלו.
ג: נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ 🔗
שלשה עִקרים נְשַוֶּה לנגדנו בהתרת השאלה הערבית. חֵלף החרות המדינית שאנו תובעים ומקבלים בשבילנו בא"י הזעירה, מבלי קַפח כל שהוא את זכויות התושבים, נציע לעם הערבי:
סַעד מדיני – חמרי ומוסרי – להתפתחותו הלאֻמית בארצותיו הרחָבות1. השפעתנו מֻרבת הצדדים בכל המדינות הנאורות היא כבירת הערך בשבילו. הרעיון הזה, שבכחו לעורר רצון רב והשתתפות בכל תפוצות ישראל וביחוד בקרב אחינו השוכנים בארצות האִשְׂלָם, עלול למשֹׁך אל תנועתנו יהודים רבים שרחקו ממנה עד כה ולהטות אליה את לב כל העמים.
פִּצּוּי חֶסְכּוֹנִי (כלכלי). עבודתנו כשהיא לעצמה יוצרת פה מקורות ברכה לכל התושבים. אולם עלינו להבליט את הטובה ואת הקִדְמה ולהחישן בצורות שונות וביחוד ע"י יִסּוּד קֻפות מִלוה2 והספקת עזרה מדיצינית זולה לדַלת בני-הארץ בערים ומסביב למושבות.
הִתְקָרְבוּת חברתית. נְקָרב את שכנינו בהליכות נֹעם ובטוב טעם מזרחי בכל משאנו – ומתננו עמהם, נלמד את לשונם ונלמדם את שפתינו, נשַתפם בהזדמנויות שונות בחברתנו ונשתתף במקרים דומים בחברתם.
למען הָפֵק את העקרים האלה נאַחד לאגֻדה, ראשונה בא"י ואחר בכל הארצות הערביות והמֻשלימיות, את כל אחינו תמימי הדעה בשאלה: זוּ לשם פעֻלה והפָעָלה. הסתדרות זו השואפת לרדף שלום ולָשִית אחוָה בין אחים שכנים תכונן ותנהל את מוסדות הפִּצוי החסכוני האמור; תקָרב אלינו ראשית כל את ידידינו שבקרב הערבים, את חסידי האֻמה; תיצֹר ותפַתח תעמולה עצומה בעל-פה ובכתב כדי להוכיח ולברר את זכויותינו, את תביעותינו ואת צִדקת מעשינו; תיַסד עתונוּת ערבית בריאה ונאורה, תפרסם בלשון זו חֹברות פופולאריות על מפעלנו, על כל הטובה שכבר הבאנו ושאנו עתידים להביא לארץ, ועל השתתפות בני-עמנו בכל מקצועות החיים של המדינות הערביות בתקופותיהן המזהירות; תפעל ברוחה של ההסתדרות הציונית ועל הועד הלאמי ותתַוֵּך בין אלה ובין ראשי הערבים; תפיץ את דעותיה בקרב הישוב העברי וביחוד בין העולים, ותפרסם חֹברות על חיי הערבים, מנהגיהם, דת, דעותיהם והשקפותיהם.
בכל עיר ומושבה יבקש סניף ההסתדרות, הַתְאֵם לתנאי המקום, את האמצעים השונים המסֻגלים להשכין שלום וידידות בין הישוב העברי ובין התושבים, ויקַדם כל מעשה או מאורע העלולים לקלקל את היחסים הטובים. בערים ייַסדו הסניפים קלובים עברים-ערבים שבהם יֵערכו נשפי זמרה וספרות בשתי הלשונות, הרצאות פומביות על שאלות ישוב וחברתיוּת, על נושאים הסטוריים ומדעיים, ויִפָתחו שעורים לעברית בשביל ערבים ולערבית בשביל עברים.
שדה הפּעֻלה נרחב מאד, אך אל נא נחכה לעזרה מן החץ, לתקציבים; רבים אנו ורב כחנו, ומעשים פּוֹרים יקָרבו אלינו אלפי אחים בארץ ומחוץ. הבה נפעָלָה כי כבר אחרנו רבות, קצרים הימים ויקרים.
*
דרך זו דורשת הרבה אֹרך-רוח ופִקחוּת מדינית ומוסרית הצופָה למרחוק במקום ובזמן, היודעת לזרֹע לכל רוח וללַכֵּד אנושיות ולאֻמיות יחד מבלי שתצורנה זו את זו; ארֻכה דרך זו וקשה כֶּאֱרךְ גאֻלת עם שהזניח את אדמתו במשך אלפי שנים וכִקְשוֹת הצדק על המחזיקים בו, אבל יחידה היא לנו; כי לוּ גם נפתחו לפנינו דרכים אחרים, כי עתה לא פנינו אליהם, כי שארית ישראל לא יעשו עַוְלָה. שלא מדעת אנו נדחפים ברוח גאוני עמנו לגַשֵם בארץ הזאת את בחירי האידאלים: אַחֵד עבודה גופנית ותרבות שכלית ומוסרית עליונה בנושא אחד, כבֹש ארץ והָבֵא ברכה על כל יושביה. התחַיֵה על אדמתנו וחַיֵּה גם את הלאֹם שנאחז בה.
וכבר בחרו בדרך הזאת, בשם ד', שני נביאי הגוּלה. הלא כה אמר הכהן הענתותי בדַברו על השכנים הרעים הנוגעים בנחלת ישראל: והיה אם למֹד ילמדו את דרכי עמי להשבע בשמי…..ונבנו בתוך עמי (ירמיה י“ב, י”ד-ט"ז). והחוזה שעל נהר כבר הורָה: וחִלקתי את הארץ הזאת לכם לשבטי ישראל. והיה תפילו אֹתה בנחלה לכם ולהגֵרים הגרים בתוככם אשר הולידו בנים בתוככם והיו לכם כאזרח בבני ישראל, אתכם יפילו בנחלה בתוך שבטי ישראל. והיה השבט אשר גר הגֵר אתם שם תתנו נחלתו (יחזקאל מ“ז, כ”א-כ"ג).
תורה היא לישראל וזה חק צִדְקָהּ, מיטב כֹחנו הוא ומבחר נִשְקֵנוּ.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.