נסח מן ה“בטאון”, תרצ“ז-תרצ”ח

הוצאת הסתדרות המורים העברים במערב התיכון

שיקגו, ארצות הברית

---

לרעי הנעלה לרבי ניסן טורוב,

בהגיעו למבוא הזקנה,

באחוה ביקר.

---

לא המצאה מחוכמת היא הלשון כי אם הגאונית מכל יצירות האדם, אם לרובן ושותף לכלן. מה שבחירי הגאונים לא היו יכולים להמציא, יצרה האנושית כלה במשך אלפי דורות בכוח יצר עז להבעה, מתוך כריחות דוחפת להגות והתפּתחות משתלשלת ומשתכללת. נפתרה הבעיה הנשגבה הכפולה: 1, מצוא מכשיר למחשבה מנתחת ומנקרת ואמצעי להבעתה נוח להוגה ולקולט גם יחד; או, בלשון אחר, המצא סמנים לרבבות המושגים וגוניהם מן הממש והמופשט, סמנים זעירים, קלים ומובדלים זה מזה למדי. 2, אפילו נמצאה כמות סמנים כאלה, הלא תקצר תפיסתנו מקלטם וזכרוננו משמרם על אחת כמה.

והנה פלא כפול: היצר והכריחות שחוללו את הסמנים כאלו גילו גם תחבולות לחסכון, הואיל ובה במלה – אם בצורתה הראשונה ואם בשנויים קלים או בתוספות קבועות – נסמן עשרות מושגים בבהירות מספּקת.

והמנגנון המלולי הזה, פרט למונחי המדע, נוצר שלא במתכוון, כיצור התינוק בן חמשה עשר חודש את שפתו הוא, בטרם יחקה את לשון סביבתו. לא התחכמו היוצרים ואף לא חשו כי עושים הם דבר-מה לתקנתם-הם ולתיקון העולם כלו. ולבסוף קמה יצירה כבירה שכלה אומרת דעה ותבונה, הגיון ופילוסופיה.

נציגה דוגמה לאחר מעקרי האמצעים לחסכון בלשון.

הכל יודעים את הפּעל יצא במובנו הראשוני הפשוט, כגון ויצא יעקב מבאר שבע. והנה עם התפּתחות המחשבה השתלשלו מובניו והריהו מופיע במשמעות חדשים: יצא השמש, מעינות יוצאים בהר, יצא הדשא מן הארץ, הקנים יוצאים מן המנורה, יצאה אש, יצאה רוח, הגבול יוצא הימה, ככל היוצא מפּיו יעשה, יצאה הנפש, יציאת נשמה, יצא היין מן השכור, יצא הקצף, יצא הגורל, האשה יוצאת (בגט), יצאה השנה, יצא ניסן, יצא לחירות, מרשעים יצא רשע, יצא לתרבות רעה, מציון תצא תורה, יצא המשפּט, יצא לו שם, צא ולמד, צא וראה, יצא מן הכלל, יצא ידי חובה, כיוצא בו.

בכל האמרות האלה נוהג הפּעל יצא, כי בכלן יש דבר-מה דומה ליציאה, מעין יציאה אם מעט ואם הרבה; והלשון רואה כאן יציאה ממש וכאלו אומרת: זוהי יציאה, זוהי; היא מזהה את הפּעולות האלה במושג יצא הראשוני, כאלו אך מושג אחד לפנינו. ואם בכלן הוא-המושג, הלא לכלן הוא-הסמן, היא-המלה. ומה רב החסכון!

נמצא כי המושג הראשוני משאיל את סמנו לכל חבריו המזדהים בו. זיהוי המושגים הדומים כדי לסמנם בו-במונח פּוטר את הלשון מרבוי מלים ומקל מעלינו את עול הסמנים, שעם כל כריחותם ושרותם עלולים הם להסיח דעתנו מן העיקר, מן המציאות, ולהרפות כוחנו לרעיון, לתוכן. יתר על כן, הזיהוי מאמן את ההסתכלות, את הדמיון ואת השפיטה; מרחיב את המושג הראשוני ומראהו בצורות שונות ומשונות. הנה ראינו כמה פּנים ליציאה.

אפס כי אין הזיהוי בעל אפשרות יחידה, מוחלטת. מבחינות שונות יוכל כל מושג לדמות לאחדים מחבריו ולהזדהות בכל אחד מהם. השמש יוצא, אבל גם מנץ, מופיע, זורח, עולה; בבואו הוא גם שוקע; הפּועל הוא גם עובד, שכיר; המורה – מלמד, מחנך, מדריך.

מכאן האופי המיוחד לזהוי המושגים בכל לשון. עם עם וטעמו ונטיתו בהסתכלות ובדמיון. כגון:

הגשם יורד = la pluie tombe = дождь идет

פּי הבאר = Das Loch des Brunnens = L’Ouverture du Puits

את תנועת הגשם רואה העברי כירידה, הרוסי – כהליכה, והצרפתי כנפילה; הכניסה לבאר נדמה לעברי כפה, לגרמני – כחור, ולצרפתי – כפתח.

הזיהוי המקורי בלשון הוא הקושי העקרי בתלמוד שפה זרה, הואיל ומתחרה הוא בזהויים שנקבעו העמק בנפשנו על ידי לשוננו אנו. רגילויותינו אלה מסלפות את הלשון הזרה בעמנו, ובפינו מכל שכן, ככה תסולף העברית בדור התחיה עקב זהויי המערב שהיו לעצם מעצמותנו, ושפת כלאים זו תונחל בארצנו לדור הבא, אף בטרם טעם הלעז.

עברית נכריה מתגלה ביתר יחוד במלי היחס, יען כי מושגים אלה מצויים מאד בלשון ונקבעו בנו ברוח הלעז. ובחפשנו אמצעים להגנה על מקוריות העבריות, עת לחקר להגיון מצפון בסגולות הלשון, לשיטה ולהשקפות שהונחו – ויהי שלא מדעת – בזהוייה. ההגיון הוא מגן עוז ללשון מפּני המתחרות ברוחה.

הטורים הבאים הם מסה לחקר כזה באחד מהגאי היחס.

*

 

ב' היחס והשתלשלות תכנו    🔗

1. הגה זה, הנוסף בראש המלה כסימן ליחס, מובנו הראשוני הוא: בתוך, בפנים, בקרב; כגון: הדגן באסם, היין ביקב, הדבש בכוורת. ה“ב” מביע כאן כי אחד משני הגופים הנתונים מחזיק או מכיל את חברו, ובהיותו מתחבר תמיד אל שם המחזיק נקרא לו “ב” המכיל.

המוכל הוא עצם, מצב או פּעולה: העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים (שבת א א), עבדי יצחק חפרו בנחל (בראשית כו), את המן היו דוכים במדוכה ומבשלים בפּרור(במדבר יא).

ונאמנה העברית לסימנה גם בהיות המכיל חלל בלתי מסוים למדי: מניחין את המפתח בחלון (עירובין יט), השונמית עמדה בפּתח העליה (מלכים ב' ד'), החכמה קוראת בפּתחי שערים (משלי א), האומנין קורין [שמע] בראש האילן (בתוך הנוף שם הם עובדים – ברכות ב ד), ויעל הארבה… ולא נותר כל ירק בעץ (שמות י).

כדאי להעיר שפּעמים אין המתרגם הלועז יורד למובן “ב” היחס לכל דיוקו. בפּתח יתורגם סמוך לפּתח = при входе = á

ברם למצב זה יאמר העברי על הפּתח: ועל פּתח רעי ארבתי (איוב לא), אמר ר' יוסי פּעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת.. להתפּלל בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפּתח (ברכות ג); ועל הכהן המסגיר את הבית המנוגע שבעת ימים נאמר (נגעים יב ו): אינו… עומד בתוך הבית שהנגע בתוכו ומסגיר אלא עומד על פּתח הבית שנאמר ויצא הכהן מן הבית אל פּתח הבית והסגיר את הבית; ובתורת כהנים (נדרים נו): יכול יעמד תחת המשקוף ויסגיר תלמוד לומר ויצא מן הבית עד שיצא מן הבית כלו. תוספות יום טוב למשנה האמורה: על פּתח הבית… כלומר, בסמוך לפּתח הבית לא על האסקופּה שבפּתח הבית דאם כן תחת המשקוף הוא עומד… ומצאנו בלשון הקדש על שהוא סמוך…

ואלו בפּתח = בו ממש, בחללו המסומן במפתן, בשתי המזוזות ובמשקוף. ולשבח יזכר לותר המתרגם בפּתחי שערים = in der Thür am Thor

2. אבל העברית נוהגת יחס המכיל גם בשטח מסוים ואפילו בקו לגבי כל הנמצא או הנעשה בגבולם. בארץ כנען ישבו עמים שונים בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים (דברים א'), השטן ישוט בארץ ויתהלך בה (איוב ב), רבן גמליאל היה מביט בשפופרת וצופה בה אלפּים אמה ביבשה וכנגדה אלפּים אמה בים (עירובין מג). וכן מהלך העברי בדרך, עולה בסמטה, יורד בצלע ההר, מוצא מציאות בשבילים שבשדות (בבא מציעא ב ג), השכור דומה כאלו הוא שוכב בלב ים בראש חבל (חבל מכופל למלאכות האניה – משלי כג). גד הנביא לדוד: עלה הקם לד' מזבח בגרן ארנה היבוסי (שמואל ב' כד), ודוד ליבוסי: תנה לי מקום הגרן ואבנה בו מזבח… ואת המחיר שלם המלך במקום שקלי זהב משקל שש מאות (דברי הימים א' כא).

בכל הדוגמאות האלה מכוון מושג המכיל לא אל הגופים עצמם הנמצאים בגבול השטח הנתון, כי אם אל המקום שהם תופסים בשטח זה. גרן היבוסי מכיל לא את מלאכת הבניה ולא את המזבח, כי אם מקומם המקביל לבסיסם הם. ומקום זה מוכל בגרן כחלק בשלם. המהלך בדרך תופס בצעדו שטחים זעירים מאד בתוך רצועות האדמה הארוכה המהווה את הדרך. המכיל והמוכל הם כאן גדלים בני מין אחד: שטחים. וטפּוסי לכך הוא אלפּים האמה שהיה רבן גמליאל צופה ביבשה ובים.

בכלל אין יחס המכיל בשטחים אלא תולדה ליחס השלם אל מקצתו; אולם בהעדר תנאי זה, בהיות דבר תופס את כל השטח הנדון, אין מוכל ולא מכיל; אבל יש נסמך וסומך, ויחס הסמיכות יסומן ב“על”: ומי המבול היו מים על הארץ (על כלה – בראשית ז). ויובלט “על” זה לעומת ואני הנני מביא את המבול… לשחת כל בשר… מתחת השמים כל אשר בארץ יגוע (כל הנמצא בשטח הארץ – שם ו). –גדעון אומר: הנה אנכי מציג את גזת הצמר בגרן. אם טל יהיה על הגזה לבדה ועל כל הארץ יהיה חרב וידעתי כי תושיע את ישראל (שופטים ו).

לקח למופת בהבדלה בין “ב” ל“על” בכגון זה נותן לנו יחזקאל בחזיונו על התאחדות יהודה וישראל (לז): ועשיתי אותם לגוי אחד.. בהרי ישראל… וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב אשר ישבו “בה” אבותינו וישבו “עליה” המה ובניהם ובני בניהם עד עולם. –

אבותינו – והם מתי מספּר – ישבו בארץ, באחדות מנקודותיה; אולם העם המאוחד ישב “עליה”, על כלה.

ולא ידענו על מה להתפּלא כאן יותר, אם על הלשון הנאמנה כל כך להגיונה ולשיטתה; או על נביא הגולה שאף בנכר עודנו ער לדקויות העברית ומשכיל להועיל מהן כדי לפחת חיים וחן במוסרו ובנחמותיו.

3. אכן יש אשר “על” כאלו מתחרה ב“ב” המכיל: ועשית ללאות תכלה על שפת היריעה האחת… וכן תעשה בשפת היריעה הקיצונה במחברת השנית (שמות כו ד) – וסמך ידו “על” הקיר ונשכו הנחש (עמוס ח), האזוב אשר יוצא “ב”קיר (מלכים א' ה) – מראש יונקותיו רק אקטף ושתלתי אני “על” הר גבה. “ב”הר מרום ישראל אשתלנו (יחזקאל יז כג – כד), – ויצא.. גלית… וכובע נחשת “על” ראשו (שמואל א' י"ז), וירא ד‘… וילבש צדקה בשרין וכובע ישועה “ב”ראשו (ישעיה נט) – רוח ד’ דבר בי ומלתו “על” לשונו (שמואל ב' כג ב), כי אין מלה “ב”לשוני הן ד' ידעת כלה (תהלים קלט ד) – אבל לא תעשה… ונעליך תשים “ב”רגליך (יחזקאל כד יז), של נעלך “מעל” רגליך כי המקום… קדש הוא (יהושע ה טו).

אולם אם נתבונן כראוי בשני המושגים נווכח כי פּעמים מתקרבים הם מאד זה אל זה; אז תצדק התחרות בין סמניהם, אבל אף אז מראה הענין כי למנצח יש יתרון מה מן המנוצח. ננסה לברר את עצם¹ ההבדל בין שני סמני יחס אלה על פּי תכנם העקרי, ויסייענו לכך ה“הר” המצוי במקרא כמו בארצנו.

ההר – העקוב, התלול והגבנון, על קמטיו ופּרציו, שם יגבל עמק בגיא ורמה בבקעה – מציג ברובו מרחבים כעין גדורים למחצה או אף מוקפים כאלו קירות משונים נטויים גם זקופים.

מבחינה זו רואה העברי את ההר כבית-קיבול ענק מכיל עמים לרוב “בו” ישכן² האדם, ישב יעמד ויעבר, יעלה וירד; “בו” יחרש, ישתל ויטע אף יבנה ערים (מחסר מים אין נוהגים לבנות על ההר).

גם חלקי ההר מכילים: תחתיתו, מורדיו צלעותיו וראשו. בבוא העם למתן תורה התיצבו בתחתית ההר (שמות יט), מלכי האמורי נסו מפּני בני ישראל במורד בית חורון (יהושע י), שמעי בן גרא הלך בצלע ההר לעומת דוד (שמואל ב' טז), את קידוש החדש היו מודיעים לגולה באש מבוערת בראשי ההרים (ראש-השנה ב ג).

וכן הגבעה והתל: שאול יושב בקצה הגבעה תחת הרמון (שמואל א' יד), שבת [=קבע מקום לשבות שם בשבת] בתל גבוה עשרה (עירובין טו).

“על ההר” = על גבי ההר, הוא רצועת ההר העליונה שדרכה עובר קו השיא המפריד בין מי הגשמים היורדים לשני עברי ההר, כגון בארצנו בין המים היורדים מערבה אל הים התיכון ובין היורדים מזרחה אל הירדן. ויש אשר מתוך גב ההר מתנוססת גבעה או הר בודד, והוא ראש ההר הכללי; וכן נאמר (שמות יט): וירד ד' על הר סיני אל ראש ההר. – מן המישור נראית לנו מראות טבע מיוחדים על ההר. השחר – והוא דמדומי השמים הקודמים לצאת השמש – נדמה כפּרוש על ההרים (יואל ב); אדי המים המתעבים מסביב לגב ההר מפּני הטמפּרטורה הנמוכה שלו מהוים ענן כבד על ראש ההר (שמות יט).

מצוי האדם בחלקי ההר הנמוכים והבינוני, ואלו על ההר – מפּני קשי העליה והרחק – יעלה אך במקרים יוצאים מן הכלל. אברהם הולך להעלות את בנו לעולה על אחד ההרים (בראשית כב), ד' אומר למשה: בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא' על ההר הזה (שמות ג), ובקבלת הלוחות השניים: ועלית בבקר אל הר סיני ונצבת שם על ראש ההר.. וגם איש אל ירא “ב”כל ההר (שם לד). – וביחוד לעבודת אלילים: על ראשי ההרים יזבחו ועל הגבעות יקטרו תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צלה (הושע ד). וכדברי ר' עקיבא: כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן דע שיש שם עבודה זרה (עבודה זרה ג ה).

על ראשי ההרים מארבים לאויב (שופטים ט); כל מתבודד מבקש לו שם מפלט: שליחי אחזיה מוצאים את אליה התשבי יושב על ראש ההר (מלכים ב' א), על ההרים בוכה בת יפתח על בתוליה (שופטים יא), וירמיה היושב בתוך מרמה קורא: על ההרים אשא בכי ונהי (ט); שם תמצא גם אהובת רעים מסתר למעשיה: על הר גבה ונשא שמת משכבך (ישעיה נז), הולכת היא על כל הר גבה… ותזני שם (ירמיה ג).

שמה עולה כל הרוצה להשמיע דבריו לקהל מרחוק: דוד עמד על ראש ההר מרחוק כדי לדבר לשאול ולאנשיו (שמואל א' כו), אבנר עמד על ראש גבעה אחת ומשם קרא אל יואב (שמואל ב' ב); מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פּלוני בן פּלוני ממקום פּלוני מת (יבמות טז 1); והמבשר: על הר גבה על לך מבשרת ציון (ישעיה מ'), הנה על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום (נחום ב).

שם מעמידים מוט או קורה ובראשם דגל לאות הנראה מרחוק לצבא או לשם מודעה אחרת: על הר נשפּה שאו נס (ישעיה יג); וכסמל בדידות לשארית הפּליטה: עד אם נותרתם כתרן על ראש ההר וכנס על הגבעה (שם ל).

ומנפלאות הבורא: על הרים יעמדו מים (תהלים קד), והיה על כל הר גבה ועל כל גבעה נשאר פּלגים יבלי מים (ישעיה ל).

4. בכל הדוגמאות האלה “על ההר” מתבלטת חשיבות הגבה העלי לרעיון הנדון; כל הפּעולות והמצבים מגיעים כאן לתכליתם אך ורק בזכות גבה מקומם, ויחס זה לגבה יובע ב“על”. וטיפוסי הדרש על מקום תפילין של יד בזרוע. הכתוב (שמות יג ט) אומר: והיה לך לאות “עּל ידך” ולזכרון בין עיניך. ודרשו (מנחות לז): “על ידך” זו גבה שביד. ודבי מנשה שם: על ידך זו קיבורת = הבשר התפוח שבזרוע, הוא השריר שבהתכווצו הוא מתעבה וכופף את האמה אל הזרוע.

“על” מביע לפיכך כי לפנינו נסמך וסומך, וכי – וזהו העקר – שטח הסמיכה³ נמצא בקצה הסומך העליון, הגבוה ביותר. על הרוב קטן שטח הסמיכה לעומת פּני הסומך ומוכל בהם; אבל פּעמים ישוה להם: ומי המבול היו על הארץ; או גם יעבר אותם: והאבן גדולה על פּי הבאר. אין “על” שולל את הכלכול (=ההכלה), אבל אינו מחייב אותו.

“ב” המכיל מסמן גם הוא כי דבר לנו לנסמך ולסומך, כל מוכל נסמך וכל מכיל סומך, וכי – והפּעם זהו העקר – שטח הסמיכה אינו אלא מקצת פּני הסומך; ובאשר לעליות שטח זה, אין ה“ב” שולל אותה, אבל גם אינו מחייב אותה. המהלך “ב”הר עובר פּעמים גם עליו, באמרנו מרובים הסלעים בהר אנו מתכוונים גם למרומו; אבל המעין יוצא בהר (דברים ח ז) ולא על ההר.

מכאן הגדרה:

“על” מביע סמיכות עלית, אם מוכלת ואם אָין.

“ב” המכיל מסמן סמיכה מוכלת, אם עלית ואם אין.

נמצא שבהיות הסומך מוגבל בשטח אופקי יהיה כל נסמך המוכל בשטח זה גם עילי: הלחם על השלחן; אבל לא כל נסמך עליו מוכל בו: המפּה פּרושה על השלחן. לפיכך בכגון זה מותר בשעת הדחק להמיר “ב” המכיל ב“על”.

ושעת דחק זו מצויה מאד, כגון בהיות הסומך בעל תוך: שלחן, תבה, כלי, לב, בטן; או בסומך שדרכנו להדר לתוכו: אדמה, ארץ, ספר. כאן עלול “ב” השטח להטעות כאלו מכוון הוא לתוך הסומך. לכן: פּת במלח תאכל… ו“על” הארץ תישן (אבות ו), ואעדך עדי ואתנה צמידים “על” ידך [ולא “ב”ידך!] ורביד “על” גרונך ואתן נזם “על” אפּך ועטרת תפארת “ב”ראשך [בזה אין מקום לטעות – יחזקאל טז יא-יב], ושתי טבעות זהב תעשה לו [למזבח הקטרת] מתחת לזרו “על” שני צדיו [ולא: “ב”שתי צלעותיו, “ב”שני צדיו, כאלו בתוך צדיו, כמו: ופּתח התבה “ב”צדה תשים; שמות ל].

אולם באין דאגה לטעות לא יוסג גבול “ב” המכיל: פּארך חבש “ע”ליך (על ראשך) ונעליך תשים “ב”רגליך (יחזקאל כד יא), אטר מניח תפילין “ב”ימינו (מנחות לז), תפילין ש“ב”ראשו (ברכות ו); אבל ושמת המצנפת “על” ראשו (שמות כט), ומפרש הרמב"ן: כלומר, למעלה “ב”עליון שבראש; לא יקרחו [הכהנים] קרחה “ב”ראשם [בכל מקום שהוא – ויקרא כא], אבל ושמן “על” ראשך לא יחסר [על הראש כלו – קהלת ט].

ואופיינית משנה זו (נגעים יג ט): מי שנכנס לבית המנוגע וכליו [=בגדיו] על כתפיו [כמשא] וסנדליו וטבעותיו בידיו [=בכפּיו] הוא והם טמאים מיד; היה לבוש בכליו וסנדליו “ב”רגליו וטבעותיו “ב”אצבעותיו הוא טמא מיד והם… – באצבעות אין לטעות, אבל ויסר פּרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה “על” יד יוסף (בראשית מא).

ודוגמה לפקפּוק. ה“מתנים”, המשתרעים בשני צדי גופנו מן הצלע התחתונה עד עצם הירך, רחבים כששה סמ., וכל חגורה למינה יש מכסה את כלם או רק מקצתם. ועוד זאת: כאלו יש להם בית קיבול – מלאו מתני חלחלה (ישעיה כא). לכן נוהג כאן “על” ו“ב” גם יחד, לפי טעם המחבר: אליהו אזור עור אזור במתניו (מלכים ב' א), ירמיהו שם אזור פּשתים “על” מתניו (יג). אגב, בנוהג רחב אזור פּשתים מאזור עור. ובוני חומת ירושלים: איש חרבו אסורים “על” מתניו (נחמיה ד). אף את השק יש כנראה, משפּיל קצת לחגרו ויש מגביה. יעקב המתאבל על יוסף שם שק “ב”מתניו, ובני מואב בחורבנם “על” כל ידים גדודות ו“על” מתנים שק (ירמיה מח לז).

5. ועוד “על” שכאלו דוחה את “ב” המכיל: אנשי גבעה מתדפּקים “על” הדלת (שופטים יט), שאול הטיל את החנית “על” יונתן להכותו (מואל א' כ לג), מקיש אדם על הדלת, על המנעול (זבים ד ג), וחרמש לא תניף על קמת רעך (דברים כג כו), ונתת מטר על ארצך (מלכים א' ח לו), ושלחתי עליכם רעב… וחרב אביא עליך (יחזקאל ה' יז).

ברם לא נדחה “ב” המכיל כאן, כי בכל אלה מורה “על” לא את מקום הפּעולה, כי אם את מגמת התנועה וכוונה. וכן אומר יחזקאל עצמו בבואו לציין את מקום המכה: בשלחי את חצי הרעב הרעים “ב”הם (שם טז), וירמיה: ושלחתי “ב”ם את החרב את הרעב ואת הדבר (כד י). ומלאכי: אם לא תשמעו… ושלחתי “ב”כם את המארה (ב).

ו“על” טיפוסי למגמת התנועה: הממונה [שעליו להעיר את הכהנים לעבודתם בשחרית] בא ודופק “עליהם” והם פותחים לו (תמיד א ב).

לפיכך יש פּעל גורר פּעם “על” ופעם “ב” המכיל, לפי שהוא מביע תנועה או מצב; כגון “נפל” המסמן תנועה מאונכת מלמעלה למטה, אבל פּעמים את מצב הנופל מקץ התנועה כמוטל על הארץ. בהוראת תנועה זקוק “נפל” לבאור המגמה הפּותח ב“על” או ב“אל”: ויקח שאול את החרב ויפּול עליה (שמואל א' לא), הנני אליך גוג… “על” הרי ישראל תפּול… על פּני השדה תפּול (יחזקאל לט), ואיש אחד תפש את ירמיהו לאמר “אל” הכשדים אתה נופל. ויאמר ירמיהו: שקר אינני נופל “על” הכשדים (לז).

אולם “נופל” = מוטל, רובץ, טעון פּירוש למקום, וזה סמנו “ב” המכיל: ויבואו פּלשתים… וימצאו את שאול ואת שלשת בניו נופלים “ב”הר הגלבוע (שמואל א' לא), לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך (דברים כב).

מלת היחס תלויה גם בחליפות החלות בהוראת השם התכוף לה. לארץ מובנים שונים. א, הכדור כלו, כגוף: רומה על שמים א' ו“על” כל הארץ כבודך (תהלים קח ו), יש הבל אשר נעשה “על” הארץ (קהלת ח יד); ב, פּני הארץ, אדמה, יבשה: כל אשר “ב”ארץ [בכל מקום שהוא] יגוע (בראשית ו יז), נע ונד תהיה “ב”ארץ (שם ד' יב), ג, אדמת מחוז טבעי או שטח מדינה מסוימת; ד, המדינה עצמה כבית קיבול, על מימיה ושמיה, על צמחה וחייתה. בהוראה ג נאמר: ועשיתם את חקותי… וישבתם “על” הארץ [על כל ארצכם כלה] לבטח (ויקרא כהת); ובהוראה ד: אם בחקותי תלכו… וישבתם לבטח “ב”ארצכם (שם כו).

במקרא מתנגשים פּעמים שני המובנים האחרונים בו-בענין: נטה ידך על השמים ויהי חשך “על” ארץ מצרים [על כל שטחה] …ויט משה את ידו…ויהיה חשך אפלה “ב”כל ארץ מצרים [במדינה כלה]. – ובפּרשת המרגלים (במדבר יג): וראיתם את הארץ מה היא את העם היושב “עליה” [על אדמתה כלה]… ומה הארץ אשר הוא יושב “בה” [המדינה: הריה, עמקיה, מימיה, אלימה] הטובה היא אם רעה… ומה הארץ [האדמה] השמנה היא אם רזה היש “בה” עץ אם אָין⁴**. **

וכן גבול. שם זה מסמן את רצועת האדמה שהיא מסיימת נחלה, חבל, מחוז או מדינה ומבדילה אותם מרשות אחרים. כל הסמוך לרצועה זו הוא על הגבול: וכל מואב בשמעו כי עלו המלכים להלחם בם ויצעקו…. ויעמדו על הגבול (מלכים ב' ג כא) והוצאתי אמכם מתוכם [מירושלים]…. על גבול ישראל אשפוט אתכם… “אל” גבול ישראל אשפט אתכם (יחזקאל יא), ויאמר ד' אל משה ואל אהרן בהר ההר על גבול ארץ אדום (במדבר כ כג)

אבל התרחב מובן גבול עד לסמן את כל השטח המסוים בגבולות, ומובן כי הנמצא בשטח זה הוא “ב”גבול: וימאן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו (במדבר כ כא), זיתים יהיו לך בכל גבולך (דברים כח מ), והציל מאשור כי יבא בארצנו וכי ידרך בגבולנו (מיכה ה ה).

6. ההגה “ב” הנוסף בראש המלה מביע עוד יחסים שלכאורה שונים הם מאד מיחס המכיל; ככה הוא מציין את הכלי, המכשיר או האמצעי שבהם תבוצע הפעולה הנדונה, וכן את סבתה ותכליתה.

“ב” הכלי והמכשיר: לא בחרוץ יודש קצח… כי במטה יחבט קצח וכמון בשבט (ישעיה יח), בכל כותבין [את הגט] בדיו בסם… ובכל דבר שהוא של קיימא אין כותבין לא במשקים ולא במי פּירות… (גיטין ב ג). אין במקעים [עצים ביום טוב] לא בקרדום ולא במגרה. ולא במגל אלא בקופיץ (ביצה ד ג).

“ב” האמצעי: יוכבד חמרה את תיבת משה בחמר ובזפת (שמות ב), במה מכסין [את הדם] ובמה אין מכסין? מכסין בזבל הדק ובחול הדק, בסיר ובחרסית… (חולין ו ז), אין מנהיגין את הבהמה “ב”מקל ביום טוב (ביצה ד ה); בא אחיך “ב”מרמה ויקח את ברכתך (בראשית כז), וגאלתי אתכם בזרע נטויה ובמשפּטים גדולים (שמות ו), ציון במשפּט תפּדה ושביה בצדקה (ישעיה א).

“ב” הסבה והגורם: יונה למלחי האניה יודע אני כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם (א), לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגוים האלה ד' א' מורישם מפּניך (דברים ט), הרשע בעונו ימות, וגם הצדיק בחטאתו ימות (יחזקאל ג), אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי (ברכות ג), ולא תחום עינך: נפש “ב”נפש, עין “ב”עין, שן “ב”שן… (דברים יט כא).

ב' התכלית: יעקב ללבן עבדתיך ארבע עשרה שנה “ב”שתי בנותיך ושש שנים “ב”צאנך (בראשית לא מא), ויברח יעקב שדה ארם ויעבד ישראל “ב”אשה ו“ב”אשה שמר (הושע יב יג), שבעים “ב”לחם נשכרו [התרוששו השבעים עד היותם מוכרחים לעבד כשכירים בפּת לחם; שמואל א ב ה]. – נעירה כי השכר הוא אמצעי לשוכר, למעביד, ותכלית לשכיר, לעובד; וכן נאמר (דברים כד): לא תעשוק שכיר.. ביומו תתן שכרו כי עני הוא ואליו [אל השכר] הוא נושא את נפשו.

נראה נא כיצד השתלשל “ב” המכיל הראשוני עד ליחסים הנדונים, ומיכה הנביא הוא הראשון למסייעים בבירור זה. הוא חוזה מהפכה נוראה על שמרון וירושלים (א): ונמסו ההרים והעמקים יתבקעו.. “ב”פשע יעקב כל זאת ובחטאת ישראל. – הריהו אומר ברור כי הנוראות, כל זאת, מקורן בתוך הפּשע והחטאות, כי מוכלות הן בקרב אלה כתוצאה בסבה; הסבה הגורמת המתחשבת כתוך [ = כבית קיבול] למסובב היוצא ממנה (יהושע שטינברג, משפּט האורים, ע. 84).

והוא הנביא יבאר לנו גם את “ב” האמצעי: בונה ציון “ב”דמים וירושלים “ב”עולה (ג י). הלא יביע הנביא בקנאתו לצדק כי בונים הם את ציון בתוך דמים ממש, בדמי העובדים העשוקים ובתוך סביב שכלה עולה? – וכן בחסד ואמת יכפּר עון (משלי טז ו). נזכירה שכפּר עצם הוראתו כסה, העלם. ומה נכונים דברי הפּתגם: אך בתוך שפע חסד, בסביבה שכלה אמת, יכפּר, יכסה ויעלם העון.

ו“ב”הגורם: הרחוק “ב”דבר ימות… והנשאר הנצור “ב”רעב ימות (יחזאקל ו יב). הלא בתוך הרעב והדבר ימותו?

והתכלית, האינה מחזיקה את האמצעי? האין מעשינו כאלו מוכלים בכוונתם, במטרתם? האין הכל מכוון אל התכלית וכאלו יוצא מתוכה? ויעבד יעקב “ב”רחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים “ב”אהבתו אותה (בראשית כט). שומר יעקב את הצאן וכל מעיניו ברחל, כל עבודתו ועמלו בה הם, ובאשה שמר [הושע]; ולא ארכו לו השנים “ב”אהבתו, בתוך אהבתו (“ב”הסבה).

ומיכה (ג יא): ראשיה בשחר ישפּטו וכהניה “ב”מחיר יורו ונביאיה “ב”כסף יקסמו. השחד הוא תכלית השפיטה בו צפון סוד המשפּט, המחיר הוא המקור להוראת הכהן ככלי המחזיק תורה זו, וכן הכסף לקסמי הנביא.

הדוגמאות האלה מלמדות גם על “ב” הכלי והמכשיר. נקדימה כי לפי ההשקפה האמורה יחשב הכח – גורם הגורמים לכל העולה – כמכיל את יצירותיו. והאמרה רב תבואות “בכח” שור (משלי יד ד) בונה אב לזהוי הנדון. התבואות, היבול, גנוזים בכח השור שכאלו מכיל כל מה שהוא עתיד ליצור.

עתה נבין כל “ב”כח פּשוטו כמשמעו, כגון: כי אמר [מלך אשור] “ב”כח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונתי (ישעיה י יג), כל אשר תמצא ידך לעשות “ב”כחך עשה (קהלת ט י); וטיפוסי: וילך [אליהו] בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה (מלכים א' יט ח).

ומן הכח עד הכלי והמכשיר אך צעד קל. המכשיר הוא לכח כמלה למושג. המושג נעלם מעיננו, ואלו המלה – סמנו גלויה לכל, לכן ידמו רבים, כאלו היא המושג. וכן הכח: בסתרי סתרים יפעל וחידה הוא לנו, אבל ראה נראה את שליחיו עושי דברו, היד וכל מכשיר למינהו. והנה בדמיון השמי נזדהו השליחים בשולחם והיה כאלו הם המפיקים, המבצעים, היוצרים, ומכיון שכך הלא יכילו את הפּעולות ואת המעשים, ומכאן “ב” הכלי והמכשיר שאינו אלא “ב” המכיל כפרי הזהוי וההשאלה.

7. מעתה יוקל לנו להבין את “ב” היחס ולהאות בו כהלכה בעוד מקרים שונים.

“ב” האמצעי: וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא “ב”ארץ מצרים ובארץ כנען “ב”שבר אשר הם שוברים… ויאמר יוסף הבו מקניכם ואתנה לכם “ב”מקניכם… ויתן להם יוסף להם “ב”סוסים.. ובחמורים… ויאמרו לו… קנה אותנו ואת אדמתנו “ב”לחם (בראשית מז). – נתן לו שתי פּרוטות אמר לו הבא לי אתרוג והלך והביא לו “ב”פּרוטה אתרוג ו“ב”פּרוטה רמון (מעילה ו ד) – אלימלך שכר לו ריקים ופּוחזים בשבעים כסף (שופטים ט) – חבורת מצוה לוה “ב”רבית (ירושלמי מועד קטן ב פא).

“ב” התכלית: את כספּך לא תתן לו “ב”נשך ו“ב”מרבית לא תתן אכלך (ויקרא כה לא) – הזהיר הקב"ה את ישראל שלא ילוו "ב"רבית (מד"ר שמות לא) – לא יחלפנו [את אשר הקדיש] ולא ימיר אותו טוב “ב”רע או רע “ב”טוב ואם המר ימיר בהמה “ב”בהמה והיה הוא ותמורתו קדש (ויקרא כז). – המחליף פּרח “ב”חמור וילדה (בבא מציעא ח ד) – **הפּועל החקלאי עובד “ב”עשרים גרש ליום. **

בחינת “ב” היחס לסוגיו השונים תסייענו להבדיל בינו ל“עם” אחרי פּעלי התנועה הלך בא יצא עלה עבר; כגון: פּרעה למשה “גם טפּכם ילך עמכם”, ומשה עונה “וגם מקננו ילך עמנו” (שמות י) – “עם” מורה כאן השתתפות בפּעולה: הטף והמקנה שהם הטפל בענין, ילוו על הגדולים, על העקר. הטפל נוסף על העקר.

אבל פעם אחרת אומר משה לפרעה (שם): “ב”נערינו ו“ב”זקנינו נלך “ב”בנינו ובבנותינו “ב”צאנו ובבקרנו נלך – מה טיב “ב” זה? – הבאור ניתן בסוף הפסוק: כי חג ד' וכל אלה ישתתפו בחגיגה ויסייעונו להגדיל את השמחה. ועל המקנה כבר נאמר (שם): כי ממנו נקח לעבד את ד' א'. נמצא שכל המנויים כאן הם אמצעי ומכשיר לחגיגה, וה“ב” נוהג פּה בהלכתו.

גלית הפּלשתי לדוד: הכלב אנכי כי אתה בא אלי “ב”מקלות (מכשיר להכאה); ודוד ענהו: אתה בא אלי “ב”חרב ו“ב”חנית ו“ב”כידון ואנכי בא אליך “ב”שם ד… (שמואל א' יז). –

שישק מלך מצרים עלה על ירושלים “ב”אלף ומאתים רכב ו“ב”ששים אלף פּרשים ואין מספּר לעם אשר באו “עמו” ממצרים (דברי הימים ב' יב). – הרכב והפּרשים הם כח המלך למלחמה, אמצעיו ומכשירו לא כן העם הרב ממצרים, אלה אינם משתתפים במלחמה ממש, אך נספּחו אל החיל, הם רק באו “עם” המלך.

ועל מלך בבל הבא לתקף את מצרים (ירמיה מו כב): **כי “ב”חיל ילכו ובקרדמות באו לה כחוטבי עצים. **

ובמשנה: זה בא “ב”חביתו וזה בא “ב”קורתו זה בא בכדו וזה בא בפּשתנו [איש איש והכלי או החמר למלאסתו בידו – בבא קמא ג ה] – חמור יוצא [בשבת] “ב”מרדעת [המרדעת מכסה מקצת גופו ומגינה עליו מפּני הקור, והיא אמצעי להגנה זו] – (שבת ה ב) – “ב” מה אשה יוצאה ו“ב”מה אינה יוצאה [ומה נחשב לתכשיט, כאמצעי להתקשט – שם ו א] – לא יצא האיש לא “ב”סייף ולא “ב”קשת… רבי אליעזר אומר תכשיטין הן לו (שם ד).

מן הקודם עולה כי המחליף מלת יחס משנה יחס, ושנוי ביחס הוא שנוי ברעיון. ועוד דוגמה אופיינית.

הננו שותים קפה וחלב, קפה “עם” חלב וקפה “ב”חלב.

קפה וחלב = קפה ומקץ זמן-מה חלב; או: עתים קפה ועתים חלב.

קפה עם חלב = בה-בסעודה, או חליפות מעט מזה ומעט מזה; הואיל ו“עם” מסמן סמיכות במקום ובזמן, סמיכות אף שותפות.

קפה בחלב = בקפה הוצק מעט חלב, ויהי אך כדי לתת טעם לשבח או כדי להאפיר [=להלבין קצת] את עין הקפה. – ו“ב” היחס מה טיבו כאן? – לא “ב” המכיל במובנו הממשי, הואיל ועל הרוב הקפה מכיל פּה את החלב. ברם יש מפונק שאינו שותה קפה פּשוט, כי זקוק הוא לעוד משקה נוסף כעין תבלין ותהי כמותו כל שהיא. לגבי אדם זה מעט החלב מכשיר את הקפה לשתיה, רק באמצעותו נעשה הקפה לבר-שתיה.

ויחס זה יסומן ב"ב; “ב” האמצעי, “ב” ההכשרה. והאמרה כך היא דרכה של תורה פּת “ב”במלח תאכל… (אבות ו) בונה אב לתפקיד “ב” זה. מה זעירה כאן כמות המלח לעומת הפּת, אלא שלעני המלח הוא אמצעי לאכילת הלחם, הלפתן הנותן טעם.

ו“ב” הלפתן בבדיחה. רבי זירא לגלג על הבבלאים הטפּשים האלה האוכלים לחם “ב”לחם. ומפרש רש"י: המלפתין פּיתן בדייסא (נדרים מט).

אבל: רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש “עם” הבשר (דברים יב יג); כלומר באכלך את הבשר – והוא העקר – אל תאכל “עמו” בו-בזמן גם את הנפש הדבקה בו. מובן שאין כאן כל יחס אמצעי בין שני המאכלים.

לפיכך נאכל לחם “ב”חמאה, נשתה גזוז “ב”יין (היין תבלין לגזוז) או יין “ב”גזוז (הגזוז תבלין ליין), נאכל ענבים ותאנים, אבל גם ענבים “עם” תאנים; אולם טפּות הרפואה נגמע “ב”קפה.

8. האדם עושה מלאכתו באמונה או בשקר, בשמחה או בעצב, בארך רוח או בקצר רוח, בנחת או בחפּזון, במתינות או במהירות, בשקידה או בעצלות; מדבר בקול או בלחש, באריכות או בקצור, בכבד ראש או בקלות ראש, בנימוס או בגסות, באהבה או בשנאה, בדעה או בבערות, במליצה או בפּשטות; קורא בישיבה, בעמידה וגם בשכיבה, בעיון או בשטחיות; נוסע ביחידות או בחבורה, בשלום או בחרדה; מתקבל בסבר פּנים או בפּנים זועפות, בכבוד או בזלזול.

בכל אלה יבע אופן הפּעולה, מצב הפּועל הגופני או הנפשי, בשעת המעשה, או תגובת הסביבה לפּעולה זו. ברם יחס זה של הפּעולה למצבים השונים נזדהה ביחס המוכל למכיל והושאל לו הסמן “ב”.

ומה צדק זהוי זה. הנה עושה מלאכתו בשמחה; מצב רוחו זה מתגלה בתנועותיו ורעיונותיו, במבטו ובקולו, בתפקידים הפיזיאולוגיים: בנשימה, בדפיקות הלב, בעכול ובהפרשה; ובכל שכן בקצב עבודתו. האין מלאכתו נעשית בתוך שמחה, האין מצב רוח וגופו מקיף את כל התנועות המופקות לצרך העבודה, מדריך אותן וחולק להן מאופיו?

לבן אומר ליעקב (בראשית לא): למה נחבאת לברח… ולא הגדת לי ואשלחך בשמחה ובשירים בתף ובכנור. – הלא יערך השלוח בתוך סביבה מלאה שמחה ושירים קולות התף והכנור, והפּעולה כאלו מוכלת בתוך כל אלה.

או: עבדו את ד' “ב”יראה וגילו “ב”רעדה (תהלים ב). יראת ד' פּועמת את כל נימי המאמין ובבואו לעבד את ד' יחרד, יתרגש אף יתפּעל. אז תשפּך יראה זו את אופיה על כל היותו ועל מעשיו בעבודת ד' מכל שכן; אף כאשר יופקו מעשים אלה עודם מרחפים באוירה המרתתת שם חוללו; בתוך היראה יעבד המאמין את ד'.

אנו, חניכי המערב, התרגלנו כ“כ לראות ב”ב" זה את חלופו שבלעז – avec, co, mit –– עד כי נתקשה לרדת אל התפיסה העברית, אל מושג המכיל. בפּסוק האמור יתורגם ביראה mit Furcht, со страхом, avec crainte

אכן רב כאן ההבדל בין העברית ללעז. הלעז רואה את היראה הנדונה אך כמשתתפת בעבודת ד', כמסייעת; ואלו העברית רואה אותה כשליטה הפּוקדת בשעתה על כל המתרחש בגבולה. לכן המזהה כאן את “ב” היחס בתרגומו הלועז מסלף את תכן המושג העברי.

אגב פּעמים יזדהה יחס האופן ביחס המכיל גם בלעז. בפּסוק גדע “ב”חרי אף כל קרן ישראל (איכה ב) יתורגם בחרי אף

в пылу гнева

in seinem grimmigen Zorn

dans son ardent colère

סוף דבר: ראינו כי גם “ב” האופן אינו אלא סעיף ל“ב” המכיל הראשוני.

9. והושאל מושג המכיל גם לזמן. ובאמת, יהי הזמן מה שהוא, הלא יכיל כל אחד מקטעיו – אם תקופה בת אלפי שנים ואם רגע – את חלקיו – הוא? האין הבקר מוכל ביומו? האין השעה אחד מעשרים וארבעה במעת-לעת והשניה אחד מששים בדקה? אמנם בכל לשון נוהג יחס המכיל בזמן, אולם בעברית – ביתר קביעות ושיטה. בשש שעות, בבקר ובערב, ביום ובלילה, בערב פּסח, בי“ז בתמוז בתרצ”ז; באחת ושש מאות שנה בראשון [בחדש הראשון] באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ (בראשית ח).

יחס המכיל בזמן דומה ליחס זה בשטח. באמרנו הכפר יושב “ב”צלע ההר אנו מתכוונים לא אל הבנינים ואל אשר בהם, כי אם אל המקום שהכפר תופס בשטח המסוים המכונה צלע ההר (ראה לעיל, 2), ומובן כי השלם מכיל את חלקו. וכן בזמן, כגון: בעשתי עשרה שנה לצדקיהו בחדש הרביעי “ב”תשעה לחדש הבקעה העיר (ירמיה לט). כדי לשבר את העין נתאר לנו את הזמן כרצועה אינסופית המתגללת⁵ ויורדת, ובה חלקים = קטעים = מלבנות = שנים, המתחלקים לבני קטעים = חדשים, ואלה – למלבנות קטנים יותר = ימים.

והנה כעלות צדקיהו על כסא מלכותו ציינו קו לרחב הרצועה, וכאשר מן הקו הזה ומטה ירדו עשרה מלבנות = שנים, ובמלבן האחד עשר ירדו שלשה בני קטעים חדשים, ומן בן-קטע זה ירדו שמנה מלבנים זעירים בני בני קטעים = ימים והגיע התשיעי; עוד זה יורד וירושלים מובקעת; הנה כבר כלתה ההבקעה והמלבן הזעיר טרם ירד כלו. נמצא כי זמן המאורע מזדהה בחלק קטן, בנקודות אחדות של המלבן – יום התשיעי; וחלק קטן זה מוכל במלבן הנדון כמקצת בשלם. המכיל והמוכל הם לפיכך בני מין אחד – קטעי זמן. ברם לשם קיצור נדבר לא על שעת המאורע כי אם על המאורע עצמו.

הבנה נכונה ביחס הנדון תסייענו לדייק במושג, הזמן. נחקרה למשל את פּירוש “ב”עוד, ואשת החיל תלמדנו לקח (משלי לא): ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה. “עוד” = קיים; ומכאן הארך, המשך, הוסף. “בעוד” = בהמשך = בטרם חלף. “ב”עוד לילה = עת הלילה קיים, נמשך; בטרם כלותו, בטרם בקר.

בעוד מציין אפוא את אחרית הזמן הנדון. בעוד שלשים יום = בטרם יחלפו שלשים יום; בתוך שלשים יום = כל זמן המוכל בין תחלתם לסופם. – ומה רב ההבדל בין בעוד ללילה לעוד בלילה: ותקם עוד בלילה – הוסיפה לקום בלילה אחרי שכבר קמה פעם.

מכאן הערה למעשה. המקבל על עצמו לפרע חובו בעוד חמשה ימים, עליו לעמד בדבורו ביום החמשי, בטרם ליל הששי. ופּסוק מפורש. בפתור יוסף את החלומות לשר המשקים ולשר האופים הוא אומר לכל אחד מהם: בעוד שלשת ימים ישא פּרעה את ראשך (בראשית מ). והנה ויהי “ב”יום השלישי יום הלדת את פּרעה וישא פּרעה את ראש…

10. מתוך השגתנו את הזמן כמכיל למעשים ולמאורעות השתלשלה אחת הסגולות הטיפוסיות אשר לפעל העברי: והיו הדברים האלה… על לבבך… ודברת בם “ב”שבתך בביתך ו“ב”לכתך בדרך ו“ב”שכבך ו“ב”קומך (דברים ו).

מה מביע כאן “ב” היחס? – הוא עונה לשאלה: מתי, באיזה זמן, עלינו להגות בדברים האלה? בזמן שבתנו בבית, בעת לכתנו בדרך ובשעת שכבנו וקומנו. ולא כל זמן שבתנו בבית נהגה בתורה, אלא במקצתו, בתוך זמן זה נקדיש-מה גם לתורה. השעה הקלה המוקדשת לדבר ד' מוכלת אפוא בתוך הזמנים המנויים כאן, אפס כי הושמטו המלים בזמן, בעת, בשעת. במקום שעת התורה בזמן שבתך בבית… פּשטות וקיצור: ודברת בם בשבתך… כאלו מוכל תלמוד התורה “ב”ישיבה… בהליכה… בשכיבה… ובקימה.

באמרנו שלמה בנה את המקדש “ב”שנת ארבע מאוד ושמנים לצאת בני ישראל ממצרים (מלכים א' ו'), נתן הזמן ובו שוכנה הפּעולה; והנה צעדנו עוד צעד אחד קדימה: גם המכיל נתן בצורת פּעולה אחרת כמוכלת בחברתה.

נמצא כי לפי ההגיון או להלכה חוליות ההשתלשלות למושג הנדון הן: 1, הזמן מכיל את חלקיו, או זהוי הזמן במרחב; 2, הזמן כאלו מכיל מעשים ומאורעות; 3, פּעולה כאלו מכילה את חברתה כארוכה את הקצרה. זהוי אחרון זה והאפשרות להאות בו בצורת הגה אחד – “ב”, האין כאן המצאה מפליאה, אמצעי להבעה, מקוצר, ברור, בריא בכח הראשוניות שביסודו, וכלו אומר נוחות וחן, הגיון וחסכון.

אלו תרגמנו את הפּסוק האמור לעברית החדשה כי עתה אמרנו: ותדבר בם כשאתה יושב בביתך וכשאתה הולך בדרך, כשאתה שוכב וכשאתה קם. וכן הלעז: בשבתך בביתך =

wenn du in deinem Hause sitzest,

quand tu seras dans ta maison

רק הרוסית תוכל כאן להתחרות כמעט בעברית לקיצור:

сидя в доме твоем

ומה מענין: פּירוש “ב” היחס בפּסוק האמור גרם למחלוקת בדין קריאת שמע בין שני מתי המדרש הגדולים בישראל במאה האחרונה לימי הבית השני. וכה דברי המשנה (ברכות א ג): בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטה [רש"י: על צדו] ויקרא ובבקר יעמד שנאמר ובשכבך [דרך שכיבד] ובקומך: ובית הלל אומרים כל אדם קורא כדרכו [או בקימה או בשכיבה או בישיבה או מהלך]. … אם כן למה נאמר ובשכבך ובקומך? “ב”שעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים.

והגמרא מפרש את דברי בית שמאי כך (ברכות יא): אלו היה הכתוב מתכוון רק לקבע את שעת הקריאה, היה אומר בבקר ובערב, אולם בשכבך ובקומך = בשעת שכביבה – שכיבה ממש ובשעת קימה – קימה ממש. כלומר בית שמאי סוברים כי “ב” היחס מורה כאן בעקרו את מצב הקורא, מצב גופו. ואלו בית הלל סוברים כי “ב” זה תפקיד יחיד לו כאן: קביעת הזמן לקריאת שמע; אלא שחסרה פּה המלה “ב”שעת.

וכל המקרא כאלו מאשר את דעת בית הלל: ויהי בשחת א' את ערי הככר ויזכר א' את אברהם (בראשית יט), ורבקה שומעת “ב”דבר יצחק אל עשו בנה הגדול (שם כז), ואני “ב”בואי מפּדן ארם מתה עלי רחל בארץ כנען “ב”דרך (שם מח); ויהי “ב”בואם בשוב דוד מהכות את הפּלשתי ותצאנה הנשים מכל ערי ישראל (שמואל א' יח).

עד כמה ראו חכמי הדור ההוא את דעת בית הלל זו כאמת לאמתה מבחינת הלשון יעיד סוף המשנה האמורה: אמר ר' טרפון אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי בית שמאי וסכנתי בעצמי מפּני הלסטים. אמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך [= ראוי היית ליהרג] שעברת על דברי בית הלל.

*

מכל הקודם נופק:

א. מושג ראשוני משתלשל הלוך והתפּשט על מושגים דומים לו מבחינת-מה, אם הרבה ואם מעט; מושגים אלה מזדהים בו, והוא משאילם את סמנו המלולי.

ב. המושג המזדהה לא יובן לכל עמקו עד אם מצאנו את עצם דמיונו לחברו הראשוני; ורק אז נדע להאות כהלכה בסמנו המושאל.